← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 4,053 sections
Single column Two columns
Yoreh De'ah.69.17.1 ואם מלח בכשא " מ הכלי אסור כו' שם אר " נ אמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח שמואל לטעמיה דאמר מליח ה " ה כרותח כו' ואמרינן התם דר' יוחנן נמי הכי ס " ל מדרבי אמי תלמידיה דאימלח ליה בישרא בההיא פינכא ותברה פירוש קערה של חרס שאין לה תקנה בהגעלה וכתב הרא " ש ובקערה שאינה מנוקבת איירי ושלא כדברי המפרשים דאיירי אפילו במנוקבת דא " כ יהא אסור למלוח שתי פעמים בכלי מנוקב אלא ודאי דמא משרק שריק וטעם שתי הסברות בדין צונן שכתב רבינו מבוארים יפה בדברי הרשב " א בארוך ובחדושיו והעתיקם ב " י ומ " ש והר " פ כתב כו' בהגהות סמ " ק בסי' ר " ה הקשה אההיא דשמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח ה " ד אי בכשא " מ אפילו הבשר שמלח בה אסור ואי בכ " מ אמאי אסור לאכול בה רותח הא קאמר דמא משריק שריק אפילו מכשר לבשר וי " ל דלעולם בכ " מ ובקערה של חרס דחרס בלע טפי ולא שייך משרק שריק וגרע טפי מלגבי בשר ותדע דהא צונן בצונן אמרינן דלא בלע וגבי כלי חרס אמרינן חזינן להו דמדייתי ובלעי ואסירי פירוש דבלעי אפילו מצונן עכ " ל מיהו להרא " ש ושאר גאונים דאינן מחלקין בין של עץ לשל חרס וס " ל דבאינה מנוקבת איירי לא קשה לדידהו אמאי קאמר הקערה אסור הא אפילו הבשר שמלח בה אסור דאיכא למימר דלא נקט קערה אלא לאשמועינן דאין אסור אלא לאכול בה רותח אבל צונן שרי אבל הבשר אין לו היתר ולי " מ דבמנוקבת איירי נמי לא קשיא אמאי אסור הא דמא משרק שריק אפי' מבשר לבשר דאדרבה דוקא מבשר לבשר אמרינן משריק שריק דכיון דטריד לפלוט האי בשר שריק מיניה דמא דפליט מאידך בשר דנפיל עליה דהאי אבל קערה דאינה פולטת מיבלע בלע לעולם ואסורה אפילו מנוקבת ואפילו בשל עץ . ולענין הלכה נראה בעיני דברי הר " ן עיקר שכתב דקערה שמלח בה בשר כהלכתו משמע דאפילו במנוקבת מיהו נראה דדוקא בכלי חרס מנוקבת מדקאמר עלה דר' יוחנן נמי הכי סבירא ליה מדר' אמי כו' ואי איתא דשמואל אפי' בכלי עץ קאמר אין ראיה מדר' אמי דדילמא רבי יוחנן לא ס " ל דהכלי אסור אלא בכ " ח דבלע טפי וכדפי' רש " י פינכא קערה של חרס אלא בע " כ דשמואל נמי בשל חרס קאמר וכ " כ הרמב " ם בסוף פ " ו מהמ " א להדיא וז " ל קערה שמלח בה בשר אפילו היתה שועה באבר אסור לאכול בה רותח לעולם שכבר נבלע הדם בחרסיה עכ " ל אלמא דמפרש הך מימרא דשמואל בקערה של חרס וממילא שמעינן דמפרש לה בקערה מנוקבת שמלח בה בשר כהלכתו דאי באינה מנוקבת לא היה צריך לפרש בשל חרס דאפי' בשל עץ נמי אסור וכ " כ הרב ב " י ומה שנראה מדברי ה " ה דלהכי מפרש לה בשל חרס שאם היתה מכלי שטף היתה נכשרת בהגעלה אבל כ " ח אפי' משועין באבר אין להם תקנה אין דבריו מקובלין לע " ד דמה בכך שנכשרת בהגעלה סוף סוף השתא לא קא עסיק בדיני הגעלה אלא לאורויי דהקערה שמלח בה אסור לאכול בהרותח כ " ז שלא הוכשרה אלא ודאי דוקא בכ " ח אסור לאכול בה רותח והא דכתב הרמב " ם אסור לאכול בה רותח לעולם אתי לאורויי דלא תימא דוקא מיד אחר המליחה קודם שהדיחוה אסור שאז היא רותחת מחמת מליחה אבל לאחר שהדיחוה דצוננת היא וכ " ש לאחר יום או יומים שרי לכך אמר דאסור לעולם והילכך יש לנהוג איסור בכ " ח מנוקב אפי' בדיעבד אם שמו בתוכו בשר רותח ויש לו דין תתאה גבר וכן דין בכלי עץ שאינו מנוקב אבל בכלי עץ מנוקב לכתחילה יש ליזהר שלא להשתמש בו רותח ובדיעבד שרי וכ " פ מהרש " ל לאסור בכ " ח מנוקב אפי' דיעבד ודלא כמהרא " י בהגהת ש " ד ומהר " ם איסרלש הנמשך אחריו להקל בזה מיהו מ " ש מהרש " ל להקל בכלי עץ מנוקב דמותר לאכול בה רותח אפילו לכתחילה משום דדם משרק שריק ומש " ה נהגינן למלוח ע " ג דף כמה פעמים זה אחר זה לא נהירא דהא הר " ן והרשב " א והרמב " ן והראב " ד מחמירין אפילו דיעבד אף בכלי עץ מנוקב וכתב הר " ן שאין ראייה ממה שמולחים וחוזרין ומולחים בכלי א' מנוקב משום דאיידי דטרידא חתיכה למיפלט לא בלעה כו' וע " ש ונהי דבדיעבד סמכינן ארוב גאונים דמתירין בשל עץ מ " מ לכתחילה ודאי יש ליזהר אף בשל עץ וכן פסק מהר " ם איסרלש והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.69.18.1 והבשר שנמלח בכשא " מ אסור לאוכלו אפי' צלי כו' כ " כ הרא " ש שם ע " ש הרב אברצלוני וכן כתבו שאר פוסקים ולא נמצא שום חולק ע " ז ומ " ש ע " ש הר " פ שכל החתיכה אסורה כן כתב בהגהות סמ " ק סימן ר " ד והמרדכי והרא " ש הביאוהו בפ' כ " ה והרא " ש נחלק עליו והאריך בפסקיו לשם ובשאלתו ששאל מהרשב " א עיין בכלל שני סימן י " ז והסכים עמו הרשב " א עיין בתשובתו סימן תס " ו וכ " כ בת " ה ולשם כתב ואפילו אם יש בה שומן כו' ואיכא למידק דכיון שהר " פ הביא בדבריו שכן עשה ר " ת מעשה בתרנגולת שנמלחה בכשא " מ דאסר אותה כולה אמאי לא הביא רבינו שר " ת עשה מעשה כן וי " ל דכיון דהרא " ש שדא בה נרגא בתשובה ואמר דאפשר דלא היה נודע איזה צד היה מונח בתוך הציר והשומע שמע וטעה לכך לא הביא דברי ר " ת בזה :
Yoreh De'ah.69.19.1 ומ " ש וכתב ר " ת שנאסרה מיד וכו' והרב אלברצלוני כתב שלא נאסר אא " כ שהתה שיעור מליחה והרא " ש הכריע דבשיעור כבישה נאסרה כל זה בפסקיו לשם . ולענין הלכה נקטינן כר " ת דאפילו לא שהתה רק מעט מיד נאסר בין בשר בין כלי ודוקא היכא שנראה מעט ציר בכלי והכי פסק מהרא " י ע " פ ההגה " ה אשיר " י מא " ז וכן פסק מהר " ם איסרלש ומהרש " ל גם נהגינן דאפילו מה שחוץ לציר אסור ואפי' בלא שומן וכדברי הר " פ ואפילו לצלי וכתב במרדכי פכ " ה ע " ש רבינו ברוך בספר החכמה דאפי' בנמלח קצת שנאכל מחמת מלחו אסור דא " א שלא יוציא המלח כל שהוא מן הדם ואותו הדם חוזר ונבלע בבשר ונאסר כיון שהכלי אינו מנוקב וכ " פ א " ו הארוך ודלא כהרשב " א בת " ה דדוקא במליחה שאינו נאכל מחמת מלחו ואפי' איכא ס' בבשר נגד הציר שבכלי אפ " ה הכל אסור אבל אם לא נראה בכלי שום ציר הכל שרי בין הכלי בין בשר כולו שרי :
Yoreh De'ah.69.20.1 כתב הרמב " ם כו' בפ " ו מהמ " א וכ " כ הרא " ה בספר ב " ה :
Yoreh De'ah.69.21.1 ומ " ש ולא נהגו כן כו' גם הראב " ד ושאר מחברים נחלקו עליו ואין ספק שהרמב " ם ז " ל כתב כך לפי קבלתו מרבותיו ולכך כתב ב " י שראוי לחוש לדבריו היכא דאפשר והרא " ה שם כתב לפי דעת זו דחתיכה בשר שנמלחה והוכשרה לקדרה אסור לחתוך אותה כשנותנה בקדרה אלא א " כ מולח מקום חתך ונמלחה כשיעור מליחה וכ " ש שאסור הבשר כשמלחו אותו מצד א' ולא מצד הב' ובכל זה אין העולם נזהרין ולא שמענו מי שנזהר בזה זולתי שהנשים נותנין הבשר במים רותחין קודם בישול אבל אין עושין כן משום איסור דם רק משום נקיות מיהו במלחו מצד אחד כבר התבאר דאפי' דיעבד אסור לבשלו ע " ל סימן זה סעיף ג' :
Yoreh De'ah.69.22.1 מעשה שנמלח בשר כו' והתירו רש " י כ " כ התוס' והרא " ש והמרדכי פכ " ה וברוקח סימן תי " ח כתב שכן התיר ר " ת ורבי' שמואל אחיו וכן נמצא בשאר פוסקים מיהו אנן נהגינן לאיסור כהר " א ממי " ץ ושאר גאונים ודוקא מה שנמצא בציר אסור כדי קליפה וגם הכלי אסור אבל בשר שחוץ לציר שרי לגמרי ואפי' אם יש ס' בכל החתיכה כנגד מה שהוא בתוך הציר אין מצטרף לבטל מאחר שהדם אינו מפעפע הילכך מה שבתוך הציר אסור בקליפה ודלא כא " ו הארוך דבתוך הציר אסור כולו אלא כמהרא " י ושאר אחרונים דאינו אסור אלא בכדי קליפה . ואיכא למידק דכאן כתב רבינו מעשה דרש " י ולעיל בסימן זה כתב ומיהו בין אם מלח במלח גס וכו' אין לאסור כי המים שבכלי מבטלין כח המלח ולא חשיב כרותח לאסור הבשר משמע דבלא מים נאסר הבשר לפחות כדי קליפה וי " ל דטעמו של רש " י שמתירו לגמרי הוי משום דס " ל דמה שנתמלא הכלי מציר הוא מוהל היתר היוצא מן הבשר לאחר ששהה שיעור מליחה ואע " פ שנתערב בו ליחלוחית דם ומלח שעל הבשר המוהל מבטל כח המלח ולא חשיב כרותח לאסור הבשר דמה לי מים מה לי מוהל וכדכתבו התוס' והרא " ש להדיא וא " כ מ " ש רבינו לעיל כי המים שבכלי מבטלין כח המלח כו' לאו דוקא מים דה " ה מוהל נמי מבטל כח המלח וכו' ולא אתי אלא לאפוקי היכא דליכא לא מים ולא מוהל אלא מיחוי דם ומלח של איסור גרידא התם ודאי הבשר אסור מה שהוא בתוך הציר אבל כשנתמחה בשל היתר אין חילוק בין מים למוהל וכתב מהרא " י בת " ה סי' קנ " ט על אווז נבלה שלאחר ששהה שיעור מליחה ויותר שמוה תוך בשר אחר דיש להתיר בהפסד מרובה דתלינן דלאחר ששהה שיעור מליחה הפסיק כח המלח ולא חשיב הציר רותח דהכי כתב סמ " ג ותימה דהלא מהרא " י עצמו בסוף התשובה הביא דברי הסמ " ג בדין בשר וגבינה שכל זמן שלא נתייבשו חשיב רותח מחמת מליחה ואוסרין זה את זה אלמא דאף לאחר שהפליט לא פסק כח המלח ומדינא הוא איסור דאורייתא ואין להתיר בהפסד מרובה אלא היכא דמדינא שרי אלא שנהגו להחמיר התם הוא דבהפסד מרובה אוקמוה אדינא וצ " ל דס " ל למהרא " י הא דאסר הסמ " ג בשר וגבינה אינו אלא לשינויא קמא דהא דמתירין כשנמצא ציר בגומות הוא לפי שהדם מתייבש ונדבק הוא במלח והמלח מעכבו לדם מלהכנס בבשר דלפי זה אין להתיר אלא לגבי איסור דם אבל בבשר וגבינה ושאר איסורין אף לאחר שיעור מליחה חשיב רותח ומפליט האיסור כל זמן שהוא לח אבל לאידך שינויא דמיקל דכתב הסמ " ג ועוד טעם אחר הגון ומביא ראייה ברורה מפרק כיצד צולין בדין חליטת חומץ דמחלק בין פסק כחו ללא פסק כחו אלמא דס " ל דטעם זה עיקר לפ " ז ודאי אף בשאר איסורים כיון דהפליט פסק כחו ושרי ולא כ' הסמ " ג דבשר וגבינה אוסרין זא " ז לחין אלא מתורת חומרא לחוש לשינויא קמא שלא להקל באיסור דאורייתא דלפ " ז בהפסד מרובה כיון דמדינא העיקר כהך טעמא דכיון שהפליט פסק כחו ושרי בין באיסור דם בין בשאר איסורין ואין להחמיר שלא מן הדין בהפסד מרובה כך נראה ליישב דעת הרב ומכל מקום אומר אני גם שכבר הורה זקן ויושב בישיבה אם לדין יש תשובה דאפי' אם תמצא לומר דטעם זה הגון ועיקר דלאחר שיעור מליחה פסק כח המלח אין זה אלא לגבי איסור דם וציר שבגומות דכיון דפסק כח המלח אינו מבליעו עוד בבשר אבל באווז נבלה אע " פ שפסק כח המלח כיון שהפליט מ " מ הנבלה עצמה הוא פתוחה ופולטת ציר מעצמה אף לאחר ששהה שיעור מליחה כל זמן שלא הודחה ולא נסתמו נקבי הפליטה והציר ודאי נבלע בבשר שאצלו שהרי הציר הנוטף הוא רותח לעולם כיון שהציר אינו נאכל מחמת מלחו אלא ע " י טיבול ואע " פ שהבשר שאצלו איננו רותח לאחר שיעור מליחה אפ " ה בולע לציר נבלה שהוא רותח ונוטף עליו ואוסר כל הבשר מדינא ואף בדאיכא הפסד מרובה אסור ועוד דהר " ן גבי ההיא בר יונה דנפלה לכדא דכותח כתב וז " ל וכ " כ הרב הנשיא אלברגילוני ז " ל דכל ששהה במלחו שיעור שהייה לקדרה הוי רותח ומקמי הכי לא וכו' ועיין לקמן בסימן צ " א פסק כמותו בש " ע אלמא דהכי נקטינן דדוקא לאחר ששהה שיעור מליחה הוא דחשיב רותח הפך דברי מהרא " י ובעל כרחינו צריכין אנו לומר דהר " ן לא איירי אלא לגבי בשר בחלב כהך דבר יונה וה " ה לשאר איסורין אבל לענין איסור דם הוי איפכא דלאחר ששהה שיעור מליחה לא חשיב כרותח בין לשינויא קמא בין לשינויא בתרא כנלפע " ד עיקר וכבר הארכתי בתשובה בס " ד ודהכי מוכח מדברי הרא " ש וכאן יספיק הקיצור :
Yoreh De'ah.69.23.1 במקום שאין מלח מצוי כו' ז " ל הגהת אשיר " י מא " ז ובמקום שאין מלח כלל יצלנו תחלה עד שיזוב כל דמו ואח " כ יבשלנו וכן כתב בש " ד עד שיזוב דמו ויש לתמוה על מ " ש רבינו להקל בחצי צלייתו ואפשר דס " ל לרבינו דבחצי צלייתו כבר זב כל דמו ויש לזה סמך מדקיימא לן דבנתבשל כמאכל ב " ד חשיב בישול לענין שבת והרמב " ם בפ " ט דהלכות שבת כתב שהוא חצי בישולו אלמא דבחצי צלייתו חשיב צלוי ואע " פ שרבינו בא " ח בסי' רנ " ג כתב שהוא שליש בישולו לשם כתב ע " פ פרש " י סוף פ " ק דשבת להחמיר באיסור שבת וכאן תפס לחומרא ע " פ פי' הרמב " ם וכן פסק בא " ו הארוך כלל ח' וכלל ט' דלאחר חצי צלייתו אין כאן דם אלא ציר ועוד ראייה מהא דאמר סוף פ " ק דפסחים ה " ד נא כדאמרי פרסאי אברנים ופירש הערוך אברנים היינו נא שנצלה מעט והרמב " ם בפ " ח מה' קרבן פסח כ' וז " ל נא שהזהירה עליו התורה הוא הבשר שהתחיל בו מעשה האור ונצלה מעט ואינו ראוי לאכילת אדם עדיין עכ " ל אלמא דכשהוא נצלה חצי צלייתו שהוא ראוי לאכילת אדם צלוי כל צרכו קרינן ליה התם דהא ראוי לבן דרוסאי אם כן ראוי לאכילת אדם הוא והסמ " ג בלאוין ש " ן שכתב אברנים פי' לא חי ולא צלי כל צרכו לחצי צלייתו קרי ליה צלי כל צרכו ולא כההיא דתניא התם יכול צלאו כל צרכו יהא חייב דקאמרינן עלה ה " ד א " ר אשי דשויא חרוכא דסתם צלוי כל צרכו בלשון בני אדם היינו בנצלה חצי צלייתו דהיינו כל צרכו כיון שראוי לאכילת אדם ובהך צלייה קאמר סמ " ג לא חי ולא צלי כל צרכו וק " ל : ואיפשר דהך שיעורא דשיעור מליחה כשיעור צלייה היינו לומר כשיעור חצי צלייתו דהיינו שיעור מיל ואידי ואידי חדא שיעורא הוא ולפרש " י דכמאכל ב " ד הוא שליש בישולו שיעור צלייה הוי נמי שליש צלייתו ולעיל כתבתי דכשיעור צלייה היינו צליית פני הבשר כל סביבותיו אע " פ שבאמצעו לא נצלה כל עיקר והוא העיקר לפע " ד משום דלפ " ז אין חילוק בין חתיכה עבה לשאינה עבה מה שאין כן בחצי צלייתו דיש חילוק ואם כן נתת דבריך לשיעורין ואינו כשיעור מיל שהוא שיעור שוה לכל החתיכות ודו " ק . וראיתי מהרא " י בהגה " ה ש " ד לשם שכתב שמפני שאין הנשים בקיאין בדבר נוהגין לצלותו כל צרכו כל כך עד שיתייבש מבחוץ ואחר כך מבשלין אותו בלי הדחה . ומהרש " ל בא " ו שלו נמי כתב שאין לבשל עד שיזוב כל דמו ואין להקל כי " ד שכתב עד חצי צלייתו ויש לתמוה עליהם דאין ספק דלא נחלק הי " ד על הא " ז אלא כדפרישית הוא העיקר דחצי צלייתו היינו עד שיזוב כל דמו שוב מצאתי להדיא בהגהת ש " ד סימן י " ז בדין תחיבת סכין בבשר בשעת צלייה וז " ל ועי " ל דכל צלייה דאיירינן ביה הכא איירי כמאכל ב " ד והשתא א " ש מה שאסר לתחוב הסכין בבשר לראות אם נצלה אם לאו דחיישינן שמא אינו נצלה כמב " ד ויש ודאי דם שם עכ " ל אלמא דבנצלה כמב " ד דהוא חצי צלייתו לכל היותר פשיטא לן דאין שם דם וכ " כ הרב המגיד בפ " ו מהמ " א בדין ככר שחתך עליה בשר ומביאו ב " י לקמן בסימן ע " ו וכתב דבשליש צלייתו סגי אלא דרבינו החמיר וכתב חצי צלייתו כדפרישית ופשוט דלא בא הגהת ש " ד לחלוק על הא " ז אלא פרושי קמפרש והכי נקטינן . וע " ל בסימן ע " ו מה שקשה מבי דוגי על מה שכתב כאן ולשם יתבאר בס " ד : מצאתי כתוב באגרת תשובה כו' הקשה ב " י דלמאי שכתב רבינו להתיר במעשה דרש " י אם כן אף בחתך בו בסכין לאחר שיעור מליחה אין הסכין נאסר . ול " ק מידי למאי דפרישית דמעשה דרש " י לא שרי אלא מפני שמיחוי האיסור של דם ומלח מתבטל במוהל של היתר וא " כ בחותך בסכין דאין כאן ביטול איסור אף רש " י מודה שהסכין בלע קצת דם בשעת חתוך דלאחר שיעור מליחה ודאי רותח הוא להרב אברצלוני אך קשה ממ " ש רבינו בסי' ע " ו דסכין שחתך בו צלי מותר וא " כ כ " ש במליחה דהא קמן דבת " ה מחמיר טפי בצלי מבמליחה ע " ש בסי' קס " ב ואפשר דרבי' ס " ל איפכא דבצלייה אמרינן נורא משאיב שאיב משא " כ במליחה :
Yoreh De'ah.70.1.1 מולחין הרבה כו' עד וכל זמן שפולטת צירה אינה בולעת ואפי' מתקבץ הרבה כו' כלומר דאפילו עומד בגומא אינה בולעת ודע דלפי טעם זה אין צריך להמתין לתחתונה עד גמר פליטת העליונה משא " כ לשאר ב' טעמים שכתבו התוס' והרא " ש בפרק כ " ה דבולעת אלא דחוזרת ופולטת ע " ש ( בדף קי " ב ) בד " ה ודגים דצריך להמתין וס " ל לרבינו דכיון דכתבו התוספות והרא " ש טעם זה דכ " ז שפולטת צירה אינה בולעת כו' באחרונה משמע דהכי נקטינן :
Yoreh De'ah.70.2.1 ומ " ש בד " א במולח בשר עם בשר כו' שם ( ד' קי " ב ) אמר ר " נ דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין ואסיקנא דאפי' בכלי מנוקב קאמר דדגים משום דרפו קרמייהו קדמי ופלטי ועופות קמיטי בתר דנייחי דגים פלטי עופות והדר בלעי מינייהו וכתב הרא " ש פירש " י הדגים לבדן אסורים והקשה רשב " ם כו' ורשב " ם פי' שגם העופות אסורין לפי שהדגים הנאסרין נ " נ וחוזרין ואוסרין את העופות בצירן האסור שנאסר מחמת דם העופות ולפי' ר " א דלא אמרינן חנ " נ אלא בבשר בחלב לא יתכן לומר כן וג " כ לפי מה שפירשנו גבי גדי שצלאו בחלבו דלא אמרינן חנ " נ ואוסרת אלא במקום שהאיסור עצמו הנבלע בו הולך ומתפשט עם טעם שלה הנפלט ומיהו לפי טעם זה יש ליישב קצת ולומר שגם מן הדם הנבלע בדגים יוצא קצת ע " י המליחה שעושה אותה כרותח ונפלט עם ציר הדגים ונבלע בעופות כו' עד אבל הכא שרוב הדם נשאר בדגים ומעט ממנו נפלט עם ציר הרבה נבלע עם הציר בעופות ולא שייך למימר משרק שריק עכ " ל ומביאו ב " י וצריך לבאר דרשב " ם לא ס " ל כפירש " י שהדגים פולטין כל צירן קודם שיפלוט העוף את דמו אלא שוהין הדגים לפלוט ציר כל שעה ואפילו הכי דגים אסורין דכיון דרכיכי ורפו קרמייהו בולעין דם העופות אע " פ שפולטין את צירן עדיין ומטעם זה גם עופות אסורין משום דדגים פלטי את צירן והעופות בולעין דשפיר בלעי ציר אע " ג דטרודין לפלוט את צירן דציר מיסרך סריך משא " כ דם ומתחלה היה נראה דטעמו של רשב " ם הוא דהעופות נאסרין משום דבלעי ציר של דגים שנאסר מחמת דם העופות והקשה הרא " ש על זה שתי קושיות חדא דלר " א אין חנ " נ אלא בבשר בחלב ועוד אפי' למ " ד בכל איסורין חנ " נ אינו אלא היכא שהאיסור עצמו הילך ומתפשט עם טעם שלה הנפלט וא " כ הכא שאין האיסור שהוא דם העופות שנבלע בדגים הולך ומתפשט כו' דהא כל זמן שהעופות פולטין את צירן אינן בולעין דם א " כ לא נאסרו העופות בבליעת צירן של דגים ותירץ דיש ליישב פי' רשב " ם דה " ק דהעופות נאסרין ג " כ כשבולעין ציר של דגים מפני שגם קצת דם נפלט עם ציר הרבה דדגים ונבלע בעופות וא " כ נאסרין העופות מפני הדם שחוזרין ובולעין מן הדגים אף לר " א דלא אמרינן חנ " נ אלא בבשר בחלב דהא אין איסור העופות מפני ציר של דגים אלא מפני דם העופות שנפלט עם הציר של דגים ונבלע הכל בעופות וז " ש רבינו ורשב " ם פי' שגם העופות אסורין לפי שהדגים חוזרין ופולטין הדם שבלעו ומבליעין אותו בעופות וכן הוא מסקנת א " א הרא " ש ז " ל עכ " ל ומבואר שכך הוא מסקנתו כו' שהרי כתב פירש " י ושרשב " ם הקשה עליו ופי' שגם העופות אסורין ונשא ונתן בפירושו והיתה מסקנתו שהטעם הוא שהעופות נאסרים מפני שבולעים קצת דם עם ציר הרבה דדגים וא " כ אסורים אף לרבינו אפרים כדפרישי' : ומ " ש אח " כ ונראה דלא נאסור מן הדגים אלא כדי קליפה נקט דגים משום דהכל מודים דדגים אסורים ואה " נ דלרשב " ם דעופות ג " כ אסורים אינם אסורים אלא כדי קליפה ועוד דכיון דדגים נאסרים תחלה ואח " כ נאסרו העופות מהם הילכך נקט דגים שהם תחלת האיסור והרב ב " י הבין מזה דדעת הרא " ש נוטה לפי' רש " י דעופות מותרין ואחריו נמשך גם מהר " ם איסרל " ש בת " ח כלל כ' דין י " א ולא נהירא אלא כמ " ש רבינו הוא האמת : עוד הבין הרב ב " י מ " כ שאף למסקנת הרא " ש אין איסור העופות אלא למ " ד דבכל האיסורים חתיכה נ " נ דאילו לר " א לעולם העופות מותרין ואפשר דס " ל דא " א שלא יהא בעופות ס' כנגד מקצת דם שבלעו מן הדגים ושרי ליה מאריה דלא קרי ליה מקצת דם אלא כנגד הציר שהוא הרבה כלומר דאע " פ דכ " ז שפולטין את צירן אינן בולעין דם מ " מ הכא שהדגים פולטין ציר הרבה ומעט דם נפלט עם הציר א " כ כשבולעין העופות ציר הרבה בולעין אגבו גם הדם המועט אבל ודאי לא ידעינן כמה הוא הדם המועט שבולעין אגב הציר מרובה ודילמא אין ס' בעופות נגד הדם הילכך אף לר " א העופות נאסרין . ולענין הלכה אע " פ שהרמב " ם כתב הדגים אסורים ומשמע שהעופות מותרים וכן כתב סמ " ג וסמ " ק וכן . נראה מסה " ת וכן פסק הרשב " א והר " ן הנה מאחר שהרשב " ם והרא " ש אוסרין גם העופות והר " ר ירוחם והאגודה גם המה הביאו פי' רש " י ושרשב " ם חולק ואוסר שניהם וכך הוא דעת רבי' אין ראוי להקל באיסור דאורייתא והלכך אף העופות אסורין ומן התוס' אין הכרע שהם לא כתבו אלא ליישב פרש " י אבל לא באו לפסוק הלכה כמותו וע " ש שוב מצאתי בהגהת ש " ד סימן כ' שהביא תחילה ל' האשיר " י דפירש " י הדגים לבדן אסורין ורשב " ם פי' דגם עופות אסורין ואח " כ כתב וז " ל וכתב א " ז דאין נראה לר " י פי' רשב " ם והכי נהוג דאשיר " י דחק ליישב דבריו כדמוכח מתוך דבריו ובתוס' מסיק להדיא כפי' רשב " ם מהרא " י ז " ל עכ " ל ובא " ו הארוך כלל י " ג העתיק הגה " ה זו בסוף הספר משמע דכך היא הנוסחא האמיתית בהג " ה זו דלא כיש נוסחאות שהגיהו בה ובתוס' מסיק בהדיא דלא כפי' רשב " ם מפני שהיה קשה להם דבתוס' שלנו מיישב פירש " י ואין זה ראיה דמהרא " י ז " ל אתוספות ארוכים קאמר דלשם מסיק כפי' רשב " ם והילכך אין להקל כלל ודלא כנמצא בא " ו הארוך שכתב דהכי נהגינן כפירש " י ונמשכו אחריו מהר " ם איסרלש וגם מהרש " ל הגיה בהגהת ש " ד ובתוס' מסיק דלא כפי' רשב " ם ופירש דמהרא " י קאמר נמי הכי נהוג כפירש " י עיין בא " ו שלו תחלת שער י' דליתא אלא הכי נהוג כפי' רשב " ם קאמר והכי נקטינן דשניהם אסורים עד ששים דלא כש " ע דפסיק דהעופות מותרים לגמרי והדגים בקליפה אלא הכל אסור :
Yoreh De'ah.70.3.1 ומ " ש רבינו עבר יומלחן יחד פירש " י שהעופות מותרים והדגים אסורין אבל לא מלחן יחד אלא שמלח הדג אצל העוף מותר כו' התוס' והרא " ש לשם כתבו דהקשה רשב " ם לפירש " י דהו " ל למימר דגים שמלחן עם עופות אסורים דאז הוה משמע דאיסורא קאי אדגים לחודייהו וי " ל דא " כ הוה משמע דאף אם העופות לא נמלחו אלא שהדגים נמלחו עמהם וזה אינו דבענין זה לא היו הדגים אסורים דהו " ל כמו טהור מליח וטמא תפל וזה שכתב רבינו דכשמלח הדג אצל העוף כלומר ולא נמלח העוף מותר אלא שיש לתמוה אהא דכתב רבי' בסמוך וכל זה שמלח שניהם יחד אבל אם לא מלחן יחד אלא לאחר שמלח הדג נתנו עם העוף מותר דלאיזה צורך חזר וכתב היתר זה וי " ל דהוצרך לחזור ולכתוב היתר זה אף לפי' רבינו שמואל בר מאיר דס " ל דאף העופות נאסרים משום דבלעי קצת דם שנפלט מן הדגים וא " כ לפי זה ס " ד אמינא דאע " פ שמלח הדגים אצל העופות ולא נמלחו העופות אפי' הכי א " א שלא יהיו העופות פולטים מעט דם ממליחת הדגים שאצלם ונבלע בדגים ונאסרו קמ " ל דמותרים לגמרי משום דאיידי דהדגים טרודים לפלוט אינו בולע וכן כתב הרשב " א להדיא בת " ה הארוך הביאו ב " י בסמוך אהא דתניא דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר וז " ל דכל שהוא מלוח פולט ומבליע חבירו ואינו מחממו כל כך שיהא פולט אלא מעט ואיידי דמטריד לפלוט אינו בולע אותה פליטה מועטת שחבירו פולט עכ " ל אלא דמ " מ קשה לאיזה צורך כתבו תחלה דהלא ממה שכתב בסוף דבריו וכל זה כשמלח שניהם יחד כו' אנן ידעינן דקאי לדעת כולם דבין לפירש " י בין לפי' רשב " ם בנמלחו הדגים ולא נמלחו העופות אף הדגים מותרים ובאו " ה שער י " ג מפרש דמ " ש רבי' בסוף דבריו אבל אם לא מלחן יחד כו' מיירי שגם העופות מלוחים אלא שלא מלחן יחד אלא מלח דגים בפני עצמן ועופות בפ " ע ולאחר ששהו אף העופות שיעור מליחה קודם הדחה אחרונה נתן הדגים עם העופות ולפיכך הדגים מותרים כיון דעופות פלטו כבר כל דמן ולחלוחית דם ומלח שעל העופות שנוגעין בדגים אינן אוסרין אפי' למאן דמחמיר במעשה דרש " י ה " ה כשהמוהל בעין והבשר מונח בתוכו אבל משום לחלוחית בעלמא שעל הבשר לא נהגינן איסור וסגי לדגים בהדחה בעלמא וכך הסכים מהר " ם איסרל " ש בת " ח כלל כ' דין י " ג אבל קשה אם רבינו לכך נתכוין היאך מצא זה לכתוב כך בספרו דכבר נודע שאינו כותב דבר אלא מה שמפורש בתלמוד או בפסקי הגאונים ועוד דלא הו " ל לסתום דבריו אלא הו " ל לפרש דמיירי דהניחן יחד לאחר ששהו שיעור מליחה אלא ודאי איירי שהעוף אינו נמלח והוי כטהור מלוח וטמא תפל וכן פי' מהרש " ל . ובי " ד כתיבת יד ישן נושן ראיתי שמ " ש תחלה אבל לא מלחן יחד אלא שמלח הדג אצל העוף מותר היא הגה " ה שכתב התלמיד בגליון ואינו מדברי רבינו וכן עיקר . וכתב ב " י דהא דכתב רבינו דאם מלח הדג אצל העוף ולא מלח העוף דמותר דוקא נקט דג מליח ועוף תפל מותר דאילו העוף מליח ודג תפל דגים אסורים במכ " ש דשניהם מלוחים עכ " ל וכן פסק בש " ע ולא נהירא חדא דהו " ל לרבינו לפרש מתחלה כשכתב דאם שניהם מלוחים דדגים אסורים דהו " ל לומר בפירוש וכ " ש אם העופות מלוחים והדגים תפלים וכמ " ש אח " כ בדין דג טמא וטהור שנמלחו יחד ותו אדרבה שניהם מלוחים אסור יותר באיסור דם דבשניהם מלוחים אסורים ואין להם תקנה אבל בעוף מלוח ודגים תפלים אסורים ויש להם תקנה ע " י שיחזור וימלחם דכיון דהדג לא פלט עדיין אמרינן אגב דפלט דם וציר דידיה פלט נמי מה שבלע מהעופות וכך תפס עליו מהר " ם איסרלש בת " ח כלל כ' דין י " ד והשתא ניחא דבסמוך אצל דג טהור וטמא דאיסורו משום ציר דגים טמאים כתב רבינו וכ " ש אם הטמא מלוח וכו' וכן פירש " י בגמרא והיינו טעמא דהתם לית להו תקנה שיחזור וימלחם כו' שאין המלח מפליט מן הטהור מה שבלע ציר של טומאה מן הטמא כי אין המלח מפליט אלא דם וא " כ שפיר הוי כ " ש לשם ואפשר ליישב דברי ב " י דמ " ש דבעוף מליח ודגים תפלים דאסורין במכ " ש דשניהם מלוחים היינו היכא שהדגים פלטו כבר כל דמן והודחו אבל אם עדיין לא פלטו דמן ולא נמלח מעולם מודה ב " י דהדגים מותרים כשימלחום דאגב דיפלוט דם דידיה וכו' וכך נראה ממ " ש בהגהת ש " ע דבהכי איכא ליישב דברי ב " י ע " ש והוא דוחק :
Yoreh De'ah.70.4.1 ומ " ש והא דאסרינן לדגים לא כולן אלא כדי קליפה מהם לפיכך וכו' וז " ל הרא " ש שם ונראה דלא נאסר מן הדגים אלא כדי קליפה דרותח דמליח אינו אוסר אלא כדי קליפה וגם נראה דמיירי בחתיכות של דגים או דגים שלמים שניטלו קשקשיהם אבל בעוד שהקשקשים עליהם נראה לעינים דקמיטי יותר מעופות עכ " ל ומלשון רבינו שכתב לפיכך וכו' יראה דבקשקשים עליהם נמי לא שרי אלא משום דהקשקשים לא גריעי מקליפה וכדלעיל בסימן ס " ח בדין מליגת תרנגולת בנוצתה . וא " כ משמע לפי זה דלדידן דנהגינן אף במליחה לשער בס' כל הדגים אסורים אפילו לא ניטלו קשקשיהן וליתא דאע " פ דבניטלו קשקשיהן אסורים עד ס' דלא נהגינן במליחה בקליפה מ " מ היכא דלא ניטלו קשקשיהן אין הדגים נאסרין אף לדידן דלא הוה טעמא היכא דלא ניטלו קשקשיהם משום דאיכא שיעור קליפה אלא הטעם משום דנראה לעינים דקמיטי יותר מעופות ולא בלעי כל עיקר והכי מוכח להדיא לשון האשיר " י וכ " כ או " ה כלל י " ג וכ " כ מהרש " ל בא " ו סימן ל " ז ומהר " ם איסרלש בת " ח כלל כ' דין י " ב והכי נקטינן : כתב באו " ה הא דדגים אסורים דוקא כשמונחין זו בצד זו דהוי דרך הילוכו וכל שכן כשהדגים למטה אבל אם היו הדגים למעלה מותרים דיעבד דהא אינו מפעפע למעלה ולא יהא רפי קרמייהו גרע מבאותה חתיכה עצמה בבשר מלוח שנפל לציר דלכ " ע אינו אסור אלא מה שבתוך הציר ואפי' בחתיכה שומן ובהגה " ה שבסוף הספר כתב דאפי' זו בצד זו אם חתיכות הדגים גדולים וגבוהים יותר ועולין למעלה מן העופות מה שלמעלה שאינו נוגע בעופות מותר אפילו באותה חתיכה עצמה דלא גרע משומן שנפל חציו לציר עכ " ל וצ " ל לפ " ז הא דכתב הר " ן דאין הדגים אסורין אלא כשמלחן כשיעור מליחתן לקדרה אבל בבציר מהכי לא מתסרי והביאו ב " י היינו דוקא כשמונחים זה בצד זה אבל כשהעופות למעלה ודגים למטה אפי' בבציר מהכי מתסרי דגים דהא כתב המרדכי פכ " ה דאפי' לא נמלח רק לצלי שאין הבשר חשוב כרותח מ " מ הציר הנוטף ממנו מיקרי רותח אבל במונחים זו בצד זו ודאי אינו אוסר מגעו כדכתב להדיא בש " ד בסימן כ " ב וז " ל ובשר שנמלח רק קצת לצלי אע " פ שאינו חשוב לאסור מגעו מ " מ ציר הנוטף ממנו על הגבינה אסור כו' אלמא דוקא בנוטף מלמעלה למטה הוא דאסור אבל במה שנוגע אליו אינו אוסר מיהו אפשר דדוקא בנגיעה בעלמא אינו אוסר אבל אם מונחים זו בצד זו עד שעינינו רואות דזב הציר מזה לזה בודאי נאסר הטהור דאע " פ שאינו נוטף עליו ממש מ " מ כאן דזב מזה לזה בלע שפיר : כתב הר " ן הא דדגים אסורין היינו אפילו לא שהו שיעור מליחה יחד דהא הדגים נאסרים מדם הפליטה של עופות ולאחר ששהו כבר פלטו כל דמן אלא בע " כ דתוך שיעור מליחה בלעי דגים ע " כ מיהו אין הדגים נאסרים מיד אלא היכא שעינינו רואות שנפלט מהן מעט ציר אבל אם לאחר שמלחן יחד קודם שהתחילו לפלוט הציר הדגים מן העופות אין הדגים נאסרים ופשוט הוא :
Yoreh De'ah.70.5.1 בשר שחוטה כו' שם ( סוף דף קי " ב ) עובדא בי רב מרי בר רחל דאסר ליה רבא ופירש " י ואפי' נמלחו בכ " מ אסור ומשמע דהכא אפי' טריפה למטה והכשרה למעלה אסורה דהציר נבלה מפעפע שפיר מלמטה למעלה . ובמרדכי כתב וז " ל טמא מליח וטהור תפל אסור ואם מלחן יחד וסילקן קודם גמר פליטתן כתב ראב " ן שמותר ואין נראה לראבי " ה דציר נבלה חזק הוא ומבליע קודם גמר פליטתו עכ " ל . נראה דדעת ראב " ן הוא דבטמא מליח וטהור תפל נאסר הטהור מיד דכיון דאינו טרוד לפלוט כלל בולע מיד ציר נבלה אף קודם גמר פליטת הטמא את דמו אבל בשניהם מלוחים כ " ז שהטהור טרוד לפלוט דם אינו בולע כל עיקר אפי' ציר נבלה אלא כשגמר הטהור פליטת דמו אז בולע ציר אע " פ שהוא פולט ציר דידיה דאע " פ דלענין דם אמרינן כ " ז שפולט הטהור דם דידיה אינו בולע דם מכל מקום לענין בליטת ציר שפיר בולע ציר אע " פ שפולט ציר דידיה והילכך אם סלקן קודם גמר פליטת דמו אין הכשרה נאסר וראבי " ה ס " ל דבציר שהוא חזק אפי' תוך שיעור פליטת הדם בלע ציר ואסור ולא אמרינן אגב דטרוד לפלוט דם לא בלע לגבי ציר שהוא חזק וכן נראה דעת הפוסקים :
Yoreh De'ah.70.6.1 דג טמא ובירור כו' בריייתא לשם ריש ( דף קי " ג ):
Yoreh De'ah.70.7.1 ומ " ש וכ " ש אם הטמא מליח והטהור תפל הכי מוכח בגמרא לשם דכ " ש הוא וכן פי' רש " י להדיא :
Yoreh De'ah.70.8.1 ומ " ש אבל אם טהור מליח כו' שם כתבו התוס' והרא " ש טהור מליח וטמא תפל מותר גבי מליח ברותח לא שייך לא עילאה גבר ולא תתאה גבר ואפילו קליפה לא בעי אע " ג דאמרינן גבי צלי אדמיקר ליה בלע ע " כ ויש לתמוה על לשון רבינו דהול " ל ונתן הטהור אחר שמלחו תחת הטמא שרי ואפילו קליפה לא בעי דהשתא הוי שפיר רבותא דלא תימא דלא שרי אלא זה בצד זה א " נ טמא התפל למטה וטהור מליח למעלה אבל כשהמליח למטה אדמיקר ליה בלע ובעי קליפה קמ " ל דאפ " ה שרי לגמרי וכדכתבו התוס' והרא " ש אבל השתא דכתב דנתן הטמא תפל למטה קשה מאי רבותיה דקאמר ואפילו קליפה לא בעי ועוד הקשה ב " י דהול " ל סתמא שרי וממילא משמע דאפי' קליפה לא בעי דהא כשהטמא מליח אינו אוסר אלא בקליפה לדעת הרא " ש ורבינו וא " כ ממילא בטמא תפל אפי' קליפה לא בעי ונראה בעיני דכאן לא כתב רבינו אלא מה שהוא מותר ואסור אליבא דכ " ע ולפי דלקמן כתב בסי' ק " ה מחלוקת ר " י ורשב " א בדין תתאה גבר לגבי מליחה לכך כתב כאן הא דאמרינן דבטמא מליח וטהור תפל אסור ובטהור מליח וטמא תפל מותר היינו כשהמלוח למעלה דהשתא כשהטמא מליח בעינן קליפה ובטהור מליח אפי' קליפה לא בעי דבהא ליכא פלוגתא אבל כשהמליח למטה לא איירי ביה השתא כיון דפליגי בה ובסימן ק " ה יתבאר דלהרשב " א בעי קליפה . ועי " ל דרבינו לשיטתו אזול דמסיק לקמן בסי' ק " ה דלענין מליחה אין חילוק בין תתאה לעילאה וזה פשוט אליו ואדרבה רבותא אתא לאשמועינן הכא דאע " פ שהטהור מליח נתון על הטמא וציר נוטף על הטמא וסד " א דנמלח גם הטמא ממלח שעל הטהור וקמ " ל דאפי' הכי אינו נחשב כרותח ואפי' קליפה לא בעי ואצ " ל זה בצד זה א " נ הטמא תפל למעלה דפשיטא דאינו נחשב כרותח והכי משמע לשון הרא " ש שכתב וא " ת כיון שנמלח הטהור ומונח על הטמא או תחתיו או בצדו הרי נמלח גם הטמא ממלח שעל הטהור ויש לומר שנמלח מכל צדדין רק במקום שהוא דבוק לטמא אי נמי אחר שנמלח נגע לטמא ובמה שנוגע בטמא אינו נחשב כרותח להיות פולט דהבשר אינו יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה וכו' הנה לתירוץ השני משמע להדיא דאפילו מונח הטהור על הטמא אין הטמא נחשב כרותח כלל שיהא פולט אע " פ שנמלח קצת מן הטיפין הנוטפין עליו כיון שלא נמלח יפה יפה ולפיכך אפילו קליפה לא בעי ורבינו תופס תירוץ זה עיקר ולכן כתב סתם היכא דנמלח הטהור כסתם מליחה שהיא מכל צדדין ואחר כך נתנו על הטמא אפילו הכי שרי ואפילו קליפה לא בעי וכן פי' בית יוסף דרבינו תופס תירוץ שני :
Yoreh De'ah.70.9.1 כתב הרשב " א כו' וא " א הרא " ש ז " ל כתב שיכולין להשהותו כמו שירצו כו' משמע שלא נחלק הרא " ש אלא אבשר שמשהין אותו במלחו התם הוא דשרי אפילו לאחר פליטת כל צירו והכי נקטינן להקל בזה כסברת הרא " ש אבל במולח בשר עם בשר שכבר נמלח ופלט כל צירו מודה גם הרא " ש דנאסר ואין לו תקנה כדין בשר לאחר שפלט כל צירו שנפל לציר של איסור דנאסר ואין לו תקנה לחזור ולמלחו ואפי' לצלי אסור וכמ " ש הרא " ש פג " ה והטעם הוא דכיון דאינו פולט אפילו ציר שוב אינו פולט מה שבלע דם וציר של איסור והכי נקטינן כסברת הרא " ש והרשב " א ורוב פוסקים להחמיר בזה ודלא כסברת ר " ת שכתבוהו התוס' בפכ " ה ( דף קי " ב ) בד " ה ודגים ומפורש היטב בת " ה הארוך וז " ל ולענין למלוח בשר שלא נמלח עם בשר שנמלח אם הבשר שנמלח שהה כ " כ במלחו עד שפלט אפי' צירו ה " ה אסור כו' ור " ת ז " ל התיר אפי' לאחר כמה ימים משום דדם משרק שריק ולעולם אינו נבלע ואם נבלע כמו שנבלע נפלט ואינו מתעכב שם ודגים ועופות שאסורין היינו משום דרפו קרמייהו ובולעין הן בנקלה ובשרם רך ומתפשט הדם בתוכם ואינו נפלט אחר שבלע משא " כ בבשר ואינו מחוור בעיני דהא מפרשינן טעמא בגמרא דהיתר מליחה חתיכה עם חתיכה ואפי' חתיכה אחת משום דכל שטרוד לפלוט אינו בולע הוא הא לאו הכי אסור עכ " ל ולפ " ז אפי' דיעבד אסור :
Yoreh De'ah.70.10.1 כתב עוד הרשב " א כו' פי' לכתחילה אסור ליתן כו' ואם נתן כתב בסה " ת שחוזר להיות מותר כו' ואף הרשב " א מודה לו כמו שכתב להדיא בת " ה הארוך והקצר :
Yoreh De'ah.70.11.1 ומ " ש ואפי' לפ " ז בשר שנמלח כבר ופלט כל דמו כו' משמע דמיירי דלא פלט כבר אלא דמו אבל לא גם את צירו ואפ " ה אסור ומיירי בהודח אחר שפלט דמו דכיון שהודח המים שוברים כח פליטת הבשר וכל שהוא בולע דם אח " כ שוב אינו פולט :
Yoreh De'ah.70.12.1 ומ " ש ויש מתירין גם בזה ע " י מליחה הוא סברת הר " ר יונה רבו של הרשב " א שסובר דאפילו בשר שנמלח והודח ואח " כ נמלח עמו בשר דמולחו פעם שנית ושפיר דמי דכמו שפולט דמי ע " י מליחה כך יפלוט דם שבלע מעלמא מחמת חום המלח . והרשב " א הקשה ע " ז דאם כן דאפי' כשהודח ונסתמין נקבי הפליטה דשוב אינו פולט ציר אפי' הכי מועלת המליחה להפליט הדם שבלע מעלמא דגים ועופות שנמלחו אמאי אסורין הדגי' שהרי הדגים מלוחין ולא הודחו והמלח עליהן ומה לי אותו מלח ומה לי מלח אחר ואפשר דדגים שאני דכיון דרפו טובא בולעין הן הרבה והדם הבא להם מעלמא נסרך בהם ביותר ואין כח במלח להוציאו ועדיין אין הענין מתחוור בבשר שיצא ידי דמו והודח דכל שהוא בולע ואינו פולט דמו גם דם הבא לו ממקום אחר אינו פולט עכ " ל בת " ה הארוך וכ " כ בקצר וז " ל וגדולה מזו אמרו קצת רבותי שאפי' מלחו בשר ע " ג בשר שנמלח והודח ובלע דם חתיכה זו שמלחו עליו חוזר הוא ומולחו וכשר דכבכ " פ וכמו שפולט ע " י מלח דם של עצמו כך יפלוט דם שבלע ממקום אחר ואין דבר זה נכון בעיני וראיתי בו דבר זה ממה שאסרו דגים שמלחן עם עופות ואילו היה להם היתר במליחה לא אמרו אסורות ולא היו שותקין מללמד עליהם את ההיתר עכ " ל ורבינו סתם את דבריו שהיה לו לבאר ולומר ואפי' לפ " ז בשר שנמלח ופלט כל דמו והודח שמלחו עמו בשר אחר אסור כו' דהא עיקר האיסור הוא בשביל שהודח דאם לא הודח מודה הרשב " א דשרי דכיון שטרוד לפלוט ציר אינו בולע דם . ואם נפרש דמ " ש ופלט כל דמו לאו דוקא אלא ר " ל שפלט גם את הציר א " כ קשה מ " ש אח " כ ויש מתירין גם בזה על ידי מליחה הא ליכא למ " ד דשרי בכה " ג ועוד קשה דאי איתא דאיכא מאן דשרי אף בכה " ג א " כ אמאי הדגים אסורים משום דגמרי כל פליטת צירן כו' הלא ליש מתירין אפי' גמרו כל פליטת צירן שרי ע " י מליחה אלא הדבר ברור כשמש דרבי' מיירי הכא בשפלט כבר כל דמו ולא פלט את צירו אלא שהודח אחר פליטת דמו ובזה נחלקו הרשב " א עם רבו ה " ר יונה וכדפרישית ודו " ק ולענין הלכה נקטינן להחמיר באיסור דאורייתא כסברת הרשב " א מיהו אף הרשב " א מודה דאפי' הודח אם לא פלט כל דמו כגון שהודח תוך שיעור מליחה ונתנוהו אצל בשר שנמלח קודם פליטת דמו דיש לו תקנה ע " י שיחזור וידיחנו וימלחנו דאגב דפלט דם דידיה פולט נמי דם הנבלע בו ממקום אחר כמו שיתבאר בסמוך בדין בשר שנפל לציר וכו' בסוף סימן זה ובספר בדק הבית להרב רבינו יוסף קארו כתב ג " כ ע " ש הרבינו ירוחם וז " ל ר " ת היה מתיר בשר שנמלח והדיחוהו ממלחו ואח " כ מלחו עליו בשר אחר שלא כמלח ולא הודו לו עכ " ל וכתב עוד על דברי הרשב " א דלאחר שהודח אם חזר ומלחו עם בשר שלא נמלח אסור ואין לו תקנה ודלא כמ " ש בש " ע דאינו אסור אלא לכתחילה דליתא אלא אפי' בדיעבד אסור אם הודח וכן אם פלט כל צירו נמי אסור אפי' לא הודח וז " ל הש " ד סימן ו' חתיכה שלא נמלחה ונפל עליה ציר מבשר מליח או נפלה לתוך ציר יחזור וימלחנה ומותר דאגב דפליט ציר דידיה פלטה נמי ציר הבלוע בה אבל חתיכה שנמלחה ופלטה כל צרכה ונפל עליה ציר או נפלה לתוך הציר אסור הואיל ואינה פולטת ציר שלה שהרי כבר פלטה כל צרכה אינה פולטת ציר הנבלע בה עכ " ל ונראה ממ " ש אבל חתיכה שנמלחה כל צרכה וכו' דדוקא פלטה כל צרכה אבל לא פלטה כל צרכה אפי' נמלחה אינה נאסרת והא דקאמר בתחלה חתיכה שלא נמלח אתא לאורויי דמיירי בסתם חתיכה שלא נמלחה דהיינו שלא הודחה ולא נמלחה ונפל עליה ציר דאפ " ה מותר ע " י שיחזור וידיחנה וימלחנה ואע " ג דבהגהת ש " ד לשם כתב מהרא " י דאסור כשלא הודחה דהו " ל כחתיכה שלא הודחה ונמלחה דקי " ל כמאן דאסר יש לדחות ראיה זו דהתם שאני דודאי כח המלח מבליע הדם שבעין ושוב אינו יוצא אבל אין כח בציר אלא להתבלע היא עצמה ולא להבליע הדם שבעין ושפיר הוא יוצא מה שנבלע ע " י שיחזור וימלחנה דאגב דפלט דם דידיה פלט נמי דחבריה וכ " כ א " ו הארוך שער ה' סימן ב' וכך הוא העיקר לפע " ד . מיהו יש לחלק דהיכא דלא הדיח תחילה ונפל לציר יחזור וידיחנו וימלחנו ואם מלחו ולא חזר והדיחו כדין הדחה קמייתא נאסר כולו אבל אם הדיחו תחלה כדין ונפל לציר קודם שנמלח כלל א " נ נמלח ולא שהה שיעור מליחה ונפל לציר יחזור וידיחנו לכתחילה וימלחנו ואם מלחו בלא הדחה לאחר שנפל לציר מותר בדיעבד ואף לכתחילה כתב מהרש " ל דא " צ להשהותו בהדחה זו כדין הדחה קמייתא אלא שופך עליו מים ודיו דכיון דכבר הודחה מתחילה כדין כבר נתרכך הבשר וע " ש : כתב מהר " ם בת " ח כלל ז' דין ב' דאם נפל מקצת חתיכה בציר שלא הו " ל מקום לפלוט מה שחוץ לציר מותר ומה שהוא בתוך הציר אסור אפי' נפל לציר קודם ששהה שיעור מליחה וכ " כ או " ה שער ו' סימן י " ד ואע " ג דבשער ה' כתב דאם נפל לציר קודם שיעור מליחה אמרינן איידי דיפלוט עוד דם דידיה יפלוט ג " כ מה שבלע ואף מה שהוא בתוך הציר מותר י " ל דהתם מיירי בשיש לציר מקום לזוב שאינו נשרה בתוך הציר דומיא דנפל הציר עליו עכ " ל ולא נהירא במרדכי כתב הטעם דבשר שנפל לציר וכבר שהה שיעור מליחה דנאסר מפני שאין לו מקום לפלוט אלמא דאם לא שהה שיעור מליחה אינו נאסר אעפ " י שאין לו מקום לפלוט ועוד אדרבה משמע דנפל הציר עליו הוי דומיא שנפל לתוך הציר שאין לו מקום לציר לזוב אלא העיקר הוא דמ " ש האו " ה דבנפל לציר תוך שיעור מליחתו אסור מה שהוא תוך הציר היינו דוקא בשהה שם שיעור כבישה דהיינו שנכבש בציר כשיעור שאם נתנוהו על האור בכדי שירתיח דאז אין תקנה למה שהוא בתוך הציר דהו " ל כנתבשל בציר . ומ " ש בשער ה' דאף במה שהוא בתוך הציר מותר אגב דפליט דם דידיה וכו' מיירי בדלא שהה שם שיעור כבישה מיהו צ " ע מדכתב הרא " ש גבי דין מלח בכלי שאינו מנוקב דבלא שיעור כבישה אינו נאסר כ " א כדי קליפה כדין מלוח ה " ה כרותח א " כ משמע דלדידן דקי " ל מליחה בששים אף בפחות משיעור כבישה נאסר מיד כל מה שהוא בתוך הציר דדמיא למליחה דעלמא דאוסרת בכולו ונראה דאעפ " י דבשאר איסורין קי " ל מליחה בס' היינו משום דחשבינן רותח דמליחה כרותח דבישול דמוליך בליעתו בכולו אבל הכא בדין בשר שנפל לציר אע " ג דחשבינן ליה כרותח גמור ונבלע הציר בכל החתיכה שהוא תוך הציר אפ " ה אם לא שהה שם שיעור כבישה אינו חשוב כאילו נתבשל בציר ולפיכך יש לו תקנה כשיחזור וימלחנה דכיון דנפל שם תוך שיעור מליחה אי נמי לא נמלח כלל תלינן אגב דפלט דם דידיה פלט נמי דם הבלוע בו ואפי' קליפה לא צריך אלא הכל שרי כשיחזור וידיחנו וימלחנו ואעפ " י שידיחנו לא אמרינן דנסתמין נקבי הפליטה כיון דלא פלט כל דמו דדוקא כשפלט כבר כל דמו התם הוא דאמרינן דאם הודח שוב אין לו תקנה במליחה להפליט הדם שקיבל ממקום אחר להרשב " א דקי " ל כמותו כדפריש בסמוך והא דאיכא לחלק בין שיעור כבישה לאין שם שיעור כבישה היינו דוקא כשנפל לציר שאין שם מקום לפלוט אבל אם נתן בשר תוך שיעור מליחתו אפילו הודח א " נ לא נמלח כלל אצל בשר אחר ויש שם מקום לפלוט אפי' נתון שם יותר משיעור כבישה כל החתיכה מותרת ע " י שיחזור וידיחנה וימלחנה אבל אחר שיעור מליחה שכבר פלט כל דמו אע " ג שפולט ציר אין לו תקנה ממה נפשך שאם יחזור וידיחנה וימלחנה הרי נסתמין נקבי הפליטה ואם לא ידיחנה אלא ימלחנה כך הרי אסור לפי שהמלח מבליע לחלוחית ציר האיסור הדבוק עליו והרב בהגהת ש " ע כתב וז " ל אך אם שהה שיעור מליחה ונפל לציר יש אוסרין אותו אעפ " י שלא כלה זמן פליטת צירו עדיין ומכל מקום לצורך הפסד גדול יש להתיר גם בזה כל זמן פליטת צירו דהיינו תוך י " ב שעות ע " י שיחזור וידיחנו ויחזור וימלחנו עכ " ל ושגגה היא לפניו דבשהה שיעור מליחה ונפל לציר אע " פ שיש לו מקום לפלוט אין לו תקנה ע " י שיחזור וידיחנו וכו' כיון דנסתמין נקבי הפליטה ע " י הדחה כמו שנתבאר גם לא חילק הרב בין נפל לציר שיש לו מקום לפלוט לאין שם מקום לפלוט ובין נכבש שיעור כבישה ללא נכבש שיעור כבישה והעיקר כמו שכתבתי : וכתב הרא " ש בפכ " ה ומייתי ליה ב " י ריש סימן ע " ו דדוקא אותו שנפלט ונוטף עם הציר ע " י צלייה או ע " י מליחה הוא דאמרינן משרק שריק אבל דם בעין לא אשכחינן דשריק ולכן אם נשפך דם רותח או אפי' צונן על הצלי היה אסור משום דתתאה גבר ואסור כדי קליפה או נטילה עכ " ל וכן כתב ספר המצות גדול לאוין מאה ושלשים ושבע ושיעור נטילה הוי רוחב אצבע ושיעור קליפה אינה אלא עורו והא דקאמר כדי קליפה או נטילה רצונו לומר כדי קליפה למאן דלא מצריך אלא קליפה או צריך נטילה למאן דמחמיר וה " א בפ " ק דחולין ( דף כ " א ) בברייתא דכיצד מולקין בחטאת העוף חותך שדרה וכו' ובעולה שנים או רוב שנים ופריך מני אי רבנן הא אמרי שנים דוקא אי כראב " ש הא אמר רוב שנים ופריק אימא שנים לרבנן רוב שנים לראב " ש והכי אשכחן בפסקי הגאונים בדוכתי טובא והא דאמר דבדם בעין לא אמרינן משריק שריק ה " ה נמי דלא אמרינן כבכ " פ או אגב דפליט דם דידיה פולט נמי דם הבלוע בה ונראה לפ " ז דדם בעין אוסר במליחה וצלייה ולא דמי לדם הנפלט ונוטף עם הציר ע " י מליחה וצלייה א " כ לדידן דקי " ל מליחה וצלייה דינו כבישול ואוסר עד ששים אם נפל דם בעין אפי' דם צונן על בשר מליח תוך שיעור מליחתו או נפל על צלי רותח אם אין ששים הכל אסור דכיון דהתחתון חם קי " ל כשמואל דתתאה גבר ואם יש ששים מותר מיהו להחמיר אמרינן דבעינן ששים דאסור אם אין שם ששים אבל לא להקל לבטל בששים ולא בעינן אפילו קליפה אלא הכל מותר חוץ מקליפה וכן הדין בכל שאר איסורים דאוסרים במליחה עד ששים ואפי' איכא ששים הכל מותר חוץ מקליפה דאסורה וה " נ :
Yoreh De'ah.71.1.1 כתב הרשב " א המולח הראש כיצד יעשה שהשער מפסיק בינו ובין המלח פירוש כשרוצה לבשלו וחושש שכשיסיר השער באור יהיה הדם פורש ממקומו ונבלע במקום אחר ושוב אינו יוצא בכח מלח שימלחנו אח " כ לבשלו דכיון שנבלע בכח האש אינו יוצא אלא ע " י האש דכבכ " פ והלכך י " א שמולח תחלה על השער ושוהין כדי מליחה ומדיחין אותו דנכנס המלח בבשר מעט ואח " כ מניחו על האש עד שיסיר השער בלבד דהשתא לא חיישינן לדם שיפרוש ממקומו דאותו הדם שהיה ראוי לפרוש ע " י כח האש ממקום למקום כבר יצא ממנו ע " י מליחתו שהרי כח האש בשיעור מועט כזה שאינו רק להסיר השער אינו נכנס רק בבשר מעט וכבר יצא דם זה ע " י מליחה ושוב חוזר ומולח כהוגן כדי שיצא כל דמו ואח " כ מבשלו וקאמר הרשב " א דאיני רואה דבריהם דכיון דמליחה הראשונה לא נכנסה בבשר רק מעט לא הועילה לנו אלא חותך הראש לשנים כו' וצ " ל דלסברת י " א כיון דמליחה ראשונה לא נכנסה בבשר אלא מעט לא נאסר המוח ולאחר שיניחו אותו על האש להסיר השער יחתוך הראש לשנים ומוציא המוח וחוזר ומולח הראש כהוגן ואח " כ מבשלו שאם לא יחתכנו קודם מליחה שנייה יהיה המוח נאסר במליחה שנייה שנכנסה בכל הראש וע " ז כתב הרשב " א דאיני רואה דבריהם אלא מתחלה חותך הראש לשנים שאם לא יחתוך אותו וימלחנו כך שלם נאסר המוח משום דמליחה שעל השער הויא מליחה כהוגן ונכנסה בכל הראש והלכך כדי שלא יאסור המוח צריך לחתכו לשנים ושוב מולחו משני צדדין דלכתחלה למצוה מן המובחר צריך למלוח מב' צדדין : ומ " ש שאין השער מעכב כו' הוא נתינת טעם למ " ש שחותך הראש לשנים כדי שלא יאסור המוח וכדפרישית וגם בכלל דבריו לומר שאם אינו חושש למוח אם יהיה אסור אז א " צ לחתכו אלא ימלחנו שלם על השער ואין השער מעכב וכן הדין לטלפים שאין השיער מעכב אלא מחתך אותם למטה כדי שלא תהא נחשבת המליחה כמולח בכשא " מ ובת " ה כתוב בזה הלשון אלא אם רצה חותך את הראש לשנים כו' ור " ל אם רצה שלא יהא המוח נאסר חותכו לשנים ואם אינו חושש למוח אזי א " צ לחתכו לשנים כי אין השיער מעכב והיינו כדפרישית :
Yoreh De'ah.71.2.1 וכתב ב " י ומ " ש רבינו וכן הדין לטלפים כו' מסיים בה הרשב " א וצריך שיהא חתוכן למטה ולא ידעתי למה השמיטו רבינו עכ " ל ונראה דבכלל מ " ש רבינו לעיל בסימן ס " ז בשם הגאונים דבכל מקום שצריך לחתוך צריך שיניח מקום החתך למטה הוי נמי דין טלפים שיהא גם חתוכן למטה ודברי הגאונים הללו הוי ג " כ ממ " ש הרשב " א בת " ה בשמם :
Yoreh De'ah.71.3.1 הקרום שעל המוח כו' מתחלת הסימן עד שפיר דמי הכל דברי הרשב " א בת " ה ומשמע דס " ל דהא דאמר בפג " ה אותביה אבית השחיטה מידב דאיב דמא כו' אינו אלא בחום שע " י האש אבל בחום שע " י מליחה לא מהני למוח ומשמע נמי דס " ל דבניקב עצם לא מהני למוח בחום שע " י מליחה ואין תקנה במליחה למוח אא " כ קורעו ומוציא המוח כו' ולפי זה מ " ש בסוף הסימן וא " א הרא " ש היה מתיר כו' קאי לחלוק אדברי הרמב " ם וגם אדברי רשב " א ובש " ע פסק כהרא " ש :
Yoreh De'ah.71.4.1 ומ " ש הרמב " ם שאין מבשלין ולא קולין כו' פי' אין מבשלין המוח במים ולא קולין אותו בלא מים כצלי קדר מלשון קלי ואביב של קליות אלא מהבהבין אותו באור תחלה פירוש שצריך לצלותו תחלה באור ולא כתב כן הרמב " ם מדינא דגמרא אלא שכך נהגו מנהג פשוט בישראל מיהו אין מנהג זה נתפשט בכל גבול ישראל ומנהג שלנו לבשלו ועי' בב " י האריך בזה : וכתב ב " י דדוקא ברוצה לבשלו ע " י מליחה צריך שינקוב העצם וגם הקרום אבל בצלייה בניקב בעצם כנגד הקרום אף על פי שלא ניקב הקרום שרי ודקדק כך מלשון הרשב " א והרא " ש שהביא רבינו ויפה כתב דכבר התבאר בסימן ס " ה דלהרשב " א כשפני החוטין על פני האש לא בעינן חתיכה דכיון שאין מבדיל ביניהם ובין האש האש שואב את הדם וא " כ כשניקב העצם כנגד הקרום והניחו על הנקב שפני הקרום ע " פ האש האש שואב את הדם אעפ " י שלא ניקב הקרום ועיין במ " ש לשם בס " ד . ואיכא למידק על מ " ש הרשב " א שהרי מוח שבעצמות כו' דהיא גופא מנ " ל שאין דינם כנמלח בכשא " מ ודילמא בקולית וכיוצא בה צריך לשברו מב' צדדין קודם מליחה ובת " ה הארוך כתב וז " ל שהרי אפי' מוח שבעצמות יוצא מידי דמו ע " י מליחה ויעיד עליו ההרגש שאדם טועם טעם מליחה במוח שבעצמות ואינו דומה למוח שבראש הבהמה דהתם שורייקי דדמא שבקרום המוח אמרו שהוא כדם הכנוס בתוכן דומיא דאומצא ביעי מיזרקי אבל דם שבאברים מתוך שהיא קלוש במעט מליחה נפלט ומתמצה ומנהגן של ישראל תורה היא ויש לתמוה על מ " ש ויעיד עליו ההרגש כו' דא " כ גם במליחה שעל השיער נסמוך על הטעימה ויעיד עליו ההרגש דמאי אולמיה דעצמות משיער אכן למ " ש בסוף דבריו ומנהגן של ישראל תורה היא אתי שפיר דמביא ראיה ממה שנהגו היתר בעצמות ולי נראה ראיה ברורה מדתניא בפרק כ " צ רבי אומר נמנין על מוח שבראש ואין כמנין על מוח שבקולית וקאמרינן בגמרא ואס " ד שבירת עצם מבע " י ש " ד נתבריה מבע " י וכו' מההוא סוגיא מוכח דמוח שבקולית יוצא דמו בצלייה אעפ " י שהוא סתום מכל צד וה " ה במליחה דמליח כרותח דצלי :
Yoreh De'ah.72.1.1 הלב מתקבץ הדם כו' כ " כ הרמב " ם בפ " ו מהמ " א והרשב " א בת " ה והוא גמרא בפרק דם שחיטה ( כריתות דף כ " ב ) דמחלק בין דם דיליה הנבלע בבשר הלב כשאר דם האברים שאין בו כרת ובין דם דאתי ליה מעלמא הנמצא בחלל שיש בו כרת ופריך התם מעלמא מהיכא אתי ליה א " ר זירא אמר רב בשעה שהנשמה יוצאה משריף שריף פי' מושך הדם מבית השחיטה בנשימתו וכונסו בלבו והאלפסי והרא " ש הביאוהו בפכ " ה :
Yoreh De'ah.72.2.1 ומ " ש לפיכך צריך לקורעו קודם מליחה כו' פירוש בין שמלחו לקדרה בין לצלי צריך לקורעו קודם מליחה כו' דדם זה אין מליחה ולא צלי מוציאתו :
Yoreh De'ah.72.3.1 ומ " ש מלחו ולא קרעו קורעו אחר מליחתו ומותר כו' כלומר אף על פי שדם בעין אחר שנפל על המליח או על הצלי אוסר כדפרישית לעיל בסימן ס " ט ועיין ויתבאר לקמן בסימן ע " ו בס " ד האי דם בחלל הלב לא חשבינן ליה כדם בעין לגבי לב עצמו ושפיר אמרינן ביה כבכ " פ ( ועיין במ " ש בסמוך בדין זה אדברי מהרש " ל שכתב לחלק בזה בין מליחה לצלייה ) ובפכ " ה תנן הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו ובגמרא בברייתא לא קרעו קורעו לאחר בישולו ופירש " י אינו עובר עליו להיות בכרת ובמסכת כריתות מוקי לה בלב עוף שאין בדמו כזית אבל בבהמה חייב כרת אם לא קרעו לאחר בישולו אבל בשרו אינו נאסר שהלב חלק הוא ואינו בולע וה " נ אמרינן בפסחים פרק כ " צ שאני לב דשיע וכ " כ הגהות אשיר " י פרק כ " ה ע " ש ראב " ן וכן כתב הרמב " ם והרשב " א אבל התוספות לשם ובפ' כ " צ בשם ר " ת וכ " כ הגהות אשיר " י פכ " ה ע " ש ר " י וריב " א דהאי שינויא קאי למאי דסלקא אדעתין דלא אמרינן בצלי כבכ " פ והא דקורעו לאחר בישולו הוה מטעמא דשאני לב דשיע ולא בלע לב מבפנים ולא מבחוץ ואפילו בקדרה נמי שרו אבל למאי דקי " ל דאמרינן בצלי כבכ " פ הא דקורעו לאחר בישולו בצלי קאמר דצלי נמי קרי בישול ושרי לקורעו אחר צלייתו משום דכבכ " פ והדם נופל לחוץ וה " ה במליחה אבל בבישול ממש אף הלב אסור משום דלא אמרינן דשיע ולא בלע ולא שייך נמי לומר כבכ " פ . ואם כן מ " ש רבינו תחלה מלחו ולא קרעו כו' דכבכ " פ לדעת ר " ת דס " ל כמותו כתב כן דאילו להרמב " ם לא צריכינן להאי טעמא דהא לא בלע מידי דשיע ואחר כך כתב וכתב הרמב " ם אפילו אם בשלו כו' כלומר מטעמא דשיע שרו אפילו אם בשלו ור " ת פירש דלא אמרינן דשיע ולא בלע ולפיכך אם בשלו אסור ואין להתירו אלא בצלייה ומשום דכבכ " פ וכן הוא דעת הראב " ד בהשגות והכי נקטינן . וצ " ע דמפי' רש " י דלעיל שכתב לא קרעו אינו עובר עליו להיות בכרת וכו' משמע דדם שבשלו אסור מדאורייתא שהרי כתב דבבהמה חייב כרת אם לא קרעו לאחר בישולו וה " נ משמע מדברי הרמב " ם שהביא רבינו בסימן פ " ז וזה סותר מה שהביא רבינו דברי הרשב " א סוף סימן ע " ז דדם שבשלו אין בו איסור דאורייתא ועיין במ " ש בסימן פ " ז בס " ד :
Yoreh De'ah.72.4.1 ומ " ש ואפילו לדברי הרמב " ם כו' כ " כ הרשב " א דאין חילוק בין שהלב דבוק עם העוף ובין שאינו דבוק לעולם אין משערין אלא בלב לבדו :
Yoreh De'ah.72.5.1 ומ " ש וי " א שאם הלב דבוק כו' ולא נהירא גם זה כתב הרשב " א בת " ה הקצר ובארוך כתב וז " ל אם נתבשל בעודו דבוק עם העוף שמעתי משם רש " י וז " ל שמשערין בכל העוף ולא ידעתי טעם לדבר ואם מפני שהוא דן הכל כחתיכה אחת ואמרינן בכוליה משערינן דאי במאי דנפיק מיניה מנא ידעינן הא ליתא דירך שנתבשל בה ג " ה יוכיח שאין משערינן אלא בגיד לבדו ואפילו למ " ד יש בגידין בנ " ט עכ " ל ומיהו אנן לית לן אלא דעת י " א דבדבוק בעוף אמרינן חתיכה נ " נ אם אין בעוף עצמו ששים כנגד הלב דכיון שהוא דבוק בעוף ממהר העוף לבלוע האיסור משאר בשר שנתבשל עמו ונאסר מיד וקי " ל דבכל שאר איסורין חתיכה עצמה נ " נ ויתבאר עוד בסמוך ולקמן בסימן צ " ב ומ " ש רבינו דצריך ס' כנגד הלב איכא פלוגתא בהא מילתא דבש " ד כתב ע " ש תשובת רש " י דלא בעינן ס' אלא כנגד דם הלב וכן כתב במרדכי פכ " ה וטעמם דמפרשים הא דאמרינן הלב שיע היינו לומר דשיע ולא בלע וגם אינו פולט הדם שבבשרו וא " כ א " צ ששים אלא כנגד דם שבחללו דכנוס הוא במקום אחד ונוכל לשער כמה הוא אבל לרבינו שכתב דלהרמב " ם אם בשלו עם בשר צריך ס' כנגד הלב דלא ידעינן כמה דמא נפיק מיניה צ " ל דס " ל דאע " ג דלב שיע מבפנים ומבחוץ אינו אלא לומר דשיע ולא בלע ולפיכך אם בשלו בלבדו קורעו אח " כ ומותר אבל מיהו אפשר אע " ג דלא בלע מ " מ פולט הוא ע " י בישול גם הדם שבבשרו וכשנתבשל עם בשר צריך ששים כנגד כל הלב דלא ידעינן כמה דמא נפיק מבשרו ונבלע בבשר שנתבשל עמו ויש מפרשים דרבינו איירי בלא נמלח ומש " ה צריך ששים כנגד כל הלב וש " ד והמרדכי ושאר חבורים איירי בנמלח דשוב אין שם דם בבשר הלב וא " צ ששים אלא כנגד דם הכנוס בלב ובזה מודה גם רבינו דכיון דנמלח א " צ ששים אלא כנגד דם שבלב ואף לפי' הראשון דפליגי נקטינן כדברי רבינו וכ " פ בש " ע : וכתב ש " ד בסוף דיני הלב וז " ל ומה שלא נהגו לבשלו עם בשר משום גזירה שמא יבשלו אותו בלא קריעה ואיכא איסורא עכ " ל ואין דעתו לומר שחכמים גזרו כך שהרי לא מצינו רמז גזירה זו לא בתלמוד ולא בשום חיבור אלא העולם מעצמם חששו שמא יבשלו אותו בלא קריעה ולחששא זו קראה גזירה ולפיכך אף במקום שנהגו שלא לבשלו אם בשלוהו אחר קריעה ומליחה שרי דאין לאסור משום שעבר על גזירת חכמים דאין כאן אלא זהירות לכתחלה כדפרישית ובא " ו הארוך כתב ג " כ דלדידן לא שייכא גזירה זו עכ " ל וכ " כ מהרש " ל וז " ל בארצות האלו לא שמעתי שנוהגים בו איסור ולית כאן חשש איסור עכ " ל ועכשיו נוהגים לקורעו ולצלותו ואחר כך מבשלין אותו : כתב מהרש " ל בא " ו שלו דאם נמלח העוף עם לבו ואין ס' בעוף כנגד לבו כגון אווז שהופשט עורה האווז נעשה נבלה דגבי מליחה לא הוי דם פליטה אלא דם בעין ולא דמי לצלייה שהדם מתייבש בתוך הלב ומה שזב ממנו מקרי דם פליטה אבל במליחה אין שייך ייבוש כלל עכ " ד לפי הקיצור ותימה דסותר דברי עצמו שכתב לשם דאין צריך ששים אלא כנגד דם הכנוס א " כ באוזז שהופשט עורה ודאי איכא ס' כנגד דם הכנוס ובגוף הדין שמחלק בין צלייה שמתייבש הדם הכנוס בלב משא " כ במליחה אף ע " פ שמצא כך בהגהת ש " ד לא נהגו בחומרא זו אלא בין בצלייה בין במליחה כל הדם שבלב אפילו דם הכנוס שבתוכו כל מה שזב ממנו מקרי דם פליטה ואפילו דבוק בחתיכת עוף ואין בו ששים כנגד דם הכנוס נמי אין לאסור אלא בכדי קליפה במקום שהלב דבוק בו וכן אפי' בעוף שלם ויש בו ששים נמי צריך קליפה והלב עצמו אסור בכל ענין וכ " כ מהר " ם בת " ח בדיני הלב ובהגהת ש " ע והכי נהוג : ואם נמצא הלב מונח תוך העוף במליחה או בצלייה ואינו דבוק בעוף אפילו קליפה א " צ וכמ " ש גבי כבד בסימן ע " ג : כתב א " ו הארוך דהא דתנן קורעו לאחר בישולו ( פי' צלייתו ) ומותר היינו דוקא כשהלב היה פתוח למעלה שהדם יפלוט ממנו אבל סגור לגמרי גם למעלה הלב אסור לפי שאין הדם יכול לפלוט ממנו והא דתנן קורעו לאחר בשולו לאו דוקא קריעה ממש אלא כשהוא פתוח למעלה ומוציא משם דמו כגון ע " י נענוע עד שיפול הדם מתוכו או ע " י קיסם נמי שפיר דמי ושרו אם מבשלו אח " כ והא דתנן קורעו הוא משום דאורחא דמילתא הוא להוציא דם הכנוס ע " י קריעה וכן מה שנהגו לחתוך ערלת הלב ולפתחו לגמרי ולחתוך גידין שבפנים אינו אלא חומרא בעלמא לכתחלה אבל דיעבד בפתוח למעלה נמי שרי כשמוציא דם ממנו דרך הפתח למעלה זאת הוא דעת או " ה בצלייה וה " ה במליחה ומהר " ם בת " ח השיג עליו גם בהגה " ה ש " ע כתב ואין חלוק בין אם סגור הלב או פתוח למעלה עכ " ל ושארי ליה מאריה כל מ " ש או " ה בזה הלכה הוא והכי נקטינן : וכתב עוד בהגהת ש " ע ואין חילוק בין בשר שעם הלב או הלב עצמו עכ " ל ותימה שהרי כתב תחלה שהלב עצמו אסור אפילו בדאיכא ס' והבשר מותר אפי' ליכא ס' א " כ יש חילוק ביניהם שזה אסור וזה מותר ונראה דלשון זה כתבו הרב לפי דין התלמוד דהלב עצמו מותר אלא דיש מחמירין טפי בבשר שעם הלב דלגביה מחשב דם שבלב דם בעין ולגבי הלב עצמו הו " ל דם פליטה כמ " ש בהגהת ש " ד בשם ה " ר מתתיה לכך אמר דאין חילוק דלגבי בשר שעם הלב נמי חשוב דם פליטה ופשוט הוא שכך כוונתו עיין בת " ח כלל כ " ז דין ב' : כתב בדרשות מהרי " ל הלכות א " ו דכיון דמסירין הראש א " כ אין העוף שלם ואין בו ס' כנגד לבו אין הביצים שמלאוהו בו מצטרפין לס' לבטל דהוי כחתיכה אחרת והעוף נעשה כולו חתיכה דאיסורא ע " כ משמע דלמנהגינו כמהרא " י בכתביו סימן צ " א דבלאו הראש והרגלים איכא ס' הכל שרי ולא אמרינן דמלוי הביצים הנקרשים בולעים דם הלב ומעכבים מלפלוט הדם ונ " נ ונאסר גם העוף דאין בו ס' כנגד הביצים ושוב נאסר כל מה שבקדרה אבל בס' הכלבו בסימן קי " ג דף קי " ח ע " ד מבואר להדיא דיש לחוש דהדם נקלט באותו מלוי ונבלע בו ואפילו איכא בקדרה ס' כנגד הלב המלוי אסור והשאר מותר ע " כ נראה דס " ל דהמלוי אסור מספק דשמא נקלט הדם באותו מלוי ונאסר אבל אין להחמיר לאסור גם העוף ואף למ " ד דבשאר איסורין נמי אמרינן חנ " נ ה " מ ודאי איסור אבל לא בספק איסור כי הכא אבל מהרש " ל חלק ע " ז בא " ו שלו ופסק דודאי המלוי נ " נ ע " י שנקלט הדם בתוכו וכיון שאין ס' בעוף נגד המלוי שבתוכו נאסר גם העוף ואח " כ נאסר כל מה שבקדרה אם אין בו ס' כנגד כל העוף עם המלוי ופירש דמאי דמשמע במהרי " ל דאין המלוי נאסר מיירי דמלאוהו בביצים בין עור לבשר אבל מלאוהו בתוכו שהלב מונח תוך הביצים ונקרשים סביב הלב נקלט הדם בתוכו גם מהרי " ל מודה דאסור דהו " ל איסור הדבוק ממש ונאסר הכל וכ " כ באגודה וז " ל והא דשרינן גוף העוף שנצלה בו הכבד היינו דוקא שנצלה כמו שהוא אבל מלאו בביצים הוי כמבושל ואסור אפילו בדיעבד עכ " ל ואין רצונו לומר דהוי כמבושל שאם יש ס' בין הכל כנגד הלב דשרי דפשיטא דאין הביצים הנקרשים מועילין לבטל כדפרישית אלא אאיסור קאמר דחשבינן כמבושל בתוכו ואסור עכ " ד בקוצר מיהו בא " ו שער ט " ז סימן ח' נראה להדיא דהבין מדברי האגודה כפשוטו דהוי כבישול גמור בין לאיסור כשאין שם ששים בין להיתר כשיש שם ששים וא " כ לפי זה בלב כה " ג דיש ששים בעוף כנגד לבו העוף ודאי שרי מיהו המילוי יש לאוסרו מספק ודלא כדמשמע ממ " ש או " ה ומהרי " ל דביש ס' אף המלוי שרי וכן נראה ממ " ש מהרמ " א בת " ח סוף כלל כ " ו וכ " כ בהגהתו בש " ע סוף סימן ע " ג דליתא דלגבי המלוי ודאי הוי ספק איסור דשמא נקלט הדם באותו מילוי ונאסר וכמ " ש הכל בו אבל לגבי העוף ליכא ספק איסור כיון דאיכא ששים בעוף כנגד לבו ולא מחמירין לומר דילמא נקלט הדם בביצים ונ " נ ושוב נאסר גם העוף דבדוכתא דאיכא ספיקא טובא אין להחמיר באיסור דם שבשלו דפליגי בוה אי אסור מדאורייתא אי ליכא אלא איסורא דרבנן כמ " ש לעיל ס " ג כ " ש דלא אמרינן חנ " נ גם בשאר איסורין היכא דליכא אלא ספק איסור ותו שבכל דברי האחרונים שהבאתי מפורש להתיר העוף בדאיכא ששים ואף המלוי התירו מהרי " ל בפי' ומהרש " ל נדחק לפרש דמיירי במילוי שבין עור לבשר ואין לשון ומלאו התרנגולת ביצים שכתב מהרי " ל בסתם משמע כדבריו אלא משמעו ככל לשון מלוי שבתלמוד ובפוסקים דאינו מדבר אלא במלאוהו בתוכו והרוצה להחמיר יחמיר לעצמו אבל לא יחמיר לאחרים כלל כי מדינא העוף מותר בלי פקפוק מטעמים דאמרן ודו " ק :
Yoreh De'ah.72.6.1 ומ " ש וי " א שאם העוף מנותח כו' ולא נהירא דלמה נחוש לזה כל זה בסמ " ק אלא שכתב וז " ל והמחמיר תע " ב והמיקל לא הפסיד כי אין לנו להחזיק ריעותא בזה כו' ורבינו כתב בסתם ולא נהירא לומר דאפילו אינו בכלל תע " ב דאין סברא כנל להחמיר לזה ומנהגינו עכשיו להחמיר ולהורות כן לאחרים כסברת הרבה גאונים שהובאו בש " ד ובהגהות וע " ש וכל זה למאי דקי " ל כסברת התוספות דבכנ איסורין אמרינן חתיכה עצמה נ " נ ולא משום דחיישינן שמא אותם חתיכה נשארה לבדה אלא היכא דדבוק בה צריך ס' באותה חתיכה ואם אין שם ס' נעשה נבלה וצריך ס' כנגד כל החתיכה אפילו לא נשארה לבדה ורבינו על פי סברת י " א דלא אמרינן נעשה נבלה אלא כשנשארה לבדה כתב והשיג עליהם דלא נהירא דלמה נחוש לזה אבל הוא גופיה ס " ל כר' אפרים דלא אמרינן נ " נ אלא בבשר בחלב כדלקמן בסימן צ " ב וכאן לא כתב להשיג על סברת י " א אלא לפי שיטתם ועוד נ " ל דאפילו לר " א אם היינו חוששין לזה שנשארה חתיכה לבדה אע " פ דאין צריך ס' כנגד אותה חתיכה לר " א מ " מ מודה הוא שאותה חתיכה באיסורה עומדת ויתבאר זה לקמן בסוף סימן ק " ו בס " ד ולהכי אמר רבינו דל " נ דלמה נחוש לזה והלכך אף אותה חתיכה שריא ודו " ק ודע דלענין אותה חתיכה אפילו בלא רוטב נאסרה כשנשארה לבדה אלא דלאסור אחרות בעינן נמי דנשארה עם הרוטב : כתבו התוספות ר " פ כ " צ ע " ש ריב " א דלא אמרינן לב שיע אלא לגבי דם אבל לא לגבי שמנונית וכ " ה במרדכי והגהת אשיר " י פכ " ה והבית יוסף הביאם וע " ש :
Yoreh De'ah.73.1.1 הכבד יש בו ריבוי דם וכו' בפכ " ה ( דף ק " י ) א " ל אביי לרב ספרא כי סלקת להתם בעי מינייהו כבדא מה אתון ביה וכו' ונראה דרבי' כתב דבריו על פי דברי התוספות שכתבו תחלה שר " ת פירש שמעתתא דכבד בשלא נמלח דקמבעיא ליה אי שרי לבשל עם בשר דשמא בכבד דכולו דם אפילו פירש הדם לחוץ ונתבשל עם בשר שרי דכיון דשרייה רחמנא אף מדרבנן לא אסרינן ליה אלא כשהוא בעין אבל לא כשנתבשל עם בשר בקדרה . ואח " כ כתבו ועי " ל בע " א דבלא מליחה פשיטא דאסור וע " י מליחה הוא דקמיבעיא ליה כיון שיש בכבד רוב דם שמא אינו יוצא כולו ע " י מליחה ועל פי עי " ל זה כתב רבינו תחילה הכבד יש בו ריבוי דם לפיכך אין לו תקנה לבשלו ע " י מליחה דכיון דבעיין לא אפשיטא אזלינן לחומרא ומ " ש עוד ואין לבשלו אא " כ קרעו וכו' הוא ג " כ ע " פ עי " ל זה דהך דרבה בר רב הונא דקא " ל קרעיה ש " ו וחתוכיה לתחת לבשלו בקדרה אחר צלייתו דוקא הוא דאילו לפר " ת לבשלו אחר מליחה נמי שרי בקריעה ש " ו וחתוכי' לתחת ונראה לפע " ד דלפי דרש " י קמפרש לה להך דקרעוה ש " ו אצלי דהיינו לבשלו לאחר הצלייה דאי לאוכלו צלי למה לי חיתוכא וכדכתבו התוספות ולא קמפרש לה לבשלו אחר המליחה משם הוציא הרא " ש ז " ל דמשמע מתוך פרש " י דהך דקמיבעיא ליה לאביי דבעל ידי מליחה הוא דקא מיבעיא ליה וכן בש " ד ושאר פוסקים כולם כתבו ע " ש רש " י דאין לבשל כבד אחר המליחה אבל רבינו לא הזכיר פרש " י ונמשך ע " פ דברי התוס' ולכן הזכיר סברא זו בסתם כמ " ש גם התוספות בסתם ועי " ל ואח " כ כתב דעת ר " ת דהתיר לבשלו ע " י מליחה וסובר נמי דהך דרבה בר רב הונא דקרעוה ש " ו וחתוכיה לתחת בבא לבשלו אחר המליחה קאמר וז " ש ור " ת התיר לבשלו ע " י קריעה ומליחה ואיכא למידק אמאי לא כתב רבינו דלסברא ראשונה אינו אסור לבשלו ע " י מליחה אא " כ בבא לבשלו עם בשר ושר " ת מתיר לבשלו עם בשר אבל כבד לבדו לד " ה שרי לבשלו ע " י מליחה וי " ל דכיון דכתב רבינו בסמוך דבדיעבד שרי אפילו הבשר אחר שנתבשל עם כבד שנמלח וגם כתב דאפילו לא נמלח כלל שרי בדיעבד אם נתבשל לבדו ממילא שמעינן במכ " ש דאם נמלח הכבד דכשר בדיעבד אם נתבשל לבדו אבל לכתחלה ודאי לא שרינן ליה לבשלו אפילו נמלח ואפילו בלבדו דכיון דיש בו רבוי דם חיישינן דילמא המליחה אינה מעלה ולא מורדת דשמא אין המליחה מוציאתו מידי דמו וכי היכי דבלא נמלח כלל אסור לבשלו לכתחלה ה " ה בנמלח נמי אסור לכתחלה אפי' בלבדו :
Yoreh De'ah.73.2.1 ומ " ש ואין נוהגין כן ובדיעבד שרי פי' אף ע " ג שפי' ר " ת עיקר שהרי לא נחלק עליו רש " י בפי' והמשמעות שכתב הרא " ש ז " ל יש לדחותו אפ " ה אין נוהגין כן ומ " מ בדיעבד שרי אף הבשר שנתבשל עמו וז " ל הש " ד לכתחילה אסור לבשלו לבדו אפי' נמלחה תחלה ואף על פי שהכבד אינו בולע מ " מ אסור הכלי שבולע מן הדם עכ " ל ונראה שרצונו לומר דאפי' אם רוצה לאסור את הכלי אסור מפני הרואין שיטעו לומר דגם הכלי כשר כיון שמבשלין בו לכתחלה אי נמי כדכתב הסמ " ק גבי כחל וז " ל האי דנהיגי שלא לבשל כחל כלל היינו בשביל הכלי שמא יבשל אח " כ בו בשר או גזירה דילמא אתי לבשל הבשר עם הכחל וכו' ומהרא " י בהגהת ש " ד כתב דכבר נהגו לאסור אפילו בדיעבד אפילו בשלו הכבד לבדו משום דאיכא מ " ד בגמ' שלוקה אסורה ואין אנו בקיאין מתי קרוי שלוק ועוד דהרמב " ם אסרו בדיעבד עכ " ל :
Yoreh De'ah.73.3.1 ומ " ש בשם הגאונים שאין אנו בקיאין בחליטה נראה דאין בקיאין ברותחין שמא לא יהיו רותחין יפה יפה א " נ אין בקיאין בשיעור מים רותחין אם הרבה מים אם מעט מים וכמה שיעור זמן הרתיחה או יניחוהו ברותחין או ישפכו עליהם רותחין וכן בחליטה בחומץ אינן בקיאין כמה שיעור החומץ אם הרבה אם מעט ושיעור הזמן שיניחוהו בחומץ ואם יהיה החומץ חם ע " י האש או קר וכיוצא בזה מן הספקות :
Yoreh De'ah.73.4.1 ומ " ש אבל אם נעשה בדיעבד וכו' פי' שנעשה חליטה בחומץ או ברותחין וניקרו תחלה הסמפונות ואח " כ בשלוהו עם בשר אחר או אפילו נתבשל לבדו בלא חליטה ובלא מליחה כלל וגם לא נקרו תחלה הסמפונות שרי בדיעבד שפולטת ואינה בולעת :
Yoreh De'ah.73.5.1 ומ " ש והרמב " ם אסרו אפילו בדיעבד אם בשלו פי' אפי' נמלח ובשלו לבדו נמי אסרו אפילו בדיעבד דלית הלכתא כהך תנא דכבד פולטת ואינה בולעת אלא כתנא דפליג עליה וס " ל דבולעת ומליחה לא מהניא בה מידי ועיין במ " ש ב " י ליישב דבריו ולענין הלכה נקטינן דבין נמלחה ונתבשלה אפילו לבדו ובין נחלטה בחומץ או ברותחין ונתבשלה אסורה אפילו דיעבד וכבר נתבאר בס " ד בסוף סימן ס " ז ע " ש בדין חליטה ובסמוך בדין נמלחה ונתבשלה :
Yoreh De'ah.73.6.1 ולצלותו פי' ר " י וכו' כ " כ התוס' בד " ה וחתוכיה ( דף קי " א ) וכ " כ הרא " ש ונראה שגם בעל העיטור הכי ס " ל ומ " ה כתב דנהגו בצרפת לנקבו בסכין ומנהגנו בנקיבת השפוד לחומרא בעלמא כיון דמדינא לא בעי חתיכה כלל ולהכי בכבד עוף דאין דרך לצלותו בשפוד צולין בלא שום חתוך כיון דדינא הכי הוה ומה שבהגהת אשיר " י קרא תגר על מנהג זה שתוחבין בו בסכין נקבים דקים וכן היה נוהג ר " י לקרעו שתי וערב עכ " ל אין זה אלא כשרוצה לבשלו לאחר הצלייה אבל לאוכלו צלי לא בעי קריעה וחתיכה כלל ואין נוקבין אלא לחומרא בעלמא והרב ב " י הבין דהגהת אשיר " י מדברת בבא לאוכלו צלי ולא דק שהרי הגה " ה זו כתובה אצל הא דכתב האשיר " י דלר " ת הך דקניא בקופיה היה נמלח אלא דלא קרעו לכבד שתי וערב ואהא קאי הגה " ה זו וקניא בקופיה מיירי בשנתבשל לאחר המליחה והצלייה כדאיתא בגמרא ע " ש . כתב באגודה נהגו לצלות הכבד מיד אחר המליחה ושמעתי מפי מורי ר " י מדורא דלא משום איסור נהגו כך אך דרכו הוא שנרקב כשמשהין אותו במלח וטוב להחמיר כי לא דבר רק הוא שנהגו כן עכ " ל ועיין במ " ש ב " י בסוף סימן זה ע " ש האגור ושערי דורא . כתב בת " ח כלל כ " ד דין ג' שאם נתבשל הכבד עם בשר ואיכא ס' כנגד הכבד משמע דהכל מותר ואפי' הכבד עצמה דאף ע " ג דבשר שלא נמלח ונתבשל אסורה החתיכה שלא נמלח אפילו איכא ס' מ " מ בכבד יש להכשיר טפי אלא שה " ר ירוחם כתב נט " ו דאפילו איכא ס' כנגד הכבד אפ " ה הכבד אסור כמו גבי לב עכ " ל בקוצר וע " ש כתב באורך מיהו נלפע " ד דה " ר ירוחם לא קאמר אלא בלא נמלחה תחלה אבל אי נמלחה תחלה אף הכבד שריא בדאיכא ס' ואף ע " פ דנהגינן לאוסרה אפי' נמלחה אפי' דיעבד ואפי' נתבשלה לבדו כדכתיבנא לעיל בשם מהרא " י היינו משום דאין אנו בקיאין מתי קרוי שלוק ובשלוק אף הכבד נאסרה אם אין שם ס' לפי שחוזר ובולע לאחר פליטתו ע " י שליקה וזה הטעם לא שייך בדאיכא ס' כנגד הכבד כיון דלאחר פליטתה מיד נתבטל קודם שנשלקה ואפ " ה בלא נמלחה ודאי אף הכבד אסורה אפילו איכא ס' דלא עדיפא כבד משאר בשר שלא נמלח ונתבשל דאפי' איכא ס' החתיכה עצמה אסורה אכן נראה דאין לחלק שהרי כשהכבד אינו שלם ודבוק בעוף דבטל בס' ואפ " ה כתבו האחרונים דהכבד עצמו אסור ואע " ג דנמלחה הכבד כשמלחו העוף מבית ומבחוץ דאם לא נמלח העוף הא פשיטא דגם העוף אסור וכיון שנמלח העוף מסתמא הכבד הדבוקה בו ג " כ נמלח ואפ " ה הכבד עצמו אסור וכ " כ בהגהת ש " ע שמעינן דלא חילקו בין נמלח הכבד ללא נמלח הכבד לעולם הכבד עצמה נאסרת אפי' איכא ששים והכי נקטינן : כתב א " ו הארוך שער ט " ו סימן ב' ג' וז " ל ואפי' אם נצלה העוף והכבד שלם דבוק בו שניהם מותרין כדדריש מרימר וכו' עילוי בישרא דיעבד שרי בצלייה וה " ה במליחה וכו' עד ומיהו בצלייה נהגינן לקלוף הבשר שאצלו אפילו שהיה הכבד למטה משום שהשפודין שלנו מתהפכין ובדבוק בו נהגינן לקלוף במקום שדבוקה בה אפי' במליחה עכ " ל משמע להדיא דבצלייה החמיר טפי להצריכו קליפה אפי' בתלוש ואפי' אינו מונח תוך העוף אלא בבשר שאצלו בשפוד דהוי כאילו דבוק או תחוב בו אבל במליחה אם אינו דבוק אפי' מונח תוך העוף א " צ קליפה והכי מוכח להדיא בהגהת ש " ע שדקדק וכתב גבי מליחה די " א שיש לקלוף מעט סביב הכבד אם היא דבוקה בעוף ואינו אלא חומרא בעלמא וגבי נמצא כבד בעוף צלי שהוא מותר כתב די " א לקלוף מעט סביב הכבד ואינו אלא חומרא בעלמא עכ " ל מדלא כתב כאן ג " כ אם הוא דבוקה בעוף כמ " ש גבי מליחה אלמא דבצלי אפילו אינו דבוק נמי צריך לקלוף . וז " ל הש " ד אם צלוי העוף והיה הכבד מחובר בו או נפרד ותחוב בתוך העוף אז העוף מותר רק שקולף מעט וכו' משמע דוקא תחוב הוי כמו דבוק אבל אצלו בשפוד א " צ קליפה ומיהו נראה עיקר דגם הש " ד מחשיב אצלו בשפוד כאילו דבוק בו דאין לחלק בין תחוב בו למונח אצלו בשפוד והא דנקט תחוב משום דכך הוא הרגילות לתוחבו בעוף . ואיכא למידק דבאו " ה גופיה כתב קודם זה וז " ל אסור לכתחלה לצלות בשר אצל כבד בשפודים שלנו אך בדיעבד מותר הכל הבשר והכבד בין בצלייה בין במליחה עכ " ל ולא כתב דצריך קליפה וי " ל דבתחלה לא כתב אלא דין התלמוד ולאח " כ כתב מיהו המנהג הוא להצריך קליפה ואינו אלא חומרא ועוד דלשון מותר הכל אינו אלא לומר דהבשר והכבד הכל מותר אבל קליפה ודאי צריך כדמסיק בסוף דבריו ונלפע " ד אע " ג דבמליחה באינו דבוק ולא תחוב בעוף אלא מונח אצלו א " צ קליפה הדחה ודאי צריך כמו שכתב הש " ד בסוף ה' כחל סימן ל' בדין כחל שמלחו עם בשר דדריש מרימר הלכתא בין כבדא בין כחלא עילוי בישרא דיעבד אין לכתחלה לא ואפ " ה כתב שצריך שידיח אותה חתיכה שתחת הכחל ודיו וא " כ ה " ה בכבדא עילויה בישרא במליחה או אצל הבשר צריך הדחה ובצלי צריך קליפה כדפרישית . וכתב בת " ח ה' כבד כלל כ " ו סי' א' כיון דקליפה בצלי חומרא בעלמא הוא הלכך אם לא קלפוהו ונתבשל כך אין לחוש אפי' למאן דמחמיר בשאר קליפה כאן שרי דבכאן לא נהגו לקלוף אלא לכתחלה עכ " ל ודבר פשוט הוא :
Yoreh De'ah.73.7.1 אסור לצלותו עם בשר בשפוד וכו' וכתב ב " י מדברי התוס' בפרק כ " צ נראה דאפילו לפי מנהג העולם שאין מבשלין כבד ע " י שום מליחה מ " מ כיון דנמלח במליחת קדרה נתמעט דמו ולא אסר טפי משאר בשר ובישרא ע " ג בישרא שרי לכתחלה לכ " ע עכ " ל וכ " פ הרב בהגהת ש " ע וז " ל מותר לצלותה עם בשר אפילו ע " ג בישרא וכו' נראה דס " ל דשרי נמי תותי בישרא והכי משמע מלשון התוס' שהוצרכו לומר דלא אסר טפי משאר בשר דלא נימא דאף לאחר מליחה אית בה דם טפי משאר בשר שלא נמלח אבל פשוט הוא דאיכא בכבד דם טובא לאחר מליחה כמו בבשר שלא נמלח כלל ולכן דין כבד זו עם בשר שלא נמלח כדין בשר ע " ג בשר כשלא נמלחו שניהם דאין בזו דם יותר מבזו ולפיכך שרי לכתחלה לצלות כבד זו שנמלחה בין עילוי בישרא בין תותי בישרא ומהרו " ך כתב כיון דלר " ת שרי לבשל כבד אחר מליחה א " כ לית בה דם כל כך כמו בבשר שלא נמלח א " כ אסור לצלותה תותי בישרא לכתחלה . אבל לשון תוס' לא משמע הכי כדפרישית מיהו נכון להחמיר שלא לצלותה לכתחלה תותי בישרא כשנמלחה :
Yoreh De'ah.74.1.1 הטחול וכו' בפרק כ " ה ( דף קי " א ) אבל טחלא שומנא בעלמא הוא ופירש " י אבל טחלא אין בו דם ואפי' לקדרה שרי עכ " ל וכתבו התוס' היינו דוקא גוף הטחול הוא שומן אבל דם היוצא ממנו אסור כדתניא פ' דם שחיטה עכ " ל :
Yoreh De'ah.74.2.1 ומ " ש רבינו וא " צ מליחה בין לצלי בין לקדרה רצונו לומר אפי' למאן דס " ל דלצלי בעי מליחה מ " מ בטחול סגי במליחה לצלי ולא בעינן קריעה ולא חתוכי' לתחת כמו בכבד לדעת בה " ג אלא דינו כשאר בשר לדברי הכל בין לצלי בין לקדרה וע " ל בסימן ע " ו בדין מליחה לצלי : וכתב בהגהת ש " ד סימן ל " א מעשה בטחול שנצלה בלא ניקור והתיר ה " ר משולם וחביריו דבטל חלב הטחול בטחול עצמו ובחלב כשר שיש בו דשערוה דהטחול וחלב כשר שבו הוי ס' מן החלב ראבי " ה עכ " ל ובת " ח מסתפק אי ר " ל סתם טחול אית ביה ס' או ר " ל דאותה טחול היה בה ס' ולכן אין להקל ולהתיר אא " כ דהמורה משער דאית בה ס' ומיהו נראה אפי' איכא ס' צריך נמי קליפה סביב לחלב הטחול האסור ואם הוא ספק אי אית ביה ס' אם לאו אזי הטחול כולו אסור אבל הבשר שנמלח עמו סגי בקליפה במקום שמונח אצל הטחול ולא אמרינן בשאר איסורים חנ " נ אלא היכא דאיכא ודאי איסור לא בספק איסור כדכתיבנא בסוף סימן ע " ב ועוד דמה שאנו נוהגין לומר חנ " נ במליחה הוא ג " כ חומרא ולא נהגו חומרא זו אלא בודאי איסור . וכתב עוד בהגהת ש " ד טחול אם ניטל החלב עם הקרום שעליו ועם הגיד שבתוכו מותר לבשלו אפי' לכתחלה מהר " י טרושי " ן עכ " ל ואיכא למידק מאי אתא לאשמועינן הלא רש " י פי' כך להדיא ונראה דאשמועינן דמותר לבשלו לכתחלה אפי' עם בשר ולאפוקי ממה שנסתפק בהגהות מרדכי סוף חולין שכתב וז " ל וסמ " ג כתב דמותר לבשל טחול ושמא ר " ל לבדו בלא בשר עכ " ל דליתא וכ " כ הרמב " ם להדיא בפ " ו דהמ " א הטחול מותר לבשלו אפי' עם הבשר שאינו דם אלא בשר הדומה לדם עכ " ל והכי נהוג עלמא :
Yoreh De'ah.75.1.1 אין מחזיקין דם בבני מעיים וכו' ונראה כיון דפליגי ביה רבוותא צריך למלוח כולן וישהו שיעור מליחה וכך נהגו מיהו יש ליזהר לכתחלה שלא למלחן עם שומן או שאר בשר אבל בדיעבד לית לן בה והעולם קצתם לא נהגו ליזהר בזה וקצתם נזהרין ואם נמלחו בני מעים בכשא " מ א " נ נתבשלו בלא מליחה אם אין בהם שומן כלל מותר בדיעבד חוץ מכרס ובית הכוסות דאסורין אפי' דיעבד . ועוד כתב הר " ן ע " ש הרמב " ן דוקא מסתמא אין מחזיקין דם הא אסמיק חיישינן ובעי מליחה עכ " ל ומביאו ב " י סוף סימן זה וממילא אם נמלח בכשא " מ או נתבשל בלא מליחה אסור אפי' דיעבד כיון דחזינן דאסמיק וכן נראה לפע " ד לדקדק מלשון אין מחזיקין דם בבני מעים דמשמע דוקא אם נמלח בכשא " מ או נתבשלו בלא מליחה מותר בדיעבד דאין מחזיקין בהם דם לאוסרו דיעבד מיהו לכתחלה ודאי צריך למלחן דשמא אית בהו דם א " נ ודאי אית אית בהו דם מועט ולפיכך צריך למלחן לכתחלה אלא שאין מחזיקין בהם דם כל כך לאוסרן דיעבד וכ " כ המרדכי להדיא דלכתחילה צריך למלחן ומיהו כשמלחו טבחיא על השומן א " צ למלחו גם בפנים דתלינן אם יהא נמצא בטבחיא קצת דם נגרר אחר דם שבשומן ולא דמי לשאר בשר כשנמלח בצד אחד ונתבשל דאסור אפי' דיעבד : וכתב בהגהת ש " ד ע " ש מהרא " י מה שהנשים מהפכין לפעמים הטבחיא מבפנים לחוץ ומולחין אותה כך לא יפה הן עושין דהא טבחיא גופא לכ " ע אין מחזיקין בו דם וא " כ אין כח במלח להפליט דם השומן שבפנים לעבר הטבחיא ואפי' מאן דשרי במלח בחוץ ולא מבפנים שאני התם כיון דבחוץ נמי איכא דם כשפולט אותו דם נגרר אותו דם שבפנים אחריו אבל הכא דליכא דם בחוץ לא עכ " ל ולאו לכתחלה דוקא קאמר דאסור אלא אפי' דיעבד אם נתבשל אחר מליחה אסור דהא בשאר בשר אפי' בנמלח צד אחד לבד קבעינן הלכה בסימן ס " ט ס " ג דאסור אפי' דיעבד כשנתבשל כ " ש בטבחיא דליכא דם בצד מעבר המאכל דאסור בנמלח לשם בלבד מיהו אם נזכר קודם בישול יכול לחזור ולהדיחו ולמלחו בצד השומן ולבשלו ואע " ג דבסימן ס " ט ובסימן ע' נתברר דאם הודח אחר ששהה שיעור מליחה וחזר ומלחו עם בשר שלא נמלח אין לו תקנה כיון דנסתמין נקבי הפליטה מ " מ הכא בטבחיא אין לחוש שהרי אף לכתחלה א " צ למלוח כי אם צד החיצון על השומן ולא הפנימי כדכתיב באו " ה שער ד' ולא חיישינן שיבלע הטבחיא מפליטת דם של שומן שעליה א " כ ה " נ כשנמלח בצד מעבר המאכל והודח חשוב כאילו לא נמלח כלל ומולחין על השומן לבדו ומותר : כתב בת " ח כלל ט " ו דין י " א אע " ג דמולחין הטבחיא עם שומן שעליו אפ " ה אין מולחין בני מעיים כשאין עליו שומן עם שומן או בשר אחר וכן נוהגין למלוח העצם עם הבשר שעליו אבל אם אין עליו בשר יש למלחן לכתחילה בפני עצמו בלא בשר והכי מסתברא ודלא כיש מתירין בשניהם למלחן לכתחלה עם שאר בשר אע " פ שאין בשר על העצם ואין שומן על הטבחיא דליתא אלא יש ליזהר לכתחלה : כתב הרב בהגהת ש " ע ביצים הנמצאים בעופות לאחר שחיטה אם לא נגמר החלבון אלא החלמון בלבד צריך מליחה כשאר בשר ומותר למלחן עם בשר ואם נגמר אף החלבון אפי' הקליפה קשה לגמרי שכמוה נמכרת בשוק נוהגין למלחן אלא שאין למלחן עם שאר בשר מיהו בדיעבד אין לחוש עכ " ל . ואיכא לתמוה למה התיר למלחן עם שאר בשר כשלא נגמר אלא החלמון בלחוד דאף ע " ג דלהרשב " א הוי בשר גמור מ " מ לרש " י והרא " ש כל שנגמר החלמון ביצים גמורות נינהו ומותר לאכלן בחלב וכמ " ש רבינו ריש סימן פ " ז ולדידהו ודאי אסור למלחן עם שאר בשר דילמא אין בהן דם ובלעי מדם הבשר ואין ספק דנמשך הרב אחר מ " ש ב " י לשם בסוף דבריו וז " ל ומ " מ העולם נוהגין שכל שאין להם חלבון מולחים אותם ואפי' עם בשר ובכל כיוצא בדברים אלו סומכין על המנהג עכ " ל אבל לפע " ד דלמעשה אין להקל דאף ע " ג דהעולם נוהגין למלחן עם בשר אפשר דוקא כשאין החלמון נגמר לגמרי ואפי' ספק אם נגמר החלמון אם לאו נמי מקילין אבל היכא דברור הוא דהחלמון נגמר לגמרי ודאי דאין למלחן עם שאר בשר ובעל נפש לא ימלחנו עם שאר בשר אם לא שברור לו שאין החלמון נגמר וכדי להתרחק מן האיסור יעשה גדר שלא ימלחם כלל עם העוף או שאר בשר אפי' נראה לכל שאין החלמון נגמר כדי שלא יבא למולחן עם בשר גם כשהחלמון נגמר . ומה שכתוב עוד דכשהקליפה קשה שכמוה נמכרת בשוק אם מלחוהו עם שאר בשר אין לחוש בדיעבד לא נהירא דאף ע " ג דנוהגין הנשים למולחה כבר התחבט על זה מהרא " י בהגהת ש " ד סימן ע' ואמר דכיון דבפרק הדר פירשו התוספות הא דקאמר התם אפילו ביעתא בכותחא אל יורה בפני רבו היינו בכה " ג שמצא ביצה בתרנגולת שחוטה כמו שנמכרת בשוק אל יורה לאכלן בחלב ולפי שהיו נמנעין מלהורות בו היתר לאוכלן בחלב ע " י כך נשתרבב המנהג למלחן עכ " ל א " כ לפי זה פשיטא דאיסור גמור הוא למולחן עם בשר שהרי היא בולעת דם פליטה דאין הקליפה קשה מונעת מלבלוע ומלפלוט דם ולא שייך כאן לומר משרק שריק או כבכ " פ כיון דאין בגוף הביצה שום דם וציר כל עיקר דאפי' לאותן פוסקים דביצה בקליפתה אינה בולעת ואינה פולטת ולא יהיב טעמא כדאמרי אינשי מיא דביעא בעלמא היא ה " מ דעוף טמא ודנבלה וטרפה אבל אם יש בה אפרוח או דם שפיר קא יהיב טעמא ובולעת ופולטת אפי' בקליפה הקשה שעליה ועוד דבסה " ת פסק וכן פסקו שאר פוסקים דאפי' עוף טמא נמי קיהיב טעמא והכי נקטינן כמו שנתבאר לקמן בסי' פ " ו וא " כ הכא לד " ה בולעת הביצה דם פליטה של בשר שנמלח עמה דקי " ל דמליח כרותח דמבושל ואוסר עד ס' ואין הקליפה הקשה מונעת מלבלוע ומלפלוט ולא דמי לקשקשים דדגים דמונעים מלבלוע כל עיקר כדפריש בסימן ע' ס " ד ע " ש והלכך הדבר פשוט דאע " פ דנוהגין למלחן אם מלחן עם שאר בשר נאסרה הביצה וכ " פ מהרש " ל בא " ו שלו והאריך דאע " פ דהביצה נאסרה אינה חוזרת ואוסרת הבשר אלא הביצה לבדה אסורה ואם נתבשלה אח " כ אוסרת עד ס' והכי נקטינן דלא כהגהת ש " ע . ולבי אומר לי דט " ס הוא כי לא יעלה על הדעת להתיר דבר איסור שהוא ברור ופשוט ועיין במ " ש בסימן פ " ז לתת טעם למנהג על שמולחין הביצה כשנמצאת בקליפתה הקשה כמו שנמכרת בשוק שהוא על פי הדין :
Yoreh De'ah.76.1.1 הצלי א " צ מליחה וכו' כך הוא הסכמת התוספות פ " ק דחולין ( ד' י " ד ) בד " ה ונסבין וכ " כ הרא " ש לשם ועיין בתוספות ריש פרק כיצד צולין מיהו לכתחלה נהגו למולחו קצת כפירש " י לשם בשכבר נתחב בשפוד וצולין אותו מיד שלא יתמלא המלח דם כ " כ מהרא " י בהגהת ש " ד סימן ט' . והא דלא כתב רבינו דצריך להדיחו תחלה נראה דס " ל דא " צ הדחה קמייתא לצלי וכ " כ התוס' בפרק שני דחולין ( דף ל " ג ) בד " ה ונאכלין וכ " כ הרא " ש פ " ק דחולין וז " ל הלכך לא בעי מליחה לצלי וגם לא הדחה מיהו צריך שפשוף לפי שאין לקצבים סכין מיוחד לחלבים עכ " ל ואע " ג דאיכא דם על פניו האש שואבו ולא דמי לדם אחר שנוטף על הצלי דאין האש שואבו אך קשה למה לא כתב רבינו דצריך שפשוף לצלי משום חששא דחלב שנתקנח בבשר כמ " ש הרא " ש וי " ל דכיון דהטעם הוא משום שאין לקצבים סכין מיוחד לחלבים ובמקום שיש להם סכין מיוחד לחלבים אין צריך שפשוף אם כן לאו מילתא דפסיקא הוא לכך לא כתבו רבינו מיהו לדידן דנהגינן לכתחלה למלחו קצת כפי' רש " י ר " פ כיצד צולין וכמ " ש בסמוך א " כ פשיטא דצריך הדחה קמייתא כדי שלא יבלע המלח הדם בעין שעל פניו וכ " כ מהרא " י בהגהת ש " ד דלעיל סימן ט' מיהו אם צלאו בלא הדחה ומליחה מותר בדיעבד כדעת התוספות והרא " ש וכתב או " ה שער ח' דאפילו לא שפשף הבשר לא מחזקינן איסורא שמא חתכו בסכין של חלבים אפי' קנאו מן הנכרי עכ " ל אבל אם לא הדיחו ומלחו וצלאו אפי' בדיעבד אסור דמיד שמלחו נאסר ושוב אין לו היתר בצלי ובאו " ה כלל ה' כתב לחלק דאינו אסור אלא כששהה במלחו שיעור מליחה ואח " כ צלאו אבל לא שהה שיעור מליחה מותר בדיעבד ובת " ח כלל ט' דין ג' כתב עליו וז " ל וכבר כתבתי לעיל דעתי נראה לאסור אף כה " ג דאין לשיעור לדבר עכ " ל ותימה דבכלל ה' לא כתב לאיסור אלא דלא מהני ליה שוב מליחה אבל לצלי אין ראיה לאיסור בדלא שהה שיעור מליחה מיהו כאן בהגהת ש " ע חזר בו ופסק בסתם כאו " ה לחלק דבשהה שיעור מליחה אסור אפי' דיעבד ובלא שהה שרי דיעבד וע " ל סימן ס " ט סוף סעיף א' קבעתי ההלכה דבשהה במלחו אסור אפי' דיעבד אף לצלי ואפי' בהפסד מרובה ובלא שהה במלחו מותר בדיעבד בהפסד מרובה בין לצלי בין לקדרה דלא כמהרש " ל דאוסר בכל ענין כמ " ש בא " ו שלו : כתב או " ה שער ט' דין ח' בשר שצולין בלא מליחה או שנמלחה מעט ולא שהה שיעור מליחה אסור להפך השפוד תמיד כל שעת הצלייה דאז מתגלגל הדם שעליו ונשאר על הצלי אלא צריך להניחו לפעמים כדי שיזוב דמו מיהו בדיעבד נוהגין להתיר אפי' הפכוהו כל שעת הצלייה עכ " ל משמע להדיא דכל שעת צלייתו הוא דאסור לכתחלה להפכו תמיד אבל תמיד לפעמים צריך להפכו כדי שיצא הדם מכל צדדיו והיינו דבתחלת הצלייה לא יהפכנו ואח " כ יהפכנו לפעמים תמיד : בשר שצולין בלא מליחה צריך להדיחו מן הדם שעליו וכתב באגודה שצריך להדיחו ג " פ כמו בהדחה אחרונה של מליחה אבל מהרש " ל השיג ע " ז בא " ו שלו דאפי' לכתחלה די בפעם אחת אפי' בנמלח ושהה כ " ש בלא שהה או לא נמלח כלל דהא דם מישרק שריק בצלייה וא " צ אלא הדחה מפני קצת דם שעליו בלא נמלח כלל או מפני הדם שבתוך המלח בנמלח עכ " ל מיהו אם לא הדיחו כלל מותר אפי' נתבשל אח " כ דהכי הוי דינא גבי כבד שבשלוה אחר הצלייה בלא הדחה דשרי דיעבד משום דנורא משאב שאיב הכי נמי הכא בבשר שנצלה ולא הדיחו ובשלו דנורא משאב שאיב ומותר בדיעבד וכן פסק בהגהת ש " ע וכתב עוד ואפי' נמלח תחלה קודם צלייתו ולא הודח ובשלו נמי מותר ולא חיישינן לדם ומלח שעליו דנורא משאב שאיב : וכתב בש " ד סימן ט' נהגו העולם שאם אירע כך דצלו בלא מליחה להדיחו מן הדם הנדבק בבשר מבחוץ ואח " כ מולחין ואוכלין אותו עכ " ל נראה דאתא לאורויי דדוקא לאחר הדחה מולחין אבל לא קודם הדחה דיש לחוש דכח המלח יבליע הדם שעליו ועוד אתא לאשמועינן דאפי' אינו רוצה לבשלו אלא לאכלו כך עם מלח צריך להדיחו תחלה קודם שימלחנו כדפרישית ואצ " ל אם רוצה לבשלו אחר הצלייה . וכ' מהרש " ל מה שנהגו הנשים להדיח אחר שנצלה קצת קודם שנגמר ונצלה כל צרכו ושוב חוזרין וצולין אותו אפשר לאו משום איסור נהגו כן אלא שלא יתקלקל הצלי ויפג טעמו בהדחתו ואפשר נמי אחר שנצלה ממש נדבק בו המלח ולא יועיל לו הדחה עכ " ל : וכתב עוד על מ " ש הרשב " א שהורה א' מהגדולים שאסור לשהות הצלי בשפוד וכו' היינו לכתחלה אבל אי עביד ושהה בו זמן רב לא נאסר מן השפוד לפי שאינו בולע מן השפוד אלא בשעת צלייתו כשהוא על האש אבל לא כשהוסר ממנו דאל " כ יאסור מיד כשמפריש השפוד מן האש ולא היה תקנה בדבר אלא לחתוך הבשר מן השפוד בעודו על האש וא " כ אין שיעור בדבר ושרי :
Yoreh De'ah.76.2.1 ומ " ש ואם דם הנוטף עליו חם או אפי' צונן אוסר ממנו כדי נטילה היינו דקי " ל צונן לתוך חם אסור דתתאה גבר וס " ל דאינו אוסר אלא כדי נטילה דהיינו עובי אצבע אבל לדידן מליחה וצלייה נמי אוסר עד ס' ועיין מ " ש בזה סוף סימן ע' בס " ד :
Yoreh De'ah.76.3.1 כתב הרשב " א הרוצה וכו' אבל אם שהה במלחו וכו' פי' כששהה עד שהמלח בולע דם נאסר המלח ואז נדבק המלח עם הדם שבתוכו בבשר כשנצלה ונבלע המלח בבשר ולפיכך צריך להדיחו יפה קודם צלייה ואין חילוק בין שהה שיעור מליחה ללא שהה ולכן כתב סתם אם שהה במלחו : כתב סמ " ג דתרנגולת ואווז החלולים לא יצלו אותם שלימים בשפוד דפורש הדם מלמעלה למטה בתוך החלל והו " ל כפורש מחתיכה לחתיכה וכו' הביאו ב " י ע " ש ויש לתמוה דבר " פ כ " צ איתא דהפסח צולין אותו שלם ונותן את כרעיו ובני מעיו לתוכו דר " י הגלילי ר " ע אומר כמין בישול הוא זה אלא תולין חוצה לו ובגמ' מייתי סייעתא מהא דר " י הגלילי דמולייתא שריא דכבכ " פ ודחי שאני התם דבית השחיטה מחלחל ומידב דייב ולעולם לא אמרינן כבכ " פ ומדלא חייש התם דהפסח הוא חלול ושמא נצלה מצד אחד ופלט כל דמו ומצד אחר לא נצלה אלמא דלא חיישינן להא וצולין אותו לכתחילה בלי מליחה וצריך לדחוק ולומר דס " ל לסמ " ג דפסח שאני דבני חבורה זריזין הן כדאיתא התם ( דף פ " ח ) ונזהרין שיהא הפסח נצלה מכל צדדיו בשוה גם מלמעלה אבל לדידן דאינן נזהרין בזה נכון למלחן תחילה ולהדיחן ואח " כ יצלה אותו מיהו לא נהגו כמותו בדבר זה בשום מקום וכ " כ בהגהות ש " ע : וכתב הרשב " א ויראה לי שאם ניקר הבשר וכו' עד שחיטת ב' הסימנים פירוש דאם לא שחט ב' הסימנים וגם חתך הוורידין אסור לאכלו כולו שלם אע " פ שנקרו אלא צריך לנתחו אבר אבר וכ " כ הר " ן בפרק השוחט בשם הראב " ד ורבינו משולם הכהן וכבר כתבתיו בסוף סי' כ " ג ע " ש ומהרו " ך כתב כאן דמשום בהמה נקט ב' סימנין ולא דק :
Yoreh De'ah.76.4.1 כתב בספר המצות שאסור לחתוך בסכין וכו' הא דלא כתב דהסכין אסור משום דלא נאסר הסכין אא " כ דלאחר שחתך הבשר הוה היד סולדת בו בסכין הא לאו הכי אינו נאסר כדאיתא בהגה " ת אשיר " י אבל לכתחלה לעולם אסור סכין והכי נקטינן לאסור לכתחלה השפוד והסכין מיהו דיעבד אם חזר וצלה בשפוד בשר או השתמש בסכין ברותחין לית לן בה דסומכין על הרא " ש דנורא משאב שאיב ומיהו אף הרא " ש מודה שאם הסיר השפוד עם הבשר מעל האש קודם שנצלה חצי צלייתו דנאסר השפוד והסכין מיד ואוסר הצלי ודו " ק :
Yoreh De'ah.76.5.1 צלי שלא נמלח וחתכוהו ע " ג ככר וכו' בפ' כ " ה ( דף קיב ) קאמר דשמואל אוסר לככר כשעבר כל הככר וגם הבשר אדום והמוהל הוא עב אבל צלול לאו דם הוא ורבא אכיל ליה ומשמע אפי' בכל הני גווני דאסר ליה שמואל שרי ליה רבא והלכתא כותיה דרבא ותימה למה לא כתב רבינו להדיא דשרי אפי' הבשר אדום והמוהל גם הוא עב וי " ל כיון דאנן אינן בקיאין באדמומית זה וכן בעובי מוהל זה א " כ ליכא למטעי ולמימר דכשהבשר אדום או המוהל עב דאסור כיון דלא ידעינן גבול לאדמומית ולעובי זה דנאסרים ולפיכך כתב כסתם לאורויי דבכל גוונא שרי אלא דכתב דאפי' עבר בכל הככר מותר דלא תימא דוקא בדלא עבר קמל " ן :
Yoreh De'ah.76.6.1 בשר שצולין בלא מליחה אין נותנין כלי תחתיו כו' שם אמר שמואל אין מניחין כלי תחת הבשר עד שיכלה כל מראה אדמומית שבו מנא ידעינן משתעל' תמרותו מתקיף לה רב אשי ודילמא תתאה מטא עילאה לא מטא אלא אמר רב אשי לית ליה תקנתא אלא משדא ביה תרי תלתא גללי דמילחא ומישפייה והרי " ף והרא " ש והרמב " ם השמיטו הך דמשתעלה תמרותו ס " ל דלמאי דאסיק רב אשי דמשדא ביה תרי גללי דמילחא אפי' מקמי דהעלה תמרותו שרי ואי ליכא גללי דמילחא אפי' העלה תמרותו אסור וכך הוא דעת רבינו שלא הזכיר העלה תמרותו אלא גללי דמילחא מיהו ודאי לא שרי בגללי דמילחא אלא לאחר שנצלה שיהא ראוי לאכילה דהיינו חצי צלייתו כדלעיל סוף סימן ס " ט הא לאו הכי אסור דכיון דאיכא ודאי דם אין לנו לסמוך על גללי דמילחא להתיר השומן המעורב עם דם אבל השתא דנצלה חצי צלייתו ואין כאן אלא חששא שמא נשאר בבשר עוד דם שרינן ליה לשומן ע " י גללי דמילחא מיהו לשון רבינו אינו מתוקן דמשמע מלשונו דמתיר בגמרא ע " י גללי דמילחא אפי' לא נצלה עד כדי שיהא ראוי לאכילה והא ליתא דלא התירו בגללי דמילחא אלא דוקא כשכבר נצלה שיהא ראוי לאכילה והכי ה " ל לרבינו לומר וקאמר בגמרא דצריך ליתן בכלי שנים או ג' גרגרי מלח ואז מותר וכו' אלא דלא דק בלשון : ותימה גדולה על מה שפסק בשלחן ערוך בסתם דאין נותנין כלי תחתיו עד שיצלה שיהא ראוי לאכילה ע " י צלייה זו עכ " ל וכיון דבחצי צלייתן ראוי לאכילה כמ " ש לשם בהגה " ה סעיף ב' אכתי אית ביה דם ואין להתירו אפי' דיעבד אלא ע " י גוללא דמילתא והוא מתיר אף לכתחלה אף בלאו גוללא דמילחא וצ " ל דמ " ש כאן עד שיהא ראוי לאכילה אין פי' חצי צלייתו דראוי לאכילה בעודו צלי אלא ר " ל עד שיזוב כל דמו שאז ראוי לאכילה ע " י בישול שיבשלוהו אחר הצלייה כדכתב לעיל בש " ע סוף סימן ס " ט כנ " ל ליישב אם אינו ט " ס ועיין במ " ש בסוף סימן ס " ט בס " ד :
Yoreh De'ah.76.7.1 ומ " ש וכתב הרשב " א ואם עבר ונתן וכו' . נראה דרבינו לא הביא דברי הרשב " א אלא ללמוד ממנו דאף לדעת הגאונים דאסרי בי דוגיא לא אסרוהו אלא לכתחלה אבל בדיעבד שרי אבל אינו תופס שיטת הרשב " א בפי' הסוגיא דהרשב " א קמפרש דרב אשי ס " ל נמי דבעינן שיעלה תמרתו אלא דלפי דחיישינן לדילמא תתאה מטא עילאה לא מטא בעינן נמי גללי דמילחא בלא העלה תמרתו לא שרינן ליה לדינא דגמרא ומ " ה לגאונים נמי דאסרינן ליה לכתחלה ולא שרינן ליה אלא דיעבד בעינן נמי גללי דמילחא עם העלת תמרתו ולכן כתב ואם עבר ונתן אפילו מלח הרבה מותר וכו' ובלבד שנתבשל קצתו עד שהעלה תמרתו וכו' אבל רבינו תופס שיטת הרי " ף והרא " ש והרמב " ם ולמאי דאסיק רב אשי לא בעינן העלת תמרות לדינא דגמרא אלא סגי בגללי ומילחא וא " כ לדידן נמי דנהגינן כגאונים דאסור לכתחלה ולא שרינן אלא בדיעבד אפילו בלא העלת תמרותו נמי שרי בגללי דמילחא בלחוד אבל ב " י כתב וז " ל אבל רבינו סתם דבריו כדעת הרשב " א וכו' והאריך ע " ז ולא ידעתי מי דחקו לפרש כך הלא מבואר מדברי רבינו מדלא הזכיר העלת תמרותו בתחלת דבריו אלמא דבנצלה שראוי לאכילה שרי מדינא דגמרא בנותן בכלי גללי דמילחא אפי' לא העלה תמרותו אלא דלאח " כ כשהביא דברי הרשב " א בדין עבר ונתן הביא נמי מ " ש דבעינן העלה תמרותו אבל רבינו לא ס " ל הכי ודו " ק ואיכא למידק דלעיל בסוף סימן ס " ט שרינן לבשל הצלי לאחר חצי צלייתו ( ולא צלייתו ל " ג נ " ל ) ולא חיישינן דאית ביה דם והכא בבי דוגיא חיישינן ומצרכינן לגללי דמילחא ומשפייה וי " ל דודאי בנצלה חצי צלייתו לא מחזקינן דאית ביה דם ולהכי שרי לבשלו דאפי' את " ל דנשאר בו עוד קצת דם נתבטל בבישול בקדרה במיעוטו וכההיא דאין מחזיקין דם בבני מעיים דשרי לבשלן בלא מליחה דאותו דם המועט שבהם אינו פורש מהם בבישול וכדכתב הר " ן ואפילו פורש הרי נתבטל במיעוטו אבל בבי דוגיא המיעוט דם שנופל לכלי עם השומן הוא בעין ולא נתבטל ולפיכך לא שרינן ליה אלא ע " י גללי דמילחא ומשפייה ולא דמי לחותך צלי ע " ג הככר דהתם נמי הדם המועט שנשאר בצלי לא יצא ממנו ומראה אודם שבככר הוא מוהל בלבד ורבא קורא אותו תמר בשר אבל בבי דוגיא שהדם המועט שנשאר בצלי לאחר חצי צלייתו חוזר ויוצא ונופל עם השומן בבי דוגיא והדם הוא בעין אסור אם לא נתן בו תרי גללי דמילחא . ויש להקשות להרשב " א דמתיר דיעבד מטעמא דהוה ספק דרבנן אם כן אפילו לא נתן מלח כלל כיון דהעלה תמרותו הוי נמי ספק דרבנן דשמא נתבשל הכל ואפילו העליון וי " ל כיון דמדינא דגמרא לא התירו אלא דוקא בגללי דמילחא בהדי העלה תמרותו אף עכשיו אין להתיר בדיעבד אא " כ דנתן מלח בהדי העלה תמרותו אבל בהעלה תמרותו ולא נתן מלח אי נמי נתן מלח ולא העלה תמרותו לא שרינן לה אפילו דיעבד אע " ג דליכא אלא ספיקא דרבנן לא הקילו כולי האי וכשהעלה תמרותו וגם נתן מלח שרינן לה דיעבד אע " פ דנתן מלח הרבה :
Yoreh De'ah.77.1.1 עופות או גדיים שממלאין וכו' ואפילו אם נמלח החיצון וכו' פי' נמלח החיצון ופלט כל דמו והודח הדחה אחרונה דבמליחה כה " ג אם נמלח אצל בשר אחר אסור כדלעיל בסוף סימן ע' הכא בצלי כיון שנפלט מיד בשעת הבליעה שפיר אמרינן כבכ " פ וכה " ג כתב הרא " ש בפג " ה וז " ל דלא דמי לבשר שפלט דמו ונפל לציר דנאסר כבר מחמת דם שבא עליו ממקום אחר דאין להתיר מטעם כבכ " פ אבל היכא שנפלט מיד בשעת הבליעה כגון מולייתא אמרינן כבכ " פ עכ " ל . ונראה מדכתב אפילו אם נמלח החיצון כו' אלמא דכ " ש כשנמלח הפנימי דשרי דתלינן דהפנימי אינו בולע כלל מהחיצון כיון דהאור מושך אצלו דם שבחיצון ואינו מניחו לדם ליבלע בפנימי כלל דנורא משאיב שאיב אלא אפי' נמלח החיצון דהאור מושך דם הפנימי אצלו דרך החיצון וא " כ בולע הוא אפילו הכי שרי דכבכ " פ ולא נשאר שום דם בחיצון וכ " כ בהגהת ש " ע :
Yoreh De'ah.77.2.1 ומ " ש ולקדרה אסור עד שימלח החיצון לבדו כו' פירוש וגם ידיח הדחה אחרונה לחיצון ולפנימי דאל " כ הלא חוזר ונאסר בבישולו מליחלוחית דם ומלח של הפנימי והחיצון מסביב מכל צד :
Yoreh De'ah.77.3.1 ומ " ש אבל אם לאחר שמלאו מלח לחיצון אינו מפליט לדם שבפנימי איכא למידק לאיזה צורך חזר וכתב שאם מלח לחיצון וכו' הלא כבר כתב שאסור לקדרה עד שימלח חיצון לבדו ופנימי לבדו ותו קשה דמדקאמר אינו מפליט לדם שבפנימי משמע דאם כבר נמלח הפנימי אף ע " פ שלא נמלח החיצון מהני מליחה לחיצון לקדרה אף לאחר שמלאו מאחר שאינו צריך להפליט לדם שבפנימי אלא לדם החיצון בלבד וקודם זה כתב דאסור עד שימלח החיצון לבדו ופנימי לבדו וי " ל דה " ק לא מיבעי קודם מילוי דלא סגי בחדא מליחה דפנימי לבדו או חיצון לבדו אלא צריך למלוח שניהם ולהדיחם לכתחלה קודם מילוי אלא אפי' עבר ומלאו ולא מלח לשום אחת מהן ובא עתה למלוח לא תימא דנחשב המלוי כאילו הוא מגוף העוף והו " ל כמו חתיכה עבה שאינו צריך לבקעה כדאיתא במרדכי פכ " ה קמ " ל דלא מהני מה שמלח לחיצון להפליט דם של פנימי ועי " ל דמה שחזר וכתב אבל אם לאחר שמלאו וכו' מיירי אפי' שמלח הפנימי תחילה בלבדו ואח " כ מלאו מקמי שמלח לחיצון ואחר המילוי מלח לחיצון אפי' הכי לא מהני דאינו מפליט לדם שבפנימי פירוש צד הפנימי של החיצון ולא תימא כיון שהפנימי נמלח והודח ונוגע בחיצון בצד הפנימי מכל צד הו " ל כמו חתיכה עבה וסגי במולח החיצון לאחר המילוי קמ " ל דלא מהני וזהו ע " פ שיטת הרא " ש דכל חתיכה צריך למלוח משני צדדיה ואצ " ל בעוף שלם שצריך למולחו גם מבפנים ולא יועיל לו מילוי הפנימי לעשותו כמו חתיכה עבה וצריך למלוח צד הפנימי ג " כ ואפי' דיעבד אסור וכך פירש מהרש " ל ופסק כך הלכה ולפע " ד שאין פירוש זה נראה כלל בדברי רבינו שהרי דבריו הם דברי הרא " ש ולשם כתב וז " ל ואם לא נמלחו שניהם בשר הפנימי והחיצון ואחר שנתמלא מלח החיצון אסור לקדרה דאין המלח מפליט דם של פנימי עכ " ל הרא " ש ואחריו נמשך רבינו בדין זה אלא נראה דרבינו אתא לאשמועינן רבותא דל " מ בנמלח הפנימי ולא החיצון ואח " כ מלאו דלא מהני מה שמולח לחיצון לאחר המילוי כיון דהפנימי בולע מדם החיצון ושוב אינו פולט . אלא אפילו שניהם לא נמלחו נמי לא מהני מליחת החיצון לפנימי אלא צריך למלוח כל אחד בפני עצמו קודם מילוי ואם לא עשה כן אסור לקדרה אפילו דיעבד וכל הפירושים עולים אליבא דהלכתא דבכל ענין אסור אפי' דיעבד אא " כ נמלח החיצון לבדו והפנימי לבדו והודחו הדחה אחרונה ואח " כ מלאוהו הא לאו הכי אסור : וכתב בהגהת ש " ע דהא דמתירין מולייתא לצלי מיירי שלא מילאם רק בבשר או בעשבים אבל אם יש שם ביצים הנקרשים דינו כאילו נתבשל בקדרה ואפי' בדיעבד יש לאוסרו אם לא נמלחו שניהם עכ " ל ומהרש " ל האריך ופסק דהיכא שמלאום בביצים ובקמח שנקרש הכל ביחד ומעכב החיצון מלפלוט דרך פליטתו כראוי בין שהחיצון נמלח ולא שהה בין לא נמלח כלל אסור . והיכא שמלאום בבשר עם ביצים מעורבים יחד ונמלח הפנימי אז נמי הוי דינא הכי אבל היכא דלא נמלח הפנימי בין היה המילוי בבשר לחוד או בבשר עם ביצים אז אינו אסור אלא כשהחיצון נמלח ולא שהה משום דנאסר הפנימי מן החיצון אבל אם שניהם מלוחים ואפילו שניהם מלוחים ולא שהו ולא מילאו בביצים אלא בבשר לחוד הכל שרי או אפי' נמלח הפנימי ולא שהה והחיצון לא נמלח אפ " ה שרי החיצון מטעם דנורא משאב שאיב עכ " ד וכתב טעם לדבריו פרק קמא דחולין סימן כ " ט ובא " ז שלו :
Yoreh De'ah.78.1.1 הטופל בצק בעוף שלא נמלח וכו' פי' דאילו נמלח ופלט כל דמו בכל גוונא שרי לאפוקי מהרמב " ם דאפי' בנמלח אוסר את הטפלה וכן במולייתא אוסר הרמב " ם אפילו נמלח והוכשר לקדרה ואזיל לשיטתו דס " ל דצריך להשליך הבשר במים רותחים אחר המליחה כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם ובמולייתא שאין המים רותחין נכנסין לתוכן יפה הטפלה נאסרה מהעוף במה שנשאר בו דם לאחר המליחה וכל האחרונים חלקו עליו והכי נקטינן דלא כהרמב " ם . אלא שאינו זך ככסף כו' כצ " ל ודע דהך פירוש שכתב רבינו בטפילת עוף הוא מה שפירשו התוס' ע " ש ריב " א וכ " כ המרדכי פכ " ה ודלא כפי' רש " י בהך טיפול פשטיד " א דלשם אסור הכל ואין חילוק בין קמח לקמח דפשטיד " א יש לו כל דין קדרה וכן פסק מהרא " י בלב וכבד בפשטיד " א דאסור הכל עד ס' וב " י מסתפק בדבר ואנן נקטינן בס' בין להקל בין להחמיר :
Yoreh De'ah.79.1.1 כתיב להבדיל וכו' אין זה לשון המקרא אלא רבינו רצונו לומר דכתוב בתורה שחובה הוא על האדם להבדיל בין הבהמה הטמאה לטהורה ופירושו בין האסורה באכילה ולמותרת ובמה יבדילו ביניהן בסימניהון דאם אינו מכיר הטהורה למינהו והטמאה למינהו איך ידע להבדיל ביניהם בסימנים וא " כ מצוה וחובה הוא עליו שיכיר הסימנים כדי שיוכל להבדיל בין האסורה באכילה למותרת והוא מ " ש בסוף שמיני להבדיל בין הטמא והטהור וכתוב עוד בסוף קדושים והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וכ " כ הסמ " ג בלשון זה להבדיל בין הטמאה לטהורה וכולל ב' הכתובים יחד ומה שהקשה ב " י ע " ז מפני מה לא הביאו הא דכתיב בין החיה הנאכלת וכו' דמיירי באסורה לאכילה ומותרת י " ל דלהבדיל הוא ציווי ולפיכך הביא רישיה דקרא להורות שהציווי הוא שחייב האדם להכיר הסימנים איזה בהמה אסורה באכילה ואיזה מותרת שע " ז היה עיקר ציווי להבדיל וגו' והבדלתם וגו' וכדפרישית :
Yoreh De'ah.79.2.1 שהיוצא מן הטמא טמא ומן הטהור טהור משנה פ " ק דבכורות ומיהו בהמה שנמצא בה דמות עוף טהור ה " ז אסור באכילה כדלעיל בסימן י " ג דילפינן לה מקרא דבהמה בבהמה דוקא ולא עוף בבהמה :
Yoreh De'ah.79.3.1 ומ " ש אף ע " פ שכרוך אחריה וכו' משמע מדכתב רבינו בסתם דאסור ולא חילק אלמא דאפי' לא היה הטמא בעדרו נמי אסור וכדכתב הרמב " ם וכפירוש ה " ה ודלא כהראב " ד דמיקל בלא היה דבר טמא בעדרו והביאו ב " י : כתב הרמב " ם רפ " ב דמ " א דבשר אדם אסור באכילה ד " ת ואית ביה איסור עשה והשיגו הראב " ד בפ " ג דמדאמרינן היונק מן האשה כיונק שקץ אלמא שאין בבשר האדם אפי' איסור עשה והרמב " ן והרשב " א מתירין לכתחילה והמ " מ והר " ן כתבו דדברי הרמב " ם נראין עיקר ועולין יפה וכ " כ באגודה אבל מהר " ם איסרלש ז " ל כתב דמדברי הרא " ש בפרק אף על פי משמע שסובר כהראב " ד שהרי כתב לשם דטעמא דחלב אשה שלא פירש אסור משום דאתא לאחלופי בבהמה טמאה דכיון שאין דרכן לאכול בשר אדם מחליף בבהמה טמאה עכ " ל הרא " ש אלמא להדיא שאין איסור באכילת בשר אדם אלא שאין דרך לאוכלו מיהו להלפה פסק כאן בהג " ה ש " ע כהרמב " ם דאסור לאוכלן ד " ת והכי נקטינן וכבר כתבתי מזה ריש סימן ס " ב ושכן פסק הסמ " ג כדברי הרמב " ם ע " ש :
Yoreh De'ah.79.4.1 והנולד מן הטריפה מותר ולא דמי לביצת טריפה דאסורה דהתם שאני שגדלה באיסור כלומר שנגמרה באיסורה כשהיה מעורה בגידין משא " כ בולד טריפה שלא היה מעורה בגידין כלל וע " ל בסימן פ " ו :
Yoreh De'ah.80.1.1 חיה חלבה מותר ודמה אסור וטעון כסוי וכו' לכאורה קשה כיון שלא בא רבינו אלא להודיע סימני חיה כדי להתיר חלבו ולהצריכו כיסוי א " כ לא היה צריך לכתוב כאן שדמו אסור ונראה דה " ק דלפי שדמו אסור הטעינו הכתוב כסוי ואע " ג דבהמה אינה טעונה כסוי ודמה אסור התם הוי טעמו משום דבקרבן צריך לזרוק הדם על המזבח אבל חיה דאין בא קרבן אם היה דמו מותר לא הטעינו כסוי :
Yoreh De'ah.80.2.1 ומ " ש ור " ת פי' וכו' הקשה ב " י דהרשב " א כתב שני הפירושים דבין בזה ובין בזה חיה היא והיאך פסק בספק ב' הפירושים לקולא ותירץ דאפשר שסובר דקושט' הכי הוא דאין בהמה טהור' שיהיו קרניה מפוצלים כענפים ולא שיהו ראשי קרניה כפופים כאגמון ורש " י ור " ת לא פליגי בדינא דפשיטא דבאיזה משניהם הוי חיה אלא דפליגי בפי' לשון מפוצלות עכ " ל והכי נקטינן ומ " ש פי' כרוכות עשויות גלדי גלדי כגלדי הבצלים כן פרש " י כרוכות גילדי גלדי קליפה על קליפה כעין קרני השור וה " א בגמרא דקאמר והרי שור דכרוכות וחלבו אסור כו' וכן נראה דעת התוס' והרא " ש שלא נחלק ר " ת אפרש " י אלא בפירוש מפוצלות בלבד אבל הרשב " א והר " ן פי' ע " ש ר " ת כרוכות עשויות גלדי גלדי כגלדי הבצלים והדוקות היינו שהם מהודקין הרבה שלא כגלדי קרן השור שהגלדים רפויים עד שמתקפלים זה מעל זה והוא דמבלעי חרקייהו שהגלדים מובלעים זה בתוך זה עכ " ל לפי זה חולק ר " ת אפי' רש " י גם אכרוכות הדורות וחרוקות וכו' ולחומרא אזלינן באיסורא דאוריית' שיהיו הקרנים דומין לחיה ככל הפירושים : כתב בהגהת מיימוני בהלכות מ " א ראמים שלנו מין בהמה הוא דראם שהוא חיה גדול הוא מאוד עכ " ל :
Yoreh De'ah.80.3.1 חסר בה אחד מאלו שלשה הסימנין אינה חיה כ " כ הרמב " ם ואע " ג דלפי' רש " י למסקנא דעיזא כרכין חיה היא לא בעינן אלא הדורות לאפוקי מעז שהן רחבות וחרוקות לאפוקי משור שאין לו פגימות וחריצים אבל כרוכות לא בעינן לאפוקי מעיזא כרכין כיון דאסיקנא דעיזא כרכין חיה היה כבר ישבו ה' המגיד ועיין בב " י : וקרש מין חיה הוא ה " א בספרי רבינו המדוייקין ובספרים הישנים ובספא " ט מפרש דקרש הוא טביא דבי עילאי שאין לו אלא קרן אחת במצחו ע " ש :
Yoreh De'ah.81.1.1 חלב וכו' בפ " ק דבכורות קאמר לרבנן נפקא לן דחלב בהמה טמאה אסור מריבויא דכתיב גמל גמל ולר " ש נפקא לן מאת הגמל ופרכינן הא לאו הכי ה " א דחלב בהמה טמאה שריא ומ " ש מהא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן ופריקו איצטריך סד " א הואיל ובטהורה חידוש הוא דליכא מידי דאתי מחי ושרייה רחמנא והאי חלב כי אמ " ה הוא ושרי והלכך אפי' בטמאה נמי לישתרי קמ " ל וחלב טהורה מנ " ל דשרי דכתיב ארץ זבת חלב ודבש ואי לאו דשרי משתבח קרא במידי דלא חזי לן וכו' ודכותה צריך לפרש גבי ביצי עוף טהור וטמא ע " ל סוף סימן פ " ב :
Yoreh De'ah.81.2.1 ומ " ש דמי רגליה אסורין לא שנא דחמור וכו' פסק כלישנא בתרא דרב ששת בפ " ק דבכורות להחמיר בשל תורה אבל הרמב " ם בפרק ד' מהמ " א פסק דאפילו מי רגלים דחמור מותרין ותמהו עליו דאפילו ללישנא קמא דמתיר בשאר טמאה דחמור מיהא אסור ונראה שטעמו מדמותבינן עלה דלישנא בתרא מדתניא מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותן מגופן ופריקו הוא דאמר כרבי יעקב וכו' ובתר הכי קאמרינן כמאן אזלא הא דתנן דבש הגזין והצרעין טהור ומותר באכילה דלא כרבי יעקב וס " ל להרמב " ם דהלכה כסתם משנה דמכשירין דדבש גזין וצרעין מותר באכילה וטעמא משום דמכניסין אותן לגופן ואין ממצות אותן מגופן וכדתניא גבי דבש דבורים ואין חלוק בין דבש דבורים לדבש גזין וצרעין ולפ " ז כל מי רגלים ל " ש דחמור ל " ש דשאר טמאה שרי כיון דאין ממצות אותן מגופן ללישנא בתרא וכדקס " ד אמאן דמותביה לרב ששת הכי נקטינן ולית הלכתא כרב ששת דאמר כרבי יעקב אלא כסתם משנה דלא כרבי יעקב וגם ר " ת פסק כסתם משנה זו וכמו שיתבאר בסוף סימן זה בס " ד ובש " ע הביא שני הדיעות ולא הכריע :
Yoreh De'ah.81.3.1 וגבינות וכו' אם הוא טרפות שאפשר שאירע לה עתה כגון ניקב וכו' ורצונו לומר דאע " ג דליכא למימר אוקמוה אחזקת כשרות דטרפה אינה חיה כיון דליכא הכא חזקה מבוררת מ " מ כי היכא דבחזקה מבוררת כי איתרע אמרינן השתא הוא דאיתרע החזקה כך יש לנו לומר ג " כ על הרוב השתא הוא דנעשית בהמה זו מן המיעוט ועכשיו הוא נטרפה אבל עד השתא היתה מן הרוב שאינן טרפות ועיין לעיל ריש סימן ל " ט :
Yoreh De'ah.81.4.1 אבל אם בידוע שקודם שחלבה נטרפה כו' כלומר דידוע דמחיים יצאה מחזקת הרוב אין ידוע מכמה כל הגבינות אסורות למפרע ומ " ש קודם שחלבה לאו דוקא אלא תפס ההווה שרגילין לחלוב הבהמה עד סמוך לשחיטה וכיון שהוגלד פי המכה דידוע דנעשה ג' ימי' קודם השחיטה א " כ בידוע שקודם שחלבה נטרפה וה " ה ודאי אם הפסיקו מלחלוב אותה קודם ג' ימים נמי מטרפינן למפרע כיון דיצאה מחיים מחזק' הרוב ולכאורה משמע דאף הגבינו' שנעשו קודם י " ב חדש נמי יש לאסור אלא דבשערי דורא כתב עד י " ב חדש והסמ " ק בסימן ר " א כתב דגבינות שנעשו לפני ג' ימי' מותרות ויש לחלק דבטרפות דיתרת אסור עד י " ב חדש ובסירכא עד ג' ימים וכ " כ מהרא " י בהגהת ש " ד סימן פ " ד ומבואר מדבריו לשם דאף בטרפות הבא מן הבטן מה שנחלב ממנה קודם י " ב חדש לשחיטה כשר דטרפה אינה חיה י " ב חדש אבל לפעד " נ דלאו דוקא עד י " ב חודש קאמר אלא אף כל שנעשה ממנה לעולם אלא נקט י " ב חודש משום דאורחא דמילתא הוא דמה שנעשה לפני י " ב חודש כבר אכלוהו ואיננו בעולם . וכ " כ בהגהת מיימוני פ " ג דהמ " א דבטרפות הבא מן הבטן כל מה שנעשה מעולם כולן אסורות וכן פסק באגור וכתב דהמנהג כן וכ " כ או " ה שער מ " ט סימן ב' דאעפ " י דבטרפות מן הבטן חיה היא יותר מי " ב חודש מ " מ טרפה היא משעה שנולד ואין אומרים בזו טרפה אינה חיה וכ " כ הרשב " א בתשובה סימן צ " ח והכי נקטינן וכ " פ בהגהת ש " ע :
Yoreh De'ah.81.5.1 ואם היא בעדר כו' משמע דלסברא זו אפי' היה שם ששים או יותר כל הגבינות אסורות ונראה הטעם דאין רגילות לערב כל החלב בכלי אחד אלא משימין אותו בהרבה כלים ועושין מכל כלי גבינות בפני עצמן הלכך כולן אסורות והכי משמע במרדכי שכתב הלכה למעשה בשם התוס' דאפי' עשו גבינות מבהמות הרבה ואחר כך נשחטה מאותן בהמות בהמה אחת ונמצאת טרפה שכולן אסורות וכו' והגבינה אינה בטלה ברוב גבינות כיון שהוא דבר שבמנין ודעת הרשב " א דלמה לנו לחוש לחומרא בשיעור ששים דהוי מדרבנן אלא תלינן דהכל נתערב ביחד ועשו מהן גבינות נ " ל ודלא כמה שפירש ב " י דאין כאן אלא סברת הרשב " א ונראה דלפי דעת הרשב " א תלינן מן הסתם דגם בהמה זו שנטרפה היה חלבה כמו אחת מן כל ס' בהמות לא פחות ובטל אא " כ דידעינן בודאי דבהמה זו שנטרפה היה חלבה פחות אז אין להתיר בס' וכן פסק בש " ע בהגה " ה והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.81.6.1 ואם נטרפה על ידי סירכא וכו' אע " ג דבשאר כל טרפות נמי ס " ל להרשב " א לחומרא נקט רבינו נטרפת על ידי סירכא משום דפליג עליה הרא " ש להתיר מטעם ס " ס ותימה היאך חשיב לזה ספק מאי דאין אנו בקיאין לברר דכיון דתלוי בחסרון חכמה לא מקרי ספק וכדכתב רבינו בסי' צ " ח והוא מדברי סה " ת ואע " ג דאיכא לחלק ולומר כיון דהסכימו החכמים שבדור שלא לבדוק א " כ אין זה חסרון חכמה ושפיר קרינן ליה ספק מ " מ קשה מכחל דהסכימו גם כן עליה דצריך לשער כנגד כולה דלא ידעינן כמה נפק מינה ולא חשבינן ליה ספק כדכתב הרשב " א והביאו רבינו בסי' צ " ח ויש לתרץ הא דחשבינן ליה ספק גבי סירכא לאו משום דא " א לברר אלא אדרבה יכולין היינו לברר אלא שאנחנו מחמירין על עצמינו ומחזיקין עצמינו באינן בקיאין ואעפ " י שהבדיקה נאמרה בתלמוד ולפיכך הו " ל ספק וכן משמע ממ " ש במרדכי וז " ל ויש להתיר מטעם שאין אנו בקיאין לבדוק הסירכא ואפשר מי שהיה בקי ובודק בפושרין או בנפיחה הוה כשר א " כ ה " ל ספק ספיקא וכו' אבל סה " ת איירי בשאר בירור שלא הוזכר בתלמוד אלא שאנו מדמין שאם היה חכם היה יכול לברר כה " ג אינו קרוי ספיקא תדע שהרי בספק דרוסה דלא בדקינן השתא ולא שרינן לה מטעם ס " ס ספק נדרסה ספק לא נדרסה ואת " ל נדרסה שמא אם היינו בקיאין היה יכול לברר דכשרה היא אלא ע " כ צ " ל דלאו מצד חומרא הוא דלא בדקינן נה אלא חסרון דיעה שאינן חכמים להבין ולבדוק אם היא דרוסה אם לאו וכיוצא בזה כתב הרב מהר " ש לוריא :
Yoreh De'ah.81.7.1 יאלי דחמורתא וכו עור הבא וכו' עד דפירשא בעלמא הוא הכל בפ " ק דבכורות והא דכתב רבינו דפירשא בעלמא הוא הוי נמי טעמא ליאלי דחמורתא :
Yoreh De'ah.81.8.1 חלב בהמה וכו' בפ " ק דבכורות ילפינן לה מקרא כמ " ש בתחלת הסימן ואיכא למידק למה לי קרא הא מדאיצטריך קרא לאסור חלב בבהמה טמאה מכלל דבטהורה שריא דאי בטהורה נמי אסור משום אמ " ה כ " ש דבטמאה אסור ולמה לי קרא בטמאה אלא ודאי דבטהורה שריא וא " כ למה לי קרא בטהורה ולאו מילתא היא דאע " ג דהיה שמעינן לטהורה מדיוקא דקרא דכתיב גבי טמאה אפ " ה כתביה קרא בטהורה גופיה להגדיל תורה ולהאדיר ועוד יש לתרץ בכמה גווני ואין להאריך :
Yoreh De'ah.81.9.1 ומ " ש דמי רגלים מותר כתב ב " י דלמדו רבינו מדשרינן לחלב כ " ש מי רגלים דלית ביה משום אמ " ה ומיהו לר " א דאוסר מי חלב משמע דה " ה למי רגלים דטהורה דאסירי אבל יש לתמוה דא " כ מאי קא בעו מיניה דרב ששת מי רגלים דחמור תיפוק ליה דאפי' דטהורה אסירי וי " ל דקמיבעיא ליה אי אסירי נמי משום דאתי מטמאה ועי " ל דבמי רגלים מודה הר " א דלא מתסרי משום דאתי מחי משום דפירשא בעלמא נינהו משא " כ במי חלב עכ " ל ועל תירוץ הראשון קשה דכתב כיון דמי חלב אסור ה " ה מי רגלים דאסור דהא הרמב " ם נמי אוסר מי חלב כדכתב הרא " ש משמו בפ " ק דבכורות ומביאו ב " י ואפ " ה פסק דמי רגלים אפי' של חמור שרי אלא דצ " ע דלא אשכחן להרמב " ם דכתב הכי בה' מ " א ולפי הנראה דצריך להגיה הרמב " ן במקום הרמב " ם ועל התירוץ השני נמי קשה דאם מי רגלים שרינן להו משום דפירשא בעלמא הוא מאי קמיבעיא להו מרב ששת במי רגלים של חמור הא ודאי כיון דבטהורים לית בהו משום אמ " ה מטעמא דפירשא בעלמא הוא ה " ה בטמאים לית בהו משום איסור בהמה טמאה ואי לא סלקא אדעתין דפירשא נינהו אמאי קמיבעיא להו בטמאי' טפי מבטהורים אבל האמת הוא דס " ל לרבינו דאף ללישנא בתרא דל " ש דחמור ל " ש דשאר בהמה טמאה אסורין מי רגליהם אע " ג דלאו מגופייהו מתמצי ושאני דבש דבורים דרחמנא שרייה אבל מי רגלים דליכא קרא אסירי מדתנן היוצא מן הטמא טמא א " כ מי רגלים דטהורה נמי שרי מדתנן היוצא מן הטהור טהור ולא ה " ל אמ " ה דמיא עייל מיא נפק ולא דמי לחלב דמתמצי מגופה דבהמה ואפי' מי רגלים דבהמה טמאה נמי שרי מדאורייתא מהך טעמא דמיא עייל ומיא נפיק ולא קמבעי' להו אלא אי אסירי מדרבנן א " נ קמבעיא להו דשמא אפי' מדאורייתא אסירין משום דכתיב הטמאים לאסור צירן וכו' וה " ה מי רגליהם ואע " ג דלא מימצצי מגופן ה " ל בכלל רבוי דהטמאים ופשיט ליה דאסירי מדתנן והיוצא מן הטמא טמא והני נמי מטמא קאתו שבתוך הטמא היו ואע " ג דלאו מגופיה מימצץ אסירי ואצ " ל ללישנא קמא דלא קמיבעיא ליה אלא בשל חמור משום דעכירי דאיכא למימר מגופיה קא מימצצי ודמו לחלב אבל דסוסים ודגמלים פשיטא להו דשרי דמיא עייל מיא נפיק א " כ כ " ש דמי רגלים דטהורים שרי אלא אפי' ללישנא בתרא נמי פשיטא להו דבטהורים שרי ולא דמי למי חלב דאסירי כיון דמגופיה קא מימצצי ה " ל אמ " ה ולא שרייה רחמנא אלא לחלב ולא למי חלב זאת היא דעת רבינו אליבא דהרב ר' אליעזר ופירושא דמי חלב כתבו רבינו ע " ש הרא " ש בסימן פ " ז ע " ש :
Yoreh De'ah.81.10.1 טרפה שינקה מן הכשרה וכו' דברי רבינו בזה ע " פ הסכמת הרא " ש ס " פ כל הבשר כר " ת דלא כהרי " ף והרמב " ם דמתירין אף הצלול וב " י פסק כדבריהם וכתב שכן נהגו מיהו בש " ע כתב ויש אוסרין בחלב צלול והכי נקטינן לאיסור בידוע שינקה מן הטרפה או מן הטמאה ובצלול ודלא כרש " י דאוסר אפי' הקרוש דמחשיבו חלב גמור וכ " ש הצלול אלא כר " ת נקטינן וע " ל בסימן פ " ז והא דלא אסרינן בצלול אלא בידוע דינקה מן הטרפה או מן הטמאה הכי מוכח בס " פ כל הבשר ( חולין דף קי " ו ) דקאמרינן אמר רב הונא הלוקח גדי מן הנכרים חלב הנמצא בקיבתו לאחר שחיטה אסור דכיון דנכרים לא בדילי מן הטמאים וכי חזו דינקי מן הטמא לא מפרשי להו גזרו בהו רבנן ושמואל לא חייש ופסקו כל הפוסקים דקי " ל כשמואל והלכך נוהגים ליקח גדיים וטלאים מן הנכרים ומעמידין בקיבתם ואפי' בצלול ואין אנו חוששין שמא ינק מן הטמא : כתב בש " ד סימן ע " ט דלכתחלה אין להעמיד בקיבת גדי ששחט ישראל ונמצא טרפה או נבלה משום הרחק מן הכיעור והדומה לו דנראה כאוכל נבלות וטרפות בישראל אבל בדיעבד שכבר העמיד בה או שנתערב בקיבות אחרות אז פשיטא דמותר עכ " ל וכתב מהרא " י שכן המנהג לאסור לכתחלה ובדיעבד שרי ע " כ וכתב עוד בש " ד אבל קיבת כשרה שינקה מן הבהמה ונשחטה הבהמה ונמצאת טרפה מותר להעמיד בה לכתחלה שכבר נקרש דאין דרך להעמיד בחלב צלול וכשנקרש אין לה דין חלב אלא כרפש וטיט ומותרות כל הגבינות ואם נמצאת קצת צלול דלפעמים שלא נקרש הכל זה בטל בס' עכ " ל והוא מלשון סה " ת סימן ע " א וע " ב וכ " כ המרדכי וקשיא לי לפ " ז הא דתנן כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה ומפרש ר " ת בצלול דאמאי אסור להעמיד בה כשנקרש כיון דפירשא בעלמא הוא וי " ל דמתני' מיירי כשבא להעמיד בעודו צלול ועי " ל דמתניתין לא מיירי במעמיד בה גבינות אלא בבא לשורפה בעיניה בעודו צלול הוא דאסור אבל בשנקרש אח " כ אה " נ דשרי אפי' לכתחלה מיהו ממ " ש הר " ש בן אדרת ומביאו ב " י בסימן פ " ז מבואר דדוקא נקרש בחיי בהמה הוא דהוי פירשא אבל בצלול בחיי בהמה ולאחר שחיטה נקרשה לא הוי פירשא ואסור דלפ " ז לא קשיא כלל ממתני' וחולק הוא אסה " ת ואתשובת רבינו שמשון בר אברהם שהביא המרדכי לשם שכתב בשם רבינו הקדוש בפסק שלו דצלול דחזר ונקפה נעשה פירשא ושרי ולהרשב " א אסור וכתב ב " י בסימן פ " ז דכך הוא משמעות דברי הפוסקים והכי נקטינן לחומרא באיסורא דאורייתא והרב בהגהת ש " ע בסימן פ " ז כתב להקל בהפסד מרובה ולפעד " נ דאין להקל כלל :
Yoreh De'ah.81.11.1 חלב אדם מותר וכו' ה " א בפרק אעפ " י ( כתובות דף ס' ) וכתב המרדכי בפ " ח שרצים דה " ה מי רגלים של אדם מותרין לשתותן לרפואה אפילו לחולה שאין בו סכנה וכן בדיעבד אם השתין תינוק בקדרה מותר לאוכלו וה " ה מי רגלים של סוסים וגמלים אבל לא של חמור ובמרדכי כתב דאף של חמור מותר לכתחלה אפי' לחולה שאין בו סכנה וכדאי הוא הרמב " ם לסמוך עליו במקום חולה :
Yoreh De'ah.81.12.1 דבש דבורים וכו' כבר כתבתי דללישנא בתרא קאמר רב ששת דמי רגלים דכל בהמה טמאה אסורין אף ע " ג דלא מימצצי מגופייהו ודבש דבורים רחמנא שרייה דתניא רבי יעקב אומר אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף זה אתה אוכל ואי אתה אוכל שרץ עוף טמא שרן עוף טמא בהדיא כתיבי אלא שרץ עוף טמא אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שהעוף טמא משריץ ואיזה זה זה דבש דבורים יכול אף דבש הגזין והצרעין אמרת לא ומה ראית לרבות דבורים ולהוציא הגזין והצרעין מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי ומוציא אני דבש הגזין והצרעין שיש לו שם לווי כמאן אזלא הא דתנן דבש הגזין והצרעין טהור ומותר באכילה דלא כרבי יעקב ופרש " י שרץ עוף טמא הוולד ממש . בהדיא כתיב ביה את אלה תשקצו מן העוף . אלא שרץ עוף טמא שאתה אין אוכל להכי דייקה ואי אתה דתיהדר ותידוק מיניה אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ שאינו ולד דוגמתו כגון דבש לישנא אחרינא אלא שרץ עוף טמא אי אתה אוכל ומאידך קרא נסיב לה מכל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לכם עכ " ל וכתב ב " י וק " ל מנ " ל לר' יעקב למעט דבש גזין וצרעין דהא בקרא לא אידכר דבש אלא מדיוקא דאבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ילפינן לה ובכלל דרשא זו הוא דבש גזין וצרעין עכ " ל ולפעד " נ דללישנא קמא דרש " י דלהכי דייקא ואי אתה דתיהד' ותידוק וכו' דקשיא מנ " ל דתידוק מקרא ותיהדר ותידוק דילמא לא אתא קרא אלא למידק חד דיוקא וה " ק זה אתה אוכל אבל אי אתה אוכל מה שהעוף טמא משריץ ואיזה זה זה דבש דבורים וצ " ל דא " כ הוה קשה למה לי קרא לאסור דבש דבורים דמהי תיתי להתירו והלא כל היוצא מן הטמא טמא אלא בע " כ קרא אתא נמי להיתירא דתידוק ותיהדר ותידוק וקאמר יכול אף דבש הגזין והצרעין וקמהדר אמרת לא פי' על כרחך פשטא דקרא אתא למידק מיניה איסורא אבל אי אתה אוכל שרץ עוף טמא ומוקמינן להך דיוקא קמא דאי אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ דהיינו דבש גזין וצרעין ולהך דיוקא לא אצטריך קרא דמהי תיתי להיתירא אלא אצטריך קרא דתיהדור ותידוק אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ דהיינו דבש דבורים דהשתא דיוקא קמא לאסור דבש גזין וצרעין ודיוקא בתרא להתיר דבש דבורים ואי לא כתב קרא אלא חד דיוקא להיתירא ה " א אפי' דבש גזין וצרעין נמי שרי ופריך מה ראית וכו' וללישנא אחרינא דפירש רש " י דדבש דבורים להיתירא נפקא לן מאידך קרא דכתיב מכל שרץ העוף ההולך על ארבע השתא בע " כ דרשא קמייתא דברישא דברייתא אך את זה תאכלו אבל אי אתה אוכל שרץ עוף טמא דלא אצטריך דשרץ עוף טמא בהדיא כתיבי בעינן ליה לאוקומי דה " ק אבל אי אתה אוכל מה שהעוף טמא משריץ ואיזה זה זה דבש גזין וצרעין ומה ראית וכו' כנ " ל דבר פשוט בפשט הסוגיא ונתיישב מה שהיה קשה לב " י :
Yoreh De'ah.81.13.1 ומ " ש ע " ש ר " ת והרמב " ם דהתירו אף דבש הגזין והצרעין כבר כתבתי דפסקו כסתם משנה דמכשירין ומטעמא דאין הדבש מתמצי מגופייהו ולא צריך קרא למשרייה ודלא כרבינו יעקב ורמב " ם הוסיף עוד והתיר כל מי רגלים דבהמה טמאה אפילו דחמור מטעמא דמיא עייל מיא נפוק ולא מתמצי מגופן והאי דעכירי בשל חמור הבליה דבישרא הוא כדס " ל לישנא בתרא ותו לא מידי ודע שמה שהעתיק ב " י בלשון הגמרא פסוק אך את זה לא תאכלו מכל שרץ העוף הוא ט " ס דאין זה פסוק בשום מקום אלא צ " ל אך את זה תאכלו גם בסמ " ג הועתק בטעות :
Yoreh De'ah.82.1.1 סימני עוף וביציהם סימני העוף וכו' בפא " ט תניא נשר מה נשר מיוחד שאין לו אצבע יתירה וזפק ואין קורקבנו נקלף ודורס ואוכל טמא אף כל כיוצא בו טמא תורין שיש להם אצבע יתירה וזפק וקורקבן נקלף ואין דורסין ואוכלין טהורים אף כל כיוצא בהן טהורים וקאמר בגמ' דה " ק לא נתפרשו הסימנים בתורה אלא מדמנה תורין בטהורים והני איתנהו בהו ומנה נשר בטמאים ובד' סימנים הללו הן חלוקין ש " מ הן הן סימני טהרה כך פרש " י וכ " כ הרא " ש ואחריהם נמשיך גם רבי' :
Yoreh De'ah.82.2.1 ומ " ש פי' שאינו אוכל העוף מחיים כך פירש ר " ת והסכימו עמו הרא " ש ושאר מפרשים דלא כפרש " י עוף הדורס הוא האוחז בצפרניו ומגביה מן הקרקע מה שאוכל עכ " ל ולפי שהבינו מלשונו דר " ל דאוחז המאכל בצפורניו ומגביה בפיו מן הקרקע מה שאוכל הקשו על פירושו דהא אפילו תרנגולת עושה כן ולפעד " נ דרש " י רצונו לומר דאוחז בצפרניו ומגביה קצת בצפרניו מן הקרקע מה שאוכל ומגיעו לפיו ואין צפור טהור עושה כן והכי מסתברא דזה נמי הוי דורס ובאוכל העוף מחיים ודאי הוי דורס אף לפרש " י מיהו אכילת זבובים מחיים לא מקרי דורס דתרנגולים עושים כן אלא דוקא באוכל עוף מחיים וכ " כ הרשב " א :
Yoreh De'ah.82.3.1 ומ " ש אם כשמעמידין אותו על חוט וכו' פי' אז בידוע שהוא דורס אבל אם חולק ב' לכאן וב' לכאן אינו בידוע שהוא דורס אבל ספק איכא עכ " פ וכן פי' ב " י :
Yoreh De'ah.82.4.1 ומ " ש ואם הוא בחזקת שאינו דורס ויש לו עוד אחד מהג' סימנים איזה שיהיה כתב הרמב " ם שהוא טהור כבר כתב הריב " ש בתשובה סימן קצ " א ליישב דבריו ובסוף העלה דשיטתו דחוקה גם שאר האחרונים כתבו מזה וגם הרב ב " י וכבר כתבתי ליישב דבריו בלי דוחק ואין להאריך כאן מזה :
Yoreh De'ah.82.5.1 ומ " ש ע " ש הרא " ש וכן מסתבר ויש לאוכלו אם ימצא לו ג' סימנים בגופו ואין לחוש שמא הוא דורס איכא למידק דבסמוך כתב רבינו דברי רמב " ם ור " ח דבחזקה שאינו דורס בהדי סימן אחד בגופו סגי וכאן כתב דבעינן ג' סימנים בהדי חזקה שאינו דורס ונראה דכך היא ההצעה בדברי רבינו שלאחר שכתב דעת הרמב " ם ור " ח כתב שרש " י כ' שאין לסמוך וכו' דמשמע מדבריו דאפי' יש לו ג' סימנים בגופו אין לסמוך עליהם שהוא בחזקה אצלנו שאינו דורס די " ל שמא ידרוס כדחזינן בתרנגולת דאגמא והרז " ה כתב דבחרטומו רחב וכף רגלו כשל אווז בידוע שאינו דורס דלפי קבלתו ודאי בדאיכא בהדיה קורקבן נקלף בלחוד סגי לר " ח והרמב " ם וכתב הרא " ש על דבריו דהכי מסתבר וסמכינן על קבלתו אכן אין לסמוך ע " ז אלא לענין זה שאם ימצאו לו ג' סימנים אין לחוש שמא הוה דורס כמו שחשש רש " י לשאר עופות שהן בחזקה שאינן דורסין דבזה שחרטומו רחב וכף רגלו כשל אווז אין לחוש ודלא כדעת הרז " ה שכ' בידוע שאינו דורס ולפי שרש " י ז " ל חושש אפי' איכא ג' סימנים בגופו לכך כתב הרא " ש דבזה כיון דאיכא ג' סימנים בגופו אין לחוש אפילו רש " י מודה דיש להתירו אבל באין חרטומו רחב חוששין לו אפי' איכא ג' סימנים בגופו מיהו קשה ממ " ש רבינו ירוחם על עוף הנקרא סיגואיניי " ה שיש לה כל סימנים טהרה כמו אווז ממש וכף רגלה רחב ויש מקומות שנוהגים בה איסורא שסוברים שהיא חסידה הכתובה בתורה וכן ממ " ש הרא " ש בתשובה כלל ב' על הסיגואיניי " ה שהוא טמא ונראה מדבריו שכך היתה קבלתו נמשכת מחכמי אשכנז וצרפת שהוא טמא ומביאו ב " י אלמא מוכח להדיא דאין לסמוך על מה שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה כשל אווז אעפ " י שיש לו כל ג' סימני טהרה וי " ל דלא קאמר הרא " ש בתשובה והר' ירוחם לאסור אלא בעוף הסיגואיניי " א דכיון דיש אוסרין על פי קבלתם לאיסור אין לסמוך על אותן המתירין דשמא אדם אחד סמך על חכמתו ובדק בסימניו והכשירו וספק דאורייתא לחומרא דהא איכא ספק בקבלה זו איזה אמת אבל היכא דליכא מסורת לא לאיסור ולא להיתר התם הוא דכתב הרא " ש בפסקיו דיש לסמוך על קבלת הגאון היכא דחרטומו רחב וכף רגלו רחבה אם ימצאו לו ג' סימנים בגופו ואין פסקיו חולקין כלל על תשובה זו והכי ודאי היה ראוי לנו להורות וגם ב " י בש " ע כתב כן אכן בא " ו הארוך סוף כלל נ " ו כתב דהמסקנא והמנהג שאפי' חרטומו רחב וכף רגלו רחבה ויש לו ג' סימנים אין לאכלו אלא ע " פ המסורת מאבותינו וכך פסק הרב בהגהת ש " ע ושכן נוהגים ואין לשנות ומה שכתב בספרי רבינו וכף רגלו רחבה וכו' במקצת ספרי רבינו כתב או כף וכו' וכ " כ באשיר " י וכ " כ הר " ן אבל הב " י כתב דהרשב " א תופס עיקר דבעינן תרוייהו ונפקא מינה לגלילות דלא נהגו חומרא זו דאו " ה שאנו נוהגים וסומכים על דברי הרא " ש בפסקיו ודברי רבינו והש " ע אפ " ה אין היתר אלא בדאיכא תרתי חרטומו רחב וכף רגלו רחבה ואיכא נמי ג' סימנים בגופו :
Yoreh De'ah.82.6.1 ביצי עוף טמא אסורין כמותו בפא " ט מדכתיב בת היענה ומי אית לה בת ליענה אלא זו ביצתה ואע " ג דכל היוצא מן הטמא טמא אצטריך קרא לביצי עוף טמא משום דמן הדין אף ביצי עוף טהור אסורין משום אמ " ה אלא שהתירה הכתוב מדכתיב תקח לך ולא לכלביך סד " א דאף ביצי עוף טמא מותרין מהך דרשא דתקח לך להכי כתב בת היענה לאסור עוף טמא כך פר " ת ודכוותא איתא בפרק קמא דבכורות בדין חלב בהמה טהורה וטמא דכתב קרא להתיר את הטהורה ואידך קרא לאסור את הטמאה ע " ל תחלת סימן פ " א :
Yoreh De'ah.83.1.1 סימני דגים וכו' ואפי' אין לו אלא סנפיר וקשקשת אחת מותר ה " א בת " כ ומ " ש והוא שתהיה הקשקשת קבוע תחת לחיו או תחת זנבו או תחת סנפירו תוספתא הביאו המפרשי' וע " פ פי' של הרמב " ן דאו או קתני ת " ק והלכתא כותיה וכן פירש הרא " ש והטעם דבאותן מקומו' ידוע דשלו היא ולא חיישי' שמא עם דגים טהורים נתערב ונשרה קשקשת ונדבקה בזה כ " כ הר " ן וה " ה וכת' הר " ן דאינו מחוור דכיון דמחובר עמו יפה ונראין מגופו אפילו במקומות אחרים לא חיישינן דמעלמא אתאי מיהו הה " מ כתב עוד ע " ש הרמב " ן וז " ל שמעתי שיש מינין שאין להם קשקשין אלא אחד בזנבן כלומ' וא " כ איכא למימר דקים להו לרז " ל שיש ג " כ מינים שאין להם קשקשים אלא אחד תחת לחיין ומקצתן שאין להם אלא אחד תחת סנפירינן אבל לא נמצא שום מין שיהא לו קשקשת אחת לבדה בשאר מקומות ולפיכך אם נמצא דג שיש לו קשקשת אחת במקומות אחרים אמרינן דודאי דג טמא הוא וע " י איזה סיבה נדבקה הקשקשת בגופו מימים רבים בעודו במים ומ " ש בשם י " א היא דעת ר " ח שפי' התוספתא כפשטה ופסק כך הלכה : ומ " ש שהרא " ש מתירו אפי' באח' היא סברא שלישית דאף במקומות אחרים מתירו אפי' באחת דהכי משמע מדבריו דלאחר שהביא התוספתא שקובע לו מקום כתב ובת " כ תניא אין לי אלא המרבה בקשקשים מנין לרבות אפי' אין לו אלא אחת ת " ל וקשקשת כו' ומדלא קבעה לו מקום ש " מ דקשקשת אחת בכל מקום מותר ופליג אתוספתא ומדהביא הת " כ במסקנא משמע דהכי ס " ל להרא " ש וכך היא דעת הרי " ף והרמב " ם ואחריהם נמשך הרא " ש וכל זה שלא כפי' ב " י :
Yoreh De'ah.83.2.1 יש מיני דגים וכן' בפרק אין מעמידין ההוא נונא דאתא לקמיה דר " ע חפיא בדיקולא חזא ביה קלפי ושרייה ומפרש רבינו דחפיא הוא מלשון חכוך פי' היה חוכך אותו בדיקולא וחזא ביה קלפי וכ " כ הרשב " א בת " ה וחפו אותו בבגד וכן נראה בערוך חף החמישי שפי' מענין חכוך אבל רש " י פי' כיסהו בסל ופירכא בתוכו ונשרו קליפין ונראו בדפניהם קשקשים דקים גם פי' זה הזכירו הרשב " א שכתב או שמו אותו בכלי חרס וכו' ומ " ש כ " ח הוא דבגמרא בעובדא דאתא לקמיה דרב אשי אמרו חפייה במשכלי חיורי ורבינו היה מפרש במשיכלי חיורי מלא מים ומשכלי חיורי לאו דוקא אבל רש " י פי' מתוך שהם לבנות נראים בהם קשקשים שהן שחורים והרשב " א מפרש דבאותן שקשקשיהם לבנים בעינן משיכלי אוכמי ובאותן שקשקשיהם שחורים בעיא משיכלי חיורי ולפיכך כתב בסתם דהכל לפי הענין ותדע מדקאמרינן דר " ע חפיא בדיקולא בסתמא ולא קאמר חיורי ואיכא למידק דמשמע מדברי רבינו והרשב " א דלא סמכינן אבדיקה אלא אהנהו תרתי והרי בגמרא קאמר אידך עובדא דעבד רב אשי דנקטיה לההוא נונא להדי יומא חזא דהוה ביה צימחי פי' קשקשים דקים ושרייה וי " ל דהך בדיקה דלהדי יומא לא אצטריך לפרש דפשיטא היא כיון דחזינן ביה צימחי דשרייה אלא אשמועינן אפי' לא חזינן בה להדי יומא נמי אית לה בדיקה א " נ איפכא דלהדי יומא לא יצאנו מידי ספק דילמא לא תהא נקלפת מעור הדג ואינה קשקשת ורב אשי נמי לא שריא ההיא נונא דחזי ביה צימחי אלא לאחר שקלפוה ביד או בכלי והלכך לא הצריכו להזכיר ההיא בדיקה :
Yoreh De'ah.83.3.1 ומ " ש בידוע שיש לו קשקשים נראה דה " ק לא חיישינן דילמא הני קשקשים נשרו מדגים טהורים שנתערבו עם דג זה ונדבקו בו וכדחיישינן בקשקשת אחת שבשאר מקומות להרמב " ן דהתם ודאי כיון דלא נודע שום מין טהור בקשקשת אחת בשאר מקומות חיישינן לנדבקה בו אבל כאן דנמצאו קשקשים מרובים לא חיישינן לנדבקו בו אלא אמרינן בידוע שיש לדג זה אלו הקשקשים דמגופן הן והרשב " א כתב בידוע שהיו לו קשקשים ור " ל נמי בידוע שהיו לו אלו הקשקשים המרובים ולא חיישינן דמעלמא נינהו דנדבקו בו ומ " ש ב " י ע " ז לא נהירא ויש להקשות דקאמר התם ההוא ארבא דצחנתא דאתא לסיכרא נפק רב הונא בר חיננא וחזא ביה קלפי ושרייה א " ל רבא ומי איכא מידי דשרא כה " ג באתרא דשכיחי קלפי ופי' התוס' דהוא חזא קלפי בהנהו צחנתא ושרייה לכולא ארבא ומיירי שלא היא שם אלא מין אחד ואפי' הכי קאסר להו רבא דחיישינן שמא נדבקו בהן מעלמא וי " ל דבארבא ודאי חיישינן אפי' במרובין כיון דשכיחי בה קלפי מעיקרא אבל בדג הבא לפנינו לא חיישינן שמא היה בארבא דשכיחי ביה קלפה מעיקרא ונדבקו בדג זה חלא תלינן דשלו הן ושרי אפי' לרבא בדאיכא קשקשים מרובים :
Yoreh De'ah.83.4.1 כל שיש לו קשקשים יש לו סנפיר וכו' משנה פ' בא סימן ובגמרא ס " פ א " ט פריך ולכתוב רחמנא קשקשת ולא לכתוב סנפיר ומשני ה " א מאי קשקשת סנפיר ואפילו דג טמא וכו' ואע " ג דמדכתיב בנביאים ושריון קשקשים הוא לבוש ידעינן דקשקשת לבושא הוא מ " מ משום יגדיל תורה ויאדיר כתבה לנו התורה סנפיר וקשקשת כלומר כדי להבין מתוך התורה עצמה מהו קשקשת ולא נצטרך לנביאים ועיין בתוס' פ " ק דחולין ופא " ט :
Yoreh De'ah.83.5.1 ומ " ש לפיכך וכו' עד מלוחין יחד הכל מלשון ת " ה וטעמא דמילתא דבחתיכות עצמן שאין בהן קשקשי' דאיכא ספק דילמא מדג טמא הן אית בהו ספיקא דאורייתא אזלינן לחומרא אבל בחתיכות שיש בהן קשקשים דאית בהו ספיקא שמא קבלו טעם ציר מחתיכות שאין בהם קשקשים דמדג טמא הן הו " ל ספיקא דרבנן דציר דגים טמאים אינו אסור אלא מדרבנן אזלינן לקולא :
Yoreh De'ah.83.6.1 ומ " ש אם החתיכות מתאימות שם בגמרא תרגמא רב פפא בחתיכות שוות ופרש " י שכל החתיכות מתחברות יחד וכו' אבל מדברי הרמב " ם נראה שמפרש שמראה חתוכן שוה והן ניכרין שכולן מדג אחד וכך הבין הר " ן ז " ל מדבריו ונראה דגם הרמב " ם מודה דאם מתאימות שרי אפי' לא היה מראה החיתוך שוה דכבר אפשר למראה להשתנות ע " י משמוש היד באחת יותר מבאחרות כדאיתא בפא " ט גבי מקיפין בבני מעים ולעיל בסימן חמשים אבל אם אין החתיכות מתאימות אין להקל במה שנראה חתוכן שוה בלבד . ומלשון רש " י שכתב מתחברות וניכרות ונראות שהיו כולן מדג אחד עכ " ל נראה דבעינן תרוייהו שיהיו מתאימות וגם שיהא נראה מתוך חתוכן שכולן מדג אחד והכי משמע בהגהת אשיר " י רפא " ט בדין קורקבן שמדמין שומן הקורקבן לשומן התרנגולת ומייתי ליה ב " י סוף סימן ק " א ע " ש הגהת מיימונית ועיין במ " ש לשם בס " ד והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.83.7.1 ומ " ש אפי' כולן מלוחים יחד האי אפי' אהיתר חתיכות קשקשים קאי דאעפ " י דאותן שאין בהם קשקשים אסורים אפ " ה לא נאסרו חתיכות אלו שהם מלוחים עמהם וכדפרישי' משום דאית בהו ספיקא דרבנן . וקאי נמי אאיסור חתיכות שאין בהן קשקשים וה " ק אעפ " י שכולם מלוחים יחד תלינן לקולא דמסתמא מין אחד הם וכן פי' ב " י :
Yoreh De'ah.83.8.1 עוד יש סימן וכו' בפרק אין מעמידין תנן טרית שאינה טרופה מותרת אפי' באכילה ומפרש בברייתא דהיינו כל שראש ושדרה ניכר ופליגי רב הונא ור " נ אי בעינן תרוייהו ופסקו הפוסקים כרב הונא דבעינן ראש ושדרה דאיכא בטמאים נמי ראש או שדרה כמו בטהורים אבל ליכא בטמאי' ב' סימנין ראש ושדרה ופרכינן מדתנן ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת ולא קחשיב נמי סימן ראש ושדרה ומשני אביי כיון דאיכא אדא ופלמודא שהם דגים טהורים דדמו לטמאים בראש ושדרה ואית להו קשקשים לא קחשיב להו אבל ודאי ראש ושדרה סימני טהרה נינהו דאין לך דג טמא שיהא לו ראש ושדרה כשל טהור והיינו דתנן טרית שאינה טרופה מותרת הכי משמע פשטא דסוגיא וזו היא דעת הגדולים שהסכימו לסמוך על ב' סימנים אלו דהיינו ראש ושדרה להתיר כל דג עליהם פי' אף דג שלם הבא לפנינו מן המים מותר ותלינן שנשרו קשקשיו בעלייתו או עתיד לגדל לאחר זמן . אבל הרא " ש ז " ל מפרש כיון דאיכא טהורים דדמו לטמאים בראש ושדרה ה " נ איכא טמאים דדמו לטהורי' בראש ושדרה ולפיכך אין לסמוך על ראש ושדרה להתיר דג שלם הבא לפנינו ואין בו קשקשים דכיון דאיכא ריעותא לפנינו לא תלינן דנשרו או עתיד לגדל דמילתא דלא שכיחא היא ושמא דג טמא הוא דדמי לטהורים בראש ושדרה ואעפ " י דהא נמי לא שכיחא היא מ " מ כיון דה " ל ספיקא דאורייתא אזלינן לחומרא וזהו ששנינו ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת דאלמא דאין לסמוך על שאר סימנים להתיר עליו דג אלא בסנפיר וקשקשת והא דתנן טרית שאינה טרופה מותרת אפי' באכילה ומפרשים לה דזהו דראש ושדרה ניכר היינו דווקא בנכרי שהביא חביות מחתיכות דגים מלוחים שאין בהן קשקשים דבהכי איירי כל הסוגיא התם אין זה ריעותא מה שאין בהן קשקשים דדרך להסיר הקשקשים קודם מליחה וסמכינן אסימן ראש ושדרה ולא חיישינן לטמאים דדמי לטהורים בראש ושדרה כיון דלא שכיחי בינינו זאת היא דעת הרא " ש וכך היא דעת הרשב " א שמחלק בין דגים מלוחים שניתרין בראש ושדרה לבין שאר כל דג שלא להתירן בראש ושדרה והיא נמי דעת הרמב " ם אבל הרב ב " י השיא דעתן לדעת אחרת ושרי ליה מאריה ע " ש : וכתב הר " ן ע " ש הראב " ד דראש ושדרה לאו סימני דגים טהורים נינהו דטמאים אית להו לפעמים נמי ראש ושדרה אלא שיהא ראש ושדרה ניכר בטביעות עינא קאמר שיהא ניכר שהוא דג פלוני טהור ולפי זה צריך לפרש דהא דקמותיב מדתנן ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת ה " פ אמאי לא קתני נמי דסמכינן אטביעת עינא דראש ושדרה אפי' ליכא סנפיר וקשקשת ומשני כיון דאיכא אדא ופלמודא דאין להם היתר בטביעות עינא דראש ושדרה דדמו רישייהו לטמאים להכי לא תני במתני' אלא סנפיר וקשקשת ונראה שפי' זה דוחק גם הר " ן כתב עליו דאין פירושו מתיישב בהלכה כלל ולכן אין להחמיר כמותו ומ " ש ב " י דגם הרמב " ם מפרש כהראב " ד ושכן נראה מפי' המשנה ליתא דאדרבה מדכתב בפי' המשנה דטרית שאינה טרופה בתכלית מותרת והוא שישאר ראש הדג ושדרתו ונראין עד שיודע מאותה צורה שהוא דג טהור מבואר דס " ל להרב שאין צורת דג טמא בראש ושדרה שלו כצורת דג טהור שטמא ראשו חד ואין לו שדרה ממש וטהור ראשו עגול ויש לו שדרה ממש ואם היה מפרש כהראב " ד הו " ל לומר עד שיודע מאותה צורה שהוא דג פלוני טהור אבל דעת הרמב " ם כדעת הרא " ש והרשב " א דדוקא במלוחים סמכינן אראש ושדרה וכדפרישי' וכיוצא בזה נפרש בס " ד אצל קרבי דגים :
Yoreh De'ah.83.9.1 ציר דגים טמאים אינן אלא מדרבנן כ " כ התוס' בפג " ה ( דף צ " ט ) וכך היא הסכמת הרא " ש בפ' אין מעמידין ודלא כמשמעות התוס' לשם וכך היא הסכמת המחברים :
Yoreh De'ah.83.10.1 ומ " ש לפיכך מותר לקנות וכו' כ " כ הרא " ש לשם והיא דעת כל המחברים זולת בעל ש " ד שכתב אמנם תבא מאירה באיש שרואה בעיניו דגים טמאים עם טהורים מלוחין יחד בכלי וקונה אותם לכתחלה ועליהם אמר הכתוב ופושעים יכשלו בם ומשמע דוקא לכתחלה אבל אם כבר קנאן אין לנו לאסרם וכ " כ או " ה ארוך בשער י " ג גם במרדכי פ' א " מ כתב ע " ש אבי העזרי ותו' הר' ישראל דסתם דגים מלוחים נהגו בהם איסור פי' אם מונחים יחד עם הטמאים נהגו בהם איסור לכתחלה שלא לקנותן חוץ מהרינ " ג וכו' דודאי הוא דלא היו נמלחים עם הטמאים דאין דרך למלחן עמהם ודין הרינ " ג האריך בהם מהרא " י בת " ה לחלק בין מונחין עם הטמאים בלא שרייה דמותרין אף לפי המנהג במקומות הרחוקים מצידת ההרינ " ג אבל אם הם שרויים עם הטמאים אסורים וע " ש בסי' קע " ד ובהגהת ש " ד סימן כ' ואיכא לתמוה על המתירין דאפילו את " ל דהונח יחד לאחר שפלטו כל צרכן כל אחד במליחתו בלבדו אפ " ה המלח ודאי חשוב רותח כל זמן שהוא לח כמ " ש בש " ד וכ " כ עוד בהגהת ש " ד המתחלת שאל הר " י ע " ש סוף סימן כ " ב ואפי' בציר דגים דרבנן למה יש לנו לזלזל ולהקל לכתחלה ותו שהרי הרשב " א אוסר לכתחלה לשהות הבשר במלחו אחר השיעור פן כח המלח יחזור ויבליע הדם וכ " ש דיש לחוש דכח המלח מבליע ציר טמא שעל פני הדג ונראה דאף המתירין לא התירו לכתחלה אלא במונחין עם הטמאים בכלי אחד אבל אינן נוגעין והש " ד שאמר תבא מאירה וכו' אף באינן נוגעין נמי מארר והכי נהוג לאיסור במונחים יחד בכלי אפי' אינן נוגעים ע " ל סימן ס " ט סוף סעיף י " ח וכתב א " ו הארוך לשם דכל זה מן הסתם שאין ידוע אם יש בהם שמנונית אבל אם ידוע שיש בהם שמנונית אית בהו ספק דאורייתא כמ " ש הסמ " ק דשמנונית דגים אסור מן התורה :
Yoreh De'ah.83.11.1 נכרי שהביא חבית וכו' משנה פא " מ ציר שיש בו דגה מותר אפילו באכילה ובברייתא איזה ציר שיש בו דגה כל שכלכית א' או ב' שוטטות בו ופריך השתא כלכית אחת אמרת שרי ב' מיבעיא ופריק ל " ק כאן בפתוחות כאן בסתומות ופרש " י פתוחות לא סגי בחדא דאיכא למימר מעלמא נפיל ביה וכ " כ הרא " ש וז " ל סתומות אחת פתוחות שתים וכך היא גיר' הרי " ף בספרים שבידינו וכתב רש " י ( בדף ל " ה ) דרך כלכית ליגדל מאליה בציר דגים טהורים ואם יש שם ציר דג טמא עמו לא תיגדל כלכית בו והיא עצמה טמאה עכ " ל ומה שפירש היא עצמה טמאה הכי מוכח בפג " ה ( דף צ " ז ) דקאמר התם כלכית באלפס הואי וא " ל לטעמיה קפילא ארמאה אלמא דכלכית דג טמא הוא ואף ע " ג דהאי כלכית שגדל בציר שרי באכילה דאפי' שרצים שגדלים בכלים ובבורות שרי כדלקמן בריש סי' פ " ד אפ " ה קאמר רש " י דהיא עצמה טמאה לפי שאין לה סנפיר וקשקשת ואם פירשה מן הציר אסור לאכלה אבל ודאי כל זמן שלא פירשה מן הציר שריא באכילה ונ " ל לפרש " י דהא דקאמ' בברייתא כלכית אחת משוטטת בו היינו שהיא חיה ופורחת וכן מבואר מפי' שכתב משוטטת לשון שטין על המים דאלמא דחיה היא אלא דבציר דגים טמאים אינה חיה אלא זמן מועט ולפיכך בפתוחו' חיישינן דילמא מעלמא נפל ביה השתא אבל בסתומות אי איתא דמעלמא נפל ביה כשהיתה פתוחה לא היה אפשר שתהא חיה כ " כ זמן הרבה וכ " כ הר " ן לפי פרש " י ודע דבגמרא קאמרינן יתיב רב חיננא בר אידי קמיה דרב אדא בר אבוה ויתיב וקאמ' נכרי שהביא עריבה מלאה חביות ונמצאת כלכית באחת מהן פתוחות כולן מותרות פי' כי היכי דהואי בהם הוי נמי בכולה ואזיל לעלמא סתומות היא מותרת וכולן אסורות א " ל מנ " ל הא א " ל מתלתא קראי שמיע לי מרב ושמואל ורבי יוחנן והרי " ף והרא " ש השמיטוה ותמה עליהם ב " י למה השמיטוה ואפשר דס " ל כיון דסתמא תלמודא מתרץ הא דתניא כלכית אחת או שתים דל " ק כאן בפתוחות כאן בסתומות ולא משני אידי ואידי בפתוחות ול " ק כאן להתיר עצמה סגי באחת כאן להתיר כל החביות בעינן שתים בשתי חביות אלמא דס " ל דלית הלכתא כרב חיננא דקאמר משמיה דרב ושמואל ור " י אלא כרב אדא בר אהבה דקאמר מנ " ל הא דאלמא דס " ל דלא שרינן כלל אותן חביות שלא נמצא בהן כלכית ואין חילוק בין פתוחות לסתומות אלא באותן חביות שנמצא בהן כלכית דבסתומה סגי באחד ובפתוחה בעיא שתים :
Yoreh De'ah.83.12.1 ומ " ש והרמב " ם כתב דרך אחרת וכו' פי' ס " ל דכלכית דג טהור הוא וההיא דפג " ה דמוכח מינה דדג טמא הוא איכא למימר דכלכית פי' דג קטן בין טמא בין טהור והאי דפג " ה טמא והאי דשמעתין טהור וכ " כ הר " ן ע " ש ר " ח ולרבותא נקט כלכית אעפ " י שקטן ביותר כ " כ ה " ה וכ " כ הרשב " א בת " ה . גם אצ " ל שהיא חיה אלא אפי' מתה ול " מ דג שלם אלא אפי' חתיכת דג טהור אם הוא ניכר בראש ושדרה שהיא דג טהור מותר הכל וכ " כ הרמב " ם בפירוש וטעמא דמילתא שאין הדבר מצוי למלוח טהור וטמא כאחד וכיון דציר דגים טמאים דרבנן הקילו בשל דבריהם וכמ " ש הרשב " א להדיא א " נ כמ " ש הר " ן דדרכן היה לתת לתוך הציר דג אחד או ב' מאותו מין לראות שממנו נעשה ציר זה ודרכן היה שלא לערב ציר טמא עם טהור ולפיכך כל שיש בו דג טהור מותר משום דאי משקר הוי נתפס כנגב אבל כשאין בה דגה מצי משתמיט ומפרש הרמב " ם כאן בפתוחות אחת ובסתומות שתים וה " פ בפתוחות אפי' כלכית א' מהניא להתיר אף כל החביות שאין בהם כלכית ובסתומות בעיא ב' כלכיות בב' חביות ואז שרינן כולן אף אותן שאין בהן כלכית וההיא דנכרי שהביא עריבה מלאה חביות מיירי בכלכית אחת ולפיכך בפתוחות כולן מותרות אבל בסתומות כיון שאין שם אלא אחת היא מותרת וכולן אסורות וה " ט דבפתוחות שאדם עשוי ליקח מזו וליתן בזו הלכך כמעורבות דמי וכולן מותרות בכלכית אחת אבל בסתומות בעינן ב' בב' חביות דהשתא מוכחא מילתא דכולן מותרות אבל באחת היא מותרת וכולן אסורות וכתב ה " ה שמצא בהלכו' נוסחא בפתוחות אחת בסתומות שתים וזהו כדברי הרמב " ם ממש ומדברי הר " ן נראה שלא היה גורס באלפס " י כ " א ל " ק כאן בפתוחות כאן בסתומות בלא שום פי' כלל וכבר האריך ב " י בזה :
Yoreh De'ah.83.13.1 כתב הרשב " א הא דשרינן וכו' פי' גם הוא ס " ל דכלכית דג טהור כפי הרמב " ם ומשום דקשיא ליה מ " ש הכא דסומכין להתי' כל הציר בנמצא דג קטן או חתיכה אחת טהורה ואילו בטרית שאינה טרופ' בעינן שיהא ניכר ראש ושדרה לכ " א וא' אלמא דאין סומכים בחתיכה על סימני חברתה אפילו לטבל בצירן לפיכך פי' ותירץ דקל הוא שהקילו בציר דרבנן אבל בטרית דאכיל גופו של דג צריך הכרת ראש ושדרה לכ " א וא' ואפילו על צירן גזרו משום גופן דכיון שגופן מעורב בציר אי שרית ליה צירן אכיל נמי גופן אבל ציר זה שאין בו כלל שום חתיכה שיהא בו ספק דג טמא כל הציר מותר וכ " כ הר " ן להדיא :
Yoreh De'ah.83.14.1 ומ " ש הכל אסור וכו' היינו לומר בין חתיכות בין ציר הכל אסור ולא מחזקינן להו בטהור אעפ " י שנמצא בו דג אחד טהור אבל הדג הטהור גופיה וחתיכות שיש בהם קשקשים ודאי מותרין שאינן נאסרין מספק כדכתב הרשב " א להדיא בת " ה וכן פי' ב " י ובמקצת ספרי רבינו כתוב בדברי הרמב " ם ואם הוא פתוח צריך שיהיה בו ב' דגים טהורים וט " ס הוא וכבר האריך בזה ב " י ולפעד " נ שהלשון מסורס ומדברי הרשב " א הוא שהוא ז " ל מפרש דכלכית דג טהור כפי' הרמב " ם ובפתוחות ס " ל דבעינן ב' דגים טהורים ואז שרינן כל החביות אף אותן שאין בהן דג טהור לפי שהוא מפרש בפתוחות שתים כפרש " י שאם לא נמצא בו אלא אחת חוששין שמא נפל שם דרך מקרה ואפילו היא עצמה אסורה וכצ " ל כתב הרשב " א אם הוא פתוח צריך שיהיה בו שנים דגים טהורים והא דשרינן ע " י דג טהור משוטט בו ה " מ וכו' ועיין בת " ה שם כ " כ להדיא :
Yoreh De'ah.83.15.1 קרבי דגים וכו' בס " פ א " מ א " ר ברונא אמר רב קרבי דגים ועוברין אין נקחים אלא מן המומחה ופריך למה לי מומחה לבדוק בסימנים דתניא כסימני בצים כך סימני דגים וכו' אמר רבא בשנימוחו אם אין שם מומחה מאי א " ר יהודה כיון דאמר אני מלחתים מותרים ורב נחמן אמר עד שיאמר אלו דגים ואלו קרביהן א " ל רב יהודה לאדא דיילא כיון דאמר אני מלחתים מותרים והתוס' לשם ובפא " ט כתבו ע " ש ר " ת שהביא ראייה מדלא משני דסימני קרבי דגים לאו דאורייתא כדמשני בפ' א " ט על סימני ביצים ש " מ דסימני דגים דאורייתא ויש לסמוך עליהם להתיר דגים שאין מוצאין להם קשקשים ומספקא לן אם השירו . וכתבו התוס' והרא " ש בפ' א " מ דיש לדחות ראייתו דהא דלא משני הכי משום דאכתי תקשי לך בלא מומחה נמי יהו נקחין אם יאמר מדג פלוני טהור כדשרי' בפא " ט גבי ביצי' וא " ת דאכתי לאו מילתא דפסיקא היא דהא אם אמר אני מלחתים נאמן אף שלא מן המומחה יש לומר דדבר זה לא שכיח ברוב מוכרין אבל של דג פלוני טהור שייך ברוב מוכרין דכל בקי בהן יכול לומר דבר זה וכו' ולכאורה משמע דכיון דמסקנת הרא " ש דסימנים לאו דאורייתא שלמים נמי אין נקחין אלא באומר משל דג פלוני טהור הן כמו בסימני ביצים וא " כ יש לתמוה אמ " ש רבינו דהרא " ש כתב כסברא הראשונה דבשלמים סומכים על הסימנים אפי' באינו אומר משל דג פלוני טהור וכך הקשה ב " י . ועוד קשיא לי טובא דמשמע להדיא מדברי הרא " ש דלמאי דמשני בנימוחו ל " ק בלא מומחה נמי יהו נקחין אם יאמר מדג פלוני טהור הן ובע " כ צריך לפרש דה " ט דדוקא בשלמים שהסימנים ניכרים ואומר נמי משל דג פלוני טהור דהשתא איכא תרתי לטיבותא התם הוא דנקחין שלא מן המומחה וכדאמר פא " ט לגבי ביצים אבל בנימוחו דליכא סימנים ניכרים אעפ " י שאומר משל דג פלוני טהור לא מהניא וכן הוא להדיא בתוספות פרק א " מ וא " כ קשה אדברי רבינו שכתב להדיא דבאומר של דג פלוני טהור אף בנימוחו נקחין מכל אדם . ונראה לפע " ד ליישב דעיקר כוונת הרא " ש בדבריו לפסוק דסימני דגים נמי לאו דאורייתא נינהו והלכך אין להתיר עליו כל דג שאין מוצאין עליו קשקשין ודלא כר " ת ומיהו אע " ג דסימני דגים לאו דאורייתא מ " מ כיון דלא אשכחן דדמי להו בטמאים סמכינן אסימנים גרידא אבל בביצים דאיכא דעורבי דדמי לדיונה בעינן תרתי לטיבות' סימנים ואומר ג " כ משל עוף פלוני וטהור הוא אלא דלפי דאכתי קשה ומאי דוחקיה לחלק בין סימני דגים לסימני ביצים ואמאי לא משני סימני דגים לאו דאוריית' ואפילו בשלמים נמי אין נקחין אלא מן המומחה תירץ וקאמר הא דלא משני הכי משום דאכתי תקשי לך בלא מומחה נמי יהא נקחין אם יאמר מדג פלוני טהור כדשרינן גבי בנים דהא הוא השתא למאי דהוה משני סימני דגים לאו דאורייתא סימני דגים וסימני בצים חד דינא אית להו אבל השתא לפי האמת דמוקי לה בנימוחו בשלמים נקחין מכל אדם אפי' באינו אומר של דג פלוני טהור הוא ושפיר סמכינן בדגים אסימנין אע " ג דסימנין לאו דאורייתא כיון דלא אשכחן דדמי להו בטמאים משא " כ בבצים דאיכא דעורבא דדמי לדיונה והשתא להאי אוקמתא ודאי הוה ס " ל דבנימוחו אפי' באומר של דג פלוני טהור אין נקחין שלא מן המומחה וכדאמרן אלא מיהו מדחזינן לרב יהודה דאורי לאדא דיילא דבאומר אני מלחתים מותרים אע " ג שאינו מזכיר דג פלוני שמעינן במכל שכן דבאומר של דג פלוני וטהור דמותרים כיון דמזכיר שם הדג ואנחנו מכירים שהוא טהור ירא טפי שמא יתבדה ויאחז ולכך כתב רבינו דאף בנימוחו נקחין מכל אדם באומר של דג פלוני וטהור וכך מבואר מדברי הר " ן בשם הרמב " ן פא " ט והרשב " ח בת " ה דבאומר של דג פלוני וטהור עדיף מאומר אני מלחתים וזה דעת רבינו והא דכתב הר " ן בס " פ א " מ וז " ל והא דבעינן אני מלחתים ולא סגי באומר של דג פלוני וטהור הוא וכו' דאלמא דאני מלחתים עדיף וכך הוא להדיא בדברי ה " ה פ " ג דהמ " א נראה דהם הלכו בשיטת הרמב " ם דמפרש ההיא דפא " ט באומר של עוף פלוני טהור היינו אעפ " י שאין אנו מכירין שהוח טהור מ " מ מאחר שהוא מזכיר שם העוף פלוני ירא שמא יתבדה והתם ודחי עדיף טפי באומר אני מלחתים אבל רבינו תופס פרש " י עיקר דכתב פא " ט וז " ל של עוף פלוני וטהור ואנו יודעים שאותו עוף טהור וכו' ולפי פי' זה ודאי עדיף טפי באומר של דג פלוני וטהור מאומר אני מלחתים . מיהו אכתי קשה למסקנא אמאי קאמר רב בנימוחו אין נקחין אלא מן המומחה בלא מומחה נמי יהו נקחין אם יאמר מדג פלוני ואנו מכירין שהוא טהור וי " ל דאה " נ והא דלא נקט רב הכי דנקחין מכל אדם באומר של דג פלוני וטהור היינו משום דהוה אמינא דאין היתר אלא באומר דג פלוני וטהור ולא באומר אני מלחתים להכי לא נקט רב באומר כל עיקר ואין להקשות דמנ " ל לרבינו לפרש כך בדברי הרא " ש ושמא ס " ל להרא " ש דלמאי דאמרינן דסימני דגים לאו דאורייתא אפילו בשלמים נמי אין נקחין מכל אדם אלא באומר דג פלוני וטהור דהא ודאי מאחר דכל דברי הרא " ש מתחלתן ועד סופן אינן אלא לדחות ראיות ר " ת דקמפרש דסימנים דגים דאורייתא להתיר עליהם דג ברבוט " א שאין מוצאין לו קשקשים נראה להדיא דדוקא להתיר כל דג על סימנים אלו נחלק הרא " ש ואמר דלאו דאורייתא נינהו ואין להתיר עליו כל דג וכדמסיק ע " ש הירושלמי אבל לענין קרבי דגים תפסינן פשטא דסוגיא דדוקא בנימוחו אין נקחין אלא מן המומחה אבל בשלמים נקחין מכל אדם דסמכינן אסימנים אעפ " י שאינו אומר משל דג פלוני וטהור הוא כנ " ל :
Yoreh De'ah.83.16.1 ומ " ש והרשב " א כתב וכו' בת " ה הראה פנים דקי " ל סימני דגים דאורייתא כר " ת ושכן נראה דעת רש " י ור " ח ומ " מ לא רצה לפסוק להקל כנגד סברת האלפס " י והרמב " ן ולכן פסק דאין להתיר אפילו בשלמים אא " כ אומר של דג פלוני וטהור הוא דכיון דסימנים לאו דאורייתא דין סימני דגים וסימני בצים אחד הוא דאין להתיר אלא באומר של דג פלוני וטהור הוא מיהו בעוברי דגים סמך לו על האלפס " י שהיה גורס כסימני בצים כך סימני קרבי דגים אבל עוברי דגים טהורים ואין צריכין סימנים דס " ל כמ " ד דג טמא משריץ דג טהור מטיל ביצים וע " ש בת " ה הארוך בית ג' שער א' ודלא כמה שהבין ב " י :
Yoreh De'ah.84.1.1 שרצים וכו' בור עגול שיח ארוכה וקצרה . מערה מרובעת ומכוסה בקירוי אלא שיש לה פה : חריצים רחבים ומרובעים כמערה ואינן מקורין אלא כל פיו פתוחה נעיצים קצרים מלמטה ורחבים מלמעלה עיין פרק הפרה ( סוף דף נ' ) וכתב הרא " ש דוקא שוחה ושותה אבל אסור לשאוב משם בכלי ולשתות דחיישינן שמא יפרשו לדופני הכלי ואסור דמעיקרא היו בבור ועכשיו בכלי אבל במריק מכלי לכלי אפי' יפרשו לדופני כלי שני מבפנים היינו רביתייהו דמעיקרא כלי והשתא נמי כלי :
Yoreh De'ah.84.2.1 ומ " ש דהרמב " ם לא התיר אלא בבורות וכו' טעמו דפוסק כתנא דבי רבי ישמעאל וע " פ פי' התוס' דבחריצין ונעיצין שאינן נובעין קמיירי והרא " ש פסק כת " ק ע " ש פא " ט :
Yoreh De'ah.84.3.1 והא דשרינן דוקא וכו' שם אמר רב הונא לא לשפי איניש שיכרא בצביתא באורתא דילמא פריש לעיל מצבייתא והדר נפיל לכסא והוי עבר משום שהע " ה ופריך א " ה במנא נמי דילמא פריש לדפנא והדר נפל למנא ומשני התם היינו רביתיה דיש להקשות דמאי פריך דילמא דוקא במסנן בלילה דאיכא רגלים לדבר דפירש והדר נפיל כמו שהוא הרגילות וא " ת דקס " ד דלרב הונא כל היכא דאי פריש אסור חיישי' לדילמא פריש א " כ מאי משני היינו רביתייהו אכתי ניחוש דילמא פריש אדופני דמנא מאבראי והדר לגו חביתא דמאבראי לאו היינו רביתייהו . וצ " ל דודאי למאי דקא ס " ד דאפי' פריש מבפנים אסור קפריך ליחוש לדילמא פריש דשכיח טובא דרחשי התולעים בדופני הכלי בפנים וחוזרין למשקה ודמיא למסנן בלילה דשכיחא דיחזרו ויפלו למשקה מן המסננת אבל למאי דמשני דמבפנים היינו רביתייהו תו לא חיישינן לדילמא פריש מאבראי וחזרו דמילתא דלא שכיחא היא ולא דמי למסנן בלילה דשכיחא דיחזרו למשקה מן המסננת :
Yoreh De'ah.84.4.1 המסנן וכו' מימרא דרב הונא שהבאתי ופירש רש " י בצבייתא ציבי שמסננים אותו דרך עצים וקשים דקים והבין ב " י דדוקא דרך עצים וקשים וקשיא ליה על רבינו שלא הזכיר קשים ולפע " ד דלאו דוקא עצים וקשים אלא ה " ה מסננת כנפה קטנה שיש בה נקבים דקים שאפשר שהרחש יחזור ויפול דרך נקבי המסננת נמי אסור ולכן כתב רבינו בסתם המסנן המשקה וכדרך שמסנן המשקה במסננת שיש בה נקבים קאמר והכי מוכח להדיא מדקאמר ליה רב חסדא לרב הונא תניא דמסייע לך כל השרץ השורץ על הארץ לרבות יבחושין שסיננן דהוצרך להביא ראי' דמה שפירשה התולעת קצת על המסננת אע " פ שמיד חזרה ונפלה למשקה נעשית שרץ הארץ דמדאיצטריך קרא ליבחושין שסיננן אי איתא דמירי בשפירשו לגמרי מן המסננת הא פשיטא היא דהוי שרץ הארץ כשאר שרצים אלא בע " כ דאיצטריך קרא להיכא שחזרה מיד לאחר שהלכה קצת על המסננת אלמא דשכיחא היא שתחזור מן המסננת לכלי מדאיצטריך קרא להכי ולפיכך כתב רבינו דאין לסנן בלילה והמסננת דאית בה נקבים קטנים קאמר כדפרישית אבל במסנן דרך בגד שאין בו נקבים כלל משמע שאין לחוש שיחזרו ויפלו בכלי אפילו מסנן בלילה מיהו בש " ד כתב דאם סינן דרך מטלית שנשארו למעלה וחזרו לשם אסורים ולא מיירי במסנן בלילה אלא מסנן ביום וידעינן דחזרו למשקה וק " ל :
Yoreh De'ah.84.5.1 ומ " ש אבל מסתמא אין לחוש שמא פירשו כו' פירוש משקה שדרך ליגדל בו שרצים יכול לשתות מן הבור מן הכלי בסתם ואינו חושש שמא פירשו לחוץ וחזרו ואסור משום דלאו היינו רביתייהו דכיון שאין הוכחה בדבר למה נחוש למילתא דלא שכיחא שיפרוש לאבראי ויחזור והלכך אין חוששין אא " כ דאיכא הוכחה שפירשו וחזרו כגון המסנן בלילה אבל בא " ו הארוך כלל מ " א סימן ח' לאחר שכתב דין איסור סינון בלילה כתב עלה ומשמע בי " ד דבדיעבד מיהא אין לחוש שמא פירשו וחזרו כל זמן שאין הוכחה בדבר עכ " ל נראה דהיה נוסחאתו בדברי רבינו אבל בדיעבד אין לחוש וכו' א " נ היה מפרש אבל מסתמא אין לחוש דר " ל אע " ג דלכתחילה . אין לסנן בלילה מ " מ בדיעבד אין לאסור מן הסתם אא " כ דאיכא הוכחה בדבר שפירשו וחזרו ולא נהירא דודאי אין לך הוכחה גדולה מזו כשסינן בלילה דודאי התולעת נשארה על המסננת ושמא חזרה ונפלה למשקה ואף ע " ג דאיכא ס " ס שמא לא פירש ואת " ל פירש שמא לא חזרה אפ " ה כיון דאיכא הוכחה בדבר אזלינן לחומרא ותו דאין זה דיעבד דהלא הוא שותה לכתחילה ואסור לו לשתות מספק שמא פירש וחזרו למשקה כיון שסינן בלילה ואיכא רגלים לדבר והא דקאמר אבל מסתמא וכו' אשותה מבורות או מכלים בלא שום סינון קאמר כדפי' :
Yoreh De'ah.84.6.1 כתב הרשב " א כ " ז שנמצא בתוך הפרי וכו' כתב ב " י דיליף לה משרצים שבכלים ושבבורות דשותה מהם ואינו חושש שמא פירשו וחזרו ואח " כ כתב דבמרדכי איתא ע " ש רש " י ור " ת וריב " א דלית הילכתא כשמואל ומיהו היכא דניקב הפרי לחוץ אסור התולעת משום השרץ השורץ על הארץ עכ " ל וצריך לפרש לדעתם דלא דמי לשרצים שבכלים דאית בהו ס " ס ספק דילמא לא פריש כלל ואת " ל פריש שמא לא פריש לחוץ אלא לפנים אבל בפירי ליכא אלא חדא ספיקא דילמא לא פריש דאי פריש קצת ודאי אסור מיהו הרשב " א טעמיה משום דקים לן דכל שיצא מחורו של פרי שוב אין חוזר לחורו ולא משום דיליף לה משרצים שבכלים וכו' כדכתב ב " י דשאני התם דאיכא ס " ס כדפריש ולענין הלכה נקטינן לאיסור :
Yoreh De'ah.84.7.1 והגדלים בפרי בעודו מחובר חשוב כשורץ על הארץ ואסור אע " פ שלא פירשו מימרא דשמואל ספא " ט קישות שהתליעה באיביה אסורה ור " ת ורבינו יעבץ התירו גם בזה דלית הלכתא כשמואל אלא שכל שנתגדל התולע בפרי אין חילוק בין הגדלים בתלוש לבין הגדלים במחובר והני בעיא דבעי רב יוסף פירשה ומתה וכו' ודבעי רב אשי לגג תמרה וכו' אגדלו במחובר נמי קאי וז " ש רבינו התירו גם בזה לומר דאין לחלק בין תלוש למחובר כלל בגדלו התולעים בפרי עצמו אבל גדלו באילן אף לר " ת ור' יעבץ חשוב כאילו גדלו בארץ כדאיתא התם להדיא אלא בגדלו בפרי אפי' במחובר שרי כל שלא פירש אבל בא " ו הארוך משמע להדיא דס " ל דלר " ת אפי' פירש לגג הגרעין שרי אם לא ניקב לחוץ והני איבעיות אליבא דשמואל קמיבעיא להו וכיון דלית הילכתא כשמואל הכל שרי כל זמן שלא ניקב לחוץ ע " ש וכ " כ בש " ד להדיא וכן הוא במרדכי בפא " ט :
Yoreh De'ah.84.8.1 כתב הרשב " א אפי' החור פי' ל " מ אם יכול לרחוש אע " פ שלא פירש מן הפרי חשוב כשורץ על הארץ כיון שגדל בפרי במחובר בקרקע והליכה זו בפרי הוי כמהלכת ע " ג קרקע אלא אפילו לא ריחש חשבינן ליה כתולעת הגדל ע " ג הקרקע דאפי' לא הלך כלל הו " ל שרץ הארץ אבל הרא " ש נמשך אחר פ' רש " י והתוספות דאפי' בפרי במחובר לא מקרי שרץ הארץ אלא בשורץ דוקא והלכך דוקא ביכול לרחוש אסור מספק אבל אם אינו יכול לרחוש כלל שרי אבל בגדלים בתלוש אפי' יכול לרחוש אינו שרץ הארץ אא " כ פירש מן הפרי עי' ספא " ט בד " ה דיקא נמי :
Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .