← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 4,053 sections
Single column Two columns
Yoreh De'ah.201.42.1 ומ " ש נעשה כולה על ידה כלי כ " כ הרא " ש בפרק תינוקת וצריך לי עיון דלפ " ז משמע דאפי' הצינור מושך מים מן המעיין אין המים הנמשכין בצדדי הגומא מעלין את המים שעברו בגומא כדאמרינן לעיל גבי מעיין המקלח על שפת הכלי ולתוכו דהכא שאני שכל הצינור נעשה כלי וכל המים שאובין הן או שמא לא כתב הרא " ש ורבי' כך אלא במושך מי גשמים אבל לא במושך מן המעיין אלא אפי' מי מעיין מועטין מעלין את השאובים המרובין כ " ש כשמי המעיין מרובין :
Yoreh De'ah.201.43.1 ומ " ש ואם הוא של חרס כו' הקשה רבינו שמשון מדתנן בפ " ה דכלים הדקין שבכלי חרס חשיב בכדי סיכת קטן כדפרישית לעיל בסמוך אצל ואחד קטן . וי " ל דדקין שאני כיון שתחילתן לא היה אלא לוג ומש " ה לא חילקו חכמים בין שהן עצמן אין מחזיקין . אלא בכדי סיכת קטן בין שנשברו אבל כל שתחלתן יותר מלוג בעינן רביעית וגם חילקו בין עצמן ובין שנשברו ע " ש בפ " ב דכלים :
Yoreh De'ah.201.44.1 ומ " ש ואם נפלו צרורות וכו' בפ " ד דמקואות היו צרורות מתחלחלות ( פי' לשון חילול שאינו דבוק ולא מיהדק ) פוסלין את המקוה ירד לתוכו עפר ונכבש כשר דכיון דנכבש העפר שאין המים שוטפים אותו נתבטל מתורת כלי :
Yoreh De'ah.201.45.1 סילון שהוא צר מכאן ומכאן וכו' שם במשנה תנא מפני שלא נעשה לקבלה ופירש הרמב " ם דר " ל דאף ע " פ שמתקבצים המים במקום הרחב באמצע והוא בית קיבול למים אפ " ה כיון שלא נעשה הרוחב לשם קבלה אלא נעשה כדי שיצאו המים בחוזק מן המקום הצר ואין כלי שיש לו בית קיבול פוסל אלא אם כן נעשה לקבלה :
Yoreh De'ah.201.46.1 כלי שניקב בשוליו וכו' תוספתא הביאה הרא " ש סוף תינוקת קסטלין המקלח מים בכרכים אם היה נקוב בכשפ " ה אינו פוסל את המקוה ואם לאו פוסל את המקוה הלכה זו עלו בני אסיא ג' רגלים ביבנה ולרגל הג' הכשירו להם אפי' נקוב כמחט וכו' ופליגי בה תנאי איכא מאן דבעי כשפ " ה לבטלו מתורת כלי ואיכא מאן דסגי ליה בנקב כל שהו כרבי אליעזר ב " ר . יוסי דעביד מעשה לטהר בנקב כל שהוא וא " ל חביריו יפה הורית והלכה כר' אליעזר וכך הוא מסקנת הרא " ש בשם כמה גדולים דבשוליו מהני נקב כל שהו לבטלו מתורת כלי ואינו פוסל את המקוה דלא כמ " ד דבעינן כשפ " ה ע " ש פרק תינוקת ולכן כתב רבי' כאן בדין מים שאובים שנפלו מן הכלי אל המקוה הכשר שאינן פוסלין אא " כ לא נקבו בשוליו כלל אבל ניקב כל שהו אינו חשוב עוד כלי לפסול את המקוה . וא " ת לעיל סעיף י " ב פסק רבינו ע " פ החומרא דבתשובת הרא " ש דבעינן נקב כשפ " ה שהרי כתב לפיכך גיגית שקבעוה בארץ וכו' עד ואם יש בשולים נקב כשפ " ה שרי וכאן פסק דנקב כל שהו מהני וא " כ פסקיו סותרין זא " ז . ונראה דלעיל מיירי לענין שיהא טובלין בתוך הכלי לכתחילה ולכך פסק רבינו להחמיר שלא יהא טובל בו לכתחילה אא " כ ירחיב הנקב קודם טבילה עד שיהא גדול כשפופרת הנוד וכדברי הרא " ש בתשובה אבל כאן לענין שיהא פוסל אם נפלו שלשה לוגין במקוה חסר שאינו כלי קאמר דאינו פוסל דיעבד אם נקב אפי' כל שהו כיון דמדינא מהני אפי' כל שהו לא מחמרי' לפוסלו בדיעבד וז " ש רבינו אח " כ ע " ש הרא " ש בתשובה מ " מ אין להקל וכו' דלכתחלה ודאי אין להקל להביא מים בכלי מנוקב כזה פי' בשאינו ניקב אלא כל שהו וז " ש כזה כלומר כנקב הזה שאנו עוסקין בו דהיינו נקב כל שהו ומדיוקא נשמע דכשניקב כשפופרת הנוד יכול להביא אפי' לכתחלה דמה שאוסר לכתחלה אינו אלא חומרא שלא מן הדין כשאינו ניקב אלא כל שהו כיון שאינו ניכר ונראה להדיא יש לגזור אטו לא ניקב כלל משא " כ בניקב כשפופרת הנוד דשרי אף לכתחילה וליכא למ " ד דאוסר דע " כ לא פליגי תנאי בתוספתא אלא דלמר סגי בכל שהו ולמר בעינן כשפ " ה אבל טפי משפ " ה לא בעינן לד " ה : והב " י תמה שלא מצא תשובה זו בתשובת הרא " ש ולפעד " נ דרבי' כתב כך ע " פ התשובה ( כלל ל " א סימן א' ) בדין לטבול בתוך הגיגית שכתב לשם בסוף התשובה דכשר בנקב כל שהוא אבל בתוכה אין טובלין כו' דכיון דמחמיר שלא לטבול לכתחלה בתוך הגיגית בניקב כל שהו מטעם גזירה ניקב אטו לא ניקב ממנו יש ללמוד דה " ה בנפלו שלשה לוגין למקוה חסר דאף על פי דבניקב הכלי בכל שהו כשר מכל מקום אין להקל להביא מים לכתחלה בכלי מנוקב כזה שלא ניקב אלא כל שהו אלא בעינן דניקב כשפופרת הנוד דכשר לדברי הכל כנ " ל ודלא כמו שכתב ב " י כאן ולמעלה אצל גיגית שקבעוה בארץ וכו' סעיף י " ב ועיין במה שכתבתי לשם בס " ד :
Yoreh De'ah.201.47.1 ומ " ש ובצדדין וכו' עד וסתמו חשיב סתומה כל זה מבואר במ " ש הרא " ש לשם על פי התוספתא . ואיכא להקשות דכאן גבי קסטלון נקב כל שהו מהני לבטלו מתורת כלי ובתוספתא תני הטביל בו את הסגוס ( פי' בגד עבה ) וזבו ממנו שלשה לוגין במקוה כשר עקרו מתוכו פסול אף על פי שאין לך כלי ניקב בשוליו יותר ממנו כתב הרמב " ן ע " ש הראב " ד שתירץ שכל מה שבא מיד אדם למקוה שלא בהמשכה בין בכ " מ בין בכש " מ בין בחפניו בין ברגליו פוסל המקוה כשאובין וכו' עד כיון שהמים יורדים למקוה מתוך ידיו פוסלים המקוה וכיון שכן אף הכלי הנקוב כל שנופל מתוך ידיו של אדם הדולהו למקוה פסל את המקוה ולא אמרו שאינו פוסל אלא כשנופלים ממילא מכלי נקוב למקוה דכיון שיצא בנקיבתו מתורת כלי ונופלים ממנו ממילא למקוה כשר עכ " ל בתשובות להרמב " ן סימן רל " א ומביאו ב " י לעיל . והשתא קשה על מה שכתב רבינו ע " ש הרא " ש ומכל מקום אין להקל לעשות מקוה לכתחילה ולהביא מים בכלי מנוקב כזה דאלמא דבנקב כשפופרת הנוד יכול להביא מים וכדפרישית והשתא מאי מהני נקב כשפ " ה כיון שבא מיד אדם למקוה כדמשמע מלשון לעשות מקוה לכתחילה ולהביא מים בכ " מ דמשמע שהאדם מביא המים בכונה . וי " ל דהאי ולהביא מים בכלי מנוקב דקאמר רבינו ע " ש הרא " ש לא מיירי אלא בהבאה דהיתירא כגון להמשיכם על גבי החריץ שבקרקע עד המקוה ואף ע " ג דלא שריא שאיבה אלא ברבייה והמשכה כמו שיתבאר בסמוך דהיינו שהיו כבר במקוה מים כשרים כ " א סאה וממשיך לתוכה שאובים י " ט סאה וכאן מיירי שלא היו שם מים כלל אלא עכשיו עושה מקוה בתחלה אפי' הכי כיון דברבייה והמשכה שרינן אף בשאובין בכלי שאינו נקוב השתא דהכלי נקוב ונתבטל מתורת כלי שרינן לעשות מקוה בתחילה בכלי זה על ידי המשכה כיון דאין כאן איסור ירידת מים למקוה לא מתוך ידיו ולא מתוך כלי שהרי נתבטל מתורת כלי ואפי' הכי בנקב כל שהו אין להקל לעשות מקוה בתחילה אפי' על ידי המשכה מטעמא דפירש רש " י ודו " ק כן נראה לי ברור ופשוט :
Yoreh De'ah.201.48.1 ומ " ש אבל אם מקבל שום מים למטה ממנו לא נתבטל מתורת כלי איכא למידק דלעיל בסימן ק " כ כתב דכל שאינו מחזיק רביעית נתבטל מתורת כלי אף על פי שמקבל . שום דבר . ויש לפרש דאף על פי שאם מקבל שום דבר עדיין שם כלי עליו מכל מקום לגבי דין טבילה כל שאינו מחזיק רביעית והנכרי תקנו חשבינן ליה דעיקר הכלי הוי של נכרי וצריך טבילה למ " ד הכל הולך אחר המעמיד והכי משמע במ " ש ה " ר פרץ בסמ " ק :
Yoreh De'ah.201.49.1 ומ " ש הילכך הרוצה להוציא מים מן המקוה וכו' שם כתב הרא " ש כך ולעיל כתבתי דברי הסמ " ק ותוספות פ " ק דתמורה שאין צריך לזה ע " ש בסעיף כ " ד :
Yoreh De'ah.201.50.1 ומ " ש ואם המקוה נובע אז אין צריך לכך כי המעיין אינו נפסל בשאיבה מ " מ כתב מהרי " ק בשורש נ " ה דאם סתמו נקבי הנביעה בשעה שדלו המים א " כ נפסק המעיין וירד לו דין מי גשמים ואין להתיר אם לא שיוציאו כל מימיו ע " י דליים נקובים וכ " כ גם בתשובה להרמב " ן סימן ר " ל ומביאו ב " י : ולענין מעשה נהגו מקדמונים כשמנקין המקוה אפילו המים נובעים אין מנקין אלא על ידי שמנקבין הדליים שמנקרין בהם לפחות ככונס משקה למטה בשוליו ודלא כמ " ש רבי' כל שהו גם לא כמ " ש דבמקוה נובע א " צ לכך אלא כדמשמע במרדכי בהל' מקואות שכתב הלכך רגילין כשמנקרין את המקוה וכו' פוקקים נקבי הנביעה וכו' אלמא דבמעיין איירי ואפ " ה פוסלין השאובין בו ועיין במ " ש מהרא " י בת " ה סימן רנ " ח דנתן קצת טעם לזה מיהו מה שהבין מהרא " י לשם דהאי הלכך רגילין וכו' מדברי השאלתות הוא ליתא אלא מדברי איזה גדול שכתב כך הוא והמרדכי הוא מדייק מלשון הגדול מדכתב פוקקים נקבי הנביעה אלמא דבמעיין איירי אבל השאלתות לא כתב כך עיין עליו פ' אחרי מות ועיין עוד בסמ " ג ה' מקואות הביא דבריהם גם הב " י השיג על דברי מהרא " י בזה : פסק כשפוקקים נקבי הנביעה שרי לפוקקו במטלנית המקבל טומאה וכן הוא בתשובת הרא " ש ואין בזה מחלוקת דאפילו לרבינו שמשון בסוף סימן זה דאוסר לסתום הסדק שבמקוה בדבר המקבל טומאה כדי שלא יזחלו המים מן המקוה ולא יהא בהם מ' סאה שאני התם כיון שע " י סתימה זו הוא טובל במקוה אבל הכא אין הסתימה באה אלא לנגב המקוה ושלא יבואו המים לתוכה וכשחוזרין ומסירין המטלניות אז יצאו המים ונובעין וטובלין בהן אין כאן בית מיחוש ע " כ :
Yoreh De'ah.201.51.1 המניח כלים תחת הצינור וכו' משנה פ " ד דמקואות המניח כלים תחת הצינור פוסלין את המקוה אחד המניח ואחד השוכח כדברי ב " ש וב " ה מטהרין בשוכח אר " מ נמנו ורבו ב " ש על ב " ה ומודים בשוכח בחצר שהוא טהור ורבי יוסי אומר עדיין מחלוקת במקומה עומדת וקי " ל כרבי יוסי לגבי ר " מ דעדיין מחלוקת במקומה עומדת והלכה כב " ה ובפ " ק דשבת ( דף י " ו ) מייתי לה להך משנה ומייתי עלה הא דאמר רב משרשיא אמרי בי רב הכל מודים כשהניחם בשעת קישור עבים טמאים בשעת פיזור עבים ד " ה טהורים לא נחלקו אלא שהניחם בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו מ " ס בטלה מחשבתו ( פירש " י דכי נתפזרו אסח דעתיה דסבר לא ירדו גשמים עוד ) ומ " ס לא בטלה מחשבתו והיינו שוכח דפליגי בהו וס " ל לב " ה דבטלה מחשבתו ושכוח ממנו בהיסח הדעת ולא הוי שאובים אפילו הניחם בשעת קישור הענבים ונתפזרו ואצ " ל אם הניחם בשעת פיזור עבים אפילו ב " ש מודו דלא הוי שאובים . אבל הניחם בשעת קישור העבים ולא נתפזרו אפי' ב " ה מודו דהוי שאובים :
Yoreh De'ah.201.52.1 ומ " ש ובלבד שישבר הכלי או יהפכנו וכו' כ " כ הרא " ש בפ' תינוקת וכדתנן פ " ב דמקואות המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים ר' יהושע אומר בין כך ובין כך ישבר או יכפה אבל לא יערה ותניא בתוספתא ובלבד שלא יטול כלומר שלא יטול ויערה . והרמב " ם כתב בפ " ד מה' מקואות המניח כלים תחת הצינור וכו' ואפי' שכח הכלי תחת הצינור פסולים גזרו על השוכח מפני המניח טעמו דפסק כר " מ דאמר נמנו ורבו ב " ש על ב " ה ואף ע " ג דר " מ ור " י הלכה כרבי יוסי הני מילי היכא דפליגי אליבא דנפשייהו אבל הכא פליגי אם נמנו ורבו ב " ש על ב " ה או מחלוקת במקומה עומדת טפי מסתברא דנימא דלא פליגי מדנימא דפליגי עוד כתב הרמב " ם וכן המניח את הכלים בחצר בשעת קישור העבים וכו' טעמו דמפרש דבי רב קאי על הא דאמר ר " מ מודים ב " ש בשוכח בחצר שהוא טהור דקשה מדקאמר מודים מכלל דפליגי והא קאמר ר " מ דנמנו ורבו ב " ש על ב " ה אלמא דלא פליגי ומשום הכי מפרשי בי רב ואמרי הכל מודים כשהניחה בחצר בשעת קישור העבים טמאים בשעת פיזור העבים ד " ה טהורים לא נחלקו אלא בשהניחם בחצר בשעת קישור העבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו מ " ם בטלה מחשבתו ומ " ס לא בטלה מחשבתו וכיון דב " ש פליגי הכא בחצר הלכה כב " ה ולפ " ז הא דקאמר ר " מ מודים ב " ש בשוכח בחצר שהוא טהור היינו כלומר בשעת פיזור העבים ולפי שקצת קשה מפני מה לא חילקו במניח תחת הצינור בין בשעת קישור העבים ובין שעת פיזור העבים כמו שחילקו בחצר לכך האריך הרמב " ם וכתב שחזקת הצינור לקלח מים וכו' . והב " י האריך לבאר דעת הרמב " ם בדרך רחוק ומ " ש הוא פשוט לפע " ד . שוב ראיתי בסמ " ג הלכות מקואות שתפס שיטת הרמב " ם דבי רב קאי אמאי דאמר ר " מ ומודו ב " ש בשוכח בחצר וכו' אלא דשינה קצת משיטת הרמב " ם ומפרש דר " מ ה " ק דמודים כולן בשכח בחצר אפי' בשעת קישור העבים שלא גזרו שם משום מניח אע " פ שבהניח פסולין הניח כלים בחצר בשעת פיזור העבים ובאו העבים ונתמלאו הרי אלו כשרים כמו שהניחן בראש הגג לנגבן וכן אם הניחן בשעת קישור העבים ונתפזרו וכו' כהרמב " ם :
Yoreh De'ah.201.53.1 מקוה שיש בו כ " א סאין וכו' בפ " ק דתמורה ( דף י " ב ) מייתי ברייתא ראב " י אומר מקוה שיש בו כ " א סאה מי גשמים ממלא בכתף י " ט סאין ופותקן למקוה והן טהורין שהשאיבה מטהרתה ברבייה ובהמשכה וכתב הרא " ש בתשובה כלל ל " א סימן י " א דקי " ל משנת ראב " י קב ונקי והילכתא כוותיה וגם ר' יוחנן מוקי סתם מתניתין כוותיה ולית הילכתא כרבנן דאמרי שאובה שהמשיכוה כולה טהורה . ומבואר מלשון ראב " י דס " ל דאפי' לא נתערבו מי גשמים ומים שאובים קודם שירדו למקוה נמי כשר וכ " פ הרא " ש פרק תינוקת והרמב " ם פ " ד ע " ש ומביאו ב " י וז " ל פירש " י מי גשמים כשרים לטבילה דלא בעינן מים חיים אלא לזב בלבד . ממלא בכתף מים שאובין י " ט סאה ופותקן למקוה שלא יערה מן הדלי לתוך המקוה דאפי' בשלשה לוגין מיפסל מקוה בכה " ג אבל יעשה חריץ וגומא למרחוק ויערה מן הדלי לתוך הגומא ויקלחו המים דרך החריץ לתוך המקוה והיינו המשכה והן טהורין כלומר כשרים לטבול בהן מטהרת ברבייה ובהמשכה כשהרוב ממי גשמים שנפלו מעצמן לתוכו והמשיך מיעוט של שאיבה לתוכו דרך חריץ מטהרת השאיבה עכ " ל . ונראה לפע " ד מלשון רש " י שכתב אבל יעשה חריץ וגומא למרחוק וכו' דשיעור ההמשכה צריך שכששופך מן הדלי לחריץ לא יתחילו המים לקלח למקוה עד אחר שעירה הדלי לחריץ והגביהו והפסיק כחו דאז אם אח " כ יתחילו לקלח למקוה מיחזי כאילו המים נמשכין מעצמן ויורדין למקוה כיון שכבר סילק את ידיו מקודם שירדו מן החריץ למקוה וסמ " ק בשם ר " י בתשובה כתב שצריך שלשה טפחים ואין נלפע " ד להקל כ " כ דהא קי " ל כחו כגופו דמי וה " נ בג' טפחים מכחו ממש נופלין למקוה ורבינו שכתב יכול לשופכו על שפתו וכו' נמי לאו דוקא סמוך על שפתו קאמר אלא ברחוק ממנו בענין שכשיסלק ידיו מן השפיכה עדיין לא התחילו המים לירד למקוה כדפרישית ונראה עוד מתוך דברי רבינו שכתב לשופכו על שפתו משמע שאינו יכול לשופכו לצינור של עץ וכיוצא בו אלא דוקא ע " ג הקרקע על שפת המקוה דנחשב כאילו היו המים באים מתמצית הקרקע וכ " כ במרדכי בשם הרוקח וספר יראים שצריך להמשיך ע " ג הקרקע דראויין המים להבליע שם ואז נתבטל שם שאובים מהן אגב הקרקע דבבליעה תליא מילתא וכן כתב מהרא " י בת " ה סוף סימן רנ " ח והכי נקטינן דלא כהרמב " ם שכתב בפ " ד דהמשכה כשרה בין ע " ג קרקע בין בתוך הסילון וכיוצא בו מדברים שאין פוסלין את המקוה דלא נהגינן הכי :
Yoreh De'ah.201.54.1 כתב א " א הרא " ש בתשובה וכו' פי' אף על גב דמקוה זו נתמלאת כולה ממים מכונסין שהן מים שאובים שבצדה וקי " ל כראב " י דשאובה שהמשיכוה כולה פסולה אפ " ה כיון שמקוה זו מימיה מתחלה היו נובעין אלא דמתוך החום והשרב נתייבשה הנביעה עכשיו שמצאה אצלה לחלוחית מים מכונסים חזרו ונתלחלחו הגידים מעצמם והוסיפו רוב מים מעצמם וראייה מדאמר שמואל נהרא מכיפא מיברך וא " כ לא חשיב זה אלא כאילו חוזר ונובע ועוד שאי אפשר שישארו הגידים בלא מים כלל וא " כ יש עליהם תורת מעיין ושנינו בפ " ק דמקוואות מעיין שמימיו מועטים שרבו עליו מים שאובים מטהר בכל שהוא . והאריך שם ומביאו ב " י . ונראה ודאי דאם לא היה מקוה נובע מים חיים אלא מקוה שנתמלאת מימי גשמים ונתייבש בקיץ וחזר ונתמלא מאותן מים מכונסים שבצדה דהמקוה פסולה דהו " ל שאובה שהמשיכוה כולה ולפ " ז נראה דלדידן דנקטינן להחמיר דג' לוגין שאובין פוסלין אף במעיין כדקבעינן מנהגא דילן בסמוך סעיף מ " ה גם במעשה זה דהרא " ש דמקוה שנובע ונתייבש בקיץ וכו' המקוה פסולה כי היכי דפסלינן במקוה של מי גשמים והרא " ש דהכשיר במעשה זה נמשך לדעתו וכדכתב רבינו לעיל בסמוך ואם המקוה נובע אז א " צ לכך כי המעיין אינו נפסל בשאיבה אבל לדידן אין חילוק בין מקוה נובע מים חיים למקוה של מי גשמים בכל ענין פסולה בנדון דידן ולכן מה שפסק בש " ע כאן כדברי הרא " ש בתשובה זו הוא לפי שנמשך אחר מה שפסק תחלה דמעיין אינו נפסל בשאיבה אבל להרב בהג " ה לשם דנהגו להחמיר גם במעיין אם כן כאן נמי יש להחמיר ודו " ק :
Yoreh De'ah.201.55.1 הבא להמשיך מים במקוה וכו' פי' אם הוא בענין שאין המים ראויין לבא למקוה זולת המשכה זו בדבר המקבל טומאה פוסלת דדרשינן מדכתיב מקוה מים יהיה טהור הוייתו ע " י טהרה בעינן ולא בדבר המקבל טומאה וכשהוא אוחז בידו דף אף ע " ג דהדף הוא נסר בין הנסרים שלא יחדו למלאכה וא " כ אינו מקבל טומאה כדין פשוטי כלי עץ אפ " ה כיון שהאדם מקבל טומאה ואוחז בידו הדף הווייתו ע " י אדם הוא ופוסלת אלא יניח הדף בקרקע ויסיר ידו משם בטרם יעברו עליו דעכשיו המים עוברים על הדף שאינו מקבל טומאה ולאו דווקא יניח הדף בקרקע דה " ה זקפה או הניחה שלא ע " ג קרקע אינה פוסלת והא דכתב רבינו לעיל גבי טבלא דאם אין המים ראויין לבא למקוה זולתה פוסלת אפי' אין לה שפה כלל התם מיירי בייחדה למלאכה ומש " ה קרי ליה טבלא והכא מיירי בלא ייחדה למלאכה ומש " ה קרי ליה דף דאינו אלא נסר שמוכרים בשוק לבנין ודף שמה ואינו מקבל טומאה ודין זה נלמד מהא דתנן פ " ה דמקואות נוטפין שעשאן זוחלין סומך אפי' מקל אפי' קנה אפי' זב אפי' זבה יורד וטובל ד " ר יהודה ר' יוסי אומר כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו והלכה כרבי יוסי לגבי ר' יהודה ופירושו לדעת הרא " ש בפ' תינוקת דלרבי יוסי דאין מזחילין בדבר המקבל טומאה אפילו אדם טהור לא יסמוך מקל או קנה על ידי שיאחזנו בידו כדי להמשיך מי גשמים עליהם למקוה שהרי אדם בר קבולי טומאה הוא ופוסל :
Yoreh De'ah.201.56.1 ומ " ש וכן סילון של אבר וכו' פי' וכן אפי' סילון שהניחו על הקרקע והסיר ידו משם בטרם יעברו המים בו למקוה כיון שהוא של מתכות דמקבל טומאה אע " פ שאינו מקבל כלום בתוכו אסור להמשיך בו מי גשמים למקוה החסר דהוייתו ע " י טהרה בעינן ואע " פ שהמרדכי בשם הרא " ם לא אסר סילונות של מתכות מטעם הוייתו ע " י מקבל טומאה אלא שלא לטבול בהם דרך זחילה אע " פ שנמשכו מן המעיין אבל באשבורן הכשיר לא קי " ל הכי אלא כדברי רבינו ע " פ מ " ש הרא " ש בתשובה וכ " כ הרשב " א בתשובה גם במרדכי גופיה כתב דהרב רבינו שמואל ב " ר ברוך הקשה על הרא " ם רבו מפירש " י דפ " ב דזבחים ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.201.57.1 ומ " ש בד " א בממשיך מי גשמים וכו' כ " כ הרא " ש סוף נדה וטעמא דהמעיין א " נ המקוה שלם בממשיך מים מהם למקוה החסר בסילונות של אבר אפילו הן תלושין מכשיר את החסר מטעם השקה דאפי' מקוה שכולו שאוב נטהר בהשקה אם השיקו למקוה כשר כדתנן פ " ו דמקואות מטהרין המקואות העליון מן התחתון וכו' כיצד מביא סילון של חרס או של אבר וכו' וס " ל להרא " ש דמיירי בסילון תלוש אבל הרשב " א מפרש משנה זו בסילון המחובר לקרקע אבל בתלוש פסול דאין חילוק בין ממשיך מי גשמים לממשיך מן מעיין או ממקוה שלם וכך מבואר מדברי הר " ם והרב רשב " ב שבמרדכי שהבאתי בסמוך דאין חילוק והכי נקטינן לחומרא . ובש " ע כתב תחלה כדברי רבינו ואח " כ כת' ויש מי שאינו מחלק בכך עכ " ל . נראה שדעתו ג " כ דיש להחמיר :
Yoreh De'ah.201.58.1 ומ " ש ואפי' בממשיך וכו' כ " כ הרא " ש בתשובה ובסוף נדה והביא ראייה מפ " ב דזבחים ע " ש . וכתב ב " י דאף ע " ג דהרמב " ם מכשיר אף בסילונות של מתכות אפי' אינו מחובר לקרקע וגם אינו מחלק בין מקלח לאויר המקוה לאינו מקלח כיון שאין להן בית קיבול כשר אין להקל בדבר אלא נקטינן כמ " ש הרא " ש ורבינו הלכה למעשה וכן פסק בש " ע . ונראה דלפי מה שכתב כאן דאם נופלין על שפתו בחוץ וכו' כשר אם כן הא דכתב תחילה באוחז דף בידו שיסיר ידו משם בטרם יעברו המים עליו אין צריך להסיר ידו אלא בשעה שנופלין על שפתו כי אז יהיו נמשכים לתוך המקוה מעצמן ואסור לו לאחוז בדף בשעה שנמשכים לתוכו אבל מקודם שנפלו על שפתו יכול לאחוז בדף דגדולה מזו מותר לו להעביר המים בכוונה אפי' בידיו ממש על גבי קרקע עד שיגיע לשפתו ואח " כ יהיו נמשכים מעצמן ויפלו למקוה כמ " ש רבינו למעלה בסעיף כ " ה וכדפרי' לשם בס " ד :
Yoreh De'ah.201.59.1 מקוה שנסדק וכו' יש פוסלין אותו וכו' כ " כ הרא " ש דיש פוסלין וטעמא כיון דשננערו להיות זוחלין אם כן טובל הוא במי גשמים בזוחלין דכל המים שבמקוה אפי' מה שהוא מן הסדק ולמטה חשוב כזוחלין וע " ז חולק הרא " ש והאריך בזה בסוף נדה ובתשובה הביאו ב " י וכתב מהרי " ק בשורש קנ " ז דמחלוקת זו אינו אלא במקוה שנעשה ממי גשמים אבל במקוה נובע כשר לטבול בו ממ " נ דיכול לטבול במים בין בזחילה בין באשבורן וע " ש כי האריך ולענין מעשה נקטינן כיש פוסלין דכן כתב המרדכי וכ " כ ב " י ע " ש הרשב " א בת " ה שער המים ודלא כמ " ש בש " ע להקל כהרא " ש וכ " כ בהגה " ת ש " ע להחמיר שלא לטבול בהם לכתחילה עד שיסתום הסדק מיהו אם המקוה באה ממעיין אין לחוש וכמ " ש מהרי " ק :
Yoreh De'ah.201.60.1 ומ " ש ואם בא לסתום וכו' מבואר בדברי הרא " ש טעם מחלוקת זה דלר " ש דמפרש המשנה פ " ה דמקואות נוטפין שעשאן זוחלין וכו' היינו כגון מקוה שנפרץ על שפתו דאסור לטבול בו כיון דמימיו יוצאין וזוחלין אם כן רבי יוסי דהלכה כמותו דקאמר עלה כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחולין בו פי' אין סותמין זחילתו כדי שישאר בו מ' סאה בדבר המקבל טומאה אבל הרא " ש הביא ראייה מדתנן בפ " ב דמקואות בש " א מטבילין בחרדלית וכו' דשרי לבטל הזחילה ע " י כלים טמאים דיש לחלק בין הבאת המים למקוה למניעת המים מן המקוה הך מתניתין דפ " ה נוטפין שעשאן זוחלין פירשה הרא " ש לענין הבאת מים למקוה כגון שהמשיך מי גשמים שהם נוטפים כדי שיזחלו למקוה ע " י מקל או קנה או ע " י אדם וקאמר ר' יוסי דאין מזחילין להביא מים למקוה ע " י דבר המקבל טומאה כמו שנתבאר בסמוך אצל הבא להמשיך מים למקוה וכו' ולענין הלכה יש להחמיר באיסור דאורייתא שלא לסתום בדבר המקבל טומאה והכי משמע בש " ע שכתב ב' הסברות ולא הכריע . ומיהו כשבאים לנקות המקוה ופוקקים נקבי הנביעה יכול לסתום בדבר המקבל טומאה וכבר כתבתי אצל הרוצה להוציא מים מן המקוה וכו' בסעיף מ " ה :
Yoreh De'ah.201.61.1 הבא לערב מקוה פסול או חסר עם מקוה כשר להכשירו וכו' בפ " ו דמקואות תנן עירוב מקואות כשפופרת הנוד וכו' ופי' הרא " ש בסוף תינוקת כדברי רבינו ואיכא לתמוה דלהכשיר מקוה שאוב ממקוה שלם אע " פ שאין משיקו אלא כשערה כשר כדתנן פ " ו מטהרין את המקואות העליון מן התחתון והרחוק מן הקרוב כיצד מביא סילון וכו' ומשיקו אפי' כשערה ודיו והרא " ש הביא ראייה ממשנה זו להכשיר אם הסילון של מתכות מביא את המים ממעיין או ממקוה אחר למקוה זה אף ע " ג דהוייתן על ידי טומאה כשר וכדכתב רבינו לעיל בסמוך סעיף נ " ב ומשמע דאין לו שיעור אלא אפי' השקה כשערה דיו אפי' ע " י סילון כ " ש השקה בלא סילון וא " כ למה הצריך כאן נקב כשפופרת הנוד ונראה דס " ל להרא " ש אע " ג דמדינא ודאי סגי בכשערה אפ " ה יש להחמיר גזירה עירוב שאוב עם כשר אטו עירוב תסר עם שלם או עירוב שני חסרים וכמו שכתב בתשובה גבי דין טבילה בגיגית וכן בדין כלי שניקב בשוליו כל שהוא שיהא פוסל למקוה ואע " ג דלשם חזר בו הרא " ש בפסקיו דסגי בנקב בכל שהו התם לא ראה לגזור נקוב אטו שאינו נקוב אבל הכא ראה לגזור עירוב שאוב עם כשר אטו עירוב חסר עם שלם ולמאי שהסכים רבינו לדעת הרא " ש בתשובה לגזור אף בנקוב בכל שהו אטו שאינו נקוב כלל כ " ש דיש לגזור הכא והכי נקטינן בכולהו תלתא דבעינן נקב כשפופרת הנוד וכן נראה דעת הרב בהג " ה ש " ע ועיין במ " ש למעלה בזה בס " ד אצל דין טבילה בגיגית סעיף י " ב ודין נקב כלי בשוליו כל שהוא סעיף מ " ב אבל דעת הב " י בש " ע הוא תימה דברוצה לטבול בכלי גדול פסק כדברי הרמב " ם דלא סגי בנקב כל שהו ולא צריך כשפופרת הנוד אלא צריך נקב המטהרו מידי טומאתו דהיינו במוציא זית ובדין כלי שפוסל את המקוה בג' לוגין פסק כדברי רבינו דבניקב בשוליו בכל שהו אינו חשוב כלי לפסול המקוה ומ " מ אין להקל לעשות מקוה לכתחילה כזה וכו' דמשמע אלא צריך נקב כשפופרת הנוד ולא סגי בנקב המטהרו מידי טומאה וכאן בעירוב שאוב עם כשר פסק אפי' שאינו משיקו אלא כשערה כשר ומכשירו כך לכתחילה וכדעת הרשב " א בת " ה בשער המים הביאו ב " י והשתא מזכה שטרא לבי תרי ותלתא וצ " ע :
Yoreh De'ah.201.62.1 ומ " ש ולאחר שנתערב הפסול עם הכשר אפי' רגע נשאר לעולם בהכשרו אפי' כסתם הנקב אח " כ כ " כ הרא " ש בתשובה כלל ל " א דין ב' ומבואר לשם מלשון השאלה והתשובה והראיות שהביא דדוקא בעירוב פסול השאוב עם שאינו שאוב דנשאר בהכשרו לעולם אבל בעירוב החסר עם השלם כיון שנסתם הנקב והרי הוא חסר לפנינו מה מועיל לו מה שהיה מעורב מתחילה עם השלם כיון שהוא עכשיו חסר דלא עדיף מקוה זו שלא היתה הכשרה אלא ע " י עירוב מאילו היתה מליאה מתחלה וכשרה בעצמה ואח " כ נמצא חסר דאסור לטבול בו . וכך מוכח מלשון רבינו דברישא הזכיר פסול וחסר וכאן לא הזכיר אלא פסול אלמא דדוקא בפסול נשאר בהכשרו לעולם אבל לא במקוה חסר ופשוט הוא :
Yoreh De'ah.201.63.1 כותל שבין ב' מקואות וכו' משנה פ " ו דמקואות כותל שבין ב' מקואות שנסדק לשתי מצטרף ולערב אין מצטרף עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנוד רבי יהודה חומר חילוף הדברים והלכה כת " ק וכתב הרא " ש סוף נדה דפי' לשתי מצד זה לצד זה ברוחב לערב מלמעלה למטה וכדברי רבינו וכן פי' ר " ש דברוחב אפי' נסדק בנקב כל שהוא רק שהמים הולכין מזו לזו מצטרף לערב ב' המקואות יחד להכשירם פסול עם כשר וחסר עם שלם ומלמעלה למטה צריך שהנקב יהא כשפופרת הנוד ולא סגי בהצטרפות כל הסדק לשפ " ה אלא צריך שיהא במקום אחד כשפ " ה אבל הרמב " ם בפי' המשנה והראב " ד בספר בעלי הנפש פירשו בהפך דברוחב בעינן כשפ " ה במקום א' ומלמעלה למטה סגי בנקב כל שהוא ולענין מעשה אין להם הכשר אא " כ דאיכא נקב כשפ " ה בין בזו ובין בזו :
Yoreh De'ah.201.64.1 ומ " ש ואם נפרץ הכותל למעלה וכו' שם במשנה וטעמו כיון שהפרצה רואה את האויר והכל רואין שנתערבו המקואות סגי בתערובת כל דהו כקליפת השום ועל רוחב כשפופרת הנוד . וצ " ע היכא דלא נפרץ הכותל אלא שהמים הולכין מזה לזה למעלה מן הכותל ומשמע דבציר שיעוריה דאפי' כקליפת השום לא צריך אלא סגי בטופח ע " מ להטפיח וכ " כ הריב " ש שזו דעת רבינו שמשון ורוב המחברים ומיהו מסיק דדעת הרמ " ה וספר המצות דלעולם בעינן למעלה כקליפת השום ולא חילקו בין ע " י פירצה לכותל שלם וכן הרמב " ם לא חילק עכ " ל וכתב ב " י ולענין הלכה נקטינן כהרמב " ם והנך רבוותא דסברי כוותיה עכ " ל :
Yoreh De'ah.201.65.1 שלש מקואות וכו' משנה פ " ו דמקואות ואם תאמר היאך הוכשרו שלשתן דאף ע " פ דהשאוב הוכשר בהשקה דשוב אין עליו פסול שם שאוב אלא מים כשרים נקראו מ " מ אין בו אלא כ' סאה וחסר הוא וכן השנים שהיו כשרים כבר לאיזה ענין קאמר דהוכשרו שהרי אסור לטבול בכל אחד ואחד כיון שאין בו אלא כ' סאה ואין לפרש דרצונו לומר דכשרים לטבול יחד ג' אנשים כמשפט הראשון וכמ " ש הריב " ש בסימן רצ " ה ומביאו ב " י דאם כן אפי' לא הוכשר השאוב בטבילה הראשונה יכולים לחזור ולטבול ג' אנשים כמשפט הראשון . אבל מ " ש עוד הריב " ש דר " ל הוכשרו שלשתן דאף מי המקוה השאוב הוכשרו וכל שיוסיפו בו מים כשרים כשיעור כשר וטובלין בו וכן האחרים הוא הנכון וענ " ל עיקר דה " ק הוכשרו שלשתן דשוב א " צ לטבול בהם ג' אנשים ביחד אלא סגי בב' אנשים אפי' א' נכנס בשאוב ואחד נכנס באינו שאוב שאצל זה השאוב ומתוך כך נתמלאו ויצאו על שפתם ונתערבו יחד אלו השנים שהם זה בצד זה נטהרו הטובלין בתוכה דכבר הוכשר השאוב בטבילה הראשונה . אי נמי ה " ק הוכשר גם השאוב שאם יתערב עם שאינו שאוב שבצדו דרך נקב כשפ " ה הוכשרו שניהם לטבול איש אחד בלבד בזה או בזה . וא " ת אפי' אם ת " ל דהשאוב הוא מן הצד אמאי הוכשרו שלשתן הלא מיד כשנכנסו שלשה אנשים בתוך אלו ג' מקואות וטובלין בהן יוצאים המים כנגדה ויתפשטו חוץ למקוה ושוב לא יחזרו למקוה וא " ת כל אחת נחסרה משיעור כ' סאה . תירץ הריב " ש בסימן רצ " ב דההיא בשלא יצאו המים מגומות המקואות לחוץ כגון שכותלי המקואות מחוץ גבוהים אלא ששני הכותלים המפסיקים הם נמוכים וכשנפחתו המים בשעה שטובלין בהם ובתנועתם נתערבו המקואות כקליפת השום או יותר בשטח שוה ולא אבדו טיפה עכ " ל :
Yoreh De'ah.201.66.1 מקוה שיש בו מ' סאה מצומצמות וכו' תוספתא כתבה הרא " ש בסוף נדה הקופץ למקוה ה " ז מגונה . הטובל פעמיים במקוה הרי זה מגונה ופירשה דמיירי במקוה מצומצם . וא " ת בטובל פעמיים למה יש לנו לחוש שמא חסרו המי' בראשונה דמאיזה סבה יחסרו . ונראה דרצונו לומר דשמא בעלייתו מן המים בראשונה מתנועתו בראשו ובידיו היה מנתז ניצוצין מחוץ למקוה וחסרו וזהו דבקופץ למקוה אמר לא יקפוץ לתוכו שלא יחסרו המים בקפיצתו לא אמר שמא יחסרו אלא שלא יחסרו דחשבינן להו כוודאי נחסרו על ידי ניצוצות שמנתצין בשעה שקופץ ובטובל פעמיים אמר שמא חסרו המים בראשונה דאינו כוודאי שחסרו אלא חיישינן ע " י הטבילה ניתצו ניצוצות חוץ למקוה והריב " ש בסימן רצ " ג האריך בזה ולפעד " נ דבחנם האריך דמה שכתבנו הוא פשוט והא דתניא באלו ה " ז מגונה נראה דלפי דאמרו רז " ל לא ראו לאסור דברים אלו על האדם מחששא זו אלא שהאדם העושה כך הוא מגונה שאינו חושש על עצמו פן לא יהא טבילתו טבילה ומשום הכי נזהר גם רבינו שלא כתב אסור לקפוץ אסור לטבול פעמיים אלא כתב לא יקפוץ לתוכו וכו' ולא יטבול בו פעמיים וכו' :
Yoreh De'ah.201.67.1 טבלו בו שנים וכו' פי' שטבלו זה אחר זה דלאחר שעלה הראשון מן המים נכנס השני לתוכו הכא ודאי חסרו המים בטבילה הראשונה השיעור שעל גופו כשעלה ונסתפג באלונטי' ולכך לא עלתה לו טבילה לשני אא " כ טבל השני בעוד שרגלי הראשון נוגעים במים וכו' והוא משנה פ " ז דמקואות מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות וירדו שנים וטבלו זה אחר זה הראשון טהור והשני טמא ר' יהודה אומר אם היו רגליו של ראשון נוגעים במים אף השני טהור ופסק רבינו כרבי יהודה ואין תימה שפסק כיחיד נגד רבים משום דבתר הכי סתם לן תנא כרבי יהודה דתנן הטביל בה את הסגוס והעלהו מקצתו נוגע במים טהור וכתבו רבינו בסמוך אלמא דכל שלא העלהו לגמרי מן המים חשבינן להו כאילו הן עדיין במקוה הכא נמי בטבלו בו שנים דמאי שנא ואף ע " ג דהרמב " ם פסק כת " ק דרבי יהודה דהשני טמא אלמא דלא חשבינן לה כאילו הן עדיין במקוה וס " ל דלא דמי לסגוס דחשבינן להו כאילו הן עדיין במקוה וטעם החילוק בין זה לזה כתבו הריב " ש בסי' רצ " ב דלא דמי המים שעל שטח גוף האדם ואין המים בלועים בגופו דטופח ע " מ להטפיח אינו חיבור למים שנבלעים בגוף הסגוס דהוי חיבור ומביאו ב " י מכל מקום דעת רבינו דאין לחלק כנ " ל והב " י כתב דרך רחוק לתת טעם למה שפסק רבינו כרבי יהודה אע " פ שהוא יחיד כנגד רבים ולא נתקבל לעיני עצמו אבל מה שכתבנו הוא כראה נכון ודו " ק ולענין הלכה נקטינן לחומרא כהרמב " ם דאע " פ דרגליו של ראשון נוגעות במים השני בטומאתו וכן פסק בש " ע :
Yoreh De'ah.201.68.1 הטביל בו בגד עבה וכו' משנה שם הטביל בה את הסגוס וכו' שהבאתי בסמוך וסתמא כרבי יהודה :
Yoreh De'ah.201.69.1 ואם מטביל בו יורה וכו' . תוספתא כתבה ר " ש פ " ז דמקואות הטביל בו יורה הרי זו טמאה מפני שהמים מקלחין כיצד הוא עושה מורידה דרך פיה והופכה ומטבילה ומעלה אותה דרך שולים ומפרש בה רבינו דמ " ש מפני שהמים מקלחין כלומר מפני שהמים נתזין ומקלחין חוץ למקוה אם יכניסנה דרך שוליה וכך פי' הרמב " ם בפ " ח אלא מורידה דרך פיה עד שמגיעים המים לשוליה וחוזר ומהפכה בתוך המקוה ומטבילה בעוד שפיה למעלה ואחר שטבלה חוזר ומהפכה ומעלה אותה דרך שוליה והטעם שצריך להפוך פיה למעלה קודם טבילה הוא לפי שלא יגיעו המים לשוליה אפילו אם מכניסו כולו למים כמו שכתב רבינו בסימן שאחר זה . ומה שצריך לחזור ולהפכה ולהעלה אותה דרך שוליה כתב רבינו דהטעם הוא כדי שלא ישאר בהם מהמים ויחסר מהמקוה אבל הרמב " ם לא כתב כך וז " ל ומעלה אותה דרך שוליה כדי שלא יהיו המים שבתוכה שאובים ויחזרו למקוה ויפסלוה עכ " ל . והוקשה לו לב " י למה שינה מדברי הרמב " ם ז " ל ולפע " ד נראה דלא שינה אלא הוסיף וליישב בא דלא יעלה על דעת הטובל שיעלהו דרך פיו ויהא נזהר שלא יחזרו המים שביורה למקוה ויפסלוהו דמ " מ מקלקל הוא שהרי המים שנשארו בכלי יחסרו מהמקוה ויבואו לטבול במקוה חסר וא " כ ממה נפשך מקלקל הוא דאם יחזרו למקוה הרי הוא מקוה פסול ואם לא יחזרו הרי הוא מקוה חסר . עוד הקשה ב " י לדברי רבינו דאפי' מעלהו דרך שוליו הרי נחסר מהמקוה המים שטופחין ביורה מבית ומחוץ וכתב וצריך לדחוק לפי דעתו ולומר דמקוה מצומצם דאמרינן לא שהוא מצומצם לגמרי אלא אע " פ שיש בו מעט מזער מים יותר ממ' סאה מצומצם מקרי עכ " ל ותימה דהלא בלא דברי רבינו נמי קשיא כיון דבטבלו בו שנים השני בטומאתו לפי שנחסרו המים כשיעור שהן טופחין על גופו של ראשון א " כ בטובל בו יורה נמי נחסרו המים שטופחין ביורה מבית ומבחוץ ואם תתרץ דלא מיירי במצומצם לגמרי וא " כ איננו חסר הדרא קשיא לדוכתא בטבלו בו שנים נמי השני יהא טהור אלא נראה באין ספק דבמקוה מצומצם לגמרי קאמרינן וכדתנן מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות וירדו שנים וטבלו זה אחר זה וכו' ואין ספק דהמקוה חסר כשיעור המים הטופחין על גופו של ראשון ולכך השני טמא ודאי אלא דאין אנו חוששין לזה שהמקוה יהא חסר דפשיטא שיהיו הכל נזהרים שלא יטבלו בו עד שיבואו גשמים ויחזור לשלימותו מה שנחסר בטבילה בין טבל בה אדם בין הטבילו בו יורה ושאר כלים אלא שרבינו הזהיר שלא יעלה היורה דרך פיה דאע " פ שיהא נזהר שלא יחזרו המים שבכלים שנעשו שאובים למקוה ויפסלוהו מ " מ יהא חסר מהמקוה יותר ממה שחסר כשמעלהו דרך שוליו שאז אינו חסר כי אם דבר מועט כשיעור המים הטופחים עליו מבית ומבחוץ אבל כשמעלהו דרך פיו ישאר שם הרבה ושמא לא ישימו לב שחסר ממנו הרבה וכשיבואו מי גשמים מעטים למקוה כשיעור המים הטופחים על הכלי שטבלו בו יחזיקוהו בשלם ויטבלו בו ועדיין הוא חסר הרבה ולפיכך יהיו נזהרים שלא יעלוה אלא דרך שוליה כי אז לא יגיע לידי שום תקלה כי אין ספק שלא יטבלו בו עד שידעו כי חזרו מי גשמים ומילאו המקוה יותר ממה שנחסר בטבילת הכלי שיעור שהיו טופחין עליו :
Yoreh De'ah.201.70.1 מקוה שמימיו מתפשטין וכו' משנה פ " ז דמקואות כובשה אפי' חבילי עצים וכו' ופי' ר " ש דלרבותא נקט חבילי עצים אע " פ שהמים ביניהם לא חשיב הפסק ואצ " ל אבנים וכתב הרשב " ץ ומיהו בכלים פסול ומ " ש רבינו ונותן בו מצד אחד חבילי עצים וכו' כוונתו שיהא נזהר שלא יחלוק כל המקוה דא " כ הו " ל כמקוה שחלקו בסל וגרגותני דהטובל שם לא עלתה לו טבילה כדאיתא בר " פ חומר בקודש וכ " כ ר " ש וכובש חבילי עצים לצד אחד של מקוה ונקט לשון כובש מפני שהעצים והקנים צפין ע " פ המים וכובש אבנים עליהם כדי שיכנסו במים עכ " ל :
Yoreh De'ah.201.71.1 מחט שמונח בצד המקוה וכו' פי' מחט שהיא טמאה וכוונתו לטהרה מנענע בידו וכו' ואמר ובלבד שלא יעקר הגל וכו' דאם נעקר הגל לא היה מטהר המחט דאין מקוה מטהר בזוחלין אלא באשבורן ואם נעקר לא הוי באשבורן מיהו דוקא במקוה שאין נובע אלא נקוו מי גשמים בגומא אבל מקוה שנובע מים חיים וקי " ל דמעיין מטהר בזוחלין ובכל שהוא אם כן אפי' נעקר הגל היה מטהר המחט בכל שהו לדברי הכל דלכלים לא בעינן מ' סאה כמבואר בתחלת סי' זה ולא דמי לגל שנתלש מן הים דבעינן מ' סאה אף לכלים משום דהים לא חשיב כמעיין אלא כדי לטהר בזוחלין אבל לא לטהר בכל שהו כדפי' לשם אבל מעיין ממש דמטהר בכל שהו בכלים אפי' נעקר הגל מן המעיין ונפל על הכלים מטהר בכל שהוא כיון דלא זרק הכלים לאויר הגל נ " ל פשוט :
Yoreh De'ah.202.1.1 אלו דברים חוצצין בטבילת כלים הזפת והמור בכלי זכוכית וכו' משנה פ " ט דמקואות אלו חוצצין בכלים הזפת והמור בכלי זכוכית בין מבפנים בין מבחוץ על השלחן ועל הטבלא ועל הדרגש על הנקיים חוצצין ועל הבלוסים ( פי' מלוכלכים ) אינם חוצצין וכו' ופי' הר " ש כל הני תלויים בקפידא כדקתני סיפא דדבר המקפיד חוצץ וכולהו מדרבנן בין באדם בין בכלים וכו' נקיים קפדי עלייהו בלוסים לא קפדי עלייהו עכ " ל ורבינו לא כתב רק דין חציצה בכלי זכוכית דרישא אבל דין חציצה דשלחן וכו' דסיפא דכלי עץ נינהו וטבילתה משום טומאה אינו נוהג בזמן הזה אבל טבילת כלי זכוכית דינן ככלי מתכות דצריכין טבילה כשקונין מן הנכרים כדאמר בסוף ע " ז דהואיל וכי נשברו יש להם תקנה שוינהו ככלי מתכות ובהך טבילה קאמר רבינו דאלו דברים חוצצין וכו' וז " ל רש " י פ " ק דשבת סוף ( דף ט " ו ) הזפת והמור דגרסינן ( כלומר דלא כספרים שכתב בהן והחמר ) וכתב עוד בכלי זכוכית שהן חלקין ואין אדם מקפיד על טיט ודבר אחר הנדבק בהן לפי שנופל מאליו והני הוא דמידבקי טובא וקפיד עלייהו ואין חוצץ אלא דבר המקפיד עליו עכ " ל וכך הם דברי רבינו מיהו הסמ " ג ע " ש ר " י פי' דה " ק אפי' זפת ומור שאין חוצצין בשאר כלים שדרך לזופתן בכלי זכוכית חוצצין וכ " ש שאר דברים דחוצצין בכל הכלים דפשיטא דחוצצין בכלי זכוכית והכי נהיגי עלמא להחמיר בכלי זכוכית דכל הדברים חוצצין :
Yoreh De'ah.202.2.1 ידות הכלים וכו' משנה ר " פ עשירי דמקואות ורצה לומר שכשהכניסן שלא כדרכן א " כ צריך הוא להוציאו ולחזור ולהכניס כדרכו וכן כשלא הכניס הידות כולו צריך הוא לגמור הכנסתו ולפיכך הוי חציצה : ומ " ש או שנשבר לתוך הקתא איכא למידק דבמשנה שנינו בסתם או שמירקן ונשברו דמשמעו כפשוטו שגמר הכנסתו כדרכו אלא שנשבר וצריך לעשות בית יד אחר וכיון שאינו עומד להיות קבוע דינו כמו הכנסתו שלא כדרכו או לא הכניסו כולו דהוי חציצה וא " כ למה כתב רבינו שנשבר לתוך הקתא הול " ל שנשבר הקתא . ונראה דרצונו לומר דהקתא הוא חלול כסתם קתא ואם נשבר לתוך הקתא כלומר לתוך החלל שצדדיו נדבק זו בזו ואין ראוי לביאת מים בין הצדדים כשטובל אותו הוי חציצה ואתא לאשמועינן דאף ע " פ שאינו עומד לעשות בית יד אחר אפ " ה הוי חציצה מטעם שאין ראוי לביאת מים בין הצדדים שנדבקו וכן נראה מדברי הרמב " ם בפי' המשנה ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.202.3.1 כלי שהטבילו דרך פיו וכו' משנה שם כלי שהטבילו דרך פיו כאילו לא טבל ופירש רש " י כל כלי כשבתחלת הכנסתו במים כופהו על פיו אין המים נכנסין לתוכו לעולם אפילו מכניסו כולו עכ " ל . וטעמא דמילתא דהאויר שהוא מתחלה בכלי אינו מניח למים שיגיעו עד שוליו כשכופהו על פיו בתחילת הכנסתו דכך הוא דרך הטבע בדוק ומנוסה ודלא כמ " ש ב " י דהיינו דוקא בכלי שפיו צר קצת וכו' וכ " פ בש " ע ושארי ליה מאריה אלא אפילו בכלי רחב וכמבואר בלשון ר " ש וכל הפוסקים :
Yoreh De'ah.202.4.1 ידות הכלים שהם ארוכים וכו' משנה שם כל ידות הכלים שהם ארוכים ועתידים לקוץ מטביל עד מקום המדה רבי יהודה אומר עד שיטביל את כולו כך הוא גירסת הספרים והלכה כת " ק דעד מקום המדה ומפרש בפרק בהמה המקשה דטעמא משום דכל העומד ליחתך כחתוך דמי וכתב רבינו שמשון והא דלא הוו מקום חתך חציצה ה " ט דבבית הסתרים דכלים לא חיישינן לחציצה והביא ראייה מתוספתא וכ " כ הרא " ש בסוף נדה :
Yoreh De'ah.203.1.1 תניא לעולם אל תהא רגיל בנדרים וכו' ספ " ב דנדרים ( דף כ' ) ופי' רש " י שסופך למעול בנדרים אם תרבה לנדור . וז " ל התוספתא שסופך למעול בנדרים ויש ספרים דגרסי שסופך למעול בשבועות פי' אף בשבועות החמורות שכתוב בהן לא ינקה ויש ספרים דגרסי בהדיא אף בשבועות והא דאמרינן נדרים סיג לפרישות מפרש ר " ת כגון שנדר לקיים המצוה כמו אשנה פרק זה או אעשה מצוה זו עכ " ל ונראה דמשום הכי תניא האי לישנא אל תהא רגיל בנדרים כלומר אע " פ שהנדרים סיג לפרישות אל תהא רגיל בהם אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהם בלא נדר וכן נראה מדברי הרמב " ם בסוף ה' נדרים שמפרש כך ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.203.2.1 אמר שמואל כל הנודר אע " פ שמקיימו נקרא רשע בפ " ג דנדרים ( דף כ " ב ) ויליף לה מדכתיב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא ויליף חדלה חדלה כתיב הכא וכי תחדל לנדור וכתיב התם שם רשעים חדלו רוגז ואע " ג דהאי חדלה כתיב הכא באינו נודר מ " מ כיון דילפינן ג " ש ע " כ קרא תרתי משתמעי מיניה וה " ק וכי תחדל מרוגז וכעס לידור כנדרי רשעים אז לא יהיה בך חטא ומכללא שמעינן דאם תהיה כועס ותנדור כמנהג בני אדם שנודרים מתוך כעסם אז יהיה בך חטא שנקראת רשע . וכן תנא רב דימי וכו' פירוש גם הוא מפרש קרא דכי תחדל לנדור דאע " פ דמקיימו נקרא חוטא וה " א פ " י דנדרים ( ד' ע " ז ):
Yoreh De'ah.203.3.1 ירושלמי מוקש אדם ילע קדש וכו' ואע " ג דבתלמודא דידן נמי אמרינן רפ " ג ( ריש דף כ " ב ) דא " ל ר' ינאי רבא אילו הוה ידעת דפתחין פנקסך וממשמשין בעובדך מי נדרת א " ל לא ושרייה א " ר אבא מאי קרא ואחר נדרים לבקר ואע " פ דפתח ר' ינאי ליה אנן לא פתחין ליה בהאי מ " מ כיון דבירושלמי דרש עוד ואיחור נדרים לבקר וכו' ומביא מעשה ע " ז ניחא ליה טפי להביא הירושלמי ועוד נראה עיקר דאי מתלמודא דידן איכא למימר דאין פנקסו נפתחת אלא היכא דנודר ואינו מקיים אבל מתוך הירושלמי דדרש ד " א ואיחור נדרים לבקר וכו' מכלל דדרשא הראשונה אפילו לא איחר את נדרו אלא מקיימו בזמנו אפ " ה פנקסו מתבקשת בשביל שהוא מרשיע לידור :
Yoreh De'ah.203.4.1 תניא ר' נתן אומר וכו' אין זה לשון הברייתא דהכי איתא רפ " ג דנדרים ( כ " ב ) תניא רבי נתן אומר הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן וה " א ספ " ו ( דף נ " ט וריש פ " ז ) דף ס' אלא דלפי שהרא " ש פירש כאילו בנה במה בשעת איסור הבמות לכן כתב רבי' בלשון הברייתא כאילו בנה במה בשעת איסור הבמות וכ " פ הר " ן והאריך בנתינת טעם מפני מה הו " ל כאילו בנה במה בשעת איסור הבמות ומביאו ב " י אבל רש " י פי' כאילו בנה במה לע " ז והכי איתא בירושלמי ומקשה עלה ע " ז בסקילה והנדרים בל " ת ומתרץ אלא כדאמר ר' ינאי דכל השומע ליצרו כאילו עובד ע " ז ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.203.5.1 יש בוטה כמדקרות חרב לשון חכמים מרפא אר " ג כל הבוטה וכו' ברפ " ג דנדרים ( ד' כ " ב ) ומ " ש על כן צריך כל אדם וכו' הם דברי רבינו והוא חוזר על כל המאמרים שהביא מתחילת הסי' שכולם פה אחד שנקרא חוטא אם נודר אפי' מקיימו מיד ואם איחר את נדרו ג " כ נענש מיד ואפי' לא איחרו פינקסו מתבקשת ומצוה להתיר את נדרו שלא יהא עליו עונש מרשיע לנדור ועל כן נמשך דצריך כל אדם להתרחק מן הנדרים והוא שלא ידור שום דבר עד שיעשנו כלומר כדי שיעשנו אחר זמן ואפי' צדקה וכו' אלא אם ישנו בידו יתן מיד בלא שום נדר ואם אין בידו במזומן לא ידור עד שיהיה לו כלומר לא ידור עכשיו שיתן כך וכך כשיהיה לו והאי עד שיהיה לו הוה פירושו כמו עד שיעשנו שכתב בתחלת דבריו וכדפרי' והטעם הוא שמא יכשל בנדרו שלא יכול לקיימו אח " כ והב " י הבין מלשון עד שיהיה לו דמשמעו דכשיהיה לו מצוה לנדור כלומר מצוה לנדוב אלא דלא דק וכו' ולפעד " נ דב " י לא דק אלא פי' לשון זה כדפרי' ושוב אין צורך במה שהאריך עוד ב " י בפי' לשון זה :
Yoreh De'ah.203.6.1 ומיהו אם מצוה דגופיה וכו' פי' הא דאמרי' דאפילו מצות צדקה אין טוב לנדור בה אלא יקיימנה בלא נדר דוקא במצות צדקה וכיוצא בה מצוה התלויה בממון דשמא תמוט ידו ולא יהא ספק בידו לקיים הנדר אבל מצוה דגופיה כגון אשנה פרק זה או מצות ל " ת דנודר שלא לעשות כך וכך שרי ליה למנדר וה " א פ " ק דנדרים ריש ( דף ח' ) וכתב סמ " ג דאם נדר לצדקה אסור לישאל על נדרו שנאמר נדרי לה' אשלם ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.204.1.1 עיקר נדר וכו' בפ " ק ובפ " ב דנדרים דעיקר נדר הוא שמתפיסו בדבר הנדור וכ " כ התוס' בפ " ק ( דף ב' ע " א בד " ה שאני אוכל ) דליכא למימר שנדר עצמו הוא עיקר הנדר כשאומר ככר זה עלי נדר דא " כ הא דקאמר קונם קונח קונס ה " ז כינוי לקרבן הול " ל כינוי לנדרים לכן נראה לפרש דעיקר הנדר הוא כשהוא ככר זה עלי קרבן וכי ידור נדר אתי למימר דבעינן שידור בדבר הנדור עכ " ל . ורבי' סובר דבאומר אסור עלי ככר זה אינו אלא כמו יד ואפי' התחיל בחפץ שאמר ככר זה אסור עלי דאין זה נדר אלא בכלל איסור שאסרו על נפשו כמו שיתבאר בסוף סי' ר " ו ולכן כתב דזה הוי נמי נדר וכ " כ הר " ן בפרק שבועות שתים בתרא דעיקר הנדר אינו אלא בהתפסה בנדרים ואף על פי דבדלא התפיסו נמי חייל ההוא מדין יד הוא דמהני שכשהוא אומר ה " ז אסור עלי אנו גומרין דבריו כקרבן מ " מ עיקר הנדר מתפיס הוא וכו' והאריך ויש לתמוה אמ " ש ב " י דלשון נמי אינו מדוקדק דאדרבה יותר עיקר נדר הוא זה וכו' עכ " ל דמהפך העיקר לעשותו ענף :
Yoreh De'ah.204.2.1 ולאו דוקא מתפיס בעיקר הקרבן וכו' משנה פרק קמא דנדרים ( סוף דף י' ) ופי' הר " ן כאימרא כשה של קרבן דסתם נדרים להחמיר . ועוד דמשמע דשה הידוע קאמר : כדירים פי' רש " י כדיר בהמות של קרבן ואית דאמרי כדיר העצים וכן פי' הרא " ש וכתבו התוס' ולפי שב' ענייני דירין הן לפיכך נקט לשון רבים כדירים : כירושלים פי' הרא " ש דקסבר חומות העיר ומגדלותיה משיורי הלשכה אתו והר " ן פי' כקרבנות ירושלים . ונראה דקשיא להו דירושלים עצמה ודאי אין בו דבר הקדש כי אם מקום מקדש ובתי כנסיות ובתי ירושלים דאף למ " ד לא נתחלקה לשבטים לא היו משכירין בתים לעולי רגלים אלא מפני שאינן שלהן אלא של כל ישראל ולמ " ד נתחלקה לשבטים היו משכירין להם בתים אלא דאינו קדש וכדאיתא ר " פ בני העיר ( מגילה דף כ " ו ):
Yoreh De'ah.204.3.1 אמר הקרבן שאוכל לך בפת " ח וכו' משנה ספ " ק דנדרים הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך אסור ובגמרא מוקמינן סתמא כר " מ דאילו לרבי יהודה אינו אסור אלא באומר כקרבן ור " מ נמי מחלק בין הקרבן בפת " ח דאסור ובין הקרבן בציר " י דמותר שלא נדר זה אלא בחיי קרבן :
Yoreh De'ah.204.4.1 ומ " ש וכן אם אמר לקרבן לא אוכל בשב " א אסור שם במשנה לקרבן לא אוכל לך ר " מ אוסר ובגמרא מקשינן והא לית ליה לר " מ מכלל לאו אתה שומע הן פי' רש " י קס " ד דלקרבן משמעו לא קרבן לא אוכל לך אבל שאוכל לך הוי קרבן להכי אוסר ר " מ ואית דאמרי הכי משמע לקרבן בשביל קרבן לא אוכל לך שאם אוכל לך יהא אסור עלי כקרבן ומקשינן והא לית לר " מ מכלל לאו אתה שומע הן ומשני רבי אבא נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך פי' הב " ע דאמר בשב " א הלמ " ד דמשמעו לקרבן יהא אם אוכל משלך לפיכך לא אוכל לך . ואיכא לתמוה אדברי רבינו שכתב תחלה ככר זה עלי כקרבן הוי עיקר הנדר ואח " כ כתב הקרבן שאוכל לך נמי אסור וכר " מ דלא כרבי יהודה דמתיר והשמיט מה ששנינו קרבן אוכל לך דאסור ג " כ לר " מ ודלא כרבי יהודה דמתיר וכן השמיט אם אמר לקרבן שאוכל בפת " ח הלמ " ד או בשב " א הלמ " ד מה דינן . ובחלוקה השנייה אצל לא אוכל לך כתב לחלק בין בשב " א הלמ " ד דאסור ובפת " ח הלמ " ד דמותר וכתב ג " כ קרבן לא אוכל לך מותר דהכי תנן בפ " ב סוף דף ט " ו . ונראה ליישב דכשכתב רבינו דהקרבן שאוכל לך בציר " י מותר דהוי כנשבע בחיי קרבן ואפ " ה הקרבן שאוכל לך בפת " ח אסור דאינו נשמע כ " כ דנשבע בחיי קרבן כמו בציר " י אלא משמעו הא ליהוי קרבן מה שאוכל לך וכר " מ ודלא כרבי יהודה דאינו אוסר אלא דוקא באומר כקרבן בכ " ף א " כ מכלל זה נלמד במכל שכן כשאמר קרבן שאוכל לך בלא ה " א דפשיטא דאסור דאין לו שום משמעות רמז שבועה בלא ה " א כלל א " כ פשיטא דה " ק קרבן ליהוי מאי שאוכל לך אבל בחלוקה השנית אשמועינן רבותא איפכא דאפי' באומר קרבן לא אוכל לך בלא ה " א דלא משמע רמז שבועה אפ " ה מותר כ " ש באומר הקרבן לא אוכל לך אפי' אומר בפת " ח הה " א וכ " ש בציר " י דאיכא רמז שבועה חיי קרבן לא אוכל לך דפשיטא דמותר ואצ " ל אם משמעו הא הוא קרבן מה שלא אוכל לך והוא הדין באומר כקרבן לא אוכל לך דמשמעו נמי מה שלא יאכל ממנו יהא כקרבן ועוד נראה עיקר דקרבן שאוכל לך פשיטא דאסור דאין כאן רמז שבועה כדפרי' אלא הקרבן שאוכל לך איצטריך ליה לחלק בי " ן פת " ח דאסור ובין ציר " י דמותר וקרבן לא אוכל לך דמותר איצטריך ליה לחלק בינו ובין לא חולין לא אוכל לך דאסור דאפי' לחולין לא אוכל לך בפתח הלמ " ד קאמר דאסור כ " ש באומר לא חולין בפירוש כמו שיתבאר בסמוך ואפ " ה קרבן לא אוכל לך מותר וטעמא דמילתא יתבאר בסמוך . ומה שקשה אמאי לא כתב רבי' דין לקרבן שאוכל לך בפת " ח הלמ " ד או בשב " א הלמ " ד מה דינו נראה ליישב דכשכתב רבינו לקרבן לא אוכל לך בשב " א הלמ " ד אסור דנעשה כאומר לקרבן יהא אם אוכל לך לפיכך לא אוכל לך א " כ כ " ש באומר לקרבן שאוכל לך בשב " א הלמ " ד דמשמעו כפשוטו דאמר לקרבן יהא מה שאוכל לך ואסור וכשכתב רבינו לקרבן לא אוכל לך בפת " ח הלמ " ד דמותר דמפרשים אותו כמשמעו לקרבן מה שלא אוכל לך ונשמע דחולין הוא מה שאוכל ומותר דאין לפרשו לחומרא לא קרבן יהא אלא חולין מה שלא אוכל אבל מה שאוכל אסור כקרבן משום דקי " ל כר " מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן ואפי' אמר בפירוש לא קרבן לא אוכל לך נמי מותר מה " ט דלית לן מכלל לאו אתה שומע הן השתא ודאי נשמע מדברי רבינו דכשאומר לקרבן שאוכל לך בפת " ח הלמ " ד דאסור דמשמעו ניחא טפי לקרבן יהא מה שאוכל לך כמו חט " ף פת " ח מדנפרש לקרבן בפת " ח כמו לא קרבן יהא מה שאוכל לך והכי מוכח להדיא בגמרא ( דף י " ג ) דהך ברייתא דתנא אימרא לאימרא כאימרא שאוכל לך אסור לא אוכל לך מותר ר " מ היא ולא אמר ר " מ בלא אוכל לך מותר אלא בדאמר לאימרא בפת " ח ואפ " ה באמר שאוכל לך אסור וא " כ ה " ה לקרבן שאוכל לך בפת " ח דאסור להרא " ש ורבינו מיהו ודאי אם אמר בפירוש לא קרבן שאוכל לך מותר דמשמעו בהדיא לא קרבן אלא חולין מה שאוכל לך שמעינן השתא היכא דאמר כקרבן הקרבן קרבן לקרבן שאוכל לך אסור ואם אמר לא אוכל לך מותר אלא דבאומר לקרבן בשב " א הלמ " ד אפי' אמר לא אוכל לך נמי אסור וז " ל הר " ן בפ " ק והאי דלא עריב בהדי הני דרישא דלתני הקרבן כקרבן קרבן לקרבן שאוכל לך אסור משום דהנהו תלתא דהיינו כקרבן הקרבן קרבן דוקא כשאמר שאוכל אסור אבל אמר לא אוכל שרי אבל כי אמר לקרבן אפי' אמר לא אוכל אסור עכ " ל ורצונו לומר כשאומר לקרבן לא אוכל לך בשב " א הלמ " ד דאסור ודו " ק :
Yoreh De'ah.204.5.1 אמר לא חולין שאוכל לך אסור וכו' משנה פ " ק דנדרים ( סוף דף י' ) האומר לחולין שאוכל לך לא כשר ולא דכי טהור וטמא ונותר ופיגול אסור ופירש " י לא חולין ליהוי מה שאוכל אלא קרבן ליהוי אסור או שאמר לא כשר שאוכל לך לא טהור שאוכל לך או שאמר טמא שאוכל לך או נותר או פיגול בכל הני לשונות הוי נדר ואסור עכ " ל ולפ " ז צ " ל דמאי דתנן לא דכי האי לא הוא נמשך גם לאחריו כאילו אמר לא דכי לא טהור ולא חש למתנייה בטהור דמילתא דפשיטא הוא דדכי וטהור ענין אחד דתרגומו של טהור הוא דכי וכך הם דברי רבינו שכתב לא כשר לא טהור לא דכי דלא כפי' הרא " ש ומביאו ב " י וכך פי' הרמב " ם והר " ן כדברי רבינו ואע " ג דרישא לחולין שאוכל לך דאסור מוקמינן לה כר' יהודה דאילו לר " מ אפי' אמר לחולין שאוכל לך בפת " ח נמי שרי כיון דאתיא ליה מכללא ולית ליה מכלל לאו אתה שומע הן מ " מ סיפא היכא דאמר לא כשר וכו' כיון דאמר בפירוש לא כשר אפי' לר " מ אסור וה " ה באמר בפירוש לא חולין שאוכל לך נמי אסור לר " מ והכי הילכתא לדעת הרא " ש וכך כתב רבינו :
Yoreh De'ah.204.6.1 ומ " ש וכן נמי אם אמר לחולין לא אוכל לך בפת " ח כלומר דאע " פ דלא אמר בפירוש לא חולין אלא לחולין אנו מפרשים אותו כאילו אמר לא חולין יהא אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך ודינו כאילו אמר לא חולין לא אוכל לך דפשיטא דאסור דאיכא תרתי חדא דמשמע שפיר דלאסור עליו בא מדאמר בפירוש לא אוכל לך ועוד דגם אמר בפירוש לא חולין כלומר אלא קרבן יהא אלא אפי' ליכא אלא חדא כגון דאמר לחולין לא אוכל לך בפת " ח אע " ג דלא אמר לא חולין בפירוש מ " מ אמר בפי' לא אוכל לך אי נמי דאמר לא חולין שאוכל לך דלא אמר הנדר בפי' לא אוכל לך אפ " ה כיון דאמר בפי' לא חולין כלומר אלא קרבן אמרי' דדבוק הוא עם שאוכל לך כאילו אמר קרבן הוא מה שאוכל לך ואסור אבל אם אמר לחולין שאוכל לך בפת " ח מותר כיון דליכא אפי' חדא שהרי אמר לחולין בפת " ח ולא אמר בפירוש לא חולין ועוד דלא אמר הנדר שלא אוכל לך אלא אמר לחולין שאוכל לך והוי דינו כאילו אמרינן מכלל לאו א " ש הן וכיון דקי " ל כר " מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן אנו מפרשים אותו שהוא דבוק לחולין יהא מה שאוכל לך ומותר וה " ט דאם אתה מפרש לחולין כמו לא חולין אלא קרבן יהא מה שאוכל לך א " כ הו " ל דיוקא דאינו מפורש בהדיא אלא נשמע מכללא ועוד דעיקר הנדר הוא שלא יאכל עמו וזה לא אמרו בפירוש אלא גם זה נשמע מכללא הו " ל כולו מכלל לאו אתה שומע הן ולית לן אבל כשה " א לחולין לא אוכל לך אין כאן אלא חצי דיוק דלחולין נשמע ממנו לא חולין אלא קרבן אבל הנדר אמרו בפירוש לא אוכל לך . א " נ באומר לא חולין בפירוש אין כאן אלא חצי דיוק דמה שאוכל לך יהא קרבן א " כ נשמע מכללא אני נודר שלא אוכל עמך הלכך לא הו " ל מכלל לאו אתה שומע הן ונדר גמור הוא ואסור וכל זה יתבאר בסמוך מתוך הסוגיא ע " פ דעת הרא " ש ועד " ז באומר לא כשר וכו' שאוכל לך או לכשר לא אוכל לך אסור אבל אמר לכשר שאוכל לך מותר דהו " ל כולו מכללא ולית לן :
Yoreh De'ah.204.7.1 ומ " ש ואצ " ל אם אומר מה שאוכל לך טמא או נותר או פיגול שהוא אסור פי' כיון דאפי' באומר לא כשר אלא פסול ולא טהור ולא דכי אלא טמא שאוכל לך דאיכא מכללא במקצת ואפ " ה אסור אם כן אצ " ל אם אמר בפירוש טמא או נותר או פיגול דאסור והב " י קשיא ליה אמאי קאמר ואצ " ל הא איצטריך לאשמועינן דלאו בטומאה דחולין קאמר אלא בטומאה דקדשים דסתם נדרים להחמיר ולא הוי קשיא כלל דכבר אשמועינן לה להדיא ממה שכתב תחלה לא כשר לא טהור לא דכי שאוכל לך אסור אלמא דהא דלא מפרשינן דבריו בטומאה וטהרה דחולין אינו אלא משום דסתם נדרים אינן אלא להחמיר וא " כ אצ " ל אם אמר בפירוש טמא שאוכל לך . עוד קשיא ליה לב " י דנותר ופיגול נמי לא אתי באצ " ל דאיצטריך לאשמועינן דאף ע " ג דלא אמר כנותר כפיגול בכ " ף נמי אסור דלא כרבי יהודה והא נמי לא הוי קשיא כלל דכבר אשמועינן בתחלת דבריו באומר הקרבן שאוכל לך בפת " ח דאסור דלא בעינן לומר כקרבן בכ " ף כרבי יהודה אלא כר " מ וכדפרי' לעיל וא " כ שפיר קאמר רבינו כאן ואצ " ל :
Yoreh De'ah.204.8.1 אמר חולין החולין כחולין שאוכל לך מותר לד " ה וכו' בפ " ק דנדרים ( דף י " א ) תני חולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר לחולין שאוכל לך אסור לחולין לא אוכל לך מותר ופירש רש " י חולין החולין כחולין שאוכל לך ודאי מותר אלא חולין החולין כחולין שלא אוכל לך דמשמע דיוקא אבל מה שאוכל לך לא ליהוי חולין אלא קרבן אפ " ה מותר דהא ברייתא ר " מ הוא דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ופרכינן רישא מני ר " מ הוא דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וכדאמרן אימא סיפא לחולין לא אוכל לך מותר והתנן לקרבן לא אוכל לך ר " מ אוסר וקשיא לן הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וא " ר אבא נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ה " נ ה " ק ליה לא חולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך ופי' הרא " ש דהכי פריך דכי היכי דבאומר לקרבן בפת " ח קא " ר אבא דנעשה כאילו אמר בחט " ף ה " נ נימא לא חולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך אמר רב אשי הא דאמר לחולין בחטף הא דאמר לחולין בפת " ח כלומר אי הוי אמר לחולין בפת " ח היה ר " מ אוסר דמשמע לא חולין ליהוי אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך עכ " ל . א " כ להך אוקימתא דרב אשי דהוא מסקנא דגמרא לחולין לא אוכל לך בחטף דהיינו בשב " א לר " מ נמי מותר דמשמעו לחולין יהא מה שלא אוכל לך אבל מה שאוכל לך יהא קרבן ולית לן מכלל לאו אתה שומע הן וברייתא דקתני לחולין שאוכל לך אסור לר " מ אינו אלא היכא דאמר בפי' לא חולין שאוכל לך דמשמעו לא חולין אלא קרבן והו " ל כאילו אמר קרבן שאוכל לך ואסור ואינו מכללא אלא נדר בפירוש והשתא ניחא הא דתנן ( סוף דף י' ) לחולין שאוכל לך אסור ומוקמינן לה כרבי יהודה דאילו לר " מ מותר כיון דנשמע מכללא ולית לן מכלל לאו אתה שומע הן דאין זה אלא באומר לחולין בפת " ח ולא אמר בפירוש לא חולין והשתא למאי דכתב הרא " ש בפסקיו דרב אלפס פסק כרבי יהודה דאית ליה מכלל לאו אתה שומע הן א " כ לרב אלפס חולין החולין כחולין שלא אוכל לך או לחולין לא אוכל לך בשבא או לחולין שאוכל לך בפת " ח אסור אבל ר " י ובה " ג פסקו כר " מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן בכל הני לא הוי נדר ושרי וא " כ מ " ש רבינו למעלה דלקרבן לא אוכל לך בפת " ח מותר סתם דבריו ע " פ דעת הרא " ש שפסק כר " מ דאילו לרבי יהודה ולרב אלפס דפסק כמותו מפרשים דבריו דכך אמר לא קרבן מה שלא אוכל לך אבל מה שאוכל לך יהא כקרבן ואסור דמכלל לאו אתה שומע הן וכדפרישית לעיל . ויש להקשות לדעת הרא " ש ורבי' דבאומר לא חולין לא אוכל לך פשיטא לן דאסור דהו " ל כאילו אמר לא חולין יהא אלא קרבן ולפיכך לא אוכל לך וא " כ כשאומר קרבן לא אוכל לך אמאי מותר הלא כ " ש שנפרש קרבן יהא לפיכך לא אוכל לך . והב " י תירץ קושיא זו בסוף הסימן לדברי הרמב " ם דבאומר קרבן לא אוכל לך מפרשים אותו דנשבע בקרבן שלא יאכל והנשבע בקרבן אינו כלום אי נמי שנדר שלא יאכל לו קרבן כדכתב הרב להדיא טעם זה בפ " ק דנדרים אבל באומר לא חולין לא אוכל לך ליכא לפרושי ביה שנשבע בקרבן או שנדר שלא יאכל לו קרבן אבל להרא " ש ורבינו דלא ס " ל טעם זה קשיא ונראה דקרבן לא אוכל לך משמעו טפי שהוא דבוק והכל דבור אחד קרבן הוא מה שלא אוכל לך אבל לא חולין לא אוכל לך משמעו טפי שהוא מוכרת ושני דבורים הם תחלה אומר לא חולין יהא אלא קרבן ואח " כ אומר לפיכך לא אוכל לך דבאומר לא חולין לשון קצר הוא וחסר מלת יהא משא " כ באומר קרבן ודו " ק : עוד יש להקשות לפי' הרא " ש בברייתא חולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר לחולין שאוכל לך אסור לחולין לא אוכל לך מותר דפריך בגמרא רישא מני ר " מ הוא אימא סיפא לחולין לא אוכל לך מותר וכו' ופי' הרא " ש דפריך הכי כיון דס " ל לר " מ באומר לקרבן לא אוכל לך אע " ג דאמר לקרבן בפת " ח הלמ " ד דמפרשינן ליה כאילו אמר בחט " ף הכי נמי באומר לחולין לא אוכל לך בפת " ח הלמ " ד נימא דה " ק לא חולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך וכו' ואיכא לתמוה דלא דמיין לישנא להדדי אלא כי אוכלא לדנא התם מפרשים לקרבן בפת " ח הלמ " ד לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך והכא רוצה לפרש לחולין בפת " ח הלמ " ד לא חולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך ונ " ל דה " פ כיון דטפי משמע לישנא לקרבן בפת " ח דה " ק לא קרבן לא אוכל לך ומותר וכדתנן בפ " ב ( סוף דף ט " ו ) ואפ " ה אמרינן סתם נדרים להחמיר ומפרשים אותו בדוחק לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ואסור כ " ש שנפרש לחולין בפת " ח כמשמעו ולחומרא לא חולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך ואסור ומשני רב אשי אי הוי אמר לחולין בפת " ח היה ר " מ אוסר כדקאמרת אלא דברייתא דתנא לחולין לא אוכל לך מותר מיירי בדאמר לחולין בחטף דמשמעו לחולין הוא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן דהיינו מכלל לאו אתה שומע הן ור " מ לית ליה אך קשה דלפ " ז משמע להדיא דרב אשי נמי ס " ל דלקרבן לא אוכל לך בפת " ח מפרשינן ליה להחמיר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך כדקאמר המקשה וא " כ למה פסק רבינו דמותר וכך הקשה ב " י ותירץ דבסוגיא דתלמודא בתר הכי דפריך נמי דר " מ אדרבי מאיר דבברייתא תנא לאימרא לא אוכל לך מותר ותנן לקרבן לא אוכל לך ר " מ אוסר דנעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ואסור ומשני ל " ק הא דאמר לא אימרא מותר הא דאמר לאימרא בשב " א אסור דמשמעו לאימרא יהא לפיכך לא אוכל לך אלמא דאינו אסור אלא באומר לאימרא בשב " א אבל לאימרא בפת " ח מותר וה " ה לקרבן לא אוכל לך בפת " ח הלמ " ד נמי מותר ורב אשי נמי ודאי הכי משני לעיל ועיין בב " י כי האריך ביישוב זה אלא דקשיא לי היא גופיה מנ " ל ודילמא הא דקאמר תלמודא ל " ק הא דאמר לא אימרא הא דאמר לאימרא הכי פירושו הא דאסור דאמר לאימרא בפת " ח דמפרשינן ליה לאימרא יהא לפיכך לא אוכל לך כפשטא דאוקימתא דרב אשי דלעיל והא דמותר דאמר לא אימרא דאין לפרשו לאימרא יהא אלא ה " ק לא אימרא הוא לא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא אימרא דהיינו מכלל לאו אתה שומע הן ור " מ לית ליה ויש ליישב דא " כ דהך דקתני לאימרא לא אוכל לך דמותר בדאמר לא אימרא בפי' א " כ הא דקתני נמי בהך ברייתא לאימרא שאוכל לך אסור מיירי נמי באומר לא אימרא בפי' וקשה דאמאי אסיר הלא כיון דאין לפרשו לאימרא יהא אם כן ה " ק לא קרבן הוא שאוכל לך דפשיטא דמותר לד " ה אלא בע " כ צריך לפרש דהא דתני אסור דאמר לאימרא בשב " א לאימרא יהא לפיכך לא אוכל לך והא דתני מותר דאמר לאימרא בפת " ח כלומר לא אימרא מה שלא אוכל אבל מה שאוכל יהא אימרא דהיינו מכלל לאו אתה שומע הן ור " מ לית ליה ומותר אבל לאימרא שאוכל לך בפת " ח ניחא לן טפי לפרשו לחומרא לאימרא יהא מה שאוכל לך ואסור כנ " ל ליישב לדעת הרא " ש ורבינו אבל הרמב " ם כתב בפ " א דנדרים האומר לחבירו לא יהא חולין מה שאוכל לך או לא יהא כשר וכו' אסור ואח " כ כתב חולין לא אוכל לך החולין כחולין ה " ז מותר והשיג עליו הראב " ד דתחלה פסק כחכמים דאית להו מכלל לאו אתה שומע הן ואסור ואח " כ פסק כר " מ דלית ליה ומותר וב " י האריך ע " ז ובסמוך נדקדק על פירושו ותמוה לי למה לא נפרש דדעת הרמב " ם כהרא " ש ורבי' דבאומר לא חולין בפירוש אפי' אמר שאוכל לך מודה ר " מ דאסור כיון דאמר בפי' לא חולין אין זה מכלל לאו אתה שומע הן ולא אמרו בגמרא דמתני' רבי יהודה הוא ולא ר " מ אלא היכא דאמר לחולין שאוכל לך בפת " ח הלמ " ד דהיינו מכללא אבל באומר לא חולין בפירוש אין זה מכללא כמו שנתבאר לעיל באורך אבל חולין לא אוכל לך דמשמעו אבל מה שאוכל לך אינו חולין אלא קרבן היינו מכלל לאו ור " מ לית ליה וי " ל דא " כ היה לו להרמב " ם לבאר החילוק בין אמר בפירוש לא חולין שאוכל לך דאסור ובין לחולין שאוכל לך בפת " ח הלמ " ד דמותר מדלא כתב הרב חילוק זה בספרו אלמא דס " ל דאין חילוק ונראין דברי ב " י במ " ש דמ " ש בגמרא דמתני' דלחולין שאוכל לך אסור סברוה מאי לחולין לא חולין ליהוי אלא קרבן לאו ר " מ הוא דלית ליה מכלל לאו וכו' אלא רבי יהודה לא קאי במסקנא אלא ר " מ נמי הוא דממילא משמע ולאו מכללא נפקא לן הכי ע " ש אבל במ " ש ב " י לפרש דעת הרמב " ם במ " ש אבל האומר הקרבן לא אוכל לך מותר דטעמו משום דכך היה גורס במשנה פ " ב דנדרים ( סוף דף ט " ו ) ושכך היא גירסת הר " ן הם דברים תמוהים שהרי הר " ן כתב להדיא במשנה הא קרבן שאוכל לך גרסינן ושרי משום דחי קרבן קאמר דעביד איניש דמשתבע ביה ולאו מידי קאמר גם הרמב " ם בפי' המשנה כתב קרבן לא אוכל לך קרבן שאוכל לך מותר ואין ספק דצ " ל הא קרבן שאוכל לך וכמו שהוא גירסת כל הספרים ומיירי באומר הא קרבן בציר " י ואין לנו לבדות גירסא מדעתינו אלא נראה דעתו של הרמב " ם דמדתנן בפ " ק ( דף י " ג ) הקרבן כקרבן שאוכל לך אסור אלמא משמע דבאומר בכל הני לישני שלא אוכל לך מותר וכ " כ הר " ן שם להדיא ולעיל העתקתי לשונו גם הב " י בעצמו פי' כך דברי הרמב " ם במ " ש כקרבן לא אוכל לך מותר משום דהכי משמע מדתנן כקרבן שאוכל לך אסור אלמא דכקרבן שלא אוכל לך מותר וא " כ ככה נפרש גם באומר הקרבן דמאי שנא . עוד כתב ב " י ומ " ש דבאומר לקרבן לא אוכל לך כלומר בשב " א הלמ " ד דשרי פשוט הוא דהא אע " ג דאסר ר " מ בפת " ח הלמ " ד שרי בשב " א הלמ " ד עכ " ל והוא תמיה רבה דבפ " ב ריש ( דף י " ו ) מתרץ בגמרא לא קשיא הא דאמר לקרבן הא דאמר לא קרבן דלא הוי קרבן קאמר ופירושו כל המחברים דבשב " א אסור ובפת " ח מותר וכך נראה לפרש דברי הרמב " ם דבאומר לקרבן לא אוכל לך בפת " ח הלמ " ד הוא דשרי אבל בשב " א אסור דה " ק לקרבן ליהוי לפיכך לא אוכל לך והא דכתב הרמב " ם אח " כ לא קרבן לא אוכל לך דשרי אין להקשות הלא כבר כתב לקרבן לא אוכל לך דהיינו בפת " ח הלמ " ד דשרי משום דמשמע לא קרבן וא " כ תרתי ל " ל י " ל דבא הרמב " ם לבאר דאין לחלק בין אומר לקרבן בפת " ח ובין אומר לא קרבן בפירוש דבין בזו ובין בזו כשאומר לא אוכל לך שרי דנשמע הנדר מכללא ור " מ לית ליה משא " כ באומר לחולין לא אוכל לך א " נ לא חולין לא אוכל לך בכל ענין אסור דלא הוי מכללא אלא ממילא משמע דלא ליהוי חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך מיהו נלפע " ד דלהרמב " ם באומר לא קרבן שאוכל לך דאסור כמו לא היכל שאוכל לך וטעמו משום דמשמעו דרך תימא וכי לא קרבן הוא שאוכל לך וכי לא היכל הוא שאוכל ומשמעו שהוא נודר שלא יאכל עמו : עיין במ " ש המגיה למיימוני גדול שכתב כן על לא טמא שאוכל לך וכולי והוא נכון ונראה שכך מפרש הרב הא דמשני תלמודא הא דאמר לאימרא בשב " א לא אוכל לך אסור הא דאמר לא אימרא לא אוכל לך מותר ובדאמר לא אימרא שאוכל לך תניא דאסור משום דמשמעו לשון תימה וכי לא אימרא הוא מה שאוכל לך ומכאן למדנו דה " ה לא היכל לא קרבן לא טמא לא ירושלים לא פיגול לא נותר בכולן שאוכל לך אסור דמשמעו לשון תימה :
Yoreh De'ah.205.1.1 המתפיס בדבר האסור וכו' משנה ר " פ שני ואלו מותרין כחולין כבשר חזיר כע " ז וכו' הכי אוקמה רבינא בגמרא וה " פ אלו מותרין כחולין דחולין גמורין נינהו וא " צ שאלה כגון דאמר ככר זה כע " ז כחזיר וכו' וז " ש רבינו וא " צ שאלה אפי' בע " ה כלומר אע " ג דסיפא באומר לאשתו הרי את עלי כאימא וכו' צריך שאלה בע " ה כמו שיתבאר אבל הכא תנן להדיא דמותרין כחולין וא " צ שאלה אפי' בע " ה ואף למאי דמסיק בגמ' דחולין כדי נסבא מכל מקום קאמרינן התם להדיא דמדקתני סיפא באומר לאשתו הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח מכלל דרישא לא בעיא שאלה . ובגמרא מנה " מ אמר קרא איש כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר הנדור והטעם כיון דבאומר ככר זה עלי אסור הוי נדר א " כ כשמתפיס ואומר ככר זה עלי כקרבן שנאסר ע " י נדר נמי הוי נדר אבל במתפיס בדבר האיסור כבשר חזיר וע " ז דרחמנא אסריה והוא לא אסריה אינו ענין לנדר שאדם אוסר על עצמו כ " כ הר " ן לשם והוא מדברי הרמב " ם בפ " א :
Yoreh De'ah.205.2.1 ומ " ש אבל האומר לאשתו וכו' שם בסיפא תנן האומר לאשתו הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר שלא יקל ראשו לכך ובגמרא מקשינן מברייתא דתניא כאימא כאחותי כערלה וככלאי הכרם לא אמר כלום ( אלמא אפי' שאלה לא צריך ) אמר אביי לא אמר כלום מדאורייתא וצריך שאלה מדרבנן רבא אמר הא בת " ח הא בע " ה והתניא ( בניחותא ) הנודר בתורה לא אמר כלום וא " ר יוחנן וצריך שאלה לחכם וא " ר נחמן ות " ת א " צ שאלה כלומר כי היכי דבנודר בתורה מפלגינן בין ת " ח לע " ה ה " ה באומר לאשתו הרי את עלי כאימא וכו' מיהו באוסר אכילתו בדבר האסור כבשר חזיר א " צ שאלה אפי' בע " ה . והטעם כתב הר " ן דדוקא באשתו שדרכו לאסור אשתו מתוך הקפדה ואי שרית ליה במתפיס בדבר האיסור בלא פתח אתי למישרי נמי במתפיס בדבר הנדור אבל שאר נדרים מתוך שאינן מצויין כ " כ לא גזרו בהן וא " צ שאלה ונודר בתורה דצריך שאלה בע " ה טעמא אחרינא אית ביה דכיון דבאוחזה בידו א " נ אפי' אינה אוחזה בידו ונדר במה שכתוב בה צריך שאלה מדינא וע " ה איננו בקי בכל זה ואתי לזלזולי אפי' כי משתבע במה שכתוב בה ואפי' באוחזה בידו הלכך החמירו שצריך שאלה בע " ה וכדלקמן סי' רי " ב :
Yoreh De'ah.205.3.1 ומ " ש ומחמירין עליו וכו' משנה שם פותחין לו פתח ממקום אחר ופירושו דאע " ג דמתחרט מעיקרו שלא היה חפץ בנדר זה מעולם אין פותחין לו בחרטה לבדה כלומר בכדו תהית לבך עלך אלא צריך לבקש לו פתח ממקום אחר דלא דמי לנודר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו' דסגי בחרטה מעיקרו כדלקמן בסימן ר " ח אלא דאם אינו מתחרט מעיקרו אז צריך לבקש לו פתח כדלקמן בסימן רכ " ח אבל כאן מחמירין עליו דאפי' מתחרט מעיקרו לא סגי בחרטה וכו' :
Yoreh De'ah.205.4.1 ומ " ש והרמב " ם כתב וכו' כך מפורש בפ " ב דנדרים וז " ל האומר לאשתו הרי את עלי כאימא או האומר פירות אלו עלי כבשר חזיר אם היה אומר ת " ח א " צ שאלה ואם היה ע " ה צריך שאלה לחכם וכו' ופותחין לו פתח ממקום אחר ומתירין לו נדרו כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים עכ " ל ותימא דבגמרא מפורש בין לרבינא בין למסקנא דגמרא מבתר רבינא דברישא באוסר אכילתו או דבר אחר עליו ומתפיסו בדבר האסור א " צ שאלה כלל אפי' בע " ה אלא דוקא באוסר אשתו עליו שלא יקל ראשו לכך . ואפשר ליישב דקשיא ליה להרמב " ם דאם כן מאי מייתי תלמודא ראייה לאוקימתא דרבא באוסר אשתו בדבר האסור דאיכא לחלק בין ת " ח לע " ה מנודר בתורה הלא בנודר אשתו דצריך שאלה כדי שלא יקל ראשו לכך משמע ודאי דאפי' בת " ח צריך שאלה מדרבנן וכאביי ולא דמי לנודר בתורה דטעמא הוה משום דת " ח בקי לאפלוגי בין נודר בתורה ובין נודר במ " ש בה או אוחזה בידו משא " כ בע " ה דאינו בקי בכל זה וכדפרי' אלא בע " כ מהך ראייה דנודר בתורה לרבא בנודר באשתו שמעינן דמסקנא דתלמודא דאין לחלק אלא בכל דבר שאוסר עליו בדבר האסור יש להחמיר בע " ה דצריך שאלה כדי שלא יקל ראשו לכך וכדאשכחן בנודר בתורה וס " ל להרמב " ם דטעמא דהחמירו בע " ה בנודר בתורה הוי נמי טעמא שלא יקל ראשו לכך לנדור בתורה כמפורש בדבריו ספ " א דנדרים והשתא הדר ביה תלמודא ממאי דקאמר מעיקרא דבאוסר דבר בדבר האסור א " צ שאלה אפי' בע " ה דליתא אלא צריך שאלה ופותחין לו פתח ממקום אחר כמו באוסר אשתו ומתפיסה בדבר האיסור וכן בנודר בתורה לא הוי הטעם דע " ה איננו בקי אלא טעמא דכולהו כדי שלא יבא ע " ה להקל ראשו לכך זו היא דעת הרמב " ם אבל הרא " ש ס " ל דלא אמרינן שלא יקל ראשו לכך אלא באוסר אשתו בדבר האסור אבל באוסר דבר אחר א " צ שאלה אפי' בע " ה וטעמא דנודר בתורה משום דאיננו בקי כדפרי' וכך הוא דעת הר " ן ובש " ע פסק לחומרא כדעת הרמב " ם וכך ראוי לנהוג דלא כהרב בהגה " ה ש " ע שהביא דעת רבינו להקל בזה . ולהרמב " ם בזמן הזה לכ " ע דיינינן ליה כדין ע " ה לפי שרובן אינן בני תורה כמו שכתב הרשב " א בתשובה ומביאו ב " י והרב בהג " ה ש " ע :
Yoreh De'ah.205.5.1 כתב א " א הרא " ש בתשובה האומר ייני יין נסך וכו' קצת קשה מה היה דעת רבינו להביא תשובה זו דלא נשמע ממנה חידוש אלא הדין המפורש במשנה ובגמרא דמתפיס בדבר האסור אינו כלום שזה כבר כתבו רבי' בתחלת סימן זה וי " ל דאתא לאשמועינן אף על גב דלדינא דגמרא האומר פירות אלו כיין נסך אמרינן להחמיר דביין נסך לשמים קאמר ואסור כדלקמן בסימן ר " ח אפ " ה כאן דאמר יהא ייני יין נסך אם אעשה דבר פלוני אין דברים אלו מובנים אלא שיינו יהא כיין נסך לעכו " ם דעכשיו בזמן הזה קורין ליין נסך לעכו " ם יין נסך בסתם ועוד נראה דאשמועינן דאע " פ שהוא בעצמו קנס את נפשו אם יעבור על דבר איסור פלוני או התקשר כנגד חבירו בקנס זה אם לא יקיים התנאי אין דינו כדין ב " ד שהחמירו עליו לקיים כך וכך בקנס שיהא יינו יין נסך . מיהו הריב " ש סימן ע " ג חולק על זה וסבירא ליה דדין יחיד במה שקבל על עצמו לאסור בחומרות כדין בית דין הוא ומביאו ב " י . ואיכא למידק בלשון הרא " ש שכתב כלל י " ב דין ד' מי שאמר יאסור ייני על כל ישראל אם אעשה דבר פלוני ועשאו לא נאסר דמאי שנא מאומר ככר זה אסור עלי דהוי נמי נדר אע " ג דלא התפיסו בדבר הנדור אלא אמר סתם אסור והכא גם כן לא אמר אלא סתם יאסר ייני על כל ישראל ויש לומר דשאני התם כיון דאמר ככר זה עלי הוי לשון נדר והכא נמי אינו נאסר אלא אם כן דאמר בלשון נדר קונם ייני על כל ישראל אם אעשה כך וכך אבל יאסר ייני על כל ישראל וכו' אין זה לשון נדר . מיהו מלשון רבינו משמע דלא התירו הרא " ש אלא משום דהזכיר נסך וצ " ע :
Yoreh De'ah.206.1.1 ידות נדרים כנדרים והוא שיהיו מוכיחות קצת וכו' משנה וגמרא ריש נדרים וע " פ פסקי הרא " ש דגרסינן בגמרא ( דף ד' ) איתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר הויין ידים ורבא אמר לא הויין ידים והילכתא כרבא אף על גב דבשלהי נזיר גרסינן איפכא גירסא דהכא עיקר הלכך לא הוי יד עד דאמר מודרני ממך שאני אוכל לך וכו' עכ " ל וכן פסק בש " ע מיהו נראה לפע " ד שאין להקל בדבר התלוי בגרסאות וכמו שקבעתי ההלכה בא " ע סי' כ " ז היכא דא " ל הרי את מקודשת ולא אמר לי דאזלינן לחומרא דידים דאינן מוכיחות הויין ידים והכא בנדרים אזלינן נמי לחומרא דידות נדרים כנדרים דאוריית' ואפי' למלקות וכדכתב הרא " ש בפסקיו פ " ק בס " ב והלכך אע " פ שלא אמר שאיני אוכל לך שאיני טועם לך אלא שאיני אוכל שאיני טועם נמי אסור לאכול עמו מיהו ודאי אינו אסור עד שיאמר מודרני ממך שאני אוכל או מופרשני וכו' דהא ודאי דבר פשוט הוא דבאומר שאיני אוכל או שאיני טועם גרידא אפי' יד לא הוי ולפי הוראת חומרא זו לא קי " ל נמי להא דכתב רבינו ומותר לאכול עמו ולדבר עמו וכו' דנמשך אחר מ " ש הרא " ש וז " ל וכיון דמספקא לן דילמא מודרני ממך דלא משתעינא בהדך וכו' או דילמא לאיסור הנאה קאמר הלכך אינו אסור לא בזה ולא בזה דאין הלשון מוכח לזה יותר מלזה והוי לתרוייהו ידים שאין מוכיחות וקסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וכו' עכ " ל שהרי למאי דפרי' כל ידים דלא מוכיחות הויין ידים לחומרא והלכך אם אמר שאיני אוכל לך לבד אסור לאכול עמו וה " ה אם אמר מודרני ממך שאיני אוכל נמי אינו אסור אלא לאכול עמו בין אם אומר לך בין אינו אומר לך אבל אם אמר מודרני ממך אסור לאכול עמו ולדבר עמו מופרשני ממך אסור לאכול עמו ולישא וליתן עמו מרוחקני ממך אסור לאכול עמו ולעמוד בד' אמותיו דכיון דספק הוא דהוי לתרוייהו ידים שאין מוכיחות דהויין ידים לרבא לגירסא דנזיר אזלינן להחמיר באיסורא דאורייתא ואי הוה תפסינן גירסא דנדרים עיקר להקל לגבי נדרים וגירסא דנזיר עיקר להחמיר גבי קידושין הו " ל תרתי דסתרן אהדדי :
Yoreh De'ah.206.2.1 ומ " ש אבל הרמב " ם כתב וכו' טעם מחלוקת זו הוא מדתנן ריש מכילתין האומר לחבירו מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור בכולן ואמר שמואל עלה עד שיאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך ומותבינן עלה דשמואל מברייתא דתניא מודר אני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך ה " ז אסור ואסקינן אלא הכי אתמר דשמואל טעמא דאמר שאני אוכל לך ושאני טועם לך הוא דאסור פי' אסור באכילה . אבל אמר מודרני ממך לא משמע דאמר אסור פי' אסור באכילה אלא מודר אני ממך לא משתעינא בהדך משמע וכו' פשטא דלישנא דתלמודא משמע הכי כדפרי' וכדברי הרמב " ם דברייתא דתני בה ה " ז אסור הכי מיפרשא מודרני ממך דלא משתעינא בהדך וכו' ומודה בה שמואל דהרי זה אסור להנך מילי אבל לאכילה אינו אסור עד שיאמר שאיני אוכל לך אבל הרא " ש פי' דה " ק תלמודא אלא הכי איתמר דשמואל טעמא דאמר שאני אוכל לך הוא דאסור אבל אמר מודרני ממך מותר דהו " ל ידים שאין מוריחות דדילמא מודרני ממך דלא משתעינא בהדך קאמר ואינו אסור לא בזה ולא בזה ותנא דברייתא דתנא ה " ז אסור ס " ל דידים שאינן מוכיחות הויין ידים ושמואל דייק ממתני' דלא הויין ידים ונראה מדברי הרא " ש דגריס בגמ' דילמא מודרני ממך דלא משתעינא בהדך וכו' וכן פירש הר " ן אבל הרמב " ם לא היה גורס דילמא וכגירסת ספרים שלנו גם הר " ן הביא סברא זו דכתב הרמב " ם דאיכא מ " ד הכי וכבר כתבתי הלכה למעשה להחמיר בכל זה :
Yoreh De'ah.206.3.1 אמר לחבירו מודר אני לך וכו' שם אר " י בר חנינא מודר אני לך שניהם אסורים מודרני הימך הוא אסור וחבירו מותר וכתב הרא " ש והוא שאמר מודר אני לך מאכילה או מהנאה אבל בסתם הויין ידים שאין מוכיחות ולא הויין ידים עכ " ל . וכך הם דברי רבינו ולמאי שכתבתי דנקטינן לחומרא אפי' בסתם נמי אסור מספק דשמא ידים שאין מוכיחות הויין ידים . ודע שאם אמר מודר אתה הימני הוא מותר בשל חבירו וחבירו אסור בשלו אלא דאינו לוקה וכתבו רבינו בסי' רכ " ד :
Yoreh De'ah.206.4.1 ומ " ש ואם לא הזכיר לא אכילה ולא הנאה לא הוי נדר כלל פירוש מותר לאכול עמו ולדבר עמו וסתם רבינו דבריו כאן לדעת הרא " ש דלעיל כהרמב " ם דאסור לדבר עמו :
Yoreh De'ah.206.5.1 אמר לחבירו מנודה אני לך משנה ריש מכילתין מנודה אני לך רבי עקיבא היה חוכך בזה להחמיר ופסק הרא " ש דלית הלכתא כרבי עקיבא מדקאמר בגמרא לית דחש להא דרבי עקיבא ומפרש בגמרא דבמשמתינא ממך אפילו רבי עקיבא מודה דשרי ובנדינא ממך אפי' רבנן מודה דאסור וזהו שכתב רבינו במנודה אני לך ובמשמתינא ממך אינו נדר וסתם דבריו כדעת הרא " ש לעיל דבדלא הזכיר הנאה או אכילה פשיטא דאינו נדר כלל אפי' אמר נדינא ממך או אפי' מודרני ממך דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים ואינו אסור לא בזה ולא בזה אלא מיירי הכא בסיים דבריו שאני אוכל לך ואפי' הכי אינו לשון נדר כלל באומר מנודה אני לך או משמתינא ממך אא " כ דאמר נדינא הוי לשון נדר וכשסיים דבריו שאני אוכל לך הוויין ידים מוכיחו' והרמב " ם ז " ל לשיטתו אזיל דאפי' לא אמר אלא מנודה או משמתינא ולא אמר שאני אוכל אסור לישב בארבע אמותיו כמו מרוחקני ממך דגם המנודה הוא מרוחק וה " ה במשמתינא אבל בנדינא ממך אסור ליהנות ממנו ואם אמר מנודה שלא אוכל לך אסור לאכול עמו כלומר אסור לאכול משלו דיש לפרש מנודה מרוחק והיינו דאמר מרוחק אני ממך שלא אוכל עמך ואע " ג שלא הזכיר לא קרבן ולא קונם יד מיהא הוי מיהו באומר משמתינא שלא אוכל לך אפי' יד לא הוי דאינו אלא לשון שמתא כן נראה דעת הרמב " ם דלא כהראב " ד ע " ש . כתב הרב בש " ע ס " ג אמר מנודה אני לך וכו' פסק כהרמב " ם ובהג " ה כתב וז " ל וכבר נתבאר דיש חולקין וס " ל דכל שלא אמר שאיני אוכל לך או שאני אוכל לך לאו כלום הוא עכ " ל ולא הבנתי דבריו הלא בס " א פסק גם כן כהרמב " ם במודרני ממך אסור לדבר עמו וכו' וא " כ בנדינא ממך נמי איכא למימר משמעו שלא יהנה ממנו כלומר שיהא נדור ממנו מכל הנאה שבעולם :
Yoreh De'ah.206.6.1 האומר כנדרי רשעי' עלי וכו' משנה וגמרא פ " ק ( דף ט ) פי' גם זה מדין ידות הוא כלומר שהתחיל לנדור ולא גמר הדיבור דהו " ל כאילו אמר כנדרי רשעים שרגילין לידור כך אני נודר ומקבל עלי להתחייב בקרבן או לאסור ככר זה עלי אבל כנדרי כשרים משמע דנדרו יהא בטל דכשרים לא נדרי ולהכי כתב הרא " ש דאפי' אמר ככר זה עלי קונם לא אמר כלום וכדכתב רבינו :
Yoreh De'ah.206.7.1 כתב א " א הרא " ש הנודד שלא אוכל עמך וכו' בפ " ק כתב הרא " ש וז " ל אם אמר אני נודר שלא אוכל עמך וכו' פירוש דכיון שאומר אני נודר לשון שבועה הוא דלא דמי לאומר מודרני דאף על פי שמשמעו מודר אני מ " מ כיון דלא אמר להדיא אני נודר הוי יד לנדר אבל באומר אני נודר אוסר עליו בשבועה ושבועה נמי לא הוי מאחר שלא נשבע בלשון שבועה אלא בלשון נדר :
Yoreh De'ah.206.8.1 ומ " ש אם לא שנדר לעשות מצוה כו' כלומר דבאיזה לשון שיהיה חייב לקיים מוצא שפתיו דבפיך זו צדקה וכן כתב הר " ן ( בדף ח' ) עיין שם מבואר היטב :
Yoreh De'ah.206.9.1 והרמב " ם כתב האומר פירות פלוני אסורין עלי בכל לשון שיאסור עליו ה " ה אסורין עליו פי' אפי' לא אמר בלשון הקודש ואמר עוד אע " פ שאין שם שבועה וכו' כלומר אע " פ שלא הזכיר כלל לא שבועה ולא נדר וכדלעיל בסימן ר " ד דכתב רבינו דבאומר ככר זה אסור עלי הוי נמי נדר וכדפרישית לשם דהיינו מ " ש הכתוב לאסור איסר על נפשו ומשמע לרבינו מדלא חילק הרמב " ם מכלל דס " ל דמדינא אפילו אמר אני נודר שלא אוכל עמך הוי יד ואסור בו מדאורייתא דלא כהרא " ש :
Yoreh De'ah.207.1.1 כינויי נדרים וכו' משנה ריש נדרים כל כינויי נדרים כנדרים האומר קונם קונח קונס הרי אלו כינויין לקרבן ובגמרא איתמר ר' יוחנן אמר לשון נכרים הוא שקורין לקרבן קונס וכו' ור " ל אמר לשון שבדו להם חכמים להיות נודר בו וכ " כ הרמב " ם בפ " א וכ " כ הסמ " ג כלשונו . ומ " ש אבל כנויי כינויים וכו' מפרש בגמרא ה " ד דאמר מקנמנא מקנחנא מקנסנא :
Yoreh De'ah.208.1.1 סתם נדרים להחמיר וכו' משנה פ " ב ( דף י " ח ) סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כלומר אע " פ דבנודר סתם אזלינן להחמי' אעפ " כ אם אמר הנודר לכך או לכך הייתי מכוין יכול לפרש נדרו להקל וז " ש רבינו ואם הוא אומר שדעתו כבשר מליח ויי " נ לע " ז נאמן דהיינו דתנן ופירושם להקל ומה שאמר ואם רוב אנשי המקום קורין וכו' הכי משמע התם באותה משנה בדברי רבי יהודה דהלכה כמותו לגבי ר " מ דהולכין אחר משמעות הלשון שבני המקום מכירין בו . ומה שהקשה ב " י אמ " ש רבינו בסימן רי " ז יתבאר בס " ד לשם ובסימן ר " כ . וא " צ שאלה אפי' בע " ה כ " כ הרא " ש בפסקים והוא מדתנן בסיפא בנדר בחרם דצריך שאלה בע " ה מכלל דברישא בבשר מליח וי " נ א " צ שאלה אפי' בע " ה והטעם דבסיפא דאין דרך לקרוא חרם של ים חרם סתם ולא קרבנות מלכים קרבנות סתם א " כ משמע הלשון להחמיר טפי מלהקל הלכך אם פירשו להקל צריך שאלה בע " ה שלא יקל ראשו בנדרים אבל בבשר מליח וי " נ משמעו להקל כמו להחמיר וזהו שדקדק רבינו בלשונו שאצל בשר מליח וי " נ כתב שיש במשמעו מליח של קדשים או י " נ לשמים ויש עוד במשמעו בשר מליח וי " נ לע " ז כלומר דהמשמעות שקולין זה כמו זה הלכך פירושו להקל וא " צ שאלה אפי' בע " ה אבל אצל נדר בחרם כתב נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו' ולא כתב תחלה דמשמעו להקל כמו להחמיר כדכתב גבי בשר מליח וי " נ אלא ודאי דסתם חרם משמעו לפי פשוטו להחמיר ולא להקל והכי משמע להדיא באשיר " י וברבינו ירוחם והריב " ש סימן מ " ח ומביאו ב " י והרשב " א כתב דבסיפא כיון שנתכוין להערים ולהוציא דבריו בלשון שיטעו השומעים לפיכך החמירו עליו גם זה מביאו בית יוסף . מיהו נראה דלהרמב " ם דפסק בנודר בדבר האסור צריך שאלה בע " ה כדלעיל בסי' ר " ה א " כ בנודר בבשר מליח וי " נ אפי' נתכוין לע " ז צריך שאלה בע " ה ודברי רבינו כאן בסתם אינן אלא לדעת הרא " ש אמנם איכא לתמוה אמה שפסק הרב בש " ע כאן כדברי רבינו דבבשר מליח וי " נ נאמן וא " צ שאלה אפילו בע " ה ובסימן ר " ה פסק כדברי הרמב " ם דצריך שאלה בע " ה וצ " ע מיהו יש להחמיר כהרמב " ם דכאן נמי צריך שאלה בע " ה :
Yoreh De'ah.208.2.1 נדר בחרם ואמר לא נדרתי וכו' משנה שם ( ריש דף כ' ) ופירש " י חרמו של ים על שם הרשת שצדין בו את הדגים ולא בחרם ממש . קרבנות מלכים דורונות שמקריבין לפני מלכים : הרי עצמי קרבן דמשמע שהקדיש את עצמו ושוב אמר לא נדרתי אלא בעצם אחד שיש לי בתוך ביתי שהנחתיו להיות נודר בו ולא מעצמי ממש עכ " ל :
Yoreh De'ah.208.3.1 ומ " ש אם הוא ת " ח וכו' שם במשנה אין נשאלין להן ואם נשאלו עונשין אותן ומחמירין עליהן דר " מ ובגמרא הא גופא קשיא אמרת אין נשאלין והדר תני אם נשאלו עונשין אותן ומחמירין עליהן א " ר יהודה הכי קתני וכולן א " צ שאלה בד " א בת " ח אבל בע " ה שבא לישאל עונשין אותו ומחמירין עליו . בשלמא מחמירין דלא פתחין ליה בחרטה אלא עונשין אותו ה " ד כדתניא מי שנזר ועבר על נזירותו וכו' . עוד שנינו וחכ " א פותחין להן פתח ממקום אחר ומלמדין אותן כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים והלכה כחכמים וכתב הר " ן דבתרתי פליגי חדא דאין עונשין אותן אם עברו נדרן ועוד פליגי דר " מ קאמר מחמירין עליהן דלא פתחין ליה בחרטה לומר לו כדו תהית או לבך עלך וחכמים קאמרי פותחין להם בחרטה וקרי ליה מקום אחר משום דלא הוי פתח מגופו של נדר עכ " ל וכ " כ הרא " ש וז " ל ורבנן סברי אין עונשין אותו ואין מחמירין עליו אלא פותחין לו פתח ממקום אחר בין בפתח בין בחרטה עכ " ל ולפ " ז צ " ל דאין פי' פותחין לו פתח ממקום אחר דקאמר כאן כפי' פותחין לו ממקום פתח אחר באומר לאשתו הרי את עלי כאימא דלעיל בסימן ר " ה וז " ש רבינו כאן ומיהו בחרטה סגי כו' מיהו הרמב " ם בפ " ד משוינהו להדדי נראה דס " ל דרבנן לא פליגי עלה דר " מ אלא בחדא דאין עונשין אותו אלא מלמדין אותו וגוערין בו וכו' אבל במ " ש ר " מ דמחמירין עליו שלא די לו בחרטה מודו ליה חכמים ולהכי קאמרינן פותחין לו פתח ממ " א כלומר בהא מודינא לר " מ ולפעד " נ דנקטינן כהרמב " ם דהכי משמע פשוטה של משנתינו ודלא כהרא " ש והר " ן שנדחקו בלשון פותחין לו פתח ממקום אחר ששנינו כאן ושינו פירושו ממה שהוא אצל האומר לאשתו הרי את עלי כאימא ואיכא לתמוה טובא על הרב ב " י שבכל יום מחבב הוא את דברי הרמב " ם וכאן כתב בש " ע כדברי רבינו ע " פ דברי הרא " ש ודחה את דברי הרמב " ם ולע " ד דברי הרמב " ם עיקר והכי נקטינן לחומרא דלא סגי בחרטה אלא צריך לפתוח לו פתח ממקום אחר :
Yoreh De'ah.208.4.1 ומ " ש ומי שמורה לו שא " צ שאלה משמתינן ליה ואם עבר על הנדר וכו' עד סוף הסימן הכל מדברי הרא " ש ספ " ב לפי מה שעולה מן הסוגיא והוי יודע שמה שפסק בש " ע דבנדוי אם עבר א " צ לנהוג איסור כלל הוא סותר למה שפסק בש " ע סימן של " ד דצריך לנהוג איסור ולשם הארכתי בסוף הסימן ונתיישב בריוח ע " ש :
Yoreh De'ah.209.1.1 אחד הנודר מעצמו וכו' מימרא דשמואל ספ " ג דשבועות כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי דכתיב ואמרה האשה אמן אמן ומיניה נילף לנדרים דבענין זה וכיוצא בו דין הנדרים והשבועות אחד וכן בדין פת חטין ושעורין בסימן שאח " ז דין הנדרים והשבועות אחד וכן פסקו הרמב " ם והסמ " ג כאן בדין העונה אמן ובדין פת חטין ושעורין :
Yoreh De'ah.210.1.1 אין הנדר חל וכו' פ " ג דשבועות ( דף כ " ו ) אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים ומייתי עלה ברייתא ומתרץ לה הכי בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורין גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין ת " ל לכל אשר יבטא האדם אלמא משמע אי לאו ריבוייא דקרא הו " א דלא חלה שבועה כלל לא על פת חטין הואיל ולא הוציאו בשפתיו ולא על פת סתם שהרי בשוגג הוציא בשפתיו פת סתם ולא נתכוין לאסור עליו פת סתם א " כ לא תחול השבועה כלל לא על פת חטין ולא על פת סתם ת " ל לכל אשר יבטא האדם דאזלינן בתר מחשבתו כיון שפיו אינו מכחיש מחשבתו דפת חטין נמי פת שמיה וכ " כ הרא " ש ומשמע לפ " ז דאם הוציא פת סתם בכוונה ומתכוין שלא להוציא פת תטין בשפתיו אלא לחשוב בלבו פת חטין אסור בכל פת דדברים שבלב אינן דברים אלא הולכין אחר מה שהוציא בשפתיו בכוונה והכי אמרינן בפ' ד' נדרים אההיא דנודרים להרגין ולמוכסין דבאומר יאסרו פירות עולם עלי אע " פ דמחשב בלבו היום אסור בפירות עולם לעולם כאשר נתכוין להוציא בפיו בסתם ואע " פ דמחשב בלבו היום לא אזלינן בתר מחשבת הלב אלא אחר מה שהוציא בפיו בכוונה בסתם אם לא דאיכא אונסא דהרגין וחרמין וכמו שיתבאר בס " ד בסימן רל " ב וכ " כ הרא " ש ע " ש הרמב " ן פ " ג דשבועות והר " ן פ' ד' נדרים וכתבו עוד דלא דמי להא דאזלינן הכא בתר מחשבת הלב ואינו אסור אלא בפת חטין משום דהכא לא הוציא פת סתם בשפתיו בכוונה אלא נכשל בלשונו הרי פיו ולבו שוין ולפיכך אינו אסור אלא בפת חטין וכך הוא דעת המרדכי ע " ש ראבי " ה ריש פ " ג דשבועות והכי נקטינן והב " י הביא לשון המרדכי שנדפס בטעות וכתב עליו ואינו נראה כן מפשטא דגמרא עכ " ל ולא אבין אל מה נתכוין שהרי למאי דפריך כך הוא מובן מפשטא דגמרא והוא דעת הרמב " ן והרא " ש והר " ן וכך הוא מובן מדעת כל הפוסקים :
Yoreh De'ah.210.2.1 ומ " ש וי " א דהיינו דוקא ת " ח וכו' כ " כ התוס' בפ " ג דשבועות סוף ( דף כ " ו ) בד " ה גמר בלבו לחלק דההיא דנודרים להרגין וכו' דלא אזלינן בתר מחשבת הלב שאומר בלבו היום אי לאו אונסא דהרגין וחרמין אינו אלא בע " ה והך דהכא דאזלינן בתר מחשבת הלב שהיה בלבו פת חטין מיירי בת " ח דמהימנינן ליה דכך היתה מחשבת לבו . וכ " כ סמ " ג לאוין סימן רמ " א ומשמע להדיא דאף לפ " ז בהוציא בשפתיו פת שעורין דמותר בשניהם אף בע " ה מותר בשניהם דדוקא בהוציא פת סתם דכל פת במשמע ואיהו בעי לאפוקי ממשמעות כל פת ואומר דלא היה בלבו אלא פת חטין איכא למימר דלאו קושטא קאמר ואינו נאמן אבל בהוציא בשפתיו פת שעורין דלא אסיק אדעתיה דיפטר משניהם דמסתמא ודאי דאסור באחת מהן או בחטין או בשעורין א " כ מה לו לשקר במאי דקאמר לפת חטין נתכוונתי בלבי דמה לו פת חטין ומה לו פת שעורין הלכך נאמן ומותר בשניהם . אבל הרא " ש לא כתב כן לתרץ הקושיא בהך שינויא דתוס' אלא מתרץ כדפרי' לחלק בין הזכיר בכוונה בשפתיו בסתם היפך מחשבת לבו ובין נכשל לשונו להוציא בשפתיו בסתם ואין חילוק בין ע " ה לת " ח והכי נקטינן וכ " כ הרשב " א דאין חילוק בין ת " ח לע " ה בדין זה הביאו ב " י בסימן ר " ח : כתב ב " י דנראה לו דאם חישב בלבו פת שעורין והוציא פת סתם דלא מתסר אף בפת שעורין דהא סתם פת לאו דשעורין הוא אבל לא משמע הכי מדברי הרמב " ם והרא " ש וצ " ע עכ " ל . ולפעד " נ דאין כאן ספק אלא ברור ופשוט הוא דאסור בפת שעורין כיון שפיו אינו מכחיש מחשבתו וכ " פ הרב בהג " ה ש " ע והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.210.3.1 והנודר בחלום כתב הרא " ש דאינו כלום וא " צ שאלה אבל בתשובות הרמב " ן והרשב " א כתוב דמחמירין ומביאים י' בני אדם דידעי למקרי ומרחמי ליה ויתירו לו את נדרו ובחרטה כמי שנדר ונשבע בהקיץ ויאמרו מחול לך ג " פ ושכך הוא בתשובת הגאונים וראוי להתנהג על פיהם וכתב בש " ע ויש לחוש לדבריהם והכי נהוג . ונלפע " ד שה " ה באשה שנדרה בחלום שצריכה י' כמו האיש ואין הבעל יכול להפר לה ביום שמעו דדין נדר זה בחלום כדין נדוי בחלום דמן השמים הוא לפי דעת הגאונים :
Yoreh De'ah.210.4.1 הנודר וחזר בו תכ " ד או שמיחו בו אחרים תכ " ד וכו' כ " כ הרמב " ם ספ " ב דשבועות וז " ל וכן אם א " ל אחרים תזור בך או מותר לך וכיוצא בדברים אלו וקבל מהן בתכ " ד ואמר הן או חזרתי בי וכיוצא בזה ה " ז מותר וכולי עכ " ל והראב " ד השיג וכתב וז " ל דבר זה אינו מחוור שאין אחרים מזדקקין לנדרו שתהא מחאה שלהן סומכת נדרו לחזרתו עכ " ל נראה מדבריו שהבין מדברי הרמב " ם שמ " ש וקבל מהן בתכ " ד ואמר הן וכו' היינו לומר דבתכ " ד למחאתן קבל מהן ואמר הן ואע " פ שהוא לאחר כ " ד לנדרו שנדר אפ " ה ה " ז מותר ועל זה השיג ואמר כי הלא אין אחרים מזדקקין לנדרו עד שתהא מחאה שלהן סומכת נדרו לחזרתו ושתהא חזרתו חזרה לאחר כ " ד לנדרו מאחר כשהוא תכ " ד למחאה שלהן הא ודאי ליתא . ומיהו אפשר לפרש דברי הרמב " ם דמ " ש וקבל מהן בתכ " ד מאמר בתכ " ד אינו חוזר על הקבלה בלבד אלא חוזר גם אתחלת דבריו שאמר וכן אם א " ל אחרים חזור בך וכו' וקבל מהן שכל זה דהיינו אמירת אחרים וקבלתו מהן הכל היה תכ " ד לנדרו והכי משמע מדברי רבינו והכי נקטינן דלא מהכי קבלתו מהן אלא בתכ " ד לנדרו . וכך מבואר בהגה " ת הרב בש " ע והוא הנכון ודלא כפי' ב " י ודו " ק :
Yoreh De'ah.211.1.1 האומר נדר שאני רוצה לידור וכו' משנה ואוקימתא דתלמודא פ " ג דנדרים ( דף כ " ג ) ומ " ש רבינו ונדר ודאי אינו נדר לשונו זה קצת קשה לאיזה צורך אמר ודאי אינו נדר דלא היה לו לומר אלא אינו נדר ונראה דה " ק אע " ג דהיכא שהתנה כבר כל נדרים שאדור עד זמן פלוני יהיו בטלים ואח " כ נדר בתוך הזמן איכא לחלק דאם זוכר הוא לתנאו בשעת הנדר נדרו קיים שהרי מבטל תנאו דאי לא עקריה לתנאו למה הוא נודר ואם אינו זוכר לתנאו בשעת הנדר התנאי קיים והנדר בטל וכמ " ש רבילו עצמו אח " כ בחלוקה השנייה ובאוקימתא דגמרא לשם אפ " ה כאן כיון דנדר מיד לאחר שהתנו ואמר נדר שאני רוצה לידור לא יהא נדר א " כ הוא אומר בפירוש שעל דעת תנאו הוא נודר וליכא למימר דעקריה לתנאיה הילכך ודאי הוא דאינו נדר והשתא תחלת דברי רבינו מקושרים עם סופם וכך חילק הר " ן בין אמר התנאי בשעת הנדר דהנדר בטל ובין כשהתנאי והנדר אינן באין כאחד דאם זוכר הוא לתנאו הנדר קיים דעקריה לתנאיה והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.211.2.1 בד " א שהוציא תחילה בשפתיו וכו' כ " כ הרא " ש ע " ש הר " א ממי " ץ מוכח מסוגיא דתלמודא לשם מיהו נראה דלא אמרינן אמירה בלחש הוי דברים שבלב אלא היכא דאינו משמיע לאזניו אבל במשמיע לאזניו שפיר חשובה אמירתו הוציא בשפתיו לבטל הנדר והכי נקטינן בדין ק " ש ותפלה ומיהו כתב הרא " ש לשם אפי' כדאמר תחילה בפרהסיא שלא יהא נדר אינו מועיל כשנודר אח " כ בסתם אא " כ דמחשב ג " כ בשעה שנודר לבטל הנדר וה " ה אפי' לא חשב בלבו בשעה שנודר אלא שאחר הנדר מיד מבטל בשפתיו בלחש הוי נמי ביטול גמור וכ " כ התוס' בפרק הגוזל בתרא ( בבא קמא דף קיג ) בד " ה נודרין להרגין דהיכא דאיכא אונסא יכולין לישבע בסתם ולחשוב בלבו שום תנאי ואם מבטל בשפתיו בלחש כל שכן שהוא יותר טוב דהוי ביטול גמור עכ " ל א " כ ה " ה בדליכא אונסא והוציא תחלה בשפתיו שלא יהא נדר ואח " כ נדר בסתם ולא היה מחשב בלבו בשעת נדר לבטל הנדר דאם מבטל בשפתיו בלחש אחר הנדר כ " ש שהוא יותר טוב ודו " ק :
Yoreh De'ah.211.3.1 מי שהתנה ואמר וכו' שם מוקמינן למתני' דהכי קתני הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בר " ה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל והא דתנן ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר פריך תלמודא אי זכור עקריה לתנאיה וקיים ליה לנדריה ופריך אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר וכתב הרא " ש דבר מסויים נקט תחלת השנה וה " ה בכל עת שירצה ולכל זמן שיקבע וכ " כ הרמב " ם וכך הם דברי רבינו :
Yoreh De'ah.211.4.1 ומ " ש וכתב הרמב " ם י " א שאין התנאי קיים לבטל הנדר אא " כ יזכרנו תכ " ד ונראה דהוציאו דין זה מדאמר אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר דלשון תני משמע דאינו מגיה אלא מפרש ומשנתינו הכי קתני ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר כלומר דבשעה שהוציא הנדר בשפתיו ודאי לא היה זכור התנאי אלא אח " כ מיד לאחר שנדר תכ " ד דהיינו בשעת הנדר היה זכור לתנאי וקיבלו וקיימו לתנאי והיינו דתנן ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר דהיינו תכ " ד לנדרו זכור הוא לתנאו וקיימו בלבו התם הוא דהנדר בטל הא לאו הכי הנדר קיים וכך מבואר לפע " ד מדברי הרמב " ם בפי' המשניות שכך הוא כוונתו בפירושו ע " ש אלא דבחבורו תלה הוראה זו ביש שהורה כך להחמיר וכו' והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.211.5.1 התנה על מקצת דברים וכו' הכי אוקמ' רבא למשנתינו והסכימו רוב הפוסקי' והמפרשים דאביי ורבא לא פליגי ותרתי אוקימתי הלכתא נינהו וכ " כ הרמב " ם והרא " ש ורבי' :
Yoreh De'ah.212.1.1 הנודר בתורה וכו' ברייתא ר " פ שני ( דף י " ד ) הנודר בתורה לא אמר כלום אמר ר' יוחנן וצריך שאלה לחכם א " ר נחמן ות " ח א " צ שאלה ומפרש תלמודא דבמנחה אארעא כלומר שאינו אוחזה בידו כשנודר בה והיינו שנשבע בתורה ולא נשבע במה שכתוב בה לא אמר כלום דדעתיה אגוילין שאין בהם קדושת השם ולא הוי כנשבע בשם אבל אוחזה בידו דעתיה אאזכרות שבה והוי נשבע בשם . וכן אם נודר במה שכתוב בה אפילו אינו אוחזה בידו הוי נשבע בשם ואף על גב דאיכא אוקימתא אחריתא פסק רבינו כהך אוקימתא וכמו שכתב הרא " ש :
Yoreh De'ah.212.2.1 ומ " ש והרמב " ם מפרש בנודר ממש כלומר לסברא הראשונה לא מפרשים לה בנודר כלל אלא בנשבע כדאמר תלמודא להדיא דעתיה על אזכרות שבה אבל הרמב " ם מפרש לה בנודר ממש וכו' אבל ודאי דגם הרמב " ם מפרש בנשבע כדקאמר תלמודא וכ " כ בפי " ב משבועות אלא דמפרש לה גם בנודר ממש וכדאיתא בירושלמי :
Yoreh De'ah.212.3.1 ומ " ש שהרי כתוב בתורה איסר ונדר כצ " ל וה " פ דאם מתפיס בתורה בסתם ואמר פירות אלו עלי כזו לא אמר כלום דדעתו אגוילין ולא על מה שכתוב בה אבל אם אמר פירות אלו עלי במה שכתוב בתורה א " כ הו " ל כמו נודר בקרבן שהרי כתוב ג " כ איסר ונדר וכאילו אסר עליו פירות אלו בדבר הנודר :
Yoreh De'ah.213.1.1 נדרים אין חלין וכו' משנה וגמרא ר " פ שני ( דף י " ד וט " ו ) והתוס' ריש פרק קמא דנדרים ( דף ח' ) הקשו דאם אמר קרבן שאיני אוכל לך אמאי יהא נדר הא דבר שאין בו ממש הוא ותירצו דשמא איירי דמסרבין בו לאכול ואמר שאיני אוכל לך והו " ל כאילו אמר קונם המאכל שאני אוכל עמך ועוד אר " י דלא דמי שאיני אוכל לך לאיני ישן ולאיני מדבר עמך דהתם אין ממש לא בשינה ולא בדבור אבל הכא מ " מ במאכל שהוא מזכיר יש בו ממש והוא קונם המאכל עצמו ענין זה הוי כמו שאני אוכל עכ " ד ולפי זה צריך ליישב הא דשאני עושה לך דקאמרינן דהו " ל דבר שאין בו ממש ואף ע " ג דהדברים שנעשה מלאכה עמהם הוא דבר שיש בו ממש מכל מקום המלאכה עצמה שהוא נודר ממנה אין בה ממש ודו " ק . וז " ל התוס' בפ " ב דע " ז ( דף נ " ז ) ה " ג קונם שאני נהנה מן הערלים ולא גרסינן שאיני ביו " ד דאם כן הוי דברים שאין בהן ממש ואינו חל כדאמרי' בנדרים גבי שאני ישן עכ " ל ותימה מ " ש שאיני נהנה משאיני אוכל הלכך נראה דאין להקל אלא העיקר כמ " ש ר " י דהוי דבר שיש בו ממש ואסור וע " ל בסימן רט " ו במ " ש בשם הר " ן שהביא דעת התוספות בזה :
Yoreh De'ah.213.2.1 אבל אמר קונם פי מדבר עמך וכו' הוי נדר גמור מן התורה משנה ספ " ק דנדרים קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך רגלי מהלכות עמך אסור ובגמרא רמינן מדתנן דנדרים אינן תלין על דבר שאין בו ממש ופריק רב יהודה באומר יאסר פי לדבורי ידי למעשיהם רגלי להילוכן וכו' וכתב הרא " ש כלומר נעשה כאומר דכיון שדעתו לאסור נעשה כמפרש כך וכן פי' הר " ן וכתב עוד ובדין הוא דהו " מ לשנויי ליה דאפי' אי קאי קונם אדבור אסור מדרבנן שהנדרים חלין מדרבנן אפי' על דבר שאין בו ממש אלא קושטא דמילתא מתרץ ליה דאפי' מדאורייתא נמי אסור עכ " ל וכך הוא דעת רבינו שכתב אבל אמר קונם פי מדבר עמך וכו' הוי נדר גמור מן התורה דנעשה כאומר יאסר פי לדבורי וכו' ואע " ג דאפשר לומר דקונם קאי אדבור אפ " ה כיון דסתם נדרים להחמיר דאפה קאי ונעשה כאומר יאסר פי לדבורי וכו' וכ " ש באומר בפירוש יאסר עליך פי לדבורי וכו' ונפקא מינה בין כשאינ אסור אלא מדרבנן ובין כשהוא נדר גמור מן התורה הוא דבנדר שהוא אסור מדאורייתא צריך לנהוג איסור כימים שעבר עליהן כדלעיל בסימן ר " ח :
Yoreh De'ah.213.3.1 האומר אשנה פרק זה הוי נדר גמור פ " ק דנדרים א " ר גידל אמר רב האומר אשכים ואשנה פרק זה אשנה מס' זו נדר גדול נדר לאלהי ישראל וכתב הרא " ש לאו היינו נדר ממש דלא אקרי נדר אלא כשמתפיס בדבר הנדור אלא מחשבינן ליה כאילו נדר צדקה דאמרינן בפ " ק דר " ה בפיך זו צדקה עכ " ל משמע דס " ל להרא " ש דלא מיירי באומר בפי' בשבועה אשנה פרק זה אלא דאמר אשנה פרק זה בלבד וקרי ליה נדר משום דנדר דבר מצוה וכך כתב רבינו הוי נדר גמור כיון שנדר דבר מצוה פי' חייב לקיים הנדר מדאורייתא כמי שנדר צדקה או לעשות שאר מצות ונדרו קיים אבל התוס' לשם כתבו וז " ל משמע שאמר לשון זה ולא הזכיר שבועה וקמ " ל דיש יד לשבועה . א " נ כדפי' ה " ר אליעזר דהוי נדר כמו נדר דצדקה . וקשה דא " כ מאי פריך וכו' לכן נ " ל לפרש דאיירי שהזכיר שבועה מפיו שאמר שבועה שאשנה פרק זה וכו' עכ " ל . וכ " כ הר " ן מיהו אנן נקטינן בכי האי גוונא הוי נדר גמור בין הזכיר שבועה בין לא הזכיר שבועה :
Yoreh De'ah.213.4.1 אמר קונם עיני בשינה היום וכו' רפ " ב פליגי בה רב יהודה אמר רב ור " נ והלכה כרב יהודה אמר רב כי לא מיזהר איניש בתנאיה לא מיזהר אבל באיסורא מיזדהר :
Yoreh De'ah.214.1.1 דברים המותרים וכו' בפ " ב ( דף ט " ו ) תניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנאמר לא יחל דברו ומשמע התם דליכא איסור דאורייתא אלא איכא משום בל יחל מדרבנן וז " ש רבי' הוי כאילו קבלום עליהם בנדר כלומר אבל נדר גמור מדאורייתא לא הוי וכן פי' רש " י וז " ל אי אתה רשאי לנהוג בהן היתר לפניהם לבטל מנהגם דעובר משום בל יחל ומן התורה אינו בבל יחל אלא מדרבנן עכ " ל . ומה שפי' אי אתה רשאי לנהוג בהן היתר לפניהם לבטל מנהגם הכי משמע ריש פרק מקום שנהגו דקאמרינן בני חוזאי נהגו דמפרשו חלה מארוזא אתו וא " ל לרב יוסף א " ל ניכלה זר באפייהו איתיביה אביי דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם אלמא דס " ל לאביי דפירושו הכי הוא אי אתה רשאי לנהוג היתר בפניהם לבטל מנהגם ומשום הכי קא מותיב לרב יוסף דקאמר ניכלה זר באפייהו דהיינו דקאמר לנהוג היתר בפניהם ולבטל מנהגם ופריק רב יוסף דברייתא דתני אי אתה רשאי להתירה בפניהם איירי כשאינן בני תורה משום שיבואו להקל ומזלזלין יותר אבל בפני ת " ח רשאי לנהוג היתר בפניו דת " ח לא יבא לזלזל מיהו ודאי אף לת " ח עצמו אסור לומר להם מותרין אתם . אכן התוס' כתבו ר " פ מקום שנהגו דר " י היה מסתפק בדין זה אי שרי לומר לת " ח מותרים אתם או אסור לומר להם מותרים אתם ע " ש ואיכא לתמוה למה לא כתב רבינו חילוק זה בין כשאינן בני תורה ובין ת " ח דהוא תלמוד ערוך ופסקו כך האלפסי והרא " ש פ' מקום שנהגו ונראה דרבינו ראה דר " י מסתפק אי רשאי לומר לת " ח מותרים אתם א " כ מספק ודאי אסור ולכן שינה רבינו לשון הברייתא דתני בה אי אתה רשאי להתירן בפניהם וכתב בסתם ואסור להתירן להם ורצונו לומר אסור לומר להם מותרים אתם שזה אסור אף לתלמידי חכמים ולא קשה דסוף סוף היה לו לרבינו לחלק בדין זה לנהוג היתר בפניהם בין ת " ח לשאינן בני תורה די " ל דכיון דהתוס' והרא " ש הקשו בפרק מקום שנהגו אמאי קאמר בגמרא דבפני ת " ח שרי לנהוג היתר בפניהם ובמתניתין תנן נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם וחומרי מקום שיצא משם ואור " י דמתני' מיירי במנהג חשוב שהנהיגו ע " פ ת " ח והכא מיירי במנהג שנהגו בני המדינה מעצמם עכ " ל . השתא ודאי כיון דהדבר ניתן לשיעורין איזה מנהג הוא חשוב ואיזה אינו חשוב אזלינן לחומרא ובכל מנהגים שנוהגים בהם איסור אין לנהוג היתר בפניהם לבטל מנהגם וכדכתב רבינו בא " ח בסימן תס " ח דין זה בסתם דאסור לנהוג מנהג אחר בפניהם ואין חילוק בין בפני ת " ח ובין בפני שאינן בני תורה . ומ " ש רבינו לחלק בין יודעים שהם מותרים ונוהגים בהם איסור מטעם סיג ופרישות דאסור ובין אינם יודעים שהם מותרים ונוהגים בהם איסור מחמת טעות דמותר כתבוהו התוס' והרא " ש ע " ש רבינו נסים גאון דהוכיח כך מסוגיא דתלמודא ע " ש ומביאו ב " י וכבר נתבאר לדעת רבינו דאין חילוק בין בני תורה לאינן בני תורה אלא היכא ביודעים שהם מותרים ונוהגים בהם איסור מטעם סיג ופרישות התם הוא דלפני בני תורה רשאי לנהוג היתר בפניהם ולפי שאינן בני תורה אסור אבל לומר להם מותרים אתם אסור אפי' לבני תורה וב " י האריך בזה ונראה שכתב חילוק זה מדעתו וכבר הוא נלמד מדברי ר " י שבתוס' פרק מקום שנהגו כדפרי' :
Yoreh De'ah.214.2.1 ומ " ש רבינו צריך התרה ויפתח בחרטה כו' כ " כ הרא " ש בפרק מקום שנהגו וז " ל אבל החכם יכול להתיר לו בחרטה כמו שאר נדרים ויפתח בחרטה שהוא מתחרט שנהג כן לשם נדר עכ " ל ר " ל שא " צ שיפתחו לו פתח ממקום אחר לומר לו אילו באו עשרה בני אדם ופייסוך בשעה שנדרת מי היית נודר וכיוצא בו אלא בעיקר נדר מעיקרו שאומר לא הייתי חפץ בנדר זה מעולם סגי אלא שב " ד פותחין לו בחרטה לומר לו בתחילה כדו תהית או לבך עלך וכן כתב רבינו בא " ח סימן תי " ח יחיד שקבל עליו תענית ופגע בו ר " ח צריך התרת חכם ויפתח לו בחרטה שיאמר לו אילו נתת אל לבך ר " ח לא היית נודר וכ " כ עוד רבי' בא " ח סי' תק " ע ע " ש וכל זה למאי דקי " ל כמ " ד פותחין בחרטה וכפר " ת בפרק הדר ( סוף עירובין דף ס " ד ) דפותחין בחרטה קולא הוא דלא כפירש " י לשם דפי' איפכא ויתבאר בסי' רכ " ח בס " ד :
Yoreh De'ah.215.1.1 נדרים חלים ע " ד מצוה וכו' משנה פ " ב ( דף ט " ז ) חומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח בנדרים אסור בשבועות מותר שאין נשבעין לעבור על המצוה ומפרש אביי כגון דאמר הנאת סוכה עלי פי' דהשתא קאסר חפצא עליה ואינו נראה כנודר לבטל מצוה שהרי לא קבל על עצמו כלום אלא אסר את החפץ עליו ואינו מאכילין לאדם דבר האסור לו והו " ל כסוכה גזולה דאסורה עליו ה " נ נאסר החפץ עליו מחמת נדר זה ואקשי ליה רבא וכי מצוה ליהנות ניתנו אלא אמר רבא דאמר ישיבת סוכה עלי וכתב הר " ן רבא לאו אטעמיה דאביי מקשה דודאי שפיר קאמר אלא אלישנא מקשה דאי אמר הנאת סוכה עלי מותר לישב בה ישיבה של מצוה דמצות לאו ליהנות ניתנו אלא הכא בדאמר ישיבת סוכה עלי אסור לישב בסוכה וא " ת וכי אמר ישיבת סוכה עלי מאי הוי הא דבר שאין בו ממש הוא י " ל דהב " ע כגון דאמר קונם סוכה לישיבתה עלי אבל בתוס' אמרו שאפילו אמר קונם ישיבת סוכה עלי אסור לישב בסוכה דכיון דמזכיר שם החפץ הנאסר דבר שיש בו ממש הוא ולא מיקרי דבר שאין בו ממש אלא בשאינו מזכיר שם החפץ שאוסר עליו כגון שאני ישן שאני מדבר עכ " ל פי' שאינו מזכיר העין והפה ולעיל בתחילת סי' רי " ג כתבתי לשון התוס' בזה ע " ש ורבינו דקדק שכתב קונם סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל וכו' להוציא אם אמר קונם סוכה שאני נהנה דבהזכיר לשון הנאה מותר לישב בסוכה דמצוה לאו ליהנות ניתנו וכדרבא אלא דהו " ל לרבינו לומר קונם סוכה עלי שאני יושב כדקאמר רבא להדיא דמיירי בדאמר עלי ונראה דרבינו מפרש דבאומר קונם סוכה שאני יושב אין צריך שיאמר ג " כ עלי וכן באומר ישיבת סוכה עלי א " צ שיאמר ג " כ קונם דלא גרע מידות נדרים כנדרים וכתב הר " ן בפרק ראוהו ב " ד דה " ה בשופר כשאמר קונם שופר לתקיעתו עלי אסור לתקוע בו אפי' תקיעה של מצוה שהנדרים חלים ע " ד מצוה כדבר הרשות ולא אמר רבא לשם דמותר אלא דוקא במודר הנאה משופר דכיון דהזכיר הנאה ומצות לאו ליהנות ניתנו שרי :
Yoreh De'ah.215.2.1 וכן אם נדר להתענות זמן ידוע וכו' נראה דה " ק לא מיבעיא אם נדר בפירוש להתענות בשבת וי " ט דצריך שאלה דנדרים חלין על דבר מצוה כדפרי' אלא אפי' לא נדר בפירוש אלא שנדר להתענות לזמן ידוע ואירע בו שבתות וי " ט וכו' . והב " י כתב איפכא וז " ל זה פשוט כיון דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות ואפילו נדר לצום בשבתות וי " ט לבד חל מטעם זה וכו' עכ " ל ולא דק ויתבאר בסמוך : ומה שכתב ומ " מ לא יצום בהם וכו' משנה ס " פ רבי אליעזר ( ריש נדרים דף ס " ו ) פותחין לאדם בכבוד שבתות וי " ט . ומ " ש בשם הרמב " ן הביאו לשם הרא " ש בפסקיו וכתבו רבינו גם בא " ח בסימן תי " ח ותק " ע וע " ש .
Yoreh De'ah.215.3.1 וכתב בספר המצות וכו' הב " י הביא לשון הסמ " ג מל " ת סימן רמ " ב ומפורש בדבריו דשוין הן בדין זה ולפיכך תמה על רבינו שכתב בשמו שמחלק ביניהם . אמנם רבינו לא הביא דעת הסמ " ג בזה לפי שהוא תופס כסברא הראשונה שכתב רבינו וכן אם נדר להתענות זמן ידוע וכו' אלא הביא דעת הסמ " ק שכתב בסי' פ " ז לחלק ביניהם וז " ל ומה שאמרו חכמים שנדרים חלים ע " ד מצוה זהו במתכוין לנדור בי " ט אבל אם נדר סתמא ב' וה' ואמר אילו הייתי יודע שהיה חל י " ט בהן לא הייתי נודר בטל נדרו כדאמר לקמן עכ " ל ומ " ש כדאמר לקמן הוא מ " ש אח " כ בסי' צ " ז וז " ל אין גוזרין תענית על הצבור בר " ח ובחנוכה ובפורים ובחש " מ ואם התחילו אין מפסיקין אבל יחיד שקבל עליו תענית ופגעו בו י " ט של תורה מפסיק ימים הכתובים במגילת תענית אינו מפסיק עכ " ל מפורש מדבריו דס " ל דמתני' דפ " ב דתענית דאם התחילו אין מפסיקין אינו אלא בצבור אבל יחיד שקבל עליו ופגעו בו י " ט של תורה מפסיק וא " צ שאלה דלא כסמ " ג והא דתנן בפ' ד' נדרים ( נדרים דף כ " ה ) ראה אותן אוכלים תאנים ואמר הרי עליכם קרבן ונמצאו אביו ואמו ביניהם ב " ה אומר אלו ואלו מותרין כדלקמן בסימן רל " ב ואפי' התרה א " צ הוא ראיה לדעת הסמ " ק והא דתנן ס " פ ר " א פותחין לאדם בכבוד שבתות וי " ט דמשמע דהתרה מיהא בעינן אפשר דהיינו דוקא בנתן ללבו השבתות וי " ט בשעה שנדר אלא שלא עלה על דעתו שיש איסור במתענה בשבת וי " ט התם הוא דצריך התרה ודברי הסמ " ק הם בלא עלה על דעתו בשעה שנדר שיחולו י " ט בתוך אותו הזמן ועי " ל דס " ל לסמ " ק בההוא דפותחין כמ " ש הר " ר אליעזר ממי " ץ ז " ל שכתב וז " ל פותחין בשבתות וי " ט פי' כגון שנדר להתענות חדש א " ל הרי בזה החדש שנדרת יש י " ט ושבתות א " ל לא נתכוונתי להן ואפי' התרה א " צ דדברים שבלב כי האי דמוכחי הוי דברים ע " כ מפרישת הר " א ממי " ץ פ' ד' נדרים עכ " ל והיינו כמ " ש הסמ " ק ממש דאפי' התרה א " צ . מיהו כבר כתב הר " פ בהגהות סמ " ק לחלוק עליו וז " ל מיהו מדאמר פותחין לו לאדם בשבתות וי " ט משמע דצריך התרה כו' עכ " ל והכל בו הביא לשון הסמ " ק ומ " ש הר " פ עליו ומביאו ב " י שוב ראיתי בתוס' פ " ד נדרים ( דף כ " ה ) אהא דמייתי התם מתני' דפותחין לאדם בכבוד שבתות וי " ט לפרושי פלוגתייהו דב " ש וב " ה בראה אותן אוכלים תאנים וכו' דכתבו וז " ל ולא דמי להך דראה דלא צריך שאלה דהתם הנדר בטעות וכו' אבל הכא אינו טעות הכל יודעים דאי אפשר לשנה אחת בלא שבתות וי " ט ואפ " ה נדר אלא דעכשיו הוא מתחרט שלא הוציאם מן הכלל הלכך צריך שאלה והתרה גמורה כשאר נדרים עכ " ל וכיוצא בזה כתב הר " ן והכי נקטינן דצריך שאלה דלא כהסמ " ק הקשה הב " י בא " ח סימן תי " ח על מ " ש רבינו כאן בשם ספר המצות דבשלא נדר בפי' להתענות בשבת וי " ט אלא אירעו בתוך הזמן שנדר א " צ להתענות בהן אבל אם נדר להתענות בהן בפי' צריך להתענות בהן דהסברא הפוכה וכדמשמע מדברי ה' המגיד בפ " א מה' תענית ומדברי הראב " ד פ " ג דנדרים וע " ש כי האריך ונראה דלא דק כלל דהלא מפורש בדברי ה " ה והראב " ד דמיירי בקבלת תענית בעלמא דאינו חמור כשאר נדר גמור והתם הוא דאפי' יקבל עליו להתענות ב' וה' כל השנה והתחיל להתענות ופגעו בהם שבתות וי " ט ור " ח אינו מתענה בהם ומכ " ש שאם קבל בפירוש עליו להתענות בשבתות וי " ט דאין רשאי להתענות בהם אבל ספר המצות מיירי בנדר גמור דקאמר הרי עלי כמבואר בדברי הסמ " ק שהבאתי ובנדר גמור ודאי הסברא הפוכה דכשנדר בפי' להתענות בשבת וי " ט צריך להתענות בהן דנדרים חלין ע " ד מצוה אבל בנודר לזמן ואירעו בהן י " ט ולא עלה על דעתו שיחולו י " ט בתוך אותו הזמן התם הנדר בטל ממילא ולא צריך שאלה כדפרי' בסמוך ולפ " ז הא דכתב רבינו וכתב בספר המצות ודוקא וכו' לא קאי אדברי הרמב " ן במה שכתב דבלשון קבלת תענית א " צ שאלה ושיהא מחלק ספר המצות בזה בין נדר בפירוש ובין לא נדר בפירוש דהא ודאי ליתא אלא קאי אמ " ש תחלה דבנדר נדר גמור להתענות זמן ידוע דחל הנדר גם על י " ט ומ " מ לא יצום בהם אלא מתירין לו נדרו עלה קאי רבינו ואמר דכתב בספר המצות הא דלא יצום וכו' דוקא שלא נדר בפי' וכו' אבל אם נדר להתענות בהן בפירוש צריך להתענות בהן כנ " ל ובש " ע כתב וז " ל דאם נדר להתענות זמן ידוע ולא הוציאו אלא בלשון קבלת תענית אינו דוחה שבת וי " ט ור " ח וא " צ התרה ואפי' לא קבל עליו להתענות אלא בשבת וי " ט בלבד עכ " ל גם בכאן קשה תרתי חדא דכתב ואפי' לא קבל עליו להתענות אלא בשבת וי " ט בלבד דמאי אפי' אדרבה כל שכן הוא דאין בקבלה זו ממש שקיבל על עצמו להתענות בשבת וי " ט ועוד שהוא סותר דברי עצמו שכתב בספרו הארוך דמדברי ה' המגיד והראב " ד נראה דכשקבל עליו לזמן אין נדרו דוחה י " ט כ " ש כשקבל עליו להתענות באותו יום בפי' וכאן כתב ואפי' ולא דק דלפי האמת כ " ש הוא . כתב בהגה " ה מעשה בא לידי באשה אחת שקבלה עליה לפני פסח להתענות שני וחמישי עד ר " ה ולאחר הפסח שאלה ממני אם יש לה להתחיל ולהתענות מיד או תמתין עד אחר ר " ח אייר נראה כיון שחל נדרה אחר הפסח הרי קודמת גזירתינו לנדרה אף ע " ג דבטלה מגילת תענית דבר זה לא בטל שכן מנהג בכל המקומות שאין אומרים תחינות כל ימי ניסן מתשובת מהר " ם עכ " ה ומשמע דלא הצריכה התרה כלל ואפשר דהמעשה היה שלא היה נדר גמור אלא בלשון קבלת תענית בלבד וכהוראת הרמב " ן והרא " ש דאילו בנדר גמור ליכא למאן דאמר דלא צריך התרה שהרי נדרה בפי' להתענות אחר הפסח דאפי' נדרה להתענות בשבת וי " ט בלבד צריך להתענות כ " ש בנדרה להתענות בימים שאין אומרים בהם תחינות כשנדרה נדר גמור :
Yoreh De'ah.215.4.1 נדר מדברים האסורים כגון נבלות וטרפות וכו' פי' שאמר קונם נבלות וטרפות עלי חל הנדר וכו' ודבר זה אינו מפורש בתלמוד וב " י פי' שכן נראה מפי' רש " י בריש נזיר ולא הבנתי היאך נראה כך מפירושו בריש נזיר ולפעד " נ דט " ס הוא בב " י וצ " ל בריש פ " ג דשבועות ( דף כ ) וזה לשון פירש " י ולא גרסינן כיון דמדרבנן הוא דאסור כי נדר חייל עליה איסור בל יחל דהא אי נמי מדאורייתא הוא הא אמרינן הנדרים חלים ע " ד מצוה כדבר הרשות עכ " ל אלמא דאף בנדר לקיים מצות לא תעשה חל הנדר והכי מוכח נמי בתוס' לשם בד " ה דכי לא נדר כתבו וז " ל ועוד דהא דנדרים חלין ע " ד מצוה בביטול מצוה איירי קונם שאיני נוטל לולב . אבל אם נדר לקיים מצוה כגון שאמר שלא אוכל ביום הכיפורים או שלא אוכל נבלות וטרפות לא חייל דאין איסור חל על איסור ומיהו לרבי יהודה בן בתירא דאית ליה דנשבע לקיים את המצוה חייב כ " ש נדרים שחלין לבטל שיחולו לקיים עכ " ל וס " ל לרבינו עיקר כהאי מיהו שכתבו התוס' לבסוף ואף ע " ג דלא קי " ל כר " י ב " ב דנשבע לקיים את המצוה חייב מ " מ מאי דנשמע מדבריו דכ " ש נדרים שחלין לבטל שיחולו לקיים אף רבנן מודו ליה דהא לא פליגי עליה אלא בנשבע לקיים המצוה מדכתיב להרע או להטיב מה הטבה רשות וכו' אבל בנדרים דלא אשכחן דפליגי רבנן עליה ודאי דליכא פלוגתא בהא ואיכא לתמוה דבש " ע פסק בתחילה בסתם דלא חל הנדר וכדעת הרשב " א בתשובה ואח " כ כתב י " א דחל הנדר ולפעד " נ עיקר כפירש " י והתוס' ורבינו והכי מוכח נמי לשם מדברי הרא " ש להדיא כשהשיג על רש " י שכתב דאי נמי מדאורייתא הוי הא אמרינן דהנדרים חלים ע " ד מצוה דכתב הרא " ש וז " ל ונראה דגרס ליה שפיר דנהי דנדרים חלים ע " ד מצוה להתחייב שתים משום איסור הראשון ומשום בל יחל מיהו כי מתפיס ביה בעיקרו קמתפיס וכו' עכ " ל אלמא דס " ל להרא " ש דאף בנדר באיסור דאורייתא חייל נדרא להתחייב שתים והכי נקטינן דלא כהרשב " א :
Yoreh De'ah.215.5.1 ומ " ש ומיהו אם התפיס בהן ד " א וכו' כ " כ לשם הרא " ש והבאתי מקצת לשונו בסמוך והוא מדברי ר " י שכתבו התוס' בדבור הנזכר :
Yoreh De'ah.216.1.1 כל הנדרים וכו' הולך ומבאר כל זה בסימן זה ובג' סימנים שאחריו :
Yoreh De'ah.216.2.1 לשון תורה כיצד וכו' משנה פ' הנודר מן הירק ( נדרים ד' נ " ז ) קונם פירות האלו עלי קונם הן על פי קונם הן לפי אסור בחילופיהן ובגידוליהן שאיני אוכל שאיני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין . וזהו שכתב רבינו תחלה קונם פירות האלו עלי כמו ששנינו ברישא ואח " כ כתב וכן הדין אם לא אמר האלו אלא היו לפניו ואמר קונם הם עלי שזהו ששנינו קונם הן על פי וכו' כלומר שהיו לפניו ואמר קונם הם לפי וכו' ואח " כ כתב ואם אמר קונם מה שאני אוכל וכו' זהו ששנינו שאיני אוכל וכו' דהכא כשאוכל חילופיהן וגידוליהן לא טעים הנהו פירות דאסור עליה כיון שזרעו כלה בקרקע אבל כשאין זרעו כלה בקרקע אלא שרבה וגדל בגופו אפילו גידולי גידולין אסורין דכגופייהו דמי והרי הוא טועם הנהו פירות דאסר עליה אבל באומר פירות האלו או קונם הם לפי אין חילוק בין זרעו כלה לאינו כלה אלא בכל גווני חילופיהן וגידוליהן אסורין אבל גידולי גידוליהן מותרין והטעם לכל זה הוא דבאומר האלו או קונם הם אע " ג דמדאורייתא כל איסורי הנאה אסור למוכרם או להחליפם באחר לכתחלה דאם לא כן מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל דיכול למכרו לנכרים מיהו בדיעבד מותרין דמיהן מן התורה כדאמר ספ " ב דקידושין ופ " ב דע " ז דשביעית וע " ז תופסין דמיהן והו " ל ב' כתובין הבאין כאחד ואין שאר איסורין למדין מהן אלא דמ " מ מדרבנן אם אמר האלו או קונם הם אסורין אפי' דיעבד חילופיהן וגידוליהן אפי' בדבר שזרעו כלה דשוינהו רבנן עליה כהקדש אבל גידולי גידולין לא אחמור רבנן כולי האי ושרי אפי' אין זרעו כלה אבל אם אמר שאני אוכל שאני טועם גלי אדעתיה שלא אסר עליו אלא מאי דטעים מינייהו והלכך אין איסור אלא בגופייהו אבל חילופיהן וגידוליהן מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בשאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין דהא טעים מינייהו כדפרי' והכי משמע מדברי הרא " ש בפסקיו פ' הנודר מן הירק ומדברי הר " ן בפרק השותפין ( נדרים דף מ " ו ) ופ' הנודר מן הירק ( נדרים דף נ " ז ) אלא דבזה חולק הר " ן דאף באומר קונם פירות האלו עלי או קונם הם עלי אם אין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין אבל דעת הרמב " ם ספ " ה דהלכות נדרים כדעת הרא " ש ורבינו והכי נקטינן דלא כהש " ע דפסק כהר " ן דהוא יחיד כנגד הרמב " ם והרא " ש ורבינו וכתב הרמב " ם הא דגידולי גידולין אסורין בדבר שאין זרעו כלה ולא אמרינן דנתבטל העיקר האסור בגידולין שרבו עליו היינו טעמא שהרי הן דבר שיש לו מתירין עד כאן . ועוד נ " ל עיקר דמה ששנינו קונם פירות האלו עלי קונם הן על פי וכו' דכולה מתני' באומר פירות האלו אלא שבא ללמד דאין חילוק בין אמר קונם פירות האלו עלי ובין לא אמר עלי אלא אמר קונם פירות האלו על פי ובין קונם פירות האלו לפי בכל ענין אסור בחילופיהן ובגידוליהן כיון שלא אמר בפירוש שאני אוכל שאני טועם ואע " ג דלשון על פי או לפי הו " ל כאילו אמר שאני אוכל או שאני טועם בפי' אפ " ה כל שלא אמר כך בפירוש אסורין :
Yoreh De'ah.216.3.1 ומ " ש רבינו וכן הדין אם לא אמר האלו אלא היו לפניו ואמר קונם הם עלי אינו שנוי במשנתינו אלא שרבינו הוסיף על המשנה להורות שאין נחלק בין אומר פירות האלו עלי ובין קונם הם עלי ולמד כך ממה שכתב הרא " ש בפירושו פ' הנודר מן הירק ולא העתקתי לשונו מפני שנראה מתוכו דהשמיט הסופר כמה דברים ע " ש . כתב ב " י דנראה מדברי הר " ן דמדאורייתא הוא דאסור בחילופיהן ובגידוליהן דהו " ל כחליפי וגידולי הקדש עכ " ל ולא נהירא אלא אדרבה משמע מדבריו שכתב בסמוך בבעיא דרמי ב " ח דלקולא נקטינן בספיקא דרבנן אלמא דאיסור חילופיהן וגידוליהן אינו אלא איסור מדרבנן וכמ " ש הרא " ש : כתב הרא " ש בפ' הנודר מן הירק דחילופיהן אינן אסורין אלא לאותו שהחליפן אבל לאדם אחר פשיטא דשרי וכ " כ סמ " ג בשם ר " י והכי נקטינן דלא כהר " ן דאפי' לאחר אסורין : כתב הרמב " ם דהיכא דחילופיהן אסורין אצ " ל במשקין היוצאין מהן והכי הוה אוקימתא דתלמודא פ' הנודר מן המבושל ( נדרים דף נ " ב ): הקשה הראב " ד אמאי אסרינן גידוליהן הא קי " ל זה וזה גורם מותר ואם נטע אגוז של ערלה מותר בפירותיה . ותירץ במגדל עוז דכיון דדשיל " מ הוא לא שרינן בהו זה וזה גורם דלא עדיף זה וזה גורם משיעורא דששים דקמבטלי איסורא ודשיל " מ לא בטל בס' גם ב " י כתב תירוץ זה כתב הר " ן היכא דאוסר עליו כל המין לא עשאה עליו כהקדש שלא נתכוין אלא מאכילת אותו המין ומש " ה לא מיתסר בחילופיהן ובגידוליהן אלא דווקא כשפורט ואמר האלו או קונם הם עלי וכן נראה מדברי הרא " ש :
Yoreh De'ah.216.4.1 ומ " ש וכן אומר קונם פירות האלו על פלוני אסור בחילופיהן ובגידוליהן בעיא דרמי בר חמא בפ' השותפין ( נדרים דף מ " ז ) ומייתי לה הרא " ש בפ' הנודר מן הירק ופירש דקמיבעיא ליה אם אסורין למחליף בדיעבד מדרבנן דקנסינן ליה אבל לאדם אחר פשיטא דשרי ומשמע לרבינו דכיון דלא איפשיטא אסורין מספק לכתחלה וכ " כ הרמב " ם ספ " ה וז " ל הרי גידוליהן וחילופיהן ספק לפיכך חבירו אסור בגידולי פירות אלו ובחילופיהן ואם עבר ונהנה נהנה עכ " ל ודלא כהר " ן דכתב דלקולא נקטינן בספיקא דרבנן דליתא וכן פסק בש " ע :
Yoreh De'ah.216.5.1 אמר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי וכו' פירש " י ונתנו לה פירות בשכר מעשה ידיה . ומ " ש ואסור בדבר שאין זרעו כלה במשנה פ' הנודר מן הירק מפורש דאסור בדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין ורבי' קיצר ונסמך על מ " ש תחלה : וכתב הר " ן אשמועינן בהך בבא דאע " ג דלא אמר אלו כיון דמייחד פירותיו של פלוני כי הכא דייחד מעשה אשתו כאומר אלו דמי ובהך בבא דשאני אוכל ושאני טועם אשמועינן רבותא דאע " ג דאמר אלו דהא מעשה ידי אשתו כאמר אלו דמי אפ " ה קתני עלה שאני אוכל שאני טועם מותר וה " ט דלא מיבעיא דהאי לישנא לא מפיש איסורא אלא אתא למשרינהו דאינו אסור אלא מאי דטעים מינייהו . וכתב עוד לא תקשי לך מעשה ידי אשתו דבר שאין בו ממש הוא דאיכא לאוקומי באומר קונם ידיך למעשיהם א " נ מעשה ידי אשתו לאחר שתעשה דבר שיש בו ממש הוא :
Yoreh De'ah.216.6.1 אמר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס וכו' משנה ר " פ השותפין ( נדרים דף מ " ו ) ומ " ש ואפי' נפל וכו' ירושלמי הביאו הרא " ש שם בפסקיו ביתך זה משום מה אתה תופסו משום ביתך או משום זה נפל ובני לית הוא נשמעינה מן הדא האומר ליורשו תנו בית חתנות לבני או בית ארמלות לבתי ונפל היורשים חייבים לבנותו ובעיא הראשונה לא פשטה ונראה דתלי בפלוגתא דתפוס לשון ראשון עכ " ל פירוש תרתי קמיבעיא ליה חדא היכא דאמר תרתי ביתך זה משום מה אתה תופסו משום ביתך ואם מת ומכרו לאחר מותר בו או משום זה ואם מת ומכרו לאחר אסור בו אידך קמיבעיא ליה בדאמר חדא בין באומר ביתך בין באומר בית זה אי נפל ובני לית הוא כלומר כיון דאין שם הבית שנדר עליו מי שרי או אסור ופשטה ליה דבין בזו ובין בזו אם נפל ובנה אסור אבל בעיא ראשונה בדאמר תרתי ביתך זה לא פשטה משום מה אתה תופסו ולכן פסק דתלוי בפלוגתא דתפוס לשון ראשון בס " פ השואל דמספקא לן וא " כ בנדרים דאיסורא דאורייתא נקטינן לחומרא דאפי' היכא דמת ומכרו לאחר אתה תופסו משום זה ואסור וכך הם דברי רבינו שכתב בדאמר ביתך אפי' נפל ובנה אותו אסור מת וכו' מותר ובדאמר זה אסור בו לעולם אפי' מת וכו' פי' וכל שכן אם נפל ובנה דאסור אח " כ אמר וכן אם אמר ב' הלשונות כו' אמר וכן לאשמועינן רבותא דאע " פ שאמר ג " כ ביתך אפ " ה אסור בו לעולם אפי' מת או מכרו ואצ " ל דאסור בו אם נפל ובנאו שהרי בין שאמר ביתך או שאמר בית זה בלחוד אסור בו אם נפל ובנאו א " כ ודאי ה " ה כשאמר ב' הלשונות אלא איצטריך לאשמועינן דאפי' מת או מכרו אסור בו לעולם כדפרי' והא דכתב רבינו ברישא מת או שמכרו וכו' ה " ה נתנו לאחר מותר בו והא דנקט מכרו לאחר אתא לאשמועינן דיוקא דוקא מכרו לאחר אבל למודר אסור אפי' מכרו לו ואצ " ל דאסור אם נתנו לו ואי הוה נקט רבינו מכרו או נתנו דלאחר שרי שרי בתרווייהו הוי משמע דיוקא דלאחר דוקא תרווייהו שרי אבל למודר לא שרי תרווייהו מכרו או נתנו לו אלא נתינה הוא דאסור כיון דנהנה ממדירו אבל מכירה שרי אפי' למודר דאינו נהנה ממנו כלום דבדמי קנייה ליה השתא דלא נקט אלא מכרו בע " כ דדייקינן מהא דלמודר אפי' מכרו לו נמי אסור אבל בסיפא בדאמר בית זה דלא אשמועינן דיוקא כתב אסור בו לעולם אפי' מת או נתנו לאחר או מכרו . והר " ן היה גורס בירושלמי נשמעינה מן הדא האומר ליורשיו תנו בית חתנות לבני או בית ארמלות לבתי ונפל היורשים חייבים לבנותו בית זה ונפל אין חייבים לבנותו גם היה מפרש שאין כאן אלא בעיא אחת והאריך בזה ומביאו ב " י ולפי שעלה ע " ד ב " י שגם הרא " ש היה גורס כך היה מפרש בדברי רבינו שמה שכתב בבית זה אסור בו לעולם אפי' מת וכו' דרצונו לומר דאינו אסור לעולם אלא להנך מילי ולא לענין נפל וחזר ובנאו אבל היכא דאמר ב' לשונות אסור לעולם אף לענין נפל וחזר ובנאו עכ " ל ושרי ליה מאריה דא " כ מאי אפי' מת וכו' דקאמר רבינו הלא דוקא מת קאמר אבל לא בנפל ותו דמאי קאמר וכן אם אמר ב' הלשונות וכו' הלא דיניהם חלוקים דבאומר בית זה אינו אסור אלא במת ומכרו אבל בנפל וחזר ובנאו שרי ובאמר ב' הלשונות אסור בשניהם ולא יתכן לומר וכן אם אמר ב' הלשונות אבל למאי דפרישית ניחא דס " ל לרבינו לגירסת הרא " ש קא פשיט בירושלמי בעיא השנייה דבין בדאמר ביתך בין בדאמר בית זה בכל ענין אם נפל ובנאו אסור וכדתניא האומר ליורשיו תנו בית חתנות לבני ובית ארמלות לבתי ונפל יורשין חייבים לבנותו ואין מחלק בין אמר תנו ביתי ובין אמר תנו בית זה בכל ענין חייבים לבנותו וה " ה לענין נדרים בכל ענין אסור לכנוס בו וכך היא גירסתינו בירושלמי כגירסת הרא " ש והשתא ניחא דכתב רבינו דבאמר בית זה דאסור אפילו מת ומכרו ומכ " ש דאסור בנפל ובנאו וכתב ג " כ וכן אם אמר ב' הלשונות דמשמע לא זו אף זו דאפי' אמר ביתך אפ " ה אסור במת ומכרו ואצ " ל דאסור בנפל ובנאו וכדפרישית :
Yoreh De'ah.216.7.1 וכן אם אמר ראובן לשמעון קונם בית זה שאתה נכנס בו ומת וכו' בפרק השותפין ( נדרים דף מ " ז ) בעי אבימי קונם לבית זה שאתה נכנס מת או שמכרו לאחר מהו אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ( ואפי' לאחר שמת או מכרו לאחר הוי נמי אסור או לא ) אמר רבא ת " ש האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי ומת יירשנו בחיי ובמותי לא ירשנו ש " מ אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ש " מ וכתב הרא " ש ע " ז בפסקיו ומיירי כגון דאמר לבית זה שאתה נכנס בחיי ובמותי להכי לא דחי ליה כדלעיל שאני הכא דקאמר בחיי ובמותי עכ " ל ( פי' בפ' אין בין המודר ( נדרים דף מ " ב ) דחי תלמודא וקאמר שאני הכא דקאמר ליה בחיי ובמותי ) ומדלא דחי ליה הכא הכי אלמא דלא קאמר תלמודא הכא דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו אלא היכא דאמר קונם לבית זה שאתה נכנס בחיי ובמותי ורבינו נמשך אחר דברי הרא " ש ולכן כתב וכן אם אמר ראובן לשמעון קונם בית זה וכו' ולשון הכי פירושו לא מיבעיא באוסר על עצמו דמצי אסר אנפשיה בית זה אפי' ימות או ימכרנו בעל הבית לאחר אלא אפי' אחבריה נמי מצי אסר ליה לכשיצא מרשותו אע " ג דהו " ל כמו נכסי חבירו על חבירו ודוקא כשמתחיל האיסור בעודנו ברשותו אבל אם אמר קונם לכשיצא מרשותי אינו יכול לאסרם והר " ן לא פי כך ומביאו ב " י ע " ש והקשה ב " י על מ " ש רבינו דבאמר קונם לביתי שאתה נכנס מת או מכרו לאחר מותר דע " כ אפי' בדפריש ואמר בחיי ובמותי מיירי דאי בדלא פריש מאי איריא לביתי אפי' לבית זה נמי מותר וכיון דבדפריש מיירי אמאי שרי הא אע " ג דמלישנא דביתי לא מיתסר היכא דמת או מכרו מ " מ כיון דפריש ואמר בחיי ובמותי הו " ל תרי לישני דסתרן אהדדי והו " ל למינקט לחומרא כדנקט באומר לביתך זה וצ " ע עכ " ל . ולפעד " נ ליישב דס " ל לרבינו לפי' הרא " ש דבעיא דאבימי מיירי בדאמר לבית זה בחיי ובמותי אלמא מדלא קא מיבעיא ליה נמי היכא דאמר לביתי בחיי ובמותי דפשיטא ליה בהא דמותר דתפוס לשון ראשון ואף על גב דבאומר קונם לביתך זה שאני נכנס לדעת הרא " ש לא אפשיט אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון איכא לחלק דדוקא בדאמר נודר דאפשר דלא ניחא ליה ליכנס בההוא ביתא לעולם אף על פי שימות הבעל בית או ימכרנו לאחר אבל היכא דמדיר אומר לשמעון קונם לביתו שאתה נכנס בו מאי איכפת ליה לאחר שיצא מרשותו ולפיכך מותר שמעון כשמת המדיר או מכרו לאחר אפילו אמר לביתי בחיי ובמותי וסברא זו כתבה הריב " ש בתשובה סי' שכ " ז ואין ספק שכך הוא דעת רבינו לשיטת הרא " ש שוב ראיתי במ " ש ה " ר ירוחם ני " ד ח " ה פסק להדיא כדפרי' לדעת רבינו : כתב הרמב " ם בפ " ה מהל' נדרים האומר לחבירו ככרי זו אסורה עליך אף על פי שנתנה לו במתנה ה " ז אסורה עליו מת ונפלה לו בירושה או שנתנה לו אחר במתנה ה " ז מותרת שלא א " ל אלא ככרי והרי אינה עתה שלו וכו' ומבואר מדבריו לשם דכן הדין כשאומר נכסי אלו אסורין עליך או ביתי זה או פירותי אלו אסורין לך מת ומכרו לאחר מותר וכתב ב " י דלמדנו מדבריו דבאומר לביתך זה משום ביתך אתה תופסו בין להקל בין להחמיר ושלא כדברי הר " ן והרא " ש ורבינו ז " ל עכ " ל כלומר דלהר " ן משום זה אתה תופסו ולהרא " ש ורבינו משום שניהם אתה תופסו להחמיר כאן וכאן ולהרמב " ם משום ביתך אתה תופסו ולעד " נ דלמאי שכתבתי בסמוך אין ללמוד מדברי הרמב " ם כלל דלא אמר הרב אלא במדיר את חבירו וא " ל ככרי זו אסורה עליך ביתי זה נכסי אלו פירותי אלו אסורים לך התם הוא דמאי איכפת ליה למדיר לאחר שיצא מרשותו ולפיכך מותר אבל לביתך זה שאני נכנס דאוסר על נפשו אפשר דאוסר על עצמו לעולם כדפרי' לדעת רבינו :
Yoreh De'ah.216.8.1 אמר לבנו קונם שאתה נהנה לי וכו' משנה בפרק הגוזל עצים ותמה ב " י למה לא כתב סיומא . דתנן ונותן לבניו וכו' ולקמן בסימן רכ " ג יתבאר בס " ד דלא קשה מידי :
Yoreh De'ah.216.9.1 אמר לחבירו ככרי זו אסורה עליך וכו' עד ועתה אינה שלו הוא לשון הרמב " ם פ " ב דנדרים הבאתיו בסמוך אבל בפרק אין בין המודר ( נדרים דף ל " ד ) איתא הכי בעא מיניה רב חייא בר אבין מרבא ככרי עליך ונתנה לו במתנה מהו ככרי א " ל כי איתיה ברשותיה הוא דאסור א " ד עליך א " ל עילויה שויתיה הקדש א " ל פשיטא דאף ע " ג דיהיבא ליה במתנה אסור והכי דייק רב אשי מברייתא ואיכא למידק כיון דבגמרא קאמר דאף באומר ככרי עליך בלא זו אסורה עליו כשנתנה לו במתנה למה כתב הרמב " ם ורבינו ככרי זו ולהרמב " ם אפשר לומר דאתא לאשמועינן דאע " ג דאמר זו אפ " ה מת או מכרו לאחר מותר שלא אמר אלא ככרי אבל אם אמר ככר זו עליך אסור אפי' מת או מכרו לאחר אבל רבינו דס " ל באמר בית זה אינו אסור אא " כ דאמר בחיי ובמותי א " כ ה " ה אפי' באומר ככר זה נמי אינו אסור אא " כ בדאמר בחיי ובמותי קשיא הא דכתב רבינו מת וכו' מותרת לו שלא אמר אלא ככרי ועתה אינה שלו דמאי איריא דאמר ככרי אפי' אמר ככר זו נמי אינו אסור כיון דלא אמר בחיי ובמותי וב " י כתב דרבינו לא כתב ככרי זו אלא שלא לשנות מלישנא דגמ' נקט ככרי ותימה היאך יתיישב מה שנתן טעם לדבר שלא אמר אלא ככרי ועתה אינה שלו הלא אפי' אמר ככר זו נמי מותרת לו כדפרי' א " כ אין טעם זה צודק כלל הכא מיהו בספרי רבינו המדוייקים לא כתוב בהם ככרי זו אלא אמר לחבירו ככרי אסורה עליך וכו' והשתא ניחא דאתא לאשמועינן אע " פ דלא אמר זו אלא ככרי אפ " ה אסורה עליו אפי' נתנו לו במתנה וכפשיטותא דרבא ולפ " ז לא היה צריך לרבינו לאשמועינן הכא במת וכו' דמותרת לו כיון דאפי' אמר ככרי אסורה עליך בחיי ובמותי נמי מותרת לו כי היכי דמותר באמר קונם לביתי שאתה נכנס בחיי ובמותי כדלעיל אלא דלעיל גבי בית זה כתב הך דפ' אין בין המודר וכאן כתב הך דפ' השותפין דתני בסיומא דברייתא השאילני קרדומך וכו' בחייו אסור במותו או שניתנה לו במתנה מותר ודייק רב אשי מדקתני שניתנה לו ולא קתני שנתנה לו אלמא דה " ק שניתנה לו ע " י אחר שהמדיר נתנו לאחר ואותו אחר נתנו למודר התם הוא דמותר אבל נתנה המדיר למודר אסורה עליו . ומיהו תימה הא דפסק רבינו בסימן רכ " ו דבאומר חצירי אסור עליך מותר בו לאחר שימכור אבל אמר חצר זו לעולם אסור והוא מדברי הרא " ש בר " פ השותפין ולא למד הרא " ש להורות כך בחצר אלא ממה שאמרו כך באותו פ' גבי בית וא " כ קשה דזה סותר מה שפסק רבינו והרא " ש דבאומר בית זה אינו אסור אלא בדפריש בחיי ובמותי ואפשר ליישב דרבינו דכתב בסימן רכ " ו דבאמר חצר זו לעולם אסור היינו בדפריש בחיי ובמותי וקיצר רבינו לשם מפני שנסמך על מ " ש מקודם בסימן זה דאינו אסור באמר בית זה אלא בדפריש בחיי ובמותי דהשתא ממילא נשמע דכך הדין באמר חצר זו דנלמד מהך דאמר בית זה ואין ביישוב זה ספק לדעת רבינו ולענין הלכה כיון דהרמב " ם פסק דבית זה או ככרי זה אסור אע " פ שלא אמר בחיי ובמותי וכך הוא דעת הר " ן הכי נקטינן לחומרא וכן פסק בש " ע דלא כהרא " ש ורבינו ותו דבדברי הרא " ש אפשר לומר דס " ל כהרמב " ם והר " ן כדמשמע ממ " ש בר " פ השותפין בסתם דבאמר חצר זו לעולם אסור ומ " ש אח " כ באותו פרק גבי בית זה ומיירי כגון דאמר לבית זה שאתה נכנס בחיי ובמותי ולהכי לא דחי ליה וכו' אפשר דלא בא אלא ליישב למה לא דחי ליה תלמודא הכא כדלעיל שאני הכא דאמר בחיי ובמותי ומיישב הרא " ש דהך בעיא דאבימי מיירי נמי בכגון דאמר בחיי ובמותי אבל ודאי מדקא מיבעיא ליה בסתמא דאף בדלא אמר בחיי ובמותי נמי קמיבעיא ליה ואפ " ה אסור בדא " ל בית זה וא " כ לענין דינא לא נחלק הרא " ש אהרמב " ם והר " ן אלא דמדברי רבינו מוכח להדיא דלא היה מפרש כך לדברי הרא " ש ומ " מ לענין הלכה נקטינן כהרמב " ם והר " ן המפורשים לאיסור ואפשר נמי דגם הרא " ש ס " ל הכי כדפרי' ודלא כרבינו נ " ל :
Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .