← All works

Bartenura on Mishnah Chullin

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Kodashim · 521 sections

1. 4.2.4

   הרי זה יקבר. דביציאת הרוב חלה קדושה עליו, דקרינן ביה אשר יולד:

2. 4.2.5

   ונפטרה מן הבכורה. שהבא אחריו אינו בכור. בין שיצא ראשון אבר אבר ובין שיצא רוב כאחד, דהא שני לאו פטר רחם הוא:

3. 4.3.1

   בבהמה טהורה טהור. מקל וחומר, ומה אם הועילה לו מחיצת אמו להתירו באכילה בשחיטתה אע״פ שהוא מת, לא תועיל לו כשהיא חיה לטהרו מלטמא. ובהמה טמאה מנלן, דאמר קרא (ייקרא י״א) וכי ימות מן הבהמה, זו בהמה טמאה. אשר היא לכם לאכלה, זו בהמה טהורה. איתקש בהמה טמאה לבהמה טהורה, מה בהמה טהורה עוברה טהור, אף בהמה טמאה עוברה טהור:

4. 4.3.2

   רבי יוסי הגלילי אומר בטמאה טמא. ומפיק ליה מקרא דכתיב (שם ה׳) או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה, וכי נבלת בהמה טמאה מטמאה ונבלת בהמה טהורה אינה מטמאה. אלא איזה, זה עובר שבטמאה טמא, ובטהורה טהור מקל וחומר. ובטמאה טמא דליכא קל וחומר ולא דרשינן הקישא. ואין הלכה כרבי יוסי:

5. 4.3.3

   החיה טמאה טומאת שבעה. ומדרבנן, גזירה שמא יוציא העובר את ראשו חוץ לפרוזדור והרי הוא כילוד ומטמא והחיה סבורה שעדיין הוא במעיה ואתי לטהורי. אבל ברועה שהושיט ידו למעי בהמה דקתני מתניתין טהור, ליכא למגזר הכי, מפני שרחם של בהמה גלוי וכי מפיק חזי ליה:

6. 4.3.4

   והאשה טהורה עד שיצא הולד. דאשה מרגשת בעצמה כשמוציא ראשו חוץ לפרוזדור ולא אתי לטהורי:

7. 4.4.1

   הבשר טהור. בשר העובר טהור, שאין בהמה מקבלת טומאה מחיים:

8. 4.4.2

   הבשר מגע נבילה. בשר העובר מגע אבר מן החי, שהוא מטמא כנבלה:

9. 4.4.3

   מגע טריפה שחוטה. שהשחיטה אף על פי שאינה מתרת האבר באכילה, מטהרתו מידי נבילה. והויא כטריפה שחוטה שאינה מטמאה מן התורה אלא מדרבנן במוקדשין:

10. 4.4.4

    הכי גרסינן, אף שחיטת בהמה תטהר את האבר. ולא גרסינן את העובר:

11. 4.4.5

    לא אם טיהרה שחיטת טריפה אותה. מן הדין הוא שהרי דבר שגופה:

12. 4.4.6

    ומנין לטריפה ששחיטתה מטהרתה. דשמא אינה מטהרתה. ומן הדין אינה מטהרתה, שבהמה טמאה אסורה באכילה וטרפה אסורה באכילה: ומה טמאה אין שחיטתה מטהרתה, מלטמא, דהכי תניא בתורת כהנים, לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה וגו׳, כל הנוגע בהם יטמא, להביא בהמה טמאה שלא תטהרנה שחיטתה:

13. 4.4.7

    תאמר בטריפה שהיתה לה שעת הכושר. דכיון דחל עלה תורת שחיטה, תו לא פקעה מינה והויא בכלל שאר צאן ובקר:

14. 4.4.8

    טול לך מה שהבאת. טול מכאן ראיה זו שהבאת:

15. 4.4.9

    הרי שנולדה טריפה מן הבטן מנין. שתטהרנה:

16. 4.4.10

    שיש במינה שחיטה. הלכך לא נפקא מכלל צאן ובקר. אבל בן שמונה חי שנולד מבהמה חיה אין לנו במה לטהר אפילו נשחט, לפי שאינו בכלל בקר וצאן. והלכה כחכמים:

17. 4.4.11

    בן שמונה חי. אם נולד ושחטו:

18. 4.4.12

    אין שחיטתו מטהרתו. מידי נבלה, שאין שחיטה מועלת בבן שמונה. אלא כשהוא במעי אמו ניתר בשחיטת אמו:

19. 4.5.1

    ומוציא את דמו. דחלבו בלבד הוא דשרי. כדתניא בתורת כהנים, כשהוא אומר חלב ושתי כליות באשם שאין צריך לומר דמקל וחומר הוה ילפינן לה, ומה שלמים שאין כל מינן טעון אליה, הרי הן טעונים חלב ושתי כליות. אשם שכל מינו טעון אליה, אינו דין שיטענו חלב ושתי כליות, ומה תלמוד לומר, אלא לומר לך מה חלב ושתי כליות האמור באשם מוצא מכלל שליל, שאינך יכול לומר חלב שליל הנמצא באשם יקריב, שהרי אין אשם בא נקבה, אף כל אפילו בקרבנות הבאים נקבה, חלב האמור בהן מוצא מכלל שליל. וכיון דאין חלב שליל קרב בכל הקרבנות, שרי באכילה. אבל דמו לא גרע מדם האיברים דקיימא לן במסכת כריתות דם האיברים עובר בלא תעשה:

20. 4.5.2

    טעון שחיטה. דחדשים גרמי לשוייה בהמה באנפי נפשה ולא אתרבי מכל בבהמה תאכלו:

21. 4.5.3

    וחייב באותו ואת בנו. שלא ישחטנו ביום ששחט את אמו:

22. 4.5.4

    וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו. דחדשים ולידה גרמי:

23. 4.5.5

    ר׳ שמעון שזורי כו׳ לדברי חכמים כיון שהלך על גבי קרקע טעון שחיטה מדרבנן, דאתי לאחלופי לאכול בהמה בלא שחיטה. ור׳ שמעון שזורי מתיר אפילו לאחר שהפריס על גבי קרקע. והלכה כחכמים:

24. 4.5.6

    קרעה. לבהמה בלא שחיטה:

25. 4.6.1

    בהמה שנחתכו רגליה. האחרונים:

26. 4.6.2

    מן הארכובה ולמטה. שלש עצמות בירך, התחתון הוא עצם הנחתך עם הפרסות כשמפשיטין הבהמה ואותה רכובה נקראת ארכובה הנמכרת עם הראש, ובלשון לע״ז קורין אותו פרק יינוקל״ו, ובערבי דוקב״א. ולמעלה הימנה עצם האמצעי וצומת הגידים בתחתיתו סמוך לפרק ארכובה הנמכרת עם הראש. והעליון היא קולית התחובה באליה. והפרק שבין סוף הקולית לראש העצם האמצעי ניכר ונראה בגמל כשהוא רובץ יותר מבשאר בעלי חיים. ומן הארכובה ולמטה דקתני במתניתין שהיא כשרה היינו מתחלת הארכובה הנמכרת עם הראש ולמטה. ומן הארכובה ולמעלה דהיינו מסוף העצם האמצעי שהוא מקום צומת הגידים, בכל מקום שנחתך הרגל משם ולמעלה טריפה:

27. 4.6.3

    וכן שניטל צומת הגידין. אפילו לא נחתך הרגל שלא נשבר העצם אלא שניטל צומת הגידים, טריפה. כך פירשו קצת אמוראים משנה זו בגמרא. ושיטה זו תפסו רבותי עיקר והורו שבכל מקום שתחתך הרגל למעלה מהארכובה התחתונה שקורין בלע״ז ינוקל״ו בין במקום צומת הגידין בין למעלה מצומת הגידין, טריפה. אבל רמב״ם ורב אלפס רבו תפסו עיקר הפירוש האחר, שמפרש מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה פסולה, דהכי קאמר, למטה מארכובה העליונה שהוא הקולית התחובה באליה, ולא למטה מיד הסמוך לו אלא למטה מעצם האמצעי כולו דהיינו בעצם התחתון, ודאי כשרה. למעלה מן הארכובה דהיינו בקולית, ודאי טריפה כל מקום שיחתך. וכן שניטל צומת הגידין, כלומר, ובעצם האמצעי יש מקום שהיא טריפה כגון בצומת הגידין, ויש מקום שהיא כשרה כגון למעלה מן הצומת. ואל תתמה היאך אי פסיק לה למעלה מן הצומת בעצם האמצעי כשרה, וכשתשפיל לחתכה בצומת טריפה, שאין אומרים בטרפות זו דומה לזו, שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיתה, ולא נאסרה בהמה זו מפני שהיא חתוכת רגל ממקום זה, אלא מפני שנחתכו הגידין, שחתיכתן היא מכלל הטרפיות. ומקום צומת הגידין הוא מתחיל מן המקום שהן נראים קשין ולבנים עד המקום שיתחילו להתרכך ולהתאדם:

28. 4.6.4

    צומת הגידים. הם שלשה חוטים לבנים בבהמה צמותים ומחוברים יחד, אחד עבה ושנים דקים. ואם ניטל האחד העבה לבדו אין זה ניטל צומת הגידים, שהרי נשארו שנים. ואם ניטלו שנים הדקים ממקומם מותרת, שהרי האחד העב גדול משניהם והרי לא ניטל כל הצומת אלא מיעוטם. ואם נחתך רובו של כל אחד מהן, טריפה. ואין צריך לומר אם נחתכו כולן או ניטלו כולן. ובעוף הם ששה עשר חוטים לבנים. אפילו לא נחתך אלא רובו של אחד מהן, טריפה:

29. 4.6.5

    נשבר העצם. למטה מן הארכובה במקום שאין עושה אותה טריפה:

30. 4.6.6

    אם רוב הבשר קיים. דהיינו שעור ובשר חופים רוב עביו ורוב היקפו של שבר. דזמנין דמשכחת ליה זה בלא זה כגון שמרחיב מצד אחד ומיצר מצד אחר. שאין העצם עגול, הלכך בעי לתרוייהו:

31. 4.6.7

    שחיטתו מטהרתו. לאבר המדולדל. ומותר אפילו באכילה:

32. 4.6.8

    ואם לאו. שאין עור ובשר חופים את רובו, אין שחיטתו מטהרתו. ואע״ג דבהמה מותרת הוי אבר אסור משום ובשר בשדה טריפה, כדאמרינן [דף ע״ג] להביא אבר ובשר המדולדלים. ואם נשבר העצם מן הארכובה ולמעלה במקום שעושה אותה טריפה, אם רוב בשר קיים, אבר ובהמה מותר. ואם לאו, אבר ובהמה אסור. ודין העוף כדין בהמה לדבר זה:

33. 4.7.1

    שליא. כמין כיס שהעובר מונח בתוכו:

34. 4.7.2

    נפש היפה. שאין דעתו קצה בה מחמת מיאוס:

35. 4.7.3

    תאכלנה. ולא אמרינן אבר מן החי הוא, אלא גם היא ניתרת בשחיטת האם:

36. 4.7.4

    ואינה מטמאה. דלא חשיבא אוכל:

37. 4.7.5

    ולא טומאת נבילות. אם מתה הבהמה:

38. 4.7.6

    מטמאה טומאת אוכלין. אם נגעה בטומאה, דמחשבה משויא ליה אוכל. אבל טומאת נבילות לא, דלאו בשר הוא אלא כשאר אוכל בעלמא הוא:

39. 4.7.7

    אסורה באכילה. ואע״ג דלא נפק אלא פורתא ופשיטא דכל מיחוי הולד לא היה שם, מכל מקום חיישינן שמא באותו מקצת יצא ראש הולד והרי הוא כילוד:

40. 4.7.8

    [הכי גרסינן] סימן ולד באשה. וסימן ולד בבהמה. המבכרת. זהו פטר רחם שלה:

41. 4.7.9

    ישליכנה לכלבים. שאין קדושה בה. דאע״ג דאין שליא בלא ולד, הכא רובא לאו בת מקדשא היא, דדילמא נקבה הוות או נדמה הוה ולא קדיש:

42. 4.7.10

    ובמוקדשין. כגון בהמת שלמים שהפילה שליא:

43. 4.7.11

    תקבר. דכיון דאין שליא בלא ולדש קדשה, דבין זכר ובין נקבה דנפיק מבהמת הקדש קדיש:

44. 4.7.12

    בפרשת דרכים. מקום שהדרכים מתפשרשים לשנים. ודרך המנחשים לקברה שם כדי שלא תפיל עוד:

45. 4.7.13

    דרכי האמורי. ניחוש. וכתיב לא תעשה כמעשיהם:

46. 5.1.1

    אותו ואת בנו. האם והבן, או האם והבת. אבל האב עם הבן או עם הבת אינו אסור, דאותו ואת בנו משמע מי שבנו כרוך אחריו, יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו:

47. 5.1.2

    בין בארץ בין בחוצה, לארץ. איידי דבעי למתני בין בחולין בין במוקדשים, תנא נמי בארץ ובחוצה לארץ, אע״ג דלא איצטריך, דחובת הגוף היא וחובת הגוף נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ:

48. 5.1.3

    בפני הבית. בזמן שבית המקדש קיים:

49. 5.1.4

    ושלא בפני הבית. דסלקא דעתך אמינא הואיל ובענינא דקדשים כתיב, בפני הבית ננהוג שלא בפני הבית לא ננהוג, קמשמע לן:

50. 5.1.5

    בחולין ובמוקדשים. בין ששניהם חולין או שניהם מוקדשים, בין שאחד מהן חולין והשני מוקדשים. ומנלן דנוהג במוקדשים, דכתיב (ויקרא כ״ב:כ״ז) שור או כבש או עז כי יולד וגו׳ ירצה לקרבן אשה, וכתיב בתריה ושור או שה אותו ואת בנו וגו׳:

51. 5.1.6

    בחוץ. חוץ לעזרה:

52. 5.1.7

    שניהם כשרים. משום דבעי למתני סיפא שניהם פסולים תנא רישא שניהם כשרים:

53. 5.1.8

    והשני סופג את הארבעים. משום לאו דאותו ואת בנו. ולא שנא שחט את האם תחלה, ולא שנא שחט את הבן תחלה. לא שנא שחטינהו חד גברא, ולא שנא תרי גברי:

54. 5.1.9

    הראשון חייב כרת. משום שחוטי חוץ. אבל השני פטור מן הכרת דכיון דנשחטה אמו שוב אינו ראוי הבן לישחט היום בפנים, דפסול משום מחוסר זמן, שאינו ראוי לשוחטו ולהקריבו היום ואין חייב משום שוחט בחוץ אא״כ ראוי לפנים, דכתיב (ויקרא י״ז:ד׳) ואל פתח אהל מועד לא הביאו, הראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ, ואי לא לא:

55. 5.1.10

    ושניהם סופגים את הארבעים. הראשון משום שוחט בחוץ, דכל חייבי כריתות לוקין. והשני משום לאו דאותו ואת בנו:

56. 5.1.11

    חולין בפנים שניהם פסולין. משום חולין שנשחטו בעזרה:

57. 5.1.12

    והשני סופג. משום אותו ואת בנו. אבל משום חולין בעזרה, אזהרת עשה היא (דברים י״ב:כ״א) כי ירחק ממך המקום וזבחת, בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום:

58. 5.1.13

    קדשים בפנים כו׳ השני סופג. משום אותו ואת בנו:

59. 5.1.14

    ופסול. משום מחוסר זמן:

60. 5.2.1

    חולין וקדשים בחוץ. דוקא נקט הראשון חולין והשני קדשים. וכן כל השנויין במשנה דוקא נקט להו:

61. 5.2.2

    והשני סופג. משום אותו ואת בנו:

62. 5.2.3

    קדשים. בתחלה, ואח״כ חולין בחוץ:

63. 5.2.4

    השני כשר. באכילה. ואיידי דתנא פסול תנא כשר:

64. 5.2.5

    ושניהם סופגים. ראשון משום שוחט חוץ, ושני משום אותו ואת בנו:

65. 5.2.6

    חולין וקדשים בפנים שניהם פסולים. ראשון משום חולין שנשחטו בעזרה, ושני משום מחוסר זמן:

66. 5.2.7

    והשני סופג. משום אותו ואת בנו:

67. 5.2.8

    חולין בחוץ ובפנים. הראשון בחוץ והשני בפנים:

68. 5.2.9

    קדשים בחוץ ובפנים הראשון בכרת. משום שוחט בחוץ:

69. 5.2.10

    ושניהם פסולים. ראשון משום שנשחט בחוץ, ושני משום מחוסר זמן:

70. 5.2.11

    ושניהם סופגים. ראשון משום שוחט חוץ, ושני משום אותו ואת בנו:

71. 5.2.12

    קדשים בפנים ובחוץ. השני סופג משום אותו ואת בנו. ומשום שוחט חוץ לא לקי, דמחוסר זמן הוא ואינו מתקבל בפנים:

72. 5.3.1

    פרת חטאת. פרה אדומה. דלאו לאכילה היא:

73. 5.3.2

    ושור הנסקל. לאחר שנגמר דינו. דקיימא לן דאסור בהנאה אפילו שחטו:

74. 5.3.3

    ועגלה ערופה. דסבירא ליה דנאסרת מחיים ואפילו שחטה אסורה. ובגמרא מסיק דפרת חטאת ועגלה ערופה אינה משנה. דשניהן הויא שחיטתן שחיטה ראויה, וצריך להסירן מן המשנה דלא פטר בהו ר׳ שמעון:

75. 5.3.4

    וחכמים מחייבין. האי דמחייבי חכמים בשוחט לעבודה זרה, לא שנו אלא ששחט ראשון לע״ז ובא שני ושחט לשלחנו לאכול, אבל ראשון לשלחנו ושני לע״ז, דבהך שחיטה בתרייתא דמיחייב עלה משום אותו ואת בנו אתי נמי דין קטלא עלויה, פטור ממלקות, דקם ליה בדרבה מיניה, דתרתי לא עבדינן ביה. ופעמים שאפילו שחט ראשון לשלחנו ושני לע״ז חייב, כגון דאתרו ביה משום אותו ואת בנו ולא אתרו ביה משום ע״ז, דכיון דלא אתרו ביה משום ע״ז לא מיקטל, ולוקה משום אותו ואת בנו. והלכה כחכמים:

76. 5.3.5

    ונתנבלה בידו. שלא מדעת:

77. 5.3.6

    והנוחר. שתוחב הסכין בנחיריו וחותך:

78. 5.3.7

    והמעקר. שעוקר הסימנים ממקום חיבורן ואינו שוחטן:

79. 5.3.8

    פטור. ואפילו. לרבנן. ולא דמיא לשחיטה דלעיל, דהתם שחיטה מעליא איכא ודבר אחר גורם לה ליפסל, אבל הכא ליכא שחיטה כלל:

80. 5.3.9

    איזה שלקח ראשון ישחוט ראשון. אם באו לב״ד, שבא האחד לשחוט וחבירו מעכב עליו ואומר אני צריך יותר ממך, אנו אומרים להם הלוקח ראשון ישחוט, שעל מנת כן לקח, שאילו לא מכרה בעל הבית לשני ועכבה לעצמו היה הלוקח שוחט. שכך שנינו בתוספתא, הלוקח מבעל הבית הוא קודם לבעל הבית, שעל מנת כן לקח:

81. 5.3.10

    ואם קדם השני זכה. שהקדים בעצמו כדי שלא יבוא לידי איסור, ויש לו ריוח שאוכל היום בשר:

82. 5.3.11

    סופג שמונים. דעל כל בן ששוחט עובר בלאו:

83. 5.3.12

    סופג את הארבעים. דאין כאן שחיטת איסור אלא אחת:

84. 5.3.13

    שחטה ואת בתה ואח״כ את בת בתה. יש כאן שני אותו ואת בנו:

85. 5.3.14

    שחטה ואת בת בתה. אין כאן עדיין איסור. ואח״כ שחט את בתה. ויש בשחיטה זו שני איסורים, אותו ואת בנו משום אמה, ובנו ואותו משום בתה של זו שכבר נשחטה:

86. 5.3.15

    סופג ארבעים. דחד לאו הוא וחדא התראה וחד מעשה:

87. 5.3.16

    סומכוס אומר סופג שמונים. דסבירא ליה לסומכוס דמיחייב בהתראה אחת ובלאו אחד שתי מלקיות. והוא הדין לרישא דקתני שחט שני בניה ואח״כ שחטה סופג ארבעים, לסומכוס סופג שמונים. וכך היא בתוספתא, שחט חמשה בניה ואח״כ שחטה סומכוס אומר משום ר״מ חייב משום חמשה לאוין:

88. 5.3.17

    בארבעה פרקים בשנה. דרך ישראל לעשות סעודות בארבעה פרקים הללו, וסתם הלוקח בהמה אינו לוקח אלא לשחוט מיד, לפיכך המוכך בהמה לחבירו ומכר תחלה אמה או בתה בו ביום, צריך שיאמר לשני דע לך שהיום מכרתי אמה לשחוט או בתה מכרתי לשחוט, שמא כבר נשחטה:

89. 5.3.18

    ביום טוב האחרון של חג. היו מרבים בשמחה מפני שרגל בפני עצמו הוא וחביב עליהן. והאי דלא חשיב ערב יום טוב ראשון של חג, משום דכולי עלמא טרידי בסוכה ולולב ואין להם פנאי להרבות בשחיטה:

90. 5.3.19

    אף ערבי יום הכיפורים בגליל. ולא ביהודה ובשאר ארצות, שלא היו אוכלים ערב יום הכיפורים אלא בשר עוף ודגים כדמוכח בבראשית רבה גבי ההוא חייטא דזבן נונא:

91. 5.3.20

    בזמן שאין לו ריוח. הפסק בינתיים, שמכר האם היום:

92. 5.3.21

    אבל יש לו ריוח. שמכר את הראשונה אתמול והשניה היום:

93. 5.3.22

    אין צריך להודיעו. שאני אומר אתמול שחטה הראשון. פירוש אחר, בזמן שאין לו ריוח שהוא נחפז ומהיר לקנות שמראה שרוצה לשחוט היום. אבל יש לו ריוח שאינו נחפז בקנייתו, אינו חייב להודיעו, דשמא לצורך יום אחר הוא קונה. ורבי יהודה לפרושי מלתיה דת״ק אתי ולא לאפלוגי עליה:

94. 5.3.23

    ומודה ר׳ יהודה. אע״פ שלקח זה היום וזה למחר. ולפירוש השני, אף על פי שאינו נחפז ומהיר לקנות:

95. 5.3.24

    את האם לחתן ואת הבת לכלה. אורחא דמלתא נקט, דאורח ארעא לעשות סעודה טפי בבית החתן מבבית הכלה, הלכך האם לחתן שהיא גדולה, והבת שהיא קטנה לכלה:

96. 5.4.1

    משחיטין את הטבח בעל כרחו. שאם קיבל דינר מלוקח ליתן לו בדינר בשר:

97. 5.4.2

    אפילו שור שוה אלף זוז. שוחטו בעל כרחו, אף על פי שאין לו לוקחים לשאר הבשר. לפי שדבר תורה מעות קונות ומעת שקיבל המוכר הדינר קנה הלוקח הבשר. ולא תקנו חכמים שמשיכה קונה ולא מעות אלא גזירה שמא יאמר לו מוכר לקונה נשרפו חטיך בעליה. דאי מוקמת להו לפירי באחריות הלוקח משנתן המעות, אי מתרמי דליקה בבית המוכר שהפירות שם לא טרח לאצולינהו. אבל לאחר שמשך מסתמא ממטי להו לביתיה. ובארבעה פרקים אלו העמידו חכמים דבריהם על דין תורה שהמעות קונות:

98. 5.4.3

    לפיכך אם מת מת ללוקח. ומפסיד לדינר שהרי ברשותו מת:

99. 5.4.4

    אינו כן. דבעינן משיכה וכל זמן שלא משך חוזר בו הטבח:

100. 5.5.1

     יום אחד האמור באותו ואת בנו כו׳ לפי שפרשת אותו ואת בנו סמוכה לקדשים, דכתיב ירצה לקרבן אשה, וסמיך ליה אותו ואת בנו. ובקדשים לילה הולך אחר היום, דכתיב (ויקרא ז׳:ט״ו) ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בוקר, אלמא לילה שלאחריו קרוי יום קרבנו עד הבוקר. יכול אף זה כן [נאמר כאן יום אחר] ונאמר במעשה בראשית יום אחד וכו׳:

← Previous · Next → — showing 201–300 of 521

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws/ Licence: Public Domain. Source.