Bartenura on Mishnah Chullin

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Kodashim · 521 sections

6.1.1
כיסוי הדם כו׳ משום דבעי למתני בחולין אבל לא במוקדשין, נקט לכולהו:
6.1.2
במוקדשין. חטאת העוף ועולת העוף. וכן קדשי בדק הבית אם עבר ושחטן אין טעונים כיסוי:
6.1.3
ונוהג בחיה ובעוף. למעוטי בהמה. דלא תימא בהמה בכלל חיה. ונפקא לן מדכתיב בבכור בעל מום (דברים ט״ו:כ״ג) על הארץ תשפכנו כמים, מה מים אינן טעונין כיסוי אף דם בהמה אינו טעון כיסוי:
6.1.4
במזומן. עוף הגדל בבית:
6.1.5
ונוהג בכוי. בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם חיה היא וטעונה כיסוי אם בהמה ואינה טעונה כיסוי:
6.1.6
ואין שוחטים אותו ביו״ט. משום דלמא בעי כיסוי, ומספיקא לא מחללינן יום טוב:
6.1.7
ואם שחטו ביו״ט אין מכסין את דמו. ואפילו היה לו עפר מוכן או אפר. שמא יאמר הרואה, חיה ודאי הוא ולפיכך כסה דמו ביו״ט, ויבוא להתיר חלבו:
6.2.1
רבי מאיר מחייב. דסבר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה:
6.2.2
וחכמים פוטרים. דסברי לאו שמה שחיטה. והלכה כחכמים:
6.3.1
ואחרים רואין אותם. דבכהאי גוונא שחיטתן כשרה:
6.3.2
חייבים לכסות. אותן אחרים שרואים חייבים לכסות. כדתנן לקמן, שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות:
6.3.3
פטור מלכסות. ר׳ מאיר קאמר לה, דסבר שחיטת חרש שוטה וקטן בינן לבין עצמן נבילה גמורה היא הואיל ורוב מעשיהן מקולקלים. ורבנן פליגי עליה דר׳ מאיר בין ארישא בין אסיפא, אלא דנטרי ליה עד דאסיק למלתיה והדר פליגי עליה, וסברי רבנן דספק נבלה היא, לא נבלה ודאית, הלכך לענין כיסוי חייבים לכסות, ואין שוחטים אחריהן אותו ואת בנו דשמא שחיטה מעלייתא היא. והלכה כר׳ מאיר:
6.4.1
שחט חיה יכסנה ואחר כך ישחוט את העוף. דכתיב (ויקרא י״ז:י״ג) חיה או עוף, הפסיק זה מזה, להטעין כיסוי לכל אחד ואחד. ורבנן סברי, האי או מיבעי ליה לחלק, דאי לאו או הוה אמינא אין צריך כיסוי אא״כ שחט שניהם. והכל מודים דלענין ברכה אינו מברך אלא ברכה אחת. ואין הלכה כרבי יהודה:
6.4.2
וראהו אחר חייב לכסות. דכתיב בפרשת כיסוי הדם, ואומר לבני ישראל, מצוה זו תהא על כל בני ישראל:
6.4.3
כסהו הרוח חייב לכסות. ולא שנו אלא שחזר ונתגלה, אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות:
6.5.1
נתערב ביין. שהוא אדום ואין מראה הדם ניכר בו:
6.5.2
רואין אותו. יין כאילו הוא מים. ואם היה מראית דם ניכר במים כשיעור זה, חייב לכסות:
6.5.3
נתערב בדם בהמה. דלאו בר כיסוי הוא, ורובו דם בהמה:
6.5.4
או בדם החיה. בדם היקז של חיה:
6.5.5
רואין אותו. שאינו טעון כיסוי כאי, לו הוא מים. ואם היה הדם הזה של שחיטת חיה ועוף ניכר בו, חייב לכסות:
6.5.6
אין דם מבטל דם. ואפילו אין מראית דם ניכרת במים כמות דם בהמה זה, אין דם החיה בטל. דקסבר ר׳ יהודה מין במינו לא בטל. ואין הלכה כר׳ יהודה:
6.6.1
דם הניתז. על גבי הכותל:
6.6.2
אימתי. לפרושי קא אתי ולא לאפלוגי:
6.7.1
ובחול הדק. כל שאין היוצר צריך לכתשו:
6.7.2
חרסית. שחיקת חרסין:
6.7.3
ומגופה. כיסוי של חרס שעל פי החבית:
6.7.4
דבר שאין מגדל בו צמחים אין מכסים בו. וסיד וחרסית ולבינה ומגופה שכתשן דתנן לעיל שמכסין בהן, אע״ג דאין מגדלים צמחין, הואיל ומעיקרא קודם שנעשית בהן מלאכה היו מגדלים צמחים, מכסין בהן. והאי כללא דרבן שמעון בן גמליאל לאו דוקא, דהא נסורת של חרשים דקה ונעורת של פשתן אמרינן בברייתא דמכסין בהן, אף על גב דאינן מגדלין צמחין. ואפר מכסים בו משום דאקרי עפר דכתיב (במדבר י״ט) מעפר שריפת החטאת. וכן מכסים בשחיקת הזהב דכתיב (איוב כ״ח) ועפרות זהב לו:
7.1.1
גיד הנשה. ובמוקדשים. אפילו עולה שכולה כליל, מוציא את הגיד ומשליכו על האפר הצבור במזבח הקרוי תפוח, ואינו מקריבו עם הבשר:
7.1.2
שאין לו כף. אין לו כף ירך דומה לשל אדם שהוא עגול, אלא הבשר שעל הקולית של עוף ברוחב הוא. ואם נמצא עוף שיש לו כף עגול, גיד הנשה שלו אסור:
7.1.3
ונוהג בשליל. בן תשעה חי הנמצא בבהמה:
7.1.4
רבי יהודה אומר אינו נוהג בשליל. ואין הלכה כרבי יהודה:
7.1.5
וחלבו. של שליל מותר. פירוש אחר וחלבו, של גיד. כלומר שומנו של גיד מותר לדברי הכל, אלא שישראל קדושים נהגו בו איסור:
7.1.6
ואין הטבחים נאמנים. לומר נטלנוהו. מפני שטורח הוא להם לחטט אחריו. ואין הלכה כרבי מאיר:
7.2.1
שולח אדם ירך לנכרי וכו׳ ואין חוששים שמא יראנה ישראל כששולחה לו ויחזור ויקנה אותה מן הנכרי ויאכלנה בגידה. כיון דשלימה היא, מקומו של גיד הנשה היה ניכר אם נחטט הימנה, והלוקח מבין שלא ניטל ונוטלו:
7.2.2
שיטול את כולו. יחטט אחריו:
7.2.3
לקיים בו מצות נטילה. גוממו מלמעלה ודיו:
7.3.1
אכלו ואין בו כזית חייב. משום דבריה הוא, חייב בכל שהוא, כאוכל נמלה כל שהוא שחייב:
7.3.2
מזה כזית. מירך של ימין כזית, וכן מירך של שמאל:
7.3.3
אינו סופג אלא ארבעים. דסבר ר׳ יהודה אינו נוהג אלא בשל ימין, דדריש הירך המיומנת שבירך. ואין הלכה כרבי יהודה:
7.4.1
כבשר בלפת. רואין כאילו הירך לפתות והגיד בשר, ואילו היה נותן טעם בשר כשיעור הגיד, בלפתות [כשיעור] הירך, אסור. דשיעורים הלכה למשה מסיני, וגמירי דבהכי משערים, אף על פי שאילו היה כרוב או קפלוט היה צריך פחות או יותר. והא מתניתין אדחיא לה ואינה הלכה. דקיי״ל אין בגידין בנותן טעם, דבין נתבשל ובין נמלח ובין נצלה, משליכו ומותר. ודוקא בו, אבל שומנו יש בו בנותן טעם, ואם לא נטל שומנו אוסר. ונותן טעם האמור במין במינו שאין אדם יכול להבחינו, משערין אותו בששים:
7.5.1
גיד הנשה שנתבשל עם הגידים. של היתר:
7.5.2
בזמן שמכירו. משליכו לחוץ ואין כאן אלא פליטתו:
7.5.3
בנותן טעם. אם יש בגיד של איסור בנותן טעם בכל אלו, כולן אסורים:
7.5.4
ואם לאו. שאינו מכירו, כולן אסורים. דבכל אחד יש לומר זה הוא, ולא בטיל ברובא, דכבריה הוא חשוב ובריה לא בטלה:
7.5.5
בזמן שמכירן. לחתיכות האיסור, משערינן בנותן טעם, ואי אין בהן כדי לתת טעם בשל היתר הרי השאר מותרות:
7.5.6
ואם אין מכירן. כל החתיכות אסורות. דכל אחת יש לחוש ולומר שמא זו היא. ואינה בטילה ברוב, הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים:
7.5.7
והרוטב מותר. אם אין בחתיכות האיסור כדי לתת טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות. והלכה למעשה, באיסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו דאיכא למיקם אטעמא, אם תרומה היא שנתערבה בחולין, יטעמנה כהן, ואם דבר איסור הוא, יטעמנו נחתום נכרי, אם אומר שאין בתערובת טעם התרומה או טעם האיסור, הכל מותר. והימנוהו רבנן לנחתום נכרי, כיון דמלאכתו הוא לא משקר, שלא יפסיד אומנתו. ואם נתערב מין במינו דליכא למיקם אטעמא, או מין בשאינו מינו ואין כאן כהן או נכרי שנוכל לסמוך עליו, אם האיסור הוא מחלב ודם נבלות וטריפות שקצים ורמשים ובהמה ועופות ודגים טמאין וכיוצא בזה, משערים אותו בששים, אם יש ששים של היתר כנגד האיסור הכל מותר, ואם לאו, הכל אסור. וכן שומן של גיד הנשה, משערים אותו כנגד ששים של היתר. אבל כחל שנתבשל עם בשר משערים אותו בששים, וכחל מן המנין, מפני שאיסורו מדברי סופרים. וביצה שיש בה אפרוח שנתבשלה עם שאר ביצים של היתר, צריכא ששים ואחת כנגדה. ואם האיסור הוא תרומה וחלה וביכורים. אם הוא מין במינו או מין בשאינו מינו, ואין שם כהן [או נכרי] שיטעום, משערינן אותו במאה של חולין. ואם ערלה וכלאי הכרם, משערים אותן במאתים. וכל השיעורים הללו משערים בכל מה שבקדרה, ברוטב ובחתיכות ובתבלין ובקיפה, והוא הדק דק שבשולי הקדרה. וכמו שהוא בא לפנינו משערינן ליה, ולא משערין במאי דבלע קדרה מן ההיתר, לפי שאף מן האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהיה, דאטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע:
7.6.1
ואינו נוהג בטמאה. שאם אכל גיד הנשה של טמאה, למאן דאמר יש בגידים בנותן טעם, לוקה משום טמאה ולא משום גיד. ולמאן דאמר אין בגידים בנותן טעם, פטור מכלום, דבטהורה עץ הוא והתורה חייבה עליו, אבל בטמאה אינו נוהג:
7.6.2
מבני יעקב נאסר. ועדיין טמאה מותרת להן עד מתן תורה:
7.6.3
