← All works

Badei HaAron; Sheviit

Sefaria · Responsa · 1,870 sections

1. _.2.73

   את מקור הדין ש"אין קנין לנוכרי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר" לומד רבה מן הפסוק: "כי לי הארץ", כלומר, "לי קדושת הארץ". פסוק זה נאמר בהקשר של איסור מכירת הארץ לצמיתות שהוא דין מדיני היובל. ומכיוון שלשיטת הרמב"ם שביעית אינה מדאורייתא בגלל תלותה ביובל, ממילא גם דין "אין קניין לגוי" תלוי ביובל. הרב קוק מוסיף להוכיח מהגמרא בערכין שכל הדינים התלויים ביובל (כגון עבד עברי) בטלים עם ביטול היובל. בכך מבאר הרב קוק גם מדוע הגמרא לא כתבה בעצמה שבשביעית בזמן הזה יש קניין לגוי להפקיע, זאת בגלל שלפירושו בזמן האמוראים נהג יובל מדרבנן, ואילו כיום שלכל הדעות בטל היובל, גם מדרבנן, ממילא בטל גם דינו של רבה ש"אין קניין לגוי בארץ ישראל להפקיע" מקדושת שביעית.

2. _.2.74

   כיוון אחר לחלוק על דברי בית הלוי, מובא אצל בנו ר' חיים, שדייק ש'ביאת כולכם' איננו תנאי חיצוני אלא גדר בקדושת הארץ:

3. _.2.75

   ...דדין ביאת כולכם כיון דתלוי בירושת הארץ ממילא דהוי חלות פטור בעצם הקרקע, משא"כ דין כל יושביה דאינו שייך כלל לירושת הארץ, ע"כ אין זה שייך כלל לעצם הקרקע, ורק דהוי דין בפ"ע בניהוג היובל שלא ינהוג אלא בשעה שכל יושביה עליה... חידושי ר' חיים הלוי על הרמב"ם, תרומות א, י

4. _.2.76

   ר' חיים כותב את הדברים בביאור מחלוקת הראב"ד והרמב"ם (לעניין שיטתו ברמב"ם ראה בהרחבה בנספח עמ' 142), שלשיטת הרמב"ם ששביעית בזמן הזה מדרבנן משום 'ביאת כולכם' ממילא הדיון הוא בגוף קדושת הקרקע, ואילו לשיטת הראב"ד זה דין בפני עצמו. מדבריו עולה שדווקא הרמב"ם הוא זה שסובר שיש קשר בין חיוב השמיטה בזמן הזה ובין יכולת הפקעת הקדושה ע"י קניין הגוי.

5. _.2.77

   ואכן ראיתי עדות בשם הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל שכתב שסבו ר' חיים חלק למעשה על שיטת אביו בית הלוי והכריע שאין קדושה ביבול נוכרי, וכן הדין בהיתר מכירה, אולם מפאת כבודו של אביו (בית הלוי) לא כתב זאת בפירוש.

6. _.2.78

   לסיכום – הכרעת הראשונים היא שאין קניין לגוי להפקיע את קדושת הארץ, אמנם לגבי סוריה שקדושתה אינה אלא מדרבנן כתב הרמב"ם עפ"י הסוגיה בגיטין שקניין הגוי מפקיע את קדושתה. ונחלקו האחרונים האם מכיוון ששביעית בזמן הזה מדרבנן, יש להשוות את דין הפקעת קניין הגוי בכל הארץ לדין סוריה. התרומה ובעקבותיו הגר"א הכריעו שיש להשוות בין דין קדושת הארץ בזמן הזה ובין דינה של סוריה לעניין הפקעת הקדושה ע"י הגוי. אולם, בעל ישועות מלכו והבית הלוי כתבו שכל זה נכון לשיטת התרומה, אך לשיטת הרמב"ם ורוב הראשונים מכיוון שקדושת הארץ מדאורייתא ורק שביעית מדרבנן משום שאין "ביאת כולכם", ממילא אין להשוות בין ארץ ישראל לסוריה. אלא שלדעת הישועות מלכו לעניין מלאכות דרבנן ניתן להשוותה לסוריה, ואילו לדעת בית הלוי אין לחלק ובכל הדינים לשיטת הרמב"ם דין שדה גוי כשדה יהודי.

7. _.2.79

   שיטת בית הלוי התבססה על כך שסברת "ביאת כולכם" מנותקת מדין קדושת הארץ. אולם הרב קוק ור' חיים סלוביצ'יק חלקו על סברא זאת משני כיוונים שונים. הרב קוק חידש שכיון שכל סברת רבה שאין קניין לגוי נלמדת מהפסוק "כי לי הארץ" האמור ביובל, ממילא גם לדעת הרמב"ם, כשאין היובל נוהג יש קניין לגוי להפקיע. ור' חיים חידש שהחיסרון בביאת כולכם הוא חיסרון בגוף קדושת הארץ ולא רק בהחלת הקדושה על הפירות, וממילא יש להשוות בזמן הזה את דיני ארץ ישראל לסוריה.

8. _.2.80

   יש קניין לגוי להפקיע בשביעית בהעדר מקדש

9. _.2.81

   לענ"ד יש להוסיף למהלך זה את ההבדל בין מעמדה של השביעית בזמן המקדש ובין מעמדה בהעדר מקדש. במבוא לספר הארכנו לבאר שבזמן שבית המקדש קיים חובת השביעית היא על הקרקע ולכן נוהג בה דין תוספת שביעית. במציאות כזאת ודאי שאין קניין לגוי להפקיע מקדושת ארץ ישראל, שהרי מצוות השביתה איננה על האדם אלא על הקרקע וממילא חובה על עם ישראל לדאוג שלא יעבדו בקרקע, הן בקרקע ישראל והן בקרקע גוי. אולם בזמן הזה, בהעדר המקדש, חובת השביתה היא על הגברא ולכן דין תוספת שביעית אינו נוהג, ומותר לכתחילה לעשות מלאכות שיגרמו לקרקע שלא לשבות, כגון נטיעה בערב שביעית. לאור זאת, ברור שגם הפקעת הקדושה בקניין גוי תועיל, שהרי המצווה כולה מוטלת על היהודי ולא על הקרקע.

10. _.2.82

    אם נכונים דברינו, יש לומר שבזמן שמצוות 'שבת הארץ' מוטלת על האדם ממילא יש קניין לגוי להפקיע את שביתת הארץ. אולם בעזרת ה' כאשר נזכה לגאולה שלמה ויחזור דין תוספת שביעית, ממילא לא יהיה קניין לגוי להפקיע מקדושת הארץ, שהרי נאמר "ושבתה הארץ שבת לה'".

11. _.2.83

    היתר מכירה ויבול נוכרי למעשה

12. _.2.84

    כבר הזכרנו לעיל , שמבחינת הצרכן אין הבדל בין פירות היתר מכירה לפירות נוכרי, שהרי אם יש קניין לגוי להפקיע, הן יבול נוכרי והן היתר מכירה אינם קדושים בקדושת שביעית, ואם אין קניין לגוי להפקיע, גם יבול נוכרי אסור בסחורה וקדוש בקדושת שביעית בדיוק כמו פירות היתר מכירה. וכך ראיתי בשם הגרי"ד סלוביצ'יק זצ"ל, שכל הפקפוק על תוקפו של ההיתר היה על משמעות המכירה, אבל על חלותה אין פקפוק, שהרי אנו נוהגים לסמוך על מכירה מעין זאת במכירת חמץ ובמקומות נוספים, והפירות שבשדה הנמכר דינם כפירות נוכרי לכל דבר. ולכן סברתם של המעדיפים פירות נוכרים על פני פירות היתר מכירה אינה בגלל דין הפירות אלא משיקולים של ההנהגה הראויה, ונאריך על כך עוד במקום אחר.

13. _.2.85

    עם זאת, קיים הבדל בין יבול נוכרים ליבול היתר המכירה לעניין תרומות ומעשרות – שיבול הנוכרי פטור לגמרי מתרומות ומעשרות (אם גמרו בידי גוי), ואילו פירות היתר מכירה שנאספו ע"י ישראל חייבים בתרומות ומעשרות, שהרי הדיגון נעשה בידי ישראל.

14. _.2.86

    נספח: קניין הנוכרי – הפקעת קדושת הארץ או הפקעת קדושת הפירות?

15. _.2.87

    בגוף התשובה ראינו ששאלת יבול נוכרים תלויה בשאלה האם יש קניין לגוי להפקיע או לא. אולם יש לבחון חקירה זאת לאור מחלוקת הגרסאות במשנה בגיטין ומחלוקת בהבנת דברי הרמב"ם. המשנה בגיטין עוסקת בחיוב ביכורים משדה שקנה גוי מישראל וכך היא גרסת כתבי היד של המשניות והירושלמי:

16. _.2.88

    המוכר את שדהו לגוי וחזר ולקחה ממנו ישראל - הלוקח מביא ממנו בכורים מפני תקון העולם. משנה, גיטין ד, ט

17. _.2.89

    לפי גרסה זו מדובר על שדה שהיתה ברשות ישראל, נמכרה לגוי, וחזר וקנה אותה ישראל, ובה יש לדון האם יש חיוב ביכורים. מכלל הן נשמע לאו – ששדה שלא חזרה לידי ישראל פטורה מן הביכורים. מאידך, כך לשון המשנה בגירסת הבבלי (לפי גירסת רש"י):

18. _.2.90

    המוכר את שדהו לעובד כוכבים - לוקח ומביא ממנו בכורים, מפני תיקון העולם. גיטין, מז ע"א

19. _.2.91

    כפי שניתן לראות, ההבדל בין הגרסאות הוא שלפי גרסה זאת מדובר על חובת הבאת ביכורים משדה של גוי, כיון שלא מדובר כאן על מקרה שחזר היהודי וקנה ממנו את השדה. וכך אכן עולה מפירושו של רש"י:

20. _.2.92

    הכי גרסינן לוקח ומביא בכורים - בכל שנה צריך ליקח מן העובד כוכבים ביכורי פירותיה בדמים יקרים ומביאם לירושלים. מפני תיקון העולם - שלא יהא רגיל למכור קרקע בא"י לעובד כוכבים וגם אם מכר יטריח לחזור אחריה ולפדות. רש"י גיטין מז, ע"א

21. _.2.93

    מדברי רש"י ניתן ללמוד, שלפי נוסח המשנה בבבלי הדיון על חיוב הפירות בביכורים הוא בזמן שהשדה בידי הגוי ולא בחזרתה לישראל.48ראוי להדגיש שגם רש"י מציין שזאת גרסה שונה מהמקובל ולכן הוא מציין "הכי גרסינן", כלומר גם רש"י ראה את נוסח המשנה כפי שהיא לפנינו במשניות ובירושלמי אך צידד בגרסה הזאת. לכאורה לשיטתו יש לדון האם גם בתרומות ומעשרות יש חובה לקחת מהגוי ולעשר ועל כך עונה רש"י בעמוד הבא:

22. _.2.94

    ...ואי אין קנין לעובד כוכבים להפקיעה מקדושתה הויא לה לענין קדושתה ברשות ישראל כאילו משכנה וכיון דביכורים מצוה דרמיא עליה היא ולא טבלי לאסור פירות באכילה מיחייב ליקח ולהביא ולא דמי למעשר דאפילו למאן דאמר אין קנין לא מיחייב לעשר על חלקו של עובד כוכבים דמעשר טביל ואסר ליה באכילה ולאו מצוה דרמיא עליה היא אלא אם כן אוכלן או מוכרן דקא משתרשי ליה אבל ביכורים מצוה דרמיא עליה היא. רש"י שם ע"ב

23. _.2.95

    לפי שיטת רש"י יש לחלק בין מצוות ביכורים, שהיא מצווה על בעל השדה לתקן את שדהו, ובין מצוות תרומות ומעשרות, שהיא מצווה בתיקון הפירות. לכן רק לגבי ביכורים קיימת חובה על בעל השדה לקחת מהגוי את הפירות כדי להפריש מתוכם ביכורים.

24. _.2.96

    לעומת זאת הרמב"ן מצדד בגרסת הר"ח, שהיא גרסת כתבי היד של המשנה וגרסת הירושלמי:

25. _.2.97

    גרסת ר"ח ז"ל כך היא, המוכר שדהו לנכרי וחזר ישראל ולקחה ממנו הלוקח מביא בכורים מפני תיקון העולם. ופי' אפילו חזר ולקחה משגדלו הפירות ונתבשלו מביא בכורים, ומשום הכי דייקינן עלה בגמ' מפני תקון העולם אין דאורייתא לא... וכך היא הגרסא בירושלמי שלא עבר עליו קולמוסן של מגיהי ספרים, אבל לדברי רש"י ז"ל שגורס לוקח ומביא בכורים קשיא זו שאמרו בגמרא דאורייתא לא, ומה שפי' משום דבכורים כחובת הגוף הן, אינו מחוור. חידושי הרמב"ן, גיטין מז ע"א

26. _.2.98

    מדברי הרמב"ן עולה שכשהשדה בבעלות הגוי לכו"ע אין חובה לקנות ממנו פירות על מנת להפריש מהם ביכורים, כגרסת כתבי היד במשנה ובירושלמי שהזכרנו לעיל. וכך מפורש בדברי הראב"ד בהשגתו על הרמב"ם:

27. _.2.99

    המוכר שדהו לגוי וחזר ולקחה ממנו – הרי זה מביא ממנה בכורים מן התורה, שאינה נפקעת מן המצוה בקנין הגוי כמו שבארנו. השגת הראב"ד: המוכר שדהו לגוי וכו'. א"א: אף על פי שבכרו ברשות הגוי. רמב"ם ביכורים ב, טו

28. _.2.100

    כלומר, לפי הראב"ד יסוד הפטור הוא בגלל שגדלו בידי הגוי, ובכל זאת כאשר חזר ישראל וקנה את השדה תיקנו חז"ל שעליו להביא ביכורים. אולם דברי הרמב"ם צריכים עיון שלכאורה הוא תולה את החיוב בכך "שאינה נפקעת מן המצווה" וזאת על אף שהוא גורס כגרסת הר"ח והירושלמי שמדובר דווקא כשחזר ולקחה ישראל!

29. _.2.101

    הגר"ח סולוביצ'יק מיישב את דברי הרמב"ם לאור התייחסויות אחרות של הרמב"ם למושג "אין קניין לגוי להפקיע":

30. _.2.102

    ...אלא די"ל עוד בביאור ההשגה, דהיא על מה שכתב הרמב"ם לפי שאינה נפקעת מן המצות בקנין הנכרי, דמבואר בזה דאם אך היה הדין דיש קנין לנכרי בארץ ישראל עצם הקרקע היתה נפקעת מקדושתה, אף לאחר שחזר ישראל ולקחה הימנו, וכאשר כן מבואר להדיא בדבריו בהל' תרומות שהבאנו, דהא דאינה חשובה ככיבוש יחיד אח"כ כשחזר ישראל ולקחה ממנו הוא משום דאין קנין לנכרי בארץ ישראל, ועל זה הוא שהשיג דלענין הפקעת הקרקע גופה מן המצות שתהא ככיבוש יחיד ואין זה שייך כלל לענין קנין נכרי... ולפ"ז פליגי הרמב"ם והראב"ד בהא, דלדעת הרמב"ם גם זה שהארץ נשארת בקדושתה הוא ג"כ מטעמא דאין קנין לנכרי בארץ ישראל, ולדעת הראב"ד קדושת הארץ עצמה אינה נוגעת כלל לדין קנין נכרי, וכל הך דינא דאין קנין לנכרי בארץ ישראל צריכינן רק לענין הפירות שגדלו ברשות הנכרי שיהיו חייבין בתרומות ומעשרות ובכורים. חידושי ר' חיים הלוי על הרמב"ם, תרומות א, י

31. _.2.103

    לפי ר' חיים, לדעת הרמב"ם גם למ"ד "אין קניין לגוי להפקיע", בשעה שהשדה בידי הגוי היא פטורה מתרומות ומעשרות ביכורים ושביעית, וכל הדיון הוא רק לגבי מעמדה בשעת חזרתה לידי ישראל האם שהותה בידי הגוי הפקיעה ממנה את קדושת ארץ ישראל או לא. ר' חיים מביא ראיה לדבריו מדברי הרמב"ם בהלכות תרומות שהובאו לעיל, שבהם כותב הרמב"ם משפט מפתיע:

32. _.2.104

    גוי שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה מן המצוות, אלא הרי היא בקדושתה. לפיכך, אם חזר ישראל ולקחה ממנו – אינה ככיבוש יחיד... רמב"ם, תרומות א, י

33. _.2.105

    הרמב"ם לא עוסק כאן בפירות שגדלו בקרקע, אלא במעמד הקרקע עצמה – האם השתנה מעמדה להיות ככיבוש יחיד.

34. _.2.106

    יסוד הדברים מופיע כבר בדברי הכסף משנה ביחס לדברי הרמב"ם בהיתר ספיחי גוים. הכסף משנה מביא את הדברים כנגד דברי בעל הכפתור ופרח, שפירש שההו"א לאיסור ספיחין אצל גוים נובעת מדין אין קניין לגוי להפקיע:

35. _.2.107

    ומ"ש לא נפקע אותו איסור בקנינו מטעם שאין קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ושביעית – אשתמיטתיה מה שכתב רבינו בפ"א מהלכות תרומות שמה שאמרו אין קנין לעכו"ם בארץ להפקיע מן המצות היינו לענין שאם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא הרי היא כאילו לא נמכרה לעכו"ם מעולם, אבל בעודה ביד עכו"ם מופקעת היא ומה שפירותיהם חייבים במעשר אינו אלא כשמירחם ישראל דוקא... כסף משנה, שמיטה ויובל ד, כט

36. _.2.108

    יוצא מדבריו, שכל המחלוקת על קניין הגוי איננה רלוונטית אלא לשעה שהקרקע חוזרת לידי ישראל. לפי פרשנות זאת גם אם אין קניין לגוי להפקיע, הדיון הוא לאחר שחזרה השדה לידי ישראל, או לאחר שמירח ישראל, אבל בשעה שהשדה בידי גוי לכל הדעות אין היבול קדוש. וכך גם הוא עצמו פוסק למעשה בשו"ת אבקת רוכל (סימן כד). דברים דומים ניתן לדייק גם בדברי המאירי:

37. _.2.109

    ומה שאמרו שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר פירושה כשחוזר ומוכרה לישראל שלא הופקעה מחמת שבאה לו עכשו מחמת גוי אלא הרי הוא כמי שלא היתה ביד גוי מעולם אבל בעוד שהוא ביד גוי הופקעו מעשרותיה בית הבחירה למאירי, עבודה זרה כא ע"א

38. _.2.110

    כלומר גם לדעת המאירי גם למאן דאמר אין קניין לגוי הכוונה כשחוזר ומוכרה לישראל, ובפשטות יש להסבירו כדברי הכסף משנה על הרמב"ם, שהמחלוקת היא האם הופקעה הקדושה. דברים דומים הביא גם הרב קוק בסוף דבריו (מבוא, פרק יא), ברם לענ"ד, על אף שדברי הכסף משנה מפורשים, אין להרחיק לכת עד כדי כך בביאור הרמב"ם והגמרא. וכן בביאור דעת המאירי נראה שיש להפריד בין שאלת הפקעת המעשרות לבין קדושת הקרקע. מסתבר שלמ"ד שאין קניין לגוי להפקיע קדושה, הקרקע נשארת בקדושתה גם בידי הגוי, שהרי יסוד הדברים הוא הכתוב בתורה "כי לי כל הארץ", וכל הדיון הוא לגבי קדושת הפירות. לכן לכאורה אם "אין קניין לגוי" יחולו איסורי שביעית גם בזמן שהשדה בידי הגוי.

39. _.2.111

    אולם למעשה, כפי שכתבנו למעלה, כיון שהרמב"ם בתשובה כתב שכאשר שביעית מדרבנן יש קנין לגוי, ממילא אפשר לקבל את שיטת הכסף משנה בזמן הזה, וראה למעלה את המקורות המכריעים להלכה למעשה כדעת הבית יוסף שבשדה גוי פוקעת קדושת הארץ.

40. _.3.1

    נטיעה בערב שביעית בזמן הזה

41. _.3.2

    שאלה

42. _.3.3

    עד מתי מותר לנטוע אילנות ולזרוע דגן בערב שביעית בזמן הזה? האם יש הבדל בין צמחי נוי ואילנות סרק לאילנות מאכל?

43. _.3.4

    תשובה

44. _.3.5

    יסוד הדין

45. _.3.6

    שנינו במשנה במסכת שביעית:

46. _.3.7

    אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ר"ה ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור. רבי יהודה אומר: כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים שוב אינה קולטת. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: לשתי שבתות. משנה שביעית ב, ו

47. _.3.8

    למשנה זאת שני חלקים. בחלק הראשון נאמרת אמירה כללית, שדומה מאוד לכל האמור בפרקים אלו של תוספת שביעית, ולפיה יש איסור לנטוע אילן בשלושים הימים שלפני ר"ה. בחלק השני של המשנה נחלקו התנאים כמה זמן לוקח להרכבה להיקלט בעץ: שלושה ימים (ר' יהודה) או שבועיים (ר' יוסי ור' שמעון). אולם כפי שנראה להלן, לפי הבנת הגמרא גם דעת ת"ק נובעת מזמן קליטה ולא מזמן תוספת שביעית ולכן יש לבאר את המשנה כשלוש דעות לגבי משך זמן הקליטה.49לכאורה יש לדון מה היחס בין שני החלקים: האם תנא קמא עוסק גם הוא בזמן קליטת האילן ואז יש לנו בעצם שלוש דעות לגבי זמן קליטה או שתנא קמא עוסק בדין אחר לחייב שלושים יום (תוספת שביעית, או הגדרת מקצת שנה ככולה שיתבארו בהמשך). יש להעיר שהמחלוקת בסיפא כלשונה במשנה היא דווקא על הרכבה, אולם אם תנא קמא עוסק גם הוא בזמן קליטה ממילא הדיון איננו רק על קליטה של הרכבה אלא גם קליטה של נטיעה.

48. _.3.9

    משנה זאת מעלה שאלה יסודית ביחס בינה לבין דין תוספת שביעית: האם יש להוסיף על זמן זה תוספת שביעית, או שאין תוספת שביעית כלל בנטיעה, ושמא זמן זה הוא עצמו דין תוספת שביעית? כמובן שאם צריך להוסיף תוספת שביעית, יש לדון מדוע המשנה לא מתייחסת לכך בפרק זה שכולו עוסק בתוספת שביעית?

49. _.3.10

    הדיון ביחס בין המשנה לדין תוספת שביעית משמעותי ביותר למציאות בזמן הזה, שבטלה תוספת שביעית, כיוון שאם כל דברי המשנה הם בעצם דין תוספת שביעית, ממילא אין צורך להמתין בזמן הזה כלל ויהא מותר לנטוע עד ראש השנה. אולם מאידך אם המשנה היא דין נוסף לתוספת שביעית יש להגדיר מהו אותו איסור ובאילו מקרים הוא חל.

50. _.3.11

    זמן הקליטה

51. _.3.12

    לפני שנבאר את היחס בין דיני קליטה לתוספת שביעית, נביא את ההכרעה למעשה בין הדעות החלוקות במשנה בנוגע למשך זמן הקליטה של אילן. בגמרא במסכת יבמות נחלקו בדבר רב ושמואל:

52. _.3.13

    אמרי בי רב משמיה דרב: הלכה כרבי יוסי באנדרוגינוס ובהרכבה, ושמואל אמר: בקושי ובקידוש. אנדרוגינוס, הא דאמרן. הרכבה, דתנן: אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית, פחות משלשים יום לפני ראש השנה, ואם נטע והבריך והרכיב - יעקור, רבי יהודה אומר: כל הרכבה שאינה קולטת בשלשה ימים - שוב אינה קולטת, רבי יוסי ור' שמעון אומרים: שתי שבתות... בבלי, יבמות פג ע"א

53. _.3.14

    לפי דעת רב, למרות העיקרון שלא פוסקים כדעת יחיד ישנם שני מקומות שפסקו כדעת ר' יוסי, ואחד מהם הוא במשנה שלנו, על כן לדעתו סתם זמן קליטה הינו שבועיים. לעומת זאת שמואל חולק ופוסק כדעת ר' יהודה, שסתם זמן קליטה הוא שלושה ימים.

54. _.3.15

    לאור זאת כתב הרי"ף (ראש השנה ב ע"ב) שיש לפסוק כרב שזמן קליטה הוא שבועיים, כיוון ש: "הא מילתא איסורא הוא, וקיימא לן הלכתא כרב באיסורי". וכן פסק הרמב"ם:

55. _.3.16

    אף בזמן הזה אין נוטעין אילנות ואין מרכיבין ואין מבריכין ערב שביעית אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהה אחר הקליטה ל' יום קודם ר"ה של שביעית וסתם קליטה שתי שבתות... רמב"ם שמיטה ויובל ג, יא

56. _.3.17

    הרמב"ם מכריע גם הוא כדעת ר' יוסי ור' שמעון ש"סתם קליטה" זמנה שתי שבתות, כלומר ארבעה עשר יום. מעבר לכך ניתן לראות שהרמב"ם הרחיב דין זה לא רק לגבי קליטה של הרכבה שבה נחלקו במשנה, אלא גם לגבי קליטה של נטיעה (אליה התייחס בפשטות רק תנא קמא). בנוסף לכך דרש הרמב"ם להוסיף שלושים יום מעבר לזמן הקליטה, דין זה יתבהר להלן ומקורו בדברי רב נחמן בגמרא בראש השנה.

57. _.3.18

    הוספת שלושים יום מעבר לזמן הקליטה

58. _.3.19

    בבבלי במסכת ראש השנה (י ע"ב) נידונה המשנה בשביעית, הגמרא עוסקת בהגדרת "מקצת שנה ככולה" ביחס לקביעת שנות ערלה, לדעת ר' מאיר יום אחד בשנה חשוב שנה, ואילו לדעת ר' אלעזר רק שלושים יום חשובים שנה. בתוך הדיון מביאה הגמרא את דברי רב נחמן על המשנה בשביעית:

59. _.3.20

    אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ראש השנה, ואם נטע והבריך והרכיב - יעקור, (דברי רבי אליעזר). רבי יהודה אומר: כל הרכבה שאינה קולטת בשלשה ימים - שוב אינה קולטת. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: שתי שבתות. ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לדברי האומר שלשים - צריך שלשים ושלשים, לדברי האומר שלשה - צריך שלשה ושלשים, לדברי האומר שתי שבתות - צריך שתי שבתות ושלשים יום. בבלי, ראש השנה י ע"ב

60. _.3.21

    לפי רב נחמן לכל אחת מהדעות50מעבר לדין המהותי, ניתן לראות שרב נחמן מבאר שדעת ת"ק במשנה (שהנטיעה צריכה שלושים יום) גם היא נובעת מהערכה של זמן הקליטה ולא מדין אחר. הבנה זאת בתנא קמא מסייעת לנו להכריע ביחס בין הרישא והסיפא של המשנה. לפי רב נחמן כל המשנה עסקה בזמן קליטה ולא נידון בה כלל דין שלושים יום של תוספת שביעית, או שלושים יום בשנה שנחשבים לשנה משנות ערלה. שהובאו במשנה יש להוסיף עוד שלושים יום מעבר לזמן הקליטה. לכן, למעשה כיוון שלעיל ראינו שההלכה כדעת ר' יוסי ור' שמעון, שזמן קליטה הוא שבועיים, לדברי רב נחמן יש לנטוע עד ארבעים וארבעה ימים לפני ראש השנה. אולם רב נחמן לא מבאר לנו ממה נובעים שלושים הימים הנוספים, ומדוע הם לא נידונו במשנה עצמה? בביאור דבריו נחלקו הראשונים לשלוש שיטות:

61. _.3.22

    רש"י על אתר ביאר:

62. _.3.23

    צריך שלשים ושלשים - שלשים לקליטה, ושלשים לתוספת, כרבי אליעזר. רש"י, ראש השנה י ע"ב

63. _.3.24

    רש"י מבאר ששלושים היום של רב נחמן הם שלושים היום של תוספת שביעית. כלומר לפי רש"י יש להפריד בין הדיון המקדים בגמרא בדין ערלה (המחלוקת כמה זמן צריכה הנטיעה להיות באדמה כדי שתחשב לה שנה משנות ערלה), לבין המימרא של רב נחמן שעסקה בתוספת שביעית. מסתבר שרש"י מפרש את רב נחמן כך, מכיוון שמשנה זאת עוסקת בשביעית ולא ברור מה הצורך לחכות זמן שיחשב שנה לערלה בשישית כדי שלא יעבור על איסור בשביעית?

64. _.3.25

    לגופו של דין רש"י מחדש כאן שני דינים על האמור במשנה: א. יש איסור לנטוע כל שלושים הימים שלפני ראש השנה (שלא הוזכר במשנה). ב. יש חיוב שלא תהיה אפילו קליטה בקרקע בתוך זמן תוספת השביעית. לדבריו יוצא שתוספת שביעית נתפסת כשביעית ממש ולא רק כאיסור לעשות מלאכות המכינות לשביעית (וראה על כך בהרחבה במבוא 52-67).

65. _.3.26

    על חידוש זה יש להקשות מדוע המשנה לא מביאה חיוב זה בתוך הפרק העוסק כולו בתוספת שביעית וכיצד יתכן שרב נחמן האמורא הוא הראשון שמזכיר דרישה זאת?

66. _.3.27

    שיטה שנייה בביאור דברי רב נחמן כתבו התוספות בשם ר"ת:

67. _.3.28

    וקשיא לר"ת חדא דבלשון המשנה אין משמע כן פי' דלא איירי בתוספת שביעית כלל אלא בקליטה ועוד דא"כ מאי קשיא ליה אי אוקמה להא ברייתא דלעיל כר"א... ועוד לקמן (יג ע"ב) גבי אורז ודוחן ופרגין ושומשמין דמחלק לענין שביעית בין השרישו לפני ר"ה להשרישו לאחר ר"ה משמע דלא חיישינן במה שהשרישו בתוספת... ומפרש ר"ת דה"ק ר"נ לדברי האומר ל' לקליטה בשביעית צריך שלשים ושלשים לענין ערלה פי' ולא אתי לפרושי מתני' אלא מערלה אבל לענין שביעית לא חיישינן אלא שלא תקלוט בשביעית עצמה... תוספות שם, ד"ה שלשים ושלשים

68. _.3.29

    ר"ת מקשה על רש"י שלוש קושיות: א. על פי פשט המשנה, המשנה עסקה בזמן קליטה וע"פ פשט דבריה ניתן לנטוע בתוך שלושים הימים וודאי שאין כל צורך שייקלט לפני שלושים הימים.51הטורי אבן (ראש השנה, י ע"ב, ד"ה לדברי) התייחס לקושי זה וביאר: "י"ל דמתני' דאין נוטעין מיירי בזמן הזה דליכא תוס' שביעית" כלומר לפי רש"י יש לקרוא שהמשנה נכתבה לאחר ביטול התוספת ורב נחמן התייחס לפני ביטול התוספת, ודבריו הובאו גם על ידי הגרש"ז אוירבך (שו"ת מנחת שלמה, חלק א, סימן מח) שידונו בהרחבה בהמשך. אולם דברים אלו אינם מסתברים, שדווקא רב נחמן דרש הוספת שלושים יום (כאשר בזמנו וודאי שבטלה התוספת), ואילו המשנה שלא הוזכר בה בשום מקום ביטול התוספת נכתבה בהנחה שאין תוספת בפרט שהדברים נכתבו בפרק ב שעוסק כולו מתי יש תוספת ומתי אין. (וראה עוד את הראיות שהובאו במבוא לכך שביטול התוספת נעשה בימי רבן גמליאל דיבנה, כלומר רבן גמליאל בנו של רבי, ולכן גם לא הובא הדין במשנה בשום מקום). ב. הסוגיה עסקה במחלוקת ר' מאיר ור' אליעזר שעסקו בזמן שנחשב שנה לערלה וכיצד משתלבים דברי רב נחמן בדבריהם? ג. בהמשך המשנה (ב, ז), שהובא גם בהמשך הגמרא (ר"ה, יג ע"ב), הובא דין אורז ודוחן, וגם שם עסקה המשנה רק בזמן קליטה, וכאן אפילו בגמרא לא אוזכר שיש צורך להוסיף שלושים ימים ופשט הדברים שמותר לזרוע אורז ודוחן בתוך שלושים הימים שלפני ראש השנה. לאור זאת מפרש ר"ת שכל דברי רב נחמן נאמרו ביחס לערלה, כהמשך לסוגיה שנידונה בגמרא כמה זמן בשנה נחשב לשנה.

69. _.3.30

    למעשה קובע ר"ת שרב נחמן התייחס רק לסוגיית ערלה, ואין כל נ"מ מדבריו לעניין שביעית. לפי פירושו של ר"ת המשנה בשביעית נשארת במקומה, ורב נחמן רק הוסיף שאם רוצים גם להרוויח שנה לערלה יש להקדים עוד שלושים יום מעבר לזמן הקליטה, אך אם לא הוסיפו את שלושים הימים, אך הקפידו שלא תקלט בשביעית, אין צורך לעקור את האילן אלא רק הפסידו שנת ערלה.

70. _.3.31

    לסיכום, ר"ת חולק על רש"י הן על איסור הנטיעה והן על איסור הקליטה בזמן התוספת. אולם, גם ר"ת מודה שיש חובה שייקלט הצמח לפני השביעית, ורק בזמן התוספת אין כל איסור שייקלט או אפילו יינטע. בהמשך נברר מדוע יש לאסור קליטה בשביעית אם הותר שייקלט או יינטע בתוספת.

71. _.3.32

    אולם גם על ר"ת יש להקשות, שהרי הגמרא פתחה בתוספתא שתלתה את זמן הקליטה בשישית עם חיוב העקירה בשביעית, אם כן אי אפשר להעמיד את דבר רב נחמן רק לדין ערלה ולא לדין שביעית (ר"ת פתר את הקושי בכך שאין כל חיוב לעקור בשביעית). ואכן בדברי הרמב"ם נראה תירוץ שמיישב את שתי הקושיות:

72. _.3.33

    אף בזמן הזה אין נוטעין אילנות ואין מרכיבין ואין מבריכין ערב שביעית אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהה אחר הקליטה ל' יום קודם ר"ה של שביעית וסתם קליטה שתי שבתות, ודבר זה אסור לעולם מפני מראית העין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו, נמצאת אומר שהנוטע או המבריך או המרכיב ערב שביעית קודם ר"ה במ"ד יום יקיים, פחות מכן יעקור, ואם לא עקר הפירות מותרין, ואם מת קודם שיעקור מחייבין את היורש לעקור. רמב"ם, שמיטה ויובל ג, יא

73. _.3.34

    הרמב"ם סובר שדין השלושים יום אכן נובע מדיני "שלושים יום בשנה נחשב לשנה", ששייך דווקא במניין שנות ערלה כדברי ר"ת, אולם הוא חולק על ר"ת וסובר שהדברים רלוונטיים גם לעניין שביעית וזאת משום "מראית עין". דין נוסף שמביא הרמב"ם הוא שהפירות לא נאסרו למרות שיש חובה לעקור את האילן. ואכן לשיטתו הדברים מובנים שהרי אם לא יעקור תמשיך המראית עין. אך הפירות לא נאסרים, כי לא נעשה איסור בגוף האילן ובפירות.

74. _.3.35

    דברי הרמב"ם מבוססים ככל הנראה על עקרון שהובא בבבלי במסכת גיטין:

75. _.3.36

    ורמי דרבי מאיר אדר"מ בדאורייתא; דתניא: הנוטע בשבת, בשוגג - יקיים, במזיד - יעקר, ובשביעית, בין בשוגג בין במזיד - יעקר, דברי ר"מ; ... מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא, מאי שנא שבת ומאי שנא שביעית? אלא התם כדקתני טעמא, א"ר מאיר, מפני מה אני אומר: בשבת בשוגג - יקיים, במזיד - יעקר, ובשביעית בין בשוגג בין במזיד - יעקר? מפני שישראל מונין לשביעית, ואין מונין לשבתות. דבר אחר: נחשדו ישראל על השביעית, ולא נחשדו על השבתות בבלי, גיטין נג ע"ב - נד ע"א

76. _.3.37

    הגמרא בגיטין מעלה סתירה לכאורה בין הכרעת ר' מאיר בהלכות שבת, שמי שעבר ונטע אילן בשבת בשוגג יכול לקיים את הנטיעה, ובין הכרעתו בשביעית שאם נטע בשוגג חובה עליו לעקור למרות שאין טעם לקנוס על מי שעשה בשוגג. ומיישבת הגמרא: "מפני שישראל מונין לשביעית ואין מונין לשבתות". כלומר למרות שעל עבירה בשוגג אין צורך בקנס, יש בעיה לקיים נטיעה שכל מי שרואה אותה מונה את שנותיה לשביעית. תירוץ נוסף מעלה הגמרא – שישראל נחשדו על השביעית ויש צורך להחמיר בה יותר משבת.

77. _.3.38

    דברים דומים הובאו בירושלמי תרומות:

78. _.3.39

    טעם דרבנין נחשד על השביעית ולא נחשדו על השבתות דבר אחר מונין לשביעית ואין מונין לשבתות היך עבידא נטע פחות משלשים לפני שביעית ונכנסה לשביעית אין תימר חשד אין כאן חשד אין תימר מונין יש כאן מונין. ירושלמי תרומות, פ"ב, ה"א

79. _.3.40

    גם כאן הובאו אותם שתי סיבות שהוזכרו בבבלי מדוע החמירו על הנוטע בשוגג בשביעית יותר מהנוטע בשוגג בשבת, וכן ביאר הגר"א בירושלמי שביעית52המהר"א פולדא, והגר"א מבארים כך גם את הירושלמי בשביעית (פ"ב ה"ד), שמביא שהשאלה אם הפירות נאסרו בדיעבד, ואם הבן חייב לעקור את העץ, היא הנפקא מינה בין סברת חשד לסברת "בניין" (ומסתברת הגהתם ש"בניין" זה שיבוש של "מניין"). ואכן מסתבר שהרמב"ם התייחס לירושלמי זה, שהרי הוא מביא את שתי הנ"מ. אולם הירושלמי שלפנינו משובש הן במילה "בניין" ו"מניין" והן בחילופי הסברות, ועל אף שתיקוני הגירסא שמציע הגר"א מסתברים, ניתן עדיין לחלוק שהרמב"ם לא תלה את דבריו בירושלמי זה, שהרי לא נמצאה בכתבי היד גרסה התואמת את דברי הגר"א..

80. _.3.41

    בדרך זאת פירשו את הסוגיה בראש השנה הרמב"ן (חידושי הרמב"ן, ראש השנה ט ע"ב), והריטב"א (חידושי הריטב"א, ראש השנה ט ע"ב, ד"ה פחות משלשים יום). וכך מסתבר שהבין הרמב"ם. וכן פירשו את הרמב"ם פאת השלחן (בית ישראל, שביעית, כא, כה), הפני יהושע (ראש השנה י ע"ב), והחזון איש (כה, יג).

81. _.3.42

    מנגד, הר"י קורקוס ביאר את הרמב"ם ש"מראית העין" הינו דין עצמאי ואין לזה קשר למניין שנות ערלה, וכן כתב הגרש"ז אוירבך ביתר בהירות:

82. _.3.43

    וכיון שהרמב"ם האריך בהלכה זו ושינה אותה הרבה מלשון המשנה, ואפי"ה סתם ולא רמז כלל דהטעם הוא מפני שמונין לערלה ולכתוב שרק בכה"ג דשייך הטעם של מונין לערלה הוא דאסור וחייב לעקור ולא באופן אחר, וגם כתב "ודבר זה אסור לעולם מפני מראית העין שלא יאמר הרואה בשביעית נטעו" ולא זכר כלל הטעם של מונין לערלה משמע כפשוטו דהוא מפני החשד וכמו"ש המהרי"ק דכיון שהנטיעה היא עדיין קטנה בשביעית יחשדוהו שנטע בשביעית, וכן נראה מהמאירי בסופ"ב דב"ב שגם הוא הבין כך בדעת הרמב"ם, וכיון שכן נראה לכאורה שהדין הזה נוהג גם בזה"ז ואפילו בעצי סרק... שו"ת מנחת שלמה, חלק א, סימן מח

83. _.3.44

    הגרש"ז אוירבך הבין שהרמב"ם לא התייחס לסוגיה בגיטין או לדברי הירושלמי, שהרי הוא לא השתמש בלשונה של הגמרא "מונין לערלה" אלא בלשון של "מראית עין", ולכן הוא מפרש את מראית העין שבדברי הרמב"ם שיש צורך שהאילנות לא יהיו נראים כנטיעה חדשה בתחילת השביעית.

84. _.3.45

    אולם, לענ"ד הדברים קשים, שהרי קשה מאוד להבדיל בין אילן בן שלושים יום ליותר מכך. ומלבד זאת, בעקבות האמור במשנה, פסק הרמב"ם שאורז ודוחן שנקלטו בערב שביעית אינם טעונים עקירה. ומדוע לא יהיה צריך להוסיף גם להם שלושים יום משום מראית עין? ומלבד זאת, כאמור לעיל, לפי ביאור הגר"א בירושלמי פשוט שהרמב"ם למד את דין היתר הפירות וחובת היורשים לעקור מסברת "מונין" ולא משום מראית עין של מי שרואה את הנטיעה בתחילת השביעית.

85. _.3.46

    אולם למעשה, גם הגרש"ז לשיטתו ברמב"ם, שאיסור מראית עין בנטיעה אינה תלויה בדיני ערלה, מודה שהרמב"ם הוא דעת יחיד ויש לבאר את הסוגיה כדברי הירושלמי, הרמב"ן והריטב"א (כך הוא כותב ביחס לנ"מ של נטיעה שאין לה חיוב ערלה, כפי שנראה לקמן).

86. _.3.47

    עד כה ראינו שלוש שיטות ביחס להוספת שלושים יום לזמן קליטה שבדברי רב נחמן:

87. _.3.48

    א. לדעת רש"י יש איסור שיינטע ואף ייקלט אילן בזמן תוספת שביעית, ומשום כך הורחב איסור השמיטה לשלושים יום הקודמים לו.

88. _.3.49

    ב. לדעת ר"ת אין כל פגם בכך שהאילן יינטע או ייקלט בזמן התוספת, ובלבד שייקלט לפני השביעית עצמה, ודברי רב נחמן התייחסו לחישוב שנות ערלה.

89. _.3.50

    ג. לדעת הרמב"ם, הרמב"ן והריטב"א רב נחמן אכן התייחס לאיסור הנוגע לשביעית, אך לא משום תוספת, אלא משום "מראית עין". וביארנו שהדבר נובע מדיני ערלה, כיון שימנו את שנות הערלה לשביעית כל הרואה יחשוב שנטע את האילן בשביעית. לכן חייבו אותו לעקור את האילן שלא עלתה לו שנה בשישית, אך לא אסרו את הפירות.

90. _.3.51

    אילנות סרק וצמחים שאין בהם דין ערלה

91. _.3.52

    אם פוסקים כרמב"ם, הרמב"ן והריטב"א שטעם התוספת של שלושים יום היא חשש שימנו את שנות הערלה לשביעית, לכאורה אין תלות בין סוגיה זאת לביטול התוספת שביעית (על ביטול התוספת ראה בהרחבה במבוא עמ' 46) והדין נשאר על כנו כפי שכתב הרמב"ם במפורש: "אף בזמן הזה..." שהרי לבעיית 'מונין לשביעית' אין כל קשר לתוספת שביעית.

92. _.3.53

    אולם גם לשיטתו יש לדון מה הדין ביחס לנטיעת צמחים שאין בהם ערלה, שהרי במקרים אלו לא יאמרו עליהם שניטעו בשביעית? וכן הדין באילן שנטוע בתוך גוש שדינו הוא שממשיכים למנות לו שנות ערלה לפני שנקלט בקרקע וגם בו אין מראית עין – האם מותר לנוטעם בתוך שלושים יום לפני השביעית. הפני יהושע מתייחס לשאלה זו:

93. _.3.54

    ...דברי הרמב"ם ז"ל הם דוקא בנטיעות דשייך בהו מראית עין שלא יאמרו שנטע בשביעית כיון שמונין לשנות ערלה משביעית, והוכרח לזה כדי להעמיד דברי רב נחמן ורבה בר אבוה אליבא דהלכתא ואפילו בזמן הזה, ודוק היטב: ובזה נתיישב מה שפסק הרמב"ם ז"ל בנטיעה דיעקור מה שנטע בתוספת שביעית ובאורז ודוחן כתב דאם השרישו קודם ר"ה מותרין אע"ג שנזרעו בתוספת שביעית ולמאי דפרישית אתי שפיר. ועוד י"ל דהרמב"ם ז"ל לשיטתו דאפילו היכא דאמרינן יעקור אפ"ה הפירות מותרין, מיהו נראה מדבריו דהיינו דוקא בזמן הזה ע"ש: פני יהושע, ראש השנה י ע"ב

94. _.3.55

    הפני יהושע מדייק, שלדעת הרמב"ם כל החובה לעקור נובעת מדין ערלה, וממילא דבר שאין בו ערלה, כגון אילן סרק ואילן הנטוע בגוש, אין צורך להקדים את נטיעתם קודם שלושים יום. הפני יהושע מוכיח זאת מדין אורז שנזרע באיסור, כלומר שנזרע באופן שיקלט בשביעית, שאין צורך לעוקרו ומכאן שהחובה לעקור תלויה בחשש ממראית עין שתלוי במניין שנים ולא במראה הצמח בתחילת השביעית.

95. _.3.56

    כפי שכתבנו לעיל, הגרש"ז אוירבך ביאר בדעת הרמב"ם שמראית עין איננה קשורה לדין מניין שנות הערלה. אולם הלכה למעשה גם הגרש"ז אוירבך מקל באילנות סרק, זאת על אף הבנתו ברמב"ם:

96. _.3.57

    ...אך כיון שהרמב"ם יחידאי הוא בדין זה להצריך גם בזה"ז מ"ד יום לפני שביעית, ועיי"ש בפנ"י על מס' ר"ה שכתב בדף י' ע"ב על פסק זה של הרמב"ם "דלכאורה אין זה אלא דברי נביאות" וכתב נמי דמיירי דוקא בנטעות דשייך בהן איסור ערלה, אפשר דבזה"ז יכולים שפיר להקל באילני סרק אבל מנין להקל גם אם הקליטה תהא בשביעית... שו"ת מנחת שלמה, חלק א, סימן מח

97. _.3.58

    כלומר, למעשה הקל הגרש"ז לנטוע עצי סרק בערב שביעית באופן שיקלטו לפני השביעית, כלומר עד שבועיים לפני ראש השנה. בסוף דבריו הוא מציין שעדיין חובה לדאוג שייקלט האילן לפני השביעית. ויש לדון מכח איזה דין נוסד חיוב זה, ואם הוא תלוי בביטול התוספת או לא? שאלה זאת רלוונטית כמובן גם לשיטת ר"ת שחילק בין חיוב השלושים יום מדין ערלה לדין הקליטה בדין השביעית.

98. _.3.59

    יש לשים לב שההבנה שדין התוספת מתורגם לשנות ערלה, תלויה בהבנת מהות התוספת. לפי מה שהרחבנו לעיל (עמ' 67) איסור התוספת תלוי בכך שלא יכין את הקרקע לשביעית, לאור זאת מובן מדוע נטיעה שמספיקה להיקלט בשישית ונמנית לה שנת ערלה עוד בשישית – אין בנטיעתה חילול של תוספת שביעית, שהרי האדם עושה את מלאכת הנטיעה בשביל שתקלט ותחשב השנה השישית. אולם, אם שנת הערלה תימנה רק בשנה השביעית, הרי זה זהה למלאכה לצורך השביעית שאסורה משום תוספת שביעית.

99. _.3.60

    איסור קליטה בשביעית

100. _.3.61

     לאחר שראינו שלהלכה שתילים שאין בהם ערלה אין צורך להמתין שלושים יום נוספים לזמן קליטה, יש לדון בעצם איסור הקליטה בשביעית, האם הוא תלוי בביטול התוספת או לא. ויש לברר מנין הגיע החיוב שייקלט השתיל לפני ראש השנה? האם מדובר באיסור עצמאי, ועל כן גם כיום תהיה חובה שייקלט האילן קודם לר"ה, או שמא גם כאן מדובר בחיוב משום "תוספת שביעית" בדומה לחרישה לצורך השביעית, וממילא בביטול התוספת בטל צורך זה.

← Previous · Next → — showing 601–700 of 1,870

Responsa Badei HaAron, Otniel, 2015. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003632030/NLI Licence: CC-BY-NC. Source.