← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 4,053 sections
Yoreh De'ah.327.1.1 אין חיוב חלה וכו' ריש פ " ג דחלה אוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים גלגלה בחטים וטמטם בשעורים האוכל ממנה חייב מיתה ונראה מדברי רבי' דהאי גלגל בחטים וטמטם בשעורים הכל אחד דרצה לומר שנתערב יפה עד שיהיה גוף אחד לפי דבשעורים העיסה מתפרדת וצריך לטמטמה ביד קאמר לשון טמטום בשעורים אבל בירושלמי הביאו ב " י בסוף סימן זה ע " ש הרשב " א מבוחר דאין הכל אחד אלא דבשעורים הוי חומרא דחייב האוכל עראי מיד אחר הטמטום אבל בחטים אינו חייב אלא כשאוכל אחר הגלגול וכן מבואר במ " ש הרב רבינו משה בר מיימוני פ " ח דהלכות בכורים ואפשר כיון דאנן אינן בקיאין איזה הוי טמטום ואיזה הוי גלגול ע " כ כתב רבינו בסתם על כל מיני דגן עד שתדבק העיסה ונעשה גוף אחד דהיינו טמטום שהוא חומרא :
Yoreh De'ah.327.2.1 ומ " ש ומיהו מיד כשיתערב וכו' שם במשנה זו כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה ובלבד שיהא שם ה' רבעים קמח ומפרש רבינו דה " ק אע " ג שאינו חייב מיתה עד שתתגלגל בחטים וכו' אפ " ה יכול למהר להפרישה מיד כשיתערב המים עם הקמח ובלבד שיהא שם ה' רבעים קמח שנתערבו במים דבפחות מהם לא הגיעה העיסה לכלל חיוב חלה כך הוא גירסת רבינו במשנה ופירושה ואית ספרים דגרסי ובלבד שלא יהא שם ה' רבעים קמח ומפרשים בדרך אחר ומביאו ב " י וגם רבינו פסק בסמוך כאותה גירסא לפי שהדין הוא אמת כשתי גרסאות ומ " ש אבל אם הפרישה קודם וכו' כלומר אם הפרישה קודם שיתערב ממנה ה' רבעים קמח במים הו " ל כאילו הפריש חלתו קמח בעוד שלא נתן מים כלל ואין שם חלה עליה לפטור והוא גזל ביד כהן וצריך להחזירה לבעלים ואם יש באותו קמח שבא ליד כהן בתורת חלה חמשת רבעים חייבת בחלה שהבעלים צריכין להפריש ממנו חלה כמו משאר חולין ואף לאחר שהפריש ממנה חלה קאמר רבי יהושע שכל אותו הקמח שבא ליד הכהן והחזירו לבעלים אסור לזרים משום מראית העין וכו' אלא הבעלים מוכרה לכהן וכל זה הוא משנה פרק שני דחלה :
Yoreh De'ah.327.3.1 ומ " ש וגם הרמב " ם לא כתב בו לאיסור פי' דהרמב " ם ברפ " ח דהל' בכורים כשכתב למשנה זו לא כתב הא דרבי יהושע דאסור לזר לאוכלה אלמא דס " ל דרבנן דא " ל לרבי יהושע מעשה ותפשה זקן פי' חטפה זקן זר ואכלה פליגי עליה והלכתא כוותייהו וכן פי' בכסף משנה ומ " ש ב " י כאן אדברי רבינו שהם שלא בדקדוק לא דק והעיקר הוא כדברי רבינו וכמו שכתב בכ " מ והכי נקטינן דמותר לזר לאוכלה :
Yoreh De'ah.327.4.1 וכתב הרא " מ דוקא באומר וכו' כ " כ הסמ " ג בשמו וכתב בסה " ת בסימנים סי' פ " ג וז " ל אשה יכולה לומר לחבירתה קחי קמח ולושי עוגות והפרישי חלה אע " פ דבשעת הציווי היה קמח ולא ראויה לחלה וכו' ולא דמי להא דאמרינן פ " ב דנזיר ומייתי לה האלפסי פ' האיש מקדש דכל היכא דאיהו לא מצי עביד לא מצי לשוויי שליח דשאני הכא שהרי בעלת העיסה יש בידה ללוש ולהפריש וכ " כ המרדכי בפרק האיש מקדש ובפרק כל הבשר ע " ש עיין במ " ש ב " י בסימן שכ " ח בדין זה ע " ש התוס' דפ " ב דנזיר בשם ר " ת :
Yoreh De'ah.327.5.1 אף על פי שיכול להפרישה מיד וכו' דין זה כתב רבינו ע " פ הגירסא במשנה רפ " ג דחלה כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח כלומר שלא ישארו ה' רבעים קמח שלא נתערבו במים דאם נשארו ה' רבעים לא נפטרו בחלה שהפריש קודם שנתגלגלה ולפי שהדין אמת לפי כל אחת מהגרסאות כתב רבינו שתיהם גם הרב רבינו משה בר מיימוני רפ " ח דהלכות בכורים כתב כגירסא זו וז " ל והוא שלא ישאר שם בעריבה קמח שלא נתערב במים שיעור עומר עכ " ל :
Yoreh De'ah.327.6.1 ומ " ש ומיהו אם מתנה וכו' כ " כ הרא " ש והרמב " ם רפ " ח על פי הירושלמי :
Yoreh De'ah.327.7.1 לא הפריש חלה וכו' הכי איתא בספרי ויליף לה מדכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ מלמד שמצוה להפריש מן האפוי וכ " כ הרמב " ם סוף פ " ו וה " א במשנה פ " ב דחלה ר " א אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפו לחלה ואפסיקא הלכתא כוותיה וכדלעיל בריש סימן שכ " ה :
Yoreh De'ah.328.1.1 שיעור חלה וכו' משנה פ' ב' דחלה והטעם שלא לחלוק בעיסת בעה " ב הלכך בין עושה לעצמו בין עושה למוכרה אחד מכ " ד וכן שלא לחלק בעיסת נחתום ובירושלמי א " ר יהודה מפני מה אמרו בעה " ב אחד מכ " ד מפני שעינו יפה בעיסתו ונחתום עינו רעה בעיסתו וחכמים אומרים לא משום זה אלא בעה " ב עיסתו מעוטה ואין בה כדי מתנה לכהן נחתום עיסתו מרובה ויש בה כדי מתנה לכהן פירוש סתם בעה " ב עיסתו מעוטה מיהו כדי שלא לחלוק בעיסת בעה " ב אפילו עיסתו מרובה כגון שעושה למשתה בנו וכן שלא לחלוק בעיסת נחתום אפילו עיסתו מעוטה כגון אשה נחתומה שעיסתה מעוטה אחד ממ " ח וה " א במשנה פ " ב דחלה עוד שנינו לשם נטמאת עיסתה שוגגת או אנוסה אחד ממ " ח פי' הואיל ולשרפה עומדת וכתב הרשב " א הלכך עכשיו שכל העיסות אינן טהורין אחד ממ " ח ואפילו ממקום שנותנים חלה לכהן עכ " ל ומביאו ב " י כלומר אפילו במקום שנותנים חלה גם לכהן נותנין ב' חלות אחת לאור ואחת לכהן אף לכהן אחד ממ " ח ורבינו לא כתבו :
Yoreh De'ah.328.2.1 ומ " ש וי " א להפריש תרומה ואין חילוק כן כתב סמ " ק דאין להקפיד מיהו המדקדים נוהגים לברך להפריש תרומה חלה והנשים נוהגות לברך כך כשאופין מצות לפסח וטועין דבכל השנה יש לברך תרומה חלה :
Yoreh De'ah.328.3.1 כתב הרמב " ם הסומא והשיכור וכו' ויפרישו מן היפה ולא מהרע על היפה כצ " ל : אין מפרישין חלה בלא רשות וכו' בפ " ק דתרומות תנן והתורם שלא ברשות אין תרומתו תרומה :
Yoreh De'ah.328.4.1 ומ " ש ומיהו אם נתן רשות לאחד וכו' כ " כ התוספות בפ " ב דנזיר ומביאו ב " י ועיין במ " ש בזה בסימן שכ " ז :
Yoreh De'ah.328.5.1 ומ " ש בשם ספר המצות דאם המגבל הפריש בלא רשות דהוי חלה כ " כ סמ " ק והב " י השיג על ראייתו ודבריו נכונים וכן נראה מדברי מהרא " י בת " ה סימן קפ " ח שהשיב על משרתת שלשה עיסה ובעלת הבית יצתה לחוץ ונתחמצה העיסה כל צרכה שאם תשהה עוד שלא תיאפה תתקלקל העיסה אי שרי למשרתת להפריש חלה בלי רשות בעלת הבית והשיב וז " ל יראה דשפיר דמי למיעבד הכי דכיון דמתקלקלת העיסה זכות הוא לה לבעלת הבית וזכין לאדם שלא בפניו וכו' ואפילו אם אין כאן אלא חשש קלקול העיסה אמרינן דזכות הוא לה כיון דרגילות היא לפעמים שבעלת הבית נותנת רשות למשרתת להפריש חלה אפילו בפניה וכו' עד כאן לשונו ונראה דהכי קאמר דהיכא דמתקלקלת העיסה אפילו אשה שאינה משרתת נעשה שלוחה שלא מדעתה מטעם דזכות הוא לה והיכא דליכא אלא חשש קלקול ולא קלקול ודאי לא שרי אלא במשרתת משמע להדיא דהיכא דליכא אפילו חשש קלקול אפילו היא משרתת אין לה להפריש ודלא כמ " ש הסמ " ק ורבינו בשמו . מיהו אפשר דאף הסמ " ק לא קאמר אלא דבדיעבד הויא חלתו חלה כשהסכים בעה " ב למה שעשה הגבל וא " צ לחזור ולהפריש ובזה יש ליישב מה שהשיג ב " י על ראיית הסמ " ג והוא דאף ע " פ דאין להביא ראייה מפועלים שהלכו שתי וערב בגת דתורמין שלא מדעת בעל הבית שיהא גם הגבל מפריש חלה לכתחלה בלא רשות אפי' הכי יש ראיה דבדיעבד חלתו חלה דכיון דלגבי פועלים תורמין אפילו לכתחלה משום דודאי ניחא ליה לבעה " ב דליפרשו תרומה בטהרה דלא ליטמא כולה גת א " כ בחלה נמי אם הפריש הגבל בלא רשות וניחא ליה לבעה " ב שהפריש נמי הויא חלתו חלה בדיעבד וא " צ לחזור ולהפריש והכי נקטינן דבדיעבד אפילו לא היה חשש קלקול והפריש הגבל בלא רשות חלתו חלה מיהו דוקא גבל אבל אחר שאינו גבל אפילו דיעבד לא הויא חלה אלא צריך לחזור ולהפריש אבל לכתחלה אין לו לגבל להפריש בלא רשות אא " כ דאיכא חשש קלקול והיכא דאיכא ודאי קלקול אפילו אינו גבל יכול להפריש לכתחלה מטעם דזכין לאדם שלא בפניו . ונראה עוד דאחד מבני ביתו של בעה " ב אי נמי משרת או משרתת אפילו אינו גבל בעיסה זו דין גבל יש לו . וז " ל הרב בהגהת ש " ע וכן משרתת שבבית יכולה ליטול חלה בלא רשות כיון שרגילות הוא לפעמים שבעה " ב כותנת לה רשות עד כאן לשונו משמע דס " ל אפילו ליכא חשש קלקול כלל יכולה המשרתת להפריש בלי רשות ולא נהירא דבדברי מהרא " י מפורש דלא התיר לכתחלה במשרתת אפילו רגילה היא ליתן לה רשות אא " כ דאיכא חשש קלקול וכדפרי' :
Yoreh De'ah.329.1.1 אין חיוב חלה אלא בלחם וכו' משנה פ " ק דחלה ומביאו פרק כל שעה ( פסחים דף ל " ז ) ולשם פירש " י הסופגנין עשויין כספוג אבל הרא " ש בהלכות חלה כתב הסופגנין לחם העשוי כספוג ועשוי רקיקין דקין עכ " ל ומדברי רבינו נראה דגריס בלשון הרא " ש רקיקין רכים והוא פי' לספוג דלפי שהן רכים כספוג קרו להו סופגנין : ומ " ש והדובשנים והאסקריטין והן מטוגנים בדבש האי והן מטוגנים בדבש אתרוייהו קאי והן שני מיני טיגון בדבש וכן פי' הרא " ש ומ " ש ועיסה שבלילתה רכה וכו' היינו דתנן בפ " ק דחלה עיסה שתחלתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה מן החלה דפי' תחלה בלילתה רכה כסופגנין ואח " כ מבשלין אותה במים או מטגנין אותה בשמן דהיינו סופגנין פטורה ויתבאר בסמ " ק :
Yoreh De'ah.329.2.1 ומ " ש אבל אם אפאה בתנור וכו' שם בפרק כ " ש אסיקנא דכ " ע בין ר' יוחנן בין ר " ל הרתיח ולבסוף הדביק פי' הרתיח האילפס ואח " כ הדביק בה הלחם הו " ל כעין מעשה תנור וחייבת בחלה כי פליגי בהדביק ולבסוף הרתיח ר " ל פוטר ורבי יוחנן מחייב : ומ " ש ובלבד שלא על ידי משקין פי' כשבלילתה רכה ומבשלה במים במחבת או טגנה בשמן מודה רבי יוחנן דפטורה וה " א בירושלמי וכ " כ כל הפוסקים והיינו מ " ש תחלה ועיסה שבלילתה רכה ובשלה במים או טגנה בשמן פטורה וחזר וכתבה כאן כדי לפרש שאם בשלה במים פטורה אפי' הרתיח תחלה ואח " כ בשלה במים :
Yoreh De'ah.329.3.1 ומ " ש ועיסה שבלילתה עבה וכולי כ " כ התוס' והמפרשים בשם ר " ת בפרק כל שעה והכי תנן בפ " ק תחלתה עיסה וסופה סופגנין חייבת בחלה לפי דתחלה בלילה עבה וסופה מטגנין אותה בשמן חייבת ור " ש מפרש הך משנה דוקא דכשבללה עבה היה דעתו לאפותה בתנור ואח " כ נמלך וטגנה בשמן דבתר דעתו דמעיקרא אזלינן אבל אם מתחלה כשבללה עבה היה דעתו לבשלה או לטגנה בשמן פטורה וכ " כ הרמב " ם בפ " ז :
Yoreh De'ah.329.4.1 ומ " ש כיצד העושה עיסה וכו' היא מתני' דפ " ק עיסה שתחלה סופגנין וכו' הזכרתיה בסמוך דמפרשה הרמב " ם בנמלך כדפי' רבינו שמשון :
Yoreh De'ah.329.5.1 ומ " ש ומיהו כתב ר " ש וכו' פי' אם דעתו בשעת בלילתה לבשלה ולאפות ממנה מעט נתחייבה כל העיסה דחיישינן שמא תמלך על כולה או על כדי שיעור חלה וה " א בירושלמי בעובדא דאתא לקמיה דרבי מונא ואף על גב דר " ש כתב וז " ל אם לקח ממנה מעט לאפותה נתחייבה כל העיסה וכו' ס " ל לרבינו דאין פירושו שאפה אותו מעט קודם שהפריש חלה דא " כ הוי אותו מעט שאפה טבל ואסור לו לאוכלו אלא בע " כ דמפריש חלה תחלה ואח " כ לוקח ממנה מעט לאפותו וא " כ בתחילה מפריש חלה ע " ד לאפות ממנה מעט אחר הפרשת החלה וכן כתב הרא " ש בפ' כל שעה ובהל' חלה וז " ל ור " מ היה נוהג כשלשין עיסה בביתו כדי לבשלו במים או לטגנו בשמן היה מצוה לאפות ממנה מעט וע " י כך נתחייבה העיסה כולה בחלה קודם שיקח ממנה מעט דחיישינן שמא תמלך עכ " ל אלמא דאפילו קודם שלקחה ממנה אותו מעט נתחייבה כולה בחלה ועוד נראה מלשונו דאדרבה דוקא קודם שלקח המעט נתחייבה כולה בחלה דכיון דדעתה ליקח ממנה מעט לאפותו דילמא תמלך לאפותו כולו אבל כשכבר לקח מעט לאפותו שוב לא חיישינן שמא תמלך דכיון שלא לקחה אלא מעט ואפאו מסתמא לא תקח יותר לאפייה ואיך שיהיה מ " מ מבואר דס " ל להרא " ש דע " י שדעתו לאפות ממנו מעט בחתיכה כולה בתלה קודם שיקח אותו המעט וכדברי רבינו ושרי ליה מאריה לב " י שנדחק לפרש מ " ט רבינו אם דעתו לאפות ממנה מעט דהיינו דוקא כשאפה אותו מעט וכו' וליתא אלא אדרבה לכתחלה צריך שיפריש חלה תחלה ואת " כ יאפה אותו מעט כדפרישית מיהו במרדכי פרק כל שעה בד " ה ועל אודות החררה הקטנה וכו' מבואר במ " ש בשם ר " מ שנוהגים הנשים ליקח מעיסה שמבשלין במים מעט עיסה ואופין אותו ומשימין אותו אצל העיסה ומפרישין חלה מעט ממנה ומן העיסה ביחד דנוטלין חלה מן האפוי על העיסה ומן העיסה על האפוי עכ " ל ואפשר דנקט הכי לרבותא דאף בכה " ג שכבר אפה אותו מעט חיישי' שמא תמלך ואצ " ל כשעדיין לא אפה אותו מעט דאיכא למיחש לשמא תמלך מיהו מדברי הרא " ש משמע דדוקא כשעדיין לא לקח אותו מעט לאפותו חיישינן שמא תמלך ולכן חייבת כולה להפריש ממנה חלה קודם שלוקח אותו מעט כדפרישית . ולענין הלכה יש לדקדק דבתחלה יפריש חלה ואח " כ יקח אותו מעט ויאפנו מיהו אם לקח תחלה אותו מעט ואפאו צריך ג " כ להפריש אח " כ חלה מכל העיסה אלא שיניח אותו המעט האפוי אצל העיסה ויפריש ממנו ומן העיסה כמ " ש במרדכי ודלא כמ " ש בש " ע דנמשך לדעתו שכתב כאן דאין להפריש חלה מהעיסה כולה אא " כ כבר אפה אותו מעט בתחילתה דליתא כתב במהרי " ל בה' פסח בדין חלה דבהפרשת חלה זו צריך לברך ואע " פ שהפרשה זו אינה אלא משום חששא דשמא תמלך מ " מ כיון דה " א בירושלמי דמטעם חששא זו דשמא תמלך הצריך ר' מונא להפריש חלה מכולה עיסה א " כ תקנתא דאמוראים היא ולכן צריך לברך ותו דאי איתא דאין לברך אלא מפריש חלה מספק בלא ברכה למה הצריך מהר " ם לאפות מעט עוגה קטנה בלאו הכי כמי כשמפריש חלה בלא ברכה יוצא י " ח בספק זה דשמא הוא כפי' ר " ת דמחייב בחלה בתחלתה עבה וסופה סופגנין אפילו היה דעתו בתחילה לבשלו במים או שמא כפי' ר " ש דאינו חייב אלא בנמלך אלא בע " כ דלא רצה מהר " ם להפריש בלא ברכה ולכן עשה תיקון זה לאפות עוגה קטנה ושרי ליה מאריה למהר " ש לוריא שכתב שאין לברך דמהר " ם לא עשה כן אלא כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא דליתא אלא כדפרי' וכדפסק מהרי " ל ובתשובת הרשב " א בסימן תקכ " ה כתב נמי על הא דאמר רבא עיסת ארנונא חייבת בחלה משום דלית ליה קלא ואיכא למיחש משום הרואין דאעפ " כ חייב לברך דכל שהצריכו חכמים להפריש או לשחוט מאיזה טעם שאמרו מצוה של דבריהם היא ועל מצוה של דבריהם מברכין עכ " ל והכי נמי דכוותא חייב לברך דתקנת חכמי התלמוד היא ולא דמי למ " ש הרשב " א בתשובה סימן שכ " ט בקטן שנולד מהול דאין לברך על המילה דשאני התם דכיון דגדולים חולקין מקצתן מחייבין לברך על ספק בדרבנן ומקצתן פוטרין מלברך בספק דרבנן הילכך בפלוגתא דרבוותא ספק ברכות להקל אבל הכא גבי חלה ודאי דרבנן היא דתקנת חכמים היא להפריש חלה אע " ג דלא תקנו אלא מטעם חששא בעלמא מ " מ מצוה דדבריהם היא וחייב לברך והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.329.6.1 ומ " ש וכן היה מנהג הר " מ וכו' כ " כ הרא " ש והמרדכי משמו ובסמוך כתבתי שחלוקים הם במנהגו זה :
Yoreh De'ah.329.7.1 ומ " ש ומ " מ לא היה מברך עליה ברכת המוציא וכו' טעמו דאע " ג דע " י אותו מעט שלקח מהעיסה ואפאה מתחייב כל העיסה בהפרשת חלה שמא תמלך מ " מ איכא ספק אם הוא כפר " ת דבלילתה עבה וסופה סופגנים חייבת בחלה מדינא אפי' כשהיה דעתו בשעת בלילה לבשלה ולטגנה כולה ולא יאפה ממנה כל עיקר וא " כ לחם גמור הוא וחייב נמי לברך המוציא כשתחלתה בלילתה עבה או שמא כפי' ר " ש דלאו לחם הוא לא לענין חלה ולא לענין ברכת המוציא והא דתנן חייבת בחלה אינו אלא כשלא היה דעתו מתחלה לבשלו ולטגנו אלא דנמלך אח " כ לעשותה סופגנין ולאפוקי נפשיה מפלוגתא לא היה אוכלה אלא תוך הסעודה ועיין בא " ח סימן קס " ח :
Yoreh De'ah.329.8.1 טריתא וכו' בפרק כיצד מברכין ( דף ל' ) וע " ל בסימן קס " ח :
Yoreh De'ah.329.9.1 חלט עיסה ברותחין וכו' משנה פ " ק דחלה המעיסה או החליטה פליגי בה ב " ש וב " ה ומפרש בפרק כל שעה ( פסחים דף ל " ז ) מעיסה קמח ע " ג רותחין [ חליטה רותחין ] ע " ג קמח ואסיק התם דבתרווייהו חייבין בחלה כי הדר אפייה בתנור אבל באילפס פטורין וכבר נתבאר דבאילפס נמי אינה פטורה אלא בנתבשלה בו במים או שאר משקים אבל בלא מים ובלאו משקים דינו כאילו אפייה בתנור וחייבת וכך הם דברי רבינו :
Yoreh De'ah.329.10.1 עיסה שנילושה במי ביצים או ביין וכו' משנה ר " פ שני דחלה עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ונאכלת בידים מסואבות ופי' מי פירות כל שאינו משבע משקים דהיינו יין דבש דבורים שמן חלב טל דם מים אלא כגון מי ביצים מי תותים מי רמונים וכל שיש לו שם לווי הו " ל מי פירות ואתא לאשמועינן דאע " פ דמי פירות אינו מחברין העיסה יפה חבור הוא לחלה ולפי שמי פירות אינם מכשירין דאינו מביא לידי הכשר אלא אחד מז' משקים וכדתנן בפרק בתרא דמס' מכשירין לפיכך נאכל בידים מסואבות והרמב " ם בפ' כתב וז " ל עיסה שנילושה ביין או שמן או דבש או מים רותחין וכו' כל אלו חייבין בחלה עכ " ל וצ " ע דנראה מדבריו הפך מ " ש רבינו בשמו דבנילושה במי ביצים חייבת בחלה שהרי הרמב " ם לא הזכיר אלא יין או שמן או דבש שהן מז' משקין ובירושלמי פרק ב' דחלה איתא דפליגי בה ר' יוחנן קאמר דאפי' ר " ע דמסכת טבול יום פ " ג דקאמר דמי פירות בעיסה אינו חבור לטומאה מודה הוא דמי פירות מחברים לחלה וריב " ל פליג דאין לך מחבר מכולם אלא ז' משקים בלבד והשתא אי איתא דס " ל להרמב " ם דאפי' מי פירות הוי חבור לחלה אמאי נקט יין ושמן ודבש שהם מז' משקים הוה ליה לאשמועינן רבותא אפי' מי פירות שאינן משבע משקין וכל' סתם משנה פ " ב דחלה וגם כן קשה אי איתא דס " ל דאין הלכה כסתם משנה זו ועיסה שנילושה במי פירות פטורה מן החלה הוה ליה לפרש לפיכך נלפע " ד דהרמב " ם היה מסופק בהלכה זו ולכן לא אמר בה לא חיוב ולא פטור ולא כתב בספרו אלא יין ושמן ודבש שהם מז' משקים דלד " ה הוי חיבור לחלה מיהו דברי רבינו קשה ליישבם דאפי' נאמר שבנוסחת הרמב " ם שביד רבינו היה כתוב מי ביצים בהדיא ודאי ט " ס הוא דא " כ לא היה לו לרמב " ם לומר עוד יין ושמן ודבש ועוד דלמה לו להרמב " ם לשנות ל' סתם משנה דנקט מי פירות ויכתוב במקומו מי ביצים ותו דלמה כתב בלא שום מים דמשמע דביין ודבש נמי קאמר בלא שום מים והא ודאי ליתא דהלא יין ודבש דינו כמו מים דמחבר העיסה לד " ה כדפרישית ודוחק הוא לומר דמ " ש בלא שום מים אינו חוזר איין ודבש דסמיך ליה אלא קאי אמי ביצים בלחוד שהזכיר בתחלת דבריו ועוד שכתב וא " א ז " ל היה מסתפק בדבר ובדברי הרא " ש מפורש דלא היה מסתפק אלא במי ביצים שאינן מז' משקים וכדמסיק לכן טוב ליזהר שלא ללוש עיסה במי ביצים וכו' אי לא מסתפינא הייתי אומר דנתחלף לו לרבי' הני מי פירות דתנן גבי חלה במי פירות דמצה דהתם כל מיני משקין הו " ל בכלל מי פירות דאין מחמיצין כשאין בהם תערובת מים כמ " ש רבינו בא " ח סימן תס " ב וחשב שגם גבי חלה כל משקין הוי בכלל מי פירות וליתא דהני מי פירות דחלה אינן אלא שאר מי פירות שאינן מז' משקין וכדתנן ונאכלת בידים מסואבות ואי איתא דמיירי נמי בז' משקין הלא אינהו דוקא מכשירין ולא שאר משקין . ולענין הלכה כיון דהרא " ש מסתפק אע " ג דהרשב " א בתשובה שהשיב להרא " ש כתב שדעתו נוטה להורות כסתם משנה דעיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה הלא הרא " ש גם לאחר שראה תשובת הרשב " א הסכים בפסקיו שלא ילושו במי ביצים בלא תערובת מים והרמב " ם לפי הנראה לע " ד מדבריו הוא ג " כ מסתפק הכי נקטינן ולפיכך לכתחילה לא ילוש במי ביצים או שאר מי פירות בלא תערובת מים ואם לש יפריש חלה בלא ברכה ואם יש לו עיסה כשיעור שלא הורמה יניח עיסה זו שנילושה במי פירות אצל עיסה שלא הורמה חלתה ויפריש חלה מעיסה שלא הורמה חלתה גם על זו שנילושה במי פירות וכל זה שלא כמה שפי' ב " י בדברי הרמב " ם גם לא כמ " ש לפסוק כהרשב " א ודו " ק . כתב סמ " ק סימן רי " ח על עיסה שנילושה בביצים כיון דאין העיסה מוכשרת לקבל טומאה א " כ חלתה טהורה ואסור לשרוף אותה וצריך ליתנו לכהן קטן ולכן יש ליזהר דאין ללוש במי ביצים או שאר פירות בלא תערובת מים או יין ושמן ודבש ואע " ג דאם לתת את החטים קודם שנטחנו נכשרו ונטמאה העיסה אפ " ה איכא ספק דילמא לא לתתו את החטין ולא הוכשרו מעולם ע " כ אין לשרוף חלתה אלא יתנו אותה לכהן קטן אם נילוש במי פירות בלא תערובת מים אי נמי יצרף אותה על עיסה אחרת ויפריש מעיסה אחרת גם על זו כדפרי' לעיל בסמוך .
Yoreh De'ah.330.1.1 עיסת נכרי פטורה אפי' לשה לו ישראל משנה פ " ג דחלה ורצונו לומר דלא אמרינן כיון שגלגלה ישראל חייב הישראל להפריש חלה וישלם דמי החלה לנכרי דאין גלגולו של ישראל מחייב העיסה של נכרי . ושל ישראל חייבת אפי' לשה לו נכרי ה " א בתוספתא פ " ק דחלה . נתנה לישראל במתנה וכו' משנה שם פ " ג דחלה : עיסת השותפין חייבת ר " פ ראשית הגז :
Yoreh De'ah.330.2.1 ישראל שהוא שותף עם הנכרי וכו' משנה פ " ג דחלה :
Yoreh De'ah.330.3.1 ומ " ש ויכול להפריש מיניה וביה פי' אע " ג דאי אפשר שלא יהא במה שמפריש מעיסת נכרי ונמצא שהוא מפריש מן הפטור על החיוב אפ " ה מפריש מיניה וביה דכיון דיש בילה בדבר לח לכ " ע א " כ אי אפשר שלא יהא במה שהוא מפריש ג " כ משל ישראל וחלה אין לה שיעור מן התורה כ " כ הרא " ש בהל' חלה וכתב רבינו שמשון וכי פטרינן בראשית הגז שותפות נכרי מן החלה בשאין בחלקו של ישראל כשיעור עכ " ל וכן כתב הרא " ש ומביאו ב " י משמע דס " ל דביש בחלקו של ישראל כשיעור חייבת בחלה אפי' בנכרי עומד עליו ומפורסם שיד הנכרי באמצע והכי נקטינן ודלא כמ " ש בכלבו לפטור את הישראל כשמפורסם שיד הנכרי באמצע ומביאו ב " י . עוד כתב בסה " ת דההיא דראשית הגז אפי' יש בשל ישראל כשיעור פטורה דמיירי שקנו הקמח יחד הישראל והנכרי דבכל פורתא יש לנכרי חלק בו ומתניתין דמחייבת ביש בשל ישראל כשיעור מיירי בדקנו כל אחד לבדו הקמח ואח " כ לשו קמחן יחד והביא ראיה מהירושלמי ומשמעו' הפוסקים דלא כוותיה אלא בכל ענין אם יש בישראל כשיעור חייבת בחלה אפילו קנו הקמח יחד : כתבו הרי " ף והרא " ש בפ " ק דפסחים דהלכה כלישנא בתרא דרבא דעיסת ארנונא חייבת בחלה ואע " ג דלא מצי מסלק ליה בזוזי דשמא ימלך הנכרי שלא ליטלה ואפי' אין שיעור חלה בשל ישראל חייבת בחלה וטעמא הוי כיון דעיסה לית ליה קלא דלנכרי היא וכשיאכלנה בלא הפרשת חלה הרואה אומר שלו היא ואוכלה הילכך משום מראית העין חייבת בחלה אבל גבי שותפות הנכרי אפי' ימלך הנכרי לא יטלנה מ " מ היא של נכרי הילכך אין בשל ישראל כשיעור פטורה וה " א בירושלמי והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.330.4.1 נכרי שהיה לו עיסה ונתגייר וכו' משנה פ " ג דחלה והא דספק חייב משום דהוי ספק איסורא דשמא יאכל טבל הילכך צריך להפריש חלה מיהו לענין ממין המע " ה מפריש ומוכרה לכהן :
Yoreh De'ah.330.5.1 שני נכרים שעשו ב' קבין וכו' ה " א בירושלמי והטעם דאע " פ דכשהיה כשיעור ואח " כ נתגיירה פטורה שאני התם דהיה לה שעת חובה כיון שהיה בה כשיעור ונפטרה כיון שהיה נכרי שוב אינה חוזרת להתחייב אבל הכא שלא היה לה שעת חובה מעולם כיון שלא היה בה כשיעור אלא עכשיו הגיע לה שעת חובה כשהוסיף עליה והשלימה לכשיעור לאחר שנתגייר חייב :
Yoreh De'ah.330.6.1 ומ " ש ובשני ישראלי' כיוצא בזה פטורים כדפרי' לעיל הוא בסי' שכ " ו ולשם כתבתי ליישב השגת הראב " ד ע " ז ועמ " ש ב " י כאן :
Yoreh De'ah.330.7.1 היתה העיסה בין ישראל ובין הנכרי והוסיף כל אחד על שלו עד שהשלימו לכשיעור של ישראל חייבת ושל נכרי פטורה פי' אם נתגייר ואח " כ השלימו לכשיעור פטורה וכ " פ הרמב " ם בפ " ז ואיכא לתמוה כיון דהרמב " ם ורבינו פסקו בב' נכרים שעשו ב' קבין בשותפות וחלקו אותה ואחר כך נתגיירו וכו' דחייבים ובשני ישראלים כיוצא בזה פטורים א " כ הכא בישראל ונכרי איפכא מיבעיא ליה דשל נכרי חייב ושל ישראל פטור וכך הקשה הראב " ד בהשגות ונ " ל דלא קשיא לפי גירסת הירושלמי בפ " ג דה " ג ישראל ונכרי שעשו ב' קבין וחלקו והוסיף זה על שלו וזה על שלו ניחא חלקו של ישראל חייב חלקו של נכרי מהו כלום חלקו של ישראל חייב אלא מפני חלקו של נכרי חלקו של ישראל חייב וחלקו של נכרי פטור והכי פירושו דקאמר ליה הא דפשיטא לך דחלקו של ישראל חייב כשהיה לו שותפות עם נכרי ובשני ישראלי' שותפים כיוצא בזה פטורים בע " כ דסבירא לך דבשני ישראלים כבר היה לה שעת חובה שהרי היה בה כשיעור ואם לא עשאוה לחלק היתה חייבת כיון דשניהם בר חיובי חלה נינהו אלא שנפטרה מפני שעשאוה לחלק הילכך עכשיו שחלקוה שוב אינה חוזרת להתחייב דהו " ל כאילו הורמה ממנה חלתה באותה שעה אבל בישראל ונכרי דאפילו לא עשאוה לחלק לא היה לה שעת חובה לחלקו של ישראל כיון שלא היה בה כשיעור ומה שנשתתף בה עם הנכרי ויש בה כשיעור בשותפות אינו מביא לה שעת חובה כיון דנכרי לאו בר חיובא הוא וחשבינן לחלקו של נכרי כאילו היתה בעיסתו כשיעור שנפטר מחיובא ואינה מצטרפת עם חלקו של ישראל להגיע לה שעת חובה וחלקו של ישראל חשבינן נמי כאילו נילוש לבדו ומשום הכי כשהשלימה ישראל לכשיעור חייבת א " כ כיון שחלקו של ישראל אינו חייב אלא בשביל חלקו של נכרי דנשתתף עם הנכרי דלאו בר חיובא הוא הילכך דינא הכי הוא חלקו של ישראל חייב וחלקו של נכרי פטור דהו " ל כאילו היה בה כשיעור ולא דמי לב' נכרים דכיון דשניהם לאו בר חיובי נינהו אין אחד גורם לחבירו פטור ולא חשבינן להו כאילו היה בה כשיעור לא לזה ולא לזה ולפיכך כשחלקו ונתגיירו והשלימו לכשיעור שניהם חייבים והדבר פשוט לפע " ד דבישראל ונכרי אין חילוק בין שעשאוה מתחלה לחלק ובין עשו ע " מ שלא לחלק בכל ענין של ישראל חייב ושל נכרי פטור ומטעמא דפרי' ודלא כמ " ש ב " י . ואיכא לתמוה דבמנחות פר " י ( דף ס " ז ) איתא דחלת נכרי אפי' בארץ ונכרי שהפריש פטר חמור חלתו נאכלת לזרים ופטר חמור גוזז ועובד בו ולעיל ס " ס שכ " א כתב רבינו דין פטר חמור וכאן השמיט דין חלה ולמה לא כתבו אבל הרמב " ם כתבו בפ " ו ומביאו ב " י וע " ש . עוד הקשה ב " י מפני מה אין בודקין נכרי כשמפריש חלה שמא לבו לשמים להקדישה וטעונה גניזה כי היכי דבודקין לנכרי כשהפריש תרומה כדלקמן בסי' שנ " א ותירץ שלא אמרו כן אלא בתרומה דמדרבנן הויא תרומה בא " י אבל חלה דאפילו מדרבנן נאכלת לזרים אפי' חלת נכרי בארץ הילכך לא הצריכוהו בדיקה וקושיא זו ופירוקה שייך נמי גבי פטר חמור שהפרישו נכרי דלא הצריכוהו בדיקה ונגזז ונעבד כדלעיל בס " ס שכ " א וכבר כתבתי זה שם :
Yoreh De'ah.331.1.1 מפני שאין נוהגין וכו' עד פר " י דהיינו דוקא במקומות הקרובים וכו' כן כתבו התוס' בע " ו פרק ר' ישמעאל ( עבודה זרה דף נט ) וכך הם דברי הרמב " ם בריש פ " א דהל' תרומות וכן כתב הר " ן בפ " ק דביצה אלא שכתב דאינן חייבות אף במקומות הקרובים אלא בפירות שדומין לשל א " י וכדאיתא בירוש' :
Yoreh De'ah.331.2.1 ומ " ש אבל בא " י נוהגים וכו' כלומר בח " ל לא אשכחן מאן דפליג אפר " י דמחלק בין מקומות הקרובים דחייבום חכמים ובין מקומות הרחוקים דלא חייבום חכמים אבל בא " י אע " ג דכ " ע מודים דאף בזמן הזה נוהגים מ " מ איכא פלוגתא בין המפרשים דלהרמב " ם ודעימיה אינו אלא מדרבנן אבל ר " י פי' שהם דאורייתא וכו' ודברי הרב רבי' משה בר מיימוני בזה הם סוף פ " א דה " ת :
Yoreh De'ah.331.3.1 ומ " ש רבינו ינאי דלא שייך האי טעמא אלא גבי חלה וכו' כך השיג עליו הראב " ד לשם וכבר האריך ב " י כאן ובספר כ " מ ליישב השגה זו גם מה שקשה עוד על דבריו ע " ש ובסמוך יתבאר הנלפע " ד ביישוב זה :
Yoreh De'ah.331.4.1 ומ " ש ומ " מ איכא מ " ד דהאידנא אינו אלא דרבנן וכו' לאו מאן דאמר מתנאי ואמוראי קאמר רבינו כנראה מדברי ב " י דא " כ היאך כתב על זה אבל ר " י פירש שהם דאורייתא דלא יבא ר " י לחלוק אשום תנא או אמורא אלא ר " ל איכא מ " ד מן המפרשים דאשכחן לרבי' שמשין שכתב רפ " ז דשביעית אמחליקת דרבי יוסי בר חנינא ור " א בירושלמי דר " א דאמר מאליהן קבלו ס " ל דקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא וברשותן של בני עולה גולה היה שלא לקדש והם הלכו וקידשו ונתחייבו מן התורה וכיון שכן בטלה עכשיו קדושת הארץ דסתמא לא היה בלבן אלא בזמן שבה " מ קיים הואיל והדבר תלוי בהם והיינו כרבנן דר' יוסי פרק הערל דתרומה בזמן הזה דרבנן :
Yoreh De'ah.331.5.1 ומ " ש אבל ר " י פי' שהם דאורייתא וכו' היינו דס " ל כפי' השני שכתב לשם רבינו שמשון דההיא דמאליהן קבלו איכא לאוקומי במעשר פירות דוקא אבל של דגן ותירוש נתחייבו בו מן התורה וכר' יוסי פרק הערל דירושה ראשונה ושנייה יש להם ושלישית אין להם ואע " ג דרבנן פליגי עליה דרבי יוסי אפ " ה כיון דחזינן דרבי יוחנן ס " ל כר " י הכי נקטינן . וצ " ע מאין מצא שר " י פסק כך דבתוס' פרק הערל ( יבמות דף פ " ב ) בד " ה ירושה ראשונה כתבו בשם ר " י אלו השני פירושים ולא הכריע ותו קשה דהסמ " ג בה' תרומות כתב להדיא בשם ר " י דאינו חולק אהרמב " ם אלא דסובר דבימי עזרא היתה הקדושה מן התורה אבל אחר שגלו ממנה אין קדושתה מן התורה ולא נתחייבו אלא מדרבנן וצ " ע . וליישב דעת הרמב " ם נראה לפע " ד דס " ל כפי' הראשון שהבאתי שכתבו ר " י ורבינו שמשון דר' יוחנן דקאמר ואנא דאמרי כר' יוסי לאו משום דסבר ר' יוחנן כוותיה אלא משום דאליבא דרבי יוסי אאנדרוגינוס דמתניתין קיימי אבל ר' יוחנן גופיה סבר כדאמר במדרש רות מעשרות כיון שגלו נפטרו והם חייבו עצמם מאליהם כלומר מדרבנן לבד וכדמשמע פשט הסוגי' בירוש' בכמה מקומות והשתא ס " ל להרמב " ם דלפי זה קשה אמאי לא נימא אפילו את " ל דקדושה ראשונה בטלה מ " מ קדושה שנייה שחזרו וקדשוה הוי קדושה מן התורה לפחות לשעתה אלא בע " כ דמדכתיב כי תבואו משמע דוקא ביאת כולכם כמו שהיה בירושה ראשונה והא דקאמר ס " פ יוצא דופן ובפ " ב דכתובות ואמינא להו אנא אפילו למ " ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דתניא אם נאמר כי תבואו וכו' בדרך דחייה איתמר דאיכא למידחי דשאני חלה דכתיב בבואכם אבל למסקנא דקי " ל כרבנן דר' יוסי דתרומה בזמן הזה דרבנן כי תבואו נמי משמע בביאת כולכם ובזה נסתלקו השתי השגות שהשיגו הראב " ד גם השלישית מדברי הרמב " ם עצמו שכתב בתחלת הפ' התרומה והמעשרות אינן נוהגין מן התורה אלא בא " י בין בפני הבית בין שלא בפני הבית נראה דאינה השגה דלא היתה כוונתו בלשון זה אלא לומר דבח " ל אין לנהוג תרומות ומעשרות בשום פנים אף בפני הבית ואפילו בזמן שכל ישראל היו בא " י אבל עיקר דינן בא " י כתבו הרב אח " כ באותו פרק בביאור שכתב כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה וכו' דדעתו לומר דקדושה ראשונה שהיתה בביאת כל ישראל דקדושתה מן התורה קידשוה לשעתה ולא קידשוה לעתיד לבא אבל קדושה שנייה שלא היתה בביאת כל ישראל ולא קידשוה אלא לנהוג בה תרומות ומעשרות מדרבנן אותה קדושה עומדת לעולם לשעתה לע " ל עד שיבואו כל ישראל בירושה השלישית ע " ש ברמב " ם מבואר כדפרי' ועיין בסמ " ג הלכות תרומות ובביאורי הרא " ם לסמ " ג בהלכות חמץ :
Yoreh De'ah.331.6.1 ומ " ש הילכך הזורע בא " י וכו' כלומר כיון דבא " י איכא חיובא לפחות מדרבנן חייב להפריש ונקט הזורע דבזה הכל מודים משא " כ בלוקח כמ " ש בסוף סימן זה : ומ " ש וזה סדרן וכו' פשוט בפרק שני דמסכת ידים ובכמה מקומות בתלמוד : ומ " ש ובח " ל וכו' עד נותנים מעשר עני כמו בששית והרחוקים כמו בבל נותנים מעשר שני מפרש בפ " ד דמסכת ידים דה " ט דכיון דסמוכים לא " י הם יהיו עניי א " י נסמכין עליהן בשביעית : ומ " ש שמיטה היא שנת פ " ח לר " י וכו' ט " ס הוא ועיין בח " מ סימן ס " ז לשם נתבאר בס " ד :
Yoreh De'ah.331.7.1 וזה משפט התרומה וכו' עד וחכמים נתנו בה שיעור וכו' בפ " ד דתרומות ואף על גב דבירושלמי מפיק לה מקראי דכתיב זאת התרומה אשר תרימו ששית האיפה וכו' כתבו התוספות בפרק אלמנה ניזונות דאסמכתא בעלמא נינהו דהא שמואל גופיה אמר התם תן ששית על וששיתם וכו' והכא קאמר שמואל דחטה אחת פוטרת את כל הכרי וכ " כ סמ " ג בהלכות תרומות . ומ " ש בד " א בזמן שא " י בטהרתה וכו' בר " פ הזרוע וכתבו התוס' דהיינו דוקא כשיש כהן חבר אבל אי ליכא כהן חבר אלא ע " ה יתנו לו ואל ימתין עד שיזדמן לו חבר והביאו ראיה לדבר :
Yoreh De'ah.331.8.1 ומ " ש ומיוחס ה " א בפ " ב דכתובות :
Yoreh De'ah.331.9.1 ומ " ש בין גדול בין קטן הרמב " ם בפ " ו כתב שנאכל לכהנים בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקבות וכו' וה " א בגמרא תעשה באדם אחד שהיה מל " ת ואמר זכורני כשאני תינוק ומורכב על כתיפו של אבא והוציאני מבית הספר והפשיטוני את כתנתי והטבילוני לאכול בתרומ' ליערב ואיכא למידק מנ " ל לרבינו דנותנין אותה לקטן דאע " פ דנאכלת לקטנים אפ " ה אין נותנים אותה אלא לגדול מידי דהוה אעבדיו שנאכלין להם אבל אין נותנין להם וצ " ע מיהו לדעת רבינו ודאי מדמשוה אכילה לנתינה ה " ה דנותנים לכהנת מדכתיב לבניך ולבנותיך ולא דמי לפדיון הבן דלאהרן ולבניו כתיב למעוטי כהנת וכדלעיל בריש סימן ש " ה אבל בתרומה הכל מודים דאף לכהנת בין גדולה בין קטנה :
Yoreh De'ah.331.10.1 ומ " ש אבל האידנא וכו' עד מפריש כל שהוא אפילו חטה אחת איכא למידק הלא אפילו בזמן שהיה טהרה בארץ היה צריך להפריש כשיעור שנתנו חכמים אפילו נטמא הדגן קודם שיפריש כדאיתא בפרק במה מדליקין ובפרח הערל מדכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה הטהורה נאכלת והטמאים יהנו בשריפתה וא " כ למה יגרע האידנא שלא יפרישנו כשיעור בשביל שהיא טמאה וי " ל דהאידנא שאני כיון דלא היה לה שעת הכושר ולא היתה ראויה באכילה כלל אוקמוה חכמים אדינא דאורייתא דאפילו חטה אחת פוטרת כל הכרי ובספר התרומה הל' א " י כתב וז " ל ובזמן הזה יפרישו מעט דמן התורה חטה א' פוטרת כל הכרי וא " ת ומ " ש מחלה דבשתי חלות שהיו מפרישין ביש מקומות היתה אחת לאור ויש לה שיעור ומפרש בירושלמי משום שהיתה מן התורה אע " פ שהן טמאות . וי " ל לפי שהן קרובים אל מקום טהרה ונאכלת ושם יש לה שיעור אבל תרומה אפילו את " ל דדאורייתא היא כיון שאין שום תרומה נאכלת לפי שכולן טמאין אין לה שיעור ועוד דהעיקר דתרומה בזמן הזה דרבנן דלא קדשה לעתיד ואינו דומה לחלה :
Yoreh De'ah.331.11.1 ומ " ש ונותנה לכהן אפילו לעם הארץ כ " כ הרמב " ם בפ " ו דנותן תרומה טמאה אף לכהן ע " ה והראב " ד השיג עליו ואמר שאינו מחוור והרב המגיד כתב שדעת הרמב " ם מדתנן בפ " ד דחלה ואלו ניתנין לכל כהן וכו' עד ושמן שריפה ר " ל תרומה שנטמאה שעומדת לשריפה דהרמב " ם מפרש המשנה כצורתה ומשמעה דר " ל לכל כהן אע " פ שהוא עם הארץ ורבינו שמשון פי' שם דלכל כהן אינו בא לרבות עם הארץ אלא לחבר אע " פ שאינו אוכל חולין בטהרה ע " כ לשונו וכ " כ בכסף משנה .
Yoreh De'ah.331.12.1 ומ " ש והוא שורפה פי' אבל בקבורה לא כיון שהיא טמאה דהנשרפים לא יקברו כדאיתא בשלהי תמורה :
Yoreh De'ah.331.13.1 ומ " ש ויכול להניחה עד שישרפנה וכו' בפרק כל שעה ריש ( פסחים דף ל " ד ) אבא שאול גבל של בית רבי הוה והיו מחמין לו חמין בחטין של תרומה טמאה ללוש בהן עיסה בטהרה ומותבינן אמאי ניחוש דילמא אתי בהו לידי תקלה אמר רב אשי בשליקתא ומאיסתא ותו אמר התם סוף [ דף ל " ג ] דהא דתניא מדליקין בפת ובשמן של תרומה שנטמאת ולא חיישינן לתקלה היינו טעמא דפת זריק ליה בין העצים ושמן דרמי ליה בכלי מאוס וה " א בסוף פרק קמא דפסחים סוף [ דף כ' ] דקאמר שמן נמי אתי לידי תקלה ומהדר דרמי ליה בכלי מאוס וכתב בסה " ת הלכות ארץ ישראל דהיינו דוקא בזמנם שהיו טהורים ואכלו התרומה הטהורה ולכך יש לחוש פן יאכל גם הטמאה אם לא ימאסנה אבל בזמן הזה שאין אוכלים שום תרומה ליכא למיחש למידי ואפילו היא נקייה עכ " ל וזהו שכתב גם רבינו ויכול להניחה עד שישרפנה וכו' עד כיון שאין שום תרומה נאכלת דכתב כך על פי סה " ת :
Yoreh De'ah.331.14.1 ומ " ש אבל זר אסור ליהנות בשריפתה וכו' בפרק כל שעה שם בתוס' בד " ה מחמין לו חמין כתבו וז " ל אומר ר " ת דלכהנים של בית ר' היו עושין כן דלישראל לא שריא אלא הנאה שאינה של כלוי כמו עירוב דמערבין לישראל בתרומה אבל הנאה של כלוי כגון להאכיל לבהמתו או להדליק לישראל אסור כדאמר בפ " ק דע " ז כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה ובמסכת תרומות נמי אמרינן מדליקין בבתי כנסייות ובבתי מדרשות בשמן של תרומה שנטמא ברשות כהן פי' אם יש שם כהן דנר לאחד נר למאה ור " י אומר דטעמא משום דדרשינן משמרת תרומותי וכו' וכ " כ באגודה לשם וכן הוא בסה " ת :
Yoreh De'ah.331.15.1 ואין מפרישין אותה אלא מן המוקף משנה פרק שני דבכורים ופ' קמא דחלה וילפינן לה מדכתיב גבי תרומת מעשר והרמותם ממנו תרומת ה' ממנו מן המוקף וכתבו התוס' בפ " ק דביצה דאיתא בירושלמי כל התורה למידה ומלמדה חוץ מתרומת מעשר דמלמדת ואינה למידה דהא ממנו דכתב גבי תרומת מעשר דמיניה נפקא מוקף מוקמינן לה בתרומה גדולה אבל בתרומת מעשר מדאורייתא לא בעינן מוקף וכן כתב סמ " ג בהלכות תרומות :
Yoreh De'ah.331.16.1 ומ " ש בד " א בארץ ישראל וכו' ריש פרק עד כמה אמר שמואל תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואח " כ מפריש וכתבו התוספות משמע דלא בעינן מוקף מיהו הייתי יכול לפרש שבאחרונה לאחר שיפריש התרומה ישאר ממנו שיתקיים בו מוקף אבל בקונטרס פי' דאוכל והולך וישייר כדי תרומה באחרונה ויפרישנה עכ " ל ומחלוקת זו הוזכר בתוס' פ " ק דביצה לענין חלה ביום טוב וע " ל בהלכות חלה סימן שכ " ג ובא " ח סימן תנ " ז :
Yoreh De'ah.331.17.1 אף על פי שאין לה שיעור למטה וכו' משנה סוף פ " ק דחלה ובפרק ראשית הגז מפרש טעמא משום דכתיב בה ראשית שיהיו שיריה ניכרים :
Yoreh De'ah.331.18.1 ומ " ש וזה הדין אם הוכשרה וכו' כלומר זה הדין שכתבתי לעיל אבל האידנא שהכל טמאים וכו' והוא שורפה אינו אלא כשהוכשרה וכו' עד וטמא אסור לאכול בתרומה טהורה כלומר אף בטהורה אסור : ומה שכתב ואי אפשר לאוכלה וכו' טעמו מדתנן בחלק גבי עיר הנדחת ותרומות ירקבו אלמא דשרפה עם שלל העיר אסור לכך טוב לקוברה כ " כ סה " ת לשם ע " ש ר " י :
Yoreh De'ah.331.19.1 ומ " ש וטוב יותר להכשירה וכו' פירוש טוב יותר להכשירה כדי שתטמא ויוכל לשרפנה מיד כלומר מיד בשעת שריפה ולא יבא לידי תקלה שאם לא יכשירנה אלא יקברנה איכא למיחש שמא יבא שום אדם לידי מכשול באורך הזמן שימצאנה ויהנה ממנה ואף על גב דלעיל כתב ויכול להניחה עד שישרפנה וכו' ולא חיישינן שמא יבא ליהנות ממנה וכו' היינו דלא חיישינן שהוא בעצמו יבא ליהנות ממנה דכיון דהוא מניחה עד שעת שריפה בלבד שהוא זמן מועט לא חיישינן אבל בטהורה דאינה שורפה אלא קוברה וגונזה חיישינן שמא אדם אחר ימצאנה ולא ידע שהיא תרומה ויבא ליהנות ממנה שהרי אפילו בשהיית י " ב חודש חיישינן לתקלה כדכתבו התוס' פ " ק דשבת ( דף י " ז ) בד " ה דילמא משהי וליכא למימר נמי נרמי ליה בכלי מאוס דתו ליכא למיחש לתקל' דתבואה לא ממאסה כי רמי לה בכלי מאוס כדמשמע פ " ק דשבת דתרומה טמאה אסור לכהן לישהנה כדי שיזרענה שמא אתי בהו לידי תקלה ולא אמרינן דנרמי להו בכלי מאוס ועוד דאף לשלקן ולמאסן חיישינן דשמא בתוך כך אתי בהו לידי תקלה כמ " ש בתוס' פרק כל שעה אמאי דקאמר בשליקותא ומאיסתא דדוקא כשהן כבר מאוסות ועוד דדוקא היכא דחיישינן דילמא אתי למיכל מינה התם הוא כיון דרמי לה בכלי מאוס תו לא אתי למיכל מינה אבל כאן שאסור אף בהנאת שריפה כי רמי לה בכלי מאוס נמי אתי בהו לידי תקלה שידליקנה ויהנה ממנה וכ " כ הר " ם מרוטנבורק גבי נר חנוכה כדכתב רבינו בח " ח סימן תרע " ז וב " י נתקשה לו מ " ש טהורה מטמאה דאין טעם לחלק ביניהם ולמאי דפרישית ניחא ומ " ש וטוב יותר להכשירה קודם מירוח וכו' טעמו משום דלאחר שבא לה חיוב תרומה אסור לגרום טומאה לחולין שבא " י שהחיוב בה מן התורה דחולין הטבולין לתרומה כתרומה דמו וכל זה מסה " ת :
Yoreh De'ah.331.20.1 ואח " כ מפריש אחד מעשרה וכו' פלוגתא דר " ע ור " א בן עזריה בפ " ב דכתובות ופסק כר " ע דקאמר מעיקרא מקמי דקנסינהו עזרא ללוים על שלא עלו עמו לירושלים הוי מעשר ללוים בלחודייהו ולבתר קנסא הוה בין לכהנים בין ללוים דללוים נמי יכול ליתן שהרי ר " ג בספינה נתן לר " י בן חנניא שהיה לוי וכ " כ התוס' לשם וכ " כ עוד בפ' המוכר את הספינה וכ " כ בספר התרומה בהלכות א " י וז " ל הרמב " ם בפ " א דה' מעשר ועזרא קנס את הלוים בזמנו שלא יתנו להן מעשר ראשון אלא ינתן לכהנים לפי שלא עלו עמו לירושלים עכ " ל משמע דס " ל דלא קנס עזרא אלא ללוים שבדורו בלבד אבל אחר דורו דין תורה במקומו עומד שלא ינתן אלא ללוים ודברי רבינו כדברי התוס' שלכל הדורות קנס עזרא ויכול ליתנם לכהן כמו ללוי ולהלכה לאפוקי נפשיה מפלוגתא דרבוותא לא יתנו אלא ללוים ולא לכהן ודלא כרב בהגהת ש " ע שכתב די " א דינתן אף לכהן ומה שקשה אדברי הרמב " ם כבר יישבה בית יוסף באורך בסימן זה וגם בכסף משנה לשם :
Yoreh De'ah.331.21.1 ומ " ש והכהן או הלוי וכו' עד יעכבנה לעצמו כ " כ הסמ " ג בה' תרומות דה " א בספרי לפי שהכהנים נוטלין מן הכל יכול יהו אוכלים בטבלן ת " ל כן תרימו גם אתם ודרשו בספרי אתם אלו הלויים גם אתם לרבות הכהנים ע " כ ומכאן שכל עונשי טבל אין חילוק בין כהן ללוי וישראל כי כולם שוין בדבר וכ " כ הסמ " ג בלאוין קמ " ז וכן פירש " י להדיא בפ' האשה רבה ( יבמות דף פ " ט ) ובפ' האיש מקדש ( קידושין דף מ " ו ) וכך תפסו התוס' בפשיטות בפרק יש מותרות ( יבמות דף פ " ו ) בד " ה מה תרומה דכהן אסור לאכול טבל ומלשון הברייתא בפ' הנשרפין ואלו שבמיתה האוכל את הטבל וכהן טמא שאכל את התרומה מדתני בסתם האוכל את הטבל משמע דאף כהן אסור בטבל דאל " כ היה לו לומר לוי וישראל האוכל את הטבל כדקתני בסיפא וכהן טמא שאכל את התרומה אלא ודאי כל אוכל טבל אפי' כהן הוא במיתה לפיכך קאמר סתם האוכל את הטבל :
Yoreh De'ah.331.22.1 מ " ש ודינה כדין תרומה גדולה פי' ולכך צריך לשורפה אם נטמאת לאחר שהוכשרה וכ " כ בסה " ת והכי משמע בברייתא פ " ק דביצה ( דף יג ) דדיניהם שוין במקצת דברים ועיין במשנה פ' שני דבכורים :
Yoreh De'ah.331.23.1 ומ " ש והנשאר הוא ממונו וכו' בפ' יש מותרות פליגי בה רבנן ור " מ ופסקו הפוסקים דאין הלכה כר " מ דאמר מעשר ראשון אסור לזרים :
Yoreh De'ah.331.24.1 ומ " ש וכן כהן ולוי צריכים להפריש וכו' כבר כתבתי בשם סמ " ג שכתב דה " א בספרי וכ " כ הרמב " ם בפ " א מה' מעשר וכן כל שאר מתנות כהונה צריך הכהן והלוי להפריש אפילו פטר חמור והוא לעצמו מלבד פדיון הבן שאין כהן ולוי חייבים להפריש כלל כמו שנתבאר בסימן ש " ה :
Yoreh De'ah.331.25.1 ואם הפריש הישראל מעשר בשבלים וכו' מימרא דריש לקיש פ' קמא דביצה ( דף י " ג ) ופ' כל שעה ( פסחים דף ל " ה ) ופ' ג' שאכלו ומפיק לה מקראי והכי פירושו לא מיבעיא דהישראל אין צריך ליתן לכהן אלא אחד מחמשים תרומה במה ששייר ואין צריך ליתן ממה שהקדים ללוי בשבלים אלא אף הלוי פטור ונמצא שהכהן מפסיד התרומה ממה שהיה מגיע לו משבלים שהקדימו הלוי :
Yoreh De'ah.331.26.1 לוי שלקח המעשר בשבלים לא יתן ממנו תרומת המעשר בשבלים וכו' וליתן תרומת המעשר דגן ואינו חייב ליתן תרומת המעשר מן התבן וכו' כצ " ל והיא ברייתא פרק קמא דביצה [ דף י " ג ] בן לוי שנתנו לו שבלים במעשרותיו עושה אותן גורן ענבים עושה אותן יין זיתים עושה אותן שמן ומפריש עליהן תרומת מעשר ונותנן לכהן וקאמר רבא קנסא ופירש רש " י על שהקדים וגרס להערים לעבור על דברי תורה שהמשנה סדר המעשרות בלאו מלאתך ודמעך לא תאחר דה " ק לא תאחר תרומה להקדים לה מעשר עד כאן לשונו ואיתא תו התם דלא בעי ת " מ מדידה אלא מפרישה באומד כדין תרומה גדולה וכדאבא אלעזר בן גומל ורבינו שלא כתב כך נראה שפוסק דבעי מדידה כסתם משנה פ " ד דתרומות דלא כאבא אלעזר בן גומל וכן פסקו הרמב " ם והסמ " ג והר " ש בפירושו האריך על זה בפ " ק דתרומות :
Yoreh De'ah.331.27.1 ומפרישין ת " מ אפילו שלא מן המוקף משנה פ " ב דבכורים ואף על גב דבפרק כל הגט קאמר דלא נחשדו חברים לתרום ת " מ שלא מן המוקף היינו למצוה מן המובחר ודאי תורמין מן המוקף ולא נחשדו חברים שלא יעשו מצוה מן המובחר לכתחילה כמ " ש התוספות לשם מיהו כיון דמדינא הויא ת " מ שלא מן המוקף לא חשש רבינו לכתוב דלכתחילה יפרוש מן המוקף דהא פשיטא היא אבל הרמב " ם פ " ג דהלכות חרומות דקדק לבאר דת " מ אין תורמין אלא מן המוקף וכ " כ סמ " ג ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.331.28.1 ואח " כ יפריש וכו' וזה משפטו אם לא הוכשר אז הוא טהור והיה ראוי לאכלו בירושלים כ " כ ספר התרומה בהלכות א " י ותימה הלא כתב סה " ת גופיה והביאו רבינו לעיל בסמוך גבי תרומה דאם לא הוכשרה התבואה וטהורה היא אפילו הכי אינה ראויה לאכילה שהכל טמאים וטמא אסור לאכול בתרומה טמאה אם כן מעשר שני נמי אף על פי שטהור הוא כיון דלא הוכשרה התבואה מכל מקום הכל טמאים והאוכל מעשר שני בטומאה לוקה שנאמר ולא בערתי ממנו בטמא בין שהמעשר טמא והאוכל טהור בין שהמעשר טהור והאוכל טמא וכדאיתא פרק אלו הן הלוקין ( מכות דף י " ט ) ובפרק הערל ( יבמות דף ע " ד ) וכתבו הרמב " ם רפ " ג דהלכות מעשר שני והסמ " ג לאוין רפ " ב וא " כ היאך כתב דמעשר שני ראוי לאוכלו בירושלים ודברי סה " ת שכתב פסק דין דמעשר שני אף בזמן הזה שכל אדם טמא אם הפירות לא הוכשרו מותר לאכלו בירושלים לא ידעתי ליישב אבל דברי רבינו יש ליישב דה " ק אע " פ דהיה ראוי לאכלו בירושלים אף בזמן הזה אם היה בידם אפר פרה אדומה והיה טהרה בישראל אף לאחר החורבן אפילו הכי אי אפשר לאכלו כיון שאין מזבח ובסמ " ג עשה סימן קל " ו כתב וז " ל ובסה " ת פירש שאם הפירות לא הוכשרו שמותר בזמן הזה לאוכלו בירושלים לא ידעתי מניין לו עד כאן לשונו אפשר שהיה קשה לו מה שהקשתי מיהו דברי רבינו התיישבו על נכון :
Yoreh De'ah.331.29.1 ומ " ש שאף על פי שאין חומה וכו' גם זה כתב סה " ת וז " ל אף על גב דעכשיו ליכא מחיצות מקודשות דלענין מחיצות קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא אע " ג דלא קדשה לעתיד לבא לענין חיוב מעשרות ותרומות מן התורה וכו' וה " א במשנה סוף עדיות :
Yoreh De'ah.331.30.1 ומ " ש דאיתקש לבכור וכו' כ " כ סמ " ג בסימן קל " ו דה " א בזבחים פרק קדשי קדשים ( זבחים ס' ) ופ " ג דתמורה [ כ " א ]
Yoreh De'ah.331.31.1 ומ " ש אלא אם הוא חוץ לירושלי' וכו' בפ' הזהב ( בבא מציעא נ " ג )
Yoreh De'ah.331.32.1 ומ " ש וישליכנו לנהר פי' ישחקנו וישליכנו לנהר כמ " ש אח " כ בסמוך אלא דתחלה כתב בסתם כלישנא דתלמודא ס " פ המקדיש שדהו ואח " כ פי' דהיינו שישחקנה תחלה וכתב ב " י איני יודע מניין לו שצריך לשחקנה עד כאן לשונו אבל בסה " ת כתב יקציצנה וישליכנה בנהר ובסמ " ג עשה קל " ו וז " ל ומשליך הפרוטה לים הגדול אבל לשאר נהרות צריך לשוחקה בתחילה כדמוכח בפסחים בפרק כל שעה ( פסחים דף כ " ח ):
Yoreh De'ah.331.33.1 ומ " ש ואם הוא בירושלים והוא טהור וכו' תוספתא הביאה הסמ " ג לשם .
Yoreh De'ah.331.34.1 ומ " ש הלכך מותר להכשירו כדי שיטמא למדו מדין תרומה טהורה בזמן הזה שכתב לעיל דטוב יותר להכשירה וכו' שלקחו מסה " ת :
Yoreh De'ah.331.35.1 ומ " ש שמעשר שני שנטמא מותר לפדותו אפי' בירושלים מימרא דר " א בסוף פרק חלק ( סנהדרין דף קי " ב ) ופרק הזהב ( בבא מציעא דף נ " ג ) ופ' אלו הן הלוקין ( מכות ד' י " ט ):
Yoreh De'ah.331.36.1 ומ " ש דמחלל על ש " פ אפי' הוא הרבה כך כתב הרמב " ם בפרק ב' דמעשר שני דכך הורו הגאונים דלא יהיה זה חמור מהקדש אלא דמדת חסידות הוא לפדותו בשויו ע " ש וכ " כ סמ " ג לשם ורבינו קיצר בזה ולא כתב אלא מה שהוא עולה מן הדין כמו שקיצר בדין תרומת מעשר שלא מן המוקף וכבר הקדים רבינו בתחילת סימן זה שאין רצונו להאריך בכל חלוקי דינים אלו דתרומה ומעשר :
Yoreh De'ah.331.37.1 ומ " ש ובלבד שיהא במעשר שני ש " פ ברייתא פרק הזהב :
Yoreh De'ah.331.38.1 ומ " ש ואם אין לו ממנו ש " פ ישהנו וכו' כך כתב סה " ת וז " ל יצניענו במקום המשתמר עד שיהא הרבה ואז יפדנו על ש " פ וכ " כ הסמ " ג לשם וה " א בפרק הזהב ( בבא מציעא דף נ " ג )
Yoreh De'ah.331.39.1 ומ " ש וכ " כ הרמב " ם שאף בזה " ז אין פודין וכו' בפ " ב דמעשר שני וכ " כ סמ " ג לשם דהכי תניא בתוספתא ואין בלשון זה שכתב רבינו שום יתור כמ " ש ב " י דהרי בתחילה כתב דאם נכנס בירושלים מניחין אותו שם עד שירקב אחר כך כתב דגם אם עבר והוציאו מניחין אותו שם עד שירקב ואח " כ כתב דאם הפרישוהו שם בירושלים בזמן הזה ג " כ ירקב :
Yoreh De'ah.331.40.1 מעשר עני וכו' משנה פ " ב דפיאה ואמר בירושלמי מאי טעמא ואכלו בשעריך ושבעו תן להם כדי שישבעו :
Yoreh De'ah.331.41.1 ומ " ש ואם הביאו לבית וכו' תוספתא כתב ב " י ור " ל אפילו נשאר אצלו הרבה ובמה שנתן אין בו כדי לכ " א אלא כזית שפיר דמי וכתב הרמב " ם בפ " ו מהלכות מתנות עניים שהטעם מפני שאינו מצווה לתת כדי שביעה אלא בשדה שהרי אינו מוצא שם ליקח .
Yoreh De'ah.331.42.1 באו איש ואשה וכו' בפרק נושאין ( דף ק ):
Yoreh De'ah.331.43.1 ומ " ש וכשהוא מחלקו בשדה אין בו טובת הנאה וכו' בפרק הזרוע ( חולין דף קל " א ) ומשמע להדיא מדברי רבינו דבמתחלק בבית כיון שיש בו טובת הנאה לבעלים דנותנו לכל עני שירצה אין מוציאין מידו וכך משמע להדיא מל' הרמב " ם שם והסמ " ג בעשה סי' קס " א וב " י כתב דגם אמתחלק בבית קתני בגמרא דמוציאין אותו מידו ולא חשש רבינו לכתבו עכ " ל ונ " ל דלא דק שהרי התוס' כתבו להדיא לשם בד " ה יש בו טובת הנאה דאפי' בא עני ולקחו מוציאין מידו של עני וא " כ היאך אפשר לומר דמוציאין בע " כ מידו של בעה " ב :
Yoreh De'ah.331.44.1 אב ובנו וכו' ירושלמי פ " ה דפיאה ומביאו הרמב " ם וסמ " ג לשם ועיין במ " ש לעיל ס " ס רנ " ג בס " ד :
Yoreh De'ah.331.45.1 מעשר עני אין פורעין בו המלוה וכו' בסמ " ג כתב שהוא תוספתא דמסכת פיאה וכתוב בה ואין משלמין ממנו את התגמולין אבל משלחין לדבר של ג " ח וצריך להודיעו שהוא מעשר עני וכ " כ רבינו כמו שהוא נדפס בספרים המדוייקים ונראה דה " פ אין משלחין ממנו לחבירו כנגד החסד שעשה לו חבירו דהו " ל פורע חובו במעשר עני ואפילו מודיעו אסור אבל משלחין לדבר של ג " ח כגון לבית האבל וכיוצא בו לבית המשתה וצויך להודיעו שהוא מ " ע כדי שלא יחשוב דמשלו הוא משלח ויבא לשלם גמולו אבל כשמודיעו שהוא מ " ע אינו צריך לשלם לו ואם ישלח לו דבר מתנה הוא דיהיב ליה אבל הרמב " ם בפרק ו' מה' מ " ע כתב ואין משלמין ממנו את התגמולין אבל משלמין ממנו דבר של ג " ח וצריך להודיעו וכו' וה " ק אין משלמין ממנו את התגמולין של דבר הרשות כגון שחבירו עשה לו איזה טובה והוא בא לשלם גמולו במ " ט אסור אף על פי שהוא מודיעו שהוא מייע אבל משלמין ממנו דבר של ג " ח דאם חבירו גמלו חסד לזה באבל שאירע לו ואח " כ אירע לחבירו זה אבל מותר לשלם גמילות חסדים ממ " ע כדי שלא יתבטל מג " ח וצריך להודיעו כדי שלא יהא פורע חובו במ " ע וכיוצא בזה פי' ב " י .
Yoreh De'ah.331.46.1 ומ " ש ואין נותנין מהם צדקה כתב ב " י היינו דוקא צדקה שפסקו עליו בני העיר שכבר נתחייב בה דהו " ל פורע חובו במ " ע עכ " ל משמע דס " ל דאם לא פסקו עליו כבר צדקה יכול לתת ממנו לכיס של צדקה ולי נראה דאפי' לכיס של צדקה אינו רשאי ליתן דעיקר המצוה היא שיתן בעל הבית מעשר עני לעניים מלבד מה שנותן הגבאי לכל עני ועני בכל ע " ש מקופה של צדקה ואם יתן לכיס של צדקה לא יתנו לעניים אלא קצבתן ומזה הטעם אין נותנין ממנו לפדיון שבויים דהלא כשיגיע לפדות איזה שבוי צריך להגבות לפדיונו מכל אחד לפי השגת ידו ונמצא פורע חובו שמוטל עליו לפדות השבוי מכיסו כפי השגת ידו ממ " ע מיהו אין זה אלא במ " ע מזרע הארץ שהיא מ " ע מן התורה אבל מה שאדם מעשר ממה שמרויח במשא ומתן בכספים ושאר רווחים אינו בכלל זה ויכול ליתן ממנו לצדקה ולפדיון שבוים שהרי אינו חייב בה לא מן התורה ולא מדרבנן ומ " ש ונותנין אותו לחבר עיר בטובת הנאה פי' בהגהות מרדכי דפ " ק דבתרא דבעד טובת הנאה שמתעסק החכם בצרכי ציבור שולחין לו מתנות דרך כבוד ממעשר עני :
Yoreh De'ah.331.47.1 וכל אלו התרומות וכו' בפרק אלו הן הלוקין ( מכות דף י " ו ) וכתב סמ " ג לאוין בסי' קמ " ו דאין בטבל זה דמעש " ר ומעשר שני ומעשר עני מיתה אלא מלקות שאין מיתה אלא בטבל הטבול לתרומה גדולה או לתרומת מעשר עכ " ל וכך כתבו התוס' בפרק יש מותרות בד " ה אי מהתם הו " א ללאו בחד שינויא אבל באידך שינויא אפי' טבל מעשר עני כיון שאין חלוק משאר טבל לענין אזהרה ה " ה לענין מיתה עכ " ל ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.331.48.1 ואין תורמין אלא מן היפה וכו' כתב ב " י ויש בדברי רבינו ערבוב וכו' ולפעד " נ דט " ס הוא והבבות מהופכות וכצ " ל ( ואין תורמין אלא מן היפה ואין תורמין מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש ולא ממין על שאינו מינו ואם תרם אין תרומתו תרומה ואין תורמין מן היבש על הלח ולא מן הלח על היבש ולא מדבר שנגמרה מלאכתו למעשר על דבר שלא נגמרה מלאכתו ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו ) וקאי ואם תרם אין תרומתו תרומה על הני תרתי דתלוש ומחובר ומין שאינו מינו אבל לא קאי אהך דרע ויפה דרישא משום דאיכא לחלק דאם הוא כלאים בחבירו אין לתרום אפי' מן היפה על הרעה ואם תרם אין תרומתו תרומה כל שכן מן הרעה על היפה ואם אינו כלאים בחבירו תורם מן היפה על הרעה אבל לא מן הרעה על היפה ואם תרם תרומתו תרומה חוץ מן הזונין על החטין מפני שאין הזונין מאכל אדם כדכתב הרמב " ם בפ " ה והסמ " ג עשה קל " ד וכדתנן במסכת תרומות פרק קמא ופרק שני וכבר הקדים רבינו שאין רצונו להאריך בדינים אלו אבל מ " ש אחר כך דאין תורמין מן היבש וכו' ולא מדבר שנגמר מלאכתו וכו' בהני תרתי אם תרם תרומתו תרומה כדתנן ספ " ק :
Yoreh De'ah.331.49.1 ומ " ש ואין תורמין מפירות הארץ וכו' עד ואם תרם אין תרומתו תרומה רבינו נקט בקצרה ולצדדין איתפרש דמפירות הארץ על פירות ח " ל וכו' ומפירות שאינם חייבים בתרומה וכו' פירושו אינה תרומה כל עיקר אבל כשאחר חיובו מדבריהם פירושו אינה תרומה גמורה דבתורם מדבר שחיובו מדבריהם ע " ד שחיובו מן התורה תנן תרומה ויחזור ויתרום ובתורם מדבר שחיובו מן התורה על דבר שחיובו מדבריהם תנן תרומה ולא תאכל עד שיפריש עליה תרומה ומעשרות וכ " כ הרמב " ם בפ " ה אבל רבינו הקדים בתחלת דבריו שאין רצונו להאריך בדינים אלו :
Yoreh De'ah.331.50.1 ה' לא יתרומו וכו' עד אבל התורם משלו על של חבירו ה " ז תרומה וטובת הנאה שלו שנותנו לכל כהן שירצה וכ " כ הרמב " ם בפ " ד דהלכות תרומות וכן כתב סמ " ג בהלכות תרומות עשה קל " ד פירוש התורם משלו על של חבירו שלא לדעת בעל הכרי והקשה ב " י דבפרק אין בין המודר ( נדרים דף לו ) איבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעתו או לא ולא איפשיטא ואמאי פסקו בפשיטות דה " ז תרומה ואפשר דמשמע להו דרבי ירמיה דבעי טובת הנאה של מי פשיטא ליה דתורם משלו על של חבירו לא צריך דעתו דאי הוה צריך פשיטא דטובת הנאה של בעל הכרי דהא כיון דתורם שליחותיה עביד אינו בדין שיהא טובת הנאה של תורם עכ " ל ואיכא לתמוה דהלא אפילו אי נימא תורם משלו על של חבירו לא צריך דעתו בע " כ צריך לפרש דלא הויא תרומה אלא מטעם שזכין לאדם שלא בפניו והך תרומה זכות הוא לו שמרויחו שא " צ ליתן לו כלום וכיון דזכות הוא לו מסתמא הו " ל כשלוחו כדאיתא להדיא בגמרא ובפירש " י והר " ן וא " כ אין חילוק בין צריך דעתו או לא צריך בכל ענין לא הויא תרומה אלא מטעם דשלוחו הוא והשתא בעיא דר' ירמיה טובת הנאה של מי מי אמרינן אי לאו פירי דהיאך מי מיתקנא כריא דההוא או דילמא אי לאו כריא דההוא לא הויין פירי דהדין תרומה אף כי לא איפשיטא בעיא קמייתא מיבעיא ליה שפיר דאפילו את " ל צריך דעתו של בעל הכרי ושליחותיה עביד אפ " ה איכא למימר דטובת הנאה של תורם דאי לאו פירי דידיה לא מיתקנא כריא דההוא או דילמא אי לאו כריא דההוא לא הוויין פירי דהדין תרומה וכן את " ל דלא צריך דעתו של בעל הכרי דזכות הוא לו ומסתמא שליחותיה קא עביד דהוה ליה שלוחו נמי קמיבעיא ליה שפיר מהאי טעמא גופיה מי נימא טובת הנאה של תורם דאי לאו פירי דידיה וכו' ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דבעיין לא איפשיטא אבל לפע " ד אין קושייתו קושיא כלל דדעת הרמב " ם כיון דסתמא דתלמודא פשטא בעיא קמייתא דתורם משלו על של חבירו לא צריך דעתו הכי נקטינן ואף ע " ג דבתר הכי דחי לה אדחייה לא סמכינן אלא אפשיטותא דתלמודא דהוא עיקר :
Yoreh De'ah.331.51.1 התורם משל חבירו שלא ברשות ומצאו בעל הפירות וא " ל כלך אצל יפות וכו' כ " כ הרמב " ם רפ " ד דהלכות תרומות והסמ " ג עשה קל " ד וה " א בפרק האיש מקדש ( קידושין דף נ " ב ) ואף על גב דבפ " ב דמציעא [ דף כ " ב ] אוקמוה בדשוייה שליח הרמב " ם והסמ " ג ורבינו דחו הך אוקימתא מקמי הא דאיתא התם בהאיש מקדש בעובדא דההוא דקדיש בפרומא דשיכרא בעובדא דאריסיה דמרי בר איסק פ " ב דמציעא דמשמע להדיא דאפילו בדלא שוייה שליח נמי תרומתו תרומה ועיין בב " י האריך בזה כאן ובכסף משנה אבל התוס' בפ' האיש מקדש כתבו דהך עובדא דקדיש בפרומא דשיכרא מיירי דשוייה שליח מדמייתי עלה הך דתרומה דמוקמינן לה בפ " ב דמציעא דשוייה שליח מיהו רבינו נראין לו דברי הרמב " ם והסמ " ג דלהלכה אפילו לא שוייה שליח כפשטא דלישנא דברייתא דקתני בה ותרם שלא ברשות דלא כמה שצריך לדחוק ולפרש דה " ק מה שתורם מן היפה שלא ברשות היה דלא שוייה שליח אלא לתרום מן הבינונית וכמו שכתבו התוס' אלא כפשוטו הוא דלא שוייה שליח כלל ותרם שלא ברשות שלא מדעתו של בעל הכרי :
Yoreh De'ah.331.52.1 כתב הרמב " ם האומר לשלוחו וכו' בפ " ד מהלכות תרומות וכ " כ הסמ " ג עשה קל " ד דהכי מסקינן בפ " ק דחולין [ דף י " ב ] ומ " ש דכן פסק ר " ת אבל רבינו שמשון פסק וכו' מבואר בתוספות בפרק בכל מערבין ( עירובין דף ל " ב ) בד " ה רב ששת טעם מחלוקת זה :
Yoreh De'ah.331.53.1 תרם אחד מהם וכו' משנה פ " ג דתרומות פליגי בה ר " ע וחכמים ור' יוסי ובירושלמי מפרש דאם היו ממחין זה על זה פי' מוחין ד " ה אין תרומה השנייה תרומה דהא כשתרם הראשון עדיין לא מיחה חבירו וברשות תרם דאין השותפין צריכין ליטול רשות זה מזה וכשבא השני וחזר ותרם והראשון מיחה בידו לפיכך אין תרומתו תרומה ואם אין הראשון מוחה בידו ד " ה גם תרומת שנייה תרומה דגלו אדעתייהו דכל אחד תרם על חלקו ולא על חלק חבירו כי פליגי ר " ע סבר סתם אין ממחין ותרומת שניהם תרומה ורבנן סברי סתמן ממחין ותרומת הראשון תרומה ורבי יוסי סבר אם תרם הראשון ששיעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת השני תרומה ופסקו הרמב " ם והסמ " ג ורבינו כר' יוסי וכתב הסמ " ג הטעם משום דתנן סתם משנה כמותו בפ " ק דתמורה [ דף י " ב ]:
Yoreh De'ah.331.54.1 כתב הרמב " ם האומר לשלוחו לתרום וכו' בפ " ד דתרומות וכ " כ הסמ " ג בעשה סי' קל " ד וכתב כן ע " פ משנתינו בפ " ג הרשה את בן ביתו או עבדו או את שפחתו לתרום תרומתו תרומה ביטל אם עד שלא תרם בטל אין תרומתו תרומה ואם משתרם בטל תרומתו תרומה ועל פי הירושלמי דמפרש אליבא דריש לקיש דאמ' בריש פרק האומר בקידושין [ דף נ " ט ] באשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה וחזרה בה קודם שקידשה אינה חוזרת דלא אתי דבור ומבטל דבור צריך לתרץ דהא דתנן בתרומה דאתי דבור ומבטל דבור ואם עד שלא תרם בטל אין תרומתו תרומ' היינו דוקא ששינה כגון שא " ל תרום מן הצפון וכו' ורבי' הוקשה לו ל " ל ביטל וגם שינה דהא אם בטל אפי' לא שינה השליח קי " ל דבור מבטל דבור כר' יוחנן דפליג אריש לקיש בפרק האומר דאיפסיקא הלכתא לשם כותיה וכן בשינה אפילו לא ביטל קי " ל דאם עבר השליח ע " ד משלחו לא עשה ולא כלום כדכתב בח " מ סימן קפ " ב וכתב ב " י דהך ל " ק דבשנוי כזה מצפון לדרום וכיוצא בזה דלא איכפת ליה תרומתו תרימה אי לאו דביטל שליחותו דבכה " ג אמרינן גבי עירוב ערב לי בתמרי ועירב לו בגרוגרות דבשלו עירובו עירוב דלא איכפת ליה אלא דהא קשיא ודאי דכיון דביטל למה לי דשינה וכן השיגו הראב " ד דכיון דקי " ל כר' יוחנן דאתי דבור ומבטל דבור אפי' לא שינה והירושלמי דמוקי לה בשינה אינה אלא אליבא דר " ל דלא אתי דבור ומבטל דבור הילכך בעינן תרתי ביטל ושינה אבל לרבי יוחנן אפילו אם תמצי לומר דבשינה כה " ג דלא איכפת ליה הויא תרומה אי לאו דביטל מ " מ בביטול לחודא בלא שינה נמי לא הויא תרומה וצ " ע ועיין קצת יישוב לזה במ " ש בכ " מ בשם הר " י קורקו " ס ועוד האריך שם :
Yoreh De'ah.331.55.1 נכרי שתרם משלו על של ישראל וכו' בפ " ג דתרומות תנן הנכרי והכותי תרומתן תרומה ומעשרותן מעשר והקדשן הקדש ובגיטין ס " פ שני [ דף כ " ג ] קאמר והא נכרי וכותי דאיתנהו בתורת תרומה דנפשייהו דתנן הנכרי והכותי שתרמו משלהם תרומתן תרומה וכו' ופירש רש " י שתרמו את שלהן תרומתן תרומה ואסורה לזרים דסבר אין קנין לנכרי בא " י להפקיע מקדושת מעשר והקדש נכרי הקדש כדילפינן מאיש איש לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל עכ " ל אלמא דמיירי בנכרי שתורם משלו על שלו והכי משמע במנחות פרק ר' ישמעאל ( מנחות דף ס " ז ) דתניא חלת נכרי בארץ ותרומתו בח " ל מודיעין אותו שהוא פטור חלתו נאכלת לזרים ותרומתו אינה מדמעת הא תרומתו בארץ אסורה ומדמעת מדקתני מודיעין אותו שהוא פטור אלמא דמיירי בתורם משלו על שלו ודכוותא בתרומתו בארץ נמי בתורם משלו על שלו וקתני דאסורה ומדמעת וכ " כ הרמב " ם פ " ד והסמ " ג סי' קל " ד בעשה בסתם הנכרי שהפריש תרומה משלו ולא כתב על של ישראל וא " כ קשה אדברי רבינו שכתב על של ישראל ונראה דרבינו בא לפרש דלא תימא דוקא משלו על שלו תרומתו תרומה מדרבנן מעעם איש איש דהקדש נכרי הקדש כדפירש " י בגיטין שכתבתי בסמוך אבל משלו על של ישראל לא תקנו חכמים דליהוי תרומה דאף בישראל שתורם על של ישראל שלא מדעתו קמיבעיא ליה בגמרא כדלעיל בסמוך ונהי דפשטינן התם דתרומתו תרומה מטעם דזכין לאדם שלא בפניו וכאילו הוא שלוחו אבל נכרי משלו על של ישראל דאינו שלוחו כדילפינן מאתם גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית אפי' תרם נכרי משלו על של ישראל מדעתו לא הויא תרומה כיון דאינו יכול להיות שלוחו קמ " ל דתרומתו תרומה מדרבנן דלפי הטעם דקאמר במנחות [ ס " ז ] דרבנן גזרו שיהא תרומה משום בעלי כיסין שיש להם קרקעות הרבה וחסים על רוב מעשרות ויקנום לנכרי וימרחם נכרי מפקע ליה ממעשר השתא אין חילוק בין משלו על שלו בין משלו על של ישראל בכל ענין איכא למיגזר משום בעלי כסין ועוד הביא ב " י מ " ש התוס' ספ " ק דבכורות [ סוף דף י " א ] בד " ה טבלים שאתה וז " ל דהא דאמרינן תורמין משל נכרי בנכרי התורם על של ישראל איירי כדתנן הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה עכ " ל אלמא דהא דתנן הנכרי והכותי דבע " כ בתרמו משלהן על שלהן איירי כדפי' ס " ל לתוס' דבתורם משלהן על של ישראל נמי איירי ואע " ג דאיכא תרתי לריעותא חדא דאיכא מירוח דנכרי אידך דאין הנכרי נעשה שלוחו אפ " ה תקנת חכמים הוא דליהוי תרומה משום גזירת בעלי כסין וע " פ דברי התוס' הללו כתב רבינו על של ישראל ור " ל אף בזו שתרם משלו על של ישראל נמי הוי תרומה וכ " ש משלו על שלו ודו " ק : ומ " ש ובודקין הנכרי שהפרישה וכו' מימרא דרב יהודה אמר רב פ " ק דערכין [ דף ו' ] פי' חיישינן שמא לבו לשמים לשם הקדש הלכך אם לא אמר בדעת ישראל הפרשתיה פי' שלמקום שתרומה של ישראל הולכת תלך זו טעינה גניזה דהקדש אסור בהנאה וטעונה גניזה בזמן הזה וע " ל ס " ס רנ " ט . ומ " ש בד " א בא " י וכו' פי' בא " י דתרומה דאורייתא היא גזרו משום בעלי כיסין והצריכוהו ג " כ לבדקו אבל בח " ל דאפילו גבי ישראל לא הויא אלא מדרבנן לא גזרו על של נכרי אטו בעלי כיסין וכיון שאינה תרומה כלל אלא נאכלת לזרים א " צ לבדוק את הנכרי דלא אמרו דצריך לבדוק אלא כשהיא נעשית תרומה דשמא לבו לשמים להקדישה הקדש נכרי הקדש ומשום הכי גבי חלה ופטר חמור שהפריש נכרי כיון שאינה חלה ופטר חמור כלל ואפילו מדרבנן לא הצריכוהו לבדוק וכ " כ ב " י בסוף הלכות חלה ע " ש והשתא ניחא דלא כתבו רבינו להאי בד " א בא " י וכו' אלא לאחר שכתב דין בדיקת הנכרי :
Yoreh De'ah.331.56.1 אסור לכהן וכו' ואף אחר שהורמו וכו' כלומר אף אחר שהורמו שאין שם איסור אינו דרך כבוד שיטלום מעצמן כדאיתא פ' הזרוע :
Yoreh De'ah.331.57.1 כתב הרמב " ם ורשאי ישראל כו' עד אבל בעלים שאומרים לכהן או ללוי הילך חלק זה טובת הנאה אסור כצ " ל פי' דנראה כמוכר מתנות כהונה בדמים :
Yoreh De'ah.331.58.1 ומ " ש ומיהו בפ' עד כמה וכו' כלומר וקשיא להרמב " ם שכתב דבכור ושאר מתנות שוים לכהונה והא דמחלק תלמודא בין תרומה לשאר מתנות ה " ט דתרומה דקדושת הגוף לא אתי למטעי למנהג בה מנהג חולין אבל שאר מתנות דקדושת דמים הן אי שרית בהו טובת הנאה אתי למיטעי ולנהוג בהם מנהג חולין שלא יאכלם בצלי ובחרדל כדינם המפורש בפ' הזרוע ועיין בר " פ עד כמה ( בכורות דף כ " ז ) ובפרש " י לשם ועיין בב " י שכתב ליישב דברי הרמב " ם
Yoreh De'ah.331.59.1 ומ " ש רבינו דכהן לכהן אסור שם מפורש בברייתא ופירש " י שאם היה כהן נותן סלע לישראל כדי שיתנוהו לכהן אחר קרובו אסור דנראה ככהן המסייע כיון דלדידיה חזיא :
Yoreh De'ah.331.60.1 אסור לעשות סחורה וכו' פי' ר " ש דטעמא דדילמא אתי בהו לידי תקלה :
Yoreh De'ah.331.61.1 כהן הדיוט שנשא גרושה וכו' משנה ר " פ אלמנה לכ " ג ועבדי מלוג לא יאכלו לפי שהן שלה וכיון שהיא חללה ואינה אוכלת גם עבדיה אינן אוכלין אבל עבדי צאן ברזל הן שלו והוא אוכל גם עבדיו אוכלין ועוד מפרש בגמרא טעמים אחרים ואע " ג דבאלמנה לכ " ג נמי הכי דינא לא כתבו רבינו כיון שאין כ " ג בזמן הזה אבל אכילת תרומה אע " ג דאינו נוהג בזמן הזה לפי שכולנו טמאי מתים ואין לנו אפר פרה אפ " ה כתבם רבינו משום דנ " מ להאכיל חלת ח " ל כמ " ש בסמוך וכך כתב ב " י :
Yoreh De'ah.331.62.1 בת ישראל שנשאת לכהן וכו' שם ורבינו ה " ק דאם יש לה זרע ממנו ואינה מעוברת לד " ה היא והעבדים אוכלין וכו' וטעמא שהרי עבדי מלוג אוכלין בשבילה כיון שהיא אוכלת בשביל בניה ועבדי צאן ברזל נמי אוכלין בשביל בניה :
Yoreh De'ah.331.63.1 הניחה מעוברת ואין לה זרע ממנו נמי לד " ה לא היא ולא העבדים אוכלין דשאינו ילוד אינו מאכיל אבל אם היא מעוברת וגם יש לה זרע בהא פליגי תנאי ופסק הרא " ש כרשב " י דאם יש בהן זכר תאכל היא וכל העבדים דתלינן דהעובר היא נקבה ואין לה חלק בנכסים א " נ הוא נפל ולא תלינן שהוא זכר כיון שהוא המעוות אבל אם כולן נקבות היא ועבדי מלוג אוכלין דכיון שהיא אוכלת בשביל בנותיה גם עבדיה אוכלין בשבילה ועבדי צאן ברזל לא יאכלו מפני חלקו של עובר דהעובר יש לו זכייה ופוסל בעבדי אביו בין שהוא זכר בין שהיא נקבה ואף ע " פ דהרי " ף והרמב " ם בפ " ח דהלכות תרומות פסקו דעובר אין לו זכייה ואין לו חלק עד שיולד רבינו פסק לחומרא וכדעת הרא " ש :
Yoreh De'ah.331.64.1 ובת כהן שנשאת לכהן וכו' כך הוא להרא " ש דפסק דעובר יש לו זכייה דהיא ודאי אוכלת כיון שהיא בת כהן ועבדיה נמי אוכלין משום דהא דעובר אינו מאכיל אינו אלא מטעם דעובר במעי זרה זר הוא א " כ כל שהוא במעי כהנת לאו זר הוא ומאכיל כאילו נולד כבר :
Yoreh De'ah.331.65.1 בת כהן שנשאת לישראל וכו' משנה שם ונפקא לן מדכתיב ובת כהן כי תהיה אלמנה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל הא יש לה זרע לא תאכל ומכנעוריה דרשינן פרט למעוברת :
Yoreh De'ah.331.66.1 בת ישראל מאורסת לכהן וכו' עד בשביל זרעה מכהן הכל משנה בפרק אלמנה לכ " ג ובפ' יש מותרות :
Yoreh De'ah.331.67.1 אפילו למ " ד לא בטלה וכו' בפ' הפועלים ( בבא מציעא דף פ " ח ) יליף לה מדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך ואכלת דהכי משמע זרעך ולא לוקח ואכלת ולא מוכר ומדרבנן המוכר חייב לעשר קודם שימכור ואם עבר ומכר טבל הלוקח חייב לעשר :
Yoreh De'ah.331.68.1 ומ " ש ואצ " ל בלוקח מן הנכרי וכו' בפרק השולח ( גיטין דף מ " ז ) אפליגו רבה ור' אלעזר אם יש קנין לנכרי בארץ להפקיעה מתרומות ומעשרות ומכל מצות התלויות בארץ או אם אין קנין לנכרי וכו' ומפרש רבינו דלא נחלקו אלא אם יש קנין מדאורייתא אבל מדרבנן לכ " ע אין קנין חייב לעשר והוא מדברי התוס' בס " פ השואל [ דף ק " א ] ובפ' הפועלים לשם וכך הוא דעת הראב " ד בהשגות סוף פי " א דהלכות מעשר דעל מ " ש לשם הרמב " ם דתבואה של נכרי פטורה מן המעשר כתב אמר אברהם חייבין מדרבנן ובסמוך בלשון הרמב " ם כתוב ג " כ דאם נגמרה מלאכתן ביד נכרי פטור מכלום משמע דאפילו מדרבנן פטור וחולק עליו רבינו מיהו בסמוך כתבתי דנקטינן להקל על כי דברי הרמב " ם :
Yoreh De'ah.331.69.1 ומ " ש ודוקא בלוקח אחר שמירחום וכו' כ " כ התוס' בפרק הפועלים בשם ר " ת דכשלקחן קודם שנגמרה מלאכתן למעשר דהיינו מירוח וגמר הוא מלאכתן הוי כאילו הוא זרען ותבואת זרעך קרינן ביה ואפילו בלוקח מנכרי כדמוכח בפ " ק דבכורות ( דף י " א ) והיינו בלוקח קודם מירוח ומרחן ישראל :
Yoreh De'ah.331.70.1 המוכר פירות שדהו לנכרי אפי' לאחר שגדלו שליש וכו' פי' דכשגדלו שליש ביד ישראל הגיעו לעונת המעשרות כדתנן בפ " א דמעשרות הזיתים והתבואה משיכניסו שליש ואפ " ה כיון שמירחם נכרי פטור מן התורה והא דקאמר דחייב לעשר מדרבנן היינו אפילו מכרן לנכרי קודם שגדלו שליש דכיון דאין קנין לנכרי מדרבנן לכ " ע חייב לעשר והא דאיתא בפרק השולח נתחייבה אין לא נתחייבה לא מוקמינן לה בסוריא דאינו א " י ממש אבל א " י ממש אפילו לא הגיע שליש דעדיין לא נתחייבה ומכרה לנכרי חייבת במעשר מדרבנן וכך כתב הראב " ד בהשגות פ " א דהל' תרומות דלא כהרמב " ם דבמוכר לנכרי קודם שהגיעו לעונת המעשרות וגמרן הנכרי פטורין לגמרי כמו שהביא רבינו לשון הרמב " ם בסמוך ורבינו חולק עליו כדפרי' :
Yoreh De'ah.331.71.1 ומ " ש רבינו עוד אבל נכרי הממרח פירותיו של ישראל לא נפטרו בכך פי' וחייב לעשר מן התורה דהא דדרשינן במנחות פרק רבי ישמעאל ( מנחות דף ס " ז ) דיגונך ולא דיגון נכרי מפורש בסוגיא לשם ובפרק השולח דאינו אלא בפירותיו של נכרי אבל נכרי הממרח פירותיו של ישראל כשלא מכרן לנכרי אין הנכרי עושה אלא מלאכה אצל ישראל וחייב לעשר ובריש פרק כיצד מברכין ( ברכות דף ל " ה ) תניא רשב " י אומר בזמן שהישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע " י אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע " י עצמן שנאמר ואספת דגנך אלמא משמע דכל מלאכתן נעשית ע " י נכרי ואין בזה שום צד לפוטרן מתרומה ומעשר . ובזה גם כן חולק רבינו אמ " ש הרמב " ם וכן הנכרי שגמר פירות ישראל הואיל ודיגונן ביד נכרי אינן חייבין בתרומה ומעשרות אלא מדבריהן דלדעת רבינו חייבין מן התורה :
Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .