← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 4,053 sections
Yoreh De'ah.316.3.1 ומ " ש ואפי' אם היא חולבת וכו' כ " כ התוס' בשמו [ דף כ' ] בד " ה חלב פוטר וטעמו דאע " פ דרוב בהמות אינן חולבות אא " כ ילדו חיישינן למיעוטא כיון דאיכא חזקה בהדה שהבהמה בחזקת שלא ילדה ולהריב " ן אדרבה העמד ולד על חזקתו ונאמר שהיא חולין גמורים כמו שהיה במעי אמו :
Yoreh De'ah.316.4.1 ומ " ש וכן הוא מסקנת הרא " ש כך נראה ממ " ש תחלה פסק ר " ת ואח " כ כתב הדחייה לדבריו ושכן פסק הרמב " ן משמע דכך מסקנתו וכ " כ סתם תוס' בדבור ראשון פ' כל הצלמים דבסתם בהמות כשלא ראינוה חולבת קודם לידה חלב פוטר וכן הלכה עכ " ל מיהו האחרונים החמירו דאין סומכין על מה שהיא חולבת אלא אם כן יש עוד צד היתר לזה ועיין בהגהות ש " ע :
Yoreh De'ah.316.5.1 ומ " ש ואם ראינוה שהיא חולבת וכו' כלומר להריב " ן והרא " ש אם לא ראינוה חולבת קודם שילדה פשיטא דחלב פוטר אפי' אינה מניקה אלא דהיכא דראינוה חולבת אע " פ שלא ילדה דאין החלב פוטר אפ " ה אם היא מניקה פטורה מן הבכורה :
Yoreh De'ah.316.6.1 מי שיש לו בעדרו וכו' משנה פ " ג ( דף כ " ג ):
Yoreh De'ah.316.7.1 הלוקח בהמה מחבירו וכו' שם ( דף כ " א ) פליגי בה רב ושמואל ור' יוחנן ובה " ג פסק כר' יוחנן דאמר חולין ודאי דאם איתא דלא ביכרה כיון דאיכא איסורא אודועיה מודע ליה והר " ר יונה פסק כשמואל דאמר בכור ספק הוא זימנין דלא א " ל דילמא לשחיטה קא בעי לה הילכך ספק הוא ואסור בגיזה ועבודה ובאכילה עד שיפול בו מום וא " צ ליתנו לכהן דהמע " ה אלא יאכל במומו לבעלים והכי נקטינן לחומרא כהר " ר יונה והרא " ש :
Yoreh De'ah.317.1.1 שנים שהפקידו אצל אחד וכו' פי' בהא ליכא פלוגתא דכיון דאין אחד מהם מוחזק הוי של שניהם ודינו כספק בכור דאסור בגיזה ועבודה ונאכל במומו לשניהם וחולקין ביניהם :
Yoreh De'ah.317.2.1 אחד שהפקיד בכור אצל חבירו וכו' בהא נמי ליכא פלוגתא דכיון דבעה " ב מוחזק המע " ה אבל רועה כהן שנתן כל הבהמות של בעה " ב בחצר בעה " ב וילדה אחת מהן בכור ונתערב עם של בעה " ב ר' טרפון סבר אקנויי מקני ליה בעה " ב לכהן מקום בחצרו כדי שיזכה כהן בבכורות כשיולדו מיד דתקני ליה חצרו דניחא ליה לאיניש דתתעביד מצוה בממוניה שיגדלו בכורותיו של כהן בחצרו והו " ל חצר של שניהם וחולקין דברשות שניהם הוא עומד והו " ל כשנים שהפקידו אצל אחד ור " ע סבר כיון דאית ליה לבע " ה פסידא היכא דאיכא ספיקא דמפסיד בעה " ב אי קיימא חצר ברשות כהן לא מקני ליה בעה " ב לכהן כלום והוה ליה רועה המע " ה והלכה כר " ע :
Yoreh De'ah.318.1.1 רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים וכו' משנה ספ " ב דבכורות ( דף י " ז ) פליגי ביה תנאי ובפלוגתא דת " ק ורבי יוסי הגלילי פסק הפוסקים הלכה כת " ק דא " א לצמצם שיצאו שני ראשיהן כאחד אלא האחד יצא תחלה ולא ידעינן הי מינייהו ואחד לו ואחד לכהן והלכה כר " ע דהכהן נוטל הכחוש דלא כר' טרפון דהכהן בורר לו את היפה :
Yoreh De'ah.318.2.1 ומ " ש רבינו והשני ספק וכו' אע " ג דהראשון נמי ספק ואף בזמן הבית לא חזי להקרבה דאיכא למיחש משום חולין בעזרה אלא יאכל במומו לכהן וכן פי' רש " י לשם מ " מ כתב רבינו והשני ספק כלומר לענין ממון הוי ספק שהכהן אינו מוציא מישראל אלא אחד שהוא ודאי ממונו של כהן לפחות הכחוש אבל השני הוא ספק ממונו ואינו מוציא אלא בראיה והילכך יאכל במומו לבעלים ומיהו אע " פ שהוא ספק חייב במתנות כת " ק דפליג אר' יוסי דפוטר וה " ט דחייב דכהן בא עליו מב' צדדין דאי בכור הוא כוליה דידי הוא ואי לאו בכור הוא הב לי מתנות מיניה כדאיתא התם בגמ' ( דף י " ח ):
Yoreh De'ah.318.3.1 שתי רחלים שלא בכרו וכו' עד ויאכל במומו לבעלים משנה סוף פ " ב דבכורות [ סוף דף י " ח ] פלוגתא דר " ט ור " ע דפליגי הכא בב' רחלים כדאפליגו ברחל אחת וקאמר דאצטריכו תרוייהו ע " ש והלכה כר " ע לגבי ר " ט :
Yoreh De'ah.319.1.1 מבכרת המקשה לילד וכו' משנה בפרק בהמה המקשה ( סוף חולין דף ס " ט ) המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים יצא רובו הרי זו יקבר ונפטרה מן הבכורה ופירש " י ונפטרה מן הבכורה . שהבא אחריו אינו בכור בין שיצא ראשון אבר אבר ובין שיצא רוב כאחת דהא שני לאו פטר רחם הוא עכ " ל . וכן פי' התוס' בד " ה מאי לאו [ תחלת דף ע' ] אבל הרמב " ם ספ " ד דהלכות בכורות פסק דנפטרה מן הבכורה אסיפא דוקא קאי כשיצא רובו כאחד אבל רישא כשמחתך אבר אבר ומשליך לכלבים אינה נפטרה מן הבכורה :
Yoreh De'ah.319.2.1 ומ " ש בשם הרמב " ם דוקא במחתך אבר אבר ומשליכה וכו' שם כ " כ וטעמו דפסק כרב הונא לגבי רבה ביצא שליש ומכרו לנכרי וחזר ויצא שליש אחר והרי כאן רוב רב הונא אמר קדוש קסבר למפרע הוא קדוש משעת לידה דמכי נפיק רובא משויא ליה לידה מתחלה ואיגלאי מילתא דכי זבין לנכרי לאו כלום זבין דאין לו חלק בו ומתניתין נמי דוקא במחתך ומשליך לכלבים אבר אבר דכיון דליתנהו אמאי תיחול בשעת גמר יציאת הרוב אבל מחתך ומניח עד שיצא הרוב והרי החתיכות לפנינו איגלאי מילתא ביציאת הרוב דמעיקרא קדוש להו ונעשה כמי שיצא רובו בבת אחת ויקבר ונפטרה מן הבכורה אבל הרא " ש פסק כרבה דפליג ארב הונא ביצא שליש וכו' דאינו קדוש קסבר מכאן ולהבא הוא קדוש פי' מיציאת הרוב ואילך הוא קדוש ובתחילת לידתו חולין הוה ויכול למכרו כאילו הוא במעי אמו שהרי קדושתו תלוי בלידה וכיון דמכירתו מכירה הו " ל יד הנכרי באמצע ותו לא קדיש בשני שלישים האחרונים א " כ מתניתין אפילו מחתך ומניח אבר אבר עד שיצא הרוב והחתיכות לפנינו משליכו לכלבים דכיון דמכאן ולהבא הוא קדיש ומקמי יציאת הרוב לא קדיש מידי הנך דאיחתכו מקמי הכי לא חלה קדושה עלייהו כך פירש " י ומשמע מדכתב הנך דאיחתכו מקמי הכי לא חלה קדושה עלייהו דאף למ " ד מכאן ולהבא הוא קדוש דוקא מה שנחתך קודם יציאת הרוב אין קדושה חלה עליו כלל ויכול להשליכו לכלבים אף לאחר יציאת הרוב ומיהו מכי יצא רובו ואילך טעון קבורה למה שיצא וכ " כ התוס' ושכך משמע מל' פירש " י והיינו ממ " ש הנך דאיחתכו מקמי הכי לא חלה קדושה עלייהו כדפרישית ויש להקשות להרמב " ם דפסק כרב הונא דלמפרע הוא קדוש א " כ אסור להטיל בו מום אף ביצא מיעוט ראשו ובפרק כל פסולי המוקדשין מתיר להטיל בו מום קודם שיצא לאויר העולם כל ראשו ע " ש בפירש " י ( דף ל " ה ) בד " ה גדיא באודניה וצ " ל דלא פירש " י כך אלא לרבה אבל לרב הונא אין הכי נמי דלא שרי להטיל בו מום אלא מכי חזי לאזניו של בכור בפנים בעוד שלא יצא כלל לאויר העולם וכן נראה ממ " ש התוס' בד " ה רב הונא אמר דף ס " ט :
Yoreh De'ah.319.3.1 יצא שליש וכו' כבר נתבאר פלוגתא דרב הונא ורבה והרמב " ם פסק כרב הונא והרא " ש פסק כרבה :
Yoreh De'ah.319.4.1 יצא שליש דרך דופן וכו' ג " ז שם פלוגתא דרב הונא ורבא והרמב " ם לטעמיה והרא " ש לטעמיה :
Yoreh De'ah.319.5.1 יצא רוב העובר וכו' בפ' בהמה המקשה ( חולין דף ע' ) ופסקו כך הרמב " ם והרא " ש שם :
Yoreh De'ah.320.1.1 כהנים ולויים חייבים וכו' משנה ריש פ " ב דבכורות כהנים ולויים חייבים לא נפטרו מבכור בהמה טהורה אלא מפדיון הבן ומפטר חמור פי' בפדיון הבן למדנו ק " ו אם פטרו הלויים בכורי ישראל במדבר כ " ש שיפטרו את עצמן ופטר חמור למדנו מדכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה והפטור מבכור אדם פטור מבכור בהמה טמאה כדאיתא פ " ק דבכורות ( דף ד' ) אבל בבכור בהמה טהורה כיון דליכא קרא לפטור כהנים ולויים אם כן ממילא חייבים הם להפרישו מדכתיב כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך וגומר ומפרישו ומעכבו לעצמו וכשיפול בו מום יאכלנו ובזמן הבית היה מקריב דמו ואיבריו ואוכל שאר הבשר בתורת בכור כ " כ הרמב " ם בפ " א מהל' בכורות :
Yoreh De'ah.320.2.1 השותפין חייבין כו' בר " פ ראשית הגז ( חולין דף קל " ה ) אמר רבא בכורה אף ע " ג דכתיב בבקרך ובצאנך דידן אין דשותפות לא כתב רחמנא ובכורות בקרכם וצאנכם אלא בקרך וצאנך למה לי למעוטי שותפות נכרי ואע " ג דבתר הכי [ דף קל " ו ] מייתי תנאי דפליגי בה דתניא בהמת שותפות חייבת בבכורה ורבי אלעאי פוטרה קי " ל כת " ק דמדתנן ברפ " ב דבכורות דהמשתתף עם הנכרי פטור מן הבכורה שנאמר בישראל אבל לא באחרים מכלל דשותפים דישראל חייבים והלכה כסתם משנה :
Yoreh De'ah.320.3.1 ומ " ש הילכך המוכר עובר פרתו וכו' שם במשנה :
Yoreh De'ah.320.4.1 ומ " ש ואפי' אם אין לו עמו שותפות אלא באוזן וכו' בפ " ק דבכורות [ דף ג' ] פליגי בה רב הונא ורב חסדא ורבא ואסיקנא אלא ל " ש בו ל " ש באמו אפילו אין לו שותפות אלא באזנו כרב הונא והכי א " ר יוחנן אפילו מום קל ואמר מום קל קמ " ל כדרב הונא דאמר אפי' מאזנו וכך פסקו לשם התוספות והרא " ש מיהו בפרק בתרא דע " ז כתבו התוס' דנראה להחמיר להקנות לנכרי דבר שעושה אותה טריפה וכו' ומביאו בית יוסף ע " ש :
Yoreh De'ah.320.5.1 ומ " ש בשם הרמב " ם הוא רפ " ד מהלכות בכורות :
Yoreh De'ah.320.6.1 ומ " ש ואיני יודע וכו' מבואר מדברי רבינו שהבין מדברי הרמב " ם שצריך שיהא לו כל האבר כגון כל היד וכל הרגל ולכן אמר ואיני יודע וכו' ותימא היאך אפשר שיחתך כל היד וכל הרגל ולא יהא בעל מום וב " י נדחק כגון שהיה יתר אצבע בידו או ברגלו ואין בו עצם שאם חתכו כשר עכ " ל וא " כ לפי פירושו צ " ל דמ " ש הרמב " ם כגון יד או רגל כאילו אמר כגון ביד או ברגל ולפעד " נ דלפ " ז א " צ לדחוק ולפרש שיהיה יתר אצבע כו' והא ודאי דא " צ שהיה לו כל היד או כל הרגל אלא אבר כל שהוא ביד או ברגל נמי פוטר היכא דאי אפשר שיחתך האבר ולא יהא בעל מום אלא כיון דאיכא אבר אחד ביד או ברגל שאם יחתך אינו בעל מום כגון נטלו הטלפים כמו שנתבאר בסי' ש " ט לכך כתב הרמב " ם רואין כל שאילו יחתך וכו' ור " ל שאילו יחתך אותו אבר שיש לו לנכרי ביד או ברגל והיה בעל מום דהיינו אחד מכל האברים שביד ורגל ה " ז פטור ואם אפשר שיחתך אבר הנכרי ולא יפסל דהיינו נטלו הטלפים דיד ורגל ה " ז חייב בבכורה :
Yoreh De'ah.320.7.1 בהמת ארנונא וכו' מימרא דרבה ריש פסחים [ דף ו' ] ואיכא תרי לישני בגמרא ופסקו הרי " ף והרא " ש כלישנא בתרא דאע " ג דמצי ישראל לסלק לנכרי בזוזי פוטר דכל כמה דלא סלקיה ידו שייכא בבהמות :
Yoreh De'ah.320.8.1 ומ " ש ובזמן הזה מצוה לשתף וכו' כ " כ התוס' ריש בכורות סוף [ דף ג' ] אעובדא דרב מרי בר רחל וכ " כ הרא " ש שם :
Yoreh De'ah.320.9.1 ומ " ש ולרש " י שפירש שמעות קונות בנכרי וכו' כ " כ הרא " ש ריש בכורות והתוספות והמרדכי בפרק בתרא דע " ז ועיין עוד במרדכי פרק הזהב והכי נקטינן דאפילו דיעבד דלא עביד אלא חדא או מעות או משיכה הוי ספק בכור בתשובה בס " ד ואפילו עביד תרווייהו מעות ומשיכה אלא דלא נתן לו הנכרי מעות מיד ליד בשעת הקנין אלא שהבטיח ליתן לו מעות כך וכך והאמין לו אע " פ שנתן לו הנכרי אח " כ מה שהבטיח לו אין מעות אלו קונות ואצ " ל אם הישראל היה חייב לנכרי וא " ל הנכרי פרתך קנייה לי במעות כך וכך שאתה חייב לי והקנה לו הישראל דפשיטא דאין זה קנין מעות וכל זה נתבאר בתשובתי בס " ד :
Yoreh De'ah.320.10.1 המקבל צאן ברזל מהנכרי וכו' משנה בפ " ב דבכורות [ דף יו ] ופלוגתא דרב הונא ורב יהודה שם בגמרא :
Yoreh De'ah.320.11.1 ומ " ש וא " א הרא " ש פסק כרב הונא וכן הרמב " ם תימה הלא הרמב " ם לא כתב לא כרב הונא ולא כרב יהודה אלא סתם כתב המקבל בהמה מן הנכרי להיות מטפל בה והוולדות ביניהם או נכרי שקבל מישראל כזה הרי אלו פטורין מן הבכור שנאמר פטר רחם בבני ישראל עד שיהיה הכל מישראל עכ " ל הרי שלא מנה דורות לא ג' כרב הונא ולא ד' כרב יהודה :
Yoreh De'ah.320.12.1 ומ " ש הרמב " ם עוד המקבל צאן מן הנכרי בממון קצוב וכו' ומביאו רבינו בסמוך הלא לא כתב אלא דהולדות עצמן אסורין אבל ולדי ולדות דהוא דור שלישי חייבים ומשמע דבזו הכל מודים כיון דאין לנכרי חלק כלל בולדות כמו שפי' רבי' אבל כשיש לו לנכרי חלק בולדות לא אמר בו הרמב " ם כמה דורות הם פטורין . וכך מבואר ממ " ש הרב בספר כ " מ וז " ל המקבל צאן מן הנכרי בזמן קצוב וכו' משנה ספ " ב דבכורות ואפליגו בה אמוראי ורבי נתן כלל בדבר דכל ולדות שיש רשות לנכרי לגבות מהם פטירין וכל ולדות שאין לו רשות לגבות מהם חייבים ולדוגמא נקט ולדות וולדי ולדות ומפני כך השמיט מה ששנינו במשנה העמיד ולדות תחת אמותיהם ולדי ולדות פטורין ולדי ולדי ולדות חייבין ולא אפליגו אמוראי אלא בכמה דורות הוא דרך להיות אחריות נכרי עליהם ולד " ה דין זה של רבינו אמת עכ " ל ודברי רבינו בזה צ " ע ואולי היתה לו נוסחא אחרת בדברי הרמב " ם :
Yoreh De'ah.321.1.1 בכור בהמה טמאה נוהג בכל מקום ובכל זמן כ " כ הרמב " ם ריש פי " ב דה' בכורים וכתב ב " י ובכ " מ דהכי איתא בספ " ק דקידושין הרי תפילין ופטר חמור דכתיב בהו ביאה ונוהג בין בארץ בין בח " ל עד כאן לשונו . ומ " ש וזה מצותו וכו' משנה פ " ק דבכורות [ ד' ט ]: ומ " ש ויתננו לכהן ולא לכהנת נתבאר לעיל בסימן ש " ה : ומ " ש ואין לו זמן ידוע וכו' כ " כ הרא " ש ספ " ק דבכורות ופדיון פטר חמור לאלתר ואי אשהי אינו עובר עליו וטעמו מדאסיקנא התם אלא אמר רבא ל " ק הא דקתני דפטר חמור מצוה לשהותו שלשים יום ואח " כ עובר רבי אליעזר הוא דמקיש פטר חמור לבכור אדם והא דקתני פדיון פטר חמור לאלתר ואינו עובר עליו רבנן הוא דלא מקשי וכיון דקי " ל כרבנן אי אשהי ליה אינו עובר עליו . אבל הרמב " ם בפי " ב כתב וז " ל מאימתי חייב לפדותו משיולד עד ל' יום ומאחר ל' יום אם רצה ערפו אם רצה לפדותו פודה ואין כאן אלא מצות עיכוב בלבד עכ " ל דמשמע דפוסק כאוקימתא דרב ששת דקאמר לעולם מצות פדיון לאלתר והא דקתני אין בפטר חמור פחות משלשים יום שאינו עובר עליו עד ל' יום מכאן ואילך עובר ותימה למה דחה מסקנא דתלמודא משמיה דרבא ופסק כרב ששת ותו קשה דכיון דפסק כרב ששת א " כ מאחר ל' עובר עליו לא הו " ל לומר ואין כאן אלא מצות עיכוב בלבד אלא עובר על המצוה הוא וצ " ע :
Yoreh De'ah.321.2.1 ומ " ש ולאחר שיפדנו הוא חולין גמורים וכו' כלומר קודם שפודהו אסור בהנאה דתניא בפ " ק [ דף עשירי ] פטר חמור אסור בהנאה דברי רבי יהודה ור' שמעון מתיר ואמרינן בגמרא דפליגי בין בהנאת דמיו בין בהנאת גופו והלכה כרבי יהודה :
Yoreh De'ah.321.3.1 ומ " ש וכשם שפודהו בשה כו' עד ששוה ג' דינרין כך עולה מן הסוגיא פ " ק [ תחלת דף י " א ]: ומ " ש ודוקא בשה פודין וכו' משנה שם [ דף י " ב ]: ומ " ש ובן פקועה חשוב כשחוט שם פליג בה מר זוטרא אמר אין פודין ורב אשי אמר פודין וכתב הרא " ש דר " ח פסק כמר זוטרא והרמב " ם פסק כרב אשי וטעמו של הרמב " ם בנדמה כתב ב " י דכיון דפטר חמור אינו אלא קדושת דמים וקיל טפי משאר קדושת דמים שפדיונן קדוש וזה פדיונו חולין לכך לא החמירו בספיקו לחזור לפדותו :
Yoreh De'ah.321.4.1 פודין בשה אחד כמה פעמים משנה שם [ דף ט' ]: ומ " ש כגון אם קנאו מהכהן אחר שנתנו לו כך פירש " י בדף ד' . ומ " ש או ישראל שיש לו ספק פטר חמור וכולי זהו פי' ר " ת שכתבו התוס' בשמו לשם בדף ד' בד " ה ופודה בו :
Yoreh De'ah.321.5.1 מיד כשהפריש הטלה וכו' סוף פ " ק דבכורות [ סוף דף י " ב ] פלוגתא דר " א וחכמים והלכה כחכמים ותנן תו התם [ בדף ט' ] מת נהנים בו ומוקי לה בגמרא ( סוף דף י " א ] דמת בי בעלים ונהנה בו כהן סד " א כל זמן דלא מטא לידיה לא זכה בו קמ " ל דמעידנא דאפרשיה ברשותיה דכהן קאי :
Yoreh De'ah.321.6.1 ישראל שפודה פטר חמור של חבירו וכו' פ " ק [ י " א ] מימרא דרב הונא :
Yoreh De'ah.321.7.1 ופטר חמור הוא לבעליו שם בעיא דאיפשיטא :
Yoreh De'ah.321.8.1 פטר חמור יכול למוכרו קודם שיפדנו וכו' ברייתא [ בדף י' ] פטר חמור אסור בהנאה דברי רבי יהודה ור " ש מתיר והלכה כרבי יהודה ואמרי' בגמרא דלרבי יהודה אסורה בהנאה מחיים בין בהנאת גופו דהיינו גיזה ועבודה בין בהנאת דמיו ופירש הרא " ש דהנאת דמיו דאסורה היינו כגון דמזבין ליה למאן דלא ידע שהוא פטר חמור וקא שקיל מיניה כנגד כולו אבל למשקל מיניה מאי דשוי טפי משה קטן שהלוקח זקוק לפרוע עליו דמים שפיר דמי עכ " ל ולכאורה משמע דמ " ש בסיפא אבל למשקל מיניה מאי דשוי טפי משה קטן מיירי נמי בדמזבין ליה למאן דלא ידע שהוא פטר חמור כגוונא דרישא והא ודאי ליתא דא " כ מאי קאמר בתר הכי שהלוקח זקוק לפרוע עליו דמים דהיאך יפרע עליו דמים אם לא ידע שהוא פטר חמור אבל דבר ברור דברישא דקא שקיל מיניה כנגד כולו ודאי דמזבין ליה למאן דלא ידע דאי ידע היאך יהיב ליה דמי כולו הלא זקוק הוא הלוקח לפדות אותו בשה כל דהו דאי לא יפדנו אסור בהנאה בגיזה ועבודה דלאו בשופטני עסקינן דשדי זוזי בכדי אלא ודאי דמזבין ליה למאן דלא ידע אבל סיפא דלא שקיל מיניה אלא מאי דשוי טפי משה קטן בעל כרחך דמיירי שהודיעו ללוקח שהוא פטר חמור ושיפדנו הוא ולהכי לא מצי שקיל מיניה אלא מאי דשוי טפי משה קטן ולא כנגד כולו שהרי הלוקח זקוק לפרוע עליו דמיו וא " כ ליכא הנאה למוכר ומותר למכרו : וזהו שכתב רבינו תחלה פטר חמור יכול למוכרו קודם שיפדנו ובלבד שיודיע ללוקח וכו' דהיינו מ " ש הרא " ש בסיפא אבל אם מכרו בשוויו למי שאינו יודע כו' דהיינו מ " ש הרא " ש ברישא הדמים אסורים והב " י הביא דברי הרא " ש לדעת אחרת וקשיא ליה שהם היפך דברי רבינו ושרי ליה מאריה :
Yoreh De'ah.321.9.1 פטר חמור קודם שיפדה וכו' ה " א בברייתא הנזכרת אסור בגיזה ובעבודה ד " ר יהודה ור " ש מתיר והלכה כרבי יהודה ודקדק רבינו ואמר אסור לעבוד בו ולגוזזו כדי ליהנות בשערו דהאיסור אינו אלא משום דקא עביד כדי ליהנות בו וקודם שיפדהו אסור בהנאה אבל אם אינו עושה כך כדי ליהנות בו אין בו איסור לאו דלא תעבוד ולא תגוז כיון דלית ביה קדושת דמים ומהאי טעמא שרי בשערו מסובך או מכה במקום שער כיון דאינו גוזזו אלא להנאתו של בכור לא להנאת עצמו ליהנות בשערו וכ " כ הרא " ש להדיא :
Yoreh De'ah.321.10.1 פטר חמור שמת קודם שנפדה וכולי משנה שם [ סוף דף י " ב ] מת פטר חמור ר " א אומר יקבר וכו' : ומ " ש לפיכך ישראל שיש לו ספק בכור וכו' אין לו קשר למה שכתב בסמוך פטר חמור שמת קודם שנפדה יקבר אלא קאי אמ " ש מתחלה דפטר חמור אסור בהנאה קודם פדייה לפיכך ישראל שיש לו ספק פטר חמור יפריש עליו טלה וכו' וה " א להדיא בגמרא [ דף ט' ] דפריך אהא דתנן זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו וכיון דלעצמו הוא למה לי לאפרושי ומשני לאפקועיה לאיסוריה מיניה אלמא כיון דלא מפקע לאיסוריה אסור בהנאה מתניתין מני רבי יהודה דתניא פטר חמור אסור בהנאה ד " ר יהודה ור " ש מתיר :
Yoreh De'ah.321.11.1 לא רצו בעליו לפדותו וכו' משנה שם [ תחלת דף י " ב ] נתנו לכהן אין הכהן רשאי לקיימו עד שיפריש שה תחתיו : ומ " ש או יערפנו ויקברנו משנה סוף הפרק לגבי בעליו לא רצה לפדותו עורפו בקופין מאחוריו וקוברו וה " ה לכהן דמאי שנא וכן פסק הרמב " ם : ומ " ש והישראל לא יתננו לו וכו' ברייתא ומימרא דרב נחמן [ דף י " ב ]:
Yoreh De'ah.321.12.1 לא רצה לפדותו וכו' משנה כתבתיה בסמוך דמיירי דלא רצה בעליו לפדותו :
Yoreh De'ah.321.13.1 ומ " ש ולא ימיתנו בקנה וכו' ברייתא [ דף עשירי ] מצות פדייה קודמת למצות עריפה שנא' ואם לא תפדה וערפתו והרמב " ם כתב דמצות עשה הוא לערפו והראב " ד השיג עליו ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.321.14.1 חמורה שלא ביכרה וכו' עד והן לעצמו משנה שם [ דף ט ]:
Yoreh De'ah.321.15.1 ומ " ש שתי חמורות שלא ביכרו וכו' עד שני זכרים ונקבה אחד לכהן ומפריש טלה והוא לעצמו פי' כיון דחדא ילדה זכר וחדא ילדה נקבה וזכר א " כ נותן טלה אחד לכהן דהא איכא חד זכר ודאי בכור ואידך דהוי ספק דשמא הנקבה יצאת תחלה מפריש טלה והוא לעצמו .
Yoreh De'ah.321.16.1 ומ " ש ב' זכרים וב' נקבות וכו' כן פירש " י לשם אבל הרמב " ם סובר כיון דבמשנתינו לא אמרו בשני זכרים וב' נקבות וב' נקבות וזכר דיפריש טלה כדקתני ברישא אלמא משמע דא " צ הפרשה כלל לפי שיש כאן ספיקות הרבה אע " ג דלגבי זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה תנן נותן טלה אחד לכהן ולא תני דבשני זכרים ונקבה יפריש עוד טלה אחד לעצמו י " ל דכיון דתני לה בחד בבא בהדי זכר ונקבה דלשם א " צ להפריש לעצמו כלל אלא ליתן טלה אחד לכהן לכך נקט בקצרה נותן טלה אחד לכהן ורצונו לומר דבהא חד דינא אית להו בין שילדה זכר ונקבה ובין שילדה שני זכרים ונקבה אין נותן לכהן אלא אחד אבל לגבי הפרשה חלוקין הן דבזכר ונקבה א " צ הפרשה כלל ובב' זכרים ונקבה צריך עוד טלה אחד ומפריש לעצמו אבל בשני נקבות וזכר אחד או ב' זכרים וב' נקבות אי איתא דצריך הפרה הו " ל למיתני ומדלא תני לה אלמא דא " צ הפרשה כלל והשיב עליו רבינו ואמר דלא נהירא דסובר כפירש " י והתוס' דכל היכא דאיכא ספק מפריש טלה לאפקועי איסוריה והוא לעצמו וכן השיג עליו הראב " ד שם והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.321.17.1 ישראל שירש מאבי אמו כהן וכו' מימרא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה פ " ק דבכורות [ דף י " א ] פי' דאם ירש מאבי אמו כהן שנולדו בביתו לא היה צריך להפריש כלל דכיון דברשות כהן נולד אינו חייב בפדיון כמ " ש בסמוך דכהנים ולוים נפטרו מפדיון וישראל זה יורשו אבל השתא דנפל לכהן זה מאבי אמו ישראל דחייב בפדיון דברשות ישראל נולד וכהן זה היה צריך להפריש שה להפקיע קדושתו שחלה עליו בבית ישראל ראשון ונוטל השה לעצמו שהרי כהן הוא וא " צ לחזור אחר כהן אחר ה " נ עושה ישראל זה היורשו דדמי כמי שהורישו הכהן השה :
Yoreh De'ah.321.18.1 ושותפות הנכרי פוטר בו וכו' משנה רפ " ק דבכורות והמשתתף לו והמקבל ממנו והנותן לו בקבלה פטור מן הבכורה שנאמר בישראל ולא באחרים :
Yoreh De'ah.321.19.1 ומ " ש אלא שאסור להשתתף וכולי הוא מדברי הרא " ש שכתב כך מעובדא דרב מרי בר רחל הו " ל חיותא הוה מקני אודנייהו לנכרי וכו' :
Yoreh De'ah.321.20.1 ומ " ש ונראה דה " ה נמי שותפות כהנים ולוים וכולי פשוט הוא בקרא בישראל ולא באחרים כל אחרים שאינן חייבין בפטר חמור קא ממעט . וכתב הרשב " א דכהנת ולויה נמי פטורה מפטר חמור מהיקישא דכל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה וכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה אבל בעליהם חייבים בפטר חמור שלהם ומיהו פטר חמור דנכסי מלוג פטור דשותפים הן בנכסי מלוג עיין עליו בתשובה שהשיב להרא " ש בסימן שס " ו ומביאו בספר בדק הבית והרב בהגהות שולחן ערוך :
Yoreh De'ah.321.21.1 נכרי שהפריש פטר חמור וכו' ברייתא במנחות פרק רבי ישמעאל ( מנחות דף ס " ז ) ומשמע מפי' רש " י דמיירי בנכרי שהפריש פטר חמור שנולד לו בגיותו ואח " כ נתגייר קאמר דמודיעין אותו שאינו חייב מאחר שנולד לו הבכור בשעת פיטור והרי הוא מותר בגיזה ועבודה לאחר שנתגייר בלא פדיון שה ובלא עריפה ואין בו איסור כלל אפילו מדרבנן ועיין במ " ש ב " י בסוף ה' חלה דהקשה מפני מה אין בודקין נכרי שהפריש חלה שמא הקדישה לשמים כי היכי שבודקים נכרי כשהפריש תרומה כמ " ש בסי' של " א ותירץ מה שתירץ והאי קושיא ופירוקא שייך נמי בפטר חמור :
Yoreh De'ah.322.1.1 כתיב ראשית וכו' עד אפילו כל שהוא ה " א בספרי פרשת שלח לך וכ " כ הרמב " ם ברפ " ה מהל' בכורים . ומ " ש רק שלא יעשה כל העיסה חלה וכו' משנה ספ " ק דחלה האומר כל גורני תרומה וכל עיסתי חלה לא אמר כלום עד שישייר מקצת וטעמא דבתרומה וחלה כתיב בהו ראשית בעינן שיהיו שיריה ניכרין כדאיתא בפרק ראשית הגז ( חולין דף קל " ו ) כלומר שלא נקרא ראשית אלא כשנשאר ממנה שיור . ואין חיוב זה אלא בארץ וכו' ה " א בפ " ב דכתובות [ דף כה ] ובפ' יוצא דופן ( נדה דף מז ):
Yoreh De'ah.322.2.1 ובזמן שהיה טהרה בארץ וכו' איכא למידק חדא שכתב ובזמן שהיה טהרה בארץ לא היו מפרישין אלא אחת ובפ " ד דחלה שנינו דאף בזמן שהיה טהרה לא היו מפרישין חלה א' ונאכלת לכהן בא " י אלא עד כזיב אבל שאר א " י מכזיב ועד הנהר לצד מזרח ומכזיב ועד אמנה לצד מערב מקום שכבשוה עולי מצרים ולא כבשוה עולי בבל מפרישין שתי חלות אחת לאור ואחת נאכלת . ועוד קשה במ " ש ובמקומות הקרובות לה ב' חלות וכו' משמע דרצונו לומר מקומות שהם ח " ל וקרובות לארץ כגון סוריא ואם כן למה לא כתב נמי דין מקומות הרחוקות מא " י כגון בבל ושאר ארצות הרחוקות דהא מדהזכיר קרובות משמע דאין דין רחוקות כקרובות ואפשר ליישב דמ " ש רבינו ובזמן שהיה טהרה בארץ לא היו מפרישין אלא חלה אחת ונאכלת לכהן האי בארץ דקאמר אינו אלא במקום שנקרא בשם ארץ ישראל לכל דבר דהיינו עד כזיב שכבשוה עולי בבל וקדשוה קדושה שנייה לשעתה ולעתיד לבא :
Yoreh De'ah.322.3.1 ומ " ש ובמקומות הקרובות לה ב' חלות וכו' היינו לומר כל הארצות הקרובות לה בין מכזיב ועד הנהר ועד אמנון מקום שכבשוה עולי מצרים שכבר נתבטלה אותה קדושה בשעה שגלו ואין להם דין א " י לכל דבר ובין מן הנהר ואמנון ולפנים ובין סוריא כל אלה הם מקומות הקרובות לה ואין להם דין א " י ממש וחלתם בחזקת טומאה היא ולכן צריך להפריש שם ב' חלות ולפ " ז הא דקאמר רבינו ובמקומות הקרובות לה וכולי הכי פירושו דאף במקומות הקרובות לה דיש להם דין א " י במקצת צריך ב' חלות ומכל שכן במקומות הרחוקות דצריך שתי חלות דבחזקת טומאה הם יותר מהמקומות הקרובות ומיהו קשה בהא דכתב במה דברים אמורים כשאין שם כהן טהור וכו' דמשמע דבכל הארצות ליכא מאן דפליג דבדאיכא כהן טהור א " צ כי אם חלה אחת ובדברי הרא " ש פכ " ה מבואר ומביאו ב " י דדוקא במקומות הרחוקים כמו בבל דלא מתחזיא כחלת א " י אין צריך כי אם חלה אחת ונאכלת לכהן קטן אבל במקומות הקרובות דמתחזיא חלה דידהו כחלת ארץ ישראל גזרו טומאה עליה שלא לאכלה כהן טהור גמור בשביל שהיא טמאה אלא נשרפת והשנייה נאכלת לכהן טהור דוקא ועוד קשה שכתב ומדברי הרמב " ם יראה דדוקא בח " ל וכו' דהביא דברי הרמב " ם כי היכי דלא נימא דבארץ ישראל נמי שרי לכהן קטן ותימה הלא כבר כתב תחלה ועתה שאין טהרה בארץ ישראל א " א לכהן לאכול שם החלה וכו' דכתב כן בסתם לד " ה דכיון דאין לנו אפר פרה וכולנו בחזקת טמאי מתים אי אפשר לשום כהן לאכול אותה בטהרה אלא נשרפת כדין תרומה טמאה ואינו דעת הרמב " ם בלבד . ונראה דמ " ש רבינו בד " א כשאין שם כהן קטן וכו' שדעתו להורות כהרמב " ם שפסק להדיא שדין כהן קטן נוהג בין בסוריא בין בשאר ארצות וכשאין כהן קטן או גדול שטבל לקרויו אז מפרישין שתי חלות והשנייה נאכלת אף לזבים ולזבות אפילו בסוריא הקרובה לארץ ישראל וכמפורש במ " ש פ " ה מהלכות בכורים ודלא כהתוספות והסמ " ג והרא " ש ולפיכך לאחר שכתב רבינו בשם הרא " ש דבכל המקומות צריך להפריש ב' חלות בין בארץ בין בחוצה לארץ כתב במה דברים אמורים כשאין שם כהן טהור ואין זה מדברי רבינו ואכל הארצות קאי וקאמר במה דברים אמורים דצריך להפריש שתים כשאין שם כהן קטן וכו' ואין זה מן התימה שהכריע דלא כהרא " ש ולא הביא דעת אביו דטובא אשכחן הכי בחבורו שכתב בסתם היפך דעת אביו וכאן ג " כ לא ראה רבינו להחמיר באיסור דדבריהם ופסק כהרמב " ם דלא חילק בין במקומות הקרובים לרחוקים דבדאיכא כהן קטן אין מפרישין אלא אחת וה " ה בגדול שטבל ובדליכא כהן קטן או גדול שטבל מפרישים ב' אחת לאור ואחת לכהן ומותר אפילו לזבים וכו' ומ " ש ומדברי הרמב " ם יראה וכו' נראה דלפי שהיה אפשר לומר דמ " ש ועתה שאין טהרה בארץ ישראל אי אפשר לכהן לאכול שם החלה זהו משום דסבירא ליה דאפילו בימי עזרא בארץ ישראל חיוב החלה מן התורה היא דקדושה ראשונה לא בטלה ולפיכך אי אפשר לכהן לאכול שם בטהרה אלא נשרפת אבל למ " ד דאינה אלא מדבריהם מותר לאכול שם כהן קטן או גדול בטבל לקריו על כן להוציא מפירוש זה כתב רבינו ומדברי הרמב " ם יראה דדוקא בחוצה לארץ וכו' כלומר שאף לדעת הרמב " ם דאפילו בימי עזרא בארץ ישראל אינה אלא מדבריהם לפי שלא עלו כולם וכתיב גבי חלה בבואכם בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם אפילו הכי יראה מדבריו דדוקא בחוצה לארץ שעיקר החיוב מדרבנן שרי לכהן קטן או גדול שטבל לקריו וכו' וכ " ש דאיכא מ " ד שהוא דאורייתא אפילו האידנא וכו' דהשתא כיון דאי אפשר שתהיה עתה טהרה בארץ ישראל אין לה היתר לאכלה לכהן טהור מפני שכולן טמאי מתים ולפ " ז מ " ש תחלה ועתה שאין טהרה בארץ ישראל וכו' לכ " ע קאמר אף למ " ד דקדושה ראשונה בטלה דשנייה לא היתה בביאת כולם אפילו הכי כיון דבארץ ישראל עיקרה דאורייתא אסור לכהן קטן לאוכלה אלא נשרפת ולכן אין דין כהן קטן נוהג אלא בשאר ארצות בין קרובות בין רחוקות אבל לא בארץ ישראל מקום שכבשוה עולי בבל :
Yoreh De'ah.322.4.1 ומ " ש בשם בה " ג שא " צ להפריש אחרת לכהן טעמו דכיון דלא תקנו חכמי המשנה ב' חלות בארץ ישראל אין לנו להוסיף תקנה אלא הניחו דין תורה במקומו שאם החלה טהורה אוכלין אותה כהנים טהורים ואם החלה טמאה שורפין אותה ואין צריך להפריש שנייה כדי שתהא נאכלת לכהן אם כן גם עתה שאין טהרה בארץ ישראל נשרפת ואין צריך להפריש אחרת לכהן וכן כתב הרמב " ם שכך הוא הדין בארץ ישראל דהיינו עד כזיב אבל בשאר המקומות התקנה הראשונה במקומה עומדת וזהו שצריך להפריש שתים כבראשונה כלומר התקנה הראשונה לא נתבטלה :
Yoreh De'ah.322.5.1 וסברת י " א דלא תקנו ב' חלות בשאר מקומות אלא היכא שהיתה טהרה בארץ ישראל שהיתה חלת ארץ ישראל נאכלת השתא ודאי כיון דבשאר מקומות שהם מוחזקים בטומאה וחלתם ודאי טמאה צריך לשורפה לעולם אם כן יש לחוש שמא תשתכח תורת חלה משאר מקומות כיון שאינה נאכלת כמו בארץ ישראל הלכך תקנו להפריש חלה שנייה לכהן אבל עתה שאין חלה נאכלת כלל בארץ ישראל גם בשאר מקומות אין צריך להפריש אלא אחת ולשורפה דלא תשתכח תורת חלה יותר בשאר מקומות מבארץ ישראל כיון דאין שום חלה נאכלת אלא נשרפת בכל המקומות בשוה :
Yoreh De'ah.322.6.1 וסברת הרא " ש דלא הניחו דין תורה במקומו בארץ ישראל אלא בזמן שהיתה טהרה בארץ ישראל דלפעמים נאכלת כשהיא טהורה ולפעמים נשרפת שהיא טמאה ולא תשתכח תורת חלה אבל עתה שאין טהרה דלעולם נשרפת ותשתכח תורת חלה ודאי בכלל שתקנו דמכזיב ועד הנהר ועד אמנון צריך ב' חלות הוי נמי תקנה זו דכל מקום שהיא מקום טומאה וחלתה נשרפת לעולם צריך להפריש עוד חלה לכהן שלא תשתכח תורת חלה ואין אנו מוסיפין תקנה אלא בכלל תקנה הראשונה היא ודו " ק :
Yoreh De'ah.322.7.1 ומ " ש במה דברים אמורים כשאין שם כהן וכו' עד ואין לה שיעור כ " כ הרא " ש דהא דאיתא בפרק עד כמה ואכיל לה כהן קטן ולא קאמר דנותנה לכהן גדול שטבל לקריו היינו לפי שאין שיעור לחלת חוצה לארץ ולפי שדבר מועט הוא ניתנה לכהן קטן ורבינו שתופס דעת הרמב " ם עיקר שבכל שאר המקומות אפילו בקרובות נוהג בהן דין כהן קטן א " כ נדונין כח " ל שאין לה שיעור :
Yoreh De'ah.322.8.1 ומ " ש ואם אין כהן קטן וכו' עד אחת לאור ואין לה שיעור ואחת לכהן ויש לה שיעור הוי נמי מה " ט כיון דנוהג דין כהן קטן בכל שאר המקומות אפילו במקומות הקרובות אם כן נוהג בהם דין מהנהר ואמנון ולפנים שצריך ב' חלות ושל אור אין לה שיעור כיון שהיא נשרפת ושל כהן יש לה שיעור מפני שהיא נאכלת ושניהם מד " ס :
Yoreh De'ah.323.1.1 כל חלה שהיא מדרבנן וכו' פירוש שעיקרה מדרבנן דהיינו חלת חוצה לארץ דאילו חלת ארץ ישראל בזמן הזה אפילו למאן דאמר שאינה אלא מדבריהם אינה בכלל הזה דכיון דעיקרה דאורייתא אינה נאכלת כלל כמו שנתבאר בסימן הקודם ודין זה היא משנה פ " ד דחלה דגבי מנהר ואמנון ולפנים דהוי ח " ל תנן וניתנת לכל כהן שירצה ומפרש בירושלמי דניתנת לכהן אפילו עם הארץ וכן כתב בית יוסף :
Yoreh De'ah.323.2.1 ומ " ש ואינה טובלת שמותר לאכול מהפת ולהפרישה אח " כ מימרא דשמואל פרק קמא דביצה ודקדק רבינו ואמר ולהפרישה אחר כן דמשמע דמשייר יותר מכדי חלה כדי להפריש עליו חלה משום דבעינן ראשית ששיריה ניכרים דלא כפירוש רש " י דאין צריך לשייר אלא כדי חלה וכן כתב הרא " ש לשם :
Yoreh De'ah.323.3.1 ומ " ש ומתבטלת ברוב חולין וכו' בפרק עד כמה ( בכורות דף כ " ז ) אמר שמואל תרומת חוצה לארץ בטלה ברוב רבה מבטלה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו ולפי שאפשר לפרש דרבה תרתי קאמר חדא מבטלה ברוב לאוכלה לזר ולא בעיא כ " א אידך ואכיל לה בימי טומאתו אף בלא ביטול ברוב ע " כ פי' רבינו דחדא קאמר דמבטל לה ברוב כדי לאכלה בטומאה ולפי שקשה דבח " ל דכולנו טמאי מתים ואין לנו אפר פרה כל חלה נאכלת בטומאה אפי' בימי טהרתו לכך פירש דה " ק כגון שיש כהן גדול שטבל לקריו וכו' כלומר כי היכי דהקילו בחוצה לארץ לאוכלה בטומאת מת הכי נמי הקילו בחוצה לארץ בטומאה היוצאה מגופו לאוכלה על ידי ביטול ברוב אבל לבטלה ברוב לאוכלה לזר מזה לא קמיירי תלמודא :
Yoreh De'ah.323.4.1 ומ " ש והרמב " ם כתב שיכול זר לערבם עם חולין שוה בשוה ולאוכלה ז " ל בפ " ה מהלכות בכורים ואם היה שם כהן קטן וכו' עד מותר לאוכלה עם הזר על שלחן אחד לפי שאינה מדמעת ואפילו כתערבה שוה בשוה עד כאן לשונו נראה מדבריו דדוקא היכא דממילא היא מתערבת כשאוכלה עם הזר מותר בשוה בשוה וכרבי זעירא בירושלמי אבל לכתחלה אסור אלא אם כן בטלה ברוב כדשמואל דמבטלה ברוב דוקא אבל מדברי רבינו מבואר דמפרש להרמב " ם דאף בלכתחלה יכול לערבה שוה בשוה ולפי זה צריך לומר דדוקא לזר מותר שוה בשוה אבל לערבו לאכול בטומאתו ממיר טפי דלא שרי אלא במבטלו ברוב כדשמואל ומה שכתב בשם ר " י כך הוא בתוספות פרק עד כמה : כתב בית יוסף דהרמב " ן מפרש דלא התירו לבטל ברוב אלא אם כן שנתערבה בכמותה או בפחות ממנה אבל הרשב " א כתב בפסקי חלה שלו דאפילו לכתחלה נוטל ומבטל עד כאן לשונו ותימא דהלא בתשובת הרשב " א סי' של " ו הסכים לדעת הרמב " ן וחזק דעתו בראיות ואפשר דאותה תשובה דוקא לאוכלה לזר החמיר כהרמב " ן אבל לאוכלה בימי טומאתו מותר לבטל ברוב לכתחילה והכי משמע מאותה תשובה שכל הראיות שהביא לשם שאסור לכתחילה אינן אלא שלא לבטל לכתחילה לאכול לזר וכן לעיל בסימן צ " ט הביא ב " י מ " ש הרשב " א ע " ש רבינו שמשון דלא אמרו לבטל לכתחילה אלא לכהן טמא אבל להאכילה לזרים לא והא דכתב ב " י וז " ל והרשב " א בפסקי חלה שלו כתב דההיא דשמואל אף לאכלה לזר הוא מיהו דוקא ברוב אבל שוה בשוה לא וכו' לא אמרה אלא להלכה אבל למעשה החמיר בזר ובזה אפשר ליישב דברי הרמב " ם דבפ " ה דהלכות בכורים שהבאתי בסמוך כתב דלכתחלה אין מבטלין משמע אף במבטלה ברוב נמי לא ובפי " ג דהלכות תרומות כתב דאפילו לכתחלה מותר לבטלו כדי לאכלה בימי טומאתו אלא בע " כ דדבריו פ " ה דבכורים דלכתחילה אסור אפילו ברוב אינו אלא כדי לאכלן זר וכבר כתבתי דרבינו הבין מדברי הרמב " ם דבזר שרי טפי דאפילו לכתחילה יכול לערבה שוה בשוה ונמשך אחר דברי הרא " ש בהלכות חלה שהבין כך מדברי הרמב " ם אבל אין לשון הרמב " ם משמע הכי כלל אלא דלזר אין מבטלין כלל לכתחילה אפילו ברוב חולין ובדיעבד שרי שוה בשוה ובימי טומאתו יכול לבטל לכתחילה ברוב ומיהו לענין הלכה נקטינן כר " י וכסה " ת דבסמוך להחמיר דאפילו בדיעבד לא שרי במין במינו אלא בק " א ובמין בשאינו מינו בששים :
Yoreh De'ah.323.5.1 ומ " ש וכן הוא מסקנת א " א הרא " ש ז " ל אף על גב דבהלכות חלה כתב הרא " ש תחלה פר " י ואחר כן דברי הרמב ם מכל מקום מאחר שכתב דר " י דחה הראיה שהביאו לדברי הרמב " ם מן הירושלמי משום דתלמודא דידן לא סברה הכי אלמא דמסקנתו כר " י וב " י נדחק בפירוש זה ע " ש :
Yoreh De'ah.323.6.1 וכתב בספר התרומה שצריך ליזהר בה וכו' פי' סה " ת פוסק כר " י דאין חלה בטילה אפילו דיעבד להתירה לזר אלא בק " א במין במינו ובששים במין בשאינו מינו ולפיכך כשאוכלה כהן טהור בקערה במרק רותח נאסרה הקערה לזר שאין רשאי לאכול ממנה חולין לפי שהקערה פולטת ברותח קדשי הגבול שנבלע בתוכה ולפ " ז צריך ליזהר כשנפלה חלה בתבשיל רותח ואין בקדרה כדי לבטל החלה התבשיל ימכר או ינתן לכהן בדאיכא רוב חולין והכלי צריך הכשר ואם כלי חרס הוא ישבר :
Yoreh De'ah.323.7.1 ואין בה משום כהן המסייע וכו' כלומר דהא דאמרינן ר " פ עד כמה דאסור לכהן לסייע בבית הגרנות דעליהן הכתוב אומר ושחתם ברית הלוי שמפסידים שאר כהנים שלא יתנו אלא להם אין זה אלא בתרומה דאורייתא אבל תרומת ח " ל יכול לסייע ואין בה איסור זה כדאיתא פ' עד כמה ריש [ דף נ " ז ] וע " ל בסי' ש " ה בדין פדיון הבן ולקמן בסי' ש " א :
Yoreh De'ah.324.1.1 לא כל המינים וכו' משנה בריש חלה ובפרק רבי ישמעאל ( מנחות דף ע' ):
Yoreh De'ah.324.2.1 ומ " ש ואפילו באלו המינים וכו' משנה בפ " ב דחלה ועיין בפרק כיצד משתתפין [ דף ס " ג ]:
Yoreh De'ah.324.3.1 ומ " ש בשם הרמב " ם הוא בפ " ז מהל' בכורים .
Yoreh De'ah.324.4.1 וכל אלו המינים מצטרפים וכו' שם במשנה ומצטרפין זה עם זה .
Yoreh De'ah.324.5.1 ומ " ש במה דברים אמורים כשערבן קמח וכו' אוקימתא דירושלמי דמתניתין דקתני דה' מינים אלו מצטרפין זה עם זה בבלול כלומר שהמינים בלולים יפה ועשה מהם עיסה אחת כולם מצטרפים והא דתנן בפ " ד דחלה החטים אינן מצטרפות עם הכל אלא עם הכוסמין השעורים מצטרפות עם הכל חוץ מן החטים ר " י בן נורי אומר שאר המינים מצטרפות זה עם זה בנשוך כלומר בשעשה עיסה מכל מין בפני עצמו ואח " כ נושכים זה בזה מצטרפים בכה " ג דקתני וז " ש רבינו אין מצטרפין אלא בזה הסדר :
Yoreh De'ah.324.6.1 ומ " ש החטין אין מצטרפין אלא עם הכוסמין הכי תנן פ " ד דחלה ומ " ש והכוסמין מצטרפין עם כל אחת ואחת נראה דטעמו דכיון דתנן השעורין מצטרפין עם הכל חוץ מן החטין דמשמע דמצטרפות עם הכוסמין אלמא דכוסמין הוי נמי מין שעורים א " כ מצטרפות נמי עם שבולת שועל ושיפון שהן מין שעורין וכיון דכוסמין הוי נמי מין חטין ומצטרפות עם חטין אלמא דכוסמין מצטרפות עם כל אחת ואחת וכ " כ הרא " ש ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.324.7.1 ומ " ש השעורים מצטרפות עם הכל חוץ מעם החטין הכי תנן פ " ד דחלה :
Yoreh De'ah.324.8.1 ומ " ש ושיפון מצטרף עם שעורים וכוסמין ולא עם שבולת שועל וחטין טעמו דכיון דתנן דשעורים מצטרף עם הכל חוץ מן החטים אלמא דשעורים ושיפון מצטרפין זה עם זה וכוסמין נמי דמצטרף עם כל אחת ואחת אלמא דשיפון מצטרף עם כוסמין והא דשיפון אינו מצטרף עם שבולת שועל הוא ע " פ דברי הרא " ש שכתב דר " י בן נורי ה " ק שאר מינים שלא הוזכרו במשנה הן שבולת שועל ושיפון מצטרפין זה עם זה אלמא דלת " ק דפליג עליה שיפון מין כוסמין ושבולת שועל מין שעורים ואין מצטרפין זה עם זה וה " א בירושלמי והלכה כת " ק :
Yoreh De'ah.324.9.1 והא דשיפון אינו מצטרף עם חטין פשוט הוא מדתנן החטין אינן מצטרפין אלא עם הכוסמין .
Yoreh De'ah.324.10.1 ומ " ש ושבולת שועל מצטרפין עם שעורין וכוסמין ולא עם החטין ושיפון הא דמצטרפין עם שעורין הכי תנן פ " ד דחלה השעורים מצטרפין עם הכל והא דמצטרף עם כוסמין נמי מבואר מהקודם דכוסמין מצטרפין עם כל אחד ואחד והא דאין מצטרפין עם החטים ושיפון הוא נמי מבואר מהקודם והא דכתב רבינו אבל אם לש כ " א לבדו ואין בו שיעור וכו' דאלמא דביש בו שיעור אינן מצטרפין כלל וכמ " ש רבינו בסמוך להדיא הוא מדברי התוס' בפר " י והרא " ש בהל' חלה ומביאו ב " י דכשיש לכל אחד שיעור אין מפרישין ממין על שאינו מינו ונראה דדוקא כשיש לכל אחד שיעור התם הוא דאין מצטרפים זה עם זה אבל כשיש לאחד שיעור ולשני אין לו שיעור מצטרפין בסדר הנזכר וה " ט דכיון דאין לאחד שיעור ויכול להצטרף עם מינו ואם לא תצטרפו יהא פטור ראוי הוא לצרפו כדי לחייבו בחלה ושפיר הוי ממין על מינו נ " ל :
Yoreh De'ah.324.11.1 וכיון שאין מצטרפין וכו' כך כתב הרא " ש על פי הירושלמי וה " ט דכשעירבו עם שאינו מינו כיון שלא נצטרפו כשהיו מעורבין לא היה להם שעת חובה עד עתה דלאחר שחלקו הוסיף כל אחד רובע הקב ממינו ואיכא חמשת רבעים לכל אחד ואחד ממין אתד נתחייב בכל אחד ואחד להפריש חלה :
Yoreh De'ah.324.12.1 אבל עירב קב קמח וכו' כיון דבאו לידי חובה פעם אחת ונפטרו כשחלקן שוב אינן חוזרין לידי חיוב חלה בהוסיף על כל אחד רובע הקב וכן לקמן בסימן שכ " ו . ומה שכתב דעירבן מתחלה ע " ד לחלקו היינו משום דאם לא היה דעתו מתחלה לחלקו וחלקם אח " כ אפילו לא הוסיף על כל אחד ואחד חייבת בחלה דכיון דהיה בו שיעור נתחייב אע " פ שחלקם אח " כ כדכתב רבינו בסוף סי' שכ " ו ע " ש :
Yoreh De'ah.324.13.1 ומ " ש ואם לש וכו' עד אין מפרישין מחטים על שום אחד מהן וכו' הוא גם כן מדברי התוספות דפר " י ואע " ג דחטין וכוסמין מצטרפין משום דכוסמין הוי ג " כ מין חטים וכן מצטרפין עם שעורין משום דהוי גם כן מין שעורים היינו דוקא כשאין בו שיעור חלה ונשוכים יחד מצטרפים כיון דשייך למינו של זה במקצת ולמינו של זה במקצת אבל כשיש בכל אחד שיעור ובא להפריש מזה על זה צריך שיהא מינו ממש וכיון שכולן כלאים זה בזה חוץ משעורים עם שבולת שועל וחוץ מכוסמין עם שיפון כדתנן בריש כלאים הלכך בכולן הו " ל מפריש ממין על שאינו מינו אלא א " כ דמפריש מכוסמין על שיפון או איפכא ומשבולת שועל על שעורים או איפכא :
Yoreh De'ah.324.14.1 ואלו חמשת רבעים אפי' השאור וכולי משנה פ " ב דחלה ומשערין אותה לפי התבואה וכו' אע " ג דבדברי הרא " ש בהלכות חלה משמע דמסקנתו דבקמח משערינן ולא בתבואה כדמשמע לכאורה אפילו הכי נראה לו לרבינו להכריע דלכתחלה משערינן לפי התבואה דכיון דנהגו הנשים באשכנז לגדוש הקמח לשיעור חלה משמע שעושין כן בשביל שנפח הקמח רב מנפח התבואה ומנהגן תורה היא ועוד דמשום ספק ברכה לבטלה יש לנו להוסיף בשיעור מיהו להלכה ודאי אם אין בעיסה אלא ה' רבעים קמח בלבד חייב לברך ואין לחוש לספק ברכה דכך הוא העיקר . וכך השיב הרשב " א להרא " ש ע " ש בסימן תס " ה וכן דעת ב " י ושכך פי' רבינו שמשון והרמב " ם והכי נקטינן דלא כרבינו :
Yoreh De'ah.324.15.1 קב חטין מצד זה וכו' תוספתא פרק חלה פי' אף ע " ג דחטין ושעורין כשהן עיסה אין מצטרפין מכל מקום על ידי הכוסמין שבאמצע שנושך בזו ובזו מצטרף כל אחד עם הכוסמין ונתחייב כל אחד בחלה ומפריש מן החטין בפני עצמם ע " י צירוף הכוסמים בצידו מהשעורין בפני עצמם על ידי צירוף הכוסמין בצידו ונפטרו גם הכוסמין מפני שהן מצטרפין מחצה לזה ומחצה לזה אבל אם היה מפריש מן הכוסמין בלחוד לא היה מתוקן כלל דמה נפשך אם אתה מחייב הכוסמין מטעם צירוף החטין א " כ נשארו השעורים בלא צירוף ואם אתה מחייבן מטעם צירוף השעורים א " כ נשארו החטין בלא צירוף ואיכא נמי למימר דילמא לא הוי צירוף כלל או שמא הוי צירוף כאן וכאן ומפני הספק לא נתקן כלום והרי הוא טבל כדמעיקרא אבל היכא דליכא אלא חצי קב בכל אחד דליכא שיעור חלה עד שיצטרפו שלשתן נמצא דכוסמין ששניהם מצטרפים עמהם חייבים וחטין ושעורים דאין מצטרפין זה עם זה פטורין . קב חטין מצד זה וכו' משנה פרק ד' דחלה בקב אורז או קב תרומה באמצע דכיון דאורז פטור מחלה וכן קב תרומה או של חלה לא נצטרפו על ידו ב' קבין דחטין ובירושלמי מוסיף ה " ה של נכרי ואיכא לתמוה דבמשנה שם שנינו דבר שניטל חלתו מצטרפין שכבר נתחייב בחלה כלומר אע " ג דהשתא לאו בר חלה הוא כיון שכבר היה בר חלה מצטרף העיסות ביחד וכתבו גם הרמב " ם פ " ז דהלכות בכורים ואם כן למה השמיטו רבינו ולא כתבו וכן בעיסת הקדש ביניהן דמצטרף העיסות יחד כדאיתא בירושלמי וכתבו הרמב " ם שם ורבינו לא כתבו וצ " ע :
Yoreh De'ah.324.16.1 היה ביניהם קב של מין אחד מה' המינין פי' אף על גב שאינו מצטרף עם החטין אם אין שיעור בחטין מ " מ כאן שיש שיעור בחטין קב מצד זה וקב מצד זה נצטרפו על ידי עיסה מחמשת המינין הנושך בשניהם באמצע כאילו היו הקביים ביחד וה " ה של אשה אחרת :
Yoreh De'ah.324.17.1 קב של תבואה חדשה וכו' משנה פרק רביעי דחלה פליגי בה רבי אליעזר וחכמים והלכה כחכמים דאין מצטרפין ובירושלמי הקשה כיון דחטין וכוסמין שני מינין הן ומצטרפין כ " ש חדש וישן דמין אחד הוא ותירץ דהיא הנותנת דכיון דמין אחד הוא עשו הרחקה שלא יצטרפו כדי שלא יבא לטעות ולומר כיון דמצטרפין שרי נמי לתרום מן החדש על הישן שזה אסור מן התורה כדילפינן מקרא דלא עברתי ממצותיך אבל חטין וכוסמין ב' מינים הן ואין אדם טועה לתרום מזה על זה הלכך שרי להצטרף ולא חששו שמא יבא לידי טעות :
Yoreh De'ah.324.18.1 היה קב חדש מצד זה וכו' פי' הכא לא חששו לטעות שהרי אין הישן בא אלא לצרף החדש ביחד כדי להפריש מן החדש בלא הישן :
Yoreh De'ah.324.19.1 העושה עיסה מהאורז והדגן וכו' משנה פ " ג דחלה העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דין חייבת בחלה וכו' פי' שעירב קמח חטין וקמח אורז ועשה מהן עיסה ובפ' כל הזבחים ( זבחים דף ע " ח ) קאמר דאפי' רובה אורז אזלינן בתר טעמא וכיון דיש בה טעם דגן חייבים בחלה מדאורייתא מיהו הראב " ד בהשגות ע " פ הירושלמי משמע ליה שיהא בה דגן כשיעור חלה מיהו לא בעינן רוב דגן אלא אפי' רובה אורז ורבינו נמשך אחר דברי הרמב " ם דכתב סתם משמע אפילו לית בה דגן כשיעור חלה נמי אזלינן בתר טעמא . כתב ב " י בשם הרשב " א דלא אמרו במשנתינו אלא באורז וחטים לפי שהאורז נגרר אחר החטין אבל שאר המינים אין נגררים אחר החטים עד כאן אבל רבינו מפרש דלאו דוקא חטין אלא ה " ה שאר מינים שהם דגן והרמב " ם כתב חטין ואורז כלשון משנתינו :
Yoreh De'ah.324.20.1 נתן שאור מעיסת חטין וכו' משנה סוף פ " ג דחלה ואע " ג דכבר תנן האי דינא בעושה עיסה מן קמח החטים ומן קמח האורז וכו' וכדכתב רבינו בסמוך חזר ושנה דין זה בנתן עיסת שאור לאורויי דאפי' בעיסת שאור של חטין שלא הורמה חלתה דהוי טבל ותנן התם דהטבל אוסר תערובתו בכל שהוא הני מילי במינו אבל שלא במינו כי האי עיסת שאור של חטין דנתערב בעיסת אורז אינו אסור אלא בנ " ט אבל אם אין בו טעם דגן פטורה וה " ט דהא דטבל אוסר בכל שהוא משום דכשם שהתירו בכ " ש דחטה אחת פוטרת את הכרי כך הוא איסורו והאי טעמא לא שייך אלא במין במינו והכי משמע מלשון הרמב " ם בפ " ו שכתב המערב קמח חטין וקמח אורז ועשה מהן עיסה אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה אפי' היה השאור חטין לתוך עיסת אורז אם יש בה טעם דגן כו' אלמא דמפרש מתני' דעיסת שאור דאתא להורות רבותא דאע " פ דנתערב עיסת שאור של טבל לתוך עיסת אורז אינו אוסר בכל שהוא וכדפרי' וק " ל . וכתב הראב " ד בהשגות על הך דשאור והוא שיהיה השאור מעיסה חייבת עכ " ל ואזדא לטעמיה שסובר גבי עירב קמח חטין וקמח אורז דאינה חייבת עד שיהא דגן כשיעור חלה וסתם שאור אין בו כשיעור ולפיכך הוצרך להעמיד משנתינו דשאור דמחייב ביש בה טעם דגן כשבא מעיסה חייבת אבל רבינו דלא כתב כן אזדא לטעמיה דלגבי עירב קמח חטין וקמח אורז לא צריך כשיעור דגן והכי נמי גבי שאור אפילו אינה באה מעיסה חייבת נמי חייבת בחלה כשיש בה טעם דגן וכבר האריך ב " י לפרש למה פסקו הרמב " ם ורבינו בסתם דמשמע דלא בעינן כשיעור חלה מן הדגן ובירושלמי פסק דבעינן כשיעור עיין שם :
Yoreh De'ah.324.21.1 נתן שאור מעיסה שלא הורמה חלתה וכו' משנה ספ " ג דחלה אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו מוציא חלה אחת על הכל פי' אם יש לו פרנסה ממקום אחר דהיינו שיש לו קמח או עיסה שלא ניטל ממנה חלה ויהא בעיסה שנייה שיעור עיסה שחייבת בחלה נותנים בכלי אצל העיסה שהורמה חלתה כדי שיטול מן המוקף וסגי בשהן סמוכות אף על פי שאין נוגעין וליכא נמי צרוף כלי דלקמן בסי' שכ " ה ומפריש מן העיסה השנייה עליה ועל השאור בענין שתהא השאור נפטרת מחיובה ג " כ כגון אם הוא קב מפריש עליו אחד מכ " ד בקב מלבד שיעור חלה שמגיע להפריש מהעיסה השנייה שיש בה שיעור עיסה שחייבת בחלה או אם ירצה יביא רובע קב בלבד מקמח ויעשה ממנה עיסה אלא שצריך שיערבנו עם זו העיסה שהורמה חלתה דהיינו שנותנה בתוך העיסה שהורמה חלתה ויהא נושכות העיסות זו עם זו וזהו פי' ויערבנו שיערב יחד העיסות בנשיכה ומפריש מן העיסה שנייה שיעור חלה עליה ועל השאור ואם לאו שאין לו קמח אחר יפריש אחד מכ " ד שבכל העיסה שהורמה חלתה דנעשית כולה טבל לפי שהטבל במינו אסור בכל שהוא ואין השאור בטל בעיסה אלא אדרבה כולו טבל וצריך להפריש שיעור חלה על כל העיסה :
Yoreh De'ah.324.22.1 וכתב הרי " ף דה " ה נמי וכו' פי' אף על פי שהטבל הוא רוב והפטור שהוא שאור של נכרים הוא מיעוטו אפ " ה שפיר יכול להפריש מיניה וביה אחד מכ " ד על כל העיסה ואין צריך ללוש עיסה אחרת וליתנה תוך עיסה זו שלא הורמה חלתה ומה שנוהגים ללוש דוקא עיסה אחרת חומרא יתירא היא :
Yoreh De'ah.324.23.1 מי שנתערב לו פת וכו' עד ויפריש ממנה על אותן ככרות שנתערבו פי' מלבד שצריך להפריש שיעור חלה מאותה עיסה שעשה מה' רבעים עוד צריך להפריש ממנה אחד מכ " ד על אותן ככרות שלא הפריש מהן בתחלה ונתערבו וכדתנן בהך דשאור שלא הורמה חלתה ונתן לתוך עיסה שהורמה חלתה דבסמוך והיא תשובת הרא " ש והביאה רבינו כדי ללמד דלגבי פת איכא עוד צדדין לתקן התערובת מה שאין בעיסה דהיינו להפריש מכל אחד וכו' :
Yoreh De'ah.324.24.1 עיסה שאין בה כשיעור ולאחר אפייה חפפה וכולי גם זה בתשובת הרא " ש כלל ב' סי' י " ד ובתשובת הרשב " א סי' תס " א ולאו דוקא לאחר אפייה תפחה דה " ה קודם אפייה אלא רבותא קאמר דלא מיבעיא בתפחה קודם אפייה ולאחר אפייה חזרה למה שהיתה בתחלה בשעת הטלת מים בקמח דפשיטא דפטורה שהרי חזרה לשאין בה כשיעור אלא אפי' תפחה לאחר אפייה דשוב לא תחזור למה שהיתה בשעת הטלת המים בקמח אפילו הכי פטורה :
Yoreh De'ah.324.25.1 אסור לעשות עיסתו פחות מכשיעור וכו' כ " כ הרמב " ם בפ " ו מהל' בכורים ועיין בב " י שהביא ראייה מהירוש' ושכן כתב הרשב " א והביא עוד ראייה מפרק אלו עוברין ( פסחים דף מ " ח ) כתב ב " י דמ " כ בתשובה האופה פשטיד " א שיש בה בשר ושכח ולא הפריש חלה ונכנס טעם העיסה בבשר דהשתא נתערב החיוב בפטור מותר להפריש מעיסה אחרת שלא הורמה חלתה על עיסת פשטיד " א זו ונפטר ג " כ טעם העיסה שנבלע בבשר ואין זה מפריש מן החיוב על הפטור והיינו דתנן הנוטל שאור מן העיסה שלא הורמה חלתה ונתן לתוך עיסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר וכו' . כתב מהרי " ו בסי' מ " ח עיסה שלא הורמה חלתה ונתבשלה יטול ממנה חלה לאחר שנתבשל ויטול מעט שישאר בעיסה יותר מאחד ומאה ואע " ג דכשנתבשלה היתה הכל טבל מ " מ כיון דלאח " כ הפריש אמרינן ברירה בדרבנן ותו דבחלת ח " ל קי " ל כשמואל דאוכל והולך ואחר כך מפריש אלמא דאמרינן ברירה עכ " ל וצ " ע לאיזה צורך הצריך אחד ומאה דהלא כשנוטל אחד מכ " ד או אחד ממ " ח דניתקן הטבל כל התבשיל נתקן ולא צריך אחד ומאה אלא כשכבר הורמה החלה ואח " כ נפלה בתבשיל דבמין במינו בעינן אחד ומאה חולין ובשאינו מינו בששים כדלעיל סוף סימן שכ " ג אבל בנתבשל בעודו טבל כשיפריש אח " כ אחד ממ " ח ניתקן כל התבשיל והבלוע בקדרה הכל נעשה חולין למפרע וכדמשמע להדיא בתשובה שמצא כתוב הרב ב " י שהבאתי בסמוך והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.325.1.1 שתי עיסות וכו' משנה ריש פ " ד דחלה ומ " ש ואם אינן נדבקין והם בסל וכו' משנה פרק שני דחלה פליגי בה ת " ק ור " א ואיפסיקא הלכתא בפרק אלו עוברין ( פסחים דף מ " ח ) כר " א דהסל מצרפן אף לאחר שנאפה ולא כת " ק דמצריך נשיכה דוקא ודין המינין שמצטרפין נתבאר בסי' הקודם :
Yoreh De'ah.325.2.1 ומ " ש ואם נתנם על לוח וכו' בעיא דלא איפשיטא בפרק אלו עוברין ופסק הרמב " ם בחלה דאורייתא לחומרא דצריך להפריש ובחלה של דבריהם לקולא דא " צ להפריש מיהו נראה דאפילו בחלה דאורייתא דצריך להפריש אין לו לברך כיון דספק הוא ספק ברכות להקל אבל בחלה של דבריהם אין להפריש כלל :
Yoreh De'ah.325.3.1 ומ " ש רבינו לכן כשמצרפן בכלי וכו' מלשון רבינו משמע דאפילו מקצתה תוך הכלי ומקצתה למעלה מדפני הכלי אין הכלי מצרפן שהרי כתב צריך שלא יצא ממנו שום דבר למעלה מדופני הכלי ודלא כמה שהבין ב " י מדברי רבינו דבמקצתה תוך הכלי אף ע " פ שמקצתה למעלה מדפני הכלי מצטרפות דלא משמע הכי מלשון רבינו אלא כדפרי' אבל בסמ " ג בשם ר " י כתב דכשיש דופנים לכלי אפי' כל העיסה או המצה למעלה מדפני הכלי מצטרפין ומביאו ב " י ולפעד " נ בפלוגתא דרבוותא אף ע " ג דעכשיו כל חלה היא מדבריהם צריך להפריש אפי' כל העיסה למעלה מדפני הכלי אבל לענין ברכה אין לברך אא " כ כל העיסה תוך דופני הכלי שלא יצא ממנו שום דבר למעלה מדופני הכלי דספק ברכות להקל :
Yoreh De'ah.325.4.1 ואם יש בכל העיסה כשיעור וכו' וז " ל הרא " ש דהא דמצרכינן נגיעה או צירוף סל ה " מ שני עיסות שאין בכל אחד כשיעור אבל לתרום מן המוקף אפי' נגיעה לא בעי רק שיהא סמוכות זו לזו בפנינו וכו' עד כאן לשונו ונראה דבשני עיסות אחת יש בה כשיעור ואחת אין בה שיעור דינן כב' עיסות שיש בכל אחת מהן כשיעור דאפי' נגיעה לא בעי אלא שיהיו סמוכות ומפריש מן העיסה שיש בה כשיעור שיעור חלה וגם מפריש עוד ממנה אחד ממ " ח על העיסה שאין בה כשיעור ולא צריך צירוף סל וכסוי וכמו שכתבתי בסימן שכ " ד בדין נתן שאור מעיסה שלא הורמה חלתה וכו' :
Yoreh De'ah.326.1.1 שנים שלשו כ " א ואחד קב וכו' משנה רפ " ד דחלה ב' נשים שעשו ב' קבים ונגעו זה בזה אפילו הם ממין אחד פטורין ורבינו כתב ונשכו לפי שהאי ונגעו פירושו אפילו נגעו ונשכו והטעם דכיון דמקפידות אין להם צירוף כלל אפילו נשכו וכ " כ הרב רבינו משה בר מיימוני ר " פ שביעי
Yoreh De'ah.326.2.1 ומ " ש או שנתנו הקמח לנחתום וערבו אינו מצטרף משנה פרק קמא דחלה פירוש שהנחתום ערבן שלא מדעתן דאילו ערבן מדעתו כדי שיאכלנו יחד לאחר אפייה מצטרפין והכי נקטינן וכך פסק בש " ע ולא כמו שפסק סה " ת כרבי יוחנן דפליג אר " ל בירושלמי דאפילו ערבן שלא מדעתן מצטרפות ומביאו ב " י דליתא ובכ " מ ס " פ ששי האריך בדין זה ע " ש :
Yoreh De'ah.326.3.1 ומ " ש ואפילו עשה עיסה גדולה וכו' פירוש בעה " ב שעשה עיסה גדולה לחלקה לבני ביתו ליתן לכל אחד ואחד חלק אחד שלא יהא בו כשיעור פטורה שהרי בדעתו תלוי ליתן לכ " א וא' ומסתמא ודאי לא יחזור מדעתו אלא שיחלקה לחלקים קטנים שאין בהם כשיעור הלכך פטורה אבל נחתום העושה עיסה לחלקה חלקים קטנים לבאים לקנות ממנו מעט מעט פחות משיעור אין הדבר תלוי בדעתו דאם לא ימצא קונים שיקנו ממנו דעתו לאפות כולו לעצמו אי נמי ימצא קונה שיקנה הכל כאחד ולא יחלקנה לחלקים הלכך חייב הנחתום להפריש חלה בעודה ברשותו . ויש נוהגים לקנות מן הנחתום חלק אחד מעיסה גדולה ויש באותו חלק כשיעור ומפריש ממנו חלה ומברך עליו וכך הוא מוכר מאותה עיסה להרבה בני אדם לכ " א חלק אחד שיש בה כשיעור וכ " א מפריש מחלקו ומברך עליה והדבר פשוט שזה טעות חדא דהלא מיד שגלגל הנחתום העיסה הגדולה חייב להפריש ממנה חלתה אפי' היה דעתו למכרה לחלקים קטנים פחות מכשיעור כדפרישית כ " ש הכא שאין דעתו למכרה אלא לחלקים בכשיעור וכיון דהמצוה חלה עליו להפריש חלה ושוב פטורה כל העיסה היאך נתיר לכתחלה למכור לחלקים ושהלוקחים יפרישו חלה ויברכו והנחתום לא יפריש ולא יברך ותו דכיון דבהפרשת חלה של הנחתום פטורה כל העיסה לית לן למוכרה לחלקים שיברך כ " א ברכה בפני עצמו משום ברכה שאינה צריכה כדאיתא בפרק בא לו כ " ג ( יומא דף ע' ) דפריך ונייתי ס " ת אחרינא ונקרי וקא משני ריש לקיש משום ברכה שאינה צריכה וכי היכי דהתם חד גברא בתרי ספרי אית ביה משום ברכה שאינה צריכה ה " נ גברי טובא בחד עיסה אית ביה משום ברכה שאינה צריכה ושרא ליה מאריה לבעל הוראה זו וכן קבלתי מרבותי שאיסור גמור הוא ויש למחות ולבטל מנהג זה שהוא שלא כדין ובתשובה הארכתי בס " ד :
Yoreh De'ah.326.4.1 ואדם אחד שלש קב קב וכו' משנה רפ " ד דחלה ובזמן שהם של אשה אחת מין במינו חייב ושלא במינו פטור . ומ " ש וסתם שנים מקפידין וכו' שם בירושלמי ועיין במ " ש הרב רבינו משה בר מיימוני רפ " ז :
Yoreh De'ah.326.5.1 ומ " ש ואם אחד פת קיבר וכו' שם בירושלמי וכתב בת " ה סימן קפ " ט דה " ה באחד כרכום ובאחד אינו כרכום מסתמא מקפיד ודוקא בשאין בכל אחד כשיעור אבל אם יש בהם בכ " א כשיעור מצטרפות בכל ענין כיון שהם של אדם א' :
Yoreh De'ah.326.6.1 שנים שלשו כ " א קב וכו' כ " כ הרמב " ם בפ " ז וכתב הטעם שכבר היתה לה שעת חובה שהרי היתה כשיעור ונפטרה באותה שעה מפני שעשאוה לחלק שוב אינה חוזרת להתחייב דהו " ל כאילו הורמה חלתה באותה שעה והראב " ד בהשגות שם הקשה דמה בין זה לעושה עיסתו קב קב ואח " כ השיכן או שצרפן בסל שהיא חייבת ואינה קושיא דשאני התם שלא היה לה שעת חובה מעולם הלכך עכשיו שהגיע לה שעת חובה שהשיכן או שצרפן בסל חייבת אבל הכא כבר הגיע לה שעת חובה ונפטרה שוב אינה חוזרת להתחייב והכי צריך לפרש לעיל בסימן שכ " ד אצל מ " ש וכיון שאין מצטרפין בעיסה אלא במיניהן וה " א בירושלמי וכ " כ ב " י לקמן בסימן ש " ל ובכ " מ פ " ז והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.326.7.1 ומ " ש רבינו ונראה דה " ה נמי באחד וכו' טעמו שהרי גם כאן כבר הגיע לה שעת חובה ונפטרה וכו' :
Yoreh De'ah.326.8.1 המפריש חלה מהעיסה שאין בה שיעור וכו' משנה פ " ד דחלה פליגי בה ר " ע וחכמים והלכה כחכמים דאף ע " ג דהשלים על העיסה אח " כ כשיעור לא הויא חלה למפרע כיון דבשעה שהפרישה היתה העיסה פטורה :
Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .