← All works

Badei HaAron; Sheviit

Sefaria · Responsa · 1,870 sections

1. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.67

   וכיון שנתברר ששביתת שדה בשביעית אינה אלא לעצמו אבל על ידי גויים שרי, ועל ידי ישראל אינו אלא משום ד'לפני עור' וגומר, מש"ה כי איכא למתלי תלינן, אבל שביתת בהמתו בשבת דאפילו על ידי גויים עובר על דברי תורה, יש לומר דאע"ג דאיכא למתלא לא תלינן, והיכי מצי רב הונא למילף שריותא דשבת משריותא דשביעית? תוס' רי"ד, עבודה זרה טו ע"ב29כל הציטוטים בהמשך הם המשך רציף של הציטוט הקודם להם, החלוקה נעשת לצורך בהירות הדברים.

2. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.68

   הרי"ד פותח בקושייה על מהלכו של רב הונא – כיצד ניתן ללמוד מדין השכרת שדה ליהודי בשביעית, שנובע מדין "לפני עיוור לא תתן מכשול", לדין השכרת בהמה בשבת? הרי המשכיר עצמו עובר על איסור שביתת בהמה אם הוא משכיר אותה בשבת, לעומת זאת בשביעית אין איסור על המשכיר אלא על העובד בה. מלבד זאת, כאשר ניתן לתלות שלא יעבור ישראל איסור, מובן מדוע אין כאן "לפני עוור", שהרי אין כאן מכשול ודאי,30ראיה לכך ניתן ללמוד מפרטי דין "לפני עיוור לא תתן מכשול", שהרי הכלל הוא שלא עוברים על האיסור אלא כאשר ביצוע העבירה תלוי במכשיל ("תרי עברי דנהרא"), ומכאן שגם כאשר ניתן לעשות בבהמה פעולה אחרת אין לראות בהשכרת הבהמה מכשול. אולם ביחס לאיסור כמו "שביתת בהמה" גם כאשר אין ודאות שישראל יעשה בה איסור לא תועיל תלייה, שכן אם בכל זאת יעבוד בה הרי הבעלים המשאיל הוא העובר על גוף האיסור, וכיצד יכול הוא להסתייע בסיכוי הנמוך שהדבר יקרה?

3. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.69

   בדברים אלו אנו רואים לענייננו שנקודת המוצא של התוספות רי"ד היא שחיוב השמיטה הוא חיוב על הגברא ולא על הארץ. ועל כן הוא כאמור מקשה כיצד מיקל רב הונא בדין שנגזר משביתת בהמה מכח שביתת הארץ.

4. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.70

   שלב שני – ביאור ההשוואה בין שביתת בהמה לשבת הארץ

5. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.71

   כאמור, בסוף השלב הראשון הקשה הרי"ד על היכולת לדמות את דין "שביתת בהמה" שתלוי אך ורק בשימוש בבהמה לדין שבת הארץ שתלוי רק ב"קרקפתא דגברא", ומתרץ הרי"ד בשלב השני את הדברים על ידי כך שהוא הופך את כל נקודת ההנחה ביחס לשביעית:

6. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.72

   ויש לומר דבשביתת קרקע הוזהרנו בשביעית, כדפירש המורה, דנפקא לן 'משבת שבתון יהיה לארץ', ואסור להשכיר שדהו לגוי בשביעית אבל בשבת לא הוזהרנו על שביתת קרקע.

7. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.73

   כלומר הרי"ד מדייק מדברי רש"י ("המורה") שאדם מצווה על שביתת שדהו בגלל ציווי התורה "שבת שבתון יהיה לארץ". לאור זאת הוא בעצם מבטל את נקודת ההנחה הראשונית שהוא מציע. וכך מתורצת הקושייה על רב הונא: היכולת ללמוד משביעית לשבת היא שחובת האדם שלא יעבוד בשדהו בשביעית זהה לחובת האדם שלא ישתמשו בבהמתו בשבת. מלבד זאת, הרי"ד מרחיב גם את דברי רש"י (שלא התייחס להשוואה לשביתת בהמה) ולדעתו יש ללמוד שחובת השביתה על הארץ כוללת גם מניעה מנוכרים לעבדה בשביעית.31לדין זה כאמור אין מקור מפורש לבד מהדיוק בפסוק והרחבת העקרון ש"האדם מצווה על שביתת שדהו", שהרי המשנה והברייתא בשביעית מתייחסים במפורש לנתינת השדה ליהודי החשוד על השביעית ולא ביחס לגוי.

8. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.74

   שלב שלישי – מחלוקת האמוראים על מעשה דרב הונא

9. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.75

   עם זאת בשלב השלישי חוזר הרי"ד ותולה דין זה במחלוקת אמוראים:

10. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.76

    ונראה לי דמאי דאמרינן לקמן 'איבעי להו שור של פטם מהו', דההיא בעיא לא אתיא כרב הונא, דהשתא רב הונא שרי פרה דמסתמא קיימא להכי ולהכי, שור של פטם דסתמי' קאי לשחיטה לא כ"ש דשרי. וכן מה דבעינן לקמן בהמה על מנת לשחוט ושחט מהו כו' ההיא בעיא פליגא על רב הונא, דהא רב הונא אפילו בסתמא שרי וכ"ש על מנת לשחוט, וטעמא דהנהו דפליגי עליה דרב הונא, דלא ילפא שריותא דשבת משריותא דשביעית.

11. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.77

    הרי"ד מביא כאן שתי טענות אמוראיות מהמשך הסוגיה, שברור שלא מקבלות את הקולא של רב הונא (בהלכות שבת). על כן הוא מבאר שהחולקים על רב הונא חולקים בשאלה הבסיסית האם יש לדמות בין שביתת שדהו בשביעית לשביתת בהמה. כלומר, החולקים על רב הונא סוברים שאין לדמות בין הדינים ולשיטתם השביעית היא חובה על האדם (כפי שהוא כותב ברישא), לעומת זאת רב הונא כן לומד את הדינים אחד מהשני כיוון שלשיטתו השביעית היא אכן חובה על הארץ.

12. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.78

    שלב רביעי – סברא נוספת בדעת רב הונא לפיה הכול תלוי בהגדרת "מכשול"

13. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.79

    עד כה ראינו שהרי"ד מעמיד את השאלה האם לדמות את שביתת שדהו בשביעית לשביתת בהמה בשבת במחלוקת אמוראים. כדי להכריע מהי מסקנת הרי"ד ביחס לשביעית, יש לשאול כיצד מכריע הרי"ד כרב הונא או כחולקים עליו. אולם ישנו שלב נוסף בדברי התוס' רי"ד, בשלב זה, השלב הרביעי, מובאת סברא אחרת לחלוטין לביאור שיטת רב הונא:

14. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.80

    יש לומר דרב הונא דיליף סבר 'לפני עור לא תתן מכשול' איסור תורה הוא כי היכי דהתם תלינן ה"נ בשביתת בהמתו בשבת תלינן

15. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.81

    הקשרם של הדברים אינו ברור: מה מקומה של סברא זאת, הרי לכאורה כבר יישב הרי"ד שלדעת רב הונא היכולת ללמוד משביעית נובעת מהיותה של השביעית חובה על הקרקע הזהה לשביתת בהמה בשבת, ומדוע הוא חוזר ותולה את החובה במעמדו של איסור "לפני עיוור" ששייך דווקא בהבנה שדיני השביעית הם חובה על הגברא?

16. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.82

    אפשרות אחת היא שהרי"ד מציע כאן פירוש חדש לחלוטין, ולדעתו יש שתי דרכים ליישב את רב הונא – או שנדמה את שביתת שדהו לשביתת בהמה, או משום שעובר על לפני עיוור. כמובן שאם האפשרות השנייה נכונה הדיון הוא ביחס להשכרת שדה ליהודי, כפי שעוסקת המשנה.

17. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.83

    אולם ברצוני להציע פירוש מורכב יותר, שקשור במבנה הסוגיה. כאמור לעיל, אביי אכן משווה בין שביתת בהמה לשביתת שדהו, אולם מסיים רב אשי שדין תלייה קיים גם בדברים שאדם מצווה עליהם. אם כן, לדעת רב אשי ניתן לדמות את המשנה בשביעית שעוסקת בלפני עיוור גם לדין שביתת בהמה. לפי מסקנה זאת סובר הרי"ד שיכול רב הונא להשוות בין דין "לפני עיוור" ובין דין "שביתת בהמה", ואין כל צורך להגיד שהשביעית הינה חובה על הקרקע.

18. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.84

    לפי שתי האפשרויות דעת הרי"ד היא שאין כל צורך לדמות בין שביתת בהמה בשבת לשביתת שדה בשביעית אולם לפי האפשרות השנייה דברי אביי עומדים בפני עצמם, כלומר לדעת אביי שביעית היא חובה עצמותית, זאת על אף שלפי רב אשי אין צורך להזדקדק לכך.

19. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.85

    שלב חמישי – הכרעה הסוגיה שלא כרב הונא

20. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.86

    לאחר הדיון בדברי רב הונא, חותם הרי"ד בשלב האחרון בשאלה – כמי נפסקה ההלכה בשבת, כלומר, האם ניתן למכור בהמה ולתלות שהגוי לא יעבוד בה בשבת?

21. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.87

    ומיהו ברייתא דתניא לקמן בהמה על מנת לשחוט ושוחט דברי ר' יהודה ר"מ אומר אינו מוכר לו אלא שחוטה ההוא ודאי פליגי על רב הונא ויש לומר דלא שמיעא לי' דאי הוה שמיע לי' הוה הדר בי'. סברות אחרות ראיתי שמעמידים שתי הבעיות הללו אפילו אליבא דרב הונא ומפני שלא נראו לי לא כתבתים והנכון בעיני דפליגי כדפרישית: [מהדו"ק]

22. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.88

    בסוף דבריו דוחה הרי"ד את דעת רב הונא מההלכה, כיוון שמוכח שאין להקל לתלות בשבת. ממילא יוצא בדעת הרי"ד, שגם אם נבאר שמסקנתו בדעת רב הונא ששביעית הינה חובה המוטלת על הארץ, כמו חובת שביתת בהמה בשבת, למעשה הוא מכריע כדעת החולקים על רב הונא שאין להשוות בין הדינים. וממילא לא ברור למעשה כיצד הוא תופס את חיוב השביעית.

23. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.89

    סיכום

24. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.90

    כפי שראינו, הבעיה בכל השלבים הללו היא שישנו מהפך בתפיסת העולם ביחס לשביעית בין כל שלב לחברו. בשלב ראשון (הקושי על רב הונא) נקודת ההנחה היא ששביעית הינה חיוב על האדם ולא על הקרקע. בשלב השני מתהפכת הסברא לכך שהשביעית היא חובה על הקרקע ויש לדמותה לשביתת בהמה, בשלב הבא מוצגים הדברים כמחלוקת אמוראים, בשלב הרביעי מובאת סברא נוספת לדברי רב הונא שלכאורה מבטלת את הצורך בשלב השני, ובשלב האחרון נדחה רב הונא מההלכה ביחס להלכות שבת, וממילא נראה שהלכה כדעות האמוראים שהובאו בשלב השלישי שאינם משווים את דין שביתת בהמה לדין שביעית.

25. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.91

    כפי שכתבתי לעיל, לענ"ד יתכן מאוד שהמבי"ט לא ראה את התוספות רי"ד, כיוון שהם לא היו מצויים. אם נניח שאכן הוא לא ראה את הרי"ד (בתוספות רי"ד), אלא מקור אחר, אפשר יהיה להכריע גם מהי מסקנת הרי"ד. המבי"ט כותב בעצמו שהוא מצטט מ"פסקי הרי"ד" ואינו מזכיר כלל את התוספות רי"ד.32חשוב להדגיש שדברי הרי"ד כפי שהם מובאים במבי"ט אינם ציטוט לא של התוספות רי"ד שלפנינו, וגם לא של פסקי הרי"ד שקיימים כיום בדפוס. אולם יש לציין שקיימים כתבי יד רבים של התוספות רי"ד ויתכן מאוד שלמבי"ט היו תשובות של הרי"ד שלא זכינו שיגיעו לדפוס של פסקי הרי"ד. לאור זאת נראה שמדובר על פסק של הרי"ד שבו חזר הרי"ד על דבריו באופן מצומצם.

26. _.1.1

    כיצד תתחדש חובת השביעית מדאורייתא?

27. _.1.2

    שאלה

28. _.1.3

    יסודות רבים בהלכות שביעית בנויים על בסיס העיקרון ששביעית בזמן הזה מדרבנן, מכיוון שרוב עם ישראל אינו גר בארץ ישראל. האם בשל ההתבוללות הקשה הקיימת ביהדות בחו"ל, אנחנו לא עומדים לפני מציאות חדשה שבה השביעית תחול כחיוב מהתורה?

29. _.1.4

    תשובה

30. _.1.5

    בשאלה זאת יש לברר תחילה שתי סוגיות מהותיות: מה המקור לכך ששביעית בזמן הזה מדרבנן? ומה הדרך בה תתחדש השביעית מהתורה? משתי שאלות אלו ניתן ללמוד גם את ייחסנו הראוי להתבוללות.

31. _.1.6

    שביעית בזמן הזה מדרבנן

32. _.1.7

    יסודות הסוגיה

33. _.1.8

    על יסודות הדין ששביעית בזמן הזה מדרבנן ביסס מרן הרב קוק את היתר המכירה. במבוא לספר שבת הארץ הוא מפרט בבהירות רבה את יסודות הסוגיה. בסימן זה נתמצת את עיקרי הדברים. המקור לכך ששביעית בזמן הזה מדרבנן מובא בבבלי גיטין (לו ע"א) ומועד קטן (ב ע"ב):

34. _.1.9

    ... אמר אביי: בשביעית בזמן הזה, ורבי היא, דתניא: רבי אומר: (דברים ט"ו, ב) "וזה דבר השמיטה שמוט" - בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים.

35. _.1.10

    בבלי, גיטין לו ע"א

36. _.1.11

    בגמרא זאת מפורש שלדעת רבי שביעית "בזמן הזה" מדרבנן, אולם לא מבואר מהי הגדרת ה"זמן הזה" ומדוע אינה נוהגת מן התורה.

37. _.1.12

    דברי אביי הובאו בהקשר של שני דינים שונים: במסכת מועד קטן הובאו הדברים ביחס להיתר להשקות את השדה משום הפסד בשביעית, ובמסכת גיטין הובאו הדברים ביחס לתקנת פרוזבול. לפי הבנת אביי, לדרשת רבי הן שמיטת כספים והן שמיטת קרקעות אינן נוהגות מדאורייתא בזמן הזה, וזה מה שאיפשר להלל לתקן תקנה שתפקיע את המצווה. ומכיוון שהלל חי בזמן הבית השני, אנו למדים מדברי אביי שגם בזמן בית המקדש השני שמיטה נהגה רק מדרבנן.

38. _.1.13

    רש"י בגיטין מבאר מדוע שמיטה אינה מדאוריתא:

39. _.1.14

    בשביעית בזמן הזה - והלל כרבי סבירא ליה דאמר שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דרבנן הוא. ואע"ג דהלל בבית שני הוה, סבירא ליה לאביי דבבית שני הואיל ולא היה יובל נוהג לא נהגו שמיטין מדאורייתא. ודאמרינן בערכין (לב ע"ב) 'מנו יובלות לקדש שמיטין' מדרבנן קאמר... בזמן שאי אתה משמט קרקע - כגון עכשיו שבטלה קדושת הארץ.

40. _.1.15

    רש"י, גיטין לו ע"ב

41. _.1.16

    בדברי רש"י רואים שיכולות להיות שתי סיבות לדברי אביי ששמיטה בזמן הזה מדרבנן: האחת בגין ביטול "קדושת הארץ", והשנייה בגין הזיקה בין מצוות שמיטה ליובל.

42. _.1.17

    שני יסודות אלו מפורשים בירושלמי שביעית:

43. _.1.18

    אמר ר' חונה: קשייתה קומי רבי יעקב בר אחא, כמאן דאמ' מעשרות מדבר תורה והלל מתקין על דבר תורה? אמר רבי יוסי: וכי משעה שגלו ישראל לבבל לא נפטרו מן המצות התלויות בארץ והשמט' כספים נוהג בין בארץ בין בח"ל ד"ת? חזר רבי יוסי ואמר: "וזה דבר השמיטה שמוט" בשעה שהשמיטה נוהגת דבר תורה השמט כספים נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ דבר תורה, ובשעה שהשמיטה נוהגת מדבריהן השמט כספים נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ מדבריהם...

44. _.1.19

    ירושלמי, שביעית פ"י ה"ב

45. _.1.20

    לפי דברי הירושלמי יש להשוות את הדיון בשביעית לדיון במעשרות. הכלל במעשרות הוא שבשעה שגלו ישראל לבבל "נפטרו מן המצות התלויות בארץ" (בדומה למה שראינו בסיפא של דברי רש"י). אולם בהמשך הירושלמי מובא הסבר שני, שגם אם לא נפטרו מן המצוות התלויות בארץ כשגלו לבבל, עדיין בזמן הזה שביעית מדרבנן:

46. _.1.21

    תמן אמרין אפי' כמאן דאמר מעשרות דבר תורה מודה בשמיטה שהיא מדבריהן דתני וזה דבר השמיטה שמוט רבי אומ' שני שמיטין הללו שמיטה ויובל בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהגת דבר תורה פסקו היובילות שמיטה נוהגת מדבריהן אימתי פסקו היובילות יושביה בזמן שיושביה עליה לא בזמן שגלו מתוכה היו עליה אבל היו מעורבבין שבט יהודה בבנימן ושבט בנימן ביהודה יכול יהו היובילות נוהגין תלמוד לומר יושביה לכל יושביה נמצאת אומר כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט המנשה בטלו היובילות.

47. _.1.22

    ירושלמי, שביעית פ"י ה"ב

48. _.1.23

    לפי הדרשה השנייה שבירושלמי יש תלות בין דין יובל לדין שביעית, וכאשר לא חל דין יובל לא חל דין שביעית. וביחס ליובל מוסכם על כולם שאינו נוהג אלא בשעה שישראל יושבים בנחלתם, כל שבט בנחלתו. הירושלמי מדגיש שברגע שגלו שנים וחצי השבטים (בסוף בית ראשון) בטלה המצווה מדאורייתא וכל החיוב הן של השביעית והן של היובל בבית שני אינו אלא מדרבנן.

49. _.1.24

    שיטות הראשונים

50. _.1.25

    לאור שני פירושים אלו נחלקו גם הראשונים. בעל ספר התרומה (הלכות ארץ ישראל) כתב ששמיטה בזמן הזה דרבנן כיוון שקדושה שנייה, כלומר הקדשת הארץ בימי עזרא – בטלה:

51. _.1.26

    ולא מבעיא (קדושת) [קדושה] ראשונה קדושת יהושע בטלה לעניין תרומה ומעשר לאחר חורבן בית ראשון, שהרי ר' מאיר אכל עלה של ירק בבית שאן, וגם ר' התיר בית שאן אע"פ שהיתה קדושה בקדושת יהושע כדאיתא פ"ק דחולין משמיה דהכי הילכתא דמעשה רב'. וגם ר' יוחנן אמר במדרש רות וכן [ר'] יהושע בב"ר רבה פרש' ויחי וכן בירושלמי דשביעי' משגלו נפטרו וכשעלו בימי עזרא קבלו עליהן חיוב מעשרות מאיליהן והסכים הקב"ה על ידם, אל' קדושת [יהושע] בטלה. ולא תימא מכל מקום קדושת עזרא לתרומה ומעשר קיימת לעולם אף בזמן הזה כדתנ' סדר עולם דתניא ראשונה ושנייה יש להם שלישית אין להם אלא הלכה דאף קדושת עזרא בטלה ובזמן הזה לא קדשה כלל לחיוב תרומות ומעשרות שהרי אמר ר' יוחנן גבי שתי קופות אע"פ שלא רבו חולין על התרומה דתרומה בזמן הזה דרבנן וכדמתרץ על פ' אלו עוברי' ופ' אילו מינין הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן משמע דהכי קים להו ולא קאמ' וקסבר תרומה בזמן הזה דרבנן.

52. _.1.27

    ספר התרומה, הלכות ארץ ישראל33כך הנוסח בכתב יד לונדון כפי במובא בספר "ספר התרומה לרבנו ברוך ב"ר יצחק הלכות ארץ ישראל – נוסח כת"י לונדון 518" בהוצאת מכון התורה והארץ, תשס"ח. וראה שם ליד הערות: נד, קכג, קפ, רכח, רל.

53. _.1.28

    לדעת ספר התרומה קדושה ראשונה בטלה, ואף קדושה שנייה ש"קבלו עליהן... והסכים הקב"ה על ידם" בטלה, ולכן מסקנתו היא שתרומות מעשרות ושביעית בזמן הזה מדרבנן, כשאר מצוות התלויות בארץ. בדרכו של בעל ספר התרומה נקטו ראשונים נוספים ביניהם בעל העיטור (ח"א, אות פ), וכן נראה דעת ר"י בתוספות (יבמות פב ע"ב ד"ה ירושה), ר"ש (שביעית ו, א), סמ"ג (עשה קלג), תשובות אור-זרוע (חלק א, סימן תשס), רשב"א וריטב"א (יבמות פב ע"ב), תשב"ץ (ח"ג קצט), ומרדכי (הלכות ארץ ישראל34הלכות ארץ ישראל מתוך "מרדכי הארוך", הלכות ארץ ישראל הודפסו עפ"י תשעה כתבי יד, בכתב העת מוריה שנה טו, יא-יב. אולם חובה לציין שהתחלת הדברים הם העתקת לשונו של בעל התרומה, ומסתבר שאין זה חלק מדברי הרב מרדכי בן הלל עצמו אלא תוספת שהועתקה מספר התרומה כפי שמצוי לרוב בספר זה.).

54. _.1.29

    לעומתם פוסק הרמב"ם שקדושה שנייה קדשה לעתיד לבוא ולא בטלה בגלות בית שני (תרומות א, ה): "כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא". אף על פי כן סובר הרמב"ם שתרומה בזמן הזה מדרבנן בלבד:

55. _.1.30

    התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד, ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונ' וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה, וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה. רמב"ם, תרומות א, כו

56. _.1.31

    כלומר, הרמב"ם מכריע שאכן תרומה בזמן הזה מדרבנן, אך לא משום שבטלה הקדושה אלא משום שלא היתה "ביאת כולכם". דין ביאת כולכם נלמד מהפסוק "כי תבואו" האמור ביובל, ולדעת הרמב"ם משפיע גם על תרומה (שהרי למעשה תרומה תלויה בשביעית, שהרי לפי שנות השביעית נקבעים המעשרות). ביחס לשביעית ויובל כותב הרמב"ם:

57. _.1.32

    (ח) משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה, בטלו היובלות, שנאמר: "וקראתם דרור בארץ לכל ישביה" - בזמן שכל יושביה עליה; והוא שלא יהיו מערבבין שבט בשבט, אלא כלן יושבים כתקנן. בזמן שהיובל נוהג בארץ - נוהג בחוצה לארץ, שנאמר: "יובל היא" - בכל מקום, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. (ט) ובזמן שהיובל נוהג - נוהג דין עבד עברי, ודין בתי ערי חומה, ודין שדה חרמים, ודין שדה אחזה, ומקבלין גר תושב, ונוהגת שביעית בארץ, והשמטת כספים בכל מקום, מן התורה. ובזמן שאין היובל נוהג - אין נוהג עבד עברי, ולא בתי ערי חומה, ולא שדה אחזה, ולא שדה חרמים, ואין מקבלין גר תושב, ונוהגת שביעית בארץ מדבריהם, וכן השמטת כספים בכל מקום מדבריהם,35נוסח זה הוא הנוסח שמובא בכל כתבי היד ובמדרש הגדול אולם בגרסת הדפוסים הישנים נכתב: "ובזמן שאין היובל [נוהג] אינו נוהג אחד מכל אלו חוץ משביעית בארץ, והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם כמו שביארנו" לפי גרסה זאת ביאר הכסף משנה שלדעת הרמב"ם רק שמיטת הכספים מדרבנן ואילו שמיטה רגילה מדאורייתא. הרב קוק (שבת הארץ, מבוא, פרק ב) האריך לטעון כנגדו בהבנת פשט הרמב"ם. אולם לפי הגרסאות המדויקות ברור שצודק הרב קוק ולדעת הרמב"ם שביעית בזמן הזה מדרבנן (ראה הערת שנויי נוסח במהדורת פרנקל). דברי הרמב"ם המשובשים הובאו במקומות רבים ועל פיהם כתב בעל ערוך השלחן (ערוך השלחן העתיד, טו, ה-י) ששביעית בזמן הזה מהתורה ויצא בתוקף (שם, י) נגד היתר המכירה. כמו שבארנו.

58. _.1.33

    רמב"ם, שמיטה ויובל י, ח-ט

59. _.1.34

    בדברים אלו רואים שלא זו בלבד שיש תלות ב"ביאת כולכם", אלא אפילו אם כל ישראל בארצם כל זמן שאינם יושבים בנחלת שבטיהם בטל היובל ועמה השביעית ומצוות נוספות. מכלל הדברים מבואר שלדעת הרמב"ם "קדושת הארץ" לא בטלה, אולם "חיוב שביעית" בזמן הזה מדרבנן מאז ביטול היובלות בבית ראשון.

60. _.1.35

    בנוסף לשתי שיטות אלו הובאו בראשונים עוד שתי דעות: א. דעת הראב"ד בהשגות על הרי"ף ששביעית בזמן הזה היא מנהג חסידות. ב. דעת הרמב"ן ששביעית בזמן הזה מהתורה.

61. _.1.36

    וכך כותב הראב"ד:

62. _.1.37

    ראיתי שכתב הרב ז"ל ענין פרוזבול והסוגיא כולה ולא ידעתי אם הוא סובר שנוהג השמטת כספים בזמן הזה או שמא למי שנוהג מדת חסידות ומשמט כרבה או כרבנן דבי רב אשי ור' חייא בר אבא ונ"ל דהני כולהו מדת חסידות קא עבדי דהא קי"ל כרבי דדריש דבר השמטה שמוט והשתא ודאי אין יובל נוהג לא בארץ ולא בחו"ל לא מן התורה ולא מדרבנן שהרי אין יושביה עליה ואין שם ב"ד תוקעים ואין עבדים משתלחים והנך מעכבי כדאיתא בר"ה ואמרי' בקדושין אלא הכתיב בארץ ההיא בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג בחו"ל בזמן שאין הדרור נוהג בארץ אין וכו'. והא למאי איצטריך [היכי] ס"ד שלא יהא נוהג בארץ ויהא נוהג בחו"ל אלא ודאי ה"ק אפי' בזמן שיושביה עליה אם אינו נוהג בארץ כגון שלא תקעו ולא שלחו אינו נוהג בחו"ל אפי' יהיו שם ב"ד וכ"ש השתא...

63. _.1.38

    השגות הראב"ד על הרי"ף, גיטין יט ע"א

64. _.1.39

    הרי"ף הביא את הסוגיה בגיטין העוסקת בפרוזבול, אך לא כתב בבירור מה הדין. וביאר הראב"ד שכל הנהגת חכמים "זכר לשביעית" היא רק מצד מדת חסידות. לפי פירוש רדיקלי זה אין שום חובה לנהוג שביעית בזמן הזה אלא ממידת חסידות. וכן כתב גם הרז"ה בתשובה (המובאת בספר התרומות שער מה, אות ד). וכן כתב הרמ"א (חושן משפט סז, א) ביחס לשמיטת כספים כי"א וכמקור למנהג: "שעליהם סמכו במדינות אלו, שאין נוהגים דין שמיטה כלל בזמן הזה".36הרב קוק האריך לבאר שניתן לסמוך על דעה זאת לפי העקרון שסמוכים על "דעת יחיד בשעת הדחק", אולם מעיקר הדין ברור שלא כל דעה שנאמרה יכולה להחשב כדעת יחיד, מאידך במקרה זה ברור שמעיקר הדין אין לסמוך על דעה זאת, אולם הבאת הדעה ברמ"א מאפשרת להתייחס אליה כדעת יחיד שניתן לסמוך עליה בשעת הדחק. מקורות קדומים נוספים שהתגלו בדורות האחרונים ורואים בהם שיטה זאת הם המאירי במגן אבות (ענין טו) ובבית הבחירה (גיטין לו ע"ב), שו"ת הרשב"ש (סימן רנח) בשם בה"ג, ר"י אלברצלוני, ר"י בן יקר ובעל העיטור.37בשנת תשל"ג הובאו בפירוט שיטות אלו בקונטרס בשם "וזה דבר השמיטה", החתום בשם "אחד הרבנים בארץ", שכפי הידוע לי כתבו הרב מנחם מנדל כשר.

65. _.1.40

    מנגד, הרמב"ן בספר הזכות חלק על הראב"ד מכל וכל וכתב ששביעית בזמן הזה מהתורה. בתחילה דוחה הרמב"ן את שיטת הראב"ד ומוכיח שוודאי שנהגו בזמן חז"ל לשמור שביעית, לכל הפחות מתוקף חיובה מדרבנן:

66. _.1.41

    אנו רואים לחכמי בבל אחרונים לרב אשי ולרבנן דדריה שהיו לאחר הזמן הנזכר בכמה שני דורות והיו נוהגין בהשמטת כספים ומה שהשיב מדת חסידות היתה להם שאלמלא תקנת חכמים היא או דברי תורה אי זה חסידות יש בדבר להשמיט כספים ולנעול דלת בפני לווין בכיוצא בזה אמרו כל שאינו מצווה בדבר ועושה נקרא הדיוט. ספר הזכות, גטין יח ע"א

67. _.1.42

    לדעת הרמב"ן, העובדה שחכמים שמטו חובות לאחר גלות הסנהדרין, מוכיחה שאין מדובר במידת חסידות, אלא בעיקר הדין, שאם לא כן מנהגם נחשב למעשה "הדיוט", ומוסיף הרמב"ן:

68. _.1.43

    ... ומקריבה דרב אסי שדן לו ר' יוחנן בה שמיטת כספים ולא עוד אלא שהחמיר בה ואמר וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה אלמא נוהג הוא מן הדין ולא עוד אלא שהדברים מראין שהוא דבר תורה דאילו בשל דבריהם מדמין ועושין מעשה, וכן בדין דרבי יחידאה הוא ולית הלכתא כוותיה ולענין קדושת הארץ נמי קי"ל קדושה ראשונה ושניה יש להן שלישית אין להן הלכך אפי' בזמן חורבן תורה הוא ואפי' למי שתלה אותם בקדושת הארץ וחזינא ליה לאביי הכא ובמשקין דמוקי כרבי ורבא פליג עלה בתרוייהו ומוקי כרבנן. שם

69. _.1.44

    הרמב"ן מתייחס לדברי ר' יוחנן שהובאו בבבלי (גיטין לז ע"א) ובירושלמי (שביעית פ"י ה"א) ביחס לשמיטת חוב בשטר שיש בו אחריות נכסים. ר' יוחנן מבאר את המשנה ששטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט חובו בשמיטת כספים, אולם כשבא לפניו מקרה למעשה הוא פסק שיש לשמט, והנימוק שהוא מביא היה: "וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה".38יש פער בין הגירסאות בין הבבלי לירושלמי אולם בשניהם ברור שר' יוחנן פסק נגד שיטתו מטעם העיקרון: "מפני שאנחנו מדמין נעשה הלכה" וזה עיקר הוכחתו של הרמב"ן. ממשפט זה דייק הרמב"ן שר' יוחנן סבר שחובת השמיטה היא מדאורייתא, שהרי אם השמיטה הייתה רק מדרבנן למה נמנע ר' יוחנן מלהכריע בין הדינים מסברתו? על פי זה טוען הרמב"ן שכיוון שרבי הוא יחיד ו"חכמים דרבי" הם רבים ולדעתם שביעית בזמן הזה מהתורה, יש לפסוק כחכמים, וכן לדעתו הכריע רבא בסוגיה.

70. _.1.45

    אולם, יש להעיר שגם הרמב"ן עצמו כתב בחידושיו למסכת מכות (ג ע"ב, ד"ה גמרא הא): "ועוד דאמרינן שביעית בזמן הזה מדרבנן". לכן מסתבר לפרש שבספר הזכות עיקר דחייתו היא כנגד שיטת הראב"ד ששביעית בזמן הזה ממידת חסידות, אולם להלכה למעשה הוא לא חלק על רוב הראשונים ששביעית בזמן הזה מדרבנן.

71. _.1.46

    כשיטתו של הרמב"ן (בספר הזכות) ביאר הכסף משנה את דברי הרמב"ם, לדעתו הרמב"ם הכריע ששביעית בזמן הזה מדאורייתא ורק שמיטת כספים היא מדרבנן. אולם, כפי שציינו לעיל, פירושו מתבסס על גרסת הרמב"ם שבדפוסים, אך בכל כתבי היד מפורש שדעתו ששמיטת הקרקע בזמן הזה מדרבנן ותלויה ביובל. מעבר לכך, גם בגרסה זאת אין הכרח לפרש כך, וכך מסכם את הדברים הרב קאפח:

72. _.1.47

    כ"ה נוסח ההלכה בכל כתבי היד שברשותי. וברור איפוא כי שמיטת קרקע כלומר איסור עבודה וגזרת ספיחין וקדוש פירות וכדומה הכל מדרבנן... וכל מאמצי הכסף משנה להכריח דשביעית בזמן הזה לענין עבודת קרקע וכו' הם מן התורה, אינם מובנים. ומעתה כל ספק שיתעורר בפירות שביעית הוי ספקא דרבנן ולקולא.

73. _.1.48

    פירוש הרב קאפח על הרמב"ם, שמיטה ויובל י, ט (הערה י)

74. _.1.49

    יש שכתבו שגם לדעת הרא"ש שביעית מהתורה, וכך ניתן לדייק בתוספות רא"ש (מועד קטן, ד ע"א, ד"ה אלא) אולם ברא"ש על מכות (פרק א, סימן ג) מפורש להיפך שגם דעתו היא ששביעית בזמן הזה מדרבנן.

75. _.1.50

    לסיכום דברי הראשונים, ראינו שלדעת רוב הראשונים הלכה כדברי רבי: ששביעית בזמן הזה מדרבנן. זאת משני טעמים אפשריים: או משום שבטלה "קדושת הארץ" השנייה (ספר התרומה), או משום ששביעית תלויה ביובל, והיובל תלוי ב"ביאת כולכם" ובישיבת כל שבט בנחלתו (רמב"ם). לדעת הראב"ד והרז"ה שמיטה בזמן הזה היא רק מ"מידת חסידות", ולעומתם לדעת הרמב"ן (בספר הזכות) והכסף משנה (ברמב"ם) שביעית בזמן הזה מהתורה.

76. _.1.51

    שיטות האחרונים

77. _.1.52

    מרן הרב קוק האריך במבוא לשבת הארץ שהלכה למעשה היא ששביעית בזמן הזה מדרבנן. מעבר לכך הוא כותב שכיוון שמדובר בדין דרבנן, והרמ"א (חושן משפט סז, א) אף הביא כסניף את דעת הראב"ד, יש להחיל על כך את הכלל שסומכים על דעת יחיד בשעת הדחק ובמקומות מסוימים ניתן לסמוך על הראב"ד ולהתייחס לשביעית כמידת חסידות בלבד. לשיטתו ניתן לצרף את דברי הראשונים שהובאו לעיל. צירוף דעת הראב"ד והרז"ה כסניף להקל נמצא גם בדברי הרב יוסף ענגל באוצרות יוסף, (שביעית בזמן הזה, עמ' 40, 93), שביאר את מקורו של הרז"ה בדברי התרגום, שמהם עולה שהשביעית תלויה במניין בית הדין ובלעדיו השביעית אינה נוהגת אלא ממידת חסידות.

78. _.1.53

    מעבר לכך, מוכיח הרב קוק שהעמדת הגמרא את הדרשה בשמו של רבי איננה משום שחכמים חולקים עליו, אלא רק משום שהוא היה בעל השמועה של דרשה זו, ולכו"ע בזמן שאין היובל נוהג אף השביעית היא מדרבנן. בנוסף מבאר הרב קוק את הסוגיה במועד קטן, שרבא שביאר שמותר להשקות בית השלחין בגלל שזה לאוקמי אילנא, לא חלק על דברי אביי בעצם הדין ששביעית בזמן הזה מדרבנן, אלא רק על כך שהיתר ההשקיה במשנה רחב יותר, והשקיית בית השלחין מותרת גם כשחיוב שביעית הוא מהתורה.39ביסודות דיני מלאכה ראה בהרחבה לקמן סימן ד.

79. _.1.54

    גם החזון איש הכריע למעשה שיש להתייחס לשביעית בזמן הזה כחיוב מדרבנן, כשיטת הרמב"ם, וכך לשונו:

80. _.1.55

    נראה דלענין שביעית בזה"ז יש לסמוך שהוא מדרבנן, שזו דעת הרמב"ם כיון שפסק כרבי וכן משמע בל' הר"מ פ"י ה"ט [ובכ"מ נדחק שם] והא דכ' בפ"ד הכ"ה דנוהג שלא בפני הבית אין ראי' דהא כתב כן גם בתרומה וזו נראה דעת הראב"ד פ"י ה"ו שכ' שמנין זמן הזה הוא זכרון שביעית של תורה, אמנם בפ"א הי"א כ' דהוא דאוריתא וכ"כ פ"ד הט"ו וזו דעת הרשב"א יבמות פ"ב ב' דפסק כמ"ד לא קדשה לע"ל וכן הסכים המ"מ [אבל דעת רמב"ן בס' הזכות שם דשביעית בזה"ז מה"ת בין בקרקע בין בכספים]. חזון איש, שביעית סימן ג, ח

81. _.1.56

    הגרש"ז אוירבך (מעדני ארץ, סימן יב) הכריע גם הוא ששביעית בזמן הזה מדרבנן:

82. _.1.57

    והנה עיקר טעמו של הסה"ת מבואר דהוא משום דסובר שקדושת עזרא לא היתה אלא לשעתה ולא לעתיד לבוא, וכיון שכן נראה דכן אמנם דלאו יחידאי הוא בשטה זו ואיכי נמי רבוואתי דסברי הכי ה״ה העיטור בח״א סוף אות פ׳; והר"י ביבמות פ״ב ע"ב; והר״ש בריש פ"ו משביעית בתירוץ ב׳; וגם הסמ״ג הביא שטה זו של הר״י בכמה מקומות; וגם האו״ז בתשו' סי' תש"ס כתב דטעמא דתרו"מ בזה״ז דרבנן הוא משום דבטלה קדושת הארץ, וכן סברי נמי הרשב"א והריטב״א שם ביבמות וגם התשב״ץ בח"ג סי' קצ"ט עיי״ש שהאריך בזה. מ"מ פשוט הוא דאנן לא נקטינן הכי וקי"ל כהרמב"ם וכראב״ד דקדושה שניה לא בטלה, וכמבואר ברמב"ם ובשו"ע דהא דתרו"מ בזה"ז אינו אלא מדבריהם הוא רק משום דליכא ביאת כולכם אבל לא משום דבטלה הקדושה בזה"ז, וכיון שכן אי אפשר כלל להשוות א״י לסוריא ולומר דבזה״ז יש קנין גם בא"י... מעדני ארץ, סימן יב, [א]

83. _.1.58

    לדעתו יש להכריע שהטעם לכך הוא כדעת הרמב"ם (שהכל תלוי בחיוב יובל) ולא כטעמו של ספר התרומה (שבטלה קדושה שנייה).

84. _.1.59

    וכן נראה שדרך רוב הפוסקים להתייחס לשביעית בזמן הזה מדרבנן, ולקדושת הארץ מדאורייתא. ובשעת הדחק גדולה ניתן לצרף את שיטת הראב"ד שהכל ממידת חסידות, וזאת בגלל שמדובר על דעת יחיד ולא בדעה דחויה, שהרי כאמור הרמ"א מביא אותו כסניף להלכה.

85. _.1.60

    התנאים לחידוש חיוב השמיטה מהתורה

86. _.1.61

    עד כה ראינו שלרוב הפוסקים שביעית בזמן הזה מדרבנן, לפי שאין יובל נוהג, כיוון שאין מציאות של כל יושביה עליה. כעת יש לברר מהם התנאים לכך שיתחדש חיוב השמיטה מהתורה. לצורך בירור זה יש להתבונן בשתי סוגיות: א. חישוב מניין השמיטין והיובלות ומועד חלותם. ב. למ"ד קדושה שנייה קידשה גם לעתיד לבוא, ורק היובל והשמיטה אינם מדאורייתא בגלל "ביאת כולכם" – האם כאשר תהיה "ביאת כולכם" יהיה צורך במעשה של קידוש הארץ בשלישית על כל תנאיו?

87. _.1.62

    כיצד נקבע מתי זמן השמיטה

88. _.1.63

    במסכת ערכין (יא ע"ב - יג ע"א) מבואר שהתחילו למנות שמיטין בבית ראשון לאחר ארבע עשר שנים של ירושה וישיבה, אולם כשגלו מן הארץ בטלה קדושת הארץ והפסיק המניין, רק כאשר חזרו לארץ לאחר שבעים שנות גלות התחילו למנות שמיטין מהתחלה (ונחלקו בגמרא מתי בדיוק התרחש חידוש המניין). לאור זאת, יש לדון האם כאשר יתקיימו התנאים לחיוב השביעית מהתורה, יש צורך להתחיל מחדש את מניין היובלות והשמיטות, או שמא יש להמשיך את הרצף מימי בית שני.

89. _.1.64

    שאלה נוספת העומדת בפנינו היא האם שנת היובל נכללת במניין השנים לשמיטה, או שמא שנת היובל אינה כלולה בהם. אם היובל כלול בשנות השמיטה משמעות הדבר היא שמחזור כל יובל ויובל הוא של ארבעים ותשע שנים, והשנה החמישים, שנת היובל, היא למעשה גם השנה הראשונה למניין מחזור היובל הבא. ואם היובל אינו כלול בשנות השמיטה, אזי מחזור כל יובל ויובל הוא של חמישים שנים, ושנת היובל היא שנה נוספת שאיננה כלולה במחזור שנות השמיטה.

90. _.1.65

    בברייתא בראש השנה מובאת מחלוקת רבי וחכמים בשאלה זאת:

91. _.1.66

    תלמוד לומר יובל היא שנת החמשים - שנת החמשים אתה מקדש, ואי אתה מקדש שנת החמשים ואחת. ורבנן: שנת חמשים אתה מונה, ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת. לאפוקי מדרבי יהודה, דאמר: שנת חמשים עולה לכאן ולכאן. קא משמע לן דלא. בבלי, ראש השנה ח ע"ב- ט ע"א

92. _.1.67

    לדעת רבי שנת החמישים היא השנה הראשונה של השביעית הבאה, ואילו לדעת חכמים היא שנה עודפת והשנה הראשונה לשביעית מתחילה רק שנה אח"כ. מחלוקת זאת מובאת גם בתוך הסוגיה בערכין (יב ע"ב).

93. _.1.68

    להלכה נחלקו הגאונים במחלוקת זו. וכך מתאר הרמב"ם את השתלשלות הדברים:

94. _.1.69

    (ג) שבעה עשר יובלים מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו. ושנה שיצאו בה, שחרב הבית בראשונה - מוצאי שביעית היתה, ושנת שש ושלשים ביובל היתה; שארבע מאות שנה ועשר שנים עמד בית ראשון. כיון שחרב הבית בטל מנין זה, משבטלה הארץ, ונשארה הארץ חרבה שבעים שנה. ונבנה בית שני, וארבע מאות ועשרים עמד. ובשנה השביעית מבנינו עלה עזרא, והיא הביאה השניה. ומשנה זו התחילו למנות מנין אחר, ועשו שנת שלש עשרה לבנין בית שני שמטה, ומנו שבע שמטות, וקדשו שנת חמשים; אף על פי שלא היה שם יובל בבית שני, מונין היו אותו כדי לקדש שמטות. (ד) נמצאת למד, שהשנה שחרב בה הבית באחרונה, שתחלתה מתשרי שאחר החרבן בשני חדשים, שהרי מתשרי הוא המנין לשמטים וליובלות - אותה השנה מוצאי שביעית היתה, ושנת חמש עשרה מן היובל התשיעי היתה. ולפי חשבון זה, שנה זו, שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחרבן, שהיא שנת שבע ושמונים ואלף וארבע מאות למנין שטרות, שהיא שנת שש ושלשים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה - היא שנת שמטה, והיא שנת אחת ועשרים מן היובל. (ה) אבל כל הגאונים אמרו שמסרת היא בידיהם איש מפי איש, שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חרבן בית ראשון ובנין בית שני אלא שמטות בלבד, בלא יובל; וכן משחרב באחרונה, לא מנו שנת חמשים, אלא שבע שבע בלבד מתחלת שנת החרבן. וכן עולה מתלמוד עבודה זרה כפי חשבון זה, שהוא קבלה. (ו) ושנת השמטה ידועה היא ומפרסמת אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל, וכלן לא מנו אלא לשני חרבן, משליכין אותן שבע שבע. ולפי חשבון זה תהי שנה זו, שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחרבן, מוצאי שביעית. ועל זה אנו סומכין, וכפי חשבון זה אנו מורין לענין מעשרות ושביעית והשמטת כספים; שהקבלה והמעשה - עמודים גדולים בהוראה, ובהם ראוי להתלות.

95. _.1.70

    רמב"ם, שמיטה ויובל י, א-ג

96. _.1.71

    כלומר לפי הרמב"ם מניין השנים שלאחר החורבן שונה בתכלית ממניין השנים בזמן הבית, ולכן המניין שאנחנו מונים כיום איננו קשור לקדושת עזרא אלא לתקנה שלאחר הבית למנות שביעית ללא יובלות.

97. _.1.72

    כאמור לעיל, לשיטת הרמב"ם שביעית מדרבנן בגלל שאין יובל, והיובל לשיטתו הוא שנת החמישים שאינה בכלל שנות השמיטה, ממילא ברור שלא תיתכן לדעת הרמב"ם מציאות ששביעית תנהג מדאורייתא ובכל זאת לא ימנו שנות יובל.

98. _.1.73

    האם צריך קידוש מחדש בביאת כולכם

99. _.1.74

    לאור זאת יש לדון האם לשם חידוש קיום מצוות היובל והשמיטה יש צורך בקדושה שלישית, וממילא גם לאיפוס והתחלה מחדש של מניין שנות היובל והשמיטה; או שמא מכיוון שקדושה שנייה קידשה גם לעתיד לבוא וכל החיסרון הוא ב"ביאת כולכם" אין צורך בקידוש מחודש וממילא גם אין צורך במניין מחודש של שנות היובל והשמיטה, וברגע שיהיו רוב יושביה עליה יחול החיוב מדאורייתא על שנת השמיטה שתחול לפי המניין המקורי שמנה גם שמיטין וגם יובלות (אע"פ שבמהלך שנות הגלות התקבל בפועל מנהג הגאונים שלא למנות את היובלות בפני עצמם).

100. _.1.75

     בפשטות הדברים גם בדבר זה ברורה דעת הרמב"ם, וכך הוא כותב ביחס ליובל:

← Previous · Next → — showing 401–500 of 1,870

Responsa Badei HaAron, Otniel, 2015. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003632030/NLI Licence: CC-BY-NC. Source.