אמרו לו. פסוק זה שהזהיר עליו בסיני נאמר, ועד סיני לא הוזהרו:
7.6.4
אלא שנכתב במקומו. לאחר שנאמר בסיני, כשבא לסדר משה את התורה כתב המקרא הזה על המעשה, על כן הוזהרו בני ישראל אחרי כן שלא יאכלו גיד הנשה [לידע מאיזה טעם נאסר להם]. ואין הלכה כרבי יהודה:
8.1.1
כל הבשר אסור לבשל בחלב. יש מהן, מדברי תורה, כגון בשר בהמה. ויש מהן מדברי סופרים, כגון בשר עוף:
8.1.2
חוץ מבשר דגים וחגבים. שאינן לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים:
8.1.3
ואסור להעלותן עם הגבינה על השלחן. ואפילו בשר עוף דאיסור אכילתו מדברי סופרים אסור להעלותו עם הגבינה על השלחן. גזירה שמא יעלה גבינה עם בשר הבהמה באלפס רותח שהוא אסור מן התורה, דהיינו מבשל:
8.1.4
הנודר מן הבשר. בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ולכל מין בשר אדם קורא בשר, חוץ מבשר דגים וחגבים:
8.1.5
וב״ה אומרים לא עולה ולא נאכל. ואין להקשות בית הלל היינו תנא קמא דאמר לעיל ואסור להעלותן עם הגבינה על השלחן, דיש לומר דהכי קאמר, דבר זה מחלוקת בית שמאי ובית הלל. ואין זה סתם ואח״כ מחלוקת, דב״ש במקום ב״ה אינה משנה:
8.1.6
אמר ר׳ יוסי כו׳ הא קמשמע לן דתנא קמא רבי יוסי היא. ומפני ששכח ולא הזכיר שמו בתחלה, הזכיר שמו בסוף, והרי הוא כאילו אמר האי דהעוף עולה ואינו נאכל דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים לא עולה ולא נאכל, ר׳ יוסי אמרה, שר׳ יוסי אומר זו מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל:
8.1.7
בשולחן שאוכל עליו. דאיידי דממשמשי ביה ידא אתי לאתנוחי זה על גב זה:
8.2.1
ובלבד שלא יהיו נוגעים זה בזה. דאי נגעי, אע״ג דצונן בצונן הוא, בעי הדחה:
8.2.2
שני אכסנאין אוכלים על שלחן אחד. דוקא שאין מכירין זה את זה. אבל מכירין זה את זה, אסור, שמא יטול אחד מהן משל חבירו ויאכל. והלכה כרשב״ג:
8.3.1
טיפת חלב שנפלה. בתוך הקדירה על אחת מן החתיכות שכולה חוץ לרוטב, ולא הגיס את הקדירה ולא כסה אותה, הרי לא נחלק טעם הטפה אלא לאותה חתיכה בלבד:
8.3.2
אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה. כלומר אם אין באותה חתיכה לבדה ששים לבטל הטפה, מיד נאסרת החתיכה, ואוסרת חברותיה וצריך ששים כנגד כל החתיכה:
8.3.3
ניער את הקדירה. שהגיס בה מיד קודם שקבלה החתיכה טעם מן הטפה, דהשתא נתערבה הטיפה בכולן:
8.3.4
אם יש בנותן טעם באותה קדירה. כלומר אין כח בטפה לאסור כולן אא״כ יש בה טעם ליתן בכל הקדירה:
8.3.5
הכחל. דד הבהמה:
8.3.6
קורעו ומוציא את חלבו. קורעו שתי וערב וטחו בכותל. ומותר אחר כך לבשלו עם בשר בקדירה:
8.3.7
לא קרעו אינו עובר עליו. אם בשלו לבדו בקדירה. ומותר לעשות כן אפילו לכתחלה. אלא איידי דבעי למיתני סיפא גבי לב לא קרעו אינו עובר עליו אבל איסורא מיהא איכא, תני נמי רישא אינו עובר עליו. ואם בשלו עם בשר בלא קריעה, משערים אותו בששים וכחל עצמו מן המנין, והכחל נשאר לעולם אסור:
8.3.8
הלב קורעו ומוציא את דמו. לא קרעו אינו עובר עליו. להיות בכרת. ובמסכת כריתות [דף כ״ב] מוקי לה בלב עוף, שאין בדמו כזית. אבל בלב בהמה חייב כרת אם אכלו ולא קרעו לאחר בשולו. אבל בשר הלב אינו נאסר שהלב חלק הוא ואינו בולע:
8.3.9
אינו עובר בלא תעשה. אינו יכול לבא לידי לא תעשה. כלומר אין לחוש שמא יאכלנו ויעבור עליו דאי נמי אכיל ליה אינו עובר בלא תעשה:
8.4.1
מותר לבשל ומותר בהנאה. דאין בו משום בשר בחלב. דתלתא גדי כתיבי גבי איסור בשר בחלב, וחד מינייהו להוציא את הטמאה, שאם בשל בשר בהמה טמאה אפילו בחלב בהמה טהורה, מותר. ובאכילה מיהא אסור, משום בשר טמא. וכן נמי תלתא בחלב אמו כתיבי, וחד מינייהו למעוטי חלב טמאה, ואפילו הבשר טהור:
8.4.2
פרט לחיה ולעוף ולבהמה טמאה. גדי פרט לעוף שאינו בהמה. גדי פרט לחיה, דאף על גב דחיה בכלל בהמה, אתא קרא יתירא ואפקיה. גדי ולא בהמה טמאה, ונפקא לן מדכתיב (בראשית כ״ז:ט״ז) ואת עורות גדיי העזים, וישלח יהודה את גדי העזים (שם ל״ח), כאן פירש לך הכתוב דגדי זה מעזים הוא, הא אם לא פירש, יש במשמע אף שאר בהמה, מדאיצטריך ביה לפרושי:
8.4.3
נאמר לא תאכלו כל נבילה. ונאמר באותו פסוק עצמו לא תבשל גדי בחלב אמו, דמשמע כל שנוהג בו איסור נבילה יש בו משום בשר בחלב. ואיכא בין רבי יוסי הגלילי ובין רבי עקיבא, דרבי יוסי הגלילי סבר חיה דאורייתא, דכל שהוא אסור משום נבילה יש בו משום בשר בחלב, חוץ מן העוף שאין לו חלב אם. ור״ע סבר, חיה לאו דאורייתא. אי נמי, עוף מדרבנן איכא בינייהו, ר׳ עקיבא דפריש אינו מן התורה, משמע הא מדרבנן יש בו איסור. אבל רבי יוסי הגלילי דלא פריש האי לישנא, שרי ליה לגמרי. והלכה כר׳ עקיבא:
8.5.1
קיבה. חלב הקרוש שבתוך הקיבה:
8.5.2
נכרי ושל נבילה. הכי קאמר שחיטת נכרי שהיא נבילה, הרי זו אסורה:
8.5.3
המעמיד. חלב:
8.5.4
בעור של קיבה. דהוא בשר:
8.5.5
אם יש בה. ליתן טעם בחלב הרי זו אסורה. ואם לאו, מותרת. ואע״פ שהוא מעמיד, הואיל והעור עצמו של היתר הוא ואין איסורו אלא מחמת דבר אחר שנתערב בו, לא אמרינן בהאי הכל הולך אחר המעמיד. אבל אם העמיד הגבינה בעור קיבה של נבילה, אפילו אין בה ליתן טעם בחלב, אסור, מפני המעמיד שאסור ואיסורו מחמת עצמו. ולפיכך אסרו גבינות הנכרים, מפני שמעמידין אותם בעור קיבה של נבילה. אבל הקיבה עצמה דהיינו החלב הקרוש שבתוך הקיבה, אסיקנא דלית בה איסור כלל, דפירשא בעלמא הוא. כן כתב רמב״ם. אבל רש״י כתב, וחלב הנמצא קרוש בעור הקיבה שמולחין אותה בעורה, אני הייתי נוהג היתר עד הנה, ובלבד שלא יתנו בה חלב אחר, וטועה הייתי בכך, שהייתי סובר מדאמרינן [בע״ז דף כ״ט] גבי קיבת עולה, כהן שדעתו יפה גומעה חיה, שמע מינה פירשא בעלמא היא ולא מיתסרא, ולא היא, חלב גמור הוא מדתנן במתניתין כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, שמע מינה חלב הוא. וקיבת עולה דשריא, משום דלאו גופה הוא אלא שינקתו מאמו והוה ליה כנוס בתוך מעיה כנתון בקערה ומותר:
8.6.1
שהחלב מועלין בו. ואפילו קדשים קלים שהן ממון בעלים ואין בהן מעילה בחייהן, יש מעילה באמוריהן לאחר שנזרק דמן. דכתיב גבי קדשים קלים (ויקרא ג׳:ט״ז) כל חלב לה׳, ולהכי כתיב בהו לה׳ למימר דקדשי ה׳ קרינן ביה לענין מעילה:
8.6.2
וטמא. אם אכלו בטומאת הגוף חייב שתי חטאות, אחת משום חלב ואחת משום טומאת הגוף:
8.6.3
משא״כ בדם. דגבי דם כתיב (שם ז׳) על המזבח לכפר, לכפרה נתתיו ולא שיהא קרוי שלי למעול בו, שאינו עומד אלא לכפר בשבילכם. ומשום פגול אין בו, דכל שדבר אחר מתיר אותו כגון בשר קדשים שהדם מתירו לכהנים בזריקתו, וכגון עולה שדמה מתירה למזבח דאם לא נזרק דמה אין אבריה נקטרים דכתיב (שם) וזרק הכהן את הדם על מזבח ה׳ והדר והקטיר החלב לריח ניחוח, אלו יש בהן משום פיגול, אבל דם דהוא גופיה מתיר הוא אין חייבין עליו משום פגול. ומשום נותר וטמא נמי אין בו דכתיב בדם תרי מיעוטי, הוא ולכם, חד למעוטי מנותר וחד למעוטי מטומאה:
8.6.4
אלא בבהמה טהורה. כדכתיב (שם ז׳) מן הבהמה אשר יקריב ממנה:
9.1.1
העור והרוטב. משום דתנן בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ז) גבי שליא, ואינה מטמאה טומאת אוכלים ולא טומאת נבלות, תנא העור והרוטב. והאי דאפסקיה, משום דתנא בפרק בהמה המקשה מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב באותו ואת בנו, תנא אח״כ אותו ואת בנו. ואיידי דאיירי ביה בשחיטה שאינה ראויה תני בתריה כסוי הדם. ואיידי דתנא בכסוי הדם ונוהג בחיה ועוף תנא גיד הנשה דנוהג בחיה ולא בעוף. ואיידי דאיירי ביה בירך שנתבשל בה גיד הנשה [בבליעת איסור], תנא כל הבשר. ובתריה הדר לענינא קמייתא דשליא, אואינה מטמאה טומאת אוכלים:
9.1.2
העור והרוטב. העור של בהמה שחוטה כגון פחות מכביצה בשר ועורה מחובר בה, מצטרף, מפני שהוא שומר לבשר, והשומרים מצטרפים לטומאה קלה שהיא טומאת אוכלים, דכתיב בה (ויקרא י״א:ל״ז) על כל זרע זרוע אשר יזרע, כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה, חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה ועדשין בקליפתן. ואע״ג דבההוא קרא טהור הוא כתיב ביה, טעמא משום דלא הוכשר, דסמיך ליה וכי יותן מים על זרע, דהוכשר, טמא הוא:
9.1.3
והרוטב. כשהיא קרושה דרך לאכלה עם הבשר, ומצטרפת להשלים שיעור כביצה. אבל אינה אוכל לקבל טומאה בפני עצמה:
9.1.4
והקיפה. תבלין. והן עצמן לאו אוכלים חשיבי, אבל לאצטרופי מצטרפין:
9.1.5
והאלל. גיד השדרה והצואר. והוא רחב ולבן וקשה וקורין לו בלע״ז קפיל״ו. ודוגמתו [באיוב י״ג] רופאי אליל כלכם. שמשנפסק אין לו רפואה להתחבר עוד, כך אתם, דבר שאין בו רפואה אתם אומרים לרפאות. אי נמי, קרי תנא אלל לבשר שפלטתו סכין, כשמפשיטין את הבהמה פעמים שהסכין פולט מן הבשר אצל העור, ולא חשיב אוכל, אבל מצטרף עם האוכל:
9.1.6
והקרנים והטלפים. כל שחותכן ויוצא מהם דם אצל עיקרן מלמטה שהן רכים. ומיהו באנפי נפשייהו לאו אוכלים נינהו:
9.1.7
מצטרפין. משום שומר:
9.1.8
לטמא טומאת אוכלין. להשלים שיעור כביצה. שאין אוכלים טמאים מטמאים בפחות מכביצה:
9.1.9
אבל לא טומאת נבילות. אם מניבלה הן, אין מטמאין, ואין מצטרפין לכזית להשלים שיעור נבילה לטמא אדם ובגדים שעליו, דכתיב (ויקרא י״א:ל״ט) הנוגע בנבלתה, ולא בעור שאין עליו כזית בשר והעור משלים לכזית, שהנוגע בו אינו טמא, לפי שאין שומר מצטרף לטומאת נבילות. וכן קיפה ורוטב לאו מין נבילה נינהו. ואלל וגידים לאו בשר הן. אבל אוכלים בעלמא הוו בהדי בשר:
9.1.10
כיוצא בו. [יש] שהוא מטמא טומאת אוכלים, להיות מקבל טומאה מן השרץ ומטמא אוכלין אחרים, ואינו מטמא מאליו טומאת נבילות לטמא אחרים:
9.1.11
השוחט בהמה טמאה לנכרי. ישראל ששחט בהמה טמאה לצורך נכרי ועודה מפרכסת, אע״ג דלא חזיא לנכרי דלא שריא שחיטה לבני נח עד שתמות, אפילו הכי הואיל וישראל שחט, שחיטה מעלייתא היא, והואיל דשחיטה שריא לגבי דישראל בבהמה טהורה, משויא ליה מחשבתו אוכלא בשחיטה אף בטמאה לנכרי. אבל נכרי בשחיטה לא משויא ליה מחשבתו אוכלא, דלא אשכחן שחיטה לגביה. וטמאה לישראל לא משויא ליה אוכלא, דבטלה מחשבתו:
9.1.12
אבל לא טומאת נבילות עד שתמות. דהא וכי ימות מן הבהמה כתיב (שם):
9.1.13
או עד שיתיז את ראשה. דהויא לה גיסטרא ונבילה מחיים, דחשובה מתה, ואפילו היא מפרכסת:
9.1.14
ריבה הכתוב לטמא טומאת אוכלים. דהא איכא כל הני דלגבי אוכלים אוכלא נינהו ונבילה לא מקרי אע״פ דשייכי בה:
9.1.15
האלל המכונס. האי אלל דסיפא לכולי עלמא הוי בשר שפלטתו סכין אצל העור:
9.1.16
המכונס. הנאסף למקום אחד. דהואיל ואחשביה לא בטיל וחשיב הבשר נבילה, וחייב עליו אם נגע ונכנס למקדש או אכל קודש. ואין הלכה כר׳ יהודה:
9.2.1
אלו שעורותיהן. מטמאין כבשרן:
9.2.2
ועור חזיר של ישוב. מפני שהוא רך ואוכלין אותו:
9.2.3
אף עור חזיר הבר. דסבר האי נמי רכיך. ואין הלכה כר׳ יהודה:

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws/ Licence: Public Domain. Source.