← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 4,053 sections
Yoreh De'ah.242.6.1 ומ " ש עד שיכסה ממנו וכו' ה " א פרק הוציאו לו את הכף ( דף נ " ג ) ועיין במ " ש בסימן רמ " ד :
Yoreh De'ah.242.7.1 כתב הרמב " ם תלמיד היושב לפני רבו תמיד אינו רשאי לעמוד וכו' עד דס " ל דהלכה כר " א שלא נתן קצבה לדבר תימה הלא ר " א לא קאמר אלא כשאינו עוסק בתורה דבעוסק בתורה אינו רשאי לעמוד כל עיקר אפילו שחרית וערבית דכלום תורה עומדת מפני לומדיה כדאיתא להדיא פ " ק דקידושין ( סוף דף ל " ג ) וא " כ איכא למימר דלא פליג עליה ר' אבהו דמודה דבאינו עוסק ליכא קצבה אלא דבעוסק בתורה אינו רשאי לעמוד מלפניו אלא שחרית וערבית וי " ל דכיון דלא קי " ל כר " א בהא כדלקמן בסימן רמ " ד א " כ אין חילוק בין עוסק לאינו עוסק ותו דעיקר ראייתו מדרבי עקיבא דהשוה מוראם למורא המקום וכו' כנ " ל לדעת האלפסי ע " כ דברי הרא " ש מיהו במרדכי כתב דההיא דרבי אבהו דוקא בעוסק בתורה ומביאו ב " י מיהו נראה ודאי דאף לר' אבהו לא קאמר אלא דאינו חייב לעמוד אבל הרשות בידו לעמוד לפניו כל שעה דכך כתבו התוס' אברייתא דאין בעל אומניות רשאין וכו' כמו שיתבאר לקמן בסימן רמ " ד :
Yoreh De'ah.242.8.1 אין חולקין כבוד לתלמיד חכם וכו' מצאתי ואפילו אם אין הרב חולק כבוד לתלמידיו אם הוא מתכבד במה שאחרים חולקין כבוד לתלמידיו פסק רבי' שמחה שחולקין לו כבוד לתלמיד במקום רבו דמשום כבודו של כהן גדול חולקין כבוד לסגן עד כאן לשונו : עשה דכבוד תורה דאשת חבר שמא אין שייך לאחר מיתה תוספות פרק שבועת העדות ( ל " ו ) אבל בתשובת מהר " ם מ " ץ כתב אשת חבר שנשאת לע " ה אין חייבין לכבדה כבראשונה עכ " ל משמע דבעודה אלמנת ת " ח חייבין לכבדה כאילו היה בעלה חי : פסק ר' שמחה אין הרב צריך לעמוד מפני התלמיד אפילו אם הוא חכם גדול מאוד וכו' אמנם חזינא למ " ר שעשה הידור לתלמידיו ואפילו מפני אותן שאין חשובין כולי האי הגה " מ : אסור להורות בפני גדול הדור אע " פ שלא למד ממנו שום דבר תוס' פ' אין עומדין וכ " כ הר " פ דמופלג בחכמה אפי' אינו רבו דינו כרבו מובהק והביאו רבינו בסימן רמ " ד . מצאתי הגה " ה כשמזכירין רבו של אדם בפניו כאילו הוא חבירו א " צ למחות לומר הוא אינו חבירו אלא רבו וראייה מפ " ק דביצה דא " ל לרבי אליעזר כבר נמנו עליך חביריך וכו' מאן חביריך ר " י בן זכאי והוא היה רבו ע " כ הג " ה ועוד מצאתי יש לי להוכיח כשאחד כותב סתם לאדם גדול או מדבר עמו פעם אחר פעם א " צ לומר לו בכל פעם בלשון מר ואם לפעמים מזכירו בלשון אתה אין בכך כלום ומביאין ראיה מהא דא " ל אביי לרב דימי וכו' עכ " ל ובתלמיד חבר אין מוטל עליו להזכירו בשם מר כשמדבר עמו כדאיתא בפ' תפלת השחר ( ברכות דף כ " ז ) דקמשני תלמודא שאני ר' ירמיה בר אבא דתלמיד חבר דרב הוה והיינו דקא " ל ר' ירמיה בר אבא לרב מי בדלת א " ל אין בדילנא ולא אמר מי בדיל מר :
Yoreh De'ah.242.9.1 ולא יאמר דבר שלא שמע מרבו עד שיזכיר שם אומרו בפ' תפלת השחר ( ברכות דף כ " ז ) האומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל ופי' הרא " ש דבר שלא שמע מפי רבו ואמרו מפי רבו וכן פי' הר " ר יונה ר " ל שלא שמע ממנו ואומר אותו בשמו עכ " ל וקשה דמשמע דאם אמרו סתם שרי והלא עובר על אזהרת חכמים שלא יאמר דבר אלא בשם אומרו ואי לא שמעו משום חכם אלא מדעתו אומרו למה יחשב לו עון אשר חטא באומרו בסתם אבל פי' הרמב " ם פ " ה דת " ת ורבינו אחריו הוא הנכון דמיירי ששמעו מפי אחרים ולא שמעו מרבו ואומר סתם שע " ז הזהירו שיאמר דבר בשם אומרו ואמר כאן שאם עבר על זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל ומשמע דשמועה ששמע מרבו רשאי לאומרה סתם וכדאיתא ס " פ האשה רבה בעובדא דאזל ר' אלעזר אמר לשמעתתא בי מדרשא ולא אמרה משמיה דר' יוחנן שמע ר' יוחנן ואיקפד ופייסוהו דעייל לגביה ר' יעקב בר אידי א " ל כאשר צוה ה' את משה כן צוה משה את יהושע וגו' וכי על כל דבר שאמר יהושע היה א " ל כך א " ל משה אלא יהושע יושב ודורש סתם והכל יודעים שתורתו של משה היא אף ר " א תלמידך יושב ודורש סתם והכל יודעים כי שלך היא מיהו נראה דוקא בידוע שלא למד תלמיד זה לפני רב אחר דומיא דיהושע לפני משה ור " א לפני ר " י אבל אם למד לפני שנים צריך להזכיר שם אומרו :
Yoreh De'ah.242.10.1 וכשימות רבו י " א שקורע כל בגדיו עד שמגלה את לבו ואינו מאחה לעולם כ " כ הרמב " ם בפ " ה דה' ת " ת ובפ " ט דה' אבל וטעמו מדאיתא פ' אלו מגלחין ריש ( מועד קטן דף כ " ו ) ת " ר אלו קרעים שאין מתאחין הקורע על אביו ועל אמו ועל רבו שלמדו תורה ועל נשיא ועל אב " ד וכו' אביו ואמו ורבו שלמדו תורה מנ " ל דכתיב ואלישע ראה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו אבי זה אביו ואמו רכב ישראל ופרשיו זה רבו שלמדו תורה וכו' ולא מתאחין דכתיב ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים ממשמע שנאמר ויקרעם איני יודע שלשנים אלא מלמד שקרועים ועומדים לשנים לעולם ומשמע ליה להרמב " ם לפי פשוטו דבכלל לשנים קרעים משמע דקרע עד שיגלה את לבו דאם לא קרע אלא טפח ולא היה מגלה את לבו ליכא שנים קרעים אבל הרמב " ן בספר תורת האדם נחלק עליו מדקאמר התם סוף ( דף כ " ב ) א " ר יוחנן על כל המתים כולן קורע מבפנים ועל אביו ואמו קורע מבחוץ א " ר חסדא וכן לנשים קורע מבחוץ מיתיבי לא הושוו לאביו ולאמו אלא לאיחוי בלבד מאי לאו אפילו לנשיא לא לבר מנשיא כלומר נשיא הוא דדמי לאביו ואמו בדין איחוי ובקריעה מבחוץ והשתא מדאמר רב חסדא אקריעה מבחוץ גרידא וכן לנשיא ש " מ בשאר כל חומרי אביו ואמו הרי הוא כשאר כל המתים וכך הוא מסקנת הרא " ש . ואיכא לתמוה במ " ש רבינו ונוהג עליו כל דין אבילות מקצת יום אחד מקמי שכתב וכן הוא מסקנת א " א הרא " ש ז " ל דמשמע דמדברי הרמב " ן הוא שכתב כך לחלוק אדברי הרמב " ם והא ליתא שהרי בין אבילות מקצת יום א' אינו ענין למחלוקת זה דהרמב " ם והרמב " ן ולבי אומר לי דט " ס הוא בספרי רבינו ונהפך הלשון על ידי המעתיקים וכצ " ל וכן הוא מסקנת א " א הרא " ש ז " ל ונוהג עליו כל דין אבילות מקצת יום אחד :
Yoreh De'ah.242.11.1 ובכל אלו הדברים וכו' פלוגתא דתנאי בברייתא פרק אלו מציאות ( בבא מציעא דף ל " ג ) ופסק הרא " ש לשם וכן הרמב " ם בפ " ה דה' ת " ת כר' יוחנן ועולא דהלכה כרבי יהודה :
Yoreh De'ah.242.12.1 ומ " ש אבל אם לא למד רוב חכמתו ממנו ה " ז כתלמיד חבר וכו' כ " כ הרמב " ם לשם ה " ז תלמיד חבר וכתב כן לפי שמפרש הא דאמר עולא ס " פ א " מ ת " ח שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעים זע " ז דהיינו לומר שכ " א הוא נקרא תלמיד חבר לרעהו לפי שהיו לומדין זה מזה וס " ל לרבינו דעומדים זה מפני זה איצטריך לאורויי דכיון שכ " א נקרא בשם תלמיד חבר לרעהו לפיכך חייבים לעמוד זה מפני זה ד' אמות אבל לא מלא עיניו כדין רבו מובהק כדאיתא פ " ק דקידושין דד' אמות לרבו שאינו מובהק דהיינו תלמיד חבר ומלא עיניו לרבו מובהק ואם לא היו לומדין זה מזה כלל לא היו חייבין לעמוד אף משיגיע לד' אמותיו אבל קורעין זע " ז ק' דאי קורעין בלחוד פשיטא וכי גרע מחכם דתניא חכם שמת הכל קרוביו ואפילו לא למד ממנו כלום אלא קרע שאינו מתאחה קאמר דלגבי קריעה החמירו יותר שיהא עליו דין תלמיד גמור כיון שלמדו זה מזה וכן פי' התוס' וכתב שכן פי' רש " י אבל בפירש " י שלנו לא נמצא כך ואע " ג דהרמב " ן מפרש דלא היו קורעין אלא קרע בעלמא ולא היו עומדים אלא עמידה בעלמא דהיינו ד' אמות והרא " ש הוא חולק ומפרש דגם עומדין היו זה מפני זה כמלא עיניו הנה רבינו תופס עיקר לגבי עמידה כפי' הרמב " ן והרמב " ם ולגבי קריעה תופס עיקר כפי' התוס' והרא " ש והב " י נתקשו לו דברי רבינו בזה ולמאי דפרי' ליכא קושיא כ " כ . מיהו בש " ע פסק לקולא כהרמב " ן והרמב " ם בין בעמידה בין בקריעה :
Yoreh De'ah.242.13.1 אבדת אביו וכו' ה " א במשנה ס " פ א " מ כדברי הרא " ש וכ " כ גם הרמב " ם ברפי " ב מה' גזילה ואבידה וכן כתב הסמ " ג עשה ע " ד . ומ " ש רבינו ע " ש הרמב " ם דלגבי אבדה אם היה אביו חכם אע " פ שאינו שקול כנגד רבו אביו קודם לרבו כ " כ פ " ה דה' ת " ת והוא סותר דברי עצמו וגם סותר המשנה ומסקנת ב " י שט " ס הוא בה' ת " ת ושכ " כ בהגהות מיימוני רפ " ה דת " ת :
Yoreh De'ah.243.1.1 ת " ח לא היו יוצאין בעצמן וכו' מימרא דרב יהודה פ " ק דב " ב ( דף ח' ) רבנן לאו בני מיפק בכלוזא נינהו פי' לצאת הם בעצמם לחפור ולבנות עם המון עם כלוזא פי' המון עם ור " ל שהמון העם הם לבדם מחוייבים לחפור ולבנות כל מה שצריך ות " ח פטורין מלשכור אחרים במקומן דכיון דהמון עם אינן שוכרין אלא חופרין ובונין בעצמן אין חוב זה מוטל על ת " ח ואף ע " פ שחפירה זו ובנין זה הוא צורך חיי האדם כגון בארות המים וז " ש אח " כ אבל אם אין יוצאין בעצמן אלא שוכרים אחרים וכו' אם הוא דבר שצריך לחיי האדם חייבין לתת חלקם דאלמא דברישא היכא דיוצאין בעצמן פטורין מלשכור אפילו הוא צריך לחיי האדם וכן כתב נ " י בשם התוספות ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.243.2.1 ומ " ש אבל דבר שצורך לשמירת העיר כגון חומות העיר וכו' שם במימרא דרב יהודה :
Yoreh De'ah.243.3.1 ומ " ש ולכן היו פטורים מכל מיני מסים וכו' פי' כיון דת " ח תורתן משמרתן א " כ כל גזירת מסים אף מה שהוא קצוב על כל איש לבדו אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ כדאמרינן התם בעובדא דכובס ולכן חייבין לשלם בשבילן גם אותן הקצובין על כל איש ואיש וכן פסק הרמב " ן בפ " ו דהלכות ת " ת והוא דעת הרא " ש בפסקיו ובתשובותיו וכתב בתשובה שכך פסק הרמ " ה וכן כתב הר " ר ירוחם שכך הסכימו גדולי האחרונים וכמ " ש רבינו והכי נקטינן ודלא כר " ח והרמב " ן שמחייבים לת " ח ליתן מס הקצוב על איש ואיש והביא רבינו דבריהם בח " מ סימן קס " ח דליתא :
Yoreh De'ah.243.4.1 ואם היה לו דין עם אחר וכו' עיין בח " מ סי' ט " ו נתבאר דין זה יפה בס " ד :
Yoreh De'ah.243.5.1 אבל אם ביזה את החכם חי אין מתירין אותו וכו' כצ " ל :
Yoreh De'ah.244.1.1 מפני שיבה תקום והדרת פני זקן שמ " ע לקום בפני כל חכם אפילו אינו זקן וכו' ברייתא פ " ק דקידושין ( דף ל " ב ) פליגי בה תנאי וא " ר יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה דמפני שיבה תקום אפילו כל שיבה במשמע ופירש " י ואפילו זקן אשמאי אלמא זקן יניק וחכים במשמע דאי זקן וחכם קאמר למה לי זקן משום חכמה תיפוק לי משום זקנה בלחוד דהא מפני שיבה כל שיבה במשמע כ " כ הר " ן והרא " ש לשם וכתבו התוס' ע " ש ר " ת דפי' זקן אשמאי היינו בור וע " ה אבל אינו רשע כפירש " י דא " כ אפילו בן ע' שנה מצוה לבזותו ולקללו ואסור לקום מפניו כדכתיב שאת פני רשע לא טוב ונראה דעיקר מ " ע הוא לקום מפני כל חבר אפילו אינו זקן אלא יניק וחכים ולכן כתב רבינו תחלה שמ " ע הוא לקום מפני כל חכם וכו' ואח " כ כתב וכן מפני שיבה וכו' כלומר ל " מ מפני כל חכם אלא אפילו מפני זקן אשמאי וקרא דכתב תחלה מפני שיבה תקום ה " ק דכיון דשיבה כל שיבה במשמע אפילו זקן אשמאי א " כ בע " כ והדרת פני זקן יניק וחכים במשמע וכיון דמפני שיבה תקום גלי לן אקרא דוהדרת פני זקן דיניק וחכים במשמע לכן הקדים לכתוב מפני שיבה תקום אף ע " ג דעיקר מ " ע היא והדרת פני זקן . ודו " ק :
Yoreh De'ah.244.2.1 ומאימתי חייב לקום עד שיש בה הידור הכל שם בברייתא ובגמרא איתא דה " מ דבמרחץ לא בבתי גוואי אבל בבתי בראי דשרי להרהר בד " ת חייב לעמוד והרמב " ם בפ " ו ורבינו כאן כתבו בסתם בית המרחץ דומיא דבית הכסא דהיינו בתי גוואי ולא חששו לפרש יותר וכן פי' בכ " מ :
Yoreh De'ah.244.3.1 אין בעלי אומניות חייבין וכו' שם ברייתא אין בעלי אומניות רשאין וכו' וכתבו התוספות אין רשאין משמע איסורא דמיירי בעוסקין במלאכת אחרים אי נמי במלאכת עצמן ואינן רשאין פירוש אינן חייבין ופסק רבינו כשני התירוצים דשניהם אמת גם הרא " ש בפסקיו כתב שני התירוצים דתרווייהו הילכתא נינהו :
Yoreh De'ah.244.4.1 אין ראוי לחכם שיטריח וכו' שם ואפי' זקני נכרים מצוה להדרם לקום קצת מפניהם ולסומכן בידו נראה דרבינו ה " ק מצוה דרבנן להדרם באחד משתים או לקום קצת מפניהם או לסומכן בידו ובגמרא ה " א ר' יוחנן הוה קאים מקמי סבי דארמאי רבא מיקם לא קאים הידור עביד להו אביי יהיב ידא לסבא ומפרש רבינו דר' יוחנן היה קם מפניהם ממש ורבא פליג עליה והיינו דקאמר רבא מיקם לא קאים דחשיב ליה איסורא להחשיבו לנכרי כמו לישראל אלא הידור עביד להו דהיינו לקום קצת מפניהם ואביי נמי פליג אדרבי יוחנן ולא קם מפניהם אלא יהיב ידא לסומכן ופסק כאביי ורבא וכ " פ הרמב " ם בפ " ה דה' ת " ת אלא שהיה מפרש דרבא לא קם כלל מפניהם והידור דעביד להו בדברים הוא דעביד להו הידור וז " ש אפילו זקן נכרי מהדרין אותו בדברים ונותנים לו יד לסומכו פירוש או נותנים לו יד לסומכו כאביי וכל זה דלא כפי' ב " י דר' יוחנן לא היה קם מפניהם אלא קצת ופסק רבי' כמותו דלא משמע הכי כלל אלא כדפרי' ונכון להחמיר שלא לקום מפניהם כלל אלא למיעבד להו הידור בדברים או לסומכן ביד וכמו שכתב הרמב " ם וכ " פ בש " ע ומיהו ודאי אין מצוה בנכרי אלא כשהוא בן ע' שנה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ובדאורייתא אינו חייב בישראל אלא כשהוא בן ע' שנה אם כן בעכו " ם נמי אינו חייב כלל מדרבנן בשום הידור אלא כשהוא בן ע' שנה ומ " ש הרמב " ם אפילו זקן נכרי מהדרים אותו בדברים ונותנים לו יד לסומכו שנאמר מפני שיבה תקום כל שיבה במשמע עכ " ל הדבר פשוט דבדרך אסמכתא קאמר הכי אבל איסי בן יהודה דקאמר בברייתא מפני שיבה תקום כל שיבה במשמע לא קאמר אלא כל שיבה דישראל לא שיבה דעכו " ם וכ " כ התוס' לשם והסמ " ג עשה י " ג ומביאו ב " י ושכ " כ בהגהות מיימוני אלא דמה שהבין ב " י דלהרמב " ם קרא דמשמע כל שיבה מרבה ואפילו שיבה דנכרי ודנכרי נמי דאורייתא היא וכ " כ להדיא בכסף משנה נ " ל דליתא אלא גם הרמב " ם מפרש כמ " ש התוס' והסמ " ג וכדפרי' דלא קאמר הרמב " ם דכל שיבה אפילו דעכו " ם אלא בדרך אסמכתא דאין מצוה לעכו " ם אלא מדרבנן נ " ל :
Yoreh De'ah.244.5.1 לשון הרמב " ם מי שהוא זקן וכו' עומדין לפניו כצ " ל ומ " ש רבינו ואיני יודע וכו' הדבר ברור הוא כמ " ש רבינו דלא אמר הרמב " ם ואינו חייב לעמוד כדי קומתו אלא בילד חכם וכו' ומדוקדק כך בלשון הרמב " ם שכתב תחלה מי שהוא זקן וכו' עומדין בלשון רבים לומר שהכל חייבים לעמוד לפני זקן שאינו חכם ואחר כך כתב בלשון יחיד ואינו חייב לעמוד כדי קומתו וכו' אלא בע " כ דהאי ואינו חייב לא קאי אלא אחכם שהוא ילד שכתב מקודם שגם הוא עומד בפני הזקן המופלג בזקנה ועליו אמר שאינו חייב לעמוד כדי קומתו וכו' ופשוט הוא שכך הוא כמו שפי' רבי' לדברי הרמב " ם :
Yoreh De'ah.244.6.1 הרואה חכם עובר בר " ה אינו עומד מלפניו עד שיגיע לתוך ד' אמותיו וכו' נראה דר " ל דלא שרי לעמוד מלפניו מקמי שיגיע לד' אמותיו ולפי שבתחלת הסימן כתב מאימתי חייב לקום מפניהם משיגיע לתוך ד' אמותיו והוה משמע דמקמי שיגיע לתוך ד' אמותיו חיובא הוא דליכא אבל אם רוצה לקום מפניו ממקום רחוק יכול לכך כתב כאן אינו עומד מלפניו עד שיגיע וכו' דאינו יכול לעשות כן וטעמא דמילתא דלא קיים בזה מ " ע דהרואה אומר לצרכו הוא שעמד והכי משמע בברייתא סוף ( דף ל " ב ) יכול יעמוד מפניו ממקום רחוק ת " ל תקום והדרת לא אמרתי קימה אלא במקום שיש הידור ופירש " י שיש לו הידור בעמידתו דהיינו תוך ד' אמות דמוכחא מילתא שמפניו הוא עומד עכ " ל גם הרמב " ם בתחלת פ " ו כתב ומאימתי חייבין לעמוד מפניו משיקרב ממנו בד' אמות עד שיעבור מכנגד פניו ואח " כ כתב באותו פרק הרואה חכם עובר אינו עומד מפניו עד שיגיע לו לד' אמות וכו' ואחריו נמשך רבינו ואף ע " ג דבנשיא ואב " ד עומד מלפניו מלא עיניו אלמא דאיכא הידור אפילו ממקום רחוק התם ודאי כיון דחייבים לעמוד מפניו מלא עיניו איכא הידור אבל בחכם דעלמא כיון דליכא חיובא אלא כשהגיע תוך ד' אמות אם עמד מפניו מקמי הכי לא מוכחא מילתא שמפניו הוא עומד אלא נראה כאילו עמד לצרכו וק " ל : ומ " ש רבינו וכיון שעובר מלפניו ישב ( שם סוף דף ל " ג ) מימרא דרבי אבהו אבל רש " י כתב וז " ל עומד מלפניו משהתחיל ליכנס לתוך ד' אמות ואינו יושב עד שיעבור הימנו ד' אמות השניות עכ " ל נראה דכך היתה גירסתו במימרא דרבי אבהו חכם עובר מלפניו ד' אמות וכיון שעבר ד' אמות יושב אב " ד עובר עומד מלפניו כמלא עיניו וכיון שעבר ד' אמות יושב וכו' וכך הוא גירסת הרא " ש אבל רבינו נמשך אחר דברי הרמב " ם בפ " ו שלא היה גורס אצל חכם עובר אלא וכיון שעבר יושב ואצל אב " ד עובר גורס וכיון שעבר ד' אמות יושב וכך פסק בשע ולפעד " נ להחמיר כגי' רש " י והרא " ש דאף בחכם עובר לא ישב עד שיעבור הימנו ד' אמות השניות ואין תימה במה שיהיו חכם ואב " ד שוין בזה דהלא אב " ד ונשיא שוין בעמידה מלפניו כמלא עיניו אף על פי שאין שוין בדין ישיבה לאחר שעבר מלפניו . דבאב " ד יושב לאחר שעבר ד' אמות ובנשיא אינו יושב עד שישב במקומו או עד שיתכסה מעיניו א " כ ה " ה בחכם ואב " ד איכא למימר אע " פ שאינן שוין בעמידה מלפניו שבחכם אינו עומד מלפניו אלא משיגיע לד' אמות ובאב " ד כמלא עיניו אפ " ה בדין ישיבה לאחר שעבר מלפניו הן שוין שלא ישב עד שיעבור הימנו ד' אמות השניות והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.244.7.1 ומ " ש רבינו ומיירי כשאינו רבו וכו' שם ( דף לד ) אמר אביי לא אמרן אלא ברבו שאינו מובהק אבל ברבו המובהק מלא עיניו ולכאורה הוה משמע דבעובר מלפניו סגי בשיעבור ד' אמות ואח " כ ישב כמו באב " ד . אבל בפרק הוציאו לו את הכף איתא כי הוה בעי רבי יוחנן לסגויי הוה גחין וקאי רבי אלעזר אדוכתיה עד דהוה מיכסי רבי יוחנן מיניה ומביאו הרי " ף והרא " ש בפ " ק דקידושין וכ " כ הרמב " ם בפ " ה אלמא דדין רבו מובהק חמיר מאב " ד ודינו כנשיא ואחריהם נמשך רבינו :
Yoreh De'ah.244.8.1 ומ " ש והר " פ כתב וכו' בסמ " ק סימן נ " ב כתב בפנים דברבו מובהק כמלא עיניו אפילו אינו מופלג לא בחכמה ולא בזקנה אבל כשהוא מופלג בחכמה או בזקנה שהוא בן ע' שנה א " צ שיהא רבו מובהק עכ " ל . ומשמע דאם אינו רבו כלל לא אבל בהגה " ה שם כתב לחלוק על מ " ש בפנים ופוסק דג' דינים יש דברבו מובהק כמלא עיניו אפילו אינו מופלג לא בחכמה ולא בזקנה וה " ה בחכם מופלג אפילו אינו רבו כלל דינו כרבו מובהק . וברבו שאינו מובהק אף בלא שיבה וכן שיבה אפילו אינו רבו בד " א . אבל אם אינו רבו כלל וגם אינו מופלג לא בחכמה ולא בזקנה פטור ומיהו אם חכם קצת נכון לעשות לו הידור עכ " ל וזהו שכתב רבינו בשם הר " פ שהוא בעל הגהות דסמ " ק אלא שקיצר רבינו דהו " ל לפרש דאינו פטור באינו רבו ואינו מופלג בחכמה אלא א " כ שאינו מופלג גם בזקנה דבמופלג בזקנה ודאי חייב דקי " ל כאיסי דכל שיבה במשמע כדלעיל וכמפורש בהגהת סמ " ג ודלא כב " י שהבין דמ " ש רבינו בשם הר " פ הוא סותר למ " ש בסמ " ק דליכא כאן סתירה אלא שני דיעות הן הסמ " ק עצמו ודעת הר " פ בהגה " ה הוא חולק עליו והרמב " ם כתב וכו' ט " ס הוא דלא נמצא כך בדברי הרמב " ם אלא צ " ל הרמב " ן ותחלת הדברים שאמר מי שגדול ממנו בחכמה וכו' משמעו אפילו אינו מופלג בחכמה אלא שהוא גדול ממנו אפי' אין רבו כלל כיון שראוי ללמוד ממנו דינו כרבו מובהק . אבל הר " פ לא קאמר אלא דוקא במופלג בחכמה וזה וזה כתוב בתוס' פרק אין עומדין ( ברכות דף ל " א ) אהא דאמר התם גבי ויביאו הנער אל עלי מורה הוראה בפני רבך את אע " פ שלא למד עדיין בפניו מ " מ גדול הדור היה ובא ללמוד לפניו עכ " ל וכתוב בת " ה סי' קל " ח נראה דתרי שינויי נינהו דלא שייכי אהדדי לצרף לחד שינוייא עכ " ל ור " ל דבין בזה ובין בזה דינו כרבו מובהק והר " פ כתב כשינוייא קמא דמופלג בחכמה דהיינו גדול הדור כעלי בדורו ובתוספות פ' שור שנגח ד' וה' ( בבא קמא דף מ " א ) גם כן תופסים התוס' בפשיטות דרב מופלג דינו כרבו מובהק ומביאו בת " ה סימן קל " ח והרמב " ן כתב כשינוייא בתרא דאם הוא גדול ממנו בחכמה וראוי ללמוד ממנו . ומ " ש ואם אינו גדול ממנו וכו' זה שכתב גם הר " פ ואם אינו רבו כלל וגם אינו מופלג בחכמה פטור ומיהו צריך לעשות לו הידור כיון שהוא חכם קצת :
Yoreh De'ah.244.9.1 ומ " ש ומי שהוא חסיד וכו' היינו לומר אם אותו שהוא חכם ואינו גדול ממנו ולא למדו כלום הוא חסיד ובעל מעשים לא סגי בהידור אלא הכל צריכין לעמוד מפניו ואפילו הגדולים ממנו בחכמה הרבה אם אינן גדולים כמוהו בחסידות וכדאשכחן בפ " ק דקידושין ( סוף דף ל " ג ) אמר שמואל דהוה גדול בדורו וקאים מקמיה דרב יחזקאל דהוה בעל מעשים ואי לאו דהכי דינא לא הוי ראוי למר שמואל לזלזל בכבוד תורתו ולמיקם מקמיה אלא הוה עביד ליה הידור בלחוד אבל הר " ן לא כתב כך ע " ש הרמב " ן אלא כדמשמע בספר תורת האדם והביאו ב " י ולפע " ד נראה עיקר כמ " ש ע " ש הרמב " ן גם הר " ן חלק ע " ד הרמב " ן שהביא בפירושו אלא חייבין לעמוד מפני חכם בעל מעשים אפילו איננו זקן אפילו היה גדול בדורו כמר שמואל ודלא כמ " ש ב " י כאן וכן פסק בש " ע חכם אפילו מופלג בחכמה רשאי לעמוד בפני מי שהוא בעל מעשים עכ " ל דאלמא דאינו חייב לעמוד אלא רשאי כלומר שאינו משום זקן ואינו לפי כבודו שיעמוד לפני קטן ממנו כיון שהוא בעל מעשים דליתא אלא חייב לעמוד מפני חכם בעל מעשים ואפילו גדול בדורו מפני קטן חייב לעמוד מפניו נראה לי :
Yoreh De'ah.244.10.1 ראה אב " ד וכו' בפ " ק דקידושין והא דאיתא בספרים שלנו וכיון שעבר יושב ט " ס הוא וצ " ל וכיון שעבר ד' אמות יושב וכן כתבו כל הפוסקים גבי אב " ד ורש " י והרא " ש הוי גורסים כך גם גבי חכם כדפרישית בסמוך :
Yoreh De'ah.244.11.1 ומ " ש וכולם שמחלו וכו' שם בעובדא דרבא ועובדא דרב פפא דהוה משקי כל חד בי הלולא דבריה דמחלו על כבודם להשקות להם ואסיקנא דאפ " ה הידור בעי להו לרבנן למיעבד ע " ש ( דף ל " ב ):
Yoreh De'ah.244.12.1 וכשיושבין שורות שורות וכו' בסוף הוריות וכתבוהו הרי " ף והרא " ש פרק קמא דקידושין ופי' התוספות דסידורא דהוריות מיירי ביושבין בבית המדרש והא דלעיל בפרק קמא דקידושין בראה חכם שעובר וכו' אב " ד שעובר וכו' מיירי בשוק :
Yoreh De'ah.244.13.1 היו ביחד חכם שמופלג בחכמה וכו' מימרא דרבי אמי בפרק יש נוחלין ( בבא בתרא דף קכ ) ועל פי פירוש רשב " ם ומביאו הרא " ש פרק קמא דקידושין :
Yoreh De'ah.244.14.1 ומ " ש רבינו ובמסיבה של משתה או של נשואין הולכין אחר הזקנה להושיבו בראש תימה אמאי איצטריך לפרש של נשואין טפי משאר מסיבה של משתה ונראה דהאי נשואין הכי פירושו אם אחים או אחיות יעשו להם נשואין אף על גב שאחד גדול מחבירו בחכמה לא יקדימו לעשות נישואין לקטן בשנים מפני שהוא גדול בחכמה אלא יקדימו לעשות נשואין לגדול בשנים אף על פי שהוא קטן בחכמה דה " א בפרק יש נוחלין גבי בנות צלפחד להלן מנאן הכתוב דרך גדלותן וכאן דרך חכמתן ופי' רשב " ם להלן כשנישאו בנות צלפחד מנאן הכתוב דרך גדלותן דכתיב ותהיינה מחלה תרצה חגלה ומלכה ונועה בנות צלפחד לבני דודיהן לנשים ומסתברא דכך נולדו כדכתיב לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה וכאן כשעמדו לפני משה דרך חכמתן כסדר שהן חכמות זו יותר מזו הקדימן הכתוב מחלה נועה חגלה מלכה ותרצה ומסברא אמרו הכי דלא ליקשו קראי אהדדי בישיבה בין לדין בין לשאר ישיבות של תורה וכו' במסיבה של משתה וה " ה לנשואין כבנות צלפחד וכו' עד כאן לשונו והרא " ש הביא פי' רשב " ם זה בפ " ק דקידושין וזהו שכתב גם רבינו ובמסיבה של משתה או של נשואין כלומר או אם יעשו נשואין הולכין אחר הזקנה להושיבו בראש דבין במסיבה ובין בעשיית נשואין יקדימו למי שהוא גדול בשנים אע " פ שאיננו גדול בחכמה כמו הקטן בשנים :
Yoreh De'ah.245.1.1 מצות עשה וכו' פירוש אף על פי שהוא קטן ופטור מת " ת מ " מ אביו חייב ללמדו תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם ומשמעו אפילו הבן קטן וכ " כ הרמב " ם להדיא רפ " א דה' ת " ת : ומ " ש וכל המלמד לבנו תורה כאילו קבלה מסיני בפרק קמא דקידושין ( דף ל' ) אריב " ל כל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני שנא' והודעתם לבניך ולבני בניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב כך הוא גירס' הרי " ף והרא " ש וכ " כ רבינו אבל בספרים שלנו כתוב כל המלמד בן בנו תורה וכו' ור " ל אפילו מלמד בן בנו וכ " ש מלמד בנו וטעמו דכיון דקי " ל כי האי תנא דתני' ולמדתם אותם את בניכם אין לי אלא בניכם בני בניכם מניין ת " ל והודעתם לבניך ולבני בניך א " כ מה ת " ל בניכם בניכם ולא בנותיכם א " כ כך לי בן בנו כמו בנו דמעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני אבל לגירס' הרי " ף והרא " ש ורבינו קשה דכיון דאמר ריב " ל כל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתוב וכו' אלמא דס " ל לריב " ל כאידך תנא דתניא ולמדתם אותם את בניכם ולא בני בניכם ומה אני מקיים והודעתם לבניך ולבני בניך לומר לך שכל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות וכיון דקי " ל דכשם שחייב אדם ללמוד את בנו כך חייב ללמד את בן בנו לא הו " ל להביא הך דריב " ל דס " ל כאידך מ " ד דאינו חייב ללמד את בן בנו דלאו כהילכתא וזה היה דעת הרמב " ם שלא הביא הך דריב " ל לפי שהיה גורס בדבריו כל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתוב וכו' דמשמע דוקא בנו ולא בן בנו דלאו כהילכתא ואפשר דס " ל להרי " ף והרא " ש ורבינו דאע " ג דריב " ל נמי מודה דחייב אדם ללמד את בן בנו תורה כשם שחייב את בנו אפ " ה מהיקש דמלמדנו דמעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני אינו אלא במלמד את בנו ולא במלמד את בן בנו :
Yoreh De'ah.245.2.1 ואשה אינה חייבת ללמד לבנה שם ואיהי מנ " ל דלא מיחייבת לאגמורי דכתיב ולימדתם ולמדתם כל שמצווה ללמוד מצווה ללמד וכל שאינו מצווה ללמוד אינו מצווה ללמד ואיהי מנ " ל דלא מיפקדה דכתיב ולימדתם ולמדתם כל שאחרים מצווין ללמדו מצווה ללמוד וכל שאין אחרים מצווין ללמדו אין מצווה ללמוד ומנין שאין מצווין ללמדם א " ק ולימדתם אותם את בניכם בניכם ולא בנותיכם ופירש " י דכתיב ולימדתם את בניכם קרי ביה ולמדתם לאוקשינהו דלא מיפקדה ללמד אחרים עכ " ל והדבר פשוט דרצונו לומר דהאי ולימדתם אותם את בניכם קרי ביה ולמדתם דהכל בכלל המקרא דכיון שהוא מחוייב ללמד לאחרים יש לו ללמוד תחלה וכן פי' הר " ן אבל לא צריך ללמוד כלל מקרא אחרינא דולמדתם ושמרתם לעשותם כמו שפי' ב " י ונ " ל דלא דק :
Yoreh De'ah.245.3.1 לא למדו אביו וכו' גם זה שם ויליף לה מדכתיב ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם :
Yoreh De'ah.245.4.1 הוא היה צריך ללמוד וכו' ברייתא שם ולת " ק הוא קודם לבנו לעולם ופסק רבינו כרבי יהודה דפליג ואמר אם היה בנו זריז וממולא ותלמודו מתקיים בידו בנו קודמו דהכי עביד רב אחא בר יעקב עובדא בנפשיה וכן פסק הרמב " ם והרא " ש :
Yoreh De'ah.245.5.1 ומ " ש ואף על פי שבנו קודם לא יבטל כ " כ הרמב " ם וכתב בכ " מ דכתב כן דלא נימא הרי עוסק לפרנסת בנו הלומד וליפטר איהו מת " ת לגמרי קמ " ל דלא כיון דתרי מצוות נינהו עכ " ל :
Yoreh De'ah.245.6.1 כשם שמצוה ללמד לבנו וכו' ברייתא שם ודלא כאידך ברייתא דפוטר מללמד את בן בנו ועיין במ " ש לעיל בתחילת סימן זה :
Yoreh De'ah.245.7.1 ומ " ש ולא לבן בנו בלבד וכו' כ " כ הרמב " ם שם וה " א בספרי :
Yoreh De'ah.245.8.1 היה מנהג בעיר וכו' משמע דוקא משנה ותלמוד אינו חייב ללמדו בשכר אבל תורה שבכתב חייב אפילו נביאים וכתובים והיינו דכתב הרמב " ם ורבינו עד שיקרא תורה שבכתב כולה דלא איצטריך לומר כולה דמהיכא תיתי לומר דאינו חייב בכולה אלא בא לומר דאף נביאים וכתובים חייב ללמד בשכר דהכל נקרא בשם מקרא ותורה שבכתב וכ " כ רבינו בסימן רמ " ו אצל וחייב לשלש למודו שליש בתורה וכו' פירוש תורה שבכתב כמו תורה נביאים וכתובים וכ " כ הרמב " ם בפרק א' מהלכות תלמוד תורה ודברי קבלה בכלל תורה שבכתב ולפי זה הא דתניא פ " ק דקידושין ( דף ל' ) למדו מקרא אין מלמדו משנה פירש " י אין חובת בנו עליו אלא במקרא מכאן ואילך למד הוא לעצמו ואמר רבא מקרא זו תורה לא אתא רבא אלא לפרש דלא תימא האי מקרא פירושו כמו ויבינו במקרא אלו פסקי טעמים כדאמר פ " ק דמגילה ( דף ג' ) אלא כאן פירושו תורה שבכתב אבל ודאי חייב ללמדו תורה שבכתב כולה אפי' דנביאים וכתובים ואין צריך לפרש זה דפשוט הוא ודלא כפירש " י מקרא זו תורה ולא נביאים וכתובים כנ " ל מדברי הרמב " ם ורבינו וכן משמע ממ " ש הרי " ף והרא " ש בסתם הא דאמר רבא מקרא זו תורה ולא כתבו הא דפירש " י ולא נביאים וכתובים אלמא דכל תורה שבכתב חייב ללמד את בנו בשכר אפי' דחיקא ליה שעתא דאם אפשר לו חייב לאגמוריה אפי' משנה ותלמוד הלכות ואגדות כדכתב הרמ " ה בסמוך כ " ש נביאים וכתובים ולפ " ז שלא כדין נוהגין העולם שלא ללמד בניהם בשכר אף נביאים וכתובים ונהגו כך ע " פ פירש " י ואין ספק דאף רש " י לא אמר אלא למאן דדחיקא ליה שעתא והעולם עכשיו לא נהגו ללמד אף למאן דאפשר ותו דהלא רש " י הוא יחיד בדבר זה וכל הפוסקים פסקו בסתם שחייב אדם ללמד לבנו תורה שבכתב כולה בשכר דמשמע אף נביאים וכתובים כדפרישית הלכך כל ירא שמים יהא נזהר בזה ללמד לבנו בשכר גם נביאים וכתובים אפי' דחיקא ליה שעתא כ " ש היכא דאפשר ליה דפשיטא דחייב לד " ה :
Yoreh De'ah.245.9.1 מושיבין מלמדי תינוקות כו' בפרק לא יחפור ( בבא בתרא דף כ " א ) התקין יהושע בן גמלא שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר פירוש לא מיבעיא במדינה שהוא כרך גדול אלא אפילו בעיירות קטנות כדי שלא יהא צריך להוליכו ממתא למתא כדאמר רבא התם ופירש " י שמא יזוק בדרכים שהשטן מקטרג בשעת הסכנה :
Yoreh De'ah.245.10.1 ומ " ש וכל עיר שאין בה מלמד מחרימין וכו' כן כתב הרמב " ם רפ " ב דת " ת וה " א בפרק כל כתבי ( שבת דף קי " ט ) ר " ל בשם רבי יהודה נשיאה אמר מחרימין אותה רבינא אמר מחריבין אותה ומפרש הרמב " ם ורבינו דברישא מחרימין ואם לא חזרו בהם מחריבין אותה :
Yoreh De'ah.245.11.1 ומ " ש שאין העולם מתקיים וכו' שם מימרא דר " ל משמיה דרבי יהודה נשיאה ומפרש שם אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא :
Yoreh De'ah.245.12.1 מכניסין התינוקות להתלמד כבן שש וכבן שבע וכו' בפ' לא יחפור גבי תקנת יהושע בן גמלא וכתבו התוס' לשם כבן ו' בבריא וכבן ז' בכחוש וז " ש הרמב " ם ורבינו וכל אחד כפי כחו ולפ " ז הא דתנן במסכת אבות בן ה' למקרא אין פירושו בברי' לגמרי כמ " ש התוספתא לשם דהלא הרמב " ם ורבינו לא כתבו לחלק בין בריא לבריא אלא אדרבה כתבו בסתם דבפחות מבן ו' אין מכניסין אותו אלא צריך לפרש בין ה' לגלגל ובין ו' למספי ליה כתורא תדע שהרי בפ' נערה קאמר אביי א " ל אם בר שית למקרא אלא בע " כ דלמספי ליה כתורא קאמר והיינו בר שית ויום א' אבל בן ה' למקרא דהיינו נמי בן ה' ויום אחד אינו אלא לגלגל עמו בנחת וכדברי רבינו וכן פי' התוספתא בפרק נערה להדיא ע " ש ( דף נ' ) וזהו דעת הרמב " ם ורבינו וכן עיקר ולא כמ " ש התוספתא בפרק לא יחפור לחלק בין בריא לגמרי לאינו בריא לגמרי אלא כל בריא מגלגלין עמו כשהוא בן ה' ויום א' ומלעיטין אותו כתורא כשהוא בן ו' ויום אחד ואם הוא כחוש אין מלעיטין אותו אלא כשהוא בן ז' ויום אחד אבל בש " ע נמשך בפסקו לפי פירושו בבית יוסף וכתב מכניסין התינוקות להתלמד בן ה' שנים שלימות ובפחות מכאן אין מכניסין ואם הוא כחוש מכניסין אותו בן ו' שלימות עכ " ל ולא נהירא אלא כדפרישית עיקר והכי משמע מלשון הרמב " ם שכתבו בסתם כבן שש כבן שבע דמשמע ו' וז' שלימות בעינן . ואפילו תינוק שאינו מבין כו' עד ברצועה קטנה בפ' לא יחפור . ומ " ש ויושב ומלמדן כל היום וקצת מהלילה וכו' כ " כ הרמב " ם בפ " ב :
Yoreh De'ah.245.13.1 כ " ה תינוקות צריכין למלמד א' בפרק לא יחפור ופי' התוס' אבל פחות מכאן אין בני העיר יכולין לכוף זא " ז להשכיר להם מלמד עכ " ל : כתב הרמב " ם וכו' בפ " ב וטעמו דהוא ז " ל מפרש הא דאמרינן התם ואי איכא מ' מוקמינן ריש דוכנא ומסייעין ליה ממתא הכי פירושו דאי איכא יותר מכ " ה עד מ' ומ' בכלל מוקמינן ריש דוכנא . ומ " ש ואי איכא נ' מותבינן תרי נמי ה " ק אי איכא יותר ממ' עד נ' ונ' בכלל מותבינן תרי ואי איכא טפי מנ' לא סגי בתרי אלא מוקמינן נמי ריש דוכנא לסייען וכו' חוזר חלילה כסדר הזה אבל הרא " ש מפרש דעד מ' ולא מ' בכלל לא צריך ריש דוכנא אלא דכשהם מ' עד נ' ולא נ' בכלל מוקמינן ריש דוכנא וכשהם נ' מושיבין להם שנים וסגי להו בב' עד שיהיו פ' ולא פ' בכלל וכו' וחוזר חלילה כסדר הזה :
Yoreh De'ah.245.14.1 עיר שיש בה כ " ה תינוקות וכו' שם מימרא דרבא וע " פ מ " ש התוספות והרא " ש שם ולטעמיה אזיל הרא " ש דעד מ' א " צ ריש דוכנא וכן פי' ב " י לשון הרמב " ם מוליכין הקטן וכו' שם ספ " ב והוא כי' למימרא דרבא ולא כפי' התוספות והרא " ש דרבא מיירי במוליכין אותן לעיר אחרת שיש לשם ב' מלמדים ולחלקם וכו' :
Yoreh De'ah.245.15.1 ואם יש כאן מלמד וכו' עד שמדקדק יותר בפרק לא יחפור פלוגתא דרבא ורב דימי מנהרדעא ופסק הרא " ש כרב דימי וכך הם דברי רבינו :
Yoreh De'ah.245.16.1 מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות מפני שאמותיהן מביאין בניהם משנה סוף קידושין פליגי בה ת " ק ור' אליעזר ופסק הלכה כר " א דל " מ רווק שלא נשא אשה מימיו דאסור אלא אפי' היתה לו ומתה נמי אסור ואפי' יש לו אשה ואינה שרויה אצלו באותו מקום אלא בעיר אחרת נמי אסור כדאיתא בירושלמי ולא שרי אלא היא בביתה והוא מלמד בבית הספר דהך שרויה אצלו היא ושרי וכ " כ רבינו בא " ה סוף סימן כ " ב ועיין במ " ש לשם בס " ד ומשמע דבמקום שלא נהגו הנשים להביא בניהם למלמד שרי ללמד אפי' אין לו אשה ולא חיישינן למשכב זכור דתינוקות דהלכה כחכמים דא " ל לרבי יהודה לא נחשדו ישראל על משכב זכר ולא על בהמה :
Yoreh De'ah.245.17.1 ומ " ש ואשה לא תלמוד תינוקות מפני אביהם שמביאין בניהם שם במשנה ורצונו לומר אפי' אישה שרוי אצלה באותו מקום אסור משום ייחוד דכיון דאשה אינה מלמדת לקטנים בבית הספר אלא בביתה ולשם ודאי איכא חששא דייחוד כשאין הבעל בביתו אבל איש דאינו מלמד לקטנים אלא בבית הספר דאין שם משום ייחוד דרבים נמצאין שם ואינו אסור אלא משום דמתגרה בנשים הלכך כשאשתו שרויה אצלו באותו מקום אע " פ שאינה עמו בבית הספר ליכא משום גירוי בנשים וכבר כתבתי זה בס " ד בא " ה ע " ש :
Yoreh De'ah.246.1.1 כל אחד מישראל חייב בת " ת וכו' כ " כ הרמב " ם בפ " א :
Yoreh De'ah.246.2.1 ומ " ש ומי שאי אפשר וכו' יספיק לאחרים וכו' הוא בספרי :
Yoreh De'ah.246.3.1 לעולם ילמד אדם תורה ואח " כ ישא אשה וכו' ברייתא פ " ק דקידושין סוף [ דף כ " ט ] ת " ר ללמוד תורה ולישא אשה ילמוד תורה ואח " כ ישא אשה ואם א " א לו בלא אשה ישא אשה ואח " כ ילמוד תורה וקשיא לי אם כן מאי לעולם דקאמר הא מפלגינן בין אפשר ללא אפשר ויש ליישב דלפי ששמואל ור' יוחנן מפלגי בין בני א " י לבני בבל ולפי' רש " י בני בבל שלומדים חוץ למקומם נושא אשה ואח " כ הולך ולומד תורה ובני א " י שלומדים במקומם לומד תחילה ואחר כך נושא אשה ור " ת מפרש איפכא דבני בבל שלומדים חוץ למקומם הולך ולומד תורה ואח " כ ישא אשה ובני א " י שלומדים במקומם נושא אשה תחילה ואח " כ לומד תורה לכך פסק רבינו כסתמא דברייתא ואמר לעולם ילמד אדם תורה וכו' כלומר דבין בלומדים חוץ למקומם כבני בבל ובין בלומדים במקומם כבני א " י לעולם ילמוד תחילה ואח " כ נושא אשה ואין לו לישא אשה תחלה אלא למאן דא " א לו בלא אשה שיצרו מתגבר עליו וכ " כ הרמב " ם בפי " א בהאי לישנא לעולם ילמוד אדם תורה ואח " כ ישא אשה וכו' ולא חילק בין לומדים במקומם ללומדים חוץ למקומם דקי " ל כסתמא דברייתא דלא מחלק אלא בין אפשר לאי אפשר ודלא כהרי " ף והרא " ש דהביאו הך דשמואל ור' יוחנן והא לן והא להו אלא נקטינן בין לן בין להו ילמד תורה תחלה ואח " כ ישא אשה אא " כ דא " א בלא אשה דישא אשה תחלה ואח " כ ילמוד תורה וכך פסק בש " ע :
Yoreh De'ah.246.4.1 וכתב א " א הרא " ש לכולהו אמוראי וכו' נראה כוונתו שלא יעלה על הדעת שלא ישא אשה עד שילמוד מקרא משנה ותלמוד הלכות ואגדות לא יניח לא דבר גדול ולא דבר קטן כריב " ז דא " כ כל ימיו לא ישא אשה ויתבטל מפריה ורביה וזה ודאי אסור דלא מצינו זה אלא בבן עזאי וליתן קצבה ללמוד זה לא ידענא אלא הדבר מוטל לפי אנשי דורו ולפי מה שהיא רוחב לבו יעסוק בתורה תחילה מספר שנים ואח " כ ישא אשה . ונראה דכל זה אינו אלא ליחיד שנפשו חשקה בתורה ויודע שאי אפשר לו ללמוד אם ישא אשה תחילה ולפיכך אינו חייב לישא בשנת עשרים אבל כל שאר סתם לומדים אסור להם לעמוד בלא אשה משהגיע לעשרים שנה ועיין בתחילת ספר אבן העזר :
Yoreh De'ah.246.5.1 עד אימתי חייב וכו' עד וישוב דעתו הם דברי הרמב " ם בפ " א דת " ת :
Yoreh De'ah.246.6.1 ומ " ש ור " ת פי' וכו' כ " כ התוס' בפ " ק דקידושין [ דף ל' ] בד " ה לא צריכא :
Yoreh De'ah.246.7.1 מקום שנהגו וכו' מסקנא דתלמודא בפרק אין בין המודר ריש ( נדרים דף ל " ז ) דאסור ללמד בשכר מדכתיב כאשר צוני ה' אלהי מה אני בחנם אף אתם נמי בחנם אבל ללמדו מקרא שרי בשכר לרב דשכר שימור הקטן הוא נוטל אבל גדול לאו בר שימור הוא ואסור אפילו למקרא ולרבי יוחנן שכר פיסוק הטעמים הוא נוטל ללמדו טעמים ונגינות וניקוד ואפילו לגדול שרי ורבי' פסק בסתם דשרי ללמוד תורה שבכתב בשכר ומשמע דבין לקטן ובין לגדול שרי וכן פסק הרמב " ם בפ " א דת " ת בסתם דשרי פסקו כרבי יוחנן לגבי רב וכן פסק הר " ן ומביאו ב " י וע " ל בסימן רכ " א ומ " ש הרא " ש וללמד לקטנים שרי וכו' כתב ב " י דאינו חולק דודאי הלכה כר' יוחנן וה " ק דכמה גווני היתירא איכא אם אין לו במה להתפרנס או אם הוא שכר בטלה או אם הם קטנים משום שימור או משום שכר פיסוק טעמים ואפי' הם גדולים עכ " ל :
Yoreh De'ah.246.8.1 כתב הרמב " ם אשה שלמדה תורה יש לה שכר וכו' בפ " ק דקידושין [ ל " א ] א " ר חנינא גדול מצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה אלמא דגם מי שאינו מצווה ועושה גדול הוא אלא שהמצווה גדול ממנו והסוגיא מוכחת לשם דמקבל עליה שכר :
Yoreh De'ah.246.9.1 ומ " ש שלא ילמד אדם את בתו תורה משנה פרק היה נוטל ( סוטה דף כ' ) מכאן אמר בן עזאי חייב אדם ללמוד את בתו תורה ר " א אומר כל המלמד את בתו תורה מלמדה תפלות ומפרש בגמרא כאילו מלמדה תפלות מ " ט דכתיב אני חכמה שכנתי ערמה כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית ופי' רש " י שמתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דבריה בהצנע עכ " ל ופסק כר' אליעזר דאוסר ומה שמחלק בין תורה שבכתב לתורה שבע " פ הוא מדדרש ראב " ע בפ " ק דחגיגה הקהל את העם האנשים והנשים והטף אם האנשים באים ללמוד והנשים באין לשמוע הטף למה באין אלמא דמצוה מוטלת על הנשים לשמוע תורה שבכתב כדי שידעו לקיים המצוה א " כ בע " כ דר " א דקאמר כאילו מלמדה תפלות בתורה שבע " פ קאמר והא דכתב הרב דתורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה נראה שהוציא זה מלשון ראב " ע דקאמר אם אנשים באים ללמוד והנשים באים לשמוע ולא אמר אם האנשים והנשים באים לשמוע וללמוד אלא דלכתחלה לא ילמדו לנשים לימוד דרך קבע אלא שמיעה גרידא לפי שעה מצוה היא כמו בפ' הקהל כדי שידעו לקיים המצוה אבל לימוד דרך קבע לכתחלה לא ומיהו אם מלמדה אינה כמלמדה תפלות דאי הוה תפלות אפי' שמיעה דרך עראי נמי הוה אסור ולא היה מצוה להקהל גם הנשים : מיהו במצות הצריכות לאשה חייבת ללמוד ולכן הנשים מברכות ברכות התורה בכל יום כמ " ש בא " ח סי' מ " ז :
Yoreh De'ah.246.10.1 אין מלמדין וכו' עד או לתם וכו' פי' שאין רואין ואין שומעין ממנו לא מעשים טובים ולא מעשים רעים ונכנס לבית המדרש בכל יום ויום ללמוד תורה מקבלין אותו : ומ " ש וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה וכו' בפ' אלו מגלחין ( מועד קטן דף י " ז ) גבי ההוא צורבא מדרבנן דהוו צריכי ליה רבנן והוו סנו שומעניה ושמתיה רב יהודה מהא דא " ר יוחנן אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיהו וכו' :
Yoreh De'ah.246.11.1 ולא ישב הרב על הכסא וכו' ה " א בפרק אלו מגלחין סוף ( מועד קטן דף י " ז ) דהכי הוה מתני דוד לרבנן ויתיב גבייהו על גבי קרקע אף ע " ג דמשמע התם דמידת חסידות היה דאמר רב תחכמוני א " ל הקב " ה הואיל והשפלת עצמך תהא כמוני שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה ראש השלישים תהא ראש לשלשת האבות דמדקאמר הואיל והשפלת עצמך אלמא דמדינא הוה ליה לישב לבדו ע " ג כרים וכסתות אלא שדוד חסיד היה והשפיל עצמו שלא מן הדין אפ " ה לדידן נחית חד דרגא דמדינא אין לו לישב אלא ע " ג קרקע כמו תלמידיו ותו דבר " פ הקורא עומד איתא להדיא א " ר אבהו מניין לרב שלא ישב ע " ג מטה וישנה לתלמידיו ע " ג קרקע שנא' ואתה פה עמוד עמדי אלמא דוקא דוד המלך היה רשאי לישב לבדו ע " ג מטה וכרים וכסתות אבל לרב זולתו אסור מדינא אלא או שניהם ע " ג מטה או שניהם על גבי קרקע וכן פירש " י לשם והיינו כדברי הרמב " ם או הכל על הארץ וכו' :
Yoreh De'ah.246.12.1 ומ " ש ובראשונה היה הרב יושב וכו' ר " פ הקורא עומד תנו רבנן מימות משה ועד ר " ג לא היו למדין תורה אלא מעומד משמת ר " ג ירד חולי לעולם והיו למדין תורה מיושב והיינו דתנן משמת ר " ג הזקן בטל כבוד תורה ובתוס' בספר עין יעקב הקשה מהא דאמר בפ' הפועלים דרבי וראב " ש הוו יתבי ע " ג קרקע קמיה דרשב " ג וריב " ק דהוו יתבי אספסלי ואמרינן בפ " ק דסנהדרין שמעון התימני היה דן לפניהם ע " ג קרקע ובמ " ק אמרינן עירא היאירי הוה מתני להו לרבנן ע " ג כרים וכסתות ודוד לא קביל עליה אלא אארעא ונראה כשהיו שונים היו כולם מעומד שלא היו צריכים כ " כ לדקדק אבל בסברא שהיו צריכים לדקדק היה הרב יושב ואחרים מעומד ופעמים שהיו כולם יושבים כדאיתא בעירובין שהיה אהרן יושב משמאל משה וכן אחרים וזהו כשהיו צריכין לדקדק ולטרוח בהלכה עכ " ל והר " ן תירץ בדרכים אחרים ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.246.13.1 ולא יגביה הרב קולו כו' ה " א בפ " ג שאכלו [ מ " ה ] בדין קורא בתורה ומתורגמן שלו ולמד משם הרמב " ם לדין הרב שלימד לתלמידיו ומתורגמן שלו וכתב ב " י דמשמע דבעת ששואל את הרב לא יגביה המתרגם קולו יותר מקול הרב אבל בעת שהמתרגם אומר הדברים לעם יגביה קולו כל מה שירצה כדי להשמיעם והכי משמע מדיליף לה התם מדכתיב משה ידבר והאלהים יעננו בקול דמת " ל בקול בקולו של משה דמדכתיב יעננו משמע שהיה שואל לשי " ת והש " י היה משיבו ואז דוקא קאמר בקול שלא יגביה קולו יותר מהקורא :
Yoreh De'ah.246.14.1 ומ " ש אין המתורגמן רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות אלא א " כ היה המתורגמן אביו של חכם או רבו משמע שאם היה המתורגמן אביו או רבו של הרב הדורש יכול לשנות ובהשגות הראב " ד כתב ע " ז ונ " ל דבר זה מקרה חדש היה והוא רב שעמד תורגמן לר' שילא במס' יומא ושינה והוסיף שהיה גדול ממנו עכ " ל רצונו לומר דבפ " ק דיומא [ דף כ' ] איתא רב איקלע לאתריה דר' שילא לא הוה אמורא למיקם עליה דר' שילא קם רב עליה וקא מפרש מאי קריאת גבר קרא גברא א " ל רבי שילא ולימא מר קרא תרנגולא וכו' שמעינן דרב שהיה גדול הרבה מרבי שילא ודין רבו מובהק יש לו לרב עליו לא היה שומע לרב שילא ושינה ממה שלחש לו וקאמר הראב " ד דדבר זה מקרה חדש היה ואין ללמוד ממנו לזולתו דשאני רב דרב גובריה וגדול בדור היה כ " ש שאין ללמוד משם שגם אביו רשאי לשנות או להוסיף וכבר האריך בכ " מ ע " ז ומסקנתו דהרמב " ם לא למד דין זה מהך עובדא דרב ור' שילא אלא דה " א בירושלמי ובתוספתא הביאו הרי " ף בסוף מגילה ממש וז " ל תורגמן העומד לפני חכמים אינו רשאי לפחות ולא להוסיף ולא לשנות אלא א " כ הוא אביו או רבו ע " כ ומפרש הרמב " ם דר " ל שהתורגמן הוא אביו או רבו של הדורש יכול לשנות ועם כל זה הוא תימה היאך שונה התנא דבר שלא היה מעולם ולא יהיה שיעמיד הבן את אביו או את רבו להיות לו למתורגמן ורבי שילא שהעמיד לרב למתורגמן לא היה מכירו כמבואר לשם שאילו הכירו לא היה מעמידו לתורגמן אבל האמת הוא שט " ס נפל בספרי הרמב " ם וצריך להיות אא " כ היה המתורגמן מתרגם אביו של חכם או רבו אומר הרב למתורגמן כך אמר אבא וכו' והיינו דת " ר חכם משנה שם אביו ושם רבו תורגמן אינו משנה לא שם אביו ולא שם רבו וקאמר רבא דה " ק מתורגמן אינו משנה לא שם אביו של חכם ולא שם רבו של חכם כי הא דמר בר אשי כי הוה יתיב בפירקא איהו אמר אבא מרי ואמורא אמר הכי אמר רב אשי כדאיתא פ " ק דקידושין סוף [ דף ל " א ] וז " ש הרמב " ם דהמתורגמן אינו רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות אא " כ היה המתורגמן מתרגם אביו של חכם או רבו כי אז הרב אומר לתורגמן כך א " ל רבי או כך אמר אבא מארי והמתורגמן משנה ואומר כך אמר רבי פלוני אע " פ שלא הזכיר הרב שמו לפי שאסור לקרות לאביו או לרבו בשמו אבל המתורגמן משנה שמו ואומר רבי פלוני והברייתא דפ " ק דקידושין והתוספתא שהביא הרי " ף הכל ענין אחד דבתוספתא נמי ה " ק תורגמן אינו רשאי לפחות וכו' אא " כ שאותו שמזכיר הוא אביו או רבו של הדורש שאז רשאי המתורגמן לשנות דהדורש אמר כך אמר לי ר' או כך אמר אבא והמתורגמן משנה ומתרגם ואומר כך אמר ר' פלוני ומזכירו בשמו ואין טעות הסופר בזה מן התימה שהשמיט הסופר תיבה אחת שהו " ל לכתוב אא " כ היה המתורגמן מתרגם אביו של חכם וכו' והשמיט תיבת מתרגם וכתב אא " כ היה המתורגמן אביו וכו' והר " ן ז " ל פירש תוספתא זו בדרך רחוק דר " ל אא " כ היה הרב הדורש אביו של המתורגמן או רבו כי אין אדם מתקנא בבנו ותלמידו אם הוא משנה או מוסיף או פוחת ולא מסתבר כלל שיהא הבן או התלמיד משנה מדעתו אם לא נטל רשות מאביו ורבו אבל הפי' שכתבנו הוא הנכון ומסכים אל האמת כדת " ר פ " ק דקידושין ודברי הרמב " ם ורבינו עלו כהוגן על נכון והכל דבור אחד ומקושר עם מ " ש אחר זה אומר הרב למתורגמן וכו' :
Yoreh De'ah.246.15.1 ומ " ש הרב שלומד ולא הבינו התלמידים לא יכעוס עליהם רוגז וכו' כלומר לא יראה להם בעת כעסו שיש לו עליהם לב רגז אלא קצת כעס יראה להם ולשון הרמב " ם בספרו לא יכעוס עליהם וירגז והוא כפל לשון במלת שונות וכן בסמוך ואם כעס עליו רבו ורגז : ומ " ש חייב לרגוז עליהן ולהכלימן בדברים כדי לחדדן נראה דלמה שניכר לרב שמתרשלין בד " ת ולפיכך לא הבינו הוה סגי במה שרגז עליהם אבל אמר שעוד חייב הרב להכלימן בדברים כדי לחדדן דכיון שרואין שמכלימן עוד בדברים הם מוסיפין אומץ ליתן לב להבין ולהקשות עד שנמצאו מחודדין . פ " ג להרמב " ם :
Yoreh De'ah.246.16.1 ומ " ש בג' כתרים נכתרו וכו' בפ' בא לו ( יומא דף ע " ב ) א " ר יוחנן ג' זרין הן וכו' ופי' בי מלכים ימלוכו וגדול הממליך מן המלך והתורה אמרה זה עכ " ל ואע " ג דמהאי קרא לא למדנו אלא שגדולה מכתר מלכות מ " מ מקרא שאחרון בי שרים ישורו הוא מרמז על כתר כהונה כי פי' ובני דוד כהנים היו תרגם יונתן רברבין הוו רצה לומר שרים וז " ש הא למדת שכתר תורה גדול מכתר כהונה וכ " מ וכן הוא הל' ברמב " ם הרי הוא אומר בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק בי שרים ישורו הא למדת וכו' :
Yoreh De'ah.246.17.1 ומ " ש לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום וכו' נראה דהרב קשיא ליה בהך דספ " ק דקידושין דנשאלה שאילה תלמוד גדול או מעשה גדול ואסיקנא תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה דמאי נפקותא בשאילה זו לפיכך ס " ל להרב דנפקא מינה שאם היה לפניו עשיית מצוה ות " ת דאם אפשר להיעשות על ידי אחרים לא יפסוק תלמודו דתלמוד גדול שמביא לידי מעשה ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו דבהא לא פליגי דפשיטא דהמעשה גדול שהרי התלמוד לא בא אלא להביאו לידי מעשה אלא בע " כ שאין התלמוד גדול אלא להיכא דאפשר להיעשות ע " י אחרים ותדע שהרי אע " פ שמבטלין ת " ת כדי לשמוע מקרא מגילה אפ " ה מת מצוה שאין לו קוברים כדי צרכו הוא קודם למקרא מגילה היכא דאפשר לקוראה אח " כ אבל היכא דאין שהות לקוראה אח " כ אפילו מת מצוה נדחית מפניה אע " פ שמצוה דאורייתא היא מולאחותו כיון שאפשר לקיים קבורת מצוה אחר הקריאה ואי אפשר לקיים הקריאה אחר קבורת מצוה כמו שנתבאר בא " ח סימן תרפ " ו א " כ כ " ש שת " ת נדחית מפני כל מצוה עוברת שאי אפשר להיעשות ע " י אחר יקיים המצוה ויחזור לתורתו ואין התלמוד גדול להקדימו למעשה אלא היכא דאפשר למצוה להיעשות ע " י אחרים וז " ש לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום כלומר קודמת לכל המצוה כשאפשר להיעשות ע " י אחרים כמו שמפרש אח " כ והיינו דתניא וכשם שהתלמוד קודם למעשה כך דינו קודם למעשה פי' כשם שתלמוד קודם למעשה שאסור לו להפסיק מלמודו בשביל קיום מעשה כשאפשר לעשות על ידי אחרים כך אין תחלת דינו של אדם אלא ע " ד תורה שנאמר פוטר מים ראשית מדון : אלא נזחלין מעליו כצ " ל וכך הוא בספרי הרמב " ם :
Yoreh De'ah.246.18.1 ומ " ש כל המשים אל לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה וכו' הבית יוסף כתב דלא נהגו חכמי הדורות כמותו והראיות שהביא לדבריו יש לדחותם ואדרבה יש להביא ראיות להחזיק ביד הנותנים והמקבלים וכו' וכבר כתב והאריך הרשב " ץ בתשובותיו לחלוק על הרמב " ם ולסתור כל דבריו וכו' עכ " ל ולפי שתשובה זו לא נמצאת בידינו גם הב " י סתם דבריו ולא פירש הדחיות לראיית הרמב " ם גם לא הראה מקום הראייה להחזיק ביד הנותנים והמקבלים ע " כ באתי להעיר אזן בלמודים מכמה מאמרים שניתן רשות לראש ישיבה ליהנות ולהתפרנס ע " י המתנות ומותר לו לקבל עד שיתעשר בפרק אלו נאמרין ( סוטה דף מ ) רבי אבהו אימנו רבנן עליה למנייה ברישא כיון דחזי לרבי אבא דמן עכו דתפיסי ליה ב " ח א " ל איכא רבה ופי' רש " י אית לי רבה חכם גדול וראוי לישב בראש יותר ממני כדי שיושיבוהו בראש ונותנים לו מנות ומעשרין אותו כדי שיהא חשוב וישמעו דבריו כדתניא והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו ובפ " ג דתענית [ דף כ " א ] אילפא ורבי יוחנן כו' עד דאתא אילפא מלך ר' יוחנן א " ל אי אותיב מר וגריס לא הוה מלך מר ופי' רש " י מלך ר " י מינהו ראש ישיבה עליהם מנהג הוא מי שהוא ראש ישיבה היו מגדלין אותו משלהן ומעשרין אותו וכו' עכ " ל ובהוריות בפרק כהן משוח [ דף י' ] ר " ג ורבי יהושע הוו אזלין בספינתא וכו' א " ל עד שאתה תמיה עליו תמה אני על ב' תלמידים שיש לך ביבשה רבי אלעזר בן חסמא ור " י בן גודגדא שיודעים לשער כמה טיפות יש בים ואין להם פת לאכול ולא בגד ללבוש נתן דעתו להושיבם בראש ופי' רש " י כדי שיהיו מתפרנסים בשררה שיתנו להם . ומי לנו גדול מר " ע שנהנה הוא ותלמידיו ממתנת קטיעא בר שלום כדאיתא בפ " ק דע " ז סוף [ דף י' ] ואין ספק דלא נתן להם נכסיו אלא לכבוד תורתן : ובפרק הנודר מן המבושל ( נדרים דף נ' ) מן שית מילי איעתר ר " ע וכו' והא דפ' א " ט סוף [ דף מ " ד ] דר " א לא שקיל ולא אזיל אמר לא קא בעי מר דאיחי דכתיב ושונא מתנות יחיה לא היה צריך למתנה זו אבל ר " י כדי שיתעשר וישמעו דבריו א " נ תלמידים העוסקים בתורה וצריכים להתפרנס ודאי דאין בו איסור והלא ב' דייני גזירות היו נוטלין שכרן מתרומת הלישכה דלחד תירוצא דתוספות דלפי שלא היו עוסקין בשום מלאכה ולא הו " ל במה להתפרנס היה מוטל על הצבור להתפרנס ולחד תירוצא משום דמשל ציבור היו נוטלין היה מותר אפי' הו " ל להתפרנס ואע " ג דקאמר התם לא רצו מוסיפים להם ופריך לא רצו אטו ברשיעי עסקינן שנוטליו שכר לדון יותר מכדי חייהם ופריקו אלא לא ספקו אף ע " פ שלא רצו מוסיפין עליהן דאלמא דאסור יותר מכדי סיפוקו כ " ש דלהתעשר אסור י " ל דדייני גזירות לא נתמנו לראשים על הקהל אבל ר " י שהוא כמו מלך וכהן גדול צריך שיהא עשיר ועי " ל דדייני גזירות היו נשמעין דבריהם אפילו לא היו עשירים ולא היו צריכין ליקח יותר מכדי ספוקם ובזה יש ליישב הא דהקשה הרמב " ם מהלל הזקן ומר' חנינא בן דוסא דודאי היה להם כדי ספוקם ולא היו מקבלין מתנות כדי שיתעשרו ויהיו דבריהם נשמעים משום דהיו דבריהם נשמעים בלאו הכי והעיקר נ " ל דמהלל הזקן ודאי לא קשיא דבשעה שהיה חוטב עצים עדיין לא נתמנה לנשיא ודכוותה אבא חלקיה במס' תענית ( ד' כ " ג ) ורב יהודה דלא הוה ליה גלימא והיה יושב בבית המדרש בלא בגד כדאיתא בפ' הנודר מן המבושל סוף ( נדרים דף מ " ט ) לא היו נתמנים לראשים על הקהל והא דתנן אל תעשם עטרה להתגדל בהם וכו' אינו אלא שלא יתכוין בתלמודו כדי להתגדל ולהתעשר אלא יעסוק בתורה לשמה וסוף העושר והכבוד לבוא וכדתניא בפ' קונם יין ( נדרים דף ס " ב ) לאהבה את ה' אלהיך וכו' שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם וכו' אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבא וכו' ר " א בר צדוק אומר עשה דברים לפועלן ודבר בהם לשמם ואל תעשה עטרה להתגדל וכו' . ומה שהביא הרמב " ם ראיה מר' טרפון לא דמי לנדון דההוא גברא היה חושדו בגנב ובשביל כבוד תורתו הניחו וכבר היה יכול להציל עצמו בממון כי עשיר גדול היה כדאיתא להדיא בפרק קונם יין ( נדרים דף ס " ב ) אבל במה שהורשה לחכם ותלמידיהם ליהנות מכבוד תורה למי שנתמנה לראש עד שיתעשר מקרא דוהכהן הגדול מאחיו וכן לתלמידים שאין להן במה להתפרנס ומוטלין על הציבור כהך דב' דייני גזירות אין שם נידנוד איסור מיהו מהך עובדא דיונתן בן עמרם פ " ק דב " ב [ דף ה' ] שלא הו " ל לחם לאכול בשנת בצורת ודאי קשיא אלא דאף להרמב " ם נמי קשיא שהוא פי' בהדיא דראב " ש בפרק השוכר את הפועלים ( בבא מציעא ד' פד ) דקרי אנפשיה היתה כאניות סוחר וגו' דשאני בעלי מומין בגופותם או זקנים באים בימים שאין תחבולה להם אלא לקחת ממון מאחרים ואם לא מה יעשו הימותו זה לא ציותה התורה וא " כ יונתן בן עמרם שלא הו " ל תחבולה אלא להתנכר לפני ר' לומר לו פרנסני ככלב וכעורב ולולא זאת היה מת ברעב והא ודאי דמדינא מותר לו לקבל מתנה להתפרנס שלא ימות ברעב אלא בע " כ חסידות יתירה היתה בו על שאר חכמי דורות דאע " פ שכולם נכנסו להתפרנס מאוצרו של רבי הוא לא נכנס ואין ממנו ראייה לאסור בשאר חכם ותדע שהרי אף רבי חייא היה מקבל פרס מבית רבי כדאיתא בפרק הדר ( עירובין דף ע " ג ) דרב בי רבי חייא ורבי חייא בי רבי אמרי אין אנו צריכין לערב שהרי אנו על שלחן של רבי סמוכין ואיתא נמי בפ' ב' דייני גזירות דכי הוו רבנן מפטרי מקמי אלישע הוו פיישו תרי אלפין ומאתים ומבי רב אלפא ומאתים מבי רב הונא ת " ת ופירש " י אוכלי שולחנו ובס " פ הניזקין ההוא שיפורא דמעיקרא הוה בי רב יהודה ולבסוף בי רבה וכו' דפירושו שופר של נדבה השלוחה לבני הישיבה כמ " ש רש " י ע " ש רב שרירא גאון והסכים עמו ר " ת בתוספות לשם וכן הערוך שמעינן דמעולם היו ת " ח מקבלים סיפוקם מן הנדבות ומראשי ישיבות מיהו ודאי יותר מכדי סיפוקם ודאי אסור לתלמידים כמה שאמרו להדיא גבי ב' דייני גזירות אטו ברשיעי עסקינן וכו' מהר " ר מנחם מ " ץ בתשובה ואין היתר לקבל מתנות עד שיתעשר אלא לראש ישיבה שהוא כמו מלך וכהן גדול כמו שנתבאר :
Yoreh De'ah.247.1.1 מאד מאד צריך אדם ליזהר כו' הא דכתב מאד מאד מפורש בדבריו כי אפשר שיבא לידי ש " ד וכ " כ בסימן של " ו ברופא והוא שיזהר מאד מאד כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות ובא " ה סימן כ " א כתב ג " כ צריך אדם להתרחק מן הנשים מאד מאד לפי שנפש האדם מחמדתן וכן לעיל בסימן ק " ס גבי ריבית כתב מאד מאד צריך ליזהר האדם באיסור ריבית והוא לפי שמורה היתר לעצמו שנותן לו מדעתו ורצונו הטוב וכן בח " מ סימן ט' גבי שוחד שנותן לו מדעתו ורצונו כדי לשפוט אמת ומורה היתר ועוד מטעם אחר דבעריות וריבית ושוחד בקל יהא נכשל דאפילו שחוק בעלמא או להביט ביופיה והרהור גרידא אסור וכ " ש ריבית ושוחד דברים דאסור ובקל האדם נכשל ע " כ הזהיר ואמר מאד מאד וכבר כתבתי בזה בח " מ ע " ש :
Yoreh De'ah.248.1.1 ומי שאינו רוצה ליתן וכו' בפ " ק דב " ב [ דף ח ] רבא אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ת' זוזי לצדקה והסכימו הפוסקים דאכפייה בשוטים דאף ע " ג דקי " ל כל מ " ע שמתן שכרה בצדה אין ב " ד של מטה מוזהרין עליה וגבי צדקה כתיב פתוח תפתח וגו' וכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך פי' ר " י בתוס' לשם דבצדקה אית ביה נמי לאו דכתיב לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך דדוקא היכא דליכא לאו אלא מ " ע גרידא ומתן שכרה בצדה אין ב " ד של מטה מוזהר עליה אבל בדאיכא נמי לאו ב " ד של מטה מוזהר והיו כופין אותו ויורדים לנכסיו ואפי' בפניו ואין ממתינים עד שיתן הוא בעצמו אלא כיון שלא רצה ליתן שוב אין שומעין לו ויורדים לנכסיו אף בפניו וכ " כ הרמב " ם בפ " ז מהלכות מתנות עניים ואע " פ שבספרי רבינו לא כתוב בפניו אולי הסופר השמיטו וכן כתב בש " ע בפניו והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.248.2.1 ומ " ש וממשכנין עליה אפי' בע " ש שם ומשמע דמיירי בצדקה שכבר קצבו עליהם בני העיר ונדר כ " א ליתן לחדש כך וכך ביום פלוני והגיע הזמן אפי' בע " ש התם הוא דממשכנין עליה דאע " פ שיש לו פתחון פה לומר טרוד אני בע " ש אפ " ה כיון שנדר כבר ממשכנין אותו אפי' בע " ש אבל היכא דלא נדר מעיקרא אלא שכופין אותו ליתן מה שראוי לו ליתן אין כופין בע " ש כיון שהוא טרוד ולפ " ז האי דכתב רבינו וממשכנין וכו' אינו מקושר עם מ " ש תחלה ומי שאינו רוצה ליתן וכו' אלא מילתא באפי נפשיה היא :
Yoreh De'ah.248.3.1 יתומים אין פוסקין עליהן צדקה וכו' שם ונראה דאפי' בצדקה שיש לה קצבה נמי אין פוסקים כדמשמע מברייתא דרב שמואל בר יהודה אין פוסקין צדקה על היתומים אפי' לפדיון שבויים משמע דומיא דפ " ש דיש לה קצבה לפי מה שהן השבויים עכשיו דלאו כל שעתא קיימי שבויים כדקיימי עניים בכל שעתא ואפ " ה אין פוסקין משום דיתומים לאו בני מצוה נינהו ודלא כמ " ש בתשובת מהר " י מינץ לחלק בין צדקה שיש לה קצבה לצדקה שאין לה קצבה דלאו דהילכתא היא :
Yoreh De'ah.248.4.1 ומ " ש ואם פוסקין עליהן לכבוד וכו' גם זה שם ונראה דדוקא ביתומים בלי בני שם ועכשיו ע " י שפוסקים להם צדקה משים להם שם אבל ביתומים בני בעלי שם טוב אין פוסקין להם לאחשובינהו ביותר דאם כן לעולם יתחייבו היתומים ליתן כדי לאחשובינהו וכן נראה מלשון הרמב " ם בפ " ז מהמ " ע שכתב ואם פסק הדיין עליהן כדי לשום להם שם מותר אלמא דוקא בבני בלי שם ועכשיו בא הדיין לשום להם שם ע " י שיפסוק להם צדקה ואיכא למידק אמ " ש הרמב " ם ורבינו אין פוסקין וכו' ואף ע " פ שיש להן ממון הרבה דכיון שלא הוזכר כך בגמרא אלא סתם הו " ל נמי למיכתב בסתם . וי " ל דבגמרא ה " א רבה רמא צדקה איתמי דבי מר מריון א " ל אביי והתני ר " ש בר יהודה אין פוסקין צדקה על היתומים אפי' לפדיון שבויים אמר ליה אנא לאחשובינהו קא עבידנא וקשה דמאי פריך אביי דילמא שאני דבי מר מריון שהיה להם ממון הרבה כדמוכח בריש פ' שני דייני גזירות דקאמר והא רבא שאיל שאילתא מדבי מר מריון אף ע " ג דלא שיילי מיניה מדפשיטא ליה לתלמודא דלא שיילי מיניה אלמא דהו " ל ממון הרבה דלא היו צריכין למישאל מיניה דרבא וא " כ מאי פריך אביי אלא בע " כ דאפי' יש להם ממון הרבה נמי אין פוסקין ולפ " ז נראה דלמאי דקאמר רבה אנא לאחשובינהו קא עבידנא איכא למימר דדוקא בדיש להם ממון הרבה דומיא דבי מר מריון הא לאו הכי אין פוסקין אפי' נתכוונו לאחשובינהו אף ע " פ שהן בכלל עשירים אם אין להם עושר מופלג ודברי הרמב " ם ורבינו משמע נמי דכדי לשום להם שם אין פוסקין אלא א " כ יש להם ממון הרבה כדפרישית מיהו בסמ " ג לא כתב אע " פ שיש להם ממון הרבה ולפי דעתו כדי לשום להם שם פוסקין אפי' אין להם ממון הרבה כיון שהם בכלל עשירים וצ " ע . והרב בהגהת ש " ע כתב כתשובת הר " י מינ " ץ דבצדקה שיש להם קצבה פוסקין על היתומים ולפע " ד נראה דאין כך הלכה כדפרישית ואפשר שגם הר " י מינ " ץ לא כתב זה אלא לסניף בעלמא דעיקר יסוד פסקו הוא לפי דגנאי הוא ליתומים שקרוביהם יחזרו על הפתחים או יטלו מקופה של צדקה ולכך פסק שהאפוטרופסים יתנו מנכסיהם הקצבה שנתן אביהם לקרוביהם דטעם זה עדיף טפי מטעמא דרבה דרמא צדקה לאחשובינהו וטעם זה אמת א " צ לסניפין ולחלק בין צדקה שיש לה קצבה לאין לה קצבה דפשיטא דכל צדקה לית לה קצבה דכל שעתא קיימו עניים נ " ל :
Yoreh De'ah.248.5.1 גבאי צדקה אין מקבלין מן הנשים וכו' בסוף ב " ק רבינא איקלע לבי מחוזא אתי נשי דבי מחוזא רמו קמיה כבלי ושירי פי' שרשראות וצמידי זהב קבל מינייהו דהני לבני מחוזא דבר מועט נינהו ופירש " י רבינא גבאי צדקה היה ובברייתא שם בדין לוקחין מן הנשים כלי צמר וכו' משנה עבדים ותינוקת לנשים ולכן בדין גבאי צדקה כתב הרמב " ם והסמ " ג שגם מן העבדים והתינוקת אין מקבלין אלא דבר מועט וכו' ותימה על רבי' שהשוה עבדים לנשים ולא הזכיר גם התינוקת אולי הסופר השמיטו :
Yoreh De'ah.248.6.1 נותן פרוסה לעני כו' כצ " ל וכן הוא בספרי הרמב " ם :
Yoreh De'ah.249.1.1 שיעור נתינתה וכו' הא דחומש הוי מצוה נפקא לן בפרק נערה שנתפתתה ( כתובות דף נ' ) מדכתיב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך שני עישורין במשמע ובתרא כקמא מדכתיב עשר אעשרנו ולא כתיב עשר אעשר לך אלא אעשרנו לקמא כלומר מעשר שני יהא כראשון דהיינו חומש אבל טפי מחומש לא יתן שמא ירד מנכסיו ויפיל עצמו על הצבור ואמרינן בפ' מציאת האשה ( סוף כתובות דף ס " ז ) ה " מ מחיים אבל לאחר מיתה לית לן בה וכדעבד מר עוקבא דבשעת מיתה בזבזיה לפלגא דממוניה ואיכא לתמוה למה לא כתב רבינו דין זה דלאחר מיתה יכול לבזבזה אפי' יותר מחומש שהרי הרא " ש כתב כך בפסקיו פרק נערה שנתפתתה ונראה דרבינו נמשך אחר דברי הרמב " ם בהלכות מ " ע שהשמיטו גם כן ואפשר דטעמו כן דאין שיעור לדבר שהרי מר עוקבא בזבז לפלגא דנכסיה וליכא למילף מיניה נמי דפלגא שרי טפי לא דדילמא אפי' טפי נמי אלא דכיון דאיהו הוה מבזבז בחייו חומש בנכסיו לכך לא היה מבזבז במותו כי אם פלגא ותו לא אבל אחר דאינו מבזבז בחייו חומש מנכסיו יש לו לבזבז אפילו טפי מפלגא אי נמי איכא למימר איפכא דוקא מר עוקבא שהיה יודע דמניח לזרעו ברכה אחריו עושר רב אבל אחר אין לו לבזבז פלגא ולגרום ליורשיו שירדו מנכסיהם ולפיכך לא כתבו דין בזבז לאחר מיתה אלא כל אחד יעשה לפי עושרו ולפי מעמד יורשיו :
Yoreh De'ah.249.2.1 ומ " ש וקאמר בירושלמי וכו' כ " כ התוס' והרא " ש בפ' נערה שנתפתתה :
Yoreh De'ah.249.3.1 ומ " ש לעולם לא ימנע וכו' מימרא דרב אסי בפ " ק דבתרא [ דף ט' ] מדכתיב והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו ולישנא דלעולם ה " פ אף ע " פ דהאי קרא גבי בית אלהינו כתיב דהיינו בדק הבית ועכשיו הבית חרב אפ " ה לעולם אף שלא בפני הבית אל ימנע וכו' והתוס' כתבו דצדקה ילפינן לה במכ " ש מבדק הבית אי נמי ה " ק לעולם אפי' דחיקא ליה שעתא והכי משמע מלשון הרמב " ם דכתב ולעולם לא ימנע וכו' וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצוה ואפי' עני המתפרנס מן הצדקה וכו' עכ " ל :
Yoreh De'ah.249.4.1 וכאשר יתננה וכו' הוא לשון הרמב " ם בפרק עשירי ועוד הוסיף דברי כבושים בדבר זה ע " ש :
Yoreh De'ah.249.5.1 ומ " ש שכרו גדול כשכר הנותן תימה הלא בפ " ק דבתרא [ דף ט' ] אר " א גדולה המעשה יותר מן העושה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום ואולי ט " ס הוא וצ " ל משכר הנותן וכן הוא לשון הרמב " ם שם :
Yoreh De'ah.250.1.1 כמה נותנים וכו' עד ועבד לרוץ לפניו ברייתא פ' מציאת האשה ( כתובות דף סז ) תניא בספרי וכו' פי' למה חזר ואמר אשר יחסר והדר כתב לו ללמדך שהראוי ליתן לו פת נותנין לו פת וזהו די מחסורו ואם ראוי ליתן לו עיסה אין נותנין לו פת אלא עיסה וזהו אשר יחסר ואם אין מקובל לו פת ועיסה אלא מבקש מעה כי רצונו לקנות לו מזון כאשר חפץ יותר נותנין לו מעה וזהו לו ד " א פת חמה חמה וזהו די מחסורו צונן צונן וזהו אשר יחסר להאכילו לתוך פיו מאכילו וזהו לו :
Yoreh De'ah.250.2.1 אין לו אשה וכו' בברייתא הנזכרת פרק מציאת האשה :
Yoreh De'ah.250.3.1 אשה שבאת לינשא וכו' משנה שם :
Yoreh De'ah.250.4.1 ובעני המחזר על הפתחים כ' הרמב " ם וכו' בפ " ק דבתרא [ ט' ] תנא אם היה מחזר על הפתחים אין נזקקין לו ההוא עניא דהוה מחזר על הפתחים דאתא לקמיה דר " פ לא מזדקיק ליה א " ל רב סמא בריה דרב ייבא לר " פ אי מר לא מזדקיק ליה איניש אחרינא לא מזדקיק ליה נימות א " ל והא תניא אם היה עני מחזר על הפתחים אין נזקקין לו א " ל אין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נזקקין לו למתנה מועטת ופירש " י אין נזקקין לתת מעות מן הקופה אחרי שלמד לחזר על הפתחים דיו בכך ולא אזדקיק ליה אפי' לפרנסה עכ " ל . פירוש לפירושו דמקמי הכי תניא דקופה מתחלקת מע " ש לע " ש דנותנין לכל אחד מעות לז' ימים כפי טפלים התלויין בו ותנא הכא דאם היה מחזר על הפתחים אין נזקקין לתת לו מעות מן הקופה לז' ימים אחרי שלמד לחזר על הפתחים דיו בכך וההוא עניא דאתא לקמיה דרב פפא היה שואל מעות מן הקופה לתת לו לז' ימים כמו שנותנין לכל עני לפי טפולו ולא אזדקיק ליה אפילו לפרנסה כלומר שלא נתן לו כלום להיות לו סיוע לפרנסה קצת א " ל רב סמא אם כן ממך ילמדו שלא יזדקקו לו גם כשיחזור על הפתחים וימות א " ל והא תניא וכו' פירוש דכיון דהוא לא שאל אלא שיתנו לו מעות מן הקופה כמו לכל עני דינא הכי שאין נזקקין לו לתת לו מן הקופה א " ל אין נזקקין לו למתנה מרובה מן הקופה אבל נזקקין לו לתת לו מתנה מועטת שלא מן הקופה כדרך שנותנים למי שמחזר על הפתחים וחייב מר לתת מכיסך מתנה מועטת ולא ישוב ריקם כי אם מר לא יתן לו כלום ממך ילמדו הכל וימות ורב פפא עלה על דעתו שאינו מבקש ממנו כמי שמחזר על הפתחים אלא שיתנו לו מן הקופה מעות כמו לכל עני ולכן לא אזדקיק ליה ולפי פירש " י אין נזקקין ליתן לו כלום מן הקופה אפילו מתנה מועטת אלא כ " א יתן לו דבר מועט כמו שנותנים למי שמחזר על הפתחים גם אין צריך לפרש לרש " י דרב פפא גבאי הוה אבל התוס' לא ניחא להו לפרש דרב פפא הניחו לשוב ריקם דודאי נתן לו כדרך שנותנים למי שמחזר על הפתחים אלא שלא נזקק לו לתת לו מן הקופה וא " ל רב סמא אי מר לא אזדקיק ליה לתת לו מן הקופה כלום כ " ש שגם אחרים לא יתנו לו דסוברים דכיון דאין לו כדי סעודה עכשיו ואפי' הכי לא נתן לו הגבאי מן הקופה כלום ודאי רשע הוא וימנעו מליתן לו אף כשיחזר על הפתחים וימות ומסיק דאין נזקקין לו מן הקופה מתנה מרובה היינו כדי סעודה אבל דבר מועט יתנו לו מן הקופה כדי שידעו הכל שאינו רשע ומ " ש בתוס' בתחלת הדבור היינו כדי סעודה הוא ט " ס וצריך למוחקו לגמרי גם הרא " ש כתב כדברי התוספ' דאין נזקקין ליתן לו מן הקופה מתנה מרובה אבל נזקקין לו למתנה מועטת עכ " ל אלמא דמן הקופה נזקקין לו למתנה מועטת דלא כפירש " י ורבינו הבין דברי הרמב " ם מדכתב דין זה בפ " ז ודין קופה כתב בפ " ט א " כ מובן שמפרש דעל כל אדם קאי הך דאין נזקקין כלומר דאין נזקקין לו לתת די מחסורו אפילו היתה יד הנותן משגת כמ " ש בתחלת אותו פרק מ " ע ליתן צדקה לעניי ישראל כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת וכו' דמדבר לכל יחיד שיתן לפי מה שחסר העני ואם אין יד הנותן משגת לבדו יצטרף עם אחרים ונמשכו הדינין עד שכתב ועני המחזר על הפתחים וכו' דבעני כזה אפי' יד הנותן משגת אין נזקקין לו למתנה מרובה וכו' ועובדא דרב פפא א " צ לפרש דרב פפא גבאי היה אלא דהעני שאל ממנו שיתן לו מכיסו די מחסורו כי רב פפא עשיר היה כדאיתא פ' איזהו נשך ( בבא מציעא דף ס " ה ) בפי' רש " י והעני שאל ממנו מתנה מרובה ולא אזדקיק ליה ומסיק דאין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נזקקין לו למתנה מועטת וכתב רבינו דמסתברא כדברי הרמב " ם וכן נראה לפע " ד עיקר כדברי רבינו שהבין דברי הרמב " ם על נכון ודלא כב " י שהשיג על רבינו והרב בהגהת ש " ע נמשך אחריו וליתא מיהו הפסק שפסקו התוס' והרא " ש דבמחזר על הפתחים אין הגבאי נותן לו מן הקופה מתנה מרובה אלא מתנה מועטת מודה בה גם הרמב " ם ורבינו שדין אמת הוא אלא שס " ל דאף על כל אדם קאי דאפי' עשיר מופלג אין נזקקין לזה שמחזר על הפתחים למתנה מרובה אלא למתנה מועטת ולאפוקי שאר עניים דנזקקין להם אף למתנה מרובה אם יד הנותן משגת אבל גבאי צדקה אין לו ליתן מן הקופה אלא לפי טיפולו אפי' אינו מחזר על הפתחים ומן התימה על מ " ש ב " י ודבר תימה הוא מ " ש רבינו דצריך האחד ליתן לו די מחסורו דלמה לא יודיע צערו לרבים ובין כולם יתנו לו די מחסורו דהלא בריש סימן רמ " ט כתב רבינו שיעור נתינתה אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים כו' וכן בסוף סימן זה כתב ואם ידו משגת ליתן לכל שואל די מחסורו אשריו וכו' אלמא דבידו משגת ליתן לכל שואל די מחסורו חייב ליתן לו כל מחסורו כאשר הוא שואל ממנו והם ג " כ דברי הרמב " ם בפ " ז שכתב מ " ע ליתן צדקה וכו' לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו אם אין לו כסות וכו' ופרק מציאת האשה ( כתובות ס " ז ) ת " ר אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים א' סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו פעם א' לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו ג' מילין ועוד כיון שהרמב " ם לא כתב דין קופה כ " א בפ " ט היאך נבין דבריו בפ " ז כשכתב ועני המחזר על הפתחים אין נזקקין לו למתנה מרובה וכו' שרצונו לומר אין נזקקין לו מן הקופה אלא בע " כ על כל אדם קאי וכל אדם כשידו משגת מצווה ליתן לעני שאינו מחזר על הפתחים לפי מה שחסר העני וכו' והכי נקטינן כהרמב " ם ורבינו :
Yoreh De'ah.250.5.1 עני העובר ממקום וכו' פי' שאינו לן בלילה אצלם אין פוחתין לו מככר וכו' שיערו לו חכמים ככר זו לבד סעודת היום והלילה והוא משנה בסוף פיאה ומ " ש ואם לן נותנין לו מצע שם לן נותנים לו פרנסת לינה ובפרק קמא דבתרא [ דף ט' ] ופרק כל כתבי ( שבת דף קי " ח ) מאי פרנסת לינה אמר רב פפא פוריא ובי סדיא . ומ " ש ושמן וקטנית בתוספתא דסוף פיאה :
Yoreh De'ah.250.6.1 ומ " ש ואם שבת וכו' משנה סוף פיאה :
Yoreh De'ah.250.7.1 ומ " ש שמוסיפין לו בשבת דג וירק שם בתוספתא כ " כ ברמב " ם פ " ז :
Yoreh De'ah.250.8.1 ומ " ש ואם מכירין אותו נותנים לו לפי כבודו כ " כ הרמב " ם לשם הכי משמע פרק מציאת האשה ( כתובות דף ס " ז ) תנו רבנן מעשה באנשי גליל העליון שלקחו לעני בן טובים אחד מציפורי ליטרא בשר בכל יום מאי רבותיה אמר רב הונא ליטרא בשר משל עופות ואב " א בליטרא בשר ממש רב אשי אמר התם כפר קטן היה בכל יומא מפסדא חיותא אמטולתיה :
Yoreh De'ah.251.1.1 כל הפושט ידיו וכו' ברייתא ס " פ הניזקין ומה שקשה דכאן כתב רבי' כלשון הברייתא עם עניי ישראל ולעיל בסימן קנ " א כתב בסתם דמותר לפרנס עניי נכרים ומשמע אפילו אינן עם עניי ישראל כתבתי לשם בס " ד ע " ש :
Yoreh De'ah.251.2.1 כתב הר " א ממי " ץ עני העובר על אחת מכל המצות וכו' פירוש ל " מ דאינו בכלל וחי אחיך עמך להלות לו אלא אפי צדקה אין חייבים ליתן כו' ולא מיבעיא במומר להכעיס דהיינו היכא דאיכא היתירא ואיסורא שביק היתירא ואכיל איסורא אלא אפי' במומר לתיאבון נמי אין חייבין ליתן לו צדקה וז " ש רבינו וכן אם הוא מומר לתיאבון וקשה דמשמע מדבריו דאם רוצה ליתן לו צדקה רשאי אפי' במומר להכעיס דמדלא כתב אסור במומר להכעיס אלמא חיוב הוא דליכא אבל רשאי וזה הפך מ " ש הרמב " ם בפ " ח דבאוכל נבילות להכעיס אסור לפדותו ומביאו ב " י וה " א בפרק השולח וכ " כ רבינו בסימן רנ " ב וי " ל דדוקא לפדותו אסור בדין נכרים דלא מעלין ולא מורידין אבל לפרנסו שרי דלא גרע מנכרים דמפרנסין ענייהם מפני דרכי שלום וכ " כ סמ " ק להדיא דאפי' להכעיס אינו חייב לזונו אלמא משמע דאין איסור אם רוצה לזונו ולפרנסו כנ " ל ודלא כב " י שלא חילק בין לפדותו ובין לפרנסו והכי משמע מדבריו בש " ע וליתא אלא כדפרישית דבלהכעיס לפדותו אסור ולפרנסו רשאי ועיין בספר יראים סימן מ " ז :
Yoreh De'ah.251.3.1 הנותן לבניו ולבנותיו הגדולים וכו' כ " כ הרמב " ם בפרק עשירי מה' מ " ע ופי' הגדולים יותר משש דהיינו עושה צדקה בכל עת כדאמרינן פרק נערה שנתפתתה ( כתובות דף נ' ) אבל עד שש חייב מדינא ולא מתורת צדקה כדאיתא ס " פ אע " פ וכ " כ ב " י :
Yoreh De'ah.251.4.1 ומ " ש ואפי' אינו בנו ולא אביו אלא קרובו וכו' בפרק א " נ [ דף ע " א ] תני רב יוסף אם כסף תלוה את עמי וגו' וכן כתב הרמב " ם סוף פ " ז :
Yoreh De'ah.251.5.1 ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת הכי תניא בספרי אחיך מאביך קודם לאחי אמך ועניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת ויושבי א " י קודמין ליושבי ח " ל ונראה דבשניהם מעיר אחרת קאמר דיושבי א " י קודמין ליושבי ח " ל אבל עניי עירו בח " ל פשיטא דקודמין לעניי עיר אחרת אפי' הם מא " י וכדמשמע מדתני רב יוסף בפרק א " נ דמסתמא קתני עניי עירך דאפי' של עירך בח " ל קודמין לעניי עיר אחרת שבארץ ישראל מיהו ודאי בהא דאמר דיושבי א " י קודמין לשל ח " ל נראה דאפילו עניי עיר אחרת הבאים לעיר הם נדחים מפני עניי ארץ ישראל שלא באו לעיר אלא שולחים לעניי א " י קודם שנותנים לעניי ח " ל הבאים מעיר אחרת לעירו דאין חלוק בין באים לעירו ללא באים וכהכרעת רבינו דלא כהר " י בר ברוך :
Yoreh De'ah.251.6.1 כתב הרמב " ם היו לפנינו עניים הרבה כו' אע " ג דמשנה היא בסוף הוריות כתבה בשם הרמב " ם משום דמ " ש ישראל לחלל ולחלל לשתוקי ושתוקי לאסופי ואסופי לממזר אינו משנה ותוספתא היא :
Yoreh De'ah.251.7.1 ששאלת לצבור וכו' כיון שיש בו הצלת נפשות הוא קודם כ' מהרש " ל ע " ז ותימה הלא אסיקנא בסוף פ " ק דמגילה גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות עכ " ל ול " ק מידי דהתם לא קאמר אלא דגדול הוא העוסק בתורה להחשיבו ולהקדימו יותר ממי שעוסק בהצלת הנפשות דאיננו חשוב כמו העוסק בתלמוד תורה אבל להוציא ממון להצלת נפשות פשיטא הוא דקודם להוצאת לתלמוד תורה דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש דוחי בהם ולא שימות בהם ופשוט הוא :
Yoreh De'ah.252.1.1 פדיון שבויים קודם וכו' כ " כ הרמב " ם בפ " ח מהל' מ " ע וכתב וז " ל שהשבוי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות עכ " ל כלומר דכיון שעומד גם כן בסכנת נפשות לפיכך הוא קודם לפרנסת עניים ולכסותן וה " א ריש פ " ק דבתרא [ דף ח ]:
Yoreh De'ah.252.2.1 ומ " ש הילכך לכל דבר מצוה וכו' כלומר דכיון דפדיון שבויים גדולה מכל המצות אפי' מת " ת א " כ אפי' גבו לצורך בה " כ ובית המדרש ות " ת יכולין לשנותם לצורך פדיון שבויים כדלקמן בסי' רנ " ט :
Yoreh De'ah.252.3.1 ומ " ש אפי' אם גבו לצורך בנין ב " ה וכו' לאו דוקא ב " ה אלא אפילו בית המדרש ולא נקט ב " ה אלא לפי דבגמרא פ " ק דבתרא איתא להא מילתא אבית הכנסת וה " א התם ( דף ג' ) אמר רב חסדא לא ליסתר איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתא וכו' א " ל רבינא לרב אשי גבו זוזי ומחתי מאי אמר ליה דילמא מיתרמי להו מילתא דמצוה ויהבו להו דמי ליבני שריגי ליבני והדרי הודרי מאי א " ל דזמנין דמתרמי להו פדיון שבויים מזבני ויהבו להו א " ה בנייה נמי אמר ליה דירתיה דאינשי לא מזבני ועי " ל דנקטי ב " ה לאורויי דאפי' ב " ה אסור למוכרה אם כבר נבנית ואצ " ל בית המדרש או ס " ת דאין למוכרה אפי' לצורך פדיון שבויים אלא המעות שגבו או העצים והאבנים שהקצום לבנין רשאי למוכרה וב " י היתה לפניו גירסת מקצת ספרים דבשינויא קמא נמי קאמר דילמא מתרמי להו פדיון שבויים ויהבו להו דמי ליבני ונדחק ליישב הגירסא לפי דברי הרמב " ם ואין צורך כי אין ספק שהרמב " ם היה גורס כגי' הספרים שהבאתי וכ " כ נ " י גירסא זו והיא מכוונת עם מ " ש הרמב " ם והסמ " ג ואיכא למידק למ " ש רבינו הילכך לכל דבר מצוה וכו' דמאי ואפילו אם גבו לצורך בנין ב " ה דקאמר הלא אף לצורך מצוה אחרת שאינה פדיון שבויים ג " כ יכולין להוציא המעות שגבו לצורך בנין בית הכנסת דאין לפרש דרבינו תופס עיקר הגירסא שכתב ב " י דבשינוייא קמא נמי קאמר דילמא מיתרמי להו פ " ש וס " ל דדוקא פדיון שבויים אבל למצוה אחרת אין רשאין להוציא המעות שגבו לצורך בנין בה " כ דא " כ קשה דלא הו " ל להזכיר דעתו בסתם אלא הוה ליה להביא ג " כ דעת הרמב " ם והסמ " ג ועוד דהו " ל לפרש דלצורך מצוה אחרת אין רשאין להוציא אלא בע " כ דגם רבינו תופס גי' הרמב " ם והסמ " ג ואפ " ה ל " ק דבדין זה שיכול לשנות המעות שגבו לצורך בנין ב " ה לצורך מצוה אחרת נסמך על מ " ש בסימן רנ " ו שיכולין בני העיר להוציא הצדקות שגבו לצורך דבר קבוע כמו קופה ותמחוי לצורך ד " א או לצורך עניים דממילא משמע דה " ה בנין בה " כ שהיא ג " כ דבר קבוע יכולין לשנותו מה שגבו לצורך הבנין לצורך מצוה אחרת או לצורך עניים ומ " ש כאן גבי פ " ש ואפי' גבו לצורך בנין בה " כ לא היתה כוונתו אלא להורות דגבי פ " ש לא מיבעיא בגבו מעות לצורך בנין בה " כ אלא אפי' קנו העצים והאבנים וכו' משא " כ בבאו לשנות לצורך מצוה אחרת דדוקא המעות שגבו לצורך הבנין יכולין להוציא אבל לא העצים והאבנים וכו' :
Yoreh De'ah.252.4.1 אין פודין את השבויים וכו' משנה ס " פ השולח וקא מיבעיא להו משום דוחקא דציבורא א " ד משום דלא ליגרבו ולייתי טפי ת " ש דלוי בר דרגא פרקא לברתיה בי " ג אלפי דינרי זהב אמר אביי ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד דילמא שלא ברצון חכמים עבד וכתב הרא " ש ובעיין לא איפשיטא הילכך אפי' בתו אין לפדות דלא ליגרבו אבל על עצמו ועל אשתו שהיא כגופו כדאיתא פרק נערה שנתפתתה לא תקנו וכן על ת " ח לא תקנו כדאיתא פ' הניזקין דפדה תינוק בדמים מרובים לפי שראהו חריף ומפולפל וכ " ש מי שהוא כבר אדם גדול אבל מדברי הרי " ף נראה דאשתו כבתו ואין פודין יותר מכדי דמיהן וכן כתב הרמב " ם פ " ח מה' מתנות עניים ופי " ד מה' אישות ורבינו נמשך אחר דעת הרא " ש והיא דעת התוס' בפרק השולח והיא דעת הרמ " ה הביאו הרא " ש פרק נערה שנתפתתה ואע " ג דבאבן העזר סי' ע " ח כתב שני הדיעות כאן סתם דבריו כהרא " ש והר " ן בפרק השולח הביא דעת הרי " ף ונחלק עליו ונראה מדבריו דאפי' את " ל דאיבעיין לא איפשיטא ואיכא למימר דמשום דוחקא דציבורא הוא וקרובים יכולין לפדותה יותר מכדי דמיהן אפ " ה באשתו אין מחוייבין לפדותה יותר מכדי דמיהן וה " ט דכיון דחיישינן לדוחקא דציבורא כ " ש דאיכא למיחש לדוחקא דבעל שלא לחייבו כתקנת חכמים לפדותה ביותר מבכדי דמיה אבל לבתו ושאר קרוביו דליכא דוחקא דציבורא רשאי לפדות ביותר מכדי דמיהן ועוד דכיון דפשטינן לה מההיא דלוי בר דרגא דרשאי לפדות בתו לא שבקינן פשטא דתלמודא משום ספיקא דאביי דאמר מאן דאמר מאן לימא לן כן הוא דעת הר " ן בדבריו למעיין בם ולפיכך נראה לפע " ד דהבא לפדות בתו או קרוביו או אשתו ביותר מכדי דמיהן כלוי בר דרגא לית ליה למיחש דעביד שלא ברצון חכמים ואין למחות בידו דיש לו לסמוך על דברי הר " ן ז " ל אלא דאין לנו לחייבו לבעל בתקנת חכמים לפדות אשתו ביותר מכדי דמיה וכדפסק הרי " ף והרמב " ם והב " י הבין מדברי הר " ן שדעתו כרי " ף ורמב " ם דאין חילוק בין אשתו ושאר שבויים ולעולם אין מניחים אותם לפדותם ביותר מכדי דמיהן ואיני יודע היאך היה מפרש מה שכתב הר " ן ועוד דכיון דתלמודא פשט ליה מההיא דלוי בר דרגא לא שבקינן פשטא דתלמודא משום ספיקא דאביי עכ " ל שזה מפורש דס " ל להר " ן דמניחין לפדות בתו וקרוביו ביתר על דמיהן גם בש " ע כאן ובא " ה סימן ע " ח פסק דבין באשתו בין בבתו ושאר קרוביו אין מניחין לפדותם ביותר מכדי דמיהן אלא דלעצמו וכן לת " ח יכול לפדות ביותר מכדי דמיהן ולפעד " נ עיקר דרשאי לפדות ביותר מכדי דמיהן בין לבתו וקרוביו וכל אדם ואין מוחין כיון דליכא דוחקא דציבורא וכל שכן דאין מוחין כשבא לפדות את אשתו אלא דאין מחייבין לפדות את אשתו ביותר מכדי דמיה וכן עמא דבר :
Yoreh De'ah.252.5.1 אין מבריחין השבויים וכו' משנה פרק השולח וכתב רבי' בסתם דאפי' ליכא אלא חד שבוי נמי אין מבריחין אותו דהלכה כת " ק :
Yoreh De'ah.252.6.1 מי שמכר עצמו וכו' משנה שם ומשמע התם דהא דפודין את הבנים לאחר מיתת אביהן אינו אלא במוכר עצמו עם בניו דבחיי אב הוא שומרן ועומד עליהם שלא יטמעו בין העכו " ם הילכך אין פודין אותו בחיי האב אבל במוכר בניו בלבד פודין אותן מיד כדי שלא יטמעו בין העכו " ם ע " ש :
Yoreh De'ah.252.7.1 שבוי שהמיר וכו' ה " א בפ' השולח בעובדא דרבי אמי דאם הוא אוכל נבילות להכעיס דשביק היתירא ואכיל איסורא אסור לפדותו ואע " ג דרשאי לפרנסו כדלעיל בסימן רנ " א אפ " ה אסור לפדותו כי היכי דעכו " ם רשאין לפרנסן מפני דרכי שלום ואסור לפדותן ולהעלותן מן הבור וכדפרישית בסימן רנ " א : כתב מהרי " ק בשורש ז' דמי שהתנדב מעות לצדקה ואתרמי פדיון שבויים אין לשנותה לצורך פדיון שבויים דבל' בני אדם אין פדיון שבויים בכלל צדקה סתם והביא ראיה מהא דאמר בערכין דהאומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה לצרכו ולאחר זמן ישלם ואמאי ניחוש דילמא אתרמי להו פדיון שבויים כמו שאנו אומרים במעות שגבו לצורך בנין בה " כ אלא ודאי דאפילו אתרמי להו פדיון שבויים אין מוציאין צדקה זו לצרכם עכ " ל . ולפי דעתו צ " ל דמ " ש רבינו בתחילת סימן זה דלכל דבר מצוה שגבו מעות בשבילו יכולין לשנות לפדיון שבויים אין זה אלא במעות שגבו הקהל ביניהם דאדעתא דידהו קא גבו אבל במה שהתנדבו יחידים אין להוציאם לצורך אחר אלא למה שהתנדב וכיון שהתנדב לצדקה אין פדיון שבויים בכלל צדקה סתם ואין דבריו נלפע " ד אלא דוקא בסתירת בה " כ חיישינן לדילמא מיתרמי להו פדיון שבויים אע " ג דלא שכיחי כולי האי וה " ט דאי איתרמי פדיון שבויים ויוציאו המעות לפדיון השבויים לא יהיה להם מקום להתפרנס אבל הכא למה לנו לחוש לפ " ש דלא שכיחא כיון דאפי' אתרמי להו פדיון שבויים יגבו ביניהם ויפרעו מיד ויפדום ולא יבואו לידי תקלה כלל ותדע דאי הוי חיישינן להכי היה ראוי שיהא מעות מוכן לצורך פדיון שבויים דילמא אתרמי להו פ " ש וחיוב זה לא מצאנו שחששו לו חכמים ועוד שלא היה לו שיעור וגבול כמה יגבו אלא ודאי לא חיישינן להא אלא בסתירת ב " ה מטעם שמא לא יהא מקום לנו להתפלל גם דברי רבינו כפי פשטן משמע דמוציאין כל דבר לפ " ש ואין לחוש לשום דבר אם לא בסתירת ב " ה חוששין והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.253.1.1 מי שיש לו מזון ב' סעודות וכו' משנה סוף פיאה ופירש " י בפרק כל כתבי ( שבת דף קי " ח ) תמחוי מאכל שגבו מבעלי בתים מתחלק לעניים ב' סעודות ליום מיום ליום ולפיכך מי שיש לו מזון ב' סעודות לא יטול כיון דיש לו נמצא שגוזל לעניים וקופה מעות הן לפרנס עניי בני טובים דזילא להו מילתא דתמחוי ומתחלק מע " ש לע " ש ומי שיש לו י " ד סעודות לא יטול שהרי יכול להמתין לע " ש הבאה אבל מי שיש לו י " ב יטול שהרי לא תחלק עוד עד שיגיע לע " ש והרי לז' ימי שבת צריכין י " ד סעודות עכ " ל ובסימן רנ " ו יתבאר דתמחוי לעניי עולם קופה לעניי העיר והתם פריך תלמודא מני אי רבנן דחייב אדם לאכול בשבת ג' סעודות ט " ו הויין אי ר' חידקא דאמר ד' ט " ז הויין ומשני הא מני ר " ע דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ופירש רש " י ולענין סעודת שבת במאן דאפשר ליה איכא למימר כרבנן ואיכא למימר כרבי חידקא ומיהו האי דצריך לבריות יעשה שבתו חול ולא יטיל על אחרים כבוד שבתותיו עכ " ל והכי אסיקנא בפ' אע " פ ( ס " ד ) אמתני' דהמשרה אשתו על ידי שליש דלכ " ע בעינן ט " ו סעודות דכיון דאינה מתפרנסה מן הצדקה יהבינן לה ט " ו לרבנן וט " ז לרבי חידקא ומה שפי' רש " י לשם מעיקרא למאי דקס " ד דהמקשה די " ד סעודות צריכה היא לשבת היינו לומר דלכל הפחות י " ד סעודות בעינן אף לעני שבישראל אבל מסעודות ט " ו דשבת לא מצי פריך משום דר " ע דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות אך קשה מהא דתנן סוף פאה עני העובר ממקום למקום וכו' שבת נותנים לו מזון ג' סעודות וכדלעיל סוף סימן ר " ן והא הך מתניתין ר " ע היא דאמר עשה שבתך חול וכו' ותירצו התוספות ע " ש רשב " א פרק קמא דבתרא ( דף ט' ) דבשביל סעודות שבת אין לו להתחיל וליטול אבל בשכבר צריך ליטול נוטל גם כדי לסעודות שבת עכ " ל וכן כתבו התוספות בפרק כ " כ :
Yoreh De'ah.253.2.1 ומ " ש יש לו מאתים זוז וכו' לא יטול מן הצדקה כלל אף ע " ג דבמשנה סוף פאה לא אמרו אלא לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני מכל מקום רבינו ס " ל דצדקה הוא נלמד במכל שכן דכיון דאפילו לקט שכחה ופאה דהפקר הוא לא יטול כ " ש צדקה וכך הוא דעת ר " ח בתוס' פרק מציאת האשה ( כתובות בדף ס " ח ) בד " ה כאן לאחר גיבוי גם במרדכי פ " ק דבתרא סימן תרנ " ב כתב בשם ה " ר אפרים והא " ז דה " ה צדקה ומביאו ב " י ועיין במ " ש בסמוך אצל דין יש לו כלי כסף :
Yoreh De'ah.253.3.1 יש לו ר' זוז חסר דינר וכו' או שממושכן לכתובת אשתו ה " ז יטול שם במשנה ואין פירוש אשתו גרושה דא " כ היינו חוב אלא אשתו נשואה קאמר וה " ק ל " מ חוב דעלמא דדוחק לפרוע אלא אפילו לכתובת אשתו נשואה שאיננה דוחקת לפרוע ה " ז יטול וכך משמע בפירוש הר " ש ונראה דר " ל שהבעל ייחד לאשתו נשואה קודם חופה כלים ותכשיטין ושמום בכך וכך שוויים בכתובתה וכדתנן בפרק מציאת האשה ( כתובות דף ס " ו ) מה שהחתן פוסק פחות חומש וכמו בפירוש התוס' והרא " ש לשם ע " ש ר " ח וכן כשממשכן לה כלים לכתובתה כדתנן בפרק נערה שנתפתתה ( כתובות דף נ " א ) כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז וכו' :
Yoreh De'ah.253.4.1 ומ " ש יש לו בית וכו' שם במשנה אין מחייבין אותו למכור כדי להשלים מאתים זוז כדי שלא יטול ובפרק מציאת האשה פריך תלמודא והא תניא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף בכלי כסף ישתמש בכלי נחושת ואסיקנא אמר רבא בריה דרבה במחרישה דכספא וכתב הרי " ף יש שפירש שהיא המגרדת שמגרדין בה בבית המרחץ רב פפא אמר ל " ק כאן קודם שיבא לידי גיבוי כאן לאחר שיבא לידי גיבוי וכתב הרי " ף פי' כל זמן שאינו נוטל אלא בצינעא אין מחייבין אותו למכור כלי תשמישו אבל אם הוצרך ליטול מן הגבוי של קופה אין נותנים אלא לאחר שימכור עכ " ל והרא " ש לאחר שהביא דברי הרי " ף כתב ורבינו תם פי' קודם שיבא ליטול מקופה של צדקה מחייבין אותו למכור לאחר שיבא לידי גיבוי שכבר נטל מן הקופה שוב נזדמנו לו כלי בית אין מחייבין אותו למכור ורש " י פירש לאחר שבא לידי גיבוי שנטל לקט שכחה ופאה ונודע שהיה עשיר ובאו בית דין לגבות ממנו כדי מה שנטל ואע " פ שממון שאין לו תובעים הוא משום קנס גובים ואפילו דבב " ח דעלמא מסדרין כה " ג הכא משום קנס מחייבין אותו למכור עכ " ל ורבינו ביאר דברי הרי " ף במה שכתב כ " ז שאינו נוטל אלא בצינעא היינו שא " צ ליטול מהקופה אלא מקבל בסתר מיחידים ומקרוביו ויכולין ליתן לו וא " צ למכור כליו וכו' וצריך לדעת דאע " ג דמשנה דאין מחייבין אותו למכור גבי לקט שכחה ופאה תנא לה ומשמע דברייתא נמי דמחייבת אותו למכור גבי לקט שכחה ופאה מיתניא אפילו הכי מפרש תלמודא חדא קודם שבא לידי גבוי מן הקופה וחדא לאחר גבוי מן הקופה משום דמשמע דכל שאינו נוטל לקט שכחה ופאה אינו נוטל שום צדקה ומי שנוטל אלו נוטל גם צדקה ולפי שעכשיו אין לקט שכחה ופאה נוהגין לפי שהרוב נכרים כדכתב רבינו בסימן של " ב לכן הזכירו במקומן קופה של צדקה ומה " ט השמיט הרא " ש פר " ח שהביאו התוס' שפי' קודם שיבא לידי גיבוי שאינו נוטל מקופה של צדקה אלא מדברים של הפקר כגון לקט שכחה ופאה וכאן לאחר שיבא לידי גיבוי שנוטל מקופה של צדקה מחייבין אותו למכור דסבירא ליה דפירושו דחוי דהא משנה וברייתא תרווייהו מיירי בלקט שכחה ופאה וכמו שהקשו התוס' להדיא על פירוש ר " ח אלא אין חילוק בין לקט שכחה ופאה לצדקה ותלמודא דמחלק בין קודם שבא לידי גיבוי לאחר שבא לידי גיבוי פירושו כפירוש הרי " ף או כפירוש רבינו תם ואף על גב שהרא " ש הביא גם פירוש רש " י לא הביאו רבינו משום דנראה דוחק לפרש סתמא דברייתא דמחייבין אותו למכור דמיירי ברשיעי שהיה עשיר ונטל צדקה ואחר כך נודע וקונסין אותו גם הר " ן כתב שפירושו אינו מחוור מיהו נראה לפע " ד הבא להורות כפירוש רש " י במי שהיה עשיר ונטל צדקה ואחר כן נודע הדבר לקנסו ולגבות ממנו מה שנטל בלא סידור אין מהנדזין אותו דיש לו על מי לסמוך על רש " י ז " ל ועל הרא " ש שהביא פי' בפסקיו ויש להקשות מעובדא דרבי חנינא דאיתא התם דהוה רגיל דשדר ד' זוזי לההוא עניא כל ערב שבת יומא חד שדרינהו ביד דביתהו אתאי א " ל לא צריך מאי חזית שמעית דהוה קא " ל במה אתה סועד בטלי כסף או בטלי זהב ( פירש " י במפות של פשתן לבנות או בשל משי צבועות ) אמר היינו דא " ר אליעזר בואו ונחזיק טובה לרמאין שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום ( פירוש רש " י שאנו מעלימין עין מן העניים אבל עכשיו הרמאין גורמין לנו ) ומאי ראיה מטלי כסף וזהב כיון שאינו מחוייב למכור מצעות וכלי תשמישין ויש לומר דההיא עניא כבר בא לידי גיבוי מן הקופה וחייב למכור אלא שהיה רמאי מיהו לפירוש רבינו תם קשה דילמא נזדמנו לו כלים אלו לאתר שהתחיל ליטול ואפשר דא " כ היה לו קול אי נמי נודע היה לאחרים שכבר היה לו אלא דרבי חנינא לא ידע ואכתי קשה לפירש " י דלעולם אין מחייבין אותו למכור אלא היכא שנטל מתחילה שלא כדין כשיהיה לו מאתים זוז אם כן למה החזיקו רבי חנינא ברמאי ומיהו יש ליישב דלדברי הכל אפילו בכלי אכילה ושתייה ומלבושים ומצעות דאין מחייבין אותו למכור אינו אלא כשאין לו מכל מין ומין אלא אחד אבל זה שהיה לו טלי כסף וטלי זהב היה לו למכור אחד כדי שלא ליטול אלא רמאי היה ואיכא לתמוה אמ " ש רבינו אבל יש לו מנורה או שלחן של כסף וכיוצא בהן צריך למוכרה דפסק היפך המסקנא שהרי אהך קושיא דפריך מברייתא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף קאמר רב זביד ל " ק הא במטה ושלחן הא בכוסות וקערות ופריך מ " ש כוסות וקערות דלא דאמר מאיסי לי מטה ושלחן נמי אמר לא מקבל עילואי ואסיק רבא בריה דרבה במחרישה דכספא ורב פפא קאמר כאן קודם שיבא לידי גיבוי וכו' שמעינן דרב זביד דאמר דאם יש לו שלחן של כסף צריך למוכרה איתותב ומשום הכי דקדק הרמב " ם בפ " ט מה' מ " ע שכתב אבל אם היו לו כלי כסף וכלי זהב כגון מגרדה או עלי וכיוצא בהן מוכרן ולוקח פחות מהן דאלמא דוקא כגון אלו אבל לא מטה ושלחן ומנורה וכיוצא בהן וכך הקשה ב " י ולא כתב עליה ישוב ולפעד " נ דרבינו דקדק בדברי הרמב " ם שכתב בד " א בכלי אכילה ושתייה ומלבוש ומצעות וכיוצא בהן אבל אם היו כלי כסף וכלי זהב כגון מגרדה או עלי וכיוצא בהן וכו' דאמאי לא הזכיר נמי מטה ושלחן ומנורה בהדי כלי אכילה ושתייה וכו' דאסיק בגמרא דא " צ למכור אלא בע " כ דהרמב " ם מפרש דמטה ושלחן דקאמר רב זביד ואיתותב אינו אלא במצעות שעל המטה ומפות שמציעים על השלחן וכן שאר מלבושים שהגוף ממש נהנה בהם ואיכא למימר גבייהו לא מקבל עלואי אבל מטה ושלחן ממש של כסף דינו כמגרדה ועלי ולפ " ז התיישב הא דנקט רבא במחרישה דכספא טפי מאידך כלי כסף דכוותא אלא ודאי אתא לאורויי דאע " פ דבהא נמי הגוף ממש נהנה בו אפ " ה ליכא למימר גביה לא מקבל עילואי כיון דתשמישו אינו אלא בבית המרחץ ואצ " ל מנורה מטה ושלחן של כסף וכיוצא בהן דמחייבין אותו למכור כיון שאין גופו ממש נהנה מהן ובש " ע נמשך לסברתו ולא כתב כדברי רבינו אלא כלשון הרמב " ם . ולא נהירא אלא העיקר דמנורה ושלחן וכל כיוצא בהן שאין גופו ממש נהנה מהן מחייבין אותו למכור וגם הרמב " ם מפרש כך כדפרישית לדעת רבינו : ומ " ש וי " א שכל אלו השעורים וכו' כ " כ הסמ " ג סוף סימן רמ " ז ודין של ר' זוז אינו נוהג בינינו עכ " ל ועיין במרדכי פ " ק דבתרא :
Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .