Bartenura on Mishnah Chullin

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Kodashim · 521 sections

9.2.4
חטוטרת של גמל הרכה. כל זמן שלא טען משאוי:
9.2.5
עגל הרך. כל זמן שהוא יונק:
9.2.6
ועור הפרסות. כשחותכין הרגלים, והוא רך:
9.2.7
בית הבושת. בית הרחם של נקבה:
9.2.8
ועור שתחת האליה. עור הזנב מתחת מקום שאין שער, מפני שהוא רך:
9.2.9
האנקה. ריצ״ו:
9.2.10
והלטאה. לויירד״א:
9.2.11
חומט. לומג״ה:
9.2.12
הלטאה כחולדה. עורה חלוק מבשרה. ואין הלכה כר׳ יהודה:
9.2.13
וכולן שעיבדן. כל אלו שאמרו שהן מטמאים כבשר, אם עיבדן נעשו עור ובטלו מתורת בשר וטהורין:
9.2.14
או שהלך בהן. ששטחן כדי להלוך בהן, שהוא קצת עיבודן:
9.2.15
חוץ מעור האדם. דבר תורה עור האדם לאחר שעיבדו טהור, ומה טעם אמרו עור האדם שעיבדו טמא, גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין למטה לישב ולשכב עליהן:
9.2.16
יש להן עורות. ואין אחד מהן שיהיה עורו מטמא כבשרו. ודלא כת״ק דחשיב ארבעה מהן שעורותיהן כבשרן. ואין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי:
9.3.1
בטהורה ובטמאה. בין שהיא טהורה שחוטה והמפשיט טמא, בין שהיא נבילה טמאה והמפשיט טהור, אם מפשיטו לעשות מן העור שטיח דהיינו מצע להציע על גבי המטה או על גבי שלחן, כגון שקורע וחותך העור כולו לארכו מראש הבהמה ועד זנבה, ומתחיל להפשיט העור, הוי חבור יד להוציא טומאה מן הנבילה אם נוגע אדם טהור בעור, ולהכניס טומאה לבשר אם טהורה היא:
9.3.2
עד כדי אחיזה. שהן שני טפחים. וטפי מהכי לא הוי יד להכניס ולהוציא טומאה, ואם הבשר טהור ונגעה טומאה ביותר משני טפחים אלו לא נטמא הבשר, ואם הבשר נבילה ונגע טהור ביותר משני טפחים הללו לא נטמא הטהור:
9.3.3
ולחמת. אם לא חתך העור מתחלה לארכו אלא מפשיטו כפול לצורך חמת, מתחיל מצואר והופכו כלפי זנבה:
9.3.4
עד שיפשיט את החזה. הוי חבור. והנוגע בעור כנוגע בבשר בין ליטמא בין לטמא. מפני שהחזה קשה להפשיט מכל האברים:
9.3.5
המרגיל. שמתחיל מרגלי הבהמה להפשיט ומפשיטו כפול לצורך חמת:
9.3.6
כולו חבור. מפני שהחזה לסוף הפשטו הוא לפיכך כולו חבור עד החזה, והנוגע בעור המופשט כנוגע בבשר בין ליטמא בין לטמא:
9.3.7
עור שעל הצואר. מעצמו נפשט, לפיכך אינו חבור לעשות המופשט הראשון חבור כדרך שהחזה עושה:
9.3.8
וחכמים אומרים וכו׳ והלכה כחכמים:
9.4.1
עור שיש עליו כזית בשר. במקום אחד:
9.4.2
הנוגע בציב היוצא ממנו. רצועה ותלתול היוצא מאותו בשר ותלוי ודבוק במקצת. ובאותו ציב ליכא כזית אבל מעורה הוא לכזית:
9.4.3
ובשערה. שבעור כנגד אותו בשר:
9.4.4
טמא. דשערה הוי שומר:
9.4.5
מטמא במשא. שהרי נשא כזית נבילה:
9.4.6
ולא במגע. דאי אפשר ליגע ביחד, ושתי נגיעות אינן מצטרפות:
9.4.7
לא במגע ולא במשא. כדמפרש טעמא בסיפא שהעור מבטלן:
9.4.8
ומודה ר״ע. דאע״ג דלא הוי כזית מעורה במקום אחד, בכהאי גוונא כגון שתחב שני חצאי זיתים בקיסם, כלומר עץ דק, והסיטן, שהוא טמא. והלכה כר״ע:
9.5.1
קולית. כל עצם שיש בו מוח קרוי קולית. וקולית המת הנוגע בה בין סתומה בין נקובה טמא, דהא עצם כשעורה במת מטמא במגע ובמשא, כדכתיב (במדבר י״ט:ט״ז) או בעצם אדם:
9.5.2
וקולית המוקדשים. שהפיגול והנותר מטמאין הידים. דגזרו בהו רבנן משום חשדי כהונה ועצלי כהונה, וגזרו אף בעצמות ששמשו את הנותר:
9.5.3
קולית נבלה. נבילה אין עצמותיה מטמאין, דכתיב בנבלתה, ולא בעצמות. וכן שרץ. הלכך סתומים טהורים אף מלטמא במשא, וכל שכן במגע דאי אפשר לו ליגע במוח שבפנים. ואף על גב דשומר מכניס ומוציא טומאה, הני מילי בדבר שאפשר ליגע בטומאה עצמה ואפילו לא נגע בה אלא בשומר, טמא, אבל היכא דאי אפשר ליגע בטומאה עצמה אין שומר מטמא:
9.5.4
נקובים כל שהוא. אפילו כחוט השערה שאפשר להכניס בו חוט השערה של ראשו או זקנו והרי הוא מיטמא בכך:
9.5.5
מנין שאף במשא. אקולית דנבלה קאי, דשרץ אינו מטמא במשא:
9.6.1
ביצת השרץ. יש בשמונה שרצים שמטילים ביצים, כגון הצב והלטאה והחומט:
9.6.2
המרוקמת. שנוצר בה אפרוח:
9.6.3
טהורה. לפי שאי אפשר ליגע באפרוח שבפנים:
9.6.4
ניקבה כל שהוא טמאה. ואע״פ שלא נגע. שהשומר מכניס ומוציא טומאה בדבר שאפשר ליגע:
9.6.5
עכבר שחציו בשר. יש מין עכבר שאינו פרה ורבה אלא מעצמו נוצר מן האדמה, כאשפה המשרצת תולעים. ואם עדיין לא נשלמה בריאת העכבר אלא מצדו אחד הימני או השמאלי. הנוגע בבשר, טמא. באדמה שכנגדו, טהור:
9.6.6
רבי יהודה אומר כו׳ ואין הלכה כרבי יהודה:
9.7.1
האבר והבשר המדולדלים בבהמה. נתלש ממנה אבר דהיינו בשר וגידים ועצמות, או נתלש ממנה בשר לבדו, ועדיין הן מעורין בה במקצת. ויש הפרש בין אבר מן החי, לבשר מן החי, שהאבר מטמא אדם וכלים כנבילה, והבשר שאינו אבר, טהור מכלום, כדילפינן מקרא דכתיב (ויקרא י״א:ל״ט) וכי ימות מן הבהמה, ממקצת בהמה כגון אבר ממנה, וסיפא דקרא הנוגע בנבלתה יטמא, ומדכתיב וכי ימות משמע כעין מיתה בעינן שאינה עושה חליפין, לאפוקי בשר שעושה חליפין שאם יתלוש בשר מן הבהמה, בשר אחר עולה תחתיו:
9.7.2
מטמאין טומאת אוכלין. אם חשב עליהן להאכילן לנכרי, הוו אוכל לקבל טומאה ולטמא אחרים. דטומאת עצמן אין בהן עד שיתלשו כולן, אבל מקבלין טומאה מן השרץ ומטמאין בה את אחרים:
9.7.3
וצריכים הכשר. לבוא במים לאחר שנדלדלו, ואחר כך מקבלים טומאה לעולם:
9.7.4
נשחטה הבהמה. נטהרו מלטמא עוד משום נבילה. ואף על פי שאסורים באכילה משום ובשר בשדה טריפה, ידי נבילה טהרו, דאין שחיטה עושה ניפול:
9.7.5
הוכשרו בדמיה. לקבל טומאה בלא הכשר אחר, כדין בהמה שנשחטה ויצא ממנה דם שהוכשר בשרה באותו דם:
9.7.6
מתה הבהמה, הבשר שנדלדל צריך הכשר. לקבל טומאה מן השרץ אם לא הוכשר משנדלדל. דטומאת נבילה אין בו, דמיתה עושה ניפול ונחשב כאילו נפל אותו האבר או אותו הבשר המדולדל ואינו נעשה נבילה עמה במיתתה, אלא כאילו פירש מחיים הוא ובשר הפורש מן החי טהור:
9.7.7
האבר מטמא משום אבר מן החי. דמיתה עושה ניפול כדפרישנא, ואינו נעשה נבילה עמה, הלכך אינו מטמא משום נבילה. ואיכא בין אבר מן החי לאבר מן הנבילה, דבשר הפורש מאבר מן החי לא מטמא, שהרי אפילו בשר הפורש מן החי לא מטמא כל שכן בשר הפורש מאבר מן החי, ואילו בשר הפורש מאבר מן הנבילה מטמא כבשר הפורש מן הנבילה עצמה:
9.7.8
ורבי שמעון מטהר. אי אפשר לאוקמי מילתיה דר׳ שמעון אהך דסיפא, דממה נפשך, אי מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן החי, ואי אינה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן נבילה. הלכך על כרחך ר׳ שמעון ארישא קאי, האבר והבשר המדולדלים בבהמה מטמאין טומאת אוכלין במקומן, ור׳ שמעון מטהר האבר כל זמן שמעורה. בבעלי חיים שאינו מטמא טומאת אוכלין. וטעמא דר׳ שמעון, דאמר קרא (ויקרא י״א:ל״ד) מכל האוכל אשר יאכל, אוכל שאתה יכול להאכילו לנכרי בהיתר קרוי אוכל ומטמא טומאת אוכלים, לאפוקי האבר והבשר המדולדלים שאסורים לנכרי משום אבר מן החי ומשום בשר מן החי. שאינן קרויין אוכל ואין מטמאין טומאת אוכלים. והלכה כר׳ מאיר בשתיהן:
9.8.1
המדולדלים באדם טהורים. דאדם כי ימות כתיב (במדבר י״ט):
9.8.2
מת האדם הבשר טהור. דמיתה עושה ניפול ובשר שפירש מן האדם החי טהור:
9.8.3
האבר מטמא משום אבר מן החי. ודין האבר שפירש מן האדם החי שהוא מטמא, כל זמן שהוא אבר שלם מטמא במגע ובמשא ובאוהל. אבל כזית בשר שפירש ממנו, או עצם כשעורה שפירש ממנו, טהור. ואבר שפירש מן המת וחזר ופירש מאותו אבר כזית בשר או עצם כשעורה, טמא:
9.8.4
ור׳ שמעון מטהר. באבר מן המת נמי כמו באבר מן החי. דסבר כשם שאבר מן החי בשר הפורש ממנו או עצם כשעורה הפורש ממנו טהור, הכי נמי באבר מן המת. ואין הלכה כר׳ שמעון:
10.1.1
הזרוע והלחיים. בארץ ובחוץ לארץ. משום דבעי למיתני בחולין אבל לא במוקדשין, תני לכולהו:
10.1.2
בפני הבית. בזמן שבית המקדש קיים:
10.1.3
ואתן אותם. בחזה ושוק כתיב. אותם מיעוט הוא, חזה ושוק אין מידי אחרינא לא:
10.2.1
כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן. הרי הן כמקדיש עצים ואבנים לדמיהן, ואין בהן קדושת הגוף:
10.2.2
ונפדו חייבין בבכורה. אם ילדו לאחר שנפדו. אבל קודם פדיון לא, דקדושת דמים מדחה מן הבכורה שאין קדושה חלה על קדושה:
10.2.3
וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן. אבל מקדיש תמימים ונעשו בעלי מומין ונפדו ולדן אסור כדלקמן. ובין רישא דקתני מותר ובין סיפא דקתני אסור מיירי כגון דאיעבר לפני פדיונו ואתיליד לאחר פדיונו. וחלבן נמי דמקדיש תמימים ונפדו נפקא לן דאסור, דכתיב בפסולי המוקדשין שנפדו תזבח ואכלת בשר, תזבח ולא גיזה, ואכלת ולא לכלביך, בשר ולא חלב:
10.2.4
ואין עושין תמורה. אפילו קודם פדיונן. טוב מעיקרא עושה תמורה ואפילו נעשה רע אחר שהקדישו, אבל רע מעיקרו אינו עושה תמורה:
10.2.5
ואם מתו יפדו. ואף על פי שאינן ראויין אלא לכלבים ואנן קיימא לן דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, הני כעצים בעלמא נינהו ולא נחית להו קדושת הגוף:
10.2.6
חוץ מן הבכור והמעשר. דאך על גב דקדם מומן להקדשן, חלה עליהן קדושה גמורה לכל דבריהם, אלא שאין כשרים ליקרב, דבכור ברחם תלה רחמנא, לא שנא תם ולא שנא בעל מום קדיש. תם קרב, ובעל מום נאכל לכהן במומו. ומעשר בהמה נמי כתיב ביה (ויקרא כ״ז:ל״ב-ל״ג) העשירי יהיה קודש לה׳ לא יבקר בין טוב לרע. טוב תם, רע בעל מום:
10.2.7
או מום עובר קודם להקדישן. דמום עובר כמאן דליתיה דמי:
10.2.8
פטורים מן הבכורה. דכתיב בפסולי המוקדשין שנפדו כצבי וכאיל, מה צבי ואיל פטורים מן הבכורה, דהא כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך כתיב (דברים ט״ו:י״ט), אף פסולי המוקדשין שנפדו אפילו ילדו לאחר שנפדו פטורים מן הבכורה:
10.2.9
ומן המתנות. הזרוע והלחיים והקיבה:
10.2.10
ולדן וחלבן אסור. בדאיעבר לפני פדיונו ואתיליד לאחר פדיונו מיירי, כדפרישית לעיל. דאי איעבר ואתיליד לאחר פדיונו, ולד צבי ואיל הוא. ואי אתיליד לפני פדיונו, אפילו קדם מומן להקדשן נמי ולדן אסור:
10.2.11
והשוחטן בחוץ חייב. ואע״ג דאינן ראוין לפתח אוהל מועד דהא בעלי מומין נינהו, ותנן הראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ ושאינו ראוי לפנים אין חייבים עליו בחוץ, מוקמינן לה למתניתין בדוקין שבעין ור׳ עקיבא היא דאמר אם עלו לא ירדו, הלכך הואיל ובפנים לא ירדו, חייבין עליהם בחוץ אם שחטן קודם פדיונן:
10.2.12
ועושין תמורה. קודם פדיונן. דכתיב (ויקרא כ״ז:י׳) טוב ברע או רע בטוב:
10.2.13
ואם מתו. מעצמן:
10.2.14
יקברו. דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:
10.3.1
בכור שנתערב במאה. מתניתין איירי בבכור שבא ליד כהן ונפל בו מום ביד כהן ומכרו לישראל במומו. דאי בבכור ביד ישראל קודם שנתנו לכהן, אמאי פוטרים את כולן ממתנות כהונה, לימא ליה כהן, אי בכור הוא כולה דידי הוא, אי לא בכור הוא הב לי מתנתאי. אבל כשכבר בא ליד כהן ומכרו לישראל במומו ונתערב במאה, פוטרים את כולן ממתנות כהונה, דכל חד וחד יכול לדחות את עצמו ולומר לכהן שלי בכור הוא שמכרו הכהן ופטור מן המתנות, דמן הבכור אין נותנים מתנות שאין קדושה חלה על קדושה:
10.3.2
אחד שוחט את כולן פוטרין לו אחד. שאי אפשר שלא יהא הבכור אחד מהן, ויכול לומר זה הוא:
10.3.3
צריך שירשום. שיעשה בו סימן. שיבינו הכל שיש לכהן או לנכרי שותפות בה:
10.3.4
ואם אמר, לו. אם אמר כהן לישראל פרה זו אני מוכר לך חוץ מן המתנות שבה:
10.3.5
פטור. ישראל מן המתנות:
10.3.6
אמר לו. ישראל לחבירו טבח, מכור לי בני מעיה של פרה זו:
10.3.7
והיו בהן מתנות. הקיבה, שהיא אחת מן המתנות:
10.3.8
נותנן. לוקח זה לכהן:
10.3.9
ואין המוכר מנכה לו מן הדמים. שהרי היה יודע הלוקח שמתנות שם, וזה לא מכר לו את הקיבה:
10.3.10
לקח הימנו במשקל. כך וכך הליטרא, ושקל לו הקיבה. נותנה לו לוקח לכהן, שהרי הגזילה אצלו וצריך להשיב, והטבח ינכה לו מן הדמים שהרי מכר דבר שאינו שלו. ואם עבר השוחט ולא נתן מתנות מן הבהמה, לא נאסר הבשר באכילה, אבל מנדין אותו. ואפילו כהן שפטור מן המתנות אם הוא טבח ששוחט ומוכר בשוק ממתינין לו שתים ושלש שבתות, מכאן ואילך מוציאין ממנו מתנות ונותנין אותן לכהנים אחרים. ואם קבע בית מטבחים, אין ממתינים לו אלא מוציאין ממנו מיד, ואם לא רצה ליתן מנדין אותו:
10.4.1
מן הפרק של ארכובה. הנמכרת עם הראש:
10.4.2
עד כף של יד. עצם רחב של כתף שקורין אספלדו״ן. והן שני עצמות, העצם האמצעי דהיינו מן הפרק של ארכובה הנמכרת עם הראש עד מקום שכנגדו בגמל ניכר, והעצם העליון המחובר לגוף. והזרוע הימיני בלבד הוא שנותנים לכהן, דכתיב (דברים י״ח:ג׳) ונתן לכהן הזרוע, המיומן שבזרוע:
10.4.3
והוא של נזיר. כלומר, וכן זרוע בשלה האמור בנזיר, כך ניטלת:
10.4.4
וכנגדו ברגל שוק. האמור בשלמים נמי הוי שני עצמות מן הפרק של ארכובה עד בוקא דאטמא דהיינו כל הירך:
10.4.5
סובך של רגל. היינו פרק שבין הקולית ועצם האמצעי. ואין הלכה כר׳ יהודה:
10.4.6
הפרק של לחי. אצל הצדעים. וחותך כלפי מטה:
10.4.7
עד פיקה של גרגרת. עד שיפוי כובע שהיא פקעיתה ופתחה של קנה, דהיינו לחיים התחתונות עם הלשון. פירוש אחר, פיקה של גרגרת טבעת הגדולה של קנה שעשויה עגולה כפיקה. ופיקה היא עגולה ככדור ובתוכה נקב שתוחבות הנשים בפלך להכבידו כשטוות בו:
11.1.1
ראשית הגז. כל הגוזז צאנו ואפילו גוזזן מאה פעמים נותן מן הגיזה מתנה לכהן:
11.1.2
נוהג בארץ ובחוצה לארץ. והאידנא נהוג עלמא כר׳ אלעאי, דאמר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ. דיליף נתינה נתינה מתרומה, מה תרומה אינה נוהגת אלא בארץ אף ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ. ורבותי הורו במתנות נמי דאין נוהגות אלא בארץ, דראשית הגז והמתנות שוין הן. ולא הודו להן שאר חכמי הדור:
11.1.3
במוקדשים. אפילו קדשי בדק הבית. משום דכתיב גז צאנך, ולא של הקדש:
11.1.4
נוהגים בבקר ובצאן. דכתיב (דברים י״ח:ג׳) אם שור אם שה:
11.1.5
ובמועט. אפילו לא שחט אלא אחת:
11.1.6
אלא ברחלות. כתיב הכא (שם) גז צאנך, וכתיב התם (איוב ל״א:כ׳) ומגז כבשי יתחמם, מה להלן כבשים אף כאן כבשים:
11.2.1
ושתי צאן. אלמא תרתי מקרי צאן:
11.2.2
שנאמר חמש צאן עשויות. שמעשות את בעליהן ואומרות לו קום עשה מצוה חדשה שלא היתה מצוה עליו בפחות מכן. והיינו על כרחך ראשית הגז, דכתיב ביה צאן דמשמע מרובה. דאילו בכוך כתיב בכור שור, דמשמע אפילו חד. וכן מתנות אם שור אם שה:
11.2.3
מנה מנה ופרס. כל אחת מנה וחצי. ובציר מהכי לא חשיב גז, שזו פחות שבגיזות:
11.2.4
בכל שהן. לאו דוקא, דבפחות מששים סלעים לא מחייב בראשית הגז. אלא משום דרבי דוסא יהיב שיעורא רבה, קרי תנא לשיעורא זוטא דרבנן כל שהן. והסלע משקלו כ״ד מעים, ומשקל כל מעה ששה עשר גרעיני שעורה:
11.2.5
כמה הוא נותן לו. הבא לחלק ראשית הגז שבידו, לא יפחות לכל כהן ממשקל חמש סלעים צמר:
11.2.6
מלובן. ולא שיהיה חייב הישראל ללבנו, אלא שיתן לו שיעור מן הצמר הצואי, דהיינו שאינו מלובן עד שכשילבננו הכהן יעמוד על משקל חמש סלעים צמר מלובן:
11.2.7
כדי שיוכל לעשות ממנו בגד קטן. הראוי לשירות. ומאי ניהו, אבנט. מדסמך קרא אחר ראשית הגז מיד. כי בו בחר ה׳ אלהיך מכל שבטיך לעמוד לשרת, שמעינן מינה דהכי קאמר, תן לו מראשית גז צאנך כדי שיוכל לעשות בגד לעמוד לשרת. והקטן שבבגדים הראוי לשירות הוא אבנט, והוא נעשה מחמש סלעים צמר מלובן. וראשית הגז אין לו שיעור מן התורה. ומדברי סופרים שלא יפחות מאחד מששים. ואין חייב בראשית הגז עד שיגזוז חמש צאן, ותהיה גיזת כל אחת מחמשתן אין פחות מי״ב סלע, שאם היתה גיזת אחת מהן פחות מי״ב סלע אע״פ שחמשתן גוזזות יותר מס׳ סלעים הרי זה פטור:
11.2.8
עד שצבעו. בעליו קודם שנתנו:

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws/ Licence: Public Domain. Source.