← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 4,053 sections
Yoreh De'ah.305.7.1 לשון הלכות גדולות וכו' נראה דהכי פירושו חייב ליתן לו חמשה סלעים אבל אין בנו פדוי עד שיאמר לו בשעה שנותן לו חמשה סלעים הילך אלו חמשה סלעים בפדיון בני ומתניתין בדלא א " ל בשעת נתינת חמשה סלעים כלום אלא נתנם לו סתם בפרעון הש " ח והכהן מחזיר לו השטר התם הוא דאינו פדוי מדרבנן מטעם גזירה שמא יאמרו פודין בשטר אבל בשא " ל בשעת נתינה הילך ה' סלעים בפדיון בני אע " ג דעד עכשיו לא היו פדוי מדרבנן במה שכתב ש " ח על עצמו מכל מקום הרי עכשיו הוא פדוי בנתינה ואמירה זו :
Yoreh De'ah.305.8.1 ומ " ש וא " א הרא " ש לא כתב כן כלומר כתב המשנה סתם ולא כתב מה שכתב ה " ג נראה דלא ס " ל כה " ג . וב " י כתב ג " כ דמדתנן כתב לכהן שטר על עצמו שהוא חייב לו ה' סלעים חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי לפיכך אם רצה הכהן ליתן לו מתנה רשאי ופירש " י לפיכך הא דאמרן חייב ליתן לו ה' סלעים אחרים לפדיון בנו אם רצה הכהן להחזירם וליתנם לו במתנה רשאי אבל תקנתא אחריתי ליכא עכ " ל אלמא דליכא תקנתא במה שא " ל כשפורע הש " ח הילך חמשה סלעים אלו בפדיון בני אלא חייב ליתן לו ה' סלעים בפרעון הש " ח וגם צריך ליתן לו ה' סלעים אחרים לפדיון בנו וליכא תקנתא אחריתי אלא להחזיר אלו הסלעים אחרים וליתנם לו במתנה וה " ט דכיון דנותן לו ה' סלעים בפרעון הש " ח אע " ג שא " ל בשעת נתינת המעות הילך ה' סלעים אלו בפדיון בני מ " מ איכא גזירה שמא יאמרו פודין בשטר והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.305.9.1 ואם נתן לו חפץ וכו' ברייתא פ " ק דקידושין [ דף ח' ] עגל זה לפדיון בני לא אמר כלום עגל זה או טלית זו בחמשה סלעים לפדיון בני בנו פדוי ואסיקנא בדלא שוי וכגון דקביל כהן עילויה כי הא דרב כהנא שקל סודרא מבי פדיון הבן א " ל לדידי חזי לי ה' סלעים אלא דקשה טובא דבתר הכי קאמרי' א " ר אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא דגברא רבה הוא ומיבעי ליה סודרא ארישיה אבל כ " ע לא ומביאו הרא " ש בפרק יש בכור אלמא דלא מהני כשהכהן קבלו בכך אא " כ בחפץ שדרכו של כהן זה לתת בחפץ זה דמים הללו אע " ג דאינו שוה כך לאדם אחר ורבינו כתב בסתם דאלמא דאפי' כל כהן שבעולם יכול לקבלו בחמשה סלעים ובנו פדוי אף על פי שאינו שוה לשום אדם שבעולם ה' סלעים ונראה דס " ל לרבינו לחלק דכשהאב אומר לכהן הילך עגל זה בחמשה סלעים לפדיון בני וקבלו הכהן בכך התם ודאי דבנו פדוי אע " ג שאינו שוה לשום אדם שבעולם ה' סלעים דכיון שחפץ זה הוא חשוב ה' סלעים אצל האב דמאני תשמישתא יקירי עליה הו " ל כאילו נתן לו ה' סלעים אבל עובדא דרב כהנא הוה דהאב נתן לו הסודר בסתם בפדיון בנו שלא א " ל אלא הילך סודר זה בפדיון בני ורב כהנא הוא דא " ל מעצמו לדידי שוי לי ופירש " י אני שם אותו לעצמי ואקבלנו בכך ובכה " ג דוקא קאמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא וכו' ולכן לא כתב רבינו אלא הברייתא דמיירי כשאומר האב לכהן הילך חפץ זה בחמשה סלעים לפדיון בני דבנו פדוי אע " ג דאינו שוה ה' סלעים וכגון דקיבל כהן עילויה כדאסיקנא התם ולא הביא הך דרב כהנא ורב אשי משום דאפשר לומר דדוקא בסודר קאמר תלמודא היכא דהכהן גברא רבה כרב כהנא דלא אזיל בגילוי הראש בלא סודר מצי א " ל לדידי חזי לי ה' סלעים כי הא דמר בר רב אשי זבן סודרא מאימיה דרבא מקובי שוה עשרה בי " ב אבל בשאר חפצים דלאו סודרא אפילו גברא רבה לא מצי אמר מעצמו לדידי חזי לי ה' סלעים אם אין האב א " ל הא לך חפץ זה בחמשה סלעים וכיון דהך לבושא דסודרא לגברא רבה לא שכית השתא לכך כתבו רבינו ונמשך רבינו בדבריו אלה אחר דברי הרמב " ם שגם הוא לא כתב אלא הברייתא ולא כתב להא דרב כהנא ורב אשי כנלפע " ד נכון ודלא כמה שנדחק ב " י לפרש הסוגיא לדעת הרמב " ם גם לא כתב כלל ליישב דברי רבינו והוציא דין חדש דבנתן האב לכהן כלי בחמשה סלעים וקבלו כך הכהן דאין בנו פדוי אלא בשוה ה' סלעים לשום אדם וכך פסק בש " ע ולא נהירא אלא משמעות הברייתא והרמב " ם ורבינו הוא כפשוטו דבדא " ל האב הילך חפץ זה בחמשה סלעים אפילו אינו שוה כ " כ לשום אדם ואפילו אינו שוה אלא סלע בנו פדוי כדפרישית :
Yoreh De'ah.305.10.1 נתן ה' סלעים אפילו לעשרה כהנים בין בבת אחת בין בזה אחר זה בנו פדוי בפרק יש בכור ת " ר נתנו לעשרה כהנים בבת אחת יצא בזה אחר זה יצא ופירש " י בבת אחת . שהניח לפני כולן חמש סלעים והלך לו : בזה אחר זה . ולכהן אחד הכי תניא ליה בתוספתא יצא עכ " ל לפי זה משמע דלעשרה כהנים בזה אחר זה לא יצא אבל רבינו נמשך אחר דברי הרמב " ם שמפרש לברייתא נתנו לעשרה כהנים בבת אחת יצא בזה אחר זה יצא כאילו אמר דלא מיבעיא לעשרה כהנים בבת אחת יצא אלא אפילו לי' כהנים בזה אחר זה נמי יצא :
Yoreh De'ah.305.11.1 וצריך שיתנם לו במתנה גמורה וכו' פי' שלא יהא דעתו של אב בשעה שנותן לכהן חמש סלעים שיחזיר לו הכהן ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי עד שיגמור האב בלבו ליתן לו מתנה גמורה דאז אם רצה הכהן אח " כ להחזיר יחזיר וכ " כ הרמב " ם והוא מדאיתא בפרק יש בכור דרבי חנינא כהן היה הוה רגיל ושקיל ומהדר חזייה לההוא גברא דהוה קא אזיל ואתי קמיה א " ל לא גמרת ויהבת מדעם ביש ( עבדת ס " א ) הלכך אין בנך פדוי ופי' רש " י האב שנתן ה' סלעים לרבי חנינא בפדיון בנו היה מהלך ובא לפניו כדי שיראנו רבי חנינא ויחזיר לו ה' סלעים שנתן לו בעד בנו א " ל לא גמרת ונתת נתינה גמורה אלא כדי שאחזירם לך דבר רע עשית הלכך אין בנך פדוי אם אחזירם ל " א אפילו לא אחזירם אין בנך פדוי עכ " ל אבל דעת הרמב " ם כלשון ראשון והכי משמע מלשון רבינו דבנתנם לו במתנה גמורה רשאי להחזיר לו אבל אם לא נתנם לו במתנה גמורה אינו רשאי להחזיר שאם החזיר אין בנו פדוי אבל אם לא החזיר לו בנו פדוי אפילו לא נתן לו במתנה גמורה והקשו התוספות ומ " ש ממתנה על מנת להחזיר שבנו פדוי וכ " ש זה שלא התנה אלא בלבו היה שיחזיר וי " ל שרבי חנינא לא רצה לזכות אלא במתנה גמורה דאסרינן ליה מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות ועבר על ושחתם ברית הלוי כדאיתא בפרק עד כמה עכ " ל וכ " כ הרא " ש כלומר דבמתנה על מנת להחזיר כיון שיודע שצריך להחזיר לו ואפ " ה קבלו כהן לשם פדיון הבן יצא אבל אם נתן לו סתם דלא קבלו כהן אלא לזכות בו במתנה גמורה והאב היה דעתו שיחזירם לו הלכך אין בנו פדוי :
Yoreh De'ah.305.12.1 ומ " ש ומיהו לא יהא רגיל להחזירם כו' כ " כ התוס' והרא " ש בתירוץ האחרון דרבי טרפון ור' חנינא לא היו מחזירין בכל פעם אלא לעניים אבל לשאינן עניים עבר על ושחתם ברית הלוי וס " ל לרבינו דתירוץ זה הוא העיקר :
Yoreh De'ah.305.13.1 ומ " ש וכ " ש שמהאי טעמא לא יקבל ע " מ להחזיר וכו' בפ " ק דקידושין [ סוף דף ו' ] אסיקנא דאף בפדיון הבן בנו פדוי אם נתן לו ע " מ להחזיר אבל אסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות :
Yoreh De'ah.305.14.1 הפריש ה' סלעים וכו' משנה שם ויליף לה מקרא דחייב באחריותם ע " ש :
Yoreh De'ah.305.15.1 ובשעה שנותן וכו' פי' בשעה שהאב מחזיק בידו ה' סלעים ומושיטם לכהן קודם שיוציא מידו ליד כהן מברך ואח " כ נותנם לו כדי שיברך עובר לעשייתן וכך מבואר בתשובת הגאונים בסמוך שכתב ובהדי דיהיב להו בידיה מברך וכו' :
Yoreh De'ah.305.16.1 בתשובת הגאונים וכו' כל תיקון זה כתב הרא " ש בפ " ק דקידושין ובסוף בכורות ומ " ש דמייתי אבוה בריה קמיה כהנא וכו' אע " ג דאפילו אבוה בעיר אחרת שאין הבכור שם מצווה האב לפדותו ביום ל " א מ " מ לכתחלה מצוה להביאו לפני הכהן כדי שיפרסם שאינו מברך אלא על פדיון בן זה שהוא מונח לפניו ועל כן גם אמו של הבכור עומדת שם ואומרת זה בני בכורי שבו פתח הקב " ה דלתי בטני ומה שהכהן שואלו מאי בעית טפי וכו' נראה שהוא כדי לברר ולפרסם שנותן חמש סלעים במתנה גמורה דאם היה דעת האב שיחזירם לו הכהן אין בנו פדוי ולכן א " ל מאי בעית טפי וכו' כלומר שאם אתה חפץ יותר בה' סלעים ודעתך שיחזירם לך הכהן הרי אין בנך פדוי וקדוש הוא לה' כשעה שנולד וליהדר ליה ברי בוכרי בעינא טפי והילך ה' סלעים בפורקניה דבמתנה גמורה אני נותנם כדי שיהא בני פדוי : ומ " ש והדר מזגא לכהנא כסא דחמרא וכו' הטעם הוא כמ " ש המרדכי ביומא דברכה אשר קדש ידיד מבטן מברכים על הכוס לפי שא " א שירה אלא על היין וה " נ בברכה זו מברכין על הכוס מטעם זה ומה שהקשה הרא " ש על תחלת הברכה אשר קדש עובר במעי אמו אי קדושת הבכור קאמר בפטר רחם תלה רחמנא עכ " ל נראה ודאי דעל קדושת העובר אפי' אינו בכור קאמר שקדשו ללמדו כל התורה כולה במעי אמו ונר דולק על ראשו וכו' כדאיתא בפ' המפלת ומ " ש ונפח בו נשמה וכו' וזימן לו שני מלאכי השרת לשומרו וכו' נראה דשמירה זו הוא שלא יכנס יצה " ר בעובר בעודו במעי אמו כדי שתתעצם התורה והמצוה בלבו ובגופו בכל רמ " ח איבריו כי על כן מלמדים אותו כל התורה במעי אמו שתהא לקדושת התורה והמצוה דין קדימה ליצה " ר שהרי אין היצה " ר נכנס בלבו אלא משעה שננער לצאת לאויר העולם וכמו שדרשו מנעריו כתיב משעה שננער וכו' וזהו לפתח חטאת רובץ לפתח דלתי בטני האשה היצה " ר רובץ ליכנס באדם משעה שננער ולזה שומרים אותו ב' מלאכי השרת שלא יכנס היצה " ר בעודו במעי אמו כד " א זורו רשעים מרחם תעו מבטן דוברי כזב :
Yoreh De'ah.305.17.1 אין הבכור ראוי לפדיון עד שיעברו עליו ל' יום ואחר ל' יום יפדנו מיד שלא ישהה המצוה משנה ומייתי לה ספ " ק דבכורות ( סוף דף י " ב ) הערכין בשעתן ופדיון הבן אחר שלשים יום והכי מוכח בפ' יש בכור ( בכורות דף מ " ט ) במשנה ובגמרא דאין לפדות הבן ביום שלשים וכ " כ הרמב " ם וז " ל מאימתי יתחייב בפדיון משישלים ל' יום שנא' ופדויו מבן חדש תפדה ובסמ " ק כתב וצריך לפדותו ביום ל' ואחד אם פדאו ביום ל' או קודם אינו פדוי מיהו נראה דלאו דוקא שלשים ואחד אלא כל שעבר על הבן חדש שלם מעת לעת פודין אותו דהא טעמייהו דרבנן במשנה פ' יש בכור ( בכורות דף מ " ט ) המת ביום שלשים כיום שלפניו קאמר בגמ' דגמרי' חדש חדש ממדבר מה התם ומעלה אף הכא נמי ומעלה א " כ לא צריך אלא ששלמו לבן חדש שלם דאינו אלא כ " ט י " ב תשצ " ג ואח " כ יתחייב בפדיון וסמ " ק דכתב יום שלשים ואחד מילתא דפסיקא נקט דאילו ביום שלשים גופיה צריך לדקדק אם הוא מבן חודש ומעלה אם לאו ושמא יטעה בחשבונו ומש " ה יפדנו ביום ל " א דלא אתי לידי טעות ולפ " ז אם חל ל " א בשבת חזינן אם נולד הבן בתחלת ליל ה' כבר הוא ביום ו' מבן חדש ומעלה שעה ב' או ג' על היום אז פודין אותו ביום ו' ומברכין הברכות ועושין הסעודה דכבר הגיע זמן חיוב פדיונו כיון שהוא מבן חדש ומעלה ומצוה מן המובחר קא עביד דאינו עובר על חיוב זמן פדיונו כל עיקר וכדקאמר רב ששת בסוף פ " ק דבכורות ( תחלת דף י " ג ) דמשלשים יום ואילך עובר עליו אם לא פדהו אבל אם נולד בסוף יום ה' דלא הגיע מבן חדש ומעלה עד יום השבת אז אין לפדותו ביום ו' ושיהיה מתנה ואומר שיחול הפדיון לאחר ל' דכיון שאין עכשיו שעת פדיונו הברכות הן לבטלה כיון שלא הגיע זמן הפדיון וגם אין מקום לסעודה ודלא כמהר " ש לוריא בתשובה סימן ז' שכתב דפודין אותו ביום ו' שהוא יום ל' שלו אלא כיון שלא הגיע זמנו עד יום השבת פודין אותו ביום א' שהוא ל " ב שלו ודלא כמהרא " י בת " ה סימן רמ " ט דפסק דלעולם פודין אותו ביום ל " ב שלו וכן נמצא במהרי " ל ע " ש מרדכי הגדול וכן פסק בש " ע . ולפע " ד נראה דאינו נכון אלא יש לחלק בין אם הגיע הבן ביום ו' בהשכמה לבן חדש שהוא כ " ט י " ב תשצ " ג אז יפדהו ביום ו' מאחר שכבר הוא מבן חדש ומעלה ואם לא הגיע מבן חודש ומעלה עד הגיע השבת אז פודין אותו ביום א' והארכתי בתשובה בס " ד לבאר כל זה באריכות בראיות ברורות ושכך פסק הר " א ממיץ בספר יריאים :
Yoreh De'ah.305.18.1 ואם נולד לו טרפות בתוך ל' יום וכו' בפ " ג דמנחות ( דף ל " ז ) ופ " ק דב " ק ( דף י " א ) לפי פר " ת וכן פי' הרא " ש והרמב " ם דלא כפירש " י וע " ל בתחלת סימן זה אצל יש לו ב' ראשים :
Yoreh De'ah.305.19.1 ומ " ש לפיכך אם מת וכו' ארישא דמילתא קאי שכתב אין הבכור ראוי לפדיון עד שיעברו עליו ל' יום וה " א בפ' יש בכור ( בכורות דף מ " ט ) נתן המעות לכהן בתוך ל' יום ע " מ שיחול הפדיון מיד אינו פדוי וכו' שם פלוגתא דרב ושמואל בפודה ע " מ שיחול הפדיון לאחר ל' יום ואין המעות בעין לאחר שלשים יום ואיפסיקא הלכה כרב דבנו פדוי מידי דהוי אקידושי אשה במקדש מעכשיו ולאחר ל' יום דרב ושמואל דאמרי תרוייהו ר " פ האומר ( דף נ " ט ) דמקודשת ואע " פ שנתאכלו המעות וכדכתב רבינו באבן העזר סימן מ' :
Yoreh De'ah.305.20.1 מי שלא פדאו אביו וכו' פ " ק דקידושין ( דף כ " ט ) קאמרינן דהאב חייב לפדות בנו מדכתיב כל בכור בניך תפדה והיכא דלא פרקיה אבוה מיחייב איהו למיפרקיה דכתיב תפדה תיפדה ואיהי מנלן דלא מיפקדא דכתיב תפדה תיפדה כל שמצווה לפדות את עצמו מצווה לפדות אחרים ואיהי לא מיחייבא למיפרק נפשה דכיון שאין אחרים מצווים לפדותה דכתיב כל בכור בניך תפדה בניך ולא בנותיך אף איהי אינה מצווה לפדות את עצמה דכתיב תפדה תיפדה . ולפיכך אינה חייבת לפדות את בנה דכתיב תפדה תיפדה כתב בס' בדק הבית נשאל הרשב " א על בכור שלא פדאו אביו והגדיל ובא לפדות עצמו ולא הניחו אביו ואמר שהוא יפדנו והשיב דלא פקע זכות אב לעולם ואם בא לפדות פודה ואם לא רצה האב לפדות אחר שהגדיל הבן אין כופין האב אלא הבן כל שהוכר שהוא בכור ויש לו נכסים עכ " ל :
Yoreh De'ah.305.21.1 ואם הוא לפדות וכו' משנה וגמרא בפרק יש בכור שם :
Yoreh De'ah.305.22.1 כהנים ולוים פטורים וכו' משנה וגמרא בפ " ק דבכורות ( דף ד' ) ובפרק שני ( דף י " ג ) ובפרק יש בכור ( בכורות דף מ " ז ) ויליף לה מק " ו אם קדושת לויית הלוים הפקיע קדושת בכורות ישראל במדבר שלא נתנו חמש שקלים כ " ש שקדושת בכורי הלויים תפקיע את עצמן לפוטרן מה' שקלים :
Yoreh De'ah.305.23.1 ומ " ש ואפי' כהנת ולויה נשואה לישראל וכו' בפ' יש בכור ( בכורות דף מ " ז ) אמר רב אדא בר אהבה לוייה שילדה בנה פטור מחמשה סלעים ומוקי לה רב פפא בדאיעברא מנכרי דלית ליה חייס לגבי ישראל ושייך הבן בתר אם ישראלית טפי מבתר אבוה נכרי הילכך פטור ול " מ למ " ד נכרי הבא על בת ישראל הולד כשר דבתר אימיה שדינן ליה ומש " ה פטור מה' סלעים אלא אפי' למ " ד הולד פסול דשדינן ליה בתר נכרי אפ " ה פטור דלוי פסול מקרי הואיל ואית ליה שמא דלוי ופטור אבל בדאיעברא מישראל למשפחותם לבית אבותם כתיב וכיון דאבוה ישראל חייב בחמשה סלעים ומר בריה דרב יוסף משמיה דרבא פליג ואמר דאפילו איעברא מישראל נמי פטור דבפטר רחם תלה רחמנא לענין ה' סלעים הילכך אזלינן אחר האם שהיא לוייה ופטור ופסקו הפוסקים כמר בריה דרב יוסף ואמרינן תו התם דוקא לוייה דאע " ג דנבעלה לנכרי בקדושתה קיימא אבל כהנת דמיבעלה לנכרי נתחללה מכהונה וחייב הבן לפדות עצמו :
Yoreh De'ah.305.24.1 ומ " ש וכן בת ישראל מעוברת מנכרי וכו' נלמד בק " ו מכהנת שנתעברה מנכרי :
Yoreh De'ah.305.25.1 ומ " ש כהן שנולד לו בן חלל וכו' שם במת לאחר ל' כ " ע לא פליגי דאין הבן חייב לפדות את עצמו שהרי זכה אביו בפדיונו וכתב הרא " ש דהבן יפריש הפדיון ויעכבנו לעצמו ומ " ש הטעם כי פליגי היכא דמת האב בתוך ל' יום רב חסדא אמר הבן חייב לפדות את עצמו דהא לא זכה אביו בפדיונו ורבה בר רב הונא אמר אין הבן חייב לפדות את עצמו דא " ל אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה פירש " י דאתא מכח אביו כהן שאם היה אביו פודה אותו היה נוטל הפדיון לעצמו ופסקו הפוסקים כרב חסדא דריש לקיש סבר כוותיה התם . שפחה שילדה וכו' משנה ר " פ יש בכור פלוגתא דת " ק ור " י הגלילי והלכה כת " ק . הבא אחר נפלים וכו' עד אינו בכור לפדיון משנה שם וע " ל בסי' קצ " ד ובמ " ש לשם דשייך לכאן . מי שלא בכרה אשתו וכו' עד דשמא הבכור מת משנה שם תחלת [ דף מ " ח ]:
Yoreh De'ah.305.26.1 כתב הרמב " ם מת האב וכו' שם במשנה מת האב והבנים קיימים ר " מ אומר אם נתנו עד שלא חלקו נתנו ואם לאו פטורין רבי יהודה אומר נתחייבו נכסים וידוע דר " מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה ואיכא תרי לישני בגמרא ללישנא קמא מתני לה ארישא היכא דמת האב לאחר ל' ואיכא נכסי טובא ר " מ נמי מודה לר' יהודה דאפי' לאחר שחלקו חייבין לתת ה' סלעים בין שניהם שכבר נתחייבו הנכסים והיכא דמית בתוך שלשים אפילו לא חלקו אית ליה לר " מ דכל אחד מצי מדחי ליה אין אני בכור אלא אחי דליכא למימר דטריף נכסי משום אביהם דהא האב לא נתחייב כלום כיון שלא הגיעו ל' יום בחייו אלא בשביל הבנים טורפן ומצו מדחי ליה כי פליגי במת לאחר ל' וכגון דליכא אלא ה' סלעים ודכ " ע חמש ולא חצי חמש ודכ " ע מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי אלא מלוה ע " פ היא וגובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות והכא בדרב אסי קמפלגי דאמר האחין שחלקו מחצה יורשים ומחצה לקוחות ר " מ סבר כרב אסי ולא שקיל מידי דחמש ולא חצי חמש וכיון דמחצה לקוחות לא מצי שקיל דמלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות אף מחצה ירושה לא שקיל ורבי יהודה לא ס " ל כרב אסי אלא כולהו הוו ירושה ושקיל כולהו וללישנ' בתרא מתני לה אסיפא דקתני רבי יהודה אומר נתחייבו הנכסים דמת האב אימת אי לאחר ל' מכלל דר " מ סבר כי חלקו פטורין אמאי הא אשתעבדו להו נכסי אלא בתוך ל' כי חלקו מאי חייב ר " י ליזיל לגבי האי לידחייה וליזל לגבי האי לידחייה אלא כי פליגי במת לאחר ל' וכולי כלישנא קמא והשתא נראה דקשיא ליה להרמב " ם דמאי איכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא אלא ודאי בהא פליגי לישני דללישנא קמא לא קשיא ליה אלא לר " מ דאי במת תוך שלשים אמאי מפליג בין חלקו ובין לא חלקו ממ " נ אי מצו מדחי ליה בחלקו בלא חלקו נמי מצו מדחי ליה ואי לא מצו מדחי ליה בלא חלקו בחלקו נמי לא מצו מדחי ליה אבל לרבי יהודה דלא מפליג בין חלקו ובין לא חלקו אלא בכל ענין נתחייבו הנכסים שפיר איכא למימר דס " ל דאפי' מת בתוך ל' יום נמי חייבין לשלם בין שניהם חמשה סלעים ולא מצו מדחי ליה ואף על גב דבלישנא בתרא קשיא ליה אמאי מחייב רבי יהודה במת בתוך ל' ליזיל לגבי האי לידחייה וכו' פסק הרמב " ם כלישנא קמא דלא קשיא ליה אלא אליבא דר " מ ומכח ממ " נ וכיון דהלכה כר " י לגבי ר " מ אם כן בין חלקו בין לא חלקו בין מת האב בתוך שלשים בין מת האב לאחר ל' בין דאיכא נכסי טובא בין דליכא אלא חמשה סלעים חייבין לשלם בין שניהם חמש סלעים לכהן שכבר נתחייבו הנכסים אבל דעת רבינו דלא פליגי לישני אלא מר מתני לה ארישא ומר מתני לה אסיפא וללישנא קמא נמי אף רבי יהודה מודה דבמת תוך ל' כל אחד מצי מדחי ליה בין חלקו בין לא חלקו ולא קאמר רבי יהודה נתחייבו הנכסים אלא במת לאחר ל' והכי משמע ודאי פשט הסוגיא דלא פליגי לישני ותימא דבש " ע פסק כדברי הרמב " ם דבכל ענין חייבין לשלם ולפעד " נ דבפלוגתא דרבוותא המוציא מחבירו עליו הראיה ובמת תוך ל' אפי' לא חלקו אין הכהן יכול להוציא מידן :
Yoreh De'ah.305.27.1 שתי נשיו שלא בכרו וכו' עד סוף הסימן הכל שם במשנה [ דף מ " ח ]
Yoreh De'ah.305.28.1 ומ " ש ואם מת האב בין שניהם נותנים ה' סלעים קצת קשה היאך סתם רבינו דבריו בכאן ולא פי' דדוקא במת לאחר ל' כמ " ש לעיל וי " ל דלפי דלמעלה בסמוך כתב רבינו דלהרמב " ם אפי' תוך ל' חייבין בין שניהם ולדעתו כפי שנראה מהגמרא דוקא במת לאחר ל' הוא דחייבים אבל תוך ל' פטורים לכך כתב רבינו בסתם מת האב בין שניהם נותנים ה' סלעים כלומר להרמב " ם כדאית ליה במת אפי' תוך ל' חייבין ולדידי' כדאית ליה דוקא במת לאחר ל' חייבין :
Yoreh De'ah.305.29.1 ב' נשים של שני אנשים וכו' דעת רבינו דשתי נשים באיש אחד ואחת ביכרה ואחת לא ביכרה וילדו זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה דינו שוה לשתי נשים של שני אנשים ואחת ביכרה ואחת לא ביכרה וילדו זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה דבין בזו ובין בזו אין לכהן כלום דאיכא למדחייה לכהן דזו שביכרה זכר וזו שלא ביכרה ילדה נקבה א " נ ילדה נקבה תחילה ואחר כך זכר אבל הרמב " ם מחלק ביניהם דבשתי נשים באיש אחד דוקא אין לכהן כלום אבל בב' נשים של שני אנשים וילדו שני זכרים ונקבה זה שלא ביכרה אשתו נותן ה' סלעים כיון שאינו נפטר אלא בשתי ספיקות וכו' ומה שהקשה רבינו שגם אינו מתחייב אלא בב' ספיקות וכו' נראה דס " ל להרמב " ם דדוקא באיש אחד שכל ג' הילדים הם שלו אמרינן כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אין הכהן מוציא מידו מן הספק אבל בשני אנשים כיון דצריך לחלק הולדות לזה ולזה תלינן דכל אחד נולד לו זכר שהרי שני זכרים הם ולמה יתלו באיש זה יותר מבאיש זה אלא תלינן דכ " א ילדה לו אשתו זכר והשתא הנקבה היא עומדת בספק בלבד אם היא לזה או לזה ואין כאן אלא ספק אחד שמא ילדה הנקבה תחילה ומתחייב בספק אחד ואינו נפטר אלא בשתי ספיקות ובזה מתיישב גם מה שהקשה ב " י לדברי הרמב " ם מ " ש שני נשים של שני אנשים משני נשים של איש אחד ובגמרא איתא תני רב הונא שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום ותנא דידן כיון דבשני אנשים הוא דמשכחת לה באיש אחד ושני נשים לא משכחת לה לא מתני ליה ופירש " י תני רב הונא גבי שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו וילדו שני זכרים ונקבה במחבוא אין כאן לכהן כלום ואף ע " ג דחד הוי בכור ממה נפשך וכו' ולפי פירש " י צריך לגרוס שתופס בגמרא הבבא זכר ונקבה הבבות פטורין וכו' דעלה תני רב הונא שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום דמיירי בשני נשים של שני אנשים שלא ביכרו כו' וכדכתב רבינו לעיל וכך הוא הגירסא בספרים ישנים אבל מדעת הרמב " ם נראה דגורס דתופס בגמרא בבת זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום דתנן גבי שתי נשים של איש אחד אחת ביכרה ואחת לא ביכרה דעלה תני רב הונא שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום וכך הוא גירסת ספרים דידן והרמב " ם ג " כ גורס בהיפך מגירסת רש " י והכי גורס ותנא דידן כיון דבאיש אחד וב' נשים הוא דמשכחת לה ובשני אנשים לא משכחת לה לא מתני ליה וה " פ באיש אחד ושתי נשים אחת ביכרה ואחת לא ביכרה הוא דמשכחת לה דאין לכהן כלום אבל בשני אנשים א' ביכרה ואחת לא ביכרה לא משכחת לה אלא דינא הכי הוא דכשילד שני זכרים ונקבה דזה שלא ביכרה אשתו נותן חמשה סלעים לכהן להכי לא תני לה תנא דידן וטעמא לפי שלא נפטר אלא בב' ספיקות וכדפרישית ועיין בספר כ " מ מ " ש בזה אכן בהשגת הראב " ד לשם נראה דגורס כגירסת רש " י אלא שאינו מפרש כפירש " י אלא דרב הונא תני לה ב' זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום אשתי נשים של שני אנשים ובגמרא ה " ק ותנא דידן כיון דבשתי נשים של שני אנשים הוא דמשכחת לה באחת ביכרה ואחת לא ביכרה אין לכהן כלום אבל באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה אלא חייב ליתן ה' סלעים לא תני ליה ולענין הלכה בפלוגתא דרבוותא בגירסאות המע " ה ולכן בין בזו ובין בזו אין לכהן כלום וכדברי רבינו וכ " פ בש " ע ודלא כהרמב " ם ודלא כהראב " ד :
Yoreh De'ah.306.1.1 בכור בהמה טהורה וכו' עד ונוהג בין בזמן הבית בין שלא בזמן הבית טעמו דבכור בהמה חובת הגוף הוא כפדיון הבן ופטר חמור וילפינן לה נמי מדאיתקש למעשר דגן דכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך וכ " כ הרמב " ן בפ " א דבכורות :
Yoreh De'ah.306.2.1 ומ " ש בשם הרמב " ם דאינו נוהג אלא בארץ וכו' כך היתה נוסחאתן בספרי הרמב " ם ולכן השיג עליו הראב " ד לשם גם הרא " ש בס " פ כל המוקדשין הביא דברי הרמב " ן להוכיח מן התלמוד דבכור נוהג בח " ל להוציא מחד רבוותא שכתב בפסקיו דאינו נוהג אלא בארץ וכו' והביא לשון הרמב " ם שכתב כך בפ " א דבכורות כפי נוסחאתן בספרו אבל נוסחת ספרי הרמב " ם שבידינו כתוב כלשון הזה מצות בכור בהמה טהורה נוהגת בארץ ובח " ל אין מביאין בכורות מח " ל וכו' א " כ ליכא פלוגתא בהא מילתא והכי נהוג ליתן בכורות לכהנים בח " ל האידנא :
Yoreh De'ah.306.3.1 ומ " ש בשם הרמב " ם שצריך להקדישו וכו' טעמו דפסק כחכמים דפליגי אר' ישמעאל במשנה דס " פ המקדיש שדהו ודרשו אל תקדיש ללאו שאם מתפיסו לשם זבח אחר עובר בלאו ותקדיש מיבעי ליה שמצוה להקדישו לשם בכור ולומר זה קדוש לבכורה ואף על פי שהוא קדוש מאליו והרא " ש פסק כרבי ישמעאל דלית ליה הך דרשא אלא דריש מקדישו אתה הקדש עילוי ואי אתה מקדישו הקדש מזבח אבל לא צריך לאקדושיה כיון דקדוש הוא מאליו אבל קשה למה פסק כיחיד כנגד רבים וגם צ " ע באיזה מקום כתב כך הרא " ש :
Yoreh De'ah.306.4.1 ולא יתננו לו מיד כשיולד וכו' משנה בפרק עד כמה והטעם מדכתיב למשחה בהם לגדולה שכל מתנות כהונה אינו מותר לתת לכהנים אלא דרך גדולה כמו שנותנים המתנות למלכות ולפיכך אין נותנין בכור כשיולד שיש בו עמל וטורח שאין זה גדולה לכהן ואפילו רוצה הכהן לטפל בו אינו רשאי ליתנו שזה ככהן המסייע על הגרנות וכ " כ הרמב " ם בפ " א :
Yoreh De'ah.306.5.1 ומ " ש ומוכרו ומקדש בו את האשה משנה פ " ק דמעשר שני דכשמקדש בו את האשה הו " ל כמוכרו דשרי והטעם דממון כהן הוא בין בעל מום בין תם יכול למוכרו אפילו כהן לישראל נמי מותר למוכרו וה " א פ " ק דתמורה וכדכתב רבינו בסימן שאחר זה :
Yoreh De'ah.306.6.1 ואם עבר ושהה אותו אחר זמנו לא נפסל כתב ב " י אף על פי שכבר כתב רבינו לעיל ואם לא הקריבו תוך שנתו לא נפסל התם לענין תם שאינו נפסל מלהקריב והכא לענין בעל מום שאינו נפסל מליאכל דתרווייהו נפקא להו מהיקישא דבכור למעשר דגן דאינו נפסל משנה לחבירתה כדאיתא פ " ק דר " ה .
Yoreh De'ah.307.1.1 אין מרגילין בבכור וכו' ברייתא בפרק כל פסולי המוקדשין ( בכורות דף ל " ג ) ובספ " ד דתמורה אין מרגילין בבכור ובגמרא בכור מאן תנא א " ר חסדא ב " ש הוא דאמר בכור אין מאכילין אותו לנדות דכתיב יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין מה התם נדות לא אף הכא נדות לא ואפי' בכור בעל מום משום דבקדושתיה קאי אפי' לאחר שחיטה וכי היכי דתם אין מרגילין משום בזיון קדשים דפוגם הבשר דמתיירא לחתוך העור וחותך הבשר בעל מום נמי אין מרגילין וס " ל להרמב " ם דכיון דב " ה פליגי ואמרי בכור ב " מ מאכילין אותו לנדות דהא דכתיב ובשרם יהיה לך הני מילי תם אבל ב " מ הטמא והטהור יחדיו יאכלנו הכי נמי בכור בעל מום מרגילין והלכה כב " ה אבל הרא " ש ס " ל כיון דבתר הכי קאמר תלמודא דאפי' לב " ה אין מרגילין דבזיון גדול הוא שנראה כעובד עבודה בקדשים שמוכרים העור לצורך מפוח כשהוא עדיין על הקדשים א " נ גזירה שמא יגדל מהן עדרים עדרים כלומר דאתא לשהויי מלשחוט עד שימצא בני אדם שמבקשים עורות שלמים ובין כך ובין כך יגדל עדרים ואתא בהו לידי תקלה לגיזה ועבודה משמע דאבכור ב " מ נמי קאי דלדברי הכל אין מרגילין וכן פירש " י אבל להרמב " ם צ " ל דהני אוקימתי לא קאי אבכור אלא אפסולי המוקדשין אבל בכור לב " ה מרגילין וכן פי' ב " י :
Yoreh De'ah.307.2.1 ואם שחטו ונמצא טריפה כו' משנה פ' טבול יום פליגי בה רבי עקיבא וחכמים וקאמר רבי יוחנן דהלכה כר " ע שיאותו הכהנים בעורו כשהתירו מומחה וזו היא דעת הרמב " ם אבל הרא " ש גרס בתר הכי והלכתא כחכמים ועיין בב " י ולענין הלכה נקטינן דעורו עם בשרו אסור בהנאה וטעון קבורה כהרא " ש מיהו טוב למוכרו לנכרים קודם שחיטה :
Yoreh De'ah.308.1.1 הבכור אסור בגיזה ועבודה וכו' עד סוף הסימן כל זה בפרק הלוקח בהמה ( בכורות דף כ " ה ): ומ " ש ל " ש מת מעצמו וכו' פי' לא מיבעיא אם לאחר שנשר הצמר מעצמו דהשתא הצמר המחובר בו אסור דבעי קבורה הלכך מאי דנשר מעצמו מחיים ומונח בחלון נמי אסור אלא אפילו שחוט דצמר המחובר בו שרי אפ " ה מאי דנשר מעצמו מחיים ומונח בחלון אסור :
Yoreh De'ah.308.2.1 ומ " ש וכן מותר ג " כ לעשות כשבא לראות מומו פי' לא מיבעיא דמותר לתלוש לצורך השחיטה לכתחילה דשחיטתו מוכחת עליו דלאו לגיזה איכוון אלא אפי' אינו תולש אלא לראות מקום המום נמי שרי לכתחלה אע " ג דליכא הוכחה דלאו לגיזה איכוון ואיכא לתמוה דבמשנה שנינו ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו ופירש " י שלא יאמרו גזיזה עביד בקדשים אלא יניחנו מסובך עם הצמר מכאן ומכאן עכ " ל וכ " פ הרמב " ם בפ " א מה' מעילה ומכ " ש בתולש לראות מומו דאסור להזיזו ממקומו ואמאי השמיטו רבינו גם בש " ע לא כתבו ואולי הסופר טעה והשמיטו :
Yoreh De'ah.308.3.1 האורג מלא הסיט וכו' הרמב " ם אסרו בסתם ומשמע אפי' לא עשה מעשה ציור ועיין בב " י טעם מחלוקת זה ויש להחמיר באיסורא דאורייתא :
Yoreh De'ah.309.1.1 בכור בזמן הזה וכו' כך דקדק הרא " ש בסוף בכורות ובפ " ק דע " ז וכתב שכך הורה הר " מ ז " ל אבל מדברי התוספות בפ " ק דע " ז [ דף י " ג ] מבואר בד " ה נועל דלת שחולקים וס " ל דיכול לכונסו לכיפה ע " ש . ומ " ש ואפי' כשיפול בו מום וכו' משנה וגמרא ס " פ כל פסולי המוקדשין :
Yoreh De'ah.309.2.1 ומ " ש בשם הר " ר יונה כן כתב הרא " ש לשם בשמו :
Yoreh De'ah.309.3.1 וכיצד צרימת האוזן וכו' משנה ר " פ על אלו מומין שוחטין את הבכור נפגמה אזנו מן הסחוס אבל לא מן העור נסדקה אע " פ שלא חיסרה ופירש " י אבל לא מן העור . דהדר בריא ולא הוי מומא והאי עור היינו אליה רכה של אוזן פגימה אינה בלא חסרון אבל סדק משמע נמי בלא חסרון עכ " ל ובגמרא אסיקנא אלא סדק ופגימה בין בידי שמים ( שנולד עמו ) בין בידי אדם וכמה שיעור פגימה כדי שתחגור בה ציפורן ואע " ג דבסמוך כתב רבינו בשם ה " ר יונה דהאידנא דליכא מומחין אינו נשחט בצרימת האוזן אא " כ נראה לעינים שהוא יותר מחגירת ציפורן אפ " ה לא נמנע רבינו מלכתוב עיקר דינא ששיעורו כדי שתחגור בה הציפורן משום דס " ל לרבינו דה " ר יונה לא קאמר אלא דלכתחילה אינו נשחט אלא כשהוא יותר מחגירת ציפורן מיהו בדיעבד ודאי אם כבר נשחט ניתר בחגירת ציפורן אפי' האידנא אבל מדברי ב " י שכתב וז " ל לדידן דלית לן מומחה ואין אנו רגילין להתיר אלא ע " י מום המובהק ונראה לעינים והלכך צריך שיהא ניכר ונראה שהוא יותר מחגירת הצפורן עד כאן לשונו משמע דמפרש שאפי' דיעבד אין להתיר האידנא ולכן לא כתב בש " ע עיקר דינא דצרימת האוזן בכדי חגירת הציפורן אלא כתב בסתם דבעינן דמינכר שהוא יותר מחגירת הציפורן ולפעד " נ עיקר כדפרישית דאף האידנא יש להתיר דיעבד כשהוא כדי חגירת הציפורן :
Yoreh De'ah.309.4.1 ומ " ש וכן אם ניקב כו' שם במשנה ניקבה מלא כרשינה או שיבשה ומשמע ליה לרבינו דניקבה נמי בשאין בו חסרון דומיא דנסדקה ולא זו אף זו קתני ל " מ נסדקה אלא אפילו ניקבה ולכן כתב רבינו וכן אם ניקב דלשון וכן משמע לא זו אף זו .
Yoreh De'ah.309.5.1 ומ " ש או שיבש כדי שתהא נפרך בציפורן שם במשנה איזו היא יבישה כל שתינקב ואינה מוציאה דם רבי יוסי בן המשולם אומר יבשה שתהא נפרכת ופסק רבינו כר " י בן המשולם משום דבפרק א " ט קאמר רב פפי משמיה דרבא ריאה שיבשה מקצתה דטרפה ביבשה כדי שתיפרך בציפורן כמאן כר' יוסי בן המשולם ואף על גב דדחינן לה וקאמרי אפי' תימא רבנן גבי אוזן בכור דשליט ביה זיקא לא הדרא בריא אבל ריאה דלא קשליט בה אוירא הדרא בריא אדיחויא לא סמכינן והכי משמע בדברי הרא " ש לשם שכתב ע " ש ה " ג יבש הכבד טרפה כדאמר בריאה וגבי אוזן בכור וכו' אלמא דחד דינא אית להו לכולהו אבל הרמב " ם רפ " ז דהלכות ביאת המקדש פסק כרבנן שכתב מי שיבשה אזנו כדי שתנקב ולא תוציא דם עכ " ל נראה שמפרש דהא דקאמר תלמודא כמאן כר " י בן המשולם לאו בניחותא אלא אתמוהי קא מתמה וכי רבא כיחידאה אמר לשמעתתי' ומשני אפילו תימא רבנן וכו' ולפי זה משמע דלית הלכתא כר " י בן המשולם . כתב הרמב " ם לשם דבין ניקב בין נפגם בין נסדק דוקא בסחוס אבל בעור אין בו מום ונראה דה " ה יבשה נמי דוקא בסחוס :
Yoreh De'ah.309.6.1 אזן הגדי שהיא כפולה וכו' שם במשנה [ דף מ' ] אזן הגדי שהיתה כפולה אמרו חכמים בזמן שהוא עצם אחד מום ואם אינו עצם אחד אינו מום ובגמ' ת " ר אזניו כפולות בחסחסת אחת ה " ז מום בשתי חסחסיות אינו מום כך הוא גירסת רש " י ואחריו נמשך רבינו וכתב כפירושו אבל הרמב " ם גורס בפ " ז מהלכות ביאת המקדש איפכא בזמן שהוא עצם אחד אינו מום ואם אינו עצם אחד מום וכן בברייתא גורס בחסחסת אחת אינו מום בב' חסחסיות מום והא דתני גדי לאו דוקא אלא דגדי דרכו להיות אזניו כפולות :
Yoreh De'ah.309.7.1 אזנו אחת גדולה וכו' שם במשנה [ סוף דף מ' ] עינו אחת גדולה ואחת קטנה אזנו אחת גדולה ואחת קטנה במראה אבל לא במדה רבי יהודה אומר אחת מביציו גדולה כשתים שבחבירתה ולא הודו לו חכמים ובגמרא אזנו אחת גדולה וכו' ורבנן עד כמה ( פי' רש " י ורבנן דלא הודו לו בביצים עד כמה תהא חבירתה קטנה דמכשרי עכ " ל ) תניא אחרים אומרים אפי' אינה לשנייה אלא כפול כשירה ולפי פי' זה משמע דבאזנו לא פליגי דבניכר למראית עין שהיא גדולה מחבירתה ד " ה דהוי מום אבל הרמב " ם בפ " ב מהלכות איסורי מזבח מפרש האי ורבנן עד כמה כו' לא קאי אלא אאזנו אחת גדולה ואחת קטנה ופסק כרבנן דרבים נינהו והכי משמע כפירושו מדתופס בגמרא בהא דתנן אזנו אחת גדולה וכו' אבל הרא " ש כתב כפירש " י וכ " כ רבינו :
Yoreh De'ah.309.8.1 מושב עינו עגול וכו' שם במשנה את שגלגל עיניו עגול כשל אדם הוי מום ובגמרא למימרא דלאו היינו אורחיה ורמינהו וכו' אר " י ל " ק הא בציריא הא באוכמא ופירש " י כל בית מושב הלובן קרי ציריא והוא ודאי עגול כשל אדם באוכמא שחור של עין הבהמה אינו עגול כשל אדם עכ " ל אבל הרא " ש כתב איפכא וז " ל אינו עגול אוקימנא בציריא אבל באוכמא היינו אורחיה עד כאן לשונו וכך הם דברי רבינו :
Yoreh De'ah.309.9.1 עינו אחת גדולה וכו' משנה וגמרא [ סוף דף מ' ].
Yoreh De'ah.309.10.1 ומ " ש אבל שתיהן גדולות וכו' כ " כ הרא " ש לשם ותלמוד ערוך הוא ריש פ " ק דבכורות [ דף ג' ].
Yoreh De'ah.309.11.1 ומ " ש ושאר מומי העין וכו' כתב ב " י דמדברי רבינו נראה דדוקא שאר מומי העין כגון דוקין שבעין וחוורור ומים הקבועין אינן מובהקין אבל אזן סדוקה או כפולה או עין אחת גדולה ואחת קטנה או מושב עינו עגול כשל אדם הוי מום מובהק והכי משמע מדברי הרא " ש אבל מדברי הרמב " ם נראה דלא הוי מום מובהק אלא כגון נקטעה ידו נשברה רגלו כסמית עינו שהם גלוים ומובהקים טובא וכן להר " ר יונה בנפגמה אזנו אבל כל השאר לא הוויין מומין מובהקין :
Yoreh De'ah.309.12.1 רחל שיש לה קרנים וכו' בפרק מומין אלו ( בכורות דף מ " ד ) א " ר חסדא עז שאין לו קרנים ורחל שיש לה קרנים כשרה לגבי המזבח ותניא נמי הכי ורבינו לגבי בכור נקט לישנא דרב חסדא לגבי מזבח ולאו דוקא רחל ועז אלא מין רחל ועז קאמר כשהוא בכור . היה לעז קרנים ונחתכו וכו' מימרא דרב חסדא ואוקימתא דגמרא לגבי מזבח וסובר רבינו דה " ה בבכור וכן נראה מדברי הרמב " ם בפרק שני מהלכות איסורי מזבח ופ' שני מהלכות בכורות ותימא שהרי משמעות התלמוד דלאפסולי אפי' איגום אגומי דהיינו דלא נשאר במקומו גומא נמי פסול וכן פירש " י להדיא והביאו ב " י וכן עיקר נ " ל :
Yoreh De'ah.309.13.1 פיו דומה לשל חזיר וכו' משנה פ' על אלו מומין ( בכורות דף מ' ) ר' אילא הוסיף פיו דומה כשל חזיר הוי מום ורבנן פליגי דלא הוי מום ומפרש בגמרא דל " פ רבנן אלא בששפתו העליונה עודפת על התחתונה אבל כשהתחתונה עודפת על העליונה מודו רבנן דהוי מום ודוקא בדעצם לחי התחתון עודף על העליון הוי מום אבל אין בה עצם אלא ששפתו התחתונה ארוכה ומקבלת העליונה ועודפת עליה לא הוי מום בבהמה ומשמע ודאי דאפילו בדאית בה עצם לא הוי מום לרבנן בששפתו העליונה עודפת על התחתונה ומה שכתב רבינו דכשיש באותו עודף עצם הוי מום אפילו בששפתו העליונה עודפת על התחתונה דפסק כרבי אילא ודלא כרבנן דפליגי עליה טעמו משום דבמשנה שנינו וב " ד של אחריהם אמרו הרי אלו מומין אלמא דהלכה כר' אילא ואיכא לתמוה במ " ש הרמב " ם פ " ז מהלכות ביאת המקדש במומי בהמה ואדם מי שעצם לחי התחתון עודף על העליון כל שהוא אלמא דפוסק כרבנן ולא כב " ד של אחריהם ותו דבפי' המשנה כתב והלכה כב " ד של אחריהם ולכן נראה עיקר כדברי רבינו וכמו שפי' במשנה דבאית ביה עצם בעודף הוי מום אפי' בששפתו העליונה עודף על התחתונה :
Yoreh De'ah.309.14.1 פיו בלום וכו' שם ( דף מ' ) ברייתא וכפי פי' רש " י בלשון ראשון שכן כתבו התוס' והרא " ש : ניטל רוב לשונו וכו' משנה שם ( דף מ' ) ואע " ג דבברייתא פליגי בה ולת " ק לא הוי מום עד שניטל הלשון פסק כר' יהודה דבניטל רוב המדבר שבלשונו נמי הוי מום דהלכה כסתם משנה :
Yoreh De'ah.309.15.1 נפגם העצם שבפיו שהשיניים קבועים בו הוי מום משנה שם . ושנפסק עצמו שבפיו ונפסק פי' נפגם :
Yoreh De'ah.309.16.1 יש לו ג' ידים וכו' משנה שם ( דף מ' ) בעל ה' רגלים או שאין לו אלא ג' הוי מום ובגמרא א " ר הונא ל " ש אלא שחסר ויתר ביד אבל ברגל טריפה נמי הוי . ומ " ש או שאחת מפרסות ידיו או רגליו וכו' שם במשנה וכדפריש רב פפא :
Yoreh De'ah.309.17.1 ומ " ש או שנשמט הירך וכו' שם במשנה ופירש " י דלא איעכול ניביה וכו' וכדכתב רבי' דאי בדאיעכול ניביה טריפה נמי הוי והתוס' הקשו על פירושו דבפרק א " ט איתא דאפילו בדלא איעכול ולא אפסיקו ניביה טריפה נמי הוי אלא יש לפרש האי נשמטה דבכור בנשמטה כך מתחילת ברייתה וכן נשתרבבה בסמוך עכ " ל ועיין במ " ש לעיל בסימן נ " ה בס " ד
Yoreh De'ah.309.18.1 ומ " ש או שאחד מירכותיו וכו' משנה שם
Yoreh De'ah.309.19.1 ומ " ש או שנפגם עצם ידו וכו' פי' או שחסר מן העצם כלום ומינכר שפיר ונראה לעינים אע " פ שאין שם שבירה ומהלך כדרכו דלא עדיף מפגימת האוזן בחסרון עד שתחגור בה הציפורן כדלעיל :
Yoreh De'ah.309.20.1 פרסות ידיו צרות וכו' ברייתא שם רגליו מבולמות וכ " כ במקצת ספרי רבי' פרסות רגליו צרות ואה " נ דה " ה ידיו ואפשר דלרבותא נקט התנא רגליו דאע " פ דצרות הן בתולדתן טפי מפרסות ידיו אפ " ה כיון שאינן רחבות כדרכן הוי מום ואצ " ל ידיו :
Yoreh De'ah.309.21.1 ניטלו הטלפים עם הבשר שבהם הוי מום בפרק מומין אלו ( בכורות דף מ " ד ) אוקמינן לרב חסדא דבטלפיים הוי מום גמור אף לפדות עליהן ואין חילוק בין אתעקור עקורי לאיגום איגומי ולכך כתב רבינו בסתם בנטלו הטלפיים עם הבשר שבהם הוי מום ולא חילק בין נשאר כעין גומא או לא נשאר אבל בקרנים דמחלק תלמודא בין איעקור עקורי לאיגום איגומי כתב רבינו לחלק בין נשאר כעין גומא או לא נשאר והב " י תמה על רבינו ולא ידעתי למה הלא מבואר מדברי רבינו כמו שכתבתי :
Yoreh De'ah.309.22.1 אין לו ביצים וכו' משנה פרק על אלו מומין ( בכורות דף מ' ) פליגי בה ת " ק ור' ישמעאל והרמב " ן והרא " ש ורבינו פסקו כת " ק לקולא והרמב " ם פסק לחומרא כר " ע ועיין בב " י :
Yoreh De'ah.309.23.1 נחלק הזנב לשנים וכו' הוא פי' מה ששנינו בפרק על אלו מומין ( סוף בכורות דף ל " ט ) או שראש הזנב מפציל עצם פירוש דמתפצל העצם לשני עצמות ולשון רבינו שכתב נחלק לשנים עד העצם רצונו לומר עד תוך העצם עד ועד בכלל וכך פי' הרא " ש והרמב " ם דלא כפירוש רש " י ומביאו ב " י . והקשה בית יוסף מפני מה השמיט רבינו מלמנות נפגם הזנב מן העצם ששנינו לשם במשנה ואפשר דכיון דכתב דבנפגם העצם שבפיו שהשיניים קבועים בו הוי מום אע " ג דאותה פגימה אינה נראית אלא בשעת אכילתה כ " ש פגימת העצם שבזנב דגלוי וניכר הוא בכל שעה וב " י כתב דכיון דלא מינכר שפיר ואין שוחטין עליו בזמן הזה לכך השמיטו ותימה דא " כ כ " ש דלא הו " ל לכתוב מום דפגימת העצם שבפיו דלא מינכר כלל ולמאי דפרישית ניחא :
Yoreh De'ah.309.24.1 ומ " ש וכן אם יש בו בשר וכו' משנה שם או שיש בשר בין חוליא לחוליא מלא אצבע ופי' בגמ' דאצבע זה פירושו אגודל וע " ל בסי' רפ " ג ובמ " ש לשם בס " ד :
Yoreh De'ah.309.25.1 זנב העגל שהוא קצר וכו' משנה שם [ סוף דף מ' ] זנב העגל שאינה מגעת לערקוב אמרו חכמים כל מרבית העגלים כן כ " ז שהן מגדילין הן נמתחות והאי אמרו חכמים לפרש אתא דגידול עגלים כך הוא שזנבן מגיעות לערקוב הילכך בציר מהכי הוי מומא אבל מדברי הרמב " ם נראה מדלא מנה מום זה אלמא דמפרש דהאי אמרו חכמים פליג ארישא וקאמר דלא הוי מום כשאינו מגיע לערקוב מתחלתו דכל מרבית עגלים כן הוא שזנביהם קצרות בתחלה לגמרי ואח " כ כשהן מגדילות הן נמתחות :
Yoreh De'ah.309.26.1 זנב הגדי וכו' משנה שם זנב הגדי שהוא דומה לשל חזיר ובגמרא אמר רב פפא לא תימא דקטינא פי' דקה מאד אלא דכריכא פי' עגולה אף על גב דאלימא וכך הוא גי' הראב " ד בהשגות בפ " ב מהל' אסורי מזבח ודלא כהרמב " ם לשם דגרס דרכיכא פי' רך ומדולדל :
Yoreh De'ah.309.27.1 ומ " ש ואם הוא קצר וכו' שם במשנה ואוקימתא דגמ' :
Yoreh De'ah.309.28.1 יבלת שיש בה עצם וכו' כך הוא עולה מן הסוגיא פ' על אלו מומין ( סוף בכורות ד' מ' ) אלא דלגירסת רש " י הא דמפלגי' ביבלת שבעין כשאין בה עצם בין אית בה שער לאין בה שער אין זה אלא כשהיא בלבן אבל כשהיא בשחור אפי' לית בה שער הוי מומא ולגי' התוס' הוי איפכא דהא דמפלגי' בין אית בה שער לאין בה שער אין זה אלא כשהיא בשחור אבל בלבן אע " ג דאית בה שער שאינו מום דאין מומין בלבן וא " כ איכא לתמוה אדברי רבינו שכתב בסתם לחלק בין אית בה שער לאין בה שער וכ " כ הרא " ש בסתם דאי ס " ל כגי' רש " י הו " ל לפרש דאין זה אלא בלבן אבל בשחור אפי' לית בה שער הוי מום ואי ס " ל כגי' התוס' הו " ל לפרש איפכא דבשחור דוקא מפלגינן בין אית בה שער לאין בה שער אבל בלבן אפי' אית בה שער לא הוי מום וצ " ע והרמב " ם ברפ " ב כתב וז " ל אם יש בלובן עינה יבלת שיש בה שער עכ " ל נראה דס " ל כגי' רש " י ולכן כתב דבלובן דוקא לא הוי מום אא " כ יש בה שער אבל בשחור הוי מום אפי' לית בה שער דפשיטא דטפי הוי מום ביבלת שבשחור מביבלת שבלובן וא " כ בע " כ כיון שכתב דבלובן לא הוי מום אלא ביש בה שער מכלל דבשחור הוי מום אפי' לית בה שער והא דלא כתב הרמב " ם בפי' דבשחור הוי מום אפי' אין בה שער היינו משום כיון דלא שכיח כלל יבלת בשחור לכך לא כתב אלא דין יבלת בלובן דשכיחא ומדיוקא נשמע לשחור ובדרך זה אפשר נמי לומר דהרא " ש ורבינו שכתבו בסתם זהו לפי שסתם יבלת שבעין לא שכיחא כלל בשחור אלא בלובן וא " כ כשכתבו לחלק בין אית בה שער לאין בה שער ודאי דבלובן קאמר אבל בשחור הוי מום אפי' לית בה שער והכי נקטינן וב " י האריך ביישוב דברי הרמב " ם והרא " ש ואינו מתקבל לע " ד :
Yoreh De'ah.310.1.1 הבכור וכו' משנה פרק עד כמה ( בכורות דף כ " ח ) השוחט הבכור ומראה את מומו לאחר שחיטה ונמצא קבוע ר' יהודה מתיר ר " מ אומר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור ובגמרא ארבב " ח בדוקין שבעין דכ " ע ל " פ דאסור מפני שהן משתנין ופירש " י מפני צער מיתה משתנה העין ואע " ג דהשתא מתחזי קביעא אי הוה חזי ליה מחיים הוי מתחזי עובר לא נחלקו אלא במומין שבגוף דר " מ סבר גזרינן מומין שבגוף אטו דוקין שבעין ור " י סבר לא גזרינן מומין שבגוף אטו דוקין שבעין א " ר נחמן בר יצחק מתני' נמי דיקא ר " מ אומר הואיל ונשחט שלא ע " פ מומחה אסור ש " מ קנסא קא קניס ר " מ ודעת השאלתות ודעימיה לפסוק כר' יהודה ואע " ג דהלכה כר " מ בגזירותיו ותלמודא קאמר דר " מ סבר גזרינן וכו' לאו דוקא גזירה קאמר אלא קנסא הוא כדקא " ר נחמן בר יצחק ואין הלכה כר " מ אלא בגזירותיו ולא בקנסותיו ודעת ב " ה ודעימיה דר " נ בר יצחק לאו דוקא קנסותיו אלא גזירותיו קאמר כדקאמר תלמודא דר " מ סבר גזרינן והלכה כר " מ בגזירותיו :
Yoreh De'ah.310.2.1 מי שאינו מומחה וכו' כ " כ הרא " ש בפרק עד כמה ע " ש הרמב " ם לחלק בין א " י לח " ל דבא " י דאסור לגדל בהמה דקה קנסוהו חכמים דלא לישקול אלא ריבעא אבל בת " ל דשרי לגדל אף בדקה משלם מחצה וכתב בש " ע דהאידנא דמותר לגדל בהמה דקה בא " י כיון דאין רוב שדות של ישראל א " כ אף בא " י אף בדקה משלם חצי דמיה והא דלא משלם כוליה זהו לפי שהרויח המזונות שהיה מוציא עליו כ " כ הראב " ד בהשגות פ " ג דהלכות בכורות ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.311.1.1 החשוד למכור וכו' משנה בפרק עד כמה ( בכורות כ " ט ) והטעם דכל היכא דאיכא חששא שיהא נודע לב " ד ששחט בכור תם שטעון קבורה ויפסיד טרחו לא טרח הלכך עורות עבודין שטרח בעבודן וכן צמר טווי דטרח ביה טובא אי נמי איננו טווי אלא עשה לבדים דהוה נמי טירחא טובא מקפיד אטירחיה ולא חיישינן דמבכור הוא אבל צמר מלובן כיון דטירחא זוטא הוא לא קפיד עליה ולא זבנינן מיניה דשמא מבכור הוא . ומ " ש אפי' של נקבה שמא יחתוך וכו' שם במשנה פליגי בה ת " ק ור " ח ופסק כת " ק דאין לוקחין אפילו של נקבה שמא יחתוך זכרותו ועושה כעין נקבות וכי שיילינן ליה מה חיתוך זה שבמקום נקבות אומר עכברים אכלוה :
Yoreh De'ah.312.1.1 הנוטל שכר וכו' משנה פרק עד כמה ( סוף בכורות דף כ " ח ) הבועל שכרו להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו אא " כ היה מומחה כאילא ביבנה וכו' וקשה הא פשיטא דצריך שיהא מומחה אפי' היה חסיד ואינו נוטל שכר ונשחט על פיו תנן התם ה " ז יקבר וישלם מביתו וכדכתב בסימן ש " י וא " כ כמה ליה למתני הכא בנוטל שכר דצריך להיות מומחה ונראה דאתא לאורויי דצריך שיהא מומחה שאין כמותו בעירו וכאילא ביבנה אבל אם יש חכם כמותו בעירו שאינו נוטל שכר אפי' אינו חסיד כמוהו אין שוחטין על פיו של זה החכם שנוטל שכר כיון שגם זה שאינו נוטל שכר הוא מומחה כמוהו לראות בכורות אבל אם זה שנוטל שכר הוא חכם גדול שאין כמותו בעירו הוא קודם למומחים אחרים אע " פ שאינן נוטלין שכר ולמדתי לפרש כך מדברי הרמב " ם שכתב וז " ל הנוטל שכרו להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו אא " כ היה מומחה גדול וידעו בו חכמים שאין כמותו וכו' עכ " ל ונראה דדייק הרמב " ם לפרש כך מכח הקושי' שהקשיתי ועוד מדהוצרך התנא לשנות כאילא ביבנה משמע דומיא דאילא ביבנה שלא היה גדול כמוהו ביבנה אבל מדברי רבינו דלא תנא כאילא ביבנה אלא לאורויי דצריך שיהא אדם מוחזק וידוע לכל בני עירו בכשר כאילא ביבנה והא דתנא אא " כ היה מומחה כדי נקטה אבל העיקר כדפרישית וכדמשמע מדברי הרמב " ם והביא בש " ע לשונו והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.312.2.1 ומ " ש והוא שיהיה שכר בטילתו ניכרת ואם הוא פועל וכו' פי' אם אינו פועל אלא מחייתו ע " י משא ומתן דסחורות או סרסרות וכיוצא בזה שאין הריוח קבוע בכל יום אלא לפי ההזדמן והזמן והמקום אסור לו ליטול שכר אלא א " כ שיהיה שכר בטלתו ניכרת כגון שידוע שבאותו השעה שרואה הבכור היה יכול להרויח בסחורה או בסרסרות אבל אם אינו ידוע שהיה יכול להרויח אסור לו ליטול שכר אבל בפועל כיון שיש לו מלאכה ידוע בכל שעה ומתבטל ממלאכתו נותן לו שכרו כפועל בטל פי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה וכמו שנתבאר לעיל בסימן קע " ז ובמ " ש לשם בס " ד : כתב ב " י דמדברי רבינו משמע שכל שאינו נוטל יתר על שכר בטילתו ממלאכתו מותר אע " פ שלא קצבו לו ב " ד שכרו אבל מדברי הרמב " ם שכתב ופסקו לו שכר על הראייה והביקור נראה שסובר שצריך שיפסקו לו ב " ד שכרו אבל אם לא פסקו לו לא יטול אפילו אינו יתר מכדי מלאכתו עכ " ל ובש " ע כתב כדברי הרמב " ם ולשונו והכי משמע מדתנן כאילא ביבנה שהתירו לו חכמים להיות נוטל ארבע איסרות לבהמה דקה ושש לגסה בין תם בין בעל מום אלמא דבעינן שיפסקו לו בית דין דבר קצוב דהשתא ליכא חשדא כלל . ומ " ש וצריך שיתנו לו שכרו בין אם יהיה לו המום קבוע וכו' משנה הבאתי בסמוך :
Yoreh De'ah.312.3.1 ומ " ש בשם הרמב " ם ולא יתנו לו שכר על בהמה אלא פעם אחת וכולי כתב בית יוסף וז " ל ואיני יודע למה כתבו בשמו דהא לאו דידיה הוא דגמרא ערוכה הוא וכו' אבל לפי מ " ש התוס' לשם אפשר ליישב וז " ל התוס' תרי זימני לא תקינו ליה רבנן וא " ת אכתי אמרי האי תם הוא והאי דשרי ליה לפי שאינו רוצה לטרוח פעם אחרת וי " ל שלא חייבוהו חכמים לראות פעם אחרת אלא דאם ראוהו דאין יכול ליטול עליו שכר ועוד דבזה לא יחשדוהו לעולם שיתיר את האיסור כדי לינצל מטורח של פעם שנייה עד כאן לשונו והשתא נראה דלהכי הביא רבינו דברי הרמב " ם דמדבריו מבואר דהסכים לשינויא בתרא דתוספתא דחייבוהו לראות טעם אחרת שהרי כתב ולא יתנו לו שכר אלא פעם אחת וכו' ורואה אותה לעולם כל זמן שמביאין אותה אלמא דחייב לראות אותה לעולם וכו' :
Yoreh De'ah.313.1.1 אסור להטיל מום בבכור כולי בפ' כל פסולי המוקדשין סוף ( בכורות דף ל " ג ) קאמר לרבנן דהלכתא כוותייהו לגבי ר " מ כל מום לא היה בו לגרמא הוא דאתא דתניא מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יתן בו מום ( פי' קרי ביה לא יהיה בו מום שלא יטיל בו מום ) מניין שלא יביא דבילה ובצק ויניחנה על האוזן כדי שיבא כלב ויאכלנו ת " ל כל מום :
Yoreh De'ah.313.2.1 ומ " ש ואם עשה בו בידים וכו' שם במשנה [ דף ל " ד ] הצורם אוזן בכור ה " ז לא ישחוט עולמית ד " ר אליעזר וחכ " א נולד בו מום אחר ישחוט עליו ומפרש בגמרא טעמא דרבנן במאי דעבד קנסוה במאי איכוין למישרייה בהאי מומא בהאי מומא קנסוהו רבנן דבהאי מומא לא לישתרי ליה . וי " ל למה לי קנסא ליתסר מדינא עולמית מדאמר רב אשי בפרק כ " ה [ דף קי " ד ] מניין לבשר בחלב שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך ה " ה בבל תאכל עולמית אפילו לא בא בעבירה כגון ע " י נכרי או קטן כדפירש " י לשם וא " כ צורם אוזן בכור ליתסר אפילו צרמו נכרי כבר תירצו התוס' לשם [ דף קט " ו ] בד " ה כל שתעבתי דמדשרי רחמנא קדשים שהוממו כצבי ואיל א " כ אינו דבר מתועב :
Yoreh De'ah.313.3.1 ומ " ש או בגרמתו וכו' במשנה שם [ דף לה ] זה הכלל כל שהוא לדעת אסור שלא לדעת מותר לאתויי מאי לדעת לאתויי גרמא שלא לדעת לאתויי מסיח ל " ת :
Yoreh De'ah.313.4.1 ומ " ש ואם עשה בו מום ומת וכו' בעיא דאיפשיטא שם סוף [ דף ל " ט ]:
Yoreh De'ah.313.5.1 ומ " ש ואם נכרי או תינוק וכו' עד לאחרים אסור משנה שם [ דף ל " ה ] בשני מעשים בנכרי וקטן וצריכא דאי אשמועינן נכררי דלא אתא למיסרך אבל קטן דאתא למיסרך אימא לא התירו חכמים אפילו לא כיון קטן להתירו ואי אשמועינן קטן משום דלא אתי לאחלופי בגדול אבל נכרי דאתא לאחלופי בגדול אימא לא צריכא ואיכא לתמוה אמ " ש רבינו אפי' אם שואל וכו' והשיבו לו לפי תומם שאסור לשוחטו עד שיפול בו מום דמשמע דוקא בדא " ל עד שיפול בו מום ממילא דליכא למימר דמדבריהם למד נכרי דניחא להו שיפול בו מום אבל אם א " ל עד שנעשה בו מום כמאן דא " ל זיל עביד ביה מומא דמי שנעשה משמע ע " י אדם אלמא דרבינו פוסק כרב חסדא א " ר קטינא דקאמר הכי ובגמרא קאמר עלה אמר רבא מכדי ממילא הוא מה לי היה מה לי נעשה אלא נעשה נמי ממילא הוא ולא שנא אלמא דמסקנא דתלמודא דנעשה נמי משמע ממילא וכ " כ הרא " ש ואפשר דמשמע ליה לרבי' דלישנא עד שיפול בו מום לא משמע טפי ממילא מלישנא עד שנעשה בו מום אבל מפירש " י שכתב לשם וז " ל לא שנו אלא דא " ל אא " כ היה בו מום דמשמע שיפול בו מום ממילא וכו' אבל אם אמר ליה אלא א " כ נעשה בו מום נעשה משמע ע " י אדם עכ " ל מבואר דעד שיפול משמע ממילא טפי מנעשה ואיכא להקשות במ " ש הרמב " ם בפ " ה דהל' בכורות בדין זה שהשמיט הא דשנינו דשאלו נכרי מה טיבו של זה שהניחוהו להזקין כ " כ למה אין שוחטין אותו אלמא משמע דלא התיר אלא בלא שאלת נכרי וזה היפך המשנה ומשמעות הסוגיא וצ " ע . ומ " ש בשם תשובת הרא " ש הוא בכלל כ' סימן כ " ב וז " ל ונכרית זאת כיונה להתיר וגם האומרים לה שאינו נאכל בלא מום כיונו לכך שתטיל בו מום לכך נ " ל דאסור עכ " ל . ונראה דהרא " ש דן את האומרים שכיונו לכך והנכרית גם היא כיונה להתיר דכיון דהנכרית משרתת בבית עליה מוטל לשרת לבעל הבית בכל מה שהוא הנאתו וטובתו של בעה " ב אם כן מסתמא לא נתכוונה אלא להתיר ולפ " ז נמשך דגם האומרים לה נתכוונו לכך דאל " כ כיון שיודעים שהנכרית ודאי תעשה בו מום להתיר כדאמרן א " כ היה להם ליזהר שלא יאמרו כדברים האלה לפני הנכרית מדלא נזהרו אלמא דכל כוונתם לא היה באמירה זו לפני הנכרית המשרתת אלא כדי שתטיל בו מום :
Yoreh De'ah.313.6.1 היה הבכור רודף אחר הכהן ובעט בו כדי להציל עצמו וע " י כן עשה בו מום מותר לשחטו עליו וכתב הרמב " ן דוקא שבעט בו בשעת רדיפה אבל אם בעט בו לאחר שניצל ממנו לא והרמב " ם כתב אפילו בעט בו לאחר שניצל ממנו וכ " כ הרא " ש ז " ל כך הוא נוסחת ספרי רבינו הקדמונים והב " י הגיה ומחק גם מחק כל דברי הרמב " ן שכתב רבינו וז " ל המשנה היה בכור רודפו בעטו ועשה בו מום ה " ז שוחטין עליו פירש רש " י לפי שלהצלתו נתכוון א " ר פפא ל " ש אלא שבעטו בשעת רדיפה אבל לאחר רדיפה לא פשיטא מה " ד צעריה הוא דמידכר שרדפו קמ " ל א " ד אמר רב פפא לא תימא בשעת רדיפה אין אבל אחר רדיפה לא אלא אפילו אחר רדיפה נמי מ " ט צעריה הוא דמידכר ולפ " ז הרמב " ן פסק כלישנא קמא והרמב " ם פסק כלישנא בתרא ומה שנמצא בספרי הרא " ש שכתב וז " ל הרמב " ן פסק כלישנא בתרא ט " ס הוא וצ " ל הרמב " ם במקום הרמב " ן ולא הביא הרא " ש דעת הרמב " ן בספרו ומה שהקשה ב " י אדברי רבינו דהיאך כתב תחלה ובעט בו כדי להציל עצמו דמשמע שאם לא היה כדי להציל את עצמו אינו מום והיינו כלישנא קמא דר " פ ואת " כ יכתוב דהרמב " ם והרמב " ן פליגי במילתא עכ " ל לא היה לכתוב קושיא זו בספר דהלא הדבר פשוט דלא היתה דעת רבינו בתחילה כשכתב ובעט בו כדי להציל עצמו לאורויי דיוקא דאם לא היה כדי להציל עצמו אינו מום אלא בתחלה כתב הדין שהכל מודים בו דאם בעט בו כדי להציל עצמו אינו מום ואח " כ כתב דאם בעט בו לאחר רדיפה איכא פלוגתא דהרמב " ן פסק כלישנא קמא והרמב " ם פסק כלישנא בתרא ושרי ליה מאריה לב " י שהטעה את ספרי רבינו ומחק בבא שלימה לפי שראה בספר הרא " ש שכתב הרמב " ן פסק כלישנא בתרא ולפעד " נ דקרוב יותר לומר שט " ס הוא וצ " ל הרמב " ם במקום הרמב " ן כדפרישית דטעות כזה רגיל הוא בספרים אבל למחוק ספרי רבינו כשלא נמצא כך בשום ספר מספריו הוא דבר קשה מאוד ואין שומעין לו :
Yoreh De'ah.313.7.1 ד " ת בכור שנפל בו מום עובר וכולי בפרק כל פסולי המוקדשין ( בכורות דף ל " ג ) פליגי בה תנאי במתני' ובברייתא ודברי רבינו בזה כמ " ש התוספות והרא " ש דבמתניתין פליגי היכא דלא מיית אם לא יקיזוה וכו' ומביאו ב " י באורך ובש " ע כתב כלשון הרמב " ם בפ " ב מה' בכורות :
Yoreh De'ah.314.1.1 הכהנים חשודים וכו' עד להכשילו שיפול בו כל זה מיירי בבכור דכ " ע ידעי ביה שהוא בכור וליכא למימר מה לי לשקר כמו שיתבאר בסמוך והכי איתא בפירש " י בפ' כל פסולי המוקדשין ( בכורות דף ל " ו ) ומשמע מדלא פסל אלא אשתו שהיא כגופו מכלל דאשה דעלמא מהימנא וכ " כ הרמב " ם בפ " ב מה' בכורות וכך פי' ב " י :
Yoreh De'ah.314.2.1 ומ " ש ורועה כהן נאמן וכו' שם [ דף ל " ה ] פסק תלמודא הלכה כרשב " ג דנאמן הוא הכהן להעיד על של חבירו ואינו נאמן על עצמו והרמב " ן פסק כלישנא בתרא דרועי כהנים בי ישראל נאמנים דלאו של עצמו הוא אבל הרמב " ם פסק כלישנא קמא דרועי כהנים בי ישראל אינם נאמנים דכשל עצמו דמי דמימר אמר כיון דקא טרחנא ביה לא שביק לדידי ויהיב לאחריני והרא " ש האריך בזה ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.314.3.1 כהן שיש לו בכור וראינו שעומד הוא וכל בני ביתו אצלו בחוץ וכו' פי' כשיצא הבכור מן הבית ראינוהו שנעשה בו מום הראוי לבא בידי אדם דבעלמא אין לשוחטו אא " כ מעידין עליו לפחות בני בית וכאן כל בני ביתו אצלו מבחוץ ואין מי שמעיד עליו וכי תימא למה צריך להעיד עליו הא פשיטא דמום זה נפל בו מאליו שהרי כל בני ביתו עמו בחוץ ומי יטיל בו מום להכי קאמר ולא חיישינן שמא אחד מבני הבית נטמן וכולי פירוש אחד מבני הבית דלא מעלי כגון עבד ושפחה ונכרי או שמא חפר גומא וכו' שהרי אין כאן מי שמעיד עליו קמ " ל דלא חיישינן להא והכי איתא התם . והב " י תמה למה מצריך שיהא בני ביתו בחוץ דאפילו הם בפנים הלא קי " ל דבני ביתו נאמנים ושרי ליה מאריה דהלא מפורש בדברי רבי' דאתא לאשמועי' איפכא דלא מיבעיא כשבני ביתו בפנים דנאמנין אלא אפילו בני ביתו מבחוץ ואין שם מי שמעיד עליו אפ " ה לא חיישינן שמא נטמן שם אחד מבני בית כגון נכרי ועבד או שמא חפר גומא וכו' וכדפרישית :
Yoreh De'ah.314.4.1 לא היו מוחזקין בו שהוא בכור וכו' שם מימרא דר' אילעא ובגמרא אקשינן מאי קמ " ל דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ונאמן במגו דלא אמר בכור הוא תנינא האשה שאמרה א " א הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ומשני מה " ד התם הוא דאי בעיא לא אמרה אבל הכא דלא סגי דלא אמר דקדשים בחוץ לא אכיל אימא לא הפה שאסר הוא קמ " ל דאי משום הכי הוה שדי ביה מומא דניכר ואכיל ליה הלכך כיון דליכא אלא חששא הטיל בו מום אמרינן מה לי לשקר ופי' רש " י והיכא דאנן יודעין שהוא בכור ליכא למימר הכי דבע " כ אתא לקמן דאי הוה שחיט ליה בלא מומחה כיון דכ " ע ידעי שהוא בכור הוו חשדי ליה עכ " ל :
Yoreh De'ah.314.5.1 היו מוחזקין בו בבכור וכו' משנה שם נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה ובעל מום הוא :
Yoreh De'ah.314.6.1 ומ " ש ודוקא שאומר חכם פלוני וכו' כן כתב הרא " ש לשם וטעמא דכי אמר חכם פלוני לית ליה לאישתמוטי ועביד לאיגלויי לישאל לאותו חכם אם התיר בכור לאותו כהן ומילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי וה " א במשנה גבי דמאי דמייתי בגמרא אהך משנה דבכור מיהו קשיא לי דהא בגמרא קס " ד דטעמא דמתני' דנאמן הכהן הוי משום דכל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי ואסיקנא דלאו משום האי טעמא נאמן אלא טעמא הוי דלא נחשדו כהנים לאכיל קדשים בחוץ שהוא בכרת דאם לא הראהו לחכם איכא למימר בכור תם הוא השתא לפ " ז נאמן הכהן לומר הראיתיו לחכם והתירו לי ואע " פ שלא אמר חכם פלוני וכ " כ הרמב " ם להדיא בספ " ב דבכורות ונראה ודאי דהרא " ש לא נחלק אמומין שאינן מובהקין דאיכא למימר בהו שמא תם הוא דפשיטא דנאמן התם לומר הראתיו לחכם והתירו לי ואפילו לא אמר חכם פלוני דלא חשידי כהנים לאכול קדשים בחוץ וכדאסיקנא בגמרא גם מדברי הרמב " ם מבואר דלא אמר אלא במומין שאינן מובהקין דאין אנו יודעין אם מום זה שוחטין עליו את הבכור או אין שוחטין עליו דבהא ודאי אין חוששין שמא לא הראהו ושמא בכור תם הוא שלא נחשדו לשחוט קדשים מבחוץ מפני שהוא עון כרת והלכך נאמן הכהן אפי' לא אמר פלוני חכם אבל במומין מובהקין דליכא למימר שמא תם הוא ואכיל קדשים בחוץ דהכל יודעין שמום גמור הוא התם הוא דאינו נאמן אא " כ דקאמר הראתיו לחכם פלוני וכך מבואר מדברי הרא " ש בפסקיו דמחלק בכך והר " ר ירוחם כתב כך ע " ש הר " ר יונה ומביאו בספר בדק הבית ונראה דט " ס הוא שהרי רבינו כתב בשם הר " ר יונה בסמוך בהיפך אלא צריך להגיה הרא " ש במקומו והכי נקטינן ותימה רבה למה לא כתב רבינו חילוק זה המפורש בדברי הרא " ש ומוכח כך בסוגיא ובדברי הרמב " ם כדפרישית דאין בזה כלל מחלוקת :
Yoreh De'ah.314.7.1 י " א כשאומר חכם פלוני שהוא נאמן אפילו אין עדים מעידים וכו' נראה שהטעם דכיון דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי א " כ ודאי קושטא קאמר דחכם פלוני התיר לו השתא ודאי לא התיר לו החכם אא " כ העידו לפני החכם על המום שמעצמו נפל לו דאל " כ לא היה מתיר לו שהרי כל מום הראוי לבא בידי אדם הכהנים חשודים עליו ואין החכם מתיר לו אא " כ יעידו לפניו א " כ נמשך דכשאומר חכם פלוני התיר לי נאמן אפי' לא יביא עדים לפנינו שיעידו על המום אבל דעת רש " י והרמב " ם בסוף פ " ב דהלכות בכורות הוא כיון דאנן ידעינן דבכור זה ניתן לכהן בלא מום אף על גב דנאמן לומר חכם פלוני התירו לי חיישינן דילמא אמר לקמיה דחכם בכור זה נתן לי ישראל במומו ומשום הכי התיר לו החכם דנאמן הכהן בכך מטעם דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא וא " כ כיון דאנן ידעינן דלא ניתן לכהן במומו אלא מום זה נעשה ברשות כהן אינו נאמן לומר פלוני חכם התיר לי אא " כ מעידין עליו לפנינו שנפל בו המום מעצמו והכי נקטינן וכ " כ בש " ע כלשון הרמב " ם מיהו ודאי היכא דלא ידעינן דבכור זה ניתן לכהן בלא מום אף לרש " י והרמב " ם א " צ להביא עדים לפנינו שיעידו על המום דנאמן במגו דמה לו לשקר אי בעי אמר ישראל נתנו לי במומו :
Yoreh De'ah.314.8.1 וכן נאמן לומר על בכור שהוא בידו וכו' שם אמר רב יהודה אמר רב נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו מ " ט מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי . ומ " ש דוקא בדאמר ישראל פלוני כ " כ הרא " ש והכי משמע בגמרא דמייתי סייעתא לרב יהודה מהא דתנן בדמאי מאיש פלוני ה " ז נאמן אלמא דרב יהודה נמי לא אמר אלא באומר ישראל פלוני נתן לי במומו דומיא דמתני' דדמאי ואף על ע " ג דדחי תלמודא להך סייעתא מכל מקום מימרא דרב יהודה לא אדחייה ורב יהודה לא קאמר אלא באומר ישראל פלוני כדמוכח מדמייתי סייעתא למימריה ממתניתין דתנן מאיש פלוני נאמן וק " ל וכתב בית יוסף דהרמב " ם לא מצריך שיאמר ישראל פלוני וכ " כ בש " ע בסתם ולפעד " נ דמסתברא טעמא דהרא " ש ורבינו בזה הלכך אין להקל אא " כ דאמר פלוני ישראל נתן לי בכור זה במומו :
Yoreh De'ah.314.9.1 וכתב הר " ר יונה שאם הוא מום מובהק וכו' אדלעיל קאי שכתב דדוקא כשאומר חכם פלוני וכו' דאין זה אלא במומין שאין מובהקין לגמרי כגון הני מומין דמנה רבינו בסימן ש " ט דלאו כ " ע דינא גמירי דהוי מום כגון ב' ביצים בכיס אחד אי נמי ביצה אחת גדולה מחבירתה וכיוצא בזה מומין דאף ע " ג דניכר וגלוי הוא לכל מ " מ אינו ידוע לכל דאמום זה נשחט הבכור התם הוא דאינו נאמן לומר הראיתיו לחכם והתיר לי אלא א " כ דאמר פלוני חכם אבל מום מובהק לגמרי כגון נקטיה ידו ורגלו נסמית עינו לגמרי דהכל יודעין דמום גמור הוא נאמן לומר הראיתיו לחכם והתיר לי אפילו לא אמר פלוני חכם דודאי קושטא קאמר ותימה גדולה שהרי הרא " ש כתב בהיפך דבמומין מובהקין אינו נאמן אלא א " כ דאמר חכם פלוני ובמומין שאינן מובהקין נאמן בדאמר חכם סתם וכבר כתבתי דהכי נקטינן כדברי הרא " ש דהכי מוכח בדברי הרמב " ם והכי משמע סוגיא דתלמודא ודלא כהר " ר יונה ודו " ק : כתב ב " י . ומ " ש מום מובהק בזמן הזה מיירי דאין בכור נשחט אא " כ היה בו מום מובהק וכתב עוד שדעת הר " ר יונה כדעת הרמב " ם שא " צ שיאמר חכם פלוני עכ " ל ושרא ליה מריה אין דעת הרמב " ם כדעת הר " ר יונה אלא כדעת הרא " ש ואע " ג דלד " ה בזמן הזה אין בכור נשחט אלא במומין מובהקין דהיינו שהמום ניכר וגלוי לכל אפ " ה במומין מובהקין גופייהו איכא לחלק בין נקטעה ידו ורגלו וכיוצא בזה שהכל יודעים דבכור נשחט עליהן ובין שאר מומין מובהקין שאין הכל יודעין שעל מום זה נשחט הבכור וכדפרישית ודו " ק :
Yoreh De'ah.314.10.1 נאמן ישראל וכו' עד סוף הסימן פשוט הוא בס " פ כל פסולי המוקדשין :
Yoreh De'ah.314.11.1 ומ " ש הלכך ישראל שיש לו ספק בכור וכו' שם [ דף ל " ה ] אסיק רב נחמן דספק בכור שא " צ ליתנו לכהן דהמע " ה אלא ישראל מחזיקו אצלו וירעה עד שיסתאב ויאכל במומו לישראל א " צ להעיד עליו מן השוק אלא בעליו ישראל נאמן דהכהנים נחשדו על הבכורות ולא ישראל אפילו על שלהם לא נחשדו . ומ " ש ועל כן כתב הרמב " ם וכו' פירוש דכיון שידוע שמדקדק במעשיו רואין לו לבדו אפי' במום שאינו מובהק דהיינו דאין דינו ידוע לכל שנשחט בכור על מום זה אפי' הכי רואין לו לבדו ולא חשדינן ליה שלא יתננו לכהן דאילו באינו ידוע שמדקדק במעשיו אין רואין לו לבדו אלא במום מובהק פירוש דידוע לכל דשוחטין בכור עליו כגון שנקטעה ידו ורגלו ונסמי' עינו וכדפרישית בסמוך דבמום מובהק גופיה מחלק בין מובהק לגמרי דדינו ידוע לכל דנשחט עליו למובהק שאין דינו ידוע לכל דהא בע " כ אין בכור נשחט בזמן הזה אלא על מום מובהק :
Yoreh De'ah.315.1.1 ספק בכור וכו' משנה בפרק שני דבכורות רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים וכו' [ דף י " ז ]: ומ " ש ואם תקפו כהן וכו' פלוגתא דאמוראי הוא בפ " ק דמציעא והרמב " ם פסק כרב המנונא דתקפו כהן אין מוציאין מידו והרא " ש פסק כרבה וכרב חנינא דאמר לרבה תניא דמסייע לך וב " י נתן טעם לדעת הרמב " ם ע " ש מיהו בספר כ " מ כתב ע " ש תשובת הרשב " א סימן שי " א דהשיב פשיטותא של הלכה באמת כראה דלא כהרמב " ם אלא שהשתדל להראות פנים לדברי הרמב " ם ומהרא " י בפסקיו סימן קס " ו פסק כהרא " ש והכי נקטינן וכן כתב הרב בהגהות ש " ע :
Yoreh De'ah.315.2.1 בכור שהוא טומטום וכו' בס " פ על אלו מומין משנה וברייתא פליגי בה תנאי ופסק הרא " ש כרב חסדא דאמר לכ " ע טומטום ספיקא הוי ולא פליגי אלא באנדרוגינוס ומפרש תלמודא אליבא דרב חסדא דה " ק במטיל מים בזכרות כ " ע לא פליגי דזכר הוי ובעי למיתביה לכהן כי פליגי במטיל מים במקום נקבות והלכה כת " ק דחיישינן שמא נהפכה זכרותו לנקבותו דהואיל ואשתני לענין טומטום אשתני דנהפכה זכרותו לנקבותו וכיון דספיקא הוא יאכל במומו לבעליו וכתב ב " י דאיכא לתמוה אמ " ש הרמב " ם דבמטיל מים במקום זכרות נמי ספיקא הוא ובסוגיא משמע דלכולי עלמא זכר הוא ובספר כסף משנה כתב יישוב על זה ע " ש בפ " ב דבכורות ומיהו בש " ע פסק כהרא " ש :
Yoreh De'ah.315.3.1 ומ " ש ואנדרוגינוס כתב הרמב " ם שהוא חולין גמורים וא " א הרא " ש ז " ל כתב שהוא ספק וכו' מה שקשה על זה משאר דברי רבינו בכמה מקומות מספרו נתבאר בס " ד בה' מילה סי' רס " ה ע " ש :
Yoreh De'ah.315.4.1 מבכרת שיצאה מליאה וכו' ברייתא בפ' המפלת ( דף נ " ט ) ומפרש בגמרא דה " ט דאע " פ דרוב בהמות ולד מעליא ילדן והאי פשוט הוא איכא למימר נמי רוב יולדות מטנפות יום אחד קודם לידה כעין גלייר " א וזו הואיל ולא טינפה אימא רוח הפילה והבא אחריו בכור מעליא הוא הילכך ספק הוא ויאכל במומו לבעלים ולא לכהן דהמע " ה ופי' רש " י דמיירי שחזרה בו ביום ריקנית וכ " כ התוס' וכגון שלא שהתה הבהמה בחוץ דאם שהתה אימור טנפה וילדה :
Yoreh De'ah.315.5.1 רחל שילדה מין עז וכו' משנה פרק ב' דבכורות [ דף ט " ז ] ובפ " ק [ דף ה' ] מה " מ אמר רב יהודה דאמר קרא אך בכור שור עז שיהא הוא שור ובכורו שור וכו' יכול אפי' יש בו מקצת סימנים ת " ל אך חלק דכל אכין ורקין שבתורה למעט :
Yoreh De'ah.315.6.1 ומ " ש ומיהו חשוב בעל מום לישחט עליו הכי אסיקנא בפ " ק ( דף ג' ) דמשום שינוי הוי מומא והכי נמי הוי שינוי דבצמרו הוא דומה לעז אבל טומטום לא הוי שינוי בגוף הבכור אלא שהזכרות מכוסה הוא :
Yoreh De'ah.315.7.1 רחל בת רחל וכו' בפ " ב ( דף י " ז ) תניא רחל בת עז ועז בת רחל ר " מ מחייב וחכמים פוטרים ואסיקנא דפלוגתייהו ברחל בת רחל בת עז ואיבעית אימא ברחל בת עז בת רחל וכיון דהלכה כחכמים בכל ענין פטורין מן הבכורות :
Yoreh De'ah.315.8.1 פרה שילדה מין חמור וכו' משנה פ " ק דבכורות ( דף ה' ) פרה שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין סוס פטור מן הבכורה וכתב הרא " ש ה " ה חמורה שילדה כמין פרה וכו' ולי נראה דגרסינן במתני' חמורה שילדה כמין פרה וכו' וע " ש :
Yoreh De'ah.315.9.1 ומ " ש ואם דומה לאם במקצת סימנין פרה שילדה כמי' חמור שם ( דף ו' ) בעיא דאיפשיטא באת " ל כיון דאידי ואידי בני מיקדש בבכורה קדוש אבל פרה שילדה כמין סוס וחמורה שילדה כמין סוס לא איפשיטא ואזלינן לחומרא הילכך בפרה שילדה כמין סוס דספק קדושת הגוף היא אסור בגיזה ועבודה ונאכל במומו לבעלים וחמורה שילדה כמין סוס דספק קדושת דמים היא מפריש טלה לפדיון ומחזיקו לעצמו כדלקמן בסימן שכ " א כ " כ הרא " ש לשם ואחריו נמשך רבינו אלא שהשמיט מלפרש דבפרה שילדה כמין סוס אסור בגיזה ובעבודה גם מ " ש סוס או גמל לא היה צריך לפרש או גמל דמהיתיתי לחלק בין סוס לגמל אידי ואידי טמאין ואין לה קרנים ופרסותיהם קלוטות אלא היה לו לומר או חזיר שפרסותיו סדוקות ובגמרא לא הזכירו אלא סוס ולא גמל ולא חזיר ואפשר דרבי' לא בא אלא לבאר דסוס דנקט תלמודא לאו דוקא דה " ה גמל או מין אחר :
Yoreh De'ah.315.10.1 בהמה דקה שטנפה וכו' משנה רפ " ג דבכורות ( דף י " ט ) סימן הולד בבהמה דקה טינוף וכו' [ ובד' כ " א ] ה " ד טינוף אמר רבא נעצר רחמה ונמוק העובר ושמואל אמר פולטת אבעבועות של דם וצריך להראותו לחכם חכם מנא ידע א " ר פפא רועה חכם לידע אם עובר היה ותפטור מן הבכורה ובהמה גסה שהפילה שליא וכו' שם במשנה רפ " ג סימן ולד בגסה שליא ומ " ש והשליא עצמה וכו' משנה ס " פ בהמה המקשה המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים ימפרש בגמרא דה " ט אע " ג דאין שליא בלא ולד אפ " ה כיון דספק זכר ספק נקיבה היא ונקיבה לא קדשה ואת " ל זכר שמא נדמה היה רחל שילדה כמין עז או עז שילדה דומה לרחל דלא קדיש והו " ל זכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן :
Yoreh De'ah.315.11.1 שפעה חררת דם וכו' משנה פ " ג [ סוף דף כ " א ] ראב " י אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם ה " ז תיקבר ופטורה מן הבכורה ומפרש בגמרא כדי לפרסמה שהיא פטורה מן הבכורה דאין הכל יודעין שחררת דם מחזקינן ליה בולד מה שאין בשליא דמשליכה לכלבים וא " צ לפרסם דהכל יודעין שאין שליא בלא ולד :
Yoreh De'ah.315.12.1 בכור שכרכו בסיב וכו' עד סוף הסימן הכל בפרק בהמה המקשה ( חולין דף ע' .):
Yoreh De'ah.316.1.1 הלוקח בהמה מהנכרי וכו' משנה רפ " ג דבכורות פליגי בה תנאי ופסק כר " ע דאמר אפי' עז שילדה ברשות ישראל בתוך שנה ראשונה ורחל ילדה בתוך שתי שנה ופרה ילדה בתוך ג' שנה דקודם לכן ודאי לא ילדה אפ " ה הוי ספק דחיישינן בדקה שמא טינפה בעודה ברשות הנכרי ובגסה חיישינן שמא הפילה שליא ברשות הנכרי ונמצא שכבר נפטרה מן הבכורה אע " פ שעדיין לא ילדה :
Yoreh De'ah.316.2.1 ומ " ש ואפי' אם הנכרי מל " ת כ " כ התוס' לשם [ בדף כ " א ] בד " ה אשתבוחי משום דנכרי להשביח מקחו אומר כן דכבר ביכרה ולא תסתכן בלידה ודהכי משמע מפירש " י וכ " כ הרא " ש לשם :
Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .