← All works

Bartenura on Mishnah Beitzah

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Moed · 215 sections

1. 3.4.2

   ירד מומחה. שבקי להבחין בין מום קבוע למום עובר:

2. 3.4.3

   ויראה. מום שהיה בו אתמול, אם מום קבוע הוא:

3. 3.4.4

   יעלה וישחוט. דמשום מוקצה ליכא, דמאתמול דעתיה עלויה:

4. 3.4.5

   ואם לאו לא ישחוט. הכי קאמר, ואם לאו, דאותו מום שהיה בו מערב יו״ט לא היה קבוע אלא היום נעשה בו מום קבוע, אפילו עבר והעלהו לא ישחוט. ולא אמרינן מאתמול הוה דעתיה עלויה וכיון שיש בו עכשיו מום קבוע נשחטיה, דהואיל והמום של אתמול לא היה קבוע, מוקצה מחמת איסור הוה:

5. 3.4.6

   אין זה מן המוכן. לאו משום מוקצה אסר ליה, דהא לית ליה לרבי שמעון מוקצה, אלא מפני שמתירו ביום טוב ה״ל כמתקנו, ונראה כדן דין דגזור ביה משום שבות. והכי קאמר אין התרתו היתר, ואינו מוכן להיות כשר:

6. 3.5.1

   בהמה שמתה. בבהמת קדשים מיירי, כדקתני עליה ועל החלה שנטמאת. ובהמת קדשים שמתה אסורה בהנאה וטעונה קבורה, הלכך לא יזיזנה ממקומה. אבל בהמת חולין מחתכין אותה לפני הכלבים. והני מילי שהיתה מסוכנת מאתמול דדעתיה עילוה, אבל לא היתה מסוכנת מאתמול אף בהמת חולין לא יזיזנה ממקומה:

7. 3.5.2

   החלה שנטמאת. אינה ראויה לכהן ביום טוב, אף להסקה או לתתה לכלבו, דאין מבערין קדשים מן העולם ביום טוב ואפילו ע״י אכילת בהמה, דגזירת הכתוב היא שאין קדשים טמאים מתבערים מן העולם ביו״ט:

8. 3.6.1

   אין נמנין. אין פוסקים דמים להיות שנים שלשה בני אדם אומרים בהמה זו בשלשה זוזים זוז לכל אחד:

9. 3.6.2

   ושוחטים ומחלקים ביניהן. למחצה לשליש ולרביע, ואין מזכירין פיסוק דמים:

10. 3.6.3

    שוקל אדם בשר. אע״פ שאסור לשקול בליטרא דהוי מעשה חול, מותר לשקול כנגד הכלי וכנגד הקופיץ ולמחר יראו הקופיץ והכלי כמה משקלו:

11. 3.6.4

    וחכמים אומרים אין משגיחין. אין מעיינין.

12. 3.6.5

    בכף מאזנים כל עיקר. ואפילו לשמור הבשר מן העכברין אסור לשום אותו בכף מאזנים. והלכה כחכמים:

13. 3.7.1

    אין משחיזין את הסכין. ברחים או במשחזת:

14. 3.7.2

    אבל משיאה על גבי חברתה. דמשנה מדרך חול:

15. 3.8.1

    אבל לא במדה. בכלי המיוחד למדה שמודד ומוכר בו. אבל אם אינו מיוחד לכך אע״פ שעומד למדה, שכשישבר זה שהוא מודד בו יעמוד זה תחתיו, מותר למלאותו:

16. 3.8.2

    אם היה כלי של מדה. אע״פ שעדיין לא יחדו לכך לא ימלאנו. ואין הלכה כר״י:

17. 3.8.3

    ממלא מדותיו מערב יו״ט. לפי שאין מודדין ביו״ט:

18. 3.8.4

    אף בחול המועד עושה כן. מפני ביטול בית המדרש, שהיו רבים באים לשאול הימנו במועד שאין טרודין במלאכה, והיה ממלא מדותיו בלילה שאינו זמן בית המדרש כדי שיהא פנוי ביום:

19. 3.8.5

    מפני מצוי המדות. כשהיה מוכר שמן היו לו מדות הרבה ומביאין הלקוחות כליהן ומודד לכל אחד ואחד במדה לעצמו, ומתמצות והולכות לתוך כליהן כל הלילה, כדי שלא ישאר לו השמן המודבק בשולי המדה ובדפנותיה ונמצא גוזל את הלקוחות:

20. 4.1.1

    המביא. ממקום למקום. בתוך התחום:

21. 4.1.2

    לא יביאם וכו׳ לתת ג׳ וד׳ כדות בתוך סל או קופה וישאם, משום דנראה כמעשה חול לשאת משאות. ואם אי אפשר לו לשנות מותר:

22. 4.1.3

    אבל מביא הוא על כתפו. אחד או שנים, דמוכח דלצורך יו״ט:

23. 4.1.4

    או לפניו. בידו:

24. 4.1.5

    וכן המוליך את התבן. להיסק או לבהמה:

25. 4.1.6

    לא יפשיל קופה לאחוריו. שנראה כדרך חול:

26. 4.1.7

    ומתחילין בערמת התבן. ואע״פ שלא זימנה מבעוד יום ולא היה רגיל להסיק ממנה, דלית ליה להאי תנא מוקצה:

27. 4.1.8

    אבל לא בעצים [שבמוקצה] רחבה שאחורי הבתים קרויה מוקצה, על שם שהיא מוקצה לאחור ואין נכנסים ויוצאים לה תדיר. והנך עצים דאיירי בהו הכא הן קורות גדולות של ארזים העומדות לבנין, דמוקצה מחמת חסרון כיס נינהו שדמיהן יקרים, ובהא אפילו רבי שמעון דלית ליה מוקצה מודה:

28. 4.2.1

    אין נוטלין עצים מן הסוכה. אפילו סוכה שאינה של מצוה כגון בפסח או בעצרת, אין נוטלים ממנה עצים ביו״ט משום סתירת אהל:

29. 4.2.2

    אלא מן הסמוך לה. כגון קנים הזקופים סמוך לדפנות ולא נארגו עם הדופן דלא בטלו לגבי דופן, לפיכך נוטלים מהן ביו״ט:

30. 4.2.3

    מביאין עצים. תלושים:

31. 4.2.4

    מן השדה. שבתוך התחום מן המכונס:

32. 4.2.5

    ומן הקרפף אפילו מן המפוזר. מתניתין יחידאה היא ואינה הלכה, אלא הלכתא אין מביאין עצים אלא מן המכונסים שבקרפף. ומן השדה לא יביא כלל ואפילו מן המכונסים, דלאו דעתיה עלויהו הואיל ואינן משתמרים שם. אבל מן הקרפף שהוא משתמר ומוקף סביב כשהן מכונסין דעתיה עלויהו:

33. 4.2.6

    כל שסמוך לעיר. ממש. והוא דאית ליה פותחת, מפתח שמשתמר, דר׳ יהודה תרתי בעי, סמוך לעיר ופותחת. ומשום דקסבר סתם קרפיפות יש להם פותחת משום הכי לא חש להזכירה:

34. 4.2.7

    ר״י אומר כל שנכנסין לו בפותחת, ואפילו בתוך תחום שבת. כיון דאית ליה פותחת לא בעינן סמוך, אלא אפילו רחוק עד קרוב לסוף תחום שבת. ואם הוא סמוך לא בעינן פותחת. ובסמוך בלא פותחת או פותחת בלא סמוך שרי. והלכה כר׳ יוסי:

35. 4.3.1

    אין מבקעין עצים מן הקורות. הסדורות ארץ, כדי שלא יתעקמו, ועומדות לבנין:

36. 4.3.2

    ולא מן הקורה שנשברה ביו״ט. ואע״ג דהשתא להסקה קיימא, בין השמשות לאו להכי קיימא:

37. 4.3.3

    ואין מבקעין לא בקרדום. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אבל מבקעין מן הקורה שנשברה מעיו״ט, וכשהן מבקעין אין מבקעין לא בקרדום:

38. 4.3.4

    ולא במגרה. כעין סכין ארוך מלא פגימות וקוצצין בו עצים עבים. וכלי אומן הוא:

39. 4.3.5

    מגל. אף הוא כלי אומן, ונראה כרוצה לעשות מלאכה:

40. 4.3.6

    אלא בקופיץ. סתם קופיץ הוא סכין של קצבים ואינו כלי אומן. ויש מהן שיש להן שני ראשין, ראש אחד רחב ונקרא צד נקבות, וראש אחד צר ונקרא צד זכרות, ואין מבקעין בו אלא בצד זכרות שלו:

41. 4.3.7

    נוטל ממקום הפחת. ולא אמרינן מוקצים מחמת איסור הן דאין יכול לפחתו ביו״ט ואסח דעתיה מינייהו, דבית דתנן במתניתין מיירי שאינו בנוי בטיט ובסיד אלא סדור של לבנים זו על זו בלא טיט, והשתא אין בפחיתתו איסורא דאורייתא, הלכך לאו מוקצים נינהו, כי היכי דאמרינן גבי טבל דלאו מוקצה הוא שאם עבר ותקנו מתוקן:

42. 4.3.8

    אף פוחת לכתחלה. דהואיל ואין שם טיט אלא לבנים סדורין זו על זו לא הוי סותר ושרי לפחות לכתחלה. ואין הלכה כר״מ:

43. 4.4.1

    אין פוחתין את הנר. ליטול אחד מן הביצים של יוצר חרש ולתחוב אגרופו לתוכו לחקוק נר, מפני שעושה כלי:

44. 4.4.2

    ואין עושין פחמין. דאינהו נמי כלי נינהו לצורפי זהב, ופתילה נמי כלי היא להדלקה שצריכה עשייה ותיקון

45. 4.4.3

    ואין חותכין אותה לשנים. לפי שהוא מתקן כלי. ולמעכה ביד מותר:

46. 4.4.4

    חותכה באור. נותן שני ראשי הפתילה בפי שתי נרות שצריך להדליקן כאחת ומדליק באמצע, דהשתא לא מוכח דלתקונא מנא מכוין אלא להדלקה בעלמא. והלכה כר׳ יהודה:

47. 4.5.1

    ואין חותכין את הנייר. שנותנין בו שמן, ועומד בפני האש כ״ז שהשמן בתוכו, ואינו נשרף:

48. 4.5.2

    מליח. דג:

49. 4.5.3

    אין גורפין תנור וכירים. אם נפל לתוכן מטפולה של תנור ומן הטיח, אין גורפין אותן דמתקן מנא הוא. ואתיא כרבנן דאמרי מכשירי אוכל נפש אסירי:

50. 4.5.4

    מכבשין. משכיבין את האפר ואת העפר כדי שיהיה חלק. ואם א״א לו לאפות אלא א״כ גרף, מותר:

51. 4.5.5

    מקיפין. מקרבין זו אצל זו. כמו אין מקיפין בריאה:

52. 4.5.6

    לשפות. לערוך ולהושיב עליהם קדרה והאור בין שתי החביות. ואסר לה משום דדמי לבנין:

53. 4.5.7

    [ואין סומכין] את הקדרה בבקעת. דלא נתנו עצים אלא להסקה. ובקעת, עצים שנתבקעו:

54. 4.5.8

    וכן הדלת. אין סומכין אותה בבקעת, דעצים מוקצים הם אצל כל תשמיש חוץ מן ההסקה:

55. 4.5.9

    ואין מנהיגים את הבהמה במקל. משום דנראה כמוליכה למכור בשוק:

56. 4.6.1

    משלפניו. ממה שלפניו בבית:

57. 4.6.2

    לחצוץ בו שניו. ליטול בשר החוצץ בין שיניו. ומשלפניו לאו דוקא, דלר״א אף מן החצר נמי מותר ליטול, דקאמר כל מה שבחצר מוכן הוא. והא דנקט משלפניו, משום רבנן דפליגי דאפילו משלפניו להדליק אין, לחצוץ לא, דסברי לא ניתנו עצים אלא להסקה:

58. 4.6.3

    וחכ״א מגבב משלפניו ומדליק. אבל מן החצר לא, דהואיל וקסמין דקין הן וטורח לקוששן ולגבבן, מאתמול לאו להכי קיימי. ודקאמרת נוטל קיסם לחצוץ בו שיניו, אנן אית לן דאף משלפניו לא יטול אלא להדליק, דלא ניתנו עצים אלא להסקה. ובתרתי פליגי. והלכה כחכמים. ואין מותר ליטול קיסם לחצוץ בו שיניו אלא מאבוס של בהמה. ולא יחתכנו ויתקננו לכך, אלא א״כ היה לח וראוי למאכל בהמה, שכל דבר הראוי למאכל בהמה מותר לחתכו בין ביו״ט בין בשבת, ואין בהם משום תקון כלי:

59. 4.7.1

    אין מוציאין את האור. משום דמוליד ודמי למלאכה, שבורא האש הזה ביו״ט:

60. 4.7.2

    מן העפר. יש קרקע כשחופרין אותה מוציאה אור ממקום מחפורת שלה:

61. 4.7.3

    ולא מן המים. נותנים מים בכלי זכוכית לבנה ונותנו בחמה כשהשמש חם מאד והזכוכית מוציאה שלהבת, ומביאים נעורת ומגיעים בזכוכית והיא בוערת:

62. 4.7.4

    רעפים. כלי חרס חלולים באמצען שמכסים בהן הגגות:

63. 4.7.5

    אין מלבנין. באור:

64. 4.7.6

    את הרעפים. דוקא ברעפים חדשים משום דמשוי ליה מנא בהיסק זה, שהן מתחסמין ומתחזקים על ידי האור:

65. 4.7.7

    ועוד אמר ר״א. משום דתנא אחת לקולא גבי מוקצה והדר אמר אחריתי, קאמר ועוד:

66. 4.7.8

    עומד אדם על המוקצה. הצריך הזמנה, והזמנה מועלת לו:

67. 4.7.9

    ערב שבת בשביעית. שאין מעשר נוהג בה ואין מחוסר אלא הזמנה. והוא הדין במעושר ובשאר שני השבוע. אלא אורחא דמלתא נקט, דסתם מוקצה לאו מעושר הוא, דגרוגרות וצמוקים הן סתם מוקצה ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה:

68. 4.7.10

    מכאן אני נוטל למחר. וסגי בהכי דיש ברירה:

69. 4.7.11

    עד שירשום. בסימן, דאין ברירה. והלכה כחכמים:

70. 5.1.1

    משילין פירות דרר ארובה. מי שיש לו פירות או תבואה שטוח על גגו להתיבש וראה גשמים ממשמשים ובאים, התירו לו לטרוח ולהשליך דרך ארובה שבגג והם נופלים לארץ דליכא טרחא יתירא. ודוקא ארובה, דכל ארובה מלמעלה למטה [בתקרת הגג], אבל חלון כגון גג שמוקף מחיצות וחלון בכותל וצריך להגביהו עד החלון ולהשליכו, כולי האי לא שרו רבנן למטרח:

71. 5.1.2

    ומכסין את הפירות. ולא אמרינן טורח שלא לצורך יו״ט הוא, דמשום הפסד ממון שרו ליה רבנן:

72. 5.1.3

    דלף. גשמים הנוטפים מן הגג:

73. 5.1.4

    וכן כדי יין וכדי שמן. מכסין אותן מפני הדלף:

74. 5.1.5

    תחת הדלף. לקבל את המים שלא יטנפו הבית. ואם נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע:

75. 5.2.1

    כל שחייבין עליו. שאסרו חכמים לעשותו בשבת משום שבות:

76. 5.2.2

    או משום רשות. שיש בו קצת מצוה אבל לא מצוה גדולה, וקרוב הוא להיות דבר הרשות, ויש בו איסור מדברי סופרים:

77. 5.2.3

    או משום מצוה. או שיש בו מצוה ממש, ואסרו חכמים לעשותו בשבת:

78. 5.2.4

    חייבין עליו. שלא לעשותו ביו״ט:

79. 5.2.5

    ואלו הן משום שבות. שהטילו עליו חכמים לשבות מהן ואין בעשייתן שום מצוה:

80. 5.2.6

    לא עולין באילן. גזירה שמא יתלוש:

81. 5.2.7

    ולא רוכבין על גבי בהמה. גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה:

82. 5.2.8

    ולא שטין על פני המים. גזירה שמא יעשה חבית של שייטין:

83. 5.2.9

    ולא מטפחין. כף על כף:

84. 5.2.10

    ולא מספקין. כף על ירך:

85. 5.2.11

    ולא מרקדין. ברגל. וכולהו גזירה שמא יתקן כלי שיר:

86. 5.2.12

    ואלו הן משום רשות. משום דהנך דסיפא הוו מצוה גמורה, לגביהן קרי להני רשות:

87. 5.2.13

    לא דנין. דין. וזמנין דהוי רשות כגון שיש בעיר גדול ממנו, שאין מוטל עליו לדון:

88. 5.2.14

    ולא מקדשין. קדושי אשה. וזמנין דלא הוי מצוה גמורה אלא רשות, כגון דאית ליה אשה ובנים:

89. 5.2.15

    ולא חולצין ולא מיבמין. נמי בזמן שיש אחיו הגדול ממנו הוי רשות, דמצוה בגדול ליבם. וטעמא דכולהו גזירה שמא יכתוב:

90. 5.2.16

    ולא מעריכין. ערך פלוני עלי. ונותן כפי השנים כמו שכתוב בפרשת ערכין:

91. 5.2.17

    ולא מחרימין. הרי בהמה זו חרם. וסתם חרמים לבדק הבית. וכולהו אסרינהו רבנן משום דדמו למקח וממכר שמוציא מרשותו לרשות הקדש:

92. 5.2.18

    ולא מגביהין תרומות ומעשרות. ואפילו כדי ליתנם לכהן בו ביום דמחזי דמשום שמחת יו״ט דכהן שהוא צריך להן הוא מפרישן, אפ״ה אסור, דה״ל מתקן. והני מילי פירות דטבילי מאתמול, אבל פירות דטבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי מינה חלה מפרישינן לה ביו״ט ויהבינן לכהן:

93. 5.2.19

    אין בין יו״ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד. הך סתמא כב״ש דאמרי אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר התורה לרשות הרבים, דלא הותרה הוצאה אלא לצורך אוכל נפש. אבל אנן קיי״ל כב״ה דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך. ואיכא נמי משילין פירות דרך ארובה דריש פירקין, דבשבת אסור וביו״ט מותר:

94. 5.3.1

    כרגלי הבעלים. אין אדם יכול להוליכה ביו״ט אלא במקום שבעליה יכולים לילך:

95. 5.3.2

    או לרועה הרי אלו כרגלי הבעלים. מתניתין כשיש בעיר שני רועים, דלא ידעינן להי מינייהו הויא לה דעת בעלים, הלכך הרי הן כרגלי הבעלים אם אינה אצל הרועה מבעוד יום. אבל כשאין בעיר אלא רועה אחד, כל בני העיר מעמידין בהמתן ברשותו ובקניית שביתתו, והויא לה כרגלי הרועה:

96. 5.3.3

    ושאינן מיוחדים. לאחד מהן, אלא לכולן:

97. 5.3.4

    הרי אלו כמקום שהולכין. למקום שכולן יכולין לילך מותר להוליך את הכלים. אבל אם עירב אחד מהן לסוף אלפים לצפון והשאר לא עירבו, הוא מעכב על ידם מלהוליכה, לדרום אפילו פסיעה אחת מפני חלקו, והן מעכבין על ידו מלהוליכה לצפון, אלא אלפים אמה שהן מותרין בהן:

98. 5.4.1

    כרגלי השואל. שהרי קנה שביתתו אצלו בין השמשות, דבין השמשות שהוא כניסת היום קונה שביתה. ואפילו לא בא ליד השואל אלא ביו״ט דלאו ברשותיה קיימין בבין השמשות, הרי אלו כרגליו של שואל. ואם שאלו ביו״ט משחשיכה, הרי הן כרגלי המשאיל, לפי שקנה שביתה אצל בעליו. ואפילו היה רגיל להשאיל בכל יו״ט:

99. 5.4.2

    האשה ששאלה מחברתה תבלין. לקדרתה:

100. 5.4.3

     ומים ומלח. לעיסתה:

← Previous · Next → — showing 101–200 of 215

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws/ Licence: Public Domain. Source.