← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 4,053 sections
Yoreh De'ah.232.21.1 ועוד יש נדר שא " צ התרה כו' עד סוף הסי' משנה ס " פ קונם יין פלוגתא דר " מ וחכמים והלכה כחכמים דשרו ועיין פ' ד' נדרים ( כ " ד ) דפריך בגמרא למה לי הני טעמא זהו כבודי וכו' א " נ הריני כאילו התקבלתי תיפוק לי דנדרי זירוזין נינהו . ומפרש דברישא עסקי' שהמדיר רגיל ליהנות מן המודר דהו " ל כאילו אמר לאו כלבא אנא דמתהנינא ממך ואת לא מתהנית מינאי ובסיפא עסקינן שהמודר רגיל ליהנות מן המדיר דהו " ל כאילו אמר לאו מלכא אנא דמהנינא לך ואת לא מהנית לי הכי אמר רב נחשון גאון מלך או שלטון עכו " ם או בעל מכס שמשגר לקהל להחרים אותו חרם שמחרים אינו כלום מאחר שהוא בשביל צרכיו וא " א שלא להחרים הגה " ת מיימוני פ " ג דשבועות :
Yoreh De'ah.233.1.1 קטן וכו' עד סוף הסימן משנה וגמרא פ' יוצא דופן ( נדה דף מ " ה ) זולתי מ " ש שאפילו בדקום בתחלת השנה ונמצאו שיודעים וכו' וכ " כ הרמב " ם בפי " א דנדרים וכן כתב בסמ " ג דבגמ' איתא איפכא . דקאמר התם וכיון דתני בת י " ב שנה ויום אחד נדריה קיימין בודקין כל י " ב למה לי סד " א הואיל ואמר מר שלשים יום בשנה חשובים שנה היכא דבדקנא שלשים ולא ידעה להפלות אימא תו לא לבדוק ( פירוש וליחזקה בקטנה ) קמ " ל וצ " ל דהוו גרסי היכא דבדקנא ל' וידעה להפלות אימא תו לא לבדוק קמ " ל והכי מסתברא דלגי' רש " י קשה היכי הוי סלקא אדעתין דכשלא ידעה להפלות בתחלת ל' יום בשנה דתו לא ליבדוק הא ודאי דאיכא למיחש לחומרא דילמא בתר שלשים ידעה להפלות דרוב ימים יודיעו חכמה אבל לגירסת הרמב " ם ניחא דאיצטריך לאשמועינן קולא דאפי' נמצאו בתחלת השנה שיודעים לשם מי נדרו לא אמרינן ודאי כל השנה הם יודעים מסתמא אלא אם נדרו אח " כ בסוף השנה אינו נדר עד שיבדקום פעם אחרת דאיכא למימר דילמא בסוף השנה שכחו :
Yoreh De'ah.233.2.1 וקודם שנת י " ג לזכר וכו' פי' קודם שנת י " ב ויום אחד לזכר דהיינו קודם ר " ה של י " ג לזכר וקודם ר " ה של י " ב לנקבה וכן פירש " י ובס " א מספרי רבינו כתוב וקודם שנת י " ב לזכר וי " א לנקבה וכו' וכן הוא בש " ע ור " ל קודם שנשלם י " ב לזכר ויום אחד וי " א לנקבה ויום א' ואע " ג דבבא זו לכאורה לא אצטריכא קאמר בגמרא איצטריך סד " א סתמא בי " ב בעיא בדיקה לנקבה ובי " ג לזכר ומקמי הכי לא בעיא בדיקה . אבל היכא דחזינן להו דחריפי טפי מיבדקי מקמי הכי קמ " ל . ותו קאמר בגמרא דמקמי הכי אפי' אמרי אינהו יודעים אנו ולאחר י " ג ויום אחד לזכר ולאחר י " ב ויום אחד לנקבה אמרי אינהו אין אנו יודעים אפ " ה לא נסמוך עלייהו . וכתב הרמב " ם שם וכ " כ הסמ " ג דהך מילתא דנדריהם קיימין אע " פ שלא הביאו סימנים ועדיין לא נעשו גדולים מדברי תורה הוא שהמופלא הסמוך לאיש הקדישו הקדש ונדרו נדר עכ " ל והוא פלוגתא דרב כהנא ור " י וריש לקיש שם ( דף מ " ו ) ופסק כר " י ור " ל דמדאורייתא הוא וכתב עוד הרמב " ם שם בד " א שבת י " ב ויום אחד נדריה קיימין בשלא היתה ברשות אב או ברשות בעל וכו' ויתבאר בסימן שאחר זה . וכתב עוד בסוף ה' שבועות קטנים שנשבעו והן יודעין טעם השבועות אע " פ שאינו חייבין כופין אותן לעמוד בדבריהם כדי לחנכן ולאיים עליהם כדי שלא ינהגו קלות ראש בשבועות ואם היה הדבר שנשבעו עליו דבר שאין הקטן יכול לעמוד בו אא " כ ינזק כגון שנשבע שיצום או שלא יאכל בשר זמן מרובה מכה אותו אביו או רבו וגוער בו ומראין לו שהותר שבועתו כדי שלא יהיה רגיל להקל ראש בשבועתו עכ " ל ודין שבועות ונדרים בזה אחד :
Yoreh De'ah.234.1.1 האב מיפר וכו' אפי' נדרה ע " ד רבים כן כתב התוס' בפ' השולח ( גיטין דף ל " ה ) בד " ה אבל נשאת דלענין נדרי אשתו אין לחלק בין ברבים בין עד " ר וכיון דברבים יש לה הפרה ה " ה עד " ר דכיון שאינה תלויה בדעתה דיכול להפר אפי' בלא חרטה כך יכול להפר בלא עד " ר עכ " ל ולפי טעם זה ה " ה באב דמפר נדרי בתו גם כן בלא חרטה וכן כתב הרא " ש לשם דאין לאשה כח לעקור דעת בעלה ולתלות בדעת אחרים ולא עדיף מכשאומרת איני רוצה שיפר הבעל וכ " ע ואפשר אפי' אם יבטל הבעל דעתו ויתן לה רשות לידור ע " ד אחרים אינו מועיל כיון דסתם אשה ע " ד בעלה היא נודרת ותלה הכתוב הפרתה בבעל יכול הבעל לחזור ממה שנתן לה רשות ואינו דומה לקיים ליכי עכ " ל ולפי שכתב ואפשר וכו' משמע דמספקא ליה להרא " ש ולפיכך לא כתבו רבינו ולענין הלכה אזלינן לחומרא דאם נתן הבעל רשות לידור ע " ד אחרים אין הבעל לבדו מפר ביום שמעו אלא צריך שגם אחרים נותנים דעתם להתיר הנדר ואז יתירנו החכם ודוקא בדאיכא דבר מצוה כדין כל נדר שהודר עד " ר ומיהו כיון שהוא ספק צריך גם כן שיפרנו הבעל ביום שמעו :
Yoreh De'ah.234.2.1 בגרה וכו' משנה פ' נערה המאורסה וכדכתיב בנעוריה בית אביה נערה ולא בוגרת ורצונו לומר אפי' הגדילה שהיא בת י " ב ויום אחד והביאה ב' שערות עדיין היא נערה וברשות אביה היא ומשתביא שתי שערות עד שתבגור ששה חדשים טפי לא וכדאמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד . וכל זמן שלא הביאה ב' שערות קטנה היא אבל קודם י " ב שנה ויום אחד אפי' הביאה ב' שערות אינן אלא שומא . עיין בנדה ( דף ס " ה ) ובקידושין ( דף ע " ט ):
Yoreh De'ah.234.3.1 ומ " ש והבעל מיפר עד שתתגרש והגיע גט לידה כן כתב גם הרמב " ם בפי " א והלשון משמע דהיתירא אתא לאשמועינן דכל זמן שלא הגיע הגט לידה יכול להפר ור " ל דאע " פ שמסר הגט לשליח ואינו יכול לבטל שלא בפניו אפ " ה כיון שעדיין לא הגיע הגט לידה ויכול לבטלו בפניהם הו " ל אשתו ומפר הנדרים שבנתיים ובית יוסף פי' בהיפך דאיסורא אשמועינן דבהגיע גט לידה אינו יכול להפר אע " פ שעדיין אינה מגורשת כגון שנתנה לה ע " ת או לאחר זמן עכ " ל וג' תשובות בדבר חדא דהלשון משמע דהיתירא אתא לאשמועינן ולא איסורא ועוד דזה כתבו רבי' בסמוך בפירוש ואם כן לאיזה צורך כתב כאן והגיע גט לידה ועוד דא " כ מאי עד שתתגרש דקאמר הלא בנותן לה ע " ת או לאחר זמן אינה מגורשת ואפ " ה אינו יכול להפר אלא הכי קאמר אפי' גירשה גירושין גמורים בלי תנאי ומיד אלא שעדיין לא הגיע גט לידה יכול להפר עד שיגיע גם כן הגט לידה :
Yoreh De'ah.234.4.1 היתה מגורשת מספק לא יפר לה נתן לה גט וכו' כן כתב הרמב " ם שם וראייתו מדתנן בפ' מי שאחזו ( גיטין דף ע " ג ) בנותן גט לאשתו וא " ל זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה מה היא באותן הימים רבי יהודה אומר ה " ה כאשת איש לכל דבריה רבי יוסי אומר מגורשת ואינה מגורשת ובגמ' ת " ר ימים שבנתיים בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה וכו' דברי רבי יהודה וחכמים אומרים מגורשת ואינה מגורשת אלמא דלר' יוסי וחכמים דהלכתא כוותייהו ספיקא משוו לה ומספק אזלינן לחומרא באיסורא דאורייתא ואינו יכול להפר מכאן למדנו דכל שהיא מגורשת מספק וכן במגרשה ע " ת או לאחר זמן דבימים בנתיים דהו " ל מגורשת ואינה מגורשת אינו יכול להפר וכ " כ ב " י בקצרה :
Yoreh De'ah.234.5.1 שמעה שמת בעלה וכו' עד והפר לה בעלה הרי זה מופר כ " ז ברמב " ם שם וה " א בר " פ האשה שהלך בעלה משנה וגמרא ואע " ג דבחייבי לאוין ועשה קידושין תופסין והרי היא אשתו ויכול להפר לכתחלה מ " מ כתב והפר לה בעלה בלשון דיעבד משום דנשאה באיסור :
Yoreh De'ah.234.6.1 משתתארס עד שתכנס לחופה וכו' בפ' נערה המאורסה ( נדרים דף ע " ג ) תנן הבוגרת ששהתה י " ב חדש ואלמנה ל' יום ר " א אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר וחכמים אומרים אין הבעל מפר עד שתכנס לרשותו ( ובדף ע' ) קאמר תלמודא תנא בוגרת ששהתה י " ב חודש והכי מוקי לה תלמודא בפ' אע " פ ( כתובות ד' נ " ז ) אליבא דרב הונא אבל הרא " ש בפירושו בנדרים ( ד' ע' ) כתב כיון דרב הונא איתותב ליתא לההיא אוקימתא אלא בעינן לפרושי בוגרת ששהתה י " ב חודש ומתני' חדא קתני ולא ושהתה בוי " ו וה " פ בוגרת ששהתה י " ב חודש בבגרותה ואלמנה שנתקדשו לכל אחת מהן נותנין ל' יום עכ " ל ומשמע ליה לרבי' מדברי הרא " ש הללו דנותנין ל' יום משעת קידושין בין בבוגרת בין באלמנה וז " ש כגון בוגרת ששהתה וכו' עד ושהתה אחר הקידושין ל' יום שחייב במזונותיה ותימה הלא הרא " ש בפסקיו בפ' אע " פ כתב בהדיא וז " ל מאי ולארוסה ל' יום אמר רב פפא ה " ק ארוסה בוגרת שעברה עליה י " ב בבגרותה ונתקדשה נותנין לה ל' יום כאלמנה משעת תביעה עכ " ל אלמא דמשעת תביעה נותנין ל' יום בין בבוגרת בין באלמנה וה " א להדיא בפ' אע " פ לא כתביעה דאלמנה אלמא דבאלמנה פשיטא לן דנותנים לה ל' יום משעה שתבעוה להכין עצמה לנשואין וא " כ גם מ " ש הרא " ש בפי' לנדרים כך כוונתו דבוגרת ששהתה י " ב חודש בבגרות ואלמנה שנתקדשו לכל אחת מהן נותנין ל' יום משעת תביעה אלא שקיצר לפי שאין כאן מקום דין זה ועוד דבא " ע סי' נ " ו כתב רבינו וז " ל ארוסה שתבעה הארוס לינשא נותנין לה י " ב חודש משעת תביעה וכו' ולאלמנה נותנין זמן ל' יום אלמא משמע דקאי אמ " ש תחילה ארוסה שתבעה דנותנין י " ב חודש משעת תביעה וקאמר השתא דאלמנה נותנין ל' יום משעת תביעה ואח " כ כתב ואם עברו עליה י " ב חודש בבגרותה ואח " כ נתארסה אין נותנין לה אלא ל' יום כמו לאלמנה ופי' רש " י משעת קידושין והרמ " ה פי' משעת תביעה וכ " כ הרא " ש ז " ל עכ " ל א " כ להרא " ש בין בוגרת בין אלמנה משעת תביעה קאמר ואף מה שפירש רש " י בפ' אף על פי אהא דקאמר רב הונא בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה ל' יום כאלמנה וז " ל נותנין לה שלשים יום כאלמנה משעת האירוסין עכ " ל רש " י אין רצונו לומר דבאלמנה נמי נותנין ל' יום משעת אירוסין אלא ר " ל דלבוגרת נותנין ל' יום משעת אירוסין כמו שנותנין לאלמנה משעת תביעה דבאלמנה ליכא למ " ד דנותנין ל' משעת האירוסין והוא דבר פשוט בסוגיא וכן כתבו כל הפוסקים דנותנין ל' לאלמנה משעת תביעה אלא דבבוגרת איכא מחלוקת בין הפוסקים והכי עיקר ודלא כמ " ש רבינו דנמשך אחר הבנתו ממ " ש הרא " ש בפי' לנדרים ושרי ליה מאריה אין ספק שלא היתה שם דעת הרא " ש כן אלא כמ " ש בפסקיו בפ' אף ע " פ דבין בבוגרת ובין באלמנה נותנין לה ל' משעת תביעה והכי נקטינן וכן פסק הרמב " ם פ " י דאישות וכן פסק בש " ע בא " ע ואיכא למידק אמאי לא כתב רבינו כאן ג " כ כגון בתולה קטנה או נערה שנתארסה ושהתה י " ב חודש משתבעוה דחייב במזונותיה ואפ " ה אינו מיפר י " ל דכיון דאשמועינן דאפי' בבוגרת ובאלמנה דאין לאביה רשות בה אין הבעל מיפר א " כ כ " ש קטנה ונערה דיש לאביה רשות בה דפשיטא דאין הבעל יכול להפר אע " פ שחייב במזונותיה :
Yoreh De'ah.234.7.1 ומ " ש וכן שומרת יבם במשנה בפרק נערה ( נדרים דף ע " ד ) פלוגתא דתנאי ופסקו הפוסקים כר " ע דמוקמינן בגמרא דמיירי דאפי' עשה בה מאמר לא יפר אפי' אין שם אלא יבם א' והרמב " ם ספי " א כתב ואפי' יבם אחד ליבמה אחת אינו מיפר וכו' עכ " ל אבל בגמרא לא הוזכר ליבמה אחת אלא יבם אחד :
Yoreh De'ah.234.8.1 ומ " ש ולא האב לבדו אלא שניהם מפירין לה בשותפות הלשון משמע לכאורה דבכל הני דקחשיב קאמר דשניהם מפירין לה בשותפות וזה אי אפשר דהא בוגרת ואלמנה מן הנשואין ושומרת יבם מן הנשואין אין לאביה רשות בה ובע " כ דבאלמנה מן הנשואין מיירי הכי דאי במן האירוסין דינה כבתולה דעלמא דנותנין לה י " ב חודש כדכתב ה' המגיד פ " י מהלכות אישות וכן ש " י מן האירוסין מיפר האב לבדו כדכתב רבינו בסמוך וכאן כתב רש " י אין הבעל מיפר לבדו אלא שיעור לשון רבינו כך הוא משתתארס וכו' אין הבעל מיפר לבדו לא מיבעיא בנערה המאורסה שיש לאביה רשות בה אלא אפי' כגון בוגרת ואלמנה כו' וכן שומרת יבם וכו' שאין לאביה רשות בה אפ " ה לא נתרוקנה לרשות הבעל ואינו יכול להפר לבדו כלומר אע " פ שהבעל לבדו יש לו רשות בה אפ " ה אינו יכול להפר ומכ " ש בנערה המאורסה שאין הבעל מיפר לבדו כיון שיש לאביה רשות בה ומיהו גם האב אינו מיפר לבדו אלא שניהם מפירין לה בשותפות וא " כ מ " ש רבינו כאן ולא האב לבדו וכו' אין לו קשר עם מ " ש בסמוך לו אפ " ה אינו יכול להפר לבדו אלא הוא מקושר עם מ " ש תחלה בסמוך אין הבעל מיפר לבדו כאילו אמר משתתארס עד שתכנס לחופה אין הבעל מיפר לבדו ולא האב לבדו אלא שניהם מפירין לה בשותפות אלא שהכניס רבינו דבור אפי' חייב במזונותיה וכו' בין הדבקין ונסמך על המבין דאי אפשר לפרש מ " ש ולא האב לבדו אלא אנערה מאורסה שכתב תחלה משתתארס וכו' אין הבעל מיפר לבדו כאילו אמר אין בעל מיפר לבדו ולא האב מיפר לבדו וכו' כדפרי' והשתא ניחא שחזר וכתב רבינו בסמוך דין ש " י וז " ל ואפילו יש להם יבם שזקוקה לו ועשה בה מאמר מיפר האב לבדו וגם סותר מ " ש כאן בש " י דאין הבעל מיפר לבדו דמשמע דבשותפות האב מיפר אלא ודאי כאן מדבר בשומרת יבם מן הנישואין דאף ע " פ שאין לאביה רשות בה אלא הבעל לבדו אפ " ה אינו מיפר ובסמוך מדבר בש " י מן האירוסין דמיפר האב לבדו והב " י כתב מ " ש עיין עליו אבל מ " ש הוא הנכון :
Yoreh De'ah.234.9.1 ומ " ש ואפילו נדרים שהיו עליה קודם שנתארסה כ " כ הרא " ש בפסקיו ריש פ' נערה המאור סה וז " ל ואף נדרים שנדרה קודם שנתארסה האב והארוס מפירין אותן דהכי משמע לישנא דקרא ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה וגו' דארוס מיפר בקודמין משום שותפין דאב אבל נשאת אין הבעל מיפר נדרים שהיו עליה דאין הבעל מיפר בקודמין דכתיב ואם בית אישה נדרה עד כאן לשונו :
Yoreh De'ah.234.10.1 ומ " ש שהרמב " ם כתב שצריך שישמעו שניהם ביום אחד וכו' בפי " ב כ " כ ולמדו מדכתיב ואם הניא אביה אותה ביום שמעו וגומר ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה ושמע אישה ביום שמעו וגומר דא " א לפרש דשמע אישה ביום שמעו של אישה דאין ללשון זה הבנה אלא מהכי קאמר קרא ושמע אישה ביום שמעו של אב והפר האב דאחר שהפר האב ושמע הארוס ה " ז מיפר ביום שמוע האב וכן פסק סמ " ק בסימן ק " ז וכן פסק הסמ " ג וכתב עוד וכן מוכח בתוספתא וגם בגמ' שלנו בפ נערה ( דף ע " ב ) אומר כגון דלא שמע הארוס ושמע האב דבו ביום מצי הארוס מיפר מכאן ואילך לא מצי מיפר עכ " ל ותימא דבגמ' לא קאמרינן הכי דבו ביום מצי הארוס מיפר וכו' אלא סתמא קאמר כשלא שמע הארוס ושמע האב דבו ביום הוא דמצי מיפר מכאן ואילך לא מצי מיפר ופי' הרא " ש והר " ן דמשום שמיעה דאב הוא דקתני בו ביום דאי עבר יום שמיעה דאב לא מצי למתני אביה ובעלה מפירין נדריה אבל לעולם כ " א מיפר ביום שמעו אע " פ שלא שמעו ביחד וכן כתב הרא " ש בפסקיו ר " פ נערה המאורסה וז " ל ומיפר האב ביום שמיעה וא " צ שיפר ביום ששמע הבעל עכ " ל ותימה למה לא כתב כן רבינו בשם הרא " ש אלא הביא דברי הרמב " ן וכתב עליו והכי מסתבר ומיהו צריך ליישב לישנא דקרא דאמר ושמע אישה ביום שמעו ונראה דגם הרמב " ן מודה דאי אפשר לפרש קרא אלא דשמע אישה ביום שמעו של אב אלא דס " ל דלא כתב קרא הכי לומר שאין הנדר מופר אא " כ שמעו שניהם ביום אחד דודאי הפרה איכא אף על פי שלא שמעו ביום אחד וכדמשמע מאידך קרא דכתיב בתריה ואם ביום שמוע אישה יניא אותה וגו' דמשמע דבאיזה יום שיהיה דששמע והפר אפי' ביום שלאחריו מופר אלא קרא קמא אצטריך לאורויי דאע " פ שהאב הפר ביום שמעו ואח " כ שמע גם הבעל ביום שמעו של אב והחריש לה וקמו נדריה שלא אמרינן כיון ששמע הבעל בו ביום שהפר האב והחריש לה מסתמא הסכים להפרת האב וכאילו הפר גם הבעל אלא אינו מופר ואצ " ל אם לא שמע הבעל בו ביום שהפר האב אלא למחר והחריש לה דפשיטא דאינו מופר ולענין הלכה בפלוגתא דרבוותא נקטינן לחומרא כהרמב " ם ודעימיה והכי משמע ממה שהביא בש " ע שני הדיעות ולא הכריע גם ממ " ש דעת הרמב " ם בסתם ודעת הרמב " ן כתב בלשון י " א :
Yoreh De'ah.234.11.1 ואם קיים האחד וכו' פירוש אע " ג דכשהאב לבדו מיפר או הבעל לבדו מיפר אם קיימו יכול לישאל על הקיום כמו שיתבאר בסמוך בנערה המאורסה אינו כן דכיון דהאב והבעל מפירין ביחד וחלה הקמה בין שתי ההפרות נתבטלה הפרתו ואפי' אם יפר הראשון עמו פעם שנית אינו מועיל וכ " כ הרמב " ם בפי " ג דנדרים וכ " כ הרא " ש בר " פ נערה המאורסה וכ " ע וי " מ דיש תקנה דיפר הראשון עמו פעם שנית וראשון עיקר והכי משמע לישנא דמתניתין וכולי עכ " ל ועיין במ " ש הר " ן שם ריש הפרק ( דף ס " ז ע " א ):
Yoreh De'ah.234.12.1 הלך האב או שלוחיו וכו' בפ' בתרא דנדרים ( דף ע " ט ) מפרש דהא דתנן בפ' נערה המאורסה ( נדרים דף ע " א ) זה הכלל כל שלא יצאת לרשות עצמה שעה אחת אביה ובעלה מפירין נדריה אתא לאתויי הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל בנערה המאורסה דאביה ובעלה מפירין נדריה והא דתנן בפ' בתרא ( דף פ " ט ) זה הכלל כל שיצאת לרשות עצמה שעה אחת אינו יכול להפר אתא לאתויי מסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל שאין הבעל מיפר בקודמין פי' דכיון דיצאת מרשות אב לרשות עצמה שוב אין הבעל מיפר נדריה אפי' לאחר שנכנסה לחופה לפי שאין הבעל מיפר בקודמין ואצ " ל דאינו מיפר מקמי שנכנסה לחופה דכיון דיצאה לרשות עצמה ואין האב מיפר גם הבעל אינו מיפר וכן נראה להדיא מדברי הרמב " ם בפי " א דנדרים שכתב וז " ל ומאימתי מיפר הבעל נדרי אשתו ושבועתיה משתכנס לחופה וכו' וכ " ע מת האב אחר שנתארסה ונדרה אחר מותו אין הבעל מיפר שאין הבעל מיפר נדרי אשתו עד שתכנס לחופה עכ " ל אלמא מדכתב בסתמא משמע ודאי דאע " פ ששלח הבעל שלוחיו להכניסה לחופה אין יכול להפר אלא עד שתכנס לחופה ואע " פ שמת האב ונתרוקנה רשות לבעל א " כ כ " ש בחיי האב אלא שמסרה לשלוחי הבעל והב " י השיג על רבינו ומפרש דאף מקודם שנכנסה לחופה יכול הבעל להפר דהו " ל הך מסירה כנשואין וכנראה מדברי הר " ן ( דף פ " ט ) וכן נראה מדברי הרמב " ם בפי " א דנדרים ועוד האריך ולפעד " נ מדברי הרמב " ם בהיפך כדפרי' ושלא כדברי הר " ן גם מסוף דברי ב " י משמע דהכי עיקר כמ " ש רבינו והכי נקטינן לחומרא באיסורא דאורייתא ובש " ע כתב כך בלשון י " א :
Yoreh De'ah.234.13.1 מאורסה שלא שמעו אביה ובעלה את נדרה עד שבגרה וכו' משנה וגמרא בפרק נערה המאורסה ( נדרים דף ע' ) ואף ע " ג דכבר כתב רבינו בתחילת סימן זה בבוגרת שנתקדשה דאפי' חייב במזונותיה אינו יכול להפר מ " מ איצטריך הכא לאשמעינן דאף ע " פ שנתקדשה קודם שנתבגרה והיה מיפר בשותפות האב אפ " ה אינו מיפר לאחר שנתבגרה ונ " ל עוד דאף להרמב " ן והרא " ש ורבינו דכ " א מיפר ביום שמעו אפי' הכי מאורסה שהפר לה אביה ביום שמעו קודם שבגרה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שבגרה אינו יכול להפר דלעולם אין הבעל מיפר אלא בשעה שיכול להפר בשותפות האב וכדתניא שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת האב דאינו יכול להפר וכמו שיתבאר בסמוך אף בבגרות כן וכדאמר בגמ' ( ע' ) מכדי מיתה מוציאה מרשות אב ובגרות מוציאה מרשות אב מה מיתה לא נתרוקנה רשות לבעל אף בגרות לא נתרוקנה רשות לבעל :
Yoreh De'ah.234.14.1 נדרה ושמע אביה והפר לה חלקו וכו' לכן דרך ת " ח וכו' משנה בפ' נערה ( נדרים דף ע " ב ) דרך ת " ח עד שלא היתה בתו יוצאת מאצלו א " ל כל נדרים שנדרת בתוך ביתי ה " ה מופרין וכן הבעל עד שלא תכנס לרשותו א " ל כל נדרים שנדרת עד שלא תכנסי לרשותי ה " ה מופרין שמשתכנס לרשותו אינו יכול להפר ואיכא לתמוה אמ " ש רבינו כל נדרים שנדרת משארסתיך יהיו מופרין דמשמע אבל מקודם שאירסה לא והא ליתא וכדמשמע נמי מל' המשנה דא " ל כל נדרים שנדרת עד שלא תכנסי לרשותי וכו' גם הרמב " ם ספי " א והסמ " ג כתבו משארסתיך והוא תימה ונראה שכך היתה גרסתם במשנה והכי משמע מפירוש הרמב " ם במשנה ואף ע " ג דארוס מיפר בשותפות אף הנדרים שנדרה קודם שנתארסה לא תנן כל נדרים שנדרת עד שלא תכנס לרשותי משום דס " ל לתנא דמתניתין דמסתמא ודאי כי היכי דדרך ת " ח לומר לבתו קודם שתכנס לחופה להתיר לה הנדרים שנדרה בתוך ביתו ה " נ ודאי היה מתיר לה כל הנדרים מתחלה קודם שתתארס ואמר לה כל הנדרים שנדרת בתוך ביתי עד עתה ה " ה מופרים דכיון דביד האב להפר לבדו למה ימתין עד שתתארס שאז לא יוכל להפר אלא בשותפות ואם כן אין הבעל יכול להפר אלא הנדרים שנדרה משאירסה ועוד אפשר ליישב הרמב " ם והסמ " ג דס " ל דהבעל יכול להפר אף ע " פ שלא שמע ולמדו ממתניתין דהכא דמיפר אף ע " פ שלא ידע נדריה ולא שמע על איזה דבר נדרה וכמו שיתבאר בסמוך השתא לפ " ז מסתברא דדוקא בנדרים שנדרה משנתארסה דבאת לרשותו במקצת התם הוא דיכול להפר אף ע " פ שלא שמע אבל מה שנדרה מקמי שנתארסה לא מסתברא דיפר לה כשלא שמען ולהכי תנן משארסתיך לפי גירסתו ואף להרא " ש ורבינו דאין הבעל יכול להפר כשלא שמען ומפרש דלא מהני כשיאמר לה כל נדרים שנדרת וכו' אלא אם כן דשמע להו בתר הכי דהשתא מהני מה שאמר לה בתחלה כל נדרים שנדרת וכו' שאין צריך לחזור ולהפר כשישמע נמי סבירא ליה דלא מהני הך הפרה אלא בנדרים שנדרה תחתיו משנתארסה אבל לא מהני במה שנדרה קודם שנתארסה כיון שלא שמע הנדרים בשעה שא " ל כל נדרים שנדרת וכו' דלא נגעו בהפרה זו אלא מטעם דכשתבא לרשותו לגמרי לאחר כניסתה לחופה ויהא נודע לו נדריה מהני ההפרה שהפר לה בקודמים כשהיתה ברשותו במקצת דהיינו משנתארסה ומש " ה נקט תנא משארסתיך :
Yoreh De'ah.234.15.1 מת הבעל וכו' משנה שם ( דף ע' ) מת אביה לא נתרוקנה רשות לבעל מת הבעל נתרוקנה רשות לאב בזה יפה כח האב מכח הבעל ובגמ' יליף מהיקישא דאף בנדרים שנראו לארוס פי' ששמע בהן קודם שימות ולא הספיק להפר עד שמת בו ביום האב מיפר לחודיה . ומ " ש מיפר האב לבדו ביום שמעו אפי' לא שמע ביום שמת הבעל וכו' ברייתא לשם ( דף פ " ח וריש דף ע " ב ) וכתב הרא " ש לשם דוקא כשמת הבעל ביום שמיעתו ולא קיים הנדר וכו' וגם לא הפר דאילו הפר קודם שמת אפי' מת ביום שלאחריו יכול האב להפר אבל אם קיים הנדר ביום שמעו קודם שמת אפי' שמע האב בו ביום והפר לאחר שמת לא הוי הפרה וכן אפי' אם לא קיים ולא הפר אלא שתק ומת ביום שלאחריו אין האב יכול להפר וכל זה לדעת הרמב " ן ורבינו דלעיל שכל אחד מיפר ביום שמעו . ומ " ש אף ע " פ שהפר חלקו וכו' פי' הרא " ש דכיון שלא נגמרה ההפרה בחיי האב נתבטלה גם הפרת הבעל וצריך האב להפר הכל עכ " ל והרמב " ם לא פסק כך עיין בב " י אבל רבינו נמשך אחר דברי הרא " ש בפסקיו ובש " ע הביא ב' הדיעות נראה שדעתו להחמיר כהרמב " ם :
Yoreh De'ah.234.16.1 כנסה ומת אפי' לא כנסה ממש וכו' פי' כיון שמסרה לו האב יצאת מרשות אב וכל הנדרים שנדרה אחר שמסרה לו האב קודם שמת הבעל אין האב יכול להפר לה אותן נדרים ואע " פ שהיא נערה וחזרה לרשות אביה מן האירוסין ומיפר נדרים שתדור אחר מיתת הבעל מ " מ אותן הנדרים שנדרה אחר שמסרה לו וקודם מיתת הבעל אינו יכול להפר וה " א פ' נערה שנתפתתה ריש ( כתובות דף מ " ט ) תנא דר " י ונדר אלמנה וגרושה וגומר את " ל והלא מוצאת מכלל אב ומוצאת מכלל בעל אלא הרי שמסר האב לשלוחי הבעל וכו' ונתארמלה בדרך או נתגרשה היאך אני קורא בה בית אביה של זו או בית בעלה של זו אלא לומר לך כיון שיצאת שעה אחת מרשות אב שוב אינו יכול להפר ופירש " י דזו שנדרה בדרך שמסרוה לשלוחין בא כתוב זה ולימדך שלא תקרא לה בית אביה אלא בית אישה ולא נתרוקנה רשות לאב במיתתו של בעל ושוב אינו יכול להפר וכולי אלמא דדוקא בנדרים שנדרה בדרך כשמסרוה לשלוחין קאמר דאם מת הבעל אין האב יכול להפר אותן נדרים והדבר פשוט דדין זה שכתב רבינו לא מיירי בכנסה לחופה אלא שכנסה לרשותו בלבד או שמסרה האב לשלוחין של בעל ומת דאילו כנסה לחופה שוב אין לאב רשות בה אפי' לענין נדריה שתדור אחר מיתת הבעל אפי' בעודה נערה וז " ש רבינו כנסה ומת אפי' לא כנסה ממש וכו' שלא כתב כנסה לחופה ומת וכו' אלא כתב כנסה ומת פי' כנסה לרשותו ומת לא מיבעיא דכנסה לרשותו ממש לחצר שלו אלא אפי' לא כנסה ממש לרשותו אלא שמסרה לו האב וכו' ועודה בדרך ונדרה בדרך ומת בעודה נערה וכו' אינה חוזרת לרשות האב והב " י השיג על דברי רבינו ובש " ע נמשך לדעתו וכתב וז " ל כנסה או שמסרה לו האב או שלוחין להכניסה ומת בעודה נערה אינה חוזרת לרשות האב עכ " ל . ושארי ליה מאריה דפשיטא היא דכל שלא כנסה לחופה אף ע " פ שכנסה לרשותו חוזרת לרשות האב כדין אלמנה מן האירוסין אלא לענין הנדרים שנדרה בדרך לאחר שמסרה לבעל ומת קאמרינן דאין האב יכול להפר וכדברי רבי' וכדמוכח בפ' נערה שהבאתי :
Yoreh De'ah.234.17.1 כנסה ונדרה וכו' פי' ארוס שכנסה לארוסתו לרשותו לחצר שלו ולא דכנסה לחופה אלא דכנסה לרשותו כדפרישית בסמוך ואפי' לא כנסה ממש לרשותו אלא שמסרה לו האב וכו' ונדרה באותן הימים ולא שמע הבעל וגרשה וחזר וארס כו' אפ " ה אינו יכול להפר וכו' כלומר דאילו לא כנסה לרשותו אלא שארסה ונדרה בבית אביה ולא שמע הארוס וגרשה וחזר וארסה או אירסה אחר פשיטא דאביה וארוס האחרון מפירין לה בשותפות אף מה שנדרה קודם שנתגרשה דהארוס מיפר בקודמין וכיון שלא שמע קודם גירושין ליכא למימר דגירושין כהקמה דמי כמו שיתבאר אבל זו שכנסה לרשותו דיצאת שעה אחת מרשות אביה ואין האב יכול להפר אותן נדרים שנדרה באותן הימים כדפרי' בסמוך אם כן גם הבעל אינו יכול להפר אותן הנדרים אפי' לאחר שחזר ואירסה דאין הבעל מיפר אלא בשותפות האב וכיון דהאב אינו יכול להפר גם הבעל אינו יכול להפר אבל הנדרים שתהא נודרת לאחר שחזר ואירסה מיפר בשותפות האב דכיון דלא כנסה לחופה אלא כנסה לרשותו אי נמי שמסרה האב לבעל או לשלוחיו וגירש אם כן דינה כשאר ארוסה דנתגרשה מן האירוסין ועודה נערה דחזרה לרשות האב והאב והארוס האחרון מפירין בשותפות כמו שיתבאר וכל דין זה נלמד מהדין שכתב רבינו בסמוך וגם בכאן השיג ב " י על דברי רבינו ושגגה היא לפני השליט :
Yoreh De'ah.234.18.1 מת האב משנתארסה וכו' שם ברייתא ( דף ס " ח ) שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת האב זו היא ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל :
Yoreh De'ah.234.19.1 ומ " ש רבינו ואפי' שמע הבעל וכו' אע " ג דברייתא קתני ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת האב ס " ל דלאו דוקא אלא ה " ה נמי היכא דשמע הבעל דתני לה נמי בברייתא וכך הוא גירסת הרא " ש שכתב בפירושו וז " ל שמע בעלה ולא הפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת האב אין הבעל יכול להפר שאין הבעל מיפר אלא בשותפות . וקמ " ל הך בבא דלא תימא היכא דשמע בחיי האב והיה ראוי להפר אם מת האב יפר הכל קמ " ל דאין הבעל מיפר אלא בשותפות וכו' עכ " ל וכ " כ הרמב " ם בפי " א אפי' שמע הבעל וכו' וכ " כ הר " ן שם ע " ש קמאי ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.234.20.1 ומ " ש או ששמע הבעל והפר חלקו וכו' ג " ז ברייתא שם . והרא " ש הקשה אהך דאם האב הפר חלקו ומת למה יגרע כח הבעל במיתת האב שלא להפר חלקו וי " ל דכיון דלא נגמרה ההפרה בחיי האב נתבטל גם הפרת האב והיה הארוס צריך להפר הכל עכ " ל :
Yoreh De'ah.234.21.1 שמע אביה והפר לה וכו' ברייתא שם ריש ( דף ס " ט ) פלוגתא דב " ש וב " ה והלכה כב " ה דאמרי אין האב יכול להפר דמקליש קליש ופי' הרא " ש דכיון דהפר האב חלקו מיד מקליש קליש חלק הבעל ואין בו כדי להורישו לאב ולא תפסה בו זכייה . ונראה דמ " ש ולא הספיק הבעל לשמוע וכו' לרבותא נקט הכי דלא מיבעיא בדשמע הבעל דזכה בהן הבעל במקצת ומטעם ירושה נגע בהן האב דפשיטא דאין בו כח להורישו כיון דאקליש אלא אפי' לא שמע ולא זכה בהן הבעל כלל ואיכא למימר דמה שיפר האב עכשיו לאו מטעם ירושה אלא כתחלת הפרה היא קמ " ל . ומ " ש הרמב " ן דוקא וכו' טעמו דאם מת ביום ששמע האב השתא כיון שהאב יכול להפר כל היום חשבי' במה שהפר תחלה כאילו לא הפר ומה שמיפר עתה לאחר מיתה כתחלת הפרה היא ומיפר הכל ביחד דיש לו כח להפר כל יום שמעו :
Yoreh De'ah.234.22.1 ומ " ש והרמב " ם כתב שאם חזרה ונתארסה בו ביום וכו' נראה לפע " ד מלשון רבינו מדאמר והרמב " ם כתב דס " ל דהרמב " ם חולק אדברי הרמב " ן וה " ט דהלא צריך לפרש דברי הרמב " ם דבנתארסה בו ביום ששמע האב והפר קאמר דאם לא תפרש כן אלא תפרש דנתארסה בו ביום שמת הבעל לאחר יום ששמע האב הוא אין האב יכול להפר בשותפות הארוס השני כיון דצריך שישמעו ביום אחד להרמב " ם כדלעיל והשתא כיון דהרמב " ם קאמר דביום ששמע האב והפר מת הבעל וחזרה ונתארסה בו ביום דהאב חוזר ומיפר עם הארוס השני אלמא דלא ס " ל להא דהרמב " ן דאי ס " ל כוותיה לא היה צריך להפר בשותפות עם הארוס השני דכיון דביום שמיעה הוא חוזר האב ומיפר הכל ביחד להרמב " ן אלא צ " ל להרמב " ם דאפי' ביום השמיעה אינו יכול לחזור ולהפר הכל ביחד כיון דאקליש נ " ל אבל בש " ע כתב תחלה כהרמב " ן וז " ל ודוקא שמת אחר יום שמיעה כו' ואח " כ כתב כהרמב " ם ואם חזרה ונתארסה בו ביום אף ע " פ שמת הארוס הראשון אחר יום שמיעת האב חוזר ומיפר עם הארוס השני ותימא הלא להרמב " ם אינן יכולין להפר בשותפות כיון שלא שמעו שניהם ביום אחד וכמ " ש מקודם בסעיף ה' :
Yoreh De'ah.234.23.1 ומ " ש רבינו ואינו נראה וכו' כתב ב " י דהר " ן הוקשה לו כך ותירץ דהיכא דאיכא ארוס אחרון חזינן להאי ארוס אחרון ככרעיה דראשון וכיון דמארוס לארוס קאתי אע " ג דאקליש ליה נדרא מצי אב ובעל להפר עכ " ל :
Yoreh De'ah.234.24.1 נדרה והיא ארוסה ומת הבעל בין קודם שמיעה בין לאחר שמיעה וכו' שם במשנה ריש ( דף ע " א ) נדרה והיא ארוסה נתגרשה בו ביום נתארסה בו ביום אפי' למאה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה ובגמ' יליף לה מקרא דארוס אחרון מיפר נדרים שנראו לארוס ראשון פי' נראו לארוס ראשון ששמע בהן קודם שימות או קודם שגירשה את " ל דגירושין לאו כהקמה דמיא ולפי דלא איפשיטא הך בעיא אי גירושין כהקמה או לא ולחומרא כמ " ש רבינו בסמוך לפיכך כתב רבינו דין זה במת הבעל דאפי' מת לאחר שמיעה הארוס האחרון מיפר נדרים שנראו לארוס הראשון ומ " ש דהרמב " ם כתב שאין מיפר אלא בשלא שמע קודם שמת כך מבואר ממ " ש בפי " א וז " ל נערה מאורסה שנדרה ושמע אביה לבדו והפר לה ומת הארוס קודם שישמע ונתארסה בו ביום אפי' לא קיים אביה וארוס האחרון מפירין נדריה שנדרה בפני ארוס ראשון שמת קודם שישמע עכ " ל והשתא מדכתב דמת הארוס קודם שישמע אלמא דס " ל דאם שמע קודם שמת אינו יכול להפר בשותפות עם הארוס האחרון דאין הארוס האחרון מיפר הנדרים שנראו לארוס הראשון וכיון שהאחרון אינו מיפר גם האב אינו יכול להפר דכיון שהפר לה האב קודם שמת הבעל שוב אינו יכול להפר לבדו אחר שמת הבעל וכמ " ש באותו פ' או ששמע האב והפר לה ומת הבעל קודם שישמע אין האב לבדו יכול להפר נדרים אלו שנראו לארוס ראשון אלא בשותפות ארוס האחרון אם נתארסה בו ביום כמו שביארנו עכ " ל גם כאן כתב הרמב " ם ומת הבעל קודם שישמע משום דבכה " ג דוקא קאמר דיכול להפר בשותפות ארוס האחרון דאילו מת הבעל לאחר ששמע לא יוכל האב להפר בשותפות דכיון דאין הארוס האחרון מיפר הנדרים שנראו לארוס הראשון כששמע בהן קודם שמת א " כ גם האב אינו מיפר כיון שכבר הפר האב קודם שמת הארוס ומה " ט כתב עוד באותו פ' שמע אביה ולא שמע הארוס ומת בו ביום הארוס או ששמע גם הארוס והפר או ששתק ומת בו ביום נתרוקנה רשות לאב והאב יכול להפר עכ " ל דהתם כיון שלא הפר האב בו ביום ששמע אין לחלק בין לא שמע הבעל או שמע ושתק ומת בו ביום דבין בזו ובין בזו קאמר דהאב יכול להפר כיון שאינו מיפר בשותפות דמיירי בלא נתארסה לאחר אבל היכא שנתארסה לאחר קאמר הרמב " ם דאינו מיפר בשותפות אא " כ דמת הארוס קודם שישמע זאת הוא דעת הרמב " ם ולכן השיג עליו רבינו ואמר ולא נהירא משום דבפ' נערה קאמרינן דאף בנדרים שנראו לארוס הראשון מיפר האחרון בשותפות האב מיהו נראה ליישב דברי הרב רבינו משה בר מיימוני דמחלק בין היכא דקליש נדרא כגון שהפר האב מתחלה התם הוא דקאמר הרב דאין האב מיפר בשותפות ארוס האחרון אא " כ בדמת הראשון קודם ששמעו אבל היכא דלא הפר האב מתחלה כגון דין זה שכתב רבינו כאן נדרה והיא ארוסה ומת הבעל וכו' מודה הרמב " ם דמיפר האב בשותפות ארוס האחרון אפי' שמע הראשון בהן קודם שמת וכמ " ש רבינו תדע שהרי באותו פ' כתב הרב וז " ל שמע ארוס ראשון והפר ומת ואח " כ שמע האב ונתארסה לאחר בו ביום אביה עם הארוס האחרון מפירין נדריה עכ " ל אלמא דס " ל דהאחרון מיפר בשותפות האב נדרים שנראו לראשון ושמע בהן קודם שמת וא " כ דברי הרמב " ם יהיו סותרים זו את זו אלא בע " כ דצריך לחלק דהכא שלא הפר האב מתחלה לא אקליש נדרא ואלים כחו דאב יכול להפר בשותפות ארוס האחרון אף בשמע בהן ארוס ראשון קודם שמת אבל כשהפר האב מתחלה לא יוכל האב להפר בשותפות האחרון אלא היכא שמת הראשון קודם ששמע בהן דהשתא כיון שלא נראו הנדרים לראשון יכול האחרון להפר בשותפות האב אף ע " ג דקליש נדרא והב " י האריך וחשב שרבינו לא עלה על דעתו שהרמב " ם מחלק בין מיתה לגירושין ושארי ליה מאריה שיחס לרבינו טעות מפורסם בזה שהלא החילוק דבין מיתה לגירושין מפורש בדברי הרמב " ם גם בדברי רבינו ואי אפשר שיהא נעלם ממנו החילוק תוך כדי דיבור אלא כדפרי' הוא האמת דרבינו עלה על דעתו דהרמב " ם אינו מחלק בדין זה בין קלוש נדריה ללא קלוש ולפיכך השיג עליו ואמר ולא נהירא אבל העיקר כדעת הרמב " ם דאיכא לחלק והא דאמרינן בפ' נערה דהאחרון מיפר בשותפות אף נדרים שנראו לראשון אין זה אלא היכא דלא הפר האב מתחלה דלא קליש נדרה השתא ודאי אלים כחו דאב ומיפר בשותפות עם האחרון והכי נקטינן וכך פסק בש " ע :
Yoreh De'ah.234.25.1 ומ " ש והא דאמרינן שחוזרת וכו' כלומר שהאב יכול להפר בשותפות עם האחרון אע " ג דהראשון שמע מקודם ודלא כהרמב " ם לפי דעת רבינו דוקא כשמת הבעל מן האירוסין וכו' ופשוט הוא מתוך אותה בעיא אי גירושין כהקמה הוא ע " ש ( דף ע " א וע " ב ):
Yoreh De'ah.234.26.1 אין האב מיפר וכו' משנה פ' נערה המאורסה ( נדרים דף ע " ו ) הפרת נדרים כל היום יש בדבר להקל ולהחמיר כיצד נדרה בלילי שבת יפר בלילי שבת וביום השבת עד שתחשך נדרה עם חשכה מיפר עד שלא תחשך שאם חשכה ולא הפר אינו יכול להפר ובברייתא פליגי ר " י בר יהודה וראב " ש וסברי מעת לעת ואסיקנא דאין הלכה כאותו הזוג . ומה שכתב ואם עבר היום ושתק אפילו לא כיון וכו' מסקנא דגמ' סוף פ' נערה המאורסה ואם שתק מפני שאינו יודע וכן משנה בפרק בתרא דנדרים ( סוף דף פ " ז ) וכיון שאין מפירין אלא עד שתחשך מפירין בשבת וכו' בפ' נערה ( נדרים סוף ד' ע " ו ) קמיבעיא לן ואסיקנא דכיון דאין מפירין אלא עד שתחשך אפי' שלא לצורך שבת מיפר ולא דמי להא דתנן נשאלין לנדרים שהן לצורך שבת דוקא דכיון דיכול להתיר אחר השבת לא מטרחינן ליה בשבת כיון שאינו לצורך השבת כדלעיל ריש סימן רכ " ח :
Yoreh De'ah.234.27.1 אין האב ולא הבעל יכולין להפר עד שישמעו פירוש שאין מועיל כשיאמר כל נדרים שנדרת יהיו מופרים ואע " פ שלא שמען ובעיא דרמי בר חמא הוא בפ' נערה ( נדרים דף ע " ב וע " ג ) ותו קמיבעיא ליה חרש שאינו שומע ומדבר מהו שיפר לאשתו אם תמצא לומר בעל מיפר בלא שמיעה משום דבר מישמע הוא אבל חרש דלאו בר מישמע הוא לא היינו דר' זירא דאמר כל הראוי לבילה וכו' אמר רבא תא שמע ושמע אישה פרט לאשת חרש שמע מיניה ודעת הרמב " ם בכל דוכתא כשיטת הגאונים דכל אם תמצא לומר פשיטותא דקמייתא היא הלכך בעל מיפר בלא שמיעה אבל לא חרש והרא " ש תופס שיטתו דאם תמצא לומר לאו פשיטותא הוא וכיון דאיסורא דאורייתא הוא נקטינן לחומרא דאינן יכולין להפר עד שישמעו ובגמרא מותבינא מהא דלעיל דתנן דרך תלמיד חכם עד שלא היתה בתו יוצאה מאצלו אמר כל נדרים וכו' . וכן הבעל עד שלא תכנס לרשותו וכו' והא לא שמע ופרקינן דאורחא דצורבא מרבנן להדורי פירוש לחזור ולבדוק אחר בתו וארוסתו אם יש עליה שום נדר דליפר לה שלא תבא לידי מכשול אבל לעולם אין הנדר מופר עד שישמעו ותו אסיקנא דיכול לומר לאשתו כל נדרים שנדרת עד זמן פלוני הרי הן מופרים ומהני הך הפרה לכשישמע אותן אח " כ דאין צריך הפרה אחרת וע " ל אצל דרך ת " ח :
Yoreh De'ah.234.28.1 אין האב וכו' משנה פרק נערה ( נדרים דף ע " ה ) פלוגתא דר " א וחכמים והלכה כחכמים דאין מפירין עד שתדור :
Yoreh De'ah.234.29.1 ומ " ש אבל משנדרה מפירין אף על פי שלא חל הנדר וכו' בפ' בתרא דנדרים בברייתא ( דף פ " ט וצ' ) פליגי בה רבי נתן וחכמים ופסקו הפוסקים כחכמים דבהפרה אע " פ שלא חל הנדר מיפר ואע " פ דנדר שנשאל לחכם אין מתירין עד שיחול התם נפקא לן מקרא דכתיב לא יחל משמע עד שיחול ועיין במה שכתבתי בס " ד בזה בסימן רכ " ח ואיכא לתמוה אמ " ש בהגהת סמ " ג סימן ק " ז דצ " ע בנדרים גבי אנסביה איתתא וכו' משמע דאינו מתיר עד שיחול הנדר ושמא בעל שאני עכ " ל דמאי קשיא ליה ומאי שמא דקאמר הלא תלמוד ערוך הוא לשם דמייתי הך עובדא דההוא גברא ושקלינן וטרינן ואסיקנא א " ר פפי מחלוקת דר' נתן וחכמים בהפרה אבל בשאלה ד " ה אין חכם מתיר כלום אלא א " כ חל הנדר דכתיב לא יחל דברו :
Yoreh De'ah.234.30.1 כתב הרמב " ם שהבעל מיפר לב' נשיו כאחת כו' בגמרא פ' נערה ( נדרים דף ע " ג ) קמיבעיא לן ופשטינן מדתנן אין משקין ב' סוטות כאחת מפני שלבה גס בחבירתה רבי יהודה אומר לא מן השם הוא זה אלא משום שנא' והשקה אותה לבדה ולהרמב " ם פשטינן מת " ק דהלכה כמותו לגבי רבי יהודה ולא דרש אותה ודוקא ב' סוטות אין משקין מטעמא דלבה גס בה והלכך לגבי הפרה דליכא טעמא לאיסורא מפירין ב' נשים כאחת אבל הרמב " ן והרא " ש מפרשים דכ " ע דרשי אותה ות " ק קאמר דוהשקה אתא לדרשא אחריתא אלא דבלאו קרא נמי אין משקין משום דלבו גס בה והלכך גבי הפרה נמי אין מפירין מדכתיב ואם ביום שמוע יניא אותה אותה ולא חבירתה ולענין הלכה בפלוגתא דרבוותא נקטינן לחומרא באיסורא דאורייתא :
Yoreh De'ah.234.31.1 אין יכולין לעשות שליח וכו' פלוגתא דר' יאשיה ורבי יונתן בברייתא פ' נערה ( נדרים סוף דף ע " ב ) ופסקו הפוסקים כר' יאשיה דיליף מקרא אישה יקימנו ואישה יפירנו ולא שליח ומ " ש אפי' בנדרים שנדרה כבר כלומר ליכא לאוקמי קרא בנדרים שתהא נודרת בעתיד והוא שלא יאמר לאפטרופוס כל נדרים שתדור אשתי מכאן עד שאבא ממקום פלוני הפר לה דא " כ קשה מאי איריא שליח אפי' הוא עצמו אינו יכול להפר עד שתדור דקי " ל כחכמים דר " א כדכתב בסמוך אלא בע " כ קרא אתא בנדרים שנדרה כבר :
Yoreh De'ah.234.32.1 צריך שיכוין וכו' משנה בסוף נדרים ( דף פ " ו ) נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו ה " ז יחזור ויפר ודייקינן עלה למימר דיניא אותה דוקא והא גבי קרעים דכתיב על על דכתיב על שאול ועל יונתן בנו ותניא א " ל מת אביו וקרע ואח " כ נמצא בנו יצא ידי קריעה ומשני ל " ק הא בסתם והא במפרש פירוש מתני' בהפר בפירוש לשם בתו הלכך כיון שנמצא שאינו כך צריך לחזור ולהפר לשם אשתו שנדרה אבל היכא דהפר סתם שלא על אשתו ולא על בתו א " צ לחזור ולהפר הכי משמע מפי' רש " י וכ " כ וז " ל הא בסתם הך קריעה דקרא סתם למי שהוא עכ " ל משמע מדבריהם דאם א " ל נדרה אשה בתוך ביתך וסבור שהיא אשתו והפר ונמצא שהיא בתו צריך לחזור ולהפר דהיינו נמי מפרש דהפר לשם אשתו דסבור היה שאשתו נדרה וכך נראה מדברי רבינו שכתב א " ל נדרה אשה בתוך ביתך סתם והפר הוי הפרה אף על פי שלא כיון לזאת בפרט אלמא דוקא בהפר סתם למי שהיא אבל היכא דסבור שהיא אשתו והפר לשם אשתו ונמצא שהיא בתו אין זה סתם אלא מפרש ומש " ה כתב תחלה כיצד נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו או איפכא וכו' דלא הוי הפרה לאחר כ " ד דהיינו אפי' בא " ל נדרה אשה בביתך סתם וסבור שנדרה בתו והפר ונמצא שהיא אשתו לא הוי הפרה דזה מפרש קרינן ליה מיהו איכא לתמוה טובא דהרא " ש בפסקיו סוף נדרים לאחר שהביא המשנה כצורתה כתב וז " ל ומיירי כגון דא " ל נדרה בתך והפר לה ונמצא שהיא אשתו לאחר כ " ד וכו' ואם א " ל סתם נדרה אשה בביתך וסבור שנדרה בתו והפר ונמצא שנדרה אשתו אף על פי שלא נמצא אלא לאחר כ " ד ה " ז מופר והוא שרוצה גם בהפרת אשתו עכ " ל אלמא דס " ל דאף היכא דסבור שנדרה בתו ונמצא שהיא אשתו הו " ל סתם והוי הפרה אפי' לאחר כ " ד וכך פסק הרא " ש ס " פ אלו מגלחין גבי קריעה א " ל מת לך מת וכסבור אביו הוא וקרע ואח " כ נמצא בנו יצא ידי קריעה והיינו אף לאחר כ " ד וא " כ למאי דפרישית יהיו דברי רבינו סותרים דברי הרא " ש בפסקיו ועוד דלמה לא הזכיר גם סברת אביו כדרכו ואפשר לומר דמ " ש רבינו כאן לאו דוקא בהפר סתם למי שהיא אלא אפי' סבור שהיא בתו ונמצא שהיא אשתו נמי כיון שא " ל בסתם נדרה אשה בביתך הוי הפרה אפי' לאחר כ " ד כדפסק הרא " ש גבי הפרה אלא דלפ " ז איכא לתמוה דקשיא מדברי רבינו שכתב בסימן ש " מ גבי קריעה דבא " ל מת סתם וסבור שהוא בנו ונמצא שהוא אביו דינו כמפרש ואם לאחר כ " ד הוא צריך לחזור ולקרוע דא " כ יהיו פסקיו סותרים זה את זה וסותרים גם כן מה שפסק הרא " ש גבי קריעה דבסבור שהוא אביו יצא ידי קריעה אפילו לאחר כ " ד ומה שנראה לפע " ד הוא דראה רבינו באלפסי ס " פ אלו מגלחין דגריס בסיפא דברייתא בא " ל מת לו מת וכסבור אביו הוא וקרע ואח " כ נמצא בנו לא יצא ידי קריעה כמו ברישא וכן מבואר מדברי הרמב " ם פ " ח דאבל דגריס הכי שהרי פסק דבא " ל מת לך מת סתם לא יצא ידי קריעה לאחר כ " ד השתא לפ " ז צ " ל דהדר ביה תלמודא משינוייא קמא דמחלק גבי קריעה בין סתם למפרש דליתא אלא אין חילוק כי אם בין תוך כ " ד ובין לאחר כ " ד מיהו הא דמשני תלמודא לגבי הפרה לחלק בין סתם למפרש לא הדר ביה דודאי משנתינו מדברת במפרש דוקא מדכתיב יניא אותה דבעינן הפרה לשם אותה הנודרת דוקא אבל בא " ל נדרה אשה בביתך סתם וסבור שהיא בתו ונמצא שהיא אשתו הוי הפרה כיון שלא פירשו לו בפירוש שהיא אשתו ואע " ג דבקריעה בסתם וכסבור שהוא אביו ונמצא שהוא בנו לא יצא ידי קריעה שאני התם דכיון דכתיב על על משמע ודאי דבעינן דדוקא על אותו מת הוא מתכוין לקרוע הילכך אפי' בסתם לא יצא ידי קריעה דהכי משמע על על דוקא מה שאין כן בקרא דיניא אותה והא דפריך מעיקרא מקריעה אהפרת נדרים וקאמר למימרא דיניא אותה דוקא הוא והא גבי קרעים וכו' התם מכח כ " ש הוא דפריך דכיון דאפי' בקריעה דכתיב על על יצא ידי קריעה כ " ש גבי הפרה דלא כתיב אלא יניא אותה אבל למסקנא דבקריעה אפי' בסתם לא יצא ידי קריעה לאחר כ " ד איכא למימר דשינויא קמא דמפליג בין סתם למפרש אף ע " ג דלגבי קריעה לא מפלגינן בינייהו אלא אף בסתם לא יצא ידי קריעה לאחר כ " ד מ " מ גבי הפרה מפלגינן בינייהו ובסתם אף לאחר כ " ד הויא הפרה זו היא דעת רבינו וע " פ דעת האלפסי והרמב " ם וקרוב לומר דגם באשיר " י פ' אלו מגלחין היה גורס רבינו בסיפא דבסתם לא יצא ידי קריעה כדגרסינן ברישא שהרי כ " כ בפירושו בנדרים במסקנתו דיש ספרים דלא גרסי הך סיפא דא " ל מת לו מת וכסבור שהוא אביו וכו' יצא ידי קריעה עכ " ל ונראה דאין רצונו לומר דלא גריס הך סיפא כל עיקר דאם כן מאי קשיא ליה מברייתא דתני בה לא יצא ידי קריעה הא פשיטא דאיכא לשנויי דאיירי במפרש אלא בע " כ דהרא " ש ר " ל דלא גרסי הך סיפא דא " ל מת לו מת וכו' יצא ידי קריעה אלא גרסינן בהך סיפא נמי לא יצא ידי קריעה וכך היתה הגירסא בפירש " י לשם ע " ש והיא גי' האלפסי והרמב " ם ולכן כתב רבינו גבי הפרה דבסתם הוי הפרה לאחר כ " ד וגבי קריעה פסק דלא הוי קריעה בסתם לאחר כ " ד דס " ל דכך הוא דעת הרא " ש בפסקיו . ואע " פ דהב " י בסימן ש " מ כתב דבאלפסי איתא דבמת לו מת סתם יצא ידי קריעה וכך נראה ממ " ש נ " י ס " פ אלו מגלחין שכך היה גורס באלפסי וכך הוא בספרי הרא " ש שבדפוס אפי' הכי נראה דרבינו היה גורס כגירסתנו באלפסי וכמ " ש הרמב " ם וכך היה גורס בפסקי הרא " ש אביו . ועוד נראה דרבינו ס " ל דאין חילוק בין הפרה לקריעה והיה גורס ג " כ בסיפא דבסתם לא יצא ידי קריעה כדפרישית וכגירסתנו באלפסי והיינו דוקא בדסבור שהיה אביו ונמצא שהוא בנו ושינויא קמא דמחלק בין סתם למפרש נמי הילכתא היא דהך שינויא קאמר לה סתמא דתלמודא ומיירי במיפר סתם למי שהיא וה " ה בקריעה היכא דקורע למי שהוא והתם הוא דמהניא הפרה וקריעה אפילו לאחר כ " ד אבל היכא דסבור שהיה אביו ונמצא שהוא בנו לא יצא ידי קריעה כדתניא להדיא בקריעה וה " ה בהפרה היכא דסבור שנדרה אשתו ונמצא שבתו היא שנדרה לא הוי הפרה לאחר כ " ד ולא קשה אמאי כתב רבינו דין סתם למי שהיא גבי הפרה ודין דסבור שהיה אביו גבי קריעה ולא כתב דינא דתרווייהו גבי הפרה וגבי קריעה דיש לומר דגבי הפרה אורחא דמילתא שמיפר למי שהיא דאינו חושש בהפרה אם היא אשתו או נכרית או בתו אין היזק אם תהיה הפרתו שלא לצורך אבל גבי קריעה לאו אורח ארעא לקרוע בגדיו בסתם דעובר על בל תשחית אם לא דסבור שהוא אביו או בנו או א' מקרובים שחייבים לקרוע עליו ולעולם אין חילוק כלל בין דין הפרה לדין קריעה אלא שלפי זה לא ס " ל לרבינו כהרא " ש בדין הפרה דאילו הרא " ש ס " ל דבסתם היכא דסובר שהיא אשתו ונמצא שהיא בתו הוי הפרה אפי' לאחר כ " ד כמ " ש להדיא בפסקיו סוף נדרים ולרבינו היכא דסבור שהיא אשתו וכו' לא הוי הפרה אף ע " פ שא " ל נדרה אשה בביתך סתם דסתם זה דינו כמפרש ולענין הלכה נקטינן כהך פירושא בתרא לחומרא באיסורא דאורייתא ובין בהפרה ובין בקריעה לא הויא הפרה ולא יצא ידי קריעה לאחר כ " ד אא " כ בהאי סתם דא " ל נדרה אשה בתוך ביתך והפר בסתם למי שהיא אבל בסבור שהיא אשתו ונמצא שהיא בתו אם כן איפכא לא הוי הפרה וכן בקריעה דוקא בא " ל מת לך מת בסתם וקרע למי שהוא יצא ידי קריעה הא לאו הכי לא ודלא כמ " ש בש " ע להקל הכא והכא כהרא " ש וכמקצת גרסאות באלפסי :
Yoreh De'ah.234.33.1 כל ההפרה תלויה בשעת הנדר וכו' משנה בפרק בתרא דנדרים ( סוף דף פ " ח וריש דפ " ט ) להיכא דתליא נפשה ביומי ככר זה לאחר שלשים יום ובברייתא פליגי ר' ישמעאל ור " ע להיכא דתליא נפשה בנישואין והלכה כר " ע וע " ש :
Yoreh De'ah.234.34.1 נדרה מב' דברים כאחד וכו' שם ( דף פ " ז ) סתם משנה קיים לתאנים כולו קיים הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים אמרה קונם תאנה שאני טועמת וענב שאני טועמת הרי אלו ב' נדרים ובברייתא פליגי בה ר' ישמעאל דרש יקימנו יקם ממנו שאם קיים מקצת ממנו הוקם כולו אבל בהפרה דליכא קרא לא הוי הפרה כלל עד שיפר לשניהם ור " ע מקיש הפרה להקמה מה הקמה ממנו אף הפרה ממנו וחכ " א מקיש הקמה להפרה מה הפרה מה שהפר הפר אף הקמה מה שקיים קיים ופסק הרא " ש כסתם מתני' וכרבי ישמעאל והרמב " ם פסק כחכמים ונקטינן לחומרא כהרא " ש . ומ " ש ואם אמרה קונם תאנים וכו' היינו סיפא דמתני' דבהא לא פליגי דכ " ע מודו דב' נדרים הם :
Yoreh De'ah.234.35.1 כיצד היא הפרה וכו' סוף פ' נערה המאורסה ( ע " ז ) תניא האומר לאשתו כל נדרים שתדורי אי אפשי שתדורי אין זה נדר לא אמר כלום יפה עשית ואינה כמותך ואם לא נדרת מדירך אני דבריו קיימים ( ובדף ע " ח ) זה הדבר בפרשת נדרים למאי אתא לומר חכם מתיר ואין בעל מתיר בעל מיפר ואין חכם מיפר והא דנקט שתדורי לאו דוקא אלא שנדרת קאמר דהא לית הלכתא כר' אליעזר וכדכתב רבינו לעיל דאין מפירין אלא עד שתדור . ומ " ש והרמב " ם כתב מיפר אדם וכו' צ " ע דלאיזה דבר כתוב רבינו שהרמב " ם חולק אסברא ראשונה דאין לפרש דלסברא הראשונה לא הוי הפרה אלא באומר מופר ליכי שהרי הרא " ש כתב להדיא דבטל ליה הו " ל כאומר מופר ליכי וה " א בירושלמי ומביאו ב " י והכי משמע נמי ממאי דקאמר רבינו דבאומר אי אפשי או אין כאן נדר או מותר לך אינו כלום אלמא דבשאר לשונות כגון בטל ליך הו " ל כאומר מופר ליך וגם אין לפרש דלהרמב " ם אפי' באומר אי אפשי וכו' הוי הפרה שהרי מפורש בדבריו שאינו כלום וז " ל רפי " ג מיפר אדם או מקיים דברי אשתו או בתו בכל לשון ואף ע " פ שאינה מכרת שאין האשה צריכה לשמוע ההפרה או הקיום וכיצד מיפר אומר מופר או בטל או אין נדר זה כלום וכיוצא בדברים אלו שעניינם עקירת הנדר מעיקרו בין בפניה בין לאחריה אבל אם א " ל אי אפשי שתדורי או אין כאן נדר ה " ז לא הפר וכן האומר לאשתו או לבתו מחול ליך או מותר ליך או שרוי ליך וכל כיוצא בענין זה לא אמר כלום שאין האב והבעל מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מתחילתו ומפירו עכ " ל אלא נראה דרבינו חולק אהרמב " ם בשני דברים האחד שהרמב " ם כתב דהוי הפרה באומר אין נדר זה כלום ולרבינו לא הוי הפרה אלא באומר מופר ליכי או בזה הענין כגון בטל ליכי השני הוא דרבינו כתב בסתם כיצד היא הפרה א " ל מופר ליכי וכו' דמשמע דדוקא בענין הפרה בלחוד שהרי אין הבעל מפר אלא מכאן ולהבא אבל לא בלשון שעוקרו מתחלתו ומפירו והרמב " ם חולק דאף בדברים שעניינם עקירת הנדר מעיקרו מיפר הבעל ואיכא לתמוה דבכולי תלמודא משמע דחכם הוא שעוקר הנדר מעיקרו אבל בעל מיגז גייז מכאן ולהבא אבל אינו עוקר נדר מעיקרו וכבר האריך הרב בכסף משנה ליישב זה ע " ש ועיין בסמוך אצל אשה שנדרה והתפיס אחר בנדרה שכתב רבינו שאין הבעל והאב עוקרין הנדר מעיקרו כמו החכם וז " ל הרא " ש ס " פ נערה דבבעל דוקא מופר ליכי כדי ליתן חילוק בין הפרת בעל להתרת חכם דהפרת בעל מכאן ולהבא ובלא טעם כמו את בריתי הפר וה " א בירושלמי וכו' ע " ש :
Yoreh De'ah.234.36.1 חישב לשון הפרה בלבו שם ברייתא סוף ( דף ע " ז ) וע " פ דברי הרא " ש ומביאו ב " י כל זמן שלא הפר וכו' משנה בפרק בתרא דנזיר ( דף ס " א וס " ב ) נשים ועבדים יש להם נזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו חומר בעבדים מבנשים שהוא מיפר נדרי אשתו ואינו מפר נדרי עבדו הפר לאשתו הפר עולמית הפר לעבדו יצא לחירות משלים נזירותו ומפרש בגמ' דבנזירות כתיב איש או אשה וכתיב ואמרת אליהם לרבות את העבדים שחלה עליהם נזירות ואם אין רבו כופהו ה " ז אסור ביין כל זמן שאינו כופהו אבל אם כופהו מותר ביין ואינו עובר בבל יחל מדכתיב גבי נדרים לאסור אסר על נפשו במי שנפשו קנויה לו הוא בלא יחל דברו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו וברפ " ק דנדרים ( דף ג' ) מקשינן נזירות לנדרים כ " כ התוספות בנזיר והרא " ש סוף פרק נערה המאורסה פירש דהך דרשא אם אינו ענין לנדרים שאין הנדר חל כלל תניהו ענין לנזירות דאע " פ שהנזירות חל רבו כופהו לשתות יין ואינו עובר בבל יחל אבל כשנשתחרר חל עליו חובת נזרו ואם מנה קצת בפני רבו משלים את השאר אבל נדרים ושבועות דעינוי נפש אינן חלין כלל ואפי' אין רבו כופהו מותר לאכול ולשתות דאמר קרא להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים שאין רשות בידו הכא נמי כיון דקא מכחיש חיליה כי לא אכיל ולא שתי ואיכא הפסד לרבו לא חיילא שבועה ונדר ואפי' לכשישתחרר ואין צריך לומר בנדרים שיש בהן ביטול מלאכה לרבו דאין הנדר והשבועה חלין כלל :
Yoreh De'ah.234.37.1 והרמב " ם כתב וכו' פי " ג דנדרים כך כתב ואיכא למידק דכיון דאמ " ש רבינו לעיל כ " ז שלא הפר הבעל הנדר לאשתו אינו יכול לכופה וכו' קאמר השתא דהרמב " ם חולק דיכול לכופה בשאינו מיפר אלא מבטל דמבטל בלבו וכופה אותה לעשות אם כן למה הפסיק רבינו באמצע דבריו בדין עבד כנעני וכך הקשה ב " י ואינה קושיא דרבינו נמשך אחר סדר המשנה דתני בה חומר בנשים מבעבדים וכו' ולכן כתב תחלה חלוקי דינים דבין נשים ובין עבדים ואחר כן כתב שהרמב " ם חולק ומשוה נשים לעבדים בחד צד דכשמבטל הנדר כופה אותה לעשות אלא אי קשיא הא קשיא דלמה הכניס רבינו בתוך מחלוקת זו מה שכתב הרמב " ם והמקיים בלבו וכו' דהלא לכאורה לא נחלק הרא " ש על זה והבית יוסף כתב לתרץ דמאחר שהתחיל לכתוב דברי הרמב " ם לא רצה להפסיק בהם עכ " ל ותימה שהרי הרמב " ם לא כתב דינים אלו סמוכין אלא דין כפייה כתב בתחלת הפרק ודין קיים בלבו כתב בסוף הפרק ובין זה לזה יותר מעשרה הלכות ולפע " ד נראה ליישב דלפי שהרמב " ם פסק דכשמבטל הנדר ואינו מיפר אין צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו וכופה אותה לעשות אבל כשהוא מיפר צריך שיוציא בשפתיו אם כן לפי זה נמשך דבמבטל בלבו וכופה אותה אינו יכול לחזור ולקיים דכבר בטל הנדר לגמרי אבל בהפר בלבו דלא הוי הפרה יכול לחזור ולקיימו בלבו וא " כ חלוקי דינים אלו תלויין זה בזה וממילא לדעת הרא " ש דאינו מחלק בין הפרה למבטל אלא לעולם אינו יכול לכופה אפי' במבטל הנדר ומחשב בלבו טלי ואכלי אין הנדר בטל א " כ לפירוש זה נמשך דאם מבטל בלבו וכופה אותה יכול לחזור ולקיים ולכן אמר רבינו אחר כל דברי הרמב " ם וכאשר כתבתי הוא שיטת הרא " ש לבאר שגם בדין קיים בלבו נמשך מחלוקת הרמב " ם והרא " ש כדפרי' ולענין הלכה נקטינן להחמיר כשיטת הרא " ש שאין חילוק בין הפרה לביטול ובשניהם אינו מופר או בטל רק כשמיפר או מבטל בלבו וא " ל טלי ואכלי וכ " כ הרב בהגהות ש " ע ושכן עיקר כי כך הוא דעת התוספות והראב " ד בהשגות :
Yoreh De'ah.234.38.1 א " ל קיים ליכי וכו' בעיא דרבה בפ' נערה המאורסה ( נדרים ד' ס " ט ) ופשטוה דכיון דאמר לא תחול הקמה אא " כ חלה הפרה ודאי חלה הפרה וכתב הרא " ש פי' הרא " ם וההקמה לאו כלום היא וי " מ כיון דחלו שניהם לא ידעינן אם הוקם או הופר עכ " ל וכיון שכתב סברת י " מ באחרונה סובר רבינו שכך הוא מסקנתו כדרכו בספרו ולחומרא הוי קיום אבל הרמב " ם פסק כהרא " ם דה " ז מופר ובספיקא דאורייתא ופלוגתא דרבותא נקטינן לחומרא :
Yoreh De'ah.234.39.1 א " ל בבת אחת קיים ליכי מופר ליכי שם בעיא דרבא ופשטוה מדאמר רבה כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו וכתב הרא " ש הלכך הכא נמי ליתא לא הקמה ולא הפרה עכ " ל נראה דר " ל ולחומרא הוי קיום וכ " כ הרא " ש להדיא בפירושו דלי " מ דבסמוך ה " נ חלו שניהם ולא ידעינן אי מוקם אי מופר עכ " ל ואע " ג דהרא " ש גורס בפירושו ובפסקיו קיים ומופר ליכי בבת אחת וכתב עוד פי' כיון שלא אמר אלא פעם אחת ליכי היינו בבת אחת ס " ל לרבינו דה " ה באומר ב " פ ליכי דכיון דאמר בבת אחת קיים ליכי מופר ליכי תוך כדי דיבור נמי קמיבעיא לן ופשטוה לחומרא ובס " א מספרי רבינו כתוב קיים ומופר ליכי כגירסת הרא " ש גם הרמב " ם כתב וז " ל אמר לה קיים ומופר ליכי בבת אחת ה " ז קיום ואפ " ה נראה דה " ה בדאמר ב' פעמים ליכי והכי נקטינן לחומרא בתרוייהו והר " ן כתב להך גירסא בדאמר ב' פעמים ליכי פי' דבעינן דלימא הכי בהדיא בבת אחת דמגלי בדעתיה שהוא רוצה שיחולו בבת אחת ופשטינן דמצי בתר הכי להפר ולקיומי כדבעי ע " ש מיהו לא קי " ל הכי אלא גם בזו נקטינן לחומרא :
Yoreh De'ah.234.40.1 א " ל קיים ליכי היום וכו' שם בעיות דרבה את " ל קיים ליכי היום הוי קיום כיון דלא א " ל בפירוש מופר ליכי למחר א " ל מופר ליכי למחר מהו דילמא כיון דלא אמר לה בפירוש קיים ליכי היום כמאן דאמר מופר ליכי למחר מהיום ומופר את " ל לא הוי הפרה א " ל קיים ליכי שעה מהו מי אמרינן כמאן דא " ל מופר ליכי לאחר שעה דמי ומופר או לא את " ל כיון דלא א " ל בפירוש לא הוי הפרה א " ל מופר ליכי לאחר שעה מהו מי אמרינן כיון דא " ל בתחלה קיים ליכי שעה אחת קיים לעולם ושוב אינו מיפר א " ד כיון דכולא יומא בר הקמה ובר הפרה הוא כי הדר וא " ל ג " כ מופר ליכי לאחר שעה מהני ולא אפשיטא ולחומרא והרמב " ם פסק בתלתא בעיא קמייתא כדברי האת " ל כשיטת הגאונים כדרכו ובבתרייתא כתב דהוי ספק ואיכא נפקותא דכל היכא דמדינא הוי קיום אם עברה לוקה וכל היכא דאיכא ספק אינה לוקה אבל לענין איסורא ליכא נפקותא והלכך לדידן בכל הני בבי איכא איסורא . ואיכא לתמוה אמאי לא כתב רבינו הך בעיא בדא " ל קיים ליכי שעה אחת בלחוד ולפי הנראה דהשמטה זו טעות סופר הוא וכצ " ל או קיים ליכי שעה אחת או קיים ליכי שעה אחת ומופר ליכי אחר שעה בכולהו מיבעיא וכו' וכן פירש " י והרא " ש והרמב " ם דהך בעיא בתרייתא בדא " ל שתי הלשונות דא " ל קיים ליכי שעה אחת ומופר ליכי אחר שעה :
Yoreh De'ah.234.41.1 קיים נדרי אשתו ובתו ונתחרט כו' מימרא דר' יוחנן ר " פ נערה המאורסה ובסופו נשאלין על ההקם ואין נשאלין על ההפר :
Yoreh De'ah.234.42.1 ומ " ש ויש לדקדק אם צריך לשאול ביום שמעו וכו' פי' דכיון דאפי' אם מתירים לו הקמתו וכאילו לא קיים לה הנדר מעולם מ " מ לא גרע אותו קיום מאילו שתק וא " כ אם לא יהא נשאל על הקיום ביום שמעו אלא למחר אף ע " ג דנעקר אותו הקיום למפרע אפ " ה שתיקה הוי ביום שמעו ושוב לא יכול להפר : אח " כ חזר ואמר ומיהו נראה דא " צ לשאול ביום שמעו דכיון שאינו יכול להפר וכו' ולענין הלכה כתב מהרא " י בת " ה סימן רע " ט דאין להקל כדברי רבינו אלא יש לחוש לסמ " ג ולסתם לישנא דתוס' דצריך לשאול ביום שמעו ואח " כ מיפר בו ביום ועוד פסק לשם דלאשה עצמה שבעלה קיים נדריה יכולה היא לילך לפני החכם להתיר לה ופשיטא דיכול החכם להתיר לה אחר קיומו של בעל אפי' אחר כמה ימים והכי נקטינן וכן פסק בש " ע בסעיף כ " ג ובסעיף מ " ט ע " ש : א " ל קיים ליכי ב' פעמים וכו' שם בעיא דרבה דאיפשיטא הכי :
Yoreh De'ah.234.43.1 האשה שנדרה והתפיס אחר בנדרה וכו' רפ " ד דנזיר ( דף כ " א ) איבעיא להו בעל מיעקר עקר א " ד מיגז גייז למנ " מ לאשה שנדרה בנזיר ושמעה חבירתה ואמרה ואני ושמע בעלה של ראשונה והפר לה אי אמרת מיעקר עקר ההיא נמי אשתראי ואי אמרת מיגז גייז איהי אשתראי וחבירתה אסורה מאי ואפשיטא דבעל מיגז גייז ופירש " י אי אמרינן דבעל מיעקר עקר את הנדר מעיקרו אישתכח דבההיא שעתה דקאמרה חבירתה ואני דלא חיילא עליה נזירות כלל ואי אמרת מיגז גייז דמכאן ולהבא לא חייל עליה נזירות אבל למפרע היא נזירה איהי אשתראי וחבירתה אסורה דכי אמרה ואני הות חבירתה נזירה מעליא עכ " ל והרי זה מבואר כדברי רבינו וכן מפורש בדברי הרא " ש ס " פ נערה מאורסה ודלא כמ " ש רבינו לעיל בשם הרמב " ם שהבעל עוקר הנדר מעיקרו אמנם תימה רבה על הרב ב " י בש " ע דבסעיף ל " ז כתב כלשון הרמב " ם דהבעל מיפר בדברים שעניינם עקירת הנדר מעיקרו וכו' וכאן בסעיף נ " א כתב כלשון רבינו שאין הבעל והאב עוקרין הנדר מעיקרו כמו החכם והלשונות חולקים וסותרים זו את זו ומי שאמר זה לא אמר זה והוא ז " ל כתב שניהם בסתם וצ " ע :
Yoreh De'ah.234.44.1 אלו דברים וכו' עד גם לדידיה פי' דכשתנשא לאחר חל הנדר גם לדידיה אבל אם גירשה והחזירה הפרתו הפרה וכ " כ הרא " ש ריש פ' בתרא דנדרים וכל זה משנה וגמ' לשם ומ " ש ודברים שאינן עינוי נפש ואינן בינו לבינה אינו יכול להפר כלומר נדרי אשתו שבינה לבין אחרים אין הבעל יכול להפר אלא בשאלה לחכם ומ " ש הרא " ש אבל הוא מתירן כשאר חכם טעמו דבסוף פ " ב דנגעים תנן כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ר' יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים ופסק כת " ק דאדם מתיר אף נדרי אשתו :
Yoreh De'ah.234.45.1 ומ " ש ומ " מ אם אמרה לו להתיר וכו' הכי מוכח מעובדא דרבינא פ " ק דנדרים ( ח' )
Yoreh De'ah.234.46.1 ומ " ש בשם הרא " ש שחולק על שאין הבעל מתיר אפי' כשאר חכם וכו' טעמו דפסק כר' יהודה משום דה " א בירושלמי עיין במ " ש הרא " ש בפ' בתרא דנדרים .
Yoreh De'ah.234.47.1 ומ " ש אפי' כשאר חכם נראה דה " ק דל " מ דאינו יכול להפר בעל כרחה מכאן ולהבא אלא אפי' ע " י חרטה ופתח מדעתה ושיהא הנדר עוקר מעיקרו נמי אינו יכול להתיר משום דהו " ל כמתיר נדרי עצמו .
Yoreh De'ah.234.48.1 ומ " ש שכ " כ הרמב " ם כתב ב " י דאינו יודע היכא כ " כ שהרי בפ " ו דשבועות כתב דאין האדם יכול להתיר שבועת עצמו וכלישנא דת " ק משמע דס " ל דאין הלכה כר' יהודה עכ " ל . ואין ספק שרבי' היה גורס בדברי הרמב " ם ואין האדם יכול להתיר שבועת עצמו או אשתו והכי משמע מדכתב באותו פ' הקרובים כשרים להתיר נדרים ושבועות אלמא קרובים דוקא אבל אשתו שהיא כגופו הרי הוא מתיר נדרי עצמו ואסור והכי נקטינן ומטעם זה פסק ב " י דאף לאצטרופי עם שנים להתיר נדרי אשתו אינו יכול מיהו רבי' עובדיה מברטנורה בפי' המשנה פ " ב דנגעים כתב דהטעם הוא שלא יתיר נדרי אשתו שמא יקל גבי אשתו ולא יחקור יפה וכשמצטרף עם ב' ליכא חשדא שמא לא יחקרו יפה ושרי ונכון להחמיר באיסורא דאורייתא . ומ " ש וכתב עוד אע " פ שאין אדם עושה שליח וכו' איכא למידק לאיזה צורך הביא רבינו דצריך שיהיו ג' מקובצים בשם הרמב " ם הלא תלמוד ערוך הוא פ " ק בעובדא דרבינא וכן לעיל בסמוך שהביא רבינו דין זה ע " ש הר " א ממי " ץ קשיא הך קושיא ותו דלאיזה צורך כתב דין זה תחלה בשם הרא " ש וכאן חזר וכתבו ע " ש הרמב " ם ונראה דדעת רבינו לבאר לנו שהרמב " ם חולק עם הרא " ם בפירושא דהך עובדא דרבינא דהרא " ם מפרש דא " ל דביתהו לרבינא שיהא הוא מתיר נדרה והוא הלך שלא מדעתה לפני רב אשי ושאל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו שלא מדעתה שמא אשה מתביישת להביא הדבר לפני ב " ד ואדעתה דהכי לא נתחרטה ואין ב " ד יכולין להתיר בעל כרחה וא " ל אי מיכנפין אין כו' וכ " כ הרא " ש להדיא בשם הרא " ם פ " ק דנדרים ומביאו ב " י וכך דקדק רבינו בלשונו בשמו שכתב ומ " מ אם אמרה לו להתיר נדרה אינו יכול לקבץ ג' אחרים וכו' דאלמא דמיירי בא " ל שהוא יתיר נדרה בעצמו דאינו יכול לקבץ אחרים וכו' וא " כ משמע דלהרא " ם היכא דהאשה עשתה לבעל שליח בסתם שילך לפני ב " ד שיתירו לה הנדר יכול ג " כ לקבץ ג' שיתירו לה אבל מדברי הרמב " ם מבואר דאפי' עשתה האשה לבעלה שליח בסתם אינו יכול לקבץ ג' שיתירו לה דמסתמא לא ניחא לה שיתפרסם הדבר ולפ " ז נמשך דכשאמרה לבעלה שהוא יתיר נדרה בעצמו אינו יכול לילך לפני ב " ד להתיר לה ואפי' מצא שלשה מקובצים דלהרמב " ם הך עובדא דרבינא מיירי דעשתה אותו שליח לילך לפני ב " ד שיתירו לה ושאל מרב אשי אם נעשה בעל שליח לאשתו אם לאו ולענין הלכה נקטינן כדברי הרמב " ם לחומרא והכי משמע בש " ע שהביא בסעיף נ " ו לשון הרמב " ם והשמיט דברי הרא " ם אלמא דהיכא שאמרה לבעלה להתיר נדרה הוא בעצמו אינו נעשה שליח שלא מדעתה לילך לפני ב " ד אפי' מצא ג' מקובצים ואם התירו אינו מותר :
Yoreh De'ah.234.49.1 דין האב עם בתו ככל דין הבעל עם אשתו וכו' פי' דגם האב אין מיפר נדרים שאין בהם עינוי נפש ואינן בינו לבינה דה " א בספרי ופסק כך הרא " ש כיון דלא אשכחן בתלמודא הפך זה לא דחינן הספרי בכדי ולכן כתב רבינו הדין בסתם ואח " כ כתב דהרמב " ם חולק דנמשך לפשטא דקרא דאמר ואם הניא אביה וגו' כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום ודחה ברייתא דספרי ולא נהירא והרב רבי' יחיאל מקיים שניהם דפשטיה דקרא מיירי קודם שנתארסה וברייתא דספרי מיירי לאחר שנתארסה וכו' דכיון דבעודה ארוסה לא היה האב מיפר אלא נדרי עינוי נפש בשותפות הבעל אף כשמת הבעל וחזרה לרשותו אינו בדין שיפר נדרים שלא היה יכול להפר קודם לכן שאין האב עכשיו אלא כיורש זכותו של בעל והכי נקטינן כרבי' יחיאל גם הסמ " ק הביא דעתו כדי ליישב הספרי ופשטיה דקרא עיין עליו לאוין סימן רמ " ב ( דף ע " ג ע " ב ):
Yoreh De'ah.234.50.1 איזו דברים שיש בהם עינוי נפש כגון רחיצה כו' כלומר ל " מ עינוי אכילה ושתייה אלא אפי' כגון רחיצה וקישוט וכו' ואף ע " ג דילפינן בפ' יום הכיפורים מקראי דחמשה עינויים הן אכילה ושתייה ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ס " ל לרבינו דאסמכתא בעלמא נינהו כמבואר בא " ח בהלכות י " כ מיהו רחיצה הוי עינוי נפש לגבי נדרים מדכתיב לענות נפש משמע שעתיד לענות ה " א ר " פ בתרא דנדרים ( דף פ' ) ע " ש ומ " ש אפי' לא תלתה אלא כרחיצה וקישוט של היום וכו' שם אליבא דת " ק דקי " ל כוותיה וכתב ב " י דהרמב " ם מחלק דרחיצה הוי עינוי נפש וקישוט וכיחול ופירכוס הוי דברים שבינו לבינה ע " ש ואיכא לתמוה דבש " ע כתב ויש אומרים דברחיצה וקישוט הוי דברים שבינו לבינה עכ " ל דהא ברחיצה ליכא למ " ד דלא הוי עינוי נפש ונראה דט " ס הוא בש " ע וצ " ל דבכיחול וקישוט הוי דברים שבינו לבינה :
Yoreh De'ah.234.51.1 אמרה קונם פירות עולם עלי וכו' כלומר אפי' באוסר פירות מדינה אחת שיכול להביא לה ממדינה אחרת ואפי' באוסרת פירות של איש אחד לבדו ל " מ בחנוני שהיתה פרנסתו ממנו אלא אפי' אינו חנוני הוי עינוי נפש ופלוגתא היא שם רבי יוסי במשנה ורבנן ופסקו הרא " ש והר " ן כרבנן דבכל ענין הוי עינוי נפש והפר לה והיא מותרת לעולם וכדברי רבי' . אבל דעת הרמב " ם דבאוסרת פירות מדינה אחת אינו מיפר אלא משום דברים שבינו לבינה לפי שעסק גדולה הוא לו להטפל להביא לה ממדינה אחרת אבל אינו עינוי נפש כיון שיכול להביא לה ממדינה אחרת וכדין אמרה קונם שאיני נהנה לבריות שיתבאר בסמוך ע " ש ובש " ע הביא כאן ב' סברות ולא הכריע :
Yoreh De'ah.234.52.1 ואפילו נדרה ממין שהוא רע לה וכו' תוספתא כתבה הרא " ש פ' בתרא דנדרים וטעמו דכל שאיננה רשאה לאכלו אם תרצה הוי עינוי נפש . נדרה מב' ככרות וכו' פלוגתא דר' יוחנן ור " ל שם ופסקו הפוסקים כר " י דאמר הכי ולא דמי לנדרה ממין שהוא רע לה וכולי דכיון דאינו ידוע שאינה מצטערת מסתמא ודאי היתה מצטערת אם היתה רוצה לאכלה ואיננה רשאה אבל הכא דידוע שאינה מצטערת עליו א " כ ודאי לא היתה רוצה לאכלה ולא הוי עינוי נפש וב " י כתב פירושים אחרים עיין עליו :
Yoreh De'ah.234.53.1 ודוקא שמיפר בסתם וכו' כלומר אפי' אינו מפרש שמיפר לשתיהם אלא הפר בסתם הוי נמי הפרה לשתיהן והתם הוא דחלה ההפרה על אותה שהיא מצטערת דהוי ענוי נפש אבל אם הזכיר בפירוש שהוא מיפר לאחת לא הוי הפרה כלל למאי דפרישית לעיל לדעת הרא " ש גבי נדרה מן התאנים ומן הענבים בסעיף כ " ט :
Yoreh De'ah.234.54.1 אמרה קונם שאני נהנה לבריות כתב הרא " ש שאינו עינוי נפש וכו' שם במשנה ( דף פ " ג ) קונם שאיני נהנה לבריות אינו יכול להפר פירוש כמו מן הבריות וכתב הרא " ש בפירושו אינו יכול להפר דלא הוי עינוי נפש אבל מיפר משום דברים שבינו לבינה ורבי יוסי היא כדתרצינן לעיל עכ " ל . ובפסקיו כתב בסתם כלשון משנתינו וכתב עלה ודוקא משום עינוי נפש אין הבעל מיפר אבל משום דברים שבינו לבינה מיפר עכ " ל ולא כתב דר' יוסי היא ונראה שחזר בו ממ " ש בפירושו דר' יוסי היא אלא אפי' רבנן מודו דמיפר משום דברים שבינו לבינה דאע " פ שאינו נדרי עינוי נפש כיון שהבעל יכול להאכילה משלו מ " מ הוי דברים שבינו לבינה שלא יהא זקוק להאכילה משלו בלבד וכמו שפסק הרמב " ם בפי " ב אלא שקשה אדברי הרא " ש דהלא הוא עצמו פסק באסרה עליה פירות של איש אחד לבדו דמיפר משום דהוי נדרי עינוי נפש ומ " ש בקונם שאני נהנה לבריות דלא הוי עינוי נפש אבל להרמב " ם ל " ק דס " ל דבאסרה פירות של איש אחד נמי לא הוי עינוי נפש אלא מיפר משום דברים שבינו לבינה וכמו שכתב רבינו בשמו בסמוך אבל להרא " ש קשיא וזו היא דעת רבינו שכתב להשיג על דברי הרא " ש ואמר ונראה שהוא עינוי נפש ומיפר לה לעולם והוא לפי שפסק הוא עצמו באוסרה עליה פירות של איש אחד דהוי עינוי נפש אכן ליישב דעת הרא " ש צריכים למודעי וב " י כתב ואפשר לומר דכשכתב הרא " ש בפסקיו ודוקא משום עינוי נפש אין הבעל מיפר וכו' לא לפסוק הלכה כן כתבו אלא ללמוד משם דלרבנן דפליגי עליה מיפר משום עינוי נפש וכמו שפסק גבי ההיא דשמואל עכ " ל אמנם אינו נראה כלל לפרש דברי הרא " ש בפסקיו שהם שיהא כותב אותם דלאו כהלכתא ולומר שהם אליבא דר' יוסי וללמוד משם דלרבנן דפליגי עליה מיפר משום עינוי נפש שכל זה הוא מגדל הפורח באויר ותו דא " כ הו " ל לכתוב בפסקיו ורבי יוסי היא כמ " ש בפירושו אלא ודאי דחזר בו הרא " ש כדפרישית וס " ל דרבנן היא ואפ " ה לא קשיא דלא דמי לאוסר פירות מדינה זו או פירות של פלוני דהוי עינוי נפש דכיון דאשה זו דעתה ליהנות מן הבריות אלא דאסרה עליה של מדינה זו של פלוני זה אמרינן שמא תצטרך ליהנות גם ממנו כמו משאר בריות ואיננה רשאה מפני הנדר א " כ הוי נדר עינוי נפש אבל כשנדרה שלא תהא נהנית מהבריות אם כן חזינן בדעתה שאינה רוצית ליהנות משל אחרים כלל אלא משל בעל הכא ודאי לא חיישינן שמא תצטרך ליהנות מהבריות כיון שאין דעתה ליהנות משל אחרים כלל והילכך לא הוי עינוי נפש אלא דברים שבינו לבינה והכי נקטינן כדעת הרא " ש והרמב " ם ולא כדעת רבינו ודו " ק . גם בכאן הביא בש " ע ב' סברות ולא הכריע אבל לפע " ד נראה להכריע כאן כהרא " ש והרמב " ם וכדפרי' :
Yoreh De'ah.234.55.1 ואלו הדברים שבינו לבינה כגון תשמיש וכו' שם ברייתא ( פ " ב ) אליבא דר " י ובגמ' קמיבעיא לן לרבנן ולא איפשיטא ונקטינן לחומרא ואין להם דין עינוי נפש אפילו לרבנן :
Yoreh De'ah.234.56.1 ומ " ש וכגון שאסרה הנאתו עליה וכו' שם ( פ " א ) ובפ' המדיר ( ע " א ) ובפ " ב דנדרים ( ט " ו ) מימרא דרב כהנא וטעמא דהנאת תשמישך עלי צריך הפרה דאין מאכילין את האדם דבר האסור לו :
Yoreh De'ah.234.57.1 ומ " ש וכן הוא שאמר וכו' שם ( דף ט " ו ) ומה שקשה הלא הנאה דבר שאין בו ממש הוא ואין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש תירצו התוס' דמפרשי' לשונו לחומרא ונעשה כא " ל גופך להנאת תשמיש עלי ועי' בב " י בשם הריב " ש :
Yoreh De'ah.234.58.1 אם אמרה קונם תשמישי על כל העולם יפר חלקו וכו' בסוף נדרים תנן נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים פי' נטולה אני מן היהודים שאסרה תשמישם עליה ותהא נטולה מן היהודים לכשיגרשנה וכתב ב " י ואיכא לתמוה אמ " ש רבי' אם אמרה קונם תשמישי על כל העולם דאיפכא איבעי ליה למימר קונם תשמיש כל העולם עלי וכן יש לתמוה על מה שכתוב סתם דלאחר שתתגרש תהא אסורה לו דאפילו את " ל שהוא מנדרים שבינו לבינה הרי פסק הוא ז " ל שההפרה מהני' אף לאחר שתתגרש כל זמן שלא נשאת עכ " ל ועל קושיא האחרונה כתב הרב מהרש " ל דלא דק דדוקא בדברים שבין בינו לבינה בלבד כך הדין אבל הכא שאסרה כל העולם עליה אלא שהבעל נכלל ביניהם משום הכי אפי' הוא מיפר חלקו אינו מופר אלא חלקו ומיד כשתתגרש הוא כשאר כל האדם עכ " ל ולפי חילוק זה נראה ליישב גם הקושיא הראשונה דאע " פ שהאשה משועבדת לו חל הנדר דכיון שעיקר הנדר הוא על כל העולם והבעל נכלל ביניהם חל הנדר בכולל אע " פ שהיא משועבדת לבעלה נ " ל אבל הרב בש " ע נמשך לדעתו וכתב שם וז " ל אסרה עליה תשמיש כל אדם שבעולם יפר חלקו וכו' דבא לומר דוקא באסרה עליה תשמיש כל אדם אבל באמרה קונם תשמישי על כל העולם א " צ להפר דלא כדברי רבינו ולפעד " נ דאין להקל אלא אפי' אמרה קונם תשמישי על כל העולם צריך להפר דכיון דהבעל נכלל בכלל הנדר שעל כל העולם חל הנדר גם על הבעל בכולל וכדפרי' לדעת רבינו והוא העיקר והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.234.59.1 אמרה קונם שאיני נהנה לאבא ולאביך וכו' משנה סוף נדרים ( דף פ " ט ) ומ " ש אע " פ שחכם אין מתיר הנדר עד שיחול וכו' כבר נתבאר לעיל סי' רכ " ח וסימן רכ " ט ומשמע לי שהטעם הוא דכיון דהבעל אינו יכול להפר אלא ביום שמעו הלכך צריך להפר מיד ואע " פ שעדיין לא חל דאם לא יפר מיד שוב לא יכול להפר ועוד קרא סתמא קאמר דיפר ביום שמעו אבל גבי חכם דכתיב לא יחל ילפינן מלשון לא יחל דאינו מתיר עד שיחול כמו שנתבאר בסי' רכ " ח ורכ " ט . ולפ " ז נראה דאבא ואביך לאו דוקא אלא ה " ה היכא דתלתה נדרה בדבר אחר ודלא כהר " ן ומביאו ב " י דאבא ואביך דוקא נקט . ומיהו למ " ש ודברים אלו הוי דברים שבינו לבינה שגנאי הוא לו וכו' צ " ל דאע " ג דלאו דוקא אבא ואביך מכל מקום צריך הוא שתהא תולה הנדר בדבר שגנאי הוא לו וכו' ומ " ש הלכך אינו מיפר לעולם אלא בעודה תחתיו לאו דוקא שהרי אפי' נתגרשה נמי מיפר כל זמן שלא נשאת לאחר אלא ר " ל בעודה ראויה לחזור תחתיו וכך פי' ב " י ופשוט הוא :
Yoreh De'ah.234.60.1 קונם שאיני עושה ע " פ אבא וכו' משנה שם ( דף פ " ה ) קונם שאני עושה על פיך יפר וכו' . שם במשנה פלוגתא דתנאי ואיפסיקא הילכתא כר " י בן נורי דאמר הכי :
Yoreh De'ah.234.61.1 ומ " ש וכגון שאמרה יקדשו ידי לעושיהן שם ובפרק אף על פי למסקנא דגמרא וכמ " ש הרא " ש בפסקיו כך הם דברי רבינו ור " ל באומרת יקדשו ידי לעושיהן על פיך כלומר שידיה יהיו אסורות על פיו כהקדש ועיין ב " י האריך בזה ועיין עוד בא " ע סימן פ " א ובמ " ש לשם בס " ד :
Yoreh De'ah.234.62.1 נדרה שלא תתן תבן לפני בהמתו וכו' ברייתא ר " פ בתרא דנדרים ובפרק אף ע " פ לפי גי' רש " י תניא אינו כופה ליתן תבן לפני בהמתו אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו אבל הרי " ף גורס איפכא אינה כופה לפני בקרו אבל כופה לפני בהמתו כלומר בהמתו שהוא רוכב עליה :
Yoreh De'ah.234.63.1 נדרה שלא לרחוץ פניו וכו' ברייתא בפ' בתרא דנדרים : כתב הרשב " א בתשובה סימן תק " ס אשה שנדרה לשתות סם להתעבר אין הבעל יכול להפר אע " פ שהעיבור מכחיש יפיה והסם קשה לגופה ומביאו ב " י ופסק כך בש " ע :
Yoreh De'ah.235.1.1 המדיר אשתו וכו' . שאמר קונם תשמישך ועלי פי' דהשתא חל הנדר שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו דאילו אסר תשמישו עליה אין הנדר חל כלל דהרי הוא משועבד לה כמו שנתבאר בסימן רל " ד סמ " ד :
Yoreh De'ah.235.2.1 ומ " ש יקיים ז' ימים משנה בפ' אף על פי ( כתובות דף ס " א ) פלוגתא דב " ש וב " ה והלכה כב " ה דאמר שבת אחת מפרש בגמ' דגמר לה מנדה דשוהה שבוע אחת מתשמיש מידי דשכיח ממידי דשכיח כלומר כעס שכועס על אשתו שכיח ונדות שכיח ולא גמרינן מיולדת נקבה ששוהה שבועיים מתשמיש וה " נ תמתין ב' שבתות וכב " ש דלידה לא שכיח כולי האי :
Yoreh De'ah.235.3.1 ומ " ש בין שהדירה בפי' כו' שם פליגי בה רב ושמואל ופסקו הפוסקים הלכה כשמואל דאפי' בסתם ימתין שמא ימצא פתח לנדרו וסובר רבינו דה " ה במדירה בפירוש יותר מז' ימים דהא במדירה בסתם לעולם משמע כדלעיל בסימן רי " ט ואפ " ה צריכה להמתין אם כן כשהדירה בפירוש ליותר מז' ימים לא גרע וכך הוא דעת הרמב " ם סוף פי " ב דאישות גבי מדיר את אשתו מליהנות לו וכו' וכ " כ רבינו בסמוך אצל הדירה שלא תיהנה ממנו :
Yoreh De'ah.235.4.1 הדירה שלא תיהנה ממנו וכו' משנה גמ' ריש פ' המדיר וע " פ פי' התוס' והרא " ש ובגמ' מפורש דדוקא באשתו נשואה אבל בארוסה חל הנדר ואם נשאה אח " כ א " צ להעמיד לה פרנס דהא סברה וקיבלה ואיכא לתמוה למה לא כתבו רבינו לא כאן ולא בא " ע סימן ע " ב . וטעמא דל' יום מפ' בגמ' דעד ל' לא שמעי בה אינשי ולא זילא בה מילתא טפי שמעי בה אינשי וזילא בה מילתא . ומ " ש שיאמר כל הזן אינו מפסיד וכו' ג " ז שם וכתב בא " ה סימן ע " ב וז " ל אבל לא יאמר לו להדיא לך ותזון אותה דא " כ הו " ל שלוחו עכ " ל . ואיכא לתמוה דהא אפי' כי אמר אם תזון לא תפסיד נמי אסור כיון דלא אמר בלשון רבים כל הזן כ " ש באומר להדיא לך ותזון וכדלעיל בסימן רכ " א בשם רשב " ם ובא " ה כתבתי יישוב הגון על קושיא זו ואיכא נפקותא לענין דינא דבאומר כל הזן לא יפסיד שרי לכתחילה ובא " ל להדיא לך ותזון הו " ל שלוחו ואפילו דיעבד אי אפשר לו שישלם אא " כ ימצא פתח לנדרו אבל אם א " ל אם תזון לא תפסיד והלך היחיד וזן אותה חייב לשלם אלא דלכתחלה קעביד איסורא דאמר ליה אם תזון לא תפסיד דמיחזי כשלוחו :
Yoreh De'ah.235.5.1 הדירה שלא תתקשט או שלא תאכל וכו' משנה ר " פ המדיר כת " ק ודלא כר' יוסי בקישוט ודלא כרבי יהודה בלא תאכל ע " ש :
Yoreh De'ah.235.6.1 ומ " ש ותלאו בתשמיש וכו' שם מסקנא דגמ' ור " ל דאי לא תלאו בתשמיש אין ביד הבעל לומר לאשה הריני אוסר עליך שלא תתקשט משלך או שלא תאכל משלך אבל בתלאו בתשמיש חל הנדר דתתקשט ותאכל ותאסר בתשמיש ז' ימים שמא ימצא פתח לנדרו וכ " כ ה " ה ס " פ י " ב דאישות ע " ש . ואיכא לתמוה אמ " ש הרמב " ם לשם וז " ל המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות ממתינין לו ל' יום יתר על כן יוציא ויתן כתובה וכו' דבע " כ דהיינו שהוא אוסר הנאתו עליה אם תעשה כך דאם אומר בסתם הריני אוסר עליך שלא תעשה כך פשיטא שאין בדבריו כלום כדפירש הרב המגיד וכיון שכן למה ימתין ל' יום הלא בתלאו בתשמיש לא ימתין אלא ז' ימים ויש לומר דלא מיירי בתלאו בתשמיש אלא בתלאו בשאר הנאות חוץ מתשמיש התם הוא דנתנו לו זמן ל' יום מדקתני רישא גבי המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס וכו' וכ " כ הר " ן בפרק המדיר דאיתא בירושלמי המדיר את אשתו שלא תטעום ויש אדם שמדיר את אשתו בחייו כלומר היאך יכול הוא להדירה שלא תטעום ומשני בא " ל אם תאכלי מחפץ פלוני תהא אסורה מנכסי ותאכל מאותו חפץ ותהא אסורה מנכסיו והיינו רישא דפירקא כלומר אמאי יוציא לאלתר דאף ע " פ שאכלה מאותו חפץ ונאסרו עליה נכסיו הא אפשר ל' יום בפרנס וכדתניא בריש פירקא ומוקי לה כשנדרה אשתו ושמע בעלה ולא הפר כלומר דכיון שנאסרה מאותו חפץ ולא אפשר בפרנס ליהנות בו יוציא לאלתר עכ " ל הר " ן ועד " ז הם דברי הרמב " ם דהמדיר אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות ותלאן בנכסיו ימתין ל' יום ויעמוד פרנס וכו' וכמ " ש הרמב " ם גופיה בסמוך לדין זה מקודם :
Yoreh De'ah.235.7.1 ואם היא נדרה וכו' פי' ל " מ היכא שלא תלאה טעימת הפרי בדבר אחר דפשיטא הוא כיון דלא הפר לה לא אמרינן דימתין כדי שתמצא פתח לנדרה דכיון דהיא נדרה וניחא לה למישקל כתובתה לא תבקש תו פתח לנדרה לפירש " י ( שם דף ע " א ) וכן לפי' התוספות לשם דבנדר של פירות אינה יכולה לסבול אפילו יום אחד ע " ש בד " ה שנדרה היא אלא אפי' תלאה הנדר בתשמיש דסד " א דתהנה ותתקשט ותאסר בתשמיש ז' ימים כדלעיל אפ " ה כאן יוציא מיד ויתן כתובה וה " ט דקסבר מיסנא הוא דסני לה כיון דקיים לה או שמע ולא הפר וכיון דסבורה שלא יתפייס עוד לא תקנו חכמים שימתין אפי' יום אחד הואיל דקשה לה ואינה יכולה לגור אצלו כלל . וכתב בהגהת אשיר " י וז " ל ומיהו כשנדרה היא וקיים לה איהו יכול לישאל על ההקם וכל אותו היום לא יוציא פן ישאל על ההקם ואם עבר היום שוב אין נשאלין פר " י עכ " ל :
Yoreh De'ah.235.8.1 נדרה שלא תלך לבית אביה וכולי משנה שם ( דף ע " א ) המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה בזמן שהוא עמה בעיר חודש אחד יקיים ב' יוציא ויתן כתובה ומפרש רבינו בנדרה היא ותלאו בתשמיש ולא הפר לה דאי בהדירה איהו ותלאו בתשמיש אמאי יוציא מיד לאחר חדש הו " ל להמתין עוד ז' לאחר החודש וכמ " ש התוס' ר " פ המדיר ( כתובות דף ע' ) בד " ה הכי נמי וכן אי אפשר לפרש בתלאו בשאר הנאות חוץ מתשמיש דא " כ למה אמר שנים יוציא ויתן כתובה אלא הו " ל לומר לאחר חודש תלך לבית אביה ותאסר ל' יום ותהא ניזונה ע " י פרנס אלא ודאי דמיירי בנדרה היא ולא הפר לה הוא דהוא נתן אצבע בין שיניה והשיכה ולפיכך חודש אחד יקיים דמצי לאוקמה אנפשה שלא תלך ואיכא להקשות הלא בנדרה שלא תטעום וכו' ותלתה בתשמיש לא אמרינן דימתין כשלא הפר לה וכאן אמר שימתין חדש אחד וי " ל דהתם בנדרה סתם דלעולם משמע ובנדרה היא לא תמצא פתח לנדרה וכו' לפירש " י א " נ דסבר' מיסנא סני לה וכו' וה " ה בנדרה שלא תלך לבית אביה בסתם או יותר מחדש נמי יוציא מיד ויתן כתובה אבל כאן מיירי שפי' דלא נדרה אלא לחדש א' אע " ג דלא הפר לה לא מצי למימר דמיסנא סני לה דאמרינן כיון דמצי לאוקמה אנפשה חדש אחד לא חש להפר וכ " ש דליכא למימר דלא תמצא פתח לנדרה לפירש " י דהא לאחר חודש אין כאן נדר ולפ " ז גבי אמרה הנאת תשמישך עלי אם אוכל פירות מין פלוני או אם אתקשט וקיים לה אם פירשה שאוסרת עליו הנאת תשמישו שבת אחת לא יוציא מיד אפילו קיים לה איהו אלא ימתין ז' ימים ואחר כך יוציא וכ " כ בהגהת אשיר " י פ' המדיר ואיכא לתמוה אמ " ש בש " ע בנדרה היא וכו' דיוציא מיד ויתן כתובה ולא חילק בין נדרה עד חדש או יותר מחודש והיכא דנדר איהו כתב לחלק בכך ולא ידעתי למה הלא גם בנדרה היא איתיה לחילוק זה וכמפורש בדברי רבינו כאן גם בא " ה סימן ע " ד וכבר כתבתי זה לשם בס " ד :
Yoreh De'ah.235.9.1 ואם הוא אומר קונם תשמישך עלי אם תלך לבית אביך יותר מחודש וכו' כבר מבואר דבתולה נדרו בתשמיש דינו כנודר מתשמיש מיהו ודאי היכא דלא הדירה אלא לחודש אחד ימתין חודש אחד ואח " כ תאסר ז' ימים מתשמיש ויוציא ויתן כתובה כמ " ש התוס' דף ע' בד " ה הכי נמי כדלעיל :
Yoreh De'ah.235.10.1 הדירה שלא תלך לבית האבל וכו' משנה שם המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה יוציא ויתן כתובה מפני שנועל בפניה ואם היה טוען משום דבר אחר רשאי ומפרש בגמ' דלבית המשתה נועל בפניה דלת של שמחה ולבית האבל למחר היא מתה ואין כל בריה סופדה וקוברה דכשם שלא גמלה חסד כך לא יגמלו עמה ואינה יכולה לסבול אפילו יום אחד הילכך בנדרה היא וכו' יוציא מיד ויתן כתובה ואם נדר הוא ותלאו בתשמיש דאי לא תלאו בתשמיש אינו יכול להדירה כדלעיל אבל כיון שתלאו בתשמיש חל הנדר ותלך ותאסר שבת אחת . ומיהו מ " ש רבינו בנדרה היא דתלאה בתשמיש וכו' הר " ן ז " ל חלק על זה וס " ל דאפי' לא תלאה בתשמיש וקיים לה נמי יוציא מיד ויתן כתובה והטעם משום דלבית האבל עינוי נפש הוא מדכתיב והחי יתן אל לבו כדאיתא בפ' בתרא דנדרים ולבית המשתה נמי אפשר דנדרי עינוי נפש הוא ויכול להפר ומדלא הפר יוציא ויתן כתובה :
Yoreh De'ah.235.11.1 ואם טוען הדרתיה וכו' היינו דתנן ואם היה טוען משום ד " א רשאי ומפרש שמואל משום בני אדם פריצים שמצויין שם ואמר רב אשי לא אמרן אלא דאתחזק אבל לא אתחזק לאו כל כמיניה :
Yoreh De'ah.235.12.1 נדרה נדר שבינו לבינה וכו' משנה שם א " ל ע " מ שתאמרי לפלוני מה שאמרתי לו או מה שאמרתי לך או שתהא ממלאה ומער' לאשפה יוציא ויתן כתובה ומפרש רבינו דע " מ דתנא במתני' ה " פ נדרה נדר של בינו לבינה או של עינוי נפש והפר לה ע " מ שתאמרי לפלוני וכו' ומפרש בגמרא ותימה א " ר יהודה דברים של קלון ויש להקשות אמאי תנא הכא ע " מ טפי מבכל הני דתנא התם הו " ל למתני הכא ג " כ המדיר אשתו שתאמרי לפלוני וכו' וי " ל דבכל הני דתנא התם המדיר את אשתו ליכא לפלוגי בין הדיר הוא את אשתו או נדרה היא וקיים לה הוא דיוציא ויתן כתובה כיון דקשה עליה לקיים את הנדר כדלעיל אבל הכא איכא לפלוגי בין הדירה איהו שאסר הנאתו עליה אם לא תאמרי לפלוני וכו' שאז דין הוא דיוציא ויתן כתובה לפי שקשה עליה להעיז פניה ולומר דברים של קלון אבל בנדרה היא וקיים לה הוא אינו בדין שיוציא ויתן כתובה דליכא למימר הכא דקשה עליה להעיז פניה שהרי העיזה פניה בשעה שנדרה ואמרה קונם תשמישך עלי אם לא אומר לפלוני כך וכך דברי קלון א " כ ודאי שלא יהא קשה עליה כלל לומר אלו הדברים ומש " ה לא נקט התנא כאן המדיר את אשתו דהוי משמע בין שהדיר הוא בין שנדרה היא כמו באינך אלא תנא ע " מ שתאמרי לפלוני וכו' דהיינו שנדרה נדר שבינו לבינה או של עינוי נפש וא " ל אני מיפר לך על מנת שתאמרי לפלוני וכו' ומטעם שאינה יכולה להעיז פניה וכו' אבל הר " ן פי' הך דע " מ שתאמרי לפלוני וכו' או שתהא ממלאה וכו' בשתלויין באותן דברים תשמיש או מזונות וכו' וכבר הארכתי בזה באבן העזר סי' ע " ו בס " ד ע " ש :
Yoreh De'ah.235.13.1 אמרה קונם תשמישך עלי וכו' משנה בפ' אע " פ ( כתובות ד' נ " ט ) הכניסה לו ארבע שפחות יושבת בקתדרא ר " א אומר אפי' הכניסה לו ק' שפחות כופה לעשות בצמרה שהבטלה מביאה לידי זימה רשב " ג אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי שעמום ובגמרא אמר רב מלכיו א " ר אדא בר אהבה הלכה כר " א . רשב " ג היינו ת " ק ( ופירש " י היינו ת " ק ר " א מה לי שעמום מה לי לידי זמה ) איכא בינייהו דמיעללא בגורייתא קיטנייתא ונדרשיר ( ופירש " י משחקת בכלבים דקים ובשחוק שקורין אישקקי " ש לידי זמה איכא לידי שיעמום ליכא דאין שעמום אלא ביושבת ותוהא ובטל לגמרי ) וכתב התוס' הלכה כר " א והא דקי " ל בכל מקום ששנה רשב " ג במשנתינו הלכה כמותו אין זה אותו שהיה בימי ר " א עכ " ל וכך הוא דעת האלפסי דהלכה כר " א בין במאי דפליג את " ק ובין במאי דפליג ארשב " ג וכן פסק הרמב " ם בפכ " א דאישות אבל הרא " ש מפרש דלא פסקינן הלכה כר " א אלא במאי דפליג את " ק דארבע יושבת בקתדרא אלא אפילו הכניסה לו ק' שפחות כופה לעשות בצמר אבל במאי דפליג ארשב " ג לית הלכתא כר " א אלא קי " ל דכ " מ ששנה רשב " ג במשנתינו הלכה כמותו וכך הם דברי רבינו כאן כרשב " ג אבל בא " ה ס " ס פ " א כתב שני הדיעות ומיהו ודאי בפלוגתא דרבוותא נקטינן לחומרא כהרא " ש דלא כייפינן ליה שיוציא אם התיר לה שום מלאכה וכן נראה ממה שסתם דבריו בש " ע שכתב וה " ה אם אמרה קונם תשמישך עלי אם אעשה שום מלאכה ושמע ולא הפר לה עכ " ל דמשמע דאינו בדין יוציא ויתן כתובה אלא כשאינה רשאי לעשות שום מלאכה אפי' כל שהוא כגון לשחוק בכלבים וכיוצא בו והכי נקטינן דבמדיר את אשתו מלעשות מלאכה אם התיר לה שום מלאכה אפי' כל שהוא כגון לשחוק בכלבים לא יוציא כרשב " ג ובאינו מדיר אפי' הכניסה לו ק' שפחות כופה אותה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה כר " א וכ " כ רבינו בא " ה סימן פ' . ומה שפי' רבי' הא דהמדיר את אשתו מלעשות מלאכה כגון שנדרה היא ואמרה קונם תשמישך עלי אם אעשה שום מלאכה וכו' הוא משום דכך מפרש בגמרא מתני' דהמדיר את אשתו שלא תתקשט כדלעיל וסובר רבינו דכך צריך לפרש ג " כ מתני' דהמדיר את אשתו מלעשות מלאכה דמאי שנא :
Yoreh De'ah.235.14.1 אסר הבעל כלי שכיניו עליו וכו' מימרא דרב כהנא בפרק המדיר ( כתובות דף ע " ב ) ותניא נמי הכי המדיר את אשתו שלא תשאלי ושלא תשאיל נפה וכברה רחיים ותנור יוציא ויתן כתובה מפני שמשיאה שם רע בשכנותיה וכן היא שנדרה שלא תשאל וכו' תצא שלא בכתובה מפני שמשיאתו שם רע בשכניו ופי' התוס' רישא דהמדיר את אשתו דלא מיירי בתלה בתשמיש דא " כ אמאי יוציא מיד תיאסר בתשמיש ויקיים ז' ימים אלא מיירי כגון שאסר על עצמו הנאת שאלתה ואינה יכולה בשביל זה לשאול . ופי' ולא תשאיל שאסר הנאת כליו שלא תוכל להשאילם ע " כ וכ " כ בהגהות אשיר " י שם בשם ר " י וכך הם דברי רבינו . ומה שלא פי' התוס' כפשוטו שנדר שלא תשאל ולא תשאיל זהו לפי דבלשון זה אין הנדר חל דהשאלה דבר שאין בו ממש הוא וכדלעיל בסימן רי " ג אלא צריך לפרש דאסר הנאת הכלים :
Yoreh De'ah.235.15.1 ומ " ש או שאמרה קונם תשמישך עלי וכו' נראה מדברי רבינו שמפרש רישא דברייתא דהמדיר את אשתו דתרתי משתמע מיניה חדא במדיר איהו כגון שאסר על עצמו הנאת שאילתה וכו' כמו שפי' התוס' אידך משמע נמי בנדרה איהי ותלתה בתשמיש ושמע וקיים לה איהו וקרי ליה נמי המדיר את אשתו משום דקיומו של נדר בדידיה תלי ומה שדחו התוס' פי' זה מדקתני סיפא וכן היא שנדרה ס " ל לרבינו דאין זה קושיא דאע " ג דרישא איירי נמי בנדרה אפ " ה קתני בסיפא וכן היא שנדרה לפי שאין כאן אלא נדרה לבד וזהו שכתב רבינו בסוף דבריו ואם היא אסרה כלי שכניה עליו וכו' עד שמשיאתו שם רע בשכניו דהיינו סיפא אבל מ " ש תחלה אסר הבעל כלי שכניו עליו וכו' או שאמרה קונם תשמישך וכו' וכל זה הוא פי' לרישא דברייתא כדפי' גם הר " ן ע " ש הרשב " א כיוצא בזה ע " ש . ועיין בא " ה סימן ע " ד :
Yoreh De'ah.236.1.1 נפש כי תשבע לבטא בשפתים פירוש שנשבע על דבר בין ע " ד שעבר כו' משנה פ " ג דשבועות ( דף כ " ה ) פלוגתא דרבי ישמעאל ור " ע והלכה כר " ע דאפי' בלשעבר חייב דסתם לן תנא כוותיה במתני' קמייתא דשבועות ואע " ג דמסקינן התם דרבי נסיב לה אליבא דרבי עקיבא וליה לא ס " ל מ " מ משמע דהלכתא כוותיה דרבי עקיבא דבפלוגתא דרב ושמואל בזרק פלוני צרור לים דקי " ל כרב דמחייב אסיקנא בגמרא דרב ודאי לית ליה דרבי ישמעאל : ומה שנקט רבינו בלשונו תחלה בלשעבר נמשך אחר לשון הרמב " ם ומן הראוי היה להורות תחלה בלהבא שהוא פשוט יותר דלהרע או להטיב בלהבא מיירי ולא פליג עליה רבי ישמעאל וכן במשנה פ " ג דשבועות נקט תחלה בלהבא אלא דנקט כסדר העניינים העוברים תחלה בעבר ואח " כ בלהבא :
Yoreh De'ah.236.2.1 ומ " ש או שאישן או לא אישן פי' שקבע זמן שלא אישן היום אבל שלא אישן סתמא הוי שבועת שוא ולא חיילא וכן איתא בפ " ב דנדרים דקאמר התם אלא דאמר קונם עיני בשינה ואי דלא יהיב שיעורא למילתא מי שבקינן ליה עד דעבר והא " ר יוחנן שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר וכ " כ הרא " ש בספ " ג דשבועות וז " ל הלכך גרסינן לעיל על מתני' דשאישן התם דאמר שלשה הכא דלא אמר שלשה כלומר אלא אמר יום אחד או יומים ולא גרסינן הכא בסתמא דא " כ הוה נאסר לעולם עכ " ל . וההיא דשלא אוכל נמי בכה " ג דשלא אוכל היום אי נמי כגון שנשבע על ככר שלפניו כדכתבו התוס' ונראה לומר דאפי' בסתמא אם אומר שבדעתו היה היום נאמן דלא הוי שבועת שוא וא " ת א " כ נשייליה מה היה בדעתו י " ל כגון שאמר שבדעתו היה כל מה שיהיה משמעות לשונו א " נ כגון ששכח מה היה בדעתו וכדכתבו התוס' ריש פ " ג דשבועות ( דף כ' ) בדבור המתחיל לישנא דאיתקיל ליה ועיין במ " ש לעיל סימן רל " ב :
Yoreh De'ah.236.3.1 ומ " ש ואפי' בדבר שאינו יכול לעשותו אלא ע " י אחרים כו' כלומר אע " פ שאינו כעין להרע או להיטיב דבידו הוא כמו אוכל ולא אוכל אבל דברים של אחרים לאו בידו אפ " ה אתרבי לחיוב דלא ממעטינן מלהרע או להטיב אלא דבר מצוה כמבואר לשם במשנה :
Yoreh De'ah.236.4.1 ומ " ש ואפי' נשבע על אחרים כגון שזרק כו' פי' כל הני דלעיל איתנהו בלאו והן ובלהבא ובלשעבר אבל זרק פלוני דליתא בלהבא כגון יזרוק פלוני וסד " א דליתיה נמי בלשעבר קמ " ל דאפ " ה חייב כיון דאיתיה בלאו והן דהיינו זרק ולא זרק דפלוגתא דרב ושמואל היא לשם והילכתא כרב באיסורי דמחייב : ודע דאהא דאתן לפלוני איתא בגמרא מאי אתן ומאי לא אתן אילימא צדקה לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא שנאמר נתן תתן לו אלא מתנה לעשיר וכתבוהו הרי " ף והרא " ש וכתב הרא " ם ה " ה דהומ " ל אחד שנתן כדי השגת ידו דאין אדם מחוייב ליתן כל אשר לו לצדקה אלא הוי בכלל מתנה לעשיר עכ " ל ורבינו השמיט כל זה משום דלא נפקא לן מידי אלא לענין קרבן אבל עבירה איכא בכל דבר ולכך לא כתב כ " א כללי הדינים בקיצור כתב הר " ן בפ " ג דשבועות אהא דקאמר אלא מתנה לעשיר ואי תימא ואמאי חייב משום בטוי הא אין בידו דשמא לא ירצה לקבל והו " ל כאומר יזרוק פלוני וי " ל דהכא במפרש שאתן אם ירצה לקבל . א " נ י " ל דסתם נמי כמפרש דמי דלא נשבע אלא מה שבידו לעשות כלומר שאם חבירו רוצה לקבל שיתן וגדולה מזה אמרו כו' עכ " ל ומשמע מדבריו לשם שכן עיקר דסתם נמי כמפרש ואם לא ירצה חבירו לקבל פטור לגמרי ואין עליו שום עונש עבירה דעדיף טפי מאונס וכן כתב הר " י בר ששת בסימן שפ " ז דהרי הוא פטור גמור לא מדין אונס אלא שלא נתבטלה שבועתו :
Yoreh De'ah.236.5.1 ויש דברים שאפי' אם שיקר בשבועתו אינו חייב קרבן כגון שנשבע לקיים המצוה ולא קיים . משנה שם ( ריש דף כ " ז ) פלוגתא דר' יהודה בן בתירא ורבנן והלכה כרבנן וטעמייהו דכיון דליתא בלאו כגון לבטל המצוה הילכך ליתא נמי בהן ובגמרא נמי בפלוגתא דרב ושמואל בזרק ולא זרק אסיקנא דרב ודאי לית ליה דרבי יהודה בן בתירא ואיתא תו התם אמר אביי ומודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל וליתיה בכלל שאיני יודע לך עדות פי' וכיון דליתיה בלאו ליתיה נמי בהן כרבנן . ומ " ש או נשבע להרע לפלוני כו' ברייתא שם וטעמא משום דהוי נשבע לבטל את המצוה שהרי אין ברשותו להכות את חבירו ולקללו . ויש לדקדק הלא כתב רבינו בסתם בסוף סימן זה דנשבע לבטל המצוה פטור ומפני מה פרט כאן ביטול מצוה זו יותר ואברייתא גופא לא קשיא דכבר כתבו התוס' לשם הך בבא נמי לא צריכה ומשום סיפא דבעי לרבויי הטבת אחרים נקט לה אבל בדברי רבינו אין ליישב בהכי וי " ל דרבינו ס " ל דהך בבא דלהרע לחבירו איצטריכא ליה ודלא כפי' התוס' והיינו משום דבשעה שנשבע לא הוי לשוא לפי שאפשר שימחול לו חבירו על הכאתו וקללתו והו " ל כאילו אמר נחבל לחובל מתחלה קטע את ידי שבר את רגלי ע " מ לפטור דפטור החובל ואפי' איסורא ליכא כדאסיקנא בפרק החובל . ונמצא שלא הוי בכלל שאר נשבע לבטל את המצוה כמו שלא אניח תפילין שאוכל חמץ דבשעה שנשבע יצתה שבועה לשקר מפיו והוא שוא גמור ובסברא זו צריך לחלק לדעת הרמב " ם שסובר דיזרוק פלוני לא הוי שוא גמור וכמ " ש הר " י בר ששת בסימן שפ " ז ואע " ג דבנשבע להרע לאחרים לוקה משום שבועת שוא לדעת הרמב " ם בפ " ה מהל' שבועות מ " מ נראה מדבריו שאינו פשוט כל כך שהרי כתב ויראה לי שהוא לוקה משום שבועת שוא עכ " ל והיינו מכח הטעם שכתבתי ולפיכך פרט רבינו או נשבע להרע לפלוני כו' ונשבע שיעשה חבירו דבר פלוני כו' כלומר דלא מיבעיא בנשבע לבטל מצוה כמו שלא יניח תפילין אלא אפי' בכה " ג נמי הוי שוא וזהו שכתב רבינו אחר זה וזהו שוא לומר שאלו שניהם הם שוא גמור ולוקין עליהן משום שוא והוא דעת רש " י ושלא כדעת הרמב " ם ביזרוק פלוני . אבל בנשבע לקיים המצוה פשוט דלא הוי שוא דאין עליו לא חיוב שבועת בטוי ולא שבועת שוא . ומ " ש כגון להכותו או לקללו ברייתא לשם ואיזו היא הרעת אחרים אכה את פלוני ואפצע את מוחו ורבינו הוסיף או לקללו ומן הרמב " ם העתיקו ותימא עליהם דהא לקלל אף בלעצמו חייב כדתנן בס " פ שבועת העדות המקלל עצמו וחבירו בכולן ובברייתא דתני להדיא דנשבע להרע לעצמו חיילא שבועה היינו משום דאיירי בהכאה לבד ולא בקללה . וברמב " ם לא קשה כולי האי דהוא ביאר בנשבע להרע לעצמו כגון שנשבע שיחבול בעצמו אף על פי שאינו רשאי שבועה חלה עליו ולא הזכיר קללה דמשמע דוקא בחבלה דלא אתי אלא מדרשא וכדכתב הר " ן אבל על לשון רבינו קשה יותר . וצ " ע . ודע דבברייתא איתא דהטבה והן לאחרים הוי שבועת בטוי פי' מתנה לעשיר וכיוצא ואיתא בלאו ואע " ג דליתיה בלהרע לאחרים מ " מ איתא בלא איטיב כמבואר בשם בסוגיא ונ " ל דזהו דתני בברייתא ואיזו היא הרעת אחרים אכה את פלוני כלומר אבל לא איטיב אינו בכלל הרעת אחרים :
Yoreh De'ah.236.6.1 ומ " ש אבל עבירה איכא בכל דבר שישקר בשבועתו כלומר דבר שאינו בכלל שבועת ביטוי וגם אינו שבועת שוא וגם לא נשבע לקיים את המצוה אלא כגון נשבע לחבירו שלא בב " ד שאיני יודע לך עדות דליש גאונים אין בו אפי' איסורא לפי פירושה אההיא דאביי שהבאתי בסמוך דמודה רב כו' דפריך בגמרא מינה למאי דקאמר אביי לאחת אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים פי' דבשבועת העדות אינו חייב שתים משום שבועת העדות ומשום שבועת בטוי מכלל דאביי סבר איתא לשבועה בעולם וכל הגאונים נתחבטו בפי' לשון זה כמ " ש ברי " ף ובדברי בעל המאור והרמב " ן והר " ן ובעל המאור כתב וז " ל ואחר כך קבלנו פירושה מרבותינו ז " ל לאביי דאמר לאחת אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים חיובא הוא דליכא דלא מחייב נמי משום שבועת בטוי הא איסורא מיהא איכא וכיון דאיכא איסורא מיהא אף באיני יודע אלמא אמר אביי מודה רב באומר לחבירו וכו' דלפי פירוש זה למאי דמשני הדר ביה אביי מההיא דהיינו מההיא דלאחת הדר ביה כמבואר מדברי הרמב " ם בספ " ט מהלכות שבועות א " כ באיני יודע לך עדות ליכא אפי' איסורא וה " ט מאחר שהוא אומר כן שלא בב " ד יכול להתנצל ולומר כוונתי איני יודע לך שום עדות להגיד שלא בב " ד משא " כ בשאר כל השבועות דלעיל דאין לו בהם שום התנצלות ופשיטא דאית בהו איסורא לכל הפחות ומש " ה כתב רבינו להוציא מפירוש זה דעבירה איכא בכל דבר ודלא כדמשמע לאותו פי' אלא פי' רש " י והרי " ף הוא העיקר :
Yoreh De'ah.236.7.1 וגם אין לו לישבע על חבירו שיעשה שום דבר שאינו ברשותו כו' כלומר כגון נשבע שלא יכנס חבירו לביתו שאינו ודאי שיעשה כן עכ " פ דשמא יכנס לביתו שלא מדעתו ואף על פי שכבר כתב בנשבע שיזרוק פלוני צרור לים שהוא שבועת שוא חזר וכתב זה להורות דאפי' אם קרוב הדבר שיעשה חבירו כן מ " מ מאחר שאינו ברשותו שיעשה כן עכ " פ אינו יכול לישבע . אח " כ כתב דגם אין חבירו מחוייב לעשותו לקיים שבועתו אא " כ שקיבל שבועתו ומשמע דלדעת רבינו אינו שבועת שוא ללקות עליו אלא א " כ כגון ביזרוק פלוני צרור לים אבל בשאר עניינים שקרוב הדבר כו' לא הוי שבועת שוא דבזה מודה להרמב " ם ולכך חזר וכתב בבא זו וכך מבואר מלשונו שאמר וגם אין לו לישבע כו' ודו " ק :
Yoreh De'ah.236.8.1 וכתב הרמב " ם בד " א כו' פי' הרמב " ם כתב תחילה דאין חבירו שנשבע עליו נזקק לקיים דברי זה הנשבע וע " ז קאמר בד " א כו' וטעמו של הרמב " ם הוא דאע " פ דחבירו שנשבע עליו לא הוציא שבועה מפיו מ " מ מחוייב הוא ליזהר בשבועתו של זה שלא ליכנס לביתו ולא מטעם שהבית נאסר עליו דהא ודאי ליתא אלא מאחר שלא נשבע זה אלא על דבר שהוא ברשותו דהיינו למנוע מחבירו כניסת ביתו א " כ אסור לו ליכנס לביתו בע " כ שאין מאכילין לאדם בע " כ דבר האסור לו ומש " ה חייב מכות מרדות ורבינו הבין מלשון הרמב " ם שסובר דבשבועה זו נאסר הבית על חבירו והשיג עליו לפי שבנוסחאתו ברמב " ם היה כתוב שהרי ברשותו הוא לאסור שלו על כל מי שירצה אכן בנוסחאתינו כתוב ושמעון חייב שעבר על דבר האסור לו לעשותו שלא נשבע זה אלא על דבר שהוא ברשותו ולשון זה מכוון עם מה שפירשתי ולכך לא השיגו הראב " ד בזה כנ " ל ודלא כמ " ש ב " י :
Yoreh De'ah.236.9.1 ויש עוד שבועת שוא והוא שנשבע לשנות את הידוע לאדם כו' משנה שם ולא שהוא אומר בפי' שזה האיש הוא אשה אלא אפילו אינו אומר רק שזאת היא אשה והוא איש או על עמוד שעומד במקום פלוני נשבע שהוא של זהב והוא של אבן וכן מוכח בגמרא דאמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם ואם אומר בפירוש זה האיש הוא אשה או זה האבן הוא זהב הרי גלוי וידוע לכל שומעיו שנשבע לשוא ומאי והוא שניכר לג' בני אדם דקאמר וזהו משמעות לשון המשנה לשנות את הידוע לאדם כלומר אע " פ שאינו ידוע לכל ומשם למד עולא לדייק דלא בעינן כי אם שיהא ניכר לג' בני אדם ויש לתמוה מפני מה השמיטו הרי " ף והרא " ש ההיא דעולא דבסוגיא בפלוגתא דרב ושמואל בנשבע שזרק פלוני צרור לים משמע דהילכתא כעולא מדפריך מיניה וב " י כתב מה שכתב עיין עליו ולי נראה דטעמייהו דס " ל דזה ודאי נודע לכל אחר שנשבע שזה האבן שנשבע עליו אינו של זהב ושזה האיש אינו אשה וא " כ נודע למפרע שנשבע לשוא ועולא לא מיירי אלא לענין התראה דמלקות דלא ניתנה אלא בדבר שהוא ידוע להמותרה כדי להבחין בין שוגג למזיד הלכך בעינן שיהא ניכר לג' בני אדם בעת שנשבע ומתרין שיהא עובר באזהרת לא תשא וכו' אבל אם אינו ניכר לג' בני אדם צריך להתרות בו שהוא עובר באזהרת לא תשבעו בשמי לשקר שלפי אותו העת שם שבועת שקר עליה עד שיודע לכל שאז נקראת שבועת שוא למפרע זו היא דעת הרי " ף והרא " ש . אכן הרמב " ם כתב לההיא דעולא בפ " ה ומה שלא כתבה בפ " א אצל ד' מחלוקות דשבועת שוא שכתב לשם וכמו שהשיגו הראב " ד יראה טעמו שנסמך על מה שהוצרך לכתבו בפ " ה לחלק בין שבועות אלו לשבועה שהשמש גדולה מן הארץ ולא רצה לכפול הדברים וק " ל :
Yoreh De'ah.236.10.1 ומ " ש או שנשבע לאמת האמת כו' ירושלמי הביאו הרי " ף והרא " ש בספ " ג דשבועות . ומסיק שם שעל שבועות כיוצא באלו אמרו כ " ד מדינות בדרום חרבו משום שבועת שוא שנאמר לשוא הכתי את בניכם :
Yoreh De'ah.236.11.1 ומ " ש או ע " ד שאין בידו לעשותו כגון שלא אישן ג' ימים כו' מימרא דרבי יוחנן פ " ג דשבועות פירוש ומכ " ש באומר בסתם לא אישן כמ " ש בתחלת סימן זה : כתב הרמב " ם בפ " א ובפ " ה מה' שבועות דהנשבע שלא יטעום כלום ז' ימים רצופין דינו כמו נשבע שלא אישן ג' ימים דמלקין אותו ויאכל מיד וכן מבואר בתוס' פ " ג דשבועות דף כ " ה בד " ה איני שכתבו תימא דתיקשה ליה בריש פירקא גבי אוכל ושלא אוכל אלמא דס " ל לדינייהו שוא וכ " כ הר " ן אלא שהשיג על טעמו של הרמב " ם אבל הדין דין אמת אכן מדברי הרא " ש בר " פ המדיר שכתב בשם ר " ת דאם אומר קונם כל הפירות שבעולם עלי לא חייל הואיל ואי אפשר שלא יעבור כדאשכחן בר " פ ב' דנדרים דאם אמר קונם עיני בשינה בסתם דלא חייל הנדר וכו' מבואר דס " ל כטעמו של הרמב " ם שאין חלוק בין שינה לאכילה וטעם א' לשניהם ושיעור ז' ימים צ " ע מנא ליה :
Yoreh De'ah.236.12.1 ומ " ש או שנשבע שראה גמל משנה וגמרא ספ " ג דשבועות ובגמרא רבא אמר באומר יאסרו עלי כל פירות שבעולם בשבועה אם לא ראיתי גמל פורח באויר ופי' הרא " ש ושבועת בטוי היא ותלאה אותה בדבר שאינו יכול להיות לפיכך חל עליו השבועה כי לא ראה גמל פורח באויר והאי דקרי ליה שבועת שוא לפי שאסר עליו כל פירות שבעולם ואי אפשר להיות בלא אכילה כו' ועל פי זה כתב רבינו שתי חלוקות האחד באם נשבע שראה גמל כו' והב' שנשבע שלא לאכול מכל פירות שבעולם ולא קבע זמן וכמ " ש הרא " ש לשם וכ " כ בר " פ המדיר בשם ר " ת וה " ה בקבע זמן כמו חודש ימים ולהרמב " ם ז' ימים שבכל א' משתי החלוקות לבד הוי שבועת שוא ללקות עליו לפ " ז והר " ן האריך בזה ספ " ג דשבועות :
Yoreh De'ah.236.13.1 או שנשבע לבטל מצוה כו' משנה שם :
Yoreh De'ah.236.14.1 ומ " ש בד " א שפירש כו' ירושלמי הביאו הרי " ף והרא " ש בספ " ג דשבועות ופי' בה רבינו שדין מצוה שוה לסוכה ממש וכן נראה מדברי הרמב " ם בפ " ה מה " ש וכן בסמ " ג לאוין רל " ח ר " מ רמ " א אבל הר " ן פירש בסוף פסחים ובספ " ג דשבועות דכשנשבע שלא לישב בסוכה אפילו לא אמר בפירוש בסוכת מצוה לא חיילא השבועה דסתם סוכה פירושא של מצוה וכן פירוש הרמב " ן בספר מלחמות ה' ספ " ג דשבועות וראוי להחמיר כדבריהם : בתשובת הריב " ש סימן קנ " ט ביאר דלא אמרו דהשבועה חלה בכולל אלא בכולל בשבועתו מה שהוא רשות גמור ואין בו מצוה כלל דהיינו אכילת מצה בשאר הימים משא " כ בנשבע שלא לחלוץ ולא לייבם אף ע " פ שהרשות בידו לחלוץ או לייבם ואצ " ל בנשבע שלא יקדש קידוש היום לא ביין אלא בפת דאינן שתי מצות אלא חלקי המצוה הם ואינה חלה . ועוד ביאר דלא מצינו כלל אלא כשהפעולה אחת כגון שלא לאכול מצה אבל לא כשהפעולות מחלקות והאריך בזה וכל דבריו שם נכוחים למבין : כתב בהגהות מרדכי דשבועות תשובת הש " ר משנ " ץ איש ואשה שקבלו עליהם בחרם לינשא לאחר זמן דמי שעיכב והעביר המועד אסור לינשא לאחר ומי שאין מעכב מותר וגם המעכב עצמו מותר בלא התרה לאחר שנשא כנגדו כך היתה קבלה בידי עד שבא זקן אחד וא " ל כי שניהם אסורים ולא הרויח מי שלא עיכב אלא התשומת יד פי' התשומת יד הוא הק " ס בטל הוא בלבד שאינו חייב קנס אבל שניהם אסורים מכח החרם ומסיק יכונו דבריך כשקבלו עליהם חרם סתם אבל במפרש שהמעכב יאסר אין לאחר תנאי כלום ועוד כתב מהרי " ו בסימן קל " ז על אשה אחת שתקעה כפה למשודך והמשודך העביר המועד חייב המשודך לברר שהיה לו אונס ותימה הלא אפילו היה האונס ידוע אינו מועיל אלא לו לעצמו שלא יהא על העובר עונש חרם או ת " כ כיון שנאנס אבל אותו שלא היה מעכב למה יהא עליו איסור חרם או ת " כ הלא הדבר ידוע דלא קיבל עליו חרם או ת " כ אלא על תנאי זה שיבא למקום פלוני למועד שקבעו ביניהם וכיון שלא בא אפילו הו " ל אונס אין האחר חייב שוב בשום עונש ומותר לישא ואין עליו איסור וכן נראה דקבלת הש " ר משנ " ץ הוא העיקר דמי שאין מעכב מותר ואין צריך התרת חכם אלא לרווחא דמילתא יתירו לו החרם או הת " כ והכי נקטינן וכן פסק בש " ע ודלא כהרב בהגהת ש " ע שכתב כדברי מהרי " ו בזה וע " ש במהרי " ו ובתשובת מהר " ם מפדאו " ה בסימן כ " ז ומחלקים בכמה חילוקים :
Yoreh De'ah.237.1.1 עיקר לשון שבועה הוא שאומר אני נשבע כו' כלומר אע " פ שגם בשאומר ככר זה עלי בשבועה הוי נמי לשון שבועה ודינו כאילו אומר אני נשבע כו' כדלקמן בסימן רל " ט מכל מקום אין הכל מודים בזה דלר " ת אינו כלום אפילו בדבר הרשות כמ " ש התוספות בפרק ג' דשבועות ויתבאר לקמן אבל באומר אני נשבע זהו עיקר שבועה לד " ה . ומ " ש שאעשה דבר זה או שלא אעשנו דהיינו להבא אע " ג דלשעבר נמי הוי עיקר שבועה מכל מקום מאחר דשבועה האמורה בפירוש להרע או להיטיב היינו בלהבא אבל לשעבר אינו אלא מרבוי הכתוב כמבואר בפ " ק ובפ " ג דשבועות לכן נקט בלשונו בלהבא :
Yoreh De'ah.237.2.1 וי " א שאינה שבועה אלא אם כן נשבע בשם כו' ז " ל הרא " ש בסוף פרק שבועת העדות מתניתין ובכל הכינויין הרי אלו חייבין אמר רבי אבהו מניין לאלה שהיא שבועה שנאמר ויבא אותו באלה וכתיב בנבוכד נאצר מרד אשר השביעו באלהים ומהכא נמי שמעינן דבעינן אחד מן הכינוים באלה ובשבועה דכתיב אשר השביעו באלהים וכתיב נמי לא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך אלמא שאין מוזהר אלא שלא ישבע בשם כו' והרמב " ן דקדק דשבועות בטוי לא בעי לא שם ולא כנוי מדקאמר בשמעתין דלאו הוי שבועה כו' ואפשר שידות הן כו' והראב " ד כתב שאין שבועת בטוי צריכה שם וכנוי לקרבן ולבל יחל אבל לשעבר לענין מלקות צריך כנוי דכתיב לא תשבעו בשמי וכתיב לא תשא את שם אלהיך כו' עד כאן לשון הרא " ש ונראה ממה שכתב רבינו בסוף סימן זה דמסקנת הרא " ש כדברי הרמב " ן שהוא סובר דמה שכתב הרא " ש ואפשר שידות הן לא בא לחלק על הרמב " ן אלא מודה לו דשבועת בטוי חלה אף בלא שם וכנוי ונותן טעם לדבריו דאע " פ דעיקר שבועה בתורה בשם או כנוי הוא כדכתיב לא תשבעו בשמי לשקר מכל מקום אפשר דלא גרע מידות וידות שבועות כשבועות דבר תורה ואפילו למלקות ולקרבן וכמו שהוכיח הרא " ש עצמו בפרק קמא דנדרים ואחר כן הביא דברי הראב " ד דאיהו נמי סבירא ליה כהרמב " ן דלא בעי שם וכנוי אלא דחילק דדוקא בלהבא ולא תשבעו בשמי איירי בלשעבר והנה מה שכתב רבינו ויש אומרים שאינה שבועה אלא אם כן נשבע בשם זו היא הסברא הראשונה שכתב הרא " ש בסתם ומשמע מינה דבלא שם וכנוי אינה שבועה אפילו ליאסר דלא הוזהר על כך וצריך לומר לפי סברא זו דמאי דקאמר בשמעתין דלאו לאו הוי שבועה אף על פי שהיא בלא הזכרת שם לאו שבועה ממש קאמר אלא יש ליזהר וקצת עונש בדבר כמ " ש התוספות וכן באגודה בשם ר " י וקרוב לומר שהרא " ש כתב סברא זו בסתם מפני שהיא סברת התוס' כדרכו בהרבה מקומות בספרו אי נמי איכא למימר לפי סברא זו דההיא דלאו לאו שבועה בשהזכיר נמי שם או כנוי וכנראה מדברי הרמב " ם וכן באגודה בשם הר " מ כתב וז " ל דוקא היכא דהזכיר תחלה בדבריו לשון ברית או נדר עכ " ל . ומ " ש אבל הרמב " ן כתב וא " א כתב דלא גרע מידות כו' כבר נתבאר :
Yoreh De'ah.237.3.1 ומ " ש ואם השביעו אחר כו' משנה וגמרא בסוף פ " ג דשבועות ומבואר שם דוקא דענה אמן דהוי כמוציא שבועה מפיו אבל אם אמר אכלתי ולא אכלתי והלה אמר משביעך אני ולא ענה אמן אי נמי שאמר ליה תחלה משביעני עליך אם אכלת או לא אכלת וא " ל אכלתי או לא אכלתי אין כאן שבועה לא למלקות בלשעבר ולא לבל יחל בלהבא :
Yoreh De'ah.237.4.1 ומ " ש או דבר שנשמע ממנו שמקבל שבועתו כו' כן כתב הרמב " ם בפ " ב מה' שבועות וראוי לדקדק מנ " ל הא דבגמרא קאמר אמן בו שבועה פי' כשעונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי דכתיב ואמרה האשה אמן אמן וא " כ נימא דוקא באומר אמן הא לאו הכי אף על פי שנשמע ממנו שמקבל דבריו מ " מ לא הוי כמוציא שבועה מפיו אלא כמושבע מפי אחרים וקבל דבריהם ובשבועת בטוי לא עשה בו מושבע כנשבע כדאיתא התם ונ " ל דס " ל דלשון אמן אין זו ממשמעו לשון האמנה שמאמן דברי שכנגדו כלומר אמת כן הוא ומקבל אני דבריך ואם כן עיקר פירושו הוא קבלת דברים אלא דאצל שבועה הוי נמי פירושו שמקבל על עצמו השבועה והוי כמוציא שבועה מפיו וא " כ היכא שמקבל בפירוש השבועה שאומר הן או קבלתי דבריך הוי נמי כמו אמן וק " ל :
Yoreh De'ah.237.5.1 ומ " ש אפי' השביעו נכרי או קטן ג " ז מדברי הרמב " ם שם ופשוט הוא משבועת משה וצדקיהו ליתרו ונבוכדנצר . וקטן נלמד מדתנן בפ' הדיינים אין נשבעין על טענת ח " ש וקטן והתם הוא דכתיב קרא כי יתן איש ולאו קטן אבל בכל שאר הנשבעים אפי' קטן יכול להשביעו וזהו דלא תנן קטן בשבועת בטוי ועדות ופקדון כי אם בשבועת הדיינין לבד . גם לפי הטעם דכיון שקיבל שבועתו הוי כמוציא שבועה מפיו א " כ מה לי נכרי וקטן או ישראל גדול סוף סוף הוציא שבועה מפיו ומטעם זה נראה דאף לדעת הרמב " ן דלא בעינן הזכרת שם או כנוי ה " ה במשביעו אחר לא בעינן שם וכנוי דלא כר " ת דבסמוך :
Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .