← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 4,053 sections
Yoreh De'ah.253.5.1 מי שיש לו שדות וכרמים ובתים וכו' ברייתא פ " ק דקמא ( דף ז' ) מי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למכרן מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה והוי בה רבה ה " ד אי דזול ארעתא דכ " ע ודידיה נמי זול בהדייהו אפילו טובא נמי ליספו ליה דהא זול דכ " ע נמי אלא דאוקיר ארעתא דכ " ע ודידיה איידי דעייל ונפיק אזוזי זול ארעיה אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה ואמר רבה לא צריכא דביומי ניסן יקרא ארעתא וביומי תשרי זול ארעתא דכ " ע נטרי עד ניסן ומזבני והאי הואיל ואיצטריכא ליה זוזא זבין כדהשתא עד פלגא אורחא למיזל טפי לאו אורחא למיזל כך הוא גירסת רש " י ופירושה בעני שקרקעותיו אינן שוין אלא ר' זוז ומש " ה פריך דאי זול דכ " ע ולא שוין עכשיו קרקעותיו ר' זוז אפי' טובא נמי ליספו ליה כדתנן היו לו ר' זוז חסר דינר דאפי' נתנו לו אלף זוז בפ " א יטול אלא דאוקיר דכ " ע ודידיה איידי דעייל ונפיק אזוזי זל ארעא אפי' פורתא לא ליספו ליה שהרי שוות קרקעותיו ר' זוז אבל הרי " ף והרמב " ם והסמ " ג בעשה בשם כל רבותינו הקדמונים שבצרפת גורסים איפכא אילימא דזול ארעתא דכ " ע ודידיה נמי זל בהדייהו אפי' פורתא נמי לא ליספו ליה אלא דאייקור ארעתא דכ " ע ודידיה איידי דעייל ונפיק אזוזי זל ארעיה אפילו טובא נמי ליספו ליה וכו' ומפרש לה בעשיר דקרקעותיו שוין אלפים זוז ופריך כיון דזול ארעתא דכ " ע ודידיה שוות ר' זוז אף לפי הזול לא ליספו ליה כלל אלא דכ " ע אייקור ודידיה איידי דעייל ונפיק אזוזי זל ארעא אפי' טובא נמי ליספו ליה כיון שהוא לבדו דחוק וטרוד מאכילין אותו עד שידעו הכל שאינו דחוק למכור וימכור בשוה ונלפע " ד דהיכא דזל ארעתא דכ " ע ודידיה נמי ליכא פלוגתא דבעני אף הרי " ף ודעימיה ס " ל דכיון דלפי הזול אינן שווין ר' זוז אפילו טובא ספין ליה כדתנן היו לו ר' זוז חסר דינר אפי' נתנו לו אלף זוז יטול ובעשיר דאף לפי הזול שוין קרקעותיו ר' זוז אף רש " י מודה דאפי' פורתא לא ליספו ליה כי פליגי היכא דאוקיר ארעתא דכ " ע ודידיה איידי דעייל ונפיק אזוזי זל ארעא דלרש " י אפי' בעני ואפי' פורתא לא ליספו ליה ואצ " ל בעשיר ולהרי " ף ודעימיה אפי' בעשיר ואפי' טובא ליספו ואצ " ל בעני דכיון שאינו מוצא למוכרן בשויין לפי שרואין אותו שהוא דחוק וטרוד ליספו ליה עד שימצא למוכרם בשויין ורבינו סתם דבריו כהרי " ף ודעימיה ומ " ה כתב בסתם מי שיש לו שדות וכו' אם מפני שרואים אותו שהוא דחוק וכו' דבין בעני בין בעשיר מאכילין אותו עד שימכור בשויין וידעו הכל שאינו דחוק למכור והיינו כהרי " ף ודעימיה ודלא כפירש " י אבל אם הוזלו כל הקרקעות וכו' בזה יש חילוק בין עשיר לעני דאם הוא עשיר שיהיו לו ר' זוז אף לפי הזול צריך למוכרם ולא יטול מהצדקה אבל אם הוא עני דלפי הזול לא יהיו לו ר' זוז יטול אפי' אלף זוז בבת אחת דבהא ליכא פלוגתא בין המפרשים :
Yoreh De'ah.253.6.1 ומ " ש רבינו ואם הוא בימות הגשמים וכו' היינו אוקימתא דרבה דקאמר לא צריכא דביומי ניסן יקרא ארעתא וכו' ולהרי " ף ודעימיה אפילו בעשיר דאף לפי הזול שוין קרקעותיו ר' זוז ג " כ נותנין לו מהצדקה עד שיכול למוכרם בחצי דמיהם ונראה מפי' רש " י דפליג אהא שהרי לפי פירושו בעני כתב רש " י דהטעם הוא דעני לא הוי דיטול שוה אלף דינר הואיל וביומי ניסן שוות מאתים ועשיר לא הוי הואיל דכ " ע נמי לא שוין השתא מאתים הילכך משלימין לו עד מאתים והיינו מחצה דעד פלגא אורחיה למיזל טפי לא עכ " ל מדכתב ועשיר לא הוי הואיל דכ " ע נמי לא שוין השתא מאתים אלמא דבעשיר דאף לפי הזול שוין השתא מאתים לא יטול ומה שהשיב רבינו על דברי הרמב " ם וגם הב " י הסכים עמו לפע " ד אינה תשובה כלל דהרמב " ם ודאי גורס כהרי " ף ומפרש לה אף בעשיר וכשכתב מאכילין אותו עד חצי דמיהן ודאי עד דמי חצי הקרקעות קאמר ובין בעני ובין בעשיר קאמר דמאכילין אותו עד מחצה דמי הקרקעות לפי שויין ולא ידחוק עצמו למכור שלא בזמן מכירה בפחות מחצי דמיהן וכ " כ בנ " י להדיא וז " ל היו לו שוה ר' זוז ואינו יכול למכור מאכילין אותו עד מחצה דהיינו ק' זוז וקרקעותיו ימכרו בק' דטפי מפלגא לא זיילי לעולם והרי יש לו ק " ק זוז ואפי' אם היו לו קרקעות באלפים זוז כיון שאינו מוצא למכור מאכילין אותו עד פלגא בנכסיו ואע " ג דהשתא אילו היה רוצה למכור בזול היו ר' זוז אין מחייבין אותו למכור בזול אלא ה " ה כעני ומאכילין אותו עד מחצה עכ " ל הרי שכתב מאכילין אותו עד פלגא בנכסיו כלומר עד פלגא לפי מה שהן שוין ואין מחייבין אותו למכור בזול בפחות מחצי דמיהן אלא מאכילין אותו עד מחצה דמיהן ודעת הרמב " ם הוא דעת הרי " ף ודעימיה דלא כמו שעלה על דעת רבינו והרב בהגהת ש " ע נמשך אחריו שכתב בזה שתי סברות וליתא :
Yoreh De'ah.253.7.1 בעל הבית ההולך ממקום למקום וכו' משנה פ " ה דפיאה פליגי בה ר " א וחכמי' ופסק כחכמים דסברי הכי :
Yoreh De'ah.253.8.1 עני שגבו לו וכו' משנה ספ " ג דשקלים ומסיים בה מותר מתים למתים מותר המת ליורשיו וכתב ב " י ואיני יודע מפני מה השמיטו רבינו עכ " ל . ואשתמיטתיה להרב הא דכתבו רבינו בסי' שנ " ו ע " ש :
Yoreh De'ah.253.9.1 עני שנותן פרוטה וכו' כ " כ הרמב " ם ספ " ט מהמ " ע וכתב בכ " מ שהוא תוספתא פ' ד' דפיאה ונראה דלפי שהכל חייבין ליתן צדקה אפילו עני המתפרנס מן הצדקה וכדלעיל בתחילת סימן רמ " ח לכך הוצרכו לפרש דאם לא נתן אין מחייבין אותו ליתן וטעמא דמילתא משום דהעני יכול לצאת ידי חובתו כשיתן לעני חבירו וחבירו יחזור ויתן לו וכדכתב ב " י בס " ס רנ " א ע " ש הגהות מרדכי דפ " ק דבתרא ולכך אין מחייבין אותו ליתן לקופה ולתמחוי וכיוצא בזה שיהא מפסיד בנתינה זו ועיין לקמן בסימן של " א :
Yoreh De'ah.253.10.1 מי שצריך ליטול וכו' עד אין משגיחין עליו בפרק מציאת האשה ( כתובות ד' ס " ז ) עני תלמיד חכם וכו' ג " ז שם :
Yoreh De'ah.253.11.1 ומ " ש ואם אינו וכו' בפ' מקום שנהגו ( דף ס " ז ) א " ר יוחנן כל המטיל מלאי לכיס של ת " ח זוכה ויושב בישיבה של מעלה וכו' :
Yoreh De'ah.254.1.1 אסור לישראל ליקח צדקה מעכו " ם וכו' בפרק זה בורר ( סוף סנהדרין דף כ " ו ) אמר רב נחמן אוכלי דבר אחר פסולין לעדות הני מילי בפרהסיא וכו' ופי' רש " י מקבלי צדקה מן העכו " ם דהוי חילול השם וכו' וכן פירוש התוס' אבל אין פירושו אוכלי חזיר דלא גרע מאוכל נבילות לתיאבון דפסול בכל ענין וכן כתבו הפוסקים :
Yoreh De'ah.254.2.1 מלך או שר וכו' בפ " ק דבתרא סוף ( דף י' ) אסיקנא הכי בעובדא דאימיה דשבור מלכא דשדרה ת' דינרי לרבא וקבלינהו משום שלום מלכות ופלגינהו לעניי עכו " ם ואיתא תו התם ( דף ח' ) עובדא אחרינא דשדרה ארנקי דדינרי לקמיה דרב יוסף לפדיון שבויים וקבלינהו וכתבו התוספות לשם דקבלינהו משום שלום מלכות ופדה בהו שבויי עכו " ם ומיהו לא צריכין להכי אלא כדפי' הקונטרס דמשום איסור גניבת דעת פדה בהו שבויי ישראל ודוקא צדקה דמפלגינן לעניי עכו " ם לית בהו גניבת דעת דאינהו נמי ידעי שישראל רגילין לפרנס עניי עכו " ם עכ " ל ופי' זה דקונטרס כתב לשם בתחילת ( דף י " א ) וב " י כתב אבל מדברי הפוסקים שלא חילקו בדבר נראה שהם סוברים דרב יוסף נמי שבויי עכו " ם פדה בהם עכ " ל וזהו כמו שכתבו התוס' בתחילה ולפע " ד נראה דלא דחינן פי' רש " י ותוס' המפורשים להיתר לפדות בה שבויי ישראל מקמי סתימת הפוסקים דאפשר לומר דכיון דתלמודא לא קמפרש מה דעבד בהו רב יוסף לכך גם הם לא פירשו ותו דהלא איכא איסור דגניבת דעת אי לא פדה בהו שבויי ישראל ותו דלפע " ד אסור לפדות שבויי עכו " ם כדתניא דהעכו " ם לא מורידין ולא מעלין ובזו ליכא משום דרכי שלום אם אין פודין אותו ולא דמי למפרנסין עניי עכו " ם מפני דרכי שלום והכי נקטינן כפירש " י ותוס' :
Yoreh De'ah.255.1.1 לעולם ירחיק אדם עצמו מהצדקה וכו' בפרק אע " פ ובפרק כל כתבי דקאמר ר " ע עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות :
Yoreh De'ah.255.2.1 וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות וכו' כן כתב הרמב " ם בסוף הל' מ " ע והוא ירושלמי בסוף פיאה כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל ה " ז שופך דמים והא דתנן וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל אינו מת מהזקנה עד שיפרנס אחרים משלו ועליו נאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו התם כשהוא חזק ובריא ועושה מלאכה וחייו חיי צער כדי שלא יטול צדקה והירושלמי מדבר בחולה ובעל יסורין או זקן שאינו יכול לעשות מלאכה ומגיס דעתו ואינו נוטל ה " ז שופך דמים : כתוב בהג " ה מי שיודע שם הנכבד צריך שלא יהנה משל אחרים וקשה מאלישע דפשיטא דידע ועוד שמא היה לו מאתים זוז חלא שמע מינה דוקא אסור ליהנות בתורת צדקה אבל דורון דרך כבוד אפילו לעשיר דילמא שרי תשובת מהר " ם וה " א בהגהות אשיר " י שדורון דרך כבוד מותר לת " ח לקבל עכ " ה :
Yoreh De'ah.256.1.1 כל עיר וכו' בפ " ק דבתרא ונתבאר קצת בתחילת סי' רנ " ג ובתעניות מחלקין מזונות לעניים וכו' בפ' אד " מ ( דף ל " ה ) מימרא דרבי אלעזר א " ר יצחק :
Yoreh De'ah.256.2.1 הקופה אין נגבית בפחות משנים וכו " עד לכל מה שירצו בפרק קמא דבתרא ( דף ח' ) ופי' הר " י מגא " ש כתוב באשיר " י לשם ופירוש ר " ת כתוב לשם באשיר " י ובתוס' בד " ה לשנותו . וז " ל הסמ " ק בסי' רמ " ז ואומר ר " ת שנדרי צדקה שאנו נודרים עתה אנו נודרים לדעת עצמינו ואנו כגזברי' ממנה ואם אנו ממתיני' עד שיבואו עניים מהוגנים אין כאן משום בל תאחר וצדקה הבאה ליד גבאי אסור לשנותה אם לא ברשות בני אותה העיר אבל בני העיר משנין אותה לכל דבר שירצו אפילו בדבר הרשות דלב ב " ד מתנה עליהן וכן עמא דבר עכ " ל :
Yoreh De'ah.256.3.1 ומ " ש הרא " ש לחלק בין דבר קבוע כגון קופה ותמחוי ובין אירע מקרה שהוצרכו לגבות לפי שעה הוא כדי לתרץ מה שקשה דבברייתא פ " ק דבתרא תניא דרשאין לשנות מקופה לתמחוי ומתמחוי לקופה ובשקלים תנן פ " ב מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים אלמא דאסור לשנות ולפיכך כדי ליישב קושיא זו קא מחלק בין דבר קבוע לשאינו קבוע דבשקלים איירי במעות שגבו ע " י מקרה וכו' ולא דמי לקופה ותמחוי דקבוע ודלא כפי' הר " י מגא " ש :
Yoreh De'ah.256.4.1 יש בעיר חבר עיר וכו' ה " א פ " ק דבתרא ריש ( ט' ) ור " ל הא דתניא התם דרשאין בני העיר לשנות לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו דמשמע דוקא שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל בע " א לא וכדכתב במרדכי פרק בני העיר ה " מ כשאין שם חבר עיר אבל בשיש בעיר חבר עיר ה " ז יכול לשנותו וכו' מיהו גבאים אין רשאין לשנות למה שירצו כי לא נתמנו בסתם להיות הרשות בידם לעשות מה שירצו אם לא שנהגו כך מקודם ע " פ תקנתם וע' במהרי " ק שורש ה' ועיין עוד בשורש קכ " ג ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.256.5.1 מי שישב בעיר ל' יום וכו' ברייתא פ " ק דבתרא ( דף ח' ) אבל הרי " ף והרמב " ם פ " ט וסמ " ג גרסי איפכא ל' יום לקופה ג' חדשים לתמחוי ובש " ע ג " כ ל' לקופה ולא כתב כלל שום זמן לתמחוי וטעמו משום דקודם זה כתב דיש מקומות שלא נהגו בתמחוי ותו דבמהרי " ק שורש י " ז כתב ע " ש הירושלמי שלא הזכיר חיוב התמחוי לבא לגור כמו שהזכיר חיוב הקופה ושאר דברים על כן השמיטו גם הוא :
Yoreh De'ah.256.6.1 מי שהולך ממקומו לעיר אחרת וכו' מימרא דרבי יוחנן ותנ " ה בפ' בני העיר ( מגילה דף כ " ז ) ומפרש רבינו שהולך שם לסחורה וכ " כ הרמב " ם סוף פ " ז מהלכות מ " ע ואפ " ה אם יחיד הוא נותן לעני אותה העיר אבל אם היו רבים וכו' מפרנסים בהם עניי עירם דמסתמא לא יהיו פוסקים לעניי עיר אחרת וענייהם ימותו ברעב אבל אם יש שם חבר עיר מסתמא על דעתו הם פוסקים והוא מחלקה בין עניי העיר שבאו הרבים משם כפי מה שיראה לו להרבות לזה ולמעט לזה ומשמע לשם בעובדא דרב הונא ורב חנא בר חנילאי דאף ע " פ שבתוך אותם הרבים שבאו מעיר אחרת היה גם חבר העיר שלהם ביניהם אפ " ה אינו בדין שיחזרו להם מה שנתנו כיון דאיכא גם כן חבר העיר בעיר שפסקו אלא אותו חבר עיר מחלקה מיהו אין ביד אותו חבר עיר לחלקה כולה לעניי עירו אלא מחלקה לעניי שתי העיירות כפי מה שיראה לו ודו " ק וע " ל ובסימן רנ " ח במ " ש בס " ד בזה :
Yoreh De'ah.257.1.1 גבאי צדקה וכו' עד משום חשד ברייתא פ " ק דבתרא ( סוף דף ח' ) גבאי צדקה הכשרים וכו' גם זה שם ברייתא ( דף ט' ) אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם הגזברים וכן כתב הרמב " ם פ " ט ורבינו הוסיף וכתב גבאי צדקה הכשרים אולי היה בזמנו גבאים אלמים שלא נתמנו מדעת חבר עיר וכמו שהתרעם ע " ז מהרי " ו בתשובה סימן קע " ג דפשיטא דצריך לעשות חשבון והכי משמע מקרא דיליף לה התם דכתיב במלכים ב' י " ב ולא יחשבו את האנשים וגו' כי באמונה הם עושים אלמא דוקא בגזברים כשרים דמסתמא באמונה הם עושים אבל היכא דאיכא רינון שלא נהגו כשורה ובאמונה צריך חשבון : ומ " ש ומ " מ כדי שיהיו נקיים מהשם וכו' זה לא נמצא בפוסקים אולי למדו ממשה רבינו ע " ה שנתן חשבון בנדבת המשכן כי מי כמוהו נאמן ביתו ונתן חשבון כדי שיהא נקי מהשם ומישראל :
Yoreh De'ah.257.2.1 הצדקה היא כמו נדר וכו' ברייתא פ " ק דר " ה ( דף ו' ) מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמור זו מל " ת ועשית אזהרה לב " ד שיעשוך כאשר נדרת זה נדר לה' אלהיך לרבות דבר שבחובה נדבה כמשמעה אשר דברת אלו קדשי בדק הבית בפיך זו צדקה אמר מר מוצא שפתיך זו מצות עשה וכו' למה לי דהא מ " ע מובאת שמה נפקא ול " ת מלא תאחר לשלמו נפקא ואזהרה לב " ד שיעשוך מיקריב אותו נפקא מלמד שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ופריקו חד דאמר הרי עלי ולא אפרשה וחד דאפריש ולא אקריב וצריכא וכו' . בפיך זו צדקה אמר רבא וצדקה מיחייב עליה לאלתר מ " ט דהא קיימי עניים פשיטא מה " ד כיון דבעניינא דקרבנות כתיבא עד דעברו עליה ג' רגלים כקרבנות קמ " ל התם הוא דתלינהו רחמנא ברגלים אבל הכא לא דהא שכיחי עניים . וז " ש רבינו הצדקה היא כמו נדר לעבור עליה משום בל תאחר כלומר דאע " ג דפשטא דקרא בנדר ונדבה דקרבנות קאמר דאיכא בל תאחר בג' רגלים אפ " ה צדקה היא כמו נדר ועובר בבל תאחר בין באומר בלשון נדר הרי עלי בין בנדבה ה " ז לצדקה חייב ליתנו מיד פירוש דבאמר הרי עלי חייב להפרישו וליתנו מיד לעניים ובאמר סלע זו לצדקה דכבר הופרש חייב ליתנו מיד לעניים וכ " כ הרמב " ם רפ " ח דמ " ע :
Yoreh De'ah.257.3.1 ומ " ש בשם הרא " ש דוקא דמפריש צדקה סתם וכו' כ " כ רפ " ק דר " ה וטעמו דכי היכי דבנדר אדם מתנה תנאים שלא יהא נדר אלא ע " י תנאי כך וכך ה " ה צדקה . ומש " ה השיג רבינו על דברי הרמב " ם שיראה מדבריו שאין תנאי מועיל אלא כשאין עניים דלא נהירא דלמה לא יועיל תנאי בנדר דצדקה כמו בשאר נדרים והב " י כתב ליישב דאף הרמב " ם מודה דהכל לפי תנאו אפי' יש עניים אלא דאורחא דמילתא נקט שאין דרך להתנות שלא יתן אלא עד שימצא עני והוא דוחק אבל לפעד " נ דעת הרמב " ם דס " ל דלאו דלא תאחר משמעו דלא יועיל שום תנאי כדי לאחרו כי היכי דלא מהני תנאי בקרבנות לאחרן ג' רגלים לא בדבר שבנדר ונדבה ולא בדבר שבחובה הכי נמי בצדקה ולא דמי לשאר נדרים דלית בהו לאו הלכך יכול להתנות בתנאים כמו שיראה לו משא " כ בנדר דצדקה דכתיב לא תאחר דמקרא מלא דבר הכתוב שלא לאחרו הילכך לא מהני תנאי אא " כ ליכא עניים התם הוא דמהני תנאי שלא צריך להפריש עד שימצא עני ובעוד שלא ימצא עני הוא נושא ונותן ומרויח לעצמו :
Yoreh De'ah.257.4.1 ומ " ש רבינו ועוד מה צריך תנאי כשאין עניים וכו' פי' מה צריך תנאי באומר הרי עלי שלא להפריש כשאין עניים והלא אין עליו חיוב להפריש ליתן אלא משום דבכל שעה קיימי עניים כדקאמר רבא וצדקה מיחייב עליה לאלתר מ " ט דהא קיימי עניים אלמא דוקא היכא דקיימי עניים אבל אם אין עניים לא מחייב ואפי' להפריש אינו חייב והב " י כתב דטעמו דהרמב " ם דצריך להפריש באין עניים מדאוקימנא בגמרא תרי קראי חד לאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב וכ " כ הר " ן ז " ל עכ " ל ונראה דאיכא למדחי דדוקא בקרבנות כתב לן תרי קראי דעובר בבל תאחר בג' רגלים אפי' היכא דאמר ולא אפריש אבל בצדקה דלא מיחייב בבל תאחר אלא מטעם דקיימי עניים כל היכא דלא קיימי עניים ליכא בל תאחר ואינו חייב כלל להפריש וזו היא דעת רבינו : ומ " ש הרמב " ם וכן אם התנה בשעה שנדר לצדקה או התנדב שיהיו הגבאים רשאין לשנותה וכו' פירוש תנאי שמתנה שלא יתן אינו מועיל אא " כ כשאין עניים דאי איכא עניים עובר בבל תאחר מיד כדפרישית אבל שאר תנאים מועילין אפילו איכא עניים כגון משבא ליד גבאי דאסור לגבאי לשנותו ללוותו ולפרוש אחר תחתיו כדלקמן בסימן רנ " ט אי נמי כשמחליפין הפרוטות על דינרין אסור להחליפן לעצמן כדלעיל בסימן זה תנאים כאלו יכול להתנות שיהיו גבאין רשאין לשנותה ולצרף לעצמן בזהב כיון דליכא בל תאחר בקיום תנאים האלו ולענין הלכה נקטינן כהרא " ש ורבינו דאפילו איכא עניים יכול להתנות ליתנם על יד על יד כמו שיראה לו וכ " ש שאר תנאים שיהיו הגבאים רשאין לשנותן ולצרפן לעצמן בדינרים וכ " פ בש " ע ומיהו אם לא התנה אלא נדר בצדקה בסתם ולא קיימי עניים חייב להפריש מיד ויניח עד שימצא עני כהרמב " ם ולא כרבינו שהשיג על זה ומסקנת הר " ן בפ " ק דר " ה דאפי' עברו עליו ג' רגלים לא מיחייב אהדורי בתרייהו אלא ממתין עד שימצא עני . כתב ב " י ע " ש המרדכי פ " ק דבתרא דפסק ר " מ דהגבאי שאמר בעודו גבאי כך וכך הלויתי לכיס של צדקה נאמן בלא שבועה אך לא אחר שסלקוהו כיון דכך הוא דרך הגבאים שהם מלוים לתוך כיס של צדקה עד שיהא בכיס מעות ואדעתא דהכי מוקמינן להו וכו' עכ " ל . וכך פסק בש " ע ואיכא לתמוה דכיון דאדעתא דהכי מוקמינן להו א " כ אף לאחר שסלקוהו יהא נאמן בלא שבועה ואפשר דרצונו לומר דכיון דבשעה שסלקוהו לא אמר כלום שהלוה אלא לאחר שסלקוהו יום ויומים קאמר שהלוה כך וכך אינו נאמן דרגלים לדבר דמשקר כיון שלא אמר כלום בשעה שסלקוהו כשהיה הכיס של צדקה בידו אבל אם בשעה שכיס של צדקה בידו וסלקוהו אמר שהלוה כך וכך נאמן ובמרדכי ישן מוגה מגדול אחד כתוב בו ואף לאחר שסלקוהו ונוסחא זו נראה עיקר דלנוסחא הראשונה קשה דתחילה הוה ליה למימר דכיון דאדעתא דהכי מוקמינן ליה וכו' למיהב טעמא למה הוא נאמן בלא שבועה ואח " כ הו " ל לומר אך לא אחר שסילקוהו דהיאך כתב תחלה אך לא אחר שסלקוהו ואח " כ נותן טעם למה הוא נאמן היכא דלא סלקוהו שכתב ראשונה דמפריד באמצע הדבור ואפשר דאף לפי נוסחא זו הכי פי' דאף על פי דמקמי הכי לא אמר כלום שהלוה לכיס של צדקה אלא לאחר שסלקוהו אמר כך וכך הלויתי נאמן ומיהו דוקא בשאמר כך בשעה שסילקוהו אבל אם לא אמר כלום בשעה שסילקוהו אלא לאחר יום ויומים כשאין הכיס של צדקה בידו שוב אינו נאמן אלא דלשון אף לאחר שסילקוהו בסתם משמע דבכל ענין נאמן מדלא כתב לחלק בכך ולענין מעשה צ " ע מיהו בגבאי כשר ומפורסם בצדקתו יש להורות דנאמן בלא שבועה אף לאחר שסילקוהו ואין הכיס בידו נ " ל :
Yoreh De'ah.258.1.1 המתפיס ריש ( ד' ז' ) פשיטא ליה לתלמודא דאם אמר על אחר הרי זה כזה ה " ז צדקה וקמיבעיא ליה באומר על אחר וזו ולא אפשיטא ופסקו הפוסקים לחומרא :
Yoreh De'ah.258.2.1 כתב הרמב " ם הנודר צדקה וכו' כ' ב " י דלמדו מדתנן הכי בסוף מנחות ( ק " ו ) גבי הקדש הרי עלי זהב לא יפחות מדינר זהב כסף לא יפחות מדינר כסף פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יהא מביא עד שיאמר לו לכך נתכוונתי :
Yoreh De'ah.258.3.1 האומר תנו ק " ק זוז או סתם וכו' תוס' פרק הגוזל הביאו הרי " ף והרא " ש פרק חזקת הבתים וכתבה גם רבינו בח " מ סי' רנ " ג סל " ט גבי ש " מ וכאן כתב גבי בריא . וא " ת הלא בסוף סימן רנ " ו מחלק בין יחיד שפוסקים עליו ובין רבים וכאן כתב בסתם יתנו לעניי אותה העיר ומדלא חילק משמע דאפילו היו רבים שפסקו כך יתנו לאותה העיר ומשמע ודאי דאפי' אינן דרים באותה העיר דאי דרין בעיר פשיטא דלא יתנו אלא לעניי אותה העיר ואפשר דכאן איירי במי שאין לו קביעות דירה בשום עיר אלא פעמים בעיר זו ופעמים בעיר זו ולפיכך ינתנו לעניי אותה העיר שהיה בה בשעה שנדר ותדע דבח " מ כתב בש " מ שאמר תנו מאתים זוז לעניים יתנו באותה העיר שהוא רגיל בה ואם רגיל בשתים יתנו לכל אחת ואחת עד כאן לשונו אלמא דמיירי במי שאין לו קביעות דירה בעיר אחת אבל במרדכי פ " ק דבתרא פי' הך תוספתא דתני בה דינתנו לעניי אותה העיר כגון שהוא דר באותה העיר וקשה דהא ביחיד שאמר תנו נמי מיירי כדקתני האומר תנו וכו' דתני בלשון יחיד וביחיד אפילו אינו דר באותה העיר נמי נותן לעניי אותה העיר ולכן נראה עיקר דהא דמחלקינן בין יחיד לרבים אינו אלא כשפוסקין צדקה עם בני העיר דמסתמא ע " ד בני העיר פוסקין צדקה ולפיכך אם הוא יחיד מעיר אחרת נותן לעניי אותה העיר ואם הם רבים מביאין עמהם ומפרנסין בם עניי עירם וכדאיתא להדיא בפ' בני העיר ( מגילה דף כ " ז ) אבל תוספתא זו מיירי שפוסק צדקה בלבדו ולפיכך אפילו אם הוא יחיד לא ינתן אלא לעניי אותה העיר שהוא רגיל בה והא דכתב רבי' בסתם ינתנו לעניי אותה העיר שרגיל בה וחוזר אמ " ש קודם זה ינתנו לב " ה שהוא רגיל בה ועליו קאמר נמי יתנו לעניי אותה העיר שרגיל בה וכדכתב להדיא בח " מ :
Yoreh De'ah.258.4.1 אמירת אדם לגבוה כמסירתו להדיוט משנה פ " ק דקדושין ( סוף דף כ " ח )
Yoreh De'ah.258.5.1 ומ " ש וה " מ בלא שאלה וכו' פשוט הוא בכמה מקומות דאפילו הקדש יש לו שאלה כדתנן נשאלין על ההקדשות כ " ש נדר דצדקה דלא חמיר משאר נדרים דנשאלים עליהם :
Yoreh De'ah.258.6.1 ומ " ש ומיהו אם הוא מקדיש או נודר וכו' כ " כ התוספות בפרק שור שנגח ד' וה' ( סוף בבא קמא דף ל " ו ):
Yoreh De'ah.258.7.1 ומ " ש ואפילו האומר חוב יש לי וכו' שם בתוספות באותו דבור בשם ר " ח דזכה בו הגבאי במעמד שלשתן ומש " ה אסור לשנותו כאילו כבר בא ליד הגבאי דמעמד שלשתן חשבינן ליה כאלו כבר בא לידו ונ " ל דהטעם דכיון דאין אחד מהם יכול לחזור בו דדברים הללו לא ניתנו לחזרה כדאיתא ספ " ק דגיטין אם כן בצדקה נמי לא יוכל לישאל עליו והו " ל כאילו כבר יצא מתחת ידו והרא " ש שם בב " ק כתב דגם פר " ח סליק אליבא דהלכתא :
Yoreh De'ah.259.1.1 האומר סלע זו לצדקה וכו' ספ " ק דערכין ( דף ו' ) אסיקנא משמיה דרב האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה בין לעצמו בין לאחר בין אמר עלי בין אמר הרי זו ת " ר האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה משבאת ליד גבאי אסור לשנותה איני והא ר' ינאי יזיף ופרע שאני רבי ינאי דניחא להו לעניים דכמה דמשהי מעשי ומייתי להו והרי " ף והרא " ש בפ " ק דבתרא הביאו הך דערכין ולא הביאו קושיא ופירוקא דרבי ינאי וכתב הרא " ש דלר " ת דבני העיר יכולין לשנות קופה ותמחוי לכל מה שירצו אפי' לצרכי ציבור וכמ " ש בסימן רנ " ו נ " ל דוקא ציבור יכול לשנות אבל גבאי לא והטעם נראה לפע " ד דיחיד אפי' הוא גבאי איכא לחוש שמא ירד מנכסיו ודוקא לשנותה לצרכו ללוותו ולפרוע אחר תחתיו אסור אבל לשנותו לצורך מצוה אחרת אפי' לא יפרעו אחר תחתיו שרי ונתבארו דברי רבינו שהם ע " פ דברי הרא " ש וכתב נ " י פרק קמא דבתרא ע " פ הירושלמי ותוספתא דלאו דוקא בני העיר אלא אפי' פרנסים הממונים על הצבור משנים כרצונם והקשה ב " י למה לא כתב רבינו דלאחר נמי שרי להלוותו עד שלא באת ליד הגבאי גם על הרמב " ם קשה שהשמיטו ונדחק ליישב דברי הרמב " ם אבל אדברי רבינו לא כתב שום יישוב והניחו בתימה ולפעד " נ דכיון דבגמרא קאמר סבור מיניה לעצמו אין לאחר לא א " ר אמי א " ר יוחנן בין לעצמו בין לאחר אלמא דטעות הוא לחלק בין לעצמו בין לאחר ולפיכך כתבו בסתם עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותו וכולי דמשמע בין הוא בין אחר אבל הך דהרי עלי והרי זו הוצרכו לפרש משום דקאמר התם א " ר זעירא לא שנו אלא דאמר עלי אבל אמר הרי זו בעינא בעי למיתבה מתקיף לה רבא אדרבה איפכא מסתברא אמר זו משתמש בה כי היכי דליחייב באחריותה אבל אמר הרי עלי לא אלא לא שנא ומותר השתא כיון דאיכא מ " ד בגמ' לחלק בין הרי עלי להרי זו לפיכך כתב הרמב " ם ורבינו בפירוש דלא שנא מותר וכדמסיק רבא : וכתב א " א הרא " ש שצדקות שנתנדבו וכו' בתשובה כלל י " ג סימן י " ד ורצונו לומר דאפי' לשנותן לצורך בית המדרש ושלא יפרעו נמי שרי ומש " ה מת " ת לצורך בית הכנסת אסור דמקדושה חמורה אסור לשנותן לקלה ממנה אבל אם דעתן לשנותן ולחזור לפרוע אפי' מחמורה לקלה שרי דלא חיישינן לציבור שירדו מנכסיהן דאין ציבור עני ופשוט הוא ומיהו גבי נר ומנורה שהתנדבו לבית הכנסת אפי' נשתמשו בה מותר לשנותה לדבר מצוה אפי' למצוה דפחותא מינה דדוקא גבי תשמיש קדושה אמרינן מעלין בקודש ואין מורידין אבל לא לגבי תשמישי מצוה כ " כ המרדכי פ " ק דבתרא ע " ש מוהר " ם וקרי לנר ומנורה תשמישי מצוה משום דלא ניתנו בב " ה אלא כדי להאיר למתפללים מתוך סידור התפלות והמחזורים ואין זה אלא תשמישי מצוה לאדם עצמו וכיוצא בזה כתב מהרא " י בכתביו דהפחים שעל ס " ת אינן תשמיש קדושה כיון שלא נעשו אלא לסימנים בעלמא לצורך בני אדם שלא יטעו להוציא ספר תורה שלא הוזמנה לקריאה לחובת היום וה " נ כדי שלא יטעו בתפלה כשאין מאור בב " ה ודע דמ " ש בכל ספרי רבינו אבל יכולין לשנותו מהדבר שנדר אותם לצרכו לצורך מצוה אחרת וכו' תיבת לצרכו הוא ט " ס :
Yoreh De'ah.259.2.1 כתב הרמב " ם רצה הגבאי לצרף וכו' ברייתא פרק קמא דבתרא ( סוף דף ח' ) ולאחרים דוקא שרי ולא לעצמן מפני החשד וכדכתב רבינו להדיא ריש סימן רנ " ז גם הרמב " ם כתב כך בפי' בפ " ח וקיצר רבינו בזה לפי שלא נתכוין להביא דברי הרמב " ם אלא משום סוף דבריו שכתב היה לעניים הנאה בצירוף המעות ביד גבאי וכו' דאלמא דאפי' לעצמן שרי לצרף אם היה לעניים הנאה בצירוף המעות ביד גבאי ותימה מניין להרמב " ם דין זה דילמא לעולם אסור לצרף מפני החשד ותו קשה דהיאך יתקשר סוף דבריו שאמר הרי הגבאי מותר ללוותם וכו' דמה עניין הלוואה לצירוף אבל ברמב " ם כתוב היה לעניים הנאה בעיכוב המעות וכו' ולא מיירי בצירוף כלל ומלתא חדתא קאמר דשרי לגבאי ללוותם ולפורעם וכדעביד ר' ינאי ולבי אומר לי דט " ס הוא במ " ש בספרי רבינו בצירוף וצ " ל בעיכוב במקום בצירוף גם בתחלת דברי רמב " ם השמיט הסופר מצרפין לאחרים אבל לא לעצמו ואיכא למידק אמאי כתב רבינו דין זה ע " ש הרמב " ם הלא תלמיד ערוך הוא בעובדא דר' ינאי וכדמוקי לה תלמודא שאני ר' ינאי דניחא להו לעניים וכו' ויש ליישב דכיון דהרי " ף לא הביאו פ " ק דבתרא משמע דס " ל דהאידנא לית לן למיעבד הכי דדילמא דוקא בדר' ינאי הוה להו הנאה וניחא לעניים אבל לא בשאר גבאים ומדברי הרמב " ם מבואר דלא ס " ל לחלק בהא ולכך כתבו על שמו :
Yoreh De'ah.259.3.1 ומ " ש שהצדקה אינה כהקדש שאסור ליהנות בו שם בגמרא מוקמינן לברייתא דה " ק צדקה היא בבל תאחר כנדר ואינה כהקדש דאילו הקדש אסור לאישתמושי ביה ואילו צדקה שרי לאישתמושי ביה :
Yoreh De'ah.259.4.1 יחיד שהתנדב נר או מנורה וכו' שם ברייתא וכדמוקמינא לה בגמרא דעובד כוכבים מפעי פעי למה שניתם מה שנתתי אבל ישראל דלא פעי שפיר דמי וכתב הרא " ש בתשובה כלל י " ג סימן י " ד דאפי' הוה ישראל דלא ציית ופעי שרי דליכא חלול השם משא " כ דעובד כוכבים דפעי ואיכא חילול השם ומביאו ב " י וא " ת כאן משמע דמקבלין מעובד כוכבים נדבה לב " ה ולעיל בסימן רנ " ד כתב דאין מקבלין צדקה אלא משום שלום מלכות ונותנים בסתר לעניי עובדי כוכבים כבר תירצו התוס' פ " ק דבתרא דנדבה כמו נר ומנורה לב " ה שרי לקבל מעובד כוכבים דהו " ל כמו קרבן ואמרינן איש איש לרבות שהעובד כוכבים נודרים נדרים ונדבות כישראל בהג " ה אשיר " י לשם כתב הטעם ע " ש הר " ר אברהם דלפי שהצדקה מכפרת ע " כ אין מקבלין דכתיב ביבוש קצירה תשברנה אבל נדרים ונדבות אין באין לכפר עכ " ל :
Yoreh De'ah.259.5.1 כתב הרמב " ם עובד כוכבים שהתנדב וכו' בפ " ק דערכין ( סוף דף ה' ) תני חדא עובד כוכבי' שהתנדב נדבה לבדק הבית מקבלין הימנו ותניא אידך אין מקבלין א " ר אילא א " ר יוחנן לא קשיא הא בתחילה הא בסוף פירש " י בתחילת הבנין אין מקבלין דשמא לרפיון ידים מתכוונין כדי שיסמכו גם עליהם וישמעו לעצתם והם יאחרו הבנין ושלא לבנותה לבסוף לחזק את בדקיו אין לומר רפיון ידים ומקבלין עכ " ל אבל הרמב " ם מפרש שמ " ש הא בתחילה הא בסוף היינו לומר הא לכתחילה אין מקבלין הא בדיעבד מקבלין ובונין בו כלומר ואין חייבין להוציאו לחולין כדרך שעושין בצדקה של עובדי כוכבי' כשמקבלין משום שלום מלכות דנותנין אותן בסתר לעניי נכרים אבל הכא לא צריך לכך אלא מקבלין לבנות בו המקדש כיון שכבר קבלוהו משום דרכי שלום ושרי לקובעו בבנין בסוף :
Yoreh De'ah.259.6.1 ומ " ש אבל לבהכ " נ מקבלין וכו' שם ( דף ו' ) עובד כוכבים שהתנדב קורה ושם כתוב עליה בודקין אותו אם אומר בדעת ישראל הפרשתיה יגוד וישתמש במותר ( פירש " י יגוד יחתוך מקום השם ויגנז החתיכה וישתמש במותר ויגנזו בב " ה ) ואם לאו טעונה גניזה חיישינן שמא בלבו לשמים ( פי' רש " י להקדש ובזמן הזה אין לו תקנה ) ואסיקנא דה " ה דאע " ג דאין שם כתוב עליה נמי בעי גניזה דכיון דלא אמר בדעת ישראל הפרשתיה חיישינן שמא בלבו לשמים והא קמ " ל דאע " ג דשם כתוב עליה יגוד וישתמש במותר דשם שלא במקומו לאו קדוש וגבי תרומה כשהפריש עובד כוכבים מכריו נמי אמרינן אם לא אמר בדעת ישראל הפרישה צריך גניזה חיישינן שמא בלבו לשמים פירוש לשם הקדש וכן הוא ברמב " ם פ " ח מה' מ " ע שמא לבו לשמים ורבינו היה גורס שמא בלבו לעבודת כוכבים והא דתני לעיל בנר או מנורה שהתנדב עובד כוכבים דמקבלין ממנו צ " ל דהיינו שיאמר בדעת ישראל הפרשתי ופשוט הוא וזה לשון רש " י גבי תרומה בדעת ישראל הפרשתי שלמקום שתרומה ישראל הולכת תלך זו לשון אחר שישראל אמר לי להפרישה וראשון שמעתי עכ " ל ודכוותה במתנדב לב " ה : כתב מהרש " ל בתשובה סימן ט " ז בנותן ס " ת סתם בהיכל והיו עליה מעילים של הקדש משל צבור דשוב אין ברשות הנותן ליקחנה מן ההיכל לעצמו ולמכרה אפי' טעין טענת ברי שלא הקדישה לאו כל כמיניה לאפקועה מחזקת הקדש אא " כ התנה ברבים או בפני עדים בשעה שנותן להיכל שאינו נותן לחלוטין אלא כשרוצה הוא או יורשיו יחזרו ויטלוה לעצמן והביא תשובת מהרי " ק בסוף שורש קס " א שכתב כן ומהר " ם איסרלש בהגהות ש " ע כתב וז " ל מקום שנוהגים שאדם משים איזה דבר בב " ה כגון ס " ת או כלי כסף וכדומה וכשירצה חוזר ולוקחו וכשיורד מנכסיו מוכרו לאחרים הולכים אחר המנהג דכל המקדיש אדעתא דמנהג הוא מקדיש ולב ב " ד מתנה ע " ז ובלבד שיהא מנהג קבוע עכ " ל והכי משמע נמי מדברי מהרי " ק ומהרש " ל דבמנהג קבוע הולכין אחר המנהג ונראה דלפי מנהג אותן מקומות גם ב " ח גובה חובו מס " ת שבהיכל דכיון דבידו למכרה בשעת דחקו אף ב " ת יכול לגבות ממנה ועיין במ " ש בח " מ סימן צ " ז סעיף מ' וסעיף מ " ה בס " ד :
Yoreh De'ah.260.1.1 מצות עשה וכו' פ " ק דקידושין ( דף כ " ט ) ת " ר האב חייב בבנו למולו מנלן דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו והיכא דלא מהליה אבוה מיחייבי ב " ד למימהליה דכתיב המול לכם כל זכר והיכא דלא מהלוהו ב " ד מיחייב איהו למימהל נפשיה דכתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה איהי מנלן דלא מיחייבה דכתיב כאשר צוה אותו אלהים אותו ולא אותה ומ " ש שיש בה צד כרת כלומר גדולה היא על האדם מ " ע זו למול את בנו משאר מ " ע שזו יש בה צד כרת על הבן עצמו משא " כ שאר מ " ע דלית בהו אפילו צד כרת ואע " ג דמ " ע דקרבן פסח אית ביה כרת מזה לא קמיירי דלא קאמר אלא במ " ע שנוהגים בזמן הזה :
Yoreh De'ah.260.2.1 ומ " ש ובזכותה נכרת לו ברית על נתינת הארץ כתב ב " י וז " ל נראה דהיינו מדכתיב ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי עכ " ל ושגגה היא פלטתו הקולמוס במהירות דפסוק זה כתוב בברית בין הבתרים וצ " ל במקומו פסוק שכתוב בפרשת מילה והקימותי את בריתי וגו' ונתתי לך ולזרעך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען וגו' והכי איתא בב " ר פרשה מ " ו ע " פ זה אם מקיימין בניך את המילה הן נכנסין לארץ ואם לאו אין נכנסין לארץ . ויש לתת לב לאיזה צורך האריך רבינו בדרוש זה כנראה שהיו מתרשלין בזמנו במצוה זו וזה לא שמענו מאבותינו ומזקנינו כי הלא אין הדור שהיה שרוי רבינו בתוכו כל כך רחוק מדורינו זה ואילו היה דבר זה בדורו היה נשמע גם לנו אבל נראה בקושטא שגם בדורו היו רבים נכשלים בעון זה כמו שנמצא בדורינו שאין נזהרין בקיום מצות מילה כמאמרה והוא כי עיקר המצוה להיות עליו אות ברית קודש מאותיות שמו הקדוש יתברך לשמור את כל גופו מכל טומאת עריות והנה הרבה נכשלו בעון זה לטמאות אות ברית קודש בעריות ובייחוד בבנות כותים ומולידין בני' לעכו " ם וגם רבי' באים אל נשים פנויות בנדתן ונעשה להם כהיתר כיון שהיא ישראלית פנויה וע " כ האריך רבינו בדרוש המילה כמה גדולה היא אם מקיים אותה כמאמרה שלא יהא פוגם אותה כי מלבד שיש בה צד כרת ונכרתו עליה י " ג בריתות ולא נקרא אברהם שלם עד שנימול עוד דבר גדול מזה שכריתת ברית על נתינת הארץ אינה אלא אם בניך מקיימין את המילה ואם לאו אין נכנסין לארץ א " כ נשמע שעון זה והוא כשפוגם אות ברית קודש דאינו מקיים מצות מילה להיות דבוק עם קדושת שמו ית' אלא נדבק אל החיצונים דבר זה הוא מחזיק גלותינו שאין נכנסין לארץ ועוד דבר גדול מזה שמצלת אותנו מדינה של גיהנם וכשישראל בא על הכותית נמשכה ערלתו ודומה כמי שאינו נימול נופל בגיהנם כדאיתא פ' שני דעירובין ( דף י " ט ) ומביאו ב " י עוד גדול מזה שע " י שמפר ברית לפגום אות ברית קודש ונמשכה ערלתו אע " פ שיש בידו תורה ומע " ט אין לו חלק לעוה " ב . צא ולמד ממשה רבינו וכו' והוא דסגולת מצוה זו כשמקיימין אותה בזמנה גורם שיהא נדבק בקדושת שמו ית' שלא תהא נפגמה ונטמאה בשם ביאה בעבירה וז " ש רבינו ע " כ צריך ליזהר בה מאד לקיימה בזמנה ושלא יהא פוגם קדושתה בשום ביאת איסור והוצאת זרע לבטלה כנ " ל דעת רבינו זה :
Yoreh De'ah.261.1.1 האב חייב למול את בנו וכו' עד חייב כרת בפ " ק דקידושין הבאתיו בתחילת סימן שלפני זה :
Yoreh De'ah.261.2.1 כתב הרמב " ם אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו וכו' פשוט הוא מדתניא האב חייב בבנו למולו וכיון דעליה דאב המצוה רמיא אין כח לאחר לחטוף המצוה מידו ואם עבר חייב ליתן לזה עשרה זהובים כמו שכתב רבינו בח " מ סימן שפ " ב ולמדו מדין שחיטה כדלעיל בסימן כ " ח :
Yoreh De'ah.261.3.1 ומ " ש אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד תימה דלאחר שימות מאי כרת שייך ביה והלא כרת הוא מחמשים עד ס' כדאיתא בסוף מ " ק ( דף כ " ח ) ותירץ ב " י דאע " ג דאינו חייב כרת למות קודם ס' שנה אפ " ה כשיגיע עתו למות מת בכרת דיומי כדאיתא התם דרב יוסף כי היה בר שיתין עבד יומא טבא לרבנן אמר נפקא לי מכרת א " ל אביי נהי דנפק ליה מר מכרת דשני מכרת דיומי מי נפק מר ופי' רש " י כרת דיומי שמא ימות מיתה חטופה אף זה שלא מל ימות בהכרת דיומי במיתה חטופה ולפ " ז התיישב מה שקשה לרבי' ואמר ואיני יודע למה אינו באיסור כרת בכל יום שיעבור עכ " ל וכיוצא בזה כתב הראב " ד דהלא ודאי גם הרמב " ם מודה דעומד באיסור שיש עליו עונש כרת מיהו אינו חייב כרת למות קודם ששים אלא ימות בהכרת דיומי כדפרישית ומה שכתב הראב " ד וכי משום התראת ספק פוטרין אותו מן השמים נראה דהכי קאמר דאע " ג דקיימא לן כל חייבי כריתות שלקו נפטרין מכריתתן וא " כ זה שלא מל עצמו לאו בר מלקות הוא דכל ימיו מצי למימר אמול לאחר זמן וכיון דהתראת ספק הוא ואינו בר מלקות גם כן אין בו כרת הא ליתא דלאו מפני שהוא ספק פוטרין אותו מן השמים וב " י האריך ע " ש :
Yoreh De'ah.262.1.1 זמן המילה ביום שמונה ללידתו כלומר אבל מקמי הכי לאו זמנה ולאו מצוה היא כדמוכח בפר " א דמילה במתניתין מי שהיו לו שני תינוקות ובסוגיא לשם ( דף קל " ז ):
Yoreh De'ah.262.2.1 וביום ולא בלילה משנה פרק שני דמגילה ( דף כ' ) ופר " א דמילה ( דף קל " ב ) דכתיב וביום השמיני ימול . ומ " ש ומשעלה עמוד השחר וכו' וקשה דבפ " ב דמגילה שנינו לא מולין עד שתנץ החמה ואם עשה משעלה עמוד השחר כשר אלמא דלכתחילה אין למול משעלה עמוד השחר ונראה דכך הוא הצעת דברי רבינו זמן המילה ביום ח' ללידתו וסתם יום אינו אלא משתנץ החמה דכך הוא זמנה של מילה לכתחילה אח " כ אמר וביום ולא בלילה דבלילה שלפניה מיפסלא מילה אף משעלה עמוד השחר הוא נמי תחלת זמנה דלא מיפסלא וכל היום נמי כשר לכך אלא שזריזין מקדימין למצוה מיד בבוקר דהיינו משתנץ החמה וזהו שלא כתב שזריזין מקדימין למצוה מיד בעלות השחר אלא בבוקר שהוא לאחר עמוד השחר משתנץ החמה וכמ " ש בתחילה זמן המילה ביום שמנה דהיינו בבוקר שנקרא יום בלשון בני אדם כשתנץ החמה ונראה דלפי שהמילה פסולה בלילה שלפניה לכך כתב בהגהת מיימוני דאם מל בלילה בין קטן בין גר צריך להטיף ממנו דם ברית ביום אבל הרא " ש ע " ש הר " ר שמשון בפר " א דמילה תפש לדבר פשוט דקטן שנמול בתוך ח' דא " צ הטפה מדקאמר התם ( דף קל " ז ) דהיכא דקדם ומל של שבת בע " ש דלא ניתנה שבת לדחות ואי הוה צריך הטפה היה ניתן שבת לדחות להטיף ממנו דם ברית כיון דהמילה פסולה אלא בע " כ דאין המילה פסולה תוך ח' וא " צ הטפה א " כ ה " ה בלילה שלפניה נמי א " צ הטפה וכ " כ ב " י וכ " כ מהר " ש לורי' . ומדברי הרב בהגהת ש " ע מבואר דמקיים דברי שניהם דבמל בלילה שלפניה צריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית ואפילו בשבת כיון דמילה פסולה היא וכמחתך בשר בעלמא היה וכמ " ש בהגהת מיימוני אבל מלו תוך ח' וביום יצא וא " צ הטפה וכמ " ש הרא " ש בשם הר " ש ולענין הלכה נראה לפע " ד דתפסינן לחומרא דבין במל בלילה שלפניה ובין תוך ח' וביום צריך להטיף ממנו דם ברית בחול ולא בשבת ובלא ברכות דספק ברכות להקל :
Yoreh De'ah.262.3.1 חולה וכו' מימרא דשמואל פר " א דמילה ( דף קל " ז ) וריש פ' הערל ( יבמות דף ע " א ) ומ " ש וגם אז אין מלין אותו אלא ביום פלוגתא דתנאי בפ' הערל ( יבמות דף ע " ב ) ופסק כת " ק וכן פסקו הרי " ף והרא " ש פר " א דמילה והרמב " ם בפ " א דמילה כתב נ " י ר " פ הערל דדוקא כאב מועט דעיניה אבל כאב גדול בעיניה ממתינן לו ז' ימים שלימים מע " ל לאחר שנתרפא דשורייקי דעינא בלבא תלוי וחמיר מחלצתו חמה ומביאו ב " י וכן פסק בש " ע :
Yoreh De'ah.262.4.1 ומ " ש וכן כל מילה שלא בזמנה וכו' ג " ז בפ' הערל שם :
Yoreh De'ah.262.5.1 אנדרוגינוס וכו' פלוגתא דתנאי ואמוראי פר " א דמילה ורוב הפוסקים תופסים לחומרא דנימולים לח' ואין מחללין עליו את השבת וכאן כתב רבי' דנימולין לח' ובסימן רס " ו כתב דאין נימולין בשבת אלא דבאנדרוגינוס עדיין מחלוקת דלרב אלפס ור " י זכר גמור הוא ודוחין שבת ע " ש :
Yoreh De'ah.262.6.1 נולד בין השמשות וכו' משנה פר " א דמילה ( דף קל " ב ):
Yoreh De'ah.262.7.1 ומ " ש אבל אם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור מבע " י או ששמעו אותו בוכה וכו' עובדא דאתא לקמיה דרבא בפ' יוצא דופן ( מ " ב ) וכתבוהו הרי " ף והרא " ש בפרק ר " א דמילה והרב בהגהת ש " ע כתב דהאשה נאמנת לומרי שיודעת שהיה בוכה בבטנה ולא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור ואין מונין לו אלא מיום הלידה ודין זה כתבו ראבי " ה והביאו מהרי " ו בסוף סימן כ " ה מתשובותיו וכבר הבאתיו לעיל סוף סי' קצ " ד בדין טומאת יולדת ע " ש :
Yoreh De'ah.263.1.1 שנמצא ירוק וכולי ה " מ בברייתא פר " א דמילה ( דף קל " ד ) ומשמע מדברי הרמב " ם בפ " א דאפי' לא נמצא ירוק או אדום אלא ביום השמיני ובו ביום חזר מראיו כמראה הקטנים הבריאים מלין אותו מפני שזה חולי הוא וכשעבר החולי מלין אותו מיד כמו שנתבאר בסימן הקודם :
Yoreh De'ah.263.2.1 אשה שמלה את בנה וכו' ברייתא בס " פ הבע " י ( יבמות ד' ס " ד ) פליגי בה רשב " ג ורבי והלכה כרבי דבתרתי זימני הוי חזקה בספק נפשות :
Yoreh De'ah.263.3.1 ומ " ש ל " ש היו מבעל אחד או משנים כן כתב הרמב " ם בספ " א דהל' מילה ונראה דדייק הכי מדתניא אשה שמלה את בנה וכו' ולא תנא איש שמל את בנו ראשון ומת וכו' אלמא דבאשה תליא הא מילתא דאמרינן בס " פ הבע " י גבי מילה איכא משפחה דרפו דמא ואיכא משפחה דקמיט דמא דדוקא באשה דהדם בא מן האשה כדת " ר סוף המפלת ( נדה ד' ל " א ) אשה מזרעת אודם שממנו עור ובשר ודם ושערות וכו' הילכך ל " ש היו מבעל אחד או משנים אבל באיש אחד שמתו שני בניו מאשה אחת ואח " כ נולד לו בן מאשה אחרת יכול למולו וכן עשה האגודה מעשה וחיה כמ " ש בפר " א דמילה ודלא כמ " ש ב " י בשם ה " ר מנוח דה " ה באיש וכך פסק בש " ע דליתא גם הרב בהגהות ש " ע כתב דיש חולקין וס " ל דלא שייך אלא באשה ולא באיש ואע " ג דמסיק ונראה דספק נפשות להקל לפע " ד ליכא הכא ספק אלא ודאי דאין לחוש כדמוכח בתלמודא ובדברי הרמב " ם ורבינו דתלו באשה ולא באיש נ " ל ובגמרא ס " פ הבע " י איתא דמעשה בד' אחיות בצפורי שמלה ראשונה ומת שנייה ומת וכו' דחששו ולא מלו דאחיות מחזיקות ופי' רש " י דכי היכי דאשה בעצמה מחזקת ה " כ היא מוחזקת באחיותיה ולא תמול את בנה וכ " כ הרא " ש לשם מיהו הרי " ף והרמב " ם לא כתבוה אלא ס " ל דלא חששו חכמים למה שאירע פעם אחת בציפורי דלא חיישינן למיעוטא דלא שכיח ומיהו כאן ודאי נראה לומר ספק נפשות להקל ולא תמול שלישית וכך פסק בש " ע :
Yoreh De'ah.263.4.1 נולד כשהוא מהול וכו' בפר " א דמילה ( דף קל " ה ) אפליגו בה תנאי ואמוראי ומסקנת הרא " ש והעולם נהגו להטיף ממנו דם ברית :
Yoreh De'ah.263.5.1 ומ " ש בשם רב האי כתבוהו גם הרי " ף והרא " ש שם :
Yoreh De'ah.263.6.1 ומ " ש ואין מברכין וכו' פי' היכא דאין ספק דאין שם ערלה כבושה אלא דנולד מהול ודאי פשיטא דאין לברך דכיון דמספקא לן אי צריך הטפה וכשא " צ הטפה הויא ברכה לבטלה ספק ברכות להקל אבל היכא דנראית לו שהוא ערלה כבושה צריך לברך דהא אם היה ודאי ערלה כבושה היה דוחה שבת א " כ עכשיו דאינו ודאי אלא נראית לו וקרוב לודאי שהוא ערלה כבושה אע " ג דאינו דוחה שבת מ " מ צריך לברך על הטפת דם ברית ודו " ק ועיין ברמב " ם פ " ג דמילה לשם הביא במגדול עוז תשובת הרמב " ם לחכמי לוני " ל טעם לפסקו שפסק דאין לברך אקטן שנולד מהול וה " נ אבל בגר ועבד שנימולו מקודם ואח " כ מטיפין מהם דם ברית כשנכנסו ליהדות צריכין ברכה ע " ל סימן רס " ה וסימן רס " ז :
Yoreh De'ah.263.7.1 כתב גאון ינוקא דמית כו' מיהו בהגהת מיי' פר " א דמיל' והגהות מרדכי פר " א דמילה כתבו דבי " ט אפי' הוא שני של גליות אע " ג דמחתך בבשר בעלמא אפ " ה כיון דאין מצוה לקברו אין קוברים נפלים בי " ט א " כ אסור לטלטלו ואסור נמי למימהלי' וכך מבואר בא " ח דסי' תקכ " ו ע " ש :
Yoreh De'ah.264.1.1 הכל כשרים למול וכו' בפ " ב דע " ז ( סוף ד' כ " ו ) קאמר דר " מ וחכמים ור' יהודה ור' יוסי כולהו ס " ל דמילה בנכרי כשרה אלא דלר " מ כיון דחשודים על ש " ד אפי' אחרים עומדים ע " ג לא ימול זימנין דמצלי ועביד ליה כרות שפכה ולחכמים שרי באחרים עומדים ע " ג ומודה ר " מ ברופא מומחה דשרי דלא מרע נפשיה לשווייה כרות שפכה ומשמע דשרי אפי' בינו לבינו וכן כי אתא רב דימי א " ר יוחנן אם היה מומחה לרבים מותר אבל בברייתא תניא ר' יהודה הנשיא אומר מנין למילה בנכרי שהיא פסולה ת " ל ואתה את בריתי תשמור א " ר חסדא מ " ט דר " י הנשיא דכתיב ועשה פסח לה' המול וגו' ודריש ביה מילה לשמה הילכך כותי לא ימול מפני שמל לשם הר גריזים א " כ מל שלא לשמה אבל נכרי לא מהיל אלא אדעתא דישראל שאומר לו מהול והיינו לשמה כן פי' רש " י אבל התוס' פי' דנכרי סתמא קא עביד וגבי מילה דסתמא לשמה קאי כל זמן שאינו עושה לשם הר גריזים א " כ בנכרי סתמא קעביד כשרה ותו איתא התם איתמר מניין למילה בנכרי שהיא פסולה דרו בר פפא משמיה דרב אמר ואתה את בריתי תשמור וזרעך אחריך ולא נכרי ור' יוחנן אמר המול ימול קרי ביה המל ימול מי שהוא מל ימול אחרים מאי בינייהו ואסיקנא דליכא למימר איכא בינייהו ערבי מהול וגבנוני מהול דלכ " ע אע " ג דמהילי כמאן דלא מהילי דמי וישראל שמתו אחיו מחמת מילה נמי ליכא בינייהו דלכ " ע אע " ג דלא מהילי כמאן דמהילי דמי אלא איכא בינייהו אשה למ " ד ואתה את בריתי תשמור ליכא דאשה לאו בת מילה היא ולמ " ד המל ימול איכא דאשה כמאן דמהילא דמי ופרכינן מדכתיב ותקח צפורה צור ומשני קרי ביה ותקיח ותכירת דאמרה לאיניש אחרינא ועביד ואיבעית אימא אתא איהי ואתחלא ואתא משה ואגמרא וכתבו התוס' יש לפסוק כרב ואין אשה כשרה למול דאע " ג דרב ור " י הלכה כר' יוחנן בהא הלכה כרב דברייתא דר " י הנשיא קיימא כוותיה אבל בה " ג פסק דאשה כשירה למול ולרב דאמר אינה כשירה למול צריך לפרש הא דפ " ק דקידושין דמצריך אותו ולא אותה למדרש שאינה חייבת למול בנה היינו לבקש למוהלו עכ " ל והרי " ף והרא " ש ס " פ ר " א דמילה פסקו כר' יוחנן דאשה כשירה למול במקום שאין שם איש וכ " כ הרמב " ם רפ " ב דה' מילה וכ " כ רבינו אבל סמ " ק בסימן קנ " ז כתב ואשה ונכרי אין מלין עכ " ל נראה מדבריו דחושש לחומרא כמ " ש התוס' יש לפסוק כרב וכר' יהודה הנשיא דאשה ונכרי שוין מדילפינן מואתה את בריתי תשמור והילכך אפי' במקום שאין שם איש אין נכרי ואשה כשרים למול אע " ג דידעי למימהל אלא מניחין עד שיבא איש דידע לממהל ועבד דינו כאשה ולפעד " נ דיש לנהוג כדבריו שהרי בהגהת מרדכי דפר " א דמילה הביא דברי הפוסקים בדין זה ולבסוף כתב ובסמ " ק דאשה אינה מלה אלמא דכך מסקנתו גם הכל בו הביא דבריו לפסק הלכה ומ " ש ב " י ואפשר דלכתחילה קאמר ליתא אלא אפי' דיעבד במקום שאין איש מי קאמר דאשה אינה מלה : ומ " ש רבינו דקטן נמי כשר דיעבד פשוט הוא דאפי' לרב כשר דקטן בר מילה הוא וכ " כ הרמב " ם ומיהו בעינן דוקא דיודע לאמן ידיו דלא גרע משחיטה :
Yoreh De'ah.264.2.1 ומ " ש אבל נכרי לא ימול כלל וכתב הרמב " ם ואם מל א " צ לחזור ולמול פעם שנייה כבר נתבאר דבין לרב ובין לר' יוחנן מילה בנכרי היא פסולה והיינו לומר שאפי' במקום שאין שם לא איש ולא מי שכשר למול דיעבד אפ " ה אין מניחין לנכרי למול אלא ממתינין עד שיבא מי שכשר למול מיהו אם מל א " צ לחזור ולמול דאפילו לרבי יהודה הנשיא דמילה לשמה בעינן אפ " ה נכרי היינו לשמה וא " צ למול פעם שנייה ואע " ג דאפי' לר " מ דמחמיר בנכרי מודה דברופא מומחה שרי לא קי " ל הכי אלא כרב ור' יוחנן דהכריעו כר' יהודה הנשיא דמילה בנכרי פסולה אלא דלר " י אשה כשרה ולרב אשה נמי פסולה ואע " ג דכי אתא רב דימי א " ר יוחנן אם היה מומחה לרבים מותר אליבא דר " מ קאמר הכי אבל איהו ס " ל כרב דהלכה כר " י הנשיא וכדפרישית :
Yoreh De'ah.264.3.1 ומ " ש ובספר המצות כתב וכו' כלומר מדכתב הרמב " ם א " צ לחזור ולמולו פעם שנייה אלמא דס " ל דא " צ להטפה דאם היה צריך הטפה א " כ צריך למולו פעם שנייה ואם היה שבת ביום ח' היה דוחה שבת אלא בע " כ דא " צ הטפה אבל בסמ " ג כתב דצריך הטפה ולדידיה דוחה שבת אם היה ביום ח' ומיהו בפלוגתא דרבוותא אין לדחות השבת ופשוט הוא ועיין בב " י לא כתב כך . ובכל מלין וכו' עד רטייה וכיוצא בו הוא ל' הרמב " ם רפ " ב דהל' מילה :
Yoreh De'ah.264.4.1 מל ולא פרע כאילו לא מל משנה ס " פ ר " א דמילה ( שבת דף קל " ז ) וכתבו התוס' תימא אמאי איצטריך למיתני הא כיון דכבר תנא דבשר החופה את רוב העטרה מעכב המילה וכי לא פרע עדיין רוב העטרה מכוסה עכ " ל ושתי תשובות בדבר חדא דהכא לא אתא לאורויי אלא דהמל לא קא עביד מצוה כלל כיון דלא פרע אבל על הנימול לא אתא ללמד דלא נימול כל צרכו דכבר תנא לה וכדכתבו התוס' אידך תנא אתא לאורויי דאע " פ דלפעמים אירע שחתך הרבה מן הערלה עד שנתגלה רוב העטרה אפ " ה צריך פריעה והמל ולא פרע את המילה כאילו לא מל דעיקר מצותה לגלות כל בשר העטרה אשר בראש הגיד כולו עם החוט הגבוה הסובב אשר בין אותו הבשר והגיד דבין שהעור חופה רוב הקיפו של חוט שהוא עיקר העטרה אע " פ שלא יכסה רוב גובה ראש הגיד ובין חופה רוב גובה ראש הגיד במקום אחד ואינו חופה רוב הקיפו הרי הוא כאילו לא נימול כלל וצריך למולו שנית וכ " כ ב " י בשם חכם א' ספרד " י ע " ש ובסמוך יתבאר עוד :
Yoreh De'ah.264.5.1 יש ציצין וכו' משנה שם אלו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה את רוב העטרה ואם היה כהן אינו אוכל בתרומה ובגמרא א " ר אבינא א " ר ירמיה בר אבא אמר רב בשר החופה רוב גובהה של עטרה פי' אפי' רוב גבהו במקום אחד וכ " ש רוב הקיפו אע " ג דלא הוי רוב גובהו כלל כדפרישית בסמוך וכן פי' רש " י רוב גובהה לא תימא רוב העטרה דקתני מתניתין רוב הקיפה אלא אפי' רוב גבהה במקום אחד וכך הם פירוש דברי רבינו וז " ל רש " י ( בדף קל " ג ) ומה היא עטרה שורה גבוהה המקפת בגיד סביב שממנה הגיד משפע ויורד לצד הקרקע ומשפע ויורד לצד הגוף עכ " ל הרי שעיקר העטרה הוא החוט הגבוה היא השורה הסובב אשר בין בשר העטרה ובין הגיד :
Yoreh De'ah.264.6.1 המל כל זמן שמתעסק במילה וכו' ברייתא שם ( דף קל " ג ):
Yoreh De'ah.264.7.1 ומ " ש פי' מיירי בשבת וכו' עד בין שאינן מעכבין תימה דכיון דמפרש דברייתא מיירי בשבת בע " כ אינו חוזר דקתני פירש אינו רשאי לחזור א " כ למה כתב רבינו תחלה וא " צ לחזור על שאינן מעכבין ותו דכל מ " ש רבי' כאן בסימן זה בחול קאמר ולקמן בסימן רס " ו כתב דין ציצין בשבת וא " כ לאיזה צורך כתבו כאן לענין שבת ובספרים מדוייקים לא כתב בהם האי פירוש כלל ואיזה תלמיד כתבו בגליון והכניסוהו הסופרים בפנים ואע " ג דבפר " א דמילה ( דף קל " ג ) מוכח להדיא דהך ברייתא דציצין בשבת מיירי ומשמע דבחול חוזר על הכל כדי לעשות המצוה כתיקונה משום זה אלי ואנוהו כדאיתא התם מ " מ רבינו מפרש דהך ברייתא דסתמא תניא מיירי בין בחול בין בשבת ואינו חוזר על ציצין שאינן מעכבין לצדדין קתני דבחול א " צ לחזור ולענין שבת אינו רשאי לחזור ונמשך רבינו אחר דברי הרמב " ם בפ " ב שכתב דין זה תחלה בחול ואח " כ חזר וכתבו בשבת ומפרש ואינו חוזר לצדדין כמ " ש ב " י ולכן רבי' כאן דמיירי בחול כתב וא " צ לחזור ובסי' רס " ו דמיירי בשבת כתב ועל שאין מעכבין אם פירש אינו חוזר והאי פי' שכתוב כאן הגה " ה הוא לפרש דברי רבינו וטעה בדמיונו :
Yoreh De'ah.264.8.1 קטן שבשרו רך וכו' משנה שם ( קל " ז ) ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין ובגמרא אמר שמואל קטן המסורבל בבשר רואין אותו כל זמן שמתקשה ונראה מהול א " צ למול ואם לאו צריך למול במתניתא תנא רשב " ג אומר קטן המסורבל בבשר רואין אותו כ " ז שמתקשה ואינו נראה מהול צריך למולו ואם לאו א " צ למולו מאי בינייהו איכא בינייהו נראה ואינו נראה ופירש " י במשנה ואם היה בעל בשר שהיה שמן ונראה בשר שלמעלה מערלתו לאחר שניטלה ערלה כולה כאילו אותו בשר חוזר וחופה את הגיד מתקנו ומשפע באיזמל מאותו עובי מפני מראית העין שלא יהא נראה כערל עכ " ל ומשמע מפירש " י דמתניתין מיירי דנראה מהול כשמתקשה דא " צ למולו שנית ואפ " ה מתקנו ומשפע באיזמל מאותו עובי במקצת מפני מראית העין וכו' והיינו כמ " ש רבי' דאם בעת שמתקשה נראה מהול א " צ למול פעם שנית ומ " מ משום מראית העין צריך לתקן רבוי הבשר שמכאן ומכאן אבל אם אינו נראה מהול בעת שמתקשה צריך למולו פעם שנית דהיינו לחתוך כל הבשר המדולדל עד שיהא נראה כנמול בשעת קישויו זו היא דעת רבינו וע " פ פירש " י אבל ממ " ש הרמב " ם לא משמע כך שכתב בפ " ב וז " ל קטן שבשרו רך וכו' רואין אותו בעת שיתקשה אם נראה שהוא מהול א " צ כלום וצריך לתקן את הבשר מכאן ומכאן מפני מראית העין ואם בעת שיתקשה לא נראה מהול חוזרין וקוצצין את הבשר המדולדל מכאן ומכאן עד שתראה העטרה בעת קישוי ודבר זה מד " ס אבל מן התורה אע " פ שהוא נראה כערל הואיל ומל א " צ למול פעם שנייה עכ " ל מדכתב ברישא א " צ כלום אלמא דא " צ לחתוך ולקצץ כלום מן העור הואיל ונראה מהול כשמתקשה :
Yoreh De'ah.264.9.1 ומ " ש וצריך לתקן את הבשר מכאן ומכאן מפני מראית העין אינו אלא לומר שיש לטרוח עם הקטן לדחוק העור לאחוריה ולקשור אותה שם סביב הגיד שלמעלה מן העטרה אם אפשר שתעמוד שם ולא תחזור למטה ואם אי אפשר בדרך זה א " צ לחתוך כלום דלא כפירש " י ורבי' דצריך לחתוך רבוי הבשר וכו' וכך פי' מהרא " י בת " ה לדברי הרמב " ם וכ " ע מהרא " י דאפשר דלפירש " י מתני' מיירי בגדול ולענין אכילת תרומה קאמר דאפי' נראה מהול כשמתקשה צריך תיקון לחתוך מקצת שלא יהא נראה כערל אוכל תרומה אבל לקטן שנראה מהול כשמתקשה א " צ כלום לחתוך מעורו יותר אף לפירש " י מיהו מדברי רבינו מבואר שהוא מפרש דאף בקטן צריך לחתוך רבוי הבשר שמכאן ומכאן אע " פ שנראה מהול כשמתקשה מפני מראית העין ולענין הלכה אע " ג דפשט דברי רש " י בקטן הם וכדברי רבי' ודלא כמהרא " י אפ " ה כיון דאיכא חשש סכנה יש להקל שלא לחתוך כלום אלא לתקן לדחוק העור למעלה ויש לנו לסמוך אדברי הרמב " ם במקום סכנה . עוד כתב מהרא " י דפי' נראה שהוא מהול כשמתקשה א " צ שלא יהא חופה רוב העטרה דדוקא בשלא נחתך הערלה כהלכתו התם הוא דאם חופה רוב גבהה מעכב אבל כשכבר נימול כהלכתו אפי' אינו נראה אלא מהול קצת נראה מהול קרינן ביה וא " צ לחתוך מעורו כלל ע " ש והכי נקטינן להקל כיון שאפילו לא היה נראה מהול כל עיקר אף כשמתקשה לא היה נקרא ערל אלא מדרבנן הילכך כשנראה מהול קצת כשמתקשה סגי מיהו היכא שנולד מהול אבל לא לגמרי שהעור חופה העטרה רוב גובהה או רוב היקפה אפי' כבר הטיף ממנו דם ברית ביום ח' ללידתו כיון שאח " כ אף כשמתקשה אינו נראה אלא מהול קצתו שעדיין חופה רוב גובה העטרה או רוב הקיפה צריך למולו ולחתוך כל הבשר מכאן ומכאן עד שיהא נראה נימול לגמרי בעת קישויו דע " כ לא קאמרינן במסורבל ומדולדל דכשנראה מהול קצת בעת קישויו דא " צ לחתוך כלום אלא כשנמול תחלה כהלכתו אבל זה שלא נימול כלל דינו כתינוק שנימול ויש ציצין החופין את רוב גובהה של העטרה דמעכבין את המילה דכך לי זה שנולד כך כמו אם נחתכה הערלה בשעת המילה והציצין חופין רוב גובה דזה וזה לא נחתך עורו בשום פעם כהלכתו ובב " י בשם החכם ספרדי נראה שהחמיר יותר שכתב בסוף דבריו וז " ל ויראה ודאי שבדיקת הקישוי לא נאמרה אלא לגבי המסורבל והמדולדל שנימולו תחלה כהלכתן אבל לכל השאר צריך שתראה העטרה מגולה אפי' שלא בשעת קישוי עכ " ל הרי שכתב להחמיר דבמי שלא נימול תחלה כהלכתו צריך לחתוך הבשר עד שתהא העטרה מגולה אפי' שלא בשעת קישוי וכך הוריתי הלכה למעשה :
Yoreh De'ah.265.1.1 המל מברך וכו' ברייתא ס " פ ר " א דמילה המל אומר ברוך על המילה אבי הבן אומר ברוך להכניסו בבריתו של א " א העומדים שם אומרים כשם שהכנסתו לברית כך תכניסהו לתורה ולמע " ט ומברך אשר קדש ידיד וכו' ברוך אתה ה' כורת הברית :
Yoreh De'ah.265.2.1 ומ " ש בשם הרמב " ם שאם אבי הבן מל בעצמו מברך למול את הבן בפ " ג דמילה וכ " כ בסוף הל' ברכות אבל רש " י בפ " ק דפסחים ( דף ז' ) במסקנא דקאמר תלמודא והילכתא על ביעור חמץ כתב וז " ל והילכתא על ביעור נמי להבא משמע וגבי מילה נמי לא שנא אבי הבן מאיניש דעלמא דהא להבא משמע ועל המילה נמי כלמול דמי עכ " ל וכך נהגו ובאמת דפשט השמועה משמע כפי' רש " י גם הר " ן הקשה על הרמב " ם בריש פסחים וב " י הביאו והאריך ליישב דברי הרמב " ם ע " ש ולפעד " נ דקשיא ליה להרמב " ם כיון דבלבער כ " ע לא פליגי דלהבא משמע למה אנו מכניסין ראשינו בין המחלוקת דקושיא זו כתב הר " ן דהקשוה רבוותא ותירץ הראב " ד דה " ק והלכתא דאף על ביעור להבא משמע ומיהו אם אמר לבער לא מהדרינן ליה אלא שהוא ניכר מברכותיו שאינו ת " ח וכיוצא בזה בפ' כ " מ גבי ברכת המוציא וכו' ולא ניחא ליה להרמב " ם יישוב זה אלא טעמא דמילתא כמ " ש בסוף ה' ברכות ולמסקנא דתלמודא צריך לומר דעל ביעור לשעבר משמע דמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק הלכך מברך על ביעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים והכי נמי משני התם דהא דמברך על נטילת לולב משום דבעידנא דאגבהיה נפק ביה ולפ " ז כל הני אוקימתא דקאמר התם דבמל את בנו מברך למול את הבן מל את בן חבירו מברך על המילה וכן בשחיטת הפסח לעצמו מברך לשחוט ולאחרים על השחיטה אוקימתא דסמכא נינהו והכי הילכתא וכ " כ התוס' לחד שינוייא וז " ל והילכתא על ביעור חמץ יכול הוא לומר כן שאף זה הלשון משמע להבא או שמא דוקא על ביעור חמץ ויש טעם בברכות ור " י לא מצא טעם לכל הברכות עכ " ל והרמב " ם ז " ל לא נסתפק אלא ברור הוא לו דדוקא על ביעור חמץ קאמר ומנא טעם דלשעבר משמע דמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית המצוה וכן גבי לולב אבל במילה הוי הטעם כיון דעושה לאחרים מברך על המילה אבל לעצמו אין ה " נ דמברך למול את הבן ומזה הטעם ג " כ גבי פסח לעצמו מברך לשחוט ולאחרים מברך על השחיטה ועיין במ " ש בסוף הלכות ברכות תמצא טעם לכל הברכות :
Yoreh De'ah.265.3.1 ומ " ש ואבי הבן מברך להכניסו לכאורה משמע מלשון הברייתא דדוקא כשאחד מל בן חבירו מברך אבי הבן להכניסו אבל כשהאב מל בנו א " צ דלא מצינו ב' ברכות על מצוה א' וכ " כ ב " י בשם כמה גדולים אכן במ " ש ר " ת בתו ס' פ " ק דפסחים התיישב זה וז " ל בד " ה בלבער ( דף ז' ) דלא על זאת הנעשה עכשיו מברך אלא מודה ומשבח להקב " ה שצונו על המילה משתבא לידו ותיקנוה כאן לגלות ולהודיע שזו המילה נעשה לשם יוצרינו ולא לשם מורנ' ולא לשם הר גריזים עכ " ל ולפעד " נ עוד לפי שמצינו ב' ברכות על מצוה א' לקצת גאונים וכמנהג אשכנזים שמברכין ב' ברכות על התפילין והוא שמברך להניח בתחלת המצוה והוא חוזרת גם על ראש ואח " כ מברך על מצות תפילין בגמר המצוה ובמקומו התבאר בס " ד אף כאן מברך על המילה קודם שמל בתחלת המצוה ואח " כ מברך להכניסו בגמר המצוה קודם פריעה כמו שקבל הרא " ש והוא לגלות ולהודיע שזו המילה איננה כמילת הישמעאלים מילה בלא פריעה אלא מילה ופריעה שכך כרת הוא ית' ברית עם א " א למול ולפרוע השתא מתיישב מנהג כל ישראל דאין לחלק בין אב המל את בנו ובין אחר מל בן חבירו דלעולם האב מברך להכניסו גם כשאין שם אבי הבן יברך אותה הסנדק כמ " ש רבינו וכן כתב הראב " ד בהשגות פ " ג דמילה ודלא כהרמב " ם שכתב אין ראוי לעשות כן וכבר נהגו לעשות כן מיהו אם אין האב או הסנדק יודע לברך להכניסו א' מהעומדים שם מברך דשליח ב " ד הוא וכ " כ ב " י ע " ש אבודרה " ם :
Yoreh De'ah.265.4.1 ומ " ש ורשב " ם הנהיג וכו' פי' שינה מנהג הקדמונים והנהיג שיברך קודם המילה ודבריו ודברי ר " ת שהחזיר המנהג לקדמותו כתוב בתוס' פ " ק דפסחים בד " ה בלבער ובתוספות ספר " א דמילה וז " ש רבינו ור " ת כתב שאין צריך כלומר א " צ לשנות המנהג אלא יעמוד המנהג במקומו לברך על המילה . ולפי שמדברי רבינו תם משמע שלא נחלק על רשב " ם אלא שלא לשנות המנהג אבל אם היו נוהגים באיזה מקום כרשב " ם לברך להכניסו קודם המילה היה מקובל המנהג בעיניו לברך קודם לעשיית' לכך כתב רבינו ורב שר שלום כתב שאין לו לברך אלא עד לאחר המילה כו' דאף אם יש מקום שנהגו לברך קודם המיל' יכופו אותו לשנות מנהגם כי הוא שלא כדין דכיון דנעשית ע " י אחר איכא למיחש דילמא הדר ביה וא " כ מה שמברך זה להכניסו הוי ברכה לבטלה וכ " כ רבי' בא " ע סי' ל " ד דמה " ט יש שכתבו שצריך לברך ברכת אירוסין אחר הקידושין דילמא הדרא ביה האשה והוה ברכה לבטלה וכ " כ התוס' ע " ש ר " ת שהחזיק מנהג הקדמונים לברך להכניסו אחר המילה ולא קודם המילה כרשב " ם שנתן טעם כדי שתהא הברכה עובר לעשייתן דא " צ לברך עובר לעשייתן אלא במקום שהעושה המצוה הוא מברך אבל כשמברך אחר לא ותדע שהרי ברכת אירוסין אינו מברך אלא אחר אירוסין עכ " ל ואין לתמוה על מנהגינו לברך קודם אירוסין כהרמב " ם ספ " ג דאישות וברכת להכניסו מברכין אחר המילה כרבי' תם וזה נראה כדברים הסותרים זה את זה דאיכא למימר דבאירוסין ודאי אי אפשר לברך אחר אירוסין דזו ברכה לבטלה היא דמה שנעשה כבר נעשה וכדכתב הרמב " ם להדיא אבל ברכת להכניסו עושין אותה בין מילה לפריעה דעדיין לא נעשה דמל ולא פרע כאילו לא מל ולמאי שכתבנו התיישב מה שהיה קשה לב " י דמדברי רבינו משמע דדעת רב שר שלום היא סברא שלישית והיא היא סברת ר " ת דליתא אלא סברא שלישית היא כדפרי' גם מה שפי' על ור " ת כתב שא " צ דפי' א " צ לברך ברכה זו עובר לעשייתן הוא דוחק אלא כדפרישית :
Yoreh De'ah.265.5.1 ומ " ש ואבי הבן או המוהל וכו' הכי משמע מלשון ברייתא דקתני המברך אומר וכו' דמשמע דלא קבעו חכמים מי הוא שיברך אלא מי שזריז בו יותר ומנהגינו שהמוהל מברך לעולם ואינו ישר בעיני דלפעמים הוא ע " ה ולא די שאינו מבין אלא מדלג ומסרס התיבות ע " כ הירא את דבר ה' לא יניח לברך ברכה זו אלא אחד העם המיוחד שבעם ומזה הטעם לא קבעו חכמים מי הוא שיברך ברכה זו אלא לפי שאין ראוי לברך ברכה זו אלא מי שהגון אליה ופי' ברכה זו כבר ביארה הרב בב " י :
Yoreh De'ah.265.6.1 ובנולד מהול וכו' כתב בש " ע גר שמל קודם שנתגייר וקטן וכו' אינם צריכים ברכה פסק כדברי הרמב " ם פ " ג מהל' מילה והכי נהוג היכא דאין שם ספק ערלה כבושה אלא ודאי שהוא נולד מהול וע " ל סימן רס " ג אבל בגר שמל קודם שנתגייר וכן עבד שמל קודם שנכנס ליהדות ומטיפים מהן דם ברית צריכין ברכה דלא כש " ע עיין בסימן רס " ו :
Yoreh De'ah.265.7.1 כתב הרמב " ם שאין מברכין על אנדרוגינוס מפני שהיא ספק טעמו שפוסק כרבי יוסי דברייתא דאנדרוגינוס בריה בפ " ע הוא כלומר בריה משונה וספק אם הוא זכר או נקבה ור " י פסק כברייתא דר' סימאי דזכר הוא וחייבין עליו סקילה משתי מקומות כדאיתא ס " פ הערל וב " י הביאו ע " ש . ואיכא לתמוה בדברי רבינו טובא דבא " ח סימן ש " ל פסק בסתם בדין מילה באנדרוגינוס דאין מחללין עליו השבת א " כ פסק כהרמב " ם דספק הוא וכך פסק בסימן תקפ " ט בדין שופר בסתם גם בי " ד סימן קצ " ד פסק בסתם דהיולדת טומטום ואנדרוגינוס נותנים לה ימי טומאה של נקבה אלמא דמחשיבו ספק כמו טומטום וכן כתב ע " ש הרא " ש בדין בכור בהמה סימן שט " ו שהוא ספק וטעמו משום דפלוגתא דרבוותא הוא אי הלכה כר' יוסי דברייתא אי לאו עיין עליו בס " פ על אלו מומין וכך פסק בא " ע סימן כ " ב בסתם בדין ייחוד דספק הוא וכך פסק בח " מ סימן ר " פ בסתם דאנדרוגינוס ספק הוא אבל בא " ע סימן מ " ד בדין קידושין כתב דהרמב " ם ורב אלפס כתבו דטומטום ואנדרוגינוס קידושי ספק הן וצריכין גט מספק בין שהן קדשו או שקדשם איש והתוספתא כתבו דאנדרוגינוס ודאי זכר הוא ושכן הוא מסקנת הרא " ש וכ " כ בא " ע סימן קע " ב דלהרמב " ם ורב אלפס אינו בר חליצה וייבום ולר " י והרא " ש זכר גמור הוא וכאן כתב מחלוקת הרמב " ם ור " י ולא הכריע ובסימן רס " ו כתב ג " כ מחלוקת רמב " ם ור " י ולא הכריע וכתב שרב אלפס כתב שדוחה שבת א " כ מ " ש בשם רב אלפס והרא " ש בא " ע הוא סותר למ " ש בשם רב אלפס לקמן בסימן רס " ו ובשם הרא " ש בסימן שט " ו ואפשר ליישב לרב אלפס דבכל דוכתא סבירא ליה דאנדרוגינוס ספק חוץ מלגבי מילה דדוחה שבת משום דפסק כרבי יהודה דמתיר באנדרוגינוס כדיליף לה מקרא מדכתיב המול לכם כל זכר כל זכר ריבוייא הוא ואף ע " ג דהלכה כרבי יוסי דברייתא דבריה בפני עצמו הוא ולכל הלכותיו הו " ל ספק אפ " ה מילתו דוחה שבת מגזירת הכתוב ואף ע " ג דבנוסחי דידן פרק ר " א דמילה כתב הרי " ף שני סברות בזה ולא הכריע צ " ל דרבינו היה גורס כך בדברי הרי " ף שהכריע דהלכה כרבי יהודה ודוקא לגבי שבת וזהו שדקדק רבינו בסימן רס " ו שכתב וז " ל ורב אלפס כתב שדוחה וכן הוא לר " י שמחשיבו זכר גמור ע " כ כלומר דרב אלפס כתב שמילה דוחה שבת דפסק כרבי יהודה וכן הוא לר " י שמחשיבו זכר גמור בעלמא שחייבין עליו סקילה אם כן ודאי ס " ל ג " כ דהוי זכר לגבי מילה שדוחה שבת אבל רב אלפס לא ס " ל כר " י להחשיבו זכר גמור בעלמא אלא אדרבה מחשיבו ספק דלא כר " י אלא לגבי מילה דוחה שבת מריבוייא דקרא ומיהו דעת רבינו עצמו הוא כמ " ש בא " ח סימן של " ו דאנדרוגינוס אינו דוחה שבת ולכן לא כתב כאן הכרעה כלל ונסמך על מה שפסק בא " ח וביתר מקומות דספק הוא אבל מ " ש ע " ש הרא " ש בא " ע בדין קידושין וחליצה דזכר גמור וגבי בכור בהמה כתב דלהרא " ש ספק הוא קשיא טובא ואפשר לומר דאף על גב דס " ל להרא " ש דלגבי איסורא זכר גמור הוא אפ " ה לגבי ממונא מצי המוחזק לומר קים לי כהני תנאי וכהני פוסקים דלאו זכר ודאי הוא והלכך לגבי בכור יאכל במומו לבעלים ולא מצי כהן להוציאו מידו . ומ " מ דעת רבינו בעצמו דלגבי איסורא נמי אזלינן לחומרא וכמו שגילה דעתו בא " ח בדין מילה ושופר ובי " ד בדין טומאת לידה ואם כן הוא הדין בדין קידושין וחליצה ושאר איסורין דנקטינן לחומרא ולגבי ממונא אין מוציאין מיד המוחזק כמ " ש בח " מ סימן ר " פ ובי " ד גבי בכור בהמה כנ " ל :
Yoreh De'ah.265.8.1 כתב בעל העיטור היכא דמיקלע מילה וכו' עד ובשאר תעניות מברכינן ומטעמינן לינוקא נראה דהא דאמר ומטעמינן לינוקא לאו לינוקא דאתמהיל דאם כן מאי איריא ג' צמות אפילו ביה " כ וט " ב נמי דבהאי ינוקא ליכא למימר דילמא אתי למיסרך אלא אפילו לינוקא דהגיע לחינוך קאמר דבי " כ וט " ב אסור משום דילמא אתי למיסרך כדאיתא ס " פ בכל מערבין דלא אמרינן זמן בי " כ משום דלא מותבינא לינוקא דילמא אתי למיסרך אבל בג' צומות ליכא למימר אתי למיסרך כיון דליכא איסורא בשתייה ולא קשה מאי איריא לינוקא הא ליולדת נמי שרי בג' צומות דאיכא למימר כיון דיולדת אינה שומעת הברכה אם התינוק נימול בבית הכנסת להכי נקט ינוקא דלעולם אישתכח ינוקא אצל הברכה בין בב " ה בין אצל היולדת א " נ לפי המנהג דגם היולדת מתענה אף בג' צומות קאמר דיהבינן לינוקא מיהו במרדכי הארוך סוף יומא בתשובת ראבי " ה השיג על רבינו יהודה בר יצחק וכתב וז " ל סגי ליה דיהבינן לינוקא דאתמהיל ביומא דתעניתא דגבי ינוקא כי האי לא חיישינן למיסרך וכן פסק ראב " ן דיהיב לתינוק הנימול ולא לתינוק דהגיע לחינוך אפי' בג' צומות למאי דנהגינן בהו איסורא באכילה ושתייה ואיכא למיסרך וכך הוא מנהג שלנו בין ביה " כ בין בט " ב לברך על הכוס וליתן לתינוק הנימול וכתב ראבי " ה דלא קשה א " כ לגבי זמן ביה " כ וכן בט' באב במ " ש נברך על הכוס ונבדיל וניתיב לקטן כי האי דאיכא למימר דילמא לא אשתכח קטן כי האי בכל המקומות והו " ל חבילות חבילות כתב ב " י דביה " כ וט' באב שאין היולדת יכולה לשתות אין מברכין על הכוס וכ " כ ב " י בא " ח סימן תקנ " ט וכן פסק כאן בש " ע ואיכא לתמוה דהלא הרמב " ן כתב דחיה כל ל' יום מאכילין אותה מיד בט " ב ומביאו רבינו בא " ח סי' תקנ " ד וכך פסק לשם בש " ע ותו איכא לתמוה דבש " ע סי' תקנ " ט פסק בהדיא בט " ב דאם היולדת שומעת הברכה תשתה ממנו היולדת והוינו כהרמב " ן וכאן פסק בהיפך ונראה ליישב דאע " ג דדינא הכי הוא כהרמב " ן מ " מ המנהג הוא בכל ישראל דאם אין ליולדת צער גדול במה שתתענה בט " ב מתענים והשתא ניתא דמ " ש בב " י כאן ובא " ח וכן מה שפסק בש " ע כאן דאין היולדת יכולה לשתות בט " ב לא כתב כן אלא לפי המנהג אבל מ " ש בש " ע בא " ח בסימן תקנ " ד ובסימן תקנ " ט ביכולה לאכול ולשתות הוא על פי הדין וכמ " ש הרמב " ן :
Yoreh De'ah.265.9.1 ומ " ש וכתב עוד וכו' וא " א הרא " ש כתב בתשובה מי שיש לו ב' תינוקות וכו' וכבר נחלקו המקומות במנהגם קצתם נהגו כבעל העיטור לברך אכל חדא וחדא וקצתם נהגו לברך ברכה א' לשניהם כהרא " ש ורבינו משולם ס " פ כסוי הדם וכך נהגו בקראקא אבל איכא לתמוה מפני מה לא נהגו כך גבי שני חתנים אלא מצריכין ברכה לכל חדא וחדא ויותר מסתברא לברך ברכה אחת בב' חתנים מבב' תינוקות דב' תיניקות אי אפשר למהלוני כחדא משא " כ בב' חתנים לפי מנהג שלנו דהחופה היא בחצר ב " ה דאפשר להכניס ב' חתנים בחופה א' ולברך א' ולכן נלפע " ד דבין בב' תינוקות ובין בב' חתנים יש לברך אכל חדא וחדא ומיהו במקום שנהגו יעשו כמנהגם אבל בעיר חדשה יש לנהוג לברך אכל חדא וחדא כמו בב' חתנים ויהיו נזהרים שלא יביאו ב' התינוקות ביחד לב " ה אלא בזה אחר זה דלאחר שנימול זה יביאו השני :
Yoreh De'ah.265.10.1 שדר רב צמח גאון וכו' נראה דתרתי אתא לאשמועינן חדא דאע " ג דליכא אלא איתתא וגברא לא אמרינן דאיתתא תפיס לינוקא אלא גברא ליתפס ליה לינוקא דאיתתא לא מיחייב למימהל את בנה אלא גברא אידך אתא לאשמועינן דמברכין על המילה כלומר כל הברכות שהצריכו חכמים לברך כשמלין בצבור מברכין גם עכשיו כשאין שם אלא איתתא וגברא דהיינו המוהל מברך על המילה והאב מברך להכניסו ואשר קדש מברך הזריז בו יותר וז " ש והיכא דאפשר עבדינן לה בעשרה וכו' דליכא עיכובא בברכות בין בצבור בדאיכא עשרה בין ביחיד בדליכא עשרה :
Yoreh De'ah.265.11.1 כתב הרמב " ם שאבי הבן מברך שהחיינו וכו' בסוף ה' ברכות וסוף ה' מילה כ " כ וטעמו משום דמצוה זו אינה מצוייה בכל עת ודומה למצוה שהיא באה מזמן לזמן אבל דעת ב " ה ור " י שאין לברך שהחיינו והכי נהוג במלכותינו ועיין בב " י האריך בזה :
Yoreh De'ah.265.12.1 ומ " ש ויש אומרים שצריך לכסות ערות קטן וכו' כתב בית יוסף ומ " ש בשם העיטור שאין צריך דלא הוי ערוה כ " ז שאינה ראויה לביאה היא סברת הר " ר יונה שכתבתי בסמוך ואף ע " פ שהרמב " ם בפ " ג מהל' ק " ש כתב סתם שאסור לקרות כנגד ערות קטן כיון דרוב הפוסקים ס " ל דשרי והרא " ש ג " כ התיר לענין מילה מיהא הכי נקטינן עכ " ל ואיכא לתמוה בהא דמפרש דלהרמב " ם דאוסר לקרות ק " ש כנגד ערות קטן אוסר גם כן לברך על מילת קטן עד שיכסה ערותו דהא כתב הרב בפ " ג מהל' מילה והמל אדם גדול צריך לכסות ערותו עד שיברך ואח " כ מגלהו ומל אותו עכ " ל אלמא דדוקא בגדול צריך לכסות אבל לא בקטן והכי משמע מדברי הרי " ף פר " א דמילה והסמ " ג בהל' מילה מיהו במרדכי פר " א דמילה כתוב ע " ש ראבי " ה דמדת חסידות הוא לכסות אפילו בקטן אלא שכתב דאם לבו נוקפו ובמהול מוטב שיגלה מיד וכו' עכ " ל והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.265.13.1 בדברים שבין בני מזרח וכו' ובני מערב מוהלין על העפר מן הדא דכתיב גם את וגו' כלומר דכיון דקאמר קרא דבשביל זכות דם הברית הוציאנו מבור אין מים בו וקשה מה ענין זה לזה אלא בע " כ דמצות דם הברית היא למימהל על העפר דטומנין את הערלה בעפר שאין בו מים ולכן בזכות הטמנה זו הוציאנו הוא יתברך מבית האסורין שהיינו טמונין בבור בתוך העפר :
Yoreh De'ah.265.14.1 אתשיל מקמי רב יהודה גאון וכו' ובלבד שלא יעשה כן בשבת וכו' פי' הזהיר שלא למול בשבת ע " ג עפר אפילו הכינו מאתמול גזירה שמא ישכת מלהכין עפר ויביא עפר מהחוץ מה שאיננו מוכן ולכן לא ימולו כלל בשבת על העפר וכ " כ בספר העיטור בהך דרב יהודאי גאון גזירה שמא יביא עפר מבחוץ ואיכא לתמוה אדברי ב " י שהביא הך דס' העיטור ואפ " ה פי' דברי רב יהודאי דאם הכין עפר בע " ש שרי למימהל בשבת והא ליתא לדידיה דאוסר אפילו בהכין עפר מע " ש מטעם גזירה מיהו העולם נהגו היתר בעפר מוכן מע " ש :
Yoreh De'ah.266.1.1 מילה בין בזמנה בין שלא בזמנה דותה צרעת וכו' ברייתא פר " א דמילה ( דף קל " ב ) מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה ואמרינן בלישנא בתרא מ " ט דאתי עשה ודחי לא תעשה וכ " כ הרמב " ם בפ " א דמילה :
Yoreh De'ah.266.2.1 ומ " ש אבל אם לאחר שנימול וכו' פשוט הוא דאין מצוה דרבנן דוחה לא תעשה שבתורה :
Yoreh De'ah.266.3.1 ומ " ש ושבת וי " ט וכו' שם בברייתא :
Yoreh De'ah.266.4.1 ומ " ש ואפי' בזמנה וכו' שם ריש פירקין פליגי בה ר " א ור " ע ואיפסיקא בגמרא ( דף קל " ג ) כר " ע דאמר כל מלאכה שאפשר לעשותה מע " ש דוחה את השבת כיצד מלין ועושין וכו' משנה שם ( דף קל " ג ) עושין כל צרכי מילה מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנים עליה איספלנית וכמון וכו' ובגמרא מכדי קתני כולהו . כל צרכי מילה לאתויי מאי . לאתויי הא דת " ר המל כ " ז שהוא עוסק במילה חוזר בין על הציצין המעכבין את המילה בין על הציצין שאין מעכבין את המילה פירש על הציצין המעכבין את המילה חוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה אינו חוזר וכבר כתבתי בסי' רס " ד דלרבי' הך ברייתא בין בשבת בין בחול מיירי ואינו חוזר דקתני לצדדין קתני בחול א " צ לחזור ובשבת אסור לחזור על ציצין שאינן מעכבין את המילה .
Yoreh De'ah.266.5.1 ומ " ש וב " ה כתב דאע " פ שאין מעכבין חוזר אף על פי שפירש טעמו דבגמרא מוקמינן להך ברייתא כתנאי אלמא דלאו הלכתא היא ומה שכתב והרא " ש לא כתב כן כלומר מדהביא ברייתא זו בפסקיו בסתם ולא כתב כך כמו בעל העיטור אלמא דס " ל דהילכתא כהך ברייתא גם הרי " ף בפר " א דמילה כתב הך ברייתא בסתם והרא " ש כמשך אחריו וכ " כ הרמב " ם בפרק שני דהלכות מילה והכי נקטינן ומה שצריך להתיר המציצה פי' רש " י דאתא לאשמועינן דאע " ג דהוא עשיית חבורה שאין הדם ניתק מחיבורו אלא ע " י המציצה עכ " ל וכ " כ הר " ן ובמקצת ספרי רש " י כתוב אלא ע " י חבורה וה " א בגמרא :
Yoreh De'ah.266.6.1 ומ " ש ונותנים עליה איספלנית ומפרש בגמרא כי לא עביד איספלנית סכנה הוא והכי נמי כי לא עביד מציצה סכנתא הוא ומחללין עליה שבתא :
Yoreh De'ah.266.7.1 ואיזו הן מכשיריה אין עושין סכין למול בו ולא מביאין אותו ממקום למקום מבואר לשם במשנה ריש הפרק דלר " א שרי להביאו ממקום למקום דרך ר " ה דהוי איסורא דאורייתא ושרי נמי לעשות סכין ולר " ע אסור והלכה כר " ע :
Yoreh De'ah.266.8.1 ומ " ש ואפי' להוציאו מהבית ולהביאו דרך גגין וכו' שם ר " פ ר " א דמילה ( שבת דף ק " ל ) מימרא דר' אבא בר רב אדא א " ר יצחק פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מע " ש והביאוהו בשבת ואסיקנא דעבדו כר " ש במשנה ר " פ כל גגות דמתיר לטלטל מחצר לגג ומגג לקרפוף ואפילו הן של בעלים הרבה ולא ערבו יחד דלא אסרו מרשות לרשות אלא בתים ודוקא בששבת האיזמל באחד מהן כלומר בגג או חצר מותר להביאו מזה לזה ואע " פ שערבו חצרות עם בתים ושכיחי מאני דבתים בחצר לא גזרינן דילמא אתא נמי לאפוקי מאני דבתים שבחצר זו לחצר זו אבל אם שבת האיזמל בבית אסור להוציאו מן הבית ולהביאו דרך גגין וחצרות ומבואות שלא עירבו דלא מיבעיא היכא דלא עירבו בני בתי החצר דאפילו מבית לחצר לא יוציאו כלי הבית אלא אפילו עירבו ומטלטלים מבית לחצר לא יוציאו כלי הבית מחצר זו לחבירתה שלא עירבו וא " ת אפילו שבת האיזמל באחד מהן היאך הביאוהו לבית שהתינוק בו למול אותו כיון דאף לר " ש אסור לטלטל מבית לאחד מהן ומאחד מהן לבית ואפשר לומר דהבית שבחצר שהתינוק היה בו לא היה בו דיורין משקדש היום דנידון כחצר וכמבוי וביום השבת עצמו הכניסו בו התינוק וגם האיזמל דכיון דלא היה בו דיורין משקדש היום הו " ל שבת שהותר ושוב לא יאסר כמו שפסק הרא " ש בפרק כיצד משתתפין וכדכתב בא " ח סימן שע " א אי נמי י " ל דהתינוק היה בחצר או במבוי שלא עירבו :
Yoreh De'ah.266.9.1 ומ " ש וב " ה לא התיר אלא כשלא עירבו וכו' טעמו דפסק כרב דקאמר הכי אליבא דר " ש בפרק כל גגות ( עירובין דף צ " א ) אבל התוספתא בפר " א דמילה בד " ה מי גרם ( דף קל " א ) והרא " ש בפרק כל גגות כתבו דכשמואל ור " י קי " ל דבין עירבו בין לא עירבו שרי לר " ש כששבת באחד מהן :
Yoreh De'ah.266.10.1 ומ " ש ויש מחמירין וכו' כ " כ הרי " ף בשם רבוותא בפר " א דמילה דלית הילכתא כר " ש לגבי איזמל וסתר הרי " ף דבריהם והעלה דהלכה כר " ש אף לגבי איזמל וכ " כ הרא " ש לשם ואיכא לתמוה אדברי רבינו שהביאו הך סברא דיש מחמירין דכיון דדחו להו הרי " ף והרא " ש א " כ ליתא להך סברא ואפשר דכיון דהרמב " ם ס " ל כהנך רבוותא ס " ל לרבינו דנכון להחמיר כוותייהו ואין מהנדזין אותו וז " ל הרמב " ם ולא מביאין אותו ממקום למקום ואפילו במבוי שאינו מעורב אין מביאין אותו מחצר לחצר וכו' עכ " ל אלמא דאף על גב דבפ " ג דעירובין פסק הרמב " ם דהלכה כר " ש דגגות וחצרות וקרפיפות ומבואות שלא ערבו כולן רשות אחת הן ומטלטלין בכולן בלא עירוב כלים ששבתו בתוכן אפ " ה פסק כאן גבי איזמל שלא להביאו מחצר לחצר במבוי שאינו מעורב ובע " כ צ " ל דהרמב " ם פוסק כרבוותא וכהירושלמי דלית הלכתא כר " ש באיזמל אלא הלכה כר " ע דכל שאפשר לעשותה מע " ש אינה דוחה את השבת ואפילו עירוב אינו נדחה מפני הבאת הסכין הואיל ואפשר להביאו מע " ש גם הסמ " ג בהל' מילה עשין כ " ה הביא לשון הרמב " ם דאין עירוב מדבריהם נדחה מפני הבאת הסכין הואיל ואפשר וכו' אלא שאח " כ כתב דר' יצחק פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מע " ש והביאו בשבת כר " ש דשרי דרך גגות וכו' ומעשה רב עכ " ל משמע שכוונתו לומר דכך הלכה כר " ש אף באיזמל דמעשה רב אלא דכדי לחוש לחומרא ראוי שלא לדחות השבת מפני הבאת איזמל אף באיסור דדבריהם וכדברי הרמב " ם וכן כתב הסמ " ק קנ " ז דמכשירי מילה אין דוחין את השבת לא באיסור תורה ולא באיסור דברי סופרים ונראה דמש " ה כתב רבינו ויש מחמירין דאם היה כוונתו על רבוותא שפסקו כך הלא לדידהו מדינא אסור ולמה קרא אותם בשם מחמירין אלא ודאי כוונתו על הסמ " ג והסמ " ק ויתר אחרונים שתופסים עיקר כהרי " ף ורוב פוסקים דמדינא שרו ולא כתבו סברא זו דרבוותא אלא כדי לחוש להחמיר באיסור שבת דחמירא :
Yoreh De'ah.266.11.1 אין שוחקין להם סממנין וכו' ברייתא שם ריש ( דף קלד ) ת " ר דברים שאין עושין למילה בשבת עושין לה בי " ט שוחקין לה כמון וטורפין לה יין ושמן . והכי משמע ממשנתינו מדתני ונותנים עליה אספלנית וכמון ולא תנא עושין לה אספלנית ושוחקין כמון אלמא דלא שרי לעשות אספלנית ולשחוק כמון אלא ליתן עליה אספלנית וכמון שהכינו מע " ש ותנן נמי אם לא שחק יין ושמן וכו' אלמא דאסור לשחוק ולטרוף לכתחלה בשבת אלא דוחין את המילה עד למחר .
Yoreh De'ah.266.12.1 ומ " ש לא שחק וכו' עד אפילו מחצר אחרת שלא ערבה הכל משנה שם . ומ " ש טורף לה זה לעצמו וזה לעצמו אע " ג דשנינו לא טרף יין ושמן נותן זה לעצמו וזה לעצמו ומשמע דדוקא נתינה דכל א' לעצמו שרי אבל לטרוף אסור כל עיקר מ " מ מדקאמר בגמרא דלר " מ שרי לטרוף יין ושמן לחולה אלא דלתינוק הנימול אע " ג דג " כ חולה הוא אפ " ה כיון דבעינן לטרפו ולערבו לתינוק יפה יפה אסור ופרכינן לטרוף לו ולא יערבנו יפה יפה ופרקינן היינו דקתני נותן זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ופי' רש " י שמערבו ואינו טורף יפה יפה אלמא דשרי לטרוף זה לעצמו וזה לעצמו ולערבו אלא שאינו מערבו יפה יפה והב " י כתב דאסור לטרפו ולערבו כלל ותימא הלא כתב רבינו להדיא טורף לה זה לעצמו וזה לעצמו אלמא דמתיר לטרפו אלא שלא יטרפנו יפה יפה אלא כדפרישית דדברי רבינו הם למאי דמסיק בגמרא :
Yoreh De'ah.266.13.1 ומ " ש אין עושין לה חלוק וכו' עד ומביא דרך מלבוש אפילו מחצר אחרת שלא ערבה דאלמא דרך ר " ה לא יביא היינו דוקא קודם שנימול דאם לא אפשר אלא דרך ר " ה תדחה המילה עד למחר אבל לאחר שנימול אע " ג דלא אפשר אלא דרך ר " ה שרי דכיון דנימול כבר ואיכא סכנה אפילו להבעיר אש ולהחם חמין ולשחוק כמון ולהביא דרך ר " ה בלא דרך מלבוש נמי שרי דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש כמו שיתבאר בסמוך אבל הר " ן כתב בשמועה זו וז " ל ועוד דכורך על אצבעו ומביא דרך ר " ה וכו' משמע דס " ל דאפילו קודם שנימול שרי להביאו דרך ר " ה כיון דאין בו איסור דאורייתא דמוציאו דרך מלבוש דכורך על אצבעו ודלא כב " י דנדחק לפרש דלאו ר " ה ממש קאמר וכו' ע " ש . כך . נראה להדיא מדברי רבינו דמיירי הכא בקודם שנימול אבל הר " ן שם כתב ע " ש הרז " ה והרשב " א דמה שהתירו לכרוך על אצבעו ולהביאו ולא דחו את המילה בכך כשם שדחו אותה מפני הבאת איזמל אפילו דרך גגות וקרפיפות היכא ששבת . בתוך הבית איכא למימר דאי אתידיע מילתא מקמי מילה אה " נ ומתני' בדלא ידעי עד אחר המילה ואפ " ה כל כמה דאפשר לשנויי משנינן עכ " ל ומביאו ב " י ותימא דפשטא דכולה מתני' ודאי מיירי בקודם שנימול ומכינין כל מה שצריך לו אחר המילה וקאמר דאם לא הכינו לו דלא שחק כמון ולא טרף לו יין ושמן וכו' . והכי נקטינן דאף קודם שנימול מכינין לו דלועס כמון בשיניו וטורף יין לעצמו ושמן לעצמו וכורך סמרטוט על אצבעו דרך מלבוש וכו' הכל קודם שנימול וכדמשמע להדיא מדברי רבינו שכתב כל סדר הדינים קודם שנימול ואח " כ כתב מלו הקטן בשבת ואח " כ נתפזרו וכו' : כתב הר " ן והיכא דאישתפוך חמימי א " נ אבדור סמני לאחר המילה פשיטא דמחממין ושוחקין מפני הסכנה מיהו כל היכא דאפשר לשנויי משנינן וכדתנן לא שחק לה כמון מע " ש לועס בשיניו ונותן עכ " ל ונראה לפע " ד דהא דקאמר דבעינן לשנויי אם אפשר לשנויי לא קאי אלא להיכא דאבדור סמני אבל באישתפוך חמימי דהיא לרחיצת כל גופו דחולה שיש בה סכנה היא לא בעי לשנויי מידי דהוה אשאר חולה שיש בו סכנה דמחללין עליו את . השבת ולא בעינן לשנויי במידי ומתני' דלועס את שיניו מיירי קודם שנימול דמכינין . הכמון שצריך לאחר המילה התם ודאי כיון דאפשר לשנויי משנינן אבל לאחר שנימול דהסכנה מזומנת עושין הרפואה בלא שינוי ותו דאפילו את " ל דלועס בשיניו מיירי אף לאחר שנימול אפ " ה שאני כמון שאינה באה אלא לרפאות מכת המילה גרידא צריך שינוי אבל רחיצת חמין שהוא לרפאות חליו של תינוק לאחר המילה כיון דאיכא סכנת נפשות לא בעי לשנויי כנ " ל :
Yoreh De'ah.266.14.1 מלו הקטן בשבת ואח " כ נתפזרו וכו' משמע להדיא דאי אישתפוך חמימי דבתר מילה מקמי מילה תדחה המילה כדי שלא יחללו שבת לאחר המילה באיסורא דאורייתא והכי משמע מדברי הרי " ף והרמב " ם ושאר פוסקים ודלא כהרמב " ן דמתיר למול לכתחלה אפילו נשפכו חמימי דבתר מילה מקמי מילה כמ " ש הר " ן בשמו ומביאו ב " י והכי נקטינן דלא כהרמב " ן וכ " כ ב " י :
Yoreh De'ah.266.15.1 ומ " ש ואפילו ביום הג' שחל להיות בשבת וכו' משמע דוקא ביום המילה וביום הג' אבל לא בשני וכן נראה מדברי הרמב " ם פ " ב דה' מילה אבל ה' המגיד בשם הרשב " א והרמב " ן כתבו דכ " ש יום שני ויום שלישי לרבותא נקטיה ויש להחמיר כסברא הראשונה :
Yoreh De'ah.266.16.1 ומ " ש אבל לפני המילה אסור אפילו לומר לנכרי וכו' כך כתב הרי " ף והרא " ש ס " פ ר " א דמילה וכ " כ הרמב " ם ספ " ב דה' מילה דלא כבה " ג דמתיר אמירה לנכרי אפילו במלאכה גמורה לגבי מכשירי מילה ובעל העיטור מתיר עוד אף לגבי שאר מצות אמירה לנכרי ולכן התיר לומר לנכרי להדליק לו את הנר לסעודת שבת וזהו שכתב רבינו ויש דעות אחרות שמתירות אמירה לנכרי וכו' :
Yoreh De'ah.266.17.1 וכל המכשירים וכו' ברייתא פר " א דמילה :
Yoreh De'ah.266.18.1 וכתב הר " א הלוי וכו' טעמו דאע " ג דמקרא מרבינן ביום אפילו כשבת מ " מ לרבי יהודה דמקלקל בחבורה פטור איכא צד קולא באחר דלא נתכוין לתקן את התינוק אלא לקיים המצוה וכיון דמקלקל בחבורה פטור אינו עובר איסורא דאורייתא אבל אב דמכוין לתקן את בנו דע " י שמלו נעשה ישראל שלם ואפילו לא נתכוין לכך אפ " ה פסיק רישיה הוי לגבי דידיה משא " כ אחר דלא מקרי תיקון לאו פסיק רישיה הוא וליכא איסורא דאורייתא וכך פסק הרמב " ם ספ " א דהלכות שבת דהלכה כר' יהודה דמקלקל בחבורה פטור כ " כ בת " ה סימן רס " ה וכתב עוד דמנהג העולם דהאב על בנו אפילו היכא דאיכא אחר מתרי טעמי חדא דאפילו לרבי יהודה חבורה דמילה חשיב תיקון משום קיום מצות מילה וא " כ אין חילוק בין האב לאחר לעולם הוי תיקון דשניהם מכוונים לקיים מצות מילה וכ " כ התוס' אידך דקי " ל כר " ש דמקלקל בחבורה חייב וחבורה דמילה חשיב תיקון בין באב בין באחר ופסק עוד דאם כבר מל פעם אחת מותר ואפילו אם הוא אביו ע " כ וכן פסק בש " ע ולפעד " נ דאין להחמיר באב טפי מבאחר וכמו שהעיד בת " ה דכך הוא מנהג העולם שלא ליזהר בהך הוראה דר " א הלוי מכל מקום אין לנהוג קולא למול בשבת אם לא מל אלא פעם אחת אלא לפחות בדמל שני פעמים יש להקל דקי " ל בהא כר' דבתרי זימני הוי חזקה דהא קמן דכתב בת " ה שגדול אחד היה מסופק אם יכול למול בשבת הואיל ולא איתחזיק בג' זימני עכ " ל א " כ מסתמא לא נסתפק אלא אם יש להורות בהא כרבי דבתרי זימני הוי חזקה או כרשב " ג דבתלתא זימני הוי חזקה :
Yoreh De'ah.266.19.1 ספק אם הוא זמנה וכו' משנה וברייתא בפר " א דמילה . ומ " ש ואפילו לא הוציא אלא ראשו וכו' בפ' יוצא דופן בעובדא דאתא לקמיה דרבא וע " ל סוף סימן רס " ב . ומה שהביא ב " י בשם העיטור בדין שיעור בין השמשות הלשון מגומגם ובארתי דבריו בתשובה והמסקנת הלכה למעשה בינוקא דאיתיליד בסמוך לשקיעת החמה אין להקל לעשות המילה בשמיני אפילו בחול כ " ש בשבת אלא א " כ בדאיכא עדיין שלש רבעי מיל קודם התחלת יציאת הכוכבים דהיינו ב " ה דר' יהודה ואיכא נמי שיעור ב " ה דר' יוסי שהוא מתאחר אחר ב " ה דרבי יהודה וכל זה הוא ספק יום ספק לילה ועדיין לא התחילה החמה לשקוע ואם נולד קודם הזמן הזה נימול לשמיני הא לאו הכי תדחה המילה :
Yoreh De'ah.266.20.1 קטן שהוא נולד כשהוא מהול וכו' כל זה בפר " א דמילה וע " ל בסימן רס " ה ובמ " ש לשם בס " ד :
Yoreh De'ah.266.21.1 מי שנולד בחדש שביעי לעיבורו והוא שלם וכו' והנולד לח' אם הוא שלם בשערותיו ובצפרניו וכו' משמע מדבריו מדכתב בתחלה בסתם והוא שלם ואחר כך כתב אם הוא שלם בשערותיו ובצפרניו וכו' אלמא דבתחלה מיירי שאינו שלם בשערותיו ובצפרניו אלא שהוא שלם באיבריו וכיון שנולד בחדש שביעי ה " ה כילד של קיימא לכל דבר פי' לטלטל אותו ולפקח עליו את הגל ומלין אותו בשבת ואפילו אינן ז' שלימין מיום הטבילה דקי " ל היולדת לז' יולדת למקוטעים אבל הנולד לשמנה מיום הטבילה אם הוא שלם בשערותיו ובצפרניו אפילו נולד ודאי לח' פי' כגון בבתולה שלא נבעלה כי אם יום אחד ושוב לא בא עליה אפ " ה חשוב בר קיימא אף לפקח עליו הגל ומלין אותו בשבת וא " צ לומר היכא דאינו ודאי בן ח' גמור אלא דאנו חושבין שמנה מיום הטבילה ושמא מעוברת היתה מטבילה אחרת או שמא בן ז' הוא דנתעברה אחר כמה ימים מיום הטבילה והוא ולד גמור דפשיטא דולד קיימא חשבינן ליה אבל אם שערו לקוי וכו' אף על פי שאינו ודאי בן שמנה אלא דנולד לשמנה מיום הטבילה מחזקינן ליה כבן שמנה ודאי והרי הוא כאבן ואסור לטלטלו כ " ש שלא לפקח עליו את הגל ואין מלין אותו בשבת :
Yoreh De'ah.266.22.1 ספק אם הוא בן ז' וכו' דגם אינן יכולין לכוין אם הוא בן ז' או בן ח' מיום הטבילה ואפילו לא גמרו שעריו וצפרניו וכדמסיק מלין אותו ממה נפשך וכו' אבל אם הוא נולד לשמנה אף על פי שאינו בן שמנה אלא מיום הטבילה אין מלין אותו ממ " נ דדוקא בספק בן ז' דשמא קעביד מצוה . אם בן שבעה הוא מלין אותו ממ " נ אבל בן שמנה מיום הטבילה לא שרינן לחתוך בשר המת בשבת דמ " מ איסורא דרבנן קעביד וכיון דלא גמרו שערו וצפרניו מסתמא נפל הוא הכי מוכחן פשט השמועות בפר " א דמילה ( דף קל " ה ) ובפרק הערל ( יבמות דף פ' ) ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.266.23.1 לשון הרמב " ם מלין אותו בשבת וכו' ויראה מדבריו שר " ל כשגמרו שעריו וצפרניו וכו' דעת רבינו דמדכתב הרמב " ם תחלה מי שנולד בחדש השמיני אם היה שלם בשעריו ובצפרניו הרי זה ולד שלם ובן ז' הוא אלא שנשתהה ומותר וכו' אבל אם נולד ושערו לקוי ואין צפרניו שלימין כברייתן ה " ז בן ח' ודאי וכו' ואח " כ כתב מי שנולד בחדש ז' לעבורו אם נולד שלם ה " ז ולד של קיימא ומלין אותו בשבת ספק בן ז' ספק בן ח' מלין אותו בשבת עכ " פ אם בן שבעה הוא ושלם הוא בדין הוא שידחה שבת וכו' אלמא מדכתב בתחלת דבריו מי שנולד בחדש הח' אם היה שלם בשערו ובצפרניו וכו' א " כ הא דכתב בסוף דבריו בסתם אם נולד שלם כו' וכן מ " ש אם בן שבעה הוא ושלם וכו' ודאי נמי רצונו לומר שלם בשערו ובצפרניו כמ " ש תחלה בפי' דאם היה ר " ל בסוף דבריו שאינו שלם אלא באיבריו בלבד אבל לא גמרו שעריו וצפרניו היה לו לפרש ולכך כתב רבינו ויראה מדבריו שר " ל כשגמרו שעריו וצפרניו והשיג עליו ואמר ונראה דאפי' לא גמרו וכו' וב " י הקשה דהלא רבינו עצמו כתב תחלה מי שנולד בחדש ז' לעיבורו והוא שלם ור " ל שלם באיבריו בלבד ולא גמרו שעריו וצפרניו ולמה לא היה מפרש כך גם דברי הרמב " ם ואינה קושיא דרבינו ודאי כיון שכתב תחלה בסתם והוא שלם ואח " כ פירש וכתב בנולד לח' אם הוא שלם בשערותיו ובצפרניו מוכח להדיא דמ " ש בתחלה בסתם והוא שלם אינו אלא שלם באיבריו מדלא פירש תחלה שלם בשערותיו ובצפרניו אבל ברמב " ם כתוב איפכא תחלה כתב שלם בשערותיו ובצפרניו ואח " כ כתב בסתם אם נולד שלם וכו' א " כ מסתמא כל מ " ש אח " כ בסתם והוא שלם נמי בשלם בשערותיו ובצפרניו קאמר וכדפרי' וק " ל : עוד כתב ב " י וז " ל ועוד יש לתמוה עליו היאך עלה על דעתו לפרש כן דברי הרמב " ם דאי בגמרו שערו וצפרניו מיירי היאך היה אפשר לו לומר ואם בן ח' הוא כמחתך בשר בעלמא הוא דהא כיון שגמרו שערו וצפרניו אפי' הוא בן ח' ודאי מלין אותו בשבת וכו' עכ " ל וגם זה לא קשיא כלל דה " ק אם בן ז' הוא שנולד בחדש השביעי א " נ אפי' נולד בחדש השמיני נמי בן ז' הוא אלא שנשתהה בדין הוא שידחה שבת ואם בן שמנה הוא שנולד בחדש הח' ולא היה ראוי להיולד אלא בט' ויצא קודם שנגמר הז' שמל כמחתך בשר הוא ונראה דמה שלא כתב הרמב " ם האי טעמא דממ " נ גם בנולד בשמיני וגמרו שערו וצפרניו הוא לפי דבנולד בשמיני כיון דגמרו שערו וצפרניו מחזקינן ליה בודאי דבן ז' הוא אלא שנשתהה ויש למולו כשאר וולדות וא " צ לטעם דמחתך בשר הוא אבל בספק בן ז' ספק בן ח' דאיכא נמי לאסתפוקי ספק בן ששה הוא ואי בן ששה הוא אפי' גמרו שערו וצפרניו ודאי נפל הוא ואין למולו בספק אלא מטעם מחתך בשר בעלמא הוא לפיכך לא קאמר האי טעמא אלא גבי ספק ולא גבי ודאי לא בודאי בן ח' ולא בודאי בן ז' דבודאי בן ז' נמי לא קאמר הרמב " ם לפי הבנת רבינו דמלין אותו בשבת אלא בדגמרו שערו וצפרניו ומחזקינן ליה בולד של קיימא ודאי ולא בספק שמא בן ששה הוא ונשתהה עד שביעי אבל בדלא גמרו שערו וצפרניו חיישינן שמא בן ששה הוא ונשתהה עד שביעי כל זה היה נראה לו לרבינו מדברי הרמב " ם והשיג עליו ואמר דבבן ז' ודאי מלין אותו בשבת אפי' לא גמרו שערו וצפרניו וספק בן ז' ספק בן ח' דמלין אותו בשבת ממ " נ ג " כ אפי' לא גמרו שערו וצפרניו אלא דבבן ח' ודאי אם לא גמרו שערו וצפרניו אין מלין אותו כיון דנפל ודאי הוא למה יחתך בשר המת בשבת ויעבור אאיסור דרבנן כדפרישית מיהו אין הבנת רבינו צודקת בדברי הרמב " ם אלא אין ספק דמ " ש הרמב " ם דבנולד בחדש השביעי שלם מלין אותו בשבת וכן בספק בן ז' ספק בן ח' דמלין אותו בשבת ממה נפשך אף בדלא גמרו שערו וצפרניו אלא שלם הוא באיבריו בלבד נמי מלין אותו בשבת וכדעת רבינו הוא ג " כ דעת הרמב " ם וכ " כ ב " י והוא האמת :
Yoreh De'ah.266.24.1 כתב הרא " ש ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו שבת ואיני מבין וכו' פי' הרא " ש כתב הך ברייתא דספק אין מחללין בפ' ר " א דמילה ופירש דהיינו בשלא גמרו שערו וצפרניו וכו' ורבינו ודאי מפרש נמי בשלא גמרו כהרא " ש אלא דס " ל דלית הלכתא כהך ברייתא דהא מוקמינן לה במכשירי מילה ואליבא דר " א דאמר מחללין במכשירין מיהו בספק אין מחללין ולית הלכתא כר " א דאפי' בודאי מילה נמי אין מחללין במכשירין אבל במילה עצמה אף בספק מחללין אף על גב דלא גמרו והא דאמר בהערל דדוקא בגמרו מחללין אבל לא גמרו לא אינו אלא בבן ח' ודאי דכיון דלא גמרו ודאי נפל הוא למה יחתך בשר מת בשבת ויעבור איסור דרבנן אבל בספק בן ז' כיון דשמא בן ז' הוא וקעביד מצוה מלין אותו ממ " נ זו היא דעת רבינו דתופס פשוטה של שמועה בפר " א דמילה דמוקי הך דספק אין מחללין במכשירין ואליבא דר " א אבל מילה עצמה מחללין אפילו לא גמרו אבל דעת הרא " ש דלמאי דאוקימנא בפרק הערל דהך בבא דקתני בברייתא ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין איירי נמי בדלא גמרו ומילה עצמה נמי אין מחללין והא דמהלינן ספיקות אינו אלא בדגמרו שערו וצפרניו והשתא לא איצטריך לן לאוקמי הך דספק אין מחללין במכשירין ואליבא דר " א אלא אליבא דהלכתא תני לה ולא קי " ל כהך אוקימתא דבספק ובדלא גמרו מהלינן ממה נפשך דליתא למסקנא וכן פי' ב " י דברי הרי " ף ודלא כהר " ן דתמה עליו ודעת הרא " ש הוא דעת הרי " ף ואין ספק בדבר זה שכך הוא דעתו וכך פסק הר " ר ירוחם בס' אדם וחוה נ " א ח " ב וכך פסק ב " י בש " ע ואף ע " ג דכתב ב " י דבעל העיטור פסק כהרמב " ם ורבינו וכן פסק סמ " ג נקטינן לחומרא כהרי " ף והרא " ש וה " ר ירוחם דלא כהרב בהגהת ש " ע ולפי שדברי הסמ " ג בעשה כ " ח סתומים ואיכא סתירה בדבריו לכאורה דבתחלה פסק דנולד לשמיני אסור למולו בשבת ואחר כך כתב דמותר למולו ואסור לטלטלו על כן באתי לבאר דבריו וזה שבתחלה כתב מי שנולד בחדש השמיני לעיבורו קודם שתגמר ברייתו שהוא כנפל מפני שאינו חי רצונו לומר דניכר שאינו שלם באיבריו כלל ואצ " ל דלא גמרו שערו וצפרניו דבילד כזה פשיטא דאין מילתו דוחה שבת ואח " כ כתב מי שנולד בחדש השמיני ה " ה כאבן ואסור לטלטלו ואין מחללין עליו השבת פי' לפקח עליו את הגל דאילו מילה מותרת דמחתך בשר בעלמא הוא עכ " ל פי' היכא דנולד בחדש השמיני ולא גמרו שערו וצפרניו דתני בברייתא דאין מחללין עליו השבת אין זה אלא לפקח עליו את הגל אבל יכול למולו בשבת כיון דהוא ולד שלם באיבריו אינו ודאי נפל אלא ספק הוא דמיירי בנולד בחדש שמיני מיום הטבילה דאינו ודאי חדש שמיני ואיתא בגמרא פ " ר אליעזר דמילה ( דף קל " ה ) דמהלינן ספיקות מטעם ממ " נ וה " ה בנולד בחדש שמיני דאין חילוק בין ספק בן ז' ספק בן ח' ובין נולד בחדש ח' דבתרוייהו אין מחללין לפקח עליו את הגל בשבת אבל מילה מותרת משום דמחתך בשר בעלמא הוא וזהו דאחר כך אמר הסמ " ג ואומר בהלכות גדולות דלא משכחת בן ח' ודאי אלא בבתולה שלא נבעלה וכו' שהביא מה שכתב בה " ג כדי לבאר דעל הטבילה אין לסמוך כלל והוא בכלל ספק ואסור לטלטלו ומותר למולו בשבת וכל זה בדלא גמרו שערו וצפרניו והא דלא כתב סמ " ג דבנולד בחדש ז' מחללין עליו השבת אפי' לא גמרו דכיון דנשמע הכי מדיוקא מדקתני בבן ח' א " נ ספק אין מחללין מכלל דבן ז' מחללין לכך לא חשש לכותבו בפירוש אח " כ אמר הסמ " ג ואף אם הוא בן ח' ודאי פסק ר " י שמותר לטלטלו ולמולו אפי' בשבת אם אין ריעותא בשערו ובצפרניו פירוש ל " מ אם הוא ספק אלא אפי' אם הוא ודאי בן ח' וכו' דלא אסרו לטלטלו אלא בדלא גמרו והיינו כשיטת הרמב " ם ורבינו והוא דעת ר " י בתוס' בד " ה בן ח' ( דף קל " ה ) הארכתי בכל זה להוציא ממ " ש מהר " א שטיי " ן לפרש דברי הסמ " ג ולא דק . אך קשה לדברי הסמ " ג בהא דקאמר תלמודא דמהלינן ספיקות בשבת מטעם ממ " נ ופריך עלה מדתניא ספק ז' ספק ח' אין מחללין עליו את השבת אמאי נמהליה ממ " נ דהוה ליה לשנויי דהא דקתני אין מחללין בספק אינו אלא לענין לפקח עליו את הגל קאמר דאין מחללין אבל ממהל ה " נ דמהלינן ולא איצטריך לשינויא דבמכשירין קאמר ואליבא דרבי אליעזר . וי " ל דכיון דקאמר תלמודא מקמי הכי דהא דתניא ערלתו ודאי דוחה שבת ולא ספק דוחה את השבת לאתויי מאי לאתויי הא דת " ר ספק ז' ספק ח' אין מחללין עליו את השבת אלמא דהך אין מחללין דתני גבי ספק לענין מילה נמי קאמר דאין מחללין ולא לענין לפקח הגל בדוקא וכאינך בבי דהך ברייתא דקתני להו לענין מילה ה " נ הך בבא דספק נמי לענין מילה קתני לה .
Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .