← Library

Bartenura on Mishnah Beitzah

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Moed · 215 sections

1. 1.1.1

   ביצה שנולדה ביו״ט. [ביו״ט] שלאחר שבת עסקינן. וטעמייהו דבית הלל דאמרי לא תאכל, משום דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה ונמצאת שבת מכינה ליו״ט, והתורה אמרה (שמות ט״ז:ה׳) והיה ביום הששי והכינו, וסתם ששי חול הוא, חול מכין לשבת, וחול מכין ליו״ט, דיו״ט נמי אקרי שבת, ואין יו״ט מכין לשבת ולא שבת מכינה ליו״ט. והכנה כי הך דביצה אע״ג דבידי שמים היא מקריא הכנה. ומיהו שבת ויו״ט דחשיבי, בעיא סעודתן הזמנה בחול ואין אחד מהן מכין לחברו אפילו בהכנה דבידי שמים, אבל סעודת חול לא חשיבא ולא בעיא הזמנה. הלכך באחד בשבת בעלמא שאינו יו״ט לית לן למיסר ביצה שנולדה בו לפי שנגמרה בשבת, דסעודת חול לא אצרכה רחמנא זמון מבעוד יום. ואסרו ביצה שנולדה בכל יו״ט ואע״פ שאינו אחר שבת, גזירה משום יו״ט שאחר שבת. וכן אסרו ביצה שנולדה בכל שבת לגמעה חיה, גזירה משום שבת שאחר יו״ט. ושבת ויו״ט הסמוכים זה לזה, ביצה שנולדה בזה אסורה בזה. וכן ב׳ ימים טובים של ר״ה. אבל שני ימים טובים של גלויות דממ״נ אחד מהם חול, ביצה שנולדה בזה מותרת בזה:

2. 1.1.2

   שאור בכזית. לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי דזה וזה בכזית מדפתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ. שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת (שמות י״ב:י״ט), לומר לך זהו שאור וזהו חמץ כזה כן זה. כי פליגי לענין ביעור, ב״ש סברי מדכתב רחמנא לתרווייהו שאור וחמץ ולכתוב חמץ שאין חמוצו קשה ואפ״ה חייב לבער וק״ו לשאור שחמוצו קשה, אלא ש״מ שיעורו של זה לא כשיעורו של זה, ולא ילפינן ביעור מאכילה. וב״ה סברי זה וזה בכזית, דילפינן ביעור מאכילה. ומשום דהנך תלת מילי מקולי ב״ש ומחומרי ב״ה גבי יו״ט תנא להו הכא גבי הדדי:

3. 1.1.3

   בככותבת. תמרה:

4. 1.2.1

   השוחט חיה ועוף. הבא לשחוט חיה ועוף ונמלך בב״ד כיצד יעשה:

5. 1.2.2

   ב״ש אומרים. ב״ד מורין לו שישחוט לכתחלה ויחפור בדקר נעוץ שהכינו מבעוד יום, כלומר שיעקור אותו ממקום נעיצתו ויעלה עפר ויכסה בו. ומיירי כשהוא נעוץ בעפר תיחוח הראוי לכיסוי, שאינו מחוסר כתישה:

6. 1.2.3

   דקר. יתד שנועצים בארץ. לשון וידקור את שניהם (במדבר כ״ח):

7. 1.2.4

   שאפר כירה מוכן הוא. לאו אמלתייהו דב״ש וב״ה קאי, אלא מלתא באנפי נפשה היא, וה״ק ואפר כירה מוכן הוא ואינו צריך הזמנה דדעתיה עלויה. ולא שנו אלא שהוסק מערב יו״ט, אבל הוסק ביו״ט אסור, דליכא למימר דעתיה עלויה מאתמול. ואם ראוי לצלות בו ביצה, שעדיין הוא רמץ חם, אע״פ שהוסק ביו״ט מותר לכסות בו, דאיידי דחזי להפוכי ביה לצלות בו ביצה שקיל ליה נמי ומכסה בו:

8. 1.3.1

   אין מוליכין את הסולם משובך לשובך. בסולם של עליה כ״ע לא פליגי דאסור, ובסולם של שובך נמי כשהוא מוליכו ברה״ר מודו ב״ה דאסור. שהרואה אומר לתקן גגו הוא מוליכו ועושה מלאכה ביו״ט. כי פליגי שמוליכו ברה״י ואין בני אדם רואים אותו. ב״ש סברי אין מוליכין, שכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. וב״ה מתירין, אע״ג דבעלמא דינא הכי הוא, הכא שרי משום שמחת יו״ט:

9. 1.3.2

   מחלון, לחלון. באותו שובך עצמו, שכך דרך שובך להיות בו [מחיצות הרבה] קן לכל זוג וזוג, וחלון לכל קן וקן:

10. 1.3.3

    זה וזה אני נוטל. פלוגתייהו דב״ש וב״ה דוקא בבריכה ראשונה. שדרך מגדלי יונים תמיד להניח בריכה ראשונה דהיינו שתי גוזלות ראשונות, שהאמהות משתעשעות בהן ולא יברחו. וב״ש סברי דבדבור בעלמא לא סגי, דלמא כי שקיל להו למחר אתי לאמלוכי וחייס עלייהו והוי טלטול שלא לצורך, אבל משנענע ומשמש בהן מבעוד יום לשחיטה ולא חס עלייהו תו לא חיישינן דחייס. וב״ה סברי לא גזרינן דלמא חייס עלייהו, ואפילו בבריכה ראשונה:

11. 1.4.1

    זימן שחורים ומצא לבנים. הא מלתא דפשיטא הוא ולא אצטריך למתנייה. אלא ה״ק, זימן שחורים ולבנים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים. והכי פירושא דמתניתין, זימן שחורים בקן זה ומצא בו לבנים, זימן בשני לבנים ומצא בו שחורים, מהו דתימא הני אינהו ואתהפיך אתהפוכי קמ״ל:

12. 1.4.2

    שנים ומצא ג׳ ואינו מכיר המוכנין, כולן אסורים:

13. 1.4.3

    שלשה ומצא שנים מותרים. האחד הלך והשנים נשארו. ולא אמרינן כשם שהאחד הלך כן הלכו כולם והני אחריני נינהו:

14. 1.4.4

    זימן בתור הקן ומצא לפני הקן. ובתוך הקן לא מצא כלום, אסורים:

15. 1.4.5

    ואם אין באותו שובר אלא הן הרי אלו מותרין. ואע״פ שיש שובך אחר קרוב לו בתוך חמשים אמה, אם אין אותו שובך בשורה של שובך זה בשוה אלא בקרן זוית, לא אמרינן מההוא שובך הקרוב אתו. שהגוזלות כל זמן שאינם פורחים אלא מדדין ברגליהן אינן מדדין אלא כנגד הקן שלדן בשוה, שאם רואין קניהן כשהופכים לאחוריהם מדדין, ואם לאו אין מדדין:

16. 1.5.1

    תריסין. מוכרי בשמים יש להן חנויות העשויות כמין תיבות ועומדות בשוק ואינן מחוברות לקרקע. ותריסין הן דלתות שסוגרין בהן פתחי אותן תיבות, ופעמים שמסלקים אותן תריסין מפתח התיבה ושוטחין עליהן הסממנין שבחנות:

17. 1.5.2

    מתירין אף להחזיר. בתריסין שאין להם ציר כלל כ״ע לא פליגי דשרי אפילו לנעול בהן פתח [בית שבתוך] החצר. ובתריסין שיש להן ציר מן הצד כ״ע לא פליגי דאסור לנעול בהן אפילו פתחי חנויות, דדמי לבנין. כי פליגי בתריסין שיש להן ציר באמצע כעין בליטה ותוחבין אותה בחור שבאמצע דופן פתח החנות, ב״ש סברי גזרינן ציר באמצע אטו ציר מן הצד, וב״ה סברי לא גזרינן בתריסי חנויות, ושרי להחזיר, משום דבעי לאפוקי תבלין ואי לא שרית ליה לאהדורי לא פתח ואתי לאמנועי משמחת יום טוב:

18. 1.5.3

    העלי. יד של עץ גדול הרבה ועגול שכותשים בו את הריפות ודומיהן. ומפני כבדו וגדלו אין תורת כלי עליו:

19. 1.5.4

    לקצב. לחתוך:

20. 1.5.5

    וב״ה מתירין. משום שמחת יו״ט, ואע״פ שאין עליו תורת כלי:

21. 1.5.6

    לפני בית הדריסה. שידרסו עליו בני אדם, כדי שלא יפסיד:

22. 1.5.7

    ולא יגביהנו. לטלטלו לאחר הפשטתו:

23. 1.5.8

    וב״ה מתירין. דאי לא שרית ליה לא שחיט כדי שלא להפסיד העור, וממנע משמחת יו״ט:

24. 1.5.9

    לא את הקטן. ולא כל מידי דלאו צורך אכילה:

25. 1.5.10

    וב״ה מתירין. דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה, הותרה נמי שלא לצורך אכילה. והוא שיהיה בה צורך מצוה כגון הני דחשיבי במתניתין, או צורך הנאה כגון מפתח ביתו וכיוצא בהן. לאפוקי הוצאת אבנים וכיוצא בזה דבהא מודו ב״ה דאסור:

26. 1.6.1

    אין מוליכין חלה. ביו״ט. אף על פי שמותר בהפרשתה לא שרו ליה בהולכתה, אלא תיקון עיסתו התירו לו ולא יותר:

27. 1.6.2

    מתנות. הזרוע והלחיים והקיבה:

28. 1.6.3

    גזרה שוה. לאו דוקא, דכולה מדרבנן גזרו משום גזירה דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו״ט. אלא דומיא דג״ש:

29. 1.6.4

    מתנה לכהן. מכ״ד מתנות כהונה:

30. 1.6.5

    כשם שאין מוליכין את התרומה וכו׳ הך מתניתין אדחיא לה בגמרא, דלא נחלקו ב״ש וב״ה שמוליכין חלה ומתנות. לא נחלקו אלא בהולכת תרומה, שב״ש אומרים אין מוליכין, וב״ה אומרים מוליכין. אמרו להן ב״ה לב״ש חלה ומתנות מתנה לכהן, ותרומה מתנה לכהן, כשם שמוליכין את המתנות כך מוליכין את התרומה. אמרו להם ב״ש לא, אם אמרתם בחלה ומתנות שזכאי בהרמתן, שנתנו חכמים כח ורשות בהפרשתן. לפי שהחיוב שלהן בא ביו״ט דלשין ושוחטין ביו״ט, וכיון שהותרו אותן של יו״ט שרינן להו להוליך אפילו אותן שנעשו מערב יום טוב, תאמרו בתרומה שאינו זכאי בהרמתה, שהרי א״א שיבא חיוב תרומה לכרי ביום טוב, לפי שאין חיוב תרומה אלא משעת מריחה בכרי ואין ממרחין ביום טוב, הלכך אין מוליכין תרומה ביום טוב:

31. 1.7.1

    במדוך של עץ. אבל לא של אבן. ומיהו במדוך של עץ נדוכין כדרכן וא״צ שנוי, מפני שהן מפיגין טעמן אם נדוכין מאתמול:

32. 1.7.2

    והמלח בפך. של חרס ידוכנו:

33. 1.7.3

    או בעץ פרור. הוא הכף שמגיסין בו הקדרה. דמלח בעי שינוי, שהיה לו לדוך מאתמול שאינו מפיג טעמו. והלכה שהבא לדוך מלח ביו״ט מטה המדוכה על צדה ודך ע״י שנוי. והתבלין נדוכין כדרכן ואין צריכין שינוי:

34. 1.8.1

    בורר אוכל אוכל. מלקט האוכל אחד אחד מן הפסולת:

35. 1.8.2

    בורר כדרכו בחיקו. ובלבד שלא יהיה טורח ברירת הפסולת מרובה. אבל אם טורח ברירת הפסולת מרובה על טורח ברירת האוכל, כגון שהפסולת דק ביותר, אע״פ שהאוכל מרובה בשיעורו על הפסולת, מודים בית הלל שבורר את האוכל ומניח את הפסולת, דלמעוטי בטרחא עדיף:

36. 1.8.3

    אף מדיח ושולה. שמביא כלי מלא קטנית ונותן עליו מים והפסולת צף על פני המים ומסיר אותו בידו. שולה, כמו של נעלך (שמות ג׳). ואין הלכה כרבן גמליאל:

37. 1.9.1

    אין משלחין ביום טוב. דורון איש לרעהו:

38. 1.9.2

    אלא מנות. דבר מוכן שאינו עשוי להניחו למחר, כגון חתיכות בשר ודגים:

39. 1.9.3

    וב״ה אומרים כו׳ ולא שרו ב״ה אלא לשלוח ע״י אדם אחד או שנים, אבל שלשה בני אדם או יותר נושאי מנחה אסור, דאוושא מלתא טובא ונראין כמוליכין למכור בשוק:

40. 1.9.4

    אבל לא תבואה. שאינה ראויה לאכילה, שהרי צריכה טחינה ואין טוחנין ביו״ט:

41. 1.9.5

    ור׳ שמעון מתיר בתבואה. שיכול לכתשה במכתשת קטנה ויבשלה מעשה קדרה. ואין הלכה כר״ש:

42. 1.10.1

    משלחין כלים תפורין. דחזו למלבוש. ושאינן תפורין חזו לאכסויי:

43. 1.10.2

    כלאים. כשהן קשין שאין מחממין מותר לשכב עליהם:

44. 1.10.3

    סנדל מסומר. של עץ מחופה מסמרים. שגזרו חכמים עליו שלא לנעלו בשבת ויו״ט משום מעשה שהיה שנהרגו הרוגי מלכות על ידו, כמבואר במסכת שבת פרק במה אשה יוצאה (שבת דף ס):

45. 1.10.4

    ולא מנעל שאינו תפור. ואפילו הוא מחובר ביתדות של עץ וכיוצא בהן:

46. 1.10.5

    אף לא מנעל לבן. באתריה דרבי יהודה לא היו נועלים מנעל לבן עד שמשחירים אותו:

47. 1.10.6

    שצריר אומן. להשחירו:

48. 1.10.7

    כל שנאותין בו. ה״ק כל שנאותין בו בחול כמות שהוא ואינו צריך למלאכה אחרת, אע״פ שאין נאותין בו ביו״ט, כגון תפילין, שבחול לובשין אותן כמות שהן וביום טוב אין לובשין אותן, משלחין אותן ביו״ט:

49. 2.1.1

    יום טוב שחל להיות ערב שבת לא יבשל בתחילה. כלומר לא יהא תחילת בישולו ועיקרו לשום שבת, אלא לשום יו״ט יהא תחילת בשולו ומה שמותיר יהא לשבת:

50. 2.1.2

    ועושה תבשיל מערב יום טוב. לשם ערובי תבשילין. אית דאמרי טעמא דהאי תבשיל מערב יו״ט, משום כבוד שבת הוא, שמתוך שמערב יו״ט זוכר השבת יברור מנה יפה לשבת ולא ישכח שבת משום טרדת יום טוב. ואית דאמרי משום כבוד יום טוב הוא, כדי שיראו שאין אופין מיו״ט לשבת אלא א״כ התחיל מבעוד יום דביו״ט אינו אלא גומר, ק״ו מיו״ט לחול דלגמרי אין אופין ולא מבשלין. ומברכים על ערובי תבשילין כדרך שמברכים על ערובי חצרות. וצריך לזכות ע״י אחר לכל מי שרוצה אחר כך לסמוך על עירובו, ואפילו שלא מדעתו, דזכין לאדם שלא בפניו:

51. 2.1.3

    אכלו או שאבד. אותו תבשיל שבישל, מע״ש:

52. 2.1.4

    סומך עליו. לבשל בישולו ביו״ט לצורך שבת. אבל מתחילתו אין עירובי תבשילין פחות מכזית, בין לאחד בין למאה. ואם התחיל בעיסתו ונאבד עירובו מה שהתחיל גומר:

53. 2.2.1

    מטבילין את הכל. שחייב אדם לטהר עצמו ברגל. וכל מה שצריך טבילה בין אדם בין כלים מטבילין מלפני השבת:

54. 2.2.2

    כלים מלפני השבת. שכיון שהם ראויין לאחר טבילה לדבר שלא היו ראויין לו קודם טבילה, אי מטביל להו בשבת וביו״ט הוה ליה מתקן מנא ואסור. ושבת דנקט הכא להודיעך כחן דבית הלל, דאפילו בשבת שרו להטביל אדם, משום דנראה כמיקר וכמצטנן ורוחץ לתענוג ולא לשם טבילה:

55. 2.3.1

    ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן. מי שיש לו מים יפים לשתות ונטמאו, ממלא מהן כלי אבן שאינו מקבל טומאה ונותנן במקוה מים מלוחים או עכורים עד שנושקים מים למים, נמצאו אלו זרועים ומחוברים למי מקוה ובטלו אגבייהו וטהרו. ואין טהרה במקוה לשום אוכל ומשקה אלא למים בלבד, ולא בתורת טבילה אלא בתורת זריעה:

56. 2.3.2

    אבל לא מטבילין. שאין נותנין אותן בכלי עץ טמא שצריך טבילה לכלי, להשיק בו, כדי לעלות טבילה לכלי אגב השקת מים:

57. 2.3.3

    ומטבילין מגב לגב. מי שהטביל כלים לדעת שידרוך בהן זיתים בבית הבד לשמן של חולין, ונמלך לדרוך בהן ענבים בגת ליין של תרומה, צריך להטבילן פעם שניה לשם תרומה. וכן אם הטביל כלים לשם תרומה ונמלך לעשות בהם קודש, צריכים טבילה שניה לשם קודש. ואותה טבילה יכול להטביל ביו״ט, שאין כאן תקון כלי לפי שאין טבילה זו להעלות אותן מידי טומאה אלא לתוספת טהרה:

58. 2.3.4

    ומחבורה לחבורה. אם הטביל כלים על מנת לאכול פסחו עם חבורה זו ונמלך להימנות עם חבורה אחרת ובא להטביל כליו פעם שניה, אותה טבילה מותר לעשותה ביו״ט:

59. 2.4.1

    מביאין שלמים ביו״ט. שלמי חגיגה. לפי שיש בהם צורך אכילה לאדם:

60. 2.4.2

    ואין סומכין עליהם. שהסמיכה אסורה משום שבות, שבכל כחו היה סומך והוה ליה משתמש בבעלי חיים. אלא סומכין עליהם מעיו״ט, דלית להו לב״ש תכף לסמיכה שחיטה:

61. 2.4.3

    אבל לא עולות. חוץ מתמידין ומוספין שהן קרבן צבור וזמנן קבוע. אבל לא יביא עולת יחיד שאין בה אכילת הדיוט. ואפילו עולות ראיה קרבות בשאר ימות הרגל ולא ביו״ט, דרחמנא אמר (במדבר כ״ט:ל״ה) עצרת תהיה לכם, לכם ולא לגבוה:

62. 2.4.4

    וב״ה אומרים. מביאים שלמי חגיגה ועולות ראיה. דכתיב (דברים ט״ז:ח׳) עצרת לה׳, כל דלה׳. אבל נדרים ונדבות דברי הכל אין קריבין ביו״ט לא עולות ולא שלמים:

63. 2.5.1

    לא יחם אדם חמין לרגליו. אוכל נפש התירה התורה, ולא להבעיר אור בשביל רחיצה:

64. 2.5.2

    ובית הלל מתירין. דמתוך שהותרה הבערה לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך אכילה כשיש בה צורך איזו הנאה. ופסק הלכה דחמין שהוחמו ביו״ט רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו, דגזרו יו״ט אטו שבת. וחמין שהוחמו מעיו״ט רוחץ בהן כל גופו ביו״ט:

65. 2.6.1

    אין טומנין את החמין, מיו״ט לשבת. דסברי ב״ש אין אופין אלא א״כ עירב בפת, ואין מבשלין אלא א״כ עירב על התבשיל, ואין טומנין אלא א״כ היו לו חמין טמונין מעיו״ט. וב״ה סברי דאופין ומבשלין וטומנין על עירוב של תבשיל בלבד. ומיהו בגמרא מוכח דבית הלל נמי בעו פת ובשר. וכן הלכה:

66. 2.6.2

    אין זוקפין מנורה. של חוליות שנתפרקו חוליותיה׳ אין מחזירין אותן דהוי כבונה, ויש בנין בכלים. ובית הלל סברי אין בנין בכלים:

67. 2.6.3

    גריצין. ככרות עבות:

68. 2.6.4

    אלא רקיקין. ככרות דקות, דסברי בית שמאי אין אופין פת מרובה ביום טוב משום טרחא. ובית הלל אומרים אופין פת מרובה ביום טוב, שבזמן שהפת מרובה היא נאפית יפה:

69. 2.6.5

    וחרי. עיסה גדולה הנאפת ע״ג גחלים׳ משום דבעיא היסק גדול שהגחלים הולכות ועוממות וטרחא איכא. ואין הלכה כרבן גמליאל בכל מה שמחמיר כדברי בית שמאי:

70. 2.7.1

    מכבדין בין המטות. שאוכלין שם. שרגילים להסב ולאכול על גבי מטות. ומפני שהוא מקום מועט לא חיישינן שמא ישוה גומות כדחיישינן גבי בית שהוא גדול ואי אפשר שלא יהיה שם גומא:

71. 2.7.2

    מוגמר. לבונה על גבי גחלים להריח בה. אבל לגמר את הכלים דברי הכל אסור:

72. 2.7.3

    מקולס. כרעיו ובני מעיו תלויין חוצה לו [בצדו] כשצולהו, והיו עושים זכר לפסח דכתיב ביה (שמות י״ב:ט׳) ראשו על כרעיו ועל קרבו. מקולס כגבור זה שכלי זייניו עמו. תרגום וכובע נחשת, וקולסא דנחשא. ורמב״ם פירש מקולס מכובד׳ לשון קילוס:

73. 2.7.4

    וחכמים אוסרין. בשלשתן. כיבוד, משום אשוויי גומות. ומוגמר, משום דלאו צורך לכל נפש הוא שאינו אלא למפונקים ולמעונגים ולמי שריחו רע. מקולס, מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ. והלכה כחכמים:

74. 2.8.1

    פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה. לנוי. ואמרו חכמים משאוי הוא ואינו תכשיט לה. ולא פרתו של ר״א בן עזריה היתה אלא של שכנתו, ועל שלא מיחה בה נקראת על שמו:

75. 2.8.2

    ומקרדין ביו״ט. כמין מגירה קטנה של ברזל ששיניה דקות ומחככין ומגרדין בה הבהמה, ואע״ג דעביד חבורה:

76. 2.8.3

    ברחים שלהן. קטנות העשויות לכך:

77. 2.8.4

    מקרצפין. במגרה של עץ ששיניה גסות. ואין עושין חבורה:

78. 2.8.5

    אף לא מקרצפין. דגזרינן קרצוף אטו קירוד. ואין הלכה כראב״ע בשלשה דברים הללו, אלא במקרדין את הבהמה בלבד, משום דבהא קם ליה בשטתיה דרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, וקיי״ל כוותיה. וחכמים דפליגי עליה סברי כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור, ואינה הלכה:

79. 2.9.1

    משום שלשה כלים. שאם פירש אחד מהן אינן שברי כלים אלא כל אחד מהם חשוב כלי בפני עצמו וטמא, אע״פ שבעודן ברחיים הן מחוברים ונראים ככלי אחד:

80. 2.9.2

    משום כלי קבול. התחתונה שמקבלת אבק שחיקת הפלפלים דרך נקבי הכברה, טמאה משום כלי קבול, שכלי עץ שיש לו בית קבול הוא:

81. 2.9.3

    ומשום כלי מתכות. העליונה שכותשין וטוחנין בה הפלפלין, טמאה משום כלי מתכת. דמשום כלי עץ ליכא לטמוייה, דפשוטיהן טהורין, אלא משום ציפויה התחתון שהוא של מתכת:

82. 2.9.4

    ומשום כלי כברה. אמצעית שהיא מקפת את הכברה. משום כלי עץ לא מטמאה דאין קבולה קבול, אלא חכמים גזרו טומאה על הכברה משום כלי ארוג. ואפילו אין הכברה של מתכת מטמאה משום כלי כברה:

83. 2.10.1

    עגלה. העשויה לשחוק לקטן, ומיוחדת לו לישב עליה:

84. 2.10.2

    טמאה מדרס. אם היה הקטן זב נעשית העגלה אב הטומאה:

85. 2.10.3

    ונטלת בשבת. דתורת כלי עליה:

86. 2.10.4

    ואינה נגררת. בשבת:

87. 2.10.5

    אלא ע״ג כלים. על גבי בגדים, מפני שעושה חריץ בקרקע, וחופר חייב משום חורש:

88. 2.10.6

    רבי יהודה אומר כו׳ תרי תנאי נינהו ואליבא דר׳ יהודה, דת״ק נמי רבי יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור. ואתא האי תנא אחריתי ואמר דלא אסר ר׳ יהודה בעגלה של קטן מפני שאינה עושה חריץ בהלוכה ע״י חפירה, אלא כובשת הקרקע ונדוש תחתיה ונעשה עפרה נמוך, אבל אינה מזיזה עפר ממקומה. וכבר אפסיקא הלכתא כר״ש דאמר גורר אדם מטה כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ:

89. 3.1.1

    אין צדין דגים. אע״ג דשחיטה ואפיה ובישול מאבות מלאכות הן והותרו לצורך יו״ט, צידה דמיא לקצירה וקצירה לא הותרה ביו״ט. ביברין של דגים, הן בריכות של מים שדגים מתגדלים שם. ביברים של חיה, קרפיפות מוקפין גדר סביב ומביאים שם חיות ויולדות ומתגדלות שם:

90. 3.1.2

    ואין נותנין. לפני הדגים מזונות, דאפשר להם בלא מזונות ואין מזונתן עליך:

91. 3.1.3

    אבל צדין חיה ועוף. המוכנים מאתמול:

92. 3.1.4

    מן הביברין. הקטנים, שאין מחוסרים צידה. ורשב״ג לאו לאפלוגי אתנא קמא אתא, אלא לפרושי:

93. 3.1.5

    כל המחוסר צידה. שצריך לבקש תחבולות כדי לתפסו. וכל דרהיט בתריה ומטי ליה בחד שחיה לא הוי מחוסר צידה, ואי לא הוי מחוסר צידה:

94. 3.2.1

    ומעשה בנכרי אחד. חסורי מחסרא והכי קתני, ספק מוכן אסור ורבן גמליאל מתיר, ומעשה בנכרי אחד וכו׳. ואין הלכה כרבן גמליאל, אלא פירות ודגים שהובאו ביו״ט ספק נלקטו היום ספק מאתמול, ספק נצודו היום ספק מאתמול אסורים. וכל שאסור לאכלו אסור לטלטלו. ואם צורתן מוכחת עליהן כגון פירות דכמושין שאי אפשר שנלקטו היום, וכן דגים שהביאום ממקום רחוק שאי אפשר שנצודו היום, מותרין. ודבר מוכן שבא מחוץ לתחום בשביל ישראל, אסור לאותו ישראל שהובא בשבילו ולכל בני ביתו ומותר לישראל אחר. ופירות או דגים שנתלשו או נצודו ביו״ט ראשון מותרין לערב בליל יום טוב שני בכדי שיעשו, חוץ משני ימים טובים של ראש השנה שהם אסורים עד מוצאי יו״ט שני בכדי שיעשו. ופירוש כדי שיעשו, כדי שיתלשו הפירות ממקום שנתלשו ויביאו אותם מן המקום שהביאום. ועיר שדלתותיה נעולות בלילה צריך שימתין לבוקר בכדי שיעשו:

95. 3.2.2

    אלא שאין רצוני לקבל ממנו. שאני שונא אותו:

96. 3.3.1

    בהמה מסוכנת. שהוא ירא שמא תמות. ואין צריך לה שכבר סעד סעודתו:

97. 3.3.2

    לא ישחוט. אא״כ יודע שיש שהות ביום לאכול כזית צלי הימנה:

98. 3.3.3

    מבית טביחתה. שהוא מזומן ומופשט מעורו ועומד. ואין הלכה כרבי עקיבא:

99. 3.3.4

    לא יביאנה במוט ובמטה. בשני בני אדם. משום דאוושא מלתא ומזלזל בכבוד יו״ט:

100. 3.4.1

     בכור שנפל לבור. בכור בעל מום שלא הראהו לחכם מערב יו״ט מבעוד יום להתירו, ונפל לבור ביו״ט וירא שמא ימות שם:

Next → — showing 1–100 of 215

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws/ Licence: Public Domain. Source.