← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 4,053 sections
Single column Two columns
Yoreh De'ah.62.2.1 לפיכך אבר כו' כלומר מאחר שמפסוק זה למדנו מפי השמועה שהוא אזהרה לאמ " ה ולא לבמ " ה לפיכך יש חילוק בין בשר לאבר דבאבר לא נפקא לן אם יש בו בשר לבד או גידין ועצמות בהדי בשר אבל בבשר הפורש מן החי דאיסורו משום טריפה אין הגידין והעצמות מצטרפין לאיסור אלא אדרבה מצטרפין להיתר לבטל האיסור כמסקנת הרא " ש לקמן בסימן צ " ט וכן אין צריך ס' כנגד הגידין דאין בגידין בנ " ט אפילו בשאר גידין דלאו ג " ה כדמוכח ברמב " ם סוף פט " ו מהמ " א אבל באמ " ה בעינן ס' אף כנגד הגידין והעצמות :
Yoreh De'ah.62.3.1 ואפילו הפורש מהבהמה כו' בפרק בהמה המקשה וכבר התבאר בסי' י " ד וכתבו פעמיים משום דבהלכות שחיטה אתא לאורויי דבעובר שנחתך שחיטה מתירתו ובבהמה אין שחיטה מתירתו וכאן אתא לאורויי דבבהמה יש בו דין אמ " ה ואגב בהמה כתב נמי דין עובר :
Yoreh De'ah.62.4.1 אבר המדולדל כו' שם בברייתא וא " ר יוחנן דאין בהם אלא מצות פרישה מדרבנן ונראה מדברי רבינו דס " ל מדרבנן יש לו לאבר דין אמ " ה מדכתבו בסימן זה אצל איסור אמ " ה וכן משמע מפירש " י שכתב אין בהם איסור לאו של אמ " ה אלא מצות פרישה וכן הוא מבואר ברמב " ם פ " ה מהמ " א :
Yoreh De'ah.62.5.1 ועצם הנשבר כו' שם במשנה וטריפותו משום בשר בשדה :
Yoreh De'ah.62.6.1 ביצי זכר כו' מסקנא דגמרא פג " ה ונהגו בו מנהג איסור משום שהוא דומה לאמ " ה כ " כ הרמב " ם שם :
Yoreh De'ah.63.1.1 סג בשר שנתעלם מן העין אסור מימרא דרב פג " ה ( דף צ " ה ). ומ " ש אפי' הוא בהמה שלימה כ " כ התוספות וז " ל אמר רב בשר שנמ " ה אסור ואפילו בעיר שיש בה רוב טבחי ישראל דחיישינן שמא עורבים אייתו מרובא דעלמא וחלפוה ואפילו בבהמה שלימה כדמוכח לקמן וחומרא בעלמא הוא עכ " ל וכ " כ הרא " ש ורומזים לעובדא דרב דאודיק בבזעא דדשא חזא חיותא דתליא כו' דאלמא דאפילו בהמה שלימה אסור לרב בנתעלם מן העין ונראה דטעמא דמילתא דאף על פי דליכא למיחש בבהמה שלימה לעורבים לא פלוג רבנן בתקנתא ועוד דאם כן נתת דבריך לשיעורין : ומ " ש ואפי' מונח בביתו כן פירש " י שנתעלם מן העין שהיה שעה אחת שלא ראהו ואפילו היה מונח על שלחנו אסור שמא נתחלף בנבלה והכי ודאי משמע לישנא דנתעלם מן העין דמשמע מיד שנתעלם שעה א' שלא ראה אסור :
Yoreh De'ah.63.2.1 ומ " ש שכן הוא לדעת רב אלפס נראה דס " ל כיון שכתב רב אלפס בסתם וקי " ל כוותיה דרב משמע דכל שנתעלם אסור בכל גווני וכ " כ הרמב " ם להדיא בפ " ח מהמ " א דאפילו רוב טבחי ישראל ומונח בביתו אסור דחיישינן לעורבים דאייתו נבלה מרובה דעלמא :
Yoreh De'ah.63.3.1 ומ " ש ורש " י התיר הכל שם בסוף ( דף צ " ה ) אעובדא דרב חייא בר אבין דאיתבד ליה כרכשא ביני דני אתא לקמיה דרב הונא כו' כתב רש " י רב הונא סבר לה כרב דאסר בהעלמה ולא קי " ל כוותיה בהא אלא אמתניתין סמכינן נמצא כו' ואע " ג דשנינהו בעומד ורואהו שינויי דחיקי נינהו וכי קי " ל הילכתא כרב באיסורי לגבי פלוגתא דשמואל הוא דאמרינן אבל גבי מתניתין לא ורב כהנא הא קא חזינא דא " ל שקול ואכול עכ " ל ומיהו ודאי אף רש " י לא התיר בנאבד אלא ברוב טבחי ישראל א " נ מצאו במקום שהניחו אפי' רוב טבחים נכרים אבל בלא מצאו במקום שהניחו וגם רוב טבחים נכרים אסור אף לרש " י דאע " פ דלעורבים דאייתו מרובא דעלמא לא חיישינן לרוב טבחי נכרים דאיתנהו קמן השתא ודאי חיישינן : ומ " ש רבינו ורש " י התיר הכל אינו חוזר אלא לכל שתי החלוקות שכתב תחלה ע " ש הרמב " ם לאיסור אף ע " פ שרוב הטבחים ישראל ואפי' המניח בשר בביתו שבאלו התיר רש " י הכל אבל לא כשרוב טבחים נכרים וגם לא מצאו במקום שהניחו ע " ש בפירש " י מוכח כך להדיא בדיבור האידנא דהיתירא שכיח טפי וכ " כ בספר התרומה לדעת ר " ת דפסק דאין הלכה כרב ע " ש בסימן מ " ז :
Yoreh De'ah.63.4.1 ומ " ש ורשב " ם כתב ודאי כו' פירוש היכא דנטלו עוף והחזירו אסור אפי' ברוב טבחי ישראל דחיישינן דהחליפו בדעלמא במקום נבלה וכן אם אבדו ומצאו אסור הכל אפי' בעיר שרוב טבחים ישראל אבל אם מצאו במקום שהניחו מותר כיון דרוב טבחים ישראל דאם רוב טבחים נכרים אפי' מצאו במקום שהניחו אסור דאף ע " פ דלא חיישינן לעורב למשקל מכולי עלמא למשקל מדוכתיה חיישינן הכי מוכח מדברי הרשב " ם שהביא הרא " ש דרשב " ם תירץ דהא דפסק בעובדא דרב כהנא דלא כרב דא " ל שקול ואכול דהאידנא דהיתירא שכיח טפי היינו היכא שמצא הבשר במקום שהניחו כו' דאלמא אפי' מצאו במקום שהניחו לא שרינן אלא משום רובא דהיתירא . ומ " ש רשב " ם אח " כ וז " ל והני עובדי איכא למימר דהוו בעיר שרובה נכרים וכיון שנאבד איכא למיחש טפי עכ " ל לא היה צריך לאוקמי בעיר שרובה נכרים למאי דפסקינן כרב בכל גווני זולתי במצאו במקום שהניחו דלפי זה ודאי אפי' בעיר שרובה ישראל אסור כיון שנאבד אלא שבא לדחות ולומר דאף למאן דפסק דלא כרב לא קשיא מהני עובדי דאיכא למימר דהוו בעיר שרובה נכרים אבל לרשב " ם גופיה אפי' בעיר שרובה ישראל נמי אסור כיון שנאבד והכי כתב רבינו ירוחם להדיא באות ל " ב וכדמוכח נמי מדברי רבינו דמשוה דין אבדו ומצאו לנטלו עוף והחזירו דבשניהם אין היתר אא " כ יש בו סימן כו' ואפילו ברוב טבחים ישראל וכדפרישית :
Yoreh De'ah.63.5.1 ומ " ש בשם הרשב " א דאפי' הניח עשרה כו' כ " כ בבית רביעי סוף שער שני וכתב גדולה מזו אמרינן בפ " ק דפסחים הנית עשר כו' ואע " פ דאסיקנא התם דאיירי במקושרין הפא אפילו באינן מקושרין חיישינן דכיון דאינו מכירן תלינן דאותו שהניח כבר נטל ואלו אחרים הם :
Yoreh De'ah.63.6.1 ומ " ש ויש מחלקים כו' כ " כ ה " ה שם שיש מן המפרשים כן בהא דרב וזה דעת הרמב " ן והרשב " א כו' ויש לתמוה דהא בההיא עובדא דרב דאודיק בבזעא דדשא חזא חיותא דתליא כו' מוכח להדיא דלרב אפילו תלאו באויר שאין שרצים יכולים ליטלו משם ואפי' בהמה שלימה נמי אסור ואפשר לתרץ דההיא עובדא הוה בדוכתא דרוב נכרים היו שם ואיכא למיחש דילמא אתו נכרים והחליפו אבל בתולה בשר בביתו דליכא שם נכרים וליכא למיחש אלא לשרצים היכא דתולה במסמר שרי וכן פירשו התוס' דההיא עובדא איכא לאוקמה ברוב נכרים ע " ש : ומ " ש שמסקנת הרא " ש כדברי הרשב " ם הוא משום דבפג " ה הביא תחלה פסק רב אלפס ורש " י ואח " כ דברי הרשב " ם משמע שכך היא מסקנתו והכי נקטינן וכן משמע בסמ " ג לאוין קמ " א ( דף נ " ג ע " א ) וז " ל כל רבותינו שבצרפת הקדמונים שוין שאין הלכה כרב שאומר בשמ " ה אסור כו' ומסיק שם לענין בשר שנאבדה דבין בסימן בין בטביעות עינא מותרת עכ " ל אלמא דס " ל דאע " פ דבבשר שהניח בביתו לא חיישינן לשמא נתחלפה בנבלה היכא שאבדו אסור אם אין בו סימן כו' והיינו כדברי הרשב " ם וכן פסק באגודה וז " ל אבל מצאה שלא במקום שהניח או ביד נכרי אסור אם לא בסימן או בטביעות עין וכ " ש דאסור לשלוח חמין או פשטיד " א לתנור ע " י שפחתו נכרית או קערה מליאה תבשיל לבית חבירו עכ " ל וכ " כ ה " ר יונה באגרת התשובה והחמיר לאסרו אף דיעבד מיהו הרשב " א התירו אם אותו מקום מעבר לרבים דמרתת הנכרי ורבינו הביא דבריו בסימן קי " ח ע " ש ועיין במ " ש ב " י ע " ש הרשב " א בסימן ס " ג ובסימן קי " ח ולשם יתבאר בס " ד היאך נוהגין : כתב בהג " ה ש " ד סימן ל " ב ע " ש מה " ר חיים בנו של א " ז שדרש אדם השולח לחבירו חתיכות בשר ע " י נכרי ובא אצל חבירו ורואה שהיא שמינה כהראשונה ששלח מותר כיון שהנכרי אין לו ריוח במה שמחליף עד כאן . ואיכא למידק על מ " ש הרמב " ם ולא עוד אלא אפי' המניח כו' הלא בגמרא פג " ה פרכינן עלה דרב דאמר בשר שנמ " ה אסור מהא דתנן ובנמצא הלך אחר הרוב ומשני נמצא ביד נכרי שאני אלמא דשרינן טפי בנמצא ביד נכרי מבהניחו בביתו ונתעלם מן העין וכן קשה בסמ " ג לאוין קל " ז ( דף מ " ח ע " ג ) שכתב ע " ש רבינו האי גאון שאין סומכין על דבריו של נכרי לא לאיסור ולא להיתר לא לאיסור כו' ולא להיתר מדא " ר בשר שנמ " ה אסור אלמא דס " ל דבכלל בשר שנתעלמה מן העין הוי נמי בנמצא ביד נכרי וזה הפך משמעות הגמרא וה' המגיד פירש דדברי הרמב " ם הם ע " פ הירושלמי דשקלים דמשמע התם דבנמצא ביד נכרי גרע מנמצא בפלטיא וכל שכן דגרע ממניחו בביתו ומצאו במקום שהניחו שהרי יש לחוש כשנמצא ביד הנכרי שמא תחלתו מן האיסור הוא כו' וע " ד זה יש ליישב דברי הסמ " ג אכן קרוב לשמוע מה שפירש בית יוסף דדוקא באתרא דמכרזי אי אתרמי טריפה במקולין ולא הכריזו התם עדיף נמצא ביד נכרי מבשר המונח בבית ישראל שנתעלם והרמב " ם איירי בזמן הזה דלא מכרזי דבהא ודאי עדיף מונח בבית ישראל שנתעלם מבנמצא ביד נכרי ועל דרך זה יש ליישב גם דברי הסמ " ג : כתב המרדכי פג " ה מעשה בא לידי בתרנגולת שחוטה ושלחוה ביד נכרי בלא שומר ונסתפקו בדבר שמא אחרת היתה ונתחלפה והלכו לשוחט ושאלו לו אם שחט זאת התרנגולת והשיב אין לי בה טביעות עין אמנם עתה שחטתי תרנגולת אחת אבל בעל התרנגולת היה מכיר אותה ואמר שזאת היא והתרתי אותה כיון שבעל התרנגולת היה מכירה וכדברי ר " ת דאמר לית הילכתא כרב כו' והדבר ברור דהמעשה היה שהנכרי הוליכה לשוחט לשחוט ונסתפקו שמא אותה ששחט השוחט החליפה הנכרי באחרת וזו נבלה היא דשחיטה אינו סימן לסמוך עליו כדפסק רש " י בתשובה שבמרדכי פ' קמא דחולין וכן כתב רבינו בסימן קי " ח ע " ש הרשב " א ודלא כהר " ר ירוחם באות ל " ב והתירו אותה דמאחר שבעל התרנגולת היה מכירה והשוחט אמר ששחט תרנגולת לנכרי זה סתמא דמילתא שאותה תרנגולת שנתן לו ב " ה לנכרי להוליכה לשוחט שחט השוחט משום דהנכרי מרתת שהבעל בית ישאל לשוחט אם נתן לו הנכרי תרנגולת לשחוט שכך וכך סימניה שהרי הוא מכירה וכענין שכתב רשב " א דסמכינן להתיר במקום שהיא מעבר לרבים מטעמא דהנכרי מירתת אבל אם לא היה בעל התרנגולת מכירה היה אפשר לחוש דאפילו אם תמצא לומר דהשוחט שחט אותה תרנגולת של ב " ה מ " מ שמא החליפה הנכרי אח " כ בנבלה ולא מירתת דקסבר לא יתן את לבו לראות אם זאת היא התרנגולת שנתן לו להוליכו לשוחט אם לאו כי יספיק כשישאל לשוחט אם שחט תרנגולת שכך וכך סימניה אי נמי מאחר שבעל הבית אינו מכירה גם הנכרי יודע שאינו מכירה ולא מירתת ומ " מ היה ראוי לאוסרה משום בשר שנתעלם מן העין דהא אפי' בנמצא ביד נכרי אסור משום בשר שנתעלם מן העין בזמן הזה דלא מכרזי וכדכתב המרדכי להדיא קודם זה דאם לא מצאה במקום שהניח או שלחה ביד נכרי אסור משום בשר שנמ " ה . ואע " פ שבעל הבית היה מכירה לא היה מכירה בטביעות עינא ששבעתה העין ולא מהני לגבי בשר שנמ " ה כדכתב הרשב " א אי נמי והוא העיקר דאי אפשר שהיה מכירה בטביעות עינא שהלא כשהולכים לשחוט היתה חיה ועכשיו היא שחוטה והיכר טביעת העין אינו אלא בהיכר שהיה לו מתחלה ועד עתה שלא נשתנה בנתיים והלכך צריך בהיתר זה לדעת רבינו תם דפסק דלא כרב ונתיישב מה שהיה קשה לבית יוסף בזה ועיין במה שכתבתי למעלה בסימן א' ולענין הלכה פסק בש " ע כהרמב " ם וכתב כלשונו בפ " ח מהמ " א גם פסק כיש מחלקים ומתירין בתלאו במסמר ומצאו שם ושיש מתירין אפי' בלא מסמר אם מצאו במקום שהניחו אם כל המוכרים הם ישראלים מוכרים בשר כשר :
Yoreh De'ah.64.1.1 סד כל חלב כו' ה " א בתורת כהנים פרשת צו פרשה ט " ו כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו פרט לבהמה טמאה ולחיה ולעופות מניין לרבות את הכלאים ת " ל שור כשב ועז דר " ע ואם נפשך לומר מן הבהמה לרבות את הכלאים יכול כל שהיה בכלל עונש ה " ה בכלל אזהרה כוי ופחות מכזית שאינן בכלל עונש לא יהיו בכלל אזהרה ת " ל כל חלב ולא הוצרך רבינו לבאר דכלאים הבא מן העז ורחל דחייבים עליו משום חלב דמדכתב בכוי דאסור ואין חייבין עליו דהיינו הבא מבהמה וחיה וכדפי' הרמב " ם בפ " א מהמ " א שמעינן דהבא מבהמה ובהמה חייבין עליו ומזה הטעם גם הרמב " ם לא הזכיר דין כלאים הבא מעז ורחל אכן בתוס' ר " פ דם שחיטה משמע דבכוי שהוא בריה בפני עצמו ואינו לא בהמה ולא חיה קאמר קרא ע " ל בתחלת סימן ס " ו :
Yoreh De'ah.64.2.1 ומ " ש ואפי' באלו הג' מינים כתב הרמב " ם כי' בפ " ז מהמ " א . וכתב בית יוסף ולא היה רבינו צריך לכתוב זה ולא מה שקודם לו דלא נפקא לן מינייהו מידי לענין איסורא דהא בלאו הכי אסור באכילה אלא שנמשך אחר דברי הרמב " ם עכ " ל אבל העיקר דנפקא מינה לענין שאסור לעשות סחורה בחלב טמאה ונפל שאילו היה בכלל חלב היה מותר לעשות בו סחורה מדכתיב יעשה לכל מלאכה אבל כיון שחלבם כבשרם אסור דאינו בכלל יעשה לכל מלאכה :
Yoreh De'ah.64.3.1 השוחט בהמה ומצא בה עובר כו' משנה בפרק בהמה המקשה ופרק ג " ה וברייתא בפג " ה דאפליגו בה ר " מ ור' יהודה דלר " מ בן ט' חי טעון שחיטה וחלבו וגידו אסור אפי' לא הפריס על גבי קרקע ולר' יהודה שחיטת אמו מטהרתו וחלבו וגידו שרי והרמב " ם ז " ל פסק בשחיטה כר' יהודה ובחלבו וגידו כר " מ והרי " ף והרא " ש פסקו בשחיטה ובחלבו כר' יהודה וכך הוא דעת רבינו ועל כן כתב על דברי הרמב " ם ולא נהירא ועיין באשיר " י שם כתב מאיזה טעם לא נהירא ולגבי גיד פסק רבינו לקמן בסימן ס " ה כר' יהודה וצריך לומר דכך נראה לו מלשון הרי " ף והרא " ש דאף בגיד קי " ל כר' יהודה וכך הבין גם הרב בית יוסף אכן לפע " ד דברי הרשב " א נכונים שכתב דנראה מדברי הרי " ף דבגיד סבירא ליה כר' מאיר מדכתב בפרק בהמה המקשה וחלבו מותר באכילה כו' דתניא לענין ג " ה כו' ר " י אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר וקי " ל כר' יהודה ואי איתא דפסק הרי " ף כר " י אף בגיד הו " ל לפרש ולמימר וחלבו וגידו מותר דתניא ונוהג בשליל וחלבו אסור דר " מ ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וקי " ל כר' יהודה מדכתב תחילה וחלבו מותר ולא הזכיר גיד ואח " כ כתב דתניא לענין ג " ה כו' משמע הלשון דבג " ה אינו פוסק כר " י אלא כר " מ וכדסתם לן תנא דמתניתין רפג " ה דנוהג בשליל אלא דמכל מקום כיון דלגבי פלוגתא דג " ה מיתניא נמי פלוגתא דחלב ולגבי חלב ליכא סתמא כר " מ הדרינן לכללא דר " מ ור' יהודה הלכה כרבי יהודה . ותו מדכתב הרי " ף סתמא דמתניתין לגבי גיד כר " מ ולא כתב עלה מידי אלמא דהכי ס " ל דאם לא כן הוה ליה להרי " ף לכתוב הדברים שכתב בפרק בהמה המקשה על מתני' דריש פרק ג " ה לאורויי לן דלית הלכתא כההיא סתמא דריש פרק ג " ה וממילא הוה נשמע דכההיא סתמא דפרק בהמה המקשה קי " ל דשחיטת אמו מטהרתו השתא דכתב הפסק בפרק בהמה המקשה ולא הזכיר בפסק רק חלבו ולא גידו שמעינן דאחלבו כתב דקי " ל הלכה כר' יהודה אבל בגידו קי " ל כסתם מתניתין דריש פרק ג " ה וטעמו של דבר כתב הרשב " א בספר משמרת הבית דבחלב לא מקרי חלב שור וכשב אבל ג " ה קרינן לה דלא תלי בשור וכשב דעם יצירתו נאסר והכי נקטינן וגם בית יוסף כתב להחמיר מחומרא בעלמא גבי גיד ולפי עניות דעתי מדינא אסור ובחלבו נמי יש להחמיר לחוש לסברת הרמב " ם ובעל העיטור ואף על פי שרוב הפוסקים חולקים עליהם וכן נראה מדברי הרב בשלחן ערוך שכתב דעת האוסרים את החלב באחרונה וכן פסק הר " ר אלעזר ממי " ץ בספר יראים סימן מ " ז כרבי מאיר וכתב דאע " ג דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה אמרינן בעירובין בחומרותיו קי " ל כר " מ כדאמר בכתובות פרק אף על פי הלכה כר " מ בגזירותיו עכ " ל מיהו אין זה אלא לפירוש רש " י בפרק מי שהוציאוהו ( עירובין דף מ " ז ) וכן פירש רש " י בפרק אף על פי ( כתובות דף נ " ז ) אבל המרדכי לשם הוכיח דלא אמרינן הלכה כר " מ אלא בגזירות דוקא כגון דגזור הני אטו הני וע " ש וכן הוא דעת תו' ומ " מ מה שסובר דר " מ דאמר חלבו אסור אינו אלא חומרא דרבנן אינו כן דעת הרמב " ם אלא חייבים עליו כרת ס " ל לר " מ כדכתב להדיא בפ " ז :
Yoreh De'ah.64.4.1 הושיט ידו למעי בהמה כו' פלוגתא דר' יוחנן ור " ל בפ' בהמה המקשה ופסק כר' יוחנן דאמר חלבו כחלב בהמה וכתבו התוס' והרא " ש דאפילו לרבי יהודה דמתיר חלב של בן ט' חי דניתר בשחיטת אמו הכא שתלש החלב והוציאו קודם שנשחטה אמו חלבו כחלב בהמה וצריך לבאר דאעפ " י דבתלשו מבן ח' חי או מת או מבן ט' מת נמי אסור כיון שתלשו והוציאו קודם שחיטה התם לא אסור משום חלב אלא מידי דהוה אעובר שהוציא את ידו דאסור משום בשר בשדה גו' אבל בבן תשעה חי אסור משום חלב וחייבין עליו כרת כעל חלב בהמה גמורה ועיין בדברי הר " ן :
Yoreh De'ah.64.5.1 איזהו חלב כל שהוא תותב קרום ונקלף ברייתא פא " ט ( דף מ " ט ) פלוגתא דרבי עקיבא ורבי ישמעאל והלכה כרבי עקיבא מחבירו ולא כר' ישמעאל דאמר קרום ונקלף ורבים הבינו מלשון רבינו שמ " ש פי' שהוא פרוש על הקרום וכו' הוא פי' על קרום ונקלף דלא כפרש " י שפי' איפכא שקרום דק יש על החלב ונקלף הקרום מעל החלב ותמהו עליו ואפשר ליישב ולומר דרבינו לא כתב פי' זה אלא על תותב בלחוד והוא שהוא פרוש על הקרום בענין שכשנקלף הקרום נקלף החלב עמו ולא נשאר מן החלב להוציא חלב הקיבה שאינו תותב אלא חתיכות חתיכות הוא אדוק וכן הכנתא כשמפרישין אותו מן הדקין נשאר מן החלב אצלם ולאו תותב הוא אלא אדוק בהם ועל קרום ונקלף לא פי' רבינו כלום לפי שאינו סימן מובהק דעיקר האיסור וההיתר אינו תלוי אלא באם הוא תותב אם לאו וכר " ע ואם הוא תותב אז הוא ודאי קרום ונקלף ואם אינו תותב אפילו הוא קרום ונקלף אינו חלב ופי' קרום ונקלף הוא שקרום דק יש על החלב ונקלף הקרום מעל החלב שאינו אדוק בו כ " כ כפרש " י ורבינו לא האריך לפרש זה כיון דאין האיסור תלוי בו כדפרישית . ומ " ש רבינו ולא יהא בשר חופה אותו הוא לומר שעוד סימן אחר צריך שגם לא יהא בשר חופה אותו שאם הבשר חופה אותו אינו חלב אפילו היה תותב ומותר לדברי הכל וכדאיתא פג " ה מימרא דשמואל ריש ( דף צ " ג ) והרב ב " י הבין שמ " ש רבינו ולא יהא בשר חופה אותו הוא פי' של תותב והשיג עליו ולא דק שוב ראיתי שמהרו " ך האריך בזה ובסוף כתב טעם למה שינה רבינו לפרש קרום ונקלף הפך מפרש " י ואין בטעמו טעם ע " ש . ועוד אפשר לומר דרבי' קשיא ליה בדר " ע דלא הוה ליה לומר קרום ונקלף כיון שאין האיסור תלוי אלא באם הוא תותב בלבד הוי חלב ואם אינו תותב דהיינו דאינו פרוש כשמלה לא הוי חלב ולכך היה מפרש דאע " ג דרש " י פי' בדר " י קרום ונקלף היינו שקרום דק יש על החלב ונקלף ממנו מ " מ בדר " ע אין פי' קרום ונקלף אלא שהחלב פרוש על הקרום וכו' ולכן אמר ר " ע תחלה תותב ואחר כך קרום ונקלף לפרש שהוא פרוש כשמלה על הקרב והוא ג " כ פרוש על הקרום ונקלף ממנו וס " ל שגם רש " י ודאי מפרש כך בדר " ע דא " א לפרש בע " א אלא שקיצר לפי שהוא פשוט וכן נראה עיקר :
Yoreh De'ah.64.6.1 חלב שעל האליה מותר כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו ובא להוציא החלב שבאליה לצד פנים דהוא חלב גמור אלא שעל האליה מבחוץ קאמר דאעפ " י שהוא קרב לגבי מזבח אפ " ה שרי וכדאיתא סוף פ' כל הבשר ( חולין דף קי " ז ):
Yoreh De'ah.64.7.1 חלב שעל הכסלים כו' בפג " ה ( דף צ " ג ) אמר שמואל תרבא דקליבוסתא אסור וענוש כרת וזהו חלב שעל הכסלים . ותו איתא התם א " ר יהודה קרמא דכפלי אית ביה משום תרבא ודברי הרמב " ם הם בפ " ז מהמ " א :
Yoreh De'ah.64.8.1 חלב שתחת המתנים כו' מימרא דשמואל שם . ופרש " י ורב אלפס שם ודברי הרמב " ם בפ " י מהמ " א : חלב שעל המסס כו' גם זה מימרא דשמואל שם : קרום שעל דד הטחול כו' מסקנא דגמרא פג " ה :
Yoreh De'ah.64.9.1 הכוליא כו' גם זה מסקנא דגמרא שם : ולובן שבכוליא כו' פלוגתא דאמוראי שם ואע " פ דשיטת הלכה מכרעת כמאן דשרי המנהג להחמיר כרש " י שכתב הלך אחר המחמיר לשרש אחריו . ולפי זה אם נצלה או נתבשל ולא שרשו אחריו לא אסרינן ליה כיון דאין איסורו מדינא וכן פסק הגהת אשיר " י :
Yoreh De'ah.64.10.1 חוטין שבחלב כו' שם מימרא דרב ששת א " ר אשי :
Yoreh De'ah.64.11.1 חוטין שבעוקץ כו' שם מימרא דרב יהודה והעוקץ הוא העצה כך פי' הערוך ודברי רבינו בפי' חוטי העוקץ כפרש " י וכן פי' התוספות והרא " ש דאיסורייהו משום חלב אבל הרמב " ם בפ " ו מהמ " א פי' דאיסורייהו משום דם ורבינו הביא לשונו לקמן בסימן ס " ה וע " ש :
Yoreh De'ah.64.12.1 בקיבה יש ב' מיני חלבים כו' בפ' א " ט איכא תרי לישני וכבר התבאר בסימן מ " ח בס " ד ונוהגים להחמיר בשניהם כרש " י :
Yoreh De'ah.64.13.1 חלב הלב שעל הדקין אסור ברייתא שם פלוגתא דר " י ור " ע והלכה כר " ע דאסר :
Yoreh De'ah.64.14.1 ומ " ש ודוקא באורך אמה כו' מימרא דרב יהודה פג " ה ריש מעיא באמתא בעי גרירה וזהו חלב שעל הדקין ויש לתמוה אמאי לא קאמר ריש מעיא באמתא אסור משום חלב ואפשר דאתי לאורויי דלאו כוליה אסור אלא הקרום עם חלבו וכמ " ש הכל בווהאורחות חיים ומביאו ב " י והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.64.15.1 לשון הרמב " ם כו' הביא לשונו ללמוד ממנו דלא מצריך אורך אמה והילכך בדיעבד כדאי הוא הרמב " ם לסמוך עליו אם לא הסירו רק כחצי אמה גם יש ללמוד מדברי הרמב " ם דלכתחלה צריך לחוש לדברי הגאונים לגרור בסוף המעיים וכתב ב " י וירא שמים יצא ידי שניהם לגרור אורך אמה מכאן ואורך אמה מכאן מיהו בדיעבד סגי בחצי אמה מכל צד :
Yoreh De'ah.64.16.1 אין מולחין החלבים עם הבשר זה פשוט פג " ה ( דף צ " ז ) בעובדא דהנהו אטמהתא דאימלחו בגידא דנשיא דשמעינן מינה דלכ " ע אסור לכתחלה למלוח חלבים עם בשר ומשמע אפילו במליחה מועטת אסור ואפילו לא נמלחו יחד ונבללו זה בזה אלא מלחן סמוכים זה לזה והציר זב מאחד לחבירו נמי אסור ויתבאר לקמן בסימן ע' ועיין במ " ש בסי' ק " ה בס " ד :
Yoreh De'ah.64.17.1 ומ " ש ולא מדיחין אותם עמו כו' מבואר בפ " ק דחולין ( דף ח' ):
Yoreh De'ah.64.18.1 כתב ב " ה מסתברא כו' ואין בה דוחקא דסכינא בבשר הא דנקט בשר נראה דהכי פי' ואין בה דוחקא דסכינא במנקר בשר מן החלב שבו ואעפ " י דכשמנקר הגיד א " א שאינו חותך בשמנונית הגיד ומנקר ישראל קדושים הם וכו' אבל במנקר בשר אינו חותך כלל :
Yoreh De'ah.64.19.1 ומ " ש וכ " כ הרשב " א כו' אעפ " י שהרשב " א לא כתב הטעם שכתב ב " ה לפי ששומן הגיד אינו אלא חומרא אלא מפני שאינו שמן כ " כ שידבק ממנו בסכין מ " מ בענין הדין שוים הם והדין דין אמת מכח שני טעמים נכונים :
Yoreh De'ah.64.20.1 אין פורשים הכסלים כו' תלמוד ערוך פ " ק דחולין וכתב בס' בדק הבית להר " י קארו ז " ל ע " ש ה " ר ירוחם נהגו מנקרי הבשר לקלוף ולהסיר הקרום שעל הבשר ששוכב עליו הכסלים ויפה הם עושים כי אותו קרום אסור מחמת החלב השוכב עליו עכ " ל :
Yoreh De'ah.64.21.1 ומ " ש בשם הרמב " ם עד סוף הסימן הכל בפרק ז' מהמ " א ומשמע דלא אמר הרמב " ם אלא בחוטין וקרומות שאינן אסורין אלא מדרבנן אבל בחלב דאורייתא מודה דאסור אפילו דיעבד וכדמשמע מדבריו בפט " י מהמ " א ואפילו בצלי משמע דלא אסר הרמב " ם בחוטין וקרומות וכנראה להדיא מדבריו סוף הל' קרבן פסח שכתב כשאדם אוכל את הפסח כו' וכשיגיע לג " ה מוציאו ומניחו עם שאר הגידים והעצמות והקרומות שיוצאין בשעת אכילה שאין מנקרין אותו כשאר הבשר ואין מחתכין אותו אלא צולין אותו שלם כו' ואעפ " י שהראב " ד השיג עליו זהו לפי שהבין מדבריו דסובר דיצלהו אף עם החלב האסור מה " ת וליתא דלא אמר הרמב " ם אלא שאין מנקרין אותו כשאר בשר בדברים שאין אוסרין אלא מדרבנן מיהו הרב ב " י בחבור כסף משנה פי' לדעת הרמב " ם דאף בדברים שאינן אוסרין אלא מדרבנן צריך לנקרו קודם שיצלה את הפסח וע " ש ועיין עוד פ " י מהמ " א הלכה י' ועיין במה שאכתוב בסי' ק " ה בס " ד :
Yoreh De'ah.64.22.1 ומ " ש אם הוא כשעורה מעבירין אותו כו' כתב באגודה פג " ה אין תקנה להחזירו אם יראו אותו מצער ומענה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב כדאמר פרק זה בורר ונ " ל ה " מ שהזיד לעשות כן או שגג מחמת שאינו יודע לנקר אבל אם יודע ושגג וקבל עליו תשובה ולא יעבירוהו ולא ילקוהו עד כאן לשונו ועיין בהגהת אשיר " י כג " ה :
Yoreh De'ah.64.23.1 ומ " ש מפני שהטבחים נאמנים על החלב כלומר דכיון דנאמנים הכל סומכים עליהם וחוטאים ומחטיאים ולפיכך יש להחמיר עליהם דאם לא היו נאמנים היה כל אחד חייב לראות אם הבשר מנוקר בטוב ולא היו מחטיאין ( פרטי דיני החלב ומנהג ישראל מבואר יפה בש " ע ובהגהותיו ):
Yoreh De'ah.65.1.1 סה יש חוטין שאסורין משום דם שבהם כו' מה שהכניס דין חוטין וביצים שאסורין משום דם ואיסור ג " ה בתוך דיני חלב משום שדין ניקור שיתבאר אחר זה הוא כולל לכולם :
Yoreh De'ah.65.2.1 ומ " ש כגון חוטין שביד כו' מימרא דאמוראי פג " ה ( דף צ " ג ):
Yoreh De'ah.65.3.1 ומ " ש וי " א דאפי' לצלי כו' הוא דעת התו' שם בד " ה חתכיה וכך הוא דעת הרשב " א בת " ה ועיין באשיר " י שם האריך בזה ומסקנתו כדברי הגאונים :
Yoreh De'ah.65.4.1 ומ " ש ואפי' למי שמצריך חתיכה כו' ז " ל הרא " ש שם ואם צלאו בלא חתיכה החוטין אסורין והבשר מותר ואפי' קליפה לא בעי וכ " כ בהלכות גדולות האי מאן דמטוי רישא צריך לאנוחי בית השחיטה לתתאי כי היכי דנידוב דמא והיכא דמשתלי והפכיה מוקרא הוא דאסור רישא גופא שרי אלמא דאינו אסור אלא המוח המתבשל בתוך הקרום אבל הראש מותר ואפי' קליפה א " צ ויש לתמוה על מ " ש רבינו הקרום אסור והמוח מותר שזה הפך דברי הרא " ש ע " ש בה " ג גם הוא עצמו כתב בסימן ס " ח המוח והקרום אסורים וכן משמע בסימן ע " א וב " י ז " ל תירץ דהכא מיירי כשהוציא המוח מן הראש וצלאו על האש ויש להקשות דא " כ מאי ולא הניחו על בית השחיטה דקאמר ואפשר דלפי פי' זה לא גריס כלל ולא הניחו כו' ולי נראה עיקר להגיה והניחו על בית השחיטה ומיירי בצלאו עם הראש ואפ " ה הקרום אסור כיון שלא חתכו וכדין שאר חוטין שצלאן ולא חתכן שהם אסור והבשר מותר והכא בעינן דהניחו על בית השחיטה כי היכי דליהוי המוח מותר ומהר " ש לוריא ז " ל כתב דהכא איירי דנפתח הראש בביקוע כדרך שפותחין אותו רק שהקרום לא נחתך ומ " ה לא שייך לומר שנתבשל בדמו ואינו אסור אלא הקרום ותדע דאי לא איירי בנפתח הראש איך שייך לחתוך הקרום דקאמר צלאו ולא חתכו עד כאן לשונו והוא דוחק וראיתי בדפוסי ויניציאה האחרונים דגריס המוח אסור והראש מותר ולא נהירא דבסימן זה אינו מפרש אלא דיני חוטין וקרומים אבל דין המוח והראש כתבו לקמן בסימן ס " ח וע " א ואפשר ליישב גירסת הספרים הראשונים והוא דמ " ש ואם צלאו ולא חתכו ולא הניחו על בית השחיטה האי ולא הניחו כו' הוי כאילו אמר או לא הניחו וכו' וה " ק אם צלאו ולא חתכו אפי' הניחו על בית השחיטה או אפי' חתכו אלא שלא הניחו על בית השחיטה בין בזו ובין בזו הקרום אסור והמוח מותר דלא נאסר המות אלא משום קרום שיש בו דם שמקיפו עצם הגלגולת מכל צד ולכך גם המוח אסור שנתבשל בתוך הקרום וכמ " ש התוספות והרא " ש לשם גבי רישא בכבשא וכשניקב העצם ולא חתכו לקרום א " נ הניחו על בית השחיטה דאז יש מקום לדם שבקרום לזוב לא נאסר המוח דלא ה " ל נתבשל בדמו ומיהו הקרום אסור דבהניחו על בית השחיטה ולא נחתך הראש לא נפיק מיניה דמו כיון שלא נחתך הקרום וכן אפי' בנחתך הראש ולא הניחו על בית השחיטה אין האש שואב כל הדם מן הקרום כיון שלא נחתך הקרום וכענין שכתב הרשב " א בדין החוטין שלא נחתכו ע " ל בסימן ס " ז מ " ש ב " י משמו אלא דקשה דא " כ משמע דבנחתך הראש ולא הקרום וגם הניחו על בית השחיטה דהקרום נמי שרי והא ליתא כיון דהקרום לא נחתך ודאי אסור בכל ענין ואם נפרש דה " ק או נחתך הראש עם הקרום ולא הניחו על בית השחיטה הא נמי ליתא דא " כ אמאי אסור הקרום כיון שנחתך אלא ודאי מיירי דהקרום לא נחתך וא " כ אף בנחתך הראש וגם הניחו על בית השחיטה הקרום אסור וקושיא זו קשה גם למה שפי' מהרש " ל אלא ט " ס הוא וצריך להגיה והניחו על בית השחיטה כדפרישית ויש להביא ראייה מקרבן פסח דבהניחו על בית השחיטה לא נאסר המוח דתניא בפ' כ " צ ( דף פ " ד ) רבי אומר נמנין על מוח שבראש כו' ופרש " י אפי' לא נמנה אלא על המוח יצא מפני שיכול להוציא המוח שבראש לגוררו בקיסם דרך האף וכיון שהפסח לא היו נוקבים בו העצם שבראש אלא צולהו שלם על ראשו כו' ותוחבו לשפוד לתוך פיו עד בית נקובתו כדתנן ר " פ כ " צ אלמא דכיון דאותביה אנחיריה מידב דייב דמא דרך שם ולא נאסר המות וה " ה בהניחו על בית השחיטה ומשם יש ראיה נמי לדברי הרא " ש ורבינו דאפי' למי שמצריך חתיכה גם לצלי אם צלאו בלא חתיכה הם אסורין והבשר מותר ואפי' קליפה לא בעי דהא הפסח נצלה עם כל החוטין שבו האסורין משום דם ולא נחתכו ואפ " ה לא נאסר הפסח כלל ולא היה צריך אפי' קליפה :
Yoreh De'ah.65.5.1 ביצי זכר כו' מימרא דמר בר רב אשי שם בפג " ה :
Yoreh De'ah.65.6.1 לשון הרמב " ם כו' פ " ז דהמ " א ונראה דס " ל להרמב " ם דמה שאמרו בפ' ג " ה חוטין שבעוקץ אסורין לא משום חלב כפרש " י אלא משום דם וכ " כ ה' המגיד וס " ל להרמב " ם דבכלל זה עוקץ הלב וכ " כ הרוקח וחותך עוקץ הלב ואזני הלב שבהן חוטין מלאים דם ואפשר דבכלל זה גם חוטי הדקין שהם כמו בית עכביש כי החוטין שקשה להסירם אם לא בטורח נקראין חוטין שבעוקץ כי עוקץ פי' זוית כההיא דפ' אין צדין כל היכא דאית ליה עוקצי ביבר גדול והכא פי' חוטין שבעוקץ חוטין שבזוית שנמשכין אנה ואנה וטורח לנקרן מפני ריבוי החוטין הדקין המתפשטין בכל זוית שבכנתא ולפ " ז כל החוטין שהזכיר הרמב " ם שאסורים משום דם ושצריך חתיכה ומליחה לקדרה הוזכרו בגמ' ועל כן לא השיג רבינו כ " א על הגאון שכתב בסתם דצריך לחתוך כל המקומות וכו' שאין זה מדינא דגמ' דמדינא דגמ' א " צ לחתוך אלא הגידין שהזכרתי כלומר שהזכרתים בפי' ובכלל זה גם הגידים שהזכיר ע " ש הרמב " ם בפירוש ודלא כמה שפי' ב " י ע " ש : גיד הנשה נוהג כו' משנה וגמרא ר " פ ג " ה : ונוהג בכוי ר " פ דם שחיטה ( כריתות דף כ " א ) ומשמע לשם דבכוי שהוא בריה בפני עצמה ואינה לא מין חיה ולא מין בהמה קמיירי ע " ל תחלת סימן ס " ו : ואינו נוהג בשליל כו' כר' יהודה לגבי ר " מ פ' ג " ה וע " ל בסימן ס " ד סעיף ג' לשם התבאר : ושני גידין הן בירך כו' מימרא דשמואל רפג " ה ( דף צ " א .) ופי' רש " י פנימי הסמוך לעצם הוא גיד ארוך כו' ושם הוא סמוך לעצם כו' עד ועל שם שהוא בצד פנימי של ירך צד שכלפי ירך חבירתה כשהבהמה מחוברת קרי לה פנימי וחיצון גיד קצר הנתון לרוחב השופי כו' והוא נתון בצד חיצון של ירך ( ובדף צ " ג ) מייתי הך מימרא דשמואל ופי' רש " י פנימי גיד הארוך והוא בצד של ירך חיצון גיד הקצר שבסוף השופי לרחבו והוא צד חיצון של ירך עכ " ל פי' רש " י ופריך והתניא פנימי סמוך לבשר פי' רש " י והתניא פנימי קרי מובלע בבשר ומשני א " ר כהנא אקלודי מיקליד פרש " י אותו גיד הארוך חוזר ונכנס בבשר והתם קרי ליה סמוך לבשר ופריך תו והתניא דחיצון קרי סמוך לעצם דמשמע גלוי הוא ואינו מובלע בבשר ומשני א " ר יהודה היכא דפרעי טבחי הוי גלוי במקום חתך הירך כו' ומבואר הוא דכך הוא ההצעה מעיקרא אקשינן אמאי דקאמר דגיד הסמוך לעצם מבחוץ הוא נקרא פנימי לפי שהוא כלפי ירך חבירתה והתניא פנימי סמוך לבשר ואותו גיד שהוא כלפי ירך חבירתה אינו סמוך לבשר וא " כ בעל כרחך צריך לפרש איפכא דהגיד שהוא בצד חיצון של ירך הוא הנקרא פנימי לפי שמובלע בבשר ומשני אקלודי מיקליד פירוש לעולם אותו גיד שהוא בצד הירך שכלפי חבירתה הוא הנקרא פנימי אלא דמאחר שגם הוא נכנס בבשר נקרא סמוך לבשר וברייתא הכי קתני פנימי שהוא כלפי ירך חבירתה גם הוא סמוך לבשר דאקלודי אקליד וזהו שפי' רש " י אקלודי אקליד אותו גיד הארוך כו' כלומר לעולם אותו גיד הוא הפנימי שכלפי ירך חבירתה כדקסבר מעיקרא וכו' ובתר הכי פריך והתניא חיצון הסמוך לעצם כלומר היכי קאמר דהחיצון הוא המובלע בבשר ונקרא חיצון לפי שהוא בצד חיצון של ירך והתניא חיצון הוא הסמוך לעצם וא " כ בע " כ צריך לפרש איפכא דהגיד שהוא כלפי ירך חבירתה הוא הנקרא חיצון לפי שהוא גלוי ואינו מובלע בבשר ומשני היכא דפרעי טבחי הוי גלוי וכו' כלומר לעולם חיצון הוא אותו גיד שבצד חיצון של ירך ולפי שאותו גיד החיצון הוא סמוך לעצם היכא דפרעי טבחי קרי ליה נמי סמוך לעצם בברייתא ורש " י לא שינה פירושו ממה שפי' בתחלת הפרק ולמאי דמתרץ הברייתות דלא קשיא אדשמואל דא ודא אחת היא ומה שכתבו התוס' וז " ל שני גידים הם כאן פי' בקונטרס דקרי ליה פנימי משום דמובלע הרבה עד סמוך לעצם וחיצון משום דסמוך לבשר ואינו מובלע כל כך ובריש פרקין פי' בענין אחר עכ " ל נראה לפע " ד דשום פי' אחר בקונטרס היה לפני התוס' שפי' מימרא דשמואל כאן בענין אחר ממה שפי' בראש הפרק אבל לספרים שבידינו עכשיו אין רמז ראיה שפי' בענין אחר אלא שני הפי' מכוונים זה עם זה והרב ב " י ז " ל חשב דמה שפירש " י והתניא פנימי קרי מובלע בבשר דעל זה כתבו התוס' כאן פי' בקונטרס דקרי ליה פנימי משום דמובלע הרבה עד סמוך לעצם וכתב ע " ז מה שכתב ואין זה אמת דהדבר ברור דפי' הסוגיא הוא כדכתיבנא ועוד דא " כ לא הי " ל להתוספות לתפוס דיבורם שני גידים הם כו' היה להם לתפוס הדבור והתניא פנימי הסמוך לבשר כאן פי' בקונטרס כו' אלא האמת יורה דרכו שאיזה פי' אחר בקונטרס על ההוא דשני גידים שאינו בידינו עליו כתבו התוס' כאן כו' ובמ " ש הרב ב " י לא התיישב כלל על מה ששינה הקונטרס לפרש מימרא דשמואל כאן בענין אחר ממה שפי' בריש פירקין כי לא התיישב בדבריו רק השינוי שפי' הברייתא בענין אחר ממה שפירש מימרא דשמואל בריש פירקין אבל על השינוי בפירושא במימרא דשמואל לא התיישב בדבריו כל עיקר ולפי האמת אין כאן שינוי כל עיקר לכי הפירושים שבידינו עכשיו וכפי מה שהעתיק גם הרב ב " י ודו " ק :
Yoreh De'ah.65.7.1 ומ " ש וצריך לחטט אחריהם שם תניא גיד הנשה מחטט אחריו כ " מ שהוא כו' :
Yoreh De'ah.65.8.1 ומ " ש אלא שהפנימי אסור מן התורה והוא הפושט בכל הירך מימרא דשמואל שהזכרתי בסמוך ולאו למימרא דמה שפושט בכל הירך הוא אסור מן התורה דאינו אסור ממנו אלא שעל הכף בלבד כדאמר שמואל להדיא לשם אלא ה " ק דאותו הפושט בכל הירך הוא שאסור מן התורה מה שעל הכף ממנו וכן פי' התוס' להדיא ( בדף צ " ו ) בד " ה דפשיט :
Yoreh De'ah.65.9.1 ומ " ש וקנוקנות כו' שם ( דף צ " ב ) העולה מן הסוגיא דקנוקנות שהם גידין דקים ההולכים באורך הירך מחמת הבשר מגיד החיצון לגיד הפנימי אסורין מדבריהם ושומנו מהנהגת הקדושים וכ " כ הפוסקים :
Yoreh De'ah.65.10.1 וגופו של גיד כו' שם כעולא ולא כרב וכאביי מדקאמר כוותיה דעולא מסתברא :
Yoreh De'ah.65.11.1 ומ " ש ע " כ אינו אוסר תערובתו בפליטתו שם אסיקנא והילכתא אין בגידין בנ " ט ופי' רש " י סוף ( ד' צ " ט ) וכן רוב פוסקים דקנוקנות ושומנו אוסרין תערובתן בפליטתן דלא כריב " ם שכתבו התוס' בשמו ( דף צ " ז ) בד " ה שאני חלב וכן כתב בשמו בסוף ( דף צ " ט ) דלא החמירו בשומן יותר מבגיד והרא " ש גם הוא הביא דבריו וכ " כ סמ " ק ע " ש הר " י בר נתן מיהו נראה שהסכים הרא " ש לדברי רש " י ורוב פוסקים וכדברי רבינו :
Yoreh De'ah.65.12.1 ויש אוסרין אותו בהנאה הכי משמע מדברי התוס' פג " ה סוף ( ד' צ " ט ) וכ " כ הרא " ש ע " ש הר " ר יונה ושכן ראה נוהגים לאיסור בשאר ארצות זולת אשכנז שמוכרין ג " ה לנכרים מיהו הסכמתו הוא להתיר ואין ראייה מהזוהר פרשת וישלח דר " ש לטעמיה דאמר ג " ה אסור בהנאה ור' יהודה פליג עליה ומתירו בהנאה ור " י ור " ש הלכה כר " י מיהו בסמ " ק והגהותיו פסקו לאיסור ונכון להזהר בדבר :
Yoreh De'ah.65.13.1 ומ " ש לפיכך שולח אדם לנכרי ירך כו' משנה פ' ג " ה ( סוף ד' צ " ג ) ואתיא כמ " ד גיד הנשה מותר בהנאה כדאיתא בפרק כל שעה וזהו שכתב רבינו אע " פ שמחזיק לו טובה בשביל הגיד כלומר ואם כן יש לו הנאה אפילו הכי שרי :
Yoreh De'ah.65.14.1 ומ " ש ואם אינו נותנה לנכרי כו' פירוש דנתנה לו סתם דהשתא אף על פי שהנכרי סבור דאחר שטרח בה וחתכה ותקנה עד שראויה לו שלחה לו אין בזה משום גניבת דעת מאחר שנתנה לו בסתם ולא חיישינן נמי שמא יתננה לו בפני ישראל אבל אם נותנה לו בפני ישראל אסור אפילו מכרה או נתנה לו בסתם דיש לחוש בחתוכה שמא סבור ישראל כו' ולא כתב רבינו כאן דין נתנה לו בחזקת כשירה דהתם אפילו אינו נותנה לו בפני ישראל אסור משום גניבת דעת וגם חיישינן שמא יתננה לו בפני ישראל וכמו שנתבאר לקמן בסימן קי " ז כי שם כתב מסקנת הרא " ש כר " ת דאין חילוק בין מתנה למכר אלא בין סתם למפרש ויש לתמוה על מ " ש ב " י וז " ל וכך הם דברי רבינו שכתב שאע " פ שמחזיק לו טובה מותר מפני דאין במתנה גניבת דעת דקשיא טובא חדא דבירך שלימה ליכא גניבת דעת שהדבר ידוע שמתכבד בה טפי כשהיא שלימה מבחתוכה דהשלימה שוה יותר . ובגמרא נמי לא אמרו דאיכא גניבת דעת אלא בחתוכה דאל " כ מאי קא מתרץ הא דחתוכה לא משום דקא גניב ליה לדעתיה דא " כ שלימה אמאי מותר לשלוח אלא בע " כ בשלימה ליכא גניבת דעת וכדפרישית ותו קשה דפי' בדברי רבינו דאין במתנה גניבת דעת דאלמא במכר איכא גניבת דעת ובסי' קי " ז הסכים לדעת ר " ת דאין חילוק בין מתנה למכר אלא בין סתם למפרש ותו דהרב ז " ל סותר דברי עצמו שפי' בתחילה הא דכתב רבינו לפיכך שולח אדם ירך לנכרי כו' דאע " פ שמחזיק לו טובה גם בשביל הגיד א " כ נהנה הישראל אפ " ה שרי דמותר בהנאה וכאן פי' דר " ל דאין במתנה משום גניבת דעת ומבואר הוא שדבריו הראשונים הם עיקר וכדפרישי' :
Yoreh De'ah.65.15.1 ומ " ש הילכך מי שבא מעלמא כו' כ " כ הראב " ד ומשמע דאם יש כאן בקי אסור לאכול ממנה עד דשיילינן ליה לבקי וכ " כ ב " י דכי היכי דגבי שחוטה לא סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין היכא דאיתיה קמן למיבדקיה ה " נ גבי ניקור אסורה עד דמחוי ליה לבקי וכתב הר " ן היכא דליכא בקי נמי לא סמכינן עליה אא " כ ידעינן שהשלים ניקורו הא לאו הכי אסור דשמא היה דעתו לחזור ולהשלים ולא השלים ואפי' ידעינן דהשלים ניקורו וגם אין שם בקי להראות לו אפ " ה בעל נפש לא יאכל ממנה ואע " ג דרוב מצויין אצל ניקור מומחים הם וכן כתב הרשב " א הצנועים מושכים ידיהם עד שיודעים שניקר אותם בקי במלאכה עכ " ל ונראה דטעמו דלא דמי ניקור לשחיטה דכיון דניקור אחורים רבו הלכותיו בקל יגיע לידי טעות הלכך יש להחמיר בניקור טפי וכך פסק הרב בהגהו' ש " ע אלא שהלשון נראה כמסורס :
Yoreh De'ah.65.16.1 הטבח נאמן על גיד הנשה כדרך שנאמן על החלב משנה ר " פ ב " ה והכי קתני בה לאוקימתא דגמרא אין הטבחין נאמנין על ג " ה ועל החלב דר " מ וחכמים אומרים נאמנין עליו ועל החלב ולשון רבינו כדרך שנאמן על החלב כן כתב גם הרמב " ם ונראה שבאו לבאר דאעפ " י דחכמים דקאמרי נאמנין היינו ר' יהודה דלדידיה ליכא טירחא דלא בעי בגיד אלא גמימה והלכך נאמנין ואנן הא קי " ל כר " מ דבעי חטיטה ואיכא טירחא אפ " ה נאמנין על הגיד כדרך שנאמנין על החלב דאע " ג דלית ביה טירחא כמו בגיד מ " מ אית ביה כרת ועי' בתוס' : וכתב הרמב " ם כו' עד אבל לא נכרי שחוששין שמא יחליף בפ " ח מהמ " א :
Yoreh De'ah.65.17.1 ומ " ש אבל כל חתיכה כו' זהו מדברי רבינו ואיכא למידק דדין זה כתבו רש " י ע " ש רבו והסכים עמו הרא " ש אבל מיהו לא משמע מיניה דלכתחילה מותר לשלוח על סמך נטילת חוטי היד אלא דאם שלח לא אסרינן ליה דיעבד וכ " כ רבינו בסימן קי " ח וא " כ למה כתב כאן דמותר לשלוח ע " י נכרי לכתחילה ואפשר דמאחר דכתבו התוס' דכולי האי לא חיישינן בשולח ירך לחבירו ע " י נכרי שמא נזדמנה לנכרי ירך אחרת שלא נודע לישראל שהיתה טריפה עד אחר שניטל גידה והחליפה בזאת דלא שכיח שיזדמן כך ליד נכרי א " כ מטעם זה אפי' לכתחילה מותר לשלוח דלא גרע הניקור מחותם אחד במפקיד שעתיד לחזור לחותמו לראותו כדלקמן בסי' קי " ח וע " ש : סדר ניקור
Yoreh De'ah.65.18.1 ויורד משם לגרגרת כו' בפרק ג " ה אמרי' דמוזרקי אסירי ופירש " י חוטי צואר וורידין עכ " ל וכתב ב " י ומשמע לי שהן חוטין אחרים זולת הוורידין שאמרו שצריך לחתכם בשעת שחיטה כמו שנתבאר בסי' כ " ב דהנהו כיון שחתכם בשעת שחיטה א " צ להסירם ודברי המחבר הזה בשלא הפריד הראש מן הגוף דאם לא כן לא היה צריך להוציא שום חוטין כלל משם דכיון שהפריד הראש מן הגוף כבר כל חוטין ששם נחתכו ושוב א " צ להסירם עכ " ל ב " י וכתב עליו מהרש " ל וז " ל ואני אומר בודאי בעל הניקור לא איירי בשלא חתך הראש דא " כ הוה ליה לפרושי שהרי הדרך לעולם לחתוך הראש אלא נראה דוקא בוורידי השחיטה יש חילוק בחתך הראש אבל לא בשאר וורידין עכ " ל וז " ל הרשב " א דהא דאסרינן הני חוטין נראה ודאי דבששחט הוורידין מיירי ואפ " ה דידא ודלועא צריכין חתיכה ומליחה לפי שאינן נגררין דרך הוורידין כלל ואינן אדוקין בו כו' וכמו שהעתיק ב " י בתחילת סי' זה ע " ש :
Yoreh De'ah.65.19.1 ונמשכות מאליהן בהיותו חם וכו' ז " ל אגודה פג " ה לכן צריך ליזהר בהן מאד לשולפן חמין ומי שאינו עושה כן לא יוכל לחטט הכל והן נשארים בצד שלפנים שקונין מן הטבחים עכ " ל וה " א בהגהת מיימוני פ " ז מהמ " א וכתב בהגהת סמ " ק וז " ל וכן היה נוהג מורי הרב יחיאל מפרי " ש שלא היה אוכל מאותה חתיכה כלל לפי שאין הטבחים זריזים להסיר אותם חמימי עכ " ל :
Yoreh De'ah.65.20.1 ומ " ש ונוטול הביצים ומעביר קרום שעליהם איכא למידק אמאי לא כתב לחלק בין תוך ל' לאחר ל' ואפשר דס " ל דאף תוך ל' צריך להעביר הקרום משום לא פלוג כדי שלא יטעו בין תוך ל' לאחר ל' מיהו דיעבד ודאי מותרין תוך ל' אפילו ליכא ששים וכן פסק בא " ו הארוך כלל כ' :
Yoreh De'ah.65.21.1 ומ " ש וחוט המוח שבא מהראש כו' האריך ב " י וכתב דלא קי " ל הכי וכן נהגו העולם היתר בדבר ולא ראיתי מי שערער בו . וז " ל מהרש " ל ומ " ש וחוט המוח שבא מהראש כו' נראה דהיינו דוקא באחוריים עכ " ל ובמקצת ספרים לא גרסינן ליה כל עיקר :
Yoreh De'ah.66.1.1 כל דם כו' משנה ס " פ כל הבשר ( חולין דף קי " ו ) ובכריתות ריש פ' דם שחיטה בין טמאה ובין טהורה וחייבין עליו משום דם נראה דנ " מ לדידן אם נתערב דם טמאה בדם דגים וחגבים הו " ל מין במינו ובמשהו לרש " י אבל אם אין עליו איסור דם הוה ליה מין בשאינו מינו דבתר שמא אזלינן ובששים :
Yoreh De'ah.66.2.1 כוי חייבין על דמו שם בכריתות קמפרש דמיירי בכוי דבריה בפני עצמו הוא ופי' התוס' דאין פירושו כההיא דפרק או " ב כוי בריה בפ " ע הוא ולא הכריעו בו חכמים אי מין חיה אי מין בהמה הוא דאי הוה או חיה או בהמה לא איצטריך לרבויי דמו אלא ר " ל בריה בפ " ע שאינה לא חיה ולא בהמה וע " ל בסימן ס " א סעיף י " ג :
Yoreh De'ah.66.3.1 ושליל כו' פלוגתא דר " ל ור' יוחנן בפרק בהמה המקשה והלכה כר' יוחנן דאוסר דמו אע " פ שחלבו מותר ומשמע מלשון רבינו דאינו אסור אלא דרבנן ואין חייבין עליו כרת וכ " כ הר " ן ע " ש הרמב " ן ושכך הוא דעת הרי " ף וממילא נשמע שכך הוא דעת הרא " ש שהרי כתב כלשון הרי " ף וזה דעת רבינו :
Yoreh De'ah.66.4.1 ומ " ש אבל דם דגים וחגבים מותר בכריתות שם ובפרק כל הבשר :
Yoreh De'ah.66.5.1 ודם ביצים כו' ברייתא סוף פא " ט ( דף ס " ד ) ביצים מוזרות נפש היפה תאכלם נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר א " ר ירמיה והוא שנמצא על קשר שלה תני דוסתאי אבוה דרבי אפטוריקי ל " ש אלא שנמצא על חלבון שלה אבל נמצא על חלמון שלה אפילו ביצה אסורה מ " ט שדא תיכלא בכולה ופירש " י ביצים מוזרות . שאינן של זכר ואין אפרוח קלוט בהם לעולם : נפש היפה תאכלם . שאינו איסטניס ואין דעתו קצה בהם תאכלם ואע " פ שישבה עליהם תרנגולת ימים רבים : והוא שנמצא הדם על הקשר שלה . הוא זרע של תרנגול הקשור בראש החד של ביצה ומשם יצירת האפרוח מתחלת וכיון דעדיין הוא שם ולא נתפזר בשאר ביצה הילכך אוכל השאר אבל אם נמצא על חלמון שלה כולה אסורה כדמפרש לקמיה : דשדא תיכלא בכולה . נתפשט הקילקול בכולה : על חלבון . על הקשר כדאמרן : תיכלא . לשון שיכול וריעותא עכ " ל ומדלא פירש " י בדרבי ירמיה דאתי לאורויי והוא שנמצא על קשר שלה הוא דזורק את הדם אבל שלא על הקשר אלא במקום אחר אף הדם מותר שמעינן דס " ל לרש " י דהדם עצמו לעולם אסור והילכך צ " ל דה " ק והוא שנמצא על הקשר ולא יצא חוצה לקשר הוא דאוכל את השאר אבל נתפזר אף חוצה לה כל הביצה אסורה . והתוס' הקשו לפירש " י מדאיתא בכריתות דדם ביצים מותר וכתבו וי " ל דמדרבנן החמירו בדם ביצים גזירה אטו דם עוף שהביצה באה ממנו ומדאורייתא שרי אע " פ שהאפרוח נוצר משם דהיינו על קשר שלה ואע " ג דהוי אפרוח לבסוף השתא מיהא לא הוי מין בשר שאין כאן עדיין בשר כלל ועי " ל דדם שעל הקשר אסור מן התורה דחשוב מין בשר כיון שהאפרוח נוצר ממנו דהא דשרי במסכת כריתות דם ביצים היינו כשאין דם בקשר אלא במקום אחר שמאותו דם אין האפרוח נוצר ולא חשיב מין בשר ומצוי הוא פעמים רבות אפי' לאלתר סמוך ללידת הביצה ואותו דם אינו בא אלא מחמת נשיכת תרנגול בתרנגולת ומה שפי' בקונטרס דם שחוץ לקשר הכל אסור זהו כשישנו בקשר ונתפזר עד שהוא חוץ לקשר אבל כשאין דם כלל על הקשר אלא במקום אחר מותר כדפרישית ואין להקשות לפי' זה בתר הכי דמפליג אבוה דר' אפטוריקי בין חלבון לחלמון הו " ל לאפלוגי בחלבון גופיה בין על הקשר לשאין על הקשר כמו רבי ירמיה דלאו פירכא היא דהא מפליג בין נמצא על הקשר של חלבון לנמצא על הקשר של חלמון ועי " ל הך שמעתתא דהכא שרו דם ביצים לגמרי כי ההיא דכריתות וה " ק והוא שנמצא על הקשר שלה אז זורק את הדם ואוכל את השאר אבל אם אין הדם על הקשר אלא במקום אחר מותר אפי' הדם וא " צ לזורקו וכן משמע בירושלמי כו' ונלפע " ד דב' תירוצים הראשונים דתוס' הם ליישב פירוש הקונטרס דס " ל דהדם לעולם אסור ור' ירמיה לא אתא אלא לאורויי דהא דתני אוכל את השאר אינו אלא בנמצא על הקשר ולא נתפזר כו' דהשתא צריך לתרץ דההיא דכריתות דדם ביצים מותר לא איירי אלא דבר תורה דכל דם ביצים מותר ד " ת והכא לא קאמר אלא דמדרבנן אסור כל דם ביצים מיהו ביצה גופה שריא היכא דלא שדא תיכלא בכולה אבל אי שדא תיכלא בכולה אף הביצה אסורה מדרבנן ועי " ל דבכריתות לא קאמר דשרי ד " ת אלא כשאין דם בקשר אבל כשהוא בקשר אסור ד " ת והיכא דשדא תיכלא בכולה כל הביצה אסורה ד " ת מיהו כשאין דם בקשר אע " פ שאינו אסור ד " ת מ " מ הדם עצמו לעולם אסור ומה שכתבו התוס' ומה שפי' בקונטרס דם שחוץ לקשר הכל אסור כו' חוזר על ב' התירוצים וכן מה שכתבו ואין להקשות לפי' זה כו' היינו לומר לפי' זה דפירש " י לפי אלו ב' התירוצים לאפוקי למה שפי' התוס' עצמם אח " כ דלא כפירש " י דאין מקום לקושיא זו : ומ " ש התוס' ועי " ל הך שמעתתא כו' אין זה ליישב פירש " י אלא בעל התוס' עצמו דהוא ר " י סתם בעל התוספות כתב דעוד יש לפרש הך שמעתתא בגוונא אחרינא דלא כפרש " י והוא דרבי ירמיה לא אתא אלא לאורויי דהא דתני זורק את הדם אינו אלא בנמצא על הקשר אבל שלא על הקשר אף הדם מותר וא " צ לזורקו וההיא דכריתות מיירי בנמצא שלא על הקשר והשתא לפ " ז לא קאמר רבי ירמיה מידי בנתפזר חוץ לקשר דכל הביצה אסורה ואפשר דאין חילוק בין נתפזר ללא נתפזר דלעולם הדם שעל הקשר אסור ושלא על הקשר שרי ודוסתאי מפליג בין חלבון לחלמון דבקשר של חלבון זורק את הדם ואוכל את השאר ובקשר של חלמון כל הביצה אסורה אבל שלא על הקשר אף הדם מותר בין בחלבון בין בחלמון כדאיתא בכריתות ודלא כפירש " י דהדם לעולם אסור והשתא אין מקום להקשות אמאי לא מפליג אבוה דר' אפטוריקי בחלבון גופיה בין על הקשר לשלא על הקשר דהא לפי שיטה זו אפשר דבנמצא בחלבון ביצה גופא שריא אפילו נתפזר חוץ לקשר וכך הבין רבינו דעת התוס' ולכך כתב תחילה בסתם ודם ביצים אם ידוע שאינו מרוקם האפרוח כו' והוא ע " פ פירש " י לפי תירוץ השני דהדם עצמו אפי' אינו מריקום האפרוח אסור מדרבנן ואם הוא מריקום האפרוח חייבין עליו ד " ת ואם נמצא על קשר של חלמון אפי' לא נתפזר כל הביצה אסורה ד " ת וכן אם הוא על קשר החלבון ונתפזר חוצה לו אבל על החלבון או על החלמון שלא על הקשר או אפי' על קשר של חלבון ולא נתפזר חוצה לו הדם אסור מדרבנן והביצה מותרת ור " י היה מתיר גם הדם אם נמצא על חלבון וחלמון שלא על הקשר והוא ע " פ מ " ש התוס' עצמם ועי " ל הך שמעתתא כו' וכדפי' והרא " ש ז " ל הביא פירש " י ומה שהקשו עליו התוס' ושתירצו בתירוצים וכתב דלשינוייא בתרא דם שעל הקשר אסור ד " ת אבל שלא על הקשר הדם מותר אפי' דרבנן דלא אשכחן דגזרו ביה רבנן אלא אדרבה משמע בכריתות דשרי הילכך לית ביה איסורא כלל לההיא שינויא אף לפרש " י וכך נראה מדברי הסמ " ג בלאוין קל " ב דף מ " ה ע " א שמפרש כך להך שינויא אליבא דפרש " י ולפ " ז יתיישב הא דכתבו התוס' להאי שינוייא ומה שפי' בקונטרס דם שהוא חוץ לקשר הכל אסור כו' כלומר דלשינויא קמא כל דם אסור מדרבנן בין על הקשר בין חוץ לקשר ואיכא למימר דבחוץ לקשר ס " ל לקונטרס דהכל אסור אבל לשינויא בתרא דבחוץ לקשר מותר אפילו דרבנן קשיא ותירץ דקונטרס לא קאמר אלא כשישנו בקשר ונתפזר עד שהוא חוץ לקשר כו' מיהו אף להרא " ש והסמ " ג הא דכתבו תוס' ואין להקשות לפ " ז אינו אלא לומר לפי' רש " י להוציא הפירוש שכתבו התוס' אחר זה דלא כפרש " י דלאותו פי' אין התחל' לקושיא זו וכדלעיל : וצריך לפרש לפי דעת הסמ " ג והרא " ש דמ " ש התוס' ועי " ל הך שמעתתא כו' אינו אלא לחלוק אפי' רש " י דאוסר בנמצא על הקשר של חלבון ונתפזר חוצה לו דליתא דלא קמיירי רבי ירמיה בהא מילתא מידי דלא אתא אלא לאורויי דבנמצא על הקשר הוא דזורק את הדם אבל שלא על הקשר אף הדם שרי ולעולם אפי' בנמצא על הקשר ונתפזר חוצה לו נמי אינו אסור אלא הדם שעל הקשר בלבד ואבוה דרבי אפטוריקי מפליג בין קשר חלבון לקשר חלמון ולא הביא הסמ " ג ולא הרא " ש הך פירושא משום דס " ל עיקר כפירש " י לחומרא דבנתפזר כל הביצה אסורה אלא מיהו הנך ב' תירוצים אליבא דפירש " י הביאם הרא " ש בפסקיו לאורויי חומרא דלשינוייא קמא הדם עצמו לעולם אסור מדרבנן אפילו נמצא על חלבון או חלמון שלא על הקשר ולשינויא בתרא הדם שעל הקשר אסור ד " ת והיכא דשדא תיכלא בכולה נמי אסורה כל הביצה ד " ת כך הוא דעת הרא " ש אבל דעת רבינו בהבנת דברי התוס' אינה כהבנת דברי הרא " ש . ובאמת שמשמעות פירש " י בדרבי ירמיה מבוארת דהדם לעולם אסור ולא אתא רבי ירמיה אלא לאורויי דהא דתני דאוכל את השאר אינה אלא בנמצא על הקשר ולא נתפזר כו' ודלא כמה שהבין הרא " ש דלשינוייא בתרא דתוס' אף לפירש " י בנמצא שלא על הקשר אלא במקום אחר הדם עצמו שרי אפי' מדרבנן . ומ " ש ב " י לפרש " י דעת רבינו דמשום דספוקי מספקא ליה אי שינויא קמא עיקר או שינוייא בתרא נקט לה הכא והכא לחומרא לא נהירא דא " כ לאיזה צורך הביא אח " כ דר " י היה מתיר גם הדם כו' הלא כבר פסק דנקט לה הכא והכא לחומרא ועוד הלא לפי הבנת הרא " ש אף רש " י מתיר גם הדם כו' ולמה כתבו ע " ש ר " י אלא בע " כ צ " ל דרבינו הבין דברי התוס' שלא כמה שהבינם הרא " ש אלא כדפרי' והוא האמת בהבנת דבריהם : ומ " ש ולדעת הגאונים כו' כך הוא דעת הרי " ף והרמב " ם והם מפרשים דאבוה דרבי אפטוריקי כיון דלא אדכר במילתיה קשר לא בחלבון ולא בחלמון לא מפליג בין על הקשר לחוץ הקשר אלא על החלבון לעולם זורק את הדם ואוכל את השאר ועל החלמון לעולם כולה ביצה אסורה ופליגא אדרבי ירמיה ואפשר דר " י לא שמיע ליה הא דתני אבוה דר " א ולכך לא הביא האלפסי הא דר " י כל עיקר אלא הא דתני אבוה דר " א . ובש " ד כתב דדם ביצים דרבנן וכתב דבנמצא בחלבון בלא קשר גם הדם מותר ואם על הקשר זורק הדם ואוכל את השאר ואם נתפשט חוצה לו כל הביצה אסורה וכן אם נמצא על חלמון בלא קשר נמי כולה אסורה וסברא זו כתב גם הסמ " ק וצ " ע דהא ליתא לד " ה וי " ל דס " ל כפירש " י והא דקאמר רבי ירמיה והוא שנמצא על הקשר תרתי דיוקא שמעינן מיניה חדא דדוקא כשהוא על הקשר ולא נתפשט חוצה לו אוכל את השאר אבל נתפשט חוצה לו כל הביצה אסורה אידך בנמצא על הקשר הוא דזורק את הדם אבל שלא על הקשר אלא במקום אחר אף הדם מותר וכמו שהוא לדעת הרא " ש בשינויא בתרא דתוס' לפי פירש " י אלא דלההוא שינויא דם ביצים על הקשר אסור ד " ת ולש " ד וסמ " ק אינו אלא דרבנן וס " ל נמי דאבוה דר " א ה " ק ל " ש דמפלגינן בין על הקשר לחוץ לקשר אלא בחלבון אבל בחלמון אפילו שלא על הקשר אפי' ביצה אסורה עוד כתב הרא " ה בס' בדק הבית דלהלכה הוי איפכא דבחלבון כולה אסורה ובחלמון זורק את הדם ואוכל את השאר והר " ן ז " ל הביא דבריו גם הרוקח בסימן תמ " ו כתב גירסת הירושלמי דבחלבון אסור ובחלמון מותר וכתב שכך היא הגירסא בספר ישן מאוד אף בתלמוד בבלי ע " ש ומסקנתו להחמיר בשניהם וכ " כ הרא " ה דראוי להחמיר בכולם ואעפ " י שהרוקח לא אמר להחמיר בשניהם אלא בנמצא על הקשר מ " מ כיון דלהרא " ה יש להחמיר בכולם אפי' שלא על הקשר אנן תפסינן לחומרא ובין בחלמון ובין בחלבון אפילו שלא על הקשר אלא במקום אחר כל הביצה אסורה וכן נתפשט המנהג ולא מטעם שכתב מהר " ם איסרל " ש בת " ח שאין אנו בקיאין עד היכן מגיע מקום הכד והחד גכן משמע בש " ע דליתא דהא כיון דהקשר בחלבון אינו רק כטיפה במקום החד והכד וכדמות כתם עגול כמלא רוחב עדשה בחלמון א " כ עינינו רואות שהדם שבצדדין הוא רחוק מן הקשר והכל בקיאין בזה אלא בע " כ דטעם המנהג הוא על פי שיטת הרא " ה ומדינא אסורה כל הביצה אפילו בנמצא שלא על הקשר בין בחלבון בין בחלמון בין חיה בין צלויה ומבושלת וכן פסק מהר " ש לורי " א ז " ל : כתב ב " י דיש חלופי גרסאות בפי' מקום הקשר שקצתם גורסים כד והגירסא הנכונה היא חד עכ " ל ומהרמ " א ושאר אחרונים השיגו עליו דאין נכון לשבש כל הספרים והחבורים שכתוב בהן כד והלכך יש לאסור מספק בשניהם . ולמאי שכתבנו דלפי המנהג כל הביצה אסורה אפילו שלא על הקשר לא נפקא לן בהא מודי :
Yoreh De'ah.66.6.1 כתב א " א הרא " ש ז " ל בתשובה כו' כתב ב " י דלא אסר הרא " ש אלא למ " ד דם ביצים אסור ד " ת אבל למ " ד דלית ביה איסורא דאורייתא הו " ל ספיקא בדרבנן ולקולא ומהר " ם איסרלש בת " ח השיג עליו ואמר דהרא " ש לא הוצרך להך טעמא אלא לשיטת התוס' דאף בחלמון אין כל הביצה אסורה אלא בנמצא על הקשר אבל למאי דקי " ל לחומרא כגאונים דבחלמון אפי' שלא על הקשר כל הביצה אסורה א " כ הך עובדא דהרא " ש בתשובה אף למ " ד דם ביצים דרבנן אין כאן ספק אלא ודאי איסורא דרבנן כיון דנמצא על החלמון ולהכי הביא הטור תשובה זו בספרו בסתם ולא כתב דטעמו משום דהו " ל ספיקא דאורייתא דלמאי שכתב תחילה דאזלינן לחומרא בנמצא בחלמון אף שלא על הקשר א " כ איסור ודאי הוא ולא ספק ע " כ מיהו אפשר לומר דאע " פ שכתב הרא " ש דטוב להחמיר וכו' מ " מ בנמצא על החלמון שלא על הקשר דאסרינן ליה לא הוי אלא מכח ספק שמא סברת הגאונים הלכה היא ונמצא בהך עובדא דהרא " ש הו " ל ס " ס וכיוצא בזה כתב ב " י בסימן מ " א גבי כבד לדעת הרמב " ם וכן בגלודה לדעתו לעיל בסימן נ " ט ספק אם הלכה כאותו אמורא כו' וכ " כ מהרא " י בדין דרוסה בשור שקפץ עליו דוב עיין בת " ה סימן קע " ח שמא קי " ל כאשיר " י והכא נמי ספק אי קי " ל כגאונים ואת " ל קי " ל כוותייהו ספק שמא היה על החלבון . מיהו למאי שכתבנו דאנן תפסינן עיקר דבין בחלמון ובין בחלבון אפי' שלא על הקשר כל הביצה אסורה א " כ ההיא דתשובת הרא " ש הלכה היא אף למ " ד דם ביצים דרבנן :
Yoreh De'ah.66.7.1 ביצים המוזרות פירוש כו' ברייתא הבאתיה בתחילת הסימן ואעפ " י שמפירש " י משמע דלא אתא אלא לומר שאין בו משום בל תשקצו אעפ " י שישבה עליהם תרנגולת ימים רבים מ " מ ס " ל לרבינו דסיפא דנמצא עליה קורט דם זורק את הדם כו' עלה נמי קאי לאורויי דאפילו דאית בה תרתי ריעותא דנעשה מוזרת ואית בה נמי דם זורק את הדם ואוכל את השאר וה " מ להדיא בתוספתא הביאוה התוס' בד " ה גיעולי ביצים ואיכא למידק אמאי פי' רש " י וכן רבינו ביצים מוזרות שאינן של זכר כו' אפילו הם של זכר נמי שריין אי לא נמצא בהם דם וכן פי' הר " ן וז " ל דלא שכיחי ביצי מוזרות שהם של זכר בלתי קורט דם ורש " י מילתא דשכיחא נקט בפירושו :
Yoreh De'ah.66.8.1 ודם דגים כו' בכריתות פ' דם שחיטה מימרא דרבי ומסקנא דגמרא הביאו הרי " ף והרא " ש פרק כ " ה אפיסקא הלב קורעו כו' והרמב " ם בפ " ו מהמ " א כתב בסתם דם דגים וחגבי' טהורין מותר לאכלו ואפי' כנסו בכלי ושתהו מותר ולא כתב דאינו מותר אא " כ יש שם קשקשים אפשר דס " ל להרמב " ם דההיא שינוייא אינו אלא לדחות הקושיא דלא קשיא אדרב מיהו אנן לא קי " ל כרב אלא כפשטא דברייתא דם דגים ודם חגבי' מותר ואפי' לכתחילה דמשמע אפילו אין שם קשקשים דאם יש שם קשקשים מאי רבותא דקתני אפי' לכתחילה וה " ה נדחק ליישב בדרך אחר ומה שכתבתי הוא דרכו של הרמב " ם בהרבה מקומות דפוסק כסתמא דמתני' ודברייתא ואשינוייא לא סמכינן דשינוייא אינו אלא לדחות הקושי' אפי' בדרך רחוק ודחוק דוק ותשכח מיהו אנן קי " ל כהרי " ף והרא " ש והראב " ד והרשב " א והר " ן דכולהו ס " ל דהך שינוייא אליבא דרב הילכתא היא ומהרש " ל למד מכאן דאסור לאכול בשר עוף בחלב שעושין משקדים אלא א " כ הניחו מן השקדים אצלו משום מראית העין ומהר " ם איסרלש דחה ואמר דשאני דם שהוא איסור כרת משא " כ באיסור בשר עוף בחלב דאינו אלא דרבנן וכן המנהג פשוט להתירו עכ " ל וכ " כ בת " ח סוף כלל ס " ב ולקמן סימן פ " ז בש " ע ס " ג ולי נראה דברי מהרש " ל עיקר דאף באיסור דרבנן חיישינן למראית העין בפרהסיא אלא דאף בצינעא לא אסרו אלא באיסורא דאורייתא וע " ל בס " ס רצ " ח ועוד דלקמן בסימן פ " ז כתבנו דקי " ל כרבנן דר " ע דבשר עוף בחלב אסור דאורייתא שכן פסקו התוס' ע " ש :
Yoreh De'ah.66.9.1 ודם אדם כו' ג " ז בכריתות שם הביאו הרי " ף והרא " ש פ' כ " ה ועיין בסוגיא דפ' אע " פ ( כתובות ד' ס' ):
Yoreh De'ah.67.1.1 בדם בהמה וחיה נמי כו' כלומר תחילה אמר דדם דגים וחגבים וביצים מותרים וכאן אמר דבבהמה וחיה נמי יש דמים מותרים דאין איסור כרת אלא בדם הנפש שהנשמה תלויה בו ויוצאה בו כו' ואין איסור לא תעשה אלא בדם האיברים שפירש ממקומו למקום אחר וה " א ריש פרק דם שחיטה דאין כרת אלא בדם הנפש אבל שאר דם אינו אלא בל " ת וס " ל להרשב " א דדם האיברים אעפ " י שלא יצא אלא דפירש ממקום למקום נמי לוקין עליו ודלא כהרא " ה שחלק עליו ע " ש בת " ה הארוך וכן הוא דעת רבינו מיהו בשובר מפרקתה דאיבעיא לן ולא אפשיטא אין לוקין עליו אלא דבאיסור מלקוח הוא עומד עליו מספק :
Yoreh De'ah.67.2.1 ומ " ש או שנצרר בחתיכה כו' כך הוא לשון הרשב " א בת " ה בית ג' ראש שער שלישי ונצרר היינו אומצא דאסמיק שע " י הכאות שהכו אותה נצרר הדם דנעקר לצאת ונצרר א " כ הו " ל דם האיברים שפירש או שפירש ממקומו כו' כגון השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה א " נ כגון שלא שחט הוורידין דלשם נמי פירש ממקומו כו' :
Yoreh De'ah.67.3.1 וכיון שמותר כו' כ " כ התוס' פ " ק דחולין ( דף י " ד ) וכ " כ הרא " ש שם :
Yoreh De'ah.67.4.1 ומ " ש ובלבד שלא יהא בו מהחוטין כו' כ " כ הרשב " א בת " ה
Yoreh De'ah.67.5.1 ומ " ש ול " נ אפשר ליישב דעת הרמב " ם דמדתניא בפ " ב דחולין ( דף ל " ד ) הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה כו' ותו קאמרינן התם הרוצה שיבריא חותך כו' ס " ל להרמב " ם דלא מיירי לא לקדירה ולא לצלי דהא בפרק כ " ה גבי השובר מפרקתה לפי גירסת הרי " ף והרמב " ם שמעינן דבאומצא דהיינו חי בלא מליחה הוא דאסור מספק כמ " ש בסמוך ומשמע אבל ע " י מליחה שרי אפילו לקדירה וכ " ש לצלי וא " כ הכא בחותך כזית בשר מבית השחיטה לא איצטריך לאורויי דמולחו יפה יפה לקדירה דהא פשיטא היא ולצלי ודאי לא איצטריך מליחה דאפילו אומצא דאסמיק אסיקנא דשרי אגומרי בלא חתיכה ומליחה כ " ש בחותך כזית בשר מבית השחיטה אלא בע " כ איצטריך דאפי' לאוכלו חי נמי צריך למולחו יפה יפה ולאו דוקא מבית השחיטה אלא מילתא דשכיחא נקט דהרוצה שיבריא חותך מבית השחיטה ואוכלו חי וצריך למלוח יפה יפה וה " ה שאר בשר נמי הרוצה לאוכלו חי צריך למולחו יפה יפה וכ " כ במגדול עוז ע " ש הר " א ממיץ והוא הנכון ודלא כמה שנדחקו מהר " י חביב ז " ל והרב ב " י עיין עליהם ואעפ " י שהתוס' פי' ההיא דהרוצה לאכול כו' דמיירי בלקדרה א " נ לצלי כו' אינהו אזלי לשיטתם דבשר חי לא צריך מליחה אבל הרמב " ם תפס לו שיטה אחרת כדפרי' ולדידיה ההיא דהשובר מפרקתה דאסור לאכול באומצא אפי' בחליטה אסור והכי מפורש להדיא בדברי הרמב " ם לשם :
Yoreh De'ah.67.6.1 השובר מפרקתה כו' בפרק כ " ה ( דף קי " ג ) קמיבעיא לן בשובר מפרקתה של בהמה הואיל ומבליע הדם באיברים מי שרי למיכל מיניה באומצא או לא וסלקא בתיקו וקי " ל כל תיקו דאיסורא לחומרא כך הוא גירסת הרי " ף והרא " ש והרמב " ם ומשמע להדיא לפי גי' זו דדוקא באומצא דהיינו חי בלא מליחה הוא דמיבעיא לן אבל לקדירה וע " י מליחה או לצלי פשיטא דשרי וכך הם דברי רבינו והא דכתב רבינו דבמליחה בלא חתיכה סגי ושרי אפי' לקדירה ומשמע דצלי לא בעי לא חתיכה ולא מליחה דלא גרע מנצרר דם מחמת מכה דשרי לצלי בלא חתיכה ומליחה אין כן דעת הרמב " ם אלא בעי חתיכה ומליחה אפי' לצלי ע " ש בפ " ו מהמ " א וה " נ :
Yoreh De'ah.67.7.1 ומ " ש בשם ב " ה הוא לפי שגורס כגירסת רש " י דאף לצלי וע " י מליחה קמיבעיא לן וכיון דאסיקנא בתיקו אזלינן לחומרא וא " ל אמאי לא הביא רבינו חומרא זו ע " ש רש " י ואפשר דה " ט דברש " י אפשר לפרש דדעתו דדוקא לקדירה לא מהני מליחה אבל לצלי מודה דשרי אבל ב " ה כתב דאפילו לצלי אסור ואפי' במליחה . ומ " ש נשאר בו מדם הנפש פי' וגדול עונש שלו דאית ביה כרת וה " ה אפי' לא היה נשאר דם הנפש אסור ג " כ מן התורה אלא האמת נקט :
Yoreh De'ah.67.8.1 ומ " ש וא " א הרא " ש ז " ל לא כ' כן הוא מדהביא בפסקיו גירסת הרי " ף ולא הזכיר גי' רש " י אלמא דלא ס " ל כרש " י להחמיר בזה ואיכא למידק דבתשובת הרא " ש כלל ב' דין י " ז בשאלה ששאל מהרשב " א כתב שהוא סובר דדם האיברים שפי' ממקום למקום ולא פי' ויצא נחוץ לא מקרי דם האיברים שפי' וכן פי' רבי' שמשון פ " ק דחולין והוא מ " ש התוס' ( בדף י " ד ) בד " ה ונסבין וכ " כ גם הרא " ש לשם בפסקיו והא דאמר בפרק כ " ה ( דף קי " ג ) חדא נמי פריש מהאי גיסא ובלע האי גיסא פירש רבינו שמשון דפריש מהאי גיסא דקאמר היינו שפי' לגמרי לחוץ ובלע אידך גיסא והוא מ " ש התוס' בר " פ כ " צ בסוף ד " ה האי מולייתא והשתא קשה הלא למאי שתוסס הרא " ש גירסת הרי " ף בשובר מפרקתה של בהמה אסור באומצא מספק אע " פ שלא יצא לחוץ וכך תפס עליו הרשב " א בתשובה סי' תס " ו כשהשיב לשאלתו זו אבל אתוס' ל " ק ולא מידי דאינהו סברי כגירס' רש " י דלא קא מיבעיא לן בשובר מפרקת' אלא לקדירה והתם ודאי אסור מספק דשמא אין כל דמו יוצא ע " י מליחה וע " י בישול הוא יוצא לחוץ ואסור אבל חי שרי לאוכלו אפילו פי' ממקום למקום כיון שלא יצא לחוץ אלא להרא " ש קשיא ונ " ל דלא אמר הרא " ש דלא מקרי דם האיברים שפי' אלא היכא שפי' לגמרי ויצא לחוץ אבל כשפי' ממקום למקום בשעת מליחה וצלייה זה ודאי לא חשיב פי' מה שהולך בתוך החתיכה מצד זה לצד זה ע " י מליחה וצלייה דכך הוא דרכו ולא ניתנה תורה למלאכי השרת אבל דם שפי' ממקום למקום בתוך החתיכה שלא ע " י מליחה וצלייה אלא ע " י ששבר מפרקתה א " נ אומצא דאסמיק א " כ ע " י שלא שחט הוורידין הני ודאי כיון שהדם היה נעקר לצאת והיה יוצא לחוץ אי לאו דשבר מפרקתה או שלא שחט הוורידין או אומצא דאסמיק דהשתא פירש ממקומו ונבלע במקום אחר ביחד וה " ל כאילו היה מכונס בכלי זה ודאי חשוב כפירש לחוץ והרשב " א ז " ל לא דק בדברי הרא " ש חשב שהיה דן דלעולם לא חשיב פי' אלא ביצא לחוץ א " נ לא בא הרשב " א אלא לעורר את הרא " ש דיש לחלק בדבר ולפי האמת גם הרא " ש ז " ל הכי ס " ל וכדפרי' וע " ל בסימן ס " ט בדין בשר שנתבשל בלא מליחה ובמ " ש לשם בס " ד ואכתי א " ל אמאי לא כתב רבינו בהדיא דבנצרר הדם מחמת מכה א " נ לא שחט הוורידין דאסור לאכלו חי כמ " ש בהדיא אצל השובר מפרקתה ואצל בשר שנתנוהו בחומץ כו' וי " ל דנמשך אחר התלמוד דלא קמיירי בלאוכלו חי אלא בשובר מפרקתה ובשר שנתנוהו בחומץ אבל מדינא דם שנצרר מחמת מכה או לא שחט הוורידין אסור לאוכלו חי במכ " ש ועוד דבתחילת דבריו בסימן זה שכתב או שנצרר בחתיכה או שפי' ממקומו כו' בכלל זה נמי היכא שנצרר מחמת מכה או שפירש ממקומו ע " י שלא שחט הוורידין וכמו שכתבתי בסמוך ועוד דחליטה בחומץ לא קרי ליה נצרר וכמ " ש אח " כ נצרר הדם מחמת מכה ואם כן או שנצרר בחתיכה דקאמר היינו שנצרר מחמת מכה וקאמר דאסור ולוקין עליו אם אכלו חי : כתב בהג " ה אשיר " י ס " פ כ " ה דוקא שובר אבל חותך לא אסור וכבר כתבתי זה לעיל בהלכות דריסה ע " ש מרדכי הארוך דאף לרש " י חותך שרי וע " כ כ' רש " י בפ' השוחט ( חולין דף ל " ב ) ומביאו רבינו בהלכות שהייה דבעוף ששוהה למות מוטב שיכנה על הצואר בסכין וכו' דקצת קשה מאי מוטב הלא לרש " י אסור לחזור ולחתוך המיעוט בתורת שחיטה אלא לפי שיש גדולים שאוסרין אף ההכאה דדמי לשובר מפרקתה ורש " י ס " ל דחותך או מכה לא דמי לשובר ע " כ אמר מוטב שיכה וכו' ולא ישחוט המיעוט כיש גדולים דמתירין השהייה במיעוט בתרא דלדעת רש " י מוטב זה מזה :
Yoreh De'ah.67.9.1 נצרר הדם כו' ר " פ כ " צ ( דף ע " ד ) האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה ואפי' לקדירה שפיר דמי שפדיה בשפוד שרי מידב דייב דמא אחתיה אגומרי פליגי בה רב אחא ורבינא חד אסר וחד שרי מאן דאסר מצמת צמית ומאן דשרי מישב שייב והלכתא מישב שייב וכן ביעי וכן מזרקי ומשמע דה " פ שפדיה בשפודא אע " ג דלא חתכיה ומלחיה נקיבת השפוד חשיב כאילו חתכיה אבל באנחיה אגומרי דאפי' נקיבה ליכא ס " ל לרבינא מצמית צמית ואסור ולית הלכתא הכי ובפ' ג " ה ( דף צ " ג ) גרסינן תלייה נמי בשפודא דאיב דמא ופירש " י הואיל ותלוי שפיר דמי משמע דנקיבת השפוד לא חשיב כאילו חתכיה ולא שרי אלא משום דתלוי בשפוד דדאיב דמא משא " כ באנחיה אגומרי דכיון דאינו תלוי מצמית צמית וכך הבינו התוס' והרא " ש בפג " ה ע " ש אבל מדברי התוס' בפרק כ " צ ומדברי המרדכי פכ " ה משמע כפי' הראשון ע " ש והשתא מ " ש רבינו נצרר הדם מחמת מכה כו' היינו הך אומצא דאסמיק כו' וכפירש " י וכ " כ הרא " ש בפג " ה להדיא וז " ל אומצא דאסמיק מחמת מכה שהוכתה הבהמה מחייה כו' :
Yoreh De'ah.67.10.1 ומ " ש ומותר לצלותו על האש כו' כלומר אפי' לא נקביה בשפודא ואינו תלוי על האש אלא אנחיה אגומרי נמי שרי שהאש שואב הדם והרמב " ם כתב נמי ובשר שהאדים וכן ביצי כו' ומשמע שמפרש כפירש " י דמיירי בנצרר מחמת מכה כו' וכן פי' ב " י ודלא כפי' הרב המגיד ומשמע מיניה נמי דההיא אומצא דאסמיק הוא וחלייה מפרש לה לענין חליטה וכמו שפי' התוס' והרא " ש וכדברי רבינו בסמוך אלא דקשיא דרבי' כתב בסמוך דבחליטה היכא דנתאדם הבשר יש לו היתר לקדירה בחתיכה ומליחה או לצלי אפי' בלא חתיכה ומליחה והיינו כדברי הרא " ש שכתב ובהאי אומצא דאסמיק פליגי לעיל ואי חתכיה ומלחיה אפי' לקדירה ש " ד כו' ולהרמב " ם בחלוטה ונתאדם אין לו היתר לקדירה אלא לצלי ובמליחה ונ " ל דהרמב " ם מפרש הא דקאמר האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה שרי כו' מדנקט לישנא דאומצא משמע דמיירי בלאוכלו חי דהכי הוא פירושא דאומצא בכל דוכתא והיינו דקאמר חתיכה ומלחיה אפי' לקדירה שרי פי' לא מיבעיא דשרי לאוכלו חי אלא אפילו לקדירה שרי אבל לצלי שרי אפי' בלא חתכיה ומלחיה כדקאמר בתר הכי שפדיה בשפודא מידב דייב כו' והאי אסמיק אין פירושו שנתאדם ע " י חליטה כדנקט בתר הכי האי אומצא דאסמיק הוא וחלייה אסור דהתם לא שרי אפי' מלחיה אלא לצלי כדכתב הרמב " ם להדיא לשם והיינו טעמא דכיון דחלטיה בחומץ אין כל דמו יוצא ממנו ע " י מליחה דנצמת בתוכו מקצתו והיינו דקאמר הכא חתכיה ומלחיה דמיירי בנצרר דם מחמת מכה דבעינן חתיכה ומליחה אבל בנתאדם בחליטה אין מקום לחתיכה אלא מליחה גרידא אם לא בשובר מפרקתה דאפילו חלטו בעינן חתיכה ומליחה דהשבירה משוה לה נצרר דם מחמת מכה והלכך בעינן חתיכה ומליחה ושרי בין לצלי בין לקדירה וכ " ש לאוכלו חי אלא דצ " ע למה החמיר בשובר מפרקתה דאפי' לצלי לא שרי אלא בחתיכה ומליחה ולגבי נצרר הדם מחמת מכה שרי לצלי בלא חתיכה ומליחה כל עיקר וי " ל דבשובר מפרקתה בלע טפי בחתיכה דהא לגירסת רש " י אפי' חתיכה ומליחה לא מהני לקדירה וק " ל :
Yoreh De'ah.67.11.1 ומ " ש וכן כל הוורידין וקרומין כו' היינו מדאמר בגמרא וכן ביעי וכן מזרקי וז " ל רש " י בפ' כ " צ וכן מזרקי חוטין גסין שהן וורידין שבבית השחיטה : ורבינו כתב וכן כל הוורידין והקרומין כו' נראה דטעמו משום דהרא " ש בפג " ה פי' דמזרקי היינו גידי צואר שהוציאו מן הבשר הנהו לא בעי חתיכה לצלי עכ " ל הרא " ש וס " ל לרבינו לפ " ז דה " ה כל הוורידין וכל הקרומין האסורי' משום דם מותר לצלותן בלא חתיכה ומליחה כשהוציאן מן הבשר ועל זה כתב וכ " כ הרשב " א דבת " ה מפורש דבהוציאן מתוך הבשר דוקא מותר לצלות בלא חתיכה אבל חוטין שמובלעין בבשר אסור עד שיחתוך ויצלה כו' כמו שהעתיק הב " י ולפי שרבינו מדבר בכאן בהוציאן מתוך הבשר ע " כ לא כתב שני סברות בזה אבל בסי' ס " ה דמדבר בחוטין שמובלעין בתוך הבשר כתב שני סברות וב " י הבין במ " ש רבינו כאן וכן כל הוורידין כו' זה דעת הרא " ש ושיש חולקים בזה ולא דק גם כתב דמ " ש וכ " כ הרשב " א לא קאי אלא לוורידין ואומצא דאסמיק אבל שאר חוטין לצלות נמי בעו חתיכה כו' ליתיה דהא ודאי בהוציאן מתוך הבשר אין חילוק בין וורידין לשאר חוטין וק " ל :
Yoreh De'ah.67.12.1 יש מהגאונים כו' כ " כ הרשב " א בת " ה הקצר ומבואר בארוך שהראב " ד הוא שכתב כן וטעמו דכל היכא דבעיא חתוכה בעינן חתוכא לתתא כי היכי דלידוב דמא בין כבדא בין לקדירה בחוטי דיד ודלועא :
Yoreh De'ah.67.13.1 בשר שנתנוהו בחומץ כו' ר " פ כיצד צולין סוף ( פסחים דף ע " ד ) והביאוהו הרי " ף והרא " ש פג " ה האי אומצא דאסמיק הוא וחלייה אסור לא אסמיק הוא וחלייה שרי והתוס' לשם דחי שני פירושים דפירש " י וכתב ר " י דנראה לו פירוש ריב " א כדפי' בשם בה " ג והוא כמו שכתב רבינו וכן הסכים הרא " ש פג " ה והמרדכי פ' כ " ה בשם רבינו חננאל :
Yoreh De'ah.67.14.1 ומ " ש וחומץ שנתנו בו בשר פעם אחת כו' תלמוד ערוך הוא פ' כיצד צולין הביאוהו הרי " ף והרא " ש פג " ה . ואיכא למידק אמ " ש רבינו לא נתאדם הבשר כו' עד וגם הבשר מותר לאוכלו חי דאלמא דס " ל דאפי' לא נתאדם אסור לבשלו בקדרה אא " כ חתכיה ומלחיה ובתוס' והרא " ש משמע דבלא נתאדם מאחר שנצמת הדם בתוכו שוב אינו פולט ומותר לבשלו בלא חתיכה ומליחה דלא בעינן חתיכה ומליחה אלא בסתם בשר שחלטוהו ונתאדם או כשנתאדם קודם שנתנוהו לתוך החומץ דהשתא ודאי אף על פי שלא נתאדם יותר מחמת החומץ הוא וחלייה אסור וכדפי' הר " ן אבל שאר כל בשר שלא נתאדם קודם שנתנוהו בחומץ ואף לאחר שנתנוהו בחומץ נמי לא נתאדם משמע דאפילו לקדרה שרי בלא חתיכה ומליחה וכדאמרינן לגבי כבד ויתבאר לקמן בסימן ע " ג ותדע דהכי הוא דאל " כ קשה היכא דחלטו בו פעם אחת אמאי לא יחליטו בו פעם אחרת ולאוכלו חי אם לא יתאדם דלא גרע משאר בשר דלא חלטוהו בחומץ דמותר לאוכלו באומצא דהיינו בלא מליחה אלא בע " כ דהיכא דלא נתאדם שרי אפי' לקדרה בלא חתיכה ומליחה כיון דנצמת דמו בתוכו והיכא דחלטו בו פעם . אחת אינו נצמת בתוכו ואסור לקדרה אבל לאוכלו חי פשיטא דשרי כל היכא דלא נתאדם ותו קשה לדברי רבינו למה נחמיר בבשר שחלטוהו יותר מלגבי כבד שחלטוהו ואפשר לומר שרבינו נמשך אחר דברי הרמב " ם בפ " ו שכתב תחלה דאע " ג דמדינא דגמרא מותר לבשל אותה אחר חליטה כבר נהגו כל ישראל לאיסור ואח " כ כתב לגבי בשר דחלטוהו בחומץ ולא נתאדם מותר לאוכלו חי כו' ונראה דלא כתב כן גבי בשר אלא לפי המנהג שאוסרין חליטה אבל לדינא דגמרא ודאי לגבי בשר נמי שרי חליטה אפי' לקדרה בלא חתיכה ומליחה והא דכתב הרמב " ם דינא דגמרא אצל כבד ולא אצל בשר הוא לפי שבגמרא לא הוזכרה דין חליטה בבשר בהדיא אלא אצל כבד דאע " פ דההיא דאומצא דאסמיק הוא וחלייה אסור כו' מפרשה גם הרמב " ם לענין חליטת בשר חי כפי' ה " ג ור " א מ " מ כיון דיש מפרשים בדרכים אחרים אם כן לא הוזכרה חליטה בפירוש אצל בשר חי ולכך כתב הרמב " ם תחלה דין חליטה דגמרא אצל כבד ואח " כ מנהג ישראל לאסור חליטה בכבד ואח " כ כתב אצל חליטת בשר דלא שרי אלא לאוכלו על פי מנהג ישראל ורבינו אע " פ שעדיין לא כתב דינא דגמרא ומנהג ישראל לגבי כבד כתב כאן לגבי בשר דלא שרי אלא לאוכלו חי ואין זה אלא על פי המנהג לפי שנמשך אחר דברי הרמב " ם וכל זה שלא כדעת ב " י שתופס בפשיטות דמ " ש רבינו כאן בדין חליטת בשר הוא לדינא דגמרא כמו שנראה מדבריו להדיא בסימן ע " ג ע " ש ועי " ל דהרמב " ם ורבינו שכתבו לגבי בשר שחלטוהו ולא נתאדם דלא שרי אלא לאוכלו חי הוא לדינא דגמרא וכפי' ב " י ודקדקו לישנא דקאמר האי אומצא דאסמיק דלישנא דאומצא אינו אלא בשר חי בלא מליחה וס " ל דדוקא גבי כבד דאיסור דם כבד אינו אלא דרבנן שרי חליטה לדינא דגמרא אפילו לקדרה אפילו לא חתכיה ומלחיה אבל דם בשר דאסור דאורייתא לא שרי חליטה אלא לאוכלו חי וס " ל נמי דהא דחלטו פעם אחת לא יחליטו בו פעם אחרת דאפי' לאוכלו חי אסור אפילו לא יתאדם ה " ט דכיון דלית ביה קיוה דפירי בעיניה שהוחלש כחו של חומץ שבלעו בשר הראשון אפי' לא יתאדם בפעם אחרת חיישינן שמא נפרש הדם ממקום למקום בתוך החתיכה אלא דכיון שהוחלש כחו של חומץ לא נראה אדמומית מבחוץ וזה נראה עיקר . ואכתי איכא למידק למאי שכתב רבינו היכא שנתאדם בחליטה דאין לו היתר לקדרה אלא בחתיכה ומליחה או לצלי אפילו בלא חתיכה והיינו כדברי הרא " ש שכתב ובהאי אומצא דאסמיק פליגי לעיל ואי חתכיה ומלחיה אפי' לקדרה ש " ד כו' דהא הרא " ש גופיה פירש האי אומצא דאסמיק דפליגי לעיל בנצרר דם מחמת מכה היא והיכי מזכי שטרא לבי תרי וי " ל דהאי לישנא שכתב הרא " ש ובהאי אומצא דאסמיק פליגי לעיל הוא מפי' ריב " א שתופס כך עיקר והרא " ש סובר דלענין דינא תרוייהו הילכתא נינהו דבין אסמיק מחמת מכה ובין אסמיק מחמת חליטה לקדרה לא שרי אלא בחתיכה ומליחה ולצלי שרי אפי' אגומרי בלא חתיכה ומליחה וכך הם דברי רבינו אבל הרמב " ם אע " ג דבאסמיק מחמת מכה ס " ל כהרא " ש ורבינו מ " מ באסמיק מחמת חליטה תפס לו שיטה אחרת דלקדרה אסור לגמרי ולצלי בעינן מליחה בלא חתיכה וכבר כתבתי טעמו בסמוך בס " ד ולענין הילכתא נהגינן השתא דלא לחלוט בשר בחומץ דאין אנו בקיאין אי מיצמת יפה או נתאדם קצת ובדיעבד נמי אי חלטיה קודם מליחה החומץ אסור מיד והבשר נמי אסור לקדרה אפי' על ידי חתיכה ומליחה ולצלי שרי על ידי מליחה וכדברי הרמב " ם ודלא כמו שפסק הרב בהגהת ש " ע להתיר הבשר בדיעבד . וכן פסק בש " ע גבי כבד דבדיעבד מותר וליתא ובת " ח גבי כבד דין ה' כתב להדיא דאם נחלטה ונתבשלה אסורה והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.68.1.1 הטומן הראש ברמץ כו' בפרק ג " ה ( דף צ " ג ) רישא בכבשא כו' ופי' רש " י בכבשא הטמנה ובש " ד כתב ויש גורסין בכבשן אפילו בלא רמץ וכן כתב בה " ג האי מאן דמטוי רישא צריך לאתנוחי בית השחיטה לתתא כו' והביאוהו התוס' והרא " ש ורבינו נמי תופס עיקר דלענין דינא אין חילוק בין טומן ברמץ לצולהו על האש וכאן כתב דין הטמנתו ובסימן ע " א כתב דין צלייתו ומה שקשה ממה שכתב רבינו בסי' ס " ה התבאר לשם בס " ד . כתב מהרש " ל מה שנהגו הנשים לזרוק המוח שבראש האווזא ולהסיר אף הקרום הוא לפי שמניחין הראש ברמץ משני צדדיו עכ " ל : ומ " ש וכן החוטין כו' כ " כ שם התוספות והרא " ש . ודוקא בעודן בלחי צריך לחתוך אותם מקמי שטומן הראש ברמץ או צולה אותו אבל בהוציאן מן הלחי א " צ לחתוך אותם כדלעיל בסי' ס " ז סעיף ו' וכדפרישית לשם בס " ד :
Yoreh De'ah.68.2.1 ומ " ש וכשמולגין הרגלים כו' הרא " ש שם :
Yoreh De'ah.68.3.1 ומותר למלוג תרנגולת תוספות והרא " ש והמרדכי שם . ומהרא " י בהג " ה ש " ד סימן צ " א ובתרומת הדשן סי' קס " ח כתב דנהגינן לאיסור וע " ש :
Yoreh De'ah.68.4.1 כתב הרמב " ם המהבהב כו' ט " ס וצ " ל הרשב " א שכך כתב בת " ה בית ג' שער ג' וע " ש :
Yoreh De'ah.68.5.1 אין מולגין גדיים כו' בפרק כירה כתב הרא " ש מחלוקת רשב " ם ור " ת וראיותיהם ואח " כ כתב במסקנא הילכך הרוצה למלוג תרנגולת ישפוך הרותחים בכ " ש כו' וכך הם דברי רבינו :
Yoreh De'ah.68.6.1 ומ " ש בשם הרשב " א בת " ה שם ומבואר מדבריו דאף בכלי שני ממש נמי אסור : כתב במרדכי מעשה היה בראש אווז שנתבשל כשהיה שלם ולא חתכוהו לשנים והכשירו רבינו קלונימוס הזקן לפי שלא היה בדמו כזית לאסור והרב בית יוסף תמה עליו והסכים עמו מהר " ם איסרלש בת " ח כלל צ " א דכיון דחצי שיעור אסור מן התורה אפי' בפחות מכזית נמי בעינן ששים כנגדו ומהר " ן מהורדנ " א ז " ל כתב דיש להקל בדם שבשלו ומלחו דאינו עובר עליו בדבר שלעולם לא בא לידי חיוב מלקות או כרת וכבר האריך בזה מהר " י מינ " ץ בתשובה סימן ט " ו : ומהרש " ל הביא מעשה זה דרבי קלונימוס בא " ו שלו וכתב עלה נ " ל דעל כרחך בנמלח מבחוץ איירי וה " ק מאחד שאין בדמו כזית א " כ לא היה בו שיעור דם ועתה שנמלח מבחוץ לא נשתייר אלא מעט מזער וזה יוצא ע " י בישול ובטל אבל אם היה בו כזית דהוא שיעור חשוב א " כ ראוי לאסור הראש לעולם עכ " ל ולפע " ד מ " ש מהרש " ל הוא הנכון מדכתב במעשה ולא חתכוהו לשנים דלכאורה לא איצטריך אלא ה " ק הניחא אי חתכוהו לשנים פשיטא דכשר אפי' אי לא נמלח אלא מצד אחד מבחוץ אבל עכשיו דלא חתכוהו לשנים א " כ אין המליחה שמבחוץ מוציא הדם שמבפנים ואפ " ה הכשירו דכיון דלאחר שנמלח מבחוץ נשאר בו דם מועט א " כ כשבשלוהו במים הדם הנשאר נתבטל בבישול בס' אלא דמ " מ היה ראוי לאסור הראש משום דאמרינן הראש נאסר מיד קודם שנתבטל כדין כל איסור הדבוק אלא כיון דלא הוה מתחילה כזית לא החמירו בו ומיהו אין להקל אלא נקטינן לאסור הראש כמו שיתבאר בסמוך : כתב ב " י דבספר אורחות חיים כתב ע " ש ר " י ומהר " ם ראש עוף שנתבשל שלם הכל מותר אף המוח לפי שדם שבמוח יוצא דרך בית השחיטה ודרך העצם שהוא רך ודרך החוטם ע " י רוטב ויש בו ס' ממנו ומהר " ם איסרלש בת " ח השיג על זה דלמאי דנהגינן דבשאר איסורין חתיכה עצמה נעשה נבלה לא סגי בס' כנגד הדם או אפילו כנגד כל המוח אלא בעינן ס' כנגד כל הראש עכ " ל וכ " כ בא " ו הארוך כלל י " ז סימן ז' וע " ש והכי נקטינן לאיסורא ואף על פי שהרב ב " י הביא בשם כמה גדולים דהיכא דנמלח הריאה שלם ונתבשל לא בעינן אלא ס' כנגד המוח אינהו ס " ל דלא אמרינן חנ " נ אלא בבשר בחלב אבל לדידן אפילו נמלח הראש ואח " כ נתבשל צריך ס' כנגד כל הראש וכדפרישית בסמוך במעשה דהר " ק הזקן וע " ל בסי' צ " ב : כתב ב " י ע " ש המרדכי וכמה חבורים דמנהג כשר הוא למלוח הרגלים קודם הבהוב וגם לאחר הבהוב מיהו במליחה אחת נמי שרי בין קודם הבהוב בין לאחר הבהוב אלא דלאחר הבהוב עדיף מקודם הבהוב והמחמיר למלוח גם קודם הבהוב יבורך ויש לתמוה דהא כתב המרדכי פ' ג " ה ומביאו ב " י וז " ל יש נשים שנהגו למלוח בית השחיטה קודם הבהוב וטעות בידם דהא אח " כ חוזר ובלע כל דם הפליטה כו' וכ " כ עוד המרדכי פכ " ה כיוצא בזה ע " ש רבינו יהודה בראש כבש שנמלח מבחוץ ולא מבפנים וב " י מביאו בסימן שאח " ז והשתא ברגלים נמי נימא דבמליחה הראשונה פלט כל מה שהיה בשער ובטלפים ונכנס בבשר מעט וכשחוזרין ומולחין בלע דם הפליטה ואינו חוזר ופולט מאחר שכבר פלט כל דמו במליחה הראשונה א " כ חומרא דאתי לידי קולא היא ואפשר דמאחר דבמליחה דקודם הבהוב נמי סגי מדינא ולא קא עבדינן מליחה נמי לאחר הבהוב אלא שלא ליתן פתחון פה לומר דקא מזלזלי באיסור דם דהמליחה הראשונה לא היתה כתקונה ע " ג שער ואין כאן טעות ולא דמי למליחת בית השחיטה או מליחת ראש כבש מבחוץ ולא מבפנים ומהרש " ל כתב מצוה ודרך מובחר למלוח הרגלים לאחר חריכתן ומ " מ אין איסור קודם חריכתן דאין השער מעכב : כתב האגור ע " ש מהר " י מולין היכא שנצלה הראש שלם דכל הראש אסור דנעשה המוח נבלה ופולט שמנוניתו בראש ואוסרו ולא קי " ל הכי באיסור דם אלא בבישול דאמרינן חנ " נ אבל לא בצלייה וכן פסק בא " ו הארוך שם :
Yoreh De'ah.69.1.1 כיצד סדר מליחה מדיח הבשר תחילה ואם הדיחו הטבח א " צ להדיחו עוד מסקנא דגמרא פרק כל הבשר ( חולין דף קי " ג ) ונראה דקא משמע לן דלא חיישינן שמא לא הדיחו הטבח יפה אי נמי חזר ונתלכלך בדם בבית הטבח וכתב בא " ו הארוך ריש שער י " ז דצריך להסיר הטלפיים קודם מליחת הרגלים דאם לא כן מה שבתוך הטלפיים אסורה אף דיעבד דהוו כנמלח בכלי שאינו מנוקב ואפי' היו מונחים תמיד על צידן כל שיעור מליחה ומיהו אם נקבן למטה מותר אף לכתחילה ואפי' אם הסיר הטלפיים בין הדחה קמייתא למליחה אסורין דהא נמלח מיהא בלתי הדחה קמייתא אם לא עבר עליהן אח " כ מים קודם המליחה כדחללי בי טבחי דלא מצינו חילוק בבשר שנמלח בלתי הדחה בין רגלים לבשר אחר וגם מה שבתוך הטלפים מוחזק הרבה בדם ומ " מ מה שלמעלה מהן מותר הכל אפי' אם עמדו זקופים דהא דם אינו מפעפע ואין לדמותו ממש לבשר שנמלח בכשא " מ לאסור אף מה שלמעלה מן הטלפים משום דבדבר מועט שבטלפים אינו מעכב כל הרגל מלפלוט עכ " ל והאי ומ " מ מה שלמעלה וכו' לא קאי אלא ארישא היכא שהודח ונמלח ולא הסיר הטלפיים וקאמר דאינו אסור אלא מה שבתוך הטלפיים דכיון דאין איסורו אלא מטעם שהדם שבפרסות נעקר לצאת ולא יצא כמו נמלח בכשא " מ א " כ לא אסרינן מה שחוץ לפרסות דלשם נעקר ויצא ואע " ג דבנמלח בכשא " מ אסור הכל אף מה שהוא חוץ לציר אפ " ה הני טלפיים לא לגמרי דמו לכשא " מ וכדכתב מהרא " י בהגהות ש " ד סימן צ " א אבל בהסיר הטלפיים בין הדחה קמייתא למליחה דנאסר משום דהמלח מבליע הדם שבעין כל הרגל נאסר דהדם שבעין נבלע בכל הרגל ע " י מליחה מיהו אין כל הרגל נאסר אא " כ דליכא ס' בכל הרגל נגד דם שבעין שבמקום הטלפים דאם היה ס' בטל הדם בעין שנבלע בכל הרגל וכדכתב מהרא " י בהגהת ש " ד תחילת סימן ה' וכך קבלתי ממורי הרב הגדול מהור " ר הירש שור ז " ל ודו " ק : וכתב עוד באו " ה שער ב' סי' ז' דאסור להשתמש בכלי ששורין בו בשר אפי' לא שהה בתוכו כי אם שעה אחת ואפי' להשתמש בו דבר לח צונן אין מקילין לכתחילה דשמא לא ידיחנו היטב קודם עכ " ל מיהו דוקא בכלי שהוא מיוחד לשרות בו בשר תמיד אבל כלי כשר שהוא עומד להשתמש בו תמיד ואפי' דבר רותח וטעו ושרו בו פעם ושתים בשר לא נאסר הכלי בכך אלא ידיחנו היטב במים צוננין מבית ומבחוץ בענין שלא יהא נדבק בו שום דם ומותר לחזור ולהשתמש בו אפי' דבר רותח לכתחילה דלגבי הכלי חשוב דיעבד ואותן המקילין לשרות בשר בכלי נחושת כשר שמבשלין בו דגים ראויין לגערה כי עוברים הם על דברי חכמים לשרות בשר לכתחילה בכלי שמשתמשים בו דבר כשר :
Yoreh De'ah.69.2.1 וכ " ש ואם מלח ולא הדיחו תחילה כו' עד ולזה הסכים א " א ז " ל בפסקיו שם דף קע " ה ע " ד . וע " ש דכתב טעם האוסרין דכיון דלא נמלח כהוגן א " כ מקצת הדם שפירש חוזר ונבלע בבשר דלא שריק ואין מלח שני מפליטו כיון שכבר פירש וחזר לתוכו וע " ז השיג והביא ראייה מסה " ת דכיון דבבשר שלא נמלח ובלע דם ממקום אחר יש לו תקנה במליחה ויפלוט דם שבלע ממקום אחר עם דמו כ " ש שיפלוט דם עצמו שבלע עם פליטת דמו ע " כ מיהו לטעם שכתב הסמ " ק וז " ל אין עוד תקנה לאותו בשר לפי שהמלח מבליעו ואינו מפליט הדם שהוא בעין אין ראיה מסה " ת דאפי' את " ל דבדם פליטה אמרינן דאגב דפלט דם דידיה פלט נמי דם הבלוע בו ממקום אחר ומכ " ש דם עצמו מ " מ בדם בעין שבלע אפי' דם עצמו אינו חוזר ופולט וכן נראה מדברי סמ " ג לאוין דף מ " ח ע " ב מיהו אין להקשות מסברא זו אהרא " ש דמתיר ואע " פ שהוא גופיה כתב ברא " ש דף קע " ו דבדם בעין לא אמרינן כבכ " פ דאיהו לא ס " ל הך סברא דהמלח מבליעו לדם בעין שעליו בחתיכה דאדרבה דרך המלח להפליט הדם ולא להבליעו וליכא למימר נמי דמעצמו יהיה נבלע בחתיכה דלא אמרינן הכי אלא בדם פליטה שיצא ממנו שהוא לח ולא בדם בעין דמסתמא נתייבש על פניו ואינו נבלע בחתיכה ואע " פ שהרא " ה בספר בדק הבית וכן הר " ן כתב על שמו יש לחוש שמא לאחר שיניח הבשר מלפלוט דם וציר יהא ניתך הדם שעל פניו ויבלענו דלפי זה ודאי אין תקנה לאותו בשר הרא " ש לא ס " ל הך סברא גם במשמרת הבית חלק ע " ז והאריך ע " ש . ודע דהר " ן ז " ל כתב דטעם ההדחה הראשונה הוא כדי שיתרכך הבשר ויצא דמו ע " י מליחה וכן נמצא טעם זה במקצת פוסקים ולפי זה אם לא הודח ונמלח ידיחנו כדי שיתרכך ויחזור וימלחנו וא " כ יש תקנה לאותו בשר וכהסכמת הרא " ש וכן הוא לפי הטעם שכתב המרדכי שאם לא ידיחנו הדחה הראשונה המלח נתמלא מלכלוך הדם שעל החתיכה ושוב אין בו כח להוציא הדם שבחתיכה דלפ " ז נמי אם לא הודח ונמלח ידיחנו ויחזור וימלחנו וכשר . אכן יש לחלק בין זה לזה דלטעם כדי שיתרכך אם הדיח הדחה הראשונה ואח " כ חתך כל נתך לב' או לג' קודם מליחה דצריך לחזור ולהדיחו מפני הדם שעל החתיכה במקום שחתכו לשנים דאגב דוחקא דסכינא מפליט כדכתב המרדכי מיהו אם עבר ולא הדיח א " צ לחזור ולהדיח ולמלחו דכבר נתרכך אבל לטעם שהמלח נתמלא מלכלוך הדם כו' אף בזו צריך לחזור ולהדיח ולמלוח ולטעם שכתב הסמ " ק אף בזו אין לו תקנה דהדם שבעין במקום שחתך לשנים נבלע בחתיכה ושוב אינו יוצא . והמנהג להחמיר כסברת הסמ " ק ודעימיה דאין תקנה לאותו בשר משום דהמלח מבליע הדם בעין שעליו מיהו היכא שלא שהתה שיעור מליחה איכא למימר שאינו חשוב כרותח ואין כח המלח מבליע הדם בעין שעליו כל כך ושפיר יוצא דמו ע " י שידיחנו ויחזור וימלחנו וכן הוא לדעת הר " י ברצלוני שהביא הר " ן והעתיקו ב " י לקמן בסימן ע' ובסימן צ " א דמקמי שיעור מליחה לא חשיב רותח וכ " פ הרב בש " ע לשם והוא עיקר כמו שיתבאר לשם בס " ד אבל מהרש " ל כתב בא " ו שלו שמצא הגה " ה שכתבה דאין חילוק וכן נראה בעיניו דכיון דבצלייה ודאי מיד מבליע דם בעין אע " פ שלא נצלה כלל ה " ה מליחה . ולפע " ד נראה דאין להחמיר בזה במקום הפסד מרובה כיון דמדינא שרי היכא דלא שהה על ידי שיחזור וימלחנו אבל בשהה אסור אפילו בהפסד מרובה למאי דנהגינן כסמ " ק ודלא כמה שפסק ב " י ומהר " ם איסרלש להקל בהפסד מרובה אפי' שהה כסברת הרא " ש ודעימיה : כתב בא " ו הארוך היכא דשהה שיעור מליחה אסור אף לצלי והכי ודאי משמע לישנא דאין תקנה לאותו בשר דמשמע אין תקנה כלל ואפילו בצלי אסור אבל בלא שהה שרי לצלי עיין עליו בכלל ד' סימן ד' וכן כתב עוד בכלל ח' סימן ד' ולא אדע ולא אבין מ " ש לצלי מלקדירה דלפי הטעם של הסמ " ק דהמלח מבליע הדם בעין שעליו שכבר פירש אם כן הוה ליה כמו דם בעין שנפל ע " ג בשר צלי דאסור כמו שכתבו התוספות והרא " ש ואי משום דכיון דלא שהה אין כח במלח שאינו חשוב רותח להבליעו אם כן אף לקדירה שרי כשיחזור וימלחנו אלא העיקר דאפילו בלא שהה שיעור מליחה אסור אפילו לצלי ובהפסד מרובה שרי כשיחזור וידיחנו וימלחנו אפי' לקדירה כדפרישית בסמוך : כתב א " ו הארוך כלל י' סימן ז' דבשר שנמלח בלא הדחה ראשונה אפילו במליחה מועטת כדרך שמולחין לצלי אסור משום דאין אנו בקיאין עתה להכיר בין זו לזו וחומרא יתירה הוא דהלא כל מליחות שלנו שמולחין לקדרה מקרי אינו נאכל מחמת מלחו והכל בקיאין בה שזהו שמולחין כל חתיכה מב' צדדין וכל שלא מלחו בדרך זה מליחה מועטת היא ואפשר דכיון דבדיעבד אפילו מצד אחד מותר כמו שיתבאר בסמוך אם כן אין אנו בקיאין איזה מליחה היא נקראת אינו נאכל מחמת מלחו ולכך יש להחמיר . אכן במקום הפסד מרובה אין להחמיר כלל אפילו שהה שיעור מליחה והיכא דלא שהה שיעור מליחה וגם המליחה היתה מועטת אין להחמיר אפילו אין שם הפסד מרובה נ " ל :
Yoreh De'ah.69.3.1 ומולח בין במלח דק בין במלח גס והרמב " ם כתב כו' בפכ " ה רב דימי מלח ליה במילחא גללניתא ומנפץ ליה וכתב ה " ה דסבירא ליה להרמב " ם דרב דימי להורות וללמד בא שהכל צריכין לעשות כן . ופירוש גללניתא מלח עבה כחול הגם אי נמי מדינא הכל צריכין מלח גם כחול הגס שהדק נבלע בבשר ואינו מוציא את הדם ורב דימי היה מולח ביותר גסה ובערוך פי' גללניתא חזק כאבן ע " כ ונראה דמה שהוצרך רבינו לכתוב תחילה ומולח בין במלח דק כו' ולא הספיק לו לכתוב בקוצר דעת הרמב " ם ושהרא " ש נחלק עליו הוא לפי שהיה מובן דלא נחלק הרא " ש אלא על מ " ש הרמב " ם דהדק אינו מפליט הדם דמשמע אפילו דיעבד אינה מליחה דליתא מיהו לכתחילה ודאי הגס עדיף מהדק אי נמי היה מובן דלהרא " ש יש למלוח לכתחילה בדק ולא בגס לכך כתב רבינו תחלה מולח בין במלח דק כו' להורות דלהרא " ש אפילו לכתחילה יכול למלוח בין בדק בין בגס ודעת רבינו דכיון דפירש רש " י דרב דימי לא אתא ללמד שאין למלוח במלח הדק אלא אתא ללמד דבמלח הגם צריך לנפץ מפני שהדם נבלע בה דאילו במלח הדק א " צ לנפץ דהיא נתכת מעצמה והרא " ש הביא תחילה פרש " י ואח " כ הביא דברי הרמב " ם ונחלק עליו א " כ כפרש " י ס " ל ולענין הלכה נראה דלא מיעט הרמב " ם אלא הדק כקמח אבל הדק כחול הדק אינו נבלע בבשר וכך ראוי לנהוג לכתחילה וגם ב " י כתב שכן נהגו מיהו בדיעבד בכל מלח שמלח סגי אי נמי באין לו מלח אחר רק דק כקמח או גס ביותר וקשה כאבן ואינו יכול להדקו מותר למלוח בו אפילו לכתחילה דזה חשוב דיעבד :
Yoreh De'ah.69.4.1 ובעיקר המליחה כתב הרשב " א שאין צריך כו' אעפ " י שהרשב " א כתב וז " ל כיצד מולחין את הבשר לקדרה נותנין את המלח מב' צדדיו מולח והופך ומולחו יפה וא " צ ליתן עליו מלח עד שיכסנו כולו ולעשותו כבנין אלא מולח יפה עד שלא יהא ראוי לאכילה עם אותו המלח כדי שיפלוט את דמו ס " ל לרבינו דמ " ש נותנין את המלח מב' צדדיו אינו מדינא אלא על צד היותר טוב כי כן המנהג בישראל שהרי אח " כ כתב ויראה לי שא " צ למלוח מב' צדדין אלא למצוה מן המובחר ובאפשר כו' אלמא דמדינא א " צ למלוח מב' צדדין ולכסות את כולו אף למצוה מן המובחר א " צ וז " ש רבינו בשמו תחלה שא " צ למלוח עד שיכסנו כולו כו' ואח " כ כתב שא " צ למלוח מב' צדדין כלומר לא מיבעיא דעד שיכסנו כולו א " צ אלא אפילו מב' צדדין א " צ מדינא והכי מוכח מראיית הרשב " א מחתיכה עבה דלכתחילה נמי א " צ לבקעה ולמולחה מכל הצדדין ולמצוה מן המובחר ודאי צריך לבקעה ע " ל בסימן ע " א ובמ " ש לשם בס " ד :
Yoreh De'ah.69.5.1 ומ " ש הרשב " א דא " צ שיכסנו כולו ולעשותו כבנין האי ולעשותו כבנין הוא פי' שלא יכסנו כולו דכשיכסנו כולו נעשה כבנין וכתב רבינו שהרא " ש נחלק עליו דמדינא צריך שיכסנו כולו וממילא נעשה כבנין וגם צריך למלוח מב' צדדין והרב ב " י נ " ל דאף להרשב " א צריך למלוח לכתחילה מב' צדדין מדינא וכדמשמע מתשובתו שהביא וגם מצריך למלוח עד שלא ישאר מקום מבלי מלח אלא שא " צ לעשותו כבנין דבדיעבד סגי אפי' מצד אחד והרא " ש נמי מודה בהא ואינן חולקין ולפע " ד מה שהבין רבינו מדבריהם הוא הנכון דמאחר שכתב הרשב " א דלמצוה מן המובחר בעינן מב' צדדים אלמא דמדינא א " צ מב' צדדין ומ " ש בתשובה דלכתחילה מולח מב' צדדיו היינו נמי למצוה מן המובחר לכתחילה ולענין הלכה נקטינן כהרא " ש דמדינא בעינן מב' צדדין ואם לא מלחו אלא מצד אחד ונתבשל כך כתב המרדכי פג " ה דיש מתירין ויש אוסרין ומהרא " י בהגהת ש " ד סימן ט " ו כתב דהכי נהוג לאיסור וכן פסקו או " ה שער שביעי סימן ז' ומהרי " ל בדרשותיו אבל בלא נתבשל כתב מהרא " י לשם אם לא עבר יום שלם משנמלחה שרי למלוח שנייה דכיון דאותו צד שנמלח פולט ציר דידיה כל יום שלם אגב דפולט ציר דידיה פולט נמי הדם שבולע מצד השני שנמלחה בפעם שנייה ומהר " ם איסרל " ש בהג " ה ש " ע לא התיר למלוח שנייה אא " כ הוא תוך י " ב שעות למליחה הראשונה דאחר י " ב שעות אינו פולט ציר לדעת הרשב " א מיהו צריך שתדע דלא מהני מליחה שנייה אלא היכא דלא הודח הבשר אחר מליחה הראשונה אבל אם הודח אחר ששהה שיעור מליחה אין לו תקנה במליחה שנייה כאשר יתבאר בס " ד בסוף סימן ע' דכיון שהודח נסתמין נקבי הפליטה וכשימלחנו שנייה ויהיה בולע הדם מצד השני שוב אינו נפלט ואין תחנה לבשלו ולא שרי אלא בצלי ובצלי שרי אפי' לא נמלח אלא צד אחד לפני זמן מרובה . מיהו היכא דלא פיזר עליו מלח כ " כ עד שלא נשאר מקום בלתי מלח כתב או " ה שער ראשון דיש להתירו בדיעבד אפילו אם כבר נתבשל וצ " ל דס " ל דיש להחמיר טפי בנמלח מצד אחד בלבד דכתב בשער ז' דאסור אפי' דיעבד בנתבשל משא " כ בשלא פיזר עליו מלח כ " כ וכו' והכי מסתברא וכך הוא דעת מהרש " ל בא " ו שלו לחלק בכך דלא כמהר " ם איסרלש בת " ח דכ' דאין חילוק ומש " ה כתב דלצורך שבת או הפסד מרובה ג " כ יש להתיר אם לא נמלח אלא צד אחד ונתבשל וכהרא " ש והר " ן ולפעד " נ דאין להקל כלל בזה ודו " ק :
Yoreh De'ah.69.6.1 ושיעור שהייתו במלח כתב הרמב " ם כדי שיעור הילוך מיל כתב ה " ה ע " ש הרמב " ן שכך פירשו הגאונים ויש סמך משעות עיבוד העור שהוא כדי הילוך מיל ובפ' כלל גדול אמרו דהמולח חייב משום מעבד וע " ש ובמרדכי כתב דראבי " ה נמי פסק כשיעור מיל ושכך מצא ע " ש רש " י :
Yoreh De'ah.69.7.1 ומ " ש ע " ש הרא " ש שהוא כדי צלייה בפג " ה ובפכ " ה כתב כן בכמה מקומות וכ " כ בה " ג . ובמרדכי ע " ש א " ז פירש דשיעור מליחה כשיעור צליית אותה חתיכה עצמה וכ " כ ש " ד סימן י " א מיהו ראבי " ה הקשה ע " ז דא " כ נתת דבריך לשיעורין כי פעמים שהמדורה גדולה ונצלה במהרה כו' כמ " ש במרדכי ועוד דא " כ לפעמים שיעור צלייה אותה חתיכה הוא פחות ממיל או יותר וזה היפך דעת הגאונים שדבריהם דברי קבלה דמשערינן בהילוך מיל והנכון דאידי ואידי חד שיעורא הוא והא דאין המליחה אלא להוציא שורש הדם והוא נמשך אחר המלח כל סביבות הבשר ומה שנשאר אחר שיעור מיל בחתיכה אפילו הוא מאדים יותר הוא מוהל ונקרא חמר בשר ושיעור צלייה נמי אינו רק כשיעור שנצלה הבשר כל סביביו על פניו בלבד דאז יוצא כל שורש הדם ואע " פ שלא נצלה כלל באמצע החתיכה ונראה אדום ביותר אין זה דם אלא מוהל וא " כ לפי זה אין חילוק בין חתיכה עבה לשאינה עבה ושיעור מיל ושיעור צלייה אחד הוא וסברא זו תמצא בדברי הרא " ה בספר בדק הבית ובדברי הר " ן פכ " ה גבי דגים ועופות אלא שכתבו כן על דרך הרמב " ם דלא חיישינן לדם הנשאר בתוך החתיכה לאחר שיעור מליחה מאחר שצריכין לחלוט אותן ברותחין אבל אנחנו ע " פ דרך כל הפוסקים החולקים עליו בזה דלאחר שיעור מליחה א " צ דבר דכבר יצא כל דמו נראה לפע " ד דסברא זו אמת דהמליחה אינה אלא להוציא כל שורש הדם על פני כל סביבות הבשר וכן הוא הצלייה כדפרישית ולכך צריך למולחו משני צדדיו מדינא ואפי' בדיעבד אסור ואין למולחה שנית לאחר ששהה שיעור מליחה והודח ואם לא הודח לא ימלחנו שנית לאחר יום שלם שכבר פלט הצד שנמלח כבר כל צירו וחוזר ובולע דם ולא שרי אלא בצלייה וכסברת המחמירין במרדכי פכ " ה וכדפסק מהרא " י בהגהת ש " ד סי' ט " ו והכי עיקר . ולכתחילה נוהגים לשער בשיעור שעה אחת מכ " ד שעות שביום ובדיעבד סמכינן אשיעור מיל ועיין הטעם בתרומת הדשן בסימן קע " ז :
Yoreh De'ah.69.8.1 ואחר ששהה שיעור מליחה ידיחנו ב' פעמים כו' הרא " ש בפכ " ה כתב רגילים לרחצו ב' פעמים כו' ובספר התרומה סימן ס " ב כתב דצריך להדיח ב' פעמים דלכך הזכיר ב' פעמים יפה יפה והמרדכי גם הוא העתיק לשונו וכ " כ סמ " ק וש " ד אבל הסמ " ג כתב ומדיחו ב' פעמים כו' לא כתב לשון צריך ולא לשון רגילים לרחצו וכך הם דברי רבינו ורצונם לומר למצוה מן המובחר ידיחנו שני פעמים דמדינא א " צ שני פעמים אלא שידיחנו יפה יפה בפעם אחת עד שיצאו המים זכים וכמ " ש הרמב " ם : כתב סמ " ק ואחר המליחה צריך הדחה ב " פ ואם לא הדיחו רק פעם אחת בטוב אין קפידא בכך ובהגה " ת אשיר " י פכ " ה מא " ז כתוב ואחר המליחה מדיחין אותו ג' פעמים כו' מיהו בדיעבד אם לא הדיח הבשר אלא ב' פעמים ש " ד ונראה דלא פליגי דבא " ז מדבר בהדיח ב' פעמים בהדחה בעלמא בלא שפשוף ולכך אפי' בדיעבד לא סגי בפעם אחת וסמ " ק מדבר בהדחה יפה יפה שמשפשף בבשר ומעביר משם כל לחלוחית דם ומלח ולפיכך אפי' לא הדיחו רק פ " א בטוב אין קפידא בכך דהא להרמב " ם אפילו לכתחילה א " צ אלא פעם אחת בטוב ונראה בעיני דכל זה אינו אלא היכא שהבשר עדיין לפנינו שלא הושם בקדרה להתבשל וקאמר דאין להקפיד ולהטריחו לחזור ולהדיחו אלא סגי בפעם אחת בטוב או בב' פעמים בהדחה בעלמא וע " ז כתב נמי האגור בסימן אלף קצ " א בשר שלא הודח כ " א פעם אחת כאילו לא הודח כלל דבעינן יפה יפה עכ " ל והוא לומר דבהדחת פעם אחת בהדחה בעלמא הו " ל כאילו לא הודח כלל ומטרחינן ליה לחזור ולהדיחו אבל היכא שנתבשל כ " ע מודו דאפילו בהדחה פ " א בעלמא כבר עבר מעליו כל מלח ודם ולא נשאר שם אלא לחלוחית המים הראשונים שנשארו ושרי ותדע שהרי האגור עצמו פסק בסימן שאחר זה בבשר שנמלח ולא הדיחוהו באחרונה ונתבשל דהלכה כסה " ת שבכל חתיכה יש ששים כנגד הדם שעליו גם בהגהת אשיר " י לשם פסק כן וא " כ קשה היאך סותרים דבריהם מרישיה לסיפיה אלא בע " כ הא דכתב תחלה מיהו בדיעבד אם לא הדיחו ב " פ ש " ד היינו לומר כיון דכבר סילק ידיו מהדחה שפיר דמי בב' פעמים ולא מטרחינן ליה יותר לחזור ולהדיחו שלישית לכתחילה . וע " ד זה כתב סמ " ק אין קפידא בכך כלומר אין להקפיד להטריחו שיחזור וידיחנו עוד ובזה נסתלקה ההשגה שהשיג בב " י על דברי האגור כי האגור נמי לא קאמר אלא דבהדחת פ " א בעלמא כאילו לא הודח כלל וצריך לחזור ולהדיח ודו " ק . ועיין במ " ש בסמוך בס " ד אצל דין בשר שנתבשל בלא הדחה אחרונה :
Yoreh De'ah.69.9.1 וישטוף הכלי כו' זה לא מצאתי בפוסקים אחרים אבל הדעת מכרעת כך דלכתחילה צריך להסיר ברחיצה ראשונה כל המלח והדם ואם לא ישטוף הכלי אין ספק דנשאר מקצת דם ומלח דבוק בכלי ברחיצה הראשונה :
Yoreh De'ah.69.10.1 ומ " ש וקודם שיתננו בכלי של מים שמדיח בו ינפץ כו' כן כתב הרשב " א בת " ה ובארוך הביא ההיא דרב דימי דמלח במלח גללניתא ומנפץ לה ופי' הראב " ד דעד דאתא רב דימי היו מדיחין בכלי מנוקב כדי שלא יפול המלח במים דכיון דעבר כח המלח מעל הבשר לא יפליט עוד הבשר כלומר והרי הוא חוזר ובולע מן המים שנבלע בהם הדם שבתוך המלח ומשום חשש זה היו מדיחים בכ " מ מפני שהמים הולכים להם ולא יחזור הבשר ויבלע מהם עד שבא רב דימי ולמד למלוח במילחא גללניתא ולנפץ קודם הדחה כדי שיוכל להדיח בכשא " מ לפי שאחר נפוץ לא נשאר על הבשר אלא טיחת הדם שהוא משהו ואין בו כדי לאסור ולהבליע בבשר שבטל הוא במים וכתב עוד דא " א לומר דמנפץ לה בלא הדחה כלל דע " כ יש טיחת דם על פניו ואינו נכשר אלא בהדחה כדי להדיח אותה טיחת דם שעל פני הבשר והיינו דתניא מדיח ומולח ומדיח ול " ש גללניתא ול " ש דקה עכ " ל ושיעור דברי רבינו כך הם ינפץ מעליו כל המלח שעליו אם מלח במלח גס או אם אינו יכול לנפץ כגון שמלח במלח דק שהמלח נדבק בבשר היטב אז ישטפנו במים באויר או בכלי מנוקב כדי שלא ישאר עליו מהמלח קודם שיתננו במים בכלי שאינו מנוקב לכן כתב הרשב " א שמוטב במלח גס כו' כי במעט נפוץ ננערת ונופלת משא " כ בדק שצריך שפשוף גדול קודם שיתננו בכשא " מ ורש " י פירש שא " צ ניפוץ כו' כלומר וממילא לפר " י א " צ שום שפשוף כיון שאין נשאר מן המלח על הבשר כלום :
Yoreh De'ah.69.11.1 ומ " ש ומיהו כו' הכי משמע מדברי המרדכי ע " ש ראבי " ה והגהת אשיר " י פכ " ה וכן בש " ד סימן י " ג שכתבו דאם נתן הבשר בקערה תחילה ואח " כ נתן בה מים דרגילין להכשיר בזמן מועט כזה וכן במעשה דרש " י שיתבאר בסוף סימן זה א " כ כ " ש היכא דנתן המים תחלה בכלי ואח " כ נתן הבשר אלא שלא ניפץ ולא נשטף דפשיטא דכשר כי המים מבטלין כח המלח כו' ועי' בתוספות פכ " ה ( דף קי " ב ) בסוף ד " ה ודגים ובהגהת אשיר " י שם המתחלת אור " י בר שמואל . ונראה לפע " ד דאפי' היכא דאיכא תרתי לריעותא דלא ניפץ ולא נשטף וגם נתן הבשר בקערה תחלה ואח " כ נתן המים נמי אין לאסור דהמרדכי והגהת אשיר " י וש " ד דלעיל סתמא קאמרי דרגילין להכשיר בזמן מועט כזה ולא הזכירו לא נפוץ ולא שטיפה בדבריהם ועיין בסוף סימן זה במעשה דרש " י ובמ " ש לשם בס " ד :
Yoreh De'ah.69.12.1 ואם נתבשל הבשר בלא הדחה שאחר המליחה כו' כ " כ סמ " ק והטעם דבעינן ס' לבטל כל המלח ולא סגי בס' מן הדם כתב סמ " ק דקי " ל חתיכה עצמה נ " נ אף בשאר איסורין ואע " פ דרבינו כתב בסי' צ " ב דהרא " ש הסכים לפי' הר " ר אפרים דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשה נבלה אלא בבשר בחלב מ " מ כתב כאן בסתם דבעינן ס' לבטל כל המלח משום דמנהג אשכנז להחמיר אף בשאר איסורין וכן צריך לפרש לקמן . בתחלת ש " ד כתובים ב' הגהות מא " ז באחת כתוב אין לך שום חתיכה שלא יהא בה ס' כנגד דם שעל המלח כ " ש שהמים שבקדרה כמו כן מצטרפין לבטל הדם אבל א " צ מצירוף המים כו' ובשנייה כתוב והושם בקדרה בלא הדחה כלל שהיא מותרת שהחתיכה גופה והרוטב מבטלין אותו דם דנפיק מיניה בס' וכן נהג מהר " ם להתיר והגה " ה השניה איתא נמי בהגה " ת אשיר " י והקשה בהגהת ש " ד אמאי בשנייה הצריך צירוף משא " כ בראשונה דחתיכה גופה מבטלת בלא שום צירוף וכתב דיש לחלק בין חתיכה עבה לשאינה עבה ולפע " ד אין זה אמת דהלא בין בזו ובין בזו איכא חדא לטיבותא וחדא לריעותא דעבה מלחה מועט ודמה ובשרה מרובה ובאינה עבה מלחה מרובה ודמה ובשרה מועט ועוד הלא בשנייה כתב וכן נהג מהר " ם להתיר ובהגה " ת מיימוני כתב להדיא ע " ש מהר " ם ומביאו ב " י דס " ל דבכל חתיכה יש ס' לבטל הדם שעליה אלמא דמדינא א " צ צירוף אלא ודאי דמ " ש בשנייה דהחתיכה גופה והרוטב מבטלין אותן דם כו' לרווחא דמילתא כתב כך דהאמת הוא שיש שם רוטב וא " כ מצטרף לבטל אבל לא צריך צירוף ותדע שכן הוא דאם היה סובר דצריך היה לו לומר דהרוטב מצטרף לבטל הדם אם יש שם ס' בין הכל דהשתא שפיר הוי משמע דצריך צירוף ואם אין ס' בין הכל אסור מדלא כתב הכי אלא תפס בפשיטות דחתיכה גופה וכל מה שבקדרה מצטרף לבטל האיסור בס' אלמא דס " ל דמדינא בלא צירוף ודאי איכא ס' והצירוף אינו אלא לרוחא דמילתא ובין שהצירוף מרובה או מועט אין ספק דאיכא ס' לבטל מיהו הש " ד עצמו כתב בפירוש מותר אם יש ס' בחתיכה ובמים ובתבשיל כנגד לחלוחית דם ומלח שעל החתיכה מבחוץ כו' אלמא דמצריך צירוף והכי משמע מלשון הסמ " ק וכן הוא בדברי האחרונים והכי נקטינן וכתב בא " ו הארוך גבול לזה דאם יש בקדרה כ " כ כמו החתיכה אז ודאי יש ס' ושרי ומהרש " ל בא " ו שער ח' כתב להחמיר דבעינן ס' כנגד כל החתיכה לפי שנתבשלה בדמה דחשיב ליה הדם שעל הבשר כמו איסור הדבוק ולא נראו דבריו דאין זה איסור הדבוק כי מיד שבא החתיכה למים נמס המלח והדם שעליו גם לא נהגו כמותו בזה כל מורי הוראה : כתב מהרא " י בהגהת ש " ד סימן ט " ו דאם הודח פעם אחת ונתנוהו בקדרה דשרי והביא שם דברי סמ " ק וא " ז ונראה מדבריו שהבין דהסמ " ק וא " ז מדברים היכא שלא הדיחוהו כראוי ונתנוהו בקדרה ונמשכו אחריו מהרש " ל בא " ו שלו ומהר " ם איסרלש בת " ח שלו שתפסו כך בפשיטות כנראה מדבריהם לשם וכבר כתבתי דבהא ליכא מאן דפליג דפשיטא דשרי ולא בעי צירוף דבחתיכה עצמה ודאי איכא ס' נגד לחלוחית מים הראשונים ואפילו לא הדיחוהו בטוב אלא בהדחה בעלמא ולא קא איירי סמ " ק וא " ז אלא היכא שלא שמוה בקדרה אי מטרחינן ליה לחזור ולהדיחו והוא דבר פשוט לפע " ד ומ " ש בסה " ת סי' ס " ו ומביאו הש " ד בסי' ל " ב דאם נכרי שבבית ישראל הדיח בשר מן המלח ולא ראה ישראל אם הדיחו ב' פעמים ונתנו בקדרה כו' דמשמע לכאורה דראה שהדיחו פ " א ואפ " ה לא שרי ליה התם אלא ביודע הנכרי טיב ישראל וישראל יוצא ונכנס ליתא אלא רצונו לומר שלא ראה ישראל אם הדיחו כדינו ואפשר שלא הדיחו כלל קאמר ותדע שהרי הסה " ת עצמו כתב בסימנים לשם בסתם ולא ראה הישראל דמשמע שלא ראה הדחת הבשר כל עיקר גם הסמ " ג כתב ממש כלשון סה " ת וכתב סתמא ולא ראה ישראל אם הדיחו אם לאו דמשמע דלא ראה שום דבר ואפשר שלא הדיחו כדינו ב' פעמים ואפשר שלא הדיחו כלל גם מהרש " ל פי' כך והוא דבר ברור :
Yoreh De'ah.69.13.1 וכתב בספר המצות כו' כן הוא בסמ " ק וז " ל אם יש נכרי או נכרית משמשין בבית ישראל ושמו הבשר בקדרה ולא ידעינן אם הדיחוה או לא נאמנין במסיחין לפי תומן וכ " ש אם יודעין בטיב יהודים ואם יש שם נער או נערה יודעין בטיב הדחה או יוצא ונכנס מותר משום דמירתתי ועוד דיש לנו לומר דלנקיותא קפדי עכ " ל ולפע " ד הדברים מוכיחין דמ " ש ואם יש שם נער כו' ט " ס הוא וצריך למחוק וא " ו דואם וה " ק נאמנין במל " ת ובסתם נכרי ונכרית קאמר השתא דאינו יודעין מנהג ישראל דאם יודעין אין להן דין מל " ת וכדלקמן בסי' צ " ח ואח " כ אמר וכ " ש אם יודעין בטיב יהודים אם יש שם נער כו' משום דמירתתי וכן פסק בסה " ת בסימן ס " ו דאם יודע הנכרי מנהג ישראל אם ישראל יוצא ונכנס מותר משום דמירתת פן יראנו ישראל וכדשרינן לאכול משחיטת כותי בישראל עומד ע " ג ולא חיישינן שמא שהה כו' משום דמירתת מיהו משמע מדבריו דבאינו יודע מנהג ישראל אפי' מל " ת אסור שהרי כתב אם הנכרי אינו יודע משפט ישראל אז הכל אסור דאולי להקל טרחו עשה באיסור כמו שרגיל לעשות בביתו ולא כתב להתיר במל " ת אלמא דס " ל דאין להתיר במל " ת והסמ " ג כתב בלשון זה ואם נכרי או עבד שם בשר בקדרה ולא ראה ישראל אם הדיחו הבשר אם לאו אע " פ שכתב רב האי גאון שאין סומכין על דבריו של נכרי לא לאיסור ולא להיתר לאיסור מדאמר פ' אחרון דיבמות תניא נכרי שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן כו' לא נתכוון זה אלא להשביח מקחו לומר שהם מאילן בחור ולא להיתר מדאמר רב בשר שנתעלמה מן העין אסור מ " מ יש להתיר כאן אם יודע הנכרי מנהג ישראל והיה שם שום ישראל יוצא ונכנס או שום קטן בבית שירא פן יגיד הדבר ועוד אנו אומרים בע " ז פא " מ נכרים נהי דאאיסורא לא קפדי אנקיותא קפדי וזהו נקיות להדיחם אחר המליחה וריב " א פי' שלא להתיר זה אלא על ידי טעימת קפילא ארמאי פי' הנכרי הבקי בטעימת תבשילין לדעת אם יש בקדרה טעם מלח יותר מדאי עכ " ל . ונראה דכך פירושו תחלה כתב בסתם נכרי דאינו יודע מנהג ישראל ולא ראה ישראל אם הדיח הבשר אם לאו והנכרי אומר שהדיחו אפילו במל " ת אע " פ שאינו נאמן כדכתב רב האי גאון שאין סומכין על דבריו של נכרי אפילו לאיסור אפילו מל " ת דאמרינן לא נתכוון זה אלא להשביח מקחו והכא נמי איכא למימר דלא נתכוונה נכרית אלא להתפארות להשביח שירותה דזריזה היתה להדיח הבשר בטוב שיהא נקי מכל לחלוחית מ " מ יש להתיר כאן אם יודע הנכרי מנהג ישראל כו' משום דמירתת ועוד אפילו אינו יודע מנהג ישראל היה ראוי להאמינו כאן במל " ת משום דקפדי אנקיותא . וריב " א פירש שלא להתיר זה אלא ע " י טעימת קפילא פי' אין להתיר דבר זה היכא שאינו יודע מנהג ישראל ובמל " ת ולסמוך אהא דקפדי אנקיותא אלא דוקא ע " י טעימת קפילא ארמאה דאיכא תרתי אומן ומסיח לפי תומו וס " ל כאותן דמחמירין עד שיהא אומן ומל " ת וכדמוכח להדיא מדברי הסמ " ג בלאוין סימן קל " ח דף מ " ט סוף ע " ג שכתב מותר לסמוך על הקפילא שהוא נכרי בקי בטעימה שיטעים אותו לפי תומו ולא יודיעוהו שצריכין לו לדבר איסור והיתר אלמא דתרתי בעי נכרי בקי דהיינו אומן וגם מל " ת וע " ל בתחילת סימן צ " ח גם בש " ד סימן ל " ב כתב כלשון סה " ת וספר המצות גדול ומשמע להדיא דלא שרי אלא ביודע מנהג ישראל וישראל יוצא ונכנס אבל לא במל " ת והסמ " ק חולק עליהם ומתיר אפי' במל " ת גרידא וס " ל כאותן דסוברין דלאו דוקא קפילא אלא על כל נכרי סומכין במל " ת . ועוד דבמידי דרבנן ודאי סומכין במל " ת ודם שבשלו נמי דרבנן הוא וכדכתב בתרומת הדשן סימן ע " ט ולקמן בסימן צ " ח ולכן כתב הסמ " ק דנאמנין במל " ת וכ " ש אם יודע מנהג ישראל וישראל יוצא ונכנס כו' דבהא אפי' סה " ת והסמ " ג מודים דשרי משום דסמכינן אהך סברא דמירתת נכרי אלא אפי' במל " ת דאינהו אסרי לית ליה הך סברא ושרי אבל רבינו שכתב ויש אוסרין בזה נראה שהבין דמ " ש הסמ " ג וריב " א פירש שלא להתיר זה כו' קאי גם אהיכא שיודע מנהג ישראל כו' ור " ל וריב " א פירש שלא להתיר גם את זה ומכ " ש שאין להתיר במל " ת וכן מבואר מלשון המרדכי פכ " ה שלא העתיק אלא מ " ש הסמ " ג דאם יודע הנכרי מנהג ישראל מותר ע " י ישראל יוצא ונכנס וריב " א היה מחמיר שלא להתיר זה כ " א ע " י קפילא כו' והיינו דכתב רבינו ויש אוסרין בזה כלומר בכל זה יש אוסרין דסה " ת והסמ " ג אוסרין במל " ת וריב " א אוסר אף ביודע מנהג ישראל כו' אבל לפע " ד דלא קאי ריב " א לאסור אלא במל " ת וכדפי' וכל זה שלא כמה שהבין הרב ב " י והתימה ממנו שהיה מפרש דגם בנכרי היודע מנהג ישראל יש להתיר במל " ת דכיון דיודע דאיסור והיתר תלוי בזה א " כ אין לסמוך על סיחתו דנכרי דודאי משקר כדלקמן בסי' צ " ח גם מ " ש בפי' דברי סמ " ק וסמ " ג ודברי רבינו אינו אמת לפי הנראה לע " ד ומה שכתבנו הוא הנכון ולענין הלכה נראה דכיון דרבינו כתב במסקנת דבריו ויש אוסרין בזה גם בש " ד משמע להדיא דבאין הנכרי יודע מנהג ישראל הכל אסור אפילו במל " ת שהרי לא כתב להתיר במל " ת א " כ רבו האוסרין במל " ת והסמ " ק הוא יחיד בדבר זה ואין להתיר במל " ת ודלא כמה שפסק הרב מהר " ם איסרלש בת " ח ובהגהת ש " ע . ואפי' למהרא " י בת " ה דסומכין במילי דרבנן אמל " ת מ " מ הכא באיסור דם דאיסור דאורייתא אע " פ דדם שבשלו דרבנן שפיר הו " ל איסור דאורייתא דדוקא ביצה שנולדה בי " ט דעלמא דלית ביה לתא דאורייתא אלא משום גזירה דפירות הנושרין א " נ משקין שזבו קאמר מהרא " י דשרי במל " ת אבל לא באיסור דם וכיוצא בו וכן נראה מדברי ב " י בש " ע שלא פסק להתיר במל " ת אלא ביודע מנהג ישראל והיה שם ישראל יוצא ונכנס כו' וכן הוא העיקר :
Yoreh De'ah.69.14.1 בשר שנתבשל בלא מליחה כו' עד ולזה הסכים א " א הרא " ש ז " ל כל זה כתוב באשיר " י פ' כ " ה וע " ש טעם ב' הסברות ומביאו ב " י ומ " ש בשר שנתבשל בלא מליחה ולא כתב שהודח ולא נמלח אדלעיל קאי שכתב סדר מליחה מדיחו ומולחו יפה יפה ואח " כ ידיחנו יפה יפה וכתב תחלה דין מלחו ולא הדיחו תחלה ואח " כ דין נתבשל בלא הדחה אחרונה אע " פ שהדיחו תחלה וכן דין נתבשל בלא מליחה ואע " פ שהדיחו תחלה . ועי " ל דלא נפקא לן מינה בין הודח תחילה ללא הודח דלעולם צריך ס' כנגד כל החתיכה דלא ידעינן כמה דמא נפיק מינה וכדאמרינן לקמן לגבי כחל בסימן צ' ולדעת המתירין אותה חתיכה אפי' לא הודח תחלה ונמלח נמי שרי ויש להקשות למאי שנתבאר בסימן ס " ז דבשובר מפרקתה ובשר שחלטוהו בחומץ אף הרא " ש סובר דאסור משום דם שפירש ממקום למקום וא " כ הכא נמי נימא דאסור מה " ט וי " ל דס " ל להרא " ש דהאי דם שפירש ממקום למקום על ידי בישול חשיב כפירש ממקום למקום ע " י מליחה וצלייה דלא חשיב פירש כיון שאינו נפרש ממקומו ונבלע במקום אחר ביחד וע " ל בסימן ס " ז סעיף ד' ובמ " ש לשם בס " ד :
Yoreh De'ah.69.15.1 כתבו הגאונים כו' כ " כ כל האחרונים בשם הגאונים והרב ב " י לעיל בסוף סימן ס " ד האריך בדין בשר ששהה ג' ימים שלא נקרו אותו מחלב שבו וע " ש ובהגהת מיימוני בדפוס שבידינו לא הזכיר ניקור בדבריו וכך העתיק ב " י לשם אבל בהגהת מיימוני בקלף כתיבת יד ראיתי שהזכיר ניקור וז " ל בפ " ו מהמ " א לשון ראבי " ה ושמעתי מאבא מארי שקיבל מן הראשונים שכל בשר ששהה ג' ימים מע " ל שלא ניקר ונמלח ששוב אינו פולט דמו שנתקשה איסור חלב ודם שבתוכו עכ " ל ומדברי מהר " ם בת " ח נראה שהיתה לפניו נוסחא זו בהגה " ה מיימונית וכ " כ במרדכי פכ " ה להדיא וע " ש והיה נראה לי דלפי קבלתו יש להחמיר באיסור חלב שהוא בכרת אלא שכבר הורה זקן מהרא " י בפסקיו להתיר דיעבד ע " ש סי' ע " ז וע " ש בסימן קצ " א כתב דהיכא שנהגו איסור אפי' דיעבד אין להתיר להם : כתב בת " ה בסי' ק " ס דמשמע מתוך תשובת הרא " ש דאסור לבשלו אחר צלייה ובתשובת מהרי " ל סי' פ " ז כתב בתשובת האשיר " י משמע שמותר לבשלו אחר צלייה עכ " ל . וז " ל האשיר " י בתשובה כלל כ' סי' כ " ה נוהגין באשכנז ובצרפת ע " פ הגאונים שכתבו דבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה שנצרר הדם בתוכו ואינו יוצא ע " י מליחה ואסור ור " מ מרוטנבור " ק ז " ל התירו בצלי דאף אם לא יצא הדם לחוץ הוי דם האיברים שלא פירש ומותר אבל לבשלו בקדרה אסור דאע " פ שאינו פולט ע " י מליחה פולט דמו ע " י קדרה עכ " ל ודקדק מהרי " ל מדמסיק דלבשלו בקדרה אסור משום דאע " פ שאינו פולט ע " י מליחה כו' ולא קאמר דאע " פ שאינו פולט על ידי צלייה כו' משמע להדיא דדוקא אחר המליחה הוא דאסור לבשלו דקים לן בודאי דאינו פולט ע " י מליחה ושוב פולט ע " י קדרה אבל ע " י צלייה שרי לבשלו משום דאין ספק ופשיטא הוא דפולט כל דמו ע " י צלייה ואפי' את " ל שאפשר שלא יצא כל דמו ע " י צלייה מ " מ כיון שנצלה כל צרכו לא נשאר אלא דבר מועט וא " א שלא יהא ס' בחתיכה עצמה נגד מעט דם שנשאר בחתיכה ומ " ש מהר " ם דאף אם לא יצא הדם כו' לא כתב כן אלא בדרך את " ל אבל לקושטא דמילתא אין לנו ספק דפשיטא דבצלייה יוצא כל דמו וא " כ מותר לבשלו אחר הצלייה אבל מהרא " י הוה משמע ליה מדכתב אף אם לא יצא הדם לחוץ הוי דם האיברים שלא פירש משמע בפשיטות דלא ברירא ליה שיפלוט כל הדם ע " י צלייה כו' וע " ש ולענין הלכה נראין דברי ב " י שכתב דלכתחלה אין לבשלו אחר הצלייה ובדיעבד יש לסמוך אדברי המתירין ועוד דאף מהרא " י לא קאמר אלא דאסור לבשלו לכתחלה לאפוקי משאר גדולים שמתירין לכתחילה אבל אדיעבד לא קאמר דאסור ואפשר דבדיעבד אף מהרא " י מודה דשרי דאפי' לפי הבנתו בדברי הרא " ש שיש ספק שמא לא יצא ממנו כל הדם מ " מ אין טעם זה אלא לאוסרו לכתחילה אבל ודאי א " א שלא יתבטל אותו מעט דם ברוטב ובדיעבד שרי ומדברי מהרש " ל בא " ו שלו משמע דאוסר אפילו בדיעבד ולא נראו דבריו ועיין בסוף סימן זה אימתי קרינן ליה נצלה כל צרכו ובמ " ש לשם בס " ד :
Yoreh De'ah.69.16.1 אין מולחין בשר אלא בכלי מנוקב כו' בפרק כ " ה אמר שמואל אין מניחין בשר מלוח אלא ע " ג כלי מנוקב פי' ודאי אם אינו מניחו בכלי אלא תולהו באויר או ע " ג דף מודרון או קשין וקסמין שפיר דמי אלא שאם רוצה להניחו בכלי אסור להניחו אלא על גבי כלי מנוקב ולפי שסתם מליחות בכלי הן שינה הרמב " ם לשון התלמוד וכתב וז " ל כשמולחין הבשר אין מולחין אותו אלא בכלי מנוקב ואחריו נמשך רבינו אלא שכתב עוד או ע " ג קשין וקסמין כו' כי כ " כ הרא " ש לשם אלא שהוסיף לבאר דבמקום מודרון בעינן שיצאו מים מיד והר " ן ז " ל פי' הא דקאמר שמואל אין מניחין כו' בהנחתו בכלי לאחר ששהה שיעור מליחה ולא הודח הדחה אחרונה קמיירי כו' וע " ש :
Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .