← All works

Badei HaAron; Sheviit

Sefaria · Responsa · 1,870 sections

1. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.104

   ואור"ת דלא החמירו בנטיעה כמו בחרישה משום דאין תוספת שביעית דאורייתא בנטיעה אלא בחרישה דכתיב ביה קרא כדדרשינן לעיל (ע"א) מבחריש ובקציר תשבות ...

2. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.105

   לדעת ר"ת החמירה התורה בחרישה יותר משאר דברים, לשיטתו לא מצאנו הבדל ברור בין החרישה לנטיעה אלא דרשת הפסוק.23הרא"ש בתוספותיו כתב דברים דומים מאוד, אלא שהוא הוסיף ודחה את ר"ת בזו הלשון: "ולא נהירא לי דמסתמא מרבינן תוספת שביעית לכל דין שביעית וכל האסור בשביעית אסור במוצאי שביעית כמו לר' ישמעאל דמפיק לה משבתכם." מדברים אלו כמו שהם מנוסחים ניתן היה להבין שהוא סובר שתוספת שביעית היא תוספת בממד הזמן. אולם בדקדוק הדברים יש לשים לב שדברים אלו הם רק דחייה לר"ת, ודעתו היא כדברי התוספות בביאור הירושלמי (שיובא להלן) שהכל תלוי בשאלה האם המלאכה מועילה לשביעית. אם צודקים דברינו יש להשיב למה הוא כותב שכל האסור בשביעית אסור בתוספת? נראה שהדבר קשור לדיוק בלשונו. אם נתבונן בדבריו ניווכח שהוא מתייחס לתוספת במוצאי שביעית שאותה הוא מגדיר כתוספת בממד הזמן בדומה לדעת ר"ת, והקושייה שלו משם היא שאם נקבל את דברי ר"ת שרק חרישה נאסרה מהתורה הרי כך יהיה הדין גם במוצאי שביעית שיהיה רק איסור חרישה ולא שאר מלאכות, ועל כך חולק הרא"ש. עם זאת ברור שהרא"ש לא מתייחס לתוספת לפניה, כיוון שבפירוש הוא מכריע כר"ת שאין תוספת בממד הזמן אלא לאחר השביעית. בחלק מהמהדורות שנדפסו תיקנו את נוסח הרא"ש בזו הלשון: "וכל האסור בשביעית אסור ב[ערב] (מוצאי) שביעית" [הנוסח בכתבי היד בסוגריים עגולים והתיקון בסוגריים מרובעים]. מקור השיבוש ככל הנראה הוא אי הבנת המהדיר מדוע כתב כאן הרא"ש "במוצאי שביעית", הרי אנו עוסקים "בערב שביעית". אך לדברינו מובן, שכן הוא בא לדחות את ר"ת שהגביל את דין התוספת מהתורה לחרישה בלבד, אך לא להרחיב את התוספות בממד הזמן לערב שביעית אותה הוא עצמו דחה לפני כן. לעומתו ממשיכים התוספות:

3. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.106

   ועוד יש ליתן טעם משום דכל חורש ערב שביעית הוי להועיל בשביעית אבל אין לאסור ערב שביעית ליטע מחמת שהאילן גדל בשביעית דכל האילנות נמי מיגדל גדלי בשביעית וא"כ לא יטע לעולם...

4. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.107

   כלומר לדעת התוספות כל מהות תוספת שביעית הוא "כדי להועיל בשביעית" ודבר זה שייך רק ביחס לפעולות המיטיבות את האדמה או העצים שבה, לעומת זאת נטיעה אינה מוגדרת כפעולה העשויה "להועיל בשביעית", שהרי גם מי שנוטע שנתיים קודם עדיין העץ לא יחיה בשביעית לולא אותה נטיעה, ולכן היא לא נאסרה מעבר לשלושים יום.

5. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.108

   התוספות מוסיפים תירוץ שלישי לפי הירושלמי:

6. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.109

   ובירושלמי מפרש טעמא אחרינא בריש מסכת שביעית דגרסינן התם ולמה עד עצרת? עד כאן הוא יפה לפרי מכאן ואילך מנבל פירותיו. והא תניא אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל! עד כאן מעבה הקורות מכאן ואילך מתיש כחן. ולפי טעם זה ניחא דכיון דאין מועיל לאילן מכאן ואילך מיחזי כמתקן שדהו לצורך שביעית.

7. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.110

   לפי דיוק זה בירושלמי המדד הוא האם מדובר בהכנה לשביעית או לא. תירוץ זה דומה במקצת לתירוץ הקודם של התוספות, אלא שכאן המבחן הוא האם המלאכה מועילה רק לשביעית או גם לשביעית. חרישה לאחר הפסח היא "מיחזי כמתקן שדהו" זאת כיוון שהיא לא מועילה כלום לשישית, שהרי פירות השישית כבר יצאו, אולם מלאכה שמועילה גם לשישית וגם לשביעית כגון נטיעה לא תיאסר.

8. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.111

   תירוץ זה לענ"ד מבאר כפתור ופרח את יסוד הדין שהובא בברייתא המובאת בגמרא בראש השנה:24ראה בהרחבה לקמן סימן ג, עמ' 147. נטיעה שנקלטה שלושים יום לפני ראש השנה נחשבת לנטיעה בת שנה למניין שנות ערלה ומותר לקיימה בשמיטה, ואם נקלטה לאחר מכן יש לעוקרה. על פי התירוץ השלישי ניתן להסביר שמכיוון שנספרת לנטיעה השנה השישית למניין שנות ערלה, אין כאן פגיעה בתוספת שביעית, שהרי המלאכה נעשתה לצורך השישית וגם לצורך השביעית והשמינית וכו', אך לא רק לצורך השביעית כמו החרישה. אולם, אם השנה הראשונה לערלה היא שנת השמיטה אז נטיעתה דומה לחרישה שמועילה רק לשביעית, ולכן היא נאסרת ככל יסודות התוספת שאסרו לעשות מלאכה לצורך השביעית.

9. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.112

   עיקרון זה יכול לענות לנו גם על שאלה מהותית יותר שהוזכרה בתחילת פרק זה. הלכה למשה מסיני היא ש"עשר נטיעות מפוזרות בתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה". מדוע התירה התורה לחרוש לצורך נטיעה עד ראש השנה בשונה משאר שדה אילן? אם מדובר באיסור דאורייתא במה שונה חרישה לצורך נטיעה צעירה מעץ בוגר?

10. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.113

    אכן על פי היסוד שלמדנו מהירושלמי הדברים מיושבים: חרישת שדה לצורך עצים בוגרים לא נועדה לצורך העצים עצמם אלא לצורך פירות השנה הבאה, ולכן היא נחשבת כמלאכה הנעשית רק לצורך השביעית. לעומת זאת חרישת השדה לצורך הנטיעות הצעירות נועדה לאפשר את קליטתן ולכן פעולה זו מיועדת גם לשנה השישית וגם לשביעית, ולכן היא הותרה עד ראש השנה.

11. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.114

    בכל המקורות שראינו בפרק זה מוכח שהגדרות איסור תוספת שביעית הן יחסיות ותלויות בשאלה האם המלאכה נועדה לתקן שדהו לשביעית או שעושה מלאכה שמועילה לשישית (גם אם היא בפועל מסייעת אח"כ לשביעית).

12. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.115

    מכל האמור מוכח שדין תוספת שביעית דומה ביותר לדין "שביתת כלים", כלומר שביתת האדמה, והדבר מובן מאוד אם נחזור לפסוקי התורה שראינו בתחילת המבוא שמצוות השביעית היא שבת הארץ. עם זאת, כאמור, ביטול התוספת מעיד על שינוי מגמת השביעית כפי שהסברנו לעיל.

13. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.116

    חיוב מלקות בזמן תוספת שביעית

14. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.117

    על אף האמור עד כה, ממקור אחד בחז"ל הסיקו ראשונים שתוספת שביעית מהותה תוספת בממד הזמן. הגמרא במועד קטן (ג ע"ב) מביאה משפט סתום שהביא רב דימי מארץ ישראל: "יכול ילקה על התוספת ונסיב לה תלמודה לפטורא", ומבאר ר' יוחנן שהרישא של המשפט הסתום הוא שאלה האם יש מלקות על תוספת שביעית, והסיפא היא התשובה – שר"ג ובית דינו ביטלו את התוספת ולכן אין חיוב מלקות.

15. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.118

    התקשו התוספות:

16. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.119

    יכול ילקה על תוספת של ראש השנה - ואם תאמר מלקות מנלן והלא לא כתיב בתוספת לאו אלא עשה גרידא בחריש ובקציר תשבות? איכא למימר דמבחריש ובקציר מפקינן דצריך תוספת, כלומר שהשביעית מתחלת משנה הששית וכל דין שביעית יהיה לששית דהכי קאמר רחמנא דשביעית מתחלת קודם שנת שביעית וא"כ הוא כשביעית. תוספות, מועד קטן ג ע"ב

17. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.120

    התוספות התקשו בעצם ההו"א שיש מלקות בתוספת שביעית, הרי כל הציווי "בחריש ובקציר תשבות" הוא מצוות עשה! ותירוצם הוא שמשמעות תוספת שביעית היא ש"השביעית מתחלת משנה הששית וכל דין שביעית יהיה לששית". לפי תפיסה זאת, תוספת שביעית איננה רק איסור הכנה אלא תוספת קדושה בממד הזמן. אולם, על דברי התוספות יש להקשות את כל הקושיות שהעלינו למעלה מעצם ההשוואה, ובפרט מכך שהותר לנטוע בזמן התוספת, ואם אכן ישנה תוספת בממד הזמן היה צריך לאסור את כל הדינים ביחד ולא יתכן חיוב שביעית באופן דיפרנציאלי לכל מלאכה.

18. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.121

    על אף שהדברים מפורשים בתוספות, מצינו שני ראשונים אחרים שתירצו תירץ דומה לתירוצם של התוספות, אך נמנעו מלהסביר את תוספת שביעית כתוספת בממד הזמן, וכך כותב הרא"ש:

19. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.122

    יכול ילקה על תוספת שביעית דאתיא מבחריש ובקציר תשבות. י"מ דהאי לוקה לאו מלקות דאוריתא דתשבות עשה הוא אלא מכת מרדות מדרבנן, ולי נראה דלוקה מדאוריתא דקרא מרבה תוספת שביעית לכל דין שביעית... תוספות הרא"ש, מועד קטן ג ע"ב

20. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.123

    הרא"ש מביא שני תירוצים: תירוץ ראשון שאין כאן כלל דיון בדאורייתא. תירוץ דומה הביא ריטב"א בשם רש"י (שאינו בדפוס לפנינו)25ביחס לזיהוי רש"י על מסכת מועד קטן ראה להלן הערה 57 עמ' 176., לשיטה זאת אין צורך להוכיח שהרחיבו את השביעית בממד הזמן. תירוץ שני (שהוא תירוץ הרא"ש עצמו) דומה מאוד לדברי התוספות, שיש כאן החלה של דיני השביעית על התוספת, אולם הרא"ש דקדק בלשונו ובדבריו נראה שאין מדובר בהרחבה בממד הזמן, אלא ריבוי עונש אותו יש להסביר כמתייחס רק לדינים שנאסרו בתוספת אך אין מדובר בהרחבה של פעולות נוספות שאינן משפיעות על השביעית. דברים דומים כתב הריטב"א:

21. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.124

    ... ויש לפרש מלקות ממש וקרא הכי קאמר בחריש תשבות כמו בשאר מלאכות שכתבתי לך שהן בלאו. חידושי ריטב"א, מועד קטן ג ע"ב, ד"ה ור' יוחנן

22. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.125

    אנו רואים שוב, שגם הריטב"א מבאר שיש כאן הרחבה של העשה לכל חיובי השביעית, אלא שגם הוא משווה רק את החרישה ולא את כל המלאכות, וגם בדבריו נראה שאין לשנות את אופי התוספת. לאור דברי הריטב"א והרא"ש, נראה שיש לומר שרק במה ששייך בו תוספת (כיוון שהוא משפיע על השביעית) אנחנו מחשיבים כבר עכשיו את המעשה כאילו נעשה בשביעית ולוקים עליו, וממילא דבר שאינו שייך בתוספת לא יתחייב במלקות ואין כאן הרחבה של השביעית בממד הזמן אלא בשאלת ההשפעה על הקרקע כפי שראינו עד כה.

23. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.126

    לסיכום, אמנם בדברי התוספות אכן ישנה גישה מפורשת שתוספת שביעית היא תוספת בממד הזמן. אולם בראשונים אחרים נראה שיש ליישב את הגמרא בדרך אחרת: כיוון אחד לפי רש"י (שהובא בריטב"א) שמדובר במלקות מדרבנן, ולפי הרא"ש והריטב"א מוכח שחיוב המלקות איננו מעיד על תוספת בממד הזמן אלא רק על הרחבת הלאו למלאכות שנאסרו כיוון שהן משפיעות על השביעית.

24. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.127

    לאור דברים אלו נלענ"ד שאם אנו מבינים שעשיית מלאכה בערב שביעית פוגעת בשביתת הארץ, ממילא מובן גם למה לוקים עליה, שהרי זה כמי שגורם לביטול שביתת הארץ ואין זה משנה אם הוא גרם לכך מתוך השנה השישית או מתוך השנה השביעית.

25. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.128

    סיכום

26. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.129

    דין תוספת שביעית מושתת על דין מהתורה, אולם רבן גמליאל ובית דינו ביטלו את התוספות. לפי מסקנת הבבלי ביטול התוספת נבע מחורבן המקדש. הכרעה זאת מניחה שישנן שתי רמות שמירה על השביעית: אחת לפני החורבן ואחת לאחריו.

27. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.130

    ראינו בהרחבה שדין תוספת שביעית איננו רק חובה על האדם להוסיף בממד הזמן מהחול על הקודש, אלא חובה להימנע ממלאכות שתכליתן היא השבתת הקרקע בשביעית. כלומר תוספת שביעית נובעת מכך שחובתנו לדאוג לכך שהקרקע תשבות בשביעית, והיא מלמדת שחובת השביעית איננה רק על האדם אלא על הקרקע, וממילא אסור לאדם להתחכם ולגרום לקרקע להצמיח בשביעית.

28. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.131

    עקרון זה מוכח מכמה סוגיות:

29. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.132

    א. אנו רואים שהאיסור הוא דיפרנציאלי, כלומר האיסור תלוי ברמת ההשפעה של המלאכה על השביעית ולכן נשנו זמנים שונים בין פעולה לפעולה.

30. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.133

    ב. ראינו שאמנם הגמרא משווה בין תוספת שבת לשביעית, אך מסקנת הסוגיה איננה פשוטה כל עיקר, והוצעו שלושה פתרונות: אפשרות אחת היא שהסוגיה שהשוותה בין הדינים נדחתה על ידי הסוגיה במועד קטן שביטלו את השביעית. אפשרות שנייה היא שישנן שתי תוספות: א. תוספת בממד הזמן שלה מספיק הוספה קלה: "תוספות פורתא" ואילו התוספת המרכזית (שהיא התוספת שבוטלה בעקבות החורבן) עניינה השבתת הקרקע בשביעית. אפשרות שלישית היא שהסוגיה שהשוותה בין הדינים התייחסה למוצאי שביעית שאז אכן לא שייך לדבר על איסור הנובע ממלאכות שישפיעו על השביעית.

31. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.134

    ג. ראינו שהתירו לנטוע אילן בתנאי שהוא יספיק להיקלט בשישית, והקשו הראשונים למה אסרו חרישה והתירו קליטה. אולם ראינו שהחלוקה בין המלאכות היא האם המלאכה משפיעה רק על השביעית ואז היא נאסרת בתוספת שביעית, ואילו מלאכה שמועילה גם לשישית וגם לשביעית מותרת. בדרך זאת הסברנו גם את ההלכה למשה מסיני שהתירו לחרוש לצורך נטיעה עד ר"ה, כיוון שחרישה זאת איננה חרישה לצורך שביעית אלא לצורך הנטיעה שתיקלט בשישית.

32. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.135

    מכל הדברים מוכח שהאיסורים בתוספת שביעית מהותם לאסור מלאכה שתגרום לקרקע שלא לשבות בשביעית, אולם בהעדר מקדש בטלה חובה זאת והותר לעשות מלאכות גם אם כל תכליתן היא שהקרקע לא תשבות בשביעית.

33. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.136

    לפי הבחנה זאת נראה שבהעדר מקדש הדרישה לשבות ממלאכה בשביעית עוברת מחובות על הקרקע לחובות על האדם. שינוי זה קריטי מאוד בעולם ההלכתי וביחסנו לשביעית. כיון שכפי שראינו בפרק הקודם אם השביעית היא מצווה על הקרקע אין מקום להערמה במכירתה לגוי, ואף יותר מכך כל פירות הנכרים יאסרו שהרי הקרקע לא שבתה, וודאי שלא יועילו שינויים במלאכת האדם. לעומת זאת, אם חובת השביעית בזמן הזה היא על האדם ולא על הקרקע ניתן לקנות יבול שגידל מי שאינו יהודי, או לחילופין ניתן להקל לעשות פעולות שנעשות באופן אוטומטי, או בשינוי וכד'.

34. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.137

    עקרון זה יכול לסייע לנו להבין את היחס לשביעית מדרבנן. הרב קוק השווה את חובת השביעית בזמן הזה לעניין הפקעת גוי מקדושת הארץ לדין שביעית בסוריה. אולם, בצדק התקשו רבים בהשוואה זאת, שהרי דין דרבנן רגיל נקבע "כעין דאורייתא" ולא ייתכן שישתנה כל יסוד הדין רק בגלל שהוא דרבנן. ומלבד זאת, כל דיני שביעית שבמשנה נשנו בבית שני שאף בו נהגה שביעית מדרבנן, ולא מצאנו שם כל שינוי מהותי מדיני התורה. אולם, אם נכונים דברינו ביחס לביטול תוספת שביעית, ניתן אכן להתייחס לקרקע באופן שונה בין דין התורה היסודי ובין דין שביעית בהעדר מקדש, ובפרט כאשר השביעית מדרבנן (וראה על כך עוד בהרחבה לקמן בבירור דין קניין גוי להפקיע משביעית עמ' 117).

35. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.1

    שבת הארץ או שביתת האדם – סוגיות נוספות

36. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.2

    לאור המהלך שהצגנו עד כה במבוא – ששביתת השביעית במהותה היא חיוב שהקרקע תשבות, אולם לאחר החורבן נשאר רק החיוב על האדם – ניתן להבין סוגיות רבות. בחלק מהסוגיות המהלך מסייע להכרעת ההלכה, ובחלקן מתבארים על ידו יסודות השביעית. בפרק זה נסקור בקצרה סוגיות אלו, ובחלקן נרחיב בעזרת ה' במקומן.

37. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.3

    ספיחין לר' עקיבא וספיחי שישית

38. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.4

    בתורת כהנים (בהר, פרשה ג, פ"ד ה"ה) נחלקו ר"ע וחכמים האם ספיחים שגדלו מעצמם אסורים מהתורה או מגזרה:

39. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.5

    וכי תאמרו עתידים אתם לומר מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתינו, אם אין אנו זורעים מה אנו אוספים, אמר רבי עקיבא מיכן סמכו חכמים על הספחים שיהו אסורים בשביעית וחכמים אומרים אין ספחים אסורים מדברי תורה אלא מדברי סופרים... ספרא בהר פרשה ג, פרק ד, (ה)

40. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.6

    כלומר לדעת ר"ע איסור ספיחין הוא איסור גמור מהתורה, ואילו לדעת חכמים מדובר בתקנה. לכאורה, מסתבר לומר שאין לאסור ספיחין העולים מאליהם, שהרי אין זו תוצאה של עבודת האדם ואף באדמה לא נעשתה כל מלאכה. לכן נראה ששיטת ר"ע נובעת מההבנה ששבת הארץ היא חובה על הקרקע לשבות ולא להצמיח ספיחין אף אם לא נעשתה לשם כך כל מלאכה. לעומת זאת לדעת חכמים השביעית תלויה במעשה האדם, ולכן רק זרע שזרע האדם ייאסר, וזרע שנזרע מאליו נאסר רק מגזרת חכמים מחשש מפני הרמאים, וכך נפסקה ההלכה לפי רוב הראשונים, למעט הסמ"ג (לא תעשה רסח).

41. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.7

    בנוסף למחלוקת זאת, נחלקו הראשונים לגבי "ספיחי שישית", כלומר יבול שנקלט באדמה בשישית אך גדל בשביעית, לדעת הרמב"ם (שמיטה ויובל ד, יא) כל ירק שלא היה מוכן ללקיטה בשישית נחשב לספיחין. לעומתו, דעת הר"ש (שביעית ט, א), הרא"ש (פירוש המשנה, שם) והרמב"ן (ויקרא כה, ה)26הרב יהושע בן מאיר (היתר מכירה או אוצר בית דין, מהדורת תשע"ד, עמ' 62-65) כותב שיש חילוק בין השיטות, שלדעת הר"ש גם ירק שרוב גידולו בשביעית הותר מדין ספיחין, ואילו לפי הרמב"ן רק ירקות שרוב גידולם בשישית הותרו. הרב בן מאיר מבסס את דבריו על פאת השלחן (כב, ג) והרב קוק (שבת הארץ ד, ג) שהביאו את דברי הרמב"ן והר"ש כשני "יש אומרים". אולם לענ"ד מגוף הדברים נראה ששניהם לא חילקו כלל בין הר"ש לרמב"ן לגבי כמות הגדילה של הירק בשישית, אלא רק בכך שדעת הרמב"ן כדעת רש"י שאיסור ספיחין הוא דווקא לאחר זמן הביעור, אולם לגבי הגדרת ספיחי שישית שתי הדעות שוות. וכן סבר באופן מפורש החזון איש (שביעית ט, יז). וגם הגרש"ז אוירבך (מנחת שלמה, סימן מט) לא חילק בין הראשונים ונראה שלדעתו שיטת הר"ש כשיטת הרמב"ן והרא"ש. אכן לענייננו אין נפק"מ בכך, משום שבכל מקרה יש מכנה משותף לכל השיטות – שחלק מהגידול נעשה בשביעית, ובכל זאת לא גזרו על היבול גזרת ספיחין. שירק שלא נגמר גידולו בשישית אינו בכלל גזרת ספיחין. בדומה למחלוקת ר"ע וחכמים, גם כאן ניתן לומר ששיטת הרמב"ם יוצאת מנקודת ההנחה שאיסור השביתה הוא על הקרקע, ולכן בכל מקרה שהקרקע "עבדה" בשביעית להצמחת הירק – הירק נאסר מדין ספיחין, ואילו הר"ש הכריע שהכל תלוי במעשה האדם וכל עוד זריעתו הייתה בשישית אינו נכלל בגזרת ספיחין.

42. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.8

    מחלוקת נוספת קיימת באחרונים בפירוש שיטת הר"ש הנ"ל – מהו הגידול המינימלי בשישית שעליו לא חלה גזרת ספיחין. לפי דעת החזון איש (שביעית ט, יז) בתבואה יש צורך בשליש גידול ובירק מספיק גידול כלשהו, ויש עדויות שהחזון איש הקל בנביטה מעל הקרקע בלבד, ואפילו נביטה של חלק מצמחי שדה פוטרת את כולו (חוט השני שמיטה ד, ג עמ' קסב, וכן פסק בשו"ת שבט הלוי ח"ב, סימן ר). לעומתו, הגרש"ז אוירבך (מנחת שלמה סימן מט-נ) סבור שגם בירקות הותרו רק אלו שהגיע לעונת המעשרות בשנה השישית.

43. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.9

    לאור המהלך שראינו במבוא, נלענ"ד שבביטול תוספת שביעית בזמן הזה יש חיזוק מעשי לפסיקה כדעת הר"ש וכדעת החזון איש, על כן הספיחין שנאסרו הם רק הצמחים שנבטו בשביעית, שהרי עיקרה של הגזירה הוא מחשש שמא יזרע ויגיד שהם נזרעו מאליהם. אולם, לעתיד לבוא כשתחזור הקדושה למלוא יפעתה ודין תוספת שביעית יחזור למקומו, יש מקום רב לסברת הרמב"ם שיש לחשוש גם לזרעים שלא הושלמו בשביעית, שהרי דין תוספת שביעית ואיסור ספיחין שורש אחד להם – חובת השבתת הארץ מפעולת הַצמחה בשנה השביעית, אף כשהיא נגרמה מפעולת האדם בשנה השישית.

44. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.10

    קניין לגוי להפקיע בזמן הזה

45. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.11

    סוגיה נוספת שיש מקום להבינה לאור המהלך שראינו, היא סוגיית קניין הגוי בארץ ישראל להפקיע מצוות שביעית (ראה בהרחבה להלן סימן ב).

46. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.12

    גם בסוגיה זאת, בדומה לשאלת היתר שכירות לגוי, אם שביתת הארץ חלה רק על האדם ממילא גוי שאינו מחויב בשביעית יהיה לו קניין להפקיע מקדושת הארץ והפירות לא יהיו קדושים. אולם, אם כל מהות השביעית היא קדושתה של הארץ, ממילא אין מקום לומר שגוי יוכל להפקיע מקדושת הארץ.

47. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.13

    סוגיה זאת היא אחת משאלות היסוד בעניין היחס הראוי להיתר מכירה ויבול נוכרי. אם יש קניין לגוי, ממילא היתר מכירה יכול להועיל ויבול נוכרי אין בו קדושת שביעית, אולם אם אין קניין לגוי היתר מכירה לא מועיל ויבול נוכרי אסור במסחר ויש בו קדושה.

48. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.14

    לא נרחיב כאן בכל הסוגיה, אולם בהכרעת הסוגיה נחלקו מרן ר' יוסף קארו והמבי"ט ביחס לקניין פירות מן הנוכרים. המחלוקת הובאה כולה על ידי מרן המחבר (שו"ת אבקת רוכל, כב-כה), ועל ידי המבי"ט (שו"ת המבי"ט חלק א סימנים:יא;כא;ריז;שלו), וסיכם את כל דעות האחרונים בעל פאת השלחן (ב"קונטרס היתר תבואה ופירות שביעית בקרקעות של גויים בזמן הזה בארץ ישראל בלא קדושת שביעית"; סוף סימן כג). לדעת המבי"ט מעמדן של פירות משדה גויים זהה למעמד פירות ישראל, ולכן יש בהם קדושה ואיסור מסחר, ומאידך לא חייבים להפריש מהם תרומות ומעשרות. לעומת זאת, לדעת מרן המחבר אין בפירות קדושה, אולם אם הפירות נגמרו בידי ישראל יש חובה להפריש מהם תרומות ומעשרות בשביעית. בעל פאת השלחן הביא את השתלשלות המחלוקת באחרונים וסיכם:

49. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.15

    ומי לנו גדול כמו הגאון הרדב"ז שהיה בימי מרן והמבי"ט והכריע כפסק מרן. והלכה כדברי המכריע דשל גוים פטור משביעית וחייב בתרומות ומעשרות... פאת השלחן, קונטרס היתר תבואה ופירות שביעית בקרקעות של גוים בזמן הזה

50. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.16

    אולם על אף שבעל פאת השלחן הביא דעות רבות וכתב שהמנהג כדעת הבית יוסף, חזרו לחלוק בדין זה פעם נוספת עם ייסוד היתר המכירה של שמיטת תרמ"ט. בשנת תרמ"ח פורסם לראשונה ההיתר על ידי הרבנים האשכנזים – הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנא, ר' יהושע מקוטנא, ור' שמואל מוהליבר (פרטי ההיתר הובאו במלואם במעדני ארץ, שביעית סימן א, וכן בספר השמיטה עמ' נט-ע). ביחס לסוגיה המרכזית: האם יש קניין לגוי להפקיע – סמכו המתירים בפשטות על הכרעת הבית יוסף שפירות גויים אינם קדושים בקדושת שביעית ויש קניין לגוי להפקיע. אולם כנגדם כתב בית הלוי (שו"ת, ח"ג, סימן א) שאין לסמוך על ההיתר כיוון שיש לפסוק כדעת המבי"ט שאין קניין לגוי להפקיע מקדושת הארץ וגם בשביעית בזמן הזה שהיא מדרבנן אין קניין.

51. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.17

    מפורש בבבלי (גיטין מז ע"א ועוד) שבסוריה יש קניין לגוי להפקיע, ויסוד המחלוקת הייתה בשאלה האם יש לדמות את שביעית בארץ ישראל בזמן הזה לדין מצוות התלויות בארץ בסוריה. לדעת בית הלוי יש לצדד בדעת המבי"ט ולא להשוות את ארץ ישראל בזמן הזה לסוריה, כיון שלשיטת הרמב"ם שביעית אמנם מדרבנן אך קדושת הארץ מדאורייתא, ואילו בסוריה קדושת הארץ עצמה היא מדרבנן. לכן הדיון בהפקעת גוי איננו האם בטלה השביעית אלא האם בטלה הקדושה, ובזה יש הבדל מהותי בין ארץ ישראל לסוריה גם בזמן הזה. שיטת בית הלוי התבססה על כך שסברת "ביאת כולכם" שבגללה לדעת הרמב"ם שביעית בזמן הזה מדרבנן, מנותקת מדין קדושת הארץ. מנגד, חלקו הרב קוק ור' חיים סלובייצ'יק (בנו של בית הלוי) על סברא זאת משני כיוונים שונים: הרב קוק חידש שכיון שכל סברת רבה שאין קניין לגוי נלמד מהפסוק "כי לי הארץ" האמור ביובל, ממילא גם לדעת הרמב"ם כשאין יובל יש קניין לגוי להפקיע. ור' חיים חידש שסברת 'ביאת כולכם' היא סברה בגוף קדושת הארץ, ולא רק בקדושת הפירות.

52. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.18

    לאור מה שראינו, שיש חילוק בין קדושת הארץ בזמן הבית לקדושתה בזמן הזה, נלע"ד שגם כאן יתכן לומר שאין קניין לגוי להפקיע כאשר קדושת השביעית במלואה והמצווה היא שהארץ תשבות ולא תצמיח, וממילא אין מקום לחלק בין בעלים יהודי או נוכרי. אולם בזמן הזה יש לפסוק כדעת מרן הבית יוסף ומרן הרב קוק, שיש קניין לגוי להפקיע מקדושתה כיוון שחובת השביעית קיימת על האדם.

53. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.19

    מלאכת מחשבת בשביעית והיתר גרמא

54. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.20

    סוגיה נוספת שיש מקום להבינה לאור המהלך שראינו, היא היתר גרמא והיחס לגדרי מלאכת מחשבת בשביעית (ראה בהרחבה להלן סימן ו).

55. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.21

    בגמרא במועד קטן (ג ע"א) מובאת דעתו של רבא הסובר שבשביעית אסרה התורה רק אבות מלאכה. רש"י (הנדפס, שם) מבאר שגם בשביעית הגדרת אבות ותולדות נלמדת מן המשכן: "תולדות - כגון משקה זרעים שלא היה במשכן, לא אסר רחמנא". האגלי טל (מלאכת חורש, ס"ק א, הגהה ראה עוד להלן עמ' 227) מבאר שלפי רש"י, הלומד את הגדרת אבות מלאכות שביעית מן המשכן, גם גדרי מלאכת מחשבת יילמדו בשביעית מן המשכן.

56. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.22

    מאידך כתבו התוס' במועד קטן (יג ע"א, ד"ה נטייבה) ובגיטין (מד ע"ב, ד"ה שנתקווצה), שיש לחלק בין הלכות שבת שבהן נאמר דין מלאכת מחשבת, להלכות שביעית שבהן גם מלאכה שאינה מועילה למטרתה תיאסר:

57. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.23

    ...התולש עולשין והמזרד זרדין - אם ליפות את הקרקע כל שהוא, ואע"פ שאין מכוין ליפות, דקאמר התם דפטור גבי שבת כגון בארעא דחבריה, אבל גבי שביעית לא בעינן מלאכת מחשבת. תוספות, מועד קטן יג ע"א, ד"ה נטייבה

58. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.24

    לפי דברי התוספות יש להבדיל בין מלאכה בשבת שתלויה בהגדרת מלאכת מחשבת, ובין שביעית שאיננה תלויה במלאכת מחשבת אלא בתוצאת המעשה. כאמור לפי דברי האגלי טל רש"י (הנדפס) במועד קטן חולק על דברי התוספות. לשיטתו מלאכות שביעית נלמדות מן המשכן כמו בשבת, וממילא גם את גדרי מלאכת מחשבת יש ללמוד מהמשכן. יוצא לשיטתו, שיש מחלוקת בין רש"י (הנדפס) לתוספות בשאלה – האם נאמר דין "מלאכת מחשבת" בשביעית או לא. בביאור שיטת התוספות נלע"ד לומר, שבשבת המלאכה מוגדרת על פי האדם ופעולותיו, ולכן סוגיות מלאכת מחשבת מהוות את יסוד החיוב, לעומת זאת בשביעית האיסורים מוגדרים על פי המציאות של הפגיעה בשבת הארץ, שאינה תלויה במחשבת האדם.

59. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.25

    לאור זאת יש גם לבחון למעשה האם ניתן להתיר מלאכות גרמא בשביעית במקום הפסד. לכאורה דין גרמא איננו דין מדיני מלאכת מחשבת, שהרי דין גרמא קיים בעוד תחומים, לדוגמא ביחס למחיקת שם השם בטבילה במקווה (בבבלי שבת קכ ע"ב), אם כן לכאורה יהיה מותר גרמא במקום צורך גם בשביעית (בין לרש"י ובין לתוס'). אלא שגם כאן חוזרת השאלה על מי חלה חובת "שבת הארץ", הרי גרמא לא משנה את התוצאה אלא את המלאכה, ואם חיוב השביעית נמדד בתוצאה של שביתת הארץ ממילא גרמא תיאסר. אכן בספרות הפסיקה בדורות האחרונים דנו האם השימוש בגרמא מותר בחלק מהמקרים (ראה תחומין ז, מאמר מקיף של הרב זאב ויטמן). נלע"ד שגם כאן ניתן להסתייע בחלוקה הנ"ל, כאשר השביעית מתקיימת בהעדר מקדש חובת השביתה היא על האדם ולכן גרמא תהיה מותרת במקום הפסד (במקרה זה ראוי להוסיף צדדים להיתר ולא לסמוך על כך לבד), אולם בזמן שהשביעית מתקיימת במלוא יפעתה תאסר גרמא מדין שביתת הארץ, בדומה להכנת הקרקע בשישית לקראת השנה השביעית.

60. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.26

    אכילה משלחן גבוה

61. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.27

    מעבר לסוגיות אלו שקשורות באופן ישיר לשאלת שביתת הקרקע ישנו מהלך נוסף שיש ללמוד מדין זה: אם השביעית הינה חובת הקרקע, כל זכות האכילה מתוצרת הארץ יונק מכך שהאכילה היא אכילה מ"שלחן גבוה", ולכן במקרה שהארץ לא הושבתה (נעבדה או נשמרה) ייתכן שתוגבל אכילת הפירות, בדומה למה שכתבנו לעיל בדעת ר"ע באיסור ספיחין. מאידך גיסא, אם החובה היא חובה על האדם – איסור האכילה יונק ממעשה האדם, ולא יתכנו חובות או איסורים באכילה כאשר האדם איננו גורם האיסור, כפי מה שהסברנו לעיל בדעת חכמים ביחס לאיסור ספיחין.

62. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.28

    לאור זאת יש להתמודד עם סוגיות ומחלוקות הנוגעות לאיסור אכילת פירות בעקבות מעשי האדם: מה משמעות איסור קצירה כדרך הקוצרים? מה דין פירות שגדלו בשדה שמור ונעבד? כיצד יש להבין את מצוות ביעור?

63. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.29

    איסור קצירת ובצירה

64. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.30

    אחת השאלות הקשות בהבנת פשטי המקראות הוא היחס בין האיסור (ויקרא כה, ה): "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר" לציווי בפסוק הבא (שם, ו): "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה". הרי אם יש איסור לקצור ולבצור כיצד ניתן לאכול? שני פתרונות הובאו בתורת כהנים:

65. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.31

    מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן (המבוזר) [המופקר], לא תבצור, לא תבצור כדרך הבוצרים... ספרא, בהר פרשה א

66. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.32

    הפתרון הראשון שמובא ב'תורת כהנים' הוא שאיסור קצירה הוא מן השמור, אבל מן המופקר מותר לקצור, כלומר הותר לקצור רק במקום שהאדם לא מראה בו בעלות על הקרקע. הפתרון השני הוא שאסור לבצור כדרך הבוצרים, כלומר יש צורך בעשיית שינוי מדרך הבצירה הרגילה, וכן פסק הרמב"ם למעשה (שמיטה ויובל, ד, א; שם כב-כג).27יש מקום לדון ביחס בין שני החלקים שבתורת כהנים: איסור קצירה מהשמור, ואיסור קצירה כדרך הקוצרים – האם מדובר בשני איסורים, או שגם בשדה שאינו שמור אין לקצור כדרך הקוצרים. בדרך זאת נקט הגר"א (שנות אליהו, שביעית פ"ח מ"ו): "תאנים של שביעית – דהכלל במשומר אסור בשום עניין אף בשינוי, רק במופקר שרי בשינוי. ודווקא בתלוש, אבל במחובר אסור אף במופקר לקצור כי אם לתלוש בידים". ולפי מה שביארנו למעלה מובנת דעתו של הגר"א – שבכל מצב יש להראות שהאכילה היא אכילה משלחן גבוה, ולכן גם בשדה מופקר יש להמנע ממעשה של בעלות. וראה על כך עוד בהרחבה בהמשך ביחס לדין שמור ונעבד.

67. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.33

    אם נשווה שני פתרונות אלו לקצירה בשבת, נראה שישנו הבדל מהותי בין השביתות. ברור שלא נתיר קצירה במקומות מסוימים (לדוגמא בשדה) ונאסור באחרים (לדוגמא בחצר פרטית) בשבת. וכן גם שינוי מדרך המלאכה איננו בר השוואה בין שבת לשביעית, שהרי גם אם בשבת שינוי מוציא מידי "מלאכת מחשבת" אך ודאי שאינו מתיר לכתחילה את המלאכה. מנגד, בשביעית מדובר בהיתר מהותי שמגדיר כיצד יש לאכול לכתחילה בשביעית.

68. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.34

    חלוקה זאת מובנת רק אם אנו רואים את איסור הקצירה שונה באופן מהותי מאיסור מלאכה בשבת: בעוד שבשבת איסורי מלאכה נגזרים ממעורבותו של האדם בעשיית המלאכה (לכן לדוגמא נאסרה רק מלאכת מחשבת), איסור הקצירה בשביעית אסור מפני שהארץ אינה של האדם אלא של הקב"ה – "שבת לה'" – ולכן בשביעית הותר לאכול מ"שולחן גבוה". לכן מן המופקר מותר לקצור, כיוון שהאדם מבטא במעשיו שאין הוא בעליו של היבול (אלא שחז"ל תיקנו שלא יקצור יותר משלוש סעודות, כדי לבטא שהבעלות איננה שלו).

69. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.35

    באופן דומה יש להבין את ההיתר לבצור שלא "כדרך הבוצרים". העבודה בגת גם היא מהווה גילוי של בעלות, ובשמיטה אין היתר להשתמש בחקלאות כמפעל תעשייתי, והפירות מיועדים רק לאכילה. לכן מותר לעבד את המזון בדרך שברור לעין שאינה לייצור תעשייתי אלא לצריכה עצמית – כגון דריכה בעריבה וכתישה.

70. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.36

    אולם כל זה רלוונטי כאשר מממשים את השביעית ביסודה, שכל אחד הולך ולוקט לעצמו. אולם גם כאן יש לדון כיצד יש לנהוג הלכה למעשה בזמן הזה, וכיצד יש להתייחס לבצירה כדרך הבוצרים לצורך "אוצר בית דין" שאיננו ממון פרטי כפי שעולה בפשטות התוספתא (שביעית ח, א) שהותר לעשות דבילה לשכור פועלים לבצור ענבים ולדרוך בגת ועוד (וראה על כך עוד בהרחבה לקמן 411-414).

71. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.37

    שמור ונעבד

72. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.38

    כפי שראינו לעיל, בספרא מובא שיש לחלק באיסור קצירה כדרכה בין שמור למופקר, וכך היא שיטת הר"ש (שביעית, ח, ו) – שאיסור קצירה ובצירה כדרכה נאמר רק לגבי השמור, ומה שאינו שמור מותר לקוצרו כדרכו.

73. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.39

    מעבר לכך, נחלקו רש"י ור"ת מה דין היבול שגדל בשדה שמורה. לפי רש"י (יבמות קכב ע"א) גם שדה שנשמרה באיסור יבולה מותר באכילה, ואילו לפי שיטת ר"ת (תוס' שם; ספר הישר, חידושים נט) יבול שנשמר באיסור נאסר באכילה. הלכה למעשה כתב הגרש"ז אוירבך (מעדני ארץ, הערות ז) שנהגו להקל ולא אסרו פירות שמורים באכילה. וכן הורה למעשה הגרי"ד סולוביצ'יק.

74. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.40

    לענ"ד יש לבאר שמעיקר הדין דבר זה תלוי בחקירה שלפנינו: אם השביתה היא על הקרקע, ממילא אם שמרו את הקרקע יאסרו הפירות כיוון שהקרקע לא שבתה כדעת ר"ת, אולם אם החיוב הוא על הגברא לא נאסר את יבול הארץ אלא רק נחייב את האדם, כדעת רש"י.28דבר שתואם את שיטתו שהשווה בין איסורי מלאכה בשבת לאיסורי מלאכה בשביעית בדין מלאכת מחשבת, כפי שהובא לעיל. גם כאן לענ"ד בזמן הזה יש מקום להכריע שהחיוב הוא על האדם, אולם בזמן המקדש, שאוכלים משולחן גבוה, ייאסר היבול השמור, כיוון שהוא מבטא תפיסה של בעלות ואין כאן אכילה משלחן גבוה.

75. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.41

    סוגיה זאת רלוונטית למי שחולק על "היתר מכירה", ויוצא שגם למי שלא סומך על "היתר מכירה" ולדעתו חובתו של בעל השדה להפקיר את יבולו, אם לא הפקיר בעל השדה את הקרקע אלא מכרה לגוי לא נאסרו הפירות, כדעת רש"י, וכהכרעת הגרש"ז אוירבך. ונרחיב על זה בעז"ה לקמן עמ' 137.

76. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.42

    מצוות ביעור

77. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.43

    ביסודות מצוות ביעור אנו רואים שאכילת האדם בביתו תלויה באכילת החיה בשדה:

78. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.44

    ולבהמתך ולחיה מה תלמוד לומר... כשהוא אומר ולבהמתך ולחיה מקיש בהמה לחיה כל זמן שחיה אוכלת בשדה בהמה אוכלת בבית כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית: ספרא בהר, פרשה א, פ"א, ח

79. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.45

    כלומר, ישנו איסור להשתמש בפירות לאחר שהם לא קיימים יותר כהפקר לבעלי החיים בשדה. ברייתא זאת מובאת גם בבבלי (תענית ו ע"ב, ועוד) ובירושלמי (שביעית פ"ט, ה"ד) ונפסקה להלכה.

80. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.46

    גם בדין זה רואים שהיחס לפירות ממוקד ביחס לתוצר הארץ כשהוא נאכל כאכילה משלחן גבוה, כפי שביארנו לעיל. וכן הדין ביחס לאיסוף הפירות לביתו עד ג' סעודות, שהדבר לא מפקיע מהאכילה גדר של אכילה משלחן גבוה. ברם, אדם האוסף לתוך ביתו כמות גדולה יותר, מתברר שלמעשה הוא אינו אוכל משולחן גבוה, ולכן ודאי כשכלו הפירות מן השדה, אי אפשר לראות בפירות שנאספים אכילה משלחן גבוה.

81. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.47

    לאור עקרון זה יש לבאר את מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי ביחס לביעור:

82. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.48

    מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד. ועניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור. משנה, שביעית ט, ח

83. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.49

    במשנה בשביעית נחלקו ר' יהודה ור' יוסי מה ניתן לעשות בפירות לאחר הביעור. הרמב"ם (שמיטה ויובל ז, ג) הכריע שלאחר זמן הביעור "נאסרו הפירות בין לעניים ובין לעשירים". הכסף משנה ציין שלרמב"ם הייתה גרסה שונה במשנה, ולשיטתו לדעת ר' יוסי לאחר זמן הביעור נאסרו הפירות בין לעניים ובין לעשירים וחייב לשורפם. ראשונים רבים חלקו על הרמב"ם, ביניהם הר"ש והרמב"ן (פסחים נב ע"ב ד"ה מתבערין) שהכריעו כדעת ר' יוסי לפי הגרסא המצויה לפנינו, ולפי התוספתא, שניתן לקיים את מצוות הביעור בהפקרת הפירות אפילו אם המפקיר זוכה בהם לאחר מכן מחדש. וכן פסק למעשה הרב קוק (משפט כהן, פג) שהעיד שכן המנהג להפקיר, וכתב שיש לחשוש לאיסור הפסד פירות שביעית אם שורף. וכן פסק החזון איש (שמיטה יא, ח).

84. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.50

    לאור דברינו לעיל, גם בדין זה נלענ"ד שהסברה להסתפק בהפקרת הפירות מתמקדת בפעולות האדם בלבד, ואילו שיטת הרמב"ם שהפירות נאסרים נובעת מכך שהיתר האכילה מותנה בהיותו אכילה משלחן גבוה ומהפקר הקרקע לכול – כולל חיית השדה. אולם יש להעיר שיתכן שגם אם נאמר שהשביתה במהותה חלה על הקרקע אין זה מחייב את שריפת הפירות ולא את הפקרתם.

85. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.51

    שיטת הרמב"ם: זמירה היא אב בשבת ותולדה בשביעית

86. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.52

    בשיטת הרמב"ם אנו מוצאים פער בין שביעית לשבת לעניין מלאכת הזמירה. ביחס לשביעית אנו רואים בדברי רבא בגמרא מועד קטן שזמירה היא תולדה:

87. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.53

    רבא אמר: אפילו תימא רבנן, אבות אסר רחמנא, תולדות לא אסר רחמנא, דכתיב ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שדך לא תזרע וגו'. מכדי, זמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? למימרא: דאהני תולדות - מיחייב, אאחרנייתא - לא מיחייב. בבלי, מועד קטן ב ע"ב-ג ע"א

88. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.54

    אולם בהלכות שבת כותב הרמב"ם:

89. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.55

    הזורע כל שהוא חייב, הזומר את האילן כדי שיצמח הרי זה מעין זורע, אבל המשקה צמחין ואילנות בשבת הרי זה תולדת זורע וחייב בכל שהוא. רמב"ם שבת ח, ב

90. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.56

    כלומר, זמירה בשבת איננה תולדה אלא אב, וכך הוא כותב בהגדרות המלאכה (שם ז, ב-ג). זאת בשונה מרש"י (שבת עג ע"ב) שכתב שגם בשבת זמירה היא תולדה. יוצא לפי דברי הרמב"ם שזמירה בשביעית היא תולדה של זורע, ואילו בשבת היא אב!

91. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.57

    לענ"ד גם כאן יש לבאר את הפער לאור ההבדל המהותי בין איסור מלאכה בשבת ובשביעית. מלאכות שבת נבחנות לאור פעולת האדם, ולכן זמירה שאף היא מטרתה להגביר את ההצמחה היא פעולה השווה בערכה לזריעה, ולכן היא נחשבת לאב מלאכה כמוה. אולם בשביעית, מכיון שיסוד איסור המלאכה נעוץ בקרקע, ומצד הקרקע ישנו הבדל יסודי בין זריעה, שהיא יצירת צמח חדש ("יש מאין"), ובין זמירה שהיא הגברת כוח העץ ("יש מיש"), לא תיחשב הזמירה כאב, אלא כתולדה, וזאת למרות שהיא הוזכרה בפירוש בתורה. גם כאן בזמן שחיוב השביעית חל על האדם חוזר תוקף הזמירה בשביעית להיות כתוקף הזמירה בשבת.

92. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.58

    בכל הסוגיות הנ"ל ניתן לראות דעות המיוסדות על ההבנה ששביעית יסודה בחיוב שביתת הקרקע ולא בשביתת האדם. אולם, כפי שציינו לעיל, יש להבדיל בכל הדינים הללו בין שביעית בזמן המקדש לשביעית בזמן הזה.

93. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.59

    נספח - שיטת תוספות רי"ד במצוות שביתת הארץ

94. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.60

    ראינו לעיל את דברי ר' ישעיה די טראני (הרי"ד) כפי שהובאו בתוך דברי המבי"ט, והשווינו בקצרה את הדברים לדברי הרי"ד בתוספותיו. כפי שראינו, הגרש"ז אוירבך הבין שיש לחבר בין הדברים, והוא הצביע בין היתר על השינויים בתפיסתו של הרי"ד במהלך ביאור הסוגיה.

95. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.61

    אכן אין ספק שדבריו (כפי שהם מובאים בתוספותיו) קשים, מכיוון שהוא מניח הנחת יסוד וחוזר ומשנה אותה, וגם מסקנתו למעשה איננה פשוטה. אולם כפי שציינו לעיל בגוף המבוא, תופעה זאת איננה ייחודית לסוגיה זו, וכך היא דרכו של הרי"ד – להניח הנחות יסוד ולחזור בו מהן כאשר המשא ומתן מוביל למסקנה הפוכה. מכיוון ששיטת הרי"ד היא השיטה המרכזית בסוגיה, נביא אותה כאן במלואה, ונחלק את דבריו לחמשה שלבים:

96. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.62

    שלב ראשון – נקודת המוצא ששבת הארץ היא חובה על קרקפתא דגברא

97. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.63

    השלב ראשון הוא הקושייה על רב הונא שמדמה שבת לשביעית:

98. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.64

    קשיא לי טובא, ומי דמי ציווי דשביתת שדהו בשביעית וציווי דשביתת בהמתו בשבת? ציווי דשביתת שדהו בשביעית אינו אלא שלא יעשה הוא מלאכה בשדהו, אבל אם השכיר שדהו לחשוד על השביעית אינו עובר המשכיר, ואין בו אלא משום 'ולפני עור לא תתן מכשול', ולהשכיר שדהו לגוי בשביעית אין בו איסור תורה כלל, דלא נצטוו ישראל על שביתת קרקע אלא שלא יעשו בהם מלאכה, אבל שביתת בהמתו בשבת בין על ידו בין על ידי גויים אסור מן התורה, דהכי קא מזהיר קרא 'למען ינוח שורך וחמורך כמוך', חייב ליתן לו נייח שלא יעשה בהם מלאכה אפילו על ידי גויים.

99. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.65

    תדע דלא דמיא שביתה דשבת לשביתה דשביעית, דהא שביתת כלים בשבת שריא, כדמוכח ביציאת השבת (י"ח ע"א) וה"נ אמרינן דאין אדם מצווה על שביתת כלים בשביעית, ולא דמי להדדי. דשביתת כלים דשבת דשריא הכי שריא להשכירן לגוים, אבל לא שיעשה הוא בהם מלאכה, אבל בשביעית שריא לגמרי שיעשה הוא בהם מלאכה בשביעית, הוא הדין נמי שביתת קרקע דאסורה בשביעית אינה דומה לשביתת בהמה בשבת, ששביתת בהמה הוא מצווה אפילו על ידי אחרים, ושביתת קרקע אינה אלא על ידו.

100. Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.3.66

     תדע דהכי הוא, דהא שביתת שדה בשבת חמורה משביעית, ואם השכיר שדהו לגוי ועשה בה מלאכה בשבת אינו עובר, דדוקא בבעלי חיים אזהר רחמנא שינוחו בשבת ולא יעשו מלאכה אפילו על ידי גויים, אבל כלים וקרקעות לא.

← Previous · Next → — showing 301–400 of 1,870

Responsa Badei HaAron, Otniel, 2015. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003632030/NLI Licence: CC-BY-NC. Source.