← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 4,053 sections
Yoreh De'ah.294.6.1 ומ " ש אבל בעלים והלולבים ומי גפנים משנה שם ואיכא לתמוה דהא חשיב נמי סמדר ופי' הרמב " ם במשנה שהוא הפרח שיוצא ממנו הבוסר ואמאי השמיטו רבינו ואפשר דבמשנה תני רבי יוסי אומר הסמדר אסור מפני שהוא פרי נסתפק רבינו שמא הלכה כר' יוסי לחומרא אבל הרמב " ם כתב במשנה דאין הלכה כר' יוסי וכן פסק בחיבורו סוף פ " ט דהלכות מ " ש וצ " ע באשיר " י הלכות ערלה : כתב הרמב " ם בפי' המשנה אבל הבוסר עצמו הכל מודים שהוא פרי ופשוט הוא :
Yoreh De'ah.294.7.1 הביונות והקפריסין והתמרות של צלף וכו' מבואר בר " פ כיצד מברכין . ומ " ש אבל בח " ל אביונות חייבין והקפריסין והתמרות פטווין כצ " ל ובמקצת ספרי הדפוס כתוב איפכא והוא טעות מפורסם :
Yoreh De'ah.294.8.1 ואלו שלש שנים וכו' מבואר בפ " ק דר " ה [ דף י' ] אליבא דר' יוסי ורבי שמעון דלקליטה צריך שתי שבתות דהיינו י " ד יום ואחר הקליטה כשגדל האילן ל' יום בסוף השנה עד ר " ח תשרי ל' יום בשנה חשיב שנה ובר " ה מונה שנה שנייה לערלה דהיינו מ " ד יום :
Yoreh De'ah.294.9.1 והאידנא שאין יכולין להעלותם לירושלים פודין אותם אחר שיגמרו ויתלשו וכו' משמע שאין פודין אותם במחובר לכתחלה וכ " כ רמב " ם בפ " ט מה' מ " ש וה " א בתוספתא וכתבוה התוספות בפרק מרובה ( בבא קמא דף ס " ט ) וכ " כ הרא " ש והר " ר יונה בר " פ כיצד מברכין וכתב עוד הר " י ויש שטועין ופודין במחובר כדי שיוכלו לאכול מהם קודם הבציר וזה אינו כלום שבפירוש מוכיח במסכת ערכין שצריך שיעשו הפדיון בתלוש עכ " ל והב " י הרבה להקשות דאינו טעות אלא שרי אפילו לכתחלה לפדות במחובר כדמוכח בפרק בתרא דמעשר שני דתנן הצנועים מניחין את המעות וכו' דמייתי לה בפ' מרובה לשם וכבר כתב ב " י הוא עצמו דחיית ראיה זו דההיא דצנועים משום תקנה הוא דחוששים שמא אוכלים ממנו עוברי דרכים בלא פדיון שרינן לפדות אותו במחובר כדי לסלק ידי אדם מן העבירה אבל אלו שפודין במחובר כדי שיוכלו לאכול מהם קודם הבציר אין להתיר לכתחלה כיון שאין בקיאין בשומא בעודו מחובר דמי מכריח אותם לאכול מהם קודם הבציר לא יאכלו קודם הבציר ולא יפדו אותם במחובר ומה שכתב בית יוסף דה " נ איכא למימר דהנך דפודין במחובר מש " ה עבדי הכי כדי שלא יכשלו הלשון שכתב הר " ר יונה שפודין במחובר כדי שיוכל לאכול מהם קודם הבציר אין לו משמעות אחר אלא שיוכלו הם עצמם לאכול מהם ולכך כתבו שהם טועים ומה שהקשה ב " י מהא דתנן התם כיצד פודין נטע רבעי מניח את הסל ע " פ ג' וכו' לא קשה מידי דהתם נמי דוקא משום כדי שלא יכשלו והך משנה מפרש למה ששנה מקודם והצנועים מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה ( פי' לכשיהיה נלקט כדמפרש במרובה ) יהא מחולל על המעות האלו וקאמר השתא כיצד פודין הצנועין וכו' דלעיל דלא כמו שהבין ב " י דהצנועים פודים אפילו בלא שומא ומ " ש עוד ב " י דבההיא דצנועים א " א לדעת כמה אכלו העוברים ושבים וכו' הוא תימה דהלא אין פודין לתקן על מה שאכלו כבר דפשיטא דאין פדיון מועיל לזה אלא על מה שיאכלו אח " כ וכדאמר בפ' מרובה לא תימא כל הנלקט מזה אלא אימא כל המתלקט מזה ומ " ש ב " י דהאידנא דנפדי' בשו " פ אין לנו לדקדק בשומא וכו' לא נהירא דאיכא למימר מהרה יבנה המקדש ויאמרו אשתקד מי לא היו פודין במחובר כו' הלכך נראה דאין לפדות לכתחלה אפי' ע " פ ג' אא " כ דומיא דצנועים משום שלא יכשלו וכמשמעות כל הפוסקים גם בש " ע כתב כך ולא נסמך על מ " ש כאן להקל כתב ה " ר יונה בר " פ כ " מ דהא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על ש " פ מחולל דיעבד אבל לכתחלה לא דוקא בארץ אבל בח " ל אפילו לכתחלה והשיג עליו ב " י דבזה " ז אפילו בארץ מחללין לכתחלה על ש " פ ומה שהביא ראיה מהך דערכין דס " פ המקדיש שדהו דמחלק בין ח " ל לארץ לא הוזכר חילוק זה אלא לענין שדה החרם לא לענין נטע רבעי עכ " ל ואפשר ליישב דדעת ה " ר יונה כדעת הגאונים דמהך דערכין למדינן לכל דוכתח כדכתב רבינו בח " מ סימן צ " ה ס " ד בשם גאונים הא דאין נשבעין על הקרקעות דוקא בארץ אבל בח " ל נשבעין מן התורה עליהן דחשובין כמטלטלין וסמכו על הך דערכין דאמר הכי לגבי חרמים וה " ה לכל דוכתי אלא דהראב " ד כתב דחרמים שאני אבל דעת ה " ר יונה כדעת הגאונים :
Yoreh De'ah.294.10.1 ערלה נוהג בכל מקום וכו' נראה דהא דצריך לאורויי הכא דבארץ הוא מן התורה ובח " ל הל " מ ואע " ג דהל " מ הוי נמי מן התורה ומשום הכי בעלמא לא צריך לפרש דזה מן התורה וזה הל " מ אפ " ה כאן צריך לפרש משום דכאן כך נאמרה הל " מ דספיקה מותר ודאי אסור אבל בארץ דהוי מה " ת ספיקה כמי אסור וה " א בספ " ק דקידושין ומביאו ב " י וז " ש רבינו הלכך בא " י ספיקה אסור וכו' כלומר כאן לא הוצרכו לומר שזה מן התורה וזה הל " מ אלא כדי להורות שהלכך בא " י ספיקה אסור ובח " ל ספיקה מותר והב " י לא נתיישב לו הלשון ולא קשיא כלום :
Yoreh De'ah.294.11.1 ומ " ש כיצד כרם וכו' ה " א בספ " ק דקידושין [ סוף דף ל " ח ] לרבי יוחנן דקי " ל כמותו דערלה בח " ל הל " מ וספיקה מותר דאפילו כרם שיודע שיש בו גם כן נטיעות ילדות של ערלה וענבים הובאו מאותו כרם מותרים מספק ותלינן דנבצרו מזקנות והא דכתב רבינו ענבים נמכרים חוצה לה משם רבותא דאיסורא דא " י נקט הכי דאע " פ דאיכא למימר מכרם אחר הובאו שאין בו ערלה אפ " ה אסורין בארץ ישראל אבל בח " ל מותר אפי' רואה שהובאו מכרם שיש בו ודאי ערלה ואצ " ל דמותר בנמכר חוצה לה דאיכא למתלי דהובאו לכאן מכרם שאין בו שום ערלה :
Yoreh De'ah.294.12.1 ומ " ש רבינו רק שלא יראה שנבצרו מנטיעות של ערלה דמשמע דבאינו יודע דשהן של ערלה אפילו רואה שנבצרו מותר לכאורה אין הלשון מכוון דהא רבינו ס " ל דאפילו באינו יודע נמי אסור אם רואה שהנכרי בצרם כמו שיתבאר בסמוך אלא רצונו לומר רק שלא יראה שנבצרו מנטיעות שאפשר שהן של ערלה . ומ " ש ואצ " ל כרם שהוא ספק ערלה פי' דלא אתחזק שיש בו נטיעות ילדות של ערלה ואיכא למימר דכולם זקנות הם דעברו עליהם ג' שנים וליכא הכא ערלה כלל דפשיטא דמותר ומיהו כל זה דוקא בספק ערלה אבל בספק כלאי הכרם אפילו רואה שהנכרי לוקט משם מותר כיון שהוא ספק אם נזרעו לשם הזרעים באיסור ואינו אסור אא " כ שהישראל לוקט מן הספק בידים וכמ " ש רבינו להדיא לקמן בריש סי' רצ " ו גם בפירש " י בקידושין סוף [ דף ל " ח ] צריך לפרש לפי דעת רבינו דמ " ש רש " י ובלבד שלא יראנו ישראל כשהוא לוקט מן הערלה רצונו לומר ממה שהוא ספק ערלה וכן מ " ש כרם הנטוע ירק שזרע ירק בין הגפנים דהו " ל כלאי הכרם ר " ל שזרע ירק בין הגפנים ואיכא ספק אם נזרעו באיסור דה " ל כלאי הכרם אבל הר " ן הבין מפי' רש " י במה שכתב לשון זה דאף על פי שהם ערלה ודאי או כלאים ודאי כל שאינו לוקט או אינו רואה את הנכרי לוקט מותר ואין כן דעת רבינו אלא היכא דהוא ערלה ודאי או כלאי הכרם ודאי אין לו היתר אכילה על ידי לקיטת הנכרי אף על פי שאינו רואה אותו לוקט אכן דברי הרמב " ם צ " ע שכתב בפרק י' מהמ " א וז " ל ספק ערלה וכלאי הכרם בא " י אסור בסוריא והיא ארצות שכבש דוד מותר כיצד היה כרם ערלה וענבים נמכרות חוצה לו היה ירק זרוע בתוכו וירק נמכר חוצה לו שמא ממנו הוא זה שמא מאחר בסוריא מותר ובח " ל אפי' ראה הענבים יוצאות מכרם ערלה או ירק יוצא מן הכרם לוקח מהן והוא שלא יראה אותו בוצר מן הערלה או לוקט הירק בידו . כרם שהוא ספק ערלה או ספק כלאים בא " י אסור ובסוריא מותר ואצ " ל בח " ל עכ " ל ואיכא לתמוה דכיון דקי " ל כעולא אמר ר' יוחנן דערלה הלכה למשה מסיני ושני לן בין ספק ערלה לכלאי הכרם אמאי השוה אותן הרמב " ם וקושיא זו כתבה הר " ן ע " ש הרמ " ך ותירצה וב " י השיג על הר " ן וכתב יישוב אחר על צד הדוחק ולפע " ד נראה פשוט דעת הרמב " ם מדהשיב ליה רב יהודה לעולא בריתחא הא א " ל שמואל לרב ענן תני או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט מר בריה דרבינא מתני ליה לקולא זה וזה יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד אלמא דפשיטא להו לכולהו אמוראי דדין כלאים כדין ערלה ולא מפלגינן בינייהו כלל אלא זה וזה שוין וא " כ ודאי אף דר' יוחנן לא שני לן בין ספק ערלה לספק כלאים דלא כדקס " ד דעולא והלכך בא " י אפילו נמכרות חוצה לו אסור ובסוריא מותר אבל בח " ל אפי' ראה ענבים יוצאות מכרם ערלה וכו' לוקח מהן דאכתי איכא ספק שמא ענבים אלו מכרם אחר הובאו מקמי הכי לכרם זה ועכשיו הם שיוצאות מכרם זה אבל אין ענבים אלו גדלו בכרם זה וכן ירק זה ממקום אחר הובא מקמי הכי לכרם זה ועכשיו הם יוצאות מכרם זה אבל אין ירק זה גדל כאן בכרם זה ואע " פ שהוא ספק רחוק תלינן לקולא דגדולה מזו אמרו ספק לי ואנא איכול אבל כשהוא רואה שהנכרי בוצר מן הערלה בידו וכן הנכרי לוקט הירק בידו אין כאן ספק אלא ודאי ערלה הוא וודאי כלאי הכרם הוא ואסור ולפ " ז פסק הרמב " ם לחומרא דתנינא זה וזה יורד ולוקח דכיון דשמואל נסתפק וקאמר תני או זה וזה יורד ונוקח או זה וזה יורד ולוקט תפסינן לחומרא ולא כמר בריה דרבינא דמתני לקולא ולפ " ז מעולם לא עלה ע " ד הרב רבינו משה בר מיימוני להתיר כשהוא ודאי ערלה או ודאי כלאי הכרם כמו שהבין הר " ן מדברי הרמב " ם ומפירוש רש " י גם הבית יוסף הבין כך בדברי הרמב " ם להתיר ודאי ערלה וודאי כלאי הכרם והאריך בדוחקים לפרש מתני' דערלה על פי הבנה זו ברמב " ם ולא נהירא גם תימה גדול לפרש להתיר ודאי ערלה וודאי כלאי הכרם דהא בגמרא קאמר ספק לי ואנא איכול רב אויא ורבה בר בר חנן מספקי ספוקי להדדי אלמא דלא שרינן אלא ספיקא אבל ודאי אסור הלכך דברי רבינו בהבנת הסוגיא ופירש " י והרמב " ם הוא עיקר דאי אפשר לפרש שום היתר אלא בדאיכא ספק ואפילו הוא ספק רחוק אבל לא ודאי ערלה וודאי כלאי הכרם וכך הוא משמעות לשון הש " ע וכך פסק בתשובה שהובאה במרדכי סוף פרק קמא דקידושין המתחלת שאלו על כרם והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.294.13.1 חבית של יין עובדא בפרק לא יחפור ( בבא בתרא דף כ " ד ) הקשו התוספות ליתסר משום י " נ דרובא דעלמא נכרים נינהו ( כלומר והגנב היה נכרי ונסכו ) וי " ל דרוב גנבי ישראל ע " כ לשונו ואיכא לתמוה דאפילו את " ל דגנבו ישראל מכל מקום יש לחוש דגנבו מכרם של נכרי והוה י " נ לכן נראה דהכא מיירי דאיכא כרמים של ישראל רבים משל נכרים ושרי אפילו בשתייה וע " ל בסימן קכ " ע פסק כך רבינו להדיא . אבל הרמב " ן בפ " י מהלכות מ " א כתב דהך חבית לא שרי אלא בהנאה אבל בשתייה אסורה וכ " כ הרמב " ן בחידושיו לב " ב בשם ר " ח ומביאו בית יוסף והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.294.14.1 ישראל ונכרי שיש להם שדה בשותפות וכו' סוף פרק קמא דע " ז עובדא דהני מוריקאי דאתו לקמיה דרבא שרא להו דמפרש לשם דשתילי ערלה הוו ומפרש רש " י והרא " ש דרבא התיר אפי' לא התנו מעיקרא דאיסור שליחות ליכא דגם הישראל מותר בעבודת שני ערלה ואי משום דישראל אוכל כנגדן ונהנה מפירות שני ערלה שנתן הישראל חלקו בהם לנכרי כדי שיתן לו כנגדן בשני היתר כיון שהישראל אינו עובד הגפן בשני ערלה אין לו לישראל כלום בפירות כי אם לנכרי שכן מנהג השתילין בשעה שהוא עובד אוכל פירות בשכר עמלו ואין לשותפו חלק בפירות אבל הרמב " ם בפ " י מהלכות מ " א מפרש דרבא לא שרי אלא בהתנו מעיקרא דנמצא אין לו לישראל כלום בפירות שני ערלה אבל בלא התנו דכבר זכה הישראל בחציין של פירות גם בשני ערלה ואם יאמר לנכרי טול אתה חלקך בשני ערלה ואני בשנים של היתר נמצא שנוטל הישראל חליפי ערלה ואסור . וכן אפי' התנו מתחלה אם באו לחשבון כו' ה " ז גם כן כמחליף פירות של ערלה ואסור ומשמע מדבריו לשם דדוקא בהתנו מתחלה ג " כ בזה שיבאו לחשבון וכו' אבל אם לא התנו מתחלה אלא שהנכרי יאכל שני ערלה וישראל יאכל ג' שנים משני היתר כנגדן א " כ מדינא אין שם חיוב חשבון הלכך אפילו באו לחשבון אין שם איסור דמתנה היא זו שמוותר הנכרי כנגדו שיאכל ישראל כנגד אותן הפירות שאכל נכרי בשני ערלה ורבינו קיצר במובן גם בש " ע כתב בקצרה . כתב בספר בדק הבית דהרשב " א בתשובה כתב ע " ש הראב " ד דמותר למכור פירות ערלה שלא באו לעולם דאינו מוכר אלא מקום עצים ועצי ערלה שרו בהנאה עכ " ל וכן כתב בש " ע :
Yoreh De'ah.294.15.1 אחד הנוטע גרעין וכו' זהו לשון הרמב " ם בפ " י מהלכות מעשר שני וה " א בת " כ פרשת קדושים פ " ג נטע יחור מניין ת " ל כל עץ :
Yoreh De'ah.294.16.1 ומ " ש ואחד המרכיב ייחור באילן אחר פירוש שחתך ייחור מן האילן והרכיבו באילן אחר אבל אם לא חתכו אלא מתח הייחור מן האילן הזקן והרכיבו באילן אחר ועיקר הייחור מעורה באילן הזקן הרי זה פטור וכן מבואר ממה שכתב רבינו בסמוך בדין המבריך דכל זמן שהוא מחובר חשיב כאחד מענפיו והוא הדין במרכיב דמאי שנא וכן מבואר ברמב " ם לשם :
Yoreh De'ah.294.17.1 אף על פי שמנהג עובדי אדמה להבריך וכו' עיין בתרומת הדשן סימן קצ " ג שכתב עוד היתר לזמנינו זה שמבריכים בדרך אחר ממה שהבריכו מלפנים :
Yoreh De'ah.294.18.1 אילן שנקצץ וכו' דעת הרמב " ם לפסוק כחכמים שאומרים עד שיגמום מעם הארץ כדאיתא בירושלמי ודעת הרא " ש דהלכה כראב " י בירושלמי דמשנתו קב ונקי דעד טפח תייב וכדתנן פרק קמא דערלה גם ר " ש סבר כראב " י ועיין בבית יוסף :
Yoreh De'ah.294.19.1 אילן שעקרו רוח או שטפו נהר וכו' משנה פ " ק דערלה אילן שנעקר והסלע עמו שטפו נהר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב נעקר הסלע מצדו או שזעזעתו המחרישה או שזעזעו ועשאו בעפר אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב ומשמע ממה שכתב הרא " ש בהלכות ערלה דרישא לא איצטריך אלא לא זו אף זו קתני דלא מיבעיא היכא דנעקר ממקומו ונתקיים במקום אחר דהוה ליה כנטיעה חדשה אלא אפילו נשאר במקומו ונתגלו שרשיו בענין שאין יכול להתקיים מסלעו וממקורו אם לא שיוסיפו עליו עפר חייב בערלה עכ " ל מיהו נראה ודאי דרישא נמי איצטריך לאורויי דאם יכול לחיות בעפר הראשון דפטור אע " ג דהו " ל נטיעה חדשה ואיכא לתמוה אדברי רבינו שלא כתב אלא הרישא ולא כתב הסיפא לאורויי דאפילו נשאר במקומו נמי חייב אם אינו יכול לחיות מהעפר הראשון וכמ " ש הרא " ש וכ " כ הרמב " ם בפ " י מהלכות מעשר שני ואפשר דס " ל לרבינו דממ " ש בסמוך אילן שנעקר ונשאר משרשיו מחובר אפילו כעובי המחט וכו' נשמע מכללו דאם לא נשאר כעובי מחט אפשר דאינו יכול לחיות בלא תוספת עפר וחייב ואם כן כ " ש היכא שנעקר לגמרי וידוע דאינו יכול לחיות בלא תוספת עפר דחייב אע " פ שנשאר במקומו ולכך קיצר ולא כתב הסיפא דמהך בבא דכעובי מחט שמעינן נמי להך סיפא :
Yoreh De'ah.294.20.1 אילן זקן שנעקר וכו' פרק קמא דערלה תנן בריכה שנפסקה והיא מליאה פירות אם הוסיף במאתים אסור פי' שלקח ענף מלאה פירות מאילן זקן והרכיבו בילדה אם הוסיף האיסור א' ממאתים על היתר אסור וכתב הרא " ש וכן אילן זקן שנעקר וכו' כלומר לא מיבעיא בענף מליאה פירות וכו' דאסור אלא אף באילן זקן וכו' נמי אסור אם הוסיף במאתים ורבינו כתב איפכא לומר דלא מיבעיא באילן זקן וכו' דאם לא הוסיף במאתים דמותר אלא אפילו בענף מליאה פירות וכו' נמי מותר אם לא הוסיף במאתים :
Yoreh De'ah.294.21.1 ומ " ש אבל אם הרכיב ענף מלאה פירות של ערלה וכו' מימרא דר' אבהו א " ר יוחנן בפרק הנודר מן הירק ( נדרים דף נ " ז ) הקשה ב " י למה שינה רבינו וכתב תחלה דין אילן זקן שכתבו הרא " ש ואח " כ כתב או שלקח ענף וכו' השנוי במשנה ע " כ ולפע " ד נראה פשוט שכתב לדין ענף באחרונה כדי לכתוב אח " כ אבל אם הרכיב ענף מלא פירות של ערלה כו' ואם היה כותב דין ענף בראשונה ואח " כ דין אילן זקן לא היה מתיישב לשון אבל אם הרכיב ענף מלא פירות של ערלה וכו' שלא היה חוזר אאילן זקן דסמיך ליה אלא אדין ענף שכתב בתחלה וק " ל . ובש " ע כתב דין ענף בתחלה ובסוף ובחנם הוסיף בבא שלימה :
Yoreh De'ah.294.22.1 הנוטע עץ מאכל ואין דעתו לצורך אכילה וכו' משנה ריש ערלה . ומ " ש והוא שיהא ניכר וכו' ירושלמי כתבו הרא " ש ופירשו כמו שכתב רבינו וכתב ב " י אבל הרמב " ם השמיט הירושלמי הזה ואפשר שהוא ז " ל מפרש דרבי זעירא לא קאמר שצריך שישנה סדר נטיעתן אלא ה " ק כיון שדרך לשנות סדר כטיעתן מותר ואפילו לא שינה כשינה דמי עכ " ל ותמה אני אם יצאו דברים אלו מתחת קולמסו אבל דעת הרמב " ם ברור וופשוט כפי הנוסחא בירושלמי שבידינו היום וז " ל מת " ל ונטעתם כל עץ מאכל את שהוא למאכל חייב לסייג ולקורות ולעצים פטור תני רשב " ג אומר בד " א בזמן שנטע לסייג ולקורות ולעצים דבר שהוא ראוי להם נטע דבר שאינו ראוי להם חייב . יאות ארשב " ג מה טעמון דרבנן אמר רבי זעירא במשנה סדר נטיעתן לעצים בריצף וכו' ופירושו מבואר דקס " ד דרשב " ג פליג וקאמר היכא דנטע דבר שאינו ראוי כלל לא לסייג ולא לעצים ולא לקורות דחייב דאם היה פטור א " כ עקרת תורת ערלה מן התורה דכל אחד יטע כל נטיעותיו לשם אלו הדברים ויהא פטור מדין ערלה ומשום הכי קשיא ליה יאות ארשב " ג מה טעמון דרבנן דפליגי דאף בדבר שאינו ראוי להם כלל נמי פטור ומשני רבי זעירא דרבנן נמי ל " פ בדבר שאינו ראוי להם כלל דפשיטא דחייב כי פליגי במשנה סדר נטיעתן וכו' דלרשב " ג אינו פטור אלא במשנה לעצים בריצף לקורות במשפה לסייג מקום הסייג מוכיח עליו הא לאו הכי חייב ואע " ג דראוי הוא לסייג ולקורות ולעצים אבל לרבנן אפילו אינו משנה נמי פטור כיון שראוי להם וכיון דרשב " ג פליג בברייתא אדרבנן לית הלכתא כרשב " ג ולהכי פסק הרמב " ם כרבנן דכל שדעתו בשעת נטיעה לסייג ולקורות ולעצים פטור מערלה ולא היה צריך לפרש שיהא דבר הראוי להם דהא פשיטא הוא דאל " כ עקרת תורת ערלה מן התורה ולפע " ד דהכי עיקר כהרמב " ם אלא דבש " ע כתב להחמיר כדברי הרא " ש ורבינו :
Yoreh De'ah.294.23.1 ומ " ש ואפילו אם צדו האחד וכו' משנה שם ומ " ש בין תחתון בין עליון ירושלמי פליגי בה אמוראי ופסק כמ " ד אפילו תחתון למאכל ועליון לצורך אחד מאלו העליון פטור ואף על גב דהעליון גדל מתוך האיסור של תחתון אמרינן גדולי היתר מעלין את האיסור ולא קשה מהך דלעיל בסמוך דבענף מלא פירות של ערלה וכו' שאין גדולי היתר מבטלין האיסור דשאני התם דפירות ערלה היו ניכרים קודם שגדל ההיתר אבל הכא שהפירות גדלים בבת אחת מתוך ההיתר ומתוך האיסור הו " ל כמו זה וזה גורם ומותר כל זה כתב ב " י ע " ש :
Yoreh De'ah.294.24.1 ואם חישב עליו וכו' עד או אתרוג חייב הוא לשון הרא " ש בהלכות ערלה ומהירושלמי למדו וכ " כ הרמב " ם בפ " י מהלכות מעשר שני :
Yoreh De'ah.294.25.1 הנוטע בתוך שלו וכו' שם במשנה הנוטע לרבים חייב ורבי יהודה פוטר ומפרש בירושלמי הנוטע לרבים חייב בנוטע בתוך שלו כלומר נטעו בשלו לצורך רבים והלכה כת " ק ובפרק כ " ש ( ריש דף כ " ג ) מפרש טעמא דסברי לכם להביא את הנטוע לרבים גם התוס' כתבו לשם לא כמו שפירש הקונטרס כגון הנוטע באם הדרך לכל עובר אלא נטוע ברה " י לצורך רבים דמדקתני פרק קמא דערלה הנוטע לרבים חייב ורבי יהודה פוטר והדר קתני הנוטע ברה " ר וכו' מדקתני בתרי בבי ש " מ תרי מילי נינהו עכ " ל וכ " כ הרמב " ם לשם :
Yoreh De'ah.294.26.1 ומ " ש בשם הרמב " ם בד " א בא " י אבל בח " ל פטור טעמו דהך לכם להביא את הנטוע לרבים לא כתיב אלא בנוטע בארץ והכי משמע בירושלמי דמקשה מדאמר ירושלים אינו מטמא בנגעים והכא קאמר נטעו לרבים חייב אלמא דמפרש נטעו לרבים שנטעו בירושלים שהיא להרבה בני אדם ומשני תמן ובא אשר לו הבית פרט לירושלים שהיא לכל השבטים ברם הכא ונטעתם מ " מ גם הרא " ש כתב דבירושלמי מוקי פלוגתייהו בנוטע ברה " י והוא של הרבה בני אדם כגון בירושלים עד כאן לשונו וניחא השתא דכתב הרמב " ם בד " א בא " י אבל בח " ל פטור נ " ל :
Yoreh De'ah.294.27.1 הנוטע בר " ה לצורך עצמו במשנה שנינו בסתם הנוטע בר " ה וכן כתב הרמב " ם בסתם אלא דהרא " ש מפרש הנוטע בר " ה לצורך עצמו ונראה ודאי דכי היכי דרישא הנוטע לרבים אשמועינן רבותא אפי' נוטע בתוך שלו לצורך רבים ואצ " ל בתוך שלו לצורך עצמו הכי נמי הנוטע בר " ה לצורך עצמו אשמועינן רבותא ואצ " ל בר " ה לצורך רבים דפשיטא דחייב דקרינן ביה טפי וכי תבואו אל הארץ ונטעתם לכם אלא אפי' בר " ה לצורך עצמו נמי חייב :
Yoreh De'ah.295.1.1 כתיב את חקותי תשמורו וגו' מה בהמתך אפי' בח " ל וכו' בסוף פרק קמא דקידושין [ דף ל " ט ] פי' מה בהמתך בהרבעה אפי' בח " ל דהא חובת הגוף הוא אף שדך דומיא דבהמה דבר המסויים והיינו הרכבה אפי' בח " ל לוקין עליה דבר תורה : ומ " ש והאי שדך לא תזרע לאו בכלאי זרעים איירי כו' נראה דה " ק דלא תעלה על דעתך דשדך לא תזרע מיירי בין בהרכבת האילן ובין בכלאי זרעים דתרווייהו הוקשו להרבעת בהמה ולוקין עליהן בח " ל ד " ת הא ליתא דהא כלאי זרעים אינן אסורין בח " ל אפי' מדרבנן כדאמר בגמרא כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה בח " ל נמי לא גזרו בהו רבנן אלמא דלא אסירי כל עיקר בח " ל אלא בכלאי האילן שאותן נוהגין אפי' בח " ל כמו בארץ כלומר נוהגין ללקות עליהן ד " ת ומ " ה שינה הלשון דמעיקרא קאמר שאותן אינן אסורין בח " ל פי' אינן אסורין כלל אפי' מדרבנן וכאן אמר שאותן נוהגין אפי' בח " ל כמו בארץ ללקות עליהן ד " ת וקאמר תו בגמ' ואלא הכתיב שדך דמשמע שדך המיוחד לך וח " ל לא הקנו לך מן השמים ההוא למעוטי זרעים שבח " ל פי' זרעים דכלאי הכרם בח " ל דאין לוקין עליהן ד " ת דאינן אסורין אלא מדרבנן דסד " א אף על גב דחובת קרקע היא נילפינהו בק " ו מחדש דאין איסורו איסור עולם ואין אסור בהנאה לוקין עליו ד " ת בח " ל כ " ש כלאי הכרם דאסורין איסור עולם ואסורין בהנאה קמ " ל שדך לא תזרע למעוטי זרעים דכלאי כרם בח " ל ויתבאר בתחלת סי' רצ " ו בס " ד . וכתבו התוס' לשם בד " ה לא קי " ל כר' יאשיה דכלאי זרעים מב' מינים כמו חטה ושעורה מתחייב מלקות בא " י לדברי הכל ובח " ל מותר ואפילו מדרבנן ליכא איסורא כדפרישית וע " ש :
Yoreh De'ah.295.2.1 ומ " ש ודוקא מרכיב וכו' כלומר לא תימא אף ע " ג דהרכבה דוקא אסור ד " ת אפילו בא " י מ " מ לפחות אסור מדרבנן לערב זרעוני אילנות אפי' בת " ל ליתא אלא דוקא במרכיב וכו' אבל מותר לערב זרעוני אילנות וכו' בח " ל שלא אסרה תורה בח " ל אלא הרכבת אילן באילן וכו' אבל לא גזרו רבנן בח " ל תערובת זרעוני אילנות וירקות מלזרען ביחד מיהו בא " י ודאי אסור לערב זרעוני אילנות עם זרע שדה ולזרען יחד כדכתבתי בסמוך בשם התוס' ולענין כלאי זרעים וה " ה לכלאי זרעוני אילנות וירקות שהרי הן דומים לענין היתר אכילה דאע " ג דאסור לזרען ולקיימן מותרין באכילה כמו שנתבאר בסוף סימן זה בב " י אצל מ " ש רבינו ואסור לקיים המורכב אבל הפרי היוצא ממנו מותר ע " ש והרב ב " י כתב דרבינו לא דק דהא מתניתין והרמב " ם בא " י מיירי ואפ " ה שרו ודבר פשוט הוא עכ " ל וכ " כ בש " ע בסתם דמותר לערב זרעים מין בשאינו מינו ולזרעם יחד ושארי ליה מאריה כי דבר פשוט הוא דאסור לערב ב' מינים ולזורען יחד בא " י וכן מבואר ברמב " ם פ " ה דכלאים היפך דברי ב " י ע " ש .
Yoreh De'ah.295.3.1 ויש איסור הרכבה וכו' עד אפילו אין עליו עפר ג' אצבעות כ " כ הרא " ש בהלכות כלאים .
Yoreh De'ah.295.4.1 ומ " ש ודוקא כה " ג שנקרא עליו שם קודם שהבריכה וכו' בפ " ז דכלאים תנן המבריך את הגפן בארץ אם אין עפר ע " ג ג' טפחים לא יביא זרע עליה וכו' ומייתי תלמודא להך משנה בפרק לא יחפור ( בבא בתרא דף י " ט ) ודתני עלה אבל זורע את הצדדין אילך ואילך והתוס' הקשו לשם מ " ש ע " ג מעל צדה ותירצו דבצדדין אף על גב שאינו רחוק שלשה טפחים מן השרשים ויונק עם הגפן מתחת הקרקע כיון דמעל הקרקע ליכא ערבוביא שרי אבל ע " ג דהשרשין נכנסין בתוך הגפן הוה כמרכיב זרעים בתוך האילן דאסור וכ " כ בהגה " ת אשיר " י לשם והיינו כהרא " ש אלא שהרא " ש הוסיף לתת טעם לחלק בכך דה " ט דעל גבה אסור טפי משום דהגפן נקרא עליו שם אילן אבל אין על השרשים שם אילן אבל הר " ן לא נראה לו לחלק אלא בין כך ובין כך שם אילן עליו אלא שע " ג אסור לפי ששרשי הזרעים יורדין כנגדן ונכנסין בתוך הגפן וכו' ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.295.5.1 ואיזהו מינו דתנן האגסים והקרוסטומלין וכו' בריש כלאים :
Yoreh De'ah.295.6.1 ומ " ש רבינו והשרפין והרימון בסדר משנה גרסינן השיזפים והרימון ועיין בב " י :
Yoreh De'ah.296.1.1 כלאי הכרם וכו' כבר נתבאר בסימן רצ " ד דרבינו פוסק כפשטא דסוגיא דספ " ק דקידושין ודקי " ל כעולא א " ר יוחנן לחלק בין ספק ערלה בח " ל דכיון דאסור הל " מ אסור נמי כשרואה שהנכרי לוקע מענבים שהם עומדים בספק אבל כלאי הכרם בח " ל שאינו אסור אלא מדרבנן אפילו רואה שהנכרי לוקט ממה שהוא ספק מותר אבל ודאי ערלה וודאי כלאי הכרם א " א שיהא מותר לישראל לאכול ממנו גם לשם התבאר דעת הרמב " ם דלא כהר " ן ודלא כב " י ע " ש :
Yoreh De'ah.296.2.1 ומ " ש וכלאי זרעים וכו' כבר נתבאר בסי' הקודם דאין חילוק בין כלאי זרעים ובין כלאי זרעי אילנות וירקות בתרווייהו אסור לזורען ולקיימן בא " י ומותרין באכילה ובח " ל מותר לכתחילה לערבם ביחד ולזורעם ודלא כב " י שהתיר בזרעוני אילנות וירקות אפי' בא " י ע " ש :
Yoreh De'ah.296.3.1 ולא מיקרי כלאי הכרם וכו' בפרק ראשית הגז ( סוף חולין דף קל " ו ) א " ר נחמן בד יצחק האידנא נהג עלמא כהני תלתא סבי וכו' כר' יאשיה בכלאים דתניא ר' יאשיה אומר לעולם אין חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וה " א בפ' מי שמתו וספ " ק דקידושין [ דף ל " ט ] ולשם פי' רש " י טעמא דרבי יאשיה לא ידענא מהיכא נפקא ליה דבעינן ב' מיני זרעים וחרצן ג' ומפולת יד נפקא ליה מלא תזרע כרמך כלאים משמע שזריעת הכרם עצמה תהיה בכלאים עד כאן לשונו . והתוס' לשם פי' דהא דס " ל לרבי יאשיה דלא בעינן בכלאי זרעים אלא ב' מינים ובכלאי הכרם בעינן ג' מינים משום דמשמע ליה דקרא ה " ק כרמך לא תזרע כלאים כלומר בעינן שיהיו כלאים קודם שיבוחו בכרם אבל גבי שדך וכלאי זרעים כגון חטה ושעורה קרויה כלאים להתחייב כשזורעו בקרקע דגוף הקרקע קרויה שדה עד כאן לשונו אבל בפרק אותו ואת בנו ( חולין דף פ " ב ) בד " ה ולאפוקי הקשו על טעם זה דהא לא שייך לפרש כן גבי בהמתך אלא מפרש ר " י טעמא דר' יאשוה משום דזריעת כלאים משמע שני מיני זרעים וחרצן לאו מין זרע הוא עד כאן לשונו :
Yoreh De'ah.296.4.1 ומ " ש אבל מין אחד עם חרצן או ב' מינים בין הגפנים מותר לכתחילה לזורען בח " ל נראה דהכי משמע בספ " ק דקידושין [ דף ל " ט ] דקאמר רב חנן ורב ענן הוו אזלי באורחא חזיוה לההוא גברא דקא זרע חטי ושערי בי גופני א " ל ניתי מר נישמתיה א " ל לא צהריתו לא קי " ל כרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד אלמא דאפילו לכתחילה מותר לזרען דאי אסור לכתחילה הו " ל לשמתיה דקא עביד איסורא לכתחילה והשתא כיון דרבי יאשיה דקאמר לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ר " ל דאם אינו במפולת יד אלא דזורע חטה ושעורה ביני גופני ליכא איסורא ושרי לזרעו לכתחילה א " כ ה " ה אפי' במפולת יד אלא דלא זרע אלא מין אחד חטה או שעורה עם חרצן נמי שרי לכתחילה :
Yoreh De'ah.296.5.1 ומ " ש והראב " ד כתב וכו' ז " ל הרא " ש והראב " ד כתב הא דבעי רבי יאשיה חטה ושעורה וחרצן במפולת יד היינו דוקא למלקות אבל לענין איסור לא בעינן שיזרעם במפולת יד כדתנן המעביר עציץ נקוב בכרם קידש ונראה לפי דעתו דהאי איסורא ליתא אלא מדרבנן כיון דלא אסרה תורה אלא ג' יחד מנ " ל דאקרי כלאי הכרם אם לא עשה כן ולדעת ר " י נראה דאפילו איסורא דרבנן לית ליה מדפי' דהני סתמי מתני' דלא כר' יאשיה ואי סבר ר' יאשיה הכי אתיין שפיר כוותיה ואף לדעת הראב " ד נראה דלא אסור בת " ל אע " ג דאסור בהנאה בארץ כיון דלא אסור אלא מדרבנן לא עדיף מכלאי זרעים דאסור מדאורייתא ולא גזרו עליה בח " ל עד כאן לשונו וכתב ב " י ויש לתמוה על רבינו שקיצר בסברת הראב " ד ולא כתב מה שפירש בו הרא " ש דליכא איסורא אלא מדרבנן וה " מ בא " י אבל בח " ל מותר ואפי' בזורע ב' מינים בין הגפנים משמע דשרי לדעתו ז " ל עד כאן לשונו ולפע " ד נראה דאיכא להקשות אמה שפי' הרא " ש לדעת הראב " ד דא " כ אמאי קאמר הראב " ד דרבי יאשיה דוקא לענין מלקות אבל איסורא איכא הו " ל למימר דרבי יאשיה דוקא ב' מדאורייתא אבל מדרבנן אפי' זורע מין אחד בין הגפנים אלא בע " כ דלהראב " ד איסורא דאורייתא נמי איכא אפי' זורע מין אחד בין הגפנים דסוף סוף איכא כלאים בכרם וכתיב פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם משמע כל מה שהוא נזרע בכרם אפי' מין אחד נמי אסור מן התורה ותוקד אש אלא דלא לקי עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כדמשמע לשון הלאו דכתיב לא תזרע כרמך כלאים והשתא ניחא דלא קשיא מה שהקשה הרא " ש מנ " ל דאקרי כלאי הכרם אם לא עשה כן והכי משמע מלישנא דר' יאשיה דקאמר לעולם אינו חייב עד שיזרע וכו' דהו " ל לומר לעולם אינו כלאי הכרם עד שיזרע וכו' אלא חיובא למלקות הוא דליכא עד שיזרע וכו' הא איסורא דאורייתא איכא בארץ והכי נמי משמע בפרק אותו ואת בנו דהא דתניא הזורע כלאים לוקה פי' דזרע חטה וחרצן ושעורה וחרצן ב' התראות ולוקה שתים תני לה לאפוקי מדר' יאשיה דאמר לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד קמ " ל דכי זרע חטה וחרצן ושעורה וחרצן נמי מיחייב אלמא דלא פליגי רבנן ור' יאשיה אלא לענין מלקות אבל לענין איסור דאורייתא ל " פ דאף ר' יאשיה מודה דאפילו במין א' כגון חטה וחרצן ושעורה וחרצן איכא איסורא דאורייתא בארץ והנה ברמב " ם מבואר בפ " י מהל' מ " א ופ " ח מהלכות כלאים שתופס שיטה זו דבזורע מין אחד בא " י אינו לוקה אבל אסורים מדאורייתא וכן פי' ב " י בדברי הרמב " ם בסוף סימן זה דלא כמה שהבין הרא " ש והאמת הוא ברמב " ם בזה כפי' ב " י וא " כ נראה דכך הוא גם דעת הראב " ד דבזורע מין אחד בא " י אסורים דאורייתא מיהו בח " ל ליכא איסורא אפי' מדרבנן אף להראב " ד כדמוכח מעובדא דרב חנן ורב ענן כדפרישי' והשתא אפשר לומר דהכי הוה קשיא ליה לרבינו אמה שפי' הרא " ש בדברי הראב " ד ולכך לא הביא רבינו אלא דברי הראב " ד בלא שום פירוש אי נמי י " ל דרבינו לא חש לפרש דברי הראב " ד כיון שאין מסקנתו לפסוק כמותו :
Yoreh De'ah.296.6.1 ומ " ש בשם הרמ " ה כ " כ הרא " ש בשמו והקשה עליו ומנ " ל זה החילוק שחילק בין זרע אחד לב' זרעים וכו' ומביאו בית יוסף ולי נראה דהרמ " ה משמע ליה מהך דאותו ואת בנו דלא פליגי רבנן ורבי יאשיה בזורע מין אחד עם חרצן בארץ אלא לענין מלקות ואיסורא דאורייתא אבל מודה רבי יאשיה דאיכא איסורא דרבנן בארץ אפילו בזורע מין אחד בין הגפנים ודלא כהראב " ד דאיכא איסורא דאורייתא בארץ אפילו במין אחד בין הגפנים וכדמשמע מקרא דכתיב פן תקדש המלאה וכדפרישי' בסמוך ותו פליגי הראב " ד והרמ " ה בזורע שני מינין בין הגפנים בח " ל דלהראב " ד שרי אפילו לכתחילה וכמו שהוא גם כן לסברא הראשונה וכדמוכח מעובדא דרב חנן ורב ענן למאי דגרסינן חזיוה לההוא גברא דקא זרע חטי ושערי בי גופני וכדפרי' אבל להרמ " ה אסור בח " ל מדרבנן וטעמו לפי שהיה גורס חזיוה דהוה זרע ביזרני ביני גופני ומדלא קאמר תלמודא דהוה זרע חטי ושערי אלמא דוקא לפי שלא זרע אלא מין אחד לא שמתיה אבל אם היה זורע ב' מינין הוה שמתיה וקאמר הרמ " ה דה " ט דשני מינין דמי לאיסורא דאורייתא דהא לא מוכחא מילתא אי במפולת יד זרע אי לא אבל חד מינא לא דמי לאיסורא דאורייתא :
Yoreh De'ah.296.7.1 ומ " ש ולא נהירא לא " א הרא " ש ז " ל אלא אפילו איסורא ליכא ויראה מדבריו דאף בא " י קאמר ר' יאשיה וכו' הכי משמע להדיא מדפי' הרא " ש דלהראב " ד איכא איסורא דרבנן בא " י אבל בח " ל מותר לכתחילה וכתב עליו ולדעת ר " י נראה דאפי' איסורא דרבנן לית ליה אלמא דלר " י שהסכים הרא " ש לדעתו אפי' בא " י מותר לכתחילה ואע " ג דלוקה משום כלאי זרעים מ " מ אינו לוקה משום כלאי הכרם אא " כ דזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד דלוקה שתים אחד משום כלאי זרעים ואחד משום כלאי הכרם אבל בדליכא שלשתן אינה לוקה אלא משום כלאי זרעים וכך פי' התוספות בפרק אותו ואת בנו ובספ " ק דקידושין :
Yoreh De'ah.296.8.1 ומ " ש אבל הרמב " ם כתב בא " י אפי' הזורע מין אחד וכו' הב " י פי' דקאי למ " ש דנראה מדברי הרא " ש וכו' לא נהירא אלא אכולהו קאי דהא להראב " ד כפי' פי' הרא " ש אינו אסור בא " י במין אחד אלא מדרבנן וכ " כ הרמ " ה בפי' שאינו אסור בא " י בזורע מין אחד אלא מדרבנן כמבואר בדברי הרמ " ה שהביא הרא " ש באריכות והרא " ש גופיה ס " ל דאפילו בא " י מותר לכתחילה במין אחד וקאמר השתא אבל הרמב " ם כתב בא " י אפילו הזורע מין אחד וכו' אסורים באכילה ובהנאה מדאורייתא שכך כתב להדיא בפ " י מהל' מ " א כלאי הכרם כיצד מין ממיני תבואה וכו' אסורים באכילה ובהנאה שנא' פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם כלומר פן תתרחק ותאסור שניהם עד כאן לשונו ובפ " ה מהלכות כלאים כתב עוד אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או תבואה ואם עשה כן אף על פי שאינו לוקה ה " ז קידש ונאסרו שניהם בהנאה הירק או התבואה או הגפנים ושורפין את שתיהן שנא' פן תקדש המלאה הזרע וכו' עד כאן לשונו אלמא דלהרמב " ם אפילו בזורע מין אחד בכרם בא " י נמי אסור מדאורייתא אע " פ שאינו לוקה וכן פי' ב " י גופיה דלא כמה שהבין הרא " ש מדברי הרמב " ם והוא האמת וא " כ למה נדחק לפרש בדברי רבינו דלא קאי אלא למ " ש דנראה מדברי הרא " ש דהדבר ברור דאכולהו קאי כדפרי' ודו " ק : ומ " ש הרמב " ם בהל' מ " א והאוכל כזית מכלאי הכרם לוקה מן התורה לא קאי אמאי דכתב לעיל מיניה כלאי הכרם כיצד מין ממיני תבואה וכו' דבמין אחד ודאי אינו לוקה אלא מיירי בזרוע בא " י ב' מינים וחרצן במפולת יד ונסמך על מ " ש בהלכות כלאים וז " ל וז " ש בהל' מ " א ובהלכות כלאים יתבאר איזה מין אסור בכלאי הכרם וכו' עד ואיזה אינו מקדש עכ " ל בא להורות כי נסמך בדינים אלו על מ " ש בה' כלאים ולכך כתב כאן בסתם : כתב ב " י הדבר ידוע דבהמ " א בודאי כלאים מיירי דומיא דערלה וכו' וכבר השיבותי עליו בסימן רצ " ד דליתא להאי פירושא בדברי הרמב " ם ע " ש :
Yoreh De'ah.296.9.1 ומ " ש בשם הרמב " ם אסור לזרוע כלאים לנכרי וכו' ומותר לומר לנכרי וכו' פי' בא " י אסור לזרוע כלאים לנכרי אפי' בשדה של נכרי משום דאין קנין לנכרי בארץ : ומותר לומר לנכרי וכו' דאילו בח " ל הישראל עצמו מותר לזרעם בין לנכרי בין לעצמו :
Yoreh De'ah.296.10.1 ומ " ש רבינו ור " ל אפי' בשל ישראל וכו' נראה דס " ל לרבינו דלומר לנכרי לזרוע לעצמו פשיטא דמותר ולא היה צריך לכותבו דהלא אפי' בשבת דאיסור סקילה מותר לומר לנכרי עשה מלאכתך ואין איסור שבות אלא שלא לומר לנכרי עשה מלאכתי וכ " פ בהגהת מרדכי פ " ה דשבת גם הרמב " ן בסדר בא אל פרעה כתב כך לפסק הלכה בפסוק כל מלאכה לא יעשה בהם והוא דבר פשוט בסוגיא דפרק השוכר את הפועלים ( בבא מציעא דף פ " ט ) ובתוס' ומבואר כך בא " ח סימן ש " ז וא " כ בעל כרחין צ " ל דהרמב " ם מתיר לומר לנכרי לזרוע כלאי זרעים בא " י בשל ישראל וכיון שכן קשה היאך מותר לומר לו לזרוע דלא אסור לקיימו אלא צריך לעוקרו והיאך יהא מותר לו לזורעם אבל אין זו קושיא דהאדאסור לקיימו אינו אלא לאחר שהשרישו צריך לעוקרו אבל מקמי השרשה מותר לקיימו והשתא כשאומר לנכרי לזורעם מותר לו למכור שדה זרועה כלאים לנכרי בדמים יקרים קודם שהשרישו וכ " כ בכ " מ לשם והוא הנכון עוד כתב בשם הר " י קורקוס דה " פ מותר לומר לנכרי שיזרע כלאים בשדהו של נכרי כיון שהזורע נכרי והקרקע של נכרי לא אסרו ואף אם הוא בשליחות ישראל ולצרכו מותר עכ " ל וליתא אלא הבנת רבינו הוא עיקר דהרמב " ם ז " ל ר " ל בשל ישראל :
Yoreh De'ah.297.1.1 כתיב בהמתך וכו' משנה ס " פ הפרה ( דף נד ) ובגמרא יליף בהמתך בהמתך משבת מה להלן חיה ועוף בכלל וכו' :
Yoreh De'ah.297.2.1 ומ " ש אפילו במיני חיה שבים לוקה שם א " ר ירמיה אמר ר " ל המרביע שני מינים שבים לוקה ולפי דבירושלמי דכלאים ובב " ר אמרו דאי אפשר להרביע דגים מש " ה כתב רבינו אפי' במיני חיה וכ " כ הרא " ש בהל' כלאים :
Yoreh De'ah.297.3.1 ואסור ישראל שיתן בהמתו לנכרי וכו' בפרק הפועלים ( בבא מציעא דף צ' ) בעיא דלא איפשיטא גבי חסימה ולחומרא כמ " ש בח " ה בסימן של " ח וה " ה גבי הרבעה וכ " פ הרמב " ם :
Yoreh De'ah.297.4.1 כל שני המינין וכו' עד וכלב כופרי פי' כלב שצדין בו דומה לשועל :
Yoreh De'ah.297.5.1 מין שיש בו מדברי וכו' ס " פ הפרה מפרש דה " ט דאווז ואווז בר אע " פ שדומין זה לזה ונקראים שניהם בשם אווז מ " מ כיון שזה ביציו מבפנים ואווז הבר ביציו מבחוץ ועוד אווז בר אינו טוען ביצה שנייה עד שתלד את הראשונה ואווז ישוב טוען כמה ביצים בבת אחת א " כ בעל כרחין דשני מינים הם אבל שור ישוב ושור הבר וכן הרמך עם הסוס שוין הן בברייתן אין הפרש ביניהם מין אחד הן :
Yoreh De'ah.297.6.1 הבאים מן הכלאים וכו' ה " א בפ' או " ב והכי פי' מספקא לן אי חוששין לזרע האב הילכך ממ " נ אם אמותיהם שוות ואין חוששין לזרע האב פשיטא דמין אחד הוא ואפילו חוששין לזרע האב נמי חשיב מין אחד כיון דזה וזה אמם חמורה ואבותם סוס א " נ איפכא אמם סוסיא ואבותם חמור אבל כשזה אמו חמורה ואביו סוס וזה אמו סוסיא ואביו חמור אסור דשמא אין חוששין לזרע אב וא " כ זה סוס וזה חמור והוי כלאים אבל אין לוקה דשמא חוששין לזרע אב ובכל אחד משניהם יש צד סוס וצד חמור וחשוב מין אחד וכן פרד שאמו חמורה אסור להרכיבו על חמורה וכו' דשמא חוששין לזרע האב וזה יש בו צד סוס וצד חמור ואמו אין בה אלא צד אחד או חמורה או סוסיא אבל אין לוקין עליו דשמא אין חוששין לזרע האב ואין כאן אלא צד אחד חמור או של סוס וק " ל והראב " ד בפ " ט לא כתב כך וכבר השיגו הרא " ש וב " י כאן ובספר כ " מ כתב דאיכא טעות סופר בל' הרמב " ם וע " ש :
Yoreh De'ah.297.7.1 כל העושה מלאכה בשני מינים וכו' כך הוא הסכמת הרא " ש ודלא כהרמב " ם בפ " ט שכתב דאינו לוקה אא " כ דמין אחד טהור ומין אחד טמא אבל שניהם טהורים או שניהם טמאים אין שם מלקות אלא איסור מד " ס .
Yoreh De'ah.297.8.1 ואפי' במין של ים וכו' בעיא דלא איפשיטא ס " פ הפרה :
Yoreh De'ah.297.9.1 ואדם מותר לעשות מלאכה או להנהיג עם כולן ס " פ הפרה ( סוף דף נ " ד ) אהא דקאמרינן יליף בהמתך בהמתך משבת פריך א " ה אפי' אדם ליתסר אלמה תנן בפ " ח דכלאים אדם מותר עם כולן לחרוש ולמשוך ופירש " י דהא גבי שבת מוזהר האדם כבהמה דכתיב ועבדך ואמתך ובהמתך ומשני אמר קרא למען ינוח עבדך ואמתך כמוך להנחה הקשתי עבד ואמה לבהמה אבל לא לענין איסור אחר וה " א בספרי בשור וחמור אי אתה חורש אבל אתה חורש בשור ואדם בחמור ואדם ע " כ ומביאו הרא " ש להך ספרי בהל' כלאים :
Yoreh De'ah.297.10.1 כתב הרמב " ם משכם כאחד או הנהיגם כאחד אפי' בקול לוקה אבל המזווגן פטור עד שימשוך או עד שינהיג בפ " ט כתב וז " ל אחד החורש או הזורע או המושך בהם עגלה או אבן כאחד או הנהיגם כאחד אפי' בקול לוקה וכו' משמע דלא מיירי אלא במושך בהם עגלה וכו' ומדברי רבינו נראה שהיה גורס בדבריו משכם כאחד דמשמע דבמשכם בידו כאחד או הנהיגם בידו כאחד לוקה אפי' אינו מושך בהם עגלה או אבן א " נ רבי' ראה שכתב או הנהיגם כאחד אפי' בקול לוקה א " כ ודאי ה " ה משכם כאחד בלבד בלא עגלה ואבן נמי לוקה דמאי שנא מהנהגה והכי משמע נמי מסוף דבריו שכתב עד שימשוך או שינהיג דאלמא דדינן שוה וכך מבואר עוד מדבריו שכתב אח " כ באותו פרק דבמשכם כאחד דינו שוה להנהיגם כאחד והא דכתב תחילה או המושך בהם עגלה או אבן כאחד לאו דוקא ולכך כתב רבינו בשמו משכם כאחד ולפי שהבין רבינו מדבריו דבמשכם או הנהיגם כאחד חייב אפילו אינם קשורים יחד לכך כתר ע " ז דא " א הרא " ש כתב שאין איסור אלא בקשורין יחד וכו' דכיון דמותר לישב ע " ג דף שמונח עליהן כשאינן קשורין יחד דהו " ל כעושה בהן מלאכה שהרי נושאין את האדם ביחד ואפ " ה מותר כ " ש במשכם או הנהיגם כאחד ואינן קשורין ואינו עושה בהם שום למלאכה דמותר ושכן כתב ראבי " ה על מ " ש רבינו אפרים שהרוכב בסוס וכו' דס " ל הר " ר אפרים כהרמב " ם דלוקה בהנהגה בלבד אפי' אינן קשורין וראבי " ה חלק עליו דדוקא בקשורין . מיהו מ " ש רבינו בשמו שאין אסור בהנהגה עד שיעשה מלאכה בשניהם יחד וע " י קשירה דמשמע דאינו חייב אלא עד דאיכא תרתי מלאכה וקשירה אבל מלאכה בלא קשירה אי נמי הנהגה ע " י קשירה בלא מלאכה אין שם איסור משמע דכך הוא דעת הרב רבינו אשר קשיא דתינח מלאכה בלא קשירה דשרי מדכתיב יחדיו דאלמא דבעינן קשורים יחד דומיא דכלאי בגדים דכתיב יחדיו דאמרינן פרט לתוכף תכיפה אחת דאינו חבור אא " כ בקשורים בשתי תכיפות ומש " ה התיר הרא " ש לישב ע " ג הדף המונח ע " ג סוס וחמור אע " פ דדומה למלאכה שנושאים את האדם ביחד כיון שאינן קשורים יחד . אבל בקשורים יחד אע " פ שאינה עושה בהן מלאכה אלא מנהיגן יחד ודאי דאסור לד " ה כדתנן להדיא בפ " ח דכלאים המנהיג סופג את הארבעים וכדמוכח נמי מדברי הרא " ש כשדחה הראיה שהביא רבינו אפרים לדבריו ע " ש ואין להקשות בהא דכתב הרא " ש לשם דאינו חייב עד שיעשה מלאכה במאי איירי דאי באינן קשורין הרי אין שם איסור כדכתב בהך דדף המונח על סוס וחמור דמותר לישב עליו ואי בקשורין למה לי מלאכה אפי' בהנהגה בלא מלאכה נמי לוקה י " ל דמיירי בעושין מלאכה בלא הנהגה דהני תרתי שוין הנהגה בלא מלאכה ומלאכה בלא הנהגה דכיון דקשורין ביחד לוקה אבל על לשון רבינו קשה דמשמע דוקא בעושה מלאכה וע " י קשירה אבל הנהגה בלא מלאכה אפי' ע " י קשירה אין שם צד איסור והא ליתא לד " ה כדפרישית וכן מוכח בספרו והביאו הרא " ש לשם בתשובת הר " ר אפרים דדריש לרבות הדש והמנהיג מדכתיב יחדיו מ " מ דאף אם לפרש בקשורין מ " מ שמעינן דבהנהגה בלבד בלא מלאכה נמי לוקה בקשורין וצ " ל דמ " ש רבינו וע " י קשירה רצונו לומר או ע " י קשירה והכי קאמר שאין אסור בהנהגה בלא קשירה עד שיעשה מלאכה בשניהם ביחד כלומר ביחד ע " י קשירה ואפי' אינו מנהיג אותם אלא קושרן ביחד והם עושים מלאכה מעצמן שמושכין אבן או שום דבר אע " פ שאינו מנהיגן הוא בעצמו או ע " י קשירה בלא שום מלאכה ומשיכה כלל אלא מנהיגן בלבד קשורין זה בזה והכי נקטינן ודלא כהרמב " ם ורבינו אפרים ובסוף משנה כתב עוד דבאינן קשורים יחד והנהיגם בקול הרמב " ם נמי פוטר ולא בא לומר אלא שאע " פ שלא משך ולא הנהיג ביד חייב אם הנהיג בקול והוא שיהיו קשורים יחד ועוד דהא מושך ומנהיג ביד אין לחייב אא " כ קשורים יחד דאל " כ לא קרינן בהו יחדיו והיאך אפשר להחמיר במנהיג בקול יותר מבמושך ומנהיג ביד עכ " ל הרי שדחה דברי ה " ר אפרים בשתי ידים דלא אפשר לחייבו בהנהגה בלא קשירה אלא דוקא ע " י קשירה ובין במלאכה בלא הנהגה ובין בהנהגה בלא מלאכה כיון דקשורים יחד לוקה :
Yoreh De'ah.297.11.1 שני מינין הקשורים בקרון ומוליכין אותו היושב עליו כו' פלוגתא דר " מ וחכמים בפ " ח דכלאים וטעם מחלוקת ר " י והרי " ף מבואר בדברי הרא " ש ומביאו ב " י דלר " י דפסק כשמואל דרכוב בלבד כשאינו מנהיג ברגליו לא קנה וכ " ש יושב בקרון דלא חשיב כאילו מנהיג ולא קנה לעניו כלאים נמי לא חשיב כאילו מנהיגם ואינו לוקה ורב אלפס פסק דלא כשמואל אלא רכוב בלא מנהיג ברגליו נמי קנה וה " ה יושב דחשיב כאילו מנהיג דקנה וא " כ לענין כלאים נמי חשיב כאילו מנהיגן ולוקה ולפי שהרא " ש הביא דעת הרי " ף באחרונה כתב רבינו שכך הוא מסקנתו ותימה דבח " מ סימן קצ " ז כתב רבי' בהיפך דהרא " ש פסק דברכיבה לחוד בלא מנהיג ברגליו לא קנה והכי כתב הרא " ש בפ " ק דמציעא דהלכה כשמואל ומביאו ב " י ויש ליישב דודאי לענין ממון ס " ל להרא " ש דדינא הכי הוא דלא קנה אבל לענין כלאים דאיסורא הוא חשש לחומרא והיתה מסקנתו כהרי " ף דפסק דלוקה . ולא היתה דעתו לומר דלוקה ממש שהרי בזמה " ז ליכא מלקות אפי' היכא דלוקה מדינא אלא ר " ל דמ " מ יש ליזהר ולהחמיר טפי כיון דאיכא איסור מלקות לדעת הרי " ף וק " ל :
Yoreh De'ah.297.12.1 קשר שני סוסים בקרון וכו' משנה פ " ח דכלאים וע " פ פי' הר " ש והרא " ש לשם ודלא כהרמב " ם ומביאו ב " י מה שנוהגים קצת סוחרים שקושרים כלב תחת העגלה כשהולכים בדרך איסור גמור הוא משום מנהיג בכלאים הכלב עם הסוס דאסור אף להרא " ש שהרי הן קשורים בעגלה ועוד שהרי גם הכלב מסייע קצת במשיכת עגלה וכ " כ מהרש " ל בס " פ הפרה שכך קיבל ולפי דעתו לוקה נמי ע " ש גם בספר בדק הבית כתב דכתב באורחות חיים היהודים הצדים בעוף הנקרא אשפרוי " ר אין להם לקשור בחבל טהעוף נקשר בו בתפוס מן האוכף מן הסוס שהם כלאים עכ " ל :
Yoreh De'ah.298.1.1 כתיב ובגד כלאים וכולי משנה ר " פ בתרא דכלאים אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים וכו' ואיכא למידק בדברי רבינו דפתח בקרא דובגד כלאים ופירש בו אין כלאים אלא מצמר ופשתים ומייתי ראיה מקרא דלא תלבש וגו' והוה ליה לומר מתחלה אין כלאים אלא מצמר ופשתים דכתיב לא תלבש וכמ " ש הרמב " ם ר " פ עשירי ונראה דהרמב " ם דפוסק כר " נ בפ' התכלת דבגדים של שאר מינים אינם חייבין בציצית וכתנא דבי רבי ישמעאל דהואיל ונאמרו בגדים בתורה בסתם ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים וכדכתב בפ " ג מהל' ציצית א " כ קרא דובגד כלאים וגו' א " צ פירוש כיון דאף כל צמר ופשתים אבל קרא דלא תלבש וגו' לא כתיב ביה בגד צריך לפרש בו דמיירי בצמר ופשתים בלבד אבל רבינו כתב בהלכות ציצית כהרא " ש דהלכתא כרבא דכל הבגדים חייבין בציצית מה " ת וכרבנן דתנא דר " י אם כן אין אנו יודעין פירושא דבגד כלאים וגו' דמדבר בצמר ופשתים אלא מקרא דלא תלבש שעטנז וגו' ולאו מטעמא דשעטנז שעטנז לג " ש דהא אסיקנא בפ " ק דיבמות דשעטנז להפנאה אתא להתיר כלאים בציצית ולמאי דמסיק נמי דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת בעינן קרא דכלאים בציצית דדחי לא תעשה גרידא וכמ " ש התוס' לשם בד " ה שכן הכשר מצוה ( דף ו' ) אלא דנלמד מק " ו ומה לבישה דמתהני כוליה גופיה מכלאים אמרת צמר ופשתים אין מידי אחרינא לא העלאה לא כ " ש וכדאיתא ס " פ במה מדליקין ומש " ה קאמר התם דרב פפא בדותא הוא וזהו דעת רבינו שאמר ובגד כלאים וגו' ואין כלאים אלא מצמר ופשתים דכתיב לא תלבש וגו' כלומר וא " כ ק " ו הוא דבהעלאה כמי אינו עובר אלא מצמר ופשתים :
Yoreh De'ah.298.2.1 ומ " ש ואין נקרא צמר סתם וכו' ירושלמי הביאוהו הפוסקים מדכתיב במלכים ומישע מלך מואב גו' ומאה אלף אלים צמר :
Yoreh De'ah.298.3.1 ומ " ש ואין נקרא פשתים וכו' ג " ז בירושלמי . ומ " ש של ים או קנבוס כך הוא גירסת מקצת ספרים ומקצתם כתוב לא פשתים שלם ולא פשתים קנבוס וכן הוא באשיר " י ספ " ט דנדה פי' מין פשתים הם הנקראים כך וכ " כ הר " ש בפי' המשנה :
Yoreh De'ah.298.4.1 ואע " פ שמן התורה וכו' משנה פרק בתרא דכלאים השיראין והכלך אין בהן משום כלאים אבל אסורין משום מראית העין ומשמע דר " ל דאף השיראין והכלך אסורין זה עם זה משום דדמי לצמר ופשתים וכ " כ הרב רבינו משה בר מיי' להדיא רפ " י וקשה דמדברי רבינו משמע דאין איסור אלא בשיראין עם צמר או כלך עם פשתן וי " ל דלא כתב כך רבינו אלא להורות דאיפכא כלך עם צמר ושיראין עם פשתן אין שם איסור אפי' משום מראית העין אבל שיראין עם כלך לא צריך לפרש דממילא משמע דאסור דלא עדיף משיראין עם צמר או כלך עם פשתן :
Yoreh De'ah.298.5.1 ומ " ש בשם הרא " ש ומפני זה אסרתי וכו' וצ " ע במלכותינו זה מצוי בגד קנבוס במקצת מקומות אלא שלא נמצא מי שמכירו להבין איזה פשתן ואיזה קנבוס כי אם על המעט אין שרי לתופרו תחת בגד צמר דמשמע דבעינן דוקא דהכל מכירין בו כדכתב הרא " ש גבי משי והכי משמע נמי ממ " ש הרא " ש והסמ " ג גבי משי ותו צ " ע דדילמא אין אסור משום מראית העין אלא בשנראה לעינים אבל כשהוא תפור מתחת הבגד שאינו נראה לא וכדאיתא בירושלמי הביאו הרא " ש בפרק חבית והר " ש פרק בתרא דכלאים פשתן שצבעה בחרת לא יעשה אותה אימרא מפורסמת ובכרים ובכסתות מותר ופירש הר " ש דהיינו לצבוע פשתן ולארגו עם בגד של פשתן לבן ולבוש בפרהסיא משום דמיחזי כלאים ובכה " ג נמי אסרו השיראין והכלך משום מראית העין דוקא בפרהסיא גם הר " ש שהתיר הלולאות של משי שמשימין בסרבל של צמר משום דעכשיו הכל מכירין בהן הא לאו הכי אסור אינו אלא משום דהלולאות הן בפרהסיא מבחוץ אבל בגד הקנבוס שתופרים תחת בגד הצמר אינו נראה והוי כמו בצינעא בחדרי חדרים דשרי ומיהו נראה דהרא " ש פוסק כרב דכל שאסרו חכמים מפני מראית העין בפי' בחדרי חדרים אסור ודלא כר " נ גאון וכמ " ש מדברי הרא " ש בפרק חבית שסתר ראיות ר " נ גאון ע " ש ומ " מ ר " ל דמדברי הרא " ש לשם יראה דדוקא היכא דאיכא חשדא באיסורא דאורייתא אבל היכא דליכא חשדא דאיסורא דאורייתא כההיא דצינור שעלו בה קשקשים דעושה כלאחר יד מעכו ברגלו ואינו חושש . וא " כ הך תפירה דתחת הבגד כיון דאינו אלא כלאים דרבנן שהרי איננו שזור שרי ותדע שהרי הרא " ש התיר לתפור בחוטי קנבוס כדלקמן בסימן ש " ב ולא חשש משום מראית העין אלא בע " כ כיון דהתפירה בפשתן לצמר אינו אלא מדרבנן לא אסרינן לה בצינעא משום מראית העין דהתפירה ודאי בצינעא היא שאינו נראה לעינים חוטי התפירה וא " כ ה " ה תפירת בגד קנבוס תחת בגד צמר וכן עמא דבר :
Yoreh De'ah.299.1.1 צמר רחלים וצמר גמלים וכו' משנה פ' בתרא דכלאים וכתב במרדכי פרק כל שעה ע " ש תשובת ר " י בשם ר " ת דאף ע " פ דאיסור כלאים הוי במשהו אפי' בחוט אחד של פשתן בבגד גדול של צמר כיון דמקודם בטל ברוב גמלים אינו חוזר וניער אח " כ עם הפשתן לאסור במשהו אע " ג דכלאים במשהו דאורייתא :
Yoreh De'ah.299.2.1 ומ " ש וכן הדין בפשתן וקנבוס שערבן ביחד אם הרוב פשתן אסורים וכו' פי' ל " מ בצמר רחלים וצמר גמלים דאם הרוב מרחלים דאסור עם פשתן מפני שצורתו צורת צמר רחלים אלא אפילו פשתן עם קנבוס דאין צורתו צורת פשתן אפילו היה הרוב פשתן ואפ " ה אסור ומיהו לאו דוקא ברוב פשתן דה " ה מחצה על מחצה נמי אסור וכ " כ הרמב " ם להדיא אלא דרבינו לא חשש לחזור ולפרש כאן כיון שכתבו בסמוך אצל צמר רחלים וגמלים :
Yoreh De'ah.299.3.1 ומ " ש הלכך מי שנתערב לו וכו' ירושלמי הביאו הרא " ש פ " ט דנדה ונראה דדוקא היכא דנתערב שלא במתכוין אבל אסור לערב צמר רחלים וצמר גמלים כדי לערב בהן אח " כ פשתן וכן אסור לערב צמר ופשתן ביחד על סמך שיבטלנו אחר כך במין אחר :
Yoreh De'ah.299.4.1 ומ " ש ולא שייך בהו ביטול וכו' עד כולו אסור הוא בירושלמי ותוספות כתבם הרא " ש ופירשם כדברי רבינו וטעמא משום דחוט חשיב ולא בטיל :
Yoreh De'ah.299.5.1 ומ " ש הלכך בגד שהשתי של משי וכו' כתב ב " י דכך כתב רבינו בתשובה והביא ראיה לדבר ונראה דטעמו דכיון דחוטי חשיבי ולא בטלי אם כן הני חוטי הערב של פשתים כיון דלא בטלי ברוב חוטין של משי אם יתפרם עם הצמר או יתפור אותו הבגד גופיה בחוטי צמר הוי חבור לפשתים דאסור מדרבנן :
Yoreh De'ah.300.1.1 דבר תורה לא הוי כלאים לרש " י וכו' פי' דבנדה פרק האשה ( דף ס " א ) קאמר תלמודא והלכתא כמר זוטרא דלא הוי שעטנז דאורייתא אא " כ דאיכא שוע טווי ונוז פירוש שוע חלק תרגום של חלק שעיע כלומר מתוקן צמר ופשתן יחד וחלק היטב במסרק וטווי יחד וארוג כי פי' נוז ארוג והקשה ר " ת דא " כ כלאים בציצית היכי משכחת לה הלא חוטי התכלת מתוקנים במסרק בלבדם וכן טווין בלבדם ועוד למה לי נוז לאריגה דמיחדיו נפקא דדרשינן מינה ב' תכיפות הוי חבור וכ " ש אריג ומפרש ר " ת דמדאורייתא בעינן דשוע כ " א לבדו וכן נמי טווי לבדו וכן נוז לבדו פי' נוז שזור ואח " כ יחדיו לחברם אפילו בשתי תכיפות כ " ש בקשרם כמו בציצית ואצ " ל בארגם יחד ונתבארו דברי רבינו ולפעד " נ דרש " י נמי מודה דבשוע כל אחד לבדו וכן נמי טווי לבדו ואח " כ חברם באריג או קשרם או בשתי תכיפות נמי הוי כלאים דאורייתא כדמוכח מכלאים בציצית אלא דמ " מ חולק הוא אר " ת דלר " ת לא הוי כלאים דאורייתא אלא בשזור ג " כ ולרש " י א " צ שזור כדאיתא בירושלמי דנוז היינו אריג והא פשיטא דלר " ת כ " ש היכא דשוע יחד וטווי יחד ושזור דהחוט הוי כלאים דאורייתא אם תפר בו בגד ולבשו אלא דאפי' שוע וטווי ושזור כ " א לבדו ואח " כ חברו ביחד ע " י אריגה וכו' נמי הוי כלאים דאורייתא :
Yoreh De'ah.300.2.1 ומ " ש בשם הרמב " ם כתב ב " י לפי מה שהיה גורס רבינו בדברי הרמב " ם לא הו " ל להעתיק דברי הרמב " ם אלא כך הו " ל לכתוב והרמב " ם כתב כדברי רש " י עכ " ל ולא נהירא אלא נראה מדברי רבינו דסברא שלישית היא דס " ל דבטרפן בלא שוע וטוום יחד וארגם ה " ז כלאים דאורייתא ואף ע " ג שלא החליק אותם יחד ולא תקנם היטב יחד מתחילה והא דכתיב שעטנז דפי' שוע וטווי ונוז דאלמא דבעינן תלתא הכי פירושו אם היה שוע אינו חייב אא " כ דהוי נמי טווי ונוז אבל אם אינו טווי ונוז אף ע " פ שהוא שוע ועשה ממנו לבדים אין זה כלאים אבל כשהוא טווי ואריג הוי כלאים אפי' אינו שוע אלא שטרפן בלא שוע וטוום וארגם והכי משמע מלישנא דמתני' דקתני אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג שנאמר לא תלבש שעטנז אין אסור משום כלאים אלא דבר שהוא שוע טווי ונוז פתח בטווי וארוג וסיים בשוע טווי ונוז אלא בע " כ דהכי קאמר אם היה שוע אינו חייב אא " כ דהוי נמי טווי ונוז אבל בטווי ונוז חייב אף ע " פ שאינו שוע וכך צריך לפרש גם הסוגיא בנדה לדעתו ומיהו מכלאים בציצית מוכח נמי דאם טווה כל אחד לבדו ואחר כך חברן בשתי תכיפות או קשרן הוי נמי כלאים דאורייתא וכדפרישית לשיטת רש " י אלא דלרש " י לא מחייב בטווי וארוג אלא בדאיכא נמי שוע ולהרמב " ם לא בעינן שוע אלא טווי וארוג או טווי וקשרם כדפרישית וז " ש הרב רבינו משה בר מיימוני תפר בגד צמר בשל פשתן אפי' תפרן במשי או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן וכו' דס " ל דכיון דכל אחד טווי וארוג בלבדו ואח " כ תפרן אפי' במשי חייב כיון דחברן יחד על ידי תפירה בשתי תכיפות א " נ תפר בגד צמר בחוטי פשתן דהיה כל אחד טווי לבדו ואח " כ חברן בב' תכיפות דחשוב נמי כאילו ארגן יחד דכיון שכל אחד לבדו טווי ואח " כ חברן אין חילוק בין חברן ע " י אריגה או חברן על ידי תפירה בב' תכיפות או על ידי קשירה כדמוכח מכלאים בציצית שהצמר טווי בלבד והפשתים בלבד אלא שחבר החוטין יחד על ידי קשירה ואסור מן התורה שלא במקום מצוה והב " י הסכים שהנוסחא שברמב " ם שהלבדים שהם שוע בלבד הם כלאים דאורייתא היא אמיתית ופי' דבריו בכמה דרכים ולא נהירא אלא הנוסחא שהביא רבינו בשמו היא העיקר כדפרישית והכי נקטינן לחומרא כהרמב " ם דבטווי ואריג בלחוד אי נמי בטווי וקשור בלחוד או בתפור בשתי תכיפות בלחוד הוי כלאים דאורייתא ולא בעינן שזור דנוז פי' ארוג כפי' רש " י כדאיתא בירושלמי אבל לבדים אינו כלאים מן התורה ודלא כמ " ש הרב בש " ע להשוות היכא דשע אותם ועשה מהם לבדים להיכא דטרפן וטווה אותם וארג בגד מטווי זה דאלמא דס " ל דזה וזה כלאים דאורייתא דליתא אלא הלבדים אינן אסורין אלא מדרבנן ועיין דין הלבדים בסימן שאחר זה :
Yoreh De'ah.300.3.1 חיבר צמר ופשתים בשתי תכיפות וכו' בפ' בתרא דכלאים התוכף תכיפה אחת אינו חיבור ואין בו משום כלאים עשה שני ראשיה לצד אחד חיבור ויש בה משום כלאים ופי' הרא " ש בנדה תכיפה אחת היינו שתתב המחט בבגד פעם א' אף ע " פ שקשר שני ראשיו על שפת הבגד לא הוי חיבור לא לטומאה אם נטמא זה לא נטמא זה ולא לטהרה אם הזה על זה לא נטהר זה ואין בו משום כלאים עשה שני ראשיה לצד אחד כגון שהעביר את המחט פעם אחת ולא העביר כל החוט והעביר את המחט פעם שנית נמצאו ב' ראשיה מצד אחד וקשר שני ראשי החוטין יחד וכו' אבל מדברי הרמב " ם נראה שהוא מפרש להך משנה בלא קשירה כלל ומשום הכי בתכיפה אחת אינו חיבור כיון שלא קשר ב' ראשיו על שפת הבגד אבל בב' תכיפות שחזר והעביר את המחט פעם שנית הוי חיבור אפילו לא קשרם אבל אם קשר ב' ראשיו על שפת הבגד בהא לא קא איירי מתני' דפשיטא דחייב אפי' בתכיפה אחת ומ " ש רבינו דבענין אחר אין מתקיימין כלומר בע " כ צריך לפרש משנתינו בשקשרם דאי לא קשרם אמאי הוי חיבור בשתי תכיפות הלא אינן מתקיימין ביחד וכ " כ הרא " ש והביא ראיה מדאמר בפרק כלל גדול והתופר ב' תפירות והא לא קיימא הכי וכיון דלא קיימא לאו מלאכה היא ומשני ר' יוחנן והוא שקשרן שקשרו שני ראשי החוט ותימה רבה היאך יתרץ הרמב " ם קושיא זו דמפורש להדיא דאף בשתי תפירות לא הוי חיבור אם לא קשרם ונראה דגם הרמב " ם מפרש משנתינו דכלאים בדקשרם אלא מפרש הא דבתכיפה אחת אינו חבור מיירי בשקשר כל אחד משני ראשי החוט בעצמו בלבדו זה מצד זה וזה מצד אחר בענין שיתקיים החוט ולא יהיה נשמט וקשירה זו אינו חיבור אלא צריך שיהא קושר שני ראשי החוטין על שפת הבגד וז " ש הרמב " ם קבוץ שני ראשי החוטין כאחד וכו' אבל בב' תכיפות אפילו לא קשר אלא כ " א משני ראשי החוטין בלבדו ולא קשרם יחד נמי הוי חיבור אבל להרא " ש אפילו קשר שני ראשי החוט ביחד לא הוי חיבור בתכיפה אחת אא " כ בב' תכיפות וקשר שני ראשי החוט ביחד :
Yoreh De'ah.300.4.1 אסור לעשות לבגד צמר שפה וכו' משנה שם פיף של צמר בשל פשתן אסור מפני שחוזרין לאריג ופי' הרא " ש שנותנין חוטין גסין בשפת הבגד וכו' כדברי רבינו ואסור מפני שחוזרין לאריג כלומר מסבבים את האריג וחשוב כאילו ארגו עמו פי' אחר דומין לאריג והרמב " ם בפי' המשנה כתב מפני שיתערבו חוטין אלו עם אלו באריגה :
Yoreh De'ah.300.5.1 בגד צמר שרוקם וכו' משנה שם ומיירי שתוכפו בב' תכיפות אלא דסד " א כיון שאינו מכוין אלא לעשותו לסי' איננו חשוב אצלו ואין בו איסור לבישה דהו " ל כאילו איננו קמ " ל :
Yoreh De'ah.300.6.1 תניא וכו' עד בלא התרת הקשר הם דברי הרא " ש בנדה :
Yoreh De'ah.300.7.1 מכסה של פשתן עד שאין בו משום כלאים הם דברי הרא " ש לשם בשם הר " ר יצחק וכן כתב סמ " ק וקשיא לי הא דקאמר הוי כשק של פשתן וכו' דאמאי פשוט טפי שק של פשתן ובו צמר ממכסה של פשתן עד שהוא תולה מכסה בשק ונראה ליישב דבשק פשוט טפי שאין בו כלאים דכיון דאין סופו של צמר לישאר בשק כי יטלו הצמר מתוכו עכ " פ ולא הושם בשק אלא לפי שעה א " כ אין זה יחדיו שהרי חשוב כל שעה כאילו כבר נטלוהו משק אבל מכסה שנתנו בו הצמר כדי שיהא נשאר בו לכסות את גופו בשעת שינה א " כ כשתפרה כל סביביו איכא למימר דחשוב כלאים ממש קמ " ל דלא אלא דין מכסה כשק וכ " כ הריב " ש בתשובה דשרי והכי נקטינן דלא כהרמב " ם :
Yoreh De'ah.300.8.1 מותר ללבוש חלוק של צמר ע " ג חלוק של פשתן ולקושרן יחד פי' שקושר רצועות של עור המחוברין בחלוק של פשתן ברצועות עור המחוברין בחלוק של צמר דאע " פ שאינו יכול לפושטן בלא התרת קשר אפ " ה אין בו משום כלאים דאין זה קרוי יחדיו כיון דעכ " פ סופו צריך להתיר הקשר ולפושטן דומיא דשק של פשתן כשמלאו צמר ותפר את פיו שאין בו משום כלאים אלא דמ " ש דאם הוא של קיימא אסור קשיא וכי גרע שקשר מתפירת פיו של שק דשרי כיון דחוזר וקורע התפירה הכי נמי חוזר ומתיר הקשר ונראה דכך פירושו דלא שרי בקושר החלוקות יחד אלא כשדעתו לחזור ולפישטן זה אתר זה ע " י התרת הקשר דהשתא לא הוי הקשר של קיימא דמי לשק וכו' אבל אם אין דעתו לפושטן בזה אחר זה ע " י התרת הקשר אלא דעתו לפשוט ב' החלוקות יחד בלא התרת הקשר דהשתא הוי הקשר של קיימא הו " ל כלאים גמור דהו " ל יחדיו ואסור כנלע " ד מדברי רבינו וז " ל הש " ע מותר ללבוש חלוק של צמר ע " ג חלוק של פשתן אע " פ שאינו יכול לפושטן בלא התרת הקשר ואפילו הוא קשר של קיימא ובלבד שלא יחבר זה לזה עם המשיתה בב' תכיפות ויש אוסרין בקשר של קיימא עכ " ל ולא אבין היאך אפשר לקשר של קיימא פחות מב' תכיפות דהיינו ב' קשרים זה על גבי זה גם לא פי' האי קשר של קיימא דכתב רבינו כאן כמו שפירשנוהו והעיקר כדפרי' אבל תימא דבדברי הרא " ש כתב בסתם דאם אינו יכול להפרידן בלא התרת הקשר אסור ומביאו ב " י ולא חילק בין שהוא של קיימא לאינו של קיימא ואפשר דאף על פי דהרא " ש לא כתב חילוק זה בפי' רבינו הכריח לפרש כן מההיא דשק של פשתן שמלאו צמר וכו' וכדפרי' והכי נקטינן כדברי רבינו ונראה מדברי הרא " ש ורבינו דעד כאן ליכא איסורא בשתי חלוקות אלא בשקשרן יחד כדפרישי' שקשרו ברצועות אבל בשלא קשרן אלא חגר איזורו בעוז שלא יכול לפושטן אא " כ מתיר איזורו אין שם איסור כלל וכ " כ הרשב " א בתשובה הלכה למעשה שכך נהגו כל ישראל ודלא כגדולים שהחמירו בדבר ומביאו ב " י ע " ש והכי נקטי' :
Yoreh De'ah.300.9.1 יש מקומות וכו' משנה פרק בתרא דכלאים ר' יוסי אומר משיחות של ארגמן וכו' וכפי פי' רבינו שמשון והרא " ש ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.300.10.1 רצועה שראשה אחד של צמר וכו' משנה שם וכפי פי' רבינו שמשון והרא " ש :
Yoreh De'ah.300.11.1 המנהיג בהמות וכו' בפרק במה בהמה ( שבת דף נ " ד ) מסיק ובלבד שלא יכרוך ויקשור ופי' רש " י כריכה וקשירה בשתי תכיפות נראה דדעת רש " י הוא לומר דהקשירה עצמה היא בשתי תכיפות כלומר שני קשרים זה ע " ג זה וכריכה משום חימום נקט ליה ודלא כמ " ש במרדכי סוף פ' במה בהמה וז " ל פירש " י כריכה וקשירה היינו שתי תכיפות עד כאן לשונו דלא אשכחן חיבור לענין כלאים אלא בקשירה אבל כריכה לאו חיבור הוא אלא כדפרישי' וכן כתב בהגהת אשיר " י בשם ר " י דוקא בקשורין יחד אבל אינן קשורין יחד לא דיחדיו בעינן עכ " ל ומדברי הרא " ש שכתב בסתם וכ " כ רבינו בסתם אבל אם החבלים קשורים משמע קשורים בשתי תכיפות דאם אינן שתי תכיפות אינו מתקיים וכן כל היכא שהזכיר רבי' קשירה בסי' זה בסתם מיירי בשני קשרים זה ע " ג זה וכך הם דברי הרמב " ם אבל אם קשרן כולן נעשו כלאים וכו' וכ " כ במרדכי לשם ע " ש ר " א ממי " ץ דקשר דאורייתא אינה אלא ב' קשרים זה ע " ג זה עד כאן לשונו ודלא כב " י דפי' דברי רבינו והרמב " ם בשלא קשרן אלא קשר אחד דליתא עוד פירש " י אם חבלים אחד של צמר וא' של פשתן דכשאוחזן מתחמם ידו וקסבר דבר שאין מתכוין אסור משמע דלדידן דקי " ל דבר שאין מתכוין מותר שפיר דמי וכן פי' הגהת אשיר " י לפי פירש " י מיהו הפוסקים שכתבו איסור זה ס " ל דאף למאי דקי " ל דבר שאין מתכוין מותר הכא אסור משום דחשיב ליה פסיק רישיה דאי אפשר שלא תתחמם ידו באחיזתן ולא דמי למוכרי כסות לקמן בסימן ש " א דחשיב ליה דבר שאין מתכוין ע " ש :
Yoreh De'ah.300.12.1 השק והקופה וכו' משנה סוף כלאים וע " פ פי' הר " ש והרא " ש :
Yoreh De'ah.300.13.1 אב ובנו מצטרפין וכו' עד סוף הסימן ירושלמי וע " פ פי' הר " ש והרא " ש ומביאו ב " י ועיין עליו : כתבו התוס' בפרק קמא דביצה [ דף ט " ו ] ואותן פורפיינט " ש ( בלשון רוסיא קפט " ן ) פי' סדינים המחוברים יחד וביניהם צמר גפן שאנו לובשים דפעמים יש בהם צמר י " ל הואיל אם עושים קרע קטן מוציאין אותו דרך הקריעה דחד מסרך סריך לחבירו שרי אבל אם היו משימין בהן חתיכות קטנות של בגדי צמר ודאי שיהא אסור עכ " ל וכ " כ התוספות והמרדכי ר " פ במה אשה בביאור יותר ע " ש ומביאו הרב בהגהת ש " ע :
Yoreh De'ah.301.1.1 דבר תורה וכו' ירושלמי דכלאים פרק בתרא אי כתב לא תלבש הו " א אינו אסור אלא מללבוש ת " ל לא יעלה עליך אי לא יעלה עליך הייתי אומר לא יפשיל הקופה לאחוריו ת " ל לא תלבש מה מלבוש מיוחד שהוא דבר שהוא מהנה את הגוף אף כל דבר שהוא מהנה את הגוף ומש " ה כל שאינו בעצמו מהנה הגוף אלא שהוא מגין לגופו מפני החום או מפני הקור כגון אהלים שמאהילין על גופו או שמפשיל הקופה וכו' מותר וכן וילון שפרסוה כנגד הפתח והחלון להגן מפני החמה או מן הרוח והגשם אי נמי לפרוס בגד כלאים על הגיגית שרוחצין בו כדי לשמור חומו וכל כיוצא בזה שאין הכלאים בעצמן מהנין את הגוף מותר וכן אפי' הגוף נהנה מן הכלאים כל שאיננו לא לבישה ולא העלאה כגון שמציען חחתיו נמי מותר ד " ת אלא שחכמים אסרו להציעם תחתיו והוסיפו עוד לאסור אפי' עשר מצעות זו על זו שאין בהם כלאים וכלאים תחתיהם אסור לישן עליהן ואף ע " פ שאין הגוף נהנה מן הכלאים בעצמן דשמא תכרך עליו נימא ובין שהכלאים דרכן בהעלאה ובין אין דרכן בהעלאה אסור להציען אפי' עשר מצעות אבל באהלים וקופה ווילון ופרוסה על הגיגית וכיוצא בזה לא גזרו כלום ומותר אפי' מדרבנן וכך הוא דעת הרמב " ם ודלא כמקצת פוסקים דמקילין להציען תחתיו כגון כרים וכסתות כיון שאין דרכן בהעלאה ואפי' הן רכין אי איכא מידי דמפסיק ואין בשרו נוגע בהן אלא רכין בכל ענין אסור והא דתנן דכרים וכסתות אין בהן משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן היינו דוקא בקשין ועיין ב " י :
Yoreh De'ah.301.2.1 ומ " ש בד " א כשהן ריקנין וכו' ירושלמי שם וע " פ פי' הר " ש והרא " ש מביאו ב " י :
Yoreh De'ah.301.3.1 ומ " ש וכן כל בגדים הקשין מותרין בהצעה כלומר ל " מ כרים וכסתות שהן קשין מן הסתם וליכא משום מראית העין אלא אפי' בגדים שהן רכין מן הסתם אפ " ה אם נמצאו בגדים שהן קשין מותרין בהצעה ולא אסרינן להו משום מראית העין שלא יאמרו שהן רכים ועיין בסמוך בדין מרדעת :
Yoreh De'ah.301.4.1 ומ " ש ולבדים הקשין וכו' כ " כ הרא " ש פ " ט דנדה והתוספות והגהות מרדכי פ' במה אשה דדוקא כרים וכסתות ובגדים שהן שוע טווי ונוז דאסורין מדאורייתא בלבישה והעלאה אפי' בקשין דהתורה לא חילקה בין רכים לקשים הילכך בהצעה דשרי מדאורייתא אפי' ברכים לא אסרו חכמים אלא ברכים דשייך בהו כריכת נימא אבל לא בקשין אבל לבדים שאינן אלא שוע בלבד ואף הלבישה והעלאה אינו אסור אלא מדרבנן הלכך לא אסרו אלא ברכים אבל לבישת הקשין לא אסרו ומ " ש ב " י דלהרמב " ם הלבדים אסורים מדאורייתא ליתא אלא גם הרמב " ם ס " ל דאינן אלא מדרבנן כמו שנתבאר בתחילת סימן ש' בס " ד . וכתב ב " י דיש להחמיר מספק כיון דלא נתברר לנו איזה נקרא קשין ובספק ידיעה לית לן למימר ספק דרבנן לקולא דדעת שוטים לאו כלום הוא והכי נקטינן מיהו היכא דנהיג להקל בקשים כתב הרשב " א בתשובה הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.301.5.1 אסור ללבוש כלאים אפי' דרך עראי כגון טלית של קטן וגדול לובשו דרך עראי לצאת בו לשוק כ " כ הרא " ש ורצה לומר כל טלית של קטן אע " פ שאין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו דהשתא הגדול בוש לצאת בה דרך עראי לשוק וסד " א דאם יצא בה הגדול עראי לשוק אין זה נקרא לבישה ואין בה משום לא תלבש כלאים דאין עראי לכלאים ואסור לגדול ללובשו דרך עראי לצאת בו לשוק ואין צ " ל אם הקטן מתכסה בה ראשו ורובו דהשתא אין הגדול בוש לצאת בה דרך עראי לשוק דפשיטא דאית בה משום לא תלבש כלאים דהו " ל לבישה כיון שאינו בוש לצאת בה לשוק והכי נמי פשיטא דאפי' אין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו והגדול לובשו בביתו דאית בה משום לא תלבש כלאים דשפיר הו " ל לבישה כיון שאינו בוש ללבשו בביתו וז " ל הר " ש אין עראי לכלאים דלבישת עראי שמה לבישה ואסור ובריש התכלת מייתי לה ומשמע דאיירי בטלית קטן אף ע " פ שאין הגדול יוצא בה עראי עכ " ל פי' דבריו דמשמע התם בפרק התכלת דאיירי בטלית קטן כל כך אף ע " פ שאין הגדול יוצא בה עראי דהיינו שהגדול בוש לצאת בה לשוק לפי שהטלית קטן כל כך שאין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו ואפ " ה שמה לבישה ואסור לגדול לצאת בה דרך עראי לשוק כשיש בה כלאים וה " א להדיא בפרק התכלת ( סוף מנחות דף מ' ) ואין חילוק בין פי' הר " ש לפי' הרא " ש דמ " ש הר " ש דמיירי בטלית קטן אף ע " פ שאין הגדול יוצא בה עראי היינו לומר שהוא בוש לצאת בה עראי ומ " ש הרא " ש וגדול יוצא בה עראי היינו לומר שאם הגדול יוצא בה עכשיו לשוק בעוד שיש בו כלאים חייב עליו דהו " ל לבישה אף ע " פ שהטלית קטן שהגדול בוש לצאת בה לשוק וב " י כתב דשמא טעות סופר הוא בדברי הרא " ש ע " כ ושרי ליה מאריה דלפי דעתו גם בדברי רבינו הוה טעות אלא אין כאן טעות ודו " ק :
Yoreh De'ah.301.6.1 הלובש כלאים ואין מכוין להנאתו וכו' בסוף כלאים שנינו שאסור ללבוש כלאים כדי להעביר בהם המכס לפי שאין נותנין מכס מכל מה שאדם לבוש ומשום דמשמע דבדליכא כלאים שרי ללבוש להעביר המכס צ " ל דמיירי במוכס העומד מאליו דהוי גזלן א " נ שאין לו קצבה דנוטל יותר ממה שראוי אבל אם יש לו קצבה וחכרו מאת המלך אסור להעבירו ופירשו המפרשים דהאי מתניתין אתיא כמ " ד דבר שאין מתכוין אסור ואנן קי " ל כמ " ד דבר שאין מתכוין מותר ואף ע " ג דהו " ל פסיק רישיה דא " א שלא נהנה גופו מכלאים בשעה שהוא לובש אפ " ה כיון דלא ניחא ליה שהרי צריך הוא ללבשן להציל ממונו מגזילה הילכך שרי וכמו שהסכימו המפרשים בפ " ק דכתובות בד " ה מסוכריא דנזייתא ועיין שם בתוספתא ובסמ " ג בהלכות שבת בדין סחיטה ולא דמי לחבלים דאסור בקשורין וכרוכים בידו משום דהתם הוי פסיק רישיה דניחא ליה דאי לא ניחא ליה לא הו " ל לקשרן זע " ז בשני קשרים ולכרוך אותם בידו :
Yoreh De'ah.301.7.1 ומ " ש וכן מוכרי בגדים וכו' כלומר ל " מ בלבשן להעביר המכס דאנוס הוא דהמכס רוצה לגוזלו וא " א להציל עצמו וממונו אלא בלבישת כלאים הו " ל פסיק רישיה דלא ניחא ליה דפשיטא דשרי אלא אפילו אינו מעלה או לובש כלאים אלא כדי למוכרן דאפשר דימכרם בלאו הכי נמי מותר דהו " ל דבר שאין מתכוין דשרי ולא נקרא כאן פסיק רישיה כשאינו לובשן אלא כדי להראות מדתן דאפשר דלא נהנה גופו כלל באותה לבישה במקצת וה " ה במעלה עליו למכרם דאפשר גם כן דלא נהנה גופו בהעלאה זו וכן תופרי כסות וכו' ליכא ודאי נהנה ושרי ולא דמי לחבלים דהו " ל פסיק רישיה דניחא ליה כדפרישית זהו דעת רבי' מיהו הרמב " ם פסק כמשנתינו דלובש להעביר המכס אסור משום דהו " ל פסיק רישיה ולוקה ד " ת ובהך דמוכרי כסות פסק להתיר מטעמא דפרי' ונהגו להקל בכל ענין :
Yoreh De'ah.301.8.1 תכריכי המת וכו' הכי אסיקנא בפ " ט דנדה [ ס " א ] כרבי יוחנן דל " מ באותן תכריכים שסופדים אותן בהן ואחר ההספד פושטין אותן וקוברן בתכריכים אחרים אלא אפילו באותן דקוברות אותן בהן שהרי הן חוזרות לעתיד לעמוד בלבושיהן נמי שרי דמצות בטלות לעתיד לבא דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות והתוספו' האריכו לתרץ היאך לובשין כלאים למת והאיכא משום לועג לרש כדאמר בברכות לגבי ציצית וקצת מדבריהם הביא בית יוסף ולפע " ד נראה מלישנא דברייתא דלא התירו במת אלא דומיא דבגד שאבד בו כלאים וכיוצא בזה דאין ניכר הכלאים לכל אדם וליכא משום לועג לרש אלא בדבר הניכר ומפורסם לכל כגון התם דקא " ל דלייה לכנפיך וכו' וכגון שמלביש בגד שיש בו ד' כנפות ואין שם ציצית כלל ומשום הכי אין אנו חוששין ופוסלין הציצית בטלית של מתים ולית ביה משום לועג לרש כיון שאינו ניכר ואינו מפורסם אלא דממ " ש רבינו וכן מרדעת וכו' וכיון דמרדעת מיירי בשהכלאים ניכרים אלמא משמע דבתכריכי מתים נמי מיירי בכלאים ניכרים וכדמשמע מדברי התוספות ושאר מפרשים ואני כתבתי הנלפע " ד שאין להקל במת כשהכלאים ניכרים :
Yoreh De'ah.301.9.1 ומ " ש וכן מרדעת וכו' פי' ל " מ בתכריכי המת אלא אפילו בחי שרי במרדעת כיון שקשין הן ואין הגוף נהנה ואע " ג דכרים וכסתות נמי קשין הן ואסור בבשרו נוגע בהן כדפרי' לעיל בתחלת סימן זה מרדעת שרי טפי לפי שהוא קשה יותר כך הוא להרא " ש אבל הרמב " ם השוה דין מרדעת לכרים וכסתות וכן פי' ב " י ופשוט הוא :
Yoreh De'ah.301.10.1 ומ " ש ובלבד שלא יתננה על כתפו וכו' שם במשנה והטעם דלא שרו רבנן בקשין אלא בהצעה כיון דליכא איסורא דאורייתא אפי' ברכין כדלעיל :
Yoreh De'ah.301.11.1 ומ " ש ודוקא שהכלאים ניכרים וכו' קאי אמ " ש וכן מרדעת וכו' :
Yoreh De'ah.301.12.1 מפות וכו' משנה בפרק בתרא דכלאים פליגי בה ת " ק מתיר ור " א אוסר ובתוספתא מפיך דר " א לרבנן ופסקו הפוסקים כמאן דאוסר וכך הוא בירושלמי :
Yoreh De'ah.301.13.1 וילון שהוא רך וכו' ספ " ק דביצה ומשמע דאם הוא קשה שרי לפרסו ואין איסור במה שהוא נהנה מפני החמה והגשמים והרוח אלא אם כן שגוף האדם נהנה בלבישה והעלאה עליו כדלעיל ומה " ט אסור ליקח ביצה חמה בבגד כלאים בידו מפני שהגוף נהנה מן הכלאים שלא תכוה ידו והראב " ד השיג ע " ז ואמר שדין ביצה חמה כפשיטי וזרעוני דאין דרך חימום בכך ושרי ע " ש במ " ש בכסף משנה :
Yoreh De'ah.301.14.1 ערדילדין וכו' מימרא דרב פפא ס " פ קמא דביצה :
Yoreh De'ah.301.15.1 ומ " ש ל' הרמב " ם הוא פי' לערדילדין ונראה לפע " ד שרצונו לומר דצורת אותו מנעל אינו אלא עד חצי הרגל דהיינו עד האסתוור' וזהו שאין לו עקב ולרבותא נקט שאין לו עקב דסד " א דאין זה חשיב לבישה ושרי קמ " ל דאפ " ה אסור וכ " ש ביש לו עקב דהו " ל לבישה גמורה לכוליה רגל ואסור כשאר מלבושי כלאים ובזה מתיישב מה שהקשה ב " י ע " ש :
Yoreh De'ah.301.16.1 בגד כלאים שמעות צרורות בו וכו' בספ " ק דביצה פליגי בה רב פפא אוסר במיני זרעונים ורב אשי שרי ואית נוסחאות דגרסי רבא במקום רב פפא ומ " מ איכא לתמוה למה לא פסק כרב אשי דבתרא הוא ותו דבספ " ק דביצה פסק הרא " ש כרב אשי ובפ " ט דנדה פסק כרב פפא ונראה דמה שהרא " ש חזר בו ממה שפסק תחלה כרב אשי הטעם הוא משום דבירושלמי שהביא הרא " ש לשם מוכח דע " כ לא פליגי רב ושמואל אלא בזוזי דצרורים בכלאים אבל בזרעונים דצרורים בכלאים לד " ה אסור ומש " ה הביא הרא " ש הך ירושלמי דלכאורה לא היה צריך להביאו ע " ש אלא הביאו לאורויי דמכח הך ירושלמי חזר מפסקו שפסק כרב אשי בספ " ק די " ט ופסק כרב פפא משום דבירושלמי מוכח דאף בזוזי פליגי ואיכא אמוראי דאסרי אבל בזרעונים לא פליגי אלמא דבזרעונים דברי הכל אסור כרב פפא מיהו בזוזי פסק להיתירא כיון דרב פפא ורב אשי בתלמודא דידן מודו דבזוזי פשיטא דשרי א " כ כך הלכה והביא רבינו אח " כ לשון הרמב " ם דמיניה משמע דפסק כרב אשי להקל אף בזרעונים ומ " ש צלצול של עור ושל משי וכו' היא אסטמא דתניא ריש פרק במה אשה שאין בה משום כלאים ופי' בגמרא כליא פרוחי ופי' הרי " ף מטלית שתולין בה חוטין של מיני צבעונין כגון גלופקרין שתולין אותה לכלה לכלות ממנה זבוב שאם יעמוד זבוב על פניה היא מתביישת לטורדו ומצטערת בה כגון זה תולין לבהמה ואין בו משום כלאים דלאו אריג הוא עכ " ל ואע " פ שגם הרא " ש כתב כן ניחא ליה לרבינו להביאו על שם הרמב " ם לפי שהטעם שנתן הרמב " ם משום שאין דרך חימום בכך הוא נכון יותר דלפ " ז אפילו היה שוע טווי ונוז וארוג נמי שרי לפי שאינו דרך חימום וק " ל :
Yoreh De'ah.302.1.1 בגד צמר שארג וכו' מימרא דרב חסדא בפ " ט דנדה ומ " ש או ינתק חוט אחד ממנו וכו' מימרא דמר זוטרא שם האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימיה דעמרח ונתקיה ולא ידע אי נתיק אי לא נתיק שפיר דמי דכיון דאינו שוע טווי ונוז גזירה דרבנן הוא וכיון דלא ידע אי נתקיה שרי משמע דמיירי בשיודע מקום החוט של פשתן ונתקיה אלא דלא ידע אי נתקיה כוליה או שמא נשאר בו מקצתו ותלינן לקולא וכך הוא גירסת הרא " ש ורבנן הוא דגזור בהו והאי כיון דנתקיה נתקיה פי' כיון דנתקיה לחוט של פשתן תלינן דנתקיה כוליה אבל אם לא ידע מקום החוט של פשתן אלא דנתק חוט אחד מן הבגד לא תלינן לומר דנתק חוט של פשתן אלא אדרבה ודאי נתק חוט של צמר דבתר רוב אזלינן דכל החוטין שבבגד הם של צמר מלבד חוט אחד של פשתן וא " כ איכא לתמוה אדברי רבינו שכתב דינתק חוט אחד ממנו וכו' דמשמע דאף על פי דלא ידע מקום החוט ינתק חוט אחד ותולין לומר שהחוט שניתק היה של פשתן וזה היפך משמעות התלמוד ונראה דס " ל לרבינו כיון דלא ניכר החוט מדינא שרי אפילו לא ניתק שום חוט מן הבגד דכיון שאין איסורו אלא מדרבנן הקילו בספיקו ותלינן דנשמט החוט והלך לו שהרי בדק ולא מצאו וכ " כ הרמב " ם בפ " י וכ " כ הראב " ד לשם בהשגות אלא דמכל מקום למצוה מן המובחר ינתק חוט אחד ממנו ותולין לומר שהסיר החוט של כלאים . כתב רבינו שמשון בפרק בתרא דכלאים [ סוף דף ל " ג ] דבמקומות שפשתן ביוקר מן הקנבוס וטוב יותר לתפור בקנבוס לפי שהוא חזק החוט בשעת תפירה יש לסמוך להתיר ובש " ע כתב בסתם ובמקומות שהפשתן ביוקר מן הקנבוס יש לסמוך להתיר עכ " ל ותימא שפוסק להקל נגד דעת הר " ש שלא התיר אלא משני טעמים יחד לפי שהפשתן ביוקר וגם לפי שהקנבום טוב יותר לתפור בו לפי שהוא חזק החוט וכו' והסמ " ג לא התירו ג " כ אלא מצירוף הטעם שרובן תופרים בקנבוס אבל אם טוב יותר לתפור בפשתן וכמו שהוא במלכות זה אין לסמוך להתיר לפי שהפשתן ביוקר מפני שיותר ממה שירויח החייט בדמי הקנבוס מפסיד בעמל תפירתו וכ " כ הרשב " א בתשובה סי' תשס " א ונראה ליישב דבש " ע לא היתה דעתו אלא לומר שבדיעבד יש לסמוך להתיר על טעם זה בלבד שהפשתן ביוקר והר " ש והסמ " ג מיירי בלכתחלה דאין להאמינו לנכרי החייט אלא בדאיכא תרי טעמי וחילוק זה כתבו הרשב " א בתשובה סימן תשס " א וכן נראה ממה שכתב הרב בהגה " ה שם ע " ז וז " ל ואסור לומר לנכרי לתפור לו בגדים בחוטי קנבוס אע " פ שפשתן יותר ביוקר דנקל לתפור בפשתן מבקנבוס עד כאן לשונו והוא מ " ש הרשב " א בתשובה סימן תשס " א ומיירי בלכתחלה וכתב עוד הרב בהג " א אבל אם נותן לו חוטי קנבוס שרי דלא חיישינן לאחלופי מאחר שיש לעמוד על הדבר וכו' וזה לא נמצא בשום פוסק כי אם במגיד משנה פ " ח מהלכות מאכלות אסורות שכתב טעם דשל פשתן כבה ושל קנבוס הולך ושורף כדי ליישב המנהג אבל מסקנתו דבעל נפש יחוש בדבר ע " ש והר " ן בפרק קמא דחולין ע " ש הרשב " א כתב שאסור אפילו אם נותן לו חוטי קנבוס והר " ן עצמו שנ " ל להתיר מטעם דאומן לא מרע נפשיה משמע שמותר אפי' אינו נותן לו חוטי קנבוס אלא שאומר לו לתפור בחוטי קנבוס כההוא דטלית מצוייצת נקחית מן האומן ואפשר דכיון דכתב הר " ן לשם שמותר ליתן לחשוד חוטי קנבוס משמע דוקא אם נותן לו שרי הא לאו הכי אסור והכי משמע ממ " ש הר " ר ירוחם בשם הראב " ד ני " ט ח " ג דוקא דנותן לו שרי אבל באומר לא וצ " ל דטעמא דכיון שחוטי פשתן כבה מהר וכו' ויכולין לעמוד על הדבר לא מרע אומן נפשיה לאחלופי אבל באומר אסור דמצי לאשתמוטי ולומר שלא היה מוצא חוטי קנבוס בשעה שתפר ולא רצה לבטל מלאכתו ותופרו בחוטי פשתן שהיו נמצאין בידו והתשב " ץ בסימן שע " ג ע " ש מהר " ם כתב דאסור להניח לתפור בגדיו בבית הנכרי אם לא שהישראל יושב אצלו דחיישינן שמא יתפור בפשתן וכן כתב בספר בדק הבית ע " ש ספר א " ח אלא שכ " כ בשם הר " ן והוא ט " ס שהרי בפרק קמא דחולין כתב הר " ן להיתר אלא צריך להגיה הר " ם במקום הר " ן וכמ " ש בתשב " ץ .
Yoreh De'ah.303.1.1 המוציא כלאים בבגדו וכו' מימרא דרב יהודה אמר רב בפרק מי שמתו ( ברכות ד' י " ט ) ואסיקנא דבכלאים דרבנן בשוק א " צ לפושטו דגדול כבוד הבריות שדוחה איסור דרבנן ואף על פי שכתוב בתורה לא תסור מן הדבר דהוא ל " ת מדאורייתא הרי לאו זה נדחה מפני כבוד הבריות :
Yoreh De'ah.303.2.1 כתב הרמב " ם הרואה כלאים של תורה וכו' כלומר מדברי הרמב " ם משמע דאף על פי דהלבוש אינו יודע שהוא כלאים אלא הרואה בלבד יודע אפילו הכי קורעו מעליו אבל הרא " ש מפרש דוקא שהלבוש בעצמו מצאו דהשתא הוי מזיד אם אינו פושטו צריך לפושטו אפילו בשוק אבל אם הלבוש אינו יודע אין צריך לומר לו בשוק וכו' דכיון דאין חיוב אמירה זו אלא מדרבנן דאסמכוה אולפני עור לא תתן מכשול גדול כבוד הבריות שדוחה ל " ת שבתורה ואצ " ל לו בשוק עד שיגיע לביתו זהו דעת רבינו אבל לפע " ד נראה דגם הרמב " ם לא אמר דקורעו מעליו בשוק אלא היכא שהוא מזיד דיודע שהוא לבוש כלאים של תורה ואינו פושטו אבל אם אינו אלא שוגג אינו חייב לקורעו מעליו אלא שותק עד שיגיע לביתו ואח " כ מודיעו שהוא לבוש כלאים של תורה ואין כאן מחלוקת והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.303.3.1 כתב הרמב " ם המלביש את חבירו כלאים וכו' תוספתא פרק אלו הן הלוקין המלביש את חבירו כלאים והמטמא את הנזיר אע " פ שהמלביש מזיד ומטמא מזיד חייב היו שניהן שוגגין פטור המקיף פאת ראשו של חבירו שניהן חייבין במה דברים אמורים שהיו שניהם מזידים אבל אם היו שניהם שוגגין פטורין אחד שוגג ואחד מזיד שוגג פטור ומזיד חייב ונראה דהרמב " ם מפרש דברישא ה " פ אע " פ שגם המלביש מזיד ומטמא מזיד אפ " ה הלבוש והנטמא חייב בלבדו והמלביש פטור ולא דמי למקיף פאת ראשו של חבירו דבשניהם מזידין שניהם חייבין דשאני התם כיון דכתיב לא תקיפו בלשון רבים ולא כתיב לא תקיף בל' יחיד אלמא דבא הכתוב לחייב שניהם אבל הכא דכתיב בלשון יחיד לא תלבש לא יטמא אף ע " ג דקרי ביה לא תלביש וקרי ביה לא יטמא אפ " ה מדלא כתיב בלשון רבים אלא בלשון יחיד אין שניהם חייבין אף על פי ששניהם מזידין אלא הלבוש בלבד הוא דחייב וכן הנטמא בלבד הוא דחייב אלא דלפ " ז צריך להגיה בסיפא שניהם שוגגין שניהם פטורין אחד שוגג ואחד מזיד שוגג פטור ומזיד חייב דבזה שוה דינו למקיף ואין לחלק ביניהם אלא בשניהם מזידין דבמקיף שניהם חייבין ומלביש הלובש חייב והמלביש פטור אף על פי ששניהם מזידין ולפ " ז לא קשיא כלל מה שהקשה הרא " ש ע " ז בתשובתו להרשב " א עיין במ " ש ב " י בשם הרא " ש כאן בסימן זה ובכסף משנה סוף פ' י' :
Yoreh De'ah.304.1.1 כלאי בגדים מותר לעשותן ולקיימן ואינן אסורין אלא בלבישה כ " כ הרמב " ם בפ " י וז " ל ואין אסור אלא ללובשן בלבד או להתכסות בהן שנאמר לא תלבש שעטנז ונאמר לא יעלה עליך העלייה שהיא דרך לבישה אסור עכ " ל והוא ממה ששנינו בפרק בתרא דכלאים מוכרי כסות מוכרים כדרכן וכולי תופרי כסות תופסין כדרכן וכולי אלמא דמותר לעשותן ולמוכרן לכתחלה ואף על פי דכבר כתב הרמב " ם לשם וכן רבינו בסימן ש " א דמוכרי כסות ותופרי כסות עושין כדרכן לא כתבו כן אלא להורות דאין בו משום איסור הנאת לבישה כיון שלא נתכוין ליהנות בחמה מפני החמה וכו' אבל כאן מיירי בדלא נהנה כלל אלא דעושה לו כלאים לכתחלה על ידי נכרים ומוכרן על ידם דמותר אף מדרבנן ולא גזרו בזה כל עיקר :
Yoreh De'ah.305.1.1 כתיב אך פדה תפדה וגו' כלומר דבכור אם נפדה אף ע " פ שאינו בכור אב ובכור אב אינו נפדה אם אינו בכור אם דבפטר רחם תלה רחמנא ובפרק קמא דקידושין [ דף כ " ט ] קאמר ת " ר מניין שאם ה " ל ה' בנים מחמשה נשים דחייב לפדות את כולן ת " ל כל בכור בניך תפדה ופרכינן פשיטא בפטר רחם תלה רחמנא מה " ד נילף בכור בכור מנחלה מה להלן ראשית אונו אף כאן ראשית אונו קמ " ל פי' מה " ד בראשית אונו נמי תלה רחמנא דבעינן שיפטיר את רחם אמו וגם שיהא ראשית אונו קמ " ל דבפטר רחם בלחוד תלה רחמנא ומ " ש ישראלית לאפוקי כהנת ולויה ונכרית כדלקמן :
Yoreh De'ah.305.2.1 ומ " ש בכל מקום כלומר בין בארץ בין בח " ל ובכל זמן כלומר בין בזמן הבית ובין שלא בזמן הבית וה " א ספ " ק דקידושין דכל מצוה שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח " ל :
Yoreh De'ah.305.3.1 ומ " ש שיפדנו מהכהן ולא מכהנת כך כתב הרא " ש בסוף בכורות בדבורו האחרון דהכי מוכח בכמה דוכתי ודלא כפירש " י בפרק קמא דקידושין :
Yoreh De'ah.305.4.1 ומ " ש שהם שתי אונקיאות וכו' כך כתב הרא " ש בפרק יש בכור [ דף ס " ט ע " ב ]:
Yoreh De'ah.305.5.1 ואם יש לו שני ראשים צריך לפדותו בעשר סלעים ברייתא סוף פרק ג' דמנחות [ דף ל " ז ] ופרכינן מדתני רמי בר חמא מתוך שנאמר פדה תפדה את בכור האדם שומע אני אפילו נטרף בתוך שלשים יום תלמוד לומר אך חלק וכתבו התוספות דמפירוש ר " ת דנטרף היינו דנעשה טריפה ואע " פ שחיה יותר משלשים וכיון שיש לו שני ראשים היינו טריפה דכל יתר כנטול דמי עכ " ל משמע דאף על פי שאפשר שיהא חי מכל מקום כיון דהוא טריפה פטור מלפדותו ודלא כפירוש רש " י דפריך משום דלא אפשר שיהא חי ע " ש בתוספות דדחו פירושו ומשני שאני הכא דבגלגלת תלה רחמנא לפדיון בכור דכתיב חמשת שקלים לגלגלת והאי אית ליה תרי גלגולות ועיין לקמן אצל ואם נולד לו טריפות :
Yoreh De'ah.305.6.1 ומ " ש חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות שאם יש לו שטר חוב על אחר וכו' האי שאם וכו' פירוש מה שכתב שאין פודין בשטרות וכך פירש רש " י לשם במשנה [ דף נ " א ] ודעת רש " י דמה ששנינו שאין פודין בשטרות וילפינן מקראי אינו זה אלא היכא שיש לו שטר חוב על אחר וכו' אבל סיפא בדכתב לכהן שטר חוב על עצמו וכו' קאמר בגמרא דדבר תורה בנו פדוי ומה טעם אין בנו פדוי גזירה שמא יאמרו פודין בשטר שיש לו על חבירו ע " ש :
Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .