← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 4,053 sections
Yoreh De'ah.221.7.1 ומ " ש הילכך אפי' אם הנאסר וכו' פי' כיון דאסור ללמדו בשכר יכול לומר לו שילמדנו דאין איסור שליחות אלא בדבר שצריך שליחות כמו לתרום תרומה דצריך דעת ושליחות כ " כ הרא " ש ולשון הילכך ה " פ כיון דסתמא תנן ומלמדו מדרש אבל לא ילמדנו מקרא ואינו מחלק במדרש מיניה וביה בין אומר לו שילמדנו לאינו אומר הילכך אפילו אומר לו מותר מיהו מקרא ודאי אפי' אינו אומר לו אסור שהרי נהנה ממנו :
Yoreh De'ah.221.8.1 ומ " ש והרמב " ן כתב וכו' טעמו דמשמעות הסוגיא היא דכל שהמודר אומר למדיר שיעשה כך וכך וקא עביד שליחותו הרי הוא מהנה למודר דקעביד שליחותיה ואין לך הנאה גדולה מזו שעושה ציוויו ושליחותו ולא נזכר בסוגיא החילוק בין דבר שצריך שליחות ללא צריך אלמא אין חילוק ומאי דלא מפליג במשנה במדרש גופיה בין אומר לו לאינו אומר לו ה " ט לפי שהוא דבר פשוט דאסור באומר לו ועושה שליחותו ואין בזה חידוש אבל במאי דמפליג בין מדרש למקרא אשמועינן חידוש דאף באינו אומר נמי אסור במקרא וכן פסק בש " ע לחומרא כהרמב " ן דבאומר לו אסור והכי משמע לי מלשון הרמב " ם שכתב ותורם שמעון תרומת ראובן ומפריש לו מעשרותיו מדעתו כיצד מדעתו כגון שאמר ראובן כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אבל לא יאמר לשמעון לתרום לו שהרי עושה אותו שליח וזה הנייה לו עכ " ל . אלמא דטעמו של איסור אינו משום שהוא דבר שצריך שליחות אלא טעמו שזה הנייה לו שנעשה שליתותו אבל באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום לא משוי ליה שליח בהדיא דאינו אלא גילוי דעת בלחוד דניחא ליה ומהני לגבי תרומה ולגבי מודר שרי אע " ג דנהנה הנאה דממילא הוא ואינו אלא גרמא בעלמא וכתב הר " ן דאי אמר כל השומע קולי יתרום שליחות מעליא הוי אסור במודר והביא ראיה לדבר והשתא לפ " ז להרמב " ן דאסר באומר לו שילמדנו לאו דוקא באומר בפירוש אלא אפי' באומר כל השומע קולי יבא וילמדנו נמי אסור דשליחותיה קעביד ולא שרי אלא באומר כל הרוצה ללמדנו יבא וילמדנו שאין זה שליחות והדבר פשוט דלאו דוקא במלמדו מדרש כך הדין אלא בכל מילי דהתירו חכמים למדיר לעשות למודר כדלעיל מתחילת סימן זה ע " כ אין זה אלא בשהמדיר עושה מעצמו א " נ שהמודר אמר כל הרוצה לעשות כך וכך יבא ויעשה אבל לעשותו שלוחו בפי' א " נ לומר לו כל השומע קולי וכו' אסור :
Yoreh De'ah.221.9.1 ומותר ללמוד את בנו שם במשנה . ומ " ש ולהשקותו כוס תנחומין וכו' שם מימרא דרב ירמיה א " ר יוחנן ( דף ל " ח ) ומ " ש בשם הראב " ד כ " כ בהשגות פ " ו ומשמע שהבין מדברי הרמב " ם שאף משל המדיר התיר בכוס של בית המרחץ שהרי כתב בפרק ששי וז ל ומותר ראובן לשתות כוס תנחומין מידו של שמעון משל ראובן וכן כוס של בית המרחץ שאין בזה הנייה עכ " ל והבין הראב " ד מלשון וכן דמשמע דלא זו אף זו קאמר דלא זו של תנחומין דהוי משל ראובן דפשיטא דשרי אלא אפי' של בית המרחץ משל שמעון נמי שרי שאין בזה הנייה לפי שאינו אלא של מים חמין ולא חשיב הנאה וז " ש לשון יחיד שאין בזה הנייה דקאי אכוס בית המרחץ ולכן השיג עליו הראב " ד וכתב ואיך אין בו הנאה אלא שיש בו חיי הנפש ואולי משל עצמו קאמר שאינו מהנהו אלא ההשקאה בלבד עכ " ל . ולכן כתב רבינו תחלה ולהשקותו כוס תנחומין וכוס ששותין כשיוצאין מבית המרחץ שאין בו הנאה כ " כ מדלא קאמר שאין בהן הנאה אלמא דלא קאי אלא אכוס של בית המרחץ דאין בו הנאה כיון שאינו אלא של מים חמין וכדכתב הרא " ש להדיא ואפי' הוי הכוס משל מדיר נמי מותר אבל כוס של תנחומין שהוא יין לא שרי אלא משל מודר וכיון שאין כאן אלא הנאה של שימוש ויש בו מצוה פשיטא דמותר אלא אפי' של בית המרחץ דמשל מדיר הוא נמי שרי כיון דאין בו הנאה כל כך שאינו אלא של מים חמין ואח " כ כתב והראב " ד כתב ודאי הנאה וכו' דנחלק על סברא זו שכתב רבינו שאין בו הנאה כ " כ והוא דעת הרמב " ם והרא " ש כדפרישית אבל הראב " ד חולק וכתב שהוא הנאה גמורה ואסור להשקותו משל מדיר וכו' וכל זה דלא כפי' ב " י ע " ש . ומשמע ודאי דלדעת הרמב " ן דאוסר גבי לימוד מדרש לומר לו שילמדנו הכי נמי הכא אסור לומר לו להושיט לו הכוס דכיון דקעביד שליחותיה הוי מהנה ואסור אבל בשאינו אומר לו השתא לאו כדי לעשות לו הנאה עושה לו שימוש אלא לקיום המצוה והנאה ממילא הוי :
Yoreh De'ah.221.10.1 ראובן שאסר נכסיו וכו' והרי הוא כמוסר לו שפחה לשמשו כצ " ל וכך הוא ל' הרמב " ם בפ " ו . ומ " ש ומותר להשיאו בוגרת ומדעתה פי' הרא " ש דה " ק ואף על פי שמשיאה עצה ואינה עוברת על דעתו שרי עכ " ל כלומר כיון דמ " מ מדעתה הוא דשומעת לעצתו ומסכמת לינשא לו מדעתה שרי והר " ן כתב פי' אחר וב " י הביאו ולי נראין דברי הרא " ש וכל זה הוא אוקימתא דתלמודא שם ( דף ל " ה ) למימרא דרב הונא :
Yoreh De'ah.221.11.1 ומ " ש ואם נכסי שמעון אסורין עליו וכו' שם קאמר תלמודא דפשיטא הוא דכיון ששנינו וזן את אשתו ואת בניו אע " פ שהוא חייב במזונתן אלמא דיכול לזונן בעודן ברשותו כל שכן כשנשאה דחייב במזונות אשתו כך פירשו הרא " ש והר " ן וא " כ מ " ש רבינו אע " פ שפוטרו מחיוב מזונותיה שחייב לפרנסה הכי פי' שהיה חייב האב לפרנס בתו קטנה או נערה כענין שפי' ר " ת דגירשה ואהדרה ופסקה עמו לזון את בנותיו והחתן פוטרו מחיוב זה לאחר שנשאה ושרי וקצת קשה כיון דתלמודא לא קאמר הכי אלא לדחויי דלא נפרש דרב הונא אתא לאשמועינן הך היתירא דהא פשיטא היא דגדולה מזאת אמרו וזן את אשתו ואת בניו וכו' א " כ לאיזה צורך כתבו רבינו ומהאי טעמא לא כתבו הרמב " ם ולא שום פוסק ולכן נראה דמ " ש רבינו אע " פ שפוטרו מחיוב מזונותיה שחייב לפרנסה ה " ק דאף בעודה בבית אביה מקמי שנכנסה לחופה שהאב חייב לפרנסה מקמי שהגיע הזמן אפ " ה יכול הבעל לפרנסה וליתן לה מזונות בבית אביה שאין זה הנאה שהרי אפי' לא השיא לו בתו יכול לזונה והשתא ניחא דאיצטריך לאשמועינן דלא תימא דבלא השיא לו בתו אינו רשאי לזונה אלא בתורת צדקה אבל הכא שפוטרו מתיוב מזונותיה שהאב חייב לפרנסה והחתן פורע את חובו וקס " ד אמינא דאסור וכרבנן קמ " ל דשרי דהלכה כחנן וכדפרישית ר " ת דחוב זה דאשתו ובניו אינו חוב ברור דאפשר שהיו מצמצמים כו' וכמו שנתבאר לעיל בסימן זה ס " ד :
Yoreh De'ah.221.12.1 ומ " ש ומחזיר לו אבידתו וכו' שם ( דף ל " ג ) פליגי בה רבי אמי ורבי אסי ופסק הרמב " ם ריש פ " ז דב' שמודרים הנאה זה מזה מחזירין אבידה זה לזה מפני שהוא מצוה וכ " פ הרא " ש והר " ן שכך עולה מן הסוגיא ולפי דעת הרמב " ן גבי מלמדו מדרש צריך לפרש כאן ג " כ דוקא במחזיר מעצמו אבל אם אמר מודר שיחזירנה לו אסור והכי קי " ל דלא כהרא " ש והר " ר ירוחם כמו שנתבאר לעיל .
Yoreh De'ah.221.13.1 ומ " ש ובמקום שנוטלין שכר וכו' כל זה פשוט וכ " כ הרא " ש ור " ל דהיכא דאין שניהם אסורין זה על זה אלא אחד לבד אסור והשני מותר אז איכא תקנתא דלא צריך שיפול השכר להקדש שהרי אם נכסי בעל האבידה אסורין למחזיר אפשר דמחזיר לו בחנם וכו' לאפוקי היכא דשניהם אסורים זה על זה ליכא תקנתא אלא דיפול השכר להקדש :
Yoreh De'ah.221.14.1 ראובן שאסר הנאתו וכו' שם משנה וגמר' ( ד' ל " ט ) והתם פרכינן מאי פסקא דעל ישיבה נוטלין שכר ולא על עמידה ופרקינן הא קמ " ל דאף במקום שנוטלין שכר על הישיבה בעי למישקל על העמידה לא בעי למישקל פירוש דכיון דהעמידה עראי הוא דכך הוא המנהג בכל מקום לא בעי למישקל והא דעמידה שרי ה " ט דהחולי מתהני ממילא והמבקר לא נתכוין להנאתו אלא מצוה דנפשיה קעביד ומזה הטעם נמי שרי לרפאותו כשאין דרך ליתן שכר לרופא אפי' אם יש רופא אחר כדאמר בירושלמי דלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות אבל לבהמתו דליכא מצוה לא כיון אלא לההנהו ואסור אבל אם היא תמות ה " ה מחזיר אבידתו ומצוה קעביד ולא נתכוין להנאתו ושרי בחנם ואם מת וכו' דאין הנאה למתים תוספו' :
Yoreh De'ah.221.15.1 ואם חלה בן שמעון וכו' מבואר דה " ט דכיון דנכסי מבקר אינן אסורין לבן שמעון מיושב נמי שרי אע " פ שנותנין שכר על הישיבה :
Yoreh De'ah.221.16.1 ומ " ש ואם נכסי שמעון אסורין על ראובן וכו' פי' ולא חיישינן להנאת דריסת הרגל דמסתמא מחיותיה לא אדריה שמעון דהמבקר את החולה גורם לו שיחיה ואע " פ כן אסור בישיבה כיון דאפשר לבקרו בעמידה ומיהו כשהמבקר אסר עליו נכסיו של חולה כתב הר " ן דלא יכנס לביתו כלל דבכה " ג ליכא אומדנא ודבר פשוט הוא : ומ " ש חלה בנו אינו נכנס כלל טעמו משום דאפשר דמחיותיה דבריה נמי אדריה שמעון ונהנה ראובן המבקר בדריסת הרגל ואסור :
Yoreh De'ah.221.17.1 ראובן יכול להעיד וכו' דמצוה קעביד ולא נתכוין להנאתו תוספתא :
Yoreh De'ah.221.18.1 ראובן שאסר וכו' משנה שם ( סוף דף מ " א ) פי' ביה " ג אסור בקטנה אבל בגדולה שרי בין ביה " ח בין ביה " ג והא דתנן דבקטנה ביה " ח שרי אף על גב דבגדולה נמי שרי ביה " ח נקט קטנה דלא תימא דנגזור בקטנה ביה " ח אטו ביה " ג קמ " ל דלא גזרינן :
Yoreh De'ah.221.19.1 ומזיע עמו ברייתא שם ופי' הרא " ש דבזיעה בעלמא ליכא תוספות חום ובמיסב עמו במטה אשמועינן דלא חיישינן שמא יישן אצלו ובאוכל עמו על השלחן אשמועינן דלא חיישינן שמא יאכל עמו : ומ " ש אבל לא מקערה אחת וכו' עד כל מה שהיה בה מותר שם במשנה אבל אוכל הוא עמו מן התמחוי החוזר וא " ר יוסי מן התמחוי החוזר לבעל הבית וע " פ פי' הרא " ש ויש עוד פירושים הביאם ב " י והיו שניהם חופרים וכו' משנה שם פליגי בה ר " מ וחכמים והלכה כחכמים דברחוק ממנו מותר ולא גזרינן רחוק אטו קרוב :
Yoreh De'ah.221.20.1 ולא ימכור לו וכו' משנה ( סוף ד' מ " ב ) וקאמר בגמרא אביי אמר גזירה לשאול אטו להשאיל וללוות אטו להלוותו ולמכור אטו ליקח והא דליקח ממנו אסור טפי היינו בזבינא חריפא דרבים קופצים עליה דהנאת הלוקח הוא ולא הנאת המוכר אבל בזבינא דרמי על אפיה פי' שאין רבים קופצים עליה איפכא הוי דאסור למכור דהנאת המוכר הוא ולא הנאת הלוקח ואפ " ה אסור ליקח גזירה אטו למכור ובסחורה בינונית דהנאת שניהם הוא הלוקח והמוכר אסור ליקח ולמכור מדינא בלא גזירה וכל זה כשמוכר ולוקח שוה בשוה וה " ה כשלוקח או מוכר בפחות ממה שהוא שוה או ביותר ממה שהוא שוה נמי אסור משום גזירה וע " ל בסימן רכ " ד ובסי' רכ " ו :
Yoreh De'ah.221.21.1 ראובן שאסר נכסיו על שמעון ויש לראובן מרחץ וכו' משנה וגמרא פרק השותפין ( מ " ו ). ומ " ש אבל אם אסרו עליו בפירוש וכו' ולכך היה אומר ר " ת וכו' כל זה מבואר בפסקי הרא " ש פרק השותפין ומביאו ב " י וע " ש . ומ " ש די " א מחלקין בין אוסרו בל' קונם לאוסרו בל' הקדש ממש ג " ז כתוב שם בפסקי הרא " ש והטעם דבמקדיש את הבית ממש אלים כח הקדש להפקיע מידי שיעבוד דשוכר דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעים מידי שיעבוד משא " כ באיסור קונם בעלמא דאינו הקדש ממש דלא מפקיע מידי שיעבוד דשוכר :
Yoreh De'ah.221.22.1 ראובן שאסר נכסיו וכו' ס " פ אין בין המודר ( נדרים דף מ " ג ) שנינו המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל החנוני ואומר איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה והוא נותן לו ובא ונוטל מזה היה ביתו לבנות וכו' .
Yoreh De'ah.221.23.1 ומ " ש אם ירצה ליתן לו וכו' כ " כ הרא " ש כלומר וכיון שאינו חייב ליתן לו הו " ל כפורע חובו של חבירו בחוב שבע " פ דשרי גם מ " ש וה " ה נמי אם יש לשמעון הרבה וכו' כ " כ הרא " ש דהא דתנן ואין לו מה יאכל אורחא דמילתא נקט וה " ה אם יש לו הרבה וכו' והא דנקט חנוני נמי איכא למימר אורחא דמילתא נקט ובפרק המדיר קאמר תלמודא דאתא לאשמועינן דאע " ג דרגיל אצלו וכמאן דא " ל זיל הב ליה את דמי קמ " ל . ונ " ל דמש " ה תנן הולך אצל החנוני בה " א לאורויי דהולך אצל החנוני הרגיל אצלו ואפ " ה שרי וה " א בברייתא פרק המדיר ( כתובות דף ע ) ילך אצל חנוני הרגיל אצלו וכו' :
Yoreh De'ah.221.24.1 ומ " ש וכן מותר לומר לו כל הזן וכו' בפ' המדיר ( כתובות דף ע ) אסיקנא דהא דתני ילך אצל החנוני לאו למידק מיניה אבל כל הזן אינו מפסיד לא אלא אדרבא ל " מ קאמר לא מיבעיא כל הזן אינו מפסיד דלעלמא קאמר אבל האי כיון דרגיל אצלו וקאזיל וקאמר ליה כמאן דא " ל זיל הב ליה את דמי קמ " ל ואיכא למידק אלישנא דרבינו שכתב וכן מותר לומר כל הזן דמשמע דלא זו אף זו קאמר דהכי משמע מלישנא דוכן והא ליתא דאדרבה זו ואצ " ל זו קאמר כדאסיקנא בפרק המדיר שהבאתי וי " ל דעיקר חידושיה דרבינו לאורויי איסורא באומר כל השומע קולי וכו' וה " ק וכן מותר לומר כל הזן וכו' דכי היכי דשרי לילך אצל חנוני ה " נ שרי לומר כל הזן לא יפסיד במכל שכן אבל אסור לומר כל השומע קולי יזון זכו' דהוי כשלוחו ומ " ש בשם רשב " ם כ " כ התוספות והרא " ש לשם בשמו ולכאורה קשה לפי' רשב " ם דהו " ל לתלמודא לפלוגי מיניה וביה ולמימר לא מיבעיא כל הזן דלעלמא קאמר אבל האי דליחיד קאמר אימא לא קמ " ל . וי " ל דלא מפליג תלמודא אלא בין היכא דאמר בל' רבים ובין היכא דאמר בלשון יחיד ואה " נ דאפילו אמר ליחיד כל הזן אינו מפסיד דשרי כיון דלא אמר בל' יחיד אם תזון וכו' וכך מפורש במ " ש רבי' באבן העזר סימן ע " ב וז " ל יפרנסנה באלו הדברים הקטנים ע " י פרנס שיאמר לו כל הזן אינו מפסיד אלמא דאף ליחיד שרי לומר לו כל הזן אינו מפסיד כיון דלא אמר בל' יחיד אלא בל' רבים :
Yoreh De'ah.221.25.1 היו מהלכין בדרך וכו' משנה ס " פ אין בין המודר והא דתנן נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בו דוקא לאחר אבל לאשתו של מודר אסור דכיון דהבעל זוכה בפירות המתנה שנותנין לאשתו הוי כאילו נתן לבעל וכן כתב הרא " ש בפרק בתרא דנדרים ויתבאר בסי' רכ " ב בס " ד :
Yoreh De'ah.221.26.1 ומ " ש ודוקא בכה " ג וכו' כההיא דבית חורון וכו' ועיין בסוף סימן רכ " ג מ " ש בס " ד בפירוש ההיא דבית חורון והוא משנה ס " פ השותפין ואיכא למידק למאי דקי " ל בס " פ אין בין המודר דמדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני שלשה וכמ " ש בח " מ סימן רע " ג א " כ מאי מועיל הכא להניחו ע " ג הסלע ולומר ה " ה מופקר הלא אינו רשאי ליטלו כיון שלא נעשה הפקר וי " ל דכאן דאין לו למודר מה יאכל העמידו חכמים על דין תורה דאפי' באחד הוי הפקר כדי שיהא המודר נוטל ואוכל ועי " ל דאף מד " ס לא אמרו דאינו הפקר עד שיפקיר בפני ג' אלא לענין שיכול לחזור בו המפקיר ולומר החזיר לי את שלי דכיון שלא היו שם ג' מצינא למיהדר אבל כאן כל כוונתו כדי שיבא המודר ויטלנו ויאכל ורוצה בהפקרו זה הלכך אין כאן איסור אע " פ שלא היו ג' . כתב בתשובת מיימוני על אחד שאסר ספרו על חבירו דאסור לנאסר ללמוד ממנו דהא אין חובה לאדם להשאיל ספרו לחבירו שלא לדעתו כמי שאין חובה עליו ליתנו שהרי מקלקלו בכך ומותר להשכירו ונמצא מהנהו השכר שיכול לקבל עליו כשמניחו ללמוד בו בחנם כך השיב ר " י בר שמואל ז " ל . ומהר " ם הקשה דהא בפ' ראוהו ב " ד גרסינן המודר הנאה מחבירו תוקע לו תקיעה של מצוה המודר הנאה משופר תוקע לו בו תקיעה של מצוה מ " ט מצות לאו ליהנות ניתנו אלמא שאינו קרוי נהנה במה שעושה המצוה בדבר האסור ליהנות ממנו וצ " ע עכ " ל ובש " ע פסק לאיסור כתשובת ר " י וכן נ " ל עיקר דלא דמי לתקיעת שופר בר " ה דשרי דאין משכירין כיוצא בו ותו דאף איסורא איכא ליטול שכר על התקיעה כדכתב בא " ח סימן תקפ " ה אבל ספר דמשכירין כיוצא בו ושרי ליטול שכר עליה פשיטא דאסור במודר דהרי הוא נהנה :
Yoreh De'ah.222.1.1 מי שחתנו מודר הנאה ממנו וכו' משנה פ' בתרא דנדרים ( דף פ " ח ) ובגמרא אמר רב ל " ש אלא דא " ל מה שאת נושאת ונותנת בפיך אבל אמר מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל ושמואל אמר אפי' אמר מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל . ופסק הרא " ש הלכה כרב דהא איסורא הוא והלכה כרב באיסורי ושכן פסק ר " ת והראב " ד ובמרדכי פ " ק דקידושין כתב דכך פסקו ר " ת ור " י וראבי " ה וכ " כ מהר " ם אע " ג דפלוגתייהו שייכא נמי לענין דינא אם יזכה בממון והלכה כשמואל בדיני כי אתשיל לענין איסורא אתשיל דקיימא אמתניתין דנדרים דמיירי לענין איסורא וכ " כ בתוס' להדיא הלכתא כרב כיון דלענין איסורא אתשיל עכ " ל אבל דעת הרמב " ם דהלכה כשמואל דדיני נינהו וכתב ה' המגיד בפ " ג מה' זכייה דכך פסק רבינו סעדיה ורבינו שמואל הנגיד והאריך בזה הר " ן פרק בתרא דנדרים ע " ש וכאן כתב רבינו ב' הסברות אבל בא " ע כתב בסתם כדברי הרא " ש ע " ש בסימן פ " ה ובב " י . ולענין הלכה כתב בש " ע כאן ב' הסברות ולא הכריע אבל אח " כ סתם דבריו בא " ע כדברי הרמב " ם . ומיהו נ " ל בפלוגתא דרבוותא לגבי נדרים הולכים לחומרא ואי לא אמר ע " מ שאין לבעליך רשות בהם אלא שאת תהא לובשת או אוכלת אסור ולגבי ממונא קולא לנתבע וחומרא לתובע וכשהאשה מוחזקת אפי' לא א " ל אלא שאת תהא לובשת או אוכלת אין הבעל אוכל פירות . כתב הר " ן הא דתנן והוא רוצה לתת לבתו מעות דוקא מעות להוציא אותן בחפציה דאי יהיב לה מזונות א " צ לומר לה כלום לפי שאין לבעל זכייה בהן וכדתנן בפ' אין בין המודר וזן את אשתו וכו' וכדלעיל בסימן רכ " א ועיין בב " י הביא דברי הר " ן באורך וכתב הרא " ש דאי לא אמר ע " מ שאין לבעליך רשות בהן אסור ואע " ג דתנן נותן מתנה לאחר והמודר מותר בה שאני הכא שהבעל זוכה בפירות המתנה שנותנין לאשתו והוי כאילו נתן לבעל וכבר הזכרתי זה בסי' רכ " א :
Yoreh De'ah.223.1.1 המדיר בנו לתלמוד תורה יכול למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו נר מימרא דר' יעקב פ' אין בין המודר ( נדרים דף ל " ח ). ומ " ש ולצלות לו דג קטן מימרא דרבי יצחק שם וס " ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי :
Yoreh De'ah.223.2.1 ומ " ש פי' הרמב " ם שאסר הנייתו על הבן וכו' הוא בפ " ו ונתן טעם משום דמסתמא אין כוונתו אלא להנאה גדולה ודברים אלו לגבי בן אינן חשובים וכן פי' רש " י : ומ " ש בשם הרמב " ן כ " כ הרא " ש בשמו והאריך להכריע כי הך פירושא בתרא גם הראב " ד בהשגות פ " ו הכריע כהך פירושא בתרא :
Yoreh De'ah.223.3.1 ומ " ש וכן מותר לו לקנות מן השוק וכו' פי' אם האב או האם הדירה את בנה שלא יתבטל מת " ת מותר לו בתשמישין אלו שאין בהם ביטול תורה אי נמי אנן סהדי דאדעתא דהכי לא אדריה ודין זה הביאו הרא " ש והר " ן ע " ש הירושלמי דבכורים ותימה דכאן מבואר כפי' הרמב " ן ומה יאמרו בזה הרמב " ם ורש " י ואפשר דס " ל מדלא הזכירו בתלמודא דידן אלא חבית של מים והדלקת נר וצליית דג קטן ולא הזכירו דין קנייתו מן השוק באשה אלמא דלא ס " ל לתלמודא דידן הן פירושא דירושלמי אלא כפי' הרמב " ם ודו " ק . וצריך לבאר מאי איכא בין הני תרתי פירושים ונראה דלכי' הרמב " ם אמרינן דוקא הני הנאות שהן שמוש בעלמא ואינן חשובים שרינן ליה לאב לעשות לבנו שמודר ממנו בשביל ת " ת דמסתמא המדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה אין כוונתו אלא להנאה גדולה אבל שאר מדיר את בנו אסור בכל הנאות אף בשמוש בעלמא כאלה אסור אבל שאר שמושים גדולים ואצ " ל הנאת ממון גמור אע " פ שאין האב עושה שום מעשה אלא הבן נהנה מנכסיו אסור אף במדיר אותו לת " ת כיון דאיכא הנאה גדולה לבן אבל לפי' הרמב " ם אמרינן הכי דרכאי האב ליהנות מנכסי הבן אפי' הנאה גדולה מנכסיו כל שאין בהן ביטול תורה דלא אדריה אלא שלא ישמש אותו בשימוש גדול שיש בהן ביטול תורה והילכך במילי זוטי כי הני דלית בהו ביטול תורה שרי וכן מותר לו לקנות מן השוק מה שצריך דאין בזה ביטול תורה ולענין הלכה נקטינן להחמיר בנדרים דבמדיר את בנו שלא יתבטל מלמודו אין כוונתו אלא שלא יהנה ממנו כשיבא לשמשו בדברים שיש בהם ביטול תורה אבל למלאות לו חבית מים ולהדליק את הנר ולצלות דג קטן ולקנות לו מן השוק אין בהן ביטול ת " ת מותר ליהנות ממנו דהכי מפורש בירושלמי אבל במדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה אסור לאב לעשות לבנו שום שימוש אפי' דברים אלו וכיוצא בהן שאינן חשובין וכדין מדיר את בנו מנכסיו סתם ולא הזכיר מפני שאינו עוסק בתורה דלא כהרמב " ם וכו' ומבואר מדעת הש " ע ע " ש :
Yoreh De'ah.223.4.1 כתב הרמב " ם אסר בנו מהנאתו וכו' בפ " ה מנדרים וטעמו דבס " פ השותפין בעובדא דההוא גברא דהו " ל בריה דהוה שמיט כיפי וכו' קאמר ר " נ קני ע " מ להקנות קנה דהא סודרא קני ע " מ להקנות הוא וקנה ולהכי כי אמר יקנה בני זה נכסי להקנותם לבנו קנה בן הבן דקני ע " מ להקנות הוא וקנה כרב נחמן ואע " ג דרב אשי דחי וקאמר דשאני סודרא דקני מן השתא הלין נכסין אבל הכא לכי הוה בן הבן ת " ח הדרא סודרא למריה אין זה אלא דחייה בעלמא אבל קושטא הכי הוא כדר " נ דכיון דלא אמר בהדיא דלא ליקני עד דהוי צורבא מרבנן אלא סתמא אמר כמ " ד מעכשיו ולכי הוי ת " ח דמי אבל הרא " ש מפרש דרב אשי לא בדרך דחייה קאמר לה אלא לאפלוגי עליה דרב נחמן והלכתא כרב אשי דדוקא במפרש מעכשיו ולכי הוי ת " ח אבל בסתמא אפי' הקנה לו בק " ס וא " ל לבנו שיקנה הנכסים ע " מ שיקנה לבנו לא קנה בן הבן דלאימת יהא קונה לכי הוי בן הבן ת " ח לכי הוי הדרא סודרא למריה פי' דודאי לא הקנהו מסתמא עד אותה שעה שיהיה בן הבן ת " ח דמאי לעביד בהו בנתים וההיא שעתא כלתה אותה ההקנאה דהדרא סודרא למרא ודמי למי שמקנה לחבירו בק " ס לאחר ל' ולא אמר מעכשיו דלא קני אחר ל' דכבר הדרא סודרא למריה ובדברי הרא " ש יראה דמיירי דוקא בדהקנה לבנו בק " ס אבל הר " ן פי' לאו דוקא בק " ס אלא כלומר כבר כלתה ההקנאה ומיירי נמי אף בחזקה ומשיכה דלא קנה כיון דלכי הוה בן הבן ת " ח כלתה ההקנאה ומיהו בשטר קנה מאחר שהשטר קיים ועומד לכי הוה בן הבן ת " ח והתוספות כתבו דאף בשטר לא קני וצ " ע . ויש להקשות במ " ש הרמב " ם ובן הבן מותר בהן אם יהא ת " ח כמו שהתנה הלא כיון שלא הדיר מנכסיו אלא את בנו אם כן בן הבן מותר בהן אפי' לא יהא ת " ח ותו קשה דכתב אם נתן ירושת אביו לאחיו או לבנו כו' דלכאורה לא איצטריך לומר אם נתן דמשמע דוקא דיעבד דלכתחלה נמי שרי דכיון דאין לו הנאה נותן לאחיו ולבנו וב' קושיות הללו נזכרו בהשגת הראב " ד ותו קשה מ " ש הרא " ש ומ " מ בן הבן מותר ליהנות מהם וכו' דבר פשוט הוא ולא איצטריך וכך הקשה ב " י דאינו יודע מה מלמדינו ונראה לתרץ דס " ל להרמב " ם דאי לא אמר ההוא גברא אלא דלא יהנה בנו מנכסיו ותו לא פשיטא דבן הבן מותר בהן אבל כיון שאמר אם יהיה בן בני ת " ח יקנה בני זה נכסי להקנותם לבנו השתא הו " ל כאילו פירש שאם לא יהא בן בנו ת " ח שגם הוא יהא מודר מנכסיו כמו הבן ולכן כתבה בן הבן מותר בהן אם יהיה ת " ח כמו שהתנה דחשבינן לזה תנאי שהתנה שאם לא יהא בן הבן ת " ח שיהא גם הוא מודר מנכסיו ולכן כתב רבינו דהרא " ש נחלק על הרמב " ם בתרתי חדא דלא קנה בן הבן אפי' יהיה ת " ח דלא דמי לקני על מנת להקנות דק " ס כדפרי' בסמוך אידך חולק עליו במ " ש דאם לא יהא בן הבן ת " ח דאסור בהן ליתא אלא אף על פי דלא קנה מ " מ בן הבן מותר בהן אפילו לא יהא ת " ח דלא חשבינן דבריו אלו לתנאי דאם לא יהא בן הבן ת " ח דהוא אסור בהן :
Yoreh De'ah.223.5.1 ומ " ש הרמב " ם אח " כ וזה הבן אסור בירושת אביו אם נתן ירושת אביו לאחיו או לבניו ה " ז מותר לא קאי למ " ש קודם זה אם אמר אם יהא בן בני ת " ח אלא השתא איירי במדיר את בנו סתם מנכסיו ולא הזכיר את בן בנו כלל ולא כתב הרב אם נתן אלא להורות שכשנותן לאחיו או לבנו צריך להודיען שאלו נכסי אבי שאסרן עלי דאם לא יהא מודיען ויהיו מחזיקין לו טובת הנאה בעד מה שנתן להם מתנה זו אם כן הוי נהנה מנכסי אביו למ " ד טובת הנאה ממון ואסור אבל כשהודיען לא יהיו מחזיקין לו טובה ליכא איסורא ומש " ה דוקא אם נתן אבל לכתחילה לא יתן דשמא לא יודיען אי נמי שמא אף אם יודיען יגיע לו מהן איזה טובת הנאה ובסמוך כתבתי פירוש אחר והוא עיקר :
Yoreh De'ah.223.6.1 ומ " ש ואיני מבין דבריו וכו' הר " ן ז " ל בפרק השותפין פירש דברי הרמב " ם שר " ל ב " ד באין ומגבין לב " ח בע " כ וכן מ " ש אם נתן לאחיו או לבנו לא שיתן להם ממש אלא שמראה להם מקום וא " ל נכסי אלו אסר עלי אבא טלו לעצמכם וכו' ומביאו ב " י בסימן רי " ו אכן לא נתקבל יישוב זה לרבינו דלשון הרמב " ם משמע שהמודר בעצמו נותן לאחיו ולבנו ופורע בחובו או בכתובת אשתו מיהו לא היה קשה לרבינו הא דנותן לאחיו או לבנו כמו שהיה קשה להר " ן דכיון שמודיען שאלו נכסי אביו שאסרן עלי ליכא חששא דנהנה מטובת הנאה דידה וכ " כ ב " י לעיל בסימן רי " ו אלא דעל מ " ש וכן אם פרעה בחובו וכו' קאמר דאינו מבין דבריו ואפשר ליישב דגם בזה לא היה דעת הרמב " ם אלא לומר דאם פרעה בחובו או בכתובת אשתו אינו חייב לחזור ולפרוע משלו ולהוציא מה שפרע מנכסי אביו כדי שלא יהנה בהם דדיעבד כיון דפרע הוי שפיר פרעון ואינו עומד באיסור נדר והטעם מפורש בדבריו שכתב וז " ל וצריך להודיען שאלו נכסי אבא שאסרן עלי שהנשבע שלא יהנה בו חבירו מותר לו לפרוע את חובו כמו שיתבאר עכ " ל נראה דר " ל דכיון דאביו שהדיר את בנו מנכסיו היה מותר לו לפרוע את חובו אמדינן דעתיה דמתחלה לא אדריה כדי שלא יהנה בנו מנכסיו ויבזבזם ויהא נשאר עליו חוב בעלי חובות וכתובת אשתו שאין זה כבוד אביו אלא יהיו ב " ח וכתובת אשתו נפרעין מירושתו ולכן אם פרעה בחובו או בכתובת אשתו אין עליו איסור נדר ומש " ה צריך להודיען שאלו נכסי אבא וכו' כדי שיתכוונו הב " ח שהם נפרעין מנכסי אביו כאילו קבלו הפרעון מאביו עצמו ולא ממנו כדי להקל עליו האיסור וכן בנותן לאחיו או לבנו צריך להודיע מה " ט דאמדינן דעתיה דאביו דמתחילה לא הדירו מנכסיו אלא כדי שלא יבזבזם וילכו לאיבוד אלא יהיו נשארים לאחיו או לבנו ומש " ה לא שרי אלא לאחיו או לבנו שהם יורשים ירושתו אבל לא בנותן לאתרים ומש " ה צריך להודיען כדי שיתכוונו אחיו ובנו כאילו קבלו מתנה זו מידו של אביו עצמו ולא ממנו דהשתא אין המודר נהנה כלל לא ממתנה שנותן לאחיו או לבנו ולא ממה שפורע חובו ואע " פ כן לא שרי אלא דיעבד אבל לא לכתחילה כנ " ל ליישב דברי הרמב " ם והוא העיקר לפע " ד ודו " ק ודע דאמרינן בס " פ השותפין א " ל רבא לר " נ הא מתנת בית חורון דקני ע " מ להקנות הוא ולא קא קני א " ל משום דסעודה מוכחת עליו וכתב הר " ן וקשה וכי מוכחת סעודתו יותר ממאי דאמר בהדיא ואינן לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל ואפ " ה אקשינן דכי היכי דקני בר בריה מבריה ה " נ לקני אבוה מאחר כיון דאפסקיה אחר ומאי משני ליה ונ " ל ה " ק סעודתו מוכחת עליו דבעי מדיר דליתהני אבוה מסעודתו דלאיתהנויי מסעודה דאיניש אחרינא מאי נפקא ליה מיניה הלכך אסור אבל הכא אדרבה ניחא ליה להאי גברא דליתהני בר מאבוה שכך סדר נחלות ולא שתקפוץ נחלה ממנו לבן בנו עכ " ל משמע לפי פי' הר " ן דבמתנת בית חורון אינו אסור אלא כשאביו מודר הנאה ממנו אבל באיש אחר שרי אבל הרמב " ם בפ " ז לא הזכיר אביו אלא סתם כתב ויבא פלוני שהוא אסור בהנייתי וכו' וכ " כ הסמ " ג אבל פי' סעודתו מוכחת עליו לדעתם הוא כגון שהיתה סעודה גדולה והוא רוצה שיבא אביו או רבו וכיוצא בהן לאכול מסעודתו ומחלק בין סעודה גדולה לקטנה דבגדולה אפי' נתן לו סתם ואח " כ אמר רצונך שיבא פלוני ויאכל אסור אבל בקטנה אינו אסור אלא במפרש בשעה שנתן הסעודה ויבא פלוני ויאכל מיהו אפשר דאף להר " ן לאו דוקא אביו אלא ה " ה רבו וכיוצא בו וכמ " ש הרמב " ם והסמ " ג אלא דהר " ן אינו מחלק בין גדולה לקטנה גם הסמ " ק לא חילק בין גדולה לקטנה ומשמע מלשונו דדוקא סעודה שאין דרך לטרוח ולהכין סעודה וליתנה לאחר במתנה לפיכך אמרינן סעודתו מוכחת עליו אבל בשאר דברים שאינו סעודה כגון מעות או מטלטלין אפי' אמר בשעה שנתן לו ויבא פלוני ויטלנו מותר דקני ע " מ להקנות הוא וקנה כר " נ וכדפסק הרמב " ם :
Yoreh De'ah.224.1.1 ראובן שאומר לשמעון הריני עליך חרם וכו' עד סוף הסימן הכל משנה פרק השותפין סוף ( נדרים דף מ " ז ) ופירש הריני עליך חרם נכסי עליך כחרם של בדק הבית דתלה אותם בדבר הנדור והקשה הר " ן בפ' אין בין המודר ריש ( נדרים דף מ " ג ) דאפילו באומר הריני חרם עליך ליתסרו שניהם משום גזירה כי היכי דגזרינן לשאול משום להשאיל וכן בכולהו גזירה כדלעיל בסי' רכ " א וי " ל דבלשאול וכן בכולהו דלא משמע להו לאינשי דליתסרו במודר איכא למיגזר אבל בהנאה גמורה כאכילת פירות וכיוצא בהן ליכא למיגזר עד כאן לשונו וא " ת דבפ' השותפין ( דף מ " ד ) איתא א " ל רב יוסף הרי בית הכנסת דכמי שאין בו כדי חלוקה דמי וכו' וקי " ל הלכה כראב " י דבחצר שאין בו דין חלוקה לא חל הנדר ומותרים ליכנס בו וכדלקמן בסי' רכ " ו וכאן פסק דבב " ה אסורין ואם כן הפסקים סותרים זא " ז וכבר התעוררו על קושיא זו הרמב " ן והר " ן בדף מ " ח ומביאו ב " י ולא ראינו יישובו במחברים ולפעד " נ ליישב דכיון דאיפסיקא הלכה כראב " י וקי " ל נמי הלכה כסתם משנה ותנן הכא בפירוש דאסורים בב " ה אלמא דצריך לחלק ולומר דראב " י מודה בב " ה דכיון דאפשר לתקן ע " י שיקנו חלקם לאחר אסורים עד שיתקנו וכי היכי דאמרינן בחצר שיש בו דין חלוקה דאע " ג דקי " ל יש ברירה אפ " ה אסור כיון דאפשר לתקן בחלוקה ה " נ דכוותה בב " ה והא דקא פריך רב יוסף הרי ב " ה דכמי שאין בו דין חלוקה דמי ותניא שניהם אסורים בדבר של אותה העיר לא הוה ס " ל חילוק זה בין יש לו תיקון לאין לו תיקון דאי הוי ס " ל האי חילוק לא הוי פריך מידי מ " מ אנן ס " ל למסקנא לחלק בכך כי היכי דלא תקשה הילכתא אהילכתא ובזה יש ליישב מה שהקשה הר " ן מאי קמ " ל מתני' הא תנן לה נותן לאחר משום מתנה והלה זוכה בו דאיכא למימר דקמ " ל דאע " ג דמדינא לא היה צריך תיקון בב " ה דלא חל הנדר כיון דאין בו דין חלוקה וכראב " י אפ " ה כיון דיש לו תיקון צריך לתקן ומש " ה האריך הרמב " ם וכתב וכיצד יעשו כדי שיהיו מותרים בדברים אלו כ " א ואחד כותב חלקו לנשיא או לאחד משאר העם וכו' כדי לבאר שבקל נוכל לתקן שכ " א יהא מותר בהם במה שכ " א כותב חלקו וכו' וכיון דהמרחץ או ב " ה הוא לכל אנשי העיר לא מחזי הערמה אע " ג דמשתמש בתוכו לאחר שכתב חלקו כיון שרבים נכנסים בתוכו אף למי שאין לו חלק בתוכו משא " כ בחצר של שני שותפין שאם יקנה חלקו לאחר ואח " כ חוזר ומשתמש בתוכו מחזי הערמה ונראה דלמה שכתב הרא " ש בשותפין שנדרו וכו' דדוקא בשאמר חצירי אבל אמר חצר זו לא מהני כפייה ה " נ בב " ה אם אמר ב " ה זו לא מהני שיקנה לאחר דהלא נאסר חלקו מב " ה אף לאחר שיצא מידו כיון שאמר ב " ה זו מיהו כל זה מדינא אבל מצד התקנה כתב ב " י בשם א " ח שהורה הראב " ד וכל חכמי דורו שאין אדם יכול לאסור חלקו מב " ה ולא מן הספרים ואם אסר אין איסורו איסור וכתב עוד ע " ש תקנת ר " ג מי שהשאיל ביתו לב " ה אינו רשאי לאוסרה על יחיד אלא אם כן יאסור אותה לכל הקהל :
Yoreh De'ah.225.1.1 ראובן שאומר לשמעון הרי פירות של פלוני אסורין עליך אינו כלום וכו' בפ' השותפין ( נדרים דף מ " ז ) בעי רמי בר חמא אמר קונם פירות האלו על פלוני מהו בחילופיהם מי אמרינן גבי דיליה הואיל ואדם אוסר פירות חבירו על עצמו אדם אוסר דשלב " ל על עצמו גבי חבירו הואיל ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו אין אדם אוסר דשלב " ל על חבירו א " ד משום דחליפין כגידולין דמי ל " ש הוא ול " ש חבירו אלמא דפשיטא ליה דאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו דאי אמר קונם פירות של פלוני עליך לא הוי כלום : ומ " ש אלא א " כ יענה הנאסר אמן דאלמא דבעונה אמן נאסרו עליו פירות חבירו הוא נלמד מדין שבועות ספ " ג דשבועות דאם השביעו אחר וענה אמן או אמר הן הוי כאילו נשבע בעצמו ויתבאר בסימן רל " ז ודין נדר בזה כדין שבועה דאם קבל נדרו של חבירו הוי כאילו נדר בעצמו :
Yoreh De'ah.226.1.1 שנים שהן שותפין בחצר וכו' רפ " ה השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס בחצר ראב " י אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו ושניהם אסורין להעמיד רחיים ותנור ולגדל תרנגולים . היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו לא יכנס לחצר ראב " י אומר יכול הוא לומר לו לתוך שלי אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך וכופין את הנודר למכור את חלקו . היה אחד מן השוק מודר באחד מהם הנאה לא יכנס לחצר ראב " י אומר יכול לומר לו לתוך של חבירך אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך . ובגמרא א " ר יוסף אמר זעירי מחלוקת שאין בה כדי חלוקה אבל יש בה כדי חלוקה ד " ה אסור ופי' רש " י וסגי ליה בחלוקה וכ " כ הרמב " ם בפ " ז וכך הם דברי רבינו דלאחר חלוקה שרי והכי נקטינן דלא כמ " ש הר " ן ע " ש הרשב " א דאפי' לאחר חלוקה נמי אסורין . ואיתא תו בגמ' א " ר הונא הלכה כראב " י וכן א " ר אלעזר הלכה כראב " י וכתב הרא " ש הלכה כראב " י דשרי כשאין בה כדי חלוקה משום ברירה ואפ " ה כשיש בה כדי חלוקה לא סמכינן אברירה כיון דיש לתקן בחלוקה . וקשה דהכא פסק כראב " י ובשילהי מסכת י " ט פסיק תלמודא כרבי אושעיא דאמר בדרבנן יש ברירה בדאורייתא אין ברירה וכו' והיה אומר ר " ת הא דפסקינן הכא כראב " י לאו מטעמיה דאיהו סבר יש ברירה כדאיתא בפ' הפרה אלא משום דחשבינן ליה ויתור כדאיתא בפ' ח " ה ויתור מותר במודר הנאה וכו' ולפי הך פיסקא אם הדירו זה את זה מדריסת הרגל אסורים ליכנס לחצר כיון דגלי אדעתייהו דקפדי אדריסת הרגל ואם הדיר בעל החצר את אחד מן השוק מותר ליכנס לחצר דויתור מותר במודר הנאה . ורבינו שמשון בשם ב " י כתב בסוף השולח דהילכתא דבדאורייתא יש ברירה כדמוכח הכא וכו' ולפום הך פיסקא שותפין שהדירו זה את זה מדריסת הרגל מותרים ליכנס לחצר ואם הדיר את אחד מן השוק אסור ליכנס לחצר דטובא סתמות איכא לעיל דויתור אסור ומשום ברירה אין להתיר בשותפין בשיש בו דין חלוקה דלא שרי ראב " י משום ברירה כיון שיש תקנה בחלוקה וכל שכן איניש דעלמא דלמה יכנס בחצר והא דשרי ר " א במתני' לאיניש דעלמא צריך לומר דאיירי לצורך עסק אחד מבני חצר ומ " כ בשם הרשב " א הצרפתי ז " ל דהך ברירה לאו כברירה דעלמא הוא דנימא לבתר דפלגי איגלאי מילתא למפרע שזהו חלקו הראוי ליפול בגורלו כדאמר גבי כתב גט לב' נשיו לאיזה שירצה יגרש בו וכו' אלא הכא ה " ט דשרי ראב " י כשאין בה דין חלוקה דכיון דבע " כ של חבירו קנוי לו החצר ללכת בכולו אין כח בידו לאסרו עליו דהוי כאוסר על חבירו את שלו והיינו יש ברירה דקאמר דכל עידן דעייל בחצר רואין כאילו מקום דריסתו קנוי לו לבדו וכו' אבל כשיש בו דין חלוקה אסור דכיון דיכול לכופו מהנה ליה הלה במה שאינו כופהו לחלק ומניחו להשתמש בכל החצר עכ " ל . ומשמע ודאי דמסקנת הרא " ש כדעת ר " י שהביאו לבסוף וע " פ פירוש הרשב " א הצרפתי ותו דבראש הפרק כתב הרא " ש אצל כופין את הנודר דקי " ל כרבינא בפ' הפרה דפליגי בברירה הילכך בהדירו נמי פליגי וכו' ואם כן איכא לתמוה אמ " ש רבינו דבאין בו דין חלוקה לא חל הנדר ומותרים ליכנס בו בין אם הדירו זה את זה או שהדיר אחד מהן לאחד מן השוק מנכסיו שזה דלא כדעת ר " י ומסקנת הרא " ש דבאיניש דעלמא אסור אם לא לצורך עסק אחד מבני חצר דכיון דהחצר אינו שלו לא שייך לגביה יש ברירה וקי " ל נמי ויתור אסור במודר הנאה ואין לפרש דרבינו פוסק כר " ת דטעמא משום דקי " ל ויתור מותר במודר הנאה דאם כן אפי' ביש בו דין חלוקה מותרין ליכנס לחצר לר " ת בין אם הדירו זה את זה או שהדיר אחד מהם לאחד מן השוק וכן כתב הר " ן להדיא דלרבינו תם אפילו יש בה דין חלוקה נמי שרי והרי רבינו כתב דביש בה כדי חלוקה אסורים בין שהדירו זה את זה או שהדיר אחד מהן לאחד מן השוק וכך פסק רבינו בסימן רכ " א אלא בע " כ דרבינו פסק כר " י וכמסקנת הרא " ש דויתור אסור במודר הנאה ואם כן הדרא קושיא לדוכתא והב " י כתב אפשר שמ " ש רבינו לעיל שמותר לאחד מן השוק ליכנס לצורך א' מהשותפין בחצר היה לו לכתוב פה ונתחלף לו מקום במקום ושרי ליה מאריה שחשב על רבינו תועה וגרם לו לב " י לכתוב כך על רבינו מפני שהוקשה לו מ " ש לעיל שמותר לו ליכנס לצורך אחד מהשותפין ובסמוך יתבאר דלא קשיא ליה ולא מידי . עוד כתב ב " י אפשר שרבינו סובר כמ " ש הר " ן ע " ש הרא " ה דבהדיר את אחד מן השוק יכול ליכנס אפי' לצורך עצמו דלא כהרשב " א ואף על פי שלא נראו דבריו להר " ן נראו לרבינו ולפע " ד נראה דלהרא " ה ודאי אף ביש בו דין חלוקה מתיר לאחר ליכנס מטעמא דאראב " י לא לשלך אני נכנס אלא לתוך חבירך דאין לחלק גבי אחר דאין לו כלום בחצר בין שיש בו כדי חלוקה לאין בו אבל רבינו שמחלק גבי אחר בין יש בו דין חלוקה לאין בו בע " כ דלא ס " ל כהרא " ה אכן נראה לפע " ד דבר פשוט דמה שכתב רבינו כאן דשרי נמי בהדיר אחד מהן לאחד מן השוק מנכסיו אינו אלא בנכנס לצורך אחד מן השותפין וכמו שכתב בסמוך אצל חצר שיש בו דין חלוקה וה " ה הכא דמאי שנא ולכן כתב כאן בסתם משום דנסמך על מה שכתב תחלה ופירוש דברי רבינו כאן אינן אלא לפי שמתחלה כתב בדיש בה כדי חלוקה דאיכא חילוק דבהדירו זה את זה חל הנדר ואסורין ליכנס וכו' ובהדיר לאחד מן השוק ונכנס לצורך אחד מן השותפין לא חל הנדר ומותר ליכנס ממ " נ דאי נכנס לצורך המדירו ודאי מצרכו לא אדריה ואי נכנס לצורך השותף השני דלא אדריה כל שכן שמותר ליכנס דהו " ל כאילו השותף השני בעצמו נכנס כיון שהוא לצרכו של שותף דלא אדריה הלה לאחד מן השוק אלא שלא יכנס לצורך עצמו אבל באין בו דין חלוקה אין חילוק דכי היכי דבהדיר לאחד מן השוק לא חל הנדר ושרי כשנכנס לצורך אחד מן השותפין הכי נמי בשהדירו זה את זה לא חל הנדר כיון שאין בו דין חלוקה ושרי להו ליכנס : כתב ב " י דמה שכתב אם יש בו דין חלוקה חל הנדר וכו' וכ " ש אם אחד מהן הדיר לא' מן השוק מנכסיו שאסור ליכנס בו לצרכו אם לא לצורך אחד מן השותפין בחצר תמיהה לי דכיון דיש בו דין חלוקה חל הנדר וכי נכנס לצורך השותפין מאי הוי מכל מקום נהנה הוא מדריסת הרגל וכדאמר גבי מודר הנאה מחבירו נכנס לבקרו וכ " נ מדברי ה " ר ירוחם וצ " ע עד כאן לשונו . ואני שמעתי ולא אבין דכיון דסבירא ליה לבית יוסף בדאין בו כדי חלוקה דשרי ליכנס לאחד מן השוק לצורך אחד מן השותפין כמו שכתב ע " ש הרשב " א אם כן למה יגרע ביש בו כדי חלוקה שלא יכנס לצורך אחד מן השותפין ולא דמי למודר הנאה מחבירו דאסור לו ליכנס אלא לבקרו משום דהתם בנכנס לצרכו וקי " ל ויתור אסור במודר הנאה . אבל כאן אין שם איסור כיון שלא הדירו אלא שלא יכנס לצרכי עצמו וכדפרישית ואפשר שהבית יוסף הבין דמה שכתב רבינו וכל שכן אם אחד מהם הדיר לאחד מן השוק וכו' קאי אמה שכתב תחלה שותפין שנדרו הנאה זה מזה וכו' דאם אחר כן הדיר אחד מהם לאחד מן השוק דכל שכן שאסור ליכנס בו לצרכו וכו' ולכן בדין תמה לפ " ז דכי נכנס לצורך השותפין מאי הוי דכיון דיש בו דין חלוקה לא עדיף אחד מן השוק משותפין עצמן דאסור ליכנס אבל הבנה זו ליתא דדבר פשוט הוא דהאי כ " ש לא איירי בשותפין שנדרו הנאה זה מזה אלא בלא נדרו זה מזה איירי אלא שאחד מהם הדיר לאחד מן השוק והכי קאמר דאפי' בשותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין אף ע " ג דיש ברירה אפי' הכי כיון דאית בה כדי חלוקה ואפשר לתקן לא סמכינן אברירה כל שכן אם הדירו אחד מהן לאחד מן השוק דאין לו חלק בחצר ולא שייך לומר יש ברירה ולמה יכנס בחצר כיון שהדירוהו דפשיטא דאסור אם לא לצורך אחד מן השותפין וכך הוא לשון הרא " ש בסוף דברי ר " י שהבאתי בסמוך וז " ל ומשום ברירה אין להתיר בשותפין בשיש בו דין חלוקה דלא שרי ראב " י משום ברירה כיון שיש תקנה בחלוקה וכל שכן איניש דעלמא דלמה יכנס בחצר והא דשרי ראב " י במתני' לאיניש דעלמא צריך לומר דמיירי לצורך אחד מבני חצר עכ " ל ומדברי הרא " ש הללו מוכח נמי להדיא דלאיניש דעלמא אף באין בו דין חלוקה לא שרי אלא לצורך אחד מבני חצר דאי שרי בכל ענין הוה ליה לתרץ דמתני' מיירי באין בו דין חלוקה ומשום הכי שרי לאיניש דעלמא וכדמוקי לה רב יוסף להדיא אלא ודאי דאין חילוק כלל דבין יש בו דין חלוקה בין אין בו דין חלוקה כשהדיר אחד מהם לאחד מן השוק אסור ליכנס לצרכי עצמו אבל לצורך השותפין שרי בין בזו ובין בזו ודלא כבית יוסף שנמשך לדעתו בשלחן ערוך שכתב דבדיש בו דין חלוקה אסורים בנדרו זה מזה וכל שכן אם אחד מהם הדיר לאחד מן השוק וכו' ובאין בו דין חלוקה כתב דלא חל הנדר ומותרין בנדרו זה מזה וכי בהדיר אחד מהם לאחד מן השוק מותר כשנכנס לצורך אחד מן השותפין וכו' דאלמא דביש בו דין חלוקה אסור אפילו נכנס לצורך אחד מן השותפין וליתא אלא אין חילוק כדפרישית ונראה דגם הרמב " ם והסמ " ג שכתבו בסתם בהיה אחד מהן מן השוק אסור בהנאת אחד משניהם ה " ז מותר ליכנס בחצר זו מפני שהוא אומר לו לתוך של חבירך אני נכנס איני נכנס לתוך שלך עכ " ל רצונם לומר דמותר ליכנס לחצר זו של השותפין לצורך אחד מן השותפין ואין חילוק בין יש בו דין חלוקה לאין בו דין חלוקה אבל לצרכי עצמו אסור בין בזו ובין בזו וכדפרישית אלא שקיצרו אכן מדברי ה " ר ירוחם ני " ד ח " ה משמע דגם לגבי אחד מן השוק לא התיר אלא בשאין בו דין חלוקה אבל בשיש בו דין חלוקה אסור נראה דם " ל דביש בו דין חלוקה לא יכול לומר לו לתוך חבירך אני נכנס איני נכנס לתוך שלך דכיון שיכולין לחלוק הו " ל נכנס לתוך שלו ועליו סמך ב " י בהוראתו ולא נהירא חדא דאין שומעין למשמעות שאינו מפורש בדברי הר " י במקום שסותר דברי הרא " ש ורבי' המפורשים ותו דאפי' את " ל דהו " ל נכנס בתוך שלו מ " מ אין כאן איסור כיון דנכנס לצורך אחד מן השותפים מכח ממ " נ כדפרישית לעיל ותו דבאין בו דין חלוקה משמע דמתיר ה " ר ירוחם אפי' לא נכנס לצורך אחד מן השותפין אלא לצרכי עצמו והרי אף ב " י גופיה כתב דבאין בו דין חלוקה לא שרי אלא בנכנס לצורך א' מן השותפין הלכך ליתא להך דהר " י אלא כהרא " ש ורבינו נקטינן הלכה למעשה וכדפרישית :
Yoreh De'ah.226.2.1 ומ " ש אבל שניהם אסורין וכו' כלומר אף ע " פ דלגבי דריסת הרגל בכל ענין שרי באין בו דין חלוקה מ " מ לגבי העמדת תנור וכו' איכא לחלק דאם הדירו זא " ז שניהם אסורים להעמיד וכו' ואם אחד מהם היה מודר מחבירו הוא לבדו אסור וטעם איסור העמדת תנור וכו' טפי מדריסת הרגל נראה דבדריסת הרגל כיון דא " א שלא ילך בתוכו ואין בו דין חלוקה אמרינן ודאי מתחלה קנאו שתהא קנויה לכל אחד לתשמישו וכשמשתמש בה אמרינן הוברר הדבר למפרע שמתחלה היתה קנויה לו לשעה זו אבל בהעמדת תנור וכו' דסגי בלאו הכי לא אמרינן הוברר הדבר למפרע וכו' ואסור והרא " ש כתב טעמים אחרים ע " ש :
Yoreh De'ah.226.3.1 ומ " ש ואסור ליכנס בו וכו' כלומר באין בו דין חלוקה אינו אסור אלא בהעמדת תנור וכו' אבל ביש בו דין חלוקה אסור בו אף ליכנס מיהו בין ביש בו דין חלוקה בין אין בו דין חלוקה כופין את הנודר למכור חלקו וכו' והטעם דחיישינן דמתוך שיראה את חבירו נכנס או מעמיד רחיים וכו' והוא לא נכנס וכו' יתקנא בו לומר אעשה כן גם אני משא " כ בהדירו שניהם זה מזה דאין שם קנאה וכן באוסר נכסיו על עצמו אין כופין אותו למכור כיון דאין שם קנאה ואיכא למידק למאי דמשמע מדברי הרמב " ם דאף ביש בו דין חלוקה כופין הנודר למכור אמאי כופין למכור כיון דאיכא תקנה שיחלקו וי " ל דאה " נ שאין כופין למכור אלא א " כ כשאין רוצין לחלוק אבל כשאחד מהן רוצה לחלוק כופין את השני לחלוק ואין כופין את הנודר למכור נ " ל :
Yoreh De'ah.226.4.1 ומ " ש בין שהדיר עצמו מחלק חבירו בין שהדיר את חבירו מחלקו כלומר לא מיבעיא בהדיר עצמו מחלק חבירו דלהכי כופין דאיהו הוא דאסר אנפשיה ונתן מכשול לפניו אלא אפילו שהדיר את חבירו מחלקו אפ " ה יש לחוש למכשול חבירו בפשיעותו כמו למכשול עצמו וכך הוא מסקנת הרא " ש דלא כהרמב " ן ודלא כהרמב " ם וע " ש :
Yoreh De'ah.226.5.1 ומ " ש והך כפיה וכו' כ " כ הרא " ש שם ונראה דדוקא במוכר לאחר אבל לשותף אסור למכור אע " פ שלא אמר אלא חצירי וכ " כ הריב " ש בתשובה סי' שנ " ז דלנודר עצמו אסור שהרי הוא נהנה מביתו שמכחו בא לו וכו' . אלא דקשה לפי זה הא דכתב ביש בו דין חלוקה דאסורין ליכנס בו עד שיחלקו דהא קי " ל כשמואל דהאחין שחלקו לקוחות הן והו " ל כאילו לקחו ממנו ואסור ואע " פ שהר " ן תירץ קושיא זו אליבא דהרמב " ם דאע " ג דקי " ל דבדאורייתא אין ברירה אפ " ה אנן סהדי שע " מ כן נשתתפו שלא יוכל אחד מהם לאסרה על חבירו בענין שתהא נאסרה עליו לאחר חלוקה דאי הכי אסר עליה נכסי דידיה ואינו בדין עכ " ל ומביאו ב " י מכל מקום ודאי דלהרא " ש לא ס " ל האי טעמא דאי ס " ל האי טעמא אפילו אמר חצר זו יהא מותר מיהו אפשר דדווקא כשחלקו אמרינן האי טעמא ומותר בחלקו אבל שיהא מותר גם בחלק חבירו כשאומר חצר זו לא ועדיין צ " ע ועיין לעיל בסי' רי " ו הלכה למעשה דלא כדעת רבינו לשם :
Yoreh De'ah.226.6.1 ומ " ש בשם הרמב " ן טעמו דאינו בדין לכוף אדם למכור את שלו מפני שאסר נכסיו על חבירו דכיון דאינו נוח לו אינו רוצה שיהנה ממנו אבל לנודר מחבירו ראוי לכופו דאע " פ שאינו נוח לו מה הנאה יש לו לאסור על עצמו נכסי חבירו וכן כתב הר " ן וטעמו של הרמב " ם הוא דמי שנודר זכור הוא לנדרו ולא יבא לידי מכשול אבל מי שנדר מחבירו כיון שלא הוציא הנדר מפיו אפשר דישכח ויבא לידי מכשול לכך כופין אותו למכור והרא " ש ס " ל דיש לחוש למכשול שניהם וע " ש ובמ " ש הראב " ד בהשגות פ " ז . עוד דין אחר כתב הרא " ש בנדרו זה מזה דכופין את הרגיל ולא כתבו רבינו כאן אבל בח " מ בסימן ק " פ כתבו ועיין במ " ש לשם בס " ד בכל חלוקי הדינים השייכים כאן :
Yoreh De'ah.227.1.1 מי שאסר עצמו מכל ישראל וכו' משנה וגמרא ס " פ ד' נדרים ( נדרים דף ל " א ) ופירש " י זבינא דרמי על אפיה עיסקא בישא דלא קפיץ עליה זבינא ודומה לו כמי שמונחת על פניו ועכשיו כשמוכרים אותו שוה בשוה הנאת מוכר היא ולא הנאת לוקח נמי איכא דסחורה כזו מצוייה היא ואין הלוקח נהנה במקחו הלכך מוכר בפחות אבל שוה בשוה לא . זבינא חריפא סחורה דקפיץ עליה זבינא דשוה בשוה הוי הנאת לוקח ולא הנאת מוכר הלכך מוכר ביוקר דהו " ל הנאת המוכר ולא הנאת לוקח וזבינא מיצעא שאינה מצוייה כ " כ וכשמוכרת שוה בשוה זימנין דהוי הנאת המוכר וזימנין דהוי הנאת לוקח וכשנמכר ביותר הו " ל הנאת המוכר לעולם ולא הלוקח וכשנמכר בפחות הו " ל הנאת הלוקח לעולם ולא המוכר וא " כ כמ " ש רבינו אסור לקנות מהם ולמכור להם זבינא מיצעא וכו' ר " ל דאסור שוה בשוה דהו " ל הנאה למוכר וללוקח וזבינא דהוי הנאת לוקח ולא הנאת המוכר היינו נמי בשוה בשוה וכן בזבינא דרמי על אפיה דהוי הנאת המוכר ולא הלוקח מיירי בשוה בשוה וק " ל : כתב הר " ן לשם וז " ל וכי אמרינן דבפחות ויתר שרי דוקא כשאסר על עצמו שלא יהנה מישראל דבכה " ג לא מתהני מינייהו אבל אם אסר על עצמו נכסיהם אפילו לוקח שוה מנה בר' אסור ליהנות ממקחו שנדרו כבר חל על נכסיהם . וכתב עוד דבאוסר הנאתו עליהם אסור למכור להם בפחות או שוה בשוה בזבינא חריפא אפי' בנכסים שקנה לאחר נדרו דאע " ג דקי " ל אין אדם אוסר דשלב " ל שאני הכא דאיסורא בהנאה דידיה תליא ואיהו הא איתיה בעולם וכ " ע בשם הרא " ה דבאוסר הנאתו עליהם והנאתן עליו דנדרו קיים ולא דמי לנודר שלא אישן שלשה ימים דאי אפשר לעמוד בו דשאני הכא כיון דאיכא תקנתא באומות ( כדתנן שאיני נהנה להן והן לי יהנה לאומות ) אף על פי שהיא תקנה רחוקה לו אפ " ה אסור : כתב הרמב " ם לא גזרינן כו' עד סוף הסימן הכל הוא מדברי הרמב " ם בפ " ז ומ " ש אבל הכא אי אפשר וכו' לפי לשון זה ודאי קשה דמאי קאמר אבל הכא אי אפשר לו דהא אפשר באומות כדתנן להדיא יהנה לאומות אבל בספרי הרמב " ם שבידינו לא כתוב לשון זה מיהו יש ליישב לשון זה דר " ל דאי אפשר בנקל וכמ " ש הר " ן ע " ש הרא " ה שהיא תקנה רחוקה לו ומ " ש וכן הדין במתנות עניים ל' הרמב " ם וכן במתנות עניים מן העניים כלומר שאם נדר מן העניים דהיינו שאסר הנאתו על העניים באין ונוטלין מתנותיהן דהיינו לקט שכחה ופיאה ומעשר עני בעל כרחו א " נ אם יש לו צדקה מופרשת א " נ אפי' אין לו צדקה מופרשת ב " ד שולחין שלוחין וממשכנין אותו על הצדקה בע " כ ונותנים לעניים מה שמוציאין ממנו ועי' ב " י :
Yoreh De'ah.228.1.1 מי שנדר ונתחרט וכו' בפ' ד' נדרים ( נדרים דף כ " ב ) א " ר יוסי אין נזקקין לאלהי ישראל ( פי' אין נזקקין להתיר לו נדרו לפי שנדר חמור הוא ) ואע " ג דלשם ( בדף כ " ח ) אסיקנא דלב " ש אין שאלה בשבועה ולב " ה יש שאלה בשבועה והלכה כב " ה היינו דוקא בשבועה גרידא בלא הזכרת השם אבל כשהזכיר השם חמיר טפי והכי משמע מלשון הרא " ש שכתב אין נזקקין לאלהי ישראל כיון שהחציף פניו להזכיר השם ובתר הכי אסיקנא אמר רבא א " ר נחמן הלכתא נזקקין לאלהי ישראל והא דקאמר נדר באלהי ישראל לאו דוקא נדר דהא באלהי ישראל שבועה היא ולא נדר וכ " כ הרמב " ם בפ " ו מהלכות שבועות אחד הנשבע וכו' ואפילו נשבע בשם המיוחד בה' אלהי ישראל ונחם ה " ז נשאל על שבועתו וכ " כ הסמ " ג :
Yoreh De'ah.228.2.1 כיצד יעשה ילך אצל חכם מומחה דגמיר וסביר וכו' בבכורות ס " פ פסולי המוקדשין ( דף ל " ז ) א " ר חייא בר אבא א " ר עמרם ג' מתירין את הנדר במקום שאין חכם כגון מאן א " ר נחמן כגון אנא ומפרש רבינו דר " ל כגון אנא דגמירנא וסבירנא כדקאמר ר " נ גופיה בפ' קמא דסנהדרין דבגמיר וסביר אע " ג דלא סמוך מתיר ביחיד ובמקום שאין חכם דגמיר וסביר שלשה הדיוטות מתירין את הנדר או את השבועה וכ " כ הרמב " ם רפ " ו דשבועות וכ " כ הרא " ש פ' ד' נדרים דלא כמ " ש הר " ן שם ע " ש הרמב " ן דיחיד מומחה אינו מתיר אלא א " כ הוא סמוך ע " ש ( בדף כ " ג ) ודלא כה " ר ירוחם ע " ש הרמ " ה דיחיד מומחה בעינן סמוך ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.228.3.1 ומ " ש ואם אין יחיד מומחה וכו' הכי איתא בבכורות אליבא דרבי יהודה דאמר דבעינן אחד מהם חכם והנך דמצטרפי בהדיה בעינן דמסברו להו טעמי הלכות וסברי וס " ל להרא " ש דלרבנן דפליגי עליה דג' מתירין במקום שאין חכם וקי " ל כוותייהו נמי ס " ל דבעינן דמסברו להו וסברי דבהא לא פליגי וכ " כ בהגהות מיימוני והכי נקטינן דלא כדמשמע מדברי הרמב " ם דבג' הדיוטות כל דהו סגי לרבנן אע " ג דלא סברי כד מסברי להו דליתא אלא בעינן דמסברו להו וסברי וכן פסק בש " ע : ומ " ש וידעי לפתוח לו פתח פי' תרתי בעינן דגמרי להו וסברי וגם יודעים לפתוח לו פתח וכ " כ הרא " ש שם דהכי איתא בירושלמי :
Yoreh De'ah.228.4.1 ומ " ש והאידנא אין מומחה וכו' כ " כ הרא " ש שם וטעמו מדאמר ר " נ כגון אנא דגמירנא וסבירנא משמע דוקא דגמיר וסביר כמו ר " נ הא לאו הכי לא וכ " כ האגודה בס " פ כל פסולי המוקדשין פר " י בזמן הזה אין נראה שיש שום אדם מומחה להתיר בכור ונדר ולדון דיני ממונות ביחידי עכ " ל והכי נקטינן ועיין בח " מ סימן ג' ובמ " ש לשם בס " ד .
Yoreh De'ah.228.5.1 ומ " ש רבינו ביחיד בפחות מג' אפשר שבא להורות בלישנא יתירא שלא נבין דדוקא ביחיד לא אבל כשצירף אליו עוד ב' אע " ג דלא ידעי מאי דמסברי להו סגי בצירוף כל דהו לכך כתב לישנא יתירא ביחיד בפחות מג' כלומר בפחות מג' שהזכיר קודם זה ילך אצל ג' הדיוטות והוא דגמרי להו וסברי דאם אינן במדה זו אין צירופן כלום וכמאן דליתנהו דמי :
Yoreh De'ah.228.6.1 ואין לו לאדם להתיר במקום רבו ה " א פ " ק דנדרים ( דף ח' ) ומ " ש במקום שיש גדול ממנו הכי משמע מדאמר ג' מתירין את הנדר במקום שאין חכם משמע הא במקום שיש חכם אין להתיר אע " פ שאינו רבו אלא גדול ממנו בלבד וכתב הרא " ש ומיהו במקום מומחה נמי כי שרו הדיוטות אישתרי ליה נדרא דלא אמרו אלא משום כבודו של מומחה עכ " ל כלומר וכיון דמשום כבודו הוא סגי בנטילת רשות אפי' לכתחלה אבל דיעבד אפי' לא נטל רשות אישתרי ליה נדרא מיהו נ " ל דאם יחיד מומחה התיר הנדר בזמן הזה אפילו דיעבד אינו מותר וצריך לחזור ולהתיר לו בג' דידעי מאי דמסברי להו ואע " ג דלהרמב " ם יכול כל חכם מובהק בדורו להתיר נדרים ביחיד ומביאו ב " י מ " מ משמעות שאר הפוסקים אינו כן והרמב " ן והרמ " ה הוסיפו להחמיר דבעינן יחיד מומחה דסמיך הלכך נראה ודאי דאין לסמוך על התרת יחיד מומחה בזמן הזה אפי' דיעבד וצריך לחזור ולהתיר לו בג' נ " ל :
Yoreh De'ah.228.7.1 וכיצד הוא ההתרה וכו' בס " פ נערה המאורסה ( נדרים דף ע " ז ) אסיקנא סבר רב יוסף למימר נשאלין נדרים בשבת לצורך שבת ביחיד מומחה אין בשלשה הדיוטות לא משום דמתחזי כדינא א " ל אביי כיון דס " ל אפי' מעומד אפי' בקרובים ואפילו בלילה לא מתחזי כדינא ומייתי נמי עובדא דנזקקין אפילו לנדרים שהיה להם פנאי מבע " י והא דצ " ל ג' פעמים מותר לך הטעם משום דכל לשון כך הוא כדתנן מגל זו מגל זו מגל זו ומה " ט אומרים כל נדרי ג' פעמים אבל ברמב " ם משמע דבחדא זימנא סגי שכתב בפ " ו מה " ש וז " ל א " ל או מותר לך או שרי לך או מחול לך וכל כיוצא בענין זה בכל לשון אבל אם א " ל מופר לך או נעקרה שבועתך וכל כיוצא בענין זה לא אמר כלום שאין מיפר אלא הבעל והאב אבל החכם אינו אומר אלא לשון התרה ומחילה עכ " ל והטעם כתב הגהות מיימוני שם ע " ש פירשב " ם כי הפרה בלא שום טעם כמו בריתי הפר אבל בלשון התרה צריך טעם עכ " ה והרמב " ן בתשובה סימן רס " ב כתב דלשון התרה כמתיר הקשר שחוזר הענין כאילו לא היה וז " ש חכם עוקר את הנדר מעיקרו ולשון הפרה כדבר שישנו אלא שיש מעכב מלהשלימו ולפיכך אמרו בעל מיגז גייז ע " כ וצל " ע כיון דהחכם דוקא בלשון התרה ובעל דוקא בלשון הפרה וכדא " ר יוחנן ס " פ נערה חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום א " כ אמאי קאמר תלמודא התם לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטל ליכי כדרך שאומר לה בחול אלא א " ל טלי ואכלי טלי ושתי והנדר בטל מאליו ואמר רבי יוחנן וצריך שיבטל בלבו וכמ " ש רבינו בסימן רל " ד ואמאי לא קאמר נמי בחכם שמתיר בשבת דא " ל טול ואכול וכו' וצריך שיתיר בלבו ואפשר דבעל שאני דכיון דמיגז גייז באומר טלי ואכלי שפיר הוי גייז אבל חכם שצריך שיתיר הקשר כאילו לא היה צ " ל בשפתיו מותר לך או לשון כיוצא בענין זה אבל לא טול ואכול דאינו אלא גייז ואינו עוקר נדר מעיקרו כאילו לא היה :
Yoreh De'ah.228.8.1 ומ " ש והא דנשאלין מעומד דוקא כשמתירין בחרטה וכו' עד צריך שיהא מיושב הוא מדברי הרא " ש ס " פ נערה ור " ל שכשצריך למצוא לו פתח צריך שיהא החכם יושב ולא עומד ומ " ש בסוף ואם הוא משקר לחכם אין התרתו כלום וכו' אינו אלא להוסיף טעם וסברא שצריך שיהא החכם יושב והוא לפי שצריך יישוב הדעת טובא לחכם שיבין מדברי המודר שאינו משקר דאם הוא משקר לחכם אין התרתו כלום הלכך צריך שיהא החכם יושב כדי שיהא מיושב בדעתו אבל המודר א " צ שיהא יושב כלל מיהו ודאי א " צ שיהא עומד כיון דלאו דין הוא והכי משמע להדיא מעובדא דר " ג ר " פ הדר ( עירובין דף ס " ד ) דלא למדינן מיניה אלא שהחכם יהא יושב ולא למדינן שהמודר יהא עומד :
Yoreh De'ah.228.9.1 מי שאמר קונם הנאתי על בני עירי וכו' ירושלמי פרק השותפין קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם הניית בני עירי עלי נשאל לזקן שיש שם אית תנויי תני אפי' על קדמיתא נשאל שאינו כמיפר נדרי עצמו ומ " ש בשם הרמב " ם בפ " ז כתב וז " ל אסר על עצמו הניית בני העיר אסור להשאל על נדרו לחכם מבני אותה העיר ההיא ואם נשאל והתיר לו הרי נדרו מותר כמו שביארנו עכ " ל ולפי הבנת רבינו יהיה פי' אסר על עצמו הנאת בני העיר היינו שקבל על עצמו שלא יהנו בני עירו מנכסיו כגון שאמר קונם נכסי על בני עירי דהשתא הם נהנים בהיתירו וכיון שההיתר הוא לתועלתם הו " ל כמתיר נדרי עצמו ואסור מדרבנן דאף ע " ג דאינם עצמן הנודרים ומדאורייתא ודאי יכול להתיר מ " מ איסור דרבנן איכא ומש " ה פסק דבדיעבד נדרו מותר דהא לאית תנויי נשאל אפי' לכתחלה שאינו כמופר נדרי עצמו א " כ מסתמא ודאי ת " ק לא פליג עליה אלא דלכתחלה אסור אבל דיעבד שרי מטעמא דפרי' כיון דלא מיתסר מדאורייתא אבל אם אסר הנאת בני עירו עליו כגון קונם נכסי בני עירי עלי ליכא מאן דפליג דאפי' לת " ק נשאל לזקן שיש שם וכ " ש לאית תנויי דפשיטא דאין בזה כמיפר נדרי עצמו כיון שאין בהיתר לתועלתם וכך פי' הריב " ש בירושלמי הנזכר בתשובה סימן ת " ו ומ " ש הרמב " ם כמו שבארנו הוא לפי שכתב בפ' ד' נדרים וז " ל הנודר מאנשי העיר ונשאל לחכם שבעיר או שנדר מישראל וה " ה נשאל לחכם שבישראל הרי נדרו מותר עכ " ל דכתב בסתם הנודר מאנשי העיר דמשמע בין שנדר שלא יהנה הוא מאנשי עירו בין שנדר שלא יהנו אנשי עירו מנכסיו וכדאיתא בתוספתא פ " ה ולכן בפ " ז בא לפרש דבנדר שלא יהנו אנשי עירו ממנו אסור לכתחלה . וממילא משמע דבנדר שלא יהנה הוא מאנשי עירו שרי אף לכתחלה דאל " כ הו " ל להרמב " ם לפרש דגם בזה אסור לכתחלה והב " י הקשה על פי' הריב " ש ורבינו וז " ל ויש לתמוה דמה ענין נדרי עצמו לכאן דנדרי עצמו שאני דכתיב בהו לא יחל דברו אבל הכא שאינם עצמם הנודרים למה לא יתירו לו אף ע " פ שיש להם הנאה בהיתירו עכ " ל ואין זו קושיא דהלא אין איסור זה מד " ת אלא מדרבנן דאע " ג דלא הוי נדרי עצמו ממש מ " מ הוא נראה כאילו היה נדרי עצמו כיון שהוא לתועלתם ואסור משום מראית העין וכדמוכח להדיא בירושלמי מדקאמר דאית תנויי דאפי' על קדמייתא נשאל שאינו כמיפר נדרי עצמו אלמא דלת " ק הוי הטעם שנראה כמיפר נדרי עצמו עוד כתב ב " י וכן יש לתמוה על מ " ש גבי קונם הנאת בני עירי עלי שהוא נאסר מליהנות משלהם אין בני העיר נוגעים בדבר דמה הנאה יש להם כשהוא יהנה משלהם דקשה דכיון שהוא נהנה בהיתר זה שע " י כך מותר ליהנות מהם היאך מותר לו לשאול לחכם שבעיר והלא הוא נהנה מאותו חכם בהיתר ההוא עכ " ל גם זו איננה קושיא דהא פשיטא דאין זה מקרי נהנה דמי יימר שיהא נהנה מבני העיר עכ " פ ושמא לא יגיע לידי הנאה מהם לעולם ולפ " ז נדחה פירוש ב " י שכתב איפכא ממה שפי' הריב " ש ורבינו גם מהר " ל חביב בתשובה סימן נ " ו נ " ח כתב איפכא ואין שומעין להן במקום שהריב " ש ורבינו מפרשים בהיפך ומהר " ל חביב גופיה כתב שגם הרמב " ן ושאר כל הפוסקים כתבו הירושלמי כאשר הוא בידינו ופירשוהו כהריב " ש ורבינו והכי נקטינן וגם דעת הרמב " ם כך הוא כדמוכח מדברי רבינו וכדפרי' ודלא כמה שהבינו הב " י ומהרל " ח מדבריו ומה שקשה מעובדא דכלבא שבוע בפרק אע " פ ( כתובות דף ס " ג ) דמשמע דר' עקיבא התיר הנדר לכלבא שבוע אע " ג דהוי לתועלתו תירץ הריב " ש בתשובה הנז' דאע " ג שר " ע היה פותח לו פתח לא היה הוא המתיר אלא נתן רשות לתלמידיו להתיר א " נ לא היה מתיר ביחיד אלא ע " י צירוף וע " ש :
Yoreh De'ah.228.10.1 מי שנתחרט מעיקר הנדר וכו' בפ' ד' נדרים ( נדרים דף כ " ב ) אסיקנא הילכתא פותחין בחרטה פי' פותחין למודר לשאול אותו אם הוא מתחרט בעיקר הנדר שהיה רוצה שלא נדר מעולם ומתירין לו דבמתחרט לחוד סגי ולא צריך למצוא פתח לנדרו ולומר לו אילו באו י' בני אדם וכו' ואע " פ שהוא בא לב " ד ומבקש להתיר לו נדרו כי הוא מתחרט על מה שנדר אפ " ה צריך לפתוח ולשאול לו אם הוא מתחרט בעיקר הנדר דשמא עד עתה היה חפץ במה שנדר אלא שאינו רוצה בו מעתה והלאה ולזה אין היתר לנדרו כדמוכח בעובדי טובא דמייתי תלמודא ומביאו ב " י והאריך בזה ע " ש :
Yoreh De'ah.228.11.1 ומ " ש וכתב הרא " ש ויזהר הנודר וכו' בפ' ד' נדרים כ " כ ומיהו דוקא היכא דאפשר דמתחרט מעיקרו אנו סומכין עליו אם אמר דמתחרט מעיקרו אבל היכא דאנן סהדי דאינו מתחרט מעיקרו כגון שנדר בחליו שלא יאכל דבר פלוני לעולם מפני שרעה לחליו ועתה כשהבריא מתחרט זה ודאי צריך היה לאוסרו על עצמו מפני שהיא רעה לו אלא שעכשיו מתאוה לה אין לו היתר במה שאמר שמתחרט מעיקרו דאנן סהדי דמשקר אלא צריך לבקש לו פתח כ " כ הרמב " ן בתשובה סימן רנ " ג ומביאו ב " י וכ " א בסימן רנ " ה וכ " כ הרשב " א בתשובה דאם אסר על עצמו איזה דבר שלא מחמת עצמו של דבר הנדור אלא קנס בעלמא כגון אם יעבור עבירה פלוני לא יאכל בשר ויין ועכשיו מתחרט יש לו התרה אפילו בחרטה דהשתא דהיינו דמתחרט מכאן והלאה ואינו מתחרט מעיקרו נמי סגי לפי שאין תכלית כוונת הנדר מחמת עצמו ומביאו ב " י ומשמע בב " י דהר " ש בר צמח בנה ע " ז יסוד פסקו דבכה " ג סגי בחרטה דהשתא וקשיא לי טובא ע " ז דבתלמודא פ' ד' נדרים מוכחא להדיא בתרתי עובדא דדביתהו דאביי ודאדם אחד שבא לפני רבי יוסי דאפילו בכה " ג לא סגי בחרטה דהשתא כמ " ש בסמוך ותו דהרי כבר כתב הר " פ בסמ " ק סימן ע " ב שאין להתיר נדר בחרטה גרידא וז " ל נכון להחמיר שלא להתיר נדר ע " י חרטה לפי שאין הכל בקיאין בחרטה זו שלא היה חפץ בנדר זה מעולם וגם פעמים שהנודר אומר שהוא מתחרט מעיקרו אף כי אינו מתחרט כ " א מכאן ולהבא אך ע " י פתת נכון להתיר שפותחין ואומרים לו אדעתא דהכי מי נדרת עכ " ל והב " י כ " כ ע " ש הכל בו שכתב כן בשם הר " פ וזו היא דעת רב אלפס שהביא רבינו ריש סימן ר " ל ע " ש ובמרדכי החמיר עוד שאחר שמצאו לו פתח חוזרין ושואלין אותו אם הוא מתחרט והוא אומר הן אז מתירין לו והכי נקעינן מיהו הרב בהגהת ש " ע כתב וז " ל ונהגו להחמיר ולעשות מן החרטה פתח שלאחר שאומר שמתחרט מעיקרו א " ל אילו ידעת שתתחרט כלום נדרת והוא אומר לא ואז מתירים לו עכ " ל ורצונו לומר דאף בלא פתח אחר אלא בחרטה גרידא מתירים לו כשעושין מן החרטה פתח והטעם דהשתא אין לחוש שמא אינו בקי בחרטה זו ושמא היה חפץ בנדרו עד עתה אע " פ שאומר שמתחרט מעיקרו אינו אמת דהלא אמרו ליה אילו ידעת שתתחרט כלום נדרת והוא אומר לא השתא ודאי אפילו את " ל שיהיה חפץ בנדר זה עד עתה מ " מ כיון שאומר אילו ידע שיתחרט אח " כ לא היה נודר א " כ כעקר הנדר מעיקרו וא " צ פתח אחר דבהכי סגי ודו " ק . ועיין במ " ש בס " ד ריש סימן ר " ל :
Yoreh De'ah.228.12.1 ומ " ש ואם אינו מתחרט וכו' כ " כ התוס' בפרק הדר ( עירובין דף ס " ד ) וכ " כ הרא " ש ס " פ נערה המאורסה והר " ן ביארו יפה ומביאו ב " י .
Yoreh De'ah.228.13.1 ומ " ש וכיצד הוא הפתח וכו' בפ' ד' נדרים ( נדרים דף כ " א ) ההוא דאתא לקמיה דרבה בר רב הונא א " ל אילו היה עשרה בני אדם שיפייסוך באותה שעה מי נדרת א " ל לא והתירו ופי' הרא " ש שיפייסוך כלומר שמפייסין אותך עתה וכך הם דברי רבינו שכתב ומפצירין בו הרבה שישאל עליו וא " ל אילו ידעת שיפצירו בך וכו' כלומר שאילו היה מעלה כך על לבו בשעה שנדר לא היה נודר וכתב הרא " ש שם דפתח זה לא הוי נולד כי מצוי הוא שיקפידו אוהביו וקרובים של אדם על מה שנדר עכ " ל . אבל אי לא הפצירו בו עכשיו שישאל על נדרו אין מקום לפתח זה לומר לו אילו היה י' בני אדם שיפייסוך באותה שעה מי נדרת כדמשמע מפשטא דהך עובדא דהא כיון דלא פייסוך עכשיו א " כ לגבי דידוה ודאי נולד הוא דכיון שלא הקפידו קרוביו ואוהביו על מה שנדר ולא פייסוהו א " כ איננו מצוי אצלו שיקפידו קרוביו וכו' . אבל הסמ " ק כתב וז " ל וגם פותחין לו וא " ל אילו באו בני אדם ופייסוך בשעת כעסך מי היית נודר או כיוצא בו עכ " ל משמע דמפרש כפשטא דהך עובדא דלא כהרא " ש אלא אפילו לא פייסוהו עכשיו כלל נמי הוי פתח וס " ל דאפ " ה הותר הנדר מטעם תנאי נולד כדלקמן בסימן זה וב " י כתב לפי דעת הרא " ש ורבינו כדפרישית דצ " ל שהיו אותם י' בני אדם מפייסין אותו עכשיו אלא שכתב ופתח לו פתח שאם היו מפייסין אותו בשעת הנדר לא היה נודר עכ " ל ונ " ל דאינו נכון שהרי הפתח עושה את הנדר כנדר טעות ובכה " ג ליכא טעות דהא כיון שלא פייסוהו בשעה שנדר נתן את לבו לנדור אלא צריך לפתוח לו ולומר אילו היה מעלה בלבו שיפצירו בו כל כך לא היה נודר אלא כיון שלא עלה על לבו כך לפיכך היה נודר וא " כ נדר זה הוי כנדר טעות דכיון דשכיח הוא ומצוי טובא שיקפידו בו קרובים ויפצירו בו היה לו לעלות על לבו שיפצירו בו וכיון שלא עלה על לבו כך הוי כנדר טעות :
Yoreh De'ah.228.14.1 ומ " ש ואפילו פתח שמגוף הנדר וכו' שם ( דף כ " ג ) כעובדא דדביתהו דאביי דאתא לקמיה דרב יוסף ועובדא דאדם אחד דאתא לקמיה דרב יוסף מפורש כדכתב רבינו וכתב ב " י ואשמועינן רבותא דאע " ג דאדעתא דהכי נדר שאם יעבור שיאסר בנכסיו אפ " ה פתחינן ליה בגוף הנדר עכ " ל ונראה דצריך לפרש שזה מצוי הוא שיהא המודר עובר על דעת הנודר דאל " כ הו " ל נולד ואין פתח זה עושה אותה כנדר טעות ויש להקשות למ " ש בתשובה להרמב " ן והרשב " א שכתבתי בסמוך דנדר שאין עיקרו מחמת עצמו אלא קנסא בעלמא א " צ שיתחרט מעיקרו אלא סגי בחרטה דהשתא דא " כ הנך תרתי עובדי הויין תיובתיה שהרי אביי לא היתה עיקר כוונתו לאסור דביתהו מהנאתו אלא דרך קנסא בעלמא נדר שאם תהא עוברת על דעתו להשיא את בתו לקריבה תיתסר בהנאתו וכן אותו אדם שהדיר אשתו מהנאתו אם תעלה לרגל לא היתה עיקר כוונתו לאסור את אשתו בהנאה וא " כ לדידהו לא היה צריך לא פתח ולא חרטה מעיקרו דהוי סגי בחרטה דהשתא והכי משמע להדיא מדברי רבינו שכתב ואם אינו מתחרט צריך לבקש לו פתח וכו' ואפילו פתח שמגוף הנדר וכו' אלמא דס " ל דאם אינו מתחרט מעיקרו צריך לבקש לו פתח אף בכה " ג דאין עיקר הנדר מחמת עצמו אלא דרך קנס ולא סגי בחרטה דהשתא מיהו יש ליישב דעת הרמב " ן והרשב " א דהנך תרתי עובדי ודאי עיקר הנדר מחמת עצמו הוי דמפני היראה שלא תשיא אשתו את בתו למי שאינו חביב לו או כדי שלא תזוז מביתו לילך לרגל הוא חפץ בנדר זה ומדירה מנכסיו דהו " ל כנודר מן הבצל מפני שהוא רע ללב ונודר באשה שלא ישאנה מפני שאביה רע שהוא חפץ בנדר זה מפני נזקו ואינו אוסר על עצמו שום דבר שאינו חפץ בו ולא אמרינן דלא הוי נדר מחמת אותו דבר עצמו שנדר אלא כגון שנדר על עצמו שיאסר עליו בשר ויין אם יעבור עבירה פלונית וכן נודר לאשתו הראשונה קונם בשר ויין עלי אם לא יגרש אשתו השנייה דאינו חפץ בנדר זה כלל לאסור על עצמו שום דבר ואינו נודר מדבר זה על עצמו אלא מפני דבר אחר דרך קנס ודו " ק :
Yoreh De'ah.228.15.1 ופותחין לאדם בכבוד עצמו וכו' כל זה משנה ר " פ ר " א אומר פותחין וז " ל המשנה ( דף ס " ו ) פותחין לאדם בכבוד עצמו וכבוד בניו אומרים לו אילו היית יודע שלמחר אומרים עליך כך הוא ווסתו של פלוני מגרש את נשיו ועל בנותיך יהיו אומרים בנות גרושות הן מה ראה באימן של אלו להתגרש ואמר אילו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי נודר ה " ז מותר ורבינו קיצר : וכתב ב " י וטעמא דאין פותחין לו בכבוד המקום ופותחין לו באילו ידעת שהיית עובר על לא תקום וכו' כתב הרא " ש והר " ן דהיינו משום דמצוה זו כי הנך לא חמיר להו לאינשי כולי האי ואי אפי' אדעתא דהכי היה נודר לא ישקר לומר אילו הייתי יודע שכן לא היותי נודר אבל היכא שמזכירין לו כבוד המקום אין לך שיעיז פניו לומר שאפי' היה יודע שהוא מיקל בכבוד המקום היה נודר ולפי מ " ש רבינו אין פותחין בכבוד המקום לומר אילו ידעת שאתה עושה עבירה בנדרך לא היית נודר אינו מכוון דאם כן אמאי פותחין באילו ידעת שהיית עובר על לא תקום וכו' והא הנך עבירה נינהו אלא כך צ " ל דאין פותחין בכבוד המקום לומר אילו היית יודע שהיית מיקל בכבוד המקום וכו' עכ " ל והנה מ " ש בשם הרא " ש אגב שיטפיה כתב כך כי לא נמצא כך בדבריו אלא הר " ן כתב לחלק בין מצוה אחת לכבוד המקום בסתם גם מ " ש דאין דברי רבינו מכוונים לפע " ד נראה דדברי רבינו מכוונים והוא דלא בחנם שנינו ועוד אר " מ פותחין לו מן הכתוב שבתורה וא " ל אילו היית יודע שאתה עובר על לא תקום וכו' דלאיזה צורך אמר מן הכתוב בתורה אלא בע " כ דה " ק דבכתוב בתורה בפי' לא תקום וגו' לא תטור לא תשנא את אחיך ואהבת לרעך כמוך וחי אחיך עמך כ " ע ידעי מה שכתוב בתורה ואפ " ה החציף פניו בשעת הנדר להדיר את חבירו שלא ישאיל לו כליו ולא לישאל בשלומו א " כ גם בשעת חרטה יחציף פניו ויאמר שלא היה מונע בשביל זה אבל במה שאינו כתוב בתורה בפי' כגון שפותחין לומר אילו היית יודע שאתה עושה עבירה בנדרך פי' דזולת מ " ש בתורה לא תקום וגו' עשית עבירה במה שנדרת נדר דאין הש " י חפץ בבני אדם שיהיו נודרים שזה אינו ידוע לכל השתא ודאי כיון דמסתמא בשעת הנדר לא אסיק אדעתיה שעובר עבירה כנגדו ית' במה שנודר כיון שאינו כתוב בתורה שזאת עבירה היא לא מחזקינן איניש בחציפא שיאמר שאפ " ה היה נודר והוא אומר שהיה נמנע מלידור אפי' אם אינו אמת וה " ט קאמר בגמ' לאביי הא דפותחין בדברים שבין אביו ובין אמו דכיון דאיחצף ליה כולי האי מעיקרא דאדריה לאביו ולאמו מנכסיו ואף על פי שהיה יודע דחייב בכבוד ככתוב בתורה מפורש בודאי יחציף עוד פניו בשעת חרטה ועומד בחוצפו כדמעיקרא ויאמר שלא היה מניח בשביל כבודם והב " י גם כן הביאו ואם כן מה המונע שלא לפרש כך אצל לא תקום וכו' והרב ב " י בש " ע נמשך לסברתו ודחה דברי רבינו שכתב וז " ל אבל אין פותחין בכבוד המקום לומר אילו היית יודע שהיית מיקל בכבוד המקום שהנדר הוא כאילו נודר בחיי המלך או שיאמר לו אילו היית יודע שהנודר רע בעיני המקום שאין אדם חצוף לומר שלא היה נמנע בשביל כך וכו' עכ " ל דאלמא דרשאי לפתוח ולומר לו אילו ידעת שאתה עושה עבירה בנדרך לא היית נודר כי היכי דפותחין בלא תקום וכו' ולא נהירא אלא העיקר כדברי רבינו דאין פותחין אף בלשון זה לומר לו אילו ידעת שאתה עושה עבירה בנדרך וכו' ומטעמא דפרישית כנ " ל . והקשה ב " י כיון דה " ט דכתב רבינו דהא דאין פותחין בכבוד המקום היינו לפי שאין אדם חצוף וכו' ורבא קאמר טעמא אחרינא משום דאם כן אין נדרים נשאלין לחכם דבכל הנדרים יפתח לעצמו לומר דכיון שהנדר הוא כנגד רצונו ית' הריני מתחרט ולא יבא לחכם להתיר לו והתורה אמרה לא יחל הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו אם כן למה לא הביא רבינו טעמא דרבא ומה שתירץ על זה דטעמיה דאביי מסתבר טפי וכו' אינו מתיישב כלל דאף ע " ג דתלמודא מקשי אטעמא דרבא ממתניתין הדר ופריק לה ולא מסתבר האי טעמא טפי מאידך וכן הרא " ש בפסקיו הביא תרוייהו אבל מה שנראה אמת הוא דרבא מודה לטעמיה דאביי דהא מטעמא דאביי אין פותחין בההוא דאילו ידעת שהיו ממשמשין בפנקסך וכו' וכל הני דקא חשיב רבינו כמ " ש רבינו להדיא ומטעם זה נמי אין פותחין וכו' עד ומה " ט אין פותחין לו בכבוד רבו דבדידהו לא שייכי טעמא דרבא ומודה רבא דהא דאין פותחין בכל הני אינו אלא מטעמא דאביי אלא דרבא מוסיף וה " ק ליה לאביי אין בכבוד המקום קושטא קאמרת דאיכא למיחש לאין נדרים ניתרין יפה ומש " ה כ " ע מודו דאין פותחין בו אבל בכבוד אביו ואמו אפי' רבנן לא חיישי ביה לאין נדרים ניתרין יפה דהא תנן דלכבוד מצוה אחת פותחין וה " ה כבוד אביו ואמו דמ " ש אלא טעמייהו דרבנן דאסרי בכבוד אביו ואמו משום דאם איתא דפותחין אין נדרים נשאלין לחכם ור " א לא חייש לה " ט כלל וכ " כ הר " ן בפירושתא בתרא והכי עיקר ומש " ה לא הביא רבינו טעמא דרבא משום דאביי לא מודה לטעמא דרבא ורבא מודה לטעמא דאביי דמטעמא דידיה אמר בכל הני דאין פותחין כדפרישית :
Yoreh De'ah.228.16.1 ומ " ש ומטעם זה נמי אין פותחין בההוא דאילו ידעת וכו' והטעם משום דכל הני לא כתוב בתורה בפירוש ומסתמא לא ידע וכו' ואם כן לא חצוף לומר שאפי' הכי היה נודר משא " כ בלא תקום וכו' שכתבו בתורה בפי' דודאי חצוף כדפרישית בסמוך ודלא כמה שפי' ב " י דמחלק בין מצוה דחמירי עליה למצוה דקילי עליה :
Yoreh De'ah.228.17.1 ומ " ש ואין פותחין בכבוד אביו ואמו וכו' אבל פותחין בדברים שבין אביו ואמו כבר נתבאר טעם ההבדל דבכבוד אבוו ואמו לא חצוף וכו' ובדברים שבין אביו ואמו כבר החציף בשעת הנדר וגם עכשיו יחציף ולא דמי לההוא דאילו ידעת וכו' דכיון דלאו כ " ע גמירי במה שאינו כתוב בתורה אדרבה סברי מצוה קעביד לנדור אם כן בשעת הנדר לא הוי חצוף גם עתה לא יהיה חצוף ומשקר במ " ש שהיה נמנע לפיכך אין פותחין בהם :
Yoreh De'ah.228.18.1 ואין פותחין אלא בדבר ההווה וכו' שם במשנה ועוד אר " א פותחין בנולד וחכמים אוסרין ופי' הרא " ש דטעמא דחכמים משום דע " י חרטה נעקר הנדר מעיקרו ובדבר שאינו מצוי אינו נעשה נדר טעות מעיקרו כי בשביל זה לא היה מניח מלידור כי היה סבור שלא יבא לעולם עכ " ל כלומר דדוקא בדבר ההווה ושכיח טובא שראוי היה שיעלה על לבו בשעת הנדר שכך יהיה והיה נמנע מלידור וכיון שלא נדר אלא לפי שלא העלה דבר זה על לבו באותה שעה שנדר הו " ל כנדר טעות אבל כשאין הנולד שכיח טובא אפי' היה מעלה על לבו אותו נדר לא היה נמנע מלידור בשביל כך דהיה סבור דלא יבא לעולם לידי כך ועיין בב " י וא " ת בדבר ההווה ושכיח טובא דהוה ליה כנדר טעות אם כן לא צריך למישאל עליו כדין נדרי שגגות כדלקמן בסימן רל " ב תירץ בתשובה להרמב " ן דכנדר טעות הוי ולא נדרי טעות ממש וכו' ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.228.19.1 ומ " ש לפי שע " י פתח נעקר הנדר מעיקרו וכו' פי' דאילו לא היה ע " י פתח אלא שמתחרט מעיקרו שלא היה חפץ בנדר זה מעולם הותר הנדר בכל ענין ואף על פי שהחרטה אינה אלא מפני הנולד הויא חרטה ומתירין לו אבל ע " י פתח צריך שיהא הנולד שכיח ומצוי טובא כדפרישית ופשוט הוא ומפורש כך במרדכי פרק שבועות שתים בתרא בשם הר " א ממי " ץ והוא מדברי הסמ " ג ומביאו ב " י וכן פסק הרב בהגהות ש " ע : וכתב עוד שם עניות שכיחא טובא מיתה לא שכיחא טובא וכן הריון אשה שכיח ולא מקרי נולד ע " כ :
Yoreh De'ah.228.20.1 ואע " פ שאין פותחין בנולד פותחין בתנאי נולד וכו' אין פותחין לו לומר אילו ידעת שיחרב הבית וכו' כלומר אילו עלה על לבך שיחרב דנולד כזה ודאי לא שכיח דאפי' עלה לבו כך לא היה נמנע מפני כך שלא לנדור דהיה אומר בלבו שמא לא יחרב לעולם אבל בתנאי נולד פותחין הטעם דכיון דהאמת כך הוא דעכשיו בשעת היתירו של נדר הוא חרב אם כן אם היה אדם משקר לו כו' לא היה נודר חשבינן ליה כנדר טעות ולפי זה ודאי דאין פותחין בתנאי נולד אלא היכא שאותו נולד יצא לפועל כגון נזיר שנדר קודם שחרב הבית וחרב הבית אבל אם לא יצא לפועל כגון שאומרים לו אילו היו י' בני אדם שיפייסוך באותה שעה מי נדרת והוא אומר לא אין מתירין לו מטעם תנאי נולד דכיון דעכשיו בשעת התרת הנדר לא פייסוהו אם כן אף בתנאי נולד אינו מותר ומש " ה כתב רבינו לעיל כגון שנדר על דבר אחד ומפצירין בו הרבה וכו' ועיין במ " ש למעלה . שנינו לשם בנזיר ( דף ל " ב ) כל שנזר עד שלא חרב בית המקדש נזיר ומשחרב ב " ה אינו נזיר ופירש " י כל שנזר עד שלא חרב ואף על פי שלאח " כ חרב ה " ז נזיר דאין פותחין לו לאדם בנולד ומשחרב בית המקדש אינו נזיר שיכול לומר אילו היית יודע שכבר חרב לא היית נודר וכה " ג לא הוי נולד שהרי כבר חרב עכ " ל כלומר כיון שנזר משחרב והוא לא ידע נזירות בטעות היה וכיוצא בזה איתא בתוספתא ומביאו ב " י לעיל בסימן זה הנודר מהבית או מהעלייה וקודם לנדרו נודע שנפלו לו בירושה או ניתנה לו במתנה ואמר אילו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר ה " ז מותר ונראה דבכה " ג אפי' התרה א " צ אלא הנדר הותר ממילא כיון דנדר טעות הוא ודמי לרואה בני אדם אוכלים פירותיו והיה אביו ביניהם ולאומר קונם אשתי עלי שהכתה את בני דלא חל הנדר מיהו במרדכי בשם ר " י בכור שור סוף שבועות שתים בתרא כתב דכשאירע דבר בשעת הנדר ואילו היה יודע שהיה בעולם לא היה נודר מתירין לו שהרי לא היה אדם בשעת הנדר ואדעתא דהכי לא נדר אלמא דצריך התרה ולא חשבינן ליה לנדר טעות וצ " ל דלא דמי לקונם אשתי עלי שהכתה את בני שפירש בשעת הנדר על מה נדר וה " ז כתולה נדרו באותו דבר ולא דמי נמי לאביו ביניהם דאביו לא הוי בכלל הנדר כלל הא למה הדבר דומה לנדר להתענות זמן ידוע ואירעו בו שבתות וי " ט דאף ע " ג דנודר שיבואו השבתות וי " ט בתוך הזמן צריך התרה ועיין במ " ש בסימן רט " ו בס " ד :
Yoreh De'ah.228.21.1 צריך הנודר לפרט הנדר פלוגתא דאמוראי בפרק השולח ( ל " ה ) ופסקו הפוסקים כרב פפא דאמר צריך לפרט הנדר משום מילתא דאיסורא ופירש " י דשמא נדר שיהא אסור בכל פירות שבעולם אם יעבור עבירה פלונית ובא להתיר את נדרו סתם ורוצה לעבור העבירה ומש " ה כתב רבינו דצריך לפרט הנדר קודם שיתירנו לו החכם דאין החכם מתיר לו כדי שיעבור העבירה ומש " ה צריך לפרש הסיבה שנדר בשבילה :
Yoreh De'ah.228.22.1 כתב הרמב " ם שצריך הנודר לבא לפני החכם וכו' הכי משמע מעובדא דרבינא פ " ק דנדרים ( דף ח' ) דהו " ל נידרא לדביתהו ואתא לקמיה דרב אשי וכו' וקאמר תלמודא ש " מ בעל נעשה שליח לחרטת אשתו אלמא משמע דוקא בעל דאשתו כגופו אבל אדם אחר פשיטא לן שאינו נעשה שליח דצריך שיהא הנודר בפני המתירין והרא " ש ס " ל כדעת ר " ש בעל התוס' דפי' איפכא דאינש דעלמא פשיטא לן דנעשה שליח אלא אפי' בעל דסד " א דמתוך שנדרי אשתו קשין עליו יוסיף מדעתו בחרטתה וע " ל בסימן רל " ד . וכ " ע ר " ש ששולח אדם חרטת נדרו בכתב לב " ד והם מתירין לו ושיעור דברי רבינו כך הוא הרמב " ם כתב אינו עושה שליח אף על פי שבכל התורה שלוחו של אדם כמותו ואם כן כ " ש דע " י כתב אין לו התרה אבל הרא " ש כתב שע " י כתב יכול להתיר אם כן כל שכן ע " י שליח והכי משמע בפסקי הרא " ש דיכול להתיר בין ע " י כתב בין ע " י שליח וכ " כ ברמזים בהדיא כנ " ל מדברי רבינו אבל הריב " ש בתשובה ומביאו ב " י כתוב דלדעת האומר ע " י שליח לא בכ " י שרי דכ " י עדיף ומיהו מסיק שראוי לחוש לדברי הרמב " ם ועובדא דבת יפתח יוכיח ע " כ ואם כן אין להתיר לו ע " י שליח ולא ע " י כ " י אלא צריך שיבוא לפני המתירין וכן פסק בש " ע ומיהו כשיבא לפני המתירין יכולין להתיר לו ע " י מתורגמן כדכתב הר " ן בשם הירושלמי ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.228.23.1 אין מתירין את נדרו עד שיחול וכו' סוף הנדרים ( דף צ ) קאמר תלמודא רב פפי אמר מחלוקת בהפרה אבל בשאלה ד " ה אין חכם מתיר כלום אא " כ חל הנדר דכתיב לא יחל דברו פי' מדכתיב לישנא דיחל שמעינן דאין אחרים מוחלין אלא היכא דחל הנדר . ומ " ש רבינו שאם אמר קונם עלי ככר זה אם לא אעשה דבר פלוני לזמן פלוני וכו' נקט משל זה לפי דפלוגתא דרבי נתן וחכמים במשנה בהפרה בתולה נדרו באם הוא כגון שאמרה שאיני נהנית לאבא ולאביך אם אני עושה לפיך ובכה " ג קאמר רב פפי דבשאלה ד " ה אין חכם מתיר אא " כ חל הנדר דהא אפשר שלא יחול הנדר לעולם אבל תולה נדרו בימים כגון שאומר קונם עלי דבר פלוני לאחר שלשים יום חל הנדר מיקרי כיון שסוף איסורו לחול ואף על פי שעדיין לא חל וחכם מתיר גם הר " ן שם לאחר שהביא מאן דאמר דאפי' בתולה נדרו בימים כיון שמ " מ עדיין אינו נאסר אין חכם מתיר הסכים לסברא קמא דתריצא ליה טפי וכדברי רבינו וכ " כ בתשובה סימן נ' והאריך ומביאו ב " י אבל בש " ע פסק כסברא בתרא שכתב וז " ל אין מתירין הנדר עד שיחול כיצד הרי שנשבע שלא יאכל בשר שלשים יום מר " ח אייר וניחם אינו נשאל עד שיכנס ר " ח אייר וכו' ובהגה " ה כתב וכ " ש נודר על תנאי שאין מתירין לו עד שיחול ע " כ נמשך הרב בהוראה זו לחומרא אחר דברי הרמב " ם שכתב כך ספ " ו דה' שבועות ועיין בב " י הביא בשם הרשב " א והראב " ד שכך הורו ואף על פי שהרבה גדולים הורו לקולא כסברא קמא וכתבו שכן עמא דבר אפ " ה מסקנת ב " י כהרמב " ם ודעימיה והכי נקטינן . ודע דכיון דבשאלה בעינן שיחול הנדר ה " ה במנדה עצמו על תנאי אין מתירין לו עד שיחול הנידוי דכל שצריך חכם להתירו נפקא לן מלא יחל דברו עד שיחול הנדר וה " ה נידוי אבל הפרת הבעל אפי' לא חל מיפר וכ " כ רבינו בסימן רל " ד וה " ה בהתרת חרמי ציבור דא " צ חכם בהתירו לישאל עליו אלא הציבור בעצמם מתירין כשהסכימו בהתירו גם כן א " צ שיחול וכ " כ ב " י ע " ש הרשב " א ופסק כך בש " ע :
Yoreh De'ah.228.24.1 נדר ע " ד חבירו וכו' בפרק ר " א דנדרים ( דף ס " ה ) תניא המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו מנה " מ א " ר נחמן דכתיב ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרימה א " ל במדין נדרת לך התר נדרך במדין ומייתי עלה נמי הא דהשביע נ " נ לצדקיהו והתירו לו סנהדרין שלא בפני נ " נ ונענשו הוא והם וכתב הרא " ש בפסקיו פי' הר " א ממי " ץ שנדר לדעת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו פירוש מדעתו כמו אין חבין לו לאדם אלא בפניו דהיינו מדעתו וכיון דלדעתו נדר אין להתיר לו אלא מדעתו מיהו אם התירו לו שלא מדעתו הויא התרה כדחזינא בצדקיהו וכו' ואסור לחכם להתירו וכו' ועוד היה אומר ר " ת דא " צ בפניו היכא שהנודר עשה מדעתו ולא מחמת טובה שעשה לו אלא דוקא דומיא דמשה דמחמת הנדר נתן לו יתרו בתו וכו' ולישנא דהמודר הנאה מחבירו לא משמע כפירוש זה מיהו צריך לפרש כן מדמייתי עלה ההיא דצדקיהו וכו' עד כאן לשונו משמע מדכתב ועוד היה אומר ר " ת וכו' דר " ת נמי מפרש כפי' הר " א ממי " ץ אלא שהוסיף עוד דדוקא בדעשה לו טובה וכו' וכך הם דברי רבינו שכתב נדר ע " ד חבירו אין לו התרה אלא מדעת אותו שנדר על דעתו דהיינו כפי' הר " א ממי " ץ ואח " כ כתב ודוקא שנדר ע " ד בשביל שום טובה וכו' שזהו מה שהוסיף ר " ת וכן פסק סמ " ג וכן פסק בהג " ה סמ " ק סימן פ " ב דבדבר שעשה לו טובה כדי שישבע לו או ידור לו אין מתירין לו אלא בפניו אבל אם מעצמו נדר ע " ד יחיד יכולין להתיר לו אפילו בלא רשותו של יחיד כיון שאין הדבר נוגע לחבירו ולתועלתו :
Yoreh De'ah.228.25.1 ומ " ש והרמב " ם לא חילק וכו' הרב ב " י האריך בפירוש דברי הרמב " ם ולע " ד אינו מתקבל אבל נראה פשוט דהכי פירוש מדכתב בסתם אין מתירין לשמעון אלא בפני ראובן ותו מדכתב בסוף דבריו כדי שידע הנודר וכו' אלמא דפוסק כמ " ד משום חשד כמו שיתבאר אלמא משמע דגם בדבר שאינו יוגע לראובן ואינו תועלתו אפ " ה אין מתירין לשמעון אלא בפני ראובן שהשביעו משום חשד :
Yoreh De'ah.228.26.1 ומ " ש וכן אם נשבע ראובן וכו' פירוש ל " מ היכא שהשביע ראובן לשמעון ואף על פי שלא השביעו לצרכו של ראובן ואינו נוגע אליו כלל כגון שהשביעו שלא יהנה שמעון מלוי וענה אמן וכדלעיל בסימן רכ " ה התם ודאי איכא חשדא מראובן שהשביעו כשיעבור שמעון על השבועה ע " פ ההתרה שיתירו לשמעון שלא בפני ראובן שהשביעו אלא אפי' נשבע ראובן שלא יהנה ממנו שמעון דסד " א דיכול ראובן הנשבע להתירו שלא בפני שמעון המודר כיון דליכא חשדא מראובן הנשבע קמ " ל דאפ " ה איכא חשדא משמעון הנידר וחלוקה הראשונה שכתב הרמב " ם ראובן שהשביע לשמעון וענה אמן וכו' למדו ממה שהשביע יתרו למשה ונ " נ לצדקיהו וחלוקה השנייה אם נשבע ראובן או נדר שלא יהנה משמעון וכו' למדו מדתניא המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו דפי' כפשוטו אין מתירין לו לנודר אלא בפניו של מודר ופירש הרמב " ם הטעם כדי שידע הנידר וכו' כלומר שלא יחשדנו כדאיתא בירושלמי מפני החשד ואף ע " ג דאיכא מ " ד התם טעמא מפני הבושה לא הביא אותו הרמב " ם מפני דלהך טעמא דמפני הבושה א " צ בפניו אלא בדבר שנוגע לראובן שהוא לתועלתו הא לאו הכי מתירין אותו אפי' שלא בפניו אבל לטעמא דחשד אפי' נדר שהוא שלא להנאת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו וכדכתב הר " ן וכיון שהרמב " ם לא חילק אם כן פסק כמ " ד מפני החשד כדפרישית ולענין הלכה בפלוגתא דרבוותא ואיסורא דאורייתא נקטינן לחומרא כהרמב " ם ולכתחילה אף בנודר ע " ד יחיד מעצמו אפי' לא עשה לו טובה כדי שישבע לו אין להתיר בלא רשותו של יחיד מיהו בדיעבד הוי התרה אפי' היכא דעשה לו טובה כדי שישבע לו או ידור לו ואף על פי שמהרי " ק בשורש נ " ב הביא כמה רברבי דס " ל כהראב " ד והרשב " א דאף בדיעבד אינו מותר לפעד " נ דכדאי הם ר " ת והגדולים הראשונים והאחרונים שהסכימו לפירושו לסמוך עליהם בדיעבד אפילו היכא דעשה לו טובה כדי שישבע לו וכתב הריב " ש והוא שפרט הנדר וידע החכם שלתועלת חבירו נדר אבל העלים מן החכם אין היתרו היתר דהא קי " ל צריך לפרוט הנדר ובהא אפי' בדיעבד לא מהני . וכ " כ הריב " ש כל שנשבע לתועלת חבירו אין מתירין לו לכתחילה בשום צד שלא לדעתו וכל ב " ד שנזקק לכך ראוי ליסרו ולהוכיחו עכ " ל ולמאי דקבענו ההלכה דאפילו בנשבע מדעתו ע " ד יחיד אף על פי שלא עשה לו טובה אין להתיר בלי רשותו של יחיד כהרמב " ם מ " מ אם עברו והתירו לו אין ליסרם ולהוכיחם דכיון דרוב גדולים פסקו דאפילו לכתחילה יכולין להתיר לו בלא דעתו כיון שלא עשה לו טובה אף על פי שלכתחילה יש להחמיר כשאר גדולים מ " מ אין ראוי ליסרם ולהוכיחם על כך והריב " ש נמי לא קאמר ליסרם אלא היכא שנשבע או נדר בשביל טובה שעשה לו התם ודאי כיון שלכל הגדולים אין להתיר לכתחילה ראוי ליסרם ולהוכיחם על מה שעברו והתירו מה שאסור להתיר אליבא דכ " ע : כתב במרדכי דשבועות בשם ר " י דבדיעבד הויא התרה ובירושלמי משמע שצריך להודיעו שהתירו לו מפני החשד עכ " ל והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.228.27.1 ונדר שע " ד רבים וכו' פרק השולח ריש ( גיטין דף ל " ו ) אמר אמימר הילכתא אפי' למ " ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה עד " ר אין לו הפרה וה " מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כי ההוא מקרי דדרדקי דאדריה רב אחא דהוי פשע בינוקא ואהדריה רבינא דלא אישתכח דדייק כוותיה ופירש " י עד " ר כך יאמרו לו הרי אנו מדירין אותך על דעתינו עכ " ל ונראה ודאי דלאו דוקא היכא שרבים נדרו ואמרו כך בפירוש אלא ה " ה אחד שנדר ואמר שהוא נודר עד " ר וגם הרבים אינם בפניו ואינם יודעים מזה שנדר נדר זה על דעתם אפ " ה אנו דנין כך בנדר זה שעד " ר כאילו אמרו הרבים כך הרי אנו מדירין אותך על דעתינו ומיהו בהא דאדריה רב אחא לההוא מקרי דרדקי הוי בכה " ג דאמרו ליה בני עירו הרי אנו מדירין אותך מנכסינו על דעתינו אלא דתלמודא הזכיר רב אחא לפי שהיה גדול בעיר ואהדריה רבינא כיון דלדבר מצוה הוא וכתבו התוס' והרא " ש דהא דלדבר מצוה יש לו הפרה אומר ר " ת משום דמסתמא ניחא להו לרבים משום מצוה עכ " ל פי' קשיא ליה לר " ת כיון דהדירו אותו עד " ר ודאי דאין לו התרה אלא כשאותן הרבים נותנים דעתם להיתר זה אם כן קשה מ " ש דבר הרשות מדבר מצוה דאי נותנים דעתם להיתר זה אפילו לדבר הרשות הויא התרה ואי אין נותנים דעתם אפילו לדבר מצוה לא הויא התרה ותירץ ר " ת דמיירי במן הסתם דלדבר מצוה אפילו לא שאלו את פי אותן הרבים אמרינן דמסתמא ודאי ניחא להו וכאילו אמרו בפי אנו נותנים דעתינו בהיתר זה ומתירין אותו ובכה " ג הוה הך עובדא דמקרי דרדקי דאהדריה רבינא ולא שאל את פי בני העיר ולא את רב אחא דאדריה אבל לדבר הרשות אין מתירין מן הסתם אא " כ אמרו בפירוש אנו נותנין דעתינו להיתר זה וזהו שכתב רבינו ונדר שעד " ר אין לו התרה בלא דעתם אא " כ יש מצוה בהתרתם דבדאיכא מצוה מסתמא מתירין אף ע " פ שלא נודע מה הוא דעתם דמסתמא ניחא להו בדבר מצוה אבל בלא דבר מצוה צריכין שיאמרו דעתם בפי' דנותנים דעתם להיתר זה וכ " כ במרדכי פרק השולח ע " ש ר " ת דלדבר הרשות אם היו הרבים לפנינו והיה דעתם שוה להתיר הנדר יתירו לו . והב " י הביא דעת הרשב " א והסמ " ג בשם ר " י שחולקים דאפילו עם דעתם לא הוי התרה משום דאינו ניתר אלא ע " י פתחים ועד " ר אין לו פתחים משום דפתחו של זה אינו כפתחו של זה ר " ל דכיון שלכל אחד ואחד מאותן הרבים נראה לו שהפתח של חבירו אינו פתח כלל אם כן לפי דעתו זאת אינו נדר טעות ואינו מותר אבל לדבר מצוה כולם מסכימים ונחרטים בדעת אחת והו " ל כנדר טעות והויא התרה וכ " כ בתשובה להרמב " ן סימן רפ " ח ע " ש ר " ת ותימא שזהו סותר מ " ש המרדכי ע " ש ר " ת ומיהו להלכה כתב הרב בהגהת ש " ע דנכון להחמיר לכתחלה שאין להתיר לדבר הרשות אפילו אם נותנים כולם את דעתם להתירו אבל דיעבד הויא התרה ונראה שאין ראוי לייסר ולהוכיח למי שנזקק לכך כיון דאיכא גדולים דמתירין להתיר לכתחלה וכדפרי' לעיל בדין הנשבע לחבירו מפני הטובה שעשה עמו ותו דלפע " ד נראה עיקר כהני גדולים דמתירין לכתחלה אף לדבר הרשות כשהרבים כולם נותנים דעתם בהיתר זה וכמבואר בדברי רבינו אלא שיש ליזהר לכתחלה לצאת ידי חובתו ככל הגדולים . וכתב הרשב " א בחידושיו פרק השולח ע " ש ר " ת דיש לחלק בנודר ע " ד רבים דדוקא בנדר לדבר מצוה כי ההוא מקרי דדרדקי דכל בני העיר שייכי בנדר ובמצוה וחרטתם שוה התם הוא דאמרינן מסתמא ניחא להו לכל בני העיר היתר זה ואנן סהדי דכל האבות שלדעתן הודר כולם נתחרטו משום למוד בניהם אבל בנדר שאין אותן הרבים שייכים ביה ולא בחרטתו אין לו הפרה ואפילו לדבר מצוה לפי שאין חרטת הרבים החורטים שוה וכו' עכ " ל . ונראה דמ " ש כולם נתחרטו וכן מ " ש לפי שאין חרטת הרבים החורטים שוה וכו' לאו דוקא חרטה ממש דהא לא איירי הרשב " א לשם אלא היכא שאין הרבים הם הנודרים בעצמם אלא איש אחר הוא הנודר עד " ר וחשוב כאילו היו הרבים אומרים למודר הרי אנו מדירין אותך על דעתינו כדפרישית לעיל . אלא מאחר שחשוב כאילו א " ל הרבים הרי אנו מדירים אותך על דעתינו חשוב גם כן כאילו היו הם הנודרים בעצמם וכשיסכימו הרבים בהיתר זה חשוב כאילו נתחרטו לכך כתב לשון חרטה בדידיה וכשהרבים שייכים בנדר ובמצוה אמרינן שפיר דהסכמתם בהיתר זה חשוב כאילו נתחרטו וחרטתן שוה אבל אם אין אותן הרבים שייכים ביה אם כן כשאתה מחשיב אותם כאילו היו הם הנודרים אין לו התרה לפי שאין חרטת הרבים שוה להתחרט בענין אחד וכו' ולא הוי כנדר טעות כדפרישית בסמוך אלא מיהו כתוב בתשובה להרמב " ן בסימן דלרבים מתירין לכל אחד כפי פתחו וחרטתו ומביאו ב " י ולפ " ז אין מקום למה שתמה ב " י על מ " ש הרשב " א ע " ש ר " ת ע " ש ודוק היטב . ולענין הלכה נקטינן דאין חילוק ולכל מצוה דעלמא מתירין לכתחלה נדר שעד " ר והכי משמע כמ " ש בליקוטי הסמ " ק בשם מהר " ם מרוטנבור " ק סוף סימן פ " ב וכן כתב ב " י בשם כל הגדולים שכולם דחו דברי ר " ת בזה אלא אין חילוק ולכל מצוה מתירין מן הסתם מיהו אם אותן הרבים כולם ( שלשתן ) או אפי' אחד מהם אומר בפי' שאין דעתו מסכמת בהיתירו של זה לא הוה התרה אפי' בדיעבד וכ " כ ב " י בשם הריב " ש . הב " י הביא תשובה להרמב " ן בסימן רע " ג שכתב בסופה דין דבר מצוה איני רואה כאן וכו' ואף ע " פ שהיתה חולה ביותר ואף ע " פ שאין פותחין לעולם לא בפתחים ולא בחרטה וכו' עד גמר התשובה ואין תשובה זו מובנת כלל לפי מה שהועתק בב " י וגם השמיט בה המדפיס דבר שלם שכך צריך להיות ואף ע " פ שהיתה חולה ביותר אלא שאפשר לומר דאף ע " פ שאין פותחין בנולד פתחים הוא דאין פותחין אבל פותחין בחרטה מחמת נולד וסבורני שגם מורי ה " ר יונה היה אומר כן ואע " פ שאין פותחין לעולם וכו' ועם כל זה אינו מובן מה שאמר מ " מ במקום הזה ראוי לעשותו סניף וכו' אם לא ידעת תחילת התשובה והוא כי בתחלה כתב הרב דנדר זה בטל מעיקרו ואינו נדר כלל לפי שאנוס היה בעיקר הנדר וכו' ואח " כ כתב דין דבר מצוה איני רואה כאן וכו' כלומר דבלאו טעמא דאנוס היה בעיקר הנדר אין לנו להורות בנדר זה שנדר ונשבע ע " ד המקום ועד " ר שלא לישא משודכתו להתיר לו שבועה זו שעד " ר לפי דאיכא הכא דבר מצוה לישא משודכתו ולקיים שבועה ראשונה שנשבע למשודכתו וקאמר דכיון דאין כאן פתחים וכו' אם כן אין לו התרה אח " כ כתב הרב דאפשר דיש לו התרה ע " י חרטה מעיקרו בלא שום פתח והשתא ודאי יש להורות לפ " ז להצריך לו התרה ולפתוח לו בחרטה מעיקרו מחמת הנולד וכמ " ש הר " ר יונה רבו דבזה הויא התרה . וע " ז חזר ואמר ואף ע " פ שאין פותחין אפי' בחרטה לר " ת אפי' לדבר מצוה אלא דוקא בכי הך עובדא דמקרי דרדקי דהוו שייכי ביה מ " מ במקום הזה ראוי לעשותו סניף וכו' פירוש דהא מדינא א " צ כאן התרה כלל דבטל הנדר מעיקרו כיון שאנוס היה בעיקר הנדר כמ " ש בתחלת התשובה אם כן התרה זו אינה אלא סניף בעלמא דלא היה צריך להתרה כלל אלא משום דחיישינן דאם נתיר לו בלי שום התרה ילמדו הרבים לטעון כן בכל נדריהם לומר שאנוסים היו בעיקר הנדר וינהגו קלות ראש בנדרים ע " כ מצריכים אותו להתירו ולפתוח לו בחרטה מעיקרו שנתחרט מחמת הנולד וכמו שאמרו חכמים בכל אלו שפותחין לו פתח וכו' כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים . ואח " כ כתב ואפי' נשאל על שבועתו הראשונה שנשבע למשודכתו ואם כן תאמר שיקיים השבועה השנייה דנשבע עד " ר שהרי אין כאן דבר מצוה אפ " ה יתירו לו השנייה שהרי עכ " פ איכא מצוה בהתרת שבועה השנייה כדי שיתקיים מה שהבטיח למשודכתו דשארית ישראל וגומר וגם שלא לעשות עבירה לבייש בנות ישראל ואין לך מצוה גדולה מזו להתיר שבועה השנייה שנשבע לאחותו עד " ר זו היא דעת הרמב " ן בתשובה זו :
Yoreh De'ah.228.28.1 ואין נקראים רבים בפחות מג' בפרק השולח ( גיטין דף מ " ו ) וכמה רבים ר " נ אמר ג' רבי יצחק אמר עשרה ופסקו הפוסקים כר " נ ומשום דאיכא לפרש דבנודר ע " ד רבים מודה ר " כ דלא בעיא לא ב' כדאמר בפ' הדיינים שא " ל משה לישראל הוו יודעים שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום .. ועל דעתי ופירש " י התם דהיינו ע " ד רבים כמ " ש התוס' והרא " ש שיש רוצים לומר כך ודחו ואמרו שלא אמר משה כך אלא שלא יערימו ומסיק הרא " ש ונראה דפחות מג' לא מיקרי רבים כי הכא עכ " ל כלומר דכי היכי דהא דאמר רבי יהודה כל נדר שידעו בו רבים לא יחזור קאמר ר " נ דרבים הוי ג' ה " נ בנדר עד " ר לא הוי בשנים אלא בג' וז " ש רבינו ואין נקראים רבים בפחות מג' כלומר דבשום ענין לא נקראים רבים בשנים אפי' בנודר ע " ד רבים דלא כיש רוצים לומר לחלק בכך כדאמרן :
Yoreh De'ah.228.29.1 ומ " ש וכגון שיפרוט אותם וכו' כ " כ התוס' והרא " ש בפרק השולח ( גיטין דף ל " ו )) ע " ש ר " ת ובתשובה כלל י' כתב כך הרא " ש הלכה למעשה :
Yoreh De'ah.228.30.1 ומ " ש כתב בספר המצות בשם ר " ת וכו' כ " כ בסמ " ק סימן פ " ב שכך היה מעשה באדם אחד שנדר בב " ה של ר " ת ואמר עד " ר סתמא ולא רצה שיתירו לו וכו' : כתב הר " ן שנשאל על ראובן שנשבע לשמעון ולוי ע " ד המקום ועד " ר לקבוע דירה בא " י ואשתו מסרבת ללכת ומסקנתו דיש להתיר משום דהוי דבר מנוה שלא להפריד בין איש לאשתו והאריך ומביאו ב " י גם הביא תשובת הרא " ש כלל י " ב אחד שנדר לעלות לא " י יש לו היתר כשאר נדרים ובהג " ה מיימוני פ " ו דשבועות דאפי' נדר לילך לא " י עד " ר יש לו התרה אחרי שאשתך הרה דאיכא פיקוח נפש וכו' ע " ש ובתשובת מהר " ם מעיל צדק אחד שנדר בעת צרה לעלות לא " י ויש לו אשה ואינה רוצה ללכת עמו שהיא חלושה ואינה רוצה להתגרש לכאורה נראה שיש לו התרה ואף כי מורי הרב רבי' חזקיה כתב בשם ה " ר רבינו יהודה מה שנודר אדם בעת צרה אין לו התרה נראה דהיינו בשאר דברים אבל משום מצוה רבה כע " ז מותר וגם יש לו תקנה לנדרו מחמת כל נדרי כתיקון ר " ת ועוד נראה דאין יכול לענגה שהרי משועבד לה ולמצוה רבה כזאת נראה דיש לו התרה אפילו נדר עד " ר ופסק ר " ף בנודר בעת צרתו ואיכא מ " ע לעשותה ואי אפשר לקיים שניהם יבא עשה וידחה לא תעשה דלא יחל ה " נ בנדון זה שמשועבד לה מדאורייתא הו " ל מ " ע הלכך יבואו ג' ויפתחו לו בחרטה ויתירו לו נדרו ויתן צדקה ויסלח לו עכ " ל . ובקובץ ראיתי תשובת הרא " ש וז " ל וע " ל הנודר בעת צרה קבלתי שאין לו התרה ואם נדר להתענות ומבטלו מלמודו מותר להתיר אותו נדר כי ת " ת כנגד כולם ואסור להתענות ולגרום הביטול וגם לשחוט ולבדוק ולהורות יכול להתיר כי בכולם יש מצוה אם אין מצוי אחר עכ " ל : שוב כתוב בקובץ תשובת מהר " י קולין וז " ל על אחד שנדר בים באניה שהיה בסכנה גדולה מפני הסער הגדול שהיה בים עד כי האניה חשבה להשבר ואז נדר לה' שאם יצילו מצרה עלה יעלה לעיר הקודש ושם יודה לה' חסדו וישמע ה' את נאקתו ויקם סערה לדממה ויעמוד הים מזעפו אני הצעיר בראותי שנדר בעת צרה גדולה בזו לא רציתי להתיר לו נדרו כלל . יוסף קולו " ן בן מהר " ו שלמה ז " ל עד כאן לשונו :
Yoreh De'ah.228.31.1 ונדר שנדר מעצמו ע " ד שנים וכו' כבר נתבאר בסמוך דאין רבים בפחות מג' וחזר וכתבו רבינו לפרש דדוקא בנדר מעצמו אבל כשחבירו הכריחו לישבע מפני הטובה שעשה לו אין לו התרה בלי דעתו כדלעיל ואפילו אינן ג' אלא שנים או אפי' אחד בלבד כיתרו למשה וצדקיהו לנ " נ :
Yoreh De'ah.228.32.1 ונדר שהודר ברבים יש לו התרה כ " פ התוס' בפרק השולח ריש ( גיטין דף ל " ו ) בד " ה אמר אמימר דלשתי הגרסאות הילכתא דנדר שהודר ברבים יש לו התרה וכן כתב הרא " ש לשם :
Yoreh De'ah.228.33.1 ונדרים וחרמים וכו' כ " כ הרא " ש בסוף שבועת שתים בתרא והוא מדברי התוס' לשם ( דף כ " ט ) בדברי המתחיל כי היכי ועיין בתשובת הרא " ש כלל ה' דין ד' . הב " י הביא סוף סימן זה תשובה להרמב " ן סימן רע " ד שכתב דמתירין כמה נדרים לאיש אחד וסגי בהיתר אחד וכתב ב " י עלה ומיהו משמע דהיינו בב' או ג' נדרים על דברים מחולפין אבל מי שנדר או נשבע על דבר אחד פעמיים ושלשה צריך היתר לכל אחד ואחד דהא כל שלא התיר הראשונה לא חלה השנייה ואין מתירין הנדר עד שיחול הילכך צריך היתר לכ " א ואחד וכ " נ מתשובת הר " ן שכתבתי לעיל עכ " ל וכך פסק בש " ע אבל לפעד " נ דשגגה הוא שיצאה מלפני השליט ב " י דאף על פי דאין שבועה חלה על שבועה ואינו חייב על שתיהן או על שלשתן אלא אחת אפ " ה ישנם לכל השבועות בעולם ויכול להתיר השלישית או השנייה אף על פי שלא התיר הראשונה וה " ה דיכול להתיר כולם בבת אחת וכך מפורש ברמב " ם ספ " ו דהל' שבועות ועיין במ " ש סוף סימן רכ " ט באורך בס " ד כי שם מקומו . כתב בסמ " ק סוף סימן פ " ב בלקוטי מהר " ם מרוטנבור " ק ירושלמי דנדרים ההוא דאתא לקמיה דריב " ל א " ל נדרנא דלא ארווחי א " ל עבדין כדין א " ל בקוביוסטוס קאמינא אמר ברוך שבחר בהם ובדבריהם שאמרו צריך לפרט הנדר ולא שרא ליה מכאן פסק ר " מ שאין מתירין שבועה לשחק בקוביא עכ " ל וכ " כ המרדכי בפרק השולח משמו ובפרק שבועת שתים בתרא בשם ר " ת ובהג " ה מרדכי פ' שבועת העדות בשם ריב " א וכ " ע שה " ר טוביה אומר דעתה בזמן הזה יש להתיר נדר של קוביא כי כמו שגגה היא שאינם יכולין להתאפק למשול ברוחם ע " כ ובתשב " ץ משום מהר " ם ודוקא משחק בקוביא שאין לו אומנות אחרת והוא פסול לעדות מחמת כן אין להתיר לו נדרו אבל אדם שאין אומנתו בכך ולפעמים שוחק יכולין להתיר לו וכן פסק מהר " מ מ " ץ הלכה למעשה דיש להתיר לו ומי שנדר שלא לשחוק לא ישחוק אחר עבורו דשלוחו של אדם כמותו ע " כ ומהר " ם מ " ץ התיר קצת ע " ל סוף סימן רי " ו וב " י הביא כאן תשובת הרשב " א שהחמיר מאוד שלא להתיר נדר קוביא אפי' יש לחוש שיתקפנו יצרו לעבור על שבועתו אין אומרים לאלו שיזדקקו לעבירה קטנה כדי שלא יעשה זה עבירה גדולה וכ " ע היה נראה להרשב " א אם התירו מותר והרבי' שם טוב אומר שלא הותר בדיעבד והוכיח בראיות גם בש " ע כתב ב' סברות ותימה היאך אפשר שלא הותר בדיעבד דאם כן קשיא לרב נחמן דאמר פרק השולח אין צריך לפרט הנדר אמאי לא חייש משום מילתא דאיסורא אלא ודאי דהותר בדיעבד ולכך לא חייש לה כיון דסוף סוף הותר לא חייש לה לכתחלה מטעם דקאמר דזימנין דגייז ליה לדיבוריה וחכם מאי דשמע מיפר כדאיתא פרק השולח סוף ( גיטין דף ל " ה ) וע " ש וכ " ע ב " י ע " ש הרשב " א דמי שנדר בקוביא ונשתטה וחזר ונשתפה ואם ישחוק בקוביא ימצא מנוח ורפא לו יש להתיר לו נדרו משום פיקוח נפש אפי' הוא ספק נפשות להקל עיין שם כ " ע על קהל אחד שהסכימו והחרימו שלא לשחוק בקוביא וכו' והאריך . וע " ל בב " י סוף סימן רי " ז ובמ " ש בס " ד סוף סימן רי " ו . כתב בתשובת אור זרוע קטן אחד שא " ל לאשתו תנה לי תקיעת כף שלא תנשא עוד לבעל אחרי מותי גם אני אדיר לך שלא אשא אשה אחרת אחרי מותך אין נדרו חל ואפי' כבר קיים פריה ורביה בשעת תקיעת כף ומעתה גם נדרה אינו חל ומותרת לינשא אחרי מותו ות " כ יש לו התרה דלא עדיף מנשבע באלהי ישראל שיש לו התרה ודלא כפר " ת שכתב שאין לו התרה ולרווחא דמילתא יתירו לו עכ " ל פי' כיון דנדרו אינו חל משום דנשבע לבטל את המצוה שנצטוה בה מן התורה דאף על פי שקיים פריה ורביה עדיין חייב לישא אשה ומצוה ד " ת הוא משום בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך אם כן גם שבועתה שתקעה כפה שלא תנשא עוד לבעל אף ע " ג דהיה חל משום דאין אשה מצווה על פריה ורביה ואף ע " ג דגם היא מצוה קעבדה שתנשא לאיש כדכתב הר " ן והביא ראייה מר " פ האיש מקדש דקאמר מצוה בה יותר מבשלוחה אפ " ה אינה נקראת מה " ט נשבעת לבטל את המצוה כיון דאינה מצווה מן התורה ואם כן מצד זה היה חל תקיעת כף אפ " ה כיון דשלו אינו חל גם תקיעת כפה אינו חל כי לא נדרה היא אלא אדעתא דהכי שגם היא לא ישא אחרת וכיון דשבועתו בטלה גם שבועתה בטלה כמ " ש הרא " ש כלל ח' בשנים שנדרו ללכת יחד לא " י תוך ב' שנים וכו' ומביאו ב " י כאן גם בסוף סימן רל " ו הביא הסכמת הגדולים בדין זה ע " ש :
Yoreh De'ah.229.1.1 נדר שהותר מקצתו הותר כולו פלוגתא דתנאי במשנה בפר " א דנדרים ( דף ס " ו ) והלכה כר " ע שבא ולימד שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו וכתב הר " ן דבירושלמי יליף לה מדכתיב ככל היוצא מפיו יעשה דמשמע דוקא בשכולו קיים עכ " ל וניחא השתא הא דקתני שבא ולימד דמשמע דמקרא נלמד לה : ומ " ש כגון שנדר להתענות וכו' משנה שם פותחין בי " ט ובשבתות ופי' רבינו כגון שנדר להתענות וכו' ונראה דלאו דוקא להתענו' דה " ה בנדר שלא לאכול בשר ולשתות יין לזמן א' דפותחין בי " ט ושבתות לומר אילו היית יודע שאסור להצטער בשבת וי " ט בבשר ויין כלום היית נודר אי אמר לאו מתירין אותו וכ " כ כל המפרשים אלא רבותא נקט רבינו שלא תאמר בנדר להתענות לא היו שבתות וי " ט בכלל הנדר כלל וכאילו מתחלה לא נדר להתענות אלא בימות החול וא " כ לא הותר ימות החול קמ " ל דהוו שבתות וי " ט בכלל הנדר וכיון דהותרו שבתות וי " ט הותר כולו ואצ " ל בנדר מבשר ויין לזמן אחד דשבתות וי " ט הוי בכלל הנדר כיון דבלא בשר יכול לענג את השבת אפי' בכסא דהרסנא דפשיטא דבהותר מקצתו הותר כולו אבל הב " י כתב אפשר דס " ל לרבינו דנדר שלא לאכיל בשר אין פותחין לו בי " ט ושבתות כיון דיכול לענגו אפי' בכסא דהרסנא עכ " ל ושארי ליה מאריה דהא פשיטא היא דפתח מיהא הוי במה שאינו יכול לענגו גם בעונג בשר ויין ומצטער הוא ותו דבריש סי' שכ " ח כתב רבינו דמתירין נדר בשבת ובלבד שיהא לצורך השבת כגון שנדר שלא לאכול או לבטל מעונג שבת ומשמע ודאי דפותחין לו בכבוד שבת אלמא דאפי' לא נדר להתענות אלא נדר מאיזה עונג בשבת כגון אכילת פירות בלחוד נמי פותחין לו ומתירין אפי' בשבת :
Yoreh De'ah.229.2.1 ומ " ש וכן אם אמר לחבורת אנשים קונם שאני נהנה לכולכם וכו' שם במשנה עד שבא ר " ע ולמד שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו כיצד אמר קונם שאיני נהנה לכולכם הותר אחד מהן הותרו כולם שאיני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולם הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורים הותר האמצעי הימנו ולמטה מותר הימנו ולמעלה אסור ובגמרא מאן תנא ר " ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד וא' פי' גבי שבועות הפקדון אם היו ה' תובעים אותו וכפר ונשבע והודה דאינו חייב על כל אחד ואחד קרבן עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד אבל רבנן קאמרי אם אמר שבועה ולא לך ולא לך הוי פרטא וחייב עכא " ו וה " ה הכא אם אמר לא לזה ולא לזה כ " א הוי נדר בפני עצמו וא " כ הכא דקתני לזה קרבן ולזה קרבן צריך פתח לכ " א ואחד משמע דלא הוי פרטא אלא כי מדכר קרבן אכל חד וחד הא לאו הכי ל " ש אמר לזה ולזה בוי " ו או לזה לזה בלא וי " ו כללא הוי וכר " ש ואם הותר אחד הותרו כולם והא דתנא הכא שאיני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולם וכו' מפרש בפ " ד נדרים ( דף כ " ו ) שתלאן זה בזה כגון שנדר מאחד ואמר על האחר יהא כפלוני וכו' כמו שכתב רבינו בסמוך אבל בלא תלאן כללא הוי ואם הותר אחד מהן בין ראשון בין אחרון הותרו כולם והא דכתב רבינו או אפילו אמר קונם שאני נהנה לך ולך ולך הוי כלל וכו' לאו דוקא בווי " ן דהא אפי' בלא ווי " ן הוי כלל כדפי' וכדמוכח מסוף דבריו דכתב אבל אם אמר קונם שאני נהנה לך קונם שאני נהנה לך הוי כ " א נדר בפני עצמו דמחלק בין אמר קונם לכל א' ואחד ובין אמר קונם אחד לכולם ולא מחלק בין אמר בווי " ן ובין לא אמר בווי " ן אלא הא דנקט רבינו בווי " ן ה " ט משום דאיכא לחלק בווי " ן בין לא תלאן זה בזה לתלאן זה בזה וכדתנן שאיני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולם וכו' דמוקי לה בתלאן זה בזה ומש " ה קאמר רבינו או אפי' אמר קונם שאני נהנה לך ולך ולך וכו' דהוי כלל בלא תלאן זה בזה אבל אם אמר קונם שאני נהנה לך ולך ולך ותלאן זה בזה דהיינו שאמר ולא לך כפלוני הראשון ולא לך כפלוני השני התם דינא אחרינא הוי הותר הראשון הותרו כולם וכו' כמ " ש בסמוך והב " י כתב דמ " ש לא לך ולא לך ולא לך בווי " ן אינו מדוקדק ולי נראה דבכוונה כתב בווי " ן וכדפרישית . וא " ת דכאן כתב רבינו בסתם דנדר שהותר מקצתו הותר כולו ובסימן רל " ב בראה מרחוק אנשים שאוכלים פירותיו וכו' מחלק בין מעמיד דבריו לאין מעמיד דבריו אלא מחליף דבריו ממה שאמר תחלה בשעה שנדר למה שאמר בשעת חזרה ומ " ש תירוץ הר " ן בפ " ד נדרים סוף ( דף כ " ה ) דבראה אוכלים פירותיו ואמר הרי עליכם קרבן ונמצא אביו ביניהם איכא טעות בעיקר הנדר שלא נתכוין לאביו מעולם והנדר בטל מאליו אבל בנדר להתענות או שלא לאכול בשר ויין לזמן אחר יודע הוא שיעברו עליו שבתות וי " ט הלכך כיון דליכא טעות בעיקר הנדר נדרא חייל אלא שפותחין לו בכבוד שבת וי " ט בפתח דאילו היה יודע שאסור להתענות בהן לא היה נודר או בחרטה וכ " כ הרא " ש להדיא בפירושו שם וזה דעת רבינו שכתב בסתם לומר דאפי' במעמיד דבריו ואומר אם נתתי ללבי שיארעו בו שבתות וי " ט לא הייתי נודר בסתם אלא הייתי נודר אותו זמן ידוע חוץ משבתות וי " ט מתירין לו שבתות וי " ט והותר הכל וה " א בתוספ' פ " ה ומביאו ב " י ר' נתן אומר יש נדר וכו' עד שבא ר " ע ולימד וכו' אלא דאיכא לתמוה בדברי הרא " ש דבסמוך לזה כתב בפי' פלוגתא דרבה ורבא שייך נמי אמתני' דפותחים בשבתות וי " ט עכ " ל וזה אינו לפי מ " ש תחלה דלא דמי להך מתני' וצ " ע מיהו הרמב " ן כתב דאף בנדר להתענות זמן ידוע וכו' לא הותר ע " י שאלה אלא היכא דמחליף אבל במעמיד לא וכך הכריע הר " ן ומביאו ב " י בסימן רל " ב מיהו בש " ע כתב כאן אצל נדר להתענות כלשון רבינו בסתם דמשמע כסברא קמא דהכא אפי' במעמיד דבריו אם הותר מקצתו הותר כולו והכי הוא משמעות שאר פוסקים דלא דמי לראה מרחוק אוכלים פירותיו והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.229.3.1 ואפי' היכא שכולל וכו' כ " כ הרא " ש והר " ן בפ " ד נדרים בשם הרמב " ן ואיכא למידק בהא דקאמר אלא ע " י פתח שנעקר הנדר מעיקרו הלא בחרטה נמי לא הותר הנדר אלא בחרטה מעיקרו וכמ " ש רבינו בריש סימן רכ " ח ואפשר דה " ק דע " י פתח נעקר הנדר ממילא מעיקרו דה " ל כנדרי טעות ונעקר בלא עקירת חכם אבל בחרטה אינו נעקר ממילא אלא החכם עוקרו מעיקרו וז " ש ע " י פתח שנעקר דמשמע ממילא נעקר :
Yoreh De'ah.229.4.1 ואם נדר מא' וכו' היינו מתני' שאיני נהנה לזה ולזה דמוקמי' לה בתלאן זה בזה כלומר שאמר שאיני נהנה לזה ולזה כמו לזה ולזה כמו לזה כדפי' בסמוך דמחלק רבינו באמר בווי " ן בין לא תלאן זה בזה ובין תלאן זה בזה . ואיכא למידק במ " ש רבינו כאן בסתם ואמר על אחד יהא כפלוני וכו' ובמי שנדר ושמע חברו ואמר ואני הצריך שיהא בתוך כ " ד וכדתנן ריש פ " ד דנזיר ומאי שנא וי " ל דבנדר ואמר קונם שאני נהנה לפלוני דהו " ל עליו חתיכה דאיסורא א " כ כשאמר אפי' אחר כמה ימים על אדם אחר יהא כפלוני וכו' כולן אסורים עליו וכן בנדר מבשר והתפיס פת בבשר וכו' אפי' אחר כמה ימים אבל במי שנדר על עצמו לאסור מבשר כשחברו אמר ואני אין כאן הוכחה שרצונו לאסור על עצמו ג " כ בשר כמו שאסר עליו אותו פלוני אלא א " כ כשאמר כך תוך כ " ד ופשוט הוא אלא דאיכא להקשות ברמב " ם פ " ד דנדרים ובסמ " ג וסמ " ק דכתב בסתם דכשאומר ואני הוא שוה למתפיס דבר אחר בדבר אחר ולא כתבו לחלק ביניהם בדין תוך כ " ד וצ " ל דנסמכו על המבין מדעתו בדבר פשוט . ואיכא למידק דבריש נזיר קא מיבעיא ליה חד בחבריה מתפיס ואפי' עד מאה מיתפסין ואזלן כ " א בתוך כ " ד של חבירו או דילמא בקמא מיתפסין ולא מיתפסין אלא ג' דכדי דבור לא הוי אלא ג' תיבות שלום עליך רבי ויכולין ג' אנשים להתפיס עצמן בראשון שנדר שכ " א אמר ואני אבל הרביעי אינו יכול להתפיס עצמו בראשון אפי' אמר ואני שכבר שהו כ " ד מן הראשון וכר " ל ואפשיטא בעיין דאפי' ק' מיתפסין חד בחבריה וא " כ למה כתב הרמב " ם והסמ " ג ורבינו ושמע חברו ואמר ואני ושמע שלישי ואמר ואני ונשאל הראשון וכו' דמשמע ג' דוקא טפי לא וי " ל דנמשכו אחר לשון משנתינו דלא תני טפי אלא ושמע חברו ואמר ואני ואני וס " ל דבע " כ צריך לפרש דאפי' ק' נמי מיתפסין חד בחבריה אלא דתנא לאו כי רוכלא דליחשב וליזל והיה שונה ג' דאיכא למימר בהו הותר הראשון הותרו כולם הותר האחרון וכו' הותר האמצעי וכו' דבפחות מג' ליכא למימר בהו הותר האמצעי וסבירא להו נמי דליכא למטעי ולמימר דוקא ג' ובקמא מיתפסים דא " כ הרביעי אמאי לא מיתפס דהרי הד' הוי נמי תוך כ " ד של ראשון וכדרבי יהודה נשיאה ודלא כדקס " ד מעיקרא לריש לקיש אלא בע " כ דאפי' עד ק' מיתפסין וע " ש בתו' בד " ה א " ל תו ובשני דבורים שאחריו ודלא כפירש " י לשם :
Yoreh De'ah.229.5.1 אסר עליו ככר שני פעמים וכו' משנה פ " ב ( דף י " ז ) שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אחת ובגמרא אמר רבא אם נשאל על הראשונה שנייה חלה ממאי מדלא קתני חייב אחת אי נמי אינה אלא אחת וקתני אינו חייב אלא אחת רווחא הוא דלית לה כי מתשיל על חברתה חיילא ומשמע ודאי דדוקא כשלא נשאל אלא על הראשונ' דהחכם עוקר הנדר מעיקרו והוי כאילו לא נדר התם הוא דחלה השנייה למפרע שהראשונה היתה מעכבת מלחול ואינה הראשונ' הואיל ונשאל עליה וכן פרש " י בשבועות ( כ " ז ) אבל אם נשאל על שתי השבועות או שלש שבועות בבת אחת הותר וכולן ואין כאן שבועה כלל והכי משמע מדברי הרמב " ם ספ " ו דשבועו' שכתב דבנשבע ג' שבועות שלא אוכל היום נשאל על השלישית בלבד חייב משום ראשונ' ושנייה וכן אם נשאל על השנייה חייב משום ראשונה ושלישית וכו' א " כ לפ " ז ודאי דיכול לישאל על כולם בבת אחת כיון שכל השבועות הם בעולם וכ " פ מהר " ל חביב בתשובה סימן קל " ט אבל ב " י סוף סי' רכ " ח כתב איפכא דצריך התרה לכל אחד ואחד משום דאין השנייה חלה אלא לאחר שהתיר הראשונה ואין השלישית חלה אלא לאחר שהתיר הראשונה והשנייה דאין מתירין את הנדר עד שיחול וכך פסק לשם בש " ע ואיכא לתמוה טובא דפסק דלא כהרמב " ם וגם לא הביא דבריו אין ספק שלא עלה בזכרונו מ " ש הרמב " ם בזה כשכתב פסק דין זה והדבר פשוט דליכא למימר הכא אין מתירין את הנדר עד שיחול דכיון שהשבועה היא בעולם שפיר היא חלה לענין זה שיכול להתירה : ומ " ש ב " י שכדבריו נראה מדברי הר " ן בתשובה י " ז באותו שנדר יאסרו עליו כל פירות שבעולם אם יגרש את אשתו וכשיהא נשאל על נדרו יחזור ויהא באיסורו בכל פעם שישאל עליו וכן בכל פעם ופעם שישאל יחזור ויהא באיסורו וכתב הר " ן שהם ד' נדרים וצריך להתיר ארבע פעמים אלמא דסבירא ליה דאף בנדר אחד צריך להתיר כ " כ פעמים כפי מנין הפעמים שנדר ולא סגי לכולם בהתרה אחת נלפע " ד דלא אמר הר " ן אלא דוקא התם שלא נדר עוד נדר שני אלא לאחר שיהא נשאל על הראשון וכן על השלישי לאחר שיהא נשאל על השני וכן על הרביעית לאחר שיהא נשאל על השלישי וכל עוד שלא נשאל על הראשון אין הנדר שני בעולם וכן שלישי אינו בעולם כשאינו נשאל על השני וכן רביעי אינו בעולם כשלא נשאל על השלישי וא " כ א " א להתיר כולם בבת אחת כיון שאין השני והשלישי והרביעי בעולם כיון שלא נשאל על הראשון ולפיכך צריך להתיר ארבעה פעמים בתחלה מתיר הראשון ואח " כ חל השני ומתירו ואח " כ חל השלישי ומתירו ואח " כ חל הרביעי ומתירו אבל מי שנדר על דבר אחד פעמיים ושלש כגון שאמר שלא אוכל היום שלא אוכל היום השתא ודאי כיון שכל השבועות הן בעולם אלא שאינו חייב אלא אחת כיון דרווחא לית ליה שתהא חיילה אבל לענין התרה סגי בהתרה אחת לכל השבועות כיון שכל השבועות הן בעולם וכמו שפסק מהר " ל חביב והכי נקטינן ודלא כב " י בש " ע גם בסוף סימן רכ " ח כתבתי מזה בקצרה וכאן שהוא מקום דין זה כתבתי קצת באורך וע " ל בסימן רל " ט סעיף ז' :
Yoreh De'ah.230.1.1 כתב רב אלפס וכו' עד סוף הסימן הכל בפסקי הרא " ש פ " ד נדרים ורצונו לומר דבפ " ד נדרים פליגי בה אמוראי רב אסי קאמר אין חכם רשאי להתיר אלא כעין ארבעה נדרים הללו קסבר אין פותחין בחרטה ושאר אמוראים פליגי וקאמרי דפותחין בחרטה והכי הילכתא כמ " ש ריש סימן רכ " ח דמדינא סגי בחרטה מעיקרא וא " צ שימצא לו החכם פתח לומר אדעתא דהכי מי נדרת וקאמר רב אלפס השתא דחזינן דאינשי מקילין בנדרים אנו אין מתירין נדרים אלא ע " י פתח קרוב לדרב אסי דאמר אין חכם מתיר אלא כעין ד' נדרים כלומר ע " י פתח דוקא דכשהותר ע " י פתח דומה לנדר טעות מעיקרא והוי כעין ד' נדרים נדרי זרוזין וכו' דכתב רבינו ריש סימן רל " ב דאינן נדרים וה " נ כשניתר ע " י פתח נמצא שנדרו טעות וכאילו לא היה נודר כלל אבל בחרטה בלא פתח אין להתיר עכשיו וא " ת מאי קרוב לדרב אסי דקאמר הלא כדרב אסי בעינן למיעבד דוקא בפתח ולא בחרטה ונראה דר " ל אפילו היכא דלא אשכחו ליה פתח וכדאיתא התם בעובדא דרב סחורה דא " ל רב נחמן נדרת אדעתא דהכי א " ל אין אדעתא דהכי אין כמה זימנין איקפד וכו' והכי איתא נמי עובדא בר " ש ב " ר וברבי ישמעאל ב " ר יוסי וכיון דליכא פתחא לנדרא צריך לפתוח בו בחרטה מעיקרא כדי להתיר נדרו וקאמר רב אלפס דאפ " ה עבדינן קרוב כדרב אסי דהיינו דצריך לעשות מן החרטה פתח דלאחר שאומר לב " ד שמתחרט מעיקרו א " ל אילו ידעת שתתחרט כלום נדרת והוא אומר לא ואז מתירין לו וכל זה כדי שיהא דומה לנדר טעות כעין ד' נדרים והרב בהג " ה ש " ע כתב שכך נהגו האידנא ולפע " ד דהיינו דקאמר רב אלפס קרוב לדרב אסי עבדינן וכדפרישית ועי " ל דרב אלפס הוי קשיא ליה בהא דרב אסי ל " ל למימר כעין ד' נדרים לא היה צ " ל אלא אין חכם רשאי להתיר ע " י חרטה אלא על ידי פתח והיה מפרש רב אלפס דרב אסי ה " ק דאף ע " י פתח אין להתיר אלא ע " י פתח דמוכחן וברירן טובא דהכל יעידו דבוודאי אדעתא דהכי לא היה נודר והו " ל כעין ד' נדרים אבל לא בשאר פתחים דלא מוכחין ולא ברירן כ " כ דע " י פתח כזה לא הוי כעין ד' נדרים וקאמר רב אלפס אנן השתא קרוב לדרב אסי עבדינן דאין להתיר אלא ע " י פתח ולא חרטה אלא דאפי' ע " י פתח דלא מוכחי וברירן ולא הוי כעין ד' נדרים נמי מתירין והיינו קרוב לדרב אסי :
Yoreh De'ah.230.2.1 ומ " ש וכתב עוד דלא מזדקקי רבנן וכו' פירוש דבשבועות החמירו יותר דאין להתיר אפי' ע " י פתח אלא בדאית ביה תקנתא או מצוה וכו' ובעינן נמי מילי דמוכחן וברירן קרוב לדרב אסי וכו' כלומר אע " פ דלא מוכחן וברירן טובא כעין ד' נדרים אלא קרוב לזה אבל בחרטה א " נ פתח בעלמא לא עבדינן אי לא מוכחא וברירן כל עיקר דאילו בנדרים לא החמירו כל כך דפתח בעלמא נמי עבדינן אפי' לא מוכחא וברירן כל עיקר דהיינו נמי קרוב לדרב אסי אבל בשבועות החמירו בתרתי דבעינן תקנתא או מצוה ובעינן נמי ע " י פתח דמוכחי וברירן קרוב לדרב אסי והשתא ניחא דאצל נדרים כתב בסתם קרוב לדרב אסי ואצל שבועות קאמר במילי דמוכחן וברירן קרוב לדרב אסי וכו' :
Yoreh De'ah.230.3.1 כתב רב האי וכו' פי' דבנשבע בספר תפלות ושאר ספרי קודש שבידו אע " פ שאינו נשבע בתורה ואינו מזכיר השם אפ " ה אין לו התרה כיון דנקט בידו חפץ ואין בנשבע בשם א " נ בס " ת אפי' אינה בידו נמי אין לו התרה מפני חומר השם והס " ת וכתב מהר " ם מ " ץ אע " ג דרב האי גאון כתב דאין להתיר שום שבועה בשם או בתורה אין נראה למהר " ם אלא חומרא הוא וה " ר אלחנן כתב שהר " ר שמעון משנ " ץ כתב שיש להתיר פי' שבועה וכתב וכמדומה לי שגם ה " ר פלטיאל היה מתיר וכ " כ רבינו יוסף ט " ע שיש להתיר שבועה ואביאסף כתב ויש מרבותינו שכתבו אחרי שר " ת ור " י היו מתירין שבועות וכן מקצת שאר רבותינו היו מתירין שבועות א " כ י " ל שלא נתפשטה חומרא של רבינו האי ברוב ישראל עכ " ל . כתב הרב בהג " ה ש " ע י " א כל מי שנשבע שלא לעשות איזה דבר כגון שנשבע שלא למכור חפץ פלוני ועבר ומכרו אין במכירתו כלום הואיל ועבר על שבועתו עכ " ל והיא ממ " ש בהג " ה מרדכי בשבועות אכן בח " מ סוף סימן ר " ח פסק בסתם דהמקח קיים ולשם הארכתי בזה בס " ד ומסקנתי דנראה מדעת הרב דכתב כאן בלשון י " א שאינה הלכה פסוקה אלא דיש לחוש לה שלא להוציא מיד המוחזק ועיין שם :
Yoreh De'ah.231.1.1 אין הנדר ניתר וכו' עד סוף הסימן הכל הוא בתשובת הרא " ש בסוף כלל י' והביא ראיה לדבריו :
Yoreh De'ah.231.2.1 ומ " ש ושוב נשאל על הקיום פי' שהמקיים הנדר נתחרט ונשאל עליו אינו מועיל דכיון שחל הנדר אחר שקיימו זה שוב אין לו התרה אלא ע " י חכם או ג' הדיוטות משא " כ בבעל דקיים נדרי אשתו דיכול לישאל על הקיום כמ " ש בסימן רל " ד ושם יתבאר בס " ד :
Yoreh De'ah.231.3.1 ומ " ש ומיהו אם נדר לזמן וכו' ג " ז בתשובת הרא " ש שם והביא ראייה מדתנן בפ " ד נדרים נטיעות הללו קרבן עד שיקצצו שור זה עולה ל' יום ולאחר ל' יום שלמים וכן שאיני נושא פלונית שאביה רע וכו' דה " ל קביעות זמן כאילו פי' לא אשאנ' עד שימות אביה וא " צ התרה ובתשובה להרמב " ן סי' רע " ז הביא ראייה מפרק קונם יין שאיני טועם וכו' כמ " ש לעיל בסי' ר " כ דאינו אסור אלא עד הזמן שנדר וא " צ התרה וה " א בפ " ק דביצה דף ה' בין לפרש " י ובין לפי' התוס' :
Yoreh De'ah.232.1.1 יש דברים שאינו התרת חכם וכו' משנה רפ " ד נדרים . ומ " ש והתולה בדבר ולא נתקיים משנה פ' ר " א ( דף ס " ט ) קונם שאיני נושא את פלונית שאביה רע וכו' ויתבאר בסוף סימן זה . ומ " ש נדרי זירוזין פי' שלא נדר וכו' משנה שם רפ " ד נדרים ומשמע מדברי רבינו שכתב ואין בלבו לשום נדר דלאו דוקא ג' דינרין אלא אורחא דמילתא נקט כשהמוכר שואל סלע והלוקח נותן שקל שוה ג' דינרין וכ " א נודר לזרז חבירו שלא יעמיד על דעתו אלא על מה שהוא שוה ג' דינרים וה " ה בפחות ויתר על ג' דינרים שהרי אין בלבו לשום נדר אלא כדי שלא יעמוד על דעתו וה " ה נמי דהמוכר יכול למוכרו בשקל והלוקח לקנותו בסלע דדוקא קאמר רבינו ונתבטל המקח ודאי לנדר גמור נתכוין וכו' אבל בלא נתבטל שרי לגמרי דאין בלבו לשום נדר וא " כ אין פיו ולבו שוין וכתב הרא " ש בפירושו ואע " ג דדברים שבלב אינן דברים ואם יאמר הנודר כך היה בלבי כשנדרתי לא אזלינן בתר מחשבתו היכא דמוכחא מילתא כי הכא שכן דרך כל המוכרים ולוקחים לעשות כן אזלינן בתר דברים שבלב עכ " ל אבל הר " ן מסתפק שכתב ומיהו אין המוכר רשאי ליתנו בשקל ולא הלוקח רשאי ליתן בו סלע שהרי עיקר משמעות נדרים אינו אלא לכך ואיכא מ " ד דאפי' בכה " ג לא חייל נדרייהו עכ " ל וכמדומה שהעולם נוהגין קולא בדבר זה :
Yoreh De'ah.232.2.1 ומ " ש ואם אחר העמיד דבריו וכו' ירוש' כתבו הרא " ש היה זה מעמיד וזה אינו מעמיד מאחר שבטל אצל זה בטל אצל זה ורבינו מפרש דה " פ היה זה מעמיד דבריו כמ " ש בתחלה והשני אינו מעמיד אלא נתרצה בג' דינרים אע " פ שנתבטל המקח יכול אותו שהעמיד דבריו כמ " ש בתחלה להתרצות בג' דינרים ולא חלל דבריו דמאחר שבטל הנדר אצל זה שלא העמיד דבריו כמ " ש בתחלה דלא נתכוון אלא לזרז בטל הנדר גם אצל זה שהעמיד דבריו ותלינן דגם הוא לא היה בלבו לשום נדר אלא לזרז :
Yoreh De'ah.232.3.1 וכל זה מיירי בסתם וכו' כ " כ הרא " ש בשם הר " א ממי " ץ והטעם דהרי פיו ולבו שוין והוי נדר :
Yoreh De'ah.232.4.1 ואם אמר המוכר קונם אם אפחות לך ביותר מסלע וכו' שם בעיא דלא איפשיטא ולחומרא נקטינן :
Yoreh De'ah.232.5.1 המזמין את חבירו וכו' משנה וגמרא שם ( דף כ " ג ):
Yoreh De'ah.232.6.1 ומ " ש או שא " ל קונם וכו' ברייתא שם ( דף כ " ד ) ופי' הר " ן דסד " א כיון דמייחד ואמר פת חמה וכוס של חמין בדוקא נדר ולא לזרוזי בעלמא קמ " ל דאף אלו נדרי זרוזין עכ " ל וכ " כ התוס' ורבינו גורס כוס של צונן :
Yoreh De'ah.232.7.1 אבל אם זימן ראובן לשמעון וכו' שם ( דף כ " ד ) אוקימתא דגמרא מי סברת דאדריה מזמנא לזמינא לא זמינא אדריה למזמנא והר " ן פי' כפי' רבינו דהמזומן ביקש שידירנו מנכסיו אם לא יאכל עמו ונדר המזמן וכ " כ התוספות לשם אבל הרא " ש פירש דהמזומן ביקש מהמזמן שיזמינהו לסעודתו והזמינו ונדר המזומן כדי שלא יפצירו בו במקום אחר ואפשר דלהרא " ש היכא דנדר המזמן כפי' רבינו והר " ן שפיר הוי נדרי זירוזין שהרי המזמן לא היה חפצו לנדור אלא לבקשת המזומן נדר ואין בלבו לשום נדר ורבינו חשש לחומרא דאפילו בנדר המזמן נמי אמרינן דלנדר גמור מתכוין ואסור ואצ " ל בנדר המזומן דפשיטא דלנדר גמור נתכוין כדי שיהא פטור מלאכול אצל מי שאין לבו חפץ בו והכי נקטינן דבין בזו ובין בזו הוי נדר גמור :
Yoreh De'ah.232.8.1 נדרי הבאי פי' הר " ן נדר שאינו כלומר שמיר ושית מתרגמינן הבאי ובור והרא " ש כתב כלומר גוזמא ושפת יתר מוסיף לומר יותר על מה שראה וסמ " ג כתב דלשון הבאי פר " ת שהוא לשון המקרא מה הבמה אשר אתם הבאים שמה ות " י הבאים משתטין עד כאן לשונו :
Yoreh De'ah.232.9.1 ומ " ש אם לא ראיתי בדרך הזה כיוצאי מצרים פי' התוס' שראה עם רב יותר מהרגילות ונחש ג " כ יותר ממה שרגילין העולם לראות ונדר אם לא ראיתי כיוצאי מצרים וכקורות בית הבד אע " ג דיודע שלא ראה כ " כ אינו נדר מיהו אם לא ראה כלל פשיטא דאסור וכ " כ התוס' בפ " ד נדרים ופ " ג דשבועות להדיא והכי משמע בפי' הרא " ש וכ " כ ב " י והך דקורת בית הבד פריך עלה ולא והא ההוא חויא דהוי בשני שבור מלכא רמו עלה י " ג ארוותא דתיבנא ובלע יתהון אמר שמואל בטרוף בגבו ופי' רש " י והר " ן שראה נחש עשויה בקעים בגבו כקורת בית הבד העשוי בקעים ואין הנחש עשוי בקעים אלא בצוארו ולא בגבו . והערוך והרא " ש פירשו שראה שגבו רחב כקורת בית הבד והנחש אינה רחבה בגבה אלא בבטנה ולפיכך ידוע לכל שדבריו הם גוזמא ולפיכך לא הוי נדר :
Yoreh De'ah.232.10.1 כתב ר " ת וכו' מה שהביא דבינו דברי ר " ת כאן הוא לפי שבגמרא סוף ( דף כ " ד ) קאמר אלא אמ' דבא יאסרו פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים וקבע ר " ת פירושו כאן דבדוקא תלמודא נקט יאסרו פירות שבעולם עלי וכו' דהיינו בנשבע על מקצת פירות אבל באומר כל פירות שבעולם עלי אינו לא שבועה ולא נדר כיון שא " א לו להיות בלא כל הפירות א " כ כשנדר על העבר אם לא ראיתי כך וכך ואינו הבאי ונמצא שלא ראה מיד הוי נדר שוא אבל אם אמר קונם כל פירות עלי אם אעשה דבר זה הוי נדר כיון שיכול להיות שלא יעבור התנאי וכן כתב סמ " ג והמרדכי ריש פרק שבועות שתים בתרא וכתב הרא " ש ספ " ג דשבועות ואף ע " פ שאסר עליו כל הפירות בסתם ולא הזכיר לעולם כיון שלא קבע זמן ממילא נאסרו עליו לעולם דאיזה זמן תתן לו לא מסתבר שלא יאסר אלא רגע אחד עכ " ל : ותלמוד ערוך הוא פ " ק דנדרים וכתבו רבינו בסימן רי " ט ואע " פ דמחשב בלבו היום הוי דברים שבלב ואינם דברים כיון דלאו מוכחא מילתא הכי . ואיכא לתמוה במה שהביא ב " י עי " ש תשובת מיימוני סוף ספר הפלאה דכל דבר הגדל בעולם הוי בכלל פירות העול' כגון דגים ופשתן וקנבוס צמר ומשי ועצים וכמה דברים הנולדים וגדלים זה מזה ובהמה וכמה דברים נקראים פרי מפרי וגידולי קרקע עכ " ל דזה סותר מ " ש בס " ס קע " ז דכסות וכלים לא הוי בכלל פירות והלא כסות וכלים אינן אלא מצמר ופשתן וקנבוס ומשי ולמקצת נוסחאות לשם דגרסי עצים במקום כלים קשה דהכא קאמר דעצים הוי בכלל פירות . ותו דכאן קאמר דבהמה הוי בכלל פירות וכן בסימן קע " ז כתב דבעלי חיים הוי בכלל פירות ובסימן רי " ז כתב דב " ח לא הוי בכלל פירות ועי' במ " ש לשם :
Yoreh De'ah.232.11.1 נדרי שגגות וכו' משנה פ " ד נדרים וטעמא דרישא כיון דבשעת הנדר היה סבור שלא אכל ושלא שתה לא היו פיו ולבו שוין וטעמא דמציעתא דבשעה שאכל ושתה שהנדר היה לו לחול שכח את הנדר ולא היה האדם בשבועה . והלכך מותר בככר לכתחלה אבל כשנהנה מתחלה מהככר ושכח הנדר אסור לאכול אח " כ דאם יאכל הרי עבר למפרע דבשעה שיאכל חל הנדר מקרי ולא קודם ויתבאר זה בסימן רל " ט בס " ד :
Yoreh De'ah.232.12.1 וכן אם אומר קונם אשתי נהנית לי שגנבה כיסי וכו' משנה פרק פותחין וכתב הר " ן דוקא בשאמר בפי' שגנבה את כיסי אבל בסתם אע " פ שאמר שדעתי היתה בשביל שגנבה הוי נדר גמור וצריך התרה וכיוצא בזה כתבתי בסימן רכ " ח בשם ר " י בכור שור ע " ש :
Yoreh De'ah.232.13.1 ומ " ש וכן אם היתה כעורה וכו' משנה שם והיכא דיפוה דצריך התרה אע " פ שאמר בפירוש על מה נדר ונמצא שלא היה אפ " ה כיון שהנדר חל שעה א' קודם שיפוה שוב אין לו התרה אלא ע " י חכם כדלעיל בסימן רל " א ולא דמי לאביה רע ואח " כ מת או עשה תשובה דא " צ התרה דהתם שאני כיון דעשוי היא לעשות תשובה הו " ל כאילו אמר כל זמן שאביה רע והו " ל נדר לזמן דא " צ התרה וכדפריך בסימן רל " א ע " ש הרא " ש וכ " כ הריב " ש ע " ש הרשב " א הביאו ב " י אבל אשה כעורה אינה עשויה להיות נאה ולא הו " ל נודר לזמן :
Yoreh De'ah.232.14.1 ומ " ש וכן אם ראה מרחוק אנשים כו' משנה פ " ד נדרים :
Yoreh De'ah.232.15.1 ומ " ש אע " פ שלא פירש בהן וכו' כלומר ולא דמי לקונם אשתי דבעי' שיפרש שגנבה את כיסי וכשלא פירש בה צריך התרה דהכא שאני דאע " פ שלא פירש בהן הו " ל כאילו פי' דפשיטא שאין אדם אוסר פירותיו על אביו ולא היה אביו בכלל הנדר מעולם : ומ " ש ודוקא כשהחליף וכו' שם פליגי בה רבה ורבא אליבא דב " ש וב " ה ופסקו הפוסקים כרבא דמחמיר ואליבא דב " ה דינא הכי הוא דלא אמרינן כיון שבטל הנדר אצל אביו ואמו בטל ג " כ אצל האחרים כדין הותר מקצתו הותר כולו אלא כשהחליף דבריו דהו " ל כאילו הותר מקצתו אבל אם מעמיד דבריו לא הו " ל כאילו הותר מקצתו אלא כאילו מוסיף על הנדר לפרשו להתנות על אביו ולא הותרו האחרים כנ " ל והכי משמע להדיא מלשון הרמב " ם בפ " ח שכתב דהיכא דלא החליף דבריו דכולן אסורין ואביו מותר דה " ט שהרי גלה דעתו שלא התיר מקצת הנדר אלא כמו שנדר היה נודר ומתנה על אביו עכ " ל . והתוס' והרא " ש כתבו טעם אחר וב " י הביא דבריהם ומשמע דדוקא הכא איכא לחלק בין מחליף דבריו לאין מחליף דבריו אבל במתניתין דפותחין בי " ט אין לחלק בין מחליף לאין מחליף ע " ל ריש סימן רכ " ט ועיין במ " ש לשם בס " ד . ונראה דמ " ש רבינו ודוקא שמחליף וכו' לא כתב כן אלא לאפוקי מאם היה מעמיד דבריו כמבואר מדבריו אבל אם לא היה לא מעמיד ולא מחליף אלא סתם דכשקרב אליהם וראה את אביו ואחיו אמר אילו הייתי יודע שאבי ואחי ביניהם לא הייתי נודר התם כל שכן הוא שהנדר כולו בטל וכך מבואר מדברי הרמב " ם שכתב וז " ל כיצד ראה אנשים מרחוק אוכלים פירותיו ואמר הרי הן עליכם קרבן וכשהגיע אליהם והנה הם אביו ואנשים זרים הואיל ואביו מותר הרי כולן מותרין ואפילו אמר אילו הייתי יודע כן הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבי מותר הרי כולן מותרין וכו' עכ " ל אלמא דבאמר סתם פשיטא דכולן מותרים אלא דאפילו במחליף נמי כולן מותרים ואינן אסורין אלא במעמיד :
Yoreh De'ah.232.16.1 נדרי אונסים וכו' משנה שם ( דף כ " ז ) וא " ת בלאו אונס נמי אינו נדר מטעם נדרי זירוזין וי " ל דמיירי בגוונא דלא הוי נדרי זירוזין כגון דזמינא אדריה למזמנא כדלעיל בתחלת סימן זה וכן פי' ב " י ופשוט הוא : ומ " ש או אונס אחר שם במשנה וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר ומפרש רבינו דלאו דוקא עכבו נהר דה " ה אונס אחר שמעכבו מלבא גם הרמב " ם לא הזכיר עכבו נהר אלא כתב בסתם בפרק שלישי דשבועות או שנשבע ונאנס ולא הניחוהו לקיים שבועתו וברפ " ד נדרים כתב נמי בסתם נדרי אונסים מותרין כמו שביארנו בשבועות . כתב ב " י בשם תשובת הריב " ש דאם מחמת ציווי הגזבר היו נמנעים מלקיים השבועה הו " ל נדרי אונסין דומיא דחלה הוא או בנו וכולי ואצ " ל בציווי שלטון עכו " ם או ממונה שלו שיש גם סכנת נפש דממונו של ישראל כיון שנפל ביד עכו " ם אין מרחמין עליו כתוא מכמר וכבר נשאל הרשב " א וכו' עד ואפילו שידוע שאין כאן קנס גוף אלא שהיה חייב לפרוע מנה אחר אעפ " כ לא ע " ד כן נשבע שיפרע ר' על ק' ובאומדנא דמוכח כזה דברים שבלב הוו דברים ועוד שבכל ציווי שלטון עכו " ם ליהודי אפילו הוא קנס ממון יש פיקוח נפש ולכן הקהל בנדון זה היו אנוסים מחמת הציווי וגם לא היו מחוייבים לפזר ממון ולמיהב תרקבא דדינרי כדי לבטל הציווי ההוא כדאמר בפרק כל הגט וכו' עכ " ל ונראה דמ " ש וגם לא היו מחוייבים וכו' אינו אלא סניף לטעם הראשון שהוא העיקר דבכל ציווי שלטון אפי' הוא קנס ממון יש בו פיקוח נפש אבל כל שידוע שאין בו שום חששא דסכנת נפש אין לו לעבור על השבועה מחמת הפסד ממון אפילו תרקבא דדינרי וכמו שמבואר בתשובת הריב " ש גופיה בסימן שפ " ז ע " ש הראב " ד ופסק כך הריב " ש הלכה למעשה וגם תשובה זו הביא ב " י קצתה כאן אבל הרב בהגהת ש " ע כתב כאן וז " ל ואם אירע לו אונס והיה אפשר לסלקו ע " י ממון הרבה שיתן מקרי אונס עכ " ל . נראה דהיה מפרש דמ " ש הריב " ש וגם לא היו מחוייבים לפזר ממון וכו' ר " ל וגם אפילו לא היה שם חשש סכנת נפש אלא הפסד ממון הרבה נמי הוי אונס וסובר הרב דכך הוא מסקנתו בפסק דין בסוף דבריו ותימה דא " כ תשובת הריב " ש הם סותרים זו את זו והיותר קשה דבא " ח סימן תרנ " ו כתב הרב בהגהתו בהפך וז " ל א " צ לבזבז הון רב ואפילו בעד מצוה עוברת ודוקא מ " ע אבל ל " ת יתן כל ממונו קודם שיעבור עכ " ל ועיין במ " ש לשם בס " ד ולפע " ד נראה דכך הלכה שיתן כל ממונו כדי שלא יעבור על ל " ת וכ " ש שלא יעבור על הנדר ועל השבועה אלא צריך שיתיר לו החכם תחלה . ודלא כמה שפסק הרב כאן בהגהתו דמקרי אונס ולא צריך התרה כדין נדרי אונסין דליתא ואע " פ שכל אלו הנדרים א " צ התרה וכו' תוספתא כתבה הרא " ש בפ " ד נדרים גם סמ " ג כתבה וכתב דה " נ איתא בירושלמי וכ " כ הרמב " ם רפ " ד דנדרים :
Yoreh De'ah.232.17.1 הנודר או הנשבע לאנס וכו' משנה שם ( דף כ " ח ) נודרים להרגין ולחרמין ולמוכסין וכו' פי' להרגין לסטים ישראל שהורגין כדי ליקח ממון ולחרמין הוא לסטים בעלמא שאינו הורג ולמוכסין נוטל מכס המלך ומתני' לא זו אף זו קתני ל " מ להרגין אלא אפילו לחרמין ולמוכסין וס " ל לרבינו דלחרמין לא קתני לה אלא לפרושי דלמוכסין דומיא דלחרמין דהיינו דוקא מוכס העומד מאליו או נוטל יותר מקצבתו כדמפרש בגמרא דהיינו חרמין שפי' לסטים שאינו הורג אלא גוזל ממון ישראל ומש " ה השמיט לחרמין ולא כתב אלא להרגין ולמוכסין : ומ " ש רבינו דה " ה שבועה שם במשנה פליגי בה ב " ש וב " ה והלכה כב " ה דאף בשבועה ותימה על מ " ש ב " י וז " ל ואע " ג דמתני' לא קתני אלא נדרים בירושלמי קאמר דה " ה דנשבעין עד כאן לשונו דהא קתני לה במתניתין פלוגתא דב " ש וב " ה כדפרישית :
Yoreh De'ah.232.18.1 ומ " ש ואומר יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם אינני מבית המלך וכולי שם בגמרא היכי נדר א " ר עמרם אמר רב באומר יאסרו פירות עולם עלי אם אינן של בית המלך ולהאי לישנא ניחא דמיירי בנודר ממקצת פירות הכי ידועים ולא מכל דבר שבעולם דהשתא ודאי דחל הנדר והא דקאמר תלמודא בתר כיון דאמר יאסרו איתסרו עליה כל פירי דעלמא י " ל דה " ק כל אותן פירות שאסר על עצמו איתסרו עליה בנדר זה וכן פי' בתשובה ארוכה בספר הפלאה המתחלת יכהן פאר ובנדר ממקצת קאמרינן דחל הנדר ואיתסרו עליה כל פירי דעלמא דנדר מהם אי לאו דאמר בלבו היום כדמפרש בגמרא אבל ללשון רבינו שאמר יאסרו עלי כל פירות שבעולם קשיא הלא לר " ת לא חל הנדר ולא איתסרו עליה פירי דעלמא ונ " ל דר " ת לא אמר אלא כשנדר בלשון דמשמע ממנו שאוסר עליו כל דבר שבעולם דאי אפשר להיות בלא כל דבר שבעולם אבל הכא איירי שנודר בלשון דלא משמע ממנו אלא שאוסר על עצמו כל פירות אילן ופירות הארץ אבל שאר כל דבר שבעולם אינן אסורין עליו דחל הנדר ודאי כיון דאפשר לו להיות בלא פירות אלו שהם להחיות נפש כל חי ואינן הכרח לקיום האדם בעולם דהלא יתקיים בלחם ובשר וכל מידי דזיין . ועוד נ " ל דר " ת לא קאמר אלא בנודר אבל בשבועה לוקה משום שבועת שוא דשבועת שוא מצינו שאסר הכתוב אבל נדרי שוא לא מצינו וכ " כ התוס' להדיא בשבועות ( דף כ " ט ) בד " ה באומר יאסרו ולפ " ז מ " ש בגמרא היכי נדר וכו' ופריך כיון דאמר יאסרו עלי איתסרו עליה כל פירי דעלמא ומשני באומר בלבו היום וכולי לאו אנדר פריך אלא אשבועה פריך דסוף סוף הויא שבועת שוא ומשני דאמר בלבו היום . וכתב הר " ן דוקא בדאמר בסתם יאסרו פירות העולם עלי מהני במחשב בלבו היום אבל אם אמר בפירוש יאסרו פירות עולם עלי לעילם אין דברים שבלב שמחשב היום מבטלין מה שהוציא בפיו אפילו לגבי אונס כי האי עכ " ל וכן כתבו התוספות לשם : פס " ק נראה דדוקא היכא דנדר ממקצת פירות ידועים כדפרי' התם הוא דדוקא לגבי אנס מהני באומר בלבו היום אבל בלא אנס הוי נדר אבל באוסר עצמו מכל דבר שבעולם אי נמי שלא יישן בסתם מאי דאי אפשר ואומר שבדעתו היה היום נאמן ומהני אפילו בלא אנס דאנן סהדי שודאי דעתו לכך מאחר שאי אפשר לקיים נדרו ואצ " ל בשבועה דנאמן דאם לא היה בלבו היום היה נשבע לשוא כיון דאין אפשר לקיים שבועתו נאמן למיתרץ דיבוריה . וע " ל בסימן ר " י ולקמן בסימן רל " ו רל " ט ובמ " ש לשם . וז " ל התוספות ( דף כ " ח ) וא " ת והא גבי ד' נדרים בלא שום אונס אע " ג דהוי דברים שבלב הויין דברים וי " ל דהתם ה " ט דאנן סהדי שדעתו לכך וכיון דאנן סהדי הו " ל כאילו פירש בהדיא ולא הוו דברים שבלב אבל הכא ליכא למימר אנן סהדי אי לאו דנאנס עכ " ל . וכתב הר " ן ומיהו נהי דהכא מסקינן דבסתמא לעולם משמע ואפילו אומר דבלבו היום לא מהני בלא אנס אפ " ה מי שגמר בלבו לידור מפת חטים והוציא פת סתם וליכא אנס אינו אסור בכל פת דהכא ה " ט מפני שמתכוין לומר לשון שיהא משמע לעולם אבל התם דלהוציא פת חטים נתכוין אלא דאתקיל מלוליה הרי אין פיו ולבו שוין ואינו אסור אלא בפת חטים עכ " ל וכ " כ הרא " ש בשם הרמב " ן פרק שבועות שתים בתרא ע " ש מבואר מדבריהם דדוקא היכא דאתקל מלוליה אבל היכא דמתכוין שלא להוציא פת חטים בשפתיו אלא להוציא בשפתיו פת סתם ולחשוב בלבו פת חטים הנדר חל על פת סתם דדברים שבלב אינן דברים וכן פסק המרדכי בשם ראבי " ה והכי נקטינן דלא כב " י לעיל בסימן ר " י ועיין במ " ש לשם בס " ד :
Yoreh De'ah.232.19.1 ומ " ש ואפילו לא בקש ממנו שידור וכו' שם במשנה פלוגתא דב " ש וב " ה והלכה כב " ה דשרו ופשוט דבשבועה נמי מיירי בגוונא דנדרים דאמר יאסרו כל פירות עולם עלי בשבועה ומחשב בלבו היום וכן בא " ל קונם שתהנה מאשתך אם אינו כדבריך וכו' צריך שיחשוב בלבו היום אפי' לא אמר לעולם ואם אמר לעולם לא מהני מחשבתו שבלבו מה שאמר בפיו בהיפך :
Yoreh De'ah.232.20.1 מי שפירש בשעת נדרו וכו' משנה פ' פותחין ( דף ס " ה ) וה " ט דהו " ל כנודר לזמן כאילו אמר כ " ז שאביה רע כדלעיל בסימן רל " א ובסימן זה אצל קונם שאשא לפלונית שהיא כעורה ולשם נתבאר דאין פירוש כבר מת או שעשה תשובה קודם הנדר אלא אפילו לא מת או עשה תשובה אלא לאחר הנדר נמי א " צ התרה כיון דהו " ל כנודר לזמן :
Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .