← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 4,053 sections
Yoreh De'ah.216.10.1 אמר קונם בשר ויין עלי וכו' משנה פ' הנודר מן המבושל ( נדרים דף נ " ב ) הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפה ( ופירש " י מותר ברוטב מרק קיפה מקפה עבה מתבלין וכ " פ הרמב " ם דקיפה היינו תבלין ומביאו ב " י אבל הרא " ש והר " ן פי' קיפה היינו דק דק של בשר הנקפה בשולי קדרה דלא אסר עליו אלא בשר דמשמע דוקא מה שנקרא בשר ) ור' יהודה אוסר א " ר יהודה מעשה ואסר עלינו ר' טרפון ביצים שנתבשלו עמו ( פי' דאסרן בשביל רוטב שנכנס בביצה שהיה בו טעם בשר ) א " ל וכן הדבר אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנ " ט אסור ותו תנן הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין אמר קונם יין זה שאני טועם ונפל לתבשיל אם יש בו בנ " ט ה " ז אסור ותו קמיבעיא לן בגמרא בדאמר שאיני טועם אם אסור ביוצא מהן ולא אפשיטא וקי " ל כרבנן דדוקא בקונם בשר ויין זה אסור אפי' בתבשיל שאין בו אלא בנ " ט וכן באומר שלא יאכל בשר עד זמן פלוני אסור ברוטב ובכל מה שיש בו טעם בשר דכיון דהזכיר לשון אכילה או טעימה גרידא אסור במה שנותן בו טעם ואצ " ל ביוצא מהן דכיון דלא אפשיטא אזלינן לחומרא בשל תורה אבל בדלא הזכיר אכילה וטעימה אלא קונם בשר ויין עלי אינו אסור אלא בבשר ויין ממש .
Yoreh De'ah.216.11.1 אמר קונם זיתים וענבים עלי וכו' משנה שם . ומ " ש אפילו הוא חדש כלומר אף על פי שטעם החדש כטעם הענבים הולכים אחר לשון בני אדם וכיון שלא אסר עליו אלא ענבים מותר ביין וכן כתב הרמב " ם בפרק תשיעי והוא נלמד מדאיתא פרק בתרא דע " ז ( דף ס " ו ) חמרא חדתא בענבי דלאביי בתר טעמא אזלינן והוי מין במינו ולרבא בתר שמא אזלינן והלכה כרבא ובנדרים ודאי אף אביי מודה :
Yoreh De'ah.216.12.1 ומ " ש ואם אמר קונם זיתים וענבים שאני טועם לאו דוקא שאני טועם דהוא הדין שאני אוכל אלא שנסמך מ " ש בסמוך דאין חילוק . ומ " ש או שאמר קונם זיתים וענבים אלו וכו' שם באלו לא קמיבעיא לן דדוקא הוא פי' דבדאמר אלו פשיטא דאסור באלו וביוצא מהן כי מיבעיא לן בשאיני טועם דוקא או לאו דוקא וכיון דלא אפשיטא אזלינן לחומרא בשל תורה ובשאיני טועם או שאני אוכל נמי אסור במשקין היוצא מהן ובתבשיל שנותנין בהם טעם והקשה הר " ן דאפי' אין נותנין בהם טעם ליתסר דהא נדרים דבר שיש לו מתירין הוא ואפי' באלף לא בטיל ותירץ דדוקא מין במינו אבל במין בשא " מ בנ " ט ובהכי נמי איירי הכא וכתב עוד די " א דכל שנותנים זה בזה לתקן זה את זה כגון מים ומלח בעיסה מקרי מין במינו והוא ז " ל כתב דכל דשיל " מ דגם עכשיו יש לו שעת הכושר יש להחמיר בבישולו שלא יתבטל אפי' בשאינו מינו כגון פת שאפאה עם הצלי שעכשיו יש לו שעת הכושר לאכלו שלא בכותח מחמירין ביה טפי אבל נדרים שאין להן שעת הכושר אלא לאחר שישאל עליו מקילינן ביה דבטל בשאינו מינו . וע " ל סימן ק " ב : מי שנדר שלא לשחוק בקוביא אם יכול אחר לשחוק עבורו הוי יודע כי מהר " ם כתב כי בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ויש לחקור אם כל בני אדם שכל האומר כן רצונו לומר לא הוא ולא אחר בעבורו או לא ואם לא נוכל לברר נלך אחר לשון של תורה בכל מקום שלוחו של אדם כמותו אף ע " ג דרב סמא הוא דאמר היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד לא מיחייב שולחו לית הלכתא כותיה אלא כרבינא ולפי שאיני יודע מעמדך ועניינך אני רוצה להתיר שתהא מותרת זוגתך לשחק בקוביא אבל אתה יש לך למנוע מנחם בן כהר " פ . ובתשב " ץ החמיר וכתב דאפי' להטיל גורלות בעבורו אסור ולמורה נראה דאזלינן אחר לשון בני אדם וגורלות אינו בכלל שחוק ואפי' הוא בעצמו שרי נראה לי מהרש " ל . וז " ל התשב " ץ מי שנשבע שלא לשחוק בשום שחוק שבעולם עבור מעות אסור לו להפיל גורלות ולא שום אדם בשבילו כדאיתא במי שמת ( דף קמ " ט ) אין מטילים חלשים בשבת משום קוביא ונראה דוקא מנה קטנה כנגד מנה גדולה כדמוכח פרק השואל עכ " ל . ולפעד " נ דיש להחמיר בין בגורלות ובין לשחוק עבורו וכ " ש דאין לזוגתו לשחוק עבורו כי עיקר השבועה היתה לימנע מכל שחוק כי הוא מביא לידי הפסד ממון ועיין בב " י סוף סימן רי " ז ועיין עוד במ " ש בסימן רכ " ח בס " ד ובב " י לשם : אחד נדר לתת מעשר מן הריוח שהיה בא מממונו וכן נהג כמה ימים ואת " כ מטה ידו ונתחרט נראה דיכול לחזור בו משום שהריוח לא בא לעולם ואין אדם מקדיש דשלב " ל כדפרי' פרק שור שנגח ד' וה' ומיהו אם אמר כסף זה כל הריוח הבא ממנו יותן ממנו מעשר חל ההקדש כיון שהכסף הוא בעולם וכן אם היה מלוה לנכרי ב' זהובים בעד ג' לשנה וזקף עמו מיד ונתן לו כתב שנכתב בערכאותיהן אפשר דמזה אין יכול לחזור בו מנחם בכהר " ר פנחס מ " ץ :
Yoreh De'ah.217.1.1 אחר לשון בני אדם וכו' משנה ר " פ הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק . אמר קונם תבשיל שאני טועם אסור במעשה קדרה רך ומותר בעבה ומותר בביצה טורמוטא ובדלעת הרמוצה ובגמ' תנא רבי יאשיה אוסר בצלי ואסיקנא דכ " ע בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ובאתרא דתנא דילן לצלי קרו ליה צלי ולמבושל קרי ליה מבושל ובאתרא דרבי יאשיה אפי' צלי קרו ליה מבושל . ותו מותבינן אהא דתנן ומותר בעבה והא מתבשיל נדר אמר אביי האי תנא כל מידי דמתאכלא ביה ריפתא תבשיל קרו ליה פי' ועבה דלא מתאכלא ביה ריפתא לא מקרי תבשיל . והתניא ( בניתותא ) הנודר מן התבשיל אסור בכל מיני תבשיל ואסור בצלי ובשלוק ובמבושל ואסור בפטריות ( דלועים ) רכות שהחולים אוכלין פתם פי' מדקא יהיב טעמא לאיסורא מפני שהחולין אוכלין בהם פתם ש " מ כל מידי דמתאכיל ביה רפתא תבשיל מקרי והא דאוסר בברייתא צלי ושלוק ומתני' מתירן וקשיין אהדדי צריך לפרש דמתני' בנודר מן המבושל והלכך צלי ושלוק אינו בכלל מבושל באתרא דתנא דילן אבל ברייתא בנודר מן התבשיל והלכך אסור בצלי ובשלוק בכל מקום דכל דמתאכיל ביה ריפתא בכלל תבשיל הוא והכי משמע מפשטא דמתני' דמחלק בין נודר מן המבושל לאמר קונם תבשיל שאני טועם ולהכי פלגינהו לתרתי בבי והכי משמע מפי' הר " ן במתני' ע " ש וה " א להדיא בירושלמי ומביאו ב " י אבל בדברי רבינו קשה דמפורש בדבריו שאינו מחלק בין נודר מן המבושל לנודר מן התבשיל וא " כ קשיא ברייתא אמתניתין וצ " ל דרבינו מפרש ברייתא באתרא דקרו לצלי ולשלוק תבשיל וה " ה אם נדר מן המבושל דאסור בכל דמתאכיל ביה ריפתא והיינו נמי סיפא דמתניתין דאיירי באתרא דקרי ליה לצלי ולשלוק מבושל ולהכי פלגינהו לתרתי בבי א " כ סיפא דמתני' אתא לאשמועינן דאע " פ שאמר קונם תבשיל שאני טועם לא אמרינן דאוסר עליו הכל והכי משמע לשון רבינו שכתב בין שאמר קונם תבשיל עלי דהיינו רישא דתנן הנודר מן המבושל דר " ל שאמר קונם תבשיל עלי בין שאומר קונם תבשיל שאני טועם דהיינו סיפא אם הוא במקום וכו' ואכתי איכא להקשות אמאי לא כתב רבינו דמותר בעבה ואפשר דמדכתב דאסור בכל מידי דמלפתין בו את הפת ממילא נשמע דמעשה קדרה עבה דאכלין לה באפיה נפשיה אינו בכלל תבשיל ומבושל ומותר . וא " ת מפני מה לא כתב רבינו דמותר בביצת טורמוטא ובדלעת הרמוצה י " ל דהך דביצה טורמוטא מפרש בגמ' דמעייל לה אלפא זימני במיא חמימי וכו' ולא נהגו בה עכשיו ודלעת הרמוצה שם מקום הוא ולא ידיע לנו לכך לא כתבו רבינו :
Yoreh De'ah.217.2.1 ובירושלמי מיבעיא אם הוא אסור במעושן וכו' ולא איפשיטא ולחומרא והרמב " ם כתב שהולכין אחר לשון בני אדם וכו' פי' הרמב " ם חולק הוא אמ " ש ולא איפשיטא ולחומרא דמשמע דאין הולכין בזו אחר לשון בני אדם דאם כן מאי קמיבעיא ליה הא פשיטא דהולכין אחר לשון בני אדם בע " כ מדקא מיבעיא ליה אלמא דלא הוי ברירא להו לחכמים בהא לשון בני אדם והילכך אזלינן לחומרא בכל הזמנים דלית לן למימר השתא ברירא לן ואיפשיטא לן מאי דלא איפשיטא להו לקמאי אבל הרמב " ם דאית לן למימר השתא איפשיטא לן דכל מה שהוא תלוי בלשון בני אדם הכל הוא לפי הזמן ולפי המקום ולכן כתב בפ' ט' וכן המעושן והמבושל בחמי טבריא וכיוצא בהן הולכין אחר הלשון של בני העיר ובית יוסף לא פי' כך ע " ש :
Yoreh De'ah.217.3.1 ומ " ש והתיר ביצה מגולגלת ולא נהירא דבירושלמי אסר אותה בהדיא כתב בית יוסף דלא התיר הרמב " ם אלא ביצת טורמוטא וכן פי' מה " ר לוי חביב בתשובה סימן ט' ומיהו פי' זה נראה דוחק כמ " ש ב " י גופא דבגמרא מפרש ביצת טרמיטא דמעייל לה אלפי זימנא במיא חמימי וכולי והרמב " ם לא כתב כך ולפע " ד קרוב ליישב ולומר דהרמב " ם לא התיר ביצה מגולגלת אלא בנודר מן המבושל דאינה בכלל מבושל ואפי' באתרא דקורין לצלי ולשלוק מבושל אפ " ה ביצה מגולגלת אינו קרוי מבושל אלא דבכלל תבשיל היא והירושלמי דאוסר ביצה מגולגלת בנודר מן התבשיל היא והכי איתא התם אמר רב חסדא אסור בביצה מגולגלת שכן דרך החולה לאכול פתו זה הלשון שנוי בברייתא בנודר מן התבשיל דמייתי תלמודא מינה סייעתא לאוקימתא דאביי וכן משמע בפי' הר " ן ובפסקי הרא " ש דהירושלמי איירי בנודר מן התבשיל ולא היה צריך להרמב " ם לכתוב בפי' דבנודר מן התבשיל אסור בביצה מגולגלת דמכלל מה שכתב בנודר מן המבושל דמותר בביצה מגולגלת אנחנו שומעים דבנודר מן המבושל אסור במגולגלת . ועוד נראה דהרמב " ם ז " ל מפרש משנתינו דה " ק הנודר מן המבושל מותר אף בביצה טורמוטא אף ע " ג דמעיילי לה אלפי זימנא במיא חמימי וכו' וא " כ נתבשלה יותר בדרך בישול אפ " ה אינו בכלל מבושל בסתם ואצ " ל ביצה מגולגלת בלבד ולא נתבשלה עד שקפתה דפשיטא דאינה בכלל מבושל והשתא כשכתב הרב דביצה מגולגלת מותרת הוא מה ששנינו דמותר בביצת טורמוטא דמינה שמעינן דמותר נמי בביצה מגולגלת במכל שכן והא דלא כתב הרב בפי' דמותר אף בביצת טורמוטא הוא לפי שלא נהגו בה עכשיו ולפ " ז לא כתב הרב בחיבורו אלא מה ששנינו במשנה בנודר מן המבושל וזהו שהרמב " ם ז " ל לא הזכיר באותו פ' כלל שם תבשיל אלא שם מבושל והוא שכל הדינים המפורשים לשם אינן אלא בנודר מן המבושל דפי' לשון מבושל הוא הבשר שכבר הוא מבושל כל צרכו ואח " כ מתבלין אותו בתבלין וז " ש לשם ואם אין דרכם לקרות מבושל אלא לבשר שנתבשל במים ובתבלין וכו' עכ " ל וכך פי' מהר " ל חביב דמ " ש הרמב " ם ובתבלין הוא לומר שכשמתבלין הבשר בתבלין אז הוא אות שכבר הבשר ההוא מבושל כדרכו עכ " ל ולכן כתב הרמב " ם וז " ל הנודר מן המבושל מותר בביצה שלא נתבשלה עד שקפתה אלא נתגלגלה בלבד עכ " ל כלומר כיון דאינה מבושלת כל צרכה אינה בכלל מבושל אלמא מכללא דביצה מגולגלת בלבד הו " ל בכלל תבשיל דאף מה שאינו מבושל כל צרכו הו " ל בכלל תבשיל ואסור בה זאת היא דעת הרמב " ם אבל רבינו דלא ס " ל דאיכא לחלק בין נודר מן המבושל לנודר מן התבשיל כדפרישית השיג על דברי הרמב " ם ואמר עליו ולא נהירא וכו' . ולענין הלכה נראין דברי הרמב " ם עיקר וע " פ הפי' דאמרן דביצה מגולגלת בלבד אינה בכלל מבושל ולפ " ז נמשך דשלוק פי' בשיל ולא בשיל והתם הוא דמותר באתרא דאין קורין לשלוק מבושל אבל נתבשל יותר מדאי בכלל מבושל הוא ואסור וכמ " ש התוס' והר " ן וכן הוא העיקר ודלא כפי' הרא " ש דבנתבשל יותר מסתם בישול נמי שרי דליתא :
Yoreh De'ah.217.4.1 הנודר ממעשה קדרה וכו' משנה שם הנודר במעשה קדרה אין אסור אלא במעשה רתיחתא ופי' רש " י היינו דבר שנגמר בישולו בקדרה ואינו אלא מה' המינין לאפוקי דבר שאין גמר בישולו בקדרה עד שמבשלין אותו באלפס עכ " ל נראה דס " ל דמעשה רתיחתא משמעו שא " צ בישול הרבה אלא ברתיחה פעם ושתים נגמר בישולו ואינו אלא מה' המינין כדאיתא בירושלמי כגון חילקא וטרגיז וכו' דהם חטים נחלקים לב' ולג' ולד' וכך הוא דעת הרמב " ם שכתב אינו אסור אלא מדברים שמרתיחין אותן בקדרה כגון ריפות ולבבות וכיוצא בהן עכ " ל דר " ל קמח או עיסה שאינן צריכין רתיחה ובישול הרבה אלא ברתיחה בעלמא הוא נגמר וכך הוא דעת רבינו שכתב שנגמר ונרתח בקדרה כגון ריפות ולבבות וכיוצא בהן שכתב כפירש " י והרמב " ם ודלא כהר " ן שכתב בהיפך שנקראת רתיחתא ע " ש שצריך להרתיח ולבשל הרבה . וכן פי' מהר " ל חביב לדברי הרמב " ם דלא כהר " ן וכל זה שלא כפי' ב " י ע " ש :
Yoreh De'ah.217.5.1 ומ " ש ואם אמר קונם היורד לתוך הקדרה וכו' שם אמר קונם היורד לקדרה שאני טועם אסור בכל המתבשלים בקדרה ואית נוסחי אסור בכל הנעשה בקדרה ופי' רבינו דלשון זה משמעו בין מה שנגמר בקדרה ברתיחה בעלמא ובין מה שאינו נגמר בתוכה אלא מבשלו אח " כ באלפס ונגמר באלפס אסור בכל וקשה דא " כ לאיזה צורך כתב רבינו אח " כ נדר מהיורד לתוך הקדרה אסור ביורד לתוך האלפס וכו' כדתני בברייתא דהיינו מ " ש תחילה ואם אמר קונם היורד לתוך הקדרה וכו' דהיינו דאסור ממה שנגמר בתוך האלפס כדתנן במשנה ותרתי ל " ל ונראה דבתחילה אתא לאשמעינן דמתני' דתני בה קונם היורד לקדרה שאני טועם אסור דלאו דוקא בדאמר שאני טועם דאפי' לא אמר שאני טועם נמי אסור ולכן לא כתב רבינו בהא בבא שאני טועם כדתנא במתניתין לאורויי דלאו דוקא בדאמר שאני טועם . ועוד כי היכי דלא תימא מדתנן אסור בכל הנעשה בקדרה משמעו דנגמר בקדרה אבל אינו נגמר בתוכה לא להכי אשמעינן דאסור בכל ואפי' אינו נגמר בתוכה וכדי שלא נבין דאע " פ כן אינו אסור אלא במה שנעשה בקדרה דהיינו בנתבשל יפה יותר מחצי בישולו דמש " ה שנינו אסור בכל הנעשה בקדרה שצריך שיתבשל רובו אע " פ שלא נגמר בישולו אבל בישול מקצתו לא להכי כתב הך בבא שנייה ללמד דאפי' נדר מהיורד לתוך הקדרה אסור ביורד לתוך האלפס דמשמעו אפי' בנתבשל מקצתו בלבד בקדרה נמי אסור ואף לגי' הספרים דבסיפא שנינו אסור בכל המתבשלים בקדרה וכדכתב הרמב " ם בפ " ט וה " מ מדברי רבינו ג " כ איכא למימר דרבינו נקט תרתי בבי כדאמרן בקמייתא אתא לאורויי דאפי' לא אמר שאני טועם אסור ובבתרייתא אתא לאורויי דאפי' לא נתבשל היטב אלא ירד לתוך הקדרה ולא נתבשל אלא קצתו ג " כ אסור :
Yoreh De'ah.217.6.1 נדר מהיורד לתוך האילפס וכו' כתב הר " ן דקמ " ל דלא תימא דאפי' ברתיחה קלה כדי שירד לאילפס יורד לאילפס מקרי מפני שמוכן לכך אע " פ שעדיין לא ירד קמ " ל דלא עכ " ל :
Yoreh De'ah.217.7.1 נדר מהנגמר בקדרה וכו' קמ " ל דלא תימא נגמר לאו דוקא אלא כל שנתבשל בקדרה נגמר קרי ליה קמ " ל דלא :
Yoreh De'ah.217.8.1 נדר מהנגמר באלפס וכו' קמ " ל דלא תימא דכל שהוא מוכן להיות נגמר באלפס קרו ליה נגמר באלפס אף על פי שלא ירד לאלפס קמ " ל דלא :
Yoreh De'ah.217.9.1 אמר קונם כבוש עלי וכו' משנה שם ( דף נ " א ) מן הכבוש אינו אסור אלא בכבוש של ירק כבוש שאיני טועם אסור בכל הכבושים מן השלוק אינו אסור אלא בשלוק של ירק דר " י שלוח שאני טועם אסור בכל השלוקין מן הצלי אינו אסור אלא מן הצלי של בשר דר " י צלוי שאני טועם אסור בכל הצלויין מן המלוח אינו אסור אלא מן המליח של דג מליח שאני טועם אסור בכל המלוחין כך הוא הגירסא בפסקי הרא " ש וכך הוא גירסת התוס' ומפרש רבינו דהחילוק הוא בין אמר קונם כבוש עלי ולא אמר שאני טועם ובין אמר כבוש שאני טועם וכן בכולם אבל הרמב " ם בפי' המשנה כתב דהחילוק הוא בין אמר הכבוש בה " א ובין אמר כבוש בלא ה " א וכן בכולם והר " ן כתב שני הפירושים ודע שבסדר המשנה גרסינן מן השלוק אינו אסור אלא בשלוק של בשר וכך היא גירסת ספרינו ופירש " י דסתם שלוק שלהן אינו אלא בשר ודעתיה לא הוי אלא אבשר דדרכו להתבשל ולהשלק עכ " ל אבל רבינו נמשך אחר גירסת התוס' והרא " ש ואיכא לתמוה בדברי הרמב " ם שלא כתב בפ " ט אלא דין כבוש מלוח והשמיט דין צלי ושלוק ונ " ל דהרב מפרש דרבי יהודה הוא דמחלק בין הצלי והשלוק בה " א ובין צלי ושלוק בלא ה " א אבל רבנן פליגי עליה דאף באמר הצלי השלוק בה " א אסור בכל הצלוים והשלוקים דכל שנצלה ושנשלק קוראים אותם בה " א והלכה כרבנן וכ " כ הרב בפי' המשנה ואין הלכה כרבי יהודה ונראה דהכריח הרמב " ם ז " ל לפרש כך מדתנן הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק משמע אבל במבושל אסור בכל דבר מבושל ואף ע " ג דנדר ואמר המבושל בה " א אפ " ה כל מה שהוא מבושל בכלל המבושל הוא א " כ ה " ה צלוי ושלוק וטעמא דמילתא דדוקא כבוש ומליח דדרך הוא לכבוש ולמלוח הרבה ביחד למוכרו אחת אחת וסתם כבוש הוא ירק וסתם מליח הוא דג א " כ הכבוש המליח בה " א מורה על סתם כבוש וסתם מליח אבל צלי ושלוק אין דרך לצלות ולשלוק הרבה ביחד ולמוכרו אחת אחת אלא כ " א צולה ושולק מה שצריך לו לפי שעה א " כ לכל דבר צלוי קורין אותו הצלי בה " א וכן השלוק בה " א וזהו שלא הזכיר הרמב " ם דין צלוי ושלוק והניחו על מ " ש דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם דהשתא ידעינן דבנודר מן הצלוי ומן השלוק אסור בכל דבר הצלוי והשלוק :
Yoreh De'ah.217.10.1 ומ " ש והרמב " ם כתב בכולם שהולכין אחר הלשון וכו' אף ע " ג דהרב לא כתב כך אלא לגבי כבוש ומליח היה מפרש רבינו דמדין מליח וכבוש נלמד ג " כ לדין צלי ושלוק דמאי שנא אבל למאי דפרישית משמע ודאי דהרב מפרש דלרבנן דפליגי ארבי יהודה בצלי ושלוק ס " ל דהכל בכלל צלי ושלוק וכל הזמנים שוים בזה ואינו תלוי במנהג אלא כבוש ומליח דבהני לא פליגי ר " י ורבנן וכ " ע מודו דאיכא לפלוגי בין כבוש לכבוש ובין מליח למליח אבל בצלי ושלוק ליכא לפלוגי כלל לרבנן דהלכה כותייהו אלא דקשה מאד דמשנתנו מחלק בין אמר הכבוש המליח בה " א לכבוש ומליח בלא ה " א וכמו שפי' הרב בפי' המשנה ובחיבורו לא חילק בין אמר בה " א לאמר בלא ה " א אלא מחלק בין קוראין כבוש לכל הכבושים ומליח לכל המלוחים אם לאו ונלפע " ד דס " ל להרמב " ם דכי היכי דרישא דהנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק אוקימנא בגמ' באתרא דתנא דילן לצלי קרי ליה צלי ולמבושל קרי מבושל ה " נ סיפא דמפליג בין אמר הכבוש המליח בה " א לאמר בלא ה " א באתרא דתנא דילן היה כך המנהג אבל במקום שקורין לכל מליח בשם מליח בסתם הרי הוא אסור בכל המלוחים ואין חילוק בין אמר בה " א לאמר בלא ה " א וכן הדין בכבוש דאין חילוק אלא בין אם קוראין כבוש לכל הכבושים ומליח לכל המלוחים אם לאו דבהא לא פליגי רבנן אלא דוקא בצלי ושלוק פליגי וס " ל דכל הזמנים שוין בזה דקוראין לכל הצלויין ולכל השלוקין בשם צלי ושלוק סתם בין בה " א בין בלא ה " א וכדפרישית כנלפע " ד נכון ודלא כפי' ב " י ע " ש . וע " ל מ " ש רבינו כבוש שאני טועם אסור בכל מיני כבושים וכו' : כתב הרב מהרש " ל וז " ל אי מהני נמי שאני אוכל כמו שאני טועם כדלעיל בסימן רי " ו גבי בשר ויין וכו' או נימא דוקא לענין היוצא מהן מהני שאני אוכל כמו שאני טועם אבל לענין לאסור מין אחר אפשר דלא מהני שאני אוכל אלא שאני טועם כלשון המשנה ונראה שאין לחלק ביניהם דבמתני' לא הזכיר בשום מקום שאני אוכל והכל אחד הוא עכ " ל :
Yoreh De'ah.217.11.1 אמר קונם ירק עלי וכו' משנה ר " פ הנודר מן הירק מותר בדלועין ור " ע אוסר א " ל לר " ע והלא אומר אדם לשלוחו קח לי ירק והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין ( מכלל דלאו מיניה הוא דאי מין ירק הוא למה לא לקחו ) א " ל כן הדבר או שמא הוא א " ל לא מצאתי אלא קטנית אלא שהדלועין בכלל ירק והקטנית אינו בכלל ירק ( פי' על הדלועין צריך לימלך אלמא מין ירק הוא ) ובגמ' פריך לר " ע והא מן ירק נדר פי' הרא " ש וסתם ירק בלשון בני אדם הוא ירק הנאכל חי אמר עולא באומר ירקי קדרה עלי ופריך ודילמא ירק הנאכל בקדרה קאמר פי' הרא " ש ע " י כבישת קדרה ובלשון בני אדם יותר נקרא ירק מירק המתבשל בקדרה ומשני באומר ירק המתבשל בקדרה וכך הם דברי רבינו וקשיא לי כיון דבגמ' קאמר ודילמא ירק הנכבש בקדרה קאמר וא " כ אין דלועים בכלל הנדר אלמא דלא קשיא ליה אלא מפני מה אוסר ר " ע בודאי דילמא אין דלועין בכלל ואיכא ספק איסור לפ " ז לא הו " ל לרבינו לפסוק דבאומר ירקי קדרה עלי אסור אף בנכבשין בה דמשמע דבדלועין שרי וכדמסיק דאם אמר בפי' ירק המתבשל בה אסור אף בדלועין מכלל דבאמר ירקי קדרה עלי אינו אסור בדלועין הלא לפי משמעות לישנא דתלמודא מדקאמר ודילמא איכא ספק איסורא בדלועין ואסור מספק ונראה דרבינו דקדק בלשון הרא " ש דכתב ודילמא ירק הנאכל בקדרה ע " י כבישת קדרה קאמר ובלשון בני אדם יותר נקרא ירק מירק המתבשל בקדרה מדהאריך לפרש ובלשון בני אדם יותר נקרא ירק וכו' אלמא דס " ל דהכי פריך כיון דאיכא לפרושי בכבושים בקדרה יותר מסתבר לומר דלא נדר מהדלועים כיון שאמר ירק בסתם והכריח הרא " ש לפרש כך דאל " כ מאי פריך ודילמא ירק הנאכל בקדרה קאמר אלא אפי' את " ל דאיכא למימר דירק הנאכל בקדרה קאמר אפ " ה אוסר ר " ע בדלועין משום דסתם נדרים להחמיר ואה " נ דר " ע לא קאמר אלא דאסור בדלועין בספק אלא בע " כ דהאי ודילמא לאו דוקא אלא ה " פ כיון דאיכא לפרושי דבכבושים קאמר יותר מסתבר לפרש בכבושים מבירק המתבשל בקדרה דהכי משמע לשון ירק סתם דנאכל בלא בישול וא " כ מותר בדלועין ומשני באומר בפירוש ירק המתבשל בקדרה השתא למאי דמסיק שמעינן דבדלא אמר אלא ירק הנאכל בקדרה דבכבושין קאמר ומותר בדלועין וקצת קשה לפ " ז ממה דכתב הרא " ש בפסקיו וז " ל והא מן ירק נדר אמר עולא באומר ירק המתבשל בקדרה עלי ע " כ והשמיט אוקימתא קמא באומר ירקי קדרה עלי ומאי דפריך עלה ודילמא ירק הנאכל בקדרה קאמר דהילכתא היא כדפריך עלה וכמ " ש רבינו דלא היה לו להשמיטו לדעת רבינו כיון דהילכתא היא אבל למאי דמשמע לכאורה מלשון ודילמא דאינו אלא ספק אם כן אסור בדלועין מספק וכדפרישית הוה ניחא דהשמיטו לאורויי דאינו אסור בדלועין בודאי אלא באומר ירק המתבשל בקדרה עלי אבל לרבינו קשה וי " ל דאף ע " ג דהילכתא היא כדפריך עלה מ " מ לאוקימתא דמתניתין דר " ע אוסר בדלועים לא היה צריך להביא בפסקיו אלא מסקנא דתלמודא דאוקמוה באומר בפי' ירק המתבשל בקדרה עלי וזאת היא דרכן של הרי " ף והרא " ש בפסקיהם שאין כותבין אלא המסקנא ואע " ג דכמה הלכות פסוקות נלמדים משקלא וטריא דתלמודא מקמי המסקנא : כתב מהרש " ל דמ " ש רבי' ואם אמר ירקי קדרה עלי אסור אף בנכבשין בה פי' וכ " ש דאסור בירקות המבושלין בין שהן נאכלין כמות שהן חיין בין אינן נאכלין חיין אבל ירק חי ודאי מותר לאכול נ " ל עכ " ל ופשוט הוא :
Yoreh De'ah.217.12.1 הנודר מהבשר וכו' ברייתא פ' הנודר מן הירק דפליגי בה ת " ק ורשב " ג ופסק הלכה כת " ק ותימא דאמאי לא כתב רבינו ג " כ כבד דפליגי בה ת " ק אוסר בכבד ורשב " ג מתיר ונראה דלא היה כתוב בגירסתו הכבד בברייתא והכי משמע מדברי הרא " ש בפסקיו בפ' הנודר מן הירק דהביא הברייתא ולא כתוב בה כבד וז " ל הרמב " ם ובכל מקום הנודר מן הבשר אסור בבשר עופות ובקרביים ומותר בחגבים ע " כ נראה שלא היה צריך לפרש כל הני דקחשיב בברייתא ראש ורגלים כו' דמסתמא הכל בשר קרינן ליה בלשון בני אדם אלא דקרביים איצטריך ליה דאף ע " ג דאוכליהן לאו בר איניש הוא ובלשון בני אדם לאו שמיה בשר אפ " ה לדינא דתלמודא הוי בכלל בשר לנדרים ובשר עופות נמי איצטריך ליה דאע " ג דלא נקרא בשם בשר בסתם אלא יש לו שם לווי בשר עוף אפ " ה דינו כבשר בהמה לנדרים בכ " מ ויתבאר עוד בס " ד :
Yoreh De'ah.217.13.1 ומ " ש רבי' בראש וברגלים וכר עד ובבשר עופות ואפי' בבשר דגים משום דמימלך עלייהו שליח נראה מדברי רבינו שתופס סברת הרמב " ם דבשר עופות דינו כבשר בהמה לנדרים בכל מקום ולכן כתב בסתם ובבשר עופות אבל בדגים כתב ואפי' בבשר דגים משום דמימליך עלייהו שליח כלומר דוקא במקום דמימלך עלייהו שליח אסור אף בדגים אבל במקום דלא מימלך אינו אסור בדגים :
Yoreh De'ah.217.14.1 ומ " ש ואם נדר בזמן שהדגים רעים וכו' הכי אוקמא אביי בפ' הנודר מן הירק ( נדרים דף נ " ד ) ותימא דהא רבא אוקמה נמי דנדר בזמן דכייבין ליה עיניה ובתחלת החולי דהדגים רעים לו ואמאי לא כתבו רבי' כאן והרי " ף והרא " ש בריש פ' כל הבשר כתבו הני תרתי אוקימתא דאביי ורבא לפסק הלכה ונראה דרבינו דקדק בלישנא דתלמודא דאביי קאמר כגון שהקיז דם דלא אכיל דגים ורבא קאמר כגון דכייבין ליה עיניה דדגים קשין לעינים אלמא דיותר קשה הן דגים לכאב העינים מביומא דהקזה דהא לא אשכחן דקאמר דקשין הן להקזת דמים כדאמר לגבי כאב העינים השתא ניחא דלא קשיא דפשיטא דכיון דכתב רבי' דבנודר ביומא דהקזה אין דגים בכלל הנדר שמעינן מדבריו במכ " ש בנודר בשעת כאב העינים דאין דגים בכלל הנודר ולא הוצרך לפרש : כתב הר " ן ע " ש הרשב " א דוקא בנודר ליום הקזה בלבד אין הדגים בכלל אבל בנודר מן הבשר ח' ימים או יותר דגים בכלל דאיצטריך למיסרינהו משום אינך יומי שאחר יום הקזה ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.217.15.1 ומ " ש והרמב " ם כתב שבשר דגים אינו בכלל בשר סתם וכו' פי' לפי משמעות התלמוד משמע דכל המקומות וכל הזמנים שוים דכיון דמימלך עלייהו שליח הו " ל בכלל בשר סתם אבל הרמב " ם כתב דאינו בכלל בשר סתם אלא במקום שהשליח נמלך עליו ובהא מודינא ליה דבודאי כן הוא וכו' ותנא דקאמר דהוי בכלל בשר סתם במקומו היה השליח נמלך עליו ואיכא לתמוה דמשמע דרבינו מודה להרמב " ם דדוקא בדגים אינו אסור אלא במקום שדרך השליח לימלך עליו אבל בעופות אסור בכל מקום וכדפרישית בסמוך ובסוגיא משמע דעופות ודגים שוים בדין דבתרוייהו מימלך השליח ומהרי " ק בשורש צ " ט וקע " ז האריך ע " ז אבל העיקר הוא דדרכו של הרמב " ם לפסוק כסתם משנה ובר " פ כ " ה שנינו בסתם הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים משמע אבל כל שאר בשר אפי' בשר עוף אסור בו ואע " ג דבדגים היכא דמימלך עלייהו שליח נמי אסור בהן מ " מ בשר עוף אסור בו בכ " מ משא " כ בשר דגים דאיכא דוכתא דמותר בהן ותו דמלישנא דתלמודא גבי המלכה משמע להדיא דהמלכה דדגים לא דמיא להמלכה דעופות וכ " כ ב " י וכן נמצא ג " כ בתשובת מהרי " ק ובתשובת מהרי " ל חביב עיין עליהם :
Yoreh De'ah.217.16.1 הנודר מהקיפה וכו' ברייתא פ' הנודר מן המבושל ( נדרים דף נ " ב ):
Yoreh De'ah.217.17.1 ומ " ש פי' פירורין דקים וכו' כ " כ הרא " ש והר " ן אבל רש " י והרמב " ם בפ " ט פי' דקיפה הוא תבלין שנתבשלו בתוכו ונ " ל דתבלין ר " ל שומים ובצלים וכיוצא בהם דשייך בהו לישנא דקיפה וכתב מהרש " ל נ " ל דהאידנא אסור בשניהם דאזלינן אחר לשון בני אדם ומשום הכי שרינן בסתם בדגים עכ " ל מבואר מדבריו דס " ל דהאידנא הנודר מן הבשר בסתם מותר בדגים דאין דרך האידנא דמימלך שליח עילויה :
Yoreh De'ah.217.18.1 מהבשר מותר בשניהם משנה שם הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפה .
Yoreh De'ah.217.19.1 ומ " ש אם לא שאמר קונם זה עלי או שאני טועם או שאני אוכל כדפרי' לעיל כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו והכי תניא התם אם אמר בשר זה עלי אסור בו וברוטבו ובקיפו ומ " ש או שאני טועם או שאני אוכל מפורש לעיל בסוף סי' הקודם :
Yoreh De'ah.217.20.1 הנודר מהגריסין אסור במקפה של גריסין וכו' משנה ס " פ הנודר מן המבושל ופירש " י והרא " ש דאפי' כי נתנן במקפה עדיין שם גריסין עליהם נדר מן המקפה מותר בגריסין פי' רש " י דאין גריסין בכלל מקפה . וכתב הרא " ש דקמ " ל דלא תימא כי היכי דנודר מן המקפה אסור בשום משום שדרך ליתן שום במקפה ה " ה נמי כי נדר מן המקפה יהא אסור בגריסין משום שדרך לעשות הגריסין מקפה קמ " ל דלא דמי משום דשום רגילין ליתן בכל מיני מקפה כי נותן טעם והשום הוא המקפה אבל אין עושין מן הגריסין לבדן מקפה אלא מכמה מינים עושין מקפה . מהשום מותר במקפה פי' רש " י דאין מקפה בכלל שום ומ " ש הרא " ש דאפי' כי נתנן במקפה עדיין שם גריסין עליהן כוונתו דעיקר השום הוא גריסין אלא שנתוסף עליהן מקפה אבל הר " ן כתב וז " ל אסור מן המקפה תבשיל עב של גריסין ואסור משום דקרו ליה מקפה דגריסין ורבי יוסי מתיר דבאתריה קרי למקפה מקפה ולגריסין גריסין . אסור בשום משום דמקפה כולל כל דבר קפוי ועבה ושום נמי קרוי מקפה ע " ש שממחין אותו במעט מים ונאכל בכך עכ " ל ויש להקשות על מ " ש דאסור משום דקרו ליה מקפה של גריסין ומ " ש מהנודר מן הירק דמותר בירקות השדה מפני שהוא שם לווי ירקות שדה ולא ירק סתם ה " נ נקרא מקפה של גריסין ולא גריסין סתם וי " ל התם שם ירק יש לו שם לווי אבל הכא שם גריס לא נשתנה אלא מקפה יש לו שם לווי ועי " ל דשאני מקפה דגריסין דקודם שנעשה מקפה היה נקרא גריס סתם ולפיכך אף עתה שנעשה מקפה דגריסין הוא בכלל גריסין סתם משא " כ גבי ירק דירקות שדה מין אחר הוא ואינו בכלל ירק סתם שהוא גם כן מין אחר ירקות גינה וכן הנודר מן היין מותר ביין תפוחים וכו' דכולהו מיני אחריני נינהו וכ " כ הר " ן אנודר מן היין דאסור בחמרא מבשלא וכן כתב הרמב " ן ולא דמי לירקות השדה דהני מינא אחרינא נינהו אבל הכא חד מינא הוא ומפני שנתבשל לא הפסיד שמו עכ " ל ועיין בסמוך אצל הנודר מן היין מ " ש לשם בס " ד מדין קומא דחלבא :
Yoreh De'ah.217.21.1 מהתבלין אסור בחיין וכולי תוספתא כתבה הרא " ש בפ' הנודר מן הירק ותבלין פי' שומים ובצלים וכיוצא בהן דאיכא לפלוגי בהו בין חיין למבושלין וכ " כ ב " י וכדפרי' לעיל גבי מקפה . ומ " ש ואם אמר תבלין שאני טועם וכו' פי' וה " ה שאני אוכל כדפרי' לעיל אצל כבוש שאני טועם :
Yoreh De'ah.217.22.1 מהכרוב וכו' עד ירקות השדה משנה פ' הנודר מן המבושל פי' לפירש " י אספרגוס הוי בכלל כרוב דמין כרוב הוא אבל אין כרוב בכלל אספרגוס ולהרמב " ם נמי מי שלקות של כרוב הוי בכלל כרוב אבל אין כרוב בכלל מי שלקות :
Yoreh De'ah.217.23.1 מהכרישין מותר בקפלוטות כתב הרמב " ם בפי' המשנה כרשינין כרתי קפלוטות שם הכרתי שבא " י וכתב ב " י שני מיני כרתי ואין הקפלוטות בכלל הכרישין בלשון בני אדם ומשמע דמהקפלוטות כ " ש דמותר בכרישין דפשיטא דאין שם הכרתי הכולל כל מין כרתי בכלל קפלוטות שהוא שם פרטי למין אחד של כרתי :
Yoreh De'ah.217.24.1 מהירקות מותר בירקות שדה וכו' לאו דוקא שאמר ירקות אלא ה " ה אם אמר קונם ירק וכן הוא במשנה מן הירק מותר בירקות שדה שהוא שם לווי אלא לרבותא נקט ירקות דל " ת כיון שאמר ירקות משמעו כל ירקות אפי' ירקות שדה קמ " ל דלא אלא משמעו ירקות סתם שאין לו שם לווי ולפ " ז ודאי לעיל בדאמר קונם ירק עלי דאינו אסור אלא בנאכלים חיים דוקא בירק גינה קאמר שנאכל חי . אבל באומר ירקי קדרה דבכבושים קאמר או ירק המתבשל בקדרה צ " ע דכיון דתלה הנדר במה שניתן בקדרה בכבוש או בבישול שמא אף מירקות שדה שדרכן לכבשן ולבשלן נדר או שמא כיון שהוא שם לווי לא נדר אלא מירק סתם שהן ירקי גינה :
Yoreh De'ah.217.25.1 הנודר מהחלב וכו' שם במשנה ( סוף דף נ " א ) הנודר מן החלב מותר בקום ורבי יוסי אוסר מן הקום מותר בחלב . ובגמ' מותבינן ממתני' דסוף הפרק מן העדשים אסור באשישים ורבי יוסי מתיר פי' אשישים לחם שמעורב בו עדשים דמי לקומא שמעורב בו צחצוחי חלב לא קשיא מר כי אתריה ומר כי אתריה באתרא דרבנן קרו לחלבא חלבא ולקומא קומא באתרא דרבי יוסי לקומא נמי קרו ליה קומא דחלבא וכך הם דברי רבינו ומשמע להדיא דאף באתרא דקרו לקומא קומא דחלבא והנודר מן החלב אסור בקום דקום הוי בכלל חלב מ " מ בנודר מן הקום מותר בחלב דחלב אינו בכלל קום ודלא כהר " ן וכן כתב ב " י והרמב " ם כתב הנודר מהחלב מותר בקום מן הקום מותר בחלב ולא חילק בין אתרא לאתרא נמשך אחר הירושלמי דס " ל דפליגי ת " ק ור' יוסי והלכה כת " ק וגם הרא " ש בפסקיו הביא הירושלמי אלא דס " ל דאוקימתא דתלמודא דידן עיקר דמר כי אתריה וכו' ולא פליגי אבל הרמב " ם מפרש דאוקימתא דתלמודא דידן לרווחא דמילתא אוקמוה בהכי כלומר אפי' לקאי דקס " ד דמקשה ל " ק דמר כי אתריה ומר כי אתריה אבל קושטא דמילתא לאו הכי הוא ול " ק מעדשים ואשישים דקום ודאי לאו חלב הוא אבל אשישים עדשים נינהו ועיין בב " י כי האריך ואני קצרתי . וא " ת כיון דכתב הרא " ש דנסיובי דחלבא אסור מן התורה לבשלו בחלב כדכתב רבינו לעיל סוף סימן פ " ז א " כ אפי' לא נקרא הקום ע " ש החלב למה יהא מותר הלא חלב גמור הוא כיון שלא הוציאו ממנו כל האוכל ואע " ג דנקרא קום לפי שע " י שמעמידין החלב הוא נפרד לצד אחד כדכתב הרא " ש מ " מ דין חלב יש לו . וצ " ל דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם הלכך אע " ג דיש לו דין חלב מן התורה מ " מ בשעה שנדר מן החלב לא היה דעתו אלא על מה שנקרא חלב בלשון בני אדם וכיון דמי חלב הנבדלין לא נקראו ע " ש החלב אינן בכלל הנדר ומותר בקום :
Yoreh De'ah.217.26.1 מן החלב מותר בגבינה וכו' משנה שם ופי' הרא " ש דקמ " ל דלא תימא הגבינה המיוחדת שבגבינה משמע ואין דרך לאכלה בלא מלח ולהר " ן אפי' לא אמר הגבינה אלא גבינה בלא ה " א לא תימא כיון דרוב גבינות מלוחות הן סתמא מלוחה משמע קמ " ל עכ " ל . ומ " ש בין לחה בין יבישה צ " ל ג " כ דקמ " ל דלא תימא סתמא לחה משמע דאילו יבישה קשה לגוף ובלאו נדר לא היה אוכל אותה כי היכי דאמרינן בנודר מן הבשר ביומי דהקזה דמותר בדגים אלא דקשה מהיכן למד רבינו דין זה דליתיה לא במשנה ולא בגמ' :
Yoreh De'ah.217.27.1 דג שאני טועם וכו' שם תניא רשב " א אומר דג שאני טועם אסור בגדולים ומותר בקטנים דגה שאני טועם אסור בקטנים ומותר בגדולים דג דגה שאני טועם אסור בין בגדולים בין בקטנים ואסיקנא בגמ' דלשון תורה דגה משמע גדולים ומשמע קטנים ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם שקורין דג לגדול ודגה לקטנים . ולא היה צריך לרבינו לפרש דדג דגה שניהן במשמע דהא ממילא ידעינן דכיון דדג גדול משמע ודגה קטנים משמע כשנדר ואמר דג דגה עלי פשיטא דאסור הוא בשניהן אבל כשאמר דגים לא שמעינן לה מברייתא אלא ממתני' דתנן דג דגים שאני טועם אסור בהן בין גדולים בין קטנים בין מלוחים בין תפלים בין חיין בין מבושלין ומותר בטרית טרופה ובציר ובמורייס ופי' הרא " ש דג דגים או דג או דגים ופליג אדרשב " א דאמר דדג דוקא גדול משמע וי " מ כשאמר שניהם דג משמע גדול ודגים קטנים ולי נראה דבדגים לחודיה סגי דמשמע כל מיני דגים וס " ל לרבינו דאף ע " ג דפליג רשב " א אתנא דמתני' באמר דג לחודיה והלכה כרשב " א דלא משמע אלא גדולים מ " מ במאי דקאמר תנא דמתני' דדגים בין גדולים בין קטנים במשמע לא אשכחן דפליג עליה ומודה רשב " א בהא דשניהן במשמע והא דפסק כרשב " א לגבי תנא דמתני' ה " ט מדשקלי וטרי אביי ורב פפא לפרושי מילתא דרשב " א משמע דהלכתא כוותיה וכן כתב ב " י ובמקצת ספרי רבינו כתוב דג דגה שאני טועם אסור בין בגדולים בין בקטנים וכו' וכן עיקר :
Yoreh De'ah.217.28.1 ומ " ש וחילוק איזהו גדול וכו' כ " כ הרא " ש דהכי מסתברא ודלא כהירושלמי עד ליטרא :
Yoreh De'ah.217.29.1 ומ " ש ומותר בטרית טרופה פי' מין דג וכו' רצונו לומר כיון דמין דג גדול הוא דיש לו שם בפני עצמו אינו לא בכלל סתם דג ולא בכלל דגים א " נ כיון דחתוך לחתיכות לא היה דעתו לנדור כ " א על דגים שלמים וכ " כ הרא " ש להדיא בפירושו אבל רש " י בפ " ב דע " ז ( דף ל " ה ) כתב וז " ל וטרית מין דגים קטנים מלוחים טרופה שנטרפו ונשתברו הדגים ואין ניכרין עכ " ל וכ " כ בתורת הבית ונראה דמטעם פירש " י זה כתב הרא " ש אי נמי לא היה דעתו כ " א על דגים הנמכרים שלמים כלומר אע " פ שטרית הן מיני דגים קטנים ובכלל דגים נינהו אפ " ה מותר בהן לפי שלא היה דעתו אלא על שלמים :
Yoreh De'ah.217.30.1 ומ " ש דמותר בציר ומורייס מפורש בגמ' ( סוף דף נ " ב ) דהא דקתני מותר בציר ומורייס היינו דוקא מה שכבר יצא מהן קודם שנדר דלא חל הנדר עליהן אבל מה שיצא מהן לאחר שנדר אסור ביוצא מהן היכא דאמר דג שאיני טועם או דגים שאיני טועם ותימה למה לא כתב כך רבינו ואפשר שנסמך על מ " ש לעיל גבי בשר וזיתים וענבים בסוף סימן רי " ו דמינייהו נלמד לכאן :
Yoreh De'ah.217.31.1 הנודר מהצחנה פי' מיני דגים חתוכים וכו' משנה שם וכפי' הרא " ש וקמ " ל דלא תימא דאין בכלל צחנה אלא כשיש שם כמה מינים מחותכים אבל טרית טרופה אין שם אלא דג אחד גדול חתוך ולפי' השני דטרית הוא מין דגים קטנים מלוחים שנטרפו ונשברו כו' ג " כ אין שם אלא מין אחד של דגים קטנים וסד " א דאינן בכלל צחנה קמ " ל דכל שהוא חתוך הוא בכלל צחנה אבל אין ציר ומורייס בכלל צחנה כיון דאין עיקר ממשות הדג מעורב בציר ומורייס . וב " י כתב דלא איצטריך מתני' דאסור בטרית טרופה דפשיטא היא אלא איצטריך דמותר בציר ומורייס ולא נהירא אלא כדפרי' ומ " ש מטרית טרופה אסור בציר ומורייס כך הוא גירסת הרא " ש דלא כהר " ן דגריס מותר בציר ומורייס אלא אסור והטעם כיון שהזכיר טרופה משמעו כל דבר שמעורב בו ממין הדג אבל אין בכלל צחנה אלא דג ממש וצ " ע בנודר מטרית טרופה אם אסור מהצחנה ולפעד " נ דלדעת הרא " ש מותר בצחנה דלא נדר אלא מדג גדול חתוך ששמו טרית או ממין דגים קטנים ששמן טרית ואין צחנה בכלל טרית והר " ן תפס לו שיטה אחרת ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.217.32.1 הנודר מהתמרים וכו' משנה שם פליגי בה ת " ק ורבי יהודה בן בתירא וחכמים ופסק הלכה כת " ק דאמר הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים מהסיתוניות מותר בחומץ סיתוניות ולא היה צריך לרבינו לומר בפי' מדבש תמרים מותר בתמרים כשם שלא נשנית במשנה והיינו טעמא דלא נשנית דממילא ידעינן לה דמותר במכל שכן אלא לפי דבברייתא קתני דרשב " א אמר כל שדרכו ליאכל כגון תמרים ודבש תמרים נודר בו אסור ביוצא ממנו נודר ביוצא ממנו אסור בו לכך קאמר רבינו דאין הלכה כמותו אלא נודר בו מותר ביוצא ממנו נדר ביוצא ממנו מותר בו אבל בסיתוניות שאין דרכו ליאכל ליכא מאן דפליג דפשיטא דבנדר ביוצא ממנו מותר בו אלא דבנודר בו פליגי אם אסור גם ביוצא ממנו ( או אינו אסור אלא ביוצא ממנו ) או אינו אסור אלא בו ולכך היה צריך לרבינו לומר דבנודר מהסיתוניות מותר בחומץ כת " ק אבל בנודר מחומץ דמותר בסיתוניות א " צ לאומרו כיון דליכא מאן דאסור כדפרי' . והקשה הר " ן כי היכי דבאתרא דקרינן לקומא קומא דחלבא אמרינן בנודר מן החלב אסור בקומא דחלבא ה " נ נימא הכי בתמרים ודבש תמרים דמאי שנא ותי' דלא דמי דשאני קומא דלא נשתנה מצורה לצורה אבל הכא הרי נשתנה הגוף כן כתב הרשב " א ועוד דקומא דחלבא קרינן ליה מפני שעדיין תורת חלב עליו אבל דבש תמרים לא קרינן לה הכי אלא להפריש בין דבש תמרים לדבש אחר ובין חומץ סתוניות לחומץ אחר ע " כ ובתירוצים אלו יתיישב בם כן דלא קשיא מ " ש מנודר מגריסין דאסור במקפה של גריסין ובנודר מתמרים מותר בדבש של תמרים וק " ל ויש לעיין אמאי לא תניא נמי כשאמר תמרים אלו או שאיני טועם תמרים דאסור ביוצא מהם כדתנא בזיתים וענבים וכדלעיל סוף סימן רי " ו וכן גבי ירק אם אמר ירק שאני טועם הו " ל למתני דאסור אף בירקות השדה ובדלועין כי היכי דתנא בכבוש שאני טועם דאסור בכל הכבושים וכן בצלי ושלוק ומליח תנא דבאמר שאני טועם דאסור בכל דבר צלי ושלוק ומלוח ומ " ש הכא דלא תני הכי :
Yoreh De'ah.217.33.1 הנודר מהיין אסור בקונדיטון פי' יין מבושל במיני בשמים ובמבושל בס " פ הנודר מהמבושל אהא דתנן מן הגריסין אסור במקפה ור " י מתיר הביא הרא " ש ירושלמי מ " ט דרבי יוסי שם אביו עליו על דעתיה דרבי יוסי הנודר מן היין מותר בקונדיטון אלמא דלרבנן אסור בקונדיטון עכ " ל וכך פי' הירושלמי לדעת הרא " ש מ " ט דרבי יוסי דמתיר במקפה של גריסין בנודר מן הגריסין ומאי שנא מהנודר מהחלב דאוסר רבי יוסי בקום ומשני קום דשם אביו עליו דקורין אותו קומא דחלבא משא " כ במקפה דקורין אותו מקפה בסתם השתא לרבי יוסי הנודר מן היין מותר בקונדיטון כיון דאין קורין אותו ע " ש אביו אלא קונדיטון בסתם ודייק הרא " ש אלמא דלרבנן דאוסרין במקפה אף על פי שקורין מקפה בסתם כיון שגוף הגריסין בתוכו ה " ה בנודר מן היין אסור בקונדיטון כיון שגוף היין בתוכו אע " פ שנקרא קונדיטון בסתם ואין שם אביו קרוי עליו ומ " ס דאסור במבושל גם זה בירושלמי הביאו הרא " ש מ " ט דרבי יוסי בקום שם אביו קרוי עליו ע " ד דרבי יוסי הנודר מן היין אסור ביין מבושל חמרא מבשלא קרו ליה ובגמ' איתמר דר " י ורבנן מר כי אתריה ומר כי אתריה באתרא דרבנן קרו ליה לחלבא חלבא לקומא קומא באתרא דר' יוסי לקומא נמי קרו קומא דחלבא ושמעינן מינה דאפי' לרבנן הנודר מן היין אסור ביין מבושל דחמרא מבשלא קרו ליה ואע " ג דתנן ר " י בן בתירא אומר כל ששם תולדתו קרויה עליו אסור אף ביוצא ממנו ופליגי רבנן עליה התם שם בנו הכא שם אביו הכי פריש לה בירושלמי עכ " ל ונתבארו דברי רבינו ומה שנמצא בירושלמי שבידינו בדפוס אמתני' דהנודר מן החלב מותר בקום וכו' מ " ט דרבי יוסי שם אביו קרוי עליה ע " ד דר " י הנודר מן היין מותר ביין מבושל חמרא מבשלא עכ " ל טעות הוא שהשמיטו המדפיס כמה תיבות וכך צריך להגיה ע " ד דר " י הנודר מן היין מותר בקונדיטון ואסור ביין מבושל חמרא מבשלא קרו ליה . ומיהו קשיא לי על מה שפי' הרא " ש אמתני' דרבי יוסי מתיר במקפה וז " ל קסבר לא מקרי גריסין אלא מקפה של גריסין והוא מן גריסין נדר עכ " ל דלפ " ז שם אביו קרוי עליו מקפה של גריסין כמו קומא דחלבא להירושלמי ואמאי מתיר רבי יוסי במקפה ואוסר בקום וי " ל דהירושלמי מפרש מהו קום חלבא מקטרא פי' החלב עצמו הקרוש נקרא קום וכמ " ש הראב " ד בהשגות פ " ט וז " ל אנו מפרשים חלב הקפוי עכ " ל ובזו ודאי שם אביו קרוי עליו דמעיקרא חלבא והשתא נמי חלבא אלא דמתוספי עליה קומא אבל במקפה אינו כן דמעיקרא גריסין והשתא מקפה אלא דמתוספי עליה גריסין וזה אינו שם אביו קרוי עליה ומש " ה מתיר רבי יוסי במקפה ואוסר בקום ורבנן דאוסרים במקפה ומתירין בקום סברי איפכא דמקפה כיון שגוף הגריסין מעורבים בו וחשוב נמי אוכל כמתחלה הו " ל כאילו הגריסין הן בעין אבל חלב הקפוי אינו חשוב כחלב עצמו דהקפוי נעשה אוכל והחלב הוא משקה וכן קונדיטון מעיקרא משקה והשתא נמי משקה ולרבנן אין לחלק בין שם אביו קרוי עליו לאינו קרוי עליו אלא בין כשנשתנה ממה שהיה בתחלה לגמרי ללא נשתנה לגמרי . ומש " ה הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים אף לרבנן כיון שאין גוף התמרים בתוך הדבש ונשתנה לגמרי כך הוא לפי הירושלמי אבל לתלמודא דידן דמפרש דלא פליגי רבי יוסי ורבנן בקום אלא מר כי אתריה וכו' צ " ל דקום היינו מי חלב שאין שם גוף החלב וכמו שפי' הרמכ " ם פ " ט וכל המפרשים דאם היה פי' חלב קפוי אפי' באתרא דקורין לקום קומא הוי אסור כיון שהוא גוף החלב ממש ודו " ק . ורבינו פסק בקום שהוא מי חלב באתרא דקורין לקומא קומא דמותר כיון שאין שם גוף החלב כדמסיק בתלמודא דידן ובנודר מן היין פסק דאסור בקונדיטון כיון שיש שם גוף היין אע " פ שאין נקרא ע " ש היין וה " ה בחלב הקפוי נמי אסור אע " פ שאינו נקרא אלא קום כיון שיש שם גוף החלב וכדינא דקונדיטון לדעת הרא " ש בפי' הירושלמי ודלא כדעת הר " ן דמתיר בקונדיטון לפי פירושו בירושלמי ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.217.34.1 נדר מהתירוש מותר ביין וכו' תוספתא כתבה הרא " ש פ' הנודר מן הירק והר " ן כתב דלדידן דמשתעינא בלשון לע " ז לא קרינן תירוש אלא ליין בלשון תורה וכן פסק בש " ע :
Yoreh De'ah.217.35.1 הנודר מהשמן וכולי ברייתא וגמ' ס " פ הנודר מן המבושל פי' ס " ל לתלמודא דאותו שמן שמסתפקין בו קורין אותו שמן סתם וכיון שנדר בסתם מן השמן ודאי מאותו שמסתפקין ממנו נדר שהוא שמן סתם ואם מסתפקין משניהם אמרינן כיון שאותן שמסתפקין משמן זית קורין אותו שמן סתם ואותן שמסתפקין משמן שומשמין קורין אותו שמן סתם השתא איכא ספק דילמא מזה ומזה נדר בסתם ואע " פ שרוב סיפוקן מאחד מהן לא אזלינן בתר רובא כיון דספק איסורא לחומרא :
Yoreh De'ah.217.36.1 הנודר מתבואה או שאמר עללתא אינו אסור אלא בחמשת המינין כלומר עללתא הוא תרגום של תבואה ואין חילוק בין נודר בל " ה מהתבואה או בלשון תרגום מהעללתא אינו אסור אלא בה' המינין והוא משנה פ' הנודר מן הירק ( ריש נדרים דף נה .) דהכל מודים הנודר מן התבואה אינו אסור אלא בה' המינין ובגמ' בר מר שמואל פקיד דליתנון תליסר אלפי זוזא לרבא מן עללתא דנהר פניא שלחה רבא לקמיה דרב יוסף עללתא היכי מקריא אמר רב יוסף מתני' היא ושוין בנודר מן התבואה שאין אסור אלא מה' מינין א " ל אביי מי דמי תבואה לא משמע אלא ה' המינין עללתא כל מילי משמע אהדרוה לקמיה דרבא אמר הא לא מיבעיא דעללתא כל מילי משמע הדא מיבעיא לי שכר בתים ושכר ספינות מאי וכו' אמרוה רבנן קמיה דרב יוסף אמר וכי מאחר דלא צריך לן אמאי שלח לן איקפד רב יוסף וכתב הרא " ש ומסתברא לי טעמיה דרב יוסף כיון דמתרגמינן תבואה עללתא והוא בלשון תרגום צוה הוי כאילו בלשון עברי צוה והזכיר תבואה ולמה נשתנה הלשון לעשות משם העצם פעולה כדי להוציא ממון עכ " ל והקשה ב " י דלמה פסק רבינו לגבי נדרים דבעללתא אינו אלא מה' המינין הלא משמע ממ " ש הרא " ש דלהוציא ממון דוקא הוא דלא נשנה הלשון אבל לגבי איסורא דספיקא לחומרא נשנה הלשון כדי להחמיר וכן פי' הר " ן להדיא עכ " ל הקושיא אבל מה שתירץ ב " י ע " ז אינו מתיישב ע " ש ולפעד " נ דכיון דכתב הרא " ש ומסתבר לי טעמיה דרב יוסף ורב יוסף הביא ראייה מדין נדרים לדין הוצאת הממון משמע דס " ל דאין חילוק בין דין נדרים לדין הוצאת ממון : ומ " ש הרא " ש ולמה נשנה הלשון וכו' חדא ועוד קאמר חדא דמסתברא טעמיה דרב יוסף דכיון דעללתא הוי תרגום של תבואה הו " ל כאילו צוה בלשון עברי והזכיר תבואה ועוד דאף לרבא ואביי דעללתא כל מילי דמעולה ומשובח משמע מ " מ למה נשנה הלשון לעשות משם העצם פעולה לגבי הוצאת ממון אבל לרב יוסף בלאו הוצאת ממון אינו גובה אלא מה' מינין דתבואה ועללתא הכל אחד אלא שזה ל " ה וזה לשון תרגום . והכי דייק לישנא דהרא " ש דכתב ולמה בוי " ו דאי לא קאמר אלא חדא היה לו לומר דלמה בדלי " ת אלא חדא ועוד קאמר כדפרי' והאי ולמה בוי " ו דקאמר הו " ל כאילו אמר ועוד למה נשנה הלשון וכו' והשתא ודאי האי ועוד אינו אלא לרווחא דמילתא דאפי' לרבא אין הדין נותן לפרש הלשון בשינוי כדי להוציא ממון אבל לרב יוסף בלאו הכי תבואה ועללתא הכל לשון אחד בין לגבי נדרים בין לגבי הוצאת ממון ואע " ג דאביי ורבא לא ס " ל הכי מ " מ כיון דחזינן דאיקפיד רב יוסף ארבא וקאמר מאחר דלא צ " ל אמאי שלח לן אלמא דלא ס " ל לרב יוסף להא דרבא ואביי תלמידיו א " כ ודאי דלית הלכתא כותייהו אלא כרב יוסף דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ואע " ג דמאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי מ " מ קודם אביי ורבא הלכה כרב במקום תלמיד וזה פשוט :
Yoreh De'ah.217.37.1 מהדגן קאמר ר " מ וכו' משנה שם פלוגתא דר " מ וחכמים ומ " ש ויראה מדברי הרא " ש וכו' הוא מדהביא בפסקיו סתם ברייתא דר " מ תני לה הנודר מן הדגן אסיר אף בפול המצרי יבש ומותר בלח ומותר באורז בחילקא בטרגיז ובטיסני וכתב ב " י ודבר תימה הוא מה ראה לפסוק כיחיד במקום רבים ועוד האריך ע " ש . ולפעד " נ דטעמו של הרא " ש דכיון דרבא ס " ל דעללתא כל מילי משמע א " כ בע " כ דס " ל כר " מ דבנודר מן הדגן אסור בכל מיני דמידגן דאי הוי ס " ל כרבנן דאפי' דגן אינו אלא ה' מינין היכי קס " ד דעללתא משמע טפי כל מילי מדגן דהא פשיטא דלשון דגן כולל טפי כל מיני דמידגן מלשון עללתא דאינו אלא תרגום של תבואה אלא בע " כ דדגן כל מיני דמידגן משמע כר " מ אלמא דהלכה כר " מ ובהא לא אשכחן דפליג עליה רב יוסף :
Yoreh De'ah.217.38.1 וכתב הרא " ש והר " ן חילקא חטה אחת נחלקת לב' טרגיז א' לג' טיסני אחד לד' הכי אמרינן בפ' מי שהפך וכתב הרא " ש דאע " פ שקודם שנחלקו היה אסור בחטים עתה שנחלקו ליתנהו בכלל דגן ולא אסר עצמו אלא במה שנקראת חטה א " נ הא דקאמר מותר שנחלק קודם נדרו ויצא כבר מכלל דגן עכ " ל ולפעד " נ דה " ט דלא הוי בכלל דגן כיון שאין עושין ממנו כרי וה " ט דאורז דמותר אע " ג דמידגן כיון דאין עושין ממנו כרי ולא ידעתי מפני מה השמיט רבינו היתירו וכתב בסתם קאמר ר " מ שאסור בכל מיני קיטניות דמשמע אף אורז והא ליתא וצ " ע :
Yoreh De'ah.217.39.1 הנודר מהפת וכו' ירושלמי כתבו הרא " ש בפ' הנודר מן הירק . ומ " ש ובמקום שרגילין לעשות פת מכל דבר ונדר מהפת או מהמזון וכו' פי' או אפי' במקום שאין עושין פת אלא מחטין ושעורין והוא לא נדר מפת סתם אלא נדר מהמזון אסור בה' המינין וה " ט דלא מקרי מזון אלא ה' המינים דהוי מין דגן דזייני וסעדי ליבא אבל כל הזן משמע כל דבר המשביע וכל מידי משביע חוץ ממים ומלח אבל לא סעדי ליבא ולא מקרי מזון וה " א ר " פ בכל מערבין . וא " ת באומר כל הזן עלי למה יחול הנדר הלא לר " ת באומר קונם כל פירות שבעולם עלי אינו נדר כדלקמן בסימן רל " ב וי " ל דמיירי כאן בשלא אסרן עליו אלא לזמן שיוכל לעמוד בו ועיין בסמוך אצל הנודר מפירות השנה :
Yoreh De'ah.217.40.1 קונם חטה שאני טועם וכו' ברייתא ס " פ הנודר מן המבושל שנויה כלשון זה אסור לאפות ומותר לאפות וכך הוא בפסקי הרא " ש ור " ל דאסור בפת ומותר בפת ואילו אמר אסור באפויה הוי משמע דחטה כמו שהיא אסורה באפויה אבל אינו אסור בפת השתא דאמר אסור לאפות משמעו אסור לעשות ממנו פת כלומר דאסור בפת וכ " כ הר " ן וז " ל חטה שאני טועם אסור לאפות דפת חטה מקרי דחד גופא נמי הוא אבל חטים משמע לכוס מפני שאדם כוסס חטים חלוקים ביחד עכ " ל ובמשנה רבי יהודה אומר קונם גריס או חטה שאני טועם מותר לכוס חיים ופי' הר " ן הטעם שהכוסס אינו כוסס אחת אח' בפני עצמה אבל פת כיון שהוא גוף אחד חטה מקרי וה " א בירושלמי דגרסינן התם חטה ואת אמר כן בתמיה אמר רבי אורחא דבר נש מחמי פתא נקטה ומימר בריך דברא הדא חיטתא עכ " ל ולפ " ז התיישב הא דתנן התם חטה חטים שאני טועם אסור בהן בין קמח בין פת דכתב ב " י איני יודע למה השמיטו רבינו אבל לפעד " נ דלא היה צריך לכתבו דכיון דכתב חטה חטים שאני טועם אסור לאפותה ולאוכלה חיה הרי אמר דאסור בפת כדפרישית וממילא נשמע דאסור ג " כ בקמח דמה לי כוסס חטים או אוכל קמח דקמח נמי בכלל חטים הוא עוד כתב ב " י דמ " ש רבי' אסור לאפות אינו מדוקדק וכך הו " ל לכתוב אסור באפויה וכן הוא הלשון ברמב " ם ולא נהירא אלא לשון לאפות הוא מדוקדק כדפרישית :
Yoreh De'ah.217.41.1 הנודר מפירות השנה וכו' ברייתא פ' הנודר מן הירק ( נדרים נה :) פי' דאסור בכל פירות השנה עד תשרי בין של אילן בין של הארץ ומ " ש ומותר בגדיים וכו' כלומר בין שהן ב " ח או באין מב " ח אינן בכלל פירות השנה אבל הם בכלל גידולי שנה וכתב הר " ן דלא אסר עליו גידולי שנה אלא לזמן שיוכל לעמוד בו אבל לעולם לא הוי נדרא כלל שאי אפשר לו לקיימו ע " כ וכך צריך לפרש אצל כל הזן עלי כדפרי' בסמוך למעלה :
Yoreh De'ah.217.42.1 מפירות הארץ וכו' וטעמו שבכלל פירות הארץ הוי נמי פרי העץ וכדתנן פ " ו דברכות בירך על פירות האילן בפה " א יצא ועל פירות הארץ ב " פ העץ לא יצא . ומותר בכמהין ופטריות לפי שאינו נקרא בשם פרי הארץ אבל בכלל גידולי קרקע הוה להו נמי כמהין ופטריות דאע " ג דאין להם שרשים בארץ מ " מ נתגדלו מלחלוחית הארץ וכדאמר בגמ' דמאוירא קא רבו ונראה דאם אמר גידולי שנה עלי כל שכן דהו " ל כמהין ופטריות בכלל כיון שלא הזכיר קרקע ואם אמר גידולי קרקע עלי נראה דבעלי חיים נמי הו " ל בכלל גידולי קרקע כדאיתא בפ' הפועלים ואיכא לתמוה דכאן קאמר דבעלי חיים אינן בכלל פירות ולמעלה סוף סימן קע " ז כתב רבינו דב " ח הוי נמי בכלל פירות ואפשר לחלק בין סתם פירות דהוי ב " ח בכלל ובין פירות השנה או פירות הארץ דלא הוי ב " ח בכלל ועיין בסימן רל " ב :
Yoreh De'ah.217.43.1 הנודר מהקיץ אינו אסור אלא בתאנים ברייתא בפ' קונם יין ( סוף נדרים דף ס " א ) תניא הנודר מפירות הקיץ אינו אסור אלא בתאנים רשב " ג אומר ענבים בכלל תאנים וכתב הרא " ש לשון קיץ משמע דבר הנלקט ביד ותאנים נלקטים ביד אבל ענבים צריכין סכין ואינם בכלל קיץ ורשב " ג סבר ענבים נמי כשהם מבושלים ועומדים לירדות מחיבורן אף הם נקצצין ביד מקרי ואין הלכה כרשב " ג ומשמע לכאורה דדוקא בנודר מפירות קיץ קאמר רשב " ג דגם ענבים בכלל דמשמעו דנודר מכל פירות שקוצצין ביד אף ענבים שלפעמים קוצצין ביד כשהם מבושלין אבל בנודר מקיץ אף רשב " ג מודה דפירוש קיץ אינו אלא תאנים דתאנים נקראים בשם קיץ ולא ענבים כדאיתא פ' אלו מציאות מצא קציצות בדרך ובפ " ע דמקואות ר' יהודה אומר אף של קייצין כיוצא בהן ובפ' ח " ה כנס את קייצו וא " כ איכא לתמוה למה כתב רבינו הנודר מהקיץ ולא כתב הנודר מפירות הקיץ כלישנא דברייתא וכ " כ הרמב " ם הנודר מפירות הקיץ . ונראה דרבינו דקדק מדקאמר רשב " ג ענבים בכלל תאנים דהו " ל לומר ענבים בכלל פירות קיץ אלמא דאפילו לא נדר אלא מהקיץ דפירושו תאנים אפי' הכי ענבים בכלל תאנים השתא לפי זה אין לחלק כלל בין נודר מפירות קיץ ובין נודר מהקיץ וק " ל :
Yoreh De'ah.217.44.1 הנודר מהמים הנמשכין ממעיין פלוני וכו' עד בנקראין על שמו כך הוא לשון הרמב " ם פ' ט' ולמדו הרב מהא דאיתא בפ' בתרא דבכורות גבי פרת והוא הדין לשאר נהרות והכי פירושו דאע " פ דנדר מהמים הנמשכין ממעיין פלוני לא תימא דוקא מה שאנו רואים שנמשך ממנו ולמטה אלא אסור אף בכל הנהרות היונקות ממנו דהיינו הנהרות שהם גבוהים מהמעיין שנדר עליו ויונקות ממנו ג " כ אסור בהם ואצ " ל מהנמשכין ממנו ולמטה שאנו רואים שנמשכין ממנו דפשיטא דאסור בהם אע " פ שנשתנה שמו וכו' ואם אמר מנהר פלוני וכו' השתא ודאי כיון שלא אמר הנמשכין ממנו אינו אסור אלא בנקראין על שמו ואסור בכל מקום שהן אבל בנשתנה שמו מותר בהן :
Yoreh De'ah.217.45.1 הנודר מן הכסות וכו' משנה פרק הנודר מן הירק ( נדרים דף נה :) והטעם דמותר בשק וכו' דלא מקרי כסות :
Yoreh De'ah.217.46.1 הנודר מהבית וכו' משנה שם ( דף נו .) פליגי בה ר " מ וחכמים והלכה כחכמים דעלייה בכלל בית אבל בית אינו בכלל עלייה :
Yoreh De'ah.217.47.1 הנודר מן העיר וכו' משנה שם ומפרש בגמ' טעמא מקראי דבתחומה כתיב ומדותם מחוץ לעיר אלפים אמה אלמא תחומה איקרי חוץ לעיר וכתיב ויהי בהיות יהושע ביריחו מאי ביריחו אילימא ביריחו ממש והכתיב ויריחו סוגרת ומסוגרת אלא ש " מ בעיבורה דהיינו ע' אמה ושיריים שנותנים אותם עיבור לעיר ומהם והלאה מודדין תחום שבת ופי' אגף סתימת הבית כמו הגפת הדלתות מסתימת הדלת ולפנים אסור אבל מסתימת הדלת ולחוץ על עובי המפתן מותר :
Yoreh De'ah.217.48.1 נדר מיושבי העיר וכו' ברייתא ס " פ חלק ופ " ק דבתרא כתבה הרא " ש ס " פ ד' נדרים אלא דתני בה לשון נשתהה שם י " ב חדש וכ " כ הרמב " ם בפ " ט לשון שהה ונשתהה דמשמע אפילו יוצא ונכנס ורבינו דכתב שישב שם ל' יום שישב שם י " ב חדש לאו דוקא ישיבה ממש בקבע אלא ר " ל נתעכב שם כמו ותשבו בקדש דהיינו לשון נשתהה יוצא ונכנס . ואם נדר בלשון דירה עיין בתשובות להרמב " ן שכתבה ב " י בסימן זה ובתשובת הרשב " א שכתבה ב " י בסוף סימן שאחר זה :
Yoreh De'ah.217.49.1 נדר מיורדי הים וכו' משנה פ' ד' נדרים ( נדרים דף ל' ) וכלישנא דתלמודא דמחמיר אפילו באותן שאין הולכין אלא מעכו ליפו שאין ביניהן אלא מהלך יום א' ובאין מהרה ליבשה נקראו ג " כ יורדי הים ומיהו כתבו התוס' דאדם העובר פעם אחת לזמן מרובה ואינו רגיל לעבור שם מקרי יורדי הים וכו' ע " ש וכ " כ הר " ן ע " ש הרשב " א ומביאו ב " י והכי משמע מלשון רבינו .
Yoreh De'ah.217.50.1 נדר מרואי החמה וכו' משנה וגמרא פ' ד' נדרים שם פי' מדלא קאמר מן הרואים דאילו אמר הכי היה מותר מן הסומין ומדאמר מרואי החמה משמע ממי שהחמה זורחת עליו לאפוקי דגים שבמים ועוברין שבמעי אמם שאין החמה רואה אותן שמותר בהן ולכאורה משמע דאין חילוק בין נדר מרואי החמה ובין נדר מרואים החמה דמדמדכר החמה אלמא דנדר ממי שהחמה זורחת עליהם דאם לא כן הו " ל למימר מן הרואים בלחוד שהרי כל הרואים הם רואים ג " כ החמה וכ " כ הר " ן להדיא וא " כ יש לתמוה אמ " ש רבינו ואם נדר מרואים החמה מותר בסומין ונ " ל שט " ס הוא בדברי רבינו וצ " ל מרואים את החמה ולמד כך מדברי התוס' שכתבו וז " ל מדלא קאמר מן הרואים כלומר מדלא קאמר האיש הנודר שהוא נודר מן הרואים את החמה שאז ודאי הוי משמע למעוטי סומין עכ " ל מבואר מדבריהם דבנדר מן הרואים בלחוד אפשר נמי לפרש שהחמה רואה אותן ואסור בסומין מספק ואינו מותר בסומין אלא בנודר מן הרואים את החמה שאז ודאי משמע למעוטי סומין והכי נקטינן ובש " ע כתב ואם נדר מרואים החמה מותר בסומין ולפעד " נ דאסור דרואים החמה אפשר לפרש ג " כ שנקראים רואים לפי שהחמה רואה אותם כלומר זורחת עליהן כדפרי' ודו " ק :
Yoreh De'ah.217.51.1 נדר משחורי הראש וכו' משנה וגמרא שם פירוש נשים שראשם מכוסים ועטופות כל שעה במכוסי הראש מתאר אותם וקטנים דלעולם מיגלו במגולי הראש אדם מתאר אותן אבל אנשים דזימנין מיכסו ראשייהו זימנין דמיגלו ראשייהו אינן נקראים אלא שחורי הראש לפי דרובן ראשם שחור והא דאסור בקרחים ובבעלי שיבות היינו טעמא משום דשחורי הראש משמע שהיו שחורי הראש פעם אחת אע " פ שעכשיו הוא קרח ובעל שיבה אפ " ה הוי בכלל שחורי הראש דאל " כ אלא בא להוציא קרחין מבעלי שער הוה ליה למימר אלא בע " כ דר " ל מאותו שהיו שחורי הראש קאמר א " כ בכלל זה תרוייהו משמע קרחין ובעל שיבה :
Yoreh De'ah.217.52.1 הנודר מן הילודים וכו' משנה שם פליגי בה ר " מ וחכמים ופסק כחכמים דאמרו לא נתכוין זה אלא במי שדרכו להוולד פי' דבקרא אשכחן ועתה שני בניך הנולדים דפי' שכבר נולדו וכתיב הנה בן נולד לבית דוד יאשיה שמו דעתיד להוולד ואשכחן נמי כל העם הילודים במדבר דפי' שכבר נולדו וכתיב כל הבן הילוד דעתיד להוולד אלמא משמע הכי ומשמע הכי הלכך הנודר מן הילודים אסור בשניהם דבלשון בני אדם נמי תרווייהו משמע כמו בלשון תורה ולא נתכוין זה בנדרו כשהזכיר לשון לידה אלא לאפוקי דגים ועופות שמטילין ביצים דמותר בהן :
Yoreh De'ah.217.53.1 נדר משובתי שבת משנה שם ( דף ל " א ) מאוכלי שום אסור בישראל ואסור בכותיים כך הוא גירסת כל הספרים וכ " כ הרא " ש וכ " כ התוס' וז " ל פירוש אנו מצווין לאכול שום מתקנת עזרא בע " ש וגם הכותיים שומרים תקנה דאכילת שום בע " ש עכ " ל וכך הם דברי רבינו ודלא כב " י שכתב דהנוסחאות שכתוב בהן ומותר בכותיים הוא עיקר דליתא אלא איפכא הוא העיקר דאסור נמי בכותיים והכי נקטינן . ואיכא למידק דבגמרא קאמר דבנכרים מותר אפי' היה משמר שבת דלא נדר אלא במצווין ועושין ונכרים המשמרים שבת עושין ואינם מצווים ולמה לא כתבו רבינו וי " ל כיון דמתני' לא תנן אלא דאסור בישראל ובכותיים ממילא שמעינן דמותר בנכרים לפיכך גם רבינו לא האריך בזה כיון דמדיוקא שמעינן שפיר דמותר בנכרים :
Yoreh De'ah.217.54.1 נדר מעולי ירושלים וכו' ג " ז משנה שם וה " ט דכותיים דאע " ג דמצווין לעלות מ " מ כיון דאינן עושין כי הן אינן עולין לירושלים אלא להר גריזים והוא לא נדר אלא ממצווין ועושין כדפרישית בסמוך בנדר משובתי שבת :
Yoreh De'ah.217.55.1 נדר מבני נח וכו' גם זה משנה שם ובגמרא וישראל מי נפיק מכלל בני נח כיון דאיקדש אברהם אתקרו על שמיה :
Yoreh De'ah.217.56.1 נדר מזרע אברהם וכו' משנה שם ובגמ' והאיכא ישמעאל כי ביצחק יקרא לך זרע כתיב והא איכא עשו ביצחק ולא כל יצחק ומ " ש דאסור בגרים כתב ב " י דה " ט דגרים נקראין על שם אברהם דכתיב כי אב המון גוים נתתיך עכ " ל : ומ " ש יש לתמוה כיון שלא נזכר זה בגמרא וגם הפוסקים לא כתבוה מנ " ל לרבינו להורות כך :
Yoreh De'ah.217.57.1 נדר מהערלים וכו' משנה שם שאין הערלה קרויה אלא לשום נכרים שנאמר כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב וכו' וכתבו התוס' בפ " ב דע " ז ( דף כ " ו ) דאע " ג דבנדרים הלך אחר ל' בני אדם מפיק ליה מקרא כי לא נתברר לנו ל' בני אדם אם לא מן הפסוק וכיוצא בזה איתא בפ " ק דפסחים והא קמ " ל דאור כוכבים אור הוא ונפקא מיניה לנודר :
Yoreh De'ah.217.58.1 נדר מישראל אסור בגרים וכו' תוספתא כתבה הרא " ש ס " פ ד' נדרים וה " ט דגרים בכלל ישראל אבל אין ישראל בכלל גרים וכן הכהנים והלוים בכלל ישראל ואין ישראל בכלל הכהנים והלוים וכהן אינו בכלל לוי והלוי אינו בכלל כהן אע " ג דכתיב הכהנים הלוים מ " מ בל' בני אדם אין כהן בכלל לוי ולא לוי בכלל כהן עוד כתב הרמב " ם ספ " ט הנודר מבניו מותר בבני בניו ואע " ג דבני בנים ה " ה כבנים אלא לפי שבל' בני אדם אין בני בניו בכלל בניו . דין נשבע שלא יצחוק כתב ב " י כאן וע " ל ס " ס רי " ו . מי שנדר לילך לבית הקברות או למקוה ואירע לו שהלך ע " י עסק שם יצא ידי נדרו תשובת מהרי " ל סי' קי " ח ומביאו הרב בהגה " ה ש " ע עוד ראיתי תשובה ע " ש מהר " ר חיים פלטיאל על הנודרים לילך לב " ה קצת היה נראה כדורש אל המתים דכלב שנשתטח על קברי אבות התפלל לשם במקום קדושה כדי שתהא תפילתו נשמעת וכדכתיב באברהם אל המקום אשר עמד שם אלמא שהמקום גורם . א " נ מי שביזה את המת ולכבודו משתטח על קברו זה מצינו אך נשים ובני אדם שאינן יודעין זה לא ידעתי הליכתן למה ואני רגיל לפתוח בהן בחרטה ויתירו להם הנדר ויתן לצדקה מה שהיה מוציא על הדרך ואח " כ יתן מה שנשער כפי שהיה טרחו והילוכו וזה יתן לצדקה וינצל מצעקה ע " כ מיהו כבר החזיקו במנהג זה ואין מוחה ויש לזה סמך בספר הזוהר ודוקא להשתטח על קברי אבות ולהתפלל לפניו יתברך על כל צרה שלא תבא בזכות אבותיו הנקברים פה וכיוצא בזה וכבר נתקנו סדר התפלה למשתטחים על קברי אבות ואין לשום מורה למנוע ולבטל מנהג זה . דין נדר שלא לשחוק בקוביא ע " ל ס " ס רי " ו וסי' רכ " ח :
Yoreh De'ah.218.1.1 אחר כוונת הנודר כיצד וכו' בפ' הנודר מן הירק ( סוף נדרים דף נ " ה ) תניא כיצד א " ר יהודה הכל לפי הנדר היה לבוש צמר והצר ( פי' היה מצטער מהמלבוש ) ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון היה טעון פשתן והזיע ואמר קונם פשתן עולה עלי מותר ללבוש ואסור לטעון וכ " כ הרמב " ם בפ " ח כלשון ברייתא זו אבל הרא " ש כתב לשם וז " ל הא דקתני ברישא דברייתא היה לבוש צמר והצר לאו דוקא דה " ה בנודר סתם שאין במשמע אלא ללבוש ומתני' נמי דייק דלא פליג רבי יהודה ארישא עכ " ל פי' דכמשנה תנן אמר קונם צמר עולה עלי מותר להתכסות בגיזי צמר פשתן עולה עלי מותר להתכסות באניצי פשתן ( פי' דאינו אסור אלא במלבוש צמר ופשתים דבנודר סתם אין במשמע אלא במלבוש ) רבי יהודה אומר הכל לפי הנודר טען והזיע והיה ריחו קשה אמר קונם צמר ופשתן עולה עלי מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו והשתא מדלא קאמר ר " י אלא טען והזיע ולא קאמר נמי היה לבוש והצר אלמא דר " י לא פליג את " ק בהא אלא מודה דלמיסר לבישה לא בעינן הוכחה דהיה לבוש והצר אלא אף בנודר סתם לבישה משמע ולא טעינה אלא דלמיסר טעינה ולא לבישה בעינן הוכחה דהיה טעון והזיע וא " כ הא דקתני בברייתא היה לבוש והצר לאו דוקא . ואיכא למידק אדברי רבינו שכתב היה לבוש בהן וכו' דמאי איריא שהיה לבוש בהן אפי' לא לבוש ולא טעון נמי בנודר סתם צמר ופשתן עלי אין במשמע אלא לבישה ולא טעינה וה " ה ודאי כשהיה לבוש וטעון ולא הצר ולא הזיע נמי מסתמא מלבישה נדר ולא מטעינה וא " כ הו " ל לרבינו להזכיר לבוש וטעון או שלא להזכיר לא לבוש ולא טעון אלא לומר סתם נדר צמר ופשתן עולה עלי אסור ללבוש ומותר להפשילן לאחוריו דעכשיו דכתב היה לבוש בהן איכא למשמע דלפי שהיה לבוש ולא טעון לפיכך אסור בלבישה ומותר בטעינה והא ליתא לדעת הרא " ש כדפרישית ואפשר דרבינו מפרש בדברי הרא " ש שמה שכתב היה לבוש והצר לאו דוקא אינו אלא לומר לומר דהצר לאו דוקא אבל היה לבוש דוקא ואיידי דתנא בסיפא היה טעון והזיע תני נמי ברישא היה לבוש והצר דאל " כ אלא היה לבוש נמי לאו דוקא לא הוה ליה לומר כלל היה לבוש והצר אלא הו " ל למיתני ברישא אמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון אלא בע " כ היה לבוש דוקא דאם לא לבוש ולא טעון אסור בשניהן והוא הדין כי לבוש וטעון ולא הצר ולא הזיע אי נמי הצר והזיע נמי אסור בשניהם מספק אם לא ידע למה נתכוין אלא שנדר סתם דהולכין בנדרים להחמיר דאילו אמר ללבישה לחוד נתכוין או לטעינה לחוד נתכוון פשיטא דסומכין על פירושו כדתנן סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל אלא היכא דלא ידע לפרש אסור משניהן מספק היכא דאיכא הוכחה לשניהן א " נ ליכא הוכחה לא ללבישה ולא לטעינה וחומרא דלבישה אינה אלא בהיה לבוש ולא הצר ולא טעון דאסור בלבישה ומותר בטעינה אבל היה טעון ולא הזיע ולא לבוש אינו אסור בטעינה יותר מלבישה אלא שניהם שוין כאילו לא לבוש ולא טעון או כאילו לבוש וטעון והו " ל בדין סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כדפרישית ולא משכחת ליה דאסור בטעינה ומותר בלבישה אלא בהיה טעון והזיע וריחו קשה התם הוא דאסור בטעינה ולא בלבישה כלל אפי' היה גם כן לבוש כיון שלא הצר בלבישה ואצ " ל כשהיה טעון והזיע ולא לבוש כלל דפשיטא דאין אסור אלא בטעינה ולא בלבישה ועוד אפשר ליישב דרבינו שכתב היה לבוש בהן לאו דוקא לבוש דה " ה לא לבוש ולא טעון או לבוש וטעון ולא הצר ולא הזיע א " נ הצר והזיע א " נ אפי' טען ולא הזיע ולא לבש כלל אסור בלבישה ומותר בטעינה והא דכתב היה לבוש בהן לישנא דברייתא נקט ולא נתכוין אלא לפרש דבהיה טעון דוקא קאמרינן דאינו אסור בטעינה ומותר בלבישה אלא א " כ בדהיה ריחו קשה עליו בטעינה אבל בהיה לבוש אסור בלבישה ומותר בטעינה אפילו לא הצר בלבישה וראשון עיקר . והכי נקטינן לחומרא :
Yoreh De'ah.218.2.1 היו מפצירין בו וכו' משנה ס " פ קונם יין ומשמע מדקאמר שלא נתכוין זה אלא לשם אישות חל הנדר ואסורה לו ולא דמי לטיפת צונן דבסיפא דמותר אפי' באכילה ושתייה כיון שלא הוציאו בפיו דשאני הכא גבי אישות דבכלל הנאה היא ושפיר הוציאו בפיו כ " כ הרא " ש לשם אבל מדברי הרמב " ם מבואר שאין לחלק אלא דגם באומר טיפת צונן דסיפא אסור באכילה ושתייה והכי איתא בתוספתא וכתבה הר " ר ירוחם ומביאו ב " י וכ " פ בש " ע והכי נקטינן לחומרא דלא כהרא " ש ורבינו המקילים בזה : ומ " ש שלא נתכוין אלא לשם אכילה ושתייה כלומר לא נתכוין אלא להנאה מרובה :
Yoreh De'ah.218.3.1 ראובן ששאל פרה וכו' משנה פ' אין בין המודר ( נדרים דף מ " ג ) וגי' הרא " ש היא ואם אין דרכו לחרוש הוא מותר וכל אדם אסורין וטעמא דמילתא דלא נתכוין לאסור אלא על אותו שדרכו לחרוש שדהו ולפיכך כשאין דרכו לחרוש בעצמו לא נדר אלא על מי שדרכו לחרוש שדהו דהיינו כל אדם דאסורים אבל הוא בעצמו מותר וכן נראה מדברי התוס' וכך הם דברי רבינו אבל גירסת הרמב " ם והר " ן וגירסת הספרים דאם אין דרכו לחרוש הוא והם אסורין וכתב ב " י שכן עיקר וכן פסק בש " ע והכי נקטינן לחומרא :
Yoreh De'ah.219.1.1 מי שנדר וכו' ברייתא ס " פ מרובה :
Yoreh De'ah.219.2.1 ומי שאסר עליו שום דבר בלא זמן אסור בו לעולם כ " כ הרא " ש ס " פ שבועות שתים מסברא ולפעד " נ דדין זה מבואר פ " ק דנדרים ( דף ד' ) דפריך תלמודא למה לי היקישא תיתי נזירות במה מצינו מנדרים ומשני דילמא גבי נדרים הוא דמיפר דלא אית ליה קיצותא אבל גבי נזירות דאית ליה קיצותא דסתם נזירות ל' יום אימא לא קמ " ל ופי' הר " ן דלית ליה קיצותא הילכך דין הוא שיפר האב או הבעל שלא תצטער בביתו עולמית וכי תימא כיון דנזירות אית ליה קיצותא נקיש נמי נדרים לנזירות ונימא סתם נדרים ל' יום ליתא דלשון נדר כולל נדרי הקדש ונדרי איסור וכיון דנדרי הקדש לית להו קיצותא שהמקדיש בהמה למזבח קדשה עולמית נדרי איסור נמי דכוותייהו דשפיר דמי לאקושי נדרים להדדי עכ " ל . ובהגהות מרדכי דשבועות כתב טעם אחר דגבי נזיר איתסר מן חפצא הילכך סברא הוא שלא שיעבד עצמו אלא הפחות שיוכל אבל נדרים אסר חפצא עליה הלכך לא גמרינן מנזירות עכ " ל :
Yoreh De'ah.220.1.1 קונם יין שאני טועם יום אחד וכו' ר " פ קונם יין שאני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך ובסיפא תנן דאם אמר יום אחד אסור מיום ליום כלומר מעת לעת ומ " ש בקונם יין שאני טועם יום שדינו כיום אחד שם איבעיא להו אמר קונם יין שאני טועם יום מאי דיניה כהיום או כיום אחד ולא איפשיטא ולחומרא :
Yoreh De'ah.220.2.1 ומ " ש בין אם עומד בתחילת היום או בסופו כלומר דאפי' עומד בסוף היום לא אמרינן שנתכוין ליום המחרת שהוא יום שלם ולא ליום זה שעומד בו בסופו שהרי רובו עבר קמ " ל דלא אלא כיון שאמר היום אינו אסור בו אלא עד שתחשך ונראה שלמד רבינו להורות כך מהא דתניא בפ " ק דר " ה גבי שנה דאם אמר שנה זו אפי' לא עמד אלא בכ " ט באלול עלתה לו שנה דמינה נלמד ליום זה נמי דאפי' לא עמד אלא בסוף היום עלה לו ליום ויום זה דיניה כהיום והסמ " ק היה גורס במשנה יום זה אינו אסור אלא עד שתחשך ובסמוך העתקתי לשונו :
Yoreh De'ah.220.3.1 וצריך שאלה וכו' שם אמר רב ירמיה בר אבא לכשתחשך צריך שאלה לחכם מ " ט א " ר יוסף גזירה היום משום יום אחד פירוש שמא פעם אחרת כשנדר יום אחד נמי יתיר לעצמו לכשתחשך אבל כשצריך שאלה לחכם חכם חוקר כיצד נדר ולא יבא לידי חילול נדר אמר רבינא א " ל מרימר הכי אמר אבוך משמיה דרב יוסף כמאן אזלא הא שמעתתא דרב ירמיה בר אבא כר' נתן דתניא ר " נ אומר כל הנודר כאילו בנה במה והמקיימה כאילו מקטיר עליה וכתב הרא " ש לאו מה " ט לחודיה קאמר דא " כ בכל הנדרים נמי אחר שקיימם נקנסיה להצריכו שאלה אלא להוסיף על טעמו של רב יוסף בא דמשום גזירה לחודיה לא הוה מצרכינן שאלה אלא כיון דאיכא נמי הא דר " נ קנסינן ליה ונ " מ שאם היה נדר של מצוה כגון ללמוד ולקיים מצוה לא צריך שאלה עכ " ל והוא מדברי התוס' לשם וכך הוא דעת רבינו אלא שקיצר דהו " ל להביא האי טעמא דר " נ לאורויי טעמא דשריותא דדבר מצוה דא " צ התרה הוי משום דלא עבר אדרבי נתן מיהו רש " י פי' דרבינא לא ס " ל דרב יוסף אלא כל היכא דאיכא לאוקומי ביה שאלה כגון הכא דאמר היום דאיכא למימר מע " ל קאמר הילכך לכשתחשך צריך שאלה אבל כל היכא דודאי לא משמע טפי א " צ שאלה עכ " ל ומשמע לפי פי' רש " י דבין לרב יוסף דטעמא משום גזירה ובין לרבינא דטעמא משום דאיכא לאוקומי ביה שאלה דאיכא למימר מעת לעת קאמר אין חילוק בין נדר לדבר מצוה ובין נדר לשאין שם דבר מצוה בכל גוונא צריך שאלה דלא כהרא " ש . וכ " נ ממ " ש הרמב " ם רפ " י שכתב בחיבורו טעמא דרב יוסף ולא חילק בין דבר מצוה לשאינו דבר מצוה וכ " כ הסמ " ג אות באות כמ " ש הרמב " ם והכי נקטינן לחומרא והכי משמע בש " ע שכתב תחלה בסתם דצריך שאלה לחכם לכשתחשך גזירה וכו' ואח " כ כתב וי " א דלדבר מצוה א " צ התרה משמע דהעיקר כסברא הראשונה שכתבה בסתם :
Yoreh De'ah.220.4.1 ואם אמר ביום שאעשה דבר פלוני וכו' כ " כ הרא " ש בתשובה כלל י " ב סימן א' ומביאו ב " י ומשמע מדבריו לשם שבמקום ששנינו ואם אמר יום אחד וכו' דאסור מעת לעת היה גורס ואם אמר יום זה אבל בפי' הרא " ש ובפסקיו מפורש דהיתה גירסתו ג " כ יום אחד ולכן נראה דט " ס הוא בתשובה וצריך להגיה יום אחד במקום שכתב יום זה אבל יום זה דינו כאילו אמר היום ואינו אסור אלא עד שתחשך וכן כתב בסמ " ק להדיא בספרי הדפוס וכ " כ הר " ר לוי חביב בתשובה ( דף כ' ע " ב וע " ש ). וכתב עוד בסוף אותה תשובה וז " ל ואם עמד בלילה והתחיל הנדר אסור בלילה וביום שלאחריו ובלילה שנייה וביום שלאחריו עכ " ל ומביאו ב " י אלא שלא היה כתוב לפניו לבסוף וביום שלאחריו פעם שנייה והוא טעות שהשמיטו המדפיס וקשה מפני מה לא כתבו רבינו ואפשר לפי שדבר פשוט הוא דלפי מ " ש תחלה בהתחיל הנדר ביום דכיון שהתחיל נדרו לא פקע עד עבור זמנו א " כ ממילא נמי דה " ה התחיל בלילה דמאי שנא :
Yoreh De'ah.220.5.1 היה עומד באמצע השבוע וכו' משנה שם ואם אמר שבוע אחת או שבוע סתם שם במשנה שנינו שבת אחד שבוע אחת ופירוש שבוע אחת היא שמיטה אחת ורבינו כתבו אח " כ וז " ל אמר שמיטה אחת וכו' וכאן כתב שבוע אחת כלומר שבת אחת מלשון שבעה שבועות תספר לך ומ " מ צריך להגיה שבוע אחד דשבוע לשון זכר הוא ונראה דמה ששינה רבינו ל' המשנה הוא לפי שתפס הלשון המבואר יותר בפי הכל כי שבוע ודאי משמעו בפי הכל אינו אלא שבעה ימים כמו מלא שבוע זאת שבעה שבועות תספר לך אבל כשרוצין לומר על השמיטה אין אומרים שבוע זו אלא שמיטה זו כך הוא רגיל בפי הכל דלא כלשון המשנה אבל לענין כדין ודאי כשאמר שבת אחת שוה לאומר שבוע אחד וכשאמר שבוע אחת שוה לאומר שמיטה אחת כנ " ל לדעת רבינו אבל הרמב " ם בפ " י דקדק וכתב כל' המשנה . ומ " ש רבי' דשבוע סתם דינו כשבוע אחת טעמו דכיון דקמיבעיא ליה לתלמודא באומר יום מאי דינה כהיום או כיום אחד ולא איפשיטא ולחומרא ה " נ ודאי קמיבעיא לן בשבת וחודש ושמיטה היכא דאמר שבת או חדש או שמיטה מאי דיניה דמאי שנא וכיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא אלא דתלמודא נקט יום דתנא ליה ברישא וה " ה לאינך וכ " כ הרמב " ם בפ " י בפירוש דבכל הני קמיבעיא לן ונקטינן לחומרא וכן כתב הסמ " ג בל " ת סימן רמ " ב וכ " כ הסמ " ק וז " ל והנודר שלא יאכל ( יום זה ) ובס " א מותר לאכול משתחשך מן הדין אך צריך שאלה לחכם כזירה אטו יום אחד נדר יום אחד אסור מע " ל יום סתמא אסור מספק עד מע " ל וכן הדין מחדש ושבת ושנה אך יום שבת כלשעבר ואסור ור " ח ור " ה כלהבא ומותר עכ " ל ולכאורה נראה דמ " ש וכן הדין מחדש וכ' דרצונו לומר דגם לשם יש חילוק בין שבת זו וחדש זה ושנה זו דאינו אסור אלא עד שתחשך יום אחרון של שבת או של חדש או של שנה ובין אמר שבת אחת וחדש אחד ושנה אחת דאסור מעת לעת ועוד ר " ל דגם לשם אם אמר שבת סתם או חדש סתם או שנה סתם אסור מספק מעת לעת כאילו אמר בפירוש שבת אחת חדש אחד שנה אחת אבל לא אמר דגזרינן בשבת זו או חדש זה או שנה זו דצריך שאלה אטו שבת אחת או חדש אחד או שנה אחת ולכן יש לתמוה על מ " ש בהגהת סמ " ק לפרש מ " ש בפנים וכן הדין וכו' וז " ל פי' אם אמר שבת זו או חדש זה מותר מן הדין משתחשך יום אחרון של שבת או של חדש מיהו גזרינן אטו היכא שאמר שבת אחת או חדש אחד יכן השנה עכ " ל דהיה מפרש דהאי וכן הדין דכתב בפנים קאי נמי אמ " ש תחלה דגזרינן ביום זה דצריך שאלה משתחשך גזירה אטו יום א' דה " ה דגזרינן דצריך שאלה גם בשבת זו וחדש זה ושנה זו משתחשך יום אחרון אטו שבת אחת וחדש אחד ושנה אחת וזו מנין לו וי " ל דס " ל כי היכי דהרמב " ם מפרש דהך בעיא דתלמודא היכא דאמר יום סתם קאי נמי אשבת וחדש ושנה אלא דתלמודא נקט יום דתנא ברישא וה " ה לאינך ה " ה נמי הא דנקט תלמודא דצריך שאלה באמר יום זה גזירה משום יום א' ה " ה בשבת וחדש ושנה נמי איכא למיגזר הך גזירה דמאי שנא אלא דתלמודא נקט יום דתנא ברישא וה " ה לאינך וכדמשמע מל' הסמ " ק בפנים שאמר בסתם וכן הדין בחדש ושבת ושנה דמשמע דקאי אכל חלוקי דינים שכתב תחלה בדין יום זה ויום א' דכן הדין באמר שבת זו ושבת א' או חדש זה וחדש א' או שנה זו ושנה אחת ולפעד " נ דהכי נקטינן כהגהת הסמ " ק שהן מהרב הגדול מהר " ר פרץ דנהגינין בתריה בפרט בדוכתא דאיכא חומרא באיסורא דאורייתא ודלא כמ " ש הר " ר ירוחם להקל דדוקא בנודר היום הוא דצריך שאלה אבל בשבת וחדש ושנה ושבוע לא אלא מיד שעבר זמן איסורו מותר בלא שאלת חכם ואפי' לא אמר אלא חדש זה או שבת זו דלא גזרו אלא ביום עכ " ל וגם ב " י כתב על דבריו ופשוט הוא והרב בהגהת ש " ע גם הוא נמשך אחריהם ופסק כך דבשבת זו מותר אח " כ בלא שאלת חכם ואין ספק שאילו היו רואין מ " ש הר " פ להחמיר לא היו מורין להקל כנגד הוראתו הילכך אין להקל נ " ל . שוב ראיתי בפרישת ר " ע מברטנורא במשנה שפסק כך להדיא ע " ש :
Yoreh De'ah.220.6.1 היה עומד בתוך החדש וכו' משנה שם ומ " ש אכי' אם ר " ח ב' ימים וכו' גמרא שם ותמה ב " י מפני מה השמיט רבינו דין אמר חדש א' או חדש סתם דאסור בו מיום ליום וכמו שכתב גבי שבת ושמיטה וכן הרמב " ם כתבה גם בחדש וכ " כ הסמ " ג ונראה בעיני דלפי שראה רבי' מחלוקת בפירוש מיום ליום היכא דנדר מחדש אחד דבפי' הרא " ש כתב וז " ל וכן אם עמד בח' בחדש ואמר חדש אחד עלי אסור עד ח' לחודש הבא והרמב " ם לא כתב כן אלא כתב נדר חדש אחד אסור ל' יום גמורים מעת לעת וכ " כ סמ " ג ואילו להרא " ש לא בעינן ל' יום אלא מח' לחדש לח' בחדש בין מלא בין חסר ומפני הספק בזה השמיטו ולא כתבו כלל כנ " ל ליישב אם אינו טעות סופר :
Yoreh De'ah.220.7.1 היה עומד בתוך השנה וכו' משנה שם ושנה זו מונין מתשרי וכו' ברייתא פ " ק דר " ה וכתב הר " ל חביב דמכאן למדנו דבעמד ביום שבת ונדר משבת זו דאינו אסור אלא ביום השבת בלבד וכן העומד בשמיטה ואמר שמיטה זו אינו אסור אלא באותה שנה ודלא כפי' השני במשנה ר " פ קונם יין וכ " כ הר " ן :
Yoreh De'ah.220.8.1 אמר שנה אחת וכו' משנה שם והא דשנה סתם נמי אסור מע " ל טעמו משום דלמאי דלא איפשיטא בעיא דיום סתם ואזלינן לחומרא ודיניה כיום אחד דאסור מע " ל ה " ה שנה סתם נמי דינו כשנה אחת ואסור מע " ל וכבר נתבאר זה אצל שבת סתם דדינו כשבת אחת ואסור מע " ל :
Yoreh De'ah.220.9.1 ואם השנה מעוברת וכו' משנה פ' קונם יין ( נדרים דף ס " ג ) קונם יין שאני טועם השנה ונתעברה השנה אסור בה ובעיבורה ופי' הרא " ש דמיירי באמר שנה אח' וכן פי' הרמב " ם פ " י וכך הם דברי רבינו ונראה דכ " ש באומר שנה זו ודלא כי " א דדוקא באמר שנה זו אסור בה ובעיבורה אבל לא באמר שנה אחת דליתא וכבר האריך הר " ן בזה וב " י מביא קצתו ע " ש וטעם דין זה דמסתמא לא נדר אלא בשנה זו הילכך אם עמד בר " ה בין אמר שנה זו בין אמר שנה אחת או שנה סתם או השנה אסור י " ג חדש אבל עמד בחורף ואמר שנה זו אינו אסור אלא עד תשרי ואסור ג " כ כחדש העיבור ואם עמד בניסן פשיטא דכיון שעבר חדש העיבור בשעה שנדר אין חילוק בין שנה מעוברת לאינו מעוברת ובין אמר שנה אחת או השנה או שנה אינו אסור אלא יב " ח :
Yoreh De'ah.220.10.1 ואם עמד בחורף ואמר שנה זו וכו' פירוש אין אומרים יעלה לו אדר שני במקום אלול וכי מטי זמן ראש חדש אלול לישתרי קמ " ל דלא כן כתב הרא " ש דה " א בירושלמי ונראה דאיצטריך להיכא דבשעה שנדר לא היה יודע שהשנה מעוברת וסד " א דהלך אחר רוב שנים ורוב שנים לאו מעוברות נינהו דאילו ידע פשיטא הוא דשנה זו משמעו עד תשרי מיהו משמע ודאי דכשעמד בחורף ואמר שנה אחת או השנה או שנה אסור י " ג חודש אפי' לא ידע שהיא מעוברת דמסתמא לא נדר אלא בשנה כמות שהיא וכיון שהיא מעוברת ושני אדרים חשובים כחדש אחד א " כ אסור י " ג חדש נ " ל :
Yoreh De'ah.220.11.1 היה עומד בחורף ואמר עד ר " ח אדר וכו' משנה שם וכגירסת הרא " ש ואפי' ידע שהיא מעוברת סתם אדר אדר הראשון משמע כר " י ואפ " ה בדאמר עד סוף אדר משמעו עד סוף אדר השני דלב' האדרים חשבינן חד ירחא מיהו באומר עד חצי אדר אינו אסור אלא עד חצי אדר הראשון דסתם אדר אדר הראשון משמע וחצי אדר נמי משמעו חצי אדר הראשון אבל אין חצי אדר משמעו ר " ח אדר השני בלשון בני אדם דדוקא באומר עד סוף אדר משמעו עד סוף כל מה שנקרא אדר דהיינו עד סוף אדר השני :
Yoreh De'ah.220.12.1 ומ " ש והרמב " ם חילק וכו' טעמו דסתם אדר הוא הסמוך לשבט ואם כן כשלא ידע שהיא מעוברת לא נתכוין אלא לאדר הסמוך לשבט אבל כשידע שהיא מעוברת כי אמר אדר סתם משמעו אדר השני כר " מ ומה שקשה למה פסק הרמב " ם כר " מ הלא קי " ל ר " מ ור " י הלכה כרבי יהודה תי' ב " י משום דבגמ' מייתי ברייתא דמיתניא סתמא דאיכא חילוק בין ידע שהיא מעוברת ללא ידע וההיא כר " מ מיתניא אלמא דבזו הלכה כר " מ :
Yoreh De'ah.220.13.1 היה עומד בשמטה וכו' משנה שם ודין שמטה סתם נלמד מדין יום סתם כדלעיל :
Yoreh De'ah.220.14.1 נדר מדבר אחד ואומר עד הפסח אינו אסור אלא עד שיגיע פסח עד שיהא הפסח או עד פני הפסח אסור עד שיצא כצ " ל ובס " א השמיטו הך בבא עד שיהא הפסח והוא טעות סופר וה " א במשנה ריש פ' קונם יין עד הפסח אסור עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא עד לפני הפסח ר " מ אומר אסור עד שיגיע רבי יוסי אומר אסור עד שיצא ור " מ ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי וכדמפרש בפ' האומר בקידושין דלא תיפוך דבלישנא בעלמא קמיפלגי מ " ס עד פני הפסח עד קמי פיסחא ומ " ס עד דמפני פיסחא זו היא דעת הרמב " ן והרא " ש אבל הרמב " ם פסק כאוקימתא דפרק קונם יין דמוחלפת השיטה ר " מ אומר עד שיצא רבי יוסי אומר עד שיגיע והלכה כרבי יוסי . ודקדק רבינו וכתב נדר מדבר אחד ואומר עד הפסח וכו' והו " ל לומר בקוצר נדר עד הפסח וכו' אלא לפי דבתחילת הסימן אמר קונם יין שאני טועם וכו' . היה עומד באמצע השבוע ואומר קונם יין וכו' וכל חלוקי הדינים שכתב רבינו מתחילת הסימן עד כאן הם בנודר מן היין אבל דין זה אינו בנודר מן היין אלא מדברים אחרים דוקא דבנודר מן היין אף באומר עד שיהא הפסח או עד פני הפסח גם כן אינו אסור אלא עד שיגיע דהלכה כרבי יהודה דבמשנה ס " פ קונם יין דלא נתכוין זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין וכדפסק הרא " ש ויתבאר בסמוך וא " כ הא דקתני הכא עד שיהא הפסח עד שיצא לא קאי ארישא באומר קונם יין אלא בנודר מדברים אחרים ולכך כתב רבינו נדר מדבר אחד ולפע " ד נראה דמ " ש מדבר אחד בדלי " ת הוא ט " ס וצ " ל מדבר אחר ברי " ש כלומר מדבר אחר שאיננו יין שהזכיר מקודם כגון קונם שאיני אוכל או שאיני הולך עד שיהא הפסח :
Yoreh De'ah.220.15.1 נדר עד הקציר וכו' שכל דבר שאין זמנו ידוע וכו' אינו אסור אלא עד שיגיע כצ " ל והוא משנה שם ( דף ס " א ) עד הקציר עד שיתחיל העם לקצור קציר חטים אבל לא קציר שעורים ופי' עד שיגיע שכתב רבינו היינו עד שיגיע הקצירה בפועל לא עד שיגיע זמן הקצירה אף ע " פ שאין קוצרין שהרי שנינו עד שיתחיל העם לקצור ועיין במ " ש בסמוך אצל עד הגשם :
Yoreh De'ah.220.16.1 ובכל מקום זמן הנדר לפי מה שממהרין וכו' שם ( דף ס " ב ) תניא הנודר עד הקיץ בגליל וירד לעמקים אע " פ שהגיע הקיץ בעמקים אסור עד שיגיע הקיץ בגליל וכתב הרא " ש עלה הטעם דבתר מקום הנדר אזלינן ומסתברא דה " ה לקולא אם נדר בעמקים וכו' עכ " ל . ובלשון רבינו איכא ט " ס וכצ " ל בין להחמיר כגון שהולך למקום שממהרין הקציר או להקל כגון שהולך למקום שמאתרין אותו וכך הוא בדפוס קרימונא והרב בש " ע העתיק הלשון המוטעה וצריך להגיהו כמו שכתבתי :
Yoreh De'ah.220.17.1 וקציר סתם הוא קציר חטים וכו' משנה שם פי' דאע " פ דקציר שעורים הוא קודם קציר חטים אסור עד שיגיע קציר חטים דסתם קציר הוא קציר חטים אבל לקציר שעורים אין קורין קציר סתם אלא יש לו שם לווי קציר שעורים .
Yoreh De'ah.220.18.1 ומ " ש ואם המקום וכו' שם במשנה הכל לפי מקום נדרו כלומר אם במקום נדרו הורגלו לקרות לקציר שעורים קציר סתם מפני שרובו קציר שעורים הולכין אחריו . וקשיא לי מ " ש מהנודר מהשמן דבמקום שמסתפקים משניהם דאסור בשניהם אע " פ שרוב סיפוקו מאחד מהן כדלעיל בסימן רי " ו דהתם שאני דהמסתפק משמן זית קורא אותו שמן סתם והמסתפק משמן שומשמין קורא אותו שמן סתם הלכך איכא ספק מאיזה מהן נדר בסתם ואסור בשניהם אבל כאן גם אותן שיש להם חטים אין קורין אותו קציר סתם אלא קציר חטים ולשעורים קורין אותו קציר סתם כיון שרוב המקום קוצרין שעורים אזלינן בתר רובו . וכן לגבי בשר מליח בסימן ר " ח דאזלינן בתר רוב אנשי המקום התם ה " ט דהרוב קורין לשל קדשים בשר מליח סתם ולשל ע " ז אינן קורין בשר מליח בסתם אלא בשר מליח של ע " ז והמיעוט שקורין לשל ע " ז בשר מליח בסתם קורין גם כן לשל קדשים בסתם בשר מליח הולכין אחר הרוב דלא דמי לשמן דזה וזה קרוי שמן בסתם למסתפק בו וממה שאין מסתפקין בו אין קורין אותו שמן בסתם א " כ שניהם שווין ושקולין הלכך שניהם אסורים ודו " ק :
Yoreh De'ah.220.19.1 ובירושלמי מיבעיא וכו' פי' מיבעיא ליה אם אמר קונם יין שאני טועם עד שיהא משתה בני מי נימא כיון שקבע זמן למשתה בנו כמי וזמנו קביע דמי ואסור עד שיעבור משתה בנו כמו בנדר עד שיהא הפסח דזמנו קבוע ואסור עד שיצא או דילמא כיון שיכול לדחותו ולעשותו לאחר ומן כמי שאין זמנו קבוע דמי ואינו אסור אלא עד שיגיע ולא אפשיטא ואזלינן לחומרא וכ " כ הרא " ש להדיא ולפ " ז צריך להגיה בדברי רבינו אם חשוב אין זמנו קבוע כיון שבידו לאחרו או לא אלא דקשיא לי מ " ש משתה בנו מנודר מיין עד שיהא הפסח דפסק הרא " ש כרבי יהודה להקל שלא נתכוין זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין ה " נ גבי משתה בנו נימא לא נתכוין אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין וי " ל דלא אמרינן הך סברא דלא נתכוין וכו' אלא גבי שתיית יין בפסח לד' כוסות ואכילת בשר בעיה " כ ובאכילת שום בע " ש כמ " ש רבינו בסמוך דכל הני תלתא קיום מצוה היא אמרינן ודאי לא נתכוין וכו' אבל שתיית יין במשתה בנו אין בה מצוה טפי משאר משקים לא אמרינן בזו לא נתכוין וכו' מיהו הר " ן פירש בהך ירושלמי פי' אחר ע " ש בסוף ( דף ס " ב ):
Yoreh De'ah.220.20.1 עד הקיץ וכו' משנה שם עד הקיץ עד שיהא הקיץ עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות ואיכא למידק למה לא כתב רבינו כאן דעד שיהא הקיץ ג " כ דינו כמו עד הקיץ דזמנו עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות כדקתני במשנה . ואפשר דכיון דכתב תחילה בדין נדר עד הבציר וכו' דהיא רישא דעד שיהא הקציר דינו שוה לעד הקציר שכל דבר שאין זמנו ידוע וכו' א " כ ממילא ה " ה בנדר עד הקיץ דג " כ זמנו אינו ידוע דינן שוה ותו נראה דכ " ש הוא שהרי בפי' הרא " ש הביא שהר " א ממי " ץ כתב דבבציר וקציר ומסיק זמנו ידוע כמו חג הפסח ואי אמר עד שיהא עד שיעבור קאמר ולא דמי לקיץ דאין לקיטת התאנים כא' ואין קצב לזמן הקיץ ודחה הרא " ש דבריו ואמר דגם ימי בציר וקציר לפעמים מועטים ולפעמים מרובים לפי ברכת השנים ועוד דמשמע דזה הכלל כל שזמנו קבוע קאי אדברים השנויים במשנה וכו' עכ " ל השתא ודאי כשכתב רבינו גבי קציר ובציר דעד שיהא דינו כמו עד הקציר כל שכן גבי קיץ גם הרמב " ם בפ " י כתב תחילה גבי קציר ובציר דעד שיהא דינו שוה לעד הקציר דזה הכלל וכו' ואח " כ אצל קיץ לא כתב אלא עד הקיץ עד שיתחילו העם וכו' ואחריו נמשך רבינו ומטעמא דאמרן . ותו איכא למידק דבברייתא תניא עד שיקפלו רוב המקצועות וכ " כ הרמב " ם בפ " י והרא " ש בפסקיו ולמה השמיטו רבינו . ונראה דלפי שקשה הדבר להתברר אימתי הגיע הזמן שנכנסין רוב הסכינים לקתיהם ולכך נקט רבינו מילתא דפסיקא ואמר עד שישמרו הסכינים וכו' פי' שכבר עבר זמן קציצתו דזה ודאי ידוע ומבורר אימתי עבר זמן קציצתו דאז ודאי כבר נכנסין רוב הסכינים לקתיהם ולכך האריך רבינו וכתב עד שישמרו הסכינים וכו' פי' שכבר עבר וכו' ומפי' הרא " ש למד כך רבי' ומביאו ב " י ע " ש ונראה דמש " ה לא כתב רבי' כפי' השני שכתב הרא " ש די " מ היינו מחצלאות שמייבשים עליהם התאנים ולאחר שמכניסים התאנים מקפלין המחצלאות לשומרם אע " ג דזה הפי' הוי חומרא וכ " כ הרמב " ם בפ " י אלא לפי שקשה הדבר להתברר אימתי הגיע זמן רוב המקצעות לכך כתב כפי' הראשון דהוי מילתא דפסיקא אף ע " פ שהוא לקולא ועוד נראה דלפי שהפי' הראשון כתבו הרא " ש בסתם ופי' השני כתב על שם יש מפרשים משמע לרבינו דפי' הראשון הוא שהסכים עליו הרא " ש ולכך לא כתב אלא פי' הראשון וזה עיקר :
Yoreh De'ah.220.21.1 האוסר עצמו מדבר עד הגשם וכו' משנה שם עד הגשמים עד שיהיו הגשמים עד שתרד רביע' שנייה רשב " ג אומר עד שיגיע זמנה של רביעה ובגמ' א " ר זירא מחלוקת דאמר עד הגשמים אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר פירוש דבדאמר עד הגשם מודה ת " ק לרשב " ג דעד שיגיע זמנה קאמר ומשמע מדרבי זירא דהכא הלכה כת " ק דאי הלכה כרשב " ג במשנתינו א " כ ליכא נפקותא במאי דמורה ליה ת " ק דאפי' את " ל דפליג עליה אף באמר עד הגשם מ " מ הלכה כרשב " ג אלא ודאי הלכה כת " ק ולהכי איצטריך לאשמועינן דבדאמר עד הגשם מודה ת " ק לרשב " ג דעד שיגיע זמנה קאמר וכן פי' ב " י בקצרה וטעמא דת " ק הוא דעד הגשם משמעו עד שיגיע זמן הגשם מדלא הזכיר ירידת גשם ומשמעו נמי מסתמא עד רביעה ראשונה שהוא התחלת זמן הגשם דגשם חדא רביעה משמע אבל אם אמר עד הגשמים תרתי רביעה משמע ולא תלתא רביעה דמיעוט רבים שנים ומשמע נמי ירידת גשמים בפועל אבל עד הגשם לשון זמן גשם הוא . ואיכא למידק כיון דאמר גשמים להורות דנדר עד רביעה שנייה מנ " ל לומר דדעתו ג " כ עד ירידת גשמים וי " ל דא " כ הו " ל לומר עד הגשם השני מדקאמר גשמים אלמא עד שירדו גשמים וליכא למימר נמי איפכא דלא נתכוון אלא עד שירדו גשמים בלחוד ברביעה הראשונה דאם כן הו " ל לומר עד ירידת הגשם מדקאמר עד הגשמים ש " מ תרתי ועי " ל דכיון דאיכא לפרש דלא נתכוין אלא עד זמן רביעה שנייה ואיכא נמי לפרש דעד ירידת גשמים ברביעה ראשונה מספק אזלינן לחומרא הכא והכא ואסור עד שירדו הגשמים ברביעה שנייה . ואיכא למידק בהא דקאמר רבינו ואם אומר עד שירדו גשמים או עד הגשמים וכו' הוה ליה לאשמועינן נמי דאפילו אמר עד שיהיו הגשמים אינו אסור אלא עד שירדו גשמים ולא אמרינן דעד שיהיו הגשמים עד שיפסקו הגשמים משמע כמו עד שיהא הפסח עד שיצא וכדתנן בהדיא עד הגשמים עד שיהיו הגשמים עד שתרד רביעה שנייה גם על הרמב " ם קשה דלא כתב חלוקה זו עד שיהיו הגשמים ששנינו במשנתינו וי " ל דהרמב " ם ורבינו נסמכו על מ " ש לעיל אצל קציר ובציר דכל שאין זמנו ידוע בכל לשון שיאמר אינו אסור אלא עד שיגיע ואע " ג דידוע זמן התחלת הרביעה מ " מ כיון דאין ידוע זמן המשכתן מקרי אין זמנו קבוע והו " ל ממש כמו קציר ובציר דזמן התחלתן ידוע אלא דאין ידוע זמן המשכתן כדלעיל ותו נראה דהרמב " ם ורבינו נסמכו על מ " ש בסיפא דאם אמר עד שיפסקו הגשמים אסור עד שיעבור הפסח דמשמע דיוקא דוקא דאמר עד שיפסקו הא לא אמר בפי' עד שיפסקו אין לחלק דבכל לשון שיאמר אינו אסור אלא עד התחלת ירידת הגשמים ודכוותיה ודאי באומר עד הגשם דעד זמן הגשם קאמר דה " ה באומר עד שיהא הגשם דעד שיגיע זמן הגשם קאמר כיון דאין זמנו קבוע והכי משמע מדברי הר " ן וכתב עוד דאיכא להקשות בקציר ובציר אמאי מיתסר עד שיתחילו העם לקצור הול " ל עד שיגיע זמן הקציר אף ע " פ שאין קוצרין עדיין ותירץ דבגשם דידעינן זמנה של רביעה אזלינן בתריה אבל קציר לא ידעינן זמניה שהכל לפי הארצות יש מבכרות ויש מאחרות הלכך כיון דלא ידעינן זמנה ע " כ אית לן למיזל אחר קציר ממש עד כאן לשונו . ולהרמב " ם שטה אחרת בפסק זה ועיין בב " י ובש " ע פסק כמותו :
Yoreh De'ah.220.22.1 רבי יהודה אומר קונם יין שאני טועם עד שיהא הפסח וכו' שלא נתכוון אלא עד שעה וכו' קונם בשר שאני טועם עד שיהא הצום וכו' שלא נתכוין אלא עד שעה וכו' קונם שום שאני טועם עד שתהא שבת וכו' שלא נתכוין אלא עד שעה וכו' כצ " ל וכך הוא במשנה ס " פ קונם יין והכי פי' דאף ע " ג דבנדר מדברי' אחרי' ואמר עד שיהא הפסח עד שיצא קאמר מ " מ ביין עד שיגיע קאמר דלא נתכוין זה לבטל מצות שתיית ארבע כוסות וכן בנודר מבשר עד הצום ומשום עד השבת ונראה ודאי דלאו דוקא בנודר מבשר עד הצום דה " ה בנודר מבשר עד השבת או עד י " ט ואמר עד שיהא דאמרינן לא נתכוין זה לבטל מצות אכילת בשר בשבת ויו " ט ולא נקט עד הצום אלא לאשמועי' דאע " ג דאין איסורו מגיע עד הצום כיון שאוכל בעי " ה אפ " ה אמדי' דעתיה שלא נתכוין לנדור אלא עד עי " ה וכן הא דקתני ביין עד שיהא פסח לאו דוקא דה " ה בנודר ביין עד שיהא השבת או עד שיהא י " ט דאינו אסור אלא עד שיגיע דלא נתכוין זה לנדור שלא לקדש על היין בשבת וי " ט אלא רבותא אשמועינן לגבי שבת דאפי' בשום דאינו אלא תקנת עזרא ואצ " ל בנודר מן היין עד שיהא שבת וה " ה בי " ט : ומ " ש ע " ש הרמב " ן דלית הלכתא כרבי יהודה ורבי יוסי כ " כ הרא " ש והר " ן בשמו ואע " ג דהרא " ש חולק עליו וגם הר " ן כתב דהר " א חולק עליו אפ " ה נראה דיש לנו לתפוס לחומרא כהרמב " ן שהסכים עמו הרמב " ם שגם הוא כתב בפי' המשנה דלית הלכתא לא כר' יהודה ולא כרבי יוסי ומטעם זה השמיט דבריהם בחיבורו וכמ " ש ב " י ולכן בש " ע ג " כ לא כתב להא דרבי יהודה ור' יוסי אלא פסק בסתם האוסר עצמו בדבר עד הפסח אם אמר עד שיהא הפסח אסור עד שיצא הפסח דמשמע דאף ביין אסור עד שיצא הפסח והכי נקטינן : פסק ונראה דכל היכא דאינו אסור אלא עד שיגיע כגון עד הפסח לד " ה ובעד פני הפסח להרמב " ם וכן עד הגשם שאינו אסור אלא עד זמן הגשם בכל אלה צריך שאלה לחכם דהא איכא למיחש דילמא לא ידע להפריש בין עד הפסח או עד פני הפסח ובין עד שיהא הפסח וכן לא ידע להפריש בין עד הגשם ובין עד הגשמים תדע דהא לרשב " ג לפי האמת אין הפרש וכתב הר " ן דטעמו משום דלא דייקי אינשי בין גשם לגשמים אם כן פשיטא דלרבנן איכא למיגזר דילמא לא ידע להפריש וצריך שאלה ותו שהרי להר " פ אף בשבת וחדש ושנה ושמיטה צריך שאלה דס " ל דתלמודא דנקט דצריך שאלה גבי היום רישא דמתני' נקט וה " ה לכל אינך א " כ פשיטא דה " ה דצריך שאלה גם בכל אלה וכדפרי' לעיל דהכי נקטינן כהר " פ ור " ע ברטנורא ע " כ הפסק :
Yoreh De'ah.220.23.1 ירושלמי אמר קונם יין שאני טועם בחג אסור ביו " ט האחרון נראה דאיצטריך דלא תימא סתם חג הוא חג הסכות אבל יו " ט האחרון לא נקרא אלא שמיני עצרת קמ " ל דבלשון בני אדם גם ש " ע הוי בכלל סתם חג :
Yoreh De'ah.220.24.1 אמר לאשתו וכולי משנה בפרק הנודר מן הירק ( נדרים דף נ " ז ) וא " ת הא פשיטא הוא ולא איצטריך לאשמועינן וי " ל דאיצטריך דלא תימא דילמא הא דקאמר מה שאת עושה קונם שאני נהנה ממנו כוונתו שההנאה תהיה אסורה עליו לעולם ומה שאמר בסוף עד הפסח לא קאי כי אם על שאת עושה דמפרש מה שאת עושה עד הפסח אוסר עליו עד עולם קמ " ל דלא דא " כ הכי הו " ל למימר שאת עושה עד הפסח קונם שאני נהנה ממנו מדלא אמר הכי משמע דעד הפסח אהנאה קאי וכך פי' הרא " ש והר " ן :
Yoreh De'ah.220.25.1 היה עומד במרחשון וכו' משנה שם וכדאוקמה תלמודא בפרק שני ( דף טו ) ומביאו ב " י . כתב מהרש " ל דמ " ש שמא תלך אחר כך ותעבור למפרע וכו' היינו משום דבתנאיה לא מזדהר איניש כדאוקמה תלמודא בפרק שני ודוקא בנדרים דקילי להו לאינשי הוא דאמר דלא מזדהר בתנאיה אבל גבי גיטין פסק הרא " ש בפרק המגרש דכל תנאי שיש בידה לקיימו מותרת להנשא מיד ולא חיישינן שמא תעבור על תנאה עכ " ל :
Yoreh De'ah.220.26.1 כתב הרמב " ם עבר הפסח וכו' בסוף פ " י כתב כן ומ " ש אע " פ שעבר התנאי כלומר אע " פ שהלך התנאי דאין כאן שוב שום תנאי שאם תלכי לבית אביה שתהא אסורה ליהנות לו עד הפסח שהרי כבר עבר הפסח וברמב " ם כתוב אע " פ שהלך התנאי
Yoreh De'ah.220.27.1 ומ " ש רבינו ואיני מבין דבריו וכו' כך השיג עליו גם הראב " ד ואפשר ליישב ולומר דגם הרמב " ם מודה דכשלא נהנית קודם פסח דמותרת אחר הפסח לילך וליהנות לו וכ " כ להדיא בסוף דבריו וז " ל ואם הלכה אחר הפסח אינה אסורה מליהנות לו : ומ " ש אסור לנהוג חולין בנדרו ולהניחה שחלך ותהנה לא איירי אלא בשנהנית קודם פסח וה " ק אסור להניחה שתלך ותהנה כלומר דמאחר שנהנית כבר קודם פסח אין להניחה שתלך וגם תהנה ומדברי הרמב " ם שכתב וז " ל ואם הלכה לפני הפסח והרי הוא מהנה אותה לפני הפסח ה " ז לוקה עבר הפסח אע " פ שעבר התנאי ה " ז אסור לנהוג חולין וכו' משמע להדיא דמ " ש עבר הפסח וכו' קאי אהיכא דהיה מהנה אותה לפני הפסח ומחלק בין הליכה דלפני הפסח להליכה דלאחר הפסח דעל הליכה דלפני הפסח ה " ז לוקה אבל על הליכה דלאחר הפסח אינו לוקה אלא דאסור לנהוג חולין כיון שנהנית לפני הפסח ואין ספק בפירוש זה בדברי הרמב " ם ודלא כב " י שכתב שהוא דוחק :
Yoreh De'ah.220.28.1 אמר שאת נהנית לי עד החג וכו' משנה שם וכתב ב " י דבפ " ב מוקמינן לה הכי הלכה לפני הפסח אסורה ליהנות ולוקה לא הלכה אסורה ליהנות בעלמא וכ " כ הרמב " ם בפ " י ורבי' דקיצר כאן מפני שסמך על מ " ש קודם זה ברישא דאסורה ליהנות ממנו לפני הפסח שמא תלך אח " כ ותעבור למפרע דה " ה נמי כאן בסיפא דאסורה ליהנות מיד שמא תלך אח " כ . עוד כתב ב " י בשם הר " ן דהא דאמרינן אסורה ולוקה היא לוקה אבל הוא אינו לוקה ודלא כהרמב " ם דכתב איפכא הוא לוקה אבל היא אינה לוקה דליתא :
Yoreh De'ah.221.1.1 ראובן שאסר נכסיו וכו' משנה ר " פ אין בין המודר הנאה מחבירו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש ובגמרא מאן תנא ר " א הוא דתניא ר " א אומר אפילו ויתור אסור במודר הנאה : ופי' רבינו דמודר הנאה היינו שאסר נכסיו על חבירו או שאסר עצמו מנכסי חבירו שלא יהנה ממנו בשום הנאה . ומ " ש אפי' בבקעה ביה " ח כ " כ הרא " ש לשם והביא ראייה לדבר וכתב לשם הר " ן דבדריסת הרגל בעלמא עסקינן דהיינו לעבור דרך חצירו ולא להתעכב ולישב שם דאילו להתעכב שם אפי' לרבנן אסור והביא ראייה לדבר . ומיהו נראה דאם אינו מקצר דרכו ליכא הנאה ושרי דלא גרע מפורע חובו דבסמוך :
Yoreh De'ah.221.2.1 ואם לא נדר ממנו אלא מאכל אינו אסור אלא לאכול משלו וכו' עד וחמור להביא פירות שם משנה וגמרא ומ " ש וסוס לרכוב וכו' וטבעת וכו' ולעבור דרך שדהו וכו' שם בעיא דרב פפא ולא איפשיטא ולחומרא וכן פסקו הרמב " ם והרא " ש ומפי' רש " י והר " ן משמע דדוקא לקצר דרכו ולעבור דרך שדהו לבית המשתה אסור הא לאו הכי ליכא הנאה המביאה לידי מאכל וכתב עוד הרא " ש דכל הני דקחשיב מיירי בשאין משכירין כיוצא בו כגון אוהבים שמשאילין בהמתן זה לזה בחנם וכן טבעת ליראות בו בע " כ איירי דאין משכירין דאי משכירין כיוצא בו אפי' שלא ליראות תנן דאסורין עכ " ל ופשוט הוא :
Yoreh De'ah.221.3.1 ראובן שמודר הנאה משמעון יכול שמעון לפרוע חובו של ראובן וכו' משנה ר " פ אין בין המודר . ומ " ש ומיהו פר " ת דוקא מזונות אשתו ובניו כו' שם מוקי לה רב הושעיא להא מתניתין כחנן דאמר בסוף כתובות מי שהלך למד " ה ועמד אחד ופירנס את אשתו איבד את מעותיו וכתבו התוספות לשם בשם ר " ת דלא אמר חנן אלא דוקא במזונות אשתו וכו' והך משנה דמודר הנאה מחבירו דפורע לו חובו איירי נמי דוקא במזונות אשתו וא " ת אמאי נקט רבינו אשתו ובניו הלא משנתינו דפורע לו חובו לא איירי אלא באשתו שהוא חייב במזונותיה אבל בניו אינו חוב אלא מצוה כדאיתא בפרק נערה ( מ " ט ) וי " ל דכיון דבתר הכי תקנת אושא הוא שיהא זן אדם את בניו קטני קטנים א " כ חוב הוא עליו לזון את בניו כמו אשתו להכי נקט רבינו אשתו ובניו אע " ג דבניו לאו מתני' היא מ " מ השתא קי " ל הלכתא דגם בניו הם חוב עליו ועיין במ " ש בסמוך אצל ויכול לזון : ומ " ש ורש " י פי' שכל חוב יכול לפרוע כו' כך מבואר בפי' בכתובות וכ " כ הרמב " ם בפכ " ו ממלוה . ומ " ש ומסקנת הרא " ש כר " ת כך מבואר בפסקיו סוף כתובות שכתב פר " ת ושכך פי' ר " ח דדוקא בחוב אשתו וריב " א הביא ראייה מהירושלמי דפליגי בשאר חובות ואומר ר " ת דע " כ פליגא ירושלמי אגמרא דידן וכו' אלמא דמסקנתו כר " ת ומה שתמה עליו ב " י דהא הרא " ש בפירושו פרק אין בין המודר כתב עליה דחנן דה " ה לכל חוב שעליו עכ " ל אין זו קושיא דאפילו את " ל דכך כתב בפי' ההלכה כפירש " י מכל מקום לענין פסק הלכה החמיר וכתב בכתובות דברי ר " ת במסקנתו לאורויי דכך יש לתפוס לחומרא ותו דאיכא למימר דגם בפירושו לא היתה דעתו אלא לכל חוב שעליו כיוצא דחוב אשתו שאינו חוב ברור אבל לא כל חוב ברור כגון ש " ח עוד הקשה ב " י ממ " ש הרא " ש בפסקיו בכתובות דכיוצא בו דחנן איצטריך דלא תימא דוקא בפורע מזון אשתו שאינו חיוב גמור כ " כ הוא דפטור קמ " ל דאף כיוצא בו בשאר חובות נמי הלכה כמותו עכ " ל וה " ז מבואר כדברי רש " י וריב " א והרי " ף והרמב " ם דסברי דחנן אף בשאר חובות איירי עכ " ל ב " י גם מזה ליכא קושיא דלא אמר ר " ת בשאר חובות דחייב לשלם אלא בשט " ח שהחוב הוא חוב ברור שאין לו טענה להפטר ממנו וכ " כ בתוספות ואשיר " י בפי' בדברי ר " ת וז " ל אבל גבי שטר חוב אפי' חנן מודה דלא אבד מעותיו וכו' ומביאו ב " י אבל בשאר חובות אפי' היה חיוב גמור ועדיף ממזונות אשתו שאינו חיוב גמור לפי שהיתה מצמצמת מ " מ כיון שאין החוב בשטר אלא בע " פ דאינו חוב ברור כיון שיכול לפטור עצמו בטענת פרעתיך א " נ יש לי בידך כנגד זה כסות או כלים א " נ מחלת לי מודה ר " ת דאבד מעותיו דהיינו כיוצא בו דחנן א " נ כגון חוב דעבדיו ושפחותיו הכנענים כשאין הבעלים מעלים להם מזונות כל צרכן דהוה נמי חוב שאינו ברור כיוצא בו דחנן :
Yoreh De'ah.221.4.1 ויכול לזון את אשתו וכו' משנה שם ( דף ל " ח ) וזן את אשתו ואת בניו אע " פ שהוא חייב במזונותם ופי' הרא " ש חייב אאשתו קאי אבל בניו מצוה הוא דאיכא ולא חיובא כדתנן בכתובות בפ' נערה ( כתובות דף מ " ט ) ובקטנים ליכא לאוקמי דתקנת אושא הוא שיהא אדם זן את בניו קטני קטנים ולאו מתני' היא ור " ת מוקי לה בגירש את אשתו ואהדרה ופסקה עמו לזון את בניו עכ " ל ולפ " ז ניחא לר " ת דל " ק לרב הושעיא דמוקי לרישא דפורע לו את חובו בחוב מזונות אשתו וחנן הוא דא " כ לאיזה צורך חזר ושנה וזן את אשתו ואת בניו אלא לא זו אף זו קתני דל " מ דפורע את חוב אשתו דאינו חוב ברור לפי שיכולה לצמצם במזונותיה אלא אפי' חוב ברור כגון שפסק' עמו לזון את בניו נמי יכול לזון ואיידי דתנא בניו תנא נמי אשתו אף ע " ג דלא איצטריך אבל הרא " ש בפסקיו לא כתב כך לר " ת וז " ל וזן את אשתו משמע דאתיא אפילו כרבנן מדלא קאמר הא מני חנן הוא כדקאמר לעיל ואומר ר " ת דמיירי כשזן את אשתו בפניו וכו' וי " מ דמיירי כשהבעל זן אותה כראוי וזה מענגה במזונות יתירים עכ " ל . ואיכא למידק לר " ת שכתב דלרבנן בפניו לא הוי הנאה דהיתה מצמצמת א " כ שלא בפניו נמי אמאי חייב לשלם לרבנן כיון שאפשר שהיתה מצמצמת וכדס " ל לר " ת גופיה אליבא דחנן ויש לומר דשלא בפניו כיון דפורע חובו שפיר הויא הנאה לרבנן כיון דאפשר שלא היתה מצמצמת והיה החוב עליו אבל בפניו דאינו פורע חובו אלא דרך מתנה הוא מהני האי טעמא דאפשר שהיתה מצמצמת לענין זה דלא הויא הך מתנה הנאה למודר ודו " ק . ומה שתמה רבינו דכל זה א " צ אלא לרבנן וכו' לפע " ד יש ליישב ברווחא דהא ודאי מפורש בדברי הרא " ש דכל זה א " צ אלא לרבנן אלא דמכל מקום מדרבנן נשמע לחנן והיינו דלר " ת נשמע לחנן דמותר אפי' שלא בפניי והוא במדינה דלא תימא דמתני' דפורע את חובו מיירי כשהוא במד " ה דכיון שאינו במדינה ליכא למימר דסומכת על בעלה וא " כ ודאי מצמצמת והלכך לחנן איבד מעותיו ובמודר נמי שרי אע " פ שזנה שלא בפניו ומתני' דזן את אשתו אתיא כמי כחנן ומיירי כשהוא במדינה וזנה בפניו א " כ הוי דרך מתנה ושרי במודר אבל שלא בפניו והוא במדינה הו " א דמודה חנן דאסור במודר דכיון שבעלה במדינה סומכת עליו ואינה מצמצמת ואיכא הנאה אבל מדפי' ר " ת דלרבנן דוקא בפניו והוא במדינה מכלל דלחנן אפי' שלא בפניו והוא במדינה נמי שרי במודר וליש מפרשים כמי מדרבנן נשמע לחנן דלא תימא דאף לחנן לא איבד מעותיו אלא כשמענגה במזונות יתירים ובכה " ג במודר פורע את חובו ורבנן פליגי עליה דאף במזונות יתירים חייב לשלם אם היתה רגילה בהן אבל במזונות הצריכים לה להחיות את נפשה מודה חנן דחייב לשלם ובכה " ג נמי במודר אסור לפרוע את חובו אבל מדכתבו יש מפרשים דלרבנן דוקא במענגה במזונות יתירים הוא דיכול לזון אבל במזונות הצריכים לה אסור מכלל דלחנן בכל ענין יכול לזון והשתא ניחא דהביא הרא " ש הך מתני' דאתיא אפי' לרבנן ומה שפירשו המפרשים דלרבנן אינו אסור במודר אלא שלא בפניו והוא במדינה א " נ במזונות הצריכים דהשתא נשמע דלחנן שרי במודר אפי' שלא בפניו והוא במדינה ואפי' במזונות הצריכים אבל ב " י פי' לדעת הרא " ש דאע " ג דהלכה כחנן בעלמא דאיבד מעותיו מ " מ במודר הנאה מודה חנן דאסור דהויא הנאה ואף לחנן צריך לאוקמא מתני' דפורע לו את חובו כרבא דוקא בחוב דהתנה עמו המודר שלא לפרוע לו אלא ברצונו הטוב ומתני' דזן את אשתו ואת בניו דוקא בפניו או במענגה במזונות יתירים ושרא ליה מריה דא " כ למה כתב הרא " ש וזן את אשתו משמע דאתיא אפי' כרבנן מדלא קאמר הא מני חנן הוא כדקאמר ולעיל וכו' אלמא דהרא " ש בא ליישב לאוקימתא דרב הושעיא דקאמר לעיל הא מני חנן הוא והכא לא קאמר הא מני חנן משמע דהך מתני' אתיא אפי' כרבנן ומיירי כשזן את אשתו בפניו כר " ת א " נ במענגה במזונות יתירים כי " מ אבל לחנן מותר בכל ענין ולדברי ב " י איפכא הו " ל להרא " ש לפרש דמתני' אליבא דרבא הוא ולא איירי אלא כשזן את אשתו בפניו א " נ במענגה במזונות יתירים ואף לחנן לא שרי במזונות הצריכים ועוד דלפירוש ב " י מוציא הוא משמעות מסוגיא מפשוטה דקאמר רבא לא אמר כרב הושעיא דמוקי' לה מתני' כד " ה אלמא דרבא מודה דמתניתין ניחא לחנן דבמודר שרי לפרוע לו חובו אלא דכרבנן לא אתיא מתניתין ואיהו ז " ל נדחק לפרש הסוגיא ע " ד רבה לחדודי לאביי ע " כ נראה דבר פשוט וברור דלהרא " ש במודר שרי בכל ענין לחנן דהלכתא כוותיה והכי נקטינן וכך הוא דעת כל הגאונים ומה שהביא הרא " ש מה שפי' המפרשים לרבנן כבר התיישב בטוב טעם דמדרבנן נשמע לחנן ומה שהיה קשה לב " י למה הביא הרא " ש בפסקיו אוקימתא דרבא והשמיט אוקימתא דרב הושעיא ומתוך קושיא זו רצה להכריח פירושו בדעת הרא " ש כמפורש באריכות בספרו לפע " ד נראה דליכא הכא קושיא כלל אלא דעת הרא " ש היה להוציא ממה שאמרו בגמ' רב הושעיא לא אמר כרבא גזירה שלא ליפרע משום ליפרע ולכך הביא להא דרבא לאורויי דלית הלכתא כרב הושעיא בהך גזירה אלא כרבא קי " ל דבשלא לפרוע פורע את חובו אפילו הוא חוב ברור בשטר שאין עליו טענה אפ " ה מותר ולא גזרינן אבל במאי דמוקי רב הושעיא מתניתין כחנן דשרי במודר בהא לא פליג עליה רבא ופשיטא דלמאי דקי " ל כחנן פורע את חובו במודר וליכא מאן דפליג אהא ואם אין לדקדק ולהקשות אמאי לא הביא הרא " ש בפסקיו גם אוקימתא דרב הושעיא כיון דהלכתא היא דכיון דכבר האריך בסוף כתובות עלה דהך דרב הושעיא וכתב מאי דפי' רבינו תם ור " ח ושריב " א חלק על פירושם ושמסקנתו כר " ת תו לא היה צריך לחזור ולהאריך בזה בפרק אין בין המודר ולא הביא הא דרבא אלא כדי להורות דהלכה כרבא דלא גזרינן שלא לפרוע משום לפרוע כדפרישית ותו לא מידי : כתב הר " ן וז " ל וזן את אשתו ואת בניו אפי' כרבנן אתיא דבתורת מצוה עסיקינן ולא בתורת פרעון של בעל דחייב במזונותיהם ואע " ג דמודר מתהני שא " צ לתת להם מזונות ההוא הנאה דממילא הוא עכ " ל . ונראה לפ " ז דאפי' במזונות דצריכי לה ס " ל לרבנן דיכול לזון דלא דמי לפורע חובו לנותן לאשתו בתורת פרעון של בעל דאסור במזוני דצריכי לה אבל לזונם מתורת צדקה מותר ואע " ג דנהנה המודר הנאה כיון דממילא הוא שרי מיהו ודאי אף להר " ן אפי' בזן בתורת פרעון אם הוא בפניו ואינו אומר כלום כיון דאינו חייב לפרוע דדרך מתנה הוא שרי במודר דלאו הנאה הוא כדכתב ר " ת : ולענין הלכה נראה כיון דדברי ר " ח דברי קבלה נינהו ועמו הסכים ר " ת והרא " ש ורבינו אסור במודר לפרוע חובו כשהוא בשטר או במשכון כיון שהוא חוב ברור דלא אמר חנן אלא בחוב אשתו ובניו וכיוצא בו בחוב בעל פה ודלא כמה שפסק בש " ע כאן ובח " מ סי' קכ " ח ועיין במ " ש לשם בס " ד מיהו כשהחוב הוא שלא יכוף אותו לפרוע אלא כשירצה הלוה יפרענו מדעתו אפי' היה לו ש " ת או משכון יכול לפרוע במודר כרבא ולא גזרינן :
Yoreh De'ah.221.5.1 ומ " ש אבל אסור לזון בהמתו וכו' שם במשנה ור " ל דאפי' במזונות יתירים כדי לפטמה נמי אסור דלא מיבעיא טהורה דלאכילה קיימא והרי הוא מהנהו הנאה מרובה אלא אפילו טמאה דכיון דמוכרה לנכרים ניחא לה בפיטומה מיהו גבי עבדים ושפחות מותר לזונם מזונות יתירים אם בעלים מעלים להם מזונות כדי צרכם אבל לזונם לגמרי לא דא " כ נמצא זה מהנהו כ " כ הר " ן אבל מדברי שאר כל הפוסקים נראה דבעבדים ושפחות בכל ענין מותר והטעם דיכולין לבקש על הפתחים א " נ מצמצמין וניזונין מהעדפת מעשה ידיהם :
Yoreh De'ah.221.6.1 ואסור ללמדו מקרא וכו' שם במשנה ואיכא למידק אמאי לא כתב רבינו דמלמדו נמי הלכות ואגדות כמו ששנינו במשנה ומלמדו מדרש הלכות ואגדות ונראה דלפי דשם מדרש כולל הכל נקט מדרש לחוד ותדע שהרי לענין ברכת התורה קאמר רב הונא דאינו מברך אלא למקרא ורבי יוחנן אמר דלמשנה נמי צריך לברך ורבי אלעזר אמר אף לתלמוד ורב אמר אפי' למדרש ואילו הלכות ואגדות לא הזכירום אלמא דבכלל מדרש הוי נמי הלכות ואגדות ולכן נקט רבינו בקצרה ותדע שהרי לא הזכיר משנה ותלמוד אלא בע " כ דשם מדרש כולל גם משנה ותלמוד וכ " כ רבינו בא " ח סימן נ' שהמדרש כתלמוד ובסמ " ק כתב מותר ללמדו תלמוד וכתב בהגה " ה והטעם הוא לפי שמפרש הסתום וא " כ צריך ללמדו בחנם ולא עשה ליו שום הנאה עכ " ל ונראה דכך פירושו דכיון דאיסור נטילת שכר אינו אלא מדכתיב ואותי צוה ה' בעת ההיא לאמר לכם וכתיב ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי מה אני בחנם אף אתם נמי בחנם כדאיתא התם אם כן לפ " ז תלמוד שהוא עיקר לימוד החוקים והמשפטים שמפרש הסתום ואי לאו לימוד התלמוד לא היינו מבינין שום מצוה לעשותה כמאמרה צריך ללמדו בחנם אבל מקרא שהוא פיסוק הטעמים כרבי יוחנן שאין יוצא מזה הוראה ויכול ללמדו בשכר כיון שאינו בכלל ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי מה אני בחנם הילכך במודר אסור ללמדו מקרא :
Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .