← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 4,053 sections
Single column Two columns
Yoreh De'ah.198.9.1 ומ " ש והראב " ד אסר גם בארוגים וכו' טעמו מדקאמר התם בעא מיניה רב כהנא מרב תיכי חלילתא מאי א " ל אריג קאמרת כל שהוא אריג לא גזרו וס " ל להראב " ד דלא התירו אלא החלולות שהן מעשה רשת ועיין בב " י :
Yoreh De'ah.198.10.1 חוטין של שער אינן חוצצות מסקנא דגמרא שם דהכל מודים בחוטי שער דאינן חוצצין דאף על גב דפליגי בחוטי צמר ופשתן מ " מ בחוטי שער הכל מודים דחוטי שער לא מיהדק ע " ג שער הראש כשכרך עליהם חוטי שער :
Yoreh De'ah.198.11.1 ומ " ש בד " א שהן בשני שערות קשורין ביחד או יותר כצ " ל ולא כספרים שכתוב בהן בד " א שהן כשני בכ " ף אלא בשני בבי " ת ובספר ישן כתוב בד " א בזמן שהן של שני שערות קשורין ביחד ואיך שתהיה הנוסחא משתי נוסחאות האלו הכי פירושו דהא דחוטי שער שכרכן על שער הראש אינו חוצץ אין זה אלא כשהחוט נעשה משני שערות או יותר דהשתא כשקשר שני הראשים של צד א' עם שני הראשים של צד שני אפי' עשה שני קשרים זע " ז אינו מיהדק אבל אם הם של אחת אחת מיהדק פי' אם החוט נעשה משער אחד בלבד שכרך סביב שער הראש וקשר שני ראשיו של שער יחד זה עם זה ב' קשרים זע " ז וכך כרך הרבה שערות ע " ג שער הראש כל שער ושער בפני עצמה קשר ב' ראשיו זה עם זה בלבד מיהדק הוא וחוצץ וכ " כ הר " ן וז " ל אבל לקשור נימא אחת בעצמה או נימא בחבירתה מתהדקות הן בענין שאין המים נכנסים שם וכו' עכ " ל פי' נימא אחת בעצמה קשר שני ראשיה זו עם זו או ראש נימא זו בראש נימא אחרת מתהדקות הן והא דשני שערות אין חוצצין ה " פ בין שקשרן בפני עצמן כגון שקשר שני ראשי שערות של צד זה עם שני ראשי שערות של צד השני א " נ שקשר שני ראשי שערות אלו עם שני ראשי שערות אחרות דמה לי קשר שני שערות בפני עצמן דאיכא ד' ראשים ומה לי דקשורין שני שערות אלו עם שני שערות אחרות דאיכא נמי ד' ראשים אין חילוק בכל ענין אין חוצצין ואין בזה מחלוקת בין הפוסקים דלא כב " י ע " ש וז " ש רבינו אח " כ וז " ל רוב השער שנקשר נימא נימא לבדה חוצץ נקשר שתים שתים או יותר אינו חוצץ דלא מיהדק עכ " ל נראה דאין פירושו לשם כדהכא שקשר הראשים זה עם זה אלא בשערות המחוברים בגופה קאמר כשקשורים בעצמן כעין עניבה דאם ראש נימא אחת קשורה כעין עניבה וכן רוב שערותיה כל נימא ונימא לבדה קשורה בראשה האחד בעצמה כעין עניבה חוצץ דמיהדק שפיר ואין המים נכנסין בקשר אבל אם שתי שערות ביחד קשורים בעצמם בראשם האחד כעין עניבה לא מיהדק הילכך אינו חוצץ דהמים נכנסין בקשר וכן פירש " י פ " ק דעירובין ( דף ד' ) ומ " ש הרמב " ם פ " ב דמקואות וז " ל שתי שערות או יותר שהיו קשורים כאחד קשר אחד אינן חוצצין ושערה אתת שנקשרת חוצצת והוא שיהא מקפיד עליה עכ " ל . נראה דמיירי ג " כ בקשורים כעין עניבה כדפרישית שזהו פי' קשורים כאחד קשר אחד וכשהן שתים או יותר לא מיהדק והמים נכנסים בקשר ואינו חוצץ אבל באחד דמיהדק אין המים נכנסין בקשר וחוצץ . ולפי דעת כל הפוסקים דוקא נימא אחת חוצצת אבל שתים או יותר אינם חוצצין וכך מבואר בדברי הר " ן דכריכת חוטין בשערותיה שרי לפי שא " א לחוטי שער הללו שלא יהיו יותר מנימא אחת אלמא דבשתים נמי אינן חוצצין וכר' יוחנן דאמר אין לנו אלא אחת . ומה שהביא הר " ן דברי רבה בר רב הונא ולא הביא דברי ר' יוחנן נראה דס " ל דלא פליגי דאע " ג דרבה ב " ר הונא קאמר שתים איני יודע אין דעתו לומר דב' חוצצין אלא ספיקא היא ולכתחילה לא אבל אם טבלה דיעבד עלתה לה טבילה וכרבי יוחנן דאמר בהדיא אנו אין לנו דחוצצין אלא אחת אבל ב' פשיטא לן דאינן חוצצין אלא דהרשב " א היה מפרש בת " ה הארוך דלרבה בר רב הונא שתים נמי כיון דאינו יודע קאמר אזלינן לחומרא וחוצצין אפילו דיעבד ופסק כמותו וז " ל ולחומרא אזלינן כדברי רבה בר רב הונא עכ " ל . ונלע " ד קצת ראייה לדבריו מדאזלא סוגיא דפ " ק דעירובין כרבה ב " ר הונא דקאמר התם כי איצטריך הלכתא לשערו וכדרבה בר רב הונא דאמר נימא אחת קשורה חוצצת ג' אינן חוצצות שתים איני יודע מדלא אייתי תלמודא נמי דברי ר' יוחנן אלמא דהלכתא כרבה ב " ר הונא מיהו יחיד הוא הרשב " א כנגד כל הפוסקים הילכך נקטינן נימא אחת חוצצת שתים או יותר אינן חוצצין והב " י האריך ופי' דהר " ן נמי פסק כרבה ב " ר הונא גם דברי הרמב " ם פי' בדרך אחר ולא נהירא אלא כדפרישית :
Yoreh De'ah.198.12.1 שער שכנגד הלב ובזקן הנדבק זה בזה מחמת זיעה חוצץ משנה פ " ט דמקואות קלקי הלב והזקן חוצצין ופירשו המפרשים כמ " ש רבינו ודקדקו לומר מחמת זיעה להוציא אותן שערות הנדבקות בלילה ע " י שד וסכנות נפשות לגלחו לא חייצי כדכתב המרדכי בהל' נדה ע " ש ראבי " ה :
Yoreh De'ah.198.13.1 ומ " ש שבראש ובבית השחי אינן חוצצין משנה שם והטעם לפי שאין אדם מקפיד עליהם כמו כנגד הלב ובזקן :
Yoreh De'ah.198.14.1 ומ " ש ושבאותו מקום וכו' שם במשנה וכתב ב " י ולא היה צריך רבינו לכתוב דין האיש וגם לא דין הפנויה אלא שנמשך אחר דברי המשנה עכ " ל ואפשר דרבינו אתא לאשמועינן דאפילו באשה דומיא דאיש ודפנויה שאינה מקפדת דלבה בטוח הוא בבעלה שלא תתגנה עליו אפי' הכי חוצץ כיון דדרך רוב הנשים להקפיד בכך וכמו שנתבאר בתחילת סימן זה :
Yoreh De'ah.198.15.1 ליפלוף שבעין אינו חוצץ וכו' משנה פ " ט דמקואות ליפלוף שחוץ לעין חוצץ ליפלוף שבעין אינו חוצץ . ובפרק תינוקת ( נדה דף ס " ז ) אמר מר עוקבא ליפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ משמע דמר עוקבא אתא לפרש דליפלוף שבעין דתנן אינו חוצץ אינו אלא בלח אבל יבש חוצץ אימתי נקרא יבש משעה שמתחיל לירק מכלל דחוץ לעין אפי' לח חוצץ וכן פירשו התוס' לשם וכתבו עוד דהטעם הוא דהלח שבתוך העין הדמעה שבעין מלחלחתו ואינה מניחתו להיות יבש אבל שחוץ לעין אפי' לח חוצץ לפי שהוא מתייבש והולך תמיד כל שעה . וכן מבואר מדברי הרמב " ם ובסמ " ג הל' נדה והל' מקואות כתב כך בשם רבי' יעקב תם . וכתב עוד פי' אחר דאין חילוק בין חוץ לעין לבתוך העין אלא בין לח ליבש ומה ששנינו במסכת מקואות דחוץ לעין חוצץ ובתוך העין אינו חוצץ היינו משום דחוץ לעין סתמו יבש ובתוך העין סתמו לח ולא הוצרך לפרש זה בגוף המשנה אבל ודאי אי הוה לח חוץ לעין נמי אינו חוצץ ואי הוה יבש תוך העין נמי חוצץ וכ " כ במרדכי הל' נדה . וז " ל הרא " ש ליפלוף שבעין היינו דאמר מר עוקבא ליפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ והיינו כי הך דתנן שחוץ לעין חוצץ שבתוך העין אינו חוצץ כי אותו שתוך העין הוא לח ושחוץ לעין הוא יבש ומפרש מר עוקבא שער יבשותו משיתחיל לירק עכ " ל ולכאורה נראה שדעתו כדעת התוס' ורבי' תם והרמב " ם כי אותו שתוך העין הוא לח ושחוץ לעין אפילו לח הוא חוצץ לפי שמתייבש והולך כל שעה אבל אם הוא יבש ממש אפילו תוך העין הוא חוצץ ועל זה מפרש שיעור יבשותו בתוך העין משהתחיל לירק אבל חוץ לעין אפי' לח חוצץ אלא דלפי זה קשה דא " כ רבינו דכתב דבתוך העין אינו חוצץ כלל דלא שייך ביה יבשות ומר עוקבא דאמר יבש חוצץ בחוץ לעין דוקא קאמר דלא כמאן . ולכן צ " ל דרבינו דקדק בלשון הרא " ש שכתב ושחוץ לעין הוא יבש ומפרש מר עוקבא שיעור יבשותו וכו' דאלמא דמר עוקבא אתא לפרש הא דחוצץ לעין הוא יבש וחוצץ דשיעור יבשותו משהתחיל לירק דאלמא דבתוך העין לא שייך ביה יבשות כלל ולעולם אינו חוצץ ומר עוקבא לא אתא אלא לפרש הא דתנן חוץ לעין חוצץ אינו אלא ביבש משהתחיל לירק אבל לח אינו חוצץ אפי' חוץ לעין אבל תוך העין לא שייך יבשות כלל אף על פי שהוא יבש הרבה מפני שהדמעה מלחלחתו במקום דבוקו . ולענין הלכה נקטינן לחומרא כפירוש רבינו תם והרמב " ם דחוץ לעין אפילו לח חוצץ ובתוך העין אינו חוצץ אא " כ כשהוא יבש דהתחיל להוריק וכן פסק בש " ע :
Yoreh De'ah.198.16.1 והרמב " ם חולק על שבתוך העין וכו' הב " י השיג על זה והכריח דאי אפשר לומר שזו דעת הרמב " ם ונוסחא משובשת נזדמנה לו לרבינו בדברי הרמב " ם ע " ש ואפשר לומר שט " ס הוא וצריך לומר והרמב " ן חילק וכך נמצא במקצת דפוסים אלא שצ " ע מנ " ל להרמב " ן לחלק בכך גבי לפלוף ונראה דס " ל דכיון דתנן אלו חוצצין באדם לפלוף שחוץ לעין וגלד שחוץ למכה וכו' אלו שאין חוצצין לפלוף שבעין וגלד שעל המכה אלמא דסבירא ליה לתנא דמתניתין דלפלוף וגלד דין אחד להם אם כן נמשך כי היכי דבגלד שעל המכה דאינו חוצץ דוקא תוך שלשה ימים דכלח הוא חשוב אבל לאחר שלשה ימים חוצץ כדמוכח מהך דריבדא דכוסילתיא כמו שיתבאר בסמוך בס " ד אף לפלוף שבעין דאינו חוצץ אפי' יבש דוקא תוך שלשה ימים ומר עוקבא דאמר לפלוף שבעין לח חוצץ וכו' לא קאי אלא על שחוץ לעין דתנן דחוצץ אפי' תוך שלשה אין זה אלא ביבש ושיעור יבשותו משהתחיל לירק אבל כשהוא ודאי לח אינו חוצץ כל תוך ג' ימים אפי' חוץ לעין ולפי זה נראה דאנן נקטינן לחומרא דבחוץ לעין אפי' לח ודאי חוצץ אפי' תוך שלשה ימים כסברא ראשונה אבל בתוך העין אפי' לח דלא התחיל להוריק לא שרינן ליה אלא תוך ג' ימים אבל לאחר ג' ימים חוצץ אפי' לח ודאי . וכן כשהתחיל להוריק נמי חוצץ אפי' בתוך ג' אפי' תוך העין :
Yoreh De'ah.198.17.1 כחול שבעין וכו' מימרא דשמואל בפרק תינוקת ( נדה דף ס " ז ) ומה שכתב פירוש פורחות דומעות וכו' שני הפירושים כתבם רש " י וטעמא דדומעות שהדמעה מלחלחת את הכחול ואינו חוצץ וטעמא דנפתחות ונסגרות תמיד הוא לפי שפריחתה מעבירתו ואינו עב על גבי העין ואין בו ממש ומשמע לי מדברי רבינו שכתב נפתחות ונסגרות תמיד דמיירי דכך דרכה של האשה בתולדתה שעיניה פורחות תמיד כעוף הפורח בכנפיו אבל אם אינה כך בתולדתה אפי' היא פותחת ועוצמת עיניה בכוונה אינו מועיל וחוצץ . אבל מלשון הרמב " ם שכתב היו עיניה פתוחות אף שחוץ לעין אינו חוצץ משמע שהוא ז " ל מפרש כשהיו עיניה פתוחות בשעת טבילה הפתיחה בלבדה בלא סגירה הוא המעברת את הכחול שחוץ לעין דאינו מיהדק ואינו חוצץ וב " י כתב שהרמב " ם רצונו לומר שפותחתן וסוגרתן תמיד וכלישנא קמא דפירש רש " י וזה אין נכון דאם כן הוה ליה לומר וכן כתב הרמב " ם מדאמר והרמב " ם כתב אלמא דהרמב " ם מפרש פירוש אחר דלא כשני הפירושים הראשונים ולענין הלכה נקטינן ככל אחד מהשלשה פירושים דבין כך ובין כך אינו חוצץ :
Yoreh De'ah.198.18.1 דם יבש שעל המכה חוצץ פירוש הקליפה אשר תעלה על החבורה והוא שנעשה מדם המכה ונתייבש חוצץ מיד אפילו תוך ג' ימים אבל הריר שבתוכה אם הסיר הקליפה קודם טבילה ונשאר הריר בתוכה אינו חוצץ יצא הריר מתוכה לאחר שהסיר הקליפה כל ג' ימים לח הוא וכו' . וכתב רבינו כך על פי דברי הרא " ש שהביא תוספתא דתני בה דם יבש שעל המכה חוצץ דמדתני סתמא משמע דאפי' תוך ג' חוצצין ובהא דתנן פ " ט דמקואות הגלד שחוץ למכה חוצץ כתב הרא " ש פי' ריר היוצא מן המכה ומתייבש ונעשה גליד והיינו דאמר רמי בר אבא האי ריבדא דכוסילתא עד ג' יומי לא חייצי מכאן ואילך חייצי כי הוא חוץ למכה ונקרש ונעשה עב אבל מה שבתוך המכה הוא רך תמיד הלכך אשה שהיא בעלת חטטין צריכה לחוף במים עד שיתרככו עכ " ל וכן פי' הר " ש במשנה גליד שחוץ למכה ריר היוצא מן המכה מתייבש ונעשה גליד עכ " ל אבל מדברי הרמב " ם פ " ב דמקואות נראה מבואר דאין מחלק בין דם לריר אלא בין דם בין ריר אם יש לה מכה והוא מכוון כנגד פי המכה ואינו מתפשט לא לכאן ולא לכאן אפילו הוא יבש ונקרא גליד שנעשה קליפה זהו גליד שהעלתה המכה ואינו חוצץ אבל אם נתפשטה חוץ לכנגד פיה זהו גלד שעל גבי המכה וחוצץ ואין חילוק במכה ממש בין תוך ג' ימים לאתר ג' ימים אבל אם שרטה בבשרה והוציאה דם הוה ליה כאילו הקיזה דם דמחלק תלמודא בריבדא דכוסילתא בין תוך ג' לאחר ג' ולענין הלכה למעשה נראה דאין אנו בקיאין בין נתפשט חוץ לכנגד פי המכה ובין כנגד פי המכה גם אין לחלק בין מכה ממש ובין שרטה שריטות או יש לה חטטין בראשה ובגופה בכל ענין צריכה לחוף במים עד שיתרככו כמ " ש הרא " ש ורבינו ואין לחלק בין תוך ג' לאחר ג' אלא בריבדא דכוסילתא ממש . וז " ל הגה " ה וגרב לגבי טבילה צריך להסיר אע " פ שכואב לה הרבה ואשתו של מהר " ק היתה צריכה לעמוד לפניו ערומה שהיה רואה שלא היה גרב עליה שלא היה מאמין לה שהיתה מסירה שהיתה נערה והיה כואב לה דהר " ח וכן עשה השר מקוצי לפי שאשתו היתה ילדה והיה חושש שלא תסיר גלדי השחין עכ " ה :
Yoreh De'ah.198.19.1 ומ " ש והראב " ד כתב דאפי' גליד שע " ג מכה אפי' אחר ג' ימים אינו חוצץ וכן לפלוף וכו' . הוא ע " פ הגירסא דגרס בפרק תינוקת ולית הלכתא ככל הני שמעתתא וכו' עיין בב " י וע " ל בסימן זה אצל ולא תטבול בקומה זקופה וכמ " ש לשם בס " ד :
Yoreh De'ah.198.20.1 חץ או קוץ וכו' משנה סוף מקואות חץ שהוא תחוב באדם בזמן שהוא נראה חוצץ ואם אינו נראה טובל ואוכל בתרומתו ובתוספתא שנינו הנכנס לו חץ ביריכו רבי אומר אינו חוצץ וחכמים אומרים ה " ז חוצץ בד " א בשל מתכת אבל בשל עץ ה " ז חוצץ ואם קרם עליו העור מלמעלה הכל מודים שאינו חוצץ והביאה ר " ש סוף מקואות ופירושא כשהחץ נראה ולא קרם עליו עור מלמעלה פליגי דרבי אומר בשל מתכת דעיילי ביה מיא דאינו נדבק כ " כ עם הבשר אינו חוצץ אבל בשל עץ דנדבק טפי חוצץ וחכ " א בין כך ובין כך חוצץ אבל אם קרם עליו עור אפי' נראה מבחוץ תחת העור הכל מודים שאינו חוצץ וא " כ מתניתין בדלא קרם עליו העור מלמעלה מיירי הלכך אם נראה חוצץ ואין חילוק בין מתכת לשל עץ וכחכמים ואם אינו נראה טובל ואוכל בתרומתו והאי אם אינו נראה דאינו חוצץ צ " ע אם רצונו לומר דמשוקע החץ בתוך הבשר בעומק עד שאינו נראה כל עיקר או ר " ל דאינו נראה מבחוץ על הבשר אלא משוקע בבשר ואע " פ שנראה אינו נראה קרי ליה ואינו חוצץ אלא א " כ דנראה מבחוץ על הבשר ומפני הספק יש להחמיר דחוצץ לעולם אא " כ דמשוקע בעומק ואינו נראה כלל והכי משמע מדברי הסמ " ג וסה " ת והמרדכי שכך הם מפרשים ועל פי פירוש זה כתב רבינו דבנראה מבחוץ חוצץ ואם אינו נראה אינו חוצץ ולא חילק בין מתכת לעץ וכחכמים דתוספתא וכסתם משנה אבל אם יש עליו קרום בכל ענין אינו חוצץ אפי' נראה מבחוץ תחת העור והכי נקטינן ועיין בב " י :
Yoreh De'ah.198.21.1 לכלוכי צואה וכו' משנה פ " ט דמקואות ופירושו דלכלוכי צואה כשאינו יבש אלא בעודו לח והלכלוך דבוק על בשרו אינו חוצץ דעיילי ביה מיא אבל כשנעשה יבש כגליד שעל פי המכה לא עיילי ביה מיא וחוצץ וכך פי' הרא " ש . מלמולין שעל הבשר חוצצים פי' וכו' כ " כ הרא " ש פי' המשנה :
Yoreh De'ah.198.22.1 טיט הבורות וכו' משנה שם והרא " ש הביאו ולא פי' בו דבר ורבי' פי' בו דמיירי כשהם יבשים ולפיכך חוצצין אבל שאר טיטין אפי' יבש אינו חוצץ ונראה דפי' כך משום דתנן התם טיט היון וטיט היוצרים וגץ היוני חוצצין איזהו טיט היון טיט הבורות טיט היוצרים כמשמעו וגץ יוני אלו יתידות דרכים כו' . ויתידות דרכי' פירוש הטיט שבדרכים שנתייבש ומשופין כיתידות וקשין לבני אדם המהלכין עליהן כדמוכח בסוף מרובה בעובדא דיהודה בן נקוסא ואם כן נשמע דה " ה טיט היון וטיט היוצרים נמי ביבשים מיירי דומיא דגץ יוני אבל שאר טיטים אפי' יבש אינו חוצץ וטובלין בהם ומשום הכי תנן התם ושאר כל הטיט מטבילין בו כשהוא לח דאלמא דוקא לענין מים טמאין לטהרן במקוה בהשקה לא סלקא להו השקה אא " כ כשהוא לח אבל אדם יכול לטבול בשאר טיט שנדבק בו אפי' הוא יבש כנ " ל דעת רבי' אבל הרמב " ם פירש איפכא דג' טיטים אלו חוצצין אפילו כשהן לחין ושאר טיטין לחין אינן חוצצים יבשים חוצצים ומפרש המשנה בפירוש אחר וכך כתב הסמ " ג והכי נקטינן לחומרא וכן פסק בש " ע וכ' במרדכי הל' נדה דאפי' בשאר טיטין והוא לח נמי חוצץ אם היא מקפדת ומביאו הרב בהג " ה ש " ע . ולפע " ד נראה דאפי' אינה מקפדת כל טיט אפי' לח חוצץ דאין אנו בקיאין במיני טיטין ושמא טועין הן :
Yoreh De'ah.198.23.1 הדיו וכו' תוספתא הביאה הרא " ש . ומ " ש ולכאורה נראה דשרף שאר האילנות אפי' יבשין אינן חוצצין נראה דכיון דרבי' לא ראה גוף התוספתא אלא מה שהביא הרא " ש מתוספתא זו וכמ " ש הב " י להכי דייק רבינו דכי היכי דלגבי טיט קאמר דג' טיטים חמירי דחוצצין יבשין אבל שאר טיטים קילי דאפי' יבשין אינן חוצצין וכמ " ש רבי' בסמוך הכא נמי גבי שרף משמע דהכי קאמר דהני שרפים חמירי דביבשים חוצצין אבל שאר שרפים קילי דאפי' יבשים אינן חוצצין דאל " כ אלא תאמר דשאר שרפים חמירי טובא דאפי' לחים נמי חוצצין לא הוו שתקי מינייהו בתוספתא זו אלא הו " ל למתני איפכא כל השרפים חוצצין אפי' לחום חוץ משרף התאנה וכו' יבשים חוצצין לחין אינן חוצצין זאת היתה דעת רבי' . אבל הפ " י כתב דבתוספתא איתא להדיא כדברי הרמב " ם :
Yoreh De'ah.198.24.1 צבע שצובעות הנשים וכו' כ " כ הרא " ש בפרק תינוקת והרשב " א בת " ה ולא דמי לכחול שחוץ לעין דחוצץ דשאני התם דאיכא ממשות הכחול אבל גבי צבע אין שם ממשות אלא מראיתו של צבע בלבד וכמ " ש הרא " ש והרשב " א וכיון דאינה מקפדת בכך אלא אדרבה עושות תמיד בכוונה הו " ל מיעוטו ואינו מקפיד דאינו חוצץ וז " ש וכן מי שאומנתו כו' כלומר וכן בזו אע " ג דאינו לנוי אלא אדרבה מתגנים בצבע זו אפ " ה כיון דאומנתו בכך אינה מקפדת בכך הו " ל מיעוטו ואינו מקפיד :
Yoreh De'ah.198.25.1 צואה שתחת הציפורן וכו' בפ " ט דמקואות תנן גבי אלו חוצצין בצק שתחת הציפורן וגבי אלו שאינן חוצצין צואה שתחת הציפורן והרא " ש בפ' תינוקת לאחר שהביא משנה זו כתב תוספתא צואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר והבצק שתחת הציפורן אפי' כנגד הבשר הרי אלו חוצצין ע " כ נראה דס " ל דלתוספתא הא דתנן בסתם בצק שתחת הציפורן חוצץ אפי' כנגד הבשר חוצץ וצואה שתחת הציפורן אינה חוצצת דוקא כשהוא כנגד הבשר אבל שלא כנגד הבשר אפי' צואה חוצצת וכך הם דברי רבינו אבל קשה דא " כ לא הוי סיפא דומיא דרישא דברישא תנן דבצק לעולם חוצץ אפי' כנגד הבשר וסיפא דצואה אינו חוצץ לא מיירי אלא כנגד הבשר ותו דהו " ל לתנא דמתני' לחלק מיניה וביה בצואה בין כנגד הבשר לשאינו כנגד הבשר . וזאת היא דעת הרמב " ם שפסק כסתם מתני' דלא מחלק אלא בין בצק וטיט דחוצץ ובין צואה דאינה חוצצת ולא חילק בין כנגד הבשר לשלא כנגד הבשר ודחה תוספתא זו מהלכתא אבל למאי שכתב הסמ " ג בשם ר " ת התיישב זה וז " ל תניא בתוספתא דמקואות הצואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר והטיט והבצק שתחת הציפורן אפי' כנגד הבשר הרי אלו חוצצין ופי' ר " ת בתשובה אחת שמדבר בטיט הדומה לבצק שנדבק מאוד כגון טיט של יוצרים אבל לא בטיט אחר וצואה תדע שהרי תנן במסכת מקואות אלו שאין חוצצין לכלוכי צואה שעל בשרו וצואה שתחת הציפורן עכ " ל . ויש לדקדק אדבריו שבא לפרש הסיפא דטיט ובצק דטיט דומיא דבצק וסיים אבל לא בטיט אחר וצואה דלאיזה צורך הזכיר כאן צואה ותו דקאמר תדע וכו' ומביא ראיה מצואה למה שפירש בטיט ונראה דעיקר ראיית ר " ת במה שפי' בטיט הוא ממאי דקשה מצואה אצואה דבמתניתין תנן לכלוכי צואה שעל בשרו וצואה שתחת הציפורן אינן חוצצין ומדתנא סתם אלמא דאפי' שלא כנגד הבשר אינו חוצץ דומיא דרישא דבצק לעולם חוצץ אפי' כנגד הבשר ותו דמדתני לכלוכי צואה שעל בשרו אינו חוצץ אע " ג דדרך להקפיד עליו כ " ש צואה שתחת הציפורן אפי' שלא כנגד הבשר דאין דרך להקפיד עליו דפשיטא דאינו חוצץ ובתוספתא תני דבצואה שלא כנגד הבשר חוצץ ולפיכך צריך לפרש דמשנתינו מדברת בצואה לחה שאינה נדבקת דומיא דלכלוכי צואה שעל בשרו כדפרישית לעיל ולהכי תחת הציפורן אינה חוצצת אפי' שלא כנגד הבשר אבל התוספתא איירי בצואה שאינה לחה הנדבקת ולהכי שלא כנגד הבשר חוצצת והשתא סיפא דתוספתא דטיט ובצק חוצץ אפי' כנגד הבשר איירי דוקא כגון טיט של יוצרים שנדבק מאוד דומיא דבצק ואפי' הכי צואה קיל טפי מטיט ובצק משום דדרך כל אדם להיות צואה תחת צפרנו כנגד הבשר ואינן מקפידין ולפיכך אפי' צואה הנדבקת אינה חוצצת כנגד הבשר וז " ש ר " ת אבל לא בטיט אחר וצואה פי' שאם הטיט והצואה אינם נדבקים אינו חוצץ כלל אפי' שלא כנגד הבשר בין בטיט ובין בצואה . ועל זה כתב תדע וכו' כלומר דאי איתא דאין חילוק בין נדבק לשאינו נדבק אלא בין צואה לטיט ובצק אם כן קשיא צואה אצואה וכו' וכדפרישית ומה שכתב הסמ " ג בשם ר " ת בתשובה כתוב במרדכי הלכות נדה בשם ר " י שהשיב כך בתשובה וחסר במרדכי שלנו ועיין בסמ " ק הלכות נדה כתב גם כן בשם ר " ת לתרץ הקושיא דקשיא מצואה אצואה דבתוספתא תני דחוצץ שלא כנגד הבשר ובמשנה תנן דלכלוכי הצואה וצואה שתחת הציפורן אינן חוצצין ותירץ רבינו תם ומחלק בין צואה נדבקת לשאינה נדבקת וכל מה שכתב הסמ " ג על שם ר " ת בדין טבילת זבה ונדה בלאוין סימן קי " א כתב גם כן בעשה סימן כ " ז גבי דין נטילת ידים . אבל הרשב " א בחידושיו פרק כל הבשר כתב דאין חילוק בין טיט וצואה כלל וטעמא דטיט ובצק משום דמהדק ודבוק הרבה אבל צואה כל שעה אדם נוטלה ואינה מהודקת הלכך אינה חוצצת אבל אם היה הצואה נדבק כדביקות טיט ובצק היה דינו כמותם שחוצץ אפי' כנגד הבשר אבל לרבי' תם אפי' הצואה נדבק כמו טיט ובצק אינו חוצץ כנגד הבשר . ולענין הלכה נקטינן לחומרא דאפי' צואה כנגד הבשר חוצצת דאין אנו בקיאין בין צואה נדבקת לאינה נדבקת ולהרשב " א צואה נדבקת דינה כדין טיט ובצק הנדבק דאפי' כנגד הבשר חוצץ וכל שכן דאין לנו להקל בטיט שאינו נדבק דאין אנו בקיאין כדפרישית לעיל :
Yoreh De'ah.198.26.1 ומ " ש ומיהו אין דרך בני אדם להקפיד וכו' נראה דאף אבצק קאמר דאין דרך להקפיד וכו' והכי כתב סמ " ג בהלכות נדה ובהלכות נ " י לאחר שכתב בשם ר " ת דפירש בתשובה אחת וכו' כתב וז " ל עוד אומר רבינו יעקב דאפי' בטיט ובצק אם יש ממנו כל כך מעט שאין מקפיד מיעוטו שאינו מקפיד אינו חוצץ עכ " ל . ונראה דרצונו לומר דלא מיבעיא בצואה כנגד הבשר דמותר לפי שאין דרך בני אדם להקפיד בצואה שכנגד הבשר כדפרישית אלא אפי' בטיט ובצק אם יש ממנו כל כך מעט שאין דרך בני אדם להקפיד עליו אינו חוצץ כנגד הבשר אבל שלא כנגד הבשר משמע דדרך בני אדם להקפיד וחוצץ אפי' בצואה כ " ש בבצק .
Yoreh De'ah.198.27.1 ומ " ש הלכך מי שאינו מקפיד אינו חוצץ כלומר הא פשיטא הוא דאע " פ שאין דרך בני אדם להקפיד אפי' בבצק כשהוא כ " כ מעט כנגד הבשר אפ " ה אם היא מקפדת בכך חוצץ לדידה והלכך אם אשה זו ג " כ אינה מקפדת בכך אינו חוצץ וכדפרישית לעיל בתחילת סימן זה דבדידה תליא טפי . ומ " ש ואיזה שלא כנגד הבשר וכו' כ " כ הרשב " א בת " ה :
Yoreh De'ah.198.28.1 ומ " ש ולפי שאינן יכולות לכוין וכו' . כלומר אין הטעם דכיון דהציפורן גדול יותר מדאי ועומד לקוצצו הוא חוצץ שהרי שערות ראשה אע " פ שעומדין ליקצץ אין חוצצין וה " א במסכת מקואות ומייתי לה בפרק בהמה המקשה כל ידות הכלים שעומדין לקוצצן מטבילן עד מקום המדה וחכ " א עד שיטבול כולו אלמא אין העודף חוצץ אלא טעם המנהג שחותכין הצפורנים בשעת טבילה אינו אלא לפי שאינן יכולות לכוין וכו' . וה " א בסה " ת סימן ק " ד וע " ש דעיקר הטעם משום דדמי לשערות הראש : הגה " ה ואם לא הסירה צפרנים וטבלה עלתה לה טבילה ובלבד שבדקה תחילה תחת הציפורן ולא היה שם טיט וצואה וכן הורה ר' יהודה מקורבי " ל ז " ל בין תשובות מוהר " ם עכ " ה . אבל בהגהות שערי דורא כתב וזה לשונו ואם שכחה ולא נטלה ציפרניה קודם טבילה אינה חוצצת ובלבד שלא יהא בתוכם טיט ומ " מ טוב להחמיר ותטבול פעם שנייה משום דאי אפשר שלא תהא בתוכם טיט עכ " ל התוס' עכ " ה ולפעד " נ אפי' ברי לה שלא היה שם טיט כלל יש להחמיר שתטבול פעם שנייה שהרי איכא למ " ד דאם הציפורן עומד ליקצץ הוא חוצץ ומהאי טעמא לא נהגו הנשים הטובלות בחש " מ לנקר תחת הצפרנים אם אין לה גויה אלא שתחתוך אותם ע " י שינוי משום דחוששין לאותו טעם דכל העומד ליקצץ חוצץ ולא דמי לשערות הראש דרוב נשים אין דרכן לקצצן משא " כ צפרנים דכולם קוצצים אותן והויא חציצה אם לא תקוץ אותם ודו " ק :
Yoreh De'ah.198.29.1 ציפורן המדולדלת וכו' . תוספתא הביאוה הפוסקים רבי יונתן בן יוסף אומר ציפורן שפירשה רובה ה " ז אינה חוצצת וז " ל המרדכי ר " י בן יוסף אומר ציפורן שפירשה רובה אינה חוצצת משמע דוקא רובה דרובה ככולה אבל פירשה מיעוטה חוצצת כיון דעומדת לפרוש וכבר התחילה לפרוש אבל ציפורן גדולה יותר מדאי אע " פ שעתיד לקצצה אינה חוצצת כל כמה שלא פירשה כלל עכ " ל : ופסק רבי' כהך תוספתא ולפי זה הא דתנן פ " ט דמקואות דציפורן המדולדלת אינה חוצצת היינו דוקא בשפירשה רובה אבל הרמב " ם פסק כסתם מתני' שלא חילקה בין שפירשה רובה לפירשה מיעוטה ודחה לתוספתא מהילכתא :
Yoreh De'ah.198.30.1 אבר ובשר המדולדלים חוצצין תוספתא כתבה הרא " ש בפרק תינוקת וכן פסק הרמב " ם פ " ב דה' מקואות וצ " ל להרא " ש דמה שאינו מחלק באבר ובשר בין פירשה רובה לפירשה מיעוטה כמו בציפורן היינו טעמא דבאבר ובשר אפי' פירשה רובה וג " כ עומד ליקטע לאו כמקוטע דמי כיון דצריך אומן לקטעו דאינו נוח שיקטע הוא בעצמו או אחר שאינו אומן הלכך חוצצין לעולם אכן בסמ " ג הלכות מקואות כתב וז " ל השיב ר " י בתשובה אחת כי יבלת בכל מקום שתהיה בגוף ותבלול בעין אינן חוצצין שהן בטלין בגוף וכן תלתולין של בשר וכיוצא בהן ויתרת אפי' עומדת ליחתך ואבר ובשר המדולדלין באדם שנינו שאין חוצצין ונראה אפי' עומדין ליחתך עכ " ל . וכן כתב הר " ש בפ " ט דמקואות דבתוספתא תניא האבר והבשר המדולדלים באדם הרי אלו אין חוצצין צ " ל דלא דמי לציפורן דפירשה מיעוטה דחוצץ דשאני התם דאיכא תרתי דהיתה עומדת לפרוש אע " פ שלא התחילה לפרוש וגם התחילה לפרוש וכדכתב המרדכי אבל אבר ובשר שאינן עומדין לפרוש אע " פ שהתחילו לפרוש ועומדין ליחתך אינן חוצצין דחשובין כגוף האדם אפי' לא פירש אלא מיעוטו מיהו אנן לא קי " ל הכי אלא כמ " ש הרמב " ם והרא " ש ורבי' לחומרא דחוצצין והב " י האריך וכתב טעמים מדעתו וחלק על המרדכי בחנם ושארי ליה מאריה :
Yoreh De'ah.198.31.1 רוב השער שנקשר נימא נימא וכו' מימרא דרבי יוחנן בפ' תינוקת דלא כרבה בר בר חנה דאמר שתים איני יודע וכבר נתבאר לעיל בתחילת סימן זה אצל מ " ש רבי' דחוטים של שער אינן חוצצין :
Yoreh De'ah.198.32.1 השירים וכו' בתוספתא שנינו השירים והנזמים והקטלאות והטבעות אם היו מהודקין חוצצין רפויין אין חוצצין ורבי' שינה וכתב הקטלאות לבסוף ועוד שינה דכתב תחילה רפויין אינם חוצצין ואח " כ כתב ואם הם מהודקין חוצצין ונראה דכונתו לומר דלא מיבעיא דשירים ונזמים מהודקין דחוצצין אלא אפי' קטלאות מהודקין נמי חוצצין ולא אמרינן דמסתמא אין הקטלאות שסביב צוארה מהודקין לגמרי דאין אשה חונקת את עצמה אלא אמרינן דחונקת את עצמה בחוזק כדי שיהא בשרה בולט ותיראה בעלת בשר ומתוך שהרצועה חלקה ורחבה אינה מזיקתה כמו שנתבאר לעיל בתחילת סימן זה ולפיכך אף קטלאות מהודקין חוצצין . ומ " ש וכן הדין באגד של מכה וקשקשין שעל השבר גם זה שנוי בתוספתא ברישא אלא לפי דנראה מדברי הרא " ש בפ' תינוקת ומדברי הרשב " א בתורת הבית והר " ש בפי' המשניות והסמ " ג בה' מקואות דלא תני להו בתוספתא לענין חציצה אלא לענין טומאה והרמב " ם חולק עליהם וס " ל דהני נמי תני להו לענין חציצה לכך כתב וכן הדין באגד של המכה וקשקשין שעל השבר דנראה לו עיקר כדברי הרמב " ם ומשמע לי דלהרא " ש והרשב " א והר " ש והסמ " ג באגד וקשקשין אפי' רפויין חוצצין דלא עיילי בהו מיא שפיר אפי' רפויין והכי נקטינן לחומרא באיסור כרת ודלא כמ " ש בש " ע כלשון רבי' שכן הדין באגד וקשקשין מיהו בשירים ונזמים וטבעות וקטלאות ליכא למ " ד דרפויים אסור ובסמוך יתבאר היאך נוהגין :
Yoreh De'ah.198.33.1 צריכה לחוץ שיניה בפ " ק דקידושין ( דף כ " ה ) ובפ' תינוקת ( נדה דף ס " ו ) מעשה בשפחתו של רבי שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת . וכתב סמ " ג בהלכות נדה ל " ת דף ל " ח ע " ב דלאו דוקא עצם דה " ה פירורים או בשר או שום דבר וכדאיתא לשם בגמרא דאע " פ שא " צ ביאת מים בשיניה מ " מ ראוייה לביאת מים בעינן מדאמר רבי זירא כל הראוי לבילה וכו' וא " ת מנ " ל לרבי' דצריכה לחוץ שיניה וכו' דלא שמעינן מהאי עובדא אלא שאם נמצא בין שיניה דבר חוצץ דצריכה טבילה אחרת אבל שיחייבוה לחצות שיניה קודם טבילה ושתהא עוברת על דברי חכמים אם לא חצצה לא שמענו ואע " פ שלשון זה לקחו רבי' מלשון הרא " ש ס " פ תינוקות . וכ " כ הראב " ד לשון זה בספר בעלי הנפש ומביאו ב " י הנה גם על דבריהם קשיא למה כתבו צריכה לחוץ שיניה דמשמע דחייבוה חכמים בכך והא ליתא . וי " ל דהאי צריכה לחוץ שיניה דקאמר רבי' אין רצונו לומר דמשום דחובה הוא אלא צריכה היא לכך לטובתה כדי שלא תצטרך לחזור ולטבול והכי דייק מסיומא דלישנא דרבי' שאמר שאם טבלה וכו' דאי צריכה לחוץ שיניה מטעם חובה שחייבוה חכמים היה לו לומר ואם טבלה ונמצא שום דבר ביניהם וכו' דבלשון זה הוי משמע שפיר דחצצת שיניה חובה הן עליה מדלא קאמר הכי אלא קאמר שאם טבלה כו' משמע שאינו חובה אלא צריכה לחוץ לטובתה שאם טבלה ונמצא שום דבר ביניהם לא עלתה לה טבילה וכיוצא בזה כתב מהרא " י בת " ה סימן קפ " ד גבי שחיטה ובנה יסודו על דקדוק לשון זה ע " ש בסוף התשובה :
Yoreh De'ah.198.34.1 נתנה שערה בפיה וכו' משנה פ " ח דמקואות פירוש נתנה שערה בפיה ולא באו המים בשערה קפצה ידה הוי חציצה קרצה שפתותיה שדחקה שפתותיה ביותר זו בזו כאילו לא טבלה ורבי' שינה והסמיך קרצה שפתותיה לנתנה שערה בפיה לפי שהן מענין אחד דהחציצה הגיע ע " י פיה או שפתותיה :
Yoreh De'ah.198.35.1 נתנה מעות בפיה וטבלה עלתה לה טבילה משנה שם ואיצטריך ליה לתנא לחלק בין נתנה שערה בפיה לנתנה מעות בפיה ודלא כפי' ב " י דמשנה שאינה צריכה היא :
Yoreh De'ah.198.36.1 לא תאחוז בה חבירתה וכו' משנה בפ' ח' האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאין ואם הדיח את ידיו במים טהורים ( פי' בדאיכא טופח ע " מ להטפיח לפי שהמשקה שעל ידיו מתחבר למי המקוה ושוב אין כאן חציצה ) ר " ש אומר ירפה כדי שיבואו בהם מים ( פי' א " צ שידיח את ידיו אלא ירפה וכו' ות " ק גזר שמא ירפה ולפיכך צריך שידיח את ידיו והלכה כת " ק זו היא דעת הרמב " ם אבל הרשב " א מפרש דבמרפה ידיה ת " ק נמי מודה אלא דאפי' במהדקן נמי שרי ת " ק בהדיחה את ידיה ור " ש לא שרי אלא במרפה את ידיה ואין הלכה כר " ש הילכך בין בזו ובין בזו שרי ) והרשב " א הביא ראיה מהך תוספתא דהשירים והנזמים וכו' דרפויין אינן חוצצין דלעיל בסמוך ולא גזרינן אטו שאינן רפויים ומטבילת עבדים דאמרינן בפ' החולץ ( יבמות דף מ " ו ) דמטבילין אותן בקולר שבצואריהן ברפוי שאינו חוצץ ולא גזרינן רפוי אטו שאינו רפוי . וא " ת היאך יתיישב קושיא זו להרמב " ם דבשירים ונזמים וכו' פסק איהו גופיה דרפויין אינו חוצצין ולא גזרינן אטו שאינו רפוי והכא גזור רפוי אטו שאינו רפוי וי " ל דבשירים ונזמים וכו' דצריך לסלקן קודם טבילה אם הם מהודקין לא גזרינן רפוי אטו שאינו רפוי דלאו ברשיעי עסקינן דקא עברי על דברי חכמים במזיד שלא להסירן קודם טבילה כשהם מהודקין וכן בטבילת עבדים נמי לא גזרו מהאי טעמא דפרישי' אבל באוחז באדם ובכלים שרגילות הוא שידחוק אותן פתאום בידיו כדי שלא יפלו לתוך המים בשעת טבילה לפיכך גזרינן רפתה אטו לא רפתה דאע " פ שירפה ידיו מקמי טבילה בשעת אחיזה מ " מ חיישינן שמא בשעת טבילה מתוך שהוא בהול ומתפחד פן ישמט מידיו ויפול למים ויטבע הוא דוחק את ידיו עליו שלא במתכוין ולאו אדעתיה והרשב " א בת " ה הארוך כתב שגם הרמב " ן ס " ל כהרמב " ם ואיכא לתמוה טובא על הרב בש " ע שפסק להקל ברפתה כהרשב " א ורבי' דכתב דהכי מסתבר ולא חשש לדברי הרמב " ם והרמב " ן דמפרשים לת " ק דהלכה כמותו דגזרו רפתה אטו לא רפתה ולכן נראה לפע " ד שלא להקל להתיר מה שאוסרין הני אשלי רברבי שכל בית ישראל נשענין עליהן בהוראותיהן ולכן אפי' רפתה ידה אם לא הדיחה ידיה אסורה לבעלה כאילו לא טבלה עד שתחזור ותטבול וצ " ע בנזמים דדילמא לא שרינן ברפויין אלא בנזמי האף אבל בנזמי האוזן דטריחא לה מילתא להסירם אי שרית לה ברפוי אתיא להתיר בשאינו רפוי תדע דבהל' נדה מדורא כתוב בהגה " ה דחוטין שבצואר שתולין בהם הקמיעות אם אינן מהודקין אין חוצצין והמצנפות שיש להם לכשישנים לובשין אותו אם נעשים חלולים מעשה רשת אינה חוצצת ואם טבלה בה עלתה לה טבילה אבל לכתחילה לא תטבול בהן גזירה אטו אותן שאינן חלולין וכן בחוטין שאין מהודקין אטו חוטין מהודקין עכ " ל . ואיכא לתמוה דהא תלמוד ערוך הוא בר " פ במה אשה דחוטי צואר אין חוצצין לפי שאין אשה חונקת את עצמה ונראה ליישב דס " ל דחוטין דקמיעים שאני כיון דאפי' רגע אחת אין הולכין בלא קמיע אם כן טריחא לה מילתא ליטלם מעל צואריהם איכא למיגזר בהו לכתחילה חוטין רפויין אטו שאינן רפויין אע " ג דלא שכיח כלל שאינן רפויין וכן מצנפת חלולה אטו שאינה חלולה לפי שאותן נשים צנועות אין מגלין את שערן לעולם דאפי' בשעת טבילה משימים מצנפת בראשיהן א " כ טריחא להו מילתא ליטלה מעל ראשה לפיכך יש לגזור ולא דמי לשירים ונזמים וכו' דהני לא טריחא להו ליטלם לפיכך לא גזרו רפוי אטו שאינו רפוי ובהכי מתיישב דלא קשיא הך הגה " ה דש " ד אאידך הגה " ה דמייתי הך דהשירים והנזמים וכו' דרפויים אינן חוצצין ותו איתא התם השיב מורי על הנשים הלובשות בגדים אחר החפיפה וטובלות בהם וכו' ומסיק וכנים ופרעושים אין נדבקים בגוף והמים נכנסים ולא חייצי כמו טבעות שהן רפויים שאין חייצי ע " כ ולעיל בחוטין דקמיעין ומצנפות חלולין כתב דגזרינן רפויין אטו שאינו רפוי אלא בע " כ כדפרי' דלא גזרינן אלא היכא דטריחא לה מילתא להסירן ודכותא יש להחמיר בנזמי האוזן רפויין אטו שאינן רפויין כיון דטריחא לה ליטלם משם וכדאיתא בפרק במה אשה דכתבו התוס' לחלק בין נזמי האף לנזמי האוזן ע " ש בד " ה נזמי האף ומיהו דוקא לכתחילה יש להסירן אפי' רפויין אבל דיעבד א " צ לחזור ולטבול אם הן רפויין וכן בחוטין שתולין בהן הקמיעין וכן במצנפת החלולין בכולן עלתה לה טבילה דיעבד אלא דלכתחילה צריך להסירן קודם טבילה אפי' הם רפויין והכי נקטינן ובתשובה הארכתי בס " ד :
Yoreh De'ah.198.37.1 ואינה צריכה להגביה רגליה וכו' . פי' כיון שרגליה כבר הם לחות ממי המקוה מקמי שדורסת על הרצפה ויש באותו לחות להגיע עוד לחות למקום אחר דהיינו טופח כדי להטפיח והיינו דאמר מלוחלחות דמשמע לחות טובא דבזה הוי חיבור למי מקוה ואין כאן חציצה וכדתנן האוחז באדם ובכלים ומטבילן אם הדיח ידיו במים טהורים שנתבאר בסמוך ודין זה כתבו הראב " ד בספר בעלי הנפש והרשב " א בת " ה והרא " ש סוף נדה ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.198.38.1 לא תעמוד ע " ג כלי וכו' . בפ' תינוקת ( סוף נדה דף ס " ו ) אמר רבא אשה לא תעמוד ע " ג כ " ח ותטבול סבר רב כהנא למימר טעמא מאי משום גזירת מרחצאות הא ע " ג סילתא שפיר דמי א " ל רב חנן מנהרדעא התם טעמא מאי משום דבעיתא סילתא נמי בעיתא ופירש " י גזירת מרחצאו' שדרך מרחצאות לישב ע " ג אצטבעות של אדמה דדמי לכ " ח ואתו למימר טבילה עולה בהן סילתא בקעת עבה דבעיתא שלא תפול ולא טבלה שפיר עכ " ל גם התוס' כתבו ע " ג כ " ח גרסינן דשייך ביה גזירת מרחצאות שרגילה להיות ומצוי שם כ " ח לצורך חמין עכ " ל ונראה דס " ל לרש " י ותוס' דלמסקנא נמי ע " ג כ " ח אפילו ליכא משום ביעתותא כגון שרחבה ד' ומיחברה בארעא אפ " ה אסור משום גזירת מרחצאות ואפי' דיעבד לא עלתה לה טבילה אלא דרב כהנא קס " ד דמשום גזירת מרחצאות גרידא אסור הא סילתא ש " ד וא " ל רב חנן דליתא אלא התם טעמא מאי משום ביעתותא כלומר תרתי טעמי אית בה לאיסורא חדא משום גזירת מרחצאות אידך משום ביעתותא השתא לפ " ז סילתא נמי בעיתא ולכתחילה אסור על סילתא ובדיעבד עלתה לה טבילה אבל הרא " ש כתב ס " פ תינוקת אמר רבא אשה לא תעמוד ע " ג כלי או על בקעת של עץ ותטבול משום דבעיתא ולא טבלה שפיר נראה דלא היה גורס ע " ג כלי חרס אלא ע " ג כלי ורב כהנא קס " ד דבכ " ח קאמר ומשום גזירת מרחצאות הא סילתא ש " ד וקא " ל רב חנן דליתא אלא טעמא משום דבעיתא וסילתא נמי בעיתא אבל משום גזירת מרחצאות לא אסרוה והילכך דיעבד עלתה לה טבילה והיכא דליכא ביעתותא אפי' לכתחילה שרי וכך הם דברי רבי' שכתב לא תעמוד ע " ג כלי או חתיכת עץ וכו' דבכל כלי בין כ " ח בין כלי עץ אין בו איסור אלא משום דבעיתא ולפ " ז בדיעבד עלתה לה טבילה ומש " ה נקט רבא ע " ג כלי סתם אבל א " א לומר להרא " ש ורבי' דגרסי ע " ג כ " ח דא " כ למסקנא דלא אסרו אלא משום ביעתותא אמאי נקט רבא כ " ח דמ " ש כלי עץ מכ " ח :
Yoreh De'ah.198.39.1 ומ " ש רבי' דהראב " ד חולק דבעמדה ע " ג כלי עץ אפי' בדיעבד לא עלתה לה טבילה טעמו דהיה גורס כפי' רש " י ותוס' ע " ג כ " ח ואם כן למסקנא דלא אסרו אלא משום ביעתותא ובדיעבד עלתה לה טבילה דלא גזרו משום מרחצאות א " כ קשה אמאי נקט רבא כ " ח ומש " ה פי' דכיון דרבא לא בא לומר אלא דלכתחילה אסורה לעמוד ע " ג כלי אבל בדיעבד עלתה לה טבילה כדמשמע לישנא לא תעמוד ע " ג כ " ח דאינו אלא אזהרה דלכתחילה לא תעמוד להכי נקט כ " ח לאורויי דיוקא דדוקא ע " ג כ " ח שאינו מקבל טומאה מגבו וה " ה ע " ג חתיכת עץ התם הוא דליכא אלא איסורא לכתחילה משום דבעיתא ובדיעבד עלתה לה טבילה אבל ע " ג כלי עץ דמקבל טומאה אף מגבו אפי' דיעבד לא עלתה לה טבילה והר " ן כתב בשבועות דראיית הראב " ד לדין זה הוא מדתנן פ " ה דמקוואות העבירו ע " ג כלים או ע " ג ספסל ר' יהודה אומר הרי הוא כמו שהיה ( פי' מעיין שהעבירו ע " ג דופני כלים מבחוץ לא נתבטל שם מעיין מהזוחלין מע " ג הכלים ולמטה ומטהרין הן בזוחלין בכל שהוא כדין מעיין ) ר' יוסי אומר ה " ה כמקוה ובלבד שלא יטביל ע " ג הספסל ( פי' דבהעברת המים ע " ג דופני הכלים מבחוץ נתבטל שם מעיין מן המים הזוחלין ממנו ולמטה שלא יקראו עוד המים בשם מעיין אלא בשם מקוה שאין מטהרין בזוחלין אלא באשבורן ובמ' סאה ובלבד שלא יטביל ע " ג הספסל ) והלכה כר' יוסי אלמא דכל שהוא ראוי למדרס כספסל וכן שאר כלים המקבלים טומאה לא מהניא בהו טבילה משום גזירת מרחצאות וא " ת היאך פסקו הרא " ש ורבי' דאפי' ע " ג כלי עץ עלתה לה טבילה דא " כ קשיא מהך משנה דלא יטביל ע " ג ספסל וי " ל דהרא " ש מפרש דלאו משום גזירת מרחצאות נגעו באיסור זה אלא דאסרו לטבול ע " ג אחורי הכלי שאין לו תוך גזירה אטו תוך כלי ודוקא במעביר המעיין ע " ג אחורי הכלי גזרו לטבול עליו אטו תוך כלי אבל בכלי שמניח במקוה תחת רגליו שאינו מעביר עליו לא גזרו אטו תוך כלי דאין לדמות גזירות חכמים זו לזו וז " ש רבי' וא " א הרא " ש לא חילק בזה כלומר בדבר זה כשעמדה ע " ג כלי במקוה לא חילק בין כ " ח לכלי עץ דבשניהם לכתחילה אסור ובדיעבד עלתה לה טבילה . וכן נראה מתשובת הרא " ש גבי סילון דכתב רבינו בסמוך . וכך נראה דעת הרמב " ם דבפ " א מהל' מקואות כתב להך דרבא בפרק תינוקת ומשמע מלשונו דבין כ " ח או כלי עץ כמו סל לא תטבול על גביהם משום דבעיתא ואם כן משמע דבדיעבד עלתה לה טבילה ואח " כ בפ " ט כתב משנה זו דהעבירו ע " ג כלים וכו' עד ובלבד שלא יטביל ע " ג כלים אלמא משמע דמחלק בין מניח כלי במקוה תחת רגליו ובין מעביר המעיין ע " ג כלים כדפרישית והב " י האריך בקושיות ופירוקין ע " ש ומ " ש הוא הנכון . ולענין הלכה נקטינן לחומרא כהראב " ד וכ " כ הרשב " א בת " ה דבטבלה ע " ג כלי עץ אפי' דיעבד לא עלתה לה טבילה וכן פסק בש " ע . אבל במה שפסקו הראב " ד והרשב " א דע " ג כ " ח עלתה לה טבילה בדיעבד וכן פסק בש " ע אין נראה להקל כיון דלפירש " י והתוספות לא עלתה לה טבילה וסבירא להו דבכ " ח איכא טפי גזירת מרחצאות שרגיל שם כ " ח לצורך חמין ואף למסקנא דרב חנן מנהרדעא איכא בכ " ח משום גזירת מרחצאות אם כן לדידן קיימא לן השתא בין ע " ג כ " ח בין ע " ג כלי עץ לא עלתה לה טבילה בדיעבד אבל על גבי בקעת עלתה לה טבילה דיעבד : כתב בתשובת הרשב " א סימן תתכ " ח שאלת מקוה מים חיים ויורדים בו דרך שליבות של סולם של עץ וגשמים מתגברים וא " א לו לירד ולטבול בקרקעיתו של מקוה מהו לטבול ע " ג השליבות תשובה הא ודאי צריכה רבה לפי שאמרו סוף נדה אמר רבא אשה לא תעמוד וכו' עד משום דבעיתא והראב " ד ז " ל כתב דע " ג כ " ח או אפי' ע " ג סילתא לא תטבול לכתחלה אבל אם עברה וטבלה עלתה לה טבילה וכו' אבל על גבי כלי עץ אפי' בדיעבד לא עלתה לה טבילה ואפי' ע " ג פשוטי כלי עץ וכו' . אע " פ שקבעוהו בכותל המקוה שהכלים אינם יוצאין מתורת כלים מחמת שקובעין לאחר שנעשו כלים קודם קביעותם וכו' עכ " ל . מבואר מתשובה זו דמיירי בסולם שנעשה מקמי שקבעוהו במקוה דהוי כלי מתחלה ומקבל טומאה דיריכותיו נקובין נקובין לקבל ראשי השליבות ובית קיבול העשוי למלאות הוי בית קיבול כמ " ש הרשב " א גופיה בתשובה בסי' קצ " ה ולפיכך כשהעמידו סולם זו אח " כ במקוה אסור לו לטבול ע " ג השליבות להראב " ד ודוקא כשהיה מתחלה כלי ואח " כ קבעוהו במקוה לא נתבטל ממנו שם כלי ואסור לעמוד עליו ולטבול להראב " ד והרשב " א אבל הני נסרים שלא היו כלים מעולם ולא נתייחדו להיות כלים אלא קונים אותם לבנין אם חברו אותם וקבעום בכותלי המקוה ורחבים ד' דליכא משום ביעתותא אין שם כלל איסור לעמוד עליהם ולטבול דאין כאן משום גזירת מרחצאות לומר שאם אתה מתיר לה לעמוד עליהם ולטבול תבא לטבול במרחץ בכלים דהלא אי אתה מתיר לטבול בכלים כיון דאין בנסרים אלו שם כלי ולא ייחדן להיות כלים אלא שם בנין נקרא עליו . וכן אם בונים כמין סולם במקוה לירד עליו ולטבול אין זה נקרא כלי אלא בנין ושרי לעמוד על המדרגות . וכ " כ הרב הגדול מהר " מ פאדוו " י בתשובתו בסימן ל " א וכל דבריו בנויים על אדני אמת וצדק וכך נהגו בני אשכנז וכל הגדולים שמעולם במלכות זה לתקן המקוה בנסרים רחבים והנסרים קבועים במסמרות מכותל לכותל לעמוד עליהם ולטבול כשהמקוה עמוקה ושארי ליה מאריה למהר " ם יפה שהתרעם על זה בדברים דחויים ולא ירד לחלק בין כשהיו הנסרים כלים או מיוחדים לכלים מקמי שקבעום במקוה ובין כשלא היו כלים מעולם והדבר פשוט כביעתא בכותחא דליכא חששא דאיסורא אלא בטובל ע " ג כלי לא על מה שלא היה כלי מעולם וראיה ברורה מדתנן בפ " ד דמקואות דשוקת שבסלע אינה פוסלת את המקוה היתה כלי וחברה בסיד פוסלת את המקוה וכ " כ רבינו בסימן ר " א וז " ל לפיכך גיגית שקבעוה בארץ ונתמלאה ממי גשמים אין טובלין בה כיון שהיה שם כלי עליה קודם שקבעוה וכו' עכ " ל אלמא להדיא דדוקא כשהיה עליו שם כלי מקמי שקבעוה בארץ אבל אם לקחו נסרים ובנו ד' מחיצות בארץ מסביב גם מלמטה עשו שולים וצורתו כמו כלי אין שם ספק דפשיטא דשרי לטבול בתוכו כיון שלא היה עליהם שם כלי קודם שקבעוה אלא נסרים בעלמא ואין בזה מחלוקת כ " ש כשקובעים נסרים במסמרות מכותל לכותל או עושין שליבות כדי לעמוד עליהם בשעת טבילה כשהמים עמוקים דפשיטא דשרי . ולפ " ז מ " ש בש " ע וז " ל לפ " ז מקוה שיש בו שליבות של עץ אם טבלה ע " ג השליבות אפי' הם מחוברים לכותלי המקוה לא עלתה לה טבילה דפשוטי כלי עץ הם וכו' עכ " ל . אין איסור זה צודק אא " כ שהיה זה סולם מקמי שקבעוהו במקוה דהוי עליה שם כלי מתחלה ומקבל טומאה דאורייתא או דרבנן לפי דעת הפוסקים ואח " כ קבעוה במקוה התם הוא דלא נתבטל ממנו שם כלי ולא עלתה לה טבילה אבל אם מתחלה עשו במקוה מדרגות זו על זו לעלות ולירד עליהם כמו שעולין ויורדין בסולם אין זה כלי אלא בנין ואפילו לכתחלה שרי לעמוד על אותן שליבות אם הן רחבין ד' וליכא ביעתותא מיהו לעמוד על נסרים אפי' הם רחבים ד' אם אינם מחוברים וקבועים במסמרות אסור לעמוד עליהם ולטבול כיון דראויים למדרסות ואף בדיעבד לא עלתה לה טבילה וכן פסק הרשב " א בת " ה וכן כתב בש " ע והדברים ברורים כשמש :
Yoreh De'ah.198.40.1 וסילון וכו' טעמו מפורש בתשובה דהכא ליכא משום דבעיתא כיון דהסילון קבוע בקרקע לא יתהפך וליכא ביעתותא ואי משום דתנן ובלבד שלא יטביל ע " ג ספסל שאני התם שהעביר המעיין למקוה ע " ג ספסל איכא למיגזר טפי מדהכא דליכא העברה אלא העמדה גרידא ע " ש וכדפרישית בסמוך דליכא לדמות גזירות חכמים זו לזו :
Yoreh De'ah.198.41.1 לא תטבול בנמל מימרא דרב שמואל בר רב יצחק ( תחלת דף ס " ו ) ומ " ש ולפ " ז אפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה הכי משמט מדקאמר בתר הכי אע " ג דהשתא ליכא אימור ברדיוני נפל ופי' רש " י אימור בצאתה שכשכה רגליה במים ונפל הטיט מבין אצבעותיה . ומ " ש ולא נהירא הוא מדכתב בסימן ר " א דמותר לטבול בטיט וכ " כ לעיל בסי' זה דאפי' ג' טיטין אינן חוצצין אלא ביבש וז " ל הרא " ש בפרק תינוקת וקשה אפירש " י מדתנן פ " ז דמקואות הטביל בו את המטה אף ע " ג שרגליה שוקעות בטיט העבה טהורה מפני שהמים מקדמים ויש מחלקים בין אדם לכלים לפי שהוא כבד ומכביד בעובי הטיט ומיהו לפי הטעם שהמים מקדמים אין לחלק ור " ת פי' בשם ר " ח משום דבנמל שכיחי אינשי וכו' . ולא גרסינן הכא אע " ג דהשתא ליכא אימור ברדיוני נפל עכ " ל .
Yoreh De'ah.198.42.1 ומ " ש ולפ " ז בדיעבד עלתה לה טבילה פשוט הוא דכיון דטעמא משום דבעיתא וממהרת לטבול אם היא יודעת בעצמה שטבלה כהוגן טבילתה טבילה כדלעיל גבי סילתא דהוי טעמא משום דבעיתא ובדיעבד עלתה לה טבילה וכ " כ התוס' . ומ " ש ואם עשתה כמין גדר סביבה טובלת לכתחלה שם אבוה דשמואל עבד מפצי לברתיה ביומי דתשרי ופי' התוס' והרא " ש לר " ח ור " ת עבד מחצלאות כמין גדר שלא יראוה העוברים ושבים ומשמע מדברי רבינו דלא חשש כלל לפירש " י אפי' לכתחלה שהרי פסק דאם עשתה כמין גדר סביבה טובלת לכתחלה ואינה חוששת לחציצה דטיט שבנמל שידבק בין אצבעות רגליה מיהו אנן חוששין לפירש " י ולקצת פוסקים שהביאו פירושו וכתבו יישוב למה שקשה עליו מהמשנה דפ " ז דמקואות ולכן כתב הרשב " א בת " ה דלא תטבול בנמל משום טיט ואם טבלה לא עלתה לה טבילה וכן פסק בש " ע ולאו דוקא בנמל אלא כל מקום שיש טיט בקרקע המים שטובלת בהם אם לא שתתן שם זמורות וכיוצא בהם דבר שאינו מקבל טומאה ותעמוד עליו ותטבול אבל אם עמדה על דבר המקבל טומאה אפי' דיעבד לא עלתה לה טבילה כדקבעינן פסק הלכה בסמוך כהראב " ד והרשב " א בזה :
Yoreh De'ah.198.43.1 ולא תטבול בקומה זקופה וכו' מימרא דר " ל בפרק תינוקת האשה לא תטבול אלא כדרך גדילתה כדתנן האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים אשה נראית כאורגת וכמסיקה את בנה ופירש " י כאורגת בבית השחי ואם בבית הערוה היא כופפת עצמה כמניקה את בנה אבל התוס' חלקו על פי' והביאו ראיה מתורת כהנים דכמניקה את בנה תני לה לענין הגבהת הדד מעל החזה ולענין בית הסתרים דערוה תני התם כעורכת את הפת שתפסוק יריכותיה במקצת כדי להתחזק לערוך את הפת בחוזק וכ " כ הרא " ש והסמ " ג . וכך הם דברי רבינו דלענין בית הערוה צריך שיהיו נראין בית סתריה כעורכת ותחת דדיה כמניקה אלא שבתחת בית השחי קשה כיון דר " ל קאמר כאורגת למה כתב רבינו כמוסקת את הזיתים ותו דבמשנה פ " ב דנגעים קתני נמי גבי איש כעודר וכמוסק זיתים ובאשה תני כעורכת וכמניקה את בנה וכאורגת בעומדין לשחי ליד הימנית ר' יהודה אומר אף כטווה בפשתן לשמאלית ופירשו לשם הרמב " ם ורבינו שמשון דלענין בית השחי דאשה דינה בימנית כאורגת מעומד שמגבהת יד ימנית לארוג . ובשמאלית כטווה בפשתן שמגבהת יד שמאלית לטוות החוט ולא פליגי ת " ק ור' יהודה אלא ת " ק תני שיעורא דהגבהת יד ימנית ור' יהודה נקט שיעורא דהגבהת שמאלית וי " ל דרביצו לא הוה קים ליה אי שיעורא דהגבהת יד ימנית לאריגה הוי טפי מהגבהת יד שמאלית לטוייה או איפכא לכך נקט שיעורא דהגבהת שתי ידיה בשעה שמוסקת את הזיתים דמילתא דפסיקא היא וגם אין ספק דהגבהת ידים למסוק זיתים הוי טפי מהגבהת ידים דאשה לארוג ולטוות פשתן דעינינו רואות דכשאדם מגביה ידיו לנער את האילן להשיר את הזיתים הוא מגביה ידיו טפי ממה שמגביה ידיו לאריגה ולטוייה והשתא הוי שיעורא דכמוסקת זיתים לחומרא :
Yoreh De'ah.198.44.1 ומ " ש ואינה צריכה להרחיב יריכותיה וכו' פי' אף על פי דצריכה להרחיב יריכותיה כעורכת את הפת ותגביה ידיה כמוסקת את הזיתים אפ " ה אינה צריכה להרחיב יריכותיה יותר מדאי אלא קצת הרחבה וגם אין לה להגביה זרועותיה יותר מדאי בכאן הזהיר שאין להגביה הזרועות יותר מדאי כי אז יהיו נעשית קמטיה למעלה מזרועותיה כשהאשה בעלת בשר אבל ביריכותיה לא הזהיר אלא אמר שאינה צריכה ומ " ש אלא כדרך שהיא רגילה לעשות בעת הילוכה הוא לומר שלא תגביה ידיה יותר מדרך שהיא רגילה בעת הילוכה והוא שדרך נשים שחצניות בעת הילוכה בשוק שכופפת ידיה ומשימה אצבעותיה על צידיה למעלה מהחגור בענין שתגביה זרועותיה מן הגוף בכל צד ויהיה תחת בית השחי נראה להדיא וכך תגביה ידיה בשעה שטובלת לא יותר ואם תאמר דתחילה אמר שתגביה ודיה כמוסקת זיתים ואח " כ נתן גבול אחר כדרך שהיא רגילה בעת הילוכה וי " ל דתחילה אמר כשתפשוט ידיה מן הגוף ושוחה לטבול יהיה תחת בית השחי נראה כמוסקת זיתים דאינה מגביה ידיה כל כך אלא שוחה קצת ופושטת ידיה לנער את האילן ואח " כ אמר שאם בשעה שהיא פושטת ידיה תגביה את ידיה בגובה תהיה נזהרת שלא תגביה אותם יותר ממה שמגבהת ידיה בעת הילוכה בשוק ומשימה אצבעותיה על צידיה למעלה מן החגור כדפרישית כנ " ל פשוט מלשון רבינו אלא דלא ידענו ממה למד להורות כך אבל ב " י כתב דמ " ש רבינו וגם לא להגביה זרועותיה וכו' לישנא דהגבהה דנקט לאו דוקא אלא להרחקת הזרוע מן הגוף לגלות השחי קרי הגבהת זרועותיה וכו' . וע " פ זה כתב בש " ע וגם לא להרחיק זרועותיה מן הגוף יותר מדאי אלא כדרך שהם בעת הילוכה גם שינה דברי רבינו דבמקום שכתב רבינו כדרך שנראית בשעה שמוסקת בזיתים כתב בש " ע כדרך שנראה כשאורגת בעומדין ולפעד " נ דאין לשנות מדברי רבינו שהלא ראה מ " ש במשנה כאורגת בעומדין וכו' ואף על פי כן שינה וטעמו כי טוב הוא עמו כדפרי' . עוד כתב בש " ע ואם שינתה כגון ששחתה ביותר או זקפה ביותר עלתה לה טבילה ויש מי שאומר שלא עלתה עכ " ל . ומחלוקת זו תליא בגירסא דגרסינן בתר מימרא דר' יוחנן פתחה עיניה ביותר וכו' ולית הילכתא ככל הני שמעתתא דכי איתמר הני לטהרות אבל לבעלה טהורה כי הא דאמר ר " ל אשה לא תטבול אלא כדרך גדילתה ופירושה דכי היכי דבעינן כשהיא בודקת מנגעה ה " נ בעינן שתטבול כדרך גדילתה לטהרות אבל לבעלה לא משמע דקאי אההיא דאשה לא תטבול אלא כדרך גדילתה וכו' . וכ " כ הסמ " ג בשם הערוך ומביאו ב " י וכתב שכך הוא דעת הרמב " ם פ " ב מה' מקוואות ולכן כתב הרב בש " ע בתחילה בסתם דעלתה לה טבילה דס " ל דעת הרמב " ם עיקר אלא דאח " כ כתב ויש מי שאומר שלא עלתה לה טבילה והוא לחוש לפירש " י והראב " ד והרשב " א ולפעד " נ דהעיקר דאם לא טבלה כדרך גדילתה לא עלתה לה טבילה שהרי בתוס' בד " ה פתחה עיניה ( בדף ס " ז ) מוכח להדיא מדכתבו לר " ת שנראה לו כגירסת הספרים דגרסי ולית הילכתא ככל הני שמעתתא וכו' ובכל הנך חומרי לית הילכתא כוותייהו אלא כהך חומרא דריש לקיש דאיתא אפי' לבעלה עכ " ל אלמא דלר " ת הכי גרסינן ולית הילכתא ככל הני שמעתתא דכי איתמר הכי לטהרות אבל לבעלה טהורה אלא כי הא דאמר ר " ל וכו' . דאלמא דהך חומרא דר " ל דלא תטבול אלא דרך גדילתה איתא אפי' לבעלה ואי לא טבלה דרך גדילתה לא עלתה לה טבילה וכך היא גירסת הראב " ד כר " ת כמו שהביא ב " י מספר בעלי הנפש לעיל אצל דם יבש שעל המכה וכו' . ושכ " כ הרשב " א וע " ש והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.198.45.1 ואינה צריכה לפתוח פיה וכו' . נתבאר לעיל דבית הסתרים לא בעינן ביאת מים אלא ראוי לביאת מים בעינן כדאמרינן בפ' תינוקת ( נדה דף ס " ו ):
Yoreh De'ah.198.46.1 ולא תעצים עיניה ביותר וכו' . מימרא דר' יוחנן פ' תינוקת דלא עלתה לה טבילה ופי' רש " י פתחה עיניה ביותר הויא חציצה למעלה עצמה עיניה ביותר הויא חציצה למטה ומ " ש ויש מתירין בזה טעמם משום דגרסינן בתר הך מימרא דר' יוחנן ולית הילכתא ככל הני שמעתתא וכו' אלא דהרא " ש כתב דנכון להחמיר כרש " י דלא גרס ולית הלכתא וכו' ור " ל דיש להחמיר דאפי' דיעבד לא עלתה לה טבילה לבעלה דאילו לכתחילה אף לגאונים דגורסים ולית הלכתא ככל הני שמעתתא וכו' מודים דאף לבעלה צריכה כל הני חומרות כמ " ש התוס' להדיא מיהו כל זה בעצמה עיניה או פתחה עיניה ביותר אבל קרצה שפתותיה מדינא לא עלתה לה טבילה לבעלה כדתנן פ " ח דמקוואות ולמאי דקבעינן הלכה כר " ת והראב " ד והרשב " א דגרסי ולית הלכתא ככל הני שמעתתא וכו' אלא כי הא דאמר ריש לקיש אף בעצמה עיניה או פתחה עיניה לא עלתה לה טבילה דיעבד כמפורש בספר בעלי הנפש שהביא ב " י לעיל בסימן זה אצל דם יבש וכו' :
Yoreh De'ah.198.47.1 וכתב הרא " ש ותעמוד אשה ע " ג וכו' והראב " ד כתב וכו' נראה מלשון רבינו דהראב " ד חולק הוא אדברי הרא " ש והוא לפי שכתב הרא " ש ותעמוד אשה ע " ג וכו' דאלמא דכשאפשר שתעמוד אשה ע " ג אין לה לסמוך על כריכת שער ראשה לכתחלה ואפשר דאם עברה על אזהרה זו צריכה לטבול שנייה אבל להראב " ד אם כורכת שערה וכו' עלתה לה טבילה אף ע " ג דאפשר היה לה להעמיד אשה ע " ג ולא העמידה אין להחמיר עליה לחזור ולטבול שנית . אבל אם אי אפשר לה באשה שתעמוד ע " ג כגון שהיא דרה יחידה בעיר אי נמי אין חבירתה רוצה לילך עמה א " צ שיעמוד בעלה ע " ג אם היא חוששת פן תתגנה עליו כשיראה אותה ערומה ואף הרא " ש מודה בזה ומ " ש הכל בו דצריכה להוליך עמה בעלה היינו אם אינה חוששת שתתגנה עליו . ועיין במ " ש ב " י ע " ש הראב " ד בספר בעלי הנפש וז " ל צריכה שתעמוד אשה אחרת ע " ג ותראה שלא נשאר משערותיה על פני המים או שתכרוך שערה על ראשה וכו' . אלמא דס " ל דאפי' לכתחילה די לה בשתכרוך שערה וא " צ אשה אחרת אבל להרא " ש צריכה אשה אחרת וכדפרי' ודלא כב " י דכתב דהראב " ד והרא " ש מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דליתא אלא כדפרי' והכי נקטינן כהרא " ש וכן פסק בש " ע וכתב עוד דה " ה כשהוא לילה ואי אפשר לעמוד בנר אצל הנהר תכרוך שערה וכו' והוא תשובת הרשב " א שהביא ב " י : כתב בה' נדה דשערי דורא ואשה צריכה להטיל מים קודם שטבלה אם היא צריכה כדמסיק ביוצא דופן ( דף מ " ד ) גבי זבה שנעקרו מי רגליה וכו' וירדה וטבלה מהו תיקו וגם יש לבדוק ולנסות את עצמה במקום גדולים ובמקום קטנים ולהסיר הצואה שבחוטם עכ " ל ובהגה " ה כתב רבי עובדיה בצפנת פענח בשם ראב " ן האשה שטבלה ולא הטילה מים תחילה לא עלתה לה טבילה דבעי רבא זבה שנעקרו מי רגליה וטבלה מהו ולא איפשיטא וספיקא דאורייתא לחומרא וכתבתי לו תמיה בעיני אם יצא זה מפי גאונים מעולם דבעיא היא לענין טהרות משום מעיינות הזב אבל אינה נאסרת לבעלה ואי משום שצריכה לעצור עצמה ולא יהא אותו מקום ראוי לביאת מים אין ראיה מקמצה שפתיה עכ " ה מתשובת מהר " ז : נדה שגילחה צפרניה ודרס עליהם בעלה או אדם אחר לוקין עליה בשחין רוק " ח : בנות ישראל הולכות לטבול בצינעא פן ירגישו בהן מפני העין כדאמר גבי יושבי צריפין שמרגישין זו בזו בטבילה ועל נשותיהן הוא אומר ארור שוכב עם כל בהמה רוק " ח הקופץ למקוה ה " ז מגונה הטובל במקוה פעמיים ה " ז מגונה והקפדה שייך בדבר שרוב העולם מקפידין רוק " ח אבל לקמן בסוף סימן ר " א מפורש דמיירי במקוה שאין שם אלא מ' סאה מצומצמות וכשיקפוץ לתוכו יחסרו המים בקפיצתו בתוכו וכן בטובל פעמיים ע " ש : הב " י הביא כאן פלוגתא דרב ור' יוחנן בפ " ב דחולין ( דף לא ) בנדה שנפלה מן הגשר למים או טבלה עצמה להקר ולא נתכוונה לשם טבילה ושפסק הרמב " ם כרב דעלתה לה טבילה לבעלה דחולין הוא וכן פסק בש " ע אבל הרב בהגהות ש " ע כתב כיון דיש פוסקין כר' יוחנן דלא עלתה לה טבילה לבעלה יש להחמיר לכתחלה שתחזור ותטבול בכוונה וע " ל בסימן ר " א אצל גל שנתלש מיהו אף לר' יוחנן קאמרי' התם דאי אנסה חבירתה ואטבלה כוונה מעלייתא היא ועלתה לה טבילה ואף בנפלה מן הגשר אין לה לברך כשתחזור ותטבול וכן כתבתי סוף סימן ק " כ גבי טבילת כלי שלא בכוונה עיין שם :
Yoreh De'ah.199.1.1 לעולם ילמד וכו' בפ' תינוקת ( נדה דף ס " ו ) אמר רבא לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה במים ( פירש " י קמטיה בית השחי ובית הסתרים שלה ) מיתיבי בית הקמטים ובית הסתרים אינן צריכין לביאת מים נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי לביאת מים בעינן כדר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכו' ויש להקשות דבפ " ט דמקוואות תנן ואלו חוצצין וקא חשיב בית הסתרים שבאשה ואלו אין חוצצין וקא חשיב בית הסתרים שבאיש והשתא איכא לאוקמי הא דתני בית הסתרים אינן צריכין לביאת מים באיש קאמר ולא קשיא ונראה דדוקא בבית הערוה מחלקין בין אשה לאיש ובאשה נשואה דוקא דמקפדת שלא תתגנה על בעלה וכמו שפי' לשם הר " ש והרמב " ם אבל בית הקמטים דשאר הגוף בבעל בשר איש ואשה שוין והשתא קא מותבינן אדרבא מבית הקמטים אבית הקמטים ורש " י ז " ל הוה קשיא ליה אמאי קאמר רבא דבית קמטיה צריכה להדיח במים ולא נקט נמי בית סתריה ולכן פירש דבכלל בית קמטיה הוי נמי בית השחי ובית הסתרים שלה אבל פשיטא דאין משמעות בית קמטיה יוצא מידי פשוטו דאיירי בקמטיה דכריסה ותחת החזה ושאר הגוף כשהיא בעלת בשר ומש " ה קא מותיב מבית קמטיה אבית קמטיה וזהו שכתב רבינו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה וכל בית סתריה דבית קמטיה פי' קמטיה שבגוף מתוך שהיא בעלת בשר ומ " ש וכל בית סתריה כולל בית השחי ותחת הדדין ובית הערוה והחוטם והאזנים ובין שיניה ובין אצבעות רגליה וכיוצא בהם וב " י כתב דלשון רבינו אינו מדוקדק דנקט קמטיה ובית סתריה וכו' עכ " ל והרי מבואר למאי דפרי' דלשונו מדוקדק וכתב מהרי " ק בשורש קנ " ט דמדלא נקט שתהא אשה מדחת קמטיה בסתם נראה דבמים דוקא קאמר ולא בשאר משקין ולפעד " נ פשוט דלגופיה איצטריך שלא נבין דבקנוח בבגד פשתן להסיר הלכלוך והזיעה נמי יצאת י " ח כמו בהדחה לכך נקט במים לאורויי דלא סגיא בקינוח אלא בהדחה במים אבל לא בא להוציא שאר משקים ומ " מ לא מלאני לבי להקל כנגד הרב במקום איסור כרת :
Yoreh De'ah.199.2.1 ושתהא חופפת שער ראשה וכו' ברייתא ס " פ מרובה עזרא תיקן שתהא אשה חופפת וטובלת ומ " ש רבינו שתהא חופפת שער ראשה וכו' כתב כן לפי שבזה הכל מודים ואח " כ כתב דרבינו שמעיה בשם רש " י פי' דבכלל תקנה זו הוי נמי שתהא חופפת במים כל גופה יפה וכו' ושר " ת חולק דלא תיקן עזרא חפיפה אלא בשער שבראש ומדברי כל הפוסקים נראה דמדינא לתקנת עזרא אשה אינה צריכה חפיפה אלא בשערת ראשה כר " ת ונראה דה " ה כל מקום שער כבית השחי ובית הערוה דילמא מיקטר קטירי השערות אי נמי איכא מאיס מידי ואיכא חציצה וכן פי' הר " ן אלא דאף על פי כן צריך לחוף גם כל הגוף דנכון להחמיר כהר " ש בשם רש " י וכן מנהג כל ישראל :
Yoreh De'ah.199.3.1 לשון הרמב " ן דין תורה וכו' יראה מדבריו שיותר מחמיר בעיון הגוף מבעיון הראש מפני שזה דין תורה וזה אינו אלא תקנת עזרא ואיכא להקשות דלאיזה דבר קאמר דמחמיר יותר בעיון הגוף ונראה דה " פ דכיון דהרמב " ן דקדק לומר שזה דין תורה וזה תקנת עזרא אלמא דבא להורות דכיון דהחפיפה אינה אלא דרבנן מתקנת עזרא אם כן אם לא חפפה כראוי או לא חפפה כלל אם עיינה בעצמה כל גופה בעיונא בעלמא בלא רחיצה כדין תורה בין במקום שער בין שלא במקום שער וכדדרשינן מורחץ את בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים את בשרו את הטפל לבשרו ומאי ניהו שער כדאיתא סוף מרובה דאורייתא לעיוני דילמא מיקטר א " נ מאוס מידי משום חציצה השתא כיון דעיינה כל גופה כדין תורה עלתה לה טבילה וא " צ לחזור ולטבול אבל אם לא עיינה כל גופה אף ע " פ שחפפה וסרקה את ראשה והתירה שערותיה יפה ועיינה בשערות ראשה שאין שם חציצה ושום קשירה אפ " ה לא עלתה לה טבילה כיון שלא עיינה בכל גופה כי אם בעיון הראש בלבד וקורא עיון הראש מה שמיוחד להראש כתקנת עזרא דהיינו החפיפה והפספוס והסריקה שכל זה קרוי עיון הראש ועיון הגוף הוא מה שמיוחד לעיין בכל הגוף אם יש דבר חוצץ בין במקום שער בין שלא במקום שער כדין תורה ולפי דעת רבינו כנראה לו מדברי הרמב " ן צ " ל דחולק הוא אמ " ש רבינו בסוף סימן זה ע " ש הרשב " א דאם לא חפפה כלל אפילו עיינה כל גופה לא עלתה לה טבילה וע " ש ודברי רבינו בזה פשוטים ואין קושיא בדברים אלו אבל הב " י הבין דרבינו רצונו לומר עיון הגוף בלא עיון הראש והתרעם על דבריו ושארי ליה מאריה . ועמ " ש בסוף סימן זה אצל מ " ש בשם הרשב " א :
Yoreh De'ah.199.4.1 חפיפה שבמקום שער לא תהיה במים קרים מימרא דאמימר משמיה דרבא בפרק תינוקת ( נדה דף ס " ו ) אשה לא תחוף אלא בחמין ואפי' בחמי חמה אבל לא בצונן אבל בקרירי לא דמשרו מזיא כך הוא גירסת הרא " ש דלא כגירסת ספרים דגרסי אבל לא בצונן ואפי' בחמי חמה דמשמע חמי חמה אסור וזהו שדקדק רבינו וכתב ומיהו אפי' בחמי חמה סגי כלומר אף על פי דמים צוננין אסורין לא תימא דמים שהוחמו בשמש דין צוננין להם ואסורין כמו שגורס ר " ח הביאו הרא " ש דליתא אלא אף ע " פ דצוננין אסורין מיהו מים שהוחמו בשמש מותרין וכן פירש " י אלא דקשה אמאי שינה רבינו לתת טעם אחר לצוננין ממ " ש בגמרא דמשרו מיא דפי' מקשין השער ואין לכלוכן עובר כפירש " י ונראה דרבינו נמשך אחר מ " ש הרשב " א בת " ה הקצר שכתב כך להדיא וטעמו מפורש בת " ה הארוך דהיה גורס אשה לא תחוף אלא בחמין ואפי' בחמי חמה מ " ט חמימי משרו מזיא קרירי מסבכי מזיא ופירוש משרו מזיא מתירין השערות וכן נראה מדברי הרמב " ם פ " ב דמקואות שכך היה גורס שהרי כתב וז " ל מפני שהחמין משירין את השיער ומסלסלין אותו אבל הצונן מקלקלין ומקבצין את השיער ומתקשר עכ " ל :
Yoreh De'ah.199.5.1 ולא תחוף בנתר וכו' מימרא דרבא שם ומ " ש ולא בכל הדברים המסבכים השער כ " כ הרשב " א בת " ה הקצר ודבר פשוט הוא דכל שידוע שדברים אלו מסבכים השער דינן כנתר ואהל ולא קאמר מהרי " ק בשורש קנ " ח דאין לנו אלא מ " ש חכמים נתר ואהל אלא דאין לנו לחוש מספק שמא דבר אחר גם כן מסבך או משרו מזיא ונאסור לחוף ראשה כיון דאין לנו לאסור אלא מ " ש חכמים אבל בידוע לנו דמסבך כמו נתר ואהל מודה מהרי " ק דאסור והב " י הבין דדברי מהרי " ק הם חולקים על דברי רבינו ושגגה יצאה מלפני השליט בזה :
Yoreh De'ah.199.6.1 חפיפה זו פירש " י מוטב שתהיה ביום וכו' ובשאלתות פי' שמוטב שתהיה בלילה וכו' פי' לרש " י דמפרש הסוגיא בפרק תינוקת ( נדה דף ס " ח ) מוטב הוא שתכנס ביום למרחץ ותהא חופפת יפה יפה בנחת ואח " כ תצא מן המרחץ בעוד יום גדול ותהא טובלת בלילה אבל לא תהא חופפת וטובלת לכתחילה בלילה אע " פ שטוב הוא להסמיך חפיפה לטבילה כדי שלא יתקשר שום דבר על שערה משעת חפיפה עד שעת טבילה מכל מקום מוטב זה מזה לפי שזה קרוב לודאי דכיון שמהומה לביתה ממהרת לחוף בלילה ולא תחוף יפה אבל חששת שמא יתקשר שערה בין חפיפה לטבילה הוא ספק רחוק דכל אשה נזהרת לכרוך שערה היטב . אבל בשאלתות פירש איפכא דמוטב שתהיה חופפת וטובלת בלילה שתהא חפיפה סמוך לטבילה ואף ע " פ דאיכא לחוש שתהא ממהרת ולא תחוף יפה דלפי פירושו בסוגיא לא חששו חכמים לדבר זה כל כך ולפיכך מוטב זה מזה והב " י הבין מדברי התוספות ושאר פוסקים דלרש " י דמותר לחוף ולטבול בלילה אלא שטוב לה יותר לחוף ביום ולטבול בלילה אם כן ניחא לישנא דמוטב שתהיה החפיפה ביום דכתב רבינו לרש " י אבל לשאלתות דאסור לחוף ביום ולטבול בלילה היכא דאפשר לחוף ולטבול בלילה קשה אלשון רבינו שכתב לשאלתות דמוטב שתהיה בלילה דלא הו " ל לומר מוטב אלא הו " ל לומר דלשאלתות צריך שתהיה החפיפה בלילה ולפעד " נ דלא קשיא ולא מידי דאף ע " ג דמדינא אף לרש " י היה מותר לחוף ולטבול בלילה מ " מ מדאיפסיקא הילכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה היכא דאפשר לה לחוף ביום השתא איכא איסורא לחוף ולטבול בלילה כיון דאפשר לה לחוף ביום ומוטב זה מזה א " כ חל על האשה שמא דאיסורא כי היכי דלשאלתות היכא דאפשר לה לחוף ולטבול בלילה חל על האשה שמא דאיסורא שלא לחוף ביום ולהרחיק חפיפה מטבילה ה " נ לרש " י איפכא אבל היכא דלא איפשר שרי לשאלתות להרחיק חפיפה מטבילה כי היכי דשרי לרש " י היכא דלא אפשר לחוף ולטבול בלילה ותדע שהרי הרא " ש שכתב דלרש " י אם חל י " ט במ " ש שאסור לחוף בע " ש ביום ולטבול במ " ש בלילה ומוטב שתדחה הטבילה ולשאלתות שרי אלמא דרש " י מחמיר טפי מהשאלתות בחד צד ואוסר להרחיק החפיפה מטבילה מע " ש למ " ש ובחול מחמיר טפי השאלתות מרש " י ואוסר להרחיק החפיפה מטבילה אלא בע " כ צריך לפרש דלשאלתות בחול לכתחלה מוטב זה מזה ולרש " י איפכא לכתחלה מוטב לחוף ביום בנחת וכו' :
Yoreh De'ah.199.7.1 ומ " ש וכתב א " א הרא " ש ונוהגות הנשים וכו' כלומר דבזה יוצאים ידי שניהם דאף השאלתות לא אסר לכתחלה לחוף ביום היכא דאפשר לחוף בלילה אלא היכא שיוצאה מן המרחץ בעוד יום גדול דמרחיקין החפיפה מן הטבילה אבל אם מתחילין לרחוץ מבע " י וחופפת מבע " י ואינה יוצאה מן המרחץ עד שטובלת בלילה פשיטא דאף השאלתות מודה דמוטב זה ממה שתהא חופפת וטובלת הכל בלילה דאיכא חששא דמהומה לביתה :
Yoreh De'ah.199.8.1 חל טבילתה במ " ש וכו' נלפע " ד דרבינו כתב זה על פי מ " ש קודם זה שנוהגות הנשים לחוף מבע " י וכו' כדי לצאת ידי חובתם לרש " י ולהשאלתות על צד היותר טוב וקאמר השתא דכשחל טבילתה במ " ש די לה בחפיפת ליל טבילתה כיון דאי אפשר לה לחוף מבע " י אלא כיון דלפירש " י חששו חכמים שמתוך שמהומה לביתה לא תחוף יפה אמר רבינו ומ " מ מנהג יפה וכו' שבזה ודאי מתוקן דליכא חששא דלא תחוף יפה וכך צריך להגיה בדברי רבינו ומ " מ מנהג יפה שתרחוץ ותחוף יפה בערב שבת במתון ובמוצאי שבת תחוף מעט במתון ותסרוק שערותיה וכן הוא בנוסחאות המדוייקות . וכן מה שכתב רבינו נזדמנה לה טבילה בליל שבת שאי אפשר לה לחוף בלילה די לה בחפיפת יום אינו אלא לפי מה שנוהגות הנשים ליכנס למרחץ מבע " י ולחוף ביום ואינן יוצאות מן המרחץ אלא עוסקות בחפיפה עד שטובלת בלילה כדי לצאת י " ח לרש " י ולהשאלתות וקאמר רבינו השתא נזדמנה לה טבילה בליל שבת שאי אפשר לה שתהא עסוקה בחפיפה עד שתחשך ובע " כ לא תהא חפיפה סמוכה לטבילה די לה בחפיפת יום כיון דלא אפשר והב " י האריך להקשות ולפרש דברי רבינו ע " ש אבל מ " ש הוא הנכון ודו " ק :
Yoreh De'ah.199.9.1 ומ " ש רבינו ואפי' אם חלו ב' י " ט ביום ה " ו וכו' אע " ג דהרא " ש כת' דלפי פירש " י אם חל י " ט במ " ש אין להרחיק החפיפה מהטבילה כולי האי מע " ש למ " ש ומוטב שתדחה טבילתה אע " פ שאין כאן הרחקה אלא יום א' ומכ " ש כשחלו ב' י " ט ביום ה " ו דאיכא הרחקה ב' ימים דתדחה הטבילה לפירש " י אפ " ה הכריע רבינו להיתירא מתרי טעמי חדא דהלא הרא " ש גופיה דלשאלתות חופפת בד' היכא דחלו שני י " ט ביום ה " ו וחל טבילתה בליל שבת והתוספות כתבו ג " כ כך לר " ת היכא דחלו שני י " ט ביום א " ב וטבילתה ליל ב' דחופפת בע " ש וטובלת בליל ב' ואע " פ דבאשיר " י לא כתב כך לר " ת מ " מ כיון שאין מפורש בדבריו בהיפך מסתמא לא נחלק הרא " ש בזה אמ " ש התוס' לר " ת השתא כיון דהשאלתות ור " ת מתירין בפירוש דחה רבי' מ " ש הרא " ש דלפירש " י משמע דאסור להרחיק כולי האי . ותו דהלא התוס' כתבו להדיא דלפירש " י דאוסר לחוף מע " ש ולטבול במ " ש מ " מ היכא דחל י " ט במ " ש שרי לחוף בע " ש ולטבול במ " ש ואיתא לפסקא דפסקינן בגמרא הלכתא כרב חסדא ודלא כהרא " ש דלפירש " י אידחיא הך פסקא וזהו דוחק הלכך פסק רבינו נכון להתיר אפי' בהרחקת ב' ימים ותו דכך נהגו הנשים מקדמונים ומנהג ישראל תורה היא :
Yoreh De'ah.199.10.1 ומ " ש רבינו או אם חל י " ט במ " ש רוחצת וחופפת בע " ש נראה מדכתב בסתם אם חל י " ט דר " ל ג " כ אפי' אם חלו שני י " ט ביום א " ב וטבילתה ליל ב' דומיא דחלוקה הראשונה היכא דחלו ב' י " ט ביום ה " ו ולא זו אף זו קאמר ל " מ היכא דחלו שני י " ט ביום ה " ו דרוחצת וחופפת ברביעי סמוך לב " ה ממש אלא אפי' חלו ב' י " ט ביום א " ב רוחצת וחופפת בע " ש ואף ע " ג דצריכה להפסיק קודם ב " ה טובא דאף מרחיצה צריכה להפסיק דחמיר שבת לענין רחיצה טפי מבי " ט כדאיתא בפרק כירה וא " כ איכא הרחקת חפיפה מטבילה טפי כשחל י " ט במ " ש אפ " ה שרי ובסמוך כתבתי יישוב אחר נכון יותר והב " י כתב מה שכתב בזה ולא נהירא :
Yoreh De'ah.199.11.1 ומ " ש ובלבד שתזהר אחר רחיצה וחפיפה מליתן תבשיל לבנה וכו' כ " כ הרא " ש בסוף נדה . והב " י הרבה קושיות והויות על דברי רבינו חדא דאפי' תזהר מלתת לבנה מ " מ היא עצמה נוגעת בתבשיל שאוכלת ואפי' תזהר מליגע בתבשיל אלא ע " י כף משא " כ כשנותנת לבנה דא " א לה שלא תגע בידה מ " מ אי אפשר לה שלא תסיח דעתה ותגע ולאו אדעתה . ועוד דלמה לן להזהיר אותה שלא תגע יותר נכון היה שתגע אלא שיבדקו ידיהן וכל גופן בשעת טבילה ועוד שאמר ואם טבלה ולא עיינה וכו' . מה עניין עיון ובדיקה זו אצל חפיפה ולמה לא תבדוק בשעת טבילה ועוד דהלא הרמב " ן כתב דין תורה שתעיינה כל גופה ותבדוק סמוך לטבילה כדכתב רבינו לעיל בשמו ואם כן למה הקילו חכמים כאן שתהא מעיינה בשעת חפיפה ולהרחיק העיון מהטבילה שלא כדין תורה ועוד האריך להשיג על זה ותירץ בדרכים רחוקים עיין עליו ולפע " ד הדברים פשוטים דלא הזהירוה אלא מליתן תבשיל לבנה הקטן מתבשילי דייסא וכיוצא מיני דגן דברים הנדבקים ולא יסור בקלות וכן שלא תתעסק היא בעיסה ושעוה וכיוצא בדבר שתבא לידי חציצה שנדבק בחוזק ולא יסור מן האצבעות וכפות ידיה אלא ע " י טורח אבל שאר מאכלים ודאי נוטלת בידה ואוכלת ולא היתה כוונת הרא " ש ורבינו שכשתהא נזהרת בכך דשוב אינה צריכה לעיין בגופה חלילה שחכמים יבטלו דין תורה ופשיטא שצריכה לעיין כל גופה סמוך לטבילה בין במקום שער בין שלא במקום שער כדפרי' לעיל אלא דאפ " ה הזהירוה מליתן תבשיל לבנה וכו' שאם לא תהיה נזהרת בכך הנה כשתהיה בודקת כל גופה סמוך לטבילה יגיע לה טורח להסירו ומתוך שמהומה לביתה איכא לחוש שלא תסיר דברים הנדבקים יפה יפה אבל כשתהיה נזהרת בכך הנה לא יגיע לה שום טורח כשתבדוק ותעיין כל גופה סמוך לטבילה שהרי ידיה נקיות מדברים שהם נדבקים בחוזק כגון דייסא ועיסה ושעוה וכיוצא בהם :
Yoreh De'ah.199.12.1 ומ " ש ואם טבלה ולא עיינה וכו' האי לא עיינה דקאמר הכא לא מיירי בעיון כל גופה שחייבת בה מדין תורה סמוך לטבילה אלא בעיון המיוחד לראש בשעת חפיפה דהיינו חפיפת שער ופספוסו וסריקתו שזהו עיון המיוחד לראש כתקנת עזרא וה " ק דאף על פי שעיון הגוף ודאי מעכב אם לא עיינה כל גופה סמוך לטבילה ופשיטא דצריכה לעיין כל גופה סמוך לטבילה דאם לא כן לא עלתה לה טבילה אפי' הכי צריכה עוד לעיין בפרט בשערות ראשה שהיו מקושרים היטב דצריכה לעיין בהם עכשיו בשעת טבילה שלא נתבלבלו ולא נתלכלכו וכן צריכה לעיין בין אצבעות ידיה וצפרניה וכפות ידיה אם נדבק בהם מדברים הנדבקים בחוזק שלא יסורו עד אחר הטורח וקאמר שאם טבלה ולא עיינה עצמה עיון זה מקודם אף על פי שעיינה כל גופה סמוך לטבילה כדין תורה מ " מ אם לא עיינה בפרט על מה שמיוחד לעיון שער הראש וידיה כדפרי' הנה אם נזהרה מלהתעסק בדבר החוצץ עלתה לה טבילה ואם לאו לא עלתה לה טבילה אף על פי שעיינה כל גופה כדין תורה סמוך לטבילה . אח " כ אומר רבינו דכל זה אינו אלא היכא דחלו ב' י " ט ביום ה' ו' דחופפת בד' וטובלת בליל שבת אבל אם חלו שני י " ט ביום א " ב דחופפת בע " ש וטובלת בי " ט ליל ב' אז יכולה להחם קיתון של מים להדיח קמטיה ובית סתריה דבכלל זה גם כפות ידיה ובין אצבעותיה ויסורו הדברים הנדבקים בקלות על ידי חמין ומיהו אין לה לכתחלה לסמוך על שתהא מדיחה בקיתון של חמין אלא עכ " פ צריכה ליזהר מליתן תבשיל לבנה וכו' . ובזה התיישב בטוב טעם מה שכתב רבינו ואפי' אם חלו ב' י " ט ביום ה " ו חופפת בד' וטובלת בליל שבת או אם חל י " ט במ " ש וכו' . דלאיזה צורך כתב האי או אם חל י " ט במ " ש דמשמע דמיירי דחל יום ראשון של י " ט במ " ש הלא נלמדנו במכ " ש ממ " ש תחילה אם חלו ב' י " ט ביום ה " ו וכמו שהקשה ב " י אבל למאי דפרי' ניחא דכוונת רבינו הוא להורות דאף על כי דחל י " ט במ " ש ויכולה להחם קיתון של מים כו' אפ " ה צריכה שתזהר מליתן תבשיל לבנה וכו' . ואף ע " פ דליכא הרחקה אלא יום אחד בין חפיפה לטבילה אפ " ה צריכה להזהר ולא תסמוך על קיתון של מים חמין שמא יגיע לה אונס שלא תוכל להכינו במ " ש וכן בא להורות דאם חלו שני י " ט ביום ה " ו דאפ " ה אם טבלה ולא עיינה אם נזהרת מלהתעסק בדבר החוצץ עלתה לה טבילה ואף ע " פ דאיכא הרחקה ב' ימים בין חפיפה לטבילה ולעיל בסמוך כתבתי יישוב אחר אבל זה היישוב הוא העיקר :
Yoreh De'ah.199.13.1 כתב הרשב " א חפפה ועיינה וכו' האי עיינה מיירי בעיון ובדיקת כל הגוף בין במקום שער בין שלא במקום שער שחייבת בו האשה קודם טבילה מדין תורה וחכמים הצריכוה שתהא עיון זה ובדיקה זו סמוך לטבילה דאפי' במקום שהתירו להרחיק החפיפה מן הטבילה כגון בי " ט שחל במ " ש בחפיפה דרבנן שהיא תקנת עזרא הקילו כי היכי דלא נדחיא טבילה בזמנה כיון דלא אפשר אבל עיוני ובדיקת כל גופה דמדאורייתא היא לא מקילינן בה להרחיק עיון ובדיקה מהטבילה אף ע " ג דבי " ט הוה האי עיונא בעלמא בלא רחיצה כלל אפי' בקרירי כיון דמסבכין השער ובחמימי נמי לא אפשר דאסור לרחוץ כל גופו בי " ט בחמין אפי' אבר אבר לית לן בה דמדאורייתא סגי בעיונא בעלמא בלא רחיצה כלל לדעת הרשב " א דלא כהראב " ד דסביר ליה דעיונא דשאר הגוף דוקא ברחיצה אלא דסגי בצונן כדכתב בת " ה הארוך ועל פי זה אמר הרשב " א חפפה ועיינה עצמה בחול ביום עיון כל גופה כדין תורה במקום שער ושלא במקום שער וטבלה בערב או למחרתו אף על פי שלא היתה החפיפה והבדיקה סמוך לטבילה עלתה לה טבילה בדיעבד והביא ראייה לדין זה בת " ה הארוך מדאמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול דבעל כרחך דהא דקאמר ואם לאו צריכה לחוף ולטבול היינו שלא חפפה ולא עיינה בסמוך לטבילה אף ע " פ שחפפה ועיינה קודם טבילה דאני אומר בשעת טבילה היה שם ולאו אדעתה דאי עיינה סמוך לטבילה אף ע " פ שלא חפפה סמוך לטבילה ודאי דאני אומר דלאחר טבילה נדבק בה ולאו אדעתא שהרי עיינה בשעת טבילה ולא היה עליה דבר חוצץ וא " כ השתא שמעינן דע " כ לא קאמר רבא דלא עלתה לה טבילה כשלא עיינה סמוך לטבילה אלא בנמצא עליה דבר חוצץ הא לא נמצא עליה דבר חוצץ עלתה לה טבילה ואף ע " פ שלא עיינה סמוך לטבילה דלא החמירו עליה חכמים לחזור ולטבול בדיעבד :
Yoreh De'ah.199.14.1 ומ " ש אבל אם לא חפפה כלל וכו' . בת " ה הארוך הביא דברי הראב " ד שכתב כך וז " ל אפי' עיינה נפשה בשעת טבילה בלא חפיפת הראש לא סגי לה בעיוני דהא מתקנת עזרא היא ואפי' שדיא מסרקה בתר טבילה ולא משכחת מידי דסריך במזיא חיישינן דלמא בהדי דמסרקה רישא השתא משתרי מזיא א " נ ההוא דהוה קטיר בשעת טבילה מנתר בהדי מסריקותא ולא ידעה ומש " ה כי טבלה בלא בדיקת הגוף אי נמי בלא חפיפה לא עלתה לה טבילה כלל עכ " ל . וז " ש בקצר ואצ " ל אם חפפה וכו' דכיון דאפי' חפיפה שאינה אלא דרבנן מתקנת עזרא אם לא חפפה כלל לא עלתה לה טבילה . א " כ אצ " ל אם לא עיינה שאר הגוף כלל דמחוייבת בה מדין תורה דלא עלתה לה טבילה כלל וא " ת אם כן הא דכתב רבינו לעיל על דברי הרמב " ן יראה מדבריו שיותר מחמיר בעיון הגוף מבעיון הראש דמאי חומרא כיון דאפי' בחפיפה לא עלתה לה טבילה אם לא חפפה כי היכי דלא עלתה לה טבילה אם לא עיינה בשאר הגוף וי " ל דהיינו דקאמר רבינו יראה מדבריו שיותר מחמיר וכו' כלומר ואם כן חולק הוא אמ " ש הרשב " א בשם הראב " ד בלא חפפה דלא עלתה לה טבילה דלהרמב " ן עלתה לה טבילה ומיהו אנן נקטינן לחומרא כהראב " ד והרשב " א ותו דהאי יראה מדבריו אינו מוכרח דאע " פ דס " ל להרמב " ן דאין להחמיר בזה יותר מבזה מ " מ לא קשה דאמר שזה דין תורה וזה תקנת עזרא דהאמת נקט ותו דכדי שלא נטעה לומר דבין חפיפה ובין עיון הגוף אינם אלא חומרא דרבנן בעלמא או מנהג בלבד לכך פירש שזה ד " ת וזה תקנת עזרא הנביא ובית דינו ולכן יש להחמיר בשניהם דאפי' דיעבד לא עלתה טבילה וכן הוא העיקר לפע " ד דלא כמו שכתב רבי' יראה מדבריו דמחמיר בעיון הגוף יותר מבעיון הראש דליתא :
Yoreh De'ah.199.15.1 ומ " ש והראב " ד כתב וכו' עיין בב " י סי' קצ " ח אצל מ " ש רבינו צריכה לחוץ שיניה מ " ש הראב " ד בזה בס' בעלי הנפש ומ " ש הראב " ד אף על פי שבשאר הגוף אין תולין להקל בכה " ג קאי גם כן אמ " ש תחלה אם לא עיינה אותה קודם לכן ואח " כ עיינה אותה ולא מצאה בהן שום דבר דבשאר הגוף אין תולין להקל אף בזו ולא עלתה לה טבילה ופשוט הוא :
Yoreh De'ah.199.16.1 חפפה ועיינה וכו' מימרא דרבא בפ' תנוקת כתבתיה בסמוך היא ופירושה :
Yoreh De'ah.199.17.1 ומ " ש אבל אם לא חפפה קודם טבילה אין תולין בו אע " פ שנתעסקה בו אחר טבילה תימה גדולה דמשמע דבנמצא עליה דבר החוצץ לאחר טבילה אע " פ שנתעסקה בו לאחר הטבילה אין תולין בו כיון שלא חפפה הא אם לא נמצא עליה דבר עלתה לה טבילה אף ע " פ שלא חפפה ולעיל כתב ע " ש הרשב " א והוא מדברי הראב " ד דבלא חפפה לא עלתה לה טבילה אפילו לא נמצא עליה דבר ואפשר שזה שכתב רבינו כאן הוא להרמב " ן דיראה מדבריו שיותר מחמיר בעיון הגוף מבעיון הראש ובלא חפפה עלתה לה טבילה דיעבד ודלא כהרשב " א אפי' הכי בזו שנמצא עליה דבר חוצץ לא תלינן במין שנתעסקה בו כיון שלא חפפה . ועוד נראה לפע " ד ליישב דלא אמר הרשב " א בלא חפפה דלא עלתה לה טבילה אלא בדלא חפפה כלל דאפי' שער ראשה לא חפפה והכי משמע מלישנא דהרשב " א דלעיל שכתב אבל אם לא חפפה כלל אבל כאן כתב רבינו אבל אם לא חפפה קודם טבילה ומיירי דראשה ודאי חפפה כתקנת עזרא דאל " כ לא עלתה לה טבילה כלל אפי' לא נמצא עליה דבר חוצץ אלא כיון דאע " פ דעזרא לא תיקן אלא לחפוף שער ראשה בלחוד וה " ה שאר כל מקום שער אבל לא שאר גופה דלא כהר " ר שמעיה בשם רש " י וכך הוא דעת ר " ת והרשב " א וכל הפוסקים מכל מקום כבר נהגו בנות ישראל לחוף כל גופן בשעת חפיפת הראש כדלעיל א " כ לפי זה קאמר רבינו דבזו שחפפה ראשה ולא חפפה שאר גופה כמנהג בנות ישראל אם לא היה נמצא עליה דבר חוצץ ודאי דעלתה לה טבילה אף ע " פ שלא חפפה שאר הגוף כיון שאינו אלא מנהג אבל עכשיו שנמצא על שאר גופה דבר חוצץ ולא חפפה את גופה וגם לא היתה הטבילה סמוך לחפיפה ועיון גופה דאיכא תרתי לריעותא אע " פ שנתעסקה באותו מין בין טבילה למציאה אינה תולה באותו מין שנתעסקה בו אלא תלינן לחומרא ואמרינן דכיון דלא חפפה שאר הגוף כבר היה עליה קודם טבילה זה הדבר החוצץ ולא ראו אותו בשעה שעיינה את גופה א " נ נדבק עליה קודם טבילה לאחר עיון גופה דרגלים לדבר כיון שלא חפפה גופה בשעת חפיפת הראש ועכשיו נמצא על גופה דבר חוצץ ועוד שלא היתה הטבילה סמוך לחפיפה ועיון גופה כנ " ל ליישב לשון רבינו זה אכן צ " ע אם איננו ט " ס דכל מ " ש רבינו כאן הוא מדברי הרשב " א וזה הלשון דאבל אם לא חפפה וכו' לא נמצא לא בקצר ולא בארוך והקרוב כיישוב הראשון שכתבתי דרבינו כתב כך לדעתו דלהרמב " ן עלתה לה טבילה דיעבד אם לא חפפה דמ " מ כאן בנמצא עליה דבר חוצץ מודה דלא עלתה לה טבילה אע " פ שנתעסקה בו אחר טבילה אבל ממה שפסק בש " ע דבדיעבד נמי אם לא חפפה לא עלתה לה טבילה כהרשב " א וכתב נמי האי אבל אם לא חפפה וכו' בע " כ צריך לפרש כיישוב השני דפרישית . ואיכא לתמוה אמה דכתב רבינו דבנתעסקה באותו מין עלתה לה טבילה דאני תולה אותו במין שנתעסקה בו דנמשך אחר מה שכך פסק הרשב " א בת " ה והלא הרשב " א גופיה כתב אחר כך במסקנתו וז " ל ויש מן הגדולים שהורו גם בזה להחמיר עד שתאמר ברי לי שלא היה עלי בשעת טבילה עכ " ל אלמא דאיהו גופיה חושש שלא להקל כנגד הגדולים ועוד דהלא בת " ה הארוך הביא מ " ש הראב " ד דאפי' נתעסקה כל אותו היום באותו מין לאחר טבילה לא עלתה לה טבילה עד שתאמר ברי לי שלא היה עלי בשעת טבילה עכ " ל וכלשון הזה פסק גם הרמב " ם ספ " ב דמקואות ומביאו ב " י אם כן מי הוא שיבא אחרי גדולי העולם האלו להקל באיסור כרת ולסמוך אמ " ש הרשב " א ואיהו גופיה היה חושש להחמיר הלכך נראה לי ברור דנקטינן להחמיר עד שתאמר ברי לי שלא היה עלי בשעת טבילה ודלא כמה שפסק בש " ע בסתם לקולא על פי דברי רבינו :
Yoreh De'ah.199.18.1 חפפה קודם טבילה וכו' מימרא דרב גידל אמר רב בפרק תנוקת ( נדה דף ס " ז ) והיינו בדלא עיינה גופה בתר הכי אבל עיינה בגופה לאחר נתינת התבשיל או לאחר עסק הדברים החוצצים עלתה לה טבילה וכן כתב הרשב " א והוא דבר פשוט ומשמע דדוקא בנתנה תבשיל העשוי לידבק אבל אם אינו עשוי לידבק תלינן דמיד כשבאתה למקוה נשטף מעליה ואין צריך לומר אם לא נתנה שום תבשיל לבנה אלא היתה מפשלת את בנה לאחוריה ערומה ואח " כ טבלה דעלתה לה טבילה ולא חיישינן שמא הוה עליה דינוקא טיט וכיוצא בו ונדבק באמו וחוצץ בטבילתה ולא ידעה ודלא כר " ח שכתבו התוס' בשמו שהיה גורס מימרא זו מפשלת את בנה וטובלת לא עלתה לה טבילה וכך הוא משמעות כל הפוסקים שלא הביאו בפסקיהם הך מימרא ותו דהלא מימרא דרב גידל אמר רב משמע דלא ס " ל הך מימרא דלא חיישי' אלא בנתנה תבשיל לבנה מיהו לכתחלה יש ליזהר דלא תקח בנה על ידה ערומה . ותו נראה דהיכא דהיה ביד בנה תבשיל העשוי לידבק א " נ היה מלוכלך בטיט ולקחה בנה על ידה ערומה ואח " כ טבלה ולא עיינה נפשה בתר הכי דלא עלתה לה טבילה דדמיא הא מילתא לנתנה תבשיל לבנה :
Yoreh De'ah.200.1.1 בברכת הטבילה כתב בה " ג לאחר שתעלה מן הטבילה תברך אקב " ו על הטבילה וכן פר " י פי' לאחר שתעלה ותלביש חלוקה תברך מיד דבעוד שהיא ערומה אסורה לברך אבל לא תמתין עד שתלביש כל מלבושיה דא " כ הויא הפסקה בין טבילה לברכה ויותר נכון דלאחר שטבלה ועודה במים תברך . וכן כתב הרב בהגהות ש " ע וז " ל וכן נוהגים שלאחר הטבילה בעודה עומדת תוך המים מכסות עצמה בבגדה או בחלוקה ומברכת עכ " ל . ואף על גב דתניא בפרק קמא דפסחים כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן הא אמר רב חסדא עלה חוץ מן הטבילה משום דאכתי גברא לא חזי ומפרש בה " ג ור " י דמשום דבטבילת גר אי אפשר לו לברך עד אחר הטבילה תקנו כך בכל הטבילות שלא לחלק וז " ש רבינו דאגב טבילת גר וכו' דבא רבינו לפרש הטעם למ " ש בה " ג ור " י :
Yoreh De'ah.200.2.1 ומ " ש והראב " ד כתב וכו' טעמו דס " ל כמ " ש הרי " ף לשם בשם הגאונים דלא אמר רב חסדא אלא בטבילת גר בלבד שאינו יכול לומר אקב " ו עד שיטבול ומה שלא הביא רבינו דברי הרי " ף והגאונים שקדמו להראב " ד הוא לפי שבדברי הראב " ד מפורש היאך תתנהג האשה בברכה זו לפני הטבילה שזה לא כתבו הרי " ף . והקשה ב " י דבתוס' בשם ר " י לא כתב אלא דאין לגעור בנשים שמברכות אחר הטבילה כיון דאיכא טבילת גר לא חילקו משמע דמודה ר " י דלכתחילה מורין לברך קודם טבילה דכך הוא עיקר הדין אלא שאין לגעור וכו' . ונראה ליישב דדעת רבינו היא דאי איתא דעיקר הדין לר " י לברך קודם טבילה אמאי כתב דלא לגעור בנשים . ועוד דלמה לו לר " י לומר דאין לגעור בנשים וכו' הו " ל לפסוק כמו שהוא עיקר הדין לדעתו אלא ודאי דלפי שהיה בזמנו בעלי הוראה שהיו גוערים בנשים שמברכים אחר הטבילה על כן להשיג עליהם אמר דאין לגעור בנשים דכיון דאיכא טבילת גר לא חילקו וכדין הם עושים כדעת בה " ג אלמא דלר " י עיקר הדין כבה " ג דאל " כ לא היה חולק כנגד הגוערין בנשים להתנהג ע " פ עיקר הדין ועוד שמעינן דסבירא ליה לר " י כיון דכך היה מנהג הנשים משנים קדמוניות ע " פ בה " ג אין לשנות אם כן דברי רבינו נכונים במ " ש וכן פר " י כבה " ג :
Yoreh De'ah.201.1.1 צריכה שתטבול במי מקוה שיש בו ארבעים סאה זה פשוט בת " כ וילפינן לה מדכתיב ורחץ במים את כל בשרו מים שכל גופו עולה בהם בבת אחת ולא בחצאין וכמה הם ארבעים סאה דהיינו אמה על אמה מרובעת ברום ג' אמות אפי' חסר כל שהוא פסול ואפי' היא גוצא וכל גופה עולה בסאה לא עלתה לה טבילה עד שתטבול במקוה של מ' סאה :
Yoreh De'ah.201.2.1 ומ " ש ואפי' אינן מים חיים וכו' . בפ' במה אשה ( שבת דף ס " ה ) אבוה דשמואל עביד להו לבנתיה מקואות ביומי דניסן סבר שמא ירבו הנוטפים על הזוחלים פי' לפי שהנהרות גדולין ממימי הגשמים ומהפשרת שלגים ושמא ניתוספו בנהר מי הגשמים על הזוחלים החיים ובטלו הזוחלין בנוטפין וכתב לשם רש " י ואני קבלתי מרבינו הלוי משום דספק זבות נינהו וזבה טעונה מים חיים ואי אפשר להעמיד שמועתו משום דאמר בת " כ חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים וזבה אינה טעונה מים חיים כו' עכ " ל . ואין ספק שהרב הלוי לא הורה כך מדעתו אלא מפי השמועה שקבל כך מרבותיו וכדמשמע מלישנא דרש " י שכתב ואני קבלתי מרבינו הלוי וכו' כתב עוד ואי אפשר להעמיד שמועתו וכו' . גם רב פלטוי גאון כתב כדברי רבינו הלוי ונראה דס " ל לרבוותא דמהך עובדא דאבוה דשמואל שמעינן דאע " ג דדאורייתא אין זבה טעונה מים חיים מ " מ מדרבנן טעונה מים חיים כמו זב ולהכי עבוד להו מקואות פי' שחפר בארות מקום מוצא מים חיים לטבול בהן ביומי ניסן דאל " כ למה ליה לטרוח כולי האי לעשות מקוואות כבר נמצאים בורות מלאים מימי שלגים ביומי ניסן בכל המקומות שבבבל אלא בע " כ דלפי דזבה טעונה מים חיים לא היו טובלין כל השנה אלא בנהרות מים חיים וביומי ניסן עבוד להו מקואות מים חיים . ופן פירש " י בפ' בתרא דבכורות ( דף נ " ה ) בלישנא קמא עבוד להו לבנתיה מקואות ביומי ניסן מקוה מים חיים נובעים בבית ולא היה מניחן לטבול בנהרות שביה " ג ירדו גשמים הרבה וכו' עד משום דהו " ל ספק זבות ובזב כתיב מים חיים ולפי מ " ש ליכא קושיא על שמועתו של הרב הלוי מההיא דת " כ דפשיטא דד " ת לא בעינן בזבה מים חיים אלא מדרבנן בעינן מים חיים וכדחזינן מהך עובדא דאבוה דשמואל ואפשר דמפי שמועה זו נהגו בכל הקהלות שיכינו לנשים מקוה מים חיים נובעים לטבול בהם אכן כל הנביאים פה אחד דליתא להך שמועה דרבינו הלוי וזבה אינה צריכה מים חיים כלל אפילו מדרבנן והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.201.3.1 ואף אם תטבול במעיין צריך שיהא בו מ' סאה וכו' טעם מחלוקת זו כתב הרשב " א בת " ה הארוך תחלת שער שביעי והכריע כדברי ר " י והרא " ש להחמיר בדבר שאיסורו כרת ע " ש גם בב " י מבואר מחלוקת זה ועיין במ " ש לעיל תחלת סימן ק " כ . ונקטינן דאף מעיין דמטהר בזוחלין אין טבילה עולה בו אלא א " כ יהא בו מ' סאה ופי' ב " י כשתצרף כל המים שמתחלה ועד סוף הם מ' סאה טובלות בכל מקום ממנו שגוף הנטבל מתכסה בו בבת אחת וע " ש :
Yoreh De'ah.201.4.1 וטבילה בנהרות איכא פלוגתא דרבוותא ר " ת התיר וכו' טעמו דפסק כשמואל דאמר נהרא מכיפיה מיבריך דאף ע " פ שהנהר מתרבה ממי גשמים עיקר ריבויין ממקורן הוא ולעולם זוחלין רבים על הנוטפין : ומ " ש ור " י היה אוסר לטבול בהן כל החורף וכו' נראה שר " ל דמזמן הרביעה בחשוון התחלת ימות הגשמים עד אחר ניסן שהוא אחר זמן הפשרת שלגים היה אסור לטבול בהן וטעמו דפסק כרב וכאידך דשמואל דאין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי ונקט תשרי לאפוקי אחר תשרי דאין מטהרין בזוחלין כל ימות הגשמים עד אחר ניסן התחלת ימות החמה אבל קודם תשרי המים מטהרין בזוחלין כל ימות החמה :
Yoreh De'ah.201.5.1 ומ " ש וכ " כ הר " ם מרוטנבורק וכו' מבואר בדברי הרא " ש שכתב בסתם ורבינו מאיר היה אוסר וז " ל ולי נראה דאסור לטבול בנהרות דלא קי " ל כשמואל דאמר נהרא מכיפיה מבריך וכו' דשמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן בההיא דאמר אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי וכו' . ותמיה לי במ " ש ב " י על דברי רבינו דשינה לשון ר " מ שכתב שהיה אוסר לטבול בנהרות כל השנה לבר מיומי תשרי וכו' . טעות נזדקר לפניו דזה הלשון לא כתבו ר " מ שהוא אוסר כל השנה אלא סתמא כתב הלכה למעשה אתא לאשמועינן בההיא דאמר אין המים מטהרין וכו' ופירושא דהך מימרא אינה אלא כדפרי' דלא נקט יומי תשרי אלא לאפוקי אחר תשרי כל ימות החורף עד אחר ניסן אבל קודם תשרי כל ימות החמה שרי לטבול בנהרות כמו שכתב ר " י אלא דהרב ב " י נמשך למה שפי' הוא קודם זה דמאי דאמר שמואל אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי היינו לומר דכל השנה הם אסורין לבר מיומי תשרי בלחוד וליתא אלא כדפרי' עוד האריך ב " י וכתב פירושים שונים בההיא מימרא דאין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי ע " ש אבל מ " ש לדעת ר " י ור " מ הוא הנכון אין ספק בו . עוד פי' הר " ן בפרק במה אשה פי' נכון הביאו ב " י . כתב המרדכי בה' נדה לאחר שהביא פסק ר " ת וראייתו בקוצר וז " ל ופסק רא " ם בס " י דלנהרות קטנים יש לחוש לרביית נוטפין מסברא וממתני' דמסכת פרה המים המכזבים פוסלין ואלו הן המים המכזבים פעם אחת לשבוע הלכך צריך לתת לב אם הנהר כ " כ קטן שאם היה בא " י מקום שאין שם גשמים מצו ים היה מכזב פעם אחת בשבוע חיישינן ביה לרביית נוטפים עכ " ל . וכתב ב " י דאינו יודע למה רצה לשער בארץ ישראל ולא שיער בכל מקום לפי מה שהוא דאף במקום שהגשמים מצויים איכא למימר נהרא מכיפיה מבריך לר " ת אא " כ תאמר דס " ל כרבינו ירוחם דהיכא דמינכר דגדל ממי גשמים אין טובלין בו אפילו לר " ת דהא ליכא למימר מכיפיה מבריך וכו' עכ " ל . ונראה ליישב דטעמא דמתני' דמכזבין פעם אחת בשבוע פסול אינו אלא משום דאין לו מקור שממנו נובעים מים בשפע ומיירי בא " י דתנא בארץ ישראל קאי והלכך גם בחוץ לארץ אם הנהר קטן שאם היה בארץ ישראל היה מכזב פעם אחת בשבוע בודאי שאין לו מקור נובע מים בשפע ואע " פ דבחוץ לארץ אינו מכזב ה " ט דכיון דגשמים מצויים איכא רביית נוטפים אבל לא דמיברך מכיפיה ומקורו כיון דאין לו מקור טוב ודברי ה " ר ירוחם אינן ענין למים המכזבים דאף בנהר שלא היה מכזב לעולם אף בארץ ישראל קאמר דבחוץ לארץ אם גדל הרבה ממי גשמים צריך להמתין ב' או ג' ימים שיחזור הנהר לדרכו אפילו לר " ת דלא ככולהו רבוואתא דסבירא להו דלרבינו תם אפי' גדל הרבה ביותר מכיפיה מתברך ואין לפרש דה " ר ירוחם סבירא ליה נמי ככולהו רבוואתא לרבינו תם ולא קאמר הר " ר ירוחם אלא בנהר דאית ביה ספיקא דילמא אין לו מקור טוב דאם כן אפי' אחר שלשה ימים נמי מימיו פסולין אלא כדפרישית . ונראה לכאורה דעיר שמצר מזרחה נמשך נהר גדול ואנשי העיר חפרו העומק סביבות כל העיר עד שנמשכו המים מן הנהר הגדול בתוך החפירה מקצה אל הקצה אע " פ דמי החפירה מכזבים פעם אתת בשבוע כשיש יובש בעולם אין להם דין מים מכזבים ושרי לטבול בחפירה זו בזוחלין לרבינו תם כיון דנמשכים המים מן הנהר הגדול וממקורו של הנהר הגדול נתברכו גם המים שבחפירה שנמשכו מן הנהר הגדול ועיין בתשובת מהרי " ק שורש קט " ו נראה מבואר כך אכן ממה שכתב המרדכי הלכות נדה בשם ר " מ בסוף תשובתו וז " ל ובתוספתא תניא מעיין שמימיו מועטים וריבה עליהן והרחיבו מטהר באשבורן ואין מטהר בזוחלין אלא עד מקום שהיה מהלך מתחלתו פי' שריבה עליו והרחיבו שעשה בריכה לפניו ונתמלא מים והיו זוחלין במקום שלא היו זוחלין מתחלה אותם מקואות אינם כשרים אלא באשבורן אבל ודאי ארבעים סאה לא בעינן כדתנן במתני' ובמקום שהיה מהלך מתחלתו טהור אפילו בזוחלין עכ " ל משמע לפ " ז דאסור לטבול בחפירה שסביב העיר בזוחלין אבל הר " ן פירש בתוספתא זו פירוש אחר מביאו ב " י וצ " ע :
Yoreh De'ah.201.6.1 ומ " ש וכן הוא מסקנת אדוני אבי הרא " ש ז " ל כתב ב " י אע " ג שהרא " ש לא הכריע בפירוש בפסקיו כמאן סבירא ליה מ " מ מתוך דבריו ניכר דכרבינו מאיר סבירא ליה וכן כתב בתשובה בפירוש וכו' עכ " ל . ותימה לי הלא זה הוא דרכו של רבינו בדברי הרא " ש כשכותב דיעות הגדולים החולקים בפסק שמה שכתב באחרונה הוא מסקנתו . ויש להקשות לר " י ור " מ ומסקנת הרא " ש דחוששין שמא ירבו הנוטפים על הזוחלין ומה בכך שירבו הלא בפ " ק דמקואות שנינו דמעיין שמימיו מועטים שרבו עליו מים שאובים יש עליהם דין מעיין לטהר בכל שהוא וה " ה דמטהרין בזוחלין וכ " כ רבינו בסימן זה דאם המעיין מקלח על שפת הכלי ולתוכו תוך הכלי אסור לטבול וחוצה לו מותר אפי' אם המים שבתוכו מרובין וכתב עוד מקוה שיש לו מ' סאה ומעיין כל שהוא יכול לשאוב כמו שירצה וליתנו בתוכה והם כשרים אף ע " פ שהם רבים על המים שהיו בתוכם תחלה עכ " ל . ומשמע דכשרים לגמרי במעיין דמטהרין בזוחלין ומטהרין בכל שהוא והא ודאי דשאובים פסלי טפי מנוטפים דהא נוטפים כשרים כשיש מ' סאה באשבורן ושאובים פוסלין המקוה ואפ " ה יכול לשאוב לתוך המעיין אפי' לכתחלה כ " ש דבדיעבד לא נפסל המעיין כשרבה השאוב ואם כן למה יפסול המעיין כשרבו נוטפין על הזוחלין שלא לטהר אלא באשבורן ובת " ה סימן רנ " ד הקשה קושיא זו אבל לא הוה ק " ל על מעיין משום דהיה תופס פי' הרא " ש דלא אמרו במעיין שרבו עליהן שאובין דיהא מטהר בזוחלין הכי נמי דודאי אינו מטהר בזוחלין כי היכי דבמעיין כשרבו נוטפין על הזוחלין דאינו מטהר בזוחלין בשרבו שאובין אינו מטהר בזוחלין אלא דהקילו לענין שיהא שוה למעיין לטהר בכל שהוא אע " פ שרבו שאובין וקושייתו לשם אינו אלא אמקוה דאע " פ דשאובין פוסלין לגמרי המקוה אם היה חסר אפ " ה אם היה כבר מקוה שלם של מ' סאה ונפלו לתוכו אפי' אלף סאין שאובין בבת אחת לא יפסלוהו ומאי שנא דנוטפין דפוסלין זוחלין ברבייתן ומפקי להו מתורת זוחלין וע " ז תירץ דשאובין במקוה שלם נכשרים ע " י זריעה דכשיפלו לתוכו נחשבים כולם מחוברין אבל לפסול דנוטפין לא מהני זריעה דזריעה לא מהני אלא לשווייה שאוב שהוא תלוש כמחובר כך הוא שיטת מהרא " י ליישב קושייתו אבל לשאר פוסקים דס " ל דאין חילוק דכל היכא דכשרבו שאובין על המעיין מטהרין בכל שהו ה " ה נמי דמטהרין בזוחלין וכמ " ש הר " ן ומביאו ב " י השתא ודאי קשיא ומ " ש מנוטפים דכשרבו על הזוחלין נפסלו מלטהר בזוחלין ובשאובין לא נפסלו אמנם מדברי הר " ן בפ' במה אשה ומביאו ב " י נשמע יישוב לקושיא זו והוא שאין הנוטפין שרבו על הזוחלין פוסלין למעיין אלא במקום שלא היה מהלך בו המעיין בתחלתו כגון דנתרחב המעיין מחמת הנוטפין על גדותיו אבל במקום שהיה מהלך בו בתחלתו מטהר אפי' בזוחלין אף ע " פ שרבו הנוטפים ובכה " ג מיירי הא דתנן בפ " ק דכשרבו מים שאובים דמטהר בכל שהו דהיינו במקום שהיה מהלך בתחילתו וה " ה דמטהר בזוחלין אבל אם רבו הזוחלין על הנוטפים טובל אף במקום שנתרחב שלא היה מהלך לשם בתחלה ומטהר בין בכל שהו בין בזוחלין . ולפע " ד נראה ליישב ברווחא דליכא להקשות משאובין אנוטפין דאע " ג דשאובין פסלי טפי מנוטפין בחד צד כדפרישית מ " מ נוטפין פוסלים מדאורייתא בזוחלין דילפינן מקרא כדכתב מהרי " ק בשורש קט " ו ובת " ה סימן רנ " ד ומביאו ב " י ומשמע לי דכל הפוסקים ס " ל הכי ומ " ש המרדכי בפ' במה אשה אטובלין בנהרות כר " ת וז " ל וכ " ש הכא דעלתה לה טבילה מדאורייתא אלא דגזירה דרבנן היא לכתחלה אטו חרדלית של גשמים כדפרי' וכו' עכ " ל . אין פי' מ " ש וכ " ש הכא דעלתה לה טבילה מדאורייתא כשטבלה בזוחלין דנוטפין אלא ה " פ וכ " ש הכא דעלתה לה טבילה בנהרות בזוחלין מדאורייתא משום דקי " ל דנהרא מכיפיה מיבריך אלא דגזירה דרבנן היא לכתחילה משום שיסברו העולם דטובלין במי גשמים וכשיהיה יורד זרם של מי גשמים מן ההר ג " כ יהיו טובלים בו ולשם פסולים הם מדאורייתא דאין נוטפין מטהרין בזוחלים אלא באשבורן מדאורייתא וכדכתב הרא " ש ע " ש רבינו מאיר דמטעם גזירה זו אסור לטבול בנהרות אע " ג דמדאורייתא שרי דנהרא מכיפיה מיברך אבל לטבול בזוחלין דנוטפין הא פשיטא דמדאורייתא אסור לד " ה וכיון דשאובין כשרים מדאורייתא לפחות כשרובו בהכשר אף לר " ש דמחמיר בכולו שאוב א " כ שאובין קילי טפי השתא ניחא ול " ק מידי דאע " ג דמעיין אינן מטהרין בזוחלין דבדאיכא רובא נוטפין פוסלים מדרבנן מ " מ ברובן שאובין לא פסלו למעיין כנ " ל והב " י הבין מדברי המרדכי דלטבול בזוחלין דנוטפין שרי מדאורייתא ואינו פסול אלא דרבנן ושארי ליה מאריה דלא עלה זה ע " ד המרדכי ולא ע " ד שום פוסק וכ " כ הרב בהגהות ש " ע דמי גשמים פסולים ע " י זחילה מן התורה אם הם לחוד בלא מעיין עכ " ל :
Yoreh De'ah.201.7.1 ומ " ש ואלו מ' סאין צריכין שיהיו נקוים וכו' אתחילת הסימן קאי שאמר צריכה שתטבול במקוה שיש בו מ' סאה וכו' וקאמר עכשיו דאם הוא מקוה שאינו מים חיים נובעים אלא כגון מי גשמים צריכין שיהיו נקוין ולא זוחלין דאין נוטפין מטהרין אלא באשבורן ואם יש סדק במקוה והמים זוחלין בו אסור לטבול בו כל זמן שזוחל אלא צריך לסותמו ועיין דין זה בסוף סימן זה :
Yoreh De'ah.201.8.1 ומ " ש וגם לא יהיו שאובין וכו' עד וכן הוא מסקנת א " א הרא " ש הכי נקטינן להחמיר כר " ש והרא " ש דכולו שאוב פסול מן התורה וספיקא לחומרא אבל אם רובו בהכשר ומיעוטו שאוב אינו פסול אלא מדרבנן וספיקו להקל וכן פסק הרב בהגהת ש " ע :
Yoreh De'ah.201.9.1 כתב א " א הרא " ש בתשובה על מקוה העומד בבית הנכרים וכו' אף ע " ג דבתשובתו בכלל י " ח סימן מ " ח מפורש דאפי' אין בו אלא כ " א סאה אינו נפסל אם שפך נכרי מים על גגו ונמשכו למקוה דשאובה מטהרת ברבייה והמשכה אפ " ה כתב רבינו בסתם אין להאמינו לנכרי וכו' משום דס " ל לרבינו דדוקא בהך עובדא שנשאל עליו הרא " ש דהמקוה היה נעול במפתח והמפתח ביד ישראל וליכא למיחש אלא שהנכרי ישליך מים מהגג למקוה הלכך אין לאסרה אא " כ פסקו מימיו עד שלא נשאר כ " א סאין אבל כל זמן שיש במקוה כ " א סאין אינו נפסל אם שפך מים על גגו ונמשכו למקוה וכו' אבל מקוה העומד בבית נכרי ואינו נעול במפתח של ישראל כיון דהנכרים יכולין ליכנס לתוכו וליטול מים משם כל צרכן ולחזור ולמלאות אותה בכתף אין להאמינו לנכרי אפי' המקוה שלם דחיישינן שמא יחסר וימלאנו פי' דיחסר על ידי שאיבה שישאבו משם בני ביתו של נכרי כיון שאינו נעול ויחזור הנכרי וימלאנו כדי שלא יפסיד שכרו ולפ " ז אפי' היה המקוה שלם אסור לטבול בו והכי נקטינן ודלא כמ " ש בש " ע וז " ל מקום שהוא של נכרי ומקבל ממנו שכר אין להאמין לנכרי עליו אא " כ יש תמיד במקוה כ " א סאה עכ " ל דמשמע דבדאיכא כ " א סאה אפי' אינו בעול במפתח של ישראל שרי לטבול בו והא ליתא לפע " ד אלא אסור לטבול בו לדעת הרא " ש ורבינו ודו " ק :
Yoreh De'ah.201.10.1 מעיין מטהר אפילו דרך זחילתו וכו' אתחילת הסימן קאי דקאמר לדעת הרא " ש דבין מקוה בין מעיין בעינן מ' סאה לאדם ובמקוה כשאינו מעיין נובע מים חיים אלא מי גשמים אינו מטהר אלא באשבורן פי' שיהיו נקוין ועומדים במקום א' ולא זוחלין על הארץ וקאמר השתא אבל מעיין מטהר אפי' דרך זחילתו כשיש בו מ' סאה מתחילתו ועד סופו ואצ " ל דמטהר באשבורן :
Yoreh De'ah.201.11.1 וכל הימים יש להם דין מעיין וכו' פלוגת' דתנאי במשנה פ " ה דמקואות ופסקו הרמב " ם והרא " ש כרבי יוסי דאמר כל הימים מטהרים בזוחלין :
Yoreh De'ah.201.12.1 ומ " ש הלכך גל שנתלש וכו' משנה פ " ה דמקואות וצריך שתדע דלפוסקים לחומרא כרבי יוחנן דנדה שנאנסה וטבלה כגון שנפלה מן הגשר או אפי' שירדה להקר לא נטהרה לבעלה והכי נקטינן לחומרא וכדלעיל סוף סימן קצ " ח קאמר בגמרא פ " ב דחולין ( דף ל " א ) דלפ " ז צריך לתרץ דהא דתנן גל שנתלש וכו' דעלתה טבילה לאדם ולכלים אינו אלא ביושב ומצפה אימתי יתלש הגל וכלים דומיא דאדם מה אדם דבר כוונה אף כלים נמי דקא מיכוון להו אדם וכ " ת ביושב ומצפה מאי למימרא מה " ד לגזור משום חרדלית של גשמים אי נמי ליגזור ראשין אטו כיפין קמ " ל דלא גזרינן . וב " י דקדק להקשות להרא " ש דכתב בסוף נדה דהאי סתמא דגל שנתלש דמשמע אף מן הים דמטהר אדם וכלים סתמא כרבי יוסי דכל הימים מטהרים בזוחלין דאם כן מאי קאמר וכ " ת ביושב ומצפה מאי למימרא הא טובא אשמועינן למסתם מתניתין כרבי יוסי ואין זה קושיא דא " כ גל שנתלש לגופיה לא איצטריך אלא לאשמועינן דהלכה כרבי יוסי ואין זה דרך משנה דהו " ל למיסתם כרבי יוסי במאי דפליגי אבל גל שנתלש לא איצטריך ולפיכך צ " ל דאיצטריך גל שנתלש לאשמועינן דאפי' מדרבנן עלתה להם טבילה ולא גזרינן :
Yoreh De'ah.201.13.1 ומ " ש אבל זרק כלים לאויר הגל וכו' ברייתא פ " ב דחולין מטבילין בראשין ואין מטבילין בכיפין שאין מטבילין באויר ופירש " י מטבילין כלים בראש הגל הנתלש מן הים והלך למרחוק ובא לארץ נכנס אדם תחת ראשו ומקבלו דהוי טבילה זו במחובר לקרקע ואין מטבילין בכיפין שלא יזרוק כלים בכיפי הגל דהיינו באמצעית שהוא עשוי ככיפה וטעמא כדמפרש מפני שהוא טבילת אויר ואין מטבילין באויר עכ " ל . וכתבו התוספות הא דאין מטבילין בכיפין הוי דאורייתא וכתב ב " י ומשמע דנפקא להו מדכתיב אך מעיין ובור מקוה מים דהנך אין דרכן להיות באויר עכ " ל . וא " ת כיון דכל הימים יש להם דין מעיין ולהרמב " ם והראב " ד אף אדם מטהר בכל שהוא במעיין כדכתב רבינו בתחילת סי' זה א " כ גל שנתלש מן הים למה הצריכו מ' סאה . וי " ל דלא אמרו חכמים דכל הימים יש להם דין מעיין אלא לטהר בזוחלין אבל אין שוה למעיין לגמרי שיהא מטהר אף בכל שהוא אלא צריך מ' סאה בין לאדם בין לכלים . והכי משמע מלישנא דרבי יוסי במשנה דאמר כל הימים מטהרין בזוחלין אלמא דלענין זוחלין דוקא שוה למעיין אבל לא לטהר בכל שהוא וכן דייק לשון רבינו שכתב וכל הימים יש להם דין מעיין לטהר בזוחלין הלכך גל שנתלש מהים ובו מ' סאה וכו' אבל לא בפחות ממ' סאה . וז " ל הרמב " ם בפ " ט ממקואות אין מטבילין בגל כשהוא באויר קודם שיפול על הארץ ואפי' שיש בו מ' סאה לפי שאין מטבילין בזוחלין ק " ו באויר עכ " ל . ונראה דה " ק דלא עשאוהו חכמים לגל שנתלש מן הים שיהא לו דין מעיין לטהר בזוחלין כשיש בו מ' סאה אלא היכא שב' ראשי הגל נוגעים בארץ אבל כשהוא באויר הרי הוא כשאר מי גשמים שנשאבו בעבים מן הים וכיון דשאר מי גשמים אפי' כשבאו על הארץ אין מטבילין בהם בזוחלין אע " פ שיש בהם מ' סאה ק " ו באויר וגל זה שנתלש מן הים ועודו באויר לא עדיף ממי גשמים שגם המה באים מן הים ואינן מטהרין באויר ואפי' בזוחלין על הארץ אינן מטהרין כ " ש באויר כנ " ל פשט דבריו והב " י האריך בזה ופי' דלהרמב " ם אין פסול אויר אלא מטעם גזירה דרבנן ואם כן לפ " ז חולק הרמב " ם עם מ " ש התוס' דפסול אויר הוא דאורייתא ולא נהירא אלא כדפרישית וגם הרמב " ם תופס דפסול אויר דאורייתא כמו נוטפין דפסולין בזוחלין דאורייתא ק " ו אויר ודו " ק :
Yoreh De'ah.201.14.1 צריך שלא יהיו מ' סאין וכו' משנה פ " ד דמקואות היתה כלי וחברה בסיד פוסל את המקוה ניקבה מלמטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהו כשרה וכמה יהא בנקב כשפופרת הנוד א " ר יהודה ב " ב מעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלים והיתה נקובה כשפופרת הנוד והיו כל טהרות שבירושלים נעשית על גבה וכו' אלמא דכשפ " ה שרי לטבול בתוכה לכתחילה מדנעשו כל טהרות ע " ג אבל בפחות מכשפ " ה פוסל אפי' דיעבד וכ " כ הרמב " ם בפ " ו דבכשפ " ה כשירה ואינה פוסלת את המקוה מדאמר תרתי לישני כשירה ואינה פוסלת אלמא דה " ק לא מיבעיא דאינה פוסלת דיעבד אלא אף כשירה לכתחילה ואי לא אמר אלא כשירה הו " א דוקא דיעבד כשירה . ומ " ש אח " כ הלוקח כלי גדול כגון חבית גדול או עריבה גדולה ונקבו נקב המטהרו וקבעו בארץ ועשהו מקוה ה " ז כשר דמשמע אף בכ " ח דנקב המטהרו הוי כמוציא זית פחות מכשפ " ה ה " ז כשר אף לכתחילה התם שאני דתחילה נקבו ובטלו מתורת כלי ואח " כ קבעו בארץ ועשהו מקוה אבל אם קבעו בארץ תחלה ואח " כ קבעו לא בטל מתורת כלי עד שינקב בכשפ " ה וכך פירש ב " י וכך הוא דעת רבינו שכתב לפיכך גיגית שקבע בארץ וכו' דמיירי בקבעוה בארץ ואח " כ נקבוה דלא שרי לכתחילה לטבול בה אא " כ דנקבוה בשוליה כשפ " ה ולא חילק בין בשל עץ בין בשל חרס ונתיישב מה שהיה קשה לב " י דאם רבינו ס " ל כהרמב " ם אמאי לא חילק בין של עץ לשל חרס וק " ל ומה שקשה ממ " ש הרא " ש בסוף נדה דלפי הסוגיא דפ " ק דיבמות מפורש דלא בעינן כשפ " ה אלא לגבי עירוב מקואות אבל לבטלו מתורת כלי אפי' נקוב כל שהו כמחט אינו פוסל את המקוה ושכן פסק ר " מ ורבינו שמחה ורבינו שמשון ס " ל לרבינו דדוקא לענין שאינו פוסל את המקוה בדיעבד קאמר דסגי בנקב כל שהו דהכי משמע בתוספתא דפליגי בה תנאי שהביא הרא " ש לשם דלא מיירי אלא לענין דיעבד דלא קאמר אלא דאינו פוסל או פוסל וראב " י דאמר הלכה זו הורתי ברומי לטהרה נמי לא מיירי אלא לטהרה דיעבד אבל לכתחילה ליכא מאן דפליג דבעינן כשפ " ה . והא דמסיק הרא " ש לשם ולמדנו מזה שמותר לעשות גיגית כו' . ויעשה למטה נקב כל שהו ויושיבנה על הארץ וימשיך לתוכה מים ויטבול בה עכ " ל . ס " ל לרבינו דאע " ג דדינה הכי הוא להקל בכך אפ " ה יש להחמיר לענין מעשה שהרי כל מ " ש הרא " ש כאן בפסקיו כתב ג " כ בתשובה כלל ל " א סימן א' ומסיק בסוף התשובה וז " ל אזלינן בתר סוגיית תלמודא דפ " ק דיבמות ומכשרינן בנקב כל שהוא כעובדא דתוספתא דמעשה רב ומים שבתוכה אינן שאובין לפסול המקוה אבל בתוכה אין טובלין כדתנן רפ " ה דמקואות מעיין שהעבירו וכו' כשר חוצה לה אבל בתוכה אין טובלין עכ " ל ואף ע " ג דכל שפסקיו סותרין לתשובה פסקיו עיקר שהן אחרונים כאן חשש רבינו לאיסור כרת ודעתו נוטה כפשטא דפלוגתא דתנאי דתוספתא דל " פ אלא לענין דיעבד אם פוסל את המקוה אם אינו פוסל אבל לכתחילה יש להחמיר שאין טובלין בתוכה דכי היכי דגזרינן במעיין שנופל לתוך השוקת וגם על גבי השפה דכשר תוצה לה ואסור לטבול בתוכו דילמא אתי להטביל בכלי שיש בו מ' סאה בלא חיבור כמ " ש רבינו שמשון באורך ומביאו הרא " ש בסוף נדה בקוצר הכא נמי איכא למיגזר שלא לטבול בו לכתחילה בשלא ניקב אלא כל שהו כיון דלא מינכר דילמא אתא לטבול בו בלא נקב כלל וכ " כ ב " י טעם זה לדעת הרא " ש בתשובה זו ונראה דלפ " ז דדעת הרא " ש בחומרא זו מטעם גזירה זו לאו מדינא הוא דודאי דאפי' בנקב כל שהוא משוליה טובלין בתוכו מדינא כמו שהוכיח ממעשה רב דר' אלעזר בר' יוסי בתוספתא ומסוגיא דיבמות אלא לפי דהרמב " ם פסק כפשטא דמתני' דמקואות דלא בטיל מתורת כלי שיהיו טובלין בתוכו אא " כ דניקב כשפ " ה ע " כ אמר הרא " ש דהוא חושש לחומרא כהרמב " ם שהרי איכא טעמא להחמיר בנקב כל שהוא דאיכא טעמא למימר בנקב כל שהוא כיון דאיכא למיגזר נקוב אטו שאינו נקוב כלל כיון דלא מינכר וכדאשכחן דגזרו רבנן בהעביר המעיין לתוך השוקת וגם על השפה דכשר חוצה לה ואסור להטביל . בתוכו אע " ג דמדינא היה כשר לטבול אף בתוכו הכא נמי איכא טעמא לגזירה אע " ג דלא אשכחן דחכמים גזרו גזירה זו אלא דהרא " ש מדעתו ומסברתו כתב דאיכא לחוש לגזירה זו ושלכך נכון להחמיר בזו כדעת הרמב " ם ומטעם חומרא ולא מדינא והוא האמת לדעת הרא " ש בתשובה ורבינו הכריע כמותו בתשובה לחומרא דלא כמ " ש בפסקיו שחזר בו להורות לקולא ולכך לא הזכיר כאן דעת הרא " ש אלא כתב בסתם כדי לתלות הוראה זו בעצמו מיהו כשניקב בכשפ " ה פשיטא דשרי לטבול בו לכתחילה כפשטא דמתני' דנעשו עליו כל טהרות שבידו שבירושלים וכמו שפסק הרמב " ם ובהא ליכא מאן דפליג זולתי הראב " ד והב " י האריך ופי' דברי הרא " ש וגם דברי רבינו בדרכים אחרים אבל מ " ש הוא הנכון והברור גם הוא נלמד קצתו מתוך מ " ש ב " י אבל לא כמסקנתו ומה שיש עוד לעיין בדין זה יתבאר בס " ד לקמן אצל מ " ש רבינו כלי שניקב בשוליו ע " ש :
Yoreh De'ah.201.15.1 ומ " ש ובדבר זה שוה מעיין למקוה אם מעיין וכו' כלומר כי היכי דמקוה מ' סאה פסולה אם הוא בכלי כך אסור לטבול במעיין אם הוא עובר תוך הכלי וחזר רבינו ופי' כיצד אם מעיין מקלח לתוך כלי ויוצאין . ממנו לחוץ פסולין לטבול בהן לא מיבעיא תוך הכלי דפסול אלא אף במה שיצא ממנו ג " כ פסול דמיד שעברו על תוך כלי נעשו שאובין ול " ש כשהכלי שלם בלא שום נקב והמעיין מקלח לתוך הכלי וכשנתמלא הכלי יוצאין אח " כ מפה הכלי ולחוץ ול " ש שיש נקב בצדו של כלי וממנו מקלחין לחוץ נקראו בשם שאובין דלא נתבטל שם כלי מחמת הנקב שבצידו כיון שמקבל מים מן הנקב ולמטה אבל אם ניקב בשולי הכל כשפופרת הנוד אז ודאי דנתבטל שם כלי ושרי לטבול אף בתוך הכלי כמ " ש קודם זה במקוה דבדבר זה שוה מעיין למקוה והכי תנן רפ " ה דמקואות מעיין שהעבירו ע " ג השוקת פסול וכו' :
Yoreh De'ah.201.16.1 ומ " שאבל המכניס כלי וכו' כלומר אע " ג דאין טובלין במקוה שיש בה מ' סאה כשהוא בתוך הכלי אפ " ה הטבילה עולה לכלי שהוא בתוך הכלי כיון שהכלי החיצון הוא בתוך המקוה הכשר וה " ט דחשבינן דגם הכלי הפנימי הוא נטבל בתוך המקוה ממה נפשך דאם שניהם טמאים חשבינן להו כאילו היה הכל כלי אחד החיצון והפנימי אפי' אם פי החיצון צר ואם החיצון טהור והפנימי טמא דאינו נחשב ככלי אחד אפ " ה אם פי החיצון כשפופרת הנוד הרי נתערבו המים שהם בכלי עם המים שבמקוה והו " ל הפנימי נטבל ג " כ במקוה גופה וה " א ר " פ חומר בקודש מימרא דרבא ורבינו דכתב דין זה במקוה לאו דוקא מקוה דה " ה מעיין וכדכתב רבי' בתחלת דיבורו זה דבדבר זה שוה מעיין למקוה :
Yoreh De'ah.201.17.1 ומ " ש ואם המעיין מקלח על שפת הכלי ולתוכו וכו' פי' רוב המעיין עובר ומקלח לתוך הכלי וקצת של מעיין עובר ומקלח אצל שפת הכלי מבחוץ דהשתא המים המקלחים לתוך הכלי שהם רבים נפסלו משעה שנפלו לתוך הכלי דנעשו שאובים ואפי' חוזרים אח " כ ועוברים מעל גבי שפת הכלי לחוץ כבר נפסלו משום שאובין מיד כשנפלו לתוך הכלי ואפי' הכי המים מועטים שעברו אצל שפת הכלי ולא עברו בתוך הכלי כלל דלא נפסלו הן מעלין את המים המרובים שנפסלו לפי שנפלו לתוך הכלי ואח " כ נתערבו עם אותן שהיו עוברים אצל שפת הכלי וכולן יש להם דין מעיין משום דקי " ל דמי מים מועטים מכשירין מים שאובין המרובים והא דאמר בתחלה דאם מעיין מקלח לתוך כלי ויוצאין ממנו ולחוץ פסולין וכו' היינו דוקא שכל המעיין עובר ומקלח לתוך הכלי ויוצאין ממנו ולחוץ ואפי' טיפה אחת מן המעיין אינה עוברת אצל שפת הכלי דהשתא כל המעיין שנפל לתוך הכלי וממנו ולחוץ כולן נעשה שאובין ואין להם דבר שיהיו נכשרין על ידו וה " א רפ " ה דמקואות מעיין שהעבירו על גב השוקת פסול העבירו על גב השפה כל שהוא כשר חוצה לה שהמעיין מטהר בכל שהו פי' שאם העביר קצתו של מעיין על גב השפה של שוקת כלומר אצל השוקת ולא עברו לתוך השוקת הנה כל המים שחוץ לשוקת כשרים לטבול בהן לפי שהמעיין מטהר בכל שהו כלומר אפי' מים מועטים של מעיין שלא נפסלו מעלין ומטהרין המים מרובים שכבר נפסלו ועכשיו נכשרו על ידי שנתערבו עם המים מועטין שלא נפסלו וכך פירשו כל המפרשים אבל הרב ב " י כתב שמדעת הרשב " א בתשובה נראה שהוא מפרש דאפי' כל המעיין נפל לתוך השוקת וממנו יצא לחוץ דהיינו שעברו מע " ג השפה ולחוץ מה שהוא תוך השוקת פסול ומה שחוצה לה כשר ויש לו דין מעיין כיון שמתחלה היו מחוברין למעיין וגם עתה מחוברין ושארי ליה מאריה שהרי במשנה השנייה קי " ל כר' יוסי דמעיין שהעבירו ע " ג אחורי הכלי אין לו דין מעיין לטהר בכל שהוא ובזוחלין אלא יש לו דין מקוה וא " כ כ " ש כשהעבירו לתוך הכלי דנתבטל ממנו שם מעיין וכבר השיג הרב הגדול מהר " ר יוסף טייטאצק על פירושו כאשר מבואר בב " י שהביא דבריו מיוסדים על אדני פז והרב ב " י חזר והחזיק דבריו מלשון התשובה שכתב הרשב " א וז " ל ואם אין מ' סאה במים שמן המעיין לכלי אין טובלין ומטבילין לתוך הכלי אף ע " פ שהמעיין נמשך ועובר ע " ג ולחוץ טובלין וכמו ששנינו בפ " ה דמקוואות מעיין שהעבירו ע " ג שוקת וכו' ותימה גדולה היאך אפשר להבין לשון זה בלא הגה " ה שהרי כתב ואם אין מ' סאה וכו' אין טובלין וכו' ואח " כ כתב אע " פ שהמעיין נמשך ועובר ע " ג ולחוץ טובלין וכו' אלא הדבר פשוט וברור שט " ס הוא וצריך להגיה אף על פי שהמעיין נמשך ועובר ע " ג ולחוץ אין טובלין בו וכמו ששנינו וכו' . וכך הוא הצעת דבריו מתחילה כתב דלפעמים מותר לטבול אפילו בתוך הכלי שהוא בתוך החפירה וכגון שהיו מ' סאה במים שבין המעיין לכלי ומטעם עירוב מקוואות שהרי המים שבתוך הכלי העומד בתוך המים מחוברים הם למי המעיין וכו' מפורש בדבריו דכיון שהכלי עומד בתוך המים והמים מקלחים ע " פ הכלי אם כן המים שבכלי נתערבו עם מימי המעיין שבחוץ לכלי וכיון דאיכא מ' סאה ביניהם שרי לטבול אף בתוך הכלי אבל אם אין מ' סאה במים שמן המעיין לכלי אין טובלין ומטבילין לתוך הכלי אף על פי שהמעיין נמשך על גביו ולחוץ והכל מעורב אפ " ה אין טובלין בו וכמו ששנינו מעיין שהעבירו ע " ג השוקת פסול העבירו ע " ג השפה כל שהו כשר חוצה לה שהמעיין מטהר בכל שהו אלמא דאע " ג דחוצה לה הכל כשר לפי שהמים מועטים מעלין את המרובים שנפסלו ונתערבו יחד אפ " ה בתוך השוקת פסול אע " פ שנתערבו וצריך לפרש בע " כ דהיינו טעמא דמיירי בשאין מ' סאה במים שבין המעיין לשוקת דאם היה מ' סאה ביניהם אף בתוך השוקת כשר לטבול וכמו שהביא ראייה בתחילה מפ " ק דחגיגה ומפרק שני די " ט דשרי לטבול אף בתוך הכלי וא " כ בע " כ כדי שלא תקשה אהדדי צריך לתרץ כאן דאיכא מ' סאה ביניהם כאן דליכא מ' סאה ביניהם . אבל פי' המשנה מודה בה הרשב " א לכל המפרשים וכמ " ש מהרי " ט אין בזה ספק ודלא כמ " ש ב " י ומיהו מה שמתיר הרשב " א לטבול תוך הכלי כשיש מ' סאה ביניהם הוא דין חדש לא נזכר בדברי הראשונים ופשטא דמשנת המעיין שהעבירו ע " ג שוקת פסול נמי משמע דאין חילוק אלא תוך הכלי לעולם פסול אם לא נקב בשוליו אפילו אם יש מ' סאה בין המעיין לכלי והכי משמע פשט דברי הרמב " ם והרא " ש ושאר פוסקים דאין דין עירוב מקוואות אלא במה שאינו כלי ושוקת יהוא דכל טהרות נעשו ע " ג בירושלים מטעם עירוב מקוואות כדאיתא ספ " ק דיבמות האי שוקת יהוא לא היה כלי כמו שעלה ע " ד הרשב " א ותו נראה דהרשב " א גופיה לא פסיקא ליה האי דינא שהרי כתב באותה תשובה וז " ל ולא עוד אלא שאפשר לומר שפעמים שמותר לטבול אפי' בכלי שבתוך החפירה וכו' הרי שלא כתב אלא שאפשר לומר דמותר וכו' ולא שבקינן מאי דפשיטא להו לשאר פוסקים דאסור מקמי אפשר דמותר להרשב " א והכי נקטינן לאסור הטבילה תוך הכלי שלא ניקב בכל ענין :
Yoreh De'ah.201.18.1 מעיין שהמשיכו לבריכת מים וכו' משנה פ " ה דמקוואות העבירו ( המעיין ) ע " ג בריכה והפסיקו ה " ה כמקוה חזר והמשיכו פסול לזבין וכו' פי' בריכה זו מליאה מי גשמים וכשהעבירו המעיין ע " ג בריכה חזר להיות לו דין מעיין לטהר בזוחלין ובכל שהו וכדלעיל דמי מעיין מועטים מכשירין אף מים שאובין מרובין שכבר נפסלו כ " ש דמכשירין מי גשמים ע " י חיבורם והו " ל מעיין וכשהפסיד מלקלח בבריכה חזרה למשפטה הראשון והרי היא כמקוה ואם חזר והמשיך מי המעיין לבריכה אע " פ שחזרה הבריכה להיות לה דין מעיין לטהר בזוחלין ובכל שהו מ " מ עדיין פסולים לזבים ולמצורעים ולקדש מהן מי חטאת עד שידע שיצאו הראשונים ולפי שאין דין מים חיים נוהג עכשיו כתב רבינו בסתם דאם חזר והמשיך קילוח המעיין לתוכה חזרה לדין מעיין אבל הרמב " ם יש לו דרך אחרת בפי' משנה זו ומבואר בב " י ע " ש :
Yoreh De'ah.201.19.1 מעיין שהעבירו ע " ג אחורי הכלים וכו' משנה פ " ה דמקוואות העבירו ( המעיין ) ע " ג כלים או ע " ג ספסל ר " י אומר ה " ה כמו שהיה ( פי' לטהר בזוחלין ובכל שהו ) ר' יוסי אומר ה " ה כמקוה ובלבד שלא יטביל ע " ג ספסל ( פי' גזרינן שלא לטבול ע " ג אחורי כלי או ע " ג ספסל שאין לו תוך אטו תוך כלי ) והלכה כר' יוסי דמה שנמשך המעיין מאחורי הכלים והספסל למטה למקום אחר אין לו דין מעיין אלא דין מקוה ובלבד שלא יטביל על אחורי כלי ממש ואיכא למידק דבמשנה תנן ובלבד שלא יטביל ע " ג ספסל דפירושו דלא יטביל כלים קאמר ורבותא קמ " ל אע " ג דליכא בכלי משום ביעתותא אפ " ה לא יטביל מטעם גזירה אטו טבילה בתוך הכלי ולפ " ז אפי' בדיעבד לא עלתה לה טבילה ורבינו כתב ובלבד שלא יטבול דמשמע שהאדם לא יהא טובל ואפשר לפרש פי' טעות דמשום ביעתותא הוא ובדיעבד עלתה לה טבילה וכדלעיל בסימן קצ " ח וקרוב לומר דט " ס הוא וצ " ל ובלבד שלא יטביל ותו איכא למידק אמאי לא תנן הכא לחלק בין כשכל המעיין העבירו על גבי אחורי הכלים דחזר להיות בה דין מקוה ובין כשקצתו של מעיין מקלח אצל שפת הכלי דחזר הכלל דין מעיין ומעלין כל המים להכשירם כשנתערבו יחד ויש לומר דכיון דשנינו דאף בהעבירו אל תוך השוקת אם העביר מקצתו גם כן ע " ג שפה ואפילו כל שהו ונתערבו יחד דנתכשרו כולן אם כן כ " ש בהעבירו על אחורי הכלים ולא איצטריך ליה לחזור ולמתנייה הכא :
Yoreh De'ah.201.20.1 מעיין שיורד מן ההר וכו' משנה בפ " ה דמקואות הנוטפין כמקוה ועל פי מה שפי' בו הרמב " ם שהנוטפין מן המעיין שעל ההר לשפולי ההר טפין טפין כיון שאינו זוחל אלא יורדין בהפסק יש להם דין מקוה וע " ל אצל הבא להמשיך מים למקוה כתב רבינו דין אחר דנלמד ממה שפירש הרא " ש במשנה זו :
Yoreh De'ah.201.21.1 מקוה שיש לו מ' סאה וכו' פי' בין מקוה שיש לו מ' סאה ובין מעיין כל שהוא ל " מ דאם נפלו למקוה אח " כ אלף סאין שאובין ממילא דהמקוה כשירה וכן ל " מ דנפלו בתוכו שאובין רבים על המעיין דכשר דמי מעיין המועטין מעלין ומכשירין המים שנפסלו כשנתערבו יחד שיהא לכל המים דין מעיין וכמו שנתבאר לעיל אלא אפילו יכול לשאוב לכתחילה כמו שירצה וכו' . ודין זה כתבו הרא " ש בפ' תנוקת וז " ל וכן מקוה שיש בו מ' סאה אינו נפסל במים שאובין אפילו נתן לתוכו אלף סאין כדתנן פ " ו דמקואות היו בעליון מ' סאה ובתחתון אין בו כלום ממלא בכתף ונותן בעליון עד שירדו לתחתון מ' סאה ע " כ צריך ליתן בו יותר ממ' סאה אלמא שאינו נפסל אפי' אם רבו שאובין על הכשרים ועוד תנן בפ " ז נפל לתוכו יין או מוהל ושינה מראיו פסול כיצד יעשה ימתין עד שירדו גשמים ויחזרו מראיהן למראה מים ואם יש בו מ' סאה ממלא בכתף ונותן לתוכו עד שיחזרו מראיהן למראה מים וכו' והא דמייתי בפרק הערל מקוה שיש בו מ' סאה נתן סאה ונטל סאה כשר עד רובו אבל טפי מרובו לא ר " ת מוקי לה במי פירות וכו' אבל במים שאובין אינו נפסל לעולם עכ " ל . ודין מעיין מבואר בפ " ק דמקואות במשנה למעלה מהן מעיין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו בכל שהו ופי' הרא " ש בפרק תנוקת שרבו עליו מים שאובים שמילא בכתף ונתן לתוכו דאינו נפסל במים שאובים עכ " ל . וז " ש רבינו מקוה שיש לו מ' סאה ומעיין כ " ש יכול לשאוב לומר דאפילו לכתחילה יכול למלא בכתף ולשאוב והא דנקט רבינו ומעיין כל שהוא ולא נקט ומעיין בסתם כדנקט לעיל מיניה בסתם מעיין בכל דוכתא נראה דנקט כל שהו לאשמועינן רבותא דלא זו אף זו וה " ק ל " מ מקוה שיש בו מ' סאה שכל גופו היה עולה בהן קודם שאיבה אלא אפילו מעיין כל שהו שלא היה כל גופו עולה בהן אלא לאחר שאיבה במי שרי ועוד נראה עיקר דנקט כל שהו לאורויי דמה שיכול לשאוב כמו שירצה וליתן לתוך המעיין והוא כשר אינו אלא לענין זה שיהא עליו דין מעיין ליטהר בכל שהו אבל דין זוחלין נתבטל ממנו דאין מטהרין אלא באשבורן וכדתנן להדיא בפ " ק למעלה מהן מעיין וכו' ובזה נתיישב דהיה קשה לב " י דהו " ל לרבינו לפרש דנתבטל דין זוחלין ממנו :
Yoreh De'ah.201.22.1 אבל כל זמן שאין במקוה מ' סאה וכו' משנה בפ " ק דעדיות שהעידו משום שמעיה ואבטליון שג' לוגין מים שאובין פוסלים את המקוה וקיימו חכמים את דבריהם ובפ " ב דמקואות איכא פלוגתא דתנאי דר' אלעזר אומר דאפילו רביעית הלוג מים שאובין פוסלים את המקוה כשנפלו לתוכו בתחילה וחכמים אומרים בין בתחלה בין בסוף שיעורו בג' לוגין ופסק הרמב " ם והרשב " א כחכמים וכן נראה מדקדוק לשון רבינו שאמר אם נפל לתוכו דאי דווקא בסוף הו " ל למימר אם נפלו לתוכו דהוי פירושו לתוך המים שהם חסרים כל שהוא מדקאמר לתוכו פירושו לתוך המקוה בין בסוף בין בתחלה ואע " פ דבתחלה לא היו שם מים לא נפסלו אלא בג' לוגין ולא בפחות מג' לוגין :
Yoreh De'ah.201.23.1 ומ " ש ל " ש שאבן בכלי ל " ש סוחט כסותו לתוכו משנה פ " ג דמקואות וכחכמים דלא כר " ע דמכשיר בסוחט כסותו משום דהמים נופלין בין הכסות במקומות הרבה והוא קבל מרבותיו וכלי המטיל ג' לוגין מים למקוה פוסל את המקוה דלא גזרו אלא במטיל ממקום אחד וא " ל חכמים לר " ע לא מטיל אמרו ולא מטילין אמרו אלא כך אמרו שנפלו לו ג' לוגין וז " ש רבינו ל " ש שאבן בכלי דהיינו מטיל ממקום אחד ל " ש סוחט כסותו לתוכו שאינו ממקום אחד אלא ממקומות הרבה נמי פוסל ועיין בסוף סימן זה דכתב רבינו דין טובל כסותו במקוה מצומצם מ' סאה : כתב בתשובה להרמב " ן סימן רל " א ע " ש הראב " ד דאפילו ניקב הכלי נקב שאין עליו עוד תורת כלי כל שנופל מתוך ידו של אדם הדולהו למקוה פסול את המקוה ולא אמרו שאם ניקב הכלי בשוליו שאינו פוסל את המקוה אלא כשנופלים ממילא מכלי נקוב למקוה התם הוא דאינו פוסל ע " כ ומביאו ב " י . ונ " ל מדקדוק לשונו דדוקא כשהאדם מכוין לדלותו להפילו למקוה התם הוא דפוסל אבל נפלו מידו שלא בכוונה הוי ליה כאילו נפלו ממילא שלא ע " י אדם ואינן פוסלין ומש " ה שנינו הסוחט את כסותו דהאדם סוחטו בכוונה לתוך המקוה אבל אם נסחט ממילא אינן פוסלין דהכסות יש עליו דין כלי נקוב כמבואר בתשובה להרמב " ן הנזכרת : וא " ת א " כ הא דתנן בפ " ב המסלק את הטיט לצדדין ומשכו ממנו ג' לוגין כשר היה תלוש ומשכו ממנו שלשה לוגין פסול דפירושו כמו שכתב הרמב " ם בפי' המשנה ובפ " ה דהלכות מקואות דאם סילק את הטיט מקרקעית המקוה ושמהו לצדדין ונמשכו מן הטיט ג' לוגין למקוה החסר כשר דהמים שהיו בטיט לא נקראו בשם שאובין כיון שלא הסיר הטיט מן המקוה אלא סלקו לצדדין בלבד ועודנו במקוה אבל אם היה תולש את הטיט והגביהו בידיו והבדילו מן המקוה לצדה דהשתא נעשו המים שבטיט שאובין בידי אדם ושוב נמשכו מן הטיט ג' לוגין ונפלו למקוה החסר פוסלין את המקוה והשתא קשה למה יהא פוסל בתלוש הלא נמשכו השאובין ממילא מן הטיט למקוה וי " ל כיון דתלש את הטיט והבדילו מן המקוה והניחו בצד המקוה בענין שיהיו נמשכין ג' לוגין מן הטיט למקוה הרי זה כאילו בכוונה הפיל מידיו הג' לוגין למקוה ופוסל :
Yoreh De'ah.201.24.1 ומ " ש או שזורק בחפניו כתב ב " י דזה נלמד ממתני' דהמסלק את הטיט ולא ביאר דבריו היאך נלמד ממנו ולמאי דפרישית בסמוך אפשר דס " ל לרבינו דכיון דחשבינן ליה מאי דתלש והניח את הטיט בענין שיהיו נמשכין ממנו הג' לוגין למקוה כאילו הפיל בידיו הג' לוגין וזרקן למקוה השתא שפיר איכא למישמע דכשזרקה בחפניו פוסל את המקוה ועוד כתב ב " י דה " א בתוספתא וכן היה אומר רבי יוסי זילף בידיו או ברגליו ג' לוגין למקוה פסול הוליכו עם הקרקע כשר עד כאן אלא דלפ " ז היה ראוי שיכתוב רבינו או שזרקם בחפניו או ברגליו והב " י הביא דברי הראב " ד בספר בעלי הנפש דאיכא מ " ד דכל היכא דשקיל להו ורמי להו למקוה ל " ש במנא ול " ש בחפניו ואפי' ברגליו בכולהו גזרו רבנן משום שאובין ופוסל בג' לוגין וכו' והביא ראייה מהך דר " י דבתוספתא ועוד האריך בדינים ע " ש :
Yoreh De'ah.201.25.1 ומ " ש ואפילו נפלו בו משני כלים או מג' בפ " ג דמקואות מכלי אחד מב' וג' מצטרפין ומד' אין מצטרפין ובפ " ק דתמורה ( דף י " ב ) תנן אין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון ואסיקנא דה " ק אלא לפי חשבון כלים ויוסף בן חוני היא דבשנים ושלשה כלים פוסלים את המקוה בד' וה' אין פוסלין ולפי חשבון דקתני מתני' ה " ק דנפלו מכלים לפי חשבון הלוגין שפוסלין המקוה דהיינו ג' לוגין בג' כלים אבל אם נפלו הג' לוגין בד' וה' פעמים לא פסלו :
Yoreh De'ah.201.26.1 ומ " ש בד " א שהתחיל מכלי שני וכו' במשנה הנזכר פ " ג דמקואות בד " א שהתחיל השני עד שלא פסק הראשון ובד " א בזמן שלא נתכוין לרבות אבל נתכוין לרבות אפי' קורטוב בכל השנה מצטרפין לג' לוגין ודעת רבינו דפירש שלא נתכוין לרבות כמו שפי' הראב " ד בס' בעלי הנפש מביאו ב " י וז " ל פי' אם בשעה שהתחיל להטיל הראשון לא היה בדעתו לרבות ונמלך והטיל אח " כ אם עד שלא פסק כלי הראשון נמלך והתחיל להטיל השני וכן השלישי מצטרפין לג' לוגין וכו' וז " ש רבינו בד " א שמארבע אין מצטרפין שלא היה דעתו ליתן כל הג' לוגין דהיינו שבשעה שהתחיל להטיל קצת מים מכלי אחד למקוה כגון לוג או פחות או יתר לא היה בדעתו להרבות עוד וליתן כל הג' לוגין ויש פירושים אחרים דה " ר עובדיה כתב שיש לפרש נתכוין לרבות בכלים וב " י כתב להרמב " ם ה " פ דנתכוין לרבות מים בשפע למקוה והרשב " א פי' שנפלו מידו במתכוין למקוה לאפוקי בשנפלו מידו שלא במתכוין כתב בסמ " ק אבל ד' או יותר כשר כדאיתא פ " ק דתמורה ולפ " ז אין צריך לנקוב הדליים ששואבים בהם המקוה כדי לנקותו שמה שנופל מן הדלי אינו כ " א מעט בכל פעם והוי כמו בד' וה' כלים ומכל מקום טוב הוא לנקוב אותם מלמטה בכונס משקה עכ " ל מספר מדוייק והוא מדברי התוס' פ " ק דתמורה ( סוף דף י " ב בד " ה יוסף ) ע " ש ומביאו ב " י לקמן סעיף מ " ה אצל מ " ש הלכך הרוצה להוציא מים מן המקוה לנקותו ע " ש במ " ש ב " י למה כתבו בכונס משקה ולא בעינן כשפ " ה :
Yoreh De'ah.201.27.1 ואם העביר בו שלשת לוגין בידיו ע " ג קרקע וכו' תוספתא הביאוה הפוסקים והמפרשים ר " י אומר זילף בידיו וברגליו ג' לוגין למקוה פסול הוליכן עם הקרקע כשר לגיון העובר ממקום למקום וכן שיירא העוברת ממקום למקום וזלפו בידיהם וברגליהם ג' לוגין למקוה כשר ולא עוד אלא אפילו עשו מקוה בתחלה כשר ובתחלה כתב רבינו היכא דזרקם בחפניו פסול דהיינו דא " ר יוסי זילף בידיו וברגליו פסול וכאן כתב היכא דהוליכן עם הקרקע כשר דמפרש רבינו שהעביר ג' לוגין בידיו על גבי הקרקע ושוב מן הקרקע ירדו ונפלו למקוה כשר דהיינו המשכה שמערה המים חוץ למקוה והם נמשכים למקוה וכתב בסמ " ק ושיעור המשכה פי' ר " י בתשובה שלשה טפחים עכ " ל . ונראה דטעמו דכל פחות מג' טפחים מן המקוה כלבוד דמי וכאילו הפילה להדיא למקוה ורש " י כתב בפ " ק דתמורה וז " ל ממלא בכתף מים שאובין י " ט סאה ופותקן למקוה שלא יערה מן הדלי לתוך המקוה דאפי' ג' לוגין מפסיל מקוה בכה " ג אבל יעשה חריץ וגומא למרחוק ויערה מן הדלי לתוך הגומא ויקלחו המים דרך החריץ לתוך המקוה והיינו המשכה עכ " ל נראה מדכתב למרחוק דלא סגי בג " ט אלא צריך שכשישפוך הדלי כולו לחריץ עדיין לא התחילו השאובין ליפול למקוה :
Yoreh De'ah.201.28.1 וכתב עוד רבינו או שנתזו בו מכח רגלי בהמה כשר והיינו דתני לגיון וכו' ומפרש דמ " ש וזלפו בידיהם וברגליהם ג' לוגין למקוה כשר אין רצונו לומר ידיהם ורגליהם של האנשים עצמם שבלגיון ובשיירא דהתם פסול הוא אלא ר " ל לגיון או שיירא רוכבות סוסים וגמלים ונתזו בו שלשה לוגין ברגלי בהמה כשר וכן מ " ש ולא עוד אלא אפי' עשו מקוה בתחלה כשר לא קאי אלא ארגלי בהמה אבל לא קאי נמי אהוליכן בקרקע דהא קי " ל דשאיבה אינה מטהרת אלא ברבייה והמשכה פי' דוקא בדאיכא כ " א סאה מים והמשיך בקרקע תשעה עשר סאין שאובין אבל מחצה על מחצה לא מהני המשכה וכאן אמר דאפילו עשו מקוה בתחילה דאפילו כולו שאוב כשר אלא לא קאי אלא ארגלי הבהמה וז " ש רבינו ואפי' נתקבצו כל ארבעים סאה בכה " ג מכח רגלי הבהמה כשר ונמשך רבינו בכל זה אחר דברי הרא " ש בפ' תנוקת אבל הראב " ד בס' בעלי נפש ומביאו ב " י כתב דאפי' עשו מקוה בתחילה בידיהם וברגליהם עצמם דהיינו דהוליכן עם הקרקע כיון שלא זלפו בכוונה למקוה ולא היו שאובין מעיקרא שהרי דרך עברתן בנהר עשו מהן מקוה בתחלה כשר . וכך נראה מדברי רבינו שמשון שמפרש כך והרב ב " י כתב עליו וז " ל ולפ " ז הא דתניא ולא עוד אלא אפי' עשו מקוה בתחלה כשר כמ " ד שאובה שהמשיכוה כולה כשרה אתיא אבל למאן דלא מכשר אלא בהמשיך רובה ליתא להאי תוספתא עכ " ל . ושגגה יצאה מלפני השליט דאף למאן דלא מכשר אלא בהמשיך את רובה הני מילי בהמשיך בכוונה אבל הכא דלא המשיך בכוונה אלא דרך העברתן אפי' המשיך כולה כשירה וכמ " ש הראב " ד ומיהו להלכה נקטינן לחומרא כהרא " ש ורבינו :
Yoreh De'ah.201.29.1 ומ " ש רבינו וכל זמן וכו' נראה דרבינו אתא לאשמועינן דלא תימא היכא דנפלו פחות מג' לוגין שאובין למקוה החסר כיון שלא פסלוהו למקוה א " כ נתבטלו הפחות מג' לוגין המועטין בתוך רוב מים הכשרים שבמקוה ונעשה מקוה שלם כשיהיה בין הכל מ' סאה ואם עדיין הוא חסר ישלימו מי גשמים כשיפלו לתוכו מה שהוא חסר עכשיו מארבעים סאה וקאמר רבינו דליתא אלא אע " פ שלא פסלוהו מ " מ אין פחות מג' לוגים אלו מצטרפין להכשיר המקוה אלא ישאר כמו שהיה מקודם שנפלו בתוכו ולכשישלים ממי גשמים מה שהיה חסר תחלה כשר דחשבינן לאלו הפחות מג' לוגין כמאן דליתנהו וכאילו לא נפלו למקוה וצריכין מי גשמים להשלים מה שחסר מקמי נפילת אלו הפחות מג' לוגין והכי תנן פ " ז דמקוואות אלו פוסלין ולא מעלין המים פי' אם הם שאובין ומי כבשים ומי שלקות והתמד עד שלא החמיץ כיצד פוסלין ולא מעלין מקוה שיש בו מ' סאה חסר קורטוב ונפל מהם קורטוב לתוכו לא העלהו ופוסלו בג' לוגין אלמא דבמקוה חסר שנפלו לתוכו פחות מג' לוגין אף ע " ג דאינו פוסלו אינו מעלהו וישאר כמו שהיה ולכשישלים ממי גשמים מה שהיה חסר מתחילה כשר ופשוט הוא דזאת היא דעת רבינו בזה אבל הב " י לא הבין כך מדברי רבינו וכתב וז " ל ומ " ש רבינו וכל זמן שלא יפלו במקוה החסר ג' לוגין ישאר כמו שהיה וכו' זה פשוט דג' לוגין פוסלין את המקוה תנן הא פחות מג' לא עכ " ל ולא דק ועיין בסמוך אצל מ " ש אין ג' לוגין פוסלין אא " כ יהיו של מים וכו' :
Yoreh De'ah.201.30.1 אין ג' לוגין פוסלין אא " כ יהיו של מים ומראיהן מים במשנה פ " ז דמקוואות פליגי ת " ק ור " י בן נורי ורבי יוחנן בן נורי ס " ל דהכל הולך אחר המראה ולפ " ז ג' לוגין חסרין כ " ש שנפל לתוכן מעט חלב והשלימוהו לג' לוגין והרי מראיהן מראה מים פוסלין את המקוה ולית הלכתא כותיה אלא כת " ק דתרוייהו בעינן חזותא ושיעורא אבל אי ליכא אלא חדא חזותא בלא שיעורא א " נ שיעורא בלא חזותא לא פסלוהו מיהו ג " כ אינן מעלין אותו אלא ישאר כמו שהיה כדלעיל סכ " ז בפחות משלשה לוגין שאובין :
Yoreh De'ah.201.31.1 ומ " ש אבל שאר כל המשקים וכו' שם במשנה אבל שאר המשקין וכו' פעמים מעלין פעמים אין מעלין כיצד מקוה שיש בו מ' סאה חסר אחת נפל מהן סאה לתוכו לא העלהו היה בו מ' סאה נתן סאה ונטל סאה כשרה ואיכא למידק אמאי נקט הכא חסר סאה הלא אפי' לא חסר אלא קורטוב נמי אינו מעלה וי " ל דודאי כך הוא דלאו דוקא חסר סאה אחת דה " ה אם לא חסר אלא כל שהו נמי אין משלימין וכדין מים שאובין דאין מעלין כלל אלא נקט התנא חסר סאה אחת לבאר במה שחלוקין שאר משקים מן המים דאילו במים שאובין בחסר סאה אחת ונפל מהן סאה לתוכו פוסלין את המקוה דאפי' ג' לוגין פוסלין כ " ש סאה אחת ובשאר משקים אף סאה אחת לא פוסלין ולא מעלין והכי משמע מדברי רבינן שמשון ותו נ " ל דנקט סאה אחת לאשמעינן דפעמים מעלין כגון כשהיה בו מ' סאה נתן א' ונטל א' ועד רובו אבל טפי לא אבל אם עשה כן במים שאובין אפי' עד עולם כשר וכ " כ התוס' וכל הפוסקים ע " ש ר " ת דפי' דאותה משנה דנתן סאה ונטל סאה דמפרש רבי יוחנן בפרק הערל ( יבמות דף פ " ב ) עד רובו אינו אלא במי פירות אבל מים לא היו פוסלין אותו אפי' בכולו כיון שהמקוה שלם וכתב הרא " ש בסוף נדה דבזו החמירו חכמים במי פירות טפי כיון דלא חזו לטבילה כלל דמקוה מים כתיב הלכך פסלי ברובא עכ " ל וכתב ב " י ע " ש הרא " ש הא דתנן ג' לוגין מים ונפל לתוכן קורטוב יין והרי מראיהן כמראה יין שנפלו למקוה לא פסלוהו היינו דוקא כשלא שינו מראה המקוה אבל אם שינו מראיו פסלוהו עכ " ל ולא ראיתי כתוב דבר זה בהרא " ש בדוקא אצל מקוה חסר דאפי' במקוה שלם נמי פסול כששינה למראה יין ויתבאר בסמוך :
Yoreh De'ah.201.32.1 ומי צבע וכו' משנה פ " ז דמקוואות רבי יוסי אומר מי הצבע פוסלין אותו בג' לוגין ואין פוסלין אותו בשינוי מראה ובפ " ק דמכות פריך מהכא להא דלעיל ג' לוגין מים שנפל לתוכו יין וחזרו למראה יין דאין פוסלין למקוה חסר כיון שאין להם מראה מים . ומ " ש מי צבע דפוסלין אף ע " פ שנשתנו מראיו ומשני התם מיא דציבעא מקרי הכא חמרא מזיגא מקרי ופי' הראב " ד ומביאו ב " י שאין שינוי מראה פוסל עד שיתערב בו גוף המשקה והוא משנה את מראיו אבל מי צבע אין בהם כי אם שריית סמנים בלבד ופוסלין בג' לוגין משום דמיא דציבעא מקרי וכך הם דברי רבינו שכתב מי צבע יש להם דין שאר מים וכו' אע " פ שמשונים ממראה מים כלומר דלא דמי לדלעיל דנקראו בשם משקה דחמרא מזיגא מקרי אבל הכא מיא דציבעא מקרי דמים הם ומים שמם אלא שמשונים ממראה מים ולפיכך אין להם דין משקה שאינו פוסל המקוה בשינוי מראה אלא פוסל כדין מים ומ " ש רבינו אבל אם המקוה שלם כו' לכאורה אין לשון אבל מתוקן דהלא הך טעמא דקאמר דפוסל מקוה חסר מהך טעמא גופיה אינו פוסל מקוה שלם דכיון דאינו משקה אין שינוי מראה דמים פוסל את המקוה אלא דרבינו נמשך אחר לשון המשנה דתנן מי הצבע פוסלין אותו בג' לוגין ואין פוסלין אותו בשינוי מראה פי' בג' לוגין הוא דפוסל אבל בשינוי מראה אינו פוסל :
Yoreh De'ah.201.33.1 ומ " ש וכן אם הדיח בו כלים וכו' פי' ל " מ מי צבע דאין בהם שום משקה אלא אפי' כלים שהיה בהן משקה והדיחם במים ונשתנו מראיו לא נפסל והכי תנן פ " ז המקואות הדיח בו סלי זיתים וענבים ונשתנו מראיו כשר דאף ע " פ שנשתנו מראיו מפני הזיתים והענבים שהיו בסלים מ " מ כיון שלא נתערב בו גוף הזיתים והענבים המשנה את מראיו כשר וכפי' הראב " ד :
Yoreh De'ah.201.34.1 ומ " ש אבל אם נפל לתוכו יין או מוחל ושינו מראיו נפסל כיצד יעשה וכו' משנה שם ופירוש מוחל מים היוצאין מן הזיתים ובשבת פרק חבית ( שבת דף קמ " ד ) איתא דג' מיני מוהל יש בו בתחילת טעינתה זב מהן מוחל צלול כמים ולאח " כ כששהו ימים דוחקים זה את זה חוזר מוחל לצאת מהן והוא קרוב להיות כשמן ולאחר שעצרן והוציא שמנן בבית הבד חוזר מוחל וזב מהן ומשמע דלרבא דהלכתא כוותיה לגבי אביי כל הני ג' מיני מוחל פוסלין את המקוה משום דהוי דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחלה וכל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחלה ( פירש " י שאינו מים או שלג או ברד ) פוסל את המקוה בשינוי מראה וה " נ קאמר רב פפא התם : כתב ב " י ע " ש הראב " ד דבת " כ ממעטינן מקרא דשינוי מראה דכל משקים פוסל אפי' שלא בשאובין כגון שנמשך לתוכו יין מן הגת ומוחל מבית הבד שלא מתוך כלים ע " ש :
Yoreh De'ah.201.35.1 היה בו מ' סאה וכו' תוספתא כתבה הרא " ש ותימה דלמה לא הביאו הרא " ש ורבינו הא דתנן בפ " ז דמקוואות דאם יש באותה מקוה מ' סאה מים שלא נשתנו יכול לטבול במקום שלא נשתנו וכן כתב הרמב " ם ומביאו ב " י וי " ל דנסמכו על מה ששנינו היה בו מ' סאה וכו' דלאיזה צורך אמר היה בו מ' סאה דפשיטא דבמקוה שלם קמיירי דאי חסר אפי' לא נפל שם יין ולא נשתנו מראיו לא עלתה לו טבילה כיון דחסר אלא בע " כ לדיוקא תני הכי לאורויי דדוקא בשאין במקוה אלא מ' סאה התם הוא דלא עלתה לו טבילה אפי' במקום שלא נשתנה אבל במקוה גדולה דאיכא מ' סאה במקום שלא נשתנה עלתה בו טבילה :
Yoreh De'ah.201.36.1 אין שאיבה פוסלת אלא במים אבל השלג וכו' בפ " ז דמקואות תנן אלו מעלים ולא פוסלים השלג והברד והכפור והגליד והמלח והטיט הנרוק אר " ע היה רבי ישמעאל דן כנגדי לומר השלג אינו מעלה את המקוה והעידו אנשי מידבא משמו שא " ל צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחילה ר " י בן נורי אומר אבן הברד כמים כלומר כמים השאובים הפוסלים ואינם מעלים והלכה כר " ע . וכתב הרא " ש דאף ע " פ שהן שאובים לא פוסלין ואפי' עשה כל המקוה מאלו והביאן לתוך מקוה בכלי כשר ותניא בתוספתא עגולי שלג המשוקעין בבור הרי אלו מעלין משמע דשלג אף ע " פ שלא נימוח מעלה דחשיב כמים אף ע " פ דלכשנימוח יחסר ממנו ונראה דלהכי תנא עיגולי שלג דצריך שיהא נכבש יחד וקשה כדי שלא יחסר ממנו כשיהיה נימוח עכ " ל . וכל זה מדברי הראב " ד בס' בעלי הנפש ומביאו ב " י אלא דבהא חולק אדברי הרא " ש שכתב ואפי' עשה כל המקוה מאלו והביאן לתוך המקוה בכלי כשר ולהראב " ד אצטרופי בלחוד הוא דמצטרפי לרובא דכשרים ואנשי מידבא משום רבי ישמעאל שעשו מקוה מן השלג בתחלה בידים התם לכשיתפשר קאמר דממילא קא הוי מקוה לכשיתפשר . אבל דעת ררא " ש הוא דאנשי מידבא עשו מן השלג מקוה בתחילה וטבלו בו בעודו שלג דהכי משמע מפשוטו ומיניה ילפינן לאינך דקחשיב בהדי שלג דעושין ממנו נמי מקוה בידים ובכלי וכשר וסובר רבינו דלא אמר הרא " ש אלא בכל הני דקא חשיב חוץ מטיט הנרוק דאינו כשר אלא לאצטרופי לרובו דכשרים אבל לא לעשות ממנו בתחילה כדאיתא ספ " ק דסוכה דף י " ט וכ " כ ב " י דזו היא דעת רבינו . והרמב " ם תופס דרך ג' דדוקא בשלג הוא דמכשרינן לעשות מקוה בתחלה אפי' לא נימוח אבל בכל אינך אינן כשרין אלא אצטרופי והמרדכי תופס דרך הראב " ד דבכולן אף בשלג אשלומי אין בפני עצמן לא ושכן פירש " י ספ " ק דסוכה וכ " כ ב " י דהכי משמע מפי' רש " י לשם ולפ " ז נראה לע " ד דה " פ דמתני' דר " ע הוא דקא תמה עליה דרבי ישמעאל דהיה דן כנגדו לומר דהשלג אינו מעלה את המקוה ואנשי מידבא העידו משמו דעושין מקוה בתחלה מן השלג וזה וזה אינו אלא אצטרופי הוא דמצטרפי לרובו דכשרים אבל בפני עצמן לא ודברי המרדכי הללו הם נשמטים מהפנים דפ' במה טומנין ונכתבו בהגהות לשם אחר דברי ה " ר שמריה ור " ב ממגנצ " א דמתירין לטבול בשלג ואחר דברי הר " א מביה' והר " ש מבונבר " ק דחולקים ואוסרין בשלג שלא נימוח וכתב אח " כ המרדכי להשיג על המתירין מפירש " י דסוכה ובהגהות בפנים כתב עוד דהר " ר שמחה התיר בתחלתו ולבסוף חזר בו והכי נקטינן לחומרא כפירש " י והראב " ד והמרדכי והר " א מביה' והר " ש מבונבר " ק והר " ר שמחה ומסתבר טעמייהו ודלא כמ " ש ב " י כדעת המקילין :
Yoreh De'ah.201.37.1 מקוה שיש בו מ' סאה וכו' משנה פ " ב דמקואות פליגי בה ר " א ורבי יהושע ופסק כרבי יהושע דמטבילין בטיט ובמים שצפין ע " ג הטיט אבל אם היו המים מצד אחד מודה רבי יהושע שאין מטבילין בטיט אלא במים ומיהו אצטרופי מצטרף הטיט למ' סאה . ותימא דלמה לא כתב רבינו שיעור רכות הטיט שנצטרף עם המים כדמשמע בפ " ב דזבחים דשיערו כשהפרה שוחה ושותה הימנו וכן כתב הרמב " ם בפ " ח מה' מקואות והסמ " ג בה' מקואות וכן פי' רבינו שמשון בפי' המשנה והוא מדברי התוספות ספ " ק דסוכה ונראה דרבינו ראה דבמשנה פליגי תנאי טובא בהאי שיעור דרכות הטיט וליכא מאן דנקט שיעורא דפרה שוחה ושותה ממנו וכתבו התוס' ור " ש וז " ל ושמא כל הנך שיעורי דהני תנאי בהנך תלוי טעמייהו דמ " ס דבהאי שותה ובהאי אינה שותה ואין שייך לומר נחזי אנן דאין כל הפרות שוות עכ " ל דהשתא הדר נפלה כרסא בבירא דכיון דאין כל הפרות שוות לא ידעינן שיעורא דהאי רכות טיט מאי הוא ולפיכך נקט רבינו בסתם כלשון פירש " י שהוא רך שראוי להריקו מכלי אל כלי : הב " י הביא דברי המרדכי בה' נדה מ " ש על פירש " י אשה לא תטבול בנמל מפני שיש שם טיט וכו' וכתב עליו וצ " ע והוא לפי שכתב דבפ " ב דזבחים אמרינן ה " ד אי דפרה שוחה ושותה ממנו אפי' לרביעית נמי וכו' והדבר פשוט דטעות נפל בדפוס שלו וצריך להגיה ה " ד אי דאין פרה שוחה ושותה ממנו אפי' למקוה נמי לא ואי פרה שוחה ושותה ממנו אפי' לרביעית כמי וכו' וכן הוא נדפס בדפוסים האחרונים :
Yoreh De'ah.201.38.1 אין הכלי חשוב וכו' תנא והדר מפרש . ואחד גדול ואחד קטן וכו' משנה פ " ד דמקואות והכי פירושו אע " ג דלא חשוב כלי לענין קבלת טומאה מתוך שהוא גדול כגון כלי עץ שהן יתירין על מ' סאה דלא הוי דומיא דשק דמיטלטל מלא וריקן וכן קטן פחות מכדי סיכת קטן בכלי חרס דאפי' ע " י יחוד אינו מקבל טומאה כדתנן פ " ב דכלים ואפי' כלי אבנים וכלי גללים דאין מקבלין טומאה כלל לא גדול ולא קטן אפ " ה לפסול המקוה חשיבי כלי וכך פי' התוס' פ " ק דשבת ( דף י " ו ) ורש " י פי' שם דאחד קטן אפי' בכלי עץ קאמר דאע " ג דבכלי עץ חשיב כלי לקבל טומאה בכל שהו אפי' הכי סד " א דלענין פסול שאיבה לא חשיבי כלים קטנים לפסול המקוה קמ " ל :
Yoreh De'ah.201.39.1 ומ " ש לפיכך המניח טבלא פרק ד' דמקואות תנן המניח טבלא תחת הצינור אם יש לה ליזבז פוסלת את המקוה זקפה לידוח בין כך ובין כך אינה פוסלת את המקוה ופירש " י אם יש ליזבז מד' רוחותיה דאי מג' רוחות אין זה בית קיבול וכן כתבו שאר פוסקים אלא דברוקח כתב ומביאו ב " י דמשמע דוקא בב' רוחות הוא דכשר אבל אם יש לו ליזבז מג' רוחות פסול ויחיד הוא נגד כל רבוותא ורבינו שינה לשון משנה חדא דכתב בסתם המניח טבלא אצל המקוה ולא כתב המניח טבלא תחת הצינור והוא לפי שצריך לחלק דמיירי בצינור שקבעו ולבסוף חקקו דאי חקקו ולבסוף קבעו בלא טבלא פסולה משום צינור לכך כתב בסתם דמובן שהגשמים נופלין על הטבלא בלא צינור . עוד שינה דכתב זקפה על צידה לידוח לבאר דהאי זקפה לידוח רצונו לומר שהעמידה בענין שהמים עוברים על צידה השני שאין שם לבזבז דכיון דאינה עומדת בענין שראויה לקבל כיון שאין שם לבזבז אינה פוסלת אבל אם זקפה בגובה בלבד והמים עוברין על אותו הצד שיש שם לבזבז אע " פ שאינה מקבלת עכשיו מים פוסלת את המקוה וס " ל לרבינו דמ " ש ר " ש והרא " ש זקפה לידוח אינה פוסלת כיון דאינה עומדת דרך קבלתה רצונם לומר דזקפה על צידה שאין שם לבזבז וכן כתב הרמב " ם בפי' המשנה להדיא וז " ל וענין זקפה לידוח ששמה על צידה להדיח עכ " ל הנה שפי' דזקפה דנקט לאו דוקא זקפה בגובה אלא אפי' הניחה בשפוע אלא דהניחה בענין שיהא המים עוברין על הצד שאין שם לבזבז . וכן מ " ש לידוח מפני הטינופת לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט דכל שזקפה על צידה לידוח זקפה :
Yoreh De'ah.201.40.1 ומ " ש וכגון שהמים ראויין לבא למקוה זולתה וכו' כ " כ הרא " ש דאי אין המים ראויין לבא למקוה זולתה נפסלים משום דהויה ע " י טהרה בעינן ולא ע " י דבר המקבל טומאה והקשה ב " י אם אין לה שפה כלל הו " ל פשוטי כלי עץ דאינו מקבל טומאה ותירץ דרצונו לומר אפי' כפאה על פיה דעוברים במקום שאין לה שפה כלל ולא נהירא דא " כ לא היה צריך לומר אפי' אין לה שפה כלל דהא בהכי איירי שזקפה על צידה מקום שאין לה שפה כלל ועוד דהלשון לא משמע הכי אלא ודאי דרבינו אתא לאשמועינן אפילו אין לה שפה כלל בשום צד ומיירי בניטלו שפתותיה דכיון דלא נשברה עדיין מקבלת טומאה כיון דהו " ל שפה מעיקרא וכפי' השני שכתב ב " י . ועוד תירץ מהרש " ל דה " ק אפי' לא היה שפה כלל מעולם ומקבלת טומאה כגון אם היה של מתכת . ועוד נראה לתרץ דאע " ג דפשוטי כלי עץ אינו מקבל טומאה מדאורייתא מקבל טומאה מדרבנן וכ " כ הר " ן בפ " ק דסוכה וכן כתב גם הרמב " ם דפשוטי כלי עץ מקבל טומאה מדרבנן ומביאו ב " י לעיל אצל דין מעיין שיורד מן ההר טיפין טיפין וכו' ע " ש . והעיקר נראה לי דמיירי הכא בדף שעורכת עליה האשה פת אי נמי ייחדה למלאכה דהשתא אפילו אין לה שפה כלל מקבלת טומאה ומש " ה קרי לה טבלא ולא קרי לה דף ועי' לקמן אצל הבא להמשיך מים במקוה ובמ " ש לשם בס " ד . וצריך שתדע דהך טבלא מיירי דמניחה תחת מי גשמים כדי שיפלו ממנה למקוה החסר להשלימה וז " ש רבינו כדי שיפלו ממנה דלשון זה משמעו דבמי גשמים איירי אבל במניח טבלא כדי שתקבל מים מן המעיין או מן המקוה ולירד ממנה אל המקוה החסר כתב רבינו לקמן דשרי מטעם השקה אפי' על ידי דבר המקבל טומאה ולשם יתבאר בס " ד דלענין מעשה קי " ל דאין חילוק ובכל ענין אסור :
Yoreh De'ah.201.41.1 צינור שאין לו ד' שפות וכו' בפ " ד דמקואות תנן החוטט בצינור לקבל צרורות בשל עץ כל שהוא ובשל חרס רביעית פי' סתם צינור אין לו אלא ב' שפות ופתוח הוא מב' ראשיו בראשו האחד נכנסים בו המים ובראש השני יורדין למקוה וכשר ואפי' היה לו שפה גם בראשה האחד ופתוח בראש השני בלבד נמי כשר דכל שאין לו ד' שפות אינו עשוי לקבל ואינו פוסל בשאיבה וקאמר דאם חטט בצינור זה מקום לקבל בו הצרורות המתגלגלין במים כדי שלא ירדו עם המים אם היה הצינור של עץ וחפר בו כל שהוא פוסל שהרי כל המים שיורדין באין מתוך כלי שנעשה לקבלה ואפי' קבעוה אחר שחקק בו הואיל והיה עליו תורת כלי כשהיה שאוב אבל קבעוה ואח " כ חקק בה הו " ל כחוקק בקרקע ואינו פוסל את המקוה :
Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .