Badei HaAron; Sheviit

Sefaria · Responsa · 1,870 sections

_.1.76
וכן לעתיד לבוא, בביאה שׁלישׁית, בעת שׁיכנסו לארץ - יתחילו למנות שׁמטין ויובלות ויקדשׁו בתי ערי חומה ויתחיב כל מקום שׁיכבשׁוהו במעשׂרות, שׁנאמר: "והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשׁר ירשׁו אבתיך וירשׁתה" (דברים ל,ה) - מקישׁ ירשׁתך לירשׁת אבותיך: מה ירשׁת אבותיך אתה נוהג בחדושׁ כל הדברים האלו, אף ירשׁתך אתה נוהג בה בחדושׁ כל הדברים האלו.
_.1.77
רמב"ם, שמיטה ויובל יב, טז
_.1.78
הרמב"ם כותב במפורש, שכדי לחדש בארץ את היובל יש צורך במניין מחדש, ולכאורה הוא מתייחס גם לקידוש מחדש שהוא בעצם קידוש שלישי שיעשה בביאה שלישית. ואכן הרב קוק כתב בפשטות שלשיטת הרמב"ם רק במניין מחדש שיתקיים בביאת גואל תחודש השביעית מהתורה:
_.1.79
...הוא הלכתא למשיחא, שהרי אם נאמר דשביעית בזמן הזה דרבנן הלא אינה עתידה לחזור ולהיות מה"ת אלא בביאת המשיח, בביאה שלישית, שאז כשישובו אליה כל יושביה יתחילו למנות יובלות, כד' הרמב"ם (פי"ב הט"ז)...
_.1.80
שבת הארץ, מבוא, ד
_.1.81
כלומר הרב קוק מבין שהיחס לשביעית כחיוב מהתורה הוא "הלכתא למשיחא" שהרי לפי תיאור הרמב"ם חידוש היובל יקרה לאחר ביאת המשיח בביאה שלישית וחזרת כל יושביה עליה. הרב קוק מוסיף שהדבר מוכח גם לאור בעיית מניין השנים:
_.1.82
וביחוד אי אפשר כלל לומר, שתהי' שביעית של שביתת הארץ בזה"ז מן התורה לדעת הרמב"ם, לפי מנהג חשבוננו. שהרי כך כתב בפ"י ה"ג: ... דבריו אלה הלא מראים ברור שהוא פוסק כחכמים, ששנת חמשים אינה עולה מן המנין, ומוכרח הדבר למנות יובלות כדי לקדש שמיטין... ופסק הרמב"ם לדינא דלא כר"י, א"כ איך הסכים אח"כ למנין הגאונים, שבזמן הזה אין מונים יובלות בפ"ע בשלמא אם שביעית בזמן הזה דרבנן בודאי יש לומר, דכיון שאין זה רק זכר עשו זכר לשביעית ולא עשו זכר ליובלות... שבת הארץ, מבוא, ה
_.1.83
הרב קוק מתייחס כאן לדבריו של הכסף משנה שלפי דעת הרמב"ם שביעית בזמן הזה מהתורה, והוא מאריך בדחיית דבריו. מתורף דחייתו ניתן לדייק שאי אפשר לחדש את השמיטה ללא מניין מחודש, שהרי כפי שראינו לעיל, הרמב"ם פוסק כחכמים ששנת היובל נמנית בנפרד משנות השמיטה וחיוב השביעית מהתורה תלוי בחידוש היובל, אם כן ללא חידוש ותיקון מניין השמיטין והיובלות לא ייתכן חיוב שביעית מהתורה.
_.1.84
לסיכום, אנו רואים שהרב קוק הבין בדעת הרמב"ם שכדי שתתחדש מצוות השביעית מהתורה יש צורך ב"ביאת כולכם", בקידוש מחודש ובמניין מחודש של שנות השביעית. בהמשך דברי הרב קוק מבואר שיש צורך בבית דין הגדול כדי לחדש את מניין שנות היובל, וממילא הפיכת השביעית לחיוב דאורייתא תלויה גם בחידוש בית הדין הגדול.
_.1.85
אולם, בסוגיה זאת נחלקו שנים מגדולי האחרונים. דעת הגר"ח סולוביצ'יק כדעת הרב קוק, שלמרות שקדושת עזרא היה לה תוקף של תורה, ורק מצוות התלויות ביובל הן דרבנן בגלל שחסר בהן גדר "ביאת כולכם", אף על פי כן מכיוון שהגדרת "ביאת כולכם" נקבעת רק ברגע החלת הקדושה, לכן גם אם יגיעו רוב ישראל לארץ לא יחולו מאליהם שביעית ויובל מדאורייתא ללא קדושה מחודשת של "ביאה שלישית":
_.1.86
...על כן שפיר מיירי הרמב"ם גם במקומות שקדש עזרא בירושה שניה, ומ"מ שפיר פסק דלעתיד לבוא יקדשו את הארץ ויתחייבו בתרומות ומעשרות ויתחילו למנות שמיטות ויובלות ויקדשו בתי ערי חומה, ואף על גב דבהלכה דלעיל מינה פסק שכבר עשו כן בימי עזרא שקדשה לעתיד לבוא, כיון דכל הני דקחשיב נעשה חיובן ע"י שתי הירושות ביחד, דמשניהם ביחד נשלמה ירושת הארץ וקדושתה בביאת כולם, וכמו שנתבאר. חידושי ר' חיים הלוי על הרמב"ם, שמיטה ויובל יב, טז
_.1.87
לפי ר' חיים, לשיטת הרמב"ם, לאחר ביאה שלישית יתחילו למנות שנות שביעית מחדש, וכל זאת רק לאחר שיקדשו מחדש את הארץ, שאם לא כן גם אם תהיה "ביאת כולכם" לא תתחייב השביעית מהתורה. ר' חיים ממשיך לבאר את מחלוקת הראב"ד והרמב"ם:
_.1.88
נמצא, דהא דמנו יובלות לקדש שמיטין בבית שני, אם היה זה מדבר תורה או מדבריהם, פליגי בזה הרמב"ם והראב"ד, דלדעת הראב"ד דבשמיטות ויובלות ותרומות ומעשרות לא בעינן ביאת כולכם, ונהגו תרומות ומעשרות בירושה שניה מדבר תורה, א"כ בעל כרחך דהא דמנו יובלות הוא ג"כ מדבר תורה... משא"כ לדעת הרמב"ם דסובר דבעינן בשמיטות ויובלות ביאת כולכם, ועדיין לא נשלמה דין ירושת הארץ לענין שמיטות ויובלות, וא"כ ממילא דלית בה כל דין מנינא דיובלות כלל, ... והנה לעיל בפ"י פסק הרמב"ם כרבנן דשנת החמשים אינה עולה למנין השמיטין, ומונין יובלות לקדש שמיטין בין בבית שני ובין לאחר החורבן, ושוב כתב בשם הגאונים שמסורת בידם דלאחר החורבן אין מונין אלא שמיטות בלבד, וכתב שעליהם יש לסמוך, והראב"ד חולק שם... הרמב"ם לטעמיה דס"ל דהשלמת הירושה שניה היא בירושה שלישית לענין מנינא דשמיטות ויובלות, וע"כ הוי אז זמן ביאה והתחלת מנין של יובלות, אבל לדעת הראב"ד דכבר נשלמה הביאה בירושה שניה, והמנין קיים לעולם מדבר תורה, א"כ הרי צריך להיות קיים גם בירושה שלישית המנין שהותחל מביאה שניה.
_.1.89
ר' חיים מבאר כאן שלשיטת הרמב"ם מניין השנים שאנו מונים היום, שאיננו כולל את שנת החמישים, נובע מכך שבביאה שלישית תתחדש הספירה, ואז יתחילו למנות גם את שנות היובל, ורק אז תהפוך השביעית והיובל לחיוב דאורייתא. בדבריו מבואר מדוע קיבל הרמב"ם את מנהג הגאונים שלא למנות בזמן הזה את שנות היובל, אף שלדעתו הלכה כחכמים שיובל שנה בפני עצמה היא, שכן מניין זה הוא זמני – והוא עתיד להתבטל לכשתהיה ביאה שלישית. לעומתו, לדעת הראב"ד קדושת עזרא מחילה חיוב על היובל מיד כשיש רוב יושביה עליה, ואין צורך בקידוש שלישי. ואכן הראב"ד לא קיבל את שיטת הגאונים, ולדעתו אף בימינו יש לחשב את שנות השמיטה לפי חישוב מחזורי שנים של חמישים שנה, הכוללים גם את שנת היובל (בניגוד למקובל בימינו).
_.1.90
כנגד זה תלמידו של ר' חיים, הרב איסר זלמן מלצר, האריך לטעון שאין צורך לחדש את מניין השנים בקדושה שלישית, והוא מבאר את דברי הרמב"ם המפורשים כך:
_.1.91
ולפי"ז מה שכתב הרמב"ם בהל' שמיטה ויובל שלעתיד לבוא בביאה שלישית יתחילו למנות שמיטין ויובלות ויקדשו בתי ערי חומה ויתחייב כל מקום שיכבשוהו במעשרות אין הכונה שיהי' צריך קדושה מחדש, דהא באמת סבר דקדושת עזרא קידשה לעתיד לבוא, אלא דחסר ביאת כולכם לכן ע"כ כונתו שממילא יקדשו בתי ע"ח והיינו שהיא הבטחה מד' שהגאולה השלישית יהי' בה ביאת כולם ויתחייבו בתרומות ומעשרות ויהי' נוהג דין בתי ע"ח ויובל. אבן האזל, בית הבחירה ו, טז
_.1.92
הרב מלצר מתייחס באריכות לדברי ר' חיים, והוא חולק על ההבנה שיש צורך בקדושה שלישית, שהרי זה גוף המחלוקת בין הרמב"ם לבעל התרומה. ואכן, דברי הרב מלצר בעניין זה מסתברים ויש לחלק ולומר כדבריו, שכוונת הרמב"ם על קידוש ערי חומה איננו קידוש מחדש מבחינה מהותית, שהרי קדושה שנייה לא בטלה. אולם, עם זאת הוא לא מבאר כלל כיצד ניתן 'לזַכּות את השטר לבי תרי' – כיצד ניתן לפסוק שמניין השמיטות כגאונים (כפי שאנו מונים כיום), וגם לפסוק שיובל שביעית ותרו"מ יחשבו למצוות מדאורייתא מיד כשיהיה רוב יושביה עליה ללא מניין מחודש.
_.1.93
לכן נראה שעל אף שבפשט הרמב"ם נראה שאין צורך בקדושה שלישית, עם זאת ודאי יש צורך במניין שלישי שלא יכול להיעשות מעצמו, וחידוש המניין הריהו כעין קידוש מחדש, וכדברי הרב קוק ור' חיים. ומסתבר שחידוש המניין יכול להתבצע רק ע"י בית הדין הגדול היונק את כוחו מעם ישראל, ולא ע"י חבורת רבנים המגדירה את עצמה כבית דין הגדול.40שלא כגוף המכנה עצמו "סנהדרין" הפועל כיום בירושלים, שאינו נציג של עם ישראל, וודאי שאין בסמכותו לחדש מניין שמיטים ויובלות כפי שהוא פרסם ביום כ"ו במרחשוון תשע"ה. מעבר לכך, בית דין הגדול יצטרך להתמודד עם השאלה הקשה – כיצד ניתן לחדש את היובל כאשר במציאות ימינו עם ישראל יושב בארצו בלא חלוקה לשבטים. בעיה נוספת לא פשוטה היא כיצד להתייחס להתבוללות, והאם ביאת כולכם מתייחסת גם ליהודים שהתבוללו בגולה.
_.1.94
ההתבוללות
_.1.95
הדרישה המהותית כדי לחדש את היובל והשביעית הינה "ביאת כולכם", אולם דרישה זאת מחייבת אותנו להתמודד עם השאלה המעשית כיצד ניתן להתייחס לכל עם ישראל בזמן שחלקו התבולל ומתבולל? מפי הגר"א נבנצל שמעתי שההתבוללות אינה יכולה לצמצם את העם היהודי, שהרי כל אשה מתבוללת ילדיה יהודים, ולענ"ד גם בשאלה זאת יש צורך בהארה ממרום איך להתמודד עם ההתבוללות לאורך הדורות? אין ספק שעל שאלות אלו יוכלו להשיב רק בית דין בעל סמכות של סנהדרין, וה' יאיר עינינו.41במשנה בסנהדרין (קי ע"ב) עוסקים בחזרתם העתידית של עשרת השבטים ובביאור המשנה שהם אינם עתידים לחזור. לכאורה היה אפשר לדייק שהתבוללותם של עשרת השבטים הוציאה אותם מכלל עם ישראל. אולם בגמרא ביבמות (יז ע"א) מובאים שני הסברים מדוע ניתן להוציאם מכלל עם ישראל: לדעה אחת כל הבנות הצטרעו (כלומר ההשגחה העליונה פטרה את הבעיה ללא צורך בשינוי הלכתי וללא זה זרעם היה נחשב חלק מעם ישראל), ולדעה השנייה "עשו אותם כגויים", כלומר היה בסמכותם של חכמים לעשותם גויים. אולם, למעשה אי אפשר לדייק מכאן שאדם יוצא מכלל ישראל בהתבוללותו, וודאי שלא כך תופסת ההלכה לגבי יהודי מתבולל שרוצה לחזור לקרב ישראל. לכן ודאי שגם שאלה כבדת משקל זאת – כיצד להתייחס לנשמות ישראל האבודות – אינה מסורה לכל בית דין, וללא ההכרעה בשאלה זאת לא ניתן לחדש את מניין היובלות והשמיטות.
_.1.96
סוגיה זאת משפיעה גם על יחסנו המהותי ליהדות חו"ל וליהודים שהתבוללו. דומה כי הציונות הגאולית העלתה על נס את עניין העלייה לארץ ישראל. עיקר סדר יומה עסק במישור הלאומי – העברת מוקד היהדות מהגולה לארץ ישראל כתנאי למימוש הגאולה. דרך זו גרמה לאדישות מסוימת ביחס להתבוללותם של יהודי חו"ל, מכיוון שנוצר רושם מוטעה כביכול דווקא ההתבוללות היא זו שמקרבת אותנו אל הגאולה השלמה על ידי העלאתה את אחוזי היהודים בארץ ישראל ביחס ליהודי התפוצות. מנגד, ניצבה דרכו של הרבי מנחם מנדל מלובביץ' זצ"ל, אשר שלח את שליחיו הרבים לחפש כל ניצוץ של יהודי להצילו ולהחזירו ליהדות, מתוך הכרה שההתבוללות רק מרחיקה אותנו מהגאולה השלמה.
_.1.97
אין ספק שחידוש היובל לא יכול להיעשות רק מרצוננו להגיע לגאולה שלמה, אלא בשילוב ההפנמה את חשיבותם של סגולת עם ישראל כולו, ושל קדושת ארץ ישראל. סוגיה זאת של חידוש השביעית מדאורייתא מחייבת אותנו לשלב בין הדרכים – הגלות לא תסתיים ללא ההתייחסות שלנו לכלל עם ישראל, אך מאידך גם ללא הבאתם לארץ. כמובן אין זה בא לקדש את הגלות, אך מאידך אפשר לומר שההתעלמות מהגלות ומההתבוללות של העם היהודי לא רק שאינה מקרבת אותנו לגאולה אלא אף מרחיקה אותה מהישג ידנו.
_.1.98
סיכום
_.1.99
א. מוסכם על כמעט כל גדולי הפוסקים ששביעית בזמן הזה מדרבנן, למרות שקדושה שנייה לא בטלה, מכיוון שחיוב השביעית תלוי בחיוב היובל, וכל עוד היובל אינו נוהג לא תתחדש השביעית מהתורה.
_.1.100
ב. על מנת שיתחדש היובל יש לבטל את מניין שנות השמיטה הנוהג בימינו בקבלה מדברי הגאונים (שמחושב לפי מחזורים של שבע שנים), ולהתחיל במניין מחודש הכולל את שנות היובל (לפי מחזורים של חמישים שנה).
_.1.101
ג. ללא חידוש מניין השנים, שהוא מעין "קידוש" מחודש, לא תהפוך שנת השמיטה למצווה מדאורייתא. וכיוון שאנו סופרים את שנת השמיטה לפי מנהג הגאונים, יש להכריע כדברי הרב קוק ור' חיים סולוביצ'יק ש"ביאת כולכם" איננה יוצרת 'חידוש אוטומטי' של חלות היובל והשמיטה מדאורייתא. לכן אין מקום להסתפק האם שביעית בזמן הזה כבר חלה מדין תורה, אלא הדיון הוא רק בשאלה כיצד ניתן לחדש באופן יזום את השביעית מהתורה.
_.1.102
בנוסף לכך, ישנן עוד שאלות שאי אפשר להכריע בהן ללא דיון וסמכות של בית הדין הגדול: א. חידוש היובל ללא חלוקת נחלות לפי שבטים. ב. מהו היחס ליהודי חו"ל שהתבוללו, ועד כמה דורות לאחור הם נחשבים ליהודים, כך שנוכל להחליט שהגיע עת "ביאת כולכם".
_.1.103
לכן למעשה, שביעית בזמן הזה מדרבנן לדעת כמעט כל הפוסקים, דבר שמשפיע על סוגיות רבות בפסיקה בהלכות שמיטה, ורק אם יקום בית דין הגדול היונק את כוחו מכלל ישראל, ויחדש את מניין שנות היובל והשמיטה, ויתמודד עם מציאות היובל והנחלות במציאות המודרנית, ואם השאלה כיצד להתמודד עם ההתבוללות יהדות חו"ל ומיהו יהודי – רק אז תחודש השביעית מהתורה. ואין ספק שעל שאלות אלו יוכלו להשיב רק בית דין בעל סמכות של סנהדרין, וה' יאיר עינינו.
_.2.1
קניין גוי להפקיע קדושת שביעית מפירותיו
_.2.2
שאלה
_.2.3
האם פירות שגדלו בשדות גויים קדושים קדושת פירות שביעית? האם הם חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות? והאם יש הבדל בקדושת הפירות בין יבול נוכרים ובין יבול השדות שנמכרו לנוכרים במסגרת היתר מכירה?
_.2.4
תשובה
_.2.5
שאלת מעמדם של פירות נוכרים תלויה בשאלה היסודית: האם יש קניין לגוי להפקיע ממצוות התלויות בארץ. כלומר, האם בעלות הגוי על קרקע משפיעה על מעמד הפירות, או שמא הדבר היחיד הרלוונטי הוא האם הפירות גדלו בארץ ישראל המקודשת או לא?
_.2.6
שאלה זאת עמדה על הפרק באופן מעשי בשתי הזדמנויות. לפני כחמש מאות שנה נחלקו בדבר מרן ר' יוסף קארו והמבי"ט. המחלוקת הובאה כולה על ידי מרן המחבר (שו"ת אבקת רוכל, כב-כה), ועל ידי המבי"ט (שו"ת המבי"ט חלק א סימנים:יא;כא;ריז;שלו), והדברים סוכמו בהרחבה ע"י בעל פאת השלחן בספרו (סוף סימן כג, "קונטרס היתר תבואה ופירות שביעית בקרקעות של גוים בזמן הזה בארץ ישראל בלא קדושת שביעית"). לדעת המבי"ט מעמדם של פירות משדה גויים זהה למעמד פירות ישראל, ולכן בשביעית יש בהם קדושה ואיסור מסחר, ואין חייבים להפריש מהם תרומות ומעשרות בשביעית כדין פירות הפקר. מאידך גיסא, לדעת מרן המחבר אין בפירות אלו קדושת שביעית, ואם גמר מלאכתם נעשה בידי ישראל חובה להפריש מהם תרומות ומעשרות גם בשביעית. כאמור, בעל פאת השלחן דן באריכות במחלוקת זאת ומעיד: "ואני מעת זיכני אלקי הארץ והביאני הלום בשנת צפ"ת נתתי אל לבי לעיין בהלכה זו בארץ הקודש..." והוא מעיד שהמנהג למעשה כמרן "וכן המנהג עתה בכל ארץ ישראל", וכן כתבו רבים מהאחרונים. הוא דן באריכות בדברים ומנמק להכריע כדעת הב"י, מכיוון ששביעית בזמן הזה מדרבנן, ובדרבנן יש קניין לגוי להפקיע (כמו שנפסק בגמרא לגבי סוריה). והוא מסכם למעשה:
_.2.7
ומי לנו גדול כמו הגאון הרדב"ז שהיה בימי מרן והמבי"ט והכריע כפסק מרן. והלכה כדברי המכריע דשל גוים פטור משביעית וחייב בתרומות ומעשרות... פאת השלחן, קונטרס 'היתר תבואה ופירות שביעית בקרקעות של גוים בזמן הזה'
_.2.8
אולם על אף שבעל פאת השלחן הביא דעות רבות וכתב שהמנהג כדעת הבית יוסף, עלתה מחלוקת זו בשנית עם יסוד היתר המכירה, לקראת שמיטת תרמ"ט. בשנת תרמ"ח פורסם לראשונה ההיתר על ידי הרבנים האשכנזים הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנא, ר' יהושע מקוטנא, ר' שמואל זנוויל מוורשה ור' שמואל מוהליבר (פרטי ההיתר הובאו במלואם במעדני ארץ, שביעית סימן א, וכן בספר השמיטה עמ' נט-ע). ביחס לסוגיה המרכזית – האם יש קניין לגוי להפקיע או לא – סמכו המתירים על שיטת הבית יוסף שפירות גויים אינם קדושים בקדושת שביעית ויש קניין לגוי להפקיע. ראוי לציין שר' יהושע מקוטנא כותב שהיתר זה היה מקובל עוד לפני שנת תרמ"ח: "ובפרט כי גדולי רבני ספרד אשר צפרנם עבה מכריסם של חכמי אשכנז הם מתירים שיעבדו הנכרים בשביעית על ידי מכירה...", כלומר היתר זה עוד היה נפוץ בקרב 'רבני ספרד' לפני היתרם של 'רבני אשכנז', וכן ראינו לעיל (עמ' 25) את היתרו של הרב מרדכי רוביו ביחס להחכרת קרקע של ישראל בחברון לגוי, שהודפס בספרו (שו"ת שמן המר סימן ד) בשנת תקנ"ג. וראה סקירה רחבה על שיטות הספרדים בסוגיה בדברי הגר"ע יוסף יביע אומר חלק י, יורה דעה, לח (מובא גם בילקוט יוסף שביעית, עמ' תרנד).
_.2.9
כנגדם כתב בית הלוי (שו"ת, ח"ג, סימן א) שאין לסמוך על ההיתר כיוון שאין קניין לגוי להפקיע מקדושת הארץ גם בזמן הזה כששביעית נוהגת מדרבנן. לדבריו יש הבדל בין שביעית דרבנן בארץ ישראל ובין קדושת הארץ מדרבנן בסוריה, ויוצא ששיטתו כשיטת המבי"ט שחל על פירות נוכרים דין קדושת שביעית הן לעניין איסור מסחר והן ביחס לקדושת הפירות, אולם לא לעניין ספיחין. הרב קוק (שבת הארץ, מבוא, פרק יא) השיב לדברי בית הלוי וכתב שקניין הגוי כן מפקיע את חובת השביעית בשביעית דרבנן, ויש להשוות את ארץ ישראל בזמן הזה לדין סוריה שמובא בגמרא. לשיטתו, אין כאן רק הסתמכות על שיטות המקילות בשעת הדחק ששביעית בזמן הזה ממדת חסידות, אלא היתר עקרוני שניתן להשתמש בו על אף החסרונות שבמכירת הארץ (ראה סקירה רחבה אצל הרב טוקצינסקי: ספר השמיטה, עמ' נט-צא) .
_.2.10
ניתן לראות ששתי הסוגיות – סוגית יבול נוכרים וסוגית היתר מכירה – שזורות זו בזו. לכן באופן עקרוני אין הבדל בין הדינים, ומבחינת היתר אכילה, מסחר וחובת הפרשת תרומות ומעשרות – מה שמותר לעשות ביבול נוכרים מותר בהיתר מכירה ולהיפך. כיוון שעסקו בשאלה זאת גדולי עולם לא נאריך לדון בכל ראיותיהם, אלא נסקור תחילה את מקורות חז"ל בשאלת קניין גוי להפקיע מתרומות ומעשרות, ולאחר מכן נדון בראיות שלענ"ד מכריעות בסוגיה לעניין שביעית בזמן הזה.
_.2.11
אין קניין לגוי להפקיע בדאורייתא
_.2.12
סוגיית קניין הגוי להפקיע מתרומות ומעשרות נידונה בירושלמי ובבבלי בעקבות שלוש משניות: פאה (ד, ט), דמאי (ה, ט), וגיטין (ד, ט). במשנה בפאה נאמר:
_.2.13
הלקט והשכחה והפאה של נכרי חייבין במעשרות, אלא אם כן הפקיר. משנה פאה ד, ט
_.2.14
בפשטות נראה בדברי המשנה ששדה גוי פטורה מלקט, אך חייבת בתרומות ומעשרות. וכן נראה מפשט המשנה בדמאי:
_.2.15
מעשרין משל ישראל על של נכרי, משל נכרי על של ישראל, משל ישראל על של כותים, משל כותים על של כותים. רבי אליעזר אוסר משל כותים על של כותים. משנה, דמאי ה, ט
_.2.16
לפי פשט המשנה ניתן לעשר משדה נוכרים על של ישראל, ומכאן מוכח שדרגת החיוב להפריש מהם תרומות ומעשרות זהה בין השדות. לאור זאת, ברור לכאורה שבעלות הגוי על השדה לא מפקיעה את חיוב השדה במצוות התלויות בארץ. אולם בתוספתא בדמאי מובא שדין זה תלוי במחלוקת תנאים:
_.2.17
מעשרין משל ישראל על של גוים ומשל גוים על של ישראל, ומשל ישראל על של כותי ומשל כותי על של ישראל, ומן הכל על הכל, דברי ר' מאיר. ר' יהודה ור' יוסי ור' שמע' אומ' מעשרין של ישראל על של ישראל ושל גוים על של גוים ושל כותי על של כותי, אבל לא מישראל על של גוים ועל של כותי ולא מהן על של ישראל. תוספתא, דמאי ה, כא
_.2.18
כלומר, לפי התוספתא נחלקו התנאים האם אכן ניתן להפריש משדה גויים על שדה ישראל (או להפך). התוספתא מובאת בבבלי מנחות (סו ע"ב-סז ע"א) ובירושלמי על אתר. הירושלמי תולה את מחלוקתם בשאלה האם יש קניין לגוי להפקיע מיד מעשר:
_.2.19
גמ' מתני' דרבי מאיר. דרבי מאיר אמר אין קניין לגוי בארץ ישראל להפקיעו מיד מעשר. רבי יודה ור' שמעון אומ' יש קניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשר. רבי אימי בשם ר"ש בן לקיש טעמא דרבי מאיר "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה" הקיש אחוזה לעבדים. מה עבדים אתם קונין מהם והן אינם קונין מכם אף אחוזה אתם קונין מהם והם אינן קונין מכם... ירושלמי, דמאי, ה, ח (ט)
_.2.20
הירושלמי ממשיך ומכריע שהלכה כר' שמעון, שלא כפשט המשנה:
_.2.21
רבי הונא רובא דציפורין אמר הנהיג ר' חנינא בציפורין כהדא דר"ש. רבי זעירא אמר הנהיג ר"ח בציפורין כהדא כר"ש. רבי זעירא אמר קומי רבי אבהו בשם ר"א אף על גב דר"מ אמר אין קנין לעכו"ם בא"י לפוטרו מן המעשרות מודה הוא הכא דיש לו קנין נכסים אמר רבי בא אוכלת פירות: והתנינן הלוקח מביא ביכורין מפני תיקון העולם ויביא ביכורים דבר תורה!?
_.2.22
כלומר, לפי פשט הירושלמי, שאלת הפקעת הגוי את הפירות מחיוב תרומות ומעשרות תלויה במחלוקת התנאים שבתוספתא, והמשניות המחייבות שדות גויים בתרומות ומעשרות הן אליבא דר' מאיר, אולם הכרעת הירושלמי היא שהלכה כר' שמעון ששדות גויים פטורים. הירושלמי מסיים בקושייה על שיטת ר' מאיר מהמשנה בגיטין:
_.2.23
המוכר את שדהו לגוי וחזר ולקחה ממנו ישראל הלוקח מביא ממנו בכורים מפני תקון העולם. משנה, גיטין ד, ט42זה נוסח המשנה בדפוסים, כתבי היד של המשנה והירושלמי, אולם בבבלי הנוסח שונה: "המוכר את שדהו לעובד כוכבים - לוקח ומביא ממנו בכורים, מפני תיקון העולם". נ"מ בין הנוסחאות היא האם החיוב פוקע מן הפירות? ואכן רש"י ביאר לפי גירסת הבבלי שגם כאשר השדה בידי הגוי עצמו חייב היהודי שמכר לו לקנות ממנו פירות ולהביאם בתור ביכורים, מנגד ר"ת בתוספות חלק על רש"י והביא את גירסת המשנה שבמשניות ושבירושלמי, וכן פסק הרמב"ם וראה על כך בהרחבה בנספח שבסוף התשובה (עמ' 139).
_.2.24
כלומר שדה שנמכרה לגוי, והגוי גידל בה את הפירות ולאחר מכן חזר ישראל וקנה ממנו את השדה חייבת בביכורים מפני תקנת חכמים. בפשט הדברים נראה שגידול הפירות על ידי גוי פטר את השדה מביכורים ומפני התקנה חזרו חכמים וחייבו את הפירות, כלומר מעיקר הדין קניין הגוי הפקיע ממצוות ביכורים (כדברי ר' שמעון) ורק מכוח התקנה חזרה החובה להפריש מהם ביכורים.43יש לציין שדברי הירושלמי הועתקו כמעט לגמרי בירושלמי על גיטין, אלא שפותח שם הירושלמי שהמשנה כר"מ, ולכאורה מדברי הירושלמי בהמשך נראה להיפך, ואכן הגיה קרבן העדה שיש לגרוס: "מתניתין דלא כר' מאיר" ש"אגב שיטפא דסוגיה דדמאי נשתבש הגירסה כאן". אולם יש להדגיש שאין לנו מי שגרס כך במפורש בירושלמי. מעבר לכך ניתן לתרץ גם את המשנה בגיטין אליבא דר' מאיר, כפי שעולה בבבלי, ולכן יתכן להשאיר את גירסת הירושלמי בגיטין על תילה. עם זאת גם בירושלמי בגיטין נראה שמדובר במחלוקת תנאים ודעת ר' מאיר היא דעת מיעוט והלכה כר' שמעון.
_.2.25
בבבלי (מנחות סו ע"ב) מובאת מחלוקת התנאים שבתוספתא בגרסה שונה בכמה דברים: א. ע"פ הבבלי, ר' מאיר בתוספתא איננו דעת יחיד למול ר' יהודה ר' יוסי ור' שמעון, אלא המחלוקת היא בין ר' מאיר ור' יהודה ובין ר' שמעון ור' יוסי. ב. לא מובאת הכרעה ברורה להלכה. ג. הבבלי מצטט את התוספתא כלשונה ולא מכניס בדברי ר' מאיר את הטעם ש"אין קניין לגוי להפקיע", אולם מאידך, טעם זה מובא כמחלוקת אמוראים בגמרא בגיטין וללא כל אזכור של מחלוקת התנאים שבתוספתא:
_.2.26
אמר רבה: אף על פי שאין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, שנאמר: כי לי הארץ, לי קדושת הארץ, אבל יש קנין לעובד כוכבים בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות, שנאמר: השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם; ור"א אומר: אף על פי שיש קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע מידי מעשר, שנאמר: דגנך, ולא דגן עובד כוכבים, אבל אין קנין לעובד כוכבים בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות, שנאמר: לה' הארץ. במאי קמיפלגי? מ"ס: דגנך - ולא דגן עובד כוכבים; ומר סבר: דיגונך - ולא דיגון עובד כוכבים. בבלי, גיטין מז ע"א
_.2.27
כלומר לפי רבה לגוי אין קניין להפקיע ממצות התלויות בארץ (כדעת ר"מ לפי הירושלמי) וזאת הוא לומד מפסוק האמור ביובל "כי לי הארץ", ואילו לפי ר' אלעזר יש לגוי קנין להפקיע (כדעת ר' שמעון ור' יהודה בירושלמי). ותולה הבבלי את יסוד המחלוקת בדרשה "דגנך ולא דגן גוי" – לפי ר' אלעזר "דגנך" הכוונה לדגן עצמו שנפטר, ואילו לפי רבה "דיגונך" כלומר המירוח של הגוי פוטר ממעשרות. הבבלי מביא ארבעה ראיות לכאן ולכאן ומציע דחייה לכולם, ובתוכם גם את המשנה בגיטין:
_.2.28
אמר רב חייא בר אבין, ת"ש: המוכר שדהו לעובד כוכבים - לוקח ומביא ביכורים, מפני תיקון העולם; מפני תיקון העולם אין, מדאורייתא לא! אמר רב אשי: שתי תקנות הוו, מעיקרא הוו מייתי מדאורייתא, כיון דחזו דקא מקרי ומזבני, דסברי בקדושתייהו קיימן, תקינו להו דלא ליתו, כיון דחזו דמאן דלא סגי ליה מזבן וקא משתקען ביד עובדי כוכבים, הדר תקינו להו דליתו.
_.2.29
כלומר לפי מסקנת הבבלי אין להוכיח מהמשנה בגיטין שללא התקנה היה פטור, אלא יתכן שהיה חייב, אלא שהייתה תקנת ביניים שפטרה אותו. ממילא לפי הבבלי המשנה איננה ראיה לדעת רבה או לדעת ר' אלעזר.
_.2.30
בתוך הראיות מביא הבבלי גם את המשנה בפאה שלקט הגוי חייב בתרומות ומעשרות, אך הגמרא מתרצת שניתן לפרש אותה גם לר' אלעזר, שמדובר בלקט של ישראל שליקט אותו גוי עני. כלומר ניתן לתרץ שחיוב המעשרות כאן נובע מהפקר טעות, ואין לזה כל קשר לבעלות גוי על קרקע. לאידך גיסא, מביא הבבלי שתי ברייתות שניתן ללמוד מהן שיבול גוי פטור מתרומה, ומתרצן: "הכא במאי עסקינן - בסוריא, וקסבר: כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש", כלומר גם לדעת רבה שאין קניין לגוי להפקיע מתרומות ומעשרות, בסוריה שנכבשה על ידי דוד ומגודרת ככיבוש יחיד יש לגוי קניין להפקיע.
_.2.31
למעשה, הבבלי לא מסיים בהוכחה לכאן או לכאן. אולם יש לשאול מדוע הבבלי לא מביא בשקלא וטריא את המשנה בדמאי ולא את מחלוקת התנאים שבתוספתא? ניתן להסביר שהבבלי לא נצרך למשנה בדמאי בגלל מחלוקת התנאים שבתוספתא (כפי שכאמור מצוטט גם בבבלי מנחות) אולם קשה אם כן למה לא אומרת הגמרא ש"תַנאֵי היא"? אולם מסתבר יותר שהבבלי בשונה מהירושלמי לא זיהה בין המחלוקות, ויתכן שביאר שלדעת ר' שמעון ור' יוסי אי אפשר להפריש משל ישראל על של נוכרים ולהיפך לא משום שסברו שככלל יש קניין לגוי להפקיע אלא שמעמד הפירות שונה (כמו שקיים איסור להפריש מן הטמא על הטהור ומן היפה על הרעה). בנוסף לכך וודאי שלשיטת הבבלי אין ללמוד מהתוספתא שהמשנה היא דעת ר"מ, שהיא דעת מיעוט, שהרי לפי הבבלי המחלוקת היא בין רבים (ר' מאיר ור' יהודה) לרבים (ר' יוסי ור' שמעון).
_.2.32
הבבלי דן בשאלה זאת בעוד שלוש סוגיות: בגמרא בבבא מציעא (קא ע"א) מובא דיון לגבי שיטת ר' יהודה ומסקנת הסוגיה היא שיש קניין לגוי להפקיע.44ניתן לתרץ שסוגיה זאת היא רק אליבא דר' יהודה, והרי בתוספתא דמאי אכן שיטת ר' יהודה היא שיש קניין לגוי להפקיע ממעשר. ויש מכאן קצת ראיה נגד גירסת הברייתא בבלי מנחות סו ע"ב שגרס את דעת ר' יהודה כדעת ר' מאיר אולם כפי שכתבנו למעלה יתכן ופרשנות הבבלי למחלוקת שונה. בגמרא במנחות (לא ע"א) מובא דיון לגבי הפרשה מיבול הנקנה מן הנוכרים על הספק, והובאו שתי ראיות האם יש קניין או אין קניין, ומסקנת הסוגיה שיש קניין לגוי להפקיע ונחשב להפרשה מהפטור על הפטור. אולם יש לשים לב שבפשט הסוגיה שם עולה שגם אם יש קניין לגוי להפקיע עדיין חייב בתרומות ומעשרות מדרבנן. ובגמרא בבכורות (יא ע"א-ע"ב) נראה שפשטא דסוגיא כמ"ד אין קניין לגוי להפקיע.45יש לשים לב שהסוגיה היא אליבא דר' שמעון, והרי אם נפרש את התוספתא כירושלמי הרי לשיטתו יש קניין ומדוע להעמידו להיפך? יתכן שמקור זה מהווה ראיה שלשיטת הבבלי נקודת המחלוקת בתוספתא איננה האם יש קניין או אין קניין. אולם, גם אם נבאר את התוספתא כדרכו של הירושלמי, ניתן לפרש את הסוגיה שם לאור הסוגיה במנחות (לא ע"א) ומדובר על הפרשה מדרבנן.
_.2.33
לסיכום, מהמשנה בפאה ודמאי נראה ששדה גוי חייב בתרומות ומעשרות כיבול ישראל. אולם, בתוספתא נראה שמדובר במחלוקת תנאים, ולפי גרסת התוספתא והירושלמי המשנה היא דעת מיעוט, ואילו לפי הבבלי המשנה נתונה למחלוקת רבים נגד רבים. כאמור, התוספתא הובאה בבבלי ובירושלמי: בירושלמי הובא בתוך לשון התוספתא את נקודת המחלוקת "האם יש או אין קניין לגוי להפקיע מתרומות ומעשרות", ומסקנת הירושלמי שהלכה כר' שמעון שיש קניין לגוי להפקיע. לעומת זאת בבבלי אין הכרעה ברורה והדבר נשאר במחלוקת אמוראים, ונראה שלדעת הבבלי יסוד המחלוקת בתוספתא איננו "האם יש קניין" אלא סברא אחרת, וניתן להציע שהמחלוקת היא בדיני הפרשה מהיפה על הרעה וכדומה. אולם מכלל דברי הבבלי ניתן ללמוד שני סייגים: א. בסוריה לכל הדעות יש קניין לגוי להפקיע. ב. גם מי שאומר שיש קניין לגוי להפקיע בכל מקרה יש להפריש תרו"מ מדרבנן.
_.2.34
המשנה בגיטין מביאה תקנה להביא ביכורים מפירות שגדלו אצל גוי, אולם ניתן להבין ממנה ככל אחת מהשיטות: או שלפני התקנה קניין הגוי הפקיע מביכורים והתקנה חייבה בביכורים מדרבנן, או להיפך, שלפני התקנה היה חייב והייתה תקנה לפטור והתקנה באה לחייב מחדש כדברי רב אשי בבבלי ("שתי תקנות הוו"). הירושלמי נקט כאפשרות הראשונה וכהכרעתו כר' שמעון שיש קניין לגוי להפקיעה, ואילו הבבלי השאיר את הדין במחלוקת אמוראים בין רבה לר' אלעזר.
_.2.35
הכרעת ההלכה – שיטת הרמב"ם
_.2.36
הרמב"ם עסק בסוגיה זאת בשלושה מספריו: בפירושו למשנה, במשנה תורה ובתשובה. ומתוך הדברים ניתן לראות שהוא חזר בו מספר פעמים משום מורכבות המקורות. בפירוש המשנה הוא כותב בתחילה כפשט המשניות (כשיטת ר' מאיר בתוספתא) שאין קניין לגוי להפקיע:
_.2.37
... וכלל הוא אצלנו אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות, ולפיכך לקט שכחה ופאה שלו חייבין במעשרות. אבל אם הפקיר לא יתחייב במעשר כמו שנתבאר שאין ההפקר חייב במעשר. ואין הלכה כר' אליעזר. פירוש המשנה לרמב"ם פאה ד, ט
_.2.38
וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה בדמאי (ה, ט) ובפירוש המשנה לגיטין (ד, ט) לפי דברי רב אשי בבבלי ש"שתי תקנות הוו". אולם במהדורה שנייה (המהדורה שתורגמה ואחר כך הודפסה) פסק הרמב"ם לפי הירושלמי כדעת ר' שמעון, שיש קניין לגוי להפקיע, והוסיף על דבריו במהדורא קמא שזו שיטת ר' מאיר "ואינה הלכה". ואילו במהדורה שלישית (המהדורה הנפוצה בכתבי היד התימניים) חזר וכתב הרמב"ם כמהדורה קמא וכפירוש הבבלי לגמרא בגיטין. וכך סקר את הדברים הרב קאפח בהערותיו:
_.2.39
במהדורא קמא [גוף כתב היד] היה כתוב כלפנינו, ואח"כ חזר בו ותקן במהדורה שניה... ז"א במקום ענדנא מחק "נא" וכתב "ענד ר' מאיר" אצל ר' מאיר. ובסוף המשפט הוסיף "ואינה הלכה" ומהדורה זו הגיעה לידי המתרגם הראשון [גירסת הדפוסים]. אך במהדורא שלישית [מהדורת כתבי היד התימניים] חזר ומחק את התקון והחזיר את הנוסח כמו שהיה במה"ק. וכך עשה בדמאי .. וכן בגיטין ... וכך פסק בחבורו הלכות תרומות פ"א הל' י... ורבינו בתשובותיו (הוצאת מקיצי נרדמים סי' קכט) הזכיר שינוים אלה שבין פירוש המשניות לחבור. ונראה שאותה תשובה כתב אחרי מהדורא שלישית. הערת הרב קאפח, פאה ד, ט (הערה 16)46התוספות בסוגריים המורבעים שלי, על פי המבוא לתרגום של הרב קאפח עמ' 15-16.
_.2.40
הרב קאפח מבין שפסיקתו של הרמב"ם למעשה היתה שאין קניין לגוי להפקיע וכפסיקתו המפורשת במשנה תורה:
_.2.41
גוי שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה מן המצוות, אלא הרי היא בקדושתה. לפיכך, אם חזר ישראל ולקחה ממנו – אינה ככיבוש יחיד, אלא מפריש תרומות ומעשרות ומביא בכורים, והכל מן התורה, כאילו לא נמכרה לגוי מעולם. ויש קנין לגוי בסוריה להפקיע מן המעשרות ומן השביעית, כמו שיתבאר. רמב"ם תרומות א, י
_.2.42
כלומר הרמב"ם הכריע למעשה כפשט המשנה וכדברי רבה בבבלי ש"אין קניין לגוי להפקיע", ואכן בהלכות ביכורים (ביכורים ב, טו) הוא מבאר את הסוגיה בגיטין לפי תירוצו של רב אשי אליבא דרבה. אולם, הרמב"ם התייחס לשינוי בדבריו לאורך השנים בתשובה שמבהירה את המורכבות של הכרעתו:
_.2.43
כבר ידעתם, שהעיקר בכל זה הוא, אם יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות או אין לו קנין. ואפילו מי שאומר יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות, סובר, שהם מדרבנן, כמו שנתבאר בגטין ולכן לדברי הכל חייבים להוציא המעשרות בארץ ישראל. ולא נחלקו אלא אם מדרבנן או מדאורייתא. ומאחר שנתבאר לנו בגמרא יבמות וכתובות שתרומה בזמן הזה מדרבנן... והגענו לדעה, שאין בזאת המחלוקת, ר"ל אם יש קנין לגוי או אין קנין לגוי, נפקא מניה הלכה למעשה בזמן הזה. תשובות הרמב"ם (בלאו) קכט
_.2.44
כלומר לפי הרמב"ם בזמן הזה אין למעשה משמעות למחלוקת העקרונית. כיוון שגם למאן דאמר שיש קנין לגוי להפקיע יש להפריש תרומות ומעשרות מדרבנן, והרי להלכה היום כל תרומות ומעשרות הן מדרבנן, ממילא אין הבדל בין השיטות. וכך הוא ממשיך בתשובותיו לבאר את דרכו בפירוש המשנה:
_.2.45
ולכן קבענו בפירוש המשנה שהוא דרבנן, ונטינו לדעת החכמים האומרים יש קנין לגוי כמו שנתבאר במקומות מספר מן הירושלמי ואם נעיין היטב ונדקדק במה שמתחייב תמיד בכל זמן, יתברר, שההלכה אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות, כמו שנראה מבכורות ועם זה הרי המעשרות בזמן הזה דרבנן מצד מה שהוזכר ביבמות ואפילו מה שצומח בשדה ישראל היום מעשרותיו מדרבנן.
_.2.46
כלומר הרמב"ם מבאר את הסיבה שהוא חזר ושינה את דבריו, והוא מצביע על הפער במקורות שהרי פשט המשנה כר' מאיר (שאין קניין לגוי להפקיע) ואילו מסקנת הירושלמי כר' שמעון (שיש קניין לגוי להפקיע), אלא שכאמור כיוון שהפרשת תרומות ומעשרות בזמן הזה מדרבנן אין מחלוקת להלכה בין השיטות.
_.2.47
כפי שכתבנו לעיל נקודת המחלוקת בין מרן הרב קוק לבית הלוי הייתה האם יש להשוות את דין שביעית בזמן הזה לדין סוריה או לא, וכאן בהמשך התשובה מתייחס הרמב"ם לדין סוריה:
_.2.48
וכבר ידעתם ג"כ, שיש קנין לגוי בסוריא להפקיע מן המעשרות, כמו שנתבאר במסכת חלה והוא אומרם ישראל שהיו אריסין לגוים בסוריא ר' אליעזר מחייב פירותיהן במעשרות ובשביעית ורבן גמליאל וכו' עד חזרו לנהוג כדברי ר"ג... הואיל ושני אלה העיקרים קיימים, הרי דין טבל שנקנה מן הגוים, אם היה זה בא"י והגוי הוא שמרח זה הטבל וביד הגוי נגמר, הרי הוא פטור מכלום, כמו שנתבאר בבכורות דגנך ולא דגן גוי. ואם ישראל הוא שמרח אלה הטבלים וביד ישראל נגמרו, הרי הוא חייב בכל, כאילו צמחו בשדה ישראל... ואם היה זה הטבל שנקנה מן הגוי בסוריא, אינו חייב בכלום כלל, אפילו נגמר ביד ישראל, ואפילו חכר או שכר שדה מגוי בסוריא וזרעה, פירותיה פטורין.
_.2.49
כלומר, על אף שבגמרא יתכן לפרש כדברי הרב קוק שכל המקומות שנאמר בהם 'סוריה' זה דווקא כששביעית מהתורה או לפחות כשנוהג היובל, אולם ברמב"ם הדברים ברורים שלמרות שבזמן הזה תרומות ומעשרות מדרבנן, עדיין דין ארץ ישראל וסוריה שונים, שבארץ ישראל יש להפריש מדרבנן, ובסוריה אין צורך להפריש אפילו מדרבנן.
_.2.50
אמנם מפשט הדברים, דין תרומות ומעשרות בזמן הזה איננו זהה לדין סוריה, עם זאת יוצא שהרמב"ם לא ראה בעיה להגדיר שבתרומות ומעשרות בזמן הזה "יש קניין לגוי להפקיע", שהרי הוא מבאר בתשובה שלכן כתב כך בפירוש המשנה, ורק משום דין הפרשת תרומות ומעשרות מדרבנן בשדה גוי כשיש קניין לגוי להפקיע שונה דין ארץ ישראל וסוריה. וזו ראיה למרן הרב קוק שלשיטת הרמב"ם יש משמעות לשאלת קניין לגוי ששביעית בזמן הזה מדרבנן על אף שקדושת הארץ מדאורייתא.
_.2.51
למעשה, גוי שמירח "דגן" פטור ממעשרות גם בארץ ישראל ואילו רק "דיגון" גוי חייב במעשרות, שזה כדברי ר' אלעזר בבבלי. אולם יש לבחון כיצד להשוות דין זה לשביעית? יתכן לומר שקניין גוי אכן מפקיע מקדושת הפירות, כמו שדגנו פטור ממעשרות, אולם עדיין יתחייב בתרומות ומעשרות אם הדיגון נעשה בידי ישראל.
_.2.52
קניין הגוי להפקיע בזמן הזה כששביעית מדרבנן
_.2.53
עד כה עסקנו בדין קניין גוי כפי שהוא מובא בחז"ל, וכפי שפסק אותו הרמב"ם. אולם כדי לענות על השאלה ההלכתית יש לברר שני דברים נוספים: א. מה היחס בין דין קניין גוי להפקיע בתרומות ומעשרות לבין קניין גוי להפקיע מקדושת שביעית? ב. האם יש הבדל בין שביעית דאורייתא לשביעית בזמן הזה שהיא מדרבנן? כלומר האם כיוון ששביעית בזמן הזה מדרבנן יש להשוות את דין השביעית בארץ ישראל לדין סוריה?
_.2.54
הראשון שעסק בשאלה זאת הוא בעל התרומה:
_.2.55
... אינו חייב להפריש תרומה ומעשר בארץ ישראל רק מדרבנן אפילו קנה ישראל קרקע וגדלו הפירות ברשותו ומרחן ואכלן הוא עצמן ולא מכרן וא"כ יכול להיות דבפירות שלוקח מעכו"ם אינו חייב לעשר אפילו מדרבנן כיון דלא קדשה לעתיד לבא כי אם בפירות שגדלו בקרקע ישראל ומדרבנן גזירה שמא יבנה בית המקדש. אי אמת דיש קנין לעכו"ם להפקיע מיד מעשר. דאי אין קנין לעכו"ם כך שוה קרקע של עכו"ם כמו קרקע של ישראל. או אפי' שמא אין קנין לעכו"ם היינו אין הארץ עומדת בקדושה אבל כיון דלא קדשה א"כ לדברי הכל שמא יש קנין לעכו"ם להפקיע מעשר מדרבנן... ספר התרומה, הלכות ארץ ישראל
_.2.56
כלומר לדעת בעל התרומה קדושת הארץ בטלה (ראה עוד בהרחבה שיטתו לקמן 96-97) והחיוב מדרבנן הוא גזירה שמא יבנה בית המקדש. לאור זאת הוא דן האם תהיה ההכרעה שונה ביחס לשאלת קניין הגוי להפקיע, או לא? להכרעתו, בזמן הזה יש לגוי קניין להפקיע מתרומות ומעשרות, והוא הדין לגבי שביעית:
_.2.57
והטעם זה נוכל לומר דבשביעית מותר לחרוש ולזרוע בקרקע העכו"ם אפילו מדרבנן... והא דמכריז רבי אמי פוקו וזרועו בשביעית משום ארנונא כדי לשלם למלך חשבון חיוב התבואה היינו אפילו בקרקע ישראל כיון דליכא איסורא אלא מדרבנן... אבל בקרקע העכו"ם בלאו הכי מותר לחרוש ולזרוע.
_.2.58
כלומר לדעתו יש להשוות את הדינים, ולכן הן בתרומות ומעשרות והן בשביעית, בזמן הזה יש קניין לגוי להפקיע מקדושת הארץ. וכן מביא בשמו הגר"א בביאורו לשולחן ערוך:
_.2.59
[כח] ונ"ל כו'. ונראה דה"ה לענין קנין עובד כוכבים בזה"ז דרבנן יש קנין בא"י כמו בסוריא, וערש"י בגטין שם ד"ה בסוריא כו' (וע"ל סוף ס"ק ו') וז"ש בס"ב בהג"ה וי"ח כו' אך לא נהגו כן. ביאור הגר"א, יורה דעה, שלא, יא (ס"ק כח)
_.2.60
הגר"א מתייחס לדברי השו"ע לגבי שותפות גוי וישראל, שמעיקר הדין הכל חייב כיון שבאיסורי תורה אנו פוסקים שאין ברירה, ואילו בסוריה, שחיובה אינו אלא מדרבנן, יש ברירה וחלקו של הגוי פטור. ומסיים השו"ע שכיון שבזמן הזה תרומות ומעשרות מדרבנן דין ארץ ישראל וסוריה שווים. בפשט השו"ע נראה שהדבר נובע מדין "יש ברירה בדרבנן", אולם הגר"א כותב שיש להשוות בין ארץ ישראל לסוריה גם לעניין קניין לגוי להפקיע. ונראה שלדעת הגר"א (עפ"י דבריו שם ס"ק ו) לשיטת הרמ"א הסיבה ששביעית אינה דאורייתא היא שבזמן הזה קדושת הארץ מדרבנן כדעת התרומה.
_.2.61
הרב יהושע מקוטנא, שכאמור לעיל היה אחד מארבעת הרבנים שכתבו את היתר המכירה בשנת תרמ"ט, מביא את דברי הגר"א, אך כותב שיש לחלק בין דעת בעל התרומה לדעת הרמב"ם:
_.2.62
אמנם הן דעתם כמש"כ הגאון מהרא"וו [=מורינו הרב ר' אליהו ווילנא] בשם סה"ת דלמ"ד שביעית ותו"מ בזה"ז דרבנן ממילא יש קנין לנכרי, ואין ספק שאין זה דעת הר"מ ז"ל לענין תו"מ וה"ה לענין שביעית דאע"ג דאין שביעית בזה"ז מדאורייתא ואינו נוהג בשל עכו"ם מ"מ הא גם תו"מ בזה"ז דרבנן לדעת הר"מ ז"ל מ"מ נוהג בשל עכו"ם מדרבנן... וה"ה בשל שביעית אף על פי שאין קדושת שביעית נוהג בפירות של נכרי מ"מ נ"ל שהישראל אסור לעבוד שדה נכרי, ומ"מ בכל מלאכות שאין אסורין מדאורייתא גם בזמן ששביעית נוהגת מה"ת יש להקל בשל נכרים... שו"ת ישועות מלכו, יורה דעה, נה
_.2.63
כלומר לדעת הרב יהושע מקוטנא יש לחלק בין שיטת בעל התרומה, שכל המצוות התלויות בארץ בזמן הזה אינן אלא מדרבנן משום שקדושת הארץ מדרבנן, לשיטת הרמב"ם שקדושת הארץ מדאורייתא אך השביעית מדרבנן. לכן לדעת הרמב"ם גם בזמן הזה, שהשביעית נוהגת רק מדרבנן, אין קניין לגוי, שהרי קדושת הארץ היא מדאורייתא. אלא שלמעשה המשמעות לכך שאין קניין לגוי היא רק לעניין איסור על ישראל לעשות מלאכות דאורייתא, אך לא לגבי פעולות שעושה הגוי, ולא לגבי מלאכות מדרבנן שעושה ישראל שבהם לדעתו יש קניין לגוי להפקיע גם לדעת הרמב"ם. עקרון זה, שיש לחלק בין שיטת הרמב"ם לשיטת בעל התרומה עמד גם ביסוד תשובתו של בית הלוי שחלק על ההיתר:
_.2.64
ונפקא מינה טובא בין הני שני הטעמים... דאין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ואמרינן שם דבסוריא יש קנין דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש... וא"כ לדעת רוב הפוסקים דס"ל דקדושה שניה לא בטלה... פשיטא דאין לו קנין דהרי האי דינא דיש קנין ואין קנין תלוי בקדושת הארץ... אמנם לפי הטעם שכתב בספר התרומה דלהלכה קיי"ל דלא קידשה לע"ל נסתפק שם בעצמו וכ' דאפשר דלפי"ז מותר לישראל לחרוש בשדה של נכרי... שו"ת בית הלוי, ח"ג סימן א, ו
_.2.65
בדומה לישועות מלכו, אף בית הלוי סובר שלשיטת הרמב"ם, שקדושת הארץ מהתורה, אין קניין הגוי מפקיע אותה. אלא שבניגוד לישועות מלכו סבור בית הלוי שהדבר אמור גם ביחס לאיסורים מדרבנן, וגם ביחס לקדושת היבול. וכך הוא מכריע למעשה:
_.2.66
ולהלכה הרי כיון דהרמב"ם והסמ"ע כתבו לאיסור וגם ספר התרומה בעצמו כתב דאם נאמר דקידשה לע"ל ודאי דאסור ורק אם נאמר דלא קידשה לע"ל יש להסתפק דלמא מותר ובודאי דקשה להתיר ובפרט דרוב הפוסקים סבירא ליה דקידשה לע"ל.
_.2.67
ניתן לראות שבית הלוי לא תולה את הקולא בסוריה בכך שהשביעית נוהגת בה מדרבנן, אלא שעיקר קדושת המקום היא מדרבנן. ואם כן, היכולת להפקיע בזמן הזה את קדושת הארץ ע"י מכירתה לגוי, תלויה בשאלה – האם פטור שביעית בזמן הזה מדין 'ביאת כולכם' הינו תנאי חיצוני, או שהוא גדר בקדושת הארץ.
_.2.68
כנגד דברי בית הלוי טען הרב קוק שתי טענות:
_.2.69
ומה שכתב בבית הלוי, שלדעת הסוברים שקדושה שניה לא בטלה, אע"ג דלדידהו שביעית בזמן הזה מדרבנן, מ"מ מדלא בטלה קדושת הארץ לעניני תורה גם בהא מילתא שהוא דרבנן לא בטלה – איני רואה שום הכרח לזה. כי האיך אפשר לנו להשוות את מה שחלקה תורה, וכיון דלהא מילתא דשביעית הקדושה היא דרבנן הרי היא יכולה להיות נפקעת ע"י קנין נכרי. שבת הארץ מבוא, פרק יא
_.2.70
טענתו הראשונה של הרב קוק היא, שחידושו של בית הלוי, שיש לתלות את היתר סוריה דווקא משום "קדושת הארץ" ולא מכח זה שמדובר ב"קדושת שביעית" מדרבנן, הוא חידוש שאינו מוכרח.47הדבר מתחדד לאור דברי הרמב"ם (שמיטה ויובל, י) שחשבון השמיטות בימינו אינו תלוי בחשבון היובלות, והוא נקבע על פי הגאונים, ומבוסס על התקנה לאחר החורבן. ממילא גם אם קדושת הארץ בזמן הזה מדאורייתא, עיקרה של שביעית אינו אלא מדרבנן, וממילא המוקד צריך להיות בהפקעת קדושת השביעית ולא בהפקעת קדושת הארץ.
_.2.71
על טענה זו מוסיף הרב קוק טענה נוספת, מדברי האמורא רבה, אבי השיטה שאין קניין הגוי מפקיע את קדושת הארץ:
_.2.72
....ולפיכך אמר רבה שאין קנין לנכרי להפקיע, שהרי הפסוק "כי לי הארץ" גבי יובל כתיב: "והארץ לא תמכר לצמיתות, כי לי הארץ", וזה נוהג רק בזמן שהיובל נוהג, שאז יש איסור של מכירה לצמיתות. וקשה לומר שמהאי קרא, שעיקרו בזמן שהיובל נוהג, נוכיח דין שינהוג גם בזמן שאין היובל נוהג...

Responsa Badei HaAron, Otniel, 2015. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003632030/NLI Licence: CC-BY-NC. Source.