← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 4,053 sections
Single column Two columns
Yoreh De'ah.189.11.1 ראתה ג " פ בג' חדשים בדילוג וכו' זהו מה שפי' ר " ח בפלוגתא דרב ושמואל והתוס' והמפרשים דחו פירושו ומ " מ כתבו דבכה " ג הוי וסת קבוע דימי החדש בדילוג . וא " ת למה לי ג " פ בג' חדשים בב' פעמים בב' חדשים וחוזר חלילה נמי הוה וסת קבוע כגון שראתה ט " ו בניסן וי " ו באייר וט " ו בסיון וי " ו בתמוז וט " ו באב וי " ו באלול קבעה לה וסת לדילוג חלילה . וי " ל דבב' פעמים בב' חדשים לא הוי וסת לדילוג אלא וסת השוה לימי החדש ואה " נ דבב' פעמים בב' חדשים נמי הוי וסת קבוע כדפרי' אלא כיון דלפר " ח נקטה תלמודא ג " פ בדילוג בדוקא משום דפליגי בה רב ושמואל אי הוה וסת קבוע בג " פ אם לאו לכך נקטו הפוסקים ג " כ דין וסת זה בקבעה אותו בג " פ בג' חדשים לאורויי דאע " ג דקי " ל כשמואל דאינה קובעת וסת דימי החודש בדילוג בג " פ אלא בד' פעמים כגון שראתה ט " ו בניסן י " ו באייר י " ז בסיון י " ח בתמוז אפילו הכי קבעה לה בג " פ בג' חדשים כשחוזר חלילה ג " פ בג' חדשים בשנייה ובשלישית . וכתב עוד רבינו דאף בג " פ בג' חדשים בלחוד כגון דראתה באחד בניסן ובאחד בסיון ובא' באב נמי מודה שמואל דקבעה לה וסת לר " ח לדילוגים שווים בג " פ אבל בראתה באחד בניסן ובאחד באייר ובא' בתמוז וכו' לא קבעה לה וסת לר " ח כיון דהפסיקה בא' בסיון ולא ראתה הוה לה עקירה בפעם אחת כיון שלא קבעה לה עדיין וסת זה דר " ח בג " פ :
Yoreh De'ah.189.12.1 ראתה ט " ו בניסן וי " ו באייר וי " ח בסיון לא קבעה וסת וכו' ברייתא ס " פ האשה ראתה יום כ " א בחדש זה יום כ " ב בחדש זה יום כ " ג בחדש זה קבעה לה וסת סירגה ליום כ " ד לא קבעה לה וסת ואע " ג דלשמואל אפי' לא סירגה ליום כ " ד אלא ראתה ביום כ " ג נמי לא קבעה לה וסת בג " פ ומוקמינן להך ברייתא לשמואל הב " ע כגון דרגילה למיחזי ביום עשרים ושינתה ליום כ " א דאיכא ד' ראיות וג' דילוגים ורבינו לא מנה אלא ג' ראיות וסירגה בראייה שלישית וא " כ קשה הלא לשמואל אפי' בלא סירגה נמי לא קבעה לה וסת בג " פ וב " י פי' דרבינו כתב דין זה למאן דפסק כרב ולא נהירא דהלא כל הדינים שכתב רבינו הם למאן דפסק כשמואל וכמסקנת הרא " ש ולמה יגרע דין זה דלא כתבו אלא למאן דפסק כרב אלא נראה דאף לשמואל איצטריך לאשמועינן דאפילו חזרה וראתה י " ט בתמוז לא קבעה לה וסת לדילוג כיון דאין הדילוגים שווים מיהו נראה ודאי כיון דראיית י " ו באייר מראיית ט " ו בניסן הו " ל בהפלגת ל " ב יום שוה להפלגת י " ח בסיון מי " ו באייר דהוי כמי ל " ב יום דניסן מלא ואייר חסר חוששת להפלגה זו וכשתראה י " ט בתמוז דהוי נמי הפלגת ל " ב יום מי " ח דסיון קבעה לה וסת דשלש הפלגות שווין דל " ב יום בד' ראיות :
Yoreh De'ah.189.13.1 דילגה פעם אחת או שתים וכו' . כ " כ הרשב " א בת " ה והוכיח כך מברייתא בסוף האשה ומביאו ב " י וע " ש :
Yoreh De'ah.189.14.1 אין האשה קובעת לה וסת כו' כ " כ הראב " ד בספר בעל הנפש דף נ " ז ע " ב . ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.189.15.1 לשון הרמב " ן נמצאת אומר שהרואה ליום ר " ח ניסן חוששת לר " ח אייר . נראה דחוששת לשני הימים דר " ח ביום ראשון חוששת לפי שהוא יום שלשים לראייתה שהוא עונה בינונית דחוששת לו כיון שלא קבעה לה וסת וביום שני דר " ח חוששת משום ר " ח דכיון דראתה בר " ח ניסן חוששת שמא תקבע לה וסת ג " פ באחד בחדש ראתה בר " ח אייר חוששת לר " ח סיון פי' דאם ראתה ביום ראשון דר " ח פשיטא דחוששת ליום כ " ט באייר שהוא יום שלשים לראייתה וא " צ לפרש אלא שאם לא ראתה אלא ביום שני דר " ח צריך לפרש דחוששת לר " ח סיון משום תרווייהו משום וסת דר " ח ומשום שהוא יום ל' לראייתה ואם ראתה לר " ח סיון קבעה לה וסת לר " ח שהרי ראתה באחד בניסן ובאחד באייר ובאחד בסיון ולא תלינן ראיית אחד בסיון לפי שהוא יום ל' לראיית אחד באייר אלא קבעה לה וסת לר " ח אבל אם לא ראתה באחד בסיון נעקר וסת דר " ח ושוב אינה חוששת לר " ח תמוז אלא חוששת לב' בסיון אפשר וכו' ומשמע דאם ראתה בר " ח ניסן וביום ראשון דר " ח אייר וביום כ " ט באייר לא ראתה דחוששת לר " ח סיון אע " פ שהוא יום ל " א לראיית יום ראשון דר " ח שמא יום ר " ח הוא הגורם ראייתה ואם ראתה בר " ח סיון קבעה לה וסת דר " ח וחוששת לר " ח תמוז לשני הימים דר " ח : והיכא דראתה בר " ח ניסן וביום שני דר " ח אייר ובשני בסיון דאיכא שתי הפלגות מל " א לל " א ונעקר וסת דר " ח מ " מ כשיגיע ר