← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 4,053 sections
Yoreh De'ah.237.6.1 ומ " ש ואם אמר באלה או בארור כו' ברייתות בס " פ שבועת העדות ומימרא דר' אבהו :
Yoreh De'ah.237.7.1 ומ " ש או שאמר לו אחר כן וקבל דבריו כבר נתבאר דאיתיה בס " פ ג' דשבועות בשבועה וממילא ה " ה באלה או בארור דהוי נמי כשבועה ועוד דבאלה דנבוכדנצר כתב אשר השביעו באלהים דמשמע שצדקיהו קיבל שבועתו של נבוכדנצר . ובארור דשאול כתיב ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש וגו' דמשמע נמי שהם קבלו שבועתו :
Yoreh De'ah.237.8.1 ומ " ש ובלבד שיזכיר שם או כנוי הוא על פי סברת י " א שכתב תחלה דאילו להרמב " ן דהויא שבועה אפי' בלא שם וכנוי אף באלה וארור נמי דינא הכי דאין חילוק וכן מבואר בדברי הרא " ש שכתב תחלה דמההיא דנבוכדנצר נמי שמעינן דבעינן אחד מן הכינויין באלה ושבועה ועלה כתב דהרמב " ן דקדק דלא בעי שם וכינוי ואין לדקדק מל' הרא " ש שאמר באלה ושבועה דמשמע אבל בארור לא בעינן שם וכנוי כיון שלא הוזכר בההיא דשאול לא שם ולא כנוי דהא ודאי ליתא דכיון דארור בו שבועה א " כ אין לחלק ביניהם וצ " ל דודאי מעשה דשאול בשם וכנוי הוי ואע " פ שאינו מפורש בקרא ילמד סתום מן המפורש והרא " ש נמי שהזכיר בלשונו באלה ושבועה הוא משום דבשניהם מפורש דהוי בשם או כנוי אבל לעולם אף בארור בעינן שם וכינוי וכמ " ש רבינו וק " ל :
Yoreh De'ah.237.9.1 ומ " ש כגון שיאמר באלה או בארור אתה לשמים או למי ששמו רחום וחנון משנה בס " פ שבועת העדות משביע אני עליהם בא " ד כו' :
Yoreh De'ah.237.10.1 ומ " ש רבינו דין זה באלה או בארור ולא למעלה גבי שבועה יראה לי טעמו דבא לבאר ההבדל בלשון דלגבי ארור ואלה צריך הוא להזכיר בלמ " ד למי ששמו רחום משא " כ בשבועה דפשוט הוא דמזכיר בבי " ת במי ששמו רחום וכן דקדק הרמב " ם וה " ט דלשון אלה וארור אינו זז ממשמעו שהוא ל' קללה אלא שיש במשמעו נמי שבועה כאילו הוציא שבועה מפיו ולכך צ " ל גבי שבועה בב' ואצל אלה וארור בלמ " ד . ותימה גדולה על מ " ש רבי' אהא לשמים שהרי בנשבע בשמים אינו חשוב שבועה ונראה שהוא ט " ס וצריך להגיה אהא להשם במקום אהא לשמים גם ברמב " ם כתוב וז " ל באלה או בארור לה' שוב מצאתי בספר י " ד כתיבת יד ישן הגירסא אהא להשם ראה עיני ושמח לבי :
Yoreh De'ah.237.11.1 ומ " ש אבל אם לא הזכיר לא שם ולא כנוי אינה שבועה כבר כתבתי דעל פי סברא ראשונה אינה שבועה כל עיקר אפי' ליאסר דלא הוזהר על כך ואפי' לפי סברא זו אם קבל עליו האלות הכתובות בתורה הוי שבועה בשם כיון שכתוב בהן בתורה שם ולא דמי לנשבע בשמים ובארץ דאע " פ שהיה בדעתו למי שבראם דאין זו שבועה דהכא שאני שהרי כתוב בתורה שמות ודעתיה אאזכרות שבה ואע " ג דתנן יככה ה' וכן יככם אלהים זו היא אלה הכתובה בתורה ולאו דוקא שהזכיר השם אלא אפי' אמר וכן יככם ולא הזכיר השם בפירוש נמי הוי אלה הכתובה בתורה וראייה ברורה מדתניא הנודר בתורה ואמר במה שכתוב בה דדעתו אאזכרות שבה וכ " פ ב " י מיהו נקטינן לחומרא דאיכא איסורא אע " ג דלא הזכיר לא שם ולא כנוי :
Yoreh De'ah.237.12.1 והנשבע או המושבע בשמים ובארץ אינו חשוב שבועה בכנוי משנה שם ובגמרא מפרש דשאני רחום וחנון דאע " ג דנמחקין מ " מ כיון דליכא מידי אחרינא דאקרי רחום וחנון ודאי במי שהוא רחום במי שהוא חנון קאמר אבל הכא כיון דאיכא שמים וארץ בשמים ובארץ קאמר . וממילא משמע שאם נשבע בפירוש במי שהשמים והארץ שלו הוי שבועה כאילו הזכיר הכנוי בפירוש אבל אם היה רק בדעתו כן נראה דאינה שבועה אפי' ליאסר ואפי' הרמב " ם שסובר דבלא כנוי הוי שבועה ליאסר מ " מ נראה מדבריו פי " ב מה " ש דבנשבע בשמים ובארץ לא הוי שבועה כלל וה " ט מאחר שהזכיר שמים וארץ לא משמע כלל שנשבע בשם אלא בהם לבד נשבע אלא שהראב " ד בהשגותיו שם סובר דהוי שבועה ליאסר ומתני' נמי הכי משמע דתנינן בשמים ובארץ הרי אלו פטורין דמשמע פטור מקרבן ומלקות אבל איסורא איכא . וראוי להחמיר כמותו . ודע דהרמב " ם כתב בפי " ב מה " ש שאפי' נשבע בכתב מכתבי הקדש אע " פ שאין כוונתו אלא למי שציוה בכתב זה אין זו שבועה ומבואר בדבריו דאפי' נקיטא ליה בידיה אינו כלום וטעמו דס " ל דאוקימתא דבפ " ב דנדרים דכי נקיטא ליה בידיה דעתיה אאזכרות היינו בס " ת דוקא כדתני בברייתא הנודר בתורה והתם הוא מאחר שצריך הוא להזהר מאד בכתיבת השמות בקדושתן ובשאר דברים כמבואר לקמן בסימן רע " ו הילכך אמרינן בסתמא דדעתיה אאזכרות שבה והוי כאילו נשבע בשם בפירוש ועבר על לא תשבע בשמי לשקר אבל בשאר כתבי הקדש דהכל שוה בקדושה לא אמרינן מן הסתם דדעתיה אאזכרות אפי' נקיט בידיה ולפיכך אין זו שבועה זו היא דעת הרמב " ם ולא ידעתי למה נסתפק בו הב " י אכן הראב " ד השיג עליו גם רבינו האי גאון ז " ל כמבואר בתשובת מהר " ם שבמרדכי פ " ג דשבועות ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.237.13.1 והרמב " ם כתב בין בשבועה גמורה כו' בפ " ב מה " ש ור " ל דלא ס " ל כי " א דבלא שם וכנוי לא הוי שבועה אפי' ליאסר ולא כהרמב " ן דהוי שבועה גמורה אף לקרבן ומלקות אלא ס " ל לחלק דהוי שבועה ליאסר ולא לקרבן וטעמו משום דס " ל דעיקר שבועה לקרבן ומלקות בלהבא ולשעבר בשם הוא דכתיב לא תשבעו בשמי לשקר שאזהרה זו לדעת הרמב " ם היא בין בלהבא בין בלשעבר כמבואר בדבריו פ " א ועיין בתשובת הריב " ש סי' שפ " ז האריך לבאר הסוגיא ע " פ סברא זו . ולדידיה מאי דקאמר דלאו לאו שבועה דוקא בשמזכיר השם או כנוי קאמר ואפ " ה בעי' לאו לאו כדילפינן מקרא דלא יהיה מבול משום דזולת זה אינו חייב קרבן כיון שלא אמר בפירוש שבועה והר " ן כתב לבאר דעת הרמב " ם דממעשה דשאול שלא הוזכר בו לא שם ולא כנוי למדינן דהוי שבועה ליאסר אפי' בלא שם וכנוי ע " ש ונ " ל לפ " ז דאע " פ דבנבוכדנאצר כתיב אשר השביעו באלהים לאו למימרא דבלא שם וכנוי לא הוי שבועה וכמו שדקדק הרא " ש לפי סברת י " א אלא המעשה שהיה כך היה ולעולם ה " ה נמי אם השביעו בסתם הוה נמי שבועה ודלא כסברת י " א :
Yoreh De'ah.237.14.1 ור " ת כתב בנשבע מעצמו כו' כ " כ התוס' והרא " ש בריש נדרים בשמו וכ " כ הר " ן לשם וסתר דבריו מפני שהבין כוונתו דבשבועת בטוי עצמה מחלק בין נשבע מפי עצמו למושבע מפי אחרים וענה אמן וכן נראה שהבין רבינו ואני אומר זה לא עלה על דעת ר " ת מעולם דודאי הוי כמוציא שבועה מפיו ועוד שא " כ למה כתב הרא " ש דברי ר " ת בסתם בריש נדרים דמשמע דהכי ס " ל ובפרק שבועת העדות כתב דברי הרמב " ן והראב " ד דלא בעי שם וכנוי וכתב דהטעם הוא דאפשר דידות הן ומשמע מדבריהם דאף במושבע מפי אחרים לא בעי שם וכינוי מדלא חילקו בכך ולא הביא שם דעת ר " ת דמחלק בין מושבע לנשבע לכן נראה לי דר " ת רוח אחרת עמו ועיקר חילוקו דדוקא שבועת העדות ושבועת הדיינין שהם מושבעים מפי אחרים ע " כ של הנשבעין דומיא דסוטה בעינן שיפרש השם וכנוי אבל שבועת בטוי שאוסר נפשו מרצונו אפי' בלא שם וכנוי מצי אסיר נפשיה וה " ה במושבע מפי אחר וענה אמן כיון דמנפשו ומרצונו הוא הוי כמוציא שבועה מפיו והלכך לא בעינן שם וכנוי דלא גרע מידות כמ " ש הרא " ש בפרק שבועת העדות על דברי הרמב " ן ובזה נסתלקו השגות הר " ן ואין ספק דגם ר " ת מסכים עם דעת הרמב " ן והראב " ד שכתב הרא " ש בפרק שבועת העדות דלא בעינן שם וכינוי בשבועת בטוי עיין בלשון הרא " ש שכתב בשם ר " ת בריש נדרים מבואר כדפרישית והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.237.15.1 האומר מבטא כו' ברייתא ריש פרק ג' דשבועות וכתב הרא " ש פי' מבטא שבועה אם אמר מבטא שלא אוכל ככר זה הוי שבועה כו' ועל דרך זה כתב רבינו מבטא שאעשה כו' דהיינו בלשון שבועה ולא היתה כוונתו שאם אמרו בלשון נדר מבטא ככר זה עלי דאינו כלום שהרי לדעת הרא " ש ורבינו שבועה שאמרה בלשון נדר הוי נמי שבועה כמו שיתבאר בסימן רל " ט בס " ד וכן פי' רש " י להדיא בלשון נדר ע " ש אלא דהרא " ש ורבינו נקטו בלשונם מה שפשוט יותר ורש " י ז " ל נקט בלשונו הרבותא כמו שפירש הר " ן ע " ש :
Yoreh De'ah.237.16.1 ואם אומר פעמיים כו' מימרא דר " א ורבא בסוף שבועת העדות :
Yoreh De'ah.237.17.1 ומ " ש והוא שמכוין לשם שבועה אבל אם מבקשים כו' כך כתב הרא " ש לשם וטעמו לומר דבעינן דהוי בענין שבועת הקב " ה שאמר לאו לאו לשם שבועה בזה אחר זה בלי הפסק דלדעתו הגירסא בגמ' דכתיב לא אוסיף עוד לקלל וגומר לא אוסיף עוד להכות דהנך תרי לאוין אמר הקב " ה לנח לשם שבועה מפני שלא היה רוצה לעסוק בפריה ורביה עד שנשבע לו הקב " ה ודומיא דהכי אם אמר זה אחר זה בלי הפסק דמתכוין לשם שבועה אבל אם מבקשין כו' זה ודאי אינו מתכוין לשם שבועה ודו " ק והב " י נסתפק בלשון אבל ולא קשיא מידי :
Yoreh De'ah.237.18.1 גם בזה כתב הרמב " ם כו' בפ " ב מה " ש וכבר נתבאר ומה שכתב והאיסר פי' דוקא שאומר בל' שבועה איסר לה' שאוכל ככר זה אבל אומר בל' נדר הוי נדר ולא בעי שם וכנוי וברייתא היא בריש פ " ג דשבועות לפי האוקימתא דרבא ורבינו קיצר בו :
Yoreh De'ah.237.19.1 ומ " ש והרמב " ן כתב שא " צ כו' היינו ממה שכתב הרא " ש משמו בדין לאו לאו שבועה דמיניה משמע דה " ה במבטא וכל לשון שבועה שכך הוא סובר דא " צ שם וכנוי :
Yoreh De'ah.237.20.1 ומ " ש וכן הוא מסקנת הרא " ש כבר נתבאר דכן משמע ממה שכתב ואפשר דלא גרע מידות גם מדהביא דעת ר " ת בריש נדרים בלי שום חולק והם כדברי הרמב " ן ומתוך מה שפירשתי תבין שמקצת פי' של הב " י בענין זה הוא שלא בדקדוק : ולענין הלכה העיקר כמסקנת הרא " ש וכן הוא דעת הרשב " א בתשובה בסימן ק " פ :
Yoreh De'ah.237.21.1 וכתב הרמב " ם ימין שבועה וכו' בפ " ב מה " ש והוא ברייתא בריש נזיר ופירש " י לשם שאומר ימין שלא אוכל ככר זה :
Yoreh De'ah.237.22.1 ומ " ש והראב " ד כתב כו' שם בהשגות ומשמע לכאורה דאף להרמב " ם א " צ שיזכיר שם וכנוי מאחר שמתכוין לימין ושמאל שאמר הבורא הוי כמוציא שבועה מפיו וכן נראה מל' רבינו אכן תימה כי נתכוין לימין שאמר הבורא מאי הוי כיון דאיכא מידי אחרינא דאקרי ימין ושמאל ומ " ש מהנשבע בשמים ובארץ ועוד דלא עדיף משאמר בפירוש שבועה דלדעת הרמב " ם צריך שיזכיר שם או כנוי בפירוש לענין קרבן הילכך נ " ל עיקר דאף בימין ושמאל צריך שיזכיר השם והכנוי ואעפ " כ צריך לכוין לימין ושמאל שאמר הבורא דאל " כ לא הוי שבועה לקרבן ומלקות וכדין לאו לאו וכמ " ש שם :
Yoreh De'ah.237.23.1 ומ " ש רבינו וניחא לי בשמאל וימין אבל בהן הן איני מבין דבריו ל " ק מידי דה " ק דוקא דנתכוין לומר הן הן דרך שבועה כמו שהקב " ה אמרו דרך שבועה והוא עצמו מ " ש רבינו למעלה והוא שמתכוין לשם שבועה ובשם מהרש " ל מ " כ וז " ל ונראה דדעת הראב " ד כלומר שכופל דבריו ומכוין לכפול דברי השי " ת שאמר כימי נח אשר נשבעתי וגו' דהיינו שכפל גם כן דבריו לא יהיה עוד מי מבול וכו' :
Yoreh De'ah.237.24.1 ידות שבועה וכינויים הוי כשבועה משנה בריש נדרים כפי האוקימתא דבגמ' :
Yoreh De'ah.237.25.1 ומ " ש וכיצד ידות וכו' משנה וגמרא שם ופי' שם רש " י והרא " ש והר " ן דמיירי כשהככר מונח לפניו וכדברי רבינו וקאמר בגמ' דקמ " ל דאע " פ שלא הוציא שבועה מפיו בפירוש מ " מ כיון דאמר כנדרי רשעים הוי כאילו הוציא שבועה מפיו שהרי הרשעים רגילים לישבע ולידור :
Yoreh De'ah.237.26.1 ומ " ש או מומי כו' ג " ז שם משנה וברייתא כפי גי' הרא " ש :
Yoreh De'ah.237.27.1 אמר לחבירו שבועה שאין אוכל לך כו' משנה פ " ב דנדרים שבועה לא אוכל לך השבועה שאוכל לך לא שבועה לא אוכל לך אסור ובגמרא פריך עלה מדתנן פרק ג' דשבועות שאוכל דאכילנא משמע ומתרץ אביי דהכא כשמפצירין בו לאכול ואומר לא אכילנא לא אכילנא ותו אמר שבועה שאוכל דלא אכילנא משמע . ורב אשי מתרץ דהכא שאי אוכל קתני ופריך א " ה פשיטא . ומשני מה " ד לישנא הוא דאתקילא ליה קמ " ל ופסק הרא " ש בפ " ב דנדרים כתירוצא דרב אשי דאין חילוק ואפי' במפצירין בו כו' נמי דאכילנא משמע . גם הרמב " ן פסק כן כמ " ש הר " ן משמו בפ " ב דנדרים ובריש פ " ג דשבועות : ומ " ש רבינו שבועה שאין אוכל לך היינו בבא מציעתא השבועה שאוכל לך דמוקי לה רב אשי תני שבועה שאי אוכל לך . ונראה לפ " ז להגיה בדברי רבינו שאי במקום שאין דמשמע בסוגיא דדוקא בשאי סד " א שהאריך באל " ף ונראה כאומר שאי אוכל ותיסק אדעתין הכי לפי שאין דרך בני אדם לומר שאי אוכל אלא שאין אוכל או שלא אוכל . ובס " א מספרי רבינו כתוב שאינו אוכל וכן הוא בהרמב " ם ספ " ד וגירסא זו אפשר ליישב דה " נ סד " א דלישנא דאיתקיל ליה דהיה לו לומר שאני אוכל וגמגם בלשונו לומר שאיני אוכל ואפשר דכך היו גורסים בגמרא באוקימתא דרב אשי אבל מה שנמצא בנוסחאות בדברי רבינו שאין אוכל לך הוא ט " ס בלי ספק וק " ל :
Yoreh De'ah.237.28.1 ומ " ש או השבועה לא אוכל לך הוא בבא קמייתא ואע " פ דבמתני' לא תני בבא זו בה " א אלא בבבא מציעתא תני השבועה בה " א ורבינו כתב בהפך נראה שלא הו " ל שום כוונה בזה דכבר כתבו התוס' בדבור ראשון דפ " ג דשבועות דאין חילוק בין שבועה להשבועה וראייתם ברורה ע " ש . ואפשר שהיתה לו כוונה והוא דבאומר שבועה שאי אוכל לך שהוא סמוך כפי הוראת השי " ן דשאי פירושו שבועה עלי שאי אוכל לך א " כ אין צורך בה " א אבל באומר שבועה לא אוכל לך שהוא מוכרת א " א לפרש אלא בכה " ג השבועה יהא לפיכך לא אוכל משלך וכן בלשבועה לא אוכל פירש הר " ן פ " ג דשבועות לשבועה יהא לפיכך לא אוכל משלך וא " כ מדרך הלשון להוסיף ה " א או למ " ד מיהו דעת רש " י והתוס' לשם דגרסי' בבבא בתרייתא לא שבועה לא אוכל לך והכי פירושו לא יהיה עלי באיסור שבועה מה שלא אוכל משלך ומכלל לאו אתה שומע הן הא מה שאוכל לך יהא באיסור שבועה וכן ברמב " ם כתוב לא שבועה והרא " ש בנדרים לשם גרס לשבועה והוא כמו לא שבועה וכן פי' הר " ן בנדרים להדיא כלומר הלמ " ד בפת " ח דהוי כמו לא שבועה ואע " פ דקי " ל כר " מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן כדלעיל בסימן ר " ד היינו דווקא בנדרים אבל בשבועה אית ליה וכ " כ התוס' ריש פ " ג דשבועות וס " פ שבועת העדות וכן פי' רש " י בפ " ב דנדרים במשנה וכן התוס' לשם : ומ " ש ואם אמר השבועה שאוכל לך כו' כבר כתבתי דזהו אליבא דרב אשי :
Yoreh De'ah.237.29.1 ומ " ש והרמב " ם כתב אם הפציר כו' טעמו דפסק כאביי אע " פ דרב אשי הוא בתראה משום דלאביי לא צריכנא לשבושי לשון המשנה וכדכתב הר " ן בריש פ " ג דשבועות והכי נקטינן לחומרא כהרמב " ם . ודע דבההיא דשאי אוכל לך דקאמר סד " א לישנא דאיתקילא ליה כתבו התוס' בריש פ " ג דשבועות וא " ת נשייליה מה היה בדעתו וי " ל שאומר שבדעתו כל מה שיהיה משמעות לשונו א " נ כגון ששכח מה היה בדעתו עכ " ל מיהו בנדרים פ " ב כתב הרא " ש בפי' וז " ל מ " ד מיקם לישנא הוא והול " ל שאוכל והי' מגמגם בלשונו ואמר שאי אוכל ואי אמר הכי מהימנינן ליה קמ " ל כיון דהוציא בשפתיו שאי אוכל לא מהימנינן ליה במאי דקאמר בתר הכי עכ " ל וא " כ כתב שלא כדברי התוס' גם סותר דברי עצמו דבפ " ג דשבועות פסק בגמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת שעורים מותר בשניהם ונאמן לומר טעיתי וכאן כתב דאינו נאמן ונראה דדעת הרא " ש הוא דכאן איירי שאומר שבלבו היה להוציא בשפתיו שלא אוכל אלא דטעה לשונו ואמר שאוכל וגמגם בלשונו לומר שאי אוכל דהשתא כיון שהוציא בשפתיו שאי אוכל דמשמעותו כמו שהיה בלבו לא מהימנינן ליה לומר דטעה לשונו לבטל דיבורו המפורש אלא אמרינן דלא טעה אבל אם אומר דבלבו היה להוציא בשפתיו שאוכל בודאי נאמן לומר שטעה לשונו ודו " ק : ואיכא למידק כיון דאשמועי' בשאי אוכל לך דלא אמרינן לישנא דאיתקילא ליה אמאי איצטריך למיתני תו לא אוכל לך ותירצו התוספות דזו אף זו קתני אבל מדברי רבינו נראה שהיה גורס ברישא בבא שאי אוכל לך וכן הוא גירסת הר " ן כמבואר בדבריו ריש פ " ג דשבועות ונ " ל דהא דתנא הך בבא יתירתא הוא לאורויי לן דבאי אוכל לך אשמועינן דלא מהימנינן ליה במאי דקאמר בתר הכי שהיה מגמגם וכדכתב הרא " ש ואי לאו הך בבא סד " א דלא אשמועינן באי אוכל לך אלא דאסור בשאינו יודע מה היה בדעתו לכך תנא הך בבא יתירתא לטפויי דבאי אוכל לך אשמועינן דאסור בכל ענין ודו " ק :
Yoreh De'ah.238.1.1 שבועה שלא אוכל סתם אסור אפי' בכל שהוא כו' משנה ריש פ " ג דשבועות וכרבנן דר " ע דאמרי לא מצינו באוכל כ " ש שהוא חייב שזה חייב ומשמע אבל איסורא איכא שהרי מצינו באוכל כל שהוא באיסור הבא מאליו שהוא איסור ד " ת דקי " ל כרבי יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה וכן פסק הרמב " ם בפ " ד דה' שבועות וכן נראה מדברי הרא " ש במ " ש אהנך בעיות דשלא אוכל עפר ושלא אוכל חרצן וכן העלה הר " ן ודחה דברי האומרים דפחות מכזית אפי' איסורא ליכא :
Yoreh De'ah.238.2.1 ואם פירש כל שהוא או שאומר לא אטעום כו' כלומר דלא תימא אטעום נמי לשון אכילה הוא כדאמרי אינשי נטעום מידי ובעינן כזית קמ " ל דאפ " ה חייב בכל שהוא והוא מימרא דרבא לשם :
Yoreh De'ah.238.3.1 נשבע שלא לאכול אסור גם לשתות מימרא דשמואל לשם ואע " ג דמילקא נמי לקי כדמוכח בגמ' מ " מ איידי דנקט באידך בבא נשבע שלא לשתות מותר לאכול נקט נמי ברישא אסור :
Yoreh De'ah.238.4.1 שבועה שלא אוכל או שלא אשתה ואכל או שתה מאכלים רעים וכו' משנה שם : שבועה שלא אוכל ואכל אוכלים שאינם ראויים פטור שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות חייב ובגמרא פריך מה שנא רישא דפטור ומה שנא סיפא דחייב כלומר דקס " ד נבילה וטריפה נמי אוכלין שאינן ראויין הן ואוקמוה רישא בסתם שלא אוכל וסיפא במפרש שלא אוכל נבילות ופרכינן מפרש מושבע ועומד מהר סיני הוא א " ר יוחנן בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים שאומר שלא אוכל נבילות ושחוטות דמגו דחייל על דברים המותרים חייל נמי על דברים האיסורים ודייקינן בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה כלומר שאם נשבע בכולל לאכול נבילות ושחוטות לא חיילא שבועה אנבילות לבטל שבועת הר סיני ומהדרינן אלא כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור פירוש אלא סיפא ורישא בדאמר שלא אוכל סתם ואכל אוכלין שאינן ראויין דרישא היינו עפר דלאו בר אכילה הוא כלל אבל נבילות וטריפות אוכלין ראויין הן אלא אריה הוא דרביע עלייהו ומשכחת לה בלאו והן באוכל ולא אוכל סתם שכולל נבילות ושחיטות וחיילא אתרווייהו וסובר רבינו דאף למסקנא במפרש לא אוכל נבילות ושחוטות חיילא בכולל ואתיא במכ " ש מלא אוכל סתם ואיתא בהן באוכל סתם . ומאי דקא מהדרינן מפירוקא קמא וקאמר אלא כדרבא אינו אלא כדי לאוקומא רישא וסיפא תרוייהו בחד טעמא בסתם ומשום הכי פסק בלא אוכל סתם ואכל מאכלים רעים דפטור כפירוקא בתרא ופסק ג " כ בלא אוכל נבילות וטריפות דאינה שבועה כדפרכינן מושבע ועומד מהר סיני הוא ופסק בשבועה שלא אוכל נבילה ושחוטה דחלה השבועה גם על הנבילה בכולל כפירוקא קמא וכתב ג " כ או אפילו אמר שלא אוכל סתם דחלה גם על הנבילה כפירוקא בתרא וכן נראה מבואר מדברי הרא " ש ע " ש והוא על פי גירסת רש " י מ " ש או אפילו אמר שלא אוכל סתם טעמו דכיון דלפירוקא קמא הוה ס " ל דדוקא במפרש לא אוכל נבילה ושחוטה הוא דחיילא אבל בסתם לא חיילא ופירוקא בתרא מוסיף דאף בסתם חיילא לכך אמר או אפי' כו' . אך קשה דהו " ל לרבינו לכתוב נמי חלוקה זו דאוכל סתם חיילא נמי בכולל ואם אכל נבילות פטור ויצא ידי שבועתו לפי שיטה זו וכדאיתא בתוספתא להדיא וכמ " ש התוס' בדבור אלא כדרבא ואפשר שקיצר בזה מפני שנלמד במכ " ש מדין אכילת עפר שכתב אח " כ דכיון דאפילו התם יצא ידי שבועתו אע " ג דבלא אוכל סתם ואכל עפר פטור א " כ מכ " ש גבי נבילה דאפילו בלא אוכל סתם ואכל נבילה חייב דהוי בכלל אכילה סתם כל שכן דבאוכל סתם ואכל נבילה דיצא ידי שבועה דהא הוה בכלל אכילה סתם ואחשבה נמי אכילה נ " ל . ודע שהרמב " ם חולק אשיטה זו וס " ל דבלא אוכל סתם לא חלה השבועה אנבילה ולא דמי לאוכל סתם דשאני התם דאחשבה אכילה ודין נבילה כדין עפר ופסק כן ע " פ גירסתו בגמ' והיא גירסת הר " ן עיין עליו שפי' הסוגיא לפי שיטתו . כתב הרמב " ם בפ " ה מה " ש שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבלות וטרפות ואכל פחות מכזית חייב בשבועה שהרי אינו מושבע על חצי שעור מהר סיני וכן אם אמר שבועה שאוכל פחות מכזית נבילה וטריפה חייב בשבועה ע " כ ורבינו לא כתב חילוק זה נראה שנמשך לפי שיטת התוספות בפ " ג דשבועות ( סוף דף כ " ג ) שכתבו בדבור דמוקי לה כדברי הכל דאף ע " ג דבחצי שיעור הוה חיילא בלא אוכל אפי' לר " י דאמר חצי שיעור אסור מן התורה דכיון דליכא אפי' עשה לאו מושבע ועומד הוא מ " מ בהן לא חיילא שבועה כיון שאסור הוא מן התורה וכיון שכן אף בלאו ליתא הלכך לא חיילא כלל ומש " ה סובר רבינו דאפי' במפרש כ " ש לא חיילא לא בלאו ולא בהן למאי דקי " ל כרבי יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה ולכך כתב בסתם דאינה שבועה ודלא כהרמב " ם נ " ל . מיהו בש " ע פסק בסתם כדברי הרמב " ם וגם הרב בעל ההגהות לא כתב כנגדו דבר :
Yoreh De'ah.238.5.1 וכן אם אמר שלא אוכל תאנים כו' מימרא דרבא שם ( דף כ " ד ) וקמ " ל דאפי' באיסור הבא מעצמו חיילא שבועה על שבועה בכולל ואיתא נמי בהן באוכל סתם כמ " ש בסמוך וא " ת למה לי בחוזר ואומר לא אוכל תאנים וענבים הא אפי' בלא אוכל סתם חיילא בכולל כמ " ש לעיל כבר תירצו התוס' שם בד " ה אלא כדרבא דאה " נ ולאו דוקא נקט אלא כלומר שאמר שלא אוכל סתם שכולל תאנים וענבים :
Yoreh De'ah.238.6.1 אמר קונם אשתי כו' משנה שם סוף ( דף כ " ב ) ואע " פ דבשבועה נמי דינא הכי נקטה המשנה בקונם לאשמועינן דאפי' ר " ש דפליג ברישא בשבועה משום דס " ל דאין שבועה חלה לבטל המצוה אפי' בכולל מ " מ מודה הוא בקונם דהא אחשבה אכילה וכמו שפי' רש " י במשנה וא " כ לפ " ז קשה דהו " ל לרבינו לכתוב הפסק בשבועה וכמו שעשה הרמב " ם ז " ל שכתב שבועה שלא אכלתי והוא אכל דברים שאינן ראויין כו' דשינה לשון המשנה דתני בקונם וכתבה בדין שבועה וחילק בין לא אוכל ובין לא אכלתי לפי שיטתו ואפשר דכיון דרבינו פוסק אף בלא אוכל דחלה על הנבילה לא חש לכתוב בלא אכלתי דנלמד במכ " ש ומש " ה לא כתב רק המשנה כצורתה ודו " ק :
Yoreh De'ah.238.7.1 אמר שבועה שאוכל היום ואכל עפר יצא כו' מימרא דרבא ע " פ גירסת ספרדי והיא גירסת ר " ח והרמב " ם והר " ן והזכירה גם הרא " ש :
Yoreh De'ah.238.8.1 שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור מימרא דרבא שם כפי גירסת הספרים :
Yoreh De'ah.238.9.1 ואם פירש שלא אוכל עפר כו' שם ( ד' כ " ב ) בעיות דרבא אי חייב אפי' בפחות מכזית או לא ואסיקנא בתיקו ולכך פסק בפחות מכזית פטור אבל אסור דע " כ לא קא מיבעיא לן אלא לענין קרבן אבל איסורא מיהא איכא כדכתב הרא " ש מ " מ לא דק במ " ש פטור דכיון דאסיקנא בתיקו הו " ל ספק וכ " כ הרמב " ם ה " ז ספק . ותו איבעיא לן בנזיר בחרצן בכמה ופשטינן דדעתיה אכזית ומשמע מדברי הרמב " ם דאף למאי דמסקינן בנזיר בחרצן אכתי מיבעיא לן בחרצן בלא נזיר אבל בפי' רש " י מבואר דלמאי דפשטינן בנזיר בחרצן כ " ש בחרצן בלא נזיר דעתיה אכזית ודברי רבינו צ " ע למה הזכיר דין נזיר בחרצן :
Yoreh De'ah.238.10.1 שבועה שלא אוכל ככר זה חייב על כל כזית וכזית וכו' שם ( דף כ " ז ) מימרא דרבא שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנה כזית חייב שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה ופי' הרא " ש והר " ן דלא תימא דשלא אוכל אינו משמע אלא כזית ראשון דאינו דכולה נמי משמע דאכל אכילה ואכילה דידיה נשבע והביאו ראייה ברורה מאידך מימרא דרבא אכן בתוס' לשם ( דף כ " ט ) דבור שבועה שאוכל משמע שחולקין על זה וס " ל דבלא אוכל לא משמע אלא כזית ראשון מ " מ העיקר כדברי הרא " ש והר " ן וכמ " ש רבינו : ומ " ש ואסור אפי' בכ " ש כו' כבר נתבאר טעם דין זה בתחילת הסימן והוצרך לחזור ולכתבו וחזר וכתב כאן דלא תימא הכא שנשבע על ככר מיוחד לא חלה השבועה אכל שהוא אפי' לאסור ואצ " ל בלא אוכלנה כיון דלא נשבע אלא על כולה סד " א דלא חלה השבועה אכ " ש אפי' ליאסר קמ " ל דלא : ומ " ש ומ " מ אם שייר וכו' כן פסקו התוס' לשם בדיבור אם נשתייר הימנו כזית ( סוף דף כ " ז ): ומ " ש הלכך אם אמר שבועה שלא אוכלנה משנה וגמ' שם :
Yoreh De'ah.238.11.1 שבועה שלא אוכל ט' כו' שם ( דף כ " ח ) כאבימי ודלא כעיפא אחוהי :
Yoreh De'ah.238.12.1 ומ " ש אמר שבועה שלא אוכל תשע אלו כו' כ " כ שם התוס' תחלת ( דף כ " ט ) וכ " כ הרא " ש והר " ן :
Yoreh De'ah.238.13.1 ומ " ש שבועה שאוכל ככר זו מקצתה נמי במשמע כו' כ " כ שם הרא " ש והר " ן בטעם מספיק :
Yoreh De'ah.238.14.1 שבועה שאוכל ככר זו ואח " כ אמר שלא אוכלנה וכו' משנה שם ( דף כ " ז ):
Yoreh De'ah.238.15.1 ומ " ש ועבר מיד אפי' לא יאכלנה וכו' כ " כ שם הרא " ש וכן מבואר בפירוש רש " י ודלא כדמשמע לכאורה מלשון המשנה דדוקא באכילה עבר על השנייה עיין בדברי הרא " ש :
Yoreh De'ah.238.16.1 ומ " ש ואם יאכלנה כו' הילכך כו' ירושלמי הביאוהו הרי " ף והרא " ש ושאר הפוסקים :
Yoreh De'ah.238.17.1 נשבע על ככר כו' שם פלוגתא דרבא ואמימר סוף ( דף כ " ז ודף כ " ח ) ופסקו כאמימר דאמר אפילו אכלו כולו דכיון דעדיין לא הלקוהו הו " ל שיור ואיתא תו התם דאפי' כפתוהו על העמוד כיון דלא רץ מב " ד הוי שיור ונשאל עליו ופסקו כן הפוסקים ולא ידעתי למה השמיטו רבינו :
Yoreh De'ah.238.18.1 שבועה שלא אוכל ככר זו כו' משנה שם ( כ " ז ):
Yoreh De'ah.238.19.1 שבועה שלא אכלתי כו' פי' ואכל שם כאבימי ודלא כעיפא אחוהי :
Yoreh De'ah.239.1.1 דין השבועה כדין הנדר לכל דבר כו' כן כתב הרמב " ם בפ " ד מהלכות נדרים . ואע " פ דבפ " ב מה " נ בדין הקדמת תנאי לנדר כתב שיש גאונים אומרים דבשבועה א " צ להקדים התנאי כמו בנדר רבינו נ " ל עיקר כיש גאונים שדינן שוה בכל ונראה טעמו מדאמר בפ " ב דנדרים זה חומר בשבועות כו' וכן בפ " ג דשבועות תנו רבנן חומר בנדרים מבשבועות כו' משמע דלכל שאר מילי דינייהו שוה ועל מ " ש בין לענין שצריך שיוציא בשפתיו כו' איכא למידק דהא עיקר דין זה בפ " ג דשבועות לענין שבועה איתמר והרא " ש כתב לשם דה " ה לנדר וא " כ רבינו תלי תניא בדלא תניא ונ " ל דמשו' דמההיא דתנן בפ' ד' נדרים נודרים להרגין כו' הוכיחו התוספות דהא דאמר בשבועה שצריך שיוציא בשפתיו ואם היה בלבו לומר פת חיטין והוציא פת סתם אינו אסור אלא בחיטין אינו אלא בת " ח וכמ " ש רבינו לעיל סימן ר " י שי " א כך והרא " ש חילק בע " א דדוקא היכא דאיתקל מילוליה כו' לכך כתב רבינו כאן שדין השבועה כדין הנדר מאחר שמדין הנדר דתנן נודרים להרגין כו' נלמד כן אע " פ דעיקר הדין דהוצאת שפתים איתמר בשבועה :
Yoreh De'ah.239.2.1 ומ " ש לפיכך כמו שנדרי זירוזין כולי ברייתא בפ' ד' נדרים :
Yoreh De'ah.239.3.1 ומ " ש וי " א כולי מבואר לשם בדברי הרא " ש : כתב הרב בהגהות ש " ע יהודי שגנב לעכו " ם וחייבוהו לישבע במעמד שאר יהודים ויודעים שנשבע לשקר יכופוהו שיתפשר עם העכו " ם ולא ישבע לשקר וכו' והיא תשובת מהר " מ כתובה בהגהת אשיר " י ר " פ שבועת העדות ומבואר לשם דמיירי ביש לו התם הוא דמפשרין לעכו " ם ונוטלים ממנו בע " כ כדי שלא יתחלל שם שמים על ידו אבל אם אין לו אנוס הוא ויש לזה דין שבועת אונסים : וכתב ר " ת שנראה להחמיר בתקיעת כף כו' בסמ " ג ובמרדכי ובתשובת ר " י האריך בזה :
Yoreh De'ah.239.4.1 ויש דברים שהיא חלוקה מהנדר כו' ברייתא פ " ג דשבועות ( דף כ " ה ) חומר בנדרים שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות משא " כ בשבועה חומר בשבועה שהשבועה חלה ע " ד שאין בו ממש כדבר שיש בו ממש משא " כ בנדרים והתוס' הקשו לשם ממה שאמרו בסוף פ " ג דשבועות ובפ' ד' נדרים דשבועה חיילא נמי אף היכא דאסר חפצא עלייהו כמו בנדרים דלשון שבועה שייכא נמי אחפץ אבל בנדרים לא חייל כשאסר עצמו על החפץ כדאיתא בפ " ב דנדרים וא " כ מה חומר בנדרים יש ותירצו דמ " מ איכא חומר בנדרים במאי דכל היכא דחיילא אדבר הרשות חיילא אדבר מצוה מה שא " כ בשבועות דאיכא גוונא דלא חיילא אדבר מצוה וחיילא אדבר הרשות כגון היכא דאסר נפשיה מן חפצא וכ " כ הרא " ש ולפי תירוץ זה אף אם אמר ישיבת סוכה עלי שבועה חלה כמו בנדר כיון דאיכא חפצא אבל אם אמר שינה עלי בשבועה אינה חלה כמו בנדר כיון דליכא חפצא אכן התוספות כתבו עוד תירוץ אחר בשם רבי' אלחנן ע " ש ר " י והביאו הרא " ש דאפי' כשאומר ישיבת סוכה עלי בשבועה אסר נפשיה מן חפצא הוא דלשון שבועה לא שייכא כלל אלא על עצמו והכי פירוש דבריו ישיבת סוכה עלי בשבועה שאני נשבע שלא אשב בסוכה ולא חיילא ואם כן ממילא אם אמר שינה עלי בשבועה חיילא השבועה שפירוש דבריו גם כן אני נשבע שלא אישן והשבועה חלה על הגוף ורבינו תופס פירוש זה עיקר לפי שהרא " ש הביאו באחרונה ועוד דבפ " ב דנדרים כתב הרא " ם זה הפי' בלבד ועוד דהדינים מתישבים בטוב טעם לפי פי' זה כמ " ש הרא " ש ויתבאר בסמוך וזהו שכתב רבינו מפני שהשבועה חלה על גוף האדם וכו' שכך כתב הרא " ש זה הלשון בתירוץ האחרון בפ " ג דשבועות כלומר שאין הדבר תלוי בלשון הנשבע כפי מה שאוסר עצמו על החפץ או החפץ עליו כמו שהוא לפי תירוץ הראשון אלא בין כך ובין כך השבועה חלה ממילא על גוף האדם וז " ש רבינו עוד ומטעם זה אינה חלה ע " ד מצוה כו' כלומר דלשון הברייתא משמע דבכל ענין אינה חלה ע " ד מצוה ולתירוץ הראשון חיילא כשנשבע בלשון נדר אבל לפי טעם זה אתי שפיר וע " כ כתב רבינו או בלשון נדר כגון שאומר ישיבת סוכה עלי בשבועה לעולם נשבע על גופו שלא לישב בה וזה אי אפשר וממילא בשינה אם אמר שינה עלי בשבועה חיילא כדפרישית אלא שרבינו קיצר בזה ונסמך על המבין מדעתו ואף ע " פ שהתוס' כתבו עוד תירוץ אחר בשם ר " ת ולדידיה אם אמר ככר זה אסור עלי בשבועה אינו כלום אפילו בדבר הרשות ויש בו ממש משום דאין השבועה חיילא אלא באסר נפשיה מן חפצא ומה שנמצא בספ " ג דשבועות ובפ' ד' נדרים דבאומר ככר זה עלי בשבועה דחיילא לאו דוקא קאמר ונראה שזהו שיטת ר " ח ור " י אב " ן מיגא " ש והרשב " א כמ " ש הר " ן משמם ריש מסכת נדרים ע " ש אבל רבינו לא הביאו מאחר שהרא " ש לא הביאו בפסקיו ועוד שפירושו הוא להקל ונראה לפע " ד שלענין מעשה ראוי להחמיר באומר ישיבת סוכה עלי שבועה כפירוש הראשון שהביאו הרא " ש ועוד שהסמ " ג בהלכות נדרים לא הביא כי אם פירוש הראשון לבד הילכך ראוי להחמיר כחומרות שבשני הפירושים והב " י הקשה על דברי רבינו שבכאן משמע דמהני שבועה כשאמרו בלשון נדר והוי מהני אם לא שנשבע לבטל המצוה ולעיל בסימן ר " ו כתב דלא הוי נדר אם אמרו בלשון שבועה ונסתפק ביישוב זה כמ " ש בסוף סימן זה ולעיל בסימן ר " ו גם מהרש " ל נסתפק בזה וכתב דשמא הכא בלשון את " ל קאמר כלומר אפילו בעלמא הוי חיילא הכא לא חיילא דלעולם נשבע על גופו לבטל מצוה וכמו שפי' ב " י ולפע " ד אין כאן ספק דהרי מבואר במ " ש התוספות פ " ג דשבועות ( דף כ " ה ) דבור חומר בנדרים ודבור משא " כ בשבועה דאע " ג דאין נדר בלשון שבועה מ " מ יש שבועה בלשון נדר וטעמא הוא דבנדר כתיב כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור דהיינו דצ " ל בלשון נדר שיאסור החפץ על עצמו ואף על גב דלתירוצו דר " ת אינו כן כדפרי' מ " מ לפי שני התירוצים הראשונים כן הדין והרא " ש לא הביא כי אם השני התירוצים והאחרון עיקר כדמוכח בדבריו פרק שני דנדרים כדפרישית ודו " ק :
Yoreh De'ah.239.5.1 והנשבע ע " ד מצוה דרבנן כו' בתשובת הרא " ש כלל י " א דין ג' ומסיים בה וכן נמי עבירה דרבנן ומשמע מפשט דבריו דה " ה הנשבע ליתן אבק רבית חיילא השבועה ויכול לעבור בה כדי לקיים שבועתו שהוא נענש עליה ד " ת ומוטב שיעשה איסורא זוטא ממה שיעשה איסורא רבא וכן נראה מתשובת הרשב " א סימן תרי " ד וסי' תתקל " ח מיהו הר " ן בתשובה סימן ע " ג כתב בהדיא דאע " פ שנשבע על ריבית דדבריהם אין מחייבין אותו לפרוע שחכמים העמידו דבריהם כשל תורה בשב ואל תעשה ונראה לפע " ד שלא נעלם מהר " ן הראיות שהביאו הרא " ש והרשב " א דמוכח מינייהו שהשבועה חלה באיסור דרבנן וכדקאמרינן בפ " ג דשבועות ופ' יום הכפורים בשלמא לריש לקיש משכחת לה בלאו והן דעלמא דאף בהן דהיינו שאוכל חצי שיעור נבילה דהוה בקום עשה חיילא השבועה אלא דהר " ן ס " ל דכל אותה סוגיא מיירי לענין קרבן דכיון שהשבועה חיילא א " כ חייב קרבן שבועה וכן פירש רש " י וכל המפרשים דהסוגיא מדברת לענין קרבן אבל חלילה שהב " ד יהיו מחייבים לנשבע לעבור על דבריהם בקום עשה ודאי אם עבר על דבריהם וקיים שבועתו יצא ידי שבועתו ד " ת כיון דחיילא עליה אבל לכתחלה אין מחייבין אותו ובזה מודה גם הרא " ש והרשב " א דאע " פ דד " ת חיילא וחייב לקיים מ " מ אין ב " ד מחייבים אותו על כך לעבור בקום עשה ומ " ש הרא " ש וכן נמי עבירה דרבנן אינו אלא לומר דחיילא לענין קרבן וכדמוכח פ " ג דשבועות דהשבועה חיילא אמצוה דרבנן ואפילו לעבור עליה בשב ואל תעשה כמו שלא להדליק נר חנוכה כו' או אם נשבע לקיימה חייב משום שבועה אם מבטלה כיון דחיילא ומיהו נראה דדוקא באיסור דרבנן אבל באיסורא דאורייתא אפי' בשב ואל תעשה כגון שלא אוכל כ " ש נבילה אין השבועה חיילא לשיטת התוס' וטעמייהו כיון דליתא בהן ליתא נמי בלאו וכמו שכתבתי בסימן שקודם זה ודלא כדעת הרמב " ם . והרב מהר " ר לוי חביב האריך בזה בתשובה וכתב שם לדעת הר " ן דבדאורייתא חיילא טפי מבאיסור דרבנן ולפעד " נ דזה דבר שאין לו שחר אלא העיקר כדפרי' לדעת הר " ן וכך הלכה למעשה שוב מצאתי למהר " ש לוריא שכתב אהך תשובה דהרא " ש וז " ל ואין שאר רבותינו מסכימי' לזה אלא כופין שישאל על נדרו וכן עיקר עיין לעיל בסימן רט " ו עכ " ל :
Yoreh De'ah.239.6.1 ומטעם זה נמי מתפיס בנדר כו' אדלעיל קאי שכתב והטעם בזה שהשבועה חלה על גוף האדם כו' והוא מלשון הרא " ש בפ " ג דשבועות ורצונו לומר שלפי התירוץ הראשון של תוס' קשה קצת מה טעם אמרו שהמתפיס בשבועה לא הוי כמוציא שבועה מפיו הרי אף בשבועה איכא גוונא דמצי מתפיס כגון דמיסר חפצא אנפשיה כמו בנדר אבל לפי טעם זה א " ש דלעולם לא שייכא אלא על גוף האדם ואין שום איסור על הככר בשום פנים : ודין מתפיס פלוגתא דאביי ורבא רפ " ג דשבועות והלכה כרבא דמתפיס לא הוי כמוציא שבועה מפיו : ומ " ש ומיהו הר " י אב " ן מיגא " ש כו' כ " כ הרא " ש וע " ש ובדברי הר " ן :
Yoreh De'ah.239.7.1 ומ " ש ולפ " ז אם שמע חבירו שנשבע ואמר אני כמותך הוא שבועה גמורה זה לא נמצא במחברים ורבינו למדו מדיוק לשון הרא " ש שכתב לחלק בין מתפיס בנדר למתפיס בשבועה דה " ט דבשבועה לא אמר כלום כיון שאין איסור על הככר אלא שגופו מושבע שלא יאכלנה דממילא משמע שאם אמר ואני כמותך כיון שהאיסור על גופו יכול להתפיסו בו . ואע " פ דבתחלת פ " ג דשבועות כתב לשון הרי " ף שאף בכה " ג לא הוי כמוציא שבועה מפיו לא כתב כן משום דהכי ס " ל להלכה אלא בהעתקתו לשון הרי " ף היה מעתיק לשונו כפי מה שכתב אבל להלכה נסמך על מה שגילה דעתו שהוא תופס עיקר תירוץ השני שכתבו התוס' בשם ר " י בההיא דחומר בנדרים וכדפרי' גם בריש פ " ב דנדרים מבואר בדברי הרא " ש דס " ל דכל שמתפיס בדבר שהאיסור בגופיה הוי נדר ושבועה ע " ש והיינו על פי תירוץ הב' אבל הרי " ף תופס תירוץ הראשון דהשבועה נמי שייכא באוסר חפצא עליה הלכך ליכא למימר האי טעמא במתפיס אלא טעמא דכתיב כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור ומהתם נפקא לן דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי דלפ " ז אין חילוק ואפי' באומר ואני כמותך אינו שבועה ואפי' איסורא ליכא ודו " ק :
Yoreh De'ah.239.8.1 ומ " ש אבל הרמב " ם כו' פי' דהוא נמשך ע " פ שיטת הרי " ף שתופס פי' הראשון עיקר ואין חילוק אלא דס " ל כהר " י אב " ן מיגא " ש דאיסורא איכא עכ " פ וכן פסק בסמ " ג : ומ " ש ב " י דנראה מדברי הרמב " ם דיש חילוק קצת ביניהם כו' לא נ " ל כן אלא אין חילוק כלל אף לדעתו ע " ש : וכתב מהרש " ל קצת משמע שדעת רבינו נוטה כדברי הרמב " ם שהרי מביאו באחרונה עכ " ל :
Yoreh De'ah.239.9.1 ואם אמר אני נשבע על ככר זה כמו שנשבעתי כו' כ " כ הרא " ש לשם ואתא לאשמועינן דאף ע " פ דאין שום איסור על הככר אפ " ה הוי שבועה דזו שבועה אחרת היא ולא מהני הזכרת ככר הראשון אלא לענין זה שאין צריך להזכיר עליו אכילה :
Yoreh De'ah.239.10.1 ויש עוד בשבועה משא " כ בנדר שאין שבועה חלה על שבועה כו' משנה פ " ב דנדרים וע " ל בסימן רכ " ט :
Yoreh De'ah.239.11.1 ומ " ש ומיהו גם בשבועה כו' כבר נתבאר למעלה בסימן רל " ח :
Yoreh De'ah.239.12.1 ומ " ש ונראה כו' כתב ב " י וז " ל דבר פשוט דהשנייה נמי חיילא כיון דאית לה רווחא אבל מ " ש שאסור מ " ב ימים תימא הוא בעיני דמשמע לי דבכ " ב ימים סגי כו' ודמי לאומר שבועה שלא אוכל ט' אלו וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר שאם אכל ט' אלו ועוד אחד עובר על שני השבועות עכ " ל וכ " פ בש " ע דאינו אסור בבשר אלא כ " ב יום ולפעד " נ דלא דמי לנשבע שלא אוכל ט' אלו וכו' דהתם השבועה שנייה הוא שלא אוכל שום עשר בעולם א " כ השבועה חלה על כל עשר שבעולם הילכך כי אכל ט' אלו ועוד אחד הרי אכל עשר בעולם ועובר גם על השנייה וכן לענין קיום שבועתו צריך שלא יאכל ט' אלו ולא שום עשר שבעולם אבל כאן שלא נשבע שלא לאכול בשר בכל עשרים יום שבעולם אלא נשבע שלא יאכל בשר עשרים יום ומשמע שלא נשבע אלא שלא יאכל בשר כ' יום ואח " כ יאכל וא " כ כשחזר ונשבע על כ " ב ימים סברא הוא שנשבע על כ " ב מלבד העשרים דאל " כ למה לו לכלול העשרים יום בשבועתו השנייה הו " ל לומר שבועה שלא לאכול עוד בשר ב' ימים דכל היכא דמצינן למיתרץ דיבוריה לא אמרינן דהוציא דבריו לבטלה ומיהו בספר יורה דעה ישן כ " י מצאתי כתוב כך וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשרים יום שנייה נמי חלה ואסור בבשר ארבעים יום וכך הוא נדפס בדפוס קרימונא שנת ה' שי " ח וגירסא זו מכוונת יותר דאף על פי דהדין אמת דכשהשנייה על כ " ב יום אסור מ " ב יום מ " מ קשה למה לו לרבינו לומר בענין זה הלא אין כוונתו אלא לומר שאם מצאה השנייה מקום לחול חיילא וא " כ אף בחזר ונשבע על עשרים יום נמי חיילא ואסור מ' יום ובהגהת ש " ע כתב דיש אומרים לחלק דאם ב' הנדרים נדר של כ' יום ונדר של כ " ב יום היו ביום אחד אינו אסור אלא כ " ב יום אבל אם כבר התחיל למנות עשרים יום הראשנים ואח " כ נדר כ " ב יום אין מנין הראשון עולה לו כלל ואסור בבשר מ " ב יום וראוי לחוש לזה עכ " ל . וכתב כך ע " פ המרדכי בהלכות אבילות במעשה דהרב שלמה מטרויש דבתוך ג' ימים מת לו מת אחר והשלים ז' למת ראשון וחזר ומנה ז' אחרים אבל אם מתו לו ב' מתים ביום אחד אינו מתאבל אלא ז' לשניהם וכן לגבי נזירות וכו' ע " ש וסובר הרב דהכא נמי דכוותא ולא נהירא אלא הכא דמי למי שאמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום דאמר פ " ב דנדרים ( דף י " ז ) דלשמואל מונה ב' נזירות ולפעד " נ דיש לחוש לאסור מ " ב יום גם כששני הנדרים ביום אחד כדפרישית :
Yoreh De'ah.239.13.1 כיון ששבועות שגגות מותרות אם נשבע וכו' פ " ג דשבועות ( דף כ " ו ) ובפ' ד' נדרים ( נדרים דף כ " ה ) אמאי דקאמר כגון רב כהנא ורב אסי דמר משתבע דהכי אמר רב כו' פירשו הרא " ש והר " ן דהיינו לומר דאי תלנהו לפירי בהדי שבועה לא מיתסרי : ומ " ש או שתלה הככר באחר וכו' מימרא דרבא פ " ג דשבועות ( דף כ " ח ): ומ " ש ושכח ואכלו לא חיילא שבועה מבואר לשם דהיינו טעמא דבעינן שיהא האדם בשבועה דהאי קרא דרשינן מיניה פרט לאנוס פירוש שיהא אדם בשעה שנשבע שיהא לבו עליו אבל אם שכח הרי אנוס הוא שאין לבו עליו ולפיכך לא חיילא שבועה :
Yoreh De'ah.239.14.1 ומ " ש ומיהו בזה יש חילוק בין המפרשים כו' כלומר דמ " ש ושכח ואכלו לרש " י היינו דוקא שבאכילה הראשונה שכח שבועתו בין שהיתה ככר של איסור או של תנאי ולר " י פירושו דשכח בשעת שאכל ככר של תנאי בין שהיתה בראשונה או באחרונה :
Yoreh De'ah.239.15.1 ומ " ש ואין נפקותא במחלוקתן כו' עד לרש " י פטור ולר " י חייב פי' דלרש " י כיון דבמעשה הראשון שכח שבועתו הרי לא היה אדם בשבועה ולא חיילא ופטור מקרבן . וצריך שתדע דלאו דוקא פטור שהרי אפילו לכתחילה מותר לאכול התנאי אח " כ לפי פירוש רש " י דמחשיבו לשבועות שגגות שהן מותרין לגמרי כדמוכח בסוגיא אלא איידי דבעי למימר דלר " י חייב קאמר לרש " י פטור ואה " נ דמותר אפי' לכתחילה ואף רבא שאמר ואכל את הראשונה בשוגג והשנייה במזיד פטור פטור ומותר קאמר וכן פי' הר " ן להדיא ופשוט הוא :
Yoreh De'ah.239.16.1 ומ " ש אבל לענין איסורא הכל מודים שיכול לאכול התנאי תחלה כו' טעמו משום דחמיר ליה לאיניש טפי אכילת גוף האיסור ונזהר בו יותר משנזהר באכילת תנאי וכדקאמר ברפ " ב דנדרים כי לא זהיר בתנאיה אבל באיסוריה מזהר זהיר :
Yoreh De'ah.239.17.1 ומ " ש ואם אכל התנאי בשוגג כו' פי' גם בזה הכל מודים דלרש " י הרי היה שוגג במעשה הראשון ולא חיילא השבועה ולר " י הרי בתנאי היה שוגג ובשבועות שגגות מותרות אפי' לכתחלה : ומה שלא כתב רבינו דין שתיהן בשוגג משום דלא שייך להורות בה לא איסור ולא היתר שהרי אכלן כבר בשוגג . אבל גם שם ליכא נפקותא דהכל מודים דפטור מקרבן דליכא האדם בשבועה כל עיקר :
Yoreh De'ah.239.18.1 ומ " ש ואם אכלו במזיד חייב על השנייה פי' גם בזה הכל מודים שאסור לאכול השנייה שהרי אף חייב אם אכלה וה " ט דמאחר שאכל התנאי תחלה במזיד א " כ בין אכל השנייה בשוגג בין אכלה במזיד חייב בשוגג חייב קרבן לרש " י כיון שבאכילה הראשונה היה אדם בשבועה ולר " י כיון שבאכילת התנאי היה אדם בשבועה ובמזיד חייב במלקות אם אתרו ביה שהרי ההתראה באכילת איסור באחרונה היא והיא התראת ודאי וזה דוקא באכל התנאי תחלה במזיד אבל אם אכל האיסור תחלה במזיד אם אכל אח " כ התנאי בשוגג אף לרש " י פטור מקרבן דשגגה שמביא עליה קרבן כששגג באכילת איסור הוא וכ " ש דפטור לר " י כיון שהיה שוגג באכילת תנאי ואם אכל גם התנאי במזיד פטור ממלקות לדברי הכל למאי דקי " ל התראת ספק לא שמה התראה דהתראה באכילת איסור בעינן ואז היה ספק דשמא לא יאכל התנאי אח " כ ומה שלא כתב רבינו דבזה נמי הכל מודים היינו משום דאין כוונתו אלא לומר דלענין איסורא הכל מודים אם כן באכל התנאי תחלה במזיד דמותר לאכלו אפי' לכתחילה אשמועינן דמ " מ הכל מודים דאסור לכתחילה לאכול האיסור אח " כ שהרי אפילו חייב אם אכלה אבל אם אכל האיסור תחלה במזיד דקא עביד איסורא שהרי כבר כתב רבינו דאסור לאכול האיסור בראשונה שמא ישכח ויאכל התנאי א " כ מיניה נשמע במכ " ש דאם אכל האיסור במזיד דאסור לאכול התנאי אח " כ ולא היה צריך לפרש :
Yoreh De'ah.239.19.1 וכן אם תלאן וכו' שם מימרא דרבא ומ " ש אין נפקותא במחלוקתן אלא לענין קרבן פו' פירוש דכשאכל ככר אחד היה שוכח שנשבע עליה וזוכר שנשבע על האחרת וכשאכל האחרת היה שוכח שנשבע עליה וזוכר שנשבע על הראשונה לרש " י אינו חייב אלא קרבן אחד על אכילת השנייה שהיה זוכר על שבועתו בשעת מעשה הראשון אבל לר " י חייב שתים שהרי היה זוכר השבועה בשעת אכילת התנאי שהיא התנאי בין בראשונה בין באחרונה אבל איפכא כשזוכר בכל אכילה שנשבע עליה ושוכח שנשבע על חבירתה פטור מקרבן לרש " י פטור אף על הראשונה דשגגה באכילת איסור בעינן ולר " י פטור בלאו האי טעמא מטעם דבאכילת התנאי היה שוכח וכ " ש דבשוגג בשתיהן דפטור מקרבן לדברי הכל :
Yoreh De'ah.239.20.1 ומ " ש אבל לכתחלה אסור כו' כבר נתבאר טעמו :
Yoreh De'ah.239.21.1 ומ " ש ואם אכל האחת אם נזכר כו' פי' אם נזכר עליה שהיא איסור אסור לאכול השנייה לכתחילה דא " כ עבר על הראשונה למפרע וכן אם נזכר שהיא תנאי אסור לאכול השנייה לכתחלה שא " כ עבר על השנייה . אבל אם לא נזכר כלל על שבועתו בשעת אכילה הראשונה אז מותר בשנייה לרש " י שהרי לא היה האדם בשבועה בשעת מעשה ראשון אבל לר " י ודאי אסור לאכול השנייה דאע " ג דבאכילה ראשונה היה שוגג לגמרי מ " מ מאחר שאכילת התנאי הוא במזיד אף באחרונה חייב קרבן לפי שיטת ר " י וכמו שכתב רבינו לעיל להדיא לר " י בכה " ג חייב קרבן ורבינו קיצר במקום שהיה לו להאריך . מיהו תימא גדולה אמ " ש לעיל אין נפקותא במחלוקתן אלא לענין קרבן דמשמע מדבריו דלענין איסורא אין נפקותא במחלוקתן והכל מודים והרי אף לענין איסורא איכא נפקותא בינייהו בהך מילתא דלרש " י מותר לאכול השנייה לכתחילה ולר " י אסור ואפי' חייב קרבן וצ " ע :
Yoreh De'ah.240.1.1 מצות עשה שיכבד אדם אביו ואמו ויירא מפניהם וצריך ליזהר מאד בכבודם ובמוראם שהוקש כבודם לכבוד המקום כו' ברייתא פ " ק דקידושין . אמנם קשה דבירושלמי ( דף י " א ) אמר דלענין כבוד גדול כבוד האמור באביו ואמו יותר מכבוד הקב " ה וכמו שיתבאר בסמוך בדין הבן שצריך לחזר על הפתחים משום כבוד אביו וי " ל דבתלמודא דידן לא קאמר אלא לענין העונש העובר ומזלזל בכבודם שעונשו מרובה כאילו זלזל ח " ו בכבוד המקום וזהו שדקדק רבינו וכתב וצריך ליזהר מאד בכבודם ומוראם שהוקש כו' כלומר שצריך ליוהר שלא יענש בעברו כאילו זלזל בכבוד המקום וזהו שהביא סמוך לזה ואמרו חכמי' ג' שותפין באדם כו' כלומר שכשהוא נזהר בכבודם יש לו שכר גדול דמעלה עליו המקום כאילו כבדוהו ובזמן שאדם מצער' כאילו צערוהו ח " ו ואז נענש בעונש גדול ותדע לך שלענין עונש קאמר שהרי בסוף ברייתא קתני נאמר מקלל אביו ואמו מות יומת ונאמר איש כי יקלל אלהיו השוה הכתוב ברכת אב ואם לברכת המקום והיינו ללמוד ששניהם שוים לעונש ולכן צריך ליזהר בכבודם ובמוראם ככבודו ומוראו וכך יראה מדברי הרמב " ם ריש פ " ו דה' ממרים הארכתי בזה לפי שנראה מדברי הרמ " ה שלא פירש כן כמו שיתבאר בסמוך בס " ד בסעיף ט' :
Yoreh De'ah.240.2.1 ומ " ש ובכבוד הקדים אב לאם דכתיב כבד את אביך וגומר ובמורא הקדים אם לאב דכתיב איש אמו וגו' ללמד ששניהם שוין בין לכבוד בין למורא כך הם דברי הרמב " ם שם ולא ביארו היאך הוא מלמדנו ששניהן שוים בין לכבוד בין למורא ודילמא בכבוד האב קודם ובמורא האם קודמת כדמשמע קרא . אמנם בסמ " ג מבואר זה שכתב וז " ל ובענין הכבוד הקדים אב לפי שלבו נוטה יותר לכבד אמו ובמורא הקדים האם לפי שלבו ירא יותר מגערת אביו ללמדך ששניהם שוין בין במורא בין בכבוד ובשיטה זו הם דברי הרמב " ם ורבי' אלא שקיצרו במקום שהיה להם להאריך :
Yoreh De'ah.240.3.1 ומ " ש ואיזהו מורא כו' פירוש מקום המיוחד לו לעמוד שם כו' זהו פירש " י על לא עומד במקומו כלומר שאין פירושו במקום שעמד אביו דרך מקרה שא " כ אסרתינהו לכולהו שבילי דשוקא אלא במקום המיוחד לעמיד' קאמר ומפני שאין אדם מייחד מקום לעמידה הוצרך לבאר מקום המיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים עם חבריו לעצה . אבל לא ישב במקומו לא פירש כלום דפשיטא דבמקום המיוחד לאביו לישב בו קאמר ואם כן לדעת רש " י כל שהוא מכין מקום ומייחד לעצמו בין לעמידה בין לישיבה הן עמידה וישיבה בסוד זקנים הן עמידה וישיבה לתפלה או לתורה או לשום ענין אסור לו להן לעמוד או לישב שם אלא לפי שרש " י לא כתב כך בפירוש לזה בא הרמ " ה לבאר שהוא הדין במקום המיוחד לו להסב בביתו דעיקר קפידא במקום המיוחד לו הן עמידה הן ישיבה ואפי' מקום המיוחד לו להסב בביתו ומכ " ש מקום המיוחד לו בבית הכנסת או בבית המדרש וכיוצא ועיין בב " י :
Yoreh De'ah.240.4.1 ולא סותר את דבריו וכו' ונראה ליישב פירש " י דתרווייהו איצטריך משום דאיכא למימר דכשאביו חולק עם אחר בדבר הלכה אין זה נגד כבוד אביו כשאומר נראין דברי האחד כיון שאינו אומר לאביו אין נראין דבריך ואיכא למימר איפכא דבאומר נראין דברי האחר הוא כנגד כבוד אביו שמחשיבו גדול יותר מאביו אבל כשסותר דברי אביו בדבר הלכה כבר אמרו חכמים בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו והכל שמחין כשבניהם גדולים מהם קמ " ל דזה וזה אסור כיון שאומר כך בפני אביו :
Yoreh De'ah.240.5.1 כתב הרמב " ם לא יקראנו בשמו כו' ברייתא פ " ק דקידושין ת " ר חכם משנה שם אביו ושם רבו כו' ומפרש הרב דפירושו שאם היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים משנה את שמם דאילו להזכיר לאביו ולרבו בשמם אפיקורס הוא כדאיתא פ' חלק ושעל דבר זה נענש גחזי שקרא לרבו בשמו ופשיטא דה " ה לאב ותו מדקאמר משנה ולא קאמר לא יזכיר אביו ורבו בשמם אלמא דאאחרים ששמם כשם רבם קאמר דמשנה שמם במקצת כדי שלא יראה כקורא לרבו בשמו ומש " ה מסתברא להרמב " ם דדוקא בשם שהוא פלאי הא לאו הכי אין נראה כלל כקורא לרבו בשמו ורבינו שתמה עליו זהו מפני שחשב שפי' משנה שם אביו כו' כפי' רש " י וע " ל בסימן רמ " ב מבואר דלהרמב " ם נמי ליכא איסורא אלא כשמזכיר אחרים בשם רבו בפני רבו אבל שלא בפני רבו ליכא איסורא אלא דיש ליזהר בכך ומש " ה לא הזכיר כאן הרמב " ם איסורא אלא שצריך ליזהר :
Yoreh De'ah.240.6.1 ועד היכן מוראם אפי' היה לבוש בגדי חמודות כו' וקרעו בגדיהם יש לתמוה על מ " ש וקרעו בגדיהם שזה הוא מכלל הכבוד אבל הרמב " ם והסמ " ג דקדקו בזה ע " ש :
Yoreh De'ah.240.7.1 וזה שמאכילהו ומשקהו היינו משל אב . מסקנא דגמרא פ " ק דקידושין וז " ל הר " ן ומסקינן משל אב דכיון דעבדו בה עובדא הכי הילכתא : ומ " ש אם יש לו . בתוס' שם וכ " כ כל המחברים ומ " ש ואם אין לאב ויש לבן כופין אותו וזן את אביו כפי מה שהוא יכול כ " כ הרמב " ם ופירושו שצריך ליתן לו כפי מה שהוא חייב לתת לצדקה לפי ממון שיש לו כשאר צדקות אבל א " צ להוציא כל ממונו על זה וכן נראה מדברי הרי " ף והרא " ש וכן פירש ב " י וכן הוכיח הר " ן מסוגיית התלמוד אבל אין לפרש דעת הרמב " ם ורבינו דצריך ליתן לו מדין כבוד דאם כן היה צריך ליתן אפי' מגלימא דעל כתפיה כדי לקיים מצות כבוד אב שאין לה שיעור ומהו זה שכתבו כפי מה שהוא יכול אמנם בסמ " ג ובסמ " ק מבואר דכשאין לו לאב מחוייב הבן לזונו מדין כבוד ואף להשכיר עצמו בשבילו וכתב בסמ " ק דין זה בשם ר " ת וכדמשמע פשטא דהירושלמי שאומר אבל בכיבוד אב ואם אין כתוב בו מהוניך שאפי' אין לך כלום אתה צריך לטחון ברחיים בשבילו ע " כ וכמ " ש בהגהת מיימוני פ " ו דהל' ממרים ולפ " ז היה נראה דגם לחזר על הפתחים הוא צריך כדי לזון את אביו לקיים מצות כבוד וכדמשמע מפשטא דהירושלמי שאמר ואילו כבוד אב ואם אפי' מחזר על הפתחים חייב . אלא שבסמ " ק כתב ופי' ר " ת לא שיחזור על הפתחים בשביל אביו אלא חייב לפרנסו משלו אפי' אם יצטרך לחזר על הפתחים אח " כ ע " כ . ונראה שטעמו כיון שאין האב נהנה בגוף הבזיון שנתבזה הבן בחזרתו על הפתחים אין הבן מחוייב להתבזות בשביל אביו במה שאינו גוף הכבוד וסברא זו כתבו התוס' למ " ד משל בן ע " ש בדבור רב יהודה אומר משל בן ויש ללמוד משם דאף למאי דקי " ל משל אב אם אין לו לאב שאז הכל הוא משל הבן ג " כ אין הבן מחוייב בדבר שאינו גוף הכבוד . ויראה לי לפרש לפי דעתם דמאי דפרכינן בגמ' מדתניא מה להלן בחסרון כיס אף כאן בחסרון כיס ואי אמרת משל אב מנ " מ ולא משני בדלית ליה לאביו לומר משום דקרא סתמא כתיב דמי כתיב אין לאב להכי קא משני דבכל ענין איכא חסרון כיס בבטול מלאכה וכן מאי דפרכינן מדאמר עד היכן כבוד אב כדי שיטול ארנקי כו' ואי אמרת משל אב מנ " מ ולא משני דנפקא ליה מינה טובא שאם יפסיד האב נכסיו יתחייב הוא לפרנסו הא נמי לא קשיא דודאי על הספק דשמא יפסיד נכסיו כ " כ עד שלא יהיה לו ממה לפרנס את עצמו אין ראוי להכלימו ועוד אף אם יפסיד כ " כ אפשר שיחזור וירויח כדי פרנסתו ולהכי משני בראוי ליורשו דהשתא איכא הפסד ידוע ואפ " ה אין לו להכלימו ולפ " ז התיישב דאין סתירה לדברי הסמ " ג והסמ " ק ור " ת מסוגיית התלמוד שכתב הר " ן נ " ל :
Yoreh De'ah.240.8.1 ומ " ש ואם אין לבן אינו חייב לחזור על הפתחים להאכיל לאביו פי' אף ע " פ דאין זה כי אם טירחא בגופו אפ " ה פטור מאחר שאין זה גוף הכבוד וכמו שכתבתי בסמוך לדעת ר " ת וה " ה דאין הבן צריך לעשות שום מלאכה להשתכר כדי ליתן השכר לאביו ומה שהבן מחוייב לטרוח לכבדו בגופו היינו דוקא כשהטירחא הוא גוף הכבוד ולא היה צריך לרבי' לפרש דא " צ לכבדו משלו ויחזור הוא על הפתחים וכלשון הרא " ש שכתב כן דהא עדיפא מיניה קמ " ל דאף אינו מחוייב לטרוח בשבילו בגופו כל שאיננו גוף הכבוד ואם כן מיניה נשמע במכ " ש שא " צ ליתן לו משלו דלמאי דקי " ל משל אב לעולם אינו חייב ליתן אפי' אין לו לאב אלא מדין צדקה ופשיטא דמדין צדקה אינו חייב אא " כ כשיש לו כדי סיפוקו וזהו דעת הר " ש שכתב הר " ן אבל דעת הג " ה מיימוני היא כסברת ר " ת כמו שנתבאר לשם להדיא בהג " ה המתחלת כן איתא בתלמוד כו' . ומ " ש שם בהג " ה שנייה לה דמאי שאמרו בתלמודא דידן מה להלן חסרון כיס דהיינו שצריך לבטל ממלאכה זהו דוקא כשיש לו לאב וכמו שנתבאר להדיא בסה " מ ומעתה התבאר לך שלא דק ב " י במ " ש דדברי הגה " מ בשם סה " מ הם כדברי הרא " ש והר " ש ודו " ק :
Yoreh De'ah.240.9.1 וכתב הרמ " ה דוקא דאית ליה לבן ממונא כו' טעמא משום דס " ל דהירושלמי שאומר גדול כבוד אביו מכבוד המקום שאפי' אין לו חייב לכבדו ואפי' לחזר על הפתחים הוא חולק אתלמודא דידן שאומר השוה הכתוב כבודם לכבוד המקום ותלמודא דידן עיקר הילכך דוקא בדאית ליה לבן מזונא הא לאו הכי לא מיחייב דומיא דכבוד המקום שאינו חייב לבטל ממלאכתו לבקר חולים ולנחם אבלים ושיחזור על הפתחים אבל כבר כתבתי בתחילת סימן זה דתלמודא דידן לא קאמר השוה כו' אלא להגדיל העונש וזהו דעת כל המחברים והמפרשים שפסקו כהירושלמי והרמ " ה יחיד הוא בדבר זה :
Yoreh De'ah.240.10.1 כתב הרמב " ם האב שהיה תלמיד כו' כבר כתב הב " י טעם מחלוקת הרמב " ם והרא " ש בזו עיין עליו וכתב עוד להקשות על דברי הר " ן גם תירץ ואמר ואפשר שטעמו כו' ואין תירוץ זה מתיישב שהרי הר " ן כתב ובודאי דקימה דרבו אינה אלא מדין חכם אלמא דס " ל להר " ן האי סברא מבחוץ דאין חילוק בין חכם שאינו רבו ובין שהוא רבו וליכא דפליג עלה אף בתלמודא דידן ולפעד " נ דהר " ן ז " ל ס " ל דע " כ לא קא מיבעיא לן בנו והוא רבו מהו אלא לעמוד מפניו בפרהסיא דאף ע " ג דהבן והאב מוחלין על כבודן זה לזה והרב או האב שמחל על כבודו כבודו מחול מ " מ איכא למיחש לבזיון התורה או בזיון כבוד אביו למי שאינו מכיר את שניהם ולפיכך אין ראייה מגמרא דילן בעובדא דאימיה דרבי טרפון דכל אימת דהוה בעיא למיסק לפוריא גחין וסליק' כו' דהוה בצינעה אבל הך עובדא דהירושלמי דהלכה לטייל בחצר דהוי פרהסיא לבני ר " ה העוברים לפני החצר איכא ראייה כדברי הר " ן וסעד לזה ראיתי במרדכי בשם התוספתא אמאי דקאמר בפ " ק דקידושין אין ת " ח רשאי לעמוד מפני רבו אלא ערבית ושחרית מיהו נ " ל שדעת הרמב " ם בפסק זה הוא מטעם אחר והוא דקי " ל כפשיטותא קמייתא דגמרא מדקאמר התם שיננא קום מקמי אבוך אלמא דבנו והוא רבו צריך שיעמוד מפני אביו דהכי משמע פשטא דהאי מימרא ולא סמכינן אדיחויא דקאמר תלמודא שאני רב יחזקאל כו' אבל באידך פשיטות דפשטא דמימרא דריב " ל אני איני כדאי משמע טפי כדדחי תלמודא אני איני כדאי לעמוד מפני בני ואפי' הוא רבאי דהא אנא אבוה הכי נקטינן :
Yoreh De'ah.240.11.1 ועד היכן הוא כבוד אפי' נטל כיס כו' פ " ק דקידושין שאלו את ר " א עד היכן כבוד אב ואם א " ל כדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו ואינו מכלימו . והרי " ף גריס כדי שיטול ארנקי שלו וקשה לפי גירסתו מאי דקמותיב בגמרא למ " ד משל אב מנ " מ לבן אם ישליכנו לים ומאי רבותיה דאינו מכלימו . ומשני בראוי ליורשו דהיאך אפשר לומר דבארנקי דשל אב מיירי הא קתני להדיא ארנקי שלו . וי " ל דה " ק דאי אמרת בשלמא אין חיוב הכבוד אלא משל אב א " כ אפי' הארנקי של הבן מאי רבותיה דאינו מכלימו הלא אינו מפסיד כלום דהאב צריך לשלם לו כל ההפסד כאילו הפסידו אחר דמשום דאביו הוא אין לו רשות להפסיד ממון בנו אלא ודאי דא " צ לפרוע לבן מה שהפסיד א " כ בע " כ דהבן מחוייב לכבדו בממונו וזהו כבודו שיש לו קורת רוח בזריקה זו כגון שזרקו למירמא אימתא אאינשי ביתיה כמ " ש בתוס' ומשני ס " ס ראוי ליורשו הוא ונחסר ירושתו וכך הם דברי הרמב " ם והסמ " ג שכתבו ג " כ ארנקי שלו וה " ט דאף למאי דקי " ל משל אב אפ " ה אין לו להכלימו שהרי צריך לשלם לבן כל הפסידו כנע " ד נכון ליישב לפי דעתם . ולפ " ז אין דברי ר " י שהביא רבינו שום השגה על דברי הרמב " ם מיהו איפשר לקיים דברי ר " י היכא שאין לו לאב לשלם דאז ודאי יכול למונעו . ותדע שהרי למעלה כתב רבינו בלי שום חולק ועד היכן מוראם אפי' היה לבוש בגדי חמודות ויושב בראש הקהל ובא אביו ואמו וקרעו בגדיו כו' והשתא מדכתב וקרעו בגדיו שזהו הפסד ממון למה לא יוכל למנעו למאי דפסקינן משל אב וכדברי ר " י אלא בע " כ מאחר שצריכנא לשלם לו הפסדו צריך ליזהר שלא יכלים אותם . א " נ ר " י סובר דכדי שלא יטריח למיקם בדינא ודיינא יכול למונעו אפי' יש לו לאב לשלם וההיא דקרעו בגדיו מיירי בענין שאי אפשר למונעם כגון שהיו אביו ואמו מטורפין וכמ " ש התוס' אמעשה דדמא בן נתינה או בשעת כעסם וכה " ג ולפ " ז צ " ל שר " י מפרש כפירש " י ודלא כהרי " ף והרמב " ם וסמ " ג . גם הרמ " ה מפרש כפירש " י ור " י ולכן כתב דדוקא מקמי דשדייה לים כו' והיינו אפי' יש לו לשלם כי היכי דלא למיקם עמיה בדינא ודיינא אבל בתר דשדייה כו' מיהו פי' ר " י נראה יותר ברור למעיין בו ואין דברי הב " י ברורין בביאורו לזה גם הרב מהר " א שטיין גמגם בפירושו לזה והפי' שכתבנו נראה פשוט וברור :
Yoreh De'ah.240.12.1 כתב הרמב " ם מי שנטרפה כו' הר " ן ובעל מגדל עוז כתבו שדברי הרמב " ם הם תלמוד ערוך מהא דרב אסי הו " ל ההיא אמא זקנה כו' גם הב " י הסכים עמהם ושלא כהראב " ד ואני אומר דעת הראב " ד היא דההיא אימא לא נטרפה דעתה אלא זקינה היתה ולפי שלא היה יכול להשתדל לה בעל כרצונה הלך ממנה כדי שלא יעבור יותר על מה שתצוה אותו עוד ולא יוכל לקיים אבל מי שנטרפה דעתו שצריך שמירה יתירה אין הדעת נותנת שיניחם וילך לו דכיון דאינו מצווה לקיים ציווים ואינו ירא מעונש בעברו על ציווים שהרי אין להם דעת וא " כ אינו מחוייב כי אם להאכילם ולהשקותם ולשומרם והיאך ילך לו וכן יראה מדברי רבי' שהסכים לדעת הראב " ד והכי נקטינן ודלא כמו שפסק בש " ע להקל כהרמב " ם :
Yoreh De'ah.240.13.1 כתב הרמב " ם ממזר כו' לכאורה יראה דטעמו מדמסקינן דאיסורא דרבנן איכא לבן להלקות ולקלל לאב אפי' לא עשה תשובה בין בשליחות בית דין בין שלא בשליחות ב " ד וכמו שיתבאר בסימן שאחר זה בס " ד א " כ ממילא אית לן דחייב בכבודו ומוראו דאי לא למה אסור לו להלקותו ולקללו הלא מצוה לבזות את הרשע ולהכותו ולקללו אלא בע " כ באביו החמירו שלא לבזותו אלא לכבדו אלא שקשה דא " כ אינו אלא מדרבנן כמו שלא להלקותו ולקללו מדרבנן ולשון הרמב " ם משמע דמדאורייתא חייב בכבודו ע " כ יראה דעת הרמב " ם ממה שדרשו בב " ר על וימת תרח בחרן ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברהם שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברהם את כיבוד אביו שהניחו זקן והלך לו והשתא קשה מה חשש איכא שיאמרו כו' הלא כיון דתרח רשע היה ועובד ע " ז לא היה חייב בכבודו אלא בע " כ דבכל ענין חייב בכבודו אבל רבינו השיג והביא ראיה שאינו חייב בכבודו ומשמע אפילו מדרבנן נמי אינו חייב לכבדו ולדידיה צ " ל דדוקא להלקותו ולקללו אסור אבל מותר לו למנוע עצמו מכבודו ומוראו בשב ואל תעשה ואפי' מדרבנן אין כאן איסור והב " י מיישב דעת הרמב " ם ואומר שאין ראייה מההיא דהניח להן אביהן פרה כו' ומחלק בין כבוד דחזרת רבית לשאר כבוד ואני אומר דרבינו ס " ל דכיון דמצינו דאין חייבין בכבודו אין לנו לחלק מסברא גם הסמ " ג הביא ראייה זו דהניח להן אביהן ואף על גב דאיהו נמי ס " ל דאיכא איסור בהכאה וקללה אפילו לא עשה תשובה אלא ודאי דחילוק יש בין הכאה וקללה לכבוד ומורא דשרי אפי' מדרבנן כדפרישית מיהו נכון להחמיר כהרמב " ם וחייב לכבד חמיו דכתיב אבי ראה גם ראה וה " ה חמותו וכ " כ להדיא בספר צדה לדרך ופשוט הוא ומלשון רבינו יראה שאינו חייב כי אם לכבדו כדרך שמכבד הזקנים בקימה והידור וכיוצא אבל במדרש שוחר טוב איתא בהאי לישנא אבי ראה גם ראה מכאן שחייב אדם בכבוד חמיו ככבוד אביו משמע שכל מה שמחייב לעשות באביו מחוייב ג " כ לעשות בחמיו ותימא שלא כתב רבינו כן בפירוש גם שאר המחברים לא הביאו דין זה כל עיקר ונראה דמשום דבתר הכי מסיק א " ר יהודה אבי ראה אמר לשאול וגם ראה אמר לאבנר ורבנן אמרי אבי ראה אמר לאבנר דהוא מריה דאורייתא גם ראה אמר לשאול וכיון דרבנן אמרי דלא קרא לשאול אבי אין ראיה משם דצריך לכבד חמיו כאביו וכוותייהו נקטינן שהם רבים ומש " ה השמיטוהו הפוסקים אבל רבינו ס " ל דמ " מ חייב לכבדו כמו שאר זקנים חשובים כדפרישית דמדאמר גם ראה אלמא שסמכו במקצת לכבוד אב : כתב מהרי " ק בשורש ל' שנראה שאין בן הבן חייב בכבוד זקנו שהרי לא מצינו בשום מקום שיתחייב ונ " ל דאישתמיטתיה ההיא דבראשית רבה על ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק ר' יוחנן אמר שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו וכן פירש " י בחומש משמע להדיא דחייב לכבדו ותו דהרי למדו ממדרש שוחר טוב דחייב לכבד חמיו והסברא נותנת שחייב יותר בכבוד זקנו מכבוד חמיו שהרי זקנו נקרא אביו בתורה כדכתיב אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק הארץ אשר אתה שוכב וגו' . ומה שכתב מהרי " ק מדמכשר מר בריה דרב אשי בן הבן להעיד לזקנו אלמא דבני בנים אינם כבנים אלא לענין פריה ורביה וה " ה דאינן כבנים לענין כבוד אין זה ראיה כלל לפי ע " ד דודאי לענין עדות גלי לן קרא לא יומתו אבות על בנים וגו' בנים דוקא ולא בני בנים וזיל בתר טעמא דאתפליג דרא אבל לענין כבוד כבד את אביך כתיב ומרבויא דאת מרבינן אפילו בעל אמו ואשת אביו ואפילו אחיו הגדול כל שכן אבי אביו דהוא נקרא אביך ממש כדפרישית וכמו שכתב אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק וגומר ותו כיון דזקנו חייב ללמדו תורה כדאיתא פרק קמא דקידושין היאך סלקא אדעתיה דהוא נחשב לו לבן ללמדו תורה והוא אינו נחשב לו לאב לענין כבוד ותו דעיקר טעם הכבוד שהשוה כבוד אב ואם לכבוד המקום הוא משום ג' שותפין כמו שנתבאר בתחלת סימן זה א " כ מטעם זה גם אבי אביו בכלל השותפות ותו דהתוספות בריש יבמות כתבו דאע " פ דלענין עדות מאן דמכשר באבא דאבא פסיל בבן אחי ע " כ לענין עריות אשת בנו קרובה טפי מאשת אח שהבן כרעיה דאבוה הוא דקחשיב בתו ובת בתו קרובי עצמו טפי מאחותו ע " ש בדף ג' וא " כ ה " נ לענין כבוד איכא למימר דכרעיה דאבוה הוא ואינו דומה לעדות על כן נראה דבר ברור דחייב בכבודו אלא שכבוד אביו קודם וכדמשמע בב " ר שהבאתי וכן פסק הרב בהגהות ש " ע והכי נקטינן ולפ " ז נראה ודאי דאם אין לו לאב ולבן ויש לבן הבן כייפינן ליה לבן הבן ליתן לו כפי אשר יכול נ " ל :
Yoreh De'ah.241.1.1 המקלל אביו או אמו חייב סקילה משנה בפ " ד מיתות והמקלל אביו ואמו ובברייתא לשם אין לי אלא אביו ואמו אביו לבד או אמו לבד מניין ת " ל אביו ואמו קלל ד " ר יאשיה ר' יונתן אומר א " צ משמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד עד שיפרוט לך הכתוב יחדו וחיוב סקילה ילפינן בגמרא נאמר כאן דמיו בו ונאמר להלן דמיהם בם מה להלן סקילה אף כאן סקילה :
Yoreh De'ah.241.2.1 ומ " ש אם הוא בעדים והתראה פשוט הוא מדין שאר כל חייבי מיתות ב " ד דכתיב על פי שנים עדים או ג' עדים יומת המת ודרשינן עד שיתיר עצמו למיתה :
Yoreh De'ah.241.3.1 ומ " ש אחד האיש ואחד האשה בברייתא דלעיל איש איש יקלל מת " ל איש איש לרבות בת טומטום ואנדרוגינוס . ופירשו התוס' הא דאמר השוה הכתוב אשה לאיש כו' היינו היכא דכתיב בל' זכר אבל היכא דכתיב בל' איש ממעטינן אי לאו דכתיב תרתי זימנין דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות כו' :
Yoreh De'ah.241.4.1 ומ " ש ואפי' קללום לאחר מיתה משנה פ' הנחנקין ובגמרא מייתי קראי בין לרבי יאשיה בין לר' יונתן :
Yoreh De'ah.241.5.1 במה דברים אמורים בשקללום בשם כו' משנה פ " ד מיתות וסוף פרק שבועת העדות והלכה כחכמים היינו ר' מנחם בר' יוסי ודלא כר " מ דמחייב אפי' בכנוי וכן פסק הרמב " ם והסמ " ג :
Yoreh De'ah.241.6.1 ומ " ש אבל בקללום בכנוי אינו אלא בלאו כמי שמקלל אחד מישראל כלומר לענין זה דינו כאחד מישראל שפטור מן הסקילה אבל אינו דומה לגמרי דאילו במקלל אחד מישראל אינו עובר כי אם בלאו אחד אבל באביו עובר בב' לאוין וכמ " ש הרמב " ם בפכ " ו מה' סנהדרין ודכוותא צריך לפרש בסמוך לגבי הכאה :
Yoreh De'ah.241.7.1 ואחד האיש ואחד האשה שהכו כו' אף ע " ג דר' יאשיה לא משמע ליה אחד אחד מ " מ מקשינן הכאה לקללה מה בקללה אביו או אמו אף בהכאה כן .
Yoreh De'ah.241.8.1 ומ " ש ומיתתן בחנק משנה פ' הנחנקין מדלא כתוב דמיו בו אלא סתם מות יומת אינו אלא חנק והכא ליכא למימר מקיש הכאה לקללה דכיון דסתם מיתה בתורה הוא חנק ולית לן לאפוקי מסתמא אי לאו מק " ו או מיתורא דקרא :
Yoreh De'ah.241.9.1 ומ " ש ודוקא בחייהם כו' משנה שם ובגמרא ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם מות יומת מה מכה בהמה עד דעביד בה חבורה דכתיב בה נפש אף מכה אדם עד דעביד ביה חבורה מתקיף לה ר' ירמיה אלא מעתה הכחישה באבנים ה " נ דלא מחייב אלא אם אינו ענין לנפש בהמה דהא א " נ הכחישה באבנים חייב תנהו ענין לנפש אדם . ופירש " י לנפש אדם דהיינו אביו דאף ע " ג דלא בעינן מיתה חבורה מיהא בעינן ע " כ ומבואר בסוגיא לשם דמאחר דחבורה כתיב לא מחייב עלה לאחר מיתה דליכא חבורה כיון דליכא נפש שהוא דם :
Yoreh De'ah.241.10.1 הכהו על אזנו כו' מימרא דרבא פ' החובל :
Yoreh De'ah.241.11.1 ומ " ש לפיכך היה לאביו קוץ וכו' עד שירשוהו לעשות הוא מדברי הרמב " ם פ " ה מה' ממרים ובפ' הנחנקין ה " א איבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו רב מתנה אמר ואהבת לרעך כמוך ( פירש " י לא הוזהרו ישראל מלעשות לחביריהם אלא דבר שאינו חפץ לעשות לעצמו ) רב דימי בר חיננא אמר מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור . רב פפא לא שביק לבריה למשקל ליה סילוא מר בריה דרבינא לא שביק לבריה למפתח ליה כויתא דילמא חביל והו " ל שגגת איסור ( פירש " י כויה להוציא לחה ממנה דילמא חביל והו " ל שגגת חנק ) א " ה אחר נמי אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק ונראה דס " ל לתלמודא דבאחר אף ע " ג דאיכא שגגת לאו מ " מ כיון דצורך רפואה הוא והתורה נתנה רשות לרופא לרפאות דכתיב ורפא ירפא א " כ מצוה הוא עושה אע " ג דאיכא שגגת לאו וכך לי רופא זה כמו רופא אחר בכולם איכא שגגת לאו והתורה התירתו אבל בנו דאיכא שגגת חנק מוטב ע " י אחר דליכא אלא שגגת לאו ומשמע דאין חילוק בין נטילת קוץ ונטילת לחה דליכא חששא דסכנה ובין הקזת דם ושאר רפואות דאית בהו סכנה ואיכא חששא דשגגת סייף אף לגבי אחר אפ " ה אסור לבן היכא דאיכא אחר דאע " ג דאם המית אותו בשגגה בנו ואחר שוין בשניהם איכא שגגת מיתת ב " ד מכל מקום אם לא המית אותו אלא דחביל ביה טפי ממה שהוא בדרך רפואה איכא לחלק בין בנו דאית ביה שגגת חנק לאחר דלית ביה אלא שגגת לאו והלכך אסור לבן לעשות שום דבר רפואה בעולם לאב היכא דאיכא אחר ואע " ג דלרב מתנה ורב דימי בר חיננא שרי להקיז דם לאביו אפילו איכא אחר אנן קי " ל כרב פפא ומר בריה דרבינא דפליגי עלייהו ואסרי וכ " כ הרי " ף והרא " ש וז " ל איבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו ואסיקנא רב פפא לא שביק וכו' אלמא דמפרשים בסוגיא דרב פפא ומר בריה דרבינא פליגי אדרב מתנה ורב דימי בר חיננא ואסיקנא לחומרא מיהו דוקא בדאיכא אחר דאי בדליכא אחר ליכא מאן דאסר וזו היא דעת הרמב " ם ורבינו שכתבו דאין חילוק בין נטילת קוץ ובין הקזה או לחתוך אבר או שאר רפואות בכל ענין אסור בדאיכא אחר אבל בדליכא אחר הכל שרי וכן פי' הרמב " ן בספר תורת האדם לדעת הרי " ף ואף ע " ג דמתחלה כתב הרמב " ן לחלק ביניהם וכתב דלא פליגי אמוראי והוא דרב מתנה ורב דימי בר חיננא לא איירי אלא במידי דליכא סכנה ולאו חולי הוא כלל אלא נטילת קוץ ולהוציא לחה בלחוד הלכך אסור לבן למיעל נפשיה לספיקא דחיוב מיתה היכא דאיכא אחר אבל הקזה דאית ביה סכנה וכן שאר רפואות לחולי בנו ואחר שוין דלשניהם מותר ומצוה ואם טעו והמיתו לשניהם איכא עונש שגגת מיתת ב " ד ושרי לבן לעשות לאביו אפילו איכא אחר וכדרב מתנא ורב דימי בר חיננא אפילו הכי מסקנת הרמב " ן היא כמו שכתב באחרונה ע " ש הרי " ף דפליגי ואסיקנא כרב פפא ומר בריה דרבינא וכמו שכתב גם הרמב " ם ורבינו כנ " ל אבל הב " י כתב דלהרמב " ם לא פליגי אמוראי ורב מתנא ורב דימי דפשטוה להיתירא מיירי בדליכא אחר ורב פפא ומר בריה דרבינא דלא שבקו לברייהו מיירי בדאיכא אחר אבל הרי " ף והרא " ש סוברים דפליגי אמוראי וקי " ל כרב פפא ומר בריה דרבינא דאסור אפילו בדליכא אחר וכן כתב ה " ר ירוחם בשם הרי " ף שאין הבן מקיז דם לאביו עכ " ד גם בש " ע נמשך אחר דבריו אלה וכתב בסתם דבן לא יוציא קוץ לאביו ולא יקיז דם ולא יחתוך לו אבר אף על פי שמכוין לרפואה ולא כתב לחלק בין בדאיכא אחר ובין בדליכא אחר דסבירא ליה להחמיר כהרי " ף והרא " ש ורבינו ירוחם דאסור אפילו בדליכא אחר ותימה דאם כן היאך סתם רבינו דבריו להקל כהרמב " ם ולא הביא דעת הרא " ש שאוסר אלא הדבר ברור דלדברי הכל לא קמיבעיא לן בן מהו שיקיז לאביו אלא בדאיכא אחר דבדליכא אחר פשיטא דשרי דהתורה התירתו ורפא ירפא אלא דמדרבנן קמיבעיא ליה היכא דאיכא אחר ורב פפא ומר בריה דרבינא פליגי אדרב מתנא ורב דימי ואוסרים בדאיכא אחר להרי " ף והרא " ש והכי קי " ל וכך הוא דעת הרמב " ם ורבינו כדפרישית אי נמי איכא לפרש להרמב " ם דאף על פי דרב מתנא ורב דימי קאמרי דמדינא שרי אפילו מדרבנן ואפי' בדאיכא אחר אפי' הכי קאמרי רב פפא ומר בריה דרבינא דלכתחלה לא יעשה אלא אם כן בדליכא אחר והכי מפרש לה סמ " ג לאוין רי " ט והכי משמע מלשון הרמב " ם שכתב אף על פי שהוא פטור לכתחלה לא יעשה כשיש שם אחר לעשות . והכי משמע לישנא דתלמודא לא שביק ליה לבריה וכו' דמשמע ממידת חסידות לא שביק לה לבריה וכו' גם ה " ר ירוחם דכתב דלהרי " ף אין הבן מקיז דם לאביו לא קאמר אלא כשיש שם אחר וכתב כך להרי " ף להוציא מדעת י " מ שהביא שם אפילו יש שם אחר מותר להקיז דם דלענין הקזה בנו ואחר שוין וכמ " ש הרמב " ד בתחלה והשתא לפ " ז בדליכא אחר ליכא למאן דאמר דאסור ודלא כפי' ב " י להרי " ף והרא " ש וה " ר ירוחם ופסק שלו בש " ע גם הרב בהגהת הש " ע הביא דברי רבינו להתיר בדליכא אחר והכי נקטינן : ומיהו משמע מדברי הרמב " ם דמחלק בין הקזה וחתיכת אבר דמדינא שרי אלא שלא יעשה כן לכתחלה בדאיכא אחר ובין להוציא סילוא דלא יוציא מדינא שמא יעשה חבורה שאין בה שום צורך להוצאת הסילוא אבל מדברי רבינו מבואר דאין חילוק אלא בכל ענין אסור מדינא כשיש שם אחר ודו " ק :
Yoreh De'ah.241.12.1 היו אביו ואמו רשעים כו' בפרק הנחנקין בעו מיניה מרב ששת בן מהו שיעשה שליח בית דין לאביו להכותו ולקללו ופשטוה להיתירא ומדקדק התלמוד ת " ש היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו חייב בא אחר והכהו וקללו פטור ומוקי לה רב ששת כשאין מסרבין בו לצאת אבל במסרבין בו לצאת פירוש שאינו רוצה לצאת ובנו נעשה שליח ב " ד לכופו לצאת אף על פי שהוא בנו מותר להכותו ולקללו דכבוד שמים עדיף אלא דכשאין מסרבין בו לצאת והוא מכהו ומקללו כפי רצונו בנו חייב ואחר פטור ומדקדק שם אי הכי אחר נמי ומשני דאמר קרא ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ומקשינן הכאה לקללה ופרכינן אי הכי בנו נמי ומפרקינן בשעשה תשובה ופרכינן א " ה אחר נמי א " ר מרי בעמך במקויים שבעמך א " ה בנו נמי מידי דהוי לאחר מיתה מאי הוי עלה אמר רבה בר רב הונא וכן תנא דבי רבי ישמעאל לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו ומפשטא דההיא דלכל אין הבן כו' משמע דאפילו לא עשה תשובה קאמר דאין הבן נעשה שליח ואע " פ דפשיטא דד " ת אין איסור דבעמך כתיב בעושה מעשה עמך מ " מ איסורא דרבנן הוא דאיכא אלא דבמסית לא חשו רבנן כיון דכתיב לא תחמול וגו' וכ " כ הרי " ף והרא " ש להדיא בפ " ב דיבמות דההיא דלכל אין הבן כו' בשלא עשה תשובה נמי קאמר ואע " ג דליכא חיובא איסורא מיהא איכא וכ " כ הסמ " ג לאוין רי " ט . וז " ש הרמב " ם ורבינו היו אביו ואמו רשעים גמורים כו' אסור לו להכותן ולקללן פי' אפילו לא עשו תשובה דאפילו בשליחות ב " ד יש שם איסור וכ " ש בלא שליחות ב " ד ואתא לאשמועינן דאם הכה פטור אפילו כשהכה בלא שליחות ב " ד ומ " ש ואם הכה אותן או קללן פטור היינו מדכתיב בעמך בעושה מעשה עמך :
Yoreh De'ah.241.13.1 ומ " ש ואם עשו תשובה ה " ז חייב ונהרג כו' היינו דוקא בלא שליחות ב " ד דכיון שעשה תשובה עושה מעשה עמך הוא ואף ע " פ שאינו מקויים בעמך מידי דהוה אלאחר מיתה וגם אהכאה חייב ואף ע " פ שפטור עליה לאחר מיתה שאני התם דבעינן חבורה וליכא אבל הכא איכא חבורה דחי הוא אלא שסופו למות . ומ " ש בד " א בבנו אבל באחר כו' כבר נתבאר דבאחר ה " ט דבעינן מקויים שבעמך וכל זה לאוקימתא דרב ששת בשאין מסרבין בו לצאת וכדאסיר רב מרי ואע " ג דאסיקנא דאין הבן נעשה שליח כו' ודלא כרב ששת היינו דוקא לענין איסורא דרבנן דאילו רב ששת התיר לגמרי ומסקנא דתלמודא לאסור מדרבנן כדתנא דבי ר' ישמעאל אבל אוקימתא דרב ששת לדינא דאורייתא אוקימתא דסמכא היא וכדאסיר רב מרי וסתמא דתלמודא לתרץ הברייתא אליבא דרב ששת הכי הלכתא .
Yoreh De'ah.241.14.1 ומ " ש ואם ביישו חייב בקנס המבייש מימרא דרב ששת פרק הנחנקין וע " פ גירסת ר " ת שכתבו התוספות ע " ש :
Yoreh De'ah.241.15.1 ומ " ש עבר אביו או אמו עבירה כו' היינו ההיא דלכל אין הבן נעשה שליח כו' שפירשוהו הגאונים דאפילו לא עשה תשובה ואיסורא דרבנן מיהא איכא ומכ " ש אם עשה תשובה אבל חיובא ליכא אפי' עשה תשובה מאחר דבשליחות ב " ד עושה כבוד שמים עדיף כדאמר רב ששת ודבריו עיקר לדינא דאורייתא כדפרישית . מיהו הרב רבינו ירוחם נ " א ח " ד פסק דהבן נעשה שליח ב " ד לאביו להכותו ולקללו כשלא עשה תשובה ומוקי ההיא דלכל אין הבן נעשה שליח כו' בשעשה תשובה דוקא והוא דעת ר " ת בתוס' פ " ב דיבמות ודלא כפי' הרי " ף והרא " ש וכ " כ במרדכי ע " ש ר " ת שחולק בזה ארי " ף וכ " כ באגודה בשם ר " י אבל קשה בדברי ה " ר ירוחם שכתב בענין בנו מאנוסתו דההיא דלכל אין הבן כו' בשלא עשה תשובה היא שדבריו סותרין אלו את אלו ולפעד " נ שיש שם ט " ס וכך צריך להגיה ואפילו לא עשה אביו תשובה ואינו עושה מעשה עמך פי' שחוטא ואינו חייב על הכאתו וקללתו אפ " ה יש בו איסור אבל אם נתחייב בב " ד קללה או מלקות אין בו איסור אם לא עשה תשובה אבל אם עשה תשובה יש בו איסור כדאמר בסנהדרין דאין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו כ " כ התוס' עכ " ל ופירוש דבריו שקודם זה כתב דחייב על מכתו וקללתו ואע " פ שאינו עושה מעשה עמך שהוליד ממזר מ " מ כבר פירש מן העבירה והו " ל כמו שעושה מעשה עמך מאחר שבאותה שעה שהכהו אינו רשע בעבירות וע " ז כתב ואפילו לא עשה תשובה כו' כלומר שאע " פ שעומד ברשעתו שחוטא עוד בעבירות ואינו עושה מעשה עמך ומעתה ודאי אינו חייב על הכאתו כדאסיקנא בפ " ב דיבמות דדוקא בשעושה תשובה הוא דחייב ולא בשלא עשה תשובה אפ " ה יש בו איסור מאחר שאינו עושה ע " פ ב " ד אבל ע " פ ב " ד אין בו איסור כלל אם לא בעשה תשובה כדתניא לכל אין הבן כו' וההיא בשעשה תשובה דוקא היא והם דברי התוס' בפ " ב דיבמות למעיין בם היטב וז " ש הרב בסוף דבריו כ " כ התוס' וכבר למוד אותו החבור בטעיות סופרים רבו מספור וכמ " ש גם הר " ר לוי חביב בתשובתו סי' ק " ט הארכתי בזה לאשר ראיתי בשלטי הגבורים פ' הנחנקין שכתב לפרש דבריו בלא הגה " ה וכל דבריו אינן נראים בזה ע " ש :
Yoreh De'ah.241.16.1 ולא על ההכאה כו' פי' דבהכאה ובקללה יש בו לאו לשאר בני אדם אלא שנוסף עוד לאו באביו אבל המבזה בדברים בפירוש או ברמיזה שאין בו לאו לשאר אדם דלאו דלא תונו דוקא באונאת דברים כגון אם היה בעל תשובה וכו' כדאיתא פרק הזהב אבל המבזה בדברים כענין שאמר עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם פי' לקבוץ קמטים שבפניה וכיוצא אין בו אזהרה ולא הקפידה התורה עליו לשאר בני אדם וכ " ש ברמיזה בעלמא אבל באביו ואמו הקפידה והרי הוא בכלל ארור מקלה כו' :
Yoreh De'ah.241.17.1 ומ " ש ועל הב " ד הי' להכות ע " ז מכות מרדות כו' טעמו דאין מלקות ניתן אלא בלאו ממש ולא על ארור :
Yoreh De'ah.241.18.1 כתב הרמב " ם מי שנתחייב שבועה לבנו כך ראינו בו תמיד שאינו משביעו כו' זה מבואר מתוך מה שכתבתי דלדעתו ההיא דלכל אין הבן כו' אפי' כשלא עשה תשובה היא ומוכח ומכ " ש היכא דמשביעו לצרכו כגון שיש לו עליו תביעת ממון : וצריך שתדע שהרב בעל המאור כתב בפ' הנחנקים דהא דמסקינן דאף בהכאה אין חייב באינו עושה מעשה עמך ה " מ בהכאה שאין בה שוה פרוטה למלקות דממלקות פטריה רחמנא דומיא דקללה אבל בממון לא פטריה רחמנא הילכך אם הכהו הכאה שיש בה שוה פרוטה אידי ואידי חייב לשלם עכ " ל : כתב בתשובת הגאונים סימן ש' שאלה אם יכול הבן לתבוע מאביו תשובה לא אשכחן ראייה להפקיע תביעתו של בן שלא להשביע אביו אלא רגילין ב " ד לומר לבן הקנה תביעתך לאחר שלא תבא לידי מקלל אביו וכי הויא לאחר לא אתי הבן להאי מילתא ע " כ לשונו :
Yoreh De'ah.242.1.1 כשם שאדם מצווה כו' הכל מל' הרמב " ם רפ " ה דהת " ת והעיקר בס " פ אלו מציאות :
Yoreh De'ah.242.2.1 ומ " ש וכל החולק כו' בפ " ק חלק אמר רב חסדא כל החולק על רבו כחולק על השכינ' שנאמר הוא דתן ואבירם אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצותם על ה' וכו' ופירש " י חולק על ישיבתו . מריבה תגר וקטטה לפטפט נגדו בדברים . מתרעם אומר על רבו שנוהג לו מדה כפושה ומדת אכזריות מהרהר מחפש עליו דברים עכ " ל רש " י ונראה שמפני שהוקשה לרש " י ז " ל חולק על רבו היינו עושה מריבה עם רבו לפיכך פי' דחולק על רבו פי' חולק על ישיבתו ומתיישב נמי שאמר חולק על רבו ולא אמר חולק עם רבו מפני שפירושו כההיא דתניא בפ' תפלת השחר רא " א המתפלל אחורי רבו וכו' החולק על ישיבתו של רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל מיהו לכאורה משמע דהיינו דווקא כשחולק על ההוראו' שנפסקו בב " ד וישיבתו של רבו דומה למה שעשו דתן ואבירם שחלקו על משה לסתור דבריו אבל אם אינו עושה כן רק קובע לו מדרש אין בזה עון וה' חפץ יגדיל תורה ויאדיר ומפני זה תמה הרמ " ך על הרמב " ם שכתב הקובע לו מדרש הוא בכלל החולק על רבו כמו שכתב בית יוסף משמו דמנין לו שזהו פירושו של החולק על רבו דאינו משמע רק החולק על ישיבתו והוראת דיניו . אכן יראה לפרש דעת הרמב " ם ממה שכתוב אשר הצו וגו' שפירוש אשר הצו את ישראל על משה שנקהלו כולם וחלקו על משה והוא כמ " ש ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' משמע שעיקר מחלוקתם על ההתנשאות והשררה שהיה לו למשה לבדו וכמ " ש בסוף כי תשתרר עלינו גם השתרר שגם הם היו רוצים להחזיק בשררה מזה אתה למד שמי שלוקח לו שררה וההתנשאות של רבו דהיינו שקובע לו מדרש כמו רבו הוא הנקרא חולק על רבו דכמו שקרח ועדתו היו חולקים על משה ואהרן בכהונה ומלכות שזה היה שררותם כך כל מי שקובע מדרש הוא חולק על שררתו של רבו וכאילו חולק על השכינה ותדע שהרי אפי' לבדוק סכין של שחיטה שאינה הוראה כלל אסור משום כבודו של רבו דאין ראוי לתלמיד ליטול שררה במקום רבו אא " כ נטל ממנו רשות כמו שיתבאר בס " ד . א " כ כ " ש ליטול שררה כזו לקבוע מדרש שלא ברשות רבו ודברים ברורים ופשוטים הם ולא נמצא במחברים שחלקו ע " ז ולפיכך גם רבינו סתם דבריו בזה ולא כתבם בשם הרמב " ם מפני שדבר פשוט הוא גם דברי רש " י ז " ל שפי' החולק על רבו על ישיבתו וכלשון הנאמר בפרק תפלת השחר אפשר וקרוב לפרש כן שמי שקובע לו ישיבה בפני עצמו הרי הוא חולק על ישיבתו ואין להשגיח בתמיהתו של הרמ " ך לעשות מעשה נגד דברי הרמב " ם שוב מצאתי להדיא בתוס' בפרק המגרש ( גיטין דף פ " ד ) וז " ל ורבי יוחנן בעצמו לא היה בעל ישיבה בעוד שחזקיה קיים וכו' איתא בפסקי תוס' שם התלמיד אין לו להיות בעל הישיבה בעוד שרבו קיים והיינו כדברי הרמב " ם גם בעל צידה לדרך כתב כלשון הרמב " ם מאמר א' כלל ד' פ " י וכן במהרי " ק שורש קס " ט ( בדף קל " ז ע " א ):
Yoreh De'ah.242.3.1 ומ " ש ואסור לו לאדם להורות בפני רבו לעולם פי' לעולם איכא איסורא בפניו אפי' נטל רשות : ומ " ש וכל המורה לפניו חייב מיתה פי' בלא נטל רשות איכא מיתה בפניו דומיא דבני אהרן וההוא תלמיד שהורה לפני רבי אליעזר כדאיתא בפרק הדר ( עירובין דף ס " ג ) דנתחייבו מיתה לפי שהורו תוך ג' פרסאות ולא נטלו רשות דכל תוך ג' פרסאות כבפניו דמיא וכ " כ התוספות בפרק הדר ופ " ק דסנהדרין והא דאמר רבא בפ' הדר שלא בפניו אסור ואינו חייב מיתה מיירי בחוץ לג' פרסאות ולא נטל רשות אלא דקשה מעובדא דתנחום בריה דרב אמי פ " ק דסנהדרין דמוכחא להדיא דחוץ לג' פרסאות שרי להורות וליכא איסורא כלל ונראה ממ " ש הרמב " ם לשם דמפרש הך עובדא דוקא בהוראה דרך מקרה וכו' והרא " ש בפרק הדר מפרש דהיינו דוקא בתלמיד חבר וכן כתבו התוספות בפ' הדר ודלא כמ " ש התוס' פ " ק דסנהדרין דדחו האי שינוייא דליכא למימר דעובדא דתנחום איירי בתלמיד חבר דהא כיון דממשה גמרינן משמע דבתלמיד גמור איירי דליתא מיהו הא דפי' התוס' לשם דהא דשרי חוץ לג' פרסאות אפי' בתלמיד גמור היינו בנטל רשות אבל תוך ג' פרסאות אפילו נטל רשות אסור הכי הילכתא כדפרישית והא נמי דתלמיד חבר אסור תוך ג' פרסאות היכא דלא נטל רשות הילכתא היא ודלא כהרמב " ם לשם שמתיר אפי' תוך ג' פרסאות עיין בב " י : כתב בתרומת הדשן סימן מ " ב דשתויי יין אף ביינות שלנו שאינן חזקים צריך ליזהר מאד שלא להורות אלא בדבר דזיל קרי בי רב הוא כגון שרץ טמא צפרדע טהור דם אסור וכה " ג אבל שאר הוראה אפילו נט " ל ובטל בששים אע " ג דמותר להורות בהן בפני רבו שתויי יין אסורים בהן דהא לאו זיל קרי בי רב הוא וכ " כ הרמב " ם פ " א מה' ביאת המקדש דאסור להורות בשכרות אלא בדבר שהצדוקים מודים בו והני ודאי דצדוקים לא מודו בהו וכו' עכ " ל ונראה דאף ביינות שלנו אפי' שתה יין מזוג אם שתה ביותר מרביעית אסור להורות אא " כ בדלא שתה אלא רביעית מזוג או פחות מרביעית שאינו מזוג וביותר מרביעית אפילו מזוג אפילו דרך מיל ושינה אינו מפיגו אלא ישהא לפי השכרות עד שלא ישאר משכרותו כלום אבל רביעית שאינו מזוג דרך מיל ושינה מפיגו ואין חילוק בין מהלך ברגל ובין רכוב ובשתה בתוך הסעודה אפילו ביותר מרביעית ואינו מזוג מותר להורות דיין שבתוך הסעודה אינו משכר אם לא בשתה הרבה כגון בי " ט או בסעודה גדולה כגון מילה ונישואין או פורים וכיוצא ביה במקומות ששותין הרבה אסור להורות כל היום עד למחר ואם נתן דעתו כבר על פסק הדבר מותר להורות ואפילו לאחר סעודה גדולה כמו בי " ט ומותר לשכור ללמוד תורה ואם היה חכם קבוע להוראה לא ילמוד שלמודו הוראה היא עיין במ " ש הרמב " ם לשם והרשב " א בתשובה סימן רמ " ז והארכתי לבאר כל זה בתשובה בס " ד . ומי שמיצר ואין דעתו מיושבת עליו אל יורה בשעה שהוא מיצר דכתיב בצר אל יורה וכ " כ התוס' ע " פ הירושלמי ומדת חסידות לכל בעל הוראה שיהא נזהר מלהורות בכל הני דפרק הדר כגון ביומא דרתח או בא מן הדרך ברגלו או ביתא דאית ביה שיכרא או הרסנא אבל אין שם איסור אפילו לכתחילה :
Yoreh De'ah.242.4.1 אסור לתלמיד לקרוא לרבו בשמו והוא שיהיה השם פלאי וכו' כ " כ הרמב " ם פ " ה דהלכות ת " ת וכבר נתבאר בתחילת סימן ר " מ דהא שאוסר לקרות לאחרים ששמם כשם רבו דהכי משמע לישנא דברייתא ע " ש . מיהא הא דמשמע מלשונו מדכתב ולא יזכור שמו בפניו ואפילו לקרות לאחרים וכו' דדוקא בפני רבו הוא דלא יקרא לאחרים ששמם כשם רבו קשה דא " כ מאי האי דכתב אפילו לאחר מותם כיון דלאחר מותם שלא בפניו הוא וי " ל דה " ק הרמב " ם דבחיי רבו בפניו איסורא הוא דאיכא להזכיר שמו בפניו ואפילו לקרות לאחרים בשמם אבל שלא בפניו אע " ג דליכא איסורא מ " מ כבוד הוא לרבו שלא יזכיר את שם אחרים ששמם כשם רבו אלא משנה את שמם אפילו לאחר מותם . אבל לקרות לרבו בשמו אפי' שלא בפניו איסורא הוא דאיכא ובהכי ניחא שבדברי הרמב " ם בהל' ממרים ומביאו רבינו בסימן ר " מ לא הזכיר איסורא אלא שיש ליזהר בכך והוא לפי שכתב בסתם דמשמע אפי' שלא בפניו יש ליזהר אף על גב דליכא איסורא והרב ב " י ובס' כ " מ לא שת לבו לזאת ולפיכך נתקשו לו דברי הרמב " ם שנראין דבריו סותרין זה את זה ולא קשיא מידי ובש " ע כתב בסתם דאסור לקרות לרבו בשמו אפילו במותו ואפילו לקרות לאחרים ששמם כשמו אסור אם הוא שם פלאי וכו' ומשמע דלא חילק כלל ואפילו לאחרים נמי איכא איסור אפילו שלא בפניו או לאחר מיתה וליתא אלא כדפרישית ודו " ק :
Yoreh De'ah.242.5.1 וחייב לעמוד מפניו משיראנו רחוק מלא עיניו ה " א פ " ק דקידושין ( דף ל " ג ):
Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .