← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 4,053 sections
Yoreh De'ah.331.72.1 לשון הרמב " ם פירות הנכרי שגדלו וכו' פי' פטורין אפילו מדרבנן וכן מבואר מדבריו ספי " א דה' מעשר והסמ " ג בעשה קל " ג סוף דף קצ " ו כתב וז " ל גרסינן פ " ק דבכורות א " ר יוחנן פירות הנכרי שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל אם נגמרה מלאכתן ביד נכרי ומרחן הנכרי פטורין מכלום שנאמר דגנך ולא דיגון נכרי וכתב רבינו שמשון דשמא אפי' מדרבנן פטורין כתבואה דנכרי בזמן הזה הואיל ואף בתבואת ישראל אין שם חיוב מן התורה לרבנן דרבי יוסי והא דגזרינן משום בעלי כיסין בנכרי שלקח מישראל וכ " כ מורי רבינו יהודה וכן הלכה עכ " ל ועוד כתב בדף קצ " ז ע " א מכר הנכרי לישראל פירות מחוברים לאחר שבאו לעונת מעשרות ומרחן הנכרי ברשות ישראל אינם חייבין בתרומה ומעשר אפילו מדבריהם הואיל ובאו לעונת המעשרות ברשות הנכרי ומרחן הנכרי אע " פ שהן ברשות ישראל וזו היא תקנה גדולה לדרים בא " י בזמן הזה ליקח מתבואת הנכרי אחר שנגמר כי אפי' מתבואת ישראל אין שם חיוב אלא מדרבנן לרבנן דר' יוסי ובשל נכרי פטור לגמרי כו' עכ " ל ונראה דהכי נקטינן ואע " ג דרבינו פסק להחמיר כדברי התוס' וכן הוא דעת הראב " ד אפי' הכי במידי דרבנן נקטינן לקולא וכבר האריך בספר כ " מ לקיים מנהג א " י להקל בזה כהרמב " ם וגזרו בגזירת נח " ש שלא יעשר אדם לקוח מן הנכרי אלא כמו שנהגו עד עתה ע " פ הרמב " ם :
Yoreh De'ah.331.73.1 ומ " ש ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו וכו' עד ומעשר ראשון הוא שלו כתוב לשם הטעם וז " ל מפני שהוא אומר ללוי במעשר ולכהן בתרומת מעשר אני באתי מכח איש שאין אתם יכולין ליטול ממנו כלום ומפני מה אמרו לא יתן תרומת מעשר לכהן כתרומה גדולה לפי שנאמר בת " מ כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר טבל שאתה לוקח מישראל אתה מפריש ממנו ת " מ ונותנה לכהן אבל טבל שאתה לוקח מן הנכרי אין אתה נותן לכהן ת " מ שהפריש ממנו אלא מוכרה לכהן ולוקח דמיה עכ " ל וכל זה הוא תלמוד ערוך פ " ק דבכורות מכר הנכרי לישראל וכו' כתב ב " י דהרמב " ם למד כך מדתנן בפ " ד דמעשרות דפליגי חכמים ורבי וע " כ לא פליגי אלא בסוריא אבל בא " י לכ " ע הכל לפי חשבון :
Yoreh De'ah.331.74.1 ישראל שמכר פירותיו לנכרי וכו' כבר כתבתי דפשטא דסוגיא דפרק השולח דלא כהרמב " ם אלא כהראב " ד ורבינו שכתבו דאפי' מכר קודם שהגיעו לעונת המעשרות חייבין מדרבנן כדפרי' לעיל ומיהו ליישב דעת הרמב " ם כתב בספר כ " מ בשם ר " י קורקוס ע " ש :
Yoreh De'ah.331.75.1 ומ " ש וכן הנכרי שגומר פירות של ישראל וכו' כבר כתבתי דרבינו חולק עליו בזה דכך מפורש בסוגיא דמנחות בפרק ר' ישמעאל ופרק השולח להדיא דאין דיגון של נכרי פוטר אלא במה שהוא של נכרי אבל לא במה שהוא של ישראל וחייבין במעשר מן התורה והיישוב לדעת הרמב " ם כתוב רבינו בספר כ " מ בשם ר " י קורקוס ע " ש :
Yoreh De'ah.331.76.1 מכר הנכרי לישראל פירות מחוברים וכו' אע " ג דבתחלת ל' הרמב " ם כתוב פירות הנכרי שגדלו בקרקע שלו בא " י אם נגמרה מלאכתן ביד נכרי ומרחן הנכרי פטורין מכלום חזר וכתב דין זה כאן משום דלעיל מיירי שהפירות לא היו ברשות ישראל כלל אלא דלאחר מירוח שמרחן נכרי לקחן ישראל והכא אשמועינן רבותא דאפי' היו ברשות ישראל קודם שמרחן נכרי נמי פטורין מכלום וכבר כתבתי דרבי' והראב " ד חולקים על הרמב " ם וסברי דאפי' לא היו ברשות ישראל כלל חייבין מדרבנן ולהלכה נקטינן כהרמב " ם דפטורין מכלום ושכן המנהג מיהו אפשר דאם היו ברשות ישראל קודם מירוח של נכרי אע " פ שלא לקחן ישראל אלא לאחר שהגיעו לעונת מעשרות ביד הנכרי יש להחמיר לעשר מדרבנן שאין בזה מנהג וצ " ע : ראיתי כתוב בספר ב " מ ע " ש אורחות חיים בשם הראב " ד דאם קנה מהנכרי שבלים לצורך מצות ומרחן נכרי בשביל ישראל חייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו אבל אם המוכר כרי מרחו פטור עכ " ל ונראה שרצונו לומר דאם קנה שבלים מהנכרי ולא התנה עם הנכרי שחייב למרחו והישראל העמיד נכרי שימרחן בשביל ישראל בין שעושה בחנם בין בשכר חייב בתרומה דהו " ל כאילו מרחן הישראל שהנכרי אינו עושה אלא מלאכה של ישראל והיינו דקאמר דשלוחו של אדם כמותו ולאו דוקא שליח גמור דהא אין שליחות לנכרי אלא כלומר מלאכתו של ישראל הוא עושה בציוויו של ישראל ואין זה נקרא בשם דיגון נכרי כיון שאין התבואה של נכרי אלא של ישראל והנכרי עושה רק מלאכתו של ישראל אבל אם המוכר נכרי מרחו פטור פירוש שהנכרי היה מחויב למרוח השבלין שכך התנה עמו בשעה שקנה ממנו השתא ודאי בשעת מירוח הוה ליה של נכרי שהרי אין השבלין נקנין לישראל אלא לאחר שימרחן הנכרי א " כ בשעת מירוח קרינן בהו דגונך ולא דיגון של נכרי ופטורים והרב בספר כ " מ לא התיישבו לו דברים אלו שכתב בא " ח ע " ש הראב " ד ולמאי דפרישית ניחא :
Yoreh De'ah.331.77.1 ומ " ש פירות א " י שיצאו לח " ל וכו' משנה פרק ב' דחלה גבי חלה וסובר הרמב " ם דדין תרומה ומעשר בזה כדין חלה :
Yoreh De'ah.331.78.1 ומ " ש ואם נקבעו למעשר וכו' נראה דברישא ביצאו מא " י לח " ל ס " ל להרמב " ם שאין לחלק בין נקבעו למעשר בא " י בין לא נקבעו לעולם פטורין מדרשא דקרא שנאמר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבין בח " ל פטורין אבל פירות ח " ל שנכנסו לארץ דחייבין דין הוא שאינן חייבין אלא בנקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ כיון שאף חיוב זה אינו אלא מדבריהם דמדאורייתא בכל ענין פטור כיון שגדלו בח " ל אלא דמדבריהם חייבין דכיון שנקבעו למעשר בא " י מיחלפו בפירות שגדלו בא " י אבל אם נקבע כבר למעשר בח " ל ואח " כ נכנס לא " י לא מיחלפו בפירות א " י וכן בחלה אינו חייב בנכנס לא " י אלא מדבריהם ובנכנסו לארץ בעודן פירות דהיינו קודם גלגול והא דלא כתב הרמב " ם כך גבי חלה היינו לפי שאין דרך להכניס לאחר גלגול העיסה אבל תבואה אדרבה אין דרך להכניסה בשבלין קודם מירוח אלא לאחר מירוח ולהכי צריך לפרש דאינה חייבת בתרומה ומעשרות אלא בנכנסה קודם מירוח ונקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנס כנלע " ד פי' דברי הרמב " ם בזה אבל בספר כ " מ כתב לפרש על שני דרכים ואינו מתיישב כלל לפע " ד ע " ש :
Yoreh De'ah.331.79.1 אע " פ שהלוקח מישראל וכו' זה פשוט ומבואר בטעמו :
Yoreh De'ah.331.80.1 ומ " ש ואם הוא ע " ה וכו' זהו דין הדמאי המוזכר בכל מקום :
Yoreh De'ah.331.81.1 כתב בסה " ת וכו' כ " כ בהלכות א " י והוא מדברי התוס' בפרק הפועלים ( בבא מציעא דף פ " ח ):
Yoreh De'ah.331.82.1 המקבל שדה מן הנכרי וכו' פי' מקבל בתורת אריסות למחצה לשליש ולרביע למ " ד יש קנין לנכרי א " צ לעשר ממה שמגיע לו למקבל כיון דהתבואה היא של נכרי שגדלה בשדה שלו אלא שנותן לישראל מחצה או שליש ורביע שכר עבודתו מפירות שלו אבל החוכר ממנו בדבר ידוע חשובה השדה כשלו דשכירות ליומיה ממכר הוא וחכירות היינו שכירות אלא דשכירות הוא במעות והחכירות הוא בתבואה או במעות הילכך אפי' יש קנין לנכרי בארץ צריך לעשר :
Yoreh De'ah.331.83.1 ומ " ש והרמב " ם כתב שאין קנין לנכרי בא " י פי' ואפ " ה מחלק בין מקבל לחוכר דמקבל א " צ לעשר חלקו של נכרי אבל חוכר צריך לעשר מכל התבואה שגדלה בשדה דאע " פ שקצב לו לתת לו כך וכך סאה תבואה אפ " ה כיון שהתנה עמו לתת לו כך וכך בין עשתה הרבה בין עשתה מעט א " כ כל התבואה הגדילה בשדה היא של חוכר אלא שעליו מוטל החוב לפרוע לו כך וכך אבל כל התבואה היא של החוכר ועיין במשנה פ " ו דדמאי :
Yoreh De'ah.332.1.1 מתנות עניים וכו' כ " כ בסוף פ " א מהלכות מתנות עניים וכתב בטעמו הרי הכתוב אומר ובקצרכם את קציר ארצכם וכי תקצור קצירך בשדך :
Yoreh De'ah.332.2.1 ומ " ש ובח " ל הם מדרבנן וז " ל הרמב " ם שם וכבר נתפרש בגמרא שהפיאה נוהגת בח " ל מדבריהם וכתב בכ " מ דהיינו מדאמרינן בס " פ הזרוע לוי זרע בכושר ולא היו עניים למשקל לקט אתא לקמיה דרב ששת א " ל לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים ומשמע דבח " ל הוה מדאתא לקמיה דרב ששת דהוה בבבל עכ " ל וא " ת ולמה לא תקנו חכמים להביא אותם מן המדבר ליישוב ונוטל שכר ההבאה מן העניים כמו שתקנו גבי תרומה כדלעיל בסימן של " א וי " ל דשאני תרומה דכתיב ביה נתינה אלמא דעליו לטפל וליתנה לכהן וכן הדין במתנות כדלעיל בסימן ס " א וה " א בגמרא :
Yoreh De'ah.332.3.1 ומ " ש והאידנא אין נוהגין בה וכו' מבואר מהך עובדא דרב ששת דכי היכי . דדרשינן לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטפלים ה " נ דרשינן ולא לנכרים ומה " ט ודאי אף בא " י אין נוהגין בהן האידנא ולכן לא כתב חלוקי דיניהם כמ " ש בתרומה ומעשר :
Yoreh De'ah.333.1.1 ראשית הגז וכו' עד בכל מקום ובכל שנה פי' בכל מקום בארץ ובח " ל בפני הבית ושלא בפני הבית כסתם משנה דר " פ ראשית הגז ובסוף סימן זה כתב שלא נהגו כן וכדאיתא התם [ דף קל " ו ] האידנא נהוג עלמא כר' אלעאי בראשית הגז דאינו נוהג אלא בארץ ולא בח " ל ומ " ש דבכל שנה חייב ברייתא שם היו לו ב' רחלות גזז והניח גזז והניח ב' וג' שנים אין מצטרפות הא ה' מצטרפות והתניא אין מצטרפות הא רבי אלעאי הא רבנן פי' לרבי אלעאי דמקיש גז לתרומה אין מצטרפות דחדש וישן הוא וכי היכי דאין תורמין מן החדש על הישן ה " נ בראשית הגז ולרבנן דלא מקשי גז לתרומה מצטרפות חדש וישן אלמא דבכל שנה ושנה חייב בראשית הגז והלכה כרבנן דמפרישין מן החדש על הישן וכן פסק הרמב " ם בפ " י מהל' בכורים ומ " ש רבינו שחייב כל ישראל לתת מראשית גז צאנו לכהן נראה דנתכוין בלשונו שאמר שחייב כל ישראל וכו' לומר שהלוים ג " כ בכלל ישראל במצוה זו דאף על גב דבמתנות לוים פטורים היינו משום דכתיב מאת העם ומספקא לן אם לוים בכלל עם אבל בראשית הגז דלא כתיב מאת העם ליכא ספיקא וכ " כ הרמב " ם רפ " י דהלכות בכורים :
Yoreh De'ah.333.2.1 ומ " ש ואינו חייב אא " כ יהיה לו ה' רחלות וכו' משנה ר " פ ופסק כב " ה דאמרי חמש דכתיב חמש צאן עשויות ופסק כרבי יוחנן דאמר משמיה דרביה בשש לכהן חמש ואחד לו ודלא כר' יוחנן דידיה ורב ושמואל דאמרי בששים ונותן סלע אחת לכהן :
Yoreh De'ah.333.3.1 ומ " ש לאחר שיהיה מלובן וכו' הכל משנה וגמרא שם :
Yoreh De'ah.333.4.1 הלוקח גז צאנו של נכרי שלא קנה עיקר הצאן וכו' פי' אע " פ שלקח הגיזה קודם שגזז הנכרי שא " ל הישראל מכור לי הגיזה מצאן שלך והגוזז ישראל והגיזה שלו אפ " ה פטור דצריך שיקנה גוף הצאן שיהא של ישראל בשעה שגוזזה ישראל כך פירש " י וכך כתב רבינו שצריך שיקנה עיקר הצאן כלומר גוף הצאן צריך לקנות לצורך הגיזה כדפרישית דלא כהרמב " ם דמחייב בשקנה הגיזה מקודם שגזזן הנכרי ואע " פ שלא קנה גוף הצאן ודו " ק :
Yoreh De'ah.333.5.1 לקח גז צאנו של חבירו וכו' שם בסוף הפרק קאמר מתנות דכהן לא מזבין איניש הלכך שייר המוכר המוכר חייב דא " ל לוקח מתנה דכהן גבך הוא לא שייר לוקח חייב דא " ל מוכר מתנה דכהן לא זבני לך וכתב הרא " ש דהיינו דוקא במוכר לו בסתם אבל אם פירש לו אני מוכר לך הכל כיון שמכר לו הגיזה בעודה מחוברת לצאן אכתי לא זכה בה הכהן ובידו למכרה והלוקח ג " כ זכה בה והכהן מפסיד .
Yoreh De'ah.333.6.1 היה לו רחלות שחורות וכו' משנה שם ופי' דהשחורות ודשל זכרים שצמרן איננו רך הוי רע והלבנות ודנקבות שהן רך הוא יפה וכשלא שייר המוכר אלא לבנות ושל נקבות בע " כ צריך להפריש מן היפה על הרעה הלכך עצה טובה קא משמע לן דקונה מהלוקח מהשחורות וכו' :
Yoreh De'ah.334.1.1 גרסינן בפ' אלו מגלחין וכולי ומנלן דמחרימינן בארור כך פירש " י ור " ל שמקללי' אותו בפירוש לומר ארור פלוני על אשר עשה כך וכך אבל מ " ש תחלה מנלן דמשמתינן דכתיב אורו מרוז ואורו היינו ג " כ ארור ואמר בפרק שבועת העדות דארור בו נידוי אינו לומר שמקללין אותו בפירוש אלא שאומרים פלוני יהא בשמתא וכדכתב הרמב " ם מביאו רבינו בסמוך :
Yoreh De'ah.334.2.1 ומ " ש למאן דאכיל ושתי בהדיה וכו' הביאו רבינו להורות שהרשות ביד ב " ד להחמיר כחומרות החרם לפי ראות עיניהם :
Yoreh De'ah.334.3.1 ומ " ש וקודם שינדו מתרין בו בה " ב כ " כ התוס' לשם [ בדף י " ו ] דלא כפי' רש " י דבשני מתרין בו תחלה ומנדין אותו וכן בחמישי חוזרין ומנדין ואח " כ מחרימין בחמישי וכ " כ בהגה' אשיר " י משם א " ז אבל משמעות כל הפוסקים כדברי רבינו דקודם שמנדין אותו כלל מתרין בו בה " ב . כתב ב " י די " א שלעולם אין מנדין אלא לאחר התראה אפי' יודעים דכוונתו לרעה ושכן נהגו ע " כ :
Yoreh De'ah.334.4.1 ומ " ש ואם אינו חוזר בו שונין לנדותו אחר ל' יום וכו' מימרא שם והיינו כשלא בא לב " ד לבקש שיתירו לו וגם לא חזר בו לפיכך שונין לנדותו וכו' והוא בנידויו עד שימות אבל אם בא לב " ד לבקש שיתירו לו מתירין לו אם ירצו אף אם לא חזר בו כיון שהגיע זמן ל' יום כמבואר בדברי רבינו בסמוך והכי משמע מל' הרמב " ם פ " ז דהל' ת " ת דהכל תלוי באם בא לב " ד ומבקש להתיר לו או לא בא לב " ד :
Yoreh De'ah.334.5.1 ומ " ש אפילו פגע הרגל בתוך ל' יום של נידוי הכי משמע מדתנן ר " פ ואלו מגלחין במועד והמנודה שהתירו לו חכמים והתוס' כתבו שם ע " ש הירושלמי דמקשה והלא פשע שלא בא לפני המועד לפני חכמים להתיר לו נידויו ומשני שכלו לו ל' יום של נידוי במועד דאין נידוי פחות מל' יום עכ " ל אלמא דהרגל אינו מבטל נידוי :
Yoreh De'ah.334.6.1 ומ " ש בד " א דנידוי ל' יום בנידוי דידהו וכו' שם [ דף י " ו ] ופירש " י דידהו בני א " י דידן בני בבל עכ " ל :
Yoreh De'ah.334.7.1 ומ " ש ושל נשיא ל' יום פי' נזיפותא של נשיא כדמוכח בתרתי עובדא דר' עם בר קפרא ועם ר' חייא ומשמע דס " ל לרבינו דאפי' נזיפותא של נשיא דידן נמי ל' יום דאל " כ אלא נשיא דידהו דוקא קאמר הו " ל להקדים ולכתוב דין נזיפותא דנשיא ל' יום ואח " כ לכתוב נזיפותא דידן חד יומא דליהוי משמע דאף נזיפותא דנשיא דידן חד יומא אלא כדפרישית דשל נשיא ל' יום אף של נשיא דידן קאמר .
Yoreh De'ah.334.8.1 כתב הרמב " ם כיצד הוא הנידוי אומרים פלוני יהא בשמתא בפ " ז מהל' ת " ת והכי משמע מדקאמר ומנלן דמשמתינן דכתיב אורו מרוז ובתר הכי קאמר ומנלן דמחרמינן וכו' אלמא דשמתא דקאמר מעיקרא נידוי הוא והיינו שאומר פלוני יהא בשמתא ואף ע " ג דקאמר התם [ בדף י " ז ] מאי שמתא א " ר שם מיתה ושמואל אמר שממה יהיה ותו דאורו מרוז הוא ל' ארור דהוא קללה אפ " ה כיון שאינו אומר הקללה בפי' לא הו " ל אלא נידוי שהוא הבדלה והרחקה בלבד ואינו חמור כמו חרם שמקללין אותו בפירוש וכדפרישית לעיל אבל דעת הראב " ד דאע " ג דתלמודא נקט לישנא דשמתא גבי נידוי מ " מ כשמנדין אותו אין אומרים בשמתא יהא דמשמע שם מיתה והוא חמור יותר מן נידוי ועוד הא דנקט לישנא דשמתא גבי נידוי הוא להורות דאם נראה לב " ד להחמיר עליו וכו' . ועיין במ " ש הרא " ש ע " ש הראב " ד דמפרש דג' חלוקים הם נידוי אין בו וקללה אבל שמתא היינו בלשון ארור יש בו נידוי וקללה וחרם הוא חמור מאד מן הנידוי ומן השמתא כי יש בו נידוי ויש בו קללה ויש בו איסור הנאה מבני אדם חוץ מכדי חייו אבל להרמב " ם אין כאן אלא ב' חלקים א' נידוי והיינו שמתא ב' חרם שהוא קללה בפי' וארור בו אלה בו שבועה בו נידוי נראה דס " ל דהא דילפינן שמתא דהוא נידוי מדכתוב אורו מרוז ואורו לשון ארור הוא וילפינן מיניה נידוי היינו משום דארור בו נידוי והא דילפינן דמחרמינן מדכתיב אורו ארור היינו מיתורא דקרא דארור בו נמי אלה בפירוש : כתב נימוקי יוסף הא דנותנין זמן לנידוי ולנזיפה אפי' לא נתחרט על מה שלשה אבל לשמתא שהוא על עבירה אין בו זמן עד שיתודה על חטאתו וישוב ע " כ וזהו לדעת הראב " ד דשמתא חמור מנידוי וב " י חלק על דבריו ואמר דודאי נידוי נמי אם לא שב אינו מותר לו ולא ידעתי מפני מה חלק על דבריו בלא ראיה ומסתברא כדברינ " י דכיון שלא עבר עבירה אלא שהפקיר והחציף פניו כנגד צורבא מרבנן מיד כשהגיע הזמן וביקש שיתירו לו מתירין לו אפי' לא חזר וכמ " ש רבינו בסמוך והיא דעת הפוסקים וכדפרי' לעיל ויתבאר עוד :
Yoreh De'ah.334.9.1 ומ " ש וזה דין המנודה והמאורר כנומר בין שהוא מנודה בלבד או שהוא ג " כ מאורר ואליבא דהראב " ד דשלשה חלקים הם קאמר רבינו דאלו השני חלקים שוין בדין דאין אוכלים ושותים עמו וכו' עד נשכר ונשכרין לו אבל חלק הג' דהיינו מוחרם דחמור יותר לא שונה ולא שונין לו לא נשכר וכו' וכך מבואר בדברי הרא " ש ע " ש הראב " ד והב " י הבין שדעת רבינו הוא דהמנודה שהוא ג " כ מאורר הוא בדין זה דאין אוכלין וכו' אבל מנודה שאינו מאורר אין מחמירין עליו בכל אלו הדברים וכו' ושארי ליה מאריה דהדבר פשוט כדפרישית דה " ק המנודה לבד או שהוא ג " כ מאורר והוא " ו דוהמאורר הוא כאילו אמר או המאורר ג " כ וק " ל :
Yoreh De'ah.334.10.1 ומ " ש ואין יושבין בד' אמותיו וכו' פי' אסור לבא אצלו ולישב עמו אבל אם הוא בא לתוך ד' אמות של אדם או לתוך ביתו של אדם לדבר עמו לא מיחייב איהו דיושב בביתו או במקומו להתרחק ממנו וכ " כ ב " י דיש שכתבו כך והוא אמת . עוד כתב ע " ש הרז " ה דכל ארבע אמות שאמרו בכל מקום הם ח' אמות והוא באמצען ויש לחוש לדבריו . עוד כתב ד' אמות לא תקנו בשדה חבירו אלא א " כ בר " ה או בסימטא או בשדה הפקר ודוקא ביושב או עומד אבל במהלך לא תקנו ד' אמות :
Yoreh De'ah.334.11.1 ומ " ש ולכ " ע מותר לדבר עמו פירש הרא " ש דמדקא מיבעיא לן אי שרי בשאלת שלום מכלל דלדבר עמו מותר פי' דברים של מה בכך נמי שרי דאילו במוחרם לא שרי אלא מה שהוא צורך פרנסתו שהרי עושה לו חנות קטנה כדי פרנסתו ואי אפשר בלא דבור אלא דשאר דברים אסור לדבר עמו ובמנודה ומאורר שרי ובש " ע כתוב וז " ל ומותר לדבר עם המנודה ועם המוחרם אא " כ החמירו עליו בית דין בפירוש עכ " ל כתב כך ע " פ דברי הקונדריסין והרשב " א בתשובה שהביא בב " י אבל מדברי הרא " ש ורבינו משמע להדיא כדפרישית והכי נקטינן לאסור לדבר עם המוחרם אם אינו לצורך פרנסתו כשנושאין ונותנין עמו :
Yoreh De'ah.334.12.1 מנודה שמת ב " ד סוקלין את ארונו וכו' ללמדך וכו' נראה דהאי ללמדך איצטריך דלא נימא דלפי שארז " ל אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולן מחפים עליו וכו' ועל כן כתוב ושמתי את פני באיש ההוא ובמשפחתו ולפיכך בית דין שולחין וסוקלין את ארונו כדי שיוסרו בני משפחתו ולא יעשו כמוהו ולפי זה נמשך שאם בני משפחתו כשרים לא יהיו סוקלין את ארונו של זה מפני כבוד החיים ע " כ אמר ללמדך שכל המתנדה וכו' דהשתא ודאי אין לחלק בין משפחה למשפחה אלא לעוצם סוקלין את ארונו כי עיקר הטעם הוא לבזות את המנודה שמת בנדויו כדי שיכופר עונו ולהביאו לחיי העולם הבא :
Yoreh De'ah.334.13.1 ומ " ש ואף על פי שאסור לאכול וכו' עד אף אם לא יחזור בו וכו' כל זה כתב הרא " ש בפרק אלו מגלחין בשם הראב " ד והיינו דוקא כשבא לב " ד ומבקש שיתירו לו כדכתב רבינו בסוף דבריו אלה והיינו כמ " ש נ " י דלשמתא שהוא על עבירה לא נתנו זמן אבל לנידוי שאינו על עבירה נתנו זמן שלשים יום אפילו לא שב מיהו ודאי דוקא כשבא לבית דין ומבקש שיתירו לו כדפרישית לעיל ועוד יתבאר לקמן .
Yoreh De'ah.334.14.1 ומ " ש ומכל מקום טוב שלא יתירו לו וכו' ואם ירצו בית דין להחמיר עליו עוד וכו' פירוש מנודה זה שהגיע הזמן דמתירין לו אם ירצו אע " פ שלא חזר ממעשיו אלא דטוב הוא שלא יתירו לו אם לא יחזור בו שלא תתמעט יראתם לא מיבעיא שלא יתירו לו אם ירצו כיון שלא חזר אלא אף הרשות בידם להוסיף ולהחרימו אחר הגעת הזמן אע " פ שבא לבית דין ומבקש שיתירו לו כיון שלא חזר ובית יוסף הבין דרוצה לומר שהרשות בידם להחרימו לאחר הגעת הזמן כשלא בא לבית דין לבקש שיתירו לו וגם לא חזר ממעשיו ועל פי זה כתב מה שכתב ושרי ליה מאריה דאם כן היאך כתב תחלה דכשיגיע הזמן מתירין לו אם ירצו הלא חייבים לחזור ולנדותו שלשים יום ואח " כ להחרימו כמו שכתב בסמוך ובתחלת הסימן אלא הדבר פשוט דכאן מדבר כשבא לבית דין ומבקש שיתירו לו דמתירין לו אם ירצו אע " פ שלא חזר והרשות בידם ג " כ להחמיר עליו להחרימו כיון שלא חזר אף על פי שבא לב " ד לבקש שיתירו לו דבזה ניתן רשות לב " ד לפי ראות עיניהם לפי הזמן והמקום ולפי מה שהוא האדם :
Yoreh De'ah.334.15.1 כתב הראב " ד הא דאמרינן וכו' עד או לדבר עבירה דכיון שנידוהו ב " ד נידוהו לכל אדם ודינו שוה בין לעירו וכו' ובס " א או לדבר עבירה בין שנידוהו ב " ד בין שנידוהו כל אדם דינו שוה בין לעירו וכו' וכן עיקר דכך כתב הרא " ש בשם הראב " ד והכי פירושו בתחלה כתב דווקא מנודה לב " ד בשביל דלא אתא לב " ד או דלא ציית דינא או לאפקירותא דבי דינא דבהני תלתא אינו מנודה לכל אדם אלא היכא דנידוהו ב " ד על כך והדר כתב או לדבר עבירה בין שנידוהו ב " ד בין שנידוהו כל אדם דינו שוה וכו' וכמ " ש רבינו בסמוך וכן כל מי שנידה על דבר איסור וכו' דלדבר עבירה אפי' לא נידהו ב " ד אלא כל אדם מנודה לכל ישראל :
Yoreh De'ah.334.16.1 וכתב עוד הא דאמרינן סתם נידוי ל' יום וכו' עד ואפי' לא חזר מתירין לו לאחר שלשים יום וכו' פי' מתירין לו אם ירצו מיהו הרשות בידם שלא להתיר לו כיון שלא חזר בו ואם ירצו להוסיף חומרא להחמירו כיון שלא חזר בו ג " כ הרשות בידם אף ע " פ שבא לב " ד ומבקש שיתירו לו כדפרישית לעיל :
Yoreh De'ah.334.17.1 מנודה לרב וכו' ברייתא שם ריש [ דף י " ז ] וקאמר בגמרא לרב הוא דאינו מנודה הא לכ " ע מנודה למאי אי במילי דשמיא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב אלא לכבוד עצמו ופי' רש " י [ בדף י " ו ] שנידה לכבודו ולא לשם שמים אלא שהתריס כנגדו :
Yoreh De'ah.334.18.1 ומ " ש בשם הראב " ד דוקא שלא בפני הרב וכו' נראה דראייתו ברורה מהא דאיתא ר " פ הדר ( עירובין דף ס " ג ) רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי חזייה לההוא גברא דקא אסר ליה לחמריה בצינתא בשבתא רמא ביה קלא ולא אשגח ביה אמר ליה ליהוי ההוא גברא בשמתא א " ל כה " ג מי מתחזי כאפקירותא א " ל אין חכמה ואין תבונה וכו' דהראב " ד קשיא ליה מאי קאמר רבינא לרב אשי כה " ג מי מתחזי כאפקירותא הא רבינא גופיה קאמר ולאפרושי מאיסורא אפי' בפניו שפיר דמי פירש " י כשרואה תלמיד שאדם רוצה לעבור עבירה ורבו שם ושותק מותר לתלמיד לקפוץ ולגעור בו עכ " ל אלא ודאי דלא חשש רבינא אלא על מה שנידהו בפני רב אשי ולא א " ל לרב אשי שינדהו בעצמו שמא כה " ג מתחזי כאפקירותא וא " ל אין חכמה וכו' אלמא דוקא לנדות ע " ד איסור שפיר דמי לנדותו אף בפני רבו אבל לכבוד עצמו אסור לנדות בפני רבו והרא " ש דחה הראייה ואמר דרבינא דאמר כה " ג מי מתחזי כאפקירותא משום דהוה ליה כמורה הלכה בפני רבו שהורה לו שזה אסור בשבת דבהכי מיירי כולה שמעתתא והשיב לו דאף על גב דדמיא להוראה לא הוי אפקירותא דכיון דאיכא חילול השם שהיה מחלל שבת בפרהסיא כל מי שקדם וגער בו הרי זה זריז ומשובח ולא הו " ל מורה הלכה בפני רבו אבל אי ליכא חילול השם איכא איסור היכא דאיכא צד הוראה בדבר דהו " ל מורה הלכה בפני רבו אבל היכא דליכא צד הוראה אלא דמנדה בפני רבו לכבוד עצמו אין זה פוגע בכבוד רבו דגם הרב לא ניחא ליה שמביישים תלמידיו כי כבודם הוא כבודו ולפעד " נ העיקר כדברי הראב " ד מטעם הקושיא שכתבתי דאי משום הוראה א " ל כה " ג מי מתחזי כאפקירותא הלא רבינא גופיה קאמר ולאפרושי מאיסורא אפי' בפניו שפיר דמי ואע " ג דאיכא דגרסי רבא במקום רבינא כמו שכתב הרא " ש בפסקיו בפרק הדר וכן כתב הרא " ש בתשובה זו נראה דכל שכן דקשה דמה שואל רבינא מרב אשי הלא רבא קאמר דלאפרושי מאיסורא ש " ד ופשיטא דרבינא ורב אשי ידעו הא דקאמר רבא אלא בע " כ דלא שאל רבינא אלא על מה שהיה מנדה אותו בפניו וכדפירש הראב " ד ומה שהביא רבינו תשובת הרא " ש וכתב עלה ויש במשמעות זה אפילו לפני הרב ממש נראה דלפי די " ל דלא כתב הרא " ש דאין הרב מקפיד בכך אלא כשאינו לפניו ממש אלא שהוא במקומו של הרב שלא בפניו דהתם ודאי אינו מקפיד אם לוקח נקמתו ממנו בשעה שהתריס לפני התלמיד ולא המתין עד שיובא הדבר לפני הרב אבל כשנידהו לפני הרב ממש ודאי מקפיד לזה אמר ויש במשמעות זה אפילו לפני הרב ממש ופי' ב " י דר " ל דמתוך דבריו שם בתשובה מה שלא הביא רבינו כאן משמע כך להדיא והוא דוחק גם לשון רבינו משמע שיש במשמעות זה שהביא לשונו כאן דאפי' לפני הרב ממש קאמר דנידויו נידוי לכן נראה ודאי דדעת רבינו היא דמדהשיב לשואל בסתם תלמיד יכול לנדות לכבודו במקום גדול ולא פירש דאינו יכול לנדות אלא כשאינו לפניו ממש אלמא משמע דאפילו לפני הרב ממש יכול לנדות עוד כתב בית יוסף והשיג על דברי רבינו דסבירא ליה דהרא " ש בתשובה חולק אדברי הראב " ד דליתא דאיכא לאוקומי דבריו בתשובה בדפליג ליה רביה יקרא עכ " ל והא ליתא דמדכתב הרא " ש בסתם תלמיד יכול לנדות וכו' שגם הרב לא ניחא ליה שמביישין תלמידיו וכו' משמע ודאי לא מחלק בין תלמיד לתלמיד ואין ספק דהרא " ש בתשובה לא סבירא ליהלהא דהראב " ד אלא אי קשיא הא קשיא כיון דבתשובה לא סבירא ליה להא דהראב " ד ובפסקיו הביא דברי הראב " ד ולא השיב עליהם בע " כ דחזר בו הרא " ש ממה שפסק בתשובה א " כ לא היה לו לרבינו להביא דבריו שכתב בתשובה כיון שאין הלכה ונראה ליישב דאף ע " ג דהרא " ש גופיה חזר בו מתשובה זו בפסקיו מ " מ לרבינו נראין לו דברי הרא " ש בתשובה זו יותר מדברי הראב " ד וזהו שכתב וא " א הרא " ש הביא דבריו בפסקיו ולא השיב עליהם כלומר ומשמע דהכי ס " ל אבל כתב בתשובה וכו' כלו' ונראין לי דבריו בתשובה עיקר ועי " ל דאע " ג דבדוכתי טובא כתב רבינו דפסקיו הם אחרונים מ " מ בתשובה זו ידע רבינו שהיתה לאחר שחיבר פסקיו ומיהו להלכה נקטינן כדברי הראב " ד שהם העיקר כדפי' וכמשמעות הרא " ש בפסקיו וכן פסק בש " ע :
Yoreh De'ah.334.19.1 ומ " ש וכן כל מי שנדה על דבר איסור אין לזלזל בנידויו כו' איכא למידק דלמעלה כתב רבינו דבמנודה על דבר עבירה בין שנדוהו ב " ד בין שנדוהו כל אדם דינו שוה בין לעירו בין לעיר אחרת וכמו שהוא בנוסחאות המדוייקות וכמו שכתב הרא " ש וא " כ לאיזה צורך חזר וכתב דין זה כאן ועוד קשה שהדברים סותרים דלעיל אמר שהוא מנודה גמור לכל הדברים שהמנודה אסור בהם וכאן לא כתב אלא שאין לזלזל בנדויו וכו' ומשמע דאין דינו שוה למנודה מפי ב " ד לאסרו בכל הדברים שהמנודה אסור בהם אלא שאין לזלזל בנדויו לישב בד' אמותיו וכן שאין להתיר לו אם לא חזר בו אפילו לב " ד לבקש שיתירו לו וי " ל דמ " ש אין לזלזל בנדויו וכו' רבותא קאמר דלא מיבעיא דהוא מנודה גמור ואסור בכל הדברים שהמנודה אסור בהם כל שנתנדה מפי ישראל ע " ד עבירה אפילו אינו תלמיד כלל וכמ " ש לעיל אלא אף מנודה הוא גם לרב ואפילו לנשיא ואין לרב ולנשיא לזלזל בנדויו או להתיר לו וכו' אבל שיהא מנודה גמור ואסור בכל הדברים ודינו שוה וכו' זה כתב למעלה ולא היה צריך לחזור ולכתבו כאן וכן מבואר בדברי הראב " ד שכתב הרא " ש וז " ל או לדבר עבירה בין שנידוהו ב " ד בין שנידוהו כל אדם ודינו שוה בין לעירו בין לעיר אחרת ואפילו לנשיא ע " כ לשונו ולמעלה כתב רבינו דברי הראב " ד עד בין לעיר אחרת וכאן כתב ואם נידה התלמיד ע " ד איסור הוא מנודה גם לרב וכן כל מי שנידה ע " ד איסור אין לזלזל בנדויו ואין להתיר לו וכו' שבא להורות דמנודה גם לרב ושאין לו לרב לזלזל בנדויו ואין להתיר לו וכו' דמשמעות זה בסתם דאף לנשיא אין לזלזל או להתיר לו וכו' כדכתב הראב " ד להדיא ואף לנשיא וכ " כ הרמב " ם בפ " ו מהלכות ת " ת ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.334.20.1 ירושלמי זקן שנדה לצורך עצמו ואפילו כהלכה אינו נידוי כתב בית יוסף דיש לפרש כי ההיא דמייתי התם בירושלמי ביומוי דר' ירמיה אתא עקא על טבריה שלח בעא מנרתא דכספא גבי רבי יעקב בר בון שלח א " ל עדיין לא שב ירמיה מרעתו וביקש לנדותו והתם ודאי כהלכה היה מנדה אותו על שבזהו ולצורך עצמו היה דכשיתיר לו יתן ההיא מנרתא כדי להנצל בה מההיא עקא עכ " ל ותימא הלא המעשה היה שהיה מבקש רבי ירמיה מרבי יעקב בר בון שיוציא מרשותו המנורת כסף שבידו כדי להציל את טבריה מן העקא ולאח " כ יפסקו על כל אחד מאנשי טבריה כמה יתן ויגבו מכולם וישלמו לר " י בר בון ולא יהיה חסר כלום כי לא היה אפשר לגבות הסך שהיו צריכין לשעה להציל את טבריה השתא ודאי כיון שביזהו רבי יעקב היה חייב נידוי כי לא היה רבי ירמיה מכוין לנדותו לצורך עצמו שהרי להציל כל אנשי טבריה היה מבקש המנורת כסף ובדין היה חייב להתנדות אלא שרבי חייא בריה דרבי יצחק עטושיה הצילו מטעם שגם ר " י בר בון היה תלמיד חכם ואין מנדין זקן אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחביריו אבל אם היה אדם אחר פשיטא שהיו מנדין אותו דאין זה לצורך עצמו כלל מה שבא להציל כל אנשי טבריה ע " ג שגם רבי ירמיה היה מאנשי העיר שהרי לא היה שואל ממנו המנורה להפסידו בה כלום כדפרישית והרא " ש בתשובה כלל כ " ח פירש דמיירי כגון עובדא דר " ל דנידה לאותו שגנב תאנים שלו דאע " פ דכהלכה נדהו לפי שגזל ממונו אפילו הכי אינו נידוי כדאמר בגמרא בעובדא דר " ל אם ממון נתחייב לו נידוי לא נתחייב לו והיינו דקאמר לצורך עצמו דמשמע ממון . והרמ " ך בהג " ה מיימוני פ " ו דהלכות ת " ת פירש דמיירי שנידהו לפי שלא היה מכבדו כראוי בקימה והידור ולפיכך אין נידויו נידוי דהא דמנדין לכבוד הרב ה " מ שבזהו וגנהו בדברים אשר הם גנאי לתלמיד חכם אבל לא לצורך עצמו כדי להגדיל כבודו :
Yoreh De'ah.334.21.1 מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת אפילו גדולה מזאת וכו' ברייתא בפרק אלו מגלחין ( מועד קטן דף י " ו ) מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו וכתב הרא " ש לשם בשם הראב " ד הא דאמרינן מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו לעירו הוא דאינו מנודה אבל לשאר עיירות מנודה ובהנהו דשוו לדידיה אבל דעדיפי מינה לא עד כאן לשונו ואם כן לפי זה רישא דקתני מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת בעל כרחך דאפילו עדיפא מינה דגדולה ממנה בחכמה ובמנין נמי הוי מנודה דאם לא כן אלא דוקא בדשוו לדידיה אם כן מאי איכא בין מנודה לעירו ובין מנודה לעיר לאחרת אלא ודאי דמנודה לעירו מנודה לעיר אחרת אפילו גדולה מזאת וכו' ומיהו כל זה דוקא במנודה מחמת כבודם דאפקיר כנגדם אע " פ שלא הפקיר בבי דינא אבל במנודה לבית דין מחמת דלא ציית דינא או לאפקירותא דבית דין או לדבר עבירה דינו שוה בין לעירו בין לעיר אחרת דלכל ישראל הוא מנודה וחייבים לנהוג בו בדין מנודה וכדכתב רבינו לעיל והוא גם כן מדברי הראב " ד כמו שהוא מפורש בדברי הרא " ש בפסקיו וכן כתב בתשובה כלל כ " ח דכשמנדין אותו בשביל ממון שהוא חייב בין שיהיה חוב בין שיהיה מס בין שנידוהו על דבר עבירה כיון שמן הדין נדוהו מנודה לכל העולם אפילו לעיר שהוא גדולה בחכמה ובמנין דתניא מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב ומוקי לה בתלמיד שנידה לכבוד עצמו אבל למילי דשמיא אף מנודה לרב עד כאן לשונו והדבר פשוט שמ " ש דכיון שנידוהו למילי דשמיא מנודה לכל העולם אפילו לעיר שהיא גדולה ממנה בחכמה ובמנין היינו דוקא כשהוא מנודה לעיר אחרת דאי לא נידוהו למילי דשמיא אלא לכבודם לא היה מנודה אלח בהנהו דשוו לדידיה אבל דעדיפי מינה לא אבל בנידהו בעיר אחרת למילי דשמיא מנודה לכל העולם אפילו לא נדהו בעירו אלא בעיר אחרת אבל במנודה לעירו מנודה לעיר אחרת אפילו גדולה ממנה בחכמה ובמנין ואף על פי שלא נידוהו למילי דשמיא אלא לכבודם וכדפרישית אבל הב " י מנוחתו כבוד הבין דמה שכתב הרא " ש בתשובה דלמילי דשמיא מנודה לכל העולם ואפילו לעיר שהיא גדולה ממנה בחכמה ובמנין היינו במנודה לעירו ולפי הבנה זו השיג על רבינו וכתב מה שכתב ושארי ליה מאריה אגב חורפיה לא דק : ומ " ש מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו אבל מנודה הוא לשאר עיירות וכו' כך כתב הרא " ש ע " ש הראב " ד כמו שכתב לשונו בסמוך ומיירי שלא נדהו למילי דשמיא אלא לפי שהפקיר כנגדם וכן מה שכתב מנודה לנשיא וכו' כל זה בדלא נדוהו למילי דשמיא אלא לכבודם לפי שהתריס כנגדם כדפרישית :
Yoreh De'ah.334.22.1 כתב הרמב " ם מתירין הנידוי בשלשה הדיוטות או ביחיד מומחה ותלמיד מתיר וכו' בפרק ז' מהלכות תלמוד תורה וה " א בפרק קמא דנדרים [ דף י " ז ] ש " מ לא שרי למישרא נידרא באתרא דרביה ושמתא אפילו באתרא דרביה ויחיד מומחה שרי שמתא וכתבו התוספות הא דמתיר השמתא אפילו באתריה דרביה מה שאין כן בנדר הטעם הוא דבנדר אין חשש אם ידחה התירו עד שיהא הרב מזומן אבל שמתא אין ראוי להשהות על האדם כלל ומה שכתב רבינו דין זה ע " ש הרמב " ם ולא כתבו בסתם על פי הגמרא נראה דהיינו דמדברי הרמב " ם למדנו שני דברים אחד דשלשה הדיוטות מתירין הנידוי כמו יחיד מומחה ואם כן שלשה הדיוטות נמי מתירין הנידוי אפילו במקום הרב מטעמא שכתבו התוספות אידך דכל תלמיד כשהוא מומחה מתיר הנידוי ביחיד אף על פי שאיננו סמוך דלא כי " א דבעינן סמוך כמ " ש הר " ן בשמם דליתא והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.334.23.1 שלשה שנידו והלכו להם וכו' ג " ז מדברי הרמב " ם שם וה " א בפרק אלו מגלחין אמר אמימר הלכתא הני בי תלתא דמשמתי אתו בי תלתא אחרינא ושרו ליה א " ל רב אשי לאמימר והא תניא רשב " ג אומר אחד מן התלמידים שמת חלקו אינו מופר מאי לאו אינו מופר כלל לא עד דאתו בי שלשה אחריני ושרו ליה וסבירא ליה להרמב " ם דפשטא דתלמודא משמע דאין צריך לדקדק דאלו שלשה יהו חשובים וגדולים כראשונים ולא קשה מהא דקאמר בעובדא דרב יהודה גברא רבא כרב יהודה ליכא למשרי לך זיל גבי נשיא וכן בעובדא דריש לקיש דא " ל זיל גבי נשיאה וכן בעובדא דשפחתו של רבי דלא נהגו חכמים קלות ראש בנדוייה שלשה שנים ולא התירו לו בי תלתא די " ל דבמופלג כרב יהודה וכשפחתו של רבי התם הוא דבעינן מופלג כמוהו שיתיר נדויו של ראשון ובעובדא דריש לקיש לא היה נודע מי היה המנדה וחששו שמא היה מופלג טובא אבל סתם שלשה דלאו מופלגים אתו שלשה אחריני ושרו ליה אף ע " ג דאינם חשובים וגדולים כראשונים ומיהו ס " ל להרמב " ם דלא מצו הני שלשה אחריני להתיר אלא כשהלכו להם הראשוני' למ " ה דהכי משמע מדתניא רשב " ג אומר אחד מן התלמידים שמת חלק אינו מופר דאסיקנא דהכי קאמר חלקו ואינו מופר עד דאתו בי תלתא אחריני ושרו ליה דמדנקט מת אלמא דוקא מת או דומיא דמת דהלך למ " ה אבל כשהוא בעיר אין רשות לאחרים להתיר כלל . ומ " ש הרמב " ם תחילה דיש לתלמיד להתיר הנדוי או החרם ואפילו במקום הרב והוא הדין שלשה הדיוטות מתירין במקום הרב כדפרישית לעיל בע " כ נמי מיירי דהאי תלמיד או שלשה הדיוטות לא נידוהו אלא אחרים נידוהו דאי אינהו נידוהו פשיטא דהמנדה יכול להתירו אפי' הוא עם הארץ ואפי' במקום הרב אלא אחרים נידוהו והלכו להם ואשמועינן דיחיד מומחה או שלשה הדיוטות ואפי' תלמיד במקום הרב מתירין הנדוי או החרם של אחרים ואין צריך לדקדק בחשבון המנדין ובחשיבותן שכך יהיו גם המתירין אם לא שהמנדה היה מופלג בדורו אבל הראב " ד לא חילק בין מופלג בדורו לאינו מופלג אלא דלעולם צריך שיהיו המתירין כחשבון המנדין וכחשיבותן ועיין בדברי הרא " ש טעמו של הראב " ד באלו חלוקי הדינים : עוד כתב הראב " ד בהשגות פ " ז דהא דבעינן שיהיו המתירין כחשבון המנדין וכחשיבותן היינו כשבאין להתירו תוך זמן הנדר אבל כשישלים הזמן כל שלשה או יחיד מומחה מתירים לו אי נמי כשנידוהו יחיד ואפי' איש מומחה על דבר עבירה כשישלים לו הזמן מתירים לו כל ג' או יחיד מומחה אבל נדוהו רבים צריכין רבים כמותם להתירו עכ " ל :
Yoreh De'ah.334.24.1 נידוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו נראה הטעם דכי היכי דביזוהו בפניו כך צריך לחזור ולהראות בפניו שחזר בתשובה ושלא יבזוהו עוד לומר לו אתה מנודה ולפ " ז אם התירו שלא בפניו הוי היתר וכן עיקר וכ " פ בהגהות ש " ע :
Yoreh De'ah.334.25.1 נידוהו על תנאי וכו' פ " ג דמכות ( דף כ' ) אמר רב יהודה אמר רב נדוי ע " ת ואפי' לעצמו צריך הפרה מנ " ל מיהודה וכו' : ומ " ש בשם ר " ת שם בתוס' והטעם דכיון שהוא מסופק הו " ל כאילו נידה עצמו בלי תנאי כלל שהרי אפשר שלא יתקיים התנאי ואפ " ה נידה עצמו אבל היכא דבידו לקיים התנאי א " צ התרה :
Yoreh De'ah.334.26.1 וכתב א " א הרא " ש אפי' אם קבע זמן כו' בתשובה כלל כ " ח כתב כך דלא דמי לנדר דאינו מתיר עד שיחול דנידוי קיל טפי דכיון שמתיר לעצמו לפיכך מתיר נמי קודם שיחול ונראה מהראיות שהביא הרא " ש לשם דאין חילוק בין נידה את עצמו לנידוהו אחרים לעולם יכולין להתיר הנדוי אע " פ שעדיין לא חל הנדוי אלא שהשאלה היתה על מעשה שהיה שאחד נידה את עצמו אם ישהה עוד חתנו עם אשתו והכי נקטינן ודלא כמ " ש במרדכי פרק האומנים :
Yoreh De'ah.334.27.1 ת " ח שנדה לעצמו מתיר לעצמו מימרא בפרק אלו מגלחין ( מועד קטן דף י " ז ) וכתב במרדכי פרק האומנין על שם רבינו עזריאל דהא דאיתא התם מר זוטרא כי מחייב צורבא מרבנן שמתא מרישא משמית נפשיה והדר משמית לדידיה כי הוה עייל באושפיזיה שרי ליה לנפשיה והדר שרי ליה לדידיה אין פירושו שמנדה עצמו לבריות ונכנס בנדוייהם דא " כ הו " ל איהו בבל יחל הוא דאינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו אלא מר זוטרא היה אומר אהא בנדוי לעצמי ותולה הנדוי לרצונו להתיר לעצמו עכ " ל נראה דמ " ש במנדה עצמו לבריות ונכנס בנדוייהם דהוא בבל יחל היינו שהיה מנדה לעצמו בלשון נדר כהך עובדא דמביא לשם שאחד נדה ואמר אם ישאל על נדרו יהא בנדוי עה " ז ועה " ב דמה שנדה יהא בנדוי עה " ז היינו לומר שיהא מנודה לבריות וינהגו בו דין מנודה דהיינו מנדה עצמו לבריות ונכנס בנדוייהם ע " י נדר וצריך התרה ע " י אחרים כדין כל נדר . והמעשה שהביא הרא " ש באחד שנידה את עצמו אם ישהה עוד חתנו עם אשתו אין שם נדר כלל אלא תלה נדוי עצמו לרצונו להתיר לעצמו בתנאי אם ישהה עוד חתנו עם אשתו שאם לא ישהה אין כאן נדוי ולא היה צריך התרה אלא מטעם דברי ר " ת דכיון דאין בידו לקיים התנאי צריך להתיר לעצמו ואינו חולק אדברי ר " ע כמו שנראה מדברי ב " י שהרא " ש חולק אדברי ר " ע דליתא :
Yoreh De'ah.334.28.1 כתב הרמב " ם אפי' נידה לעצמו ע " ד פלוני אפי' ע " ד שחייב עליו נדוי בפרק ז' כתב כן והראב " ד בהשגות כתב זה אינו מחוור א " כ יהודה למה לא התיר לעצמו ועל כל זה קשה לי יעקב למה לא התירו עכ " ל אבל למ " ש בשם ר " ע לא קשיא כלל דיהודה קיבל עליו הנדוי דרך נדר והיה מנדה עצמו לבריות ונכנס בנדוייהם שהרי אמר וחטאתי לאבי כל הימים והוה ליה בבל יחל הוא דאינו מיחל וכו' אלא דאכתי קשה יעקב למה לא התירו וי " ל דודאי היה יעקב מתירו אי נמי יעקב נתן רשות לאחרים להתירו אלא דלפי שיהודה היה מנדה עצמו בעה " ז ובעה " ב שהרי אמר וחטאתי לאבי כל הימים ונדוי העה " ז שנכנס בנדוי הבריות תלוי היתרו בבריות ונדוי של מקום לעה " ב תלוי היתרו למקום וע " כ היו עצמותיו מגולגלים כיון שלא היה היתר לנדוי זה בעה " ז וכדכתב במרדכי בשם רבינו פרץ ור " ע מיהו הראב " ד סובר כהרשב " א שנדוי עה " ב נמי יש לו התרה על ידי חכם כדמשמע בפרק אלו הן הגולין ולהכי מקשה יעקב למה לא התירו וצ " ל דאף על גב דאנן חזינן השתא מדהיו עצמות של יהודה מגולגלין אלמא דנדוי ע " ת אפילו נתקיים התנאי צריך התרה וכיון שלא התירו הנדוי היו עצמותיו מגולגלין מ " מ יעקב ויהודה הוו ס " ל דכיון דנתקיים התנאי שהעלה עמו את בנימין והציגו לפניו שוב לא צריך התרה ואין כך הלכה : ועל מ " ש הרמב " ם דאפי' ע " ד שחייל עליו נדוי הרי זה מופר לעצמו אין כך דעת הרשב " א ומביאו ב " י ע " ש הר " ן דפלוגתייהו תלוי בגירסא דפ " ק דנדרים :
Yoreh De'ah.334.29.1 ומ " ש ואם היה הנדוי דרך שבועה וכו' פירש שאמר אני נשבע שאהיה בנדוי :
Yoreh De'ah.334.30.1 ומ " ש וכן כתב הרא " ש הוא בתשובה כלל כ " ח :
Yoreh De'ah.334.31.1 ומ " ש אלא יתירו לו עשרה וכו' כ " כ הרא " ש לשם בתשובה באינו ת " ח דמנדה לעצמו כיון דאינו יכול להתיר לעצמו צריך עשרה כמו בחלום ונראה לפרש דה " ק דכיון דאשכחן בנדהו בחלום דצריך עשרה א " כ איכא למימר דהא דקיי " ל דיחיד מומחה או ג' הדיוטות מתירין הנדוי דוקא כשאחרים נידוהו אבל כשנדהו בחלום כיון שלא נתנדה מפי אחרים צריך י' א " כ ה " ה במי שמנדה לעצמו דלא נתנדה מפי אחרים ג " כ צריך י' להתיר כיון שאינו ת " ח ואינו יכול להתיר לעצמו מיהו לא בעינן דמתנו הלכתא כי התם דהתם חמיר נדויו שנדהו מן השמים ולמד משם רבינו דה " ה לת " ח שנידה לעצמו דרך שבועה כיון דאין יכול להתיר לעצמו צריך עשרה להתיר נדויו דכל היכא שלא נתנדה מפי אחרים בין שנדוהו בחלום בין שנדה לעצמו ואינו ת " ח בין שהוא ת " ח ונדה לעצמו דרך שבועה כיון שאינו מתיר לעצמו אלא אחרים יתירו לו צריך עשרה והב " י הקשה בת " ח שנידה עצמו דרך שבועה הוה ליה למימר נמי דבעי י' שיתירו לו וכו' עכ " ל ותימה הלא מפורש בדברי רבינו דצריך י' כדפרי' גם מה שהקשה אדברי הרא " ש ורבינו למה צריך י' גבי נדוי דלא דמי לנדוהו בחלום כבר התיישב במה שכתבנו דהחמיר הרא " ש כדבר זה משום דאיכא למימר דכל היכא שלא נתנדה מפי אחרים צריך וכו' ואין כאן השגה ולא קושיא . שוב ראיתי במקצת ספרי רבי' כתוב הנוסחא איפכא דלאחר דברי הרמב " ם כתב ואם היה הנדוי דרך שבועה אפילו ת " ח אינו יכול להתיר לעצמו ומי שאינו ת " ח אינו יכול להתיר לעצמו וכ " כ א " א הרא " ש אלא יתירו לו עשרה וכו' וע " פ נוסחא זו בספרי ב " י הקשה קושייתו אבל לפעד " נ דנוסחא זו ט " ס היא ונוסחאתינו היא עיקר דלאחר דברי הרמב " ם כתב אבל מי שאינו ת " ח אינו יכול להתיר לעצמו ואם היה הנדוי דרך שבועה אפילו ת " ח אינו יכול להתיר לעצמו וכ " כ א " א הרא " ש אלא יתירו לו י' וכו' דלפ " ז ניחא כדפרי' :
Yoreh De'ah.334.32.1 נדוהו בחלום וכו' מימרא דרב יוסף פ " ק דנדרים :
Yoreh De'ah.334.33.1 ומ " ש ואפי' התירו לו בחלום שם וטעמא דשמא התרה זו שבחלום דברים בטלים הם דכשם שא " א לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים : ומ " ש ואפי' יודע מי נדהו וכו' שם וטעמא דלשמתיה שוייה שליח למשרי ליה לא שוייה שליח :
Yoreh De'ah.334.34.1 ומ " ש דתנו הלכתא או מתנו פי' דתנו הלכתא הם קודמים למתנו פי' משנה ולא הלכות וכדכתב בשם הרמב " ם בסמוך דהכי הוא הגירסא במקצת ספרים :
Yoreh De'ah.334.35.1 ומ " ש ומלשון א " א הרא " ש יראה שאין לו התרה אלא ע " י עשרה דמתנו או תנו כך היתה גירסת הרא " ש דמתנו קודמין לתנו ופי' מתנו לאחרים ופי' תנו לעצמן ולא לאחרים והא דכתב הרמב " ם טורח אחריהם עד פרסה ולא נמצא כך בגמרא כתב ב " י יישוב ע " ז ע " ש . אבל לפעד " נ דכך היתה גירסתו בגמרא וכן פי' ב " י אהא דכתב לא מצא מתירין לו י' שיודעים לקרות בתורה וכו' שכך היתה גירסתו בגמרא אבל מה שלא כתבו הרמב " ם ורבינו הא דאיתא בגמרא ליתב בפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי עשרה וכו' קשיא טובא הלא כתבוה הרי " ף והרא " ש והב " י פי' מה שפירש ולפעד " נ דלא כתבוה משום דעכשיו שאנו שרויין בין הנכרים איכא סכנה דיאמרו כשפים הוא עושה ורב יוסף לא קאמר הכי אלא בבבל במקומות שלא היו שם נכרים כלל ודכוותא חששו לסכנה בפ " ק דיומא גבי בדיקת מזוזה בשערי העיר דיאמרו כשפים הוא עושה וכדלעיל ריש סימן רפ " ו :
Yoreh De'ah.334.36.1 השומע הזכרת השם וכו' פ " ק דנדרים [ סוף דף ז' ] א " ר חנן אמר רב השומע הזכרת השם מחבירו צריך לנדותו ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי ופי' הרא " ש ושאר מפרשים ע " ש ר " ת דאין פירושו שיהא בנדוי מאליו אלא ראוי להתנדות קאמר וז " ש רבינו הוא עצמו חייב נדוי כלומר חייב להתנדות אבל אינו בנדוי ממילא אם לא נדוהו : ומ " ש ויכול להתיר לו מיד שם רב הוה שמע לההיא איתתא דאפקה שם לבטלה שמתה ושרא לה לאלתר באפה . נראה דלפי דלא היה מכירה וכשתלך מפניו בלא התרה לאלתר שוב לא היה אפשר להתיר נדויה כדאמר רב גופיה התם נדוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו להכי שרא לה לאלתר וז " ש ושרא לה לאלתר באפה כלומר דלפי שהיה צריך להתיר בפניה להכי שרא לה לאלתר דאי לאו לאלתר לא היה אפשר להתיר בפניה אבל אם המנדה מכיר המתנדה דאפשר להתיר בפניו לאחר זמן כשישלח אחריו א " צ להתיר לאלתר ולכן כתב רבינו ויכול להתיר לו מיד כלומר דאינו חייב להתיר לו מיד :
Yoreh De'ah.334.37.1 ומ " ש בשם ספר המצות כ " כ סמ " ג בלאוין סוף סימן רמ " א :
Yoreh De'ah.334.38.1 ומ " ש בשם הרמב " ם הוא סוף הל' שבועות ואיכא לתמוה דמשמע מדברי רבינו דהרמב " ם חולק אספר המצות ומהלשון שהביא רבינו בשמם לא משמע דפליגי במידי אבל המעיין בסמ " ג לשם יראה דהסמ " ג ה " ק בד " א דחייב לנדותו אלא במזיד אבל בשוגג אינו חייב לנדותו מיהו יכול לנדותו אם ירצה אבל להרמב " ם אסור לנדותו מפני שהוא שוגג אלא מזהירו ומתרה בו שלא ירגיל לשונו בכך ואם אח " כ חוזר להזכיר השם חייב לנדותו דהשתא נקרא מזיד כיון שעבר לאחר אזהרה ולשון רבינו שכתב על שמם גם כן צריך לפרש כך דס " ה כתב בד " א דצריך לנדותו במזיד אבל בשוגג אין לו לנדותו כלומר אינו צריך ואם ירצה לנדותו הרשות בידו אבל הרמב " ם כתב אם הוא שוגג אין לנדותו אלא מזהירו וכו' כלומר אין רשאי לנדותו אלא מזהירו בלבד שלא לשנות בכך ולפעד " נ להגיה בח " ש בשם ס " ה וצ " ל אינו חייב לנדותו :
Yoreh De'ah.334.39.1 הרואה חבירו וכו' עובדא דר " ל בפ' ואלו מגלחין ( מועד קטן ד' י " ז ) וקאמר טעמא דאם ממון נתחייב לו בעד הפירות אבל נדוי לא נתחייב לו :
Yoreh De'ah.334.40.1 ומ " ש אבל אם קודם שלקח מפירותיו התרה בו וכו' כ " כ הרא " ש שם ואיכא לתמוה שהרי בגמרא אמרו ר " ל הוה מנטר פרדסא אתא ההוא גברא וקא אכיל תאיני רמא ביה קלא ולא אשגח ביה אמר ליהוי ההוא גברא בשמתא וכו' דבין אם תפרש רמא ביה קלא דגער בו ולא אשגח ביה כדאיתא בפי' רש " י באלפסי ובין אם תפרש רמא ביה קלא שהשליך עליו גוש של רגבים ולא אשגח ביה ה " ז חשוב כאילו אמר בהדיא אל תאכל ואפ " ה אין נדויו נדוי וצ " ל דההוא גברא קס " ד דהני פירות למכירה עומדות והא דרמא ביה קלא אינו אלא לומר שלא יעלה על דעתו לאכול פירות אלו בחנם כי אין דעתו לוותר כלל אלא צריך לשלם ולא אשגח ביה לפי שדעתו היה ג " כ לשלם מה שהיה אוכל וכשנדהו לפי שלא היו עומדים למכירה שלא כדין נדהו כיון דהיה שוגג אבל אם התרה בו קודם שאכל שלא יאכל כלל שאין פירות אלו עומדין למכירה ולא שמע לו א " כ מזיד הוא לגזול אע " פ שדעתו לשלם הלכך אם נדהו נדויו נדוי והכי משמע להדיא מדברי נ " י כשכתב פי' זה של הרא " ש ע " ש הראב " ד . והרא " ש ורבינו קצרו במקום שהיה להם לפרש : כתב ב " י בשם המפרשים שאין יכול לומר אדרבה אא " כ שהמנודה הוא צורבא מרבנן אבל אם אינו צורבא מרבנן אינו יכול לומר אדרבה וע " ש :
Yoreh De'ah.334.41.1 אח גדול בשנים וכו' פי' אע " ג דדרשינן את אביך לרבות אחיך הגדול מ " מ זה שלא נשא פנים לתורה וביזה ת " ח אינו עושה מעשה עמך הוא ויפה עשה שנדהו כיון דמן הדין אינו חייב לכבדו .
Yoreh De'ah.334.42.1 תלמיד שסרח וכו' בפ' א " מ א " ר הונא באושא התקינו אב " ד שסרח אין מנדין אותו אלא א " ל הכבד ושב בביתך חזר וסרח מנדין אותו מפני חילול השם ופליגא דר " ל דאר " ל ת " ח שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא שנאמר וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה כסהו כלילה ופסק כר " ל דאין מנדין אותו בפרהסיא לעולם אפילו חזר וסרח ומיהו בצינעא א " ל הכבד ושב בביתך דהיינו נדוי בצינעא וכדס " ל לרב הונא היכא דסרח פעם אחת כך הוא לר " ל בחזר וסרח וזהו כסהו כלילה ופירש " י כסהו . אל תבזה אותו בפרהסיא : כלילה . שחשיכה ואין אדם רואה :
Yoreh De'ah.334.43.1 ומ " ש אבל יכולים להלקותו פירוש אפילו בפרהסיא מלקין אותו וכדאמר רב פפא לשם תיתי לי דלא שמתי צורבא מרבנן מעולם אלא כי קא מיחייב צורבא מרבנן שמתא היכי עביד כי הא דבמערבא מימנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמתא ודקדק רבינו שכתב אבל יכולים להלקותו כלומר אם נראה לב " ד דלא ניתקן הפירצה במה שא " ל בצינעא הכבד ושב בביתך וצריך לפרסם העונש יכולים להלקותו בפרהסיא והב " י האריך לבאר דברי הרמב " ם בזה ע " ש : ומ " ש ואי סנו שומעניה כגון שמתעסק בספרי מאינ " י וכו' כך פירש הרא " ש אעובדא דצורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה דשמתיה רב יהודה בפרהסיא כדמוכח התם דלא תקשי אהך דר " ל דת " ח שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא דסנו שומעניה חמיר טפי דהיינו כגון שמתעסק בספרי מאינ " י וכו' דהו " ל כמעשה ירבעם בן נבט וחביריו ואיתא בירושלמי דא " ל ר' חייא בריה דר' יצחק עטושיה לר' ירמיה שביקש לנדות לר' יעקב בר בון דשלח ליה דברי בזיון עדיין לא שבק ר' ירמיה מרעתו וא " ל שמעתי שאין מנדין זקן אא " כ עשה כירבעם בן נבט וחביריו וכן פסק הרמב " ם ריש פ " ז דהל' ת " ת . כתב ב " י דכתוב בקונטריסים דהא דאמר אם פייסיה לבעל דיניה מתירין אותו מיד דוקא שלא זלזל בנידויו ובחרמו אלא עמד כמו מוחרם או מנודה אבל אם זלזל בנדויו ובחרמו צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר קודם שיתירוהו כמ " ש בנדרים ובנזירות אא " כ הוא שוגג דאז לא זלזל בחרם וכ " כ הר " ן בתשובה וכו' וכן פסק בש " ע כאן בסכ " ח וז " ל אם זלזל בנידוי ובחרמו צריך לנהוג איסור כימים שנהגו היתר קודם שיתירוהו עכ " ל ומיהו ודאי דאפילו אם נהג היתר יותר מל' יום א " צ לנהוג איסור אלא ל' יום וכן מבואר בתשובת הר " ן שהביא ב " י כאן דפשיטא דנדוי שהוא מדרבנן לא חמיר טפי מנזירות דהוי דאורייתא דבנזירות מרובה אף על פי שנהג היתר כמה ימים דיו שינהג איסור שלשים יום כיון דסתם נזירות שלשים יום א " כ נדוי דהוא דרבנן דסתמו נמי שלשים יום כל שכן דדיו כשינהוג איסור שלשים יום אבל קשה טובא שפסק זה דש " ע כאן הוא הפך מה שפסק בש " ע סימן ר " ח שכתב לשם דאם עבר על נדר גמור דאורייתא במזיד אין מתירין לו אא " כ ינהוג איסור כימים שעבר עליו ונהג בו היתר וכו' בד " א שצריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר בימים מועטים אבל במרובים דיו שלשים יום מי שעבר על נדויו א " צ לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר מפני שנדויו הוא מדרבנן עכ " ל דהיינו כתשובת הריב " ש שהביא ב " י בפנים ופשיטא דר " ל דא " צ לנהוג איסור כלל אפי' שעה אחת דאל " כ אלא צריך לנהוג ל' יום קאמר במרובים א " כ אין חילוק בין נדר לנדוי שהרי גם בנדר כך הדין דבמרובים דיו בשלשים וכ " כ ב " י בפנים וז " ל ולענין הלכה נקטי' ככל הנך רבוותא דשרו בל' יום עכ " ל אלמא דבנדוי דרבנן א " צ לנהוג אפי' שעה אחת ואפי' עבר במזיד דאי בשוגג אפי' בנדרים א " צ לנהוג איסור אפי' שעה אחת כמפורש בכל המפרשים שהביא ב " י ונראה ליישב דודאי בנדוי דרבנן אפי' עבר במזיד אין צריך לנהוג איסור אפי' שעה אחת מיהו אין זה אלא כשעבר במזיד מפני שאי אפשר לקיים נדרו כגון שנדר מן הדגן שאי אפשר לו לחיות בלא דגן וכיוצא בזה דחשוב קצת כמו אנוס אבל כאן מדבר בדבר שאפשר לו לקיים אלא שמזלזל בנדויו שאומר אינני חושש לנדוי ולחרם החמירו בו שצריך לנהוג איסור במרובים לפחות ל' יום . ודו " ק ועיין במ " ש בסמוך :
Yoreh De'ah.334.44.1 לשון הרמב " ם על כ " ד דברים מנדין אותו וכו' מימרא דריב " ל בפרק מי שמתו :
Yoreh De'ah.334.45.1 ומ " ש ד' המזלזל בדבר אחד מד " ס ואצ " ל מד " ת הקשה הר " ן בר " פ מקום שנהגו דבמקצת דוכתי אמרינן דמאן דעבר אדרבנן משמתינן ליה וכדתנן פ " ד דעדיות את מי נידו את ר " א בן חנוך שפקפק בנ " י ובריש הדר רבינא שמית לההוא גברא דקטר חמרא בדקל בשבת וקמשתמש במחובר ובקצת דוכתי אמרינן דלקי משמע אבל שמותי לא ותירץ דבמילתא דעיקרו דרבנן משמתין במילתא דעיקרו דאורייתא והוא עבר על מה שאסרו בו חכמים מכין אותו מכת מרדות ובספר כ " מ תירץ דמפקפק בדבר מד " ס חמיר טפי מעובר על דבר מדבריהם ולפיכך אע " פ שהעובר אינו חייב אלא מכת מרדות המפקפק והמזלזל חייב נדוי וההיא דפרק הדר לא נידהו אלא מפני שזלזל דרמא ביה קלא ולא אשגח ביה וזהו שדקדק רבינו וכתב המזלזל ולא כתב העובר עכ " ל ובדרך זה כתבתי בסמוך ליישב הפוסקים דש " ע דנראין לכאורה דסתרן אהדדי :
Yoreh De'ah.334.46.1 ומ " ש ו' מי שלא קבל עליו את הדין מנדין אותו עד שיתן הקשה ב " י דהא מיד כשיציית דין אף על פי שעדיין לא נתן מתירין לו נדויו ואם כן הו " ל לומר עד שיקבל עליו את הדין ונראה דהרמב " ם שכתב כך הוא לפי שהרי כשנשלם הזמן שנתנו לו ולא עשה ציווי ב " ד אלא אמר איני רוצה לשלם מנדין אותו ועומד בנדויו עד שישלם לו חובו או עד שיטעון שאין לו כלום וישבע על זה כדכתב בחושן משפט סימן ק' ס " ה לכך כתב עד שיתן ולשון קצרה נקט :
Yoreh De'ah.334.47.1 ומ " ש י " ז המכשיל את העור פי' הראב " ד כגון המכה את בנו הגדול עד כאן לשונו וטעמו דאינו ר " ל כפשוטו אלא כגון המכה את בנו הגדול דאשכחן בפרק אלו מגלחין באמתא דרבי דהות מנדה למכה בנו הגדול דקא עבר משום ולפני עור לא תתן מכשול אלמא דאין המקרא כפשוטו שנותן מכשול לפניו כדי שיפול אלא משל הוא על מי שגורם שיעשה חבירו עבירה ומכה בנו הגדול לאו דוקא אלא ה " ה שאר דברים וז " ש הראב " ד כגון וכו' :
Yoreh De'ah.334.48.1 ומ " ש המנדה למי שאינו חייב נדוי שם בעובדא דריש לקיש שהיה מנדה למי שלא היה חייב נדוי וא " ל אידך אדרבא ואמרו לו בני בית המדרש של ר " ל אינו נדוי של האחר הוי נדוי והקשה הראב " ד דלא היה לו למנותו כאן דבכה " ג לא הוי ב " ד נזקקין לנדות לר " ל אלא דאותו שנדהו ר " ל הקפיד על כבודו ונדהו לר " ל ונדויו נדוי ותירץ ב " י שהרמב " ם סובר שאף ע " פ שלא היה מנדה אותו אם היה בא לפני ב " ד להתרעם שנדהו שלא כדין הם היו מנדין אותו עכ " ל . ולפעד " נ דעת הרמב " ם דהכריח לפרש כך דאי איתא דאם היה בא לב " ד להתרעם עליו לא היו מנדין אותו כ " ש דהוא עצמו אין לו כח למיעבד דינא לנפשיה לנדות אותו דאפי' לגבי ממון לא מצי למיעבד דינא לנפשיה אע " פ שברור לו שהדין עמו אם לא יוכל לברר שבדין עשה כ " ש גבי נדוי שאין לו רשות למיעבד דינא לנפשיה לנדותו ושיהא מנודה לכל ישראל כיון שאם בא לב " ד לא היה חייב נדוי אלא בע " כ שאם היה בא לב " ד היו ב " ד מנדין אותו השתא ניחא דמצי נמי למיעבד האי דינא לנפשיה לנדות אותו כיון דגלוי ובריר הוא שהדין עמו והוא מנודה לכל ישראל ומשום הכי א " ל לריש לקיש דשלו הוא נדוי כלומר שהוא מנודה לכל ישראל וצריך לילך לגבי נשיאה וכ " כ רבינו בסמוך דפי' הראב " ד דבמילתא דפסיקא ליה כההוא דקורא לחבירו עבד עביד דינא לנפשיה לנדותו והוא מנודה לכל ישראל ואם אין הדבר פסוק אינו מנודה אלא לו לבדו ודכוותא בתלמיד שנידה לכבודו שאם בא לב " ד לא היה מנדין אותו דאין ב " ד מנדין אלא המבזה את החכם וזהו שראוי להורות ויגע בתורה אבל לא במבזה את התלמיד ומשום הכי אינו מנודה אלא לו לבדו :
Yoreh De'ah.334.49.1 צורבא דרבנן עביד דינא לנפשיה וכו' מימרא דרב יוסף ( ריש ד' י " ז ):
Yoreh De'ah.334.50.1 ומ " ש פרש " י אפי' לדון ולהוציא וכו' וז " ל עביד דינא לנפשיה דא " ל את מחייבת לי הכי והכי היכא שודאי הוא לו ולא ספק עכ " ל . ומה שהקשו ע " ז דאע " פ שהדין ברור לו אינו ברור לאחרים ואיכא חילול השם ועוד הא אף שהדבר ברור אין אדם דן דין קרובו וכ " ש של עצמו אינה קושיא דודאי דין תורה אדם פסול לעצמו אלא תקנת חכמים הוא כיון דצורבא דרבנן לא נחשד על הגזל והלכך כשברור לו שראובן חייב לו והוא כופר מצי עביד דינא לנפשיה וליכא חילול השם אבל לקרובו לא מצי דן דמאן לימא ליה דקרובו אינו משקר בטענתו ואפילו היה קרובו צורבא דרבנן אין הדבר ברור לדיין אלא ספק ולא קשה בדין שאין ביניהם הכחשה אלא שניהם מודים שכך וכך היה המעשה כגון שנים אוחזין בטלית וכיוצא בזה דאפי' בכה " ג אין אדם דן את קרובו דאיכא למימר כיון דהך מילתא תקנת חכמים הוא שלא להטריח לצורבא דרבנן למיקם בדינא ודיינא ויתבטל מתלמודו א " כ בקרובו דין תורה במקומו עומד שפסול לדין ואע " פ שאדם קרוב ג " כ אצל עצמו ופסול לדון לעצמו ד " ת מ " מ תקנת חכמים היא שיכול לעשות דין לעצמו כדפרישית מיהו נראה כיון דבזמן הזה לא דיינינן דינא דצורבא מרבנן לענין קנס ליטרא זהב ולכמה דברים גם בזה לא דיינינן ליה אף לפירש " י ולא מצי למיעבד דינא לנפשיה להוציא ממנו ממון ולנדותו אם לא יתן לו . ומ " ש בשם הראב " ד כ " כ הרא " ש ע " ש ר " ת והנ " י כתבו בשם הרמ " ה בעובדא דר " ל דהוה מנטר פרדסא :
Yoreh De'ah.334.51.1 כתב הרמב " ם המבזה את החכם וכו' . פי' חכם דוקא ולא תלמיד וחכם נקרא מי שראוי להורות ויגע בתורה כמו שהביאו ב " י ע " ש הקונטרסין ומ " ש אפי' בדברים כלומר ואצ " ל אם ביזהו בהכאה ובח " מ סימן ת " כ סכ " ט כתבתי דה " ה ברקק בבגדו של ת " ח כדמוכח בנדרים מיהו ליכא קנס ליטרא דדהבא אלא בביזהו בדברים ע " ש . ומ " ש וקונסין אותו ליטרא זהב בכל מקום פי' אפי' בבבל דהא דאין דנין ד " ק בבבל אינו אלא בקנסות דתשלומי כפל ד' וה' ואונס ומפתה ומוציא שם רע וכיוצא בזה מקנסות שכתובים בתורה אבל קנסות שקנסו חכמים גובין בכל מקום מיהו בזמן הזה לא דיינינן לקנוס ליטרא דזהב ומבואר בדברי האחרונים . ומ " ש עד שירצה החכם פי' עד שירצהו לחכם כלומר שיפייסנו וכיון שיפייסנו כראוי ע " פ ב " ד אפילו לא נתפייס ולא נתרצה למחול לו אין עליו שום דין נדוי אלא בית דין מתירין לו :
Yoreh De'ah.334.52.1 אע " פ שיש רשות לחכם עד ולא משיבים ולא עוד אלא שמוחלין וכו' נראה דה " ק אע " פ שיש רשות לחכם לנדות כשביזוהו בין שיש עדים בדבר אי כמי בפרהסיא ובין שאין עדים כלל אפי' הכי אינו שבח לת " ח וכולי אלא יעלים עיניו ולא ינדהו ולא ישית לבו להם אפי' ביזהו בפרהסיא אח " כ אמר ולא עוד וכו' כלומר ל " מ דאין לו לנדותו אלא דלפעמים יש לו למחול מעצמו אפילו לא פייסיה וסולחין וכולי אח " כ אמר בד " א כשביזוהו וחרפוהו בסתר וכו' והאי בד " א לא קאי אלא אמ " ש בסמוך ולא עוד אלא שמוחלין וכו' ה " ק בד " א שמוחלין מעצמן לגמרי כשבזוהו בסתר פי' שלא היו שם שני עדים דאפי' ע " א נמי קרי ליה בסתר דאין ע " א נאמן לשום דבר אבל ת " ח שביזוהו בפרהסיא אסור לו למחול וכו' וזהו מ " ש תחילה דלא ישית לבו להם כלומר אלא שותק ונקיט ליה בליביה ואינו מוחל והכי מוקי לה תלמודא ביומא פ' בראשונה ( כ " ג ) דהא דתניא הנעלבי' ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין וכו' דמשמע אף בנעלבים בפרהסיא הך דפרהסיא ה " ק דלעולם דנקיט ליה בלביה ופירש " י ואם בא אחד לנקום נקמתו בקו המשפט ישתוק עכ " ל כלומר שלא ימחול לו מעצמו כיון שביזהו בפרהסיא ושאם מחל נענש כמו שנענש שאול על שביזוהו ישראל בפרהסיא ומחל להם מעצמו והא דקאמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו דמשמע אפי' ביזוהו בפרהסיא מדקאמר כל המעביר כו' מוקים לה תלמודא התם דמפייסינן ליה ומיפייס אבל לא מפייסינן ליה אין לו למחול מעצמו כשביזהו בפרהסיא אלא נקיט ליה בליביה ושותק ובכה " ג קאמר רבי יוחנן משום ר " ש בן יהוצדק כל ת " ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת " ח דהיינו כשביזוהו בפרהסיא ולא מפייסי ליה מיהו ודאי דוקא ת " ח משום דאיכא בזיון התורה אבל שאר כל אדם אפי' בפרהסיא ולא מפייסינן ליה יש לו למחול מעצמו דהכי משמע פשטא דמימרא דרבא כל המעביר על מדותיו וכו' דמשמע אף ע " פ דלא מפייסינן ליה על מה שביזהו ברבים אלא כיון דקאמר בסתם כל המעביר דמשמע דמיירי אף בת " ח קא מוקים תלמודא דבת " ח הוי פירושו דוקא היכא דמפייסינן ליה וכ " כ הסמ " ג בלאוין י " ב דת " ח שביזוהו בפרהסיא ישתוק ולא ימחול ואם מחל נענש מפני שזה בזיון התורה ושאר כל אדם שמתקוטטים עם חביריהם אע " פ שאין לאו בזה אם ינקום מחברו מדת חסידות הוא להעביר על מדותיו וכו' והיינו כדפרי' :
Yoreh De'ah.335.1.1 קוצר דברים וכולי חוץ מן הדברים שכתבתי במקומות אחרים כלומר שלא תמצא כאן קיצור מכל דברי הרמב " ן שבאותו ספר כי עוד כתבתי מדבריו במקומות אחרים כגון בה' ק " ש ותפלה ושבת וי " ט וחש " מ ופורים וט " ב ונדה וטבילה ונשואין :
Yoreh De'ah.335.2.1 אמר רב יצחק וכו' בפרק שני דשבת ( דף ל " ב ): ומ " ש וכיון שחלה האדם וכו' כלומר מדינא מיד שחלה האדם כדאשכחן בהקב " ה שמיד שחלה אברהם ביום ג' למילתו כדכתיב ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים בקרו כדכתיב וירא אליו ה' ועוד דמצוה גדולה היא וכו' ואין להתרשל בה אלא דהכי איתא בירושלמי דפאה דרך ארץ שהרחוקין אין מבקרין את החולה אלא מיום שלישי והלאה ונראה דהטעם הוא כי היכי דלא ליתרע מזליה להטיל עליו שם חולה כשיכנסו לבקרו מיד גם הרחוקים וכדאמרינן בפ' אין בין המודר ( נדרים דף מ' ) רבא יומא קמא דחליש אמר לא תגלו לאינשי דלא ליתרע מזליה וכו' אבל קרובים וחברים שנכנסו תמיד בבית גם כשאיננו חולי ליכא הך חששא דליתרע מזליה ומשום הכי כשקפץ עליו החולי והכביד דכבר הוטל עליו שם חולי אף הרחוקין מבקרין אותו מיד :
Yoreh De'ah.335.3.1 ומ " ש ולא ישב ע " ג מטה וכו' עד שנא' ה' יסעדנו על ערש דוי ברייתא פ " ק דשבת ( דף י " ב ) וכך כתבה הרמב " ן בספר תורת האדם ויש להקשות דהיאך מביא ראיה מהאי קרא דהשכינה למעלה ממראשותיו של חולה וצ " ל דאינו מביא ראיה אלא שהשכינה סועד את החולה אבל גירסת האלפסי שם כך הוא שנאמר וישתחו ישראל על ראש המטה וכתיב ה' יסעדנו על ערש דוי דהשתא ניחא דמקרא דה' יסעדנו נפקא לן דהשכינה סועד את החולה ומקרא דוישתחו על ראש המטה נפקא לן דהשכינה למעלה ממראשותיו וכתבו בתוס' ובהגהות אשיר " י וכגון שמראשותיו של חולה נמוכים ממנו וכ " כ הגהות מיימוני בסוף הלכות אבל וכ " כ הר " ן בשם התוספות :
Yoreh De'ah.335.4.1 ומ " ש ואין מבקרין אותו בג' שעות וכו' בפרק אין בין המודר והטעם שכתב רבינו ג " כ שם בגמ' וכך הביא הרמב " ן אבל הרמב " ם כתב וז " ל ואין מבקרין לא בג' שעות ראשונות של יום ולא בשלשה אחרונות מפני שהן מתעסקין בצרכי החולה וכבר תמה בכ " מ למה השמיט טעם הגמ' ואפשר שלא היה בגרסתו עכ " ל :
Yoreh De'ah.335.5.1 וכשמבקש עליו רחמים יכול לבקש בכל לשון וכו' כלומר שאר בקשת רחמים צריך ליזהר שלא לבקש ביחיד בלשון ארמי מפני שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי אבל אצל חולה דהשכינה עמו א " צ למ " ה שיהיו נזקקין להעלות תפלתו לפני המקום ברוך הוא ואמר רבינו כשאר תפלות יחיד כלומר דבצבור מתפלל בכל לשון שירצה כמ " ש בא " ח בסי' ק " א :
Yoreh De'ah.335.6.1 ומ " ש ויכלול אותו עם חולי ישראל וכו' ובשבת יאמר שבת היא מלזעוק וכו' בפ " ק דשבת ת " ר הנכנס לבקר את החולה בשבת אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא ר " מ אומר יכולה הוא שתרחם ( פירש " י יכולה הוא שתרחם אם תכבדוה מלהצטער בה ) רבי יהודה אומר המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל רבי יוסי אומר המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל ( פירש " י שמתוך שכוללן עם האחרים תפלתו נשמעת בזכותן של רבים ) שבנא איש ירושלים בכניסתו אומר שלום וביציאתו אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא ורחמיו מרובים ושבתו בשלום כמאן אזלא הא דא " ר חנינא מי שיש לו חולה בתוך ביתו צריך שיערבנו בתוך חולי ישראל כמאן כרבי יוסי וכתב הרמב " ן עלה וכך הלכה משמע דלענין שבת במאי דפליגי תנאי פסק הלכה כרבי יוסי דאילו בחול לא פליגי במידי ובפסקי הרא " ש גרם להדיא כמאן אזלא הא דתניא מי שיש לו חולה בשבת בתוך ביתו צריך שיערבנו בתוך חולי ישראל כמאן כרבי יוסי ואף על פי דמשמע דהרמב " ן לא גרס בשבת מ " מ ס " ל דלא מיירי אלא בשבת דהא בחול ליכא פלוגתא וא " כ מאי קאמר כמאן אזלא הא וכו' אבל רבינו מפרש דהא דקאמר כמאן אזלא וכו' הכי פירושו כיון דאפילו בשבת ס " ל לרבי יוסי שיערבנו בתוך חולי ישראל אע " ג דאיכא למימר דמצטער טפי כשיכללנו תוך חולי ישראל כאילו רפואתו תלויה ברפואתם מ " מ כדי שתהא תפלתו נשמעת בזכותן של רבים התירו אפילו בשבת כ " ש בחול ולהכי פסק בחול שיכלול אותו עם חולי ישראל כר' יוסי אבל בשבת פסק כשבנא דמלשון שבנא איש ירושלים בכניסתו אומר שלום וכו' לא משמע דפליג דאי פליג היה לו לומר שבנא איש ירושלים אומר שבת היא מלזעוק וכו' אלא בע " כ ה " ק שבנא איש ירושלים היה כך נוהג והלכה למעשה אתא לאשמועינן אבל הרמב " ם בפ' כ " ד מהלכות שבת פסק כת " ק ואיכא לתמוה דבש " ע כאן פסק כהרמב " ם ובא " ח סימן רפ " ז פסק כרבינו נראה שחזר ממה שפסק בא " ח וכך הוא דעת הרב בהגהתו לפסוק כהרמב " ם וכתב שכך נהגו ולא ידעתי מי הגיד לו שכך נהגו אולי בעירו כך נהגו אבל לפעד " נ לנהוג כרבינו שהוא אחרון להרמב " ם ופסק כשבנא ולא הבנתי מה פקפוק יש בדבר שלא להוסיף בדברים להכריע דעתם בתנחומים שלא יצטערו בו ודברי ב " י נכונים בעיני דאפשר דרבי' ס " ל דשבנא איש ירושלים לא לחלוק על דברי ת " ק בא אלא לפרש דבריו ולפיכך פסק כמותו עכ " ל ואני אומר דאפי' לא בא לפרש אלא להוסיף לא פליגי אלא דת " ק אומר דבמ " ש שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא סגי דכבר הכריע דעתם בזה שלא יצטערו ומודה ת " ק דאם בא להוסיף דברים כאלו רשאי אלא שא " צ ושבנא הוסיף דברי הכרעה וליכא פלוגתא והכי נקטינן כשבנא דהלכה למעשה אתא לאשמועינן כדמוכח מלשונו וכדפרישי' וכך אני נוהג :
Yoreh De'ah.335.7.1 מבקרין חולי נכרים מפני דרכי שלום כבר בארתי זה באריכות בסימן קנ " א ע " ש :
Yoreh De'ah.335.8.1 תניא האיש משמש וכו' משמע דוקא בחולי מעים דכשנפנית איכא גלוי מלפניה ומלאחריה איכא חששא דיצרו של איש יהיה תקפו לבא על האשה בעל כרחה בחליה אבל כשהאיש חולה אע " ג דאיכא גילוי באיש לפניו ולאחריו ויצר האשה יהא תוקפה אינה יכולה לא לכופו ולא לפתותו שיבא עליה כיון שהוא חולה דהכל ממנו ולא ממנה כנ " ל אבל לפי פי' ב " י לא יתיישב מפני מה נקט חולי מעיים ע " ש : כתב בתשובת מהרי " ל סימן קצ " ז דשונא יכול לילך לבקר חולה והאריך לבאר דאין לחוש שיאמרו שהוא שמח לאידו והרב בהגהות ש " ע כתב שיש לחוש שיחשוב ששמח מאידו ואינו לו אלא צער ולכן לא ינחם אבל ולא יבקר חולה שהוא שונאו ובספר חסידים סימן תקל " ז כתב דאחד היה שונא לחבירו ומת חבירו ולא היה רוצה לצאת ללוותו וא " ל הזקן גם המת יתכבד בך לא בעבור שנאה ואיבה ימנע אדם לצאת כשמוציאין את שונאו רק אם ציוה החולה אל תניחו לפלוני להתעסק בו אל יתעסק בו עכ " ל ולי נראה להכריע דללוות את השונא ליכא למיחש לשמח לאידו באשר הוא סוף כל האדם אבל לנחם אבל או לבקר חולה שהוא שונאו יש לחוש לכך ומיהו הכל לפי מה שהיא השנאה ולפי מה שהן השונאים : כתב הרמב " ם פי " ד דאבל יראה לי שנחמת אבלים קודם לביקור חולים שניחום אבלים ג " ח עם החיים ועם המתים עכ " ל והיינו כשאי אפשר לקיים שניהם מניח את החולה ועוסק בנחמות אבלים אבל כשאפשר לקיים שניהם ביקור חולים קודם כדי לבקש רחמים עליו שיחיה או לרבץ ולכבד לפניו דחשוב כאילו מחייהו :
Yoreh De'ah.335.9.1 ראובן שאסר הנאתו על שמעון וחלה וכו' ע " ל בסימן רכ " א לשם יתבאר :
Yoreh De'ah.336.1.1 תנא דבר " י ורפא ירפא מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות בפ' החובל ( בבא קמא דף פ " ה ) וכתבו התוס' וא " ת והא מרפא לחודיה שמעינן ליה וי " ל דהוה אמינא הני מילי מכה בידי אדם אבל חולי הבא בידי שמים כשמרפא נראה כסותר את גזירת המלך קמ " ל דשרי עכ " ל והא דאמר קרא בדברי הימים ( ב' י " ו ) אצל אסא וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים דמשמע דאסור להתרפאות מיד הרופא במכה הבאה בידי שמים . י " ל דלפי שלא דרש בה' כלל כי אם ברופאים בלבד לכך נענש אבל אם בטח בה' שישלח לו רפואה ע " י הרופא מותר לדרוש ברופאים אפי' במכה הבאה בידי שמים וכך נהגו בכל גבול ישראל :
Yoreh De'ah.336.2.1 ומ " ש שלא יאמר מה לי לצער הזה וכו' הוא מדברי הרמב " ן בספר ת " ה דף י " ב ובא לתת עוד טעם נוסף על מ " ש התוספות דאיצטריך קרא למכה בידי שמים משום דנראה כסותר את גזירת המלך וקאמר עוד דאיצטריך קרא למכה בידי שמים כדי שלא יאמר שמא אטעה וכו' :
Yoreh De'ah.336.3.1 ומ " ש שכן אין דרכן של בני אדם ברפואות וכו' בפ' הרואה ( ברכות דף ס' ) פירש " י וז " ל כלומר לא היה להם לעסוק ברפואות אלא לבקש רחמים עכ " ל וא " כ שמא כך יאמר אדם בלבו לפיכך אמר הכתוב ורפא ירפא אלא דקצת קשה דמשמע שאין זה אמת מה שיאמר כך בלבו ובפ' הרואה לשם משמע להדיא דכך הוא האמת :
Yoreh De'ah.336.4.1 ומ " ש ואם לא נתעסק בה כלל ה " ז שופך דמים פי' אם לא נתעסק בה כלל במקום שאין גדול ממנו ובספר ת " ה כתוב ואם נתעסק בה וכו' ואמתעסק בה במקום שיש גדול ממנו קאי ולענין הדין תרוייהו איתנהו דזה וזה שופכי דמים הם כ " כ ב " י :
Yoreh De'ah.336.5.1 ומ " ש ואם ריפא שלא ברשות ב " ד והזיק חייב בתשלומין וכו' כ " כ בספר ת " ה דאף ע " ג דהתורה נתנה רשות לרופא כשהוא בקי לרפאות אפ " ה אם טעה אף בשוגג והזיק חייב בתשלומין כמו דיין שמצוה עליו לדון ואפ " ה אם טעה תייב בתשלומין על הדרכים הידועים בו וכשם דהתם אם דן ברשות ב " ד פטור אף כאן פטור מדיני אדם וכו' :
Yoreh De'ah.336.6.1 ומ " ש ואם המית ונודע לו ששגג גולה על ידו וכו' כתב מהרש " ל נראה בעיני דאיירי שמת מיד אחר הרפואה דאל " כ איכא למימר קירב מיתתו ע " י אכילה ושתייה או ע " י נענוע וכו' דלא גרע משחט בו שנים וכו' ודו " ק עכ " ל :
Yoreh De'ah.336.7.1 ומ " ש ומ " מ א " צ נימנע וכו' לאו דוקא דאיסורא נמי קעביד אם נמנע ולא נתעסק כלל כיון שאין גדול ממנו והוא בקי וה " ז שופך דמים כמ " ש בתחלת סימן זה :
Yoreh De'ah.336.8.1 ובן מיבעיא וכו' ע " ל בסימן רמ " א :
Yoreh De'ah.336.9.1 ולענין שכר הרופא וכו' עד דליחי בהדך כל זה בת " ה בראיות ע " ש דף י " ג י " ד :
Yoreh De'ah.336.10.1 מי שיש לו סממנין וכו' שכל מ " ע וכו' אין מוציאין ממון מידו ולא מפקיעין ממנו חיוב שלו כצ " ל וכך הוא בספר ת " ה והוא מלשון התלמוד כאן בהפקעת הלוואתו פ' הגוזל בתרא ( בבא קמא דף קי " ג ) והכי פירושו לא מיבעיא שאם כבר קבל הרופא שכרו שקצבו לו והרי הוא בידו דאין מוציאין ממון מידו לומר אין לך אלא שכרך כך וכך והמותר תחזור אלא אפי' לא קבל כלום אלא שקצבו לו ונתחייבו לו בכך וכך לפי שלא היה מתרצה בפחות ואם כן עכשיו לאחר גמר הרפואה באים להפקיע מחיוב שנתחייבו כנגדו לומר אין לך אלא שכרך כך וכך והמותר לא ניתן אלא צריך לשלם לו כל מה שנתחייבו בו מקודם כי חכמתו מכר לו והיא אין לה דמים כי שוה היא כל כסף ולא דמי לסממנין שיש להם דמים דאין לו אלא דמיהם והא דקאמר שאין זה כדין ריבית וכו' כלומר אע " ג שמצות עשה דאם כסף תלוה את עמי נמי רמיא אכולי עלמא וזה לא רצה לקיימה אלא בממון שקצב לתת לו ריבית ומוציאין מידו אפי' כבר נתן הריבית דשאני התם דכתב לן קרא יתירא וחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דליחי בהדך כדאיתא פ' איזהו נשך ( סוף בבא מציעא דף ס " א ) אמר ר " נ בר יצחק מ " ט דר " א דריבית קצוצה יוצאין בדיינין דאמר קרא וחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דניחי אבל בעלמא דליכא קרא לא . והרב בהגהתו לש " ע כתב ולא מפקיעין מידו חיוב שלהן נמשך אחר לשון הדפוס שנדפס חיוב שלה והגיה שלהן במקום שלה ושארי ליה מאריה כל זה טעות :
Yoreh De'ah.337.1.1 חולה שמת לו מת וכו' במסכת שמחות ומביאו הרי " ף ס " פ ואלו מגלחין והרמב " ן בספר ת " ה ( דף י " ד ) והכי פי' לא מיבעיא שאין מודיעין אותו שמא תטרף דעתו עליו אלא אפי' נודע לו אין מצווין לו לקרוע שמא תגדל דאגתו וכך כתב הר " ן :
Yoreh De'ah.337.2.1 ומ " ש ואין בוכים וכו' נראה דה " פ ולא עוד אלא אין בוכין ואין מספידין בפניו אף על מת שאינה קרובו של חולה שלא ישבר את לבו פירוש דכיון שרואה החולה שזה הפלוני מת ובוכין ומספידין עליו בפניו נשבר לבו מפחדו שמא ימות גם הוא ומזה הטעם משתיקין המנחמין מפניו שע " י המנחמין נזכר למיתה אותו פלוני ומתפחד שמא ימות גם הוא גם קרוב לפרש שאין בוכין ואין מספידין נמי מיירי במת לו מת ונודע לו שמת קאמר וכן משתיקין המנחמין על מת שלו :
Yoreh De'ah.338.1.1 מי שחלה ונטה למות וכו' ברייתא פרק ב' דשבת ( ל " ב ) ומשמע דדוקא בנטה למות אבל בלא נטה למות אין אומרים לו שיתודה כדי שלא יהא נשבר לבו ואע " פ שא " ל הרבה הולכין בשוק ומתודין מ " מ כשאומרים לו לאדם התודה שכן דרך כל המומתין מתודין יודע שמסוכן הוא מאד דאל " כ לא היו מזכירין מיתתו בפניו ויהא נשבר לבו לפיכך אין אומרים לו כך אלא בנטה למות וז " ל פירש " י שם אומרים העומדים שם שכן דרך כל המומתין מתודין כדתנן בסנהדרין שכל המתודה יש לו חלק לעה " ב שכן מצינו בעכן שא " ל יהושע וכו' בפרק כגמר הדין . לשוק מצויין שם מריבות ובעלי דינין נכרים וישראלים דומה כמי שנמסר לסרדיוט להוליכו לפני השופט . חש בראשו חששא בעלמא מיחוש קל . נתנוהו בקולר הוי טפי משנמסר לסרדיוט וגרוע מעולה לגרדום שאין דנין שם אלא להריגה ועל סרחון חמור וצריך לפרקליטין גדולים . עלה למטה שחלה הרבה שצריך לעלות וליפול למשכב ואלו הן פרקליטין שבהן רצוי לב " ד שלמעלה תשובה ומעשים טובים עכ " ל נראה דאתא להוציא שלא יסמוך אדם על מה שאחרים מתפללין בעד החולה ופרקליטין בעדו אלא אלו הן עיקר פרקליטין תשובה שהוא בעצמו עושה ומעשיו הטובים :
Yoreh De'ah.338.2.1 ומ " ש וכדי שלא ישבר לבו וכו' עד את לבו כתבו הרמב " ן בספר ת " ה ( דף י " ד ):
Yoreh De'ah.338.3.1 ובלשון הוידוי פליגי וכו' ביומא ( דף לו ) ועיין בא " ח סי' תרכ " א מ " ש בזה בס " ד . כתב הרמב " ן בסדר וידוי ש " מ וכו' שם בדף י " ד ואיכא לתמוה דהלא הרמב " ן שם פסק כחכמים וכרב אלפס ובעל הלכות וא " כ היאך כתב כאן בוידוי ש " מ כר " מ ותו קשה דאף כר " מ לא אתא שהרי ר " מ קאמר דמתודה כקראי דמשה עויתי פשעתי חטאתי ובלשון וידוי זה כתוב עויתי חטאתי פשעתי מיהו בספר ת " ה כתב שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך ואע " ג דקודם זה כתוב ואם אמות תהא מיתתי כפרה על כל עונותי וחטאים ופשעים התם אינו לשון וידוי דוידוי גמור אינו אלא כשיאמר שחטאתי ושעויתי ושפשעתי דזהו וידוי ממש וכך צריך להגיה בכל ספרי רבינו :
Yoreh De'ah.339.1.1 הגוסס ה " ה כחי לכל דבריו אין קושרים וכו' פירוש כל הדברים אלו עושין אחר שמת כדתנן פ' שואל ( שבת דף קנא ) וכדלקמן בסימן שנ " ב וקאמר דאין להקדים לעשות כן בשעה שגוסס כגון שהוא סמוך לשבת ועושי כך כדי שלא ישהו בדברים אלו שצריכין לעשות קודם קבורה ויבאו לחלל שבת דא " כ מקרבין את מיתתו ע " י מעשים אלו שיעשו כגון לקשור את לחיו וכיוצא בו דע " י שמזיזין איבריו מקרבין מיתתו ומקצתן לא יעשו בפניו כדי שלא תטרף דעתו כגון לשמע עליו עיירות וכו' .
Yoreh De'ah.339.2.1 ומ " ש ואין מעמצין עיניו עד שתצא נפשו וכו' משנה בפ' שואל אדם ( דף קנא ) וז " ל הרמב " ם בפ' רביעי דה' אבל כל המעמץ עם יציאת הנפש ה " ז שופך דמים אלא ישהה מעט שמא נתעלף וז " ל הר " ן בפ' אלו מגלחין הגוסס ה " ה כחי פי' ליתן גט ולמתנה וכהן רשאי ליכנם בבית שהוא עומד בו אף על פי שרוב גוססין למיתה . ואין קושרין כדי שלא יפתח פיו . ואין סכין אין מדיחין מנהג הוא שעושין לכל מת להדיח זוהמא שעל בשרו . ואין מטילין אותו על החול וכו' שלא יסריח . ואין מעמצין כדכתיב ויוסף ישית ידו על עיניך וטעמא כדמפרש ואזיל מפני שמקרב את מיתתו . ולא חולצין כו' ולא מכניסין ארון בבית שלא להבעיתו עכ " ל . כתב הריב " ש בתשובה סימן קי " ד דאין חוצבין לו קבר בבית הקברות אע " פ שאינו בפני החולה שהרי כתב הרמב " ן דכללו של דבר כל שהוא משום עסקי המת אין עושין לו עד שתצא נפשו וכתב דה " ט כדי שלא תטרף דעת החולי עליו ואע " ג דעושין שלא בפניו מכל מקום איכא לחוש שמא יודע לו ותטרף דעתו כך צריך לפרש לפי דעת הריב " ש והרב בהגהת ש " ע פסק כך אבל מלשון ולא מכניסין עמו ארון לבית לא משמע הכי אלא אין שום חששא כשעושין שלא בפניו וכן כתב ב " י וראיה ברורה מהא דאיתא ריש פ' מי שהוציאוהו שלשה מתים כשהן מספרים ואלו הן חולי מעיים וחיה והדרוקין למאי נפקא מינה למשמושי בהו זוודתא ופירש " י לזמן תכריכין ומסתמא הוא הדין קבר וארון כל שאינו בפניו ואין החולה מרגיש בו ליכא חששא שתטרף דעתו מיהו לפי מה שנוהגין ליקח המדה לאורך הקבר לפי מה שהוא הנקבר פשיטא דאסור ליקח מדתו דאיכא חששא דיטרוף דעתו אבל לחצוב לו קבר לפי אומד הדעת בלא מדה שפיר דמי מיהו צריך ליזהר בערב שבת סמוך לשבת שמא לא יספיקו לקברו אם לא בחילול שבת ואם לא יקברוהו אם כן יצטרכו להניחו פתוח הלכך לא שרינן להו אא " כ משערינן שאם ימות סמוך לשבת ממש ולא יהא אפשר לקוברו שעל כל פנים יספיק לחזור ולמלאות החפירה בריוח קודם שיכנס שבת והכי נקטינן ועיין במה שכתבתי בסמוך : כתב ב " י ע " ש ה " ר ירוחם בשם הר " י החסיד כשחוצבין קבר ונשאר פתוח עד למחר לא יעברו ימים מועטים עד שימות אחד תוך י " ו יום עכ " ל וכ " כ הרוקח בשם החסיד ע " ש בסימן שט " ו וכן כתב הרב בהגהת ש " ע . וז " ל הסמ " ג בהלכות חול המועד אין חופרין הקבר להיות מוכן למת שימות אבל למי שמת כבר מותר אף בי " ט שני עכ " ל משמע דבימות החול מותר לחפור קבר להיות מוכן למת שימות מיהו ודאי מיירי כגון שהוא גוסס וקרוב הוא שימות חופרין לו קבר קודם שימות כדי לקברו בו ביום ואם לא ימות או אפילו ימות לערב ולא יהא שהות לקוברו בו ביום יחזרו ויסתמו החפירה ושוב אין סכנה ואין שם איסור אלא בחש " מ . ועוד מצאתי למהרש " ל שכתב דדוקא כשמת כבר ומונח על הארץ איכא סכנה כשמניחין הקבר פתוח בלילה אבל כשאין שם מת אין כאן סכנה כך תירץ מהר " ר אייזק שטיין עכ " ל . כתוב בשלטי הגבורים סביב האלפסי פרק אלו מגלחין ( דף תשצ " ח ) דאסור לשמוט הכר מתחתיו כדי שימות מהרה שאומרים כי יש במטה נוצות של עופות שגורמין לנפש שלא תצא וכתבו הרב בהגהות ונראה דאין האיסור במה שמסיר המעכב יציאת הנפש דהיינו הסרת הנוצות דאין בזה איסור וכמו שכתב בספר חסידים ומביאו שם בהגהות שאם יש חוטב עצים סמוך לאותו בית שהגוסס בו ואין הנשמה יכולה לצאת מסירין החוטב משם וכן כששמו מלח על לשונו שלא ימות מהרה מסירים המלח אלמא דמותר להסיר הגורם שלא תצא הנפש מהרה אלא איסור השמטת הכר הוא מפני שמתנועע הגוסס וחשיב כאילו מניח אצבעו על הנר וגורם לו מיתה בידים ואף על פי שאינו מתכוין לקרב מיתתו רק להסיר הגורם פסיק רישיה ולא ימות הוא ואסור ומשום הכי אסור נמי כשהוא גוסס ואינו יכול למות עד שישימוהו במקום אחר דאסור להזיזו ממקומו וכן להגביה הכר שראשו מונח עליו כדי לשום מפתחות בית הכנסת תחת הכר כדי שימות מהר דבזה הוא מזיזו ומנענעו והוי ליה כאילו מניח אצבעו על הנר וממיתו . והא דכתב גבי השמטת הכר מפני הנוצות אינו אלא לומר מפני מה הם באים לשמוט הכר מתחתיו כשהוא גוסס ואמר שעושין כן מפני הנוצות וקאמר שאסור לפי שמזיז לגוסס ומנענעו וחשיב כאילו קירב מיתתו :
Yoreh De'ah.340.1.1 מי שמת לו מת וכו' עד ועונשו מיתה בידי שמים אם אינו קורע בפרק אלו מגלחין ( ריש מועד קטן דף כ " ד ) אמר שמואל אבל שלא פרע ושלא פירם חייב מיתה שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אחר שלא פרע ושלא פירם חייב מיתה וכתבו שם התוס' אע " ג דפשטיה דקרא הא אחר פורע ופורם ואם הם יעשו ימותו נראה דאסמכתא בעלמא הוא דהא לא מייתי להו בסוף הנשרפין גבי אלו שבמיתה עכ " ל וכ " כ הרמב " ן בספר ת " ה ( דף כ' ) דאסמכתא בעלמא הוא ומיתה זו עונש מדברי חכמים כענין כל העובר על ד " ח חייב מיתה וכו' עכ " ל :
Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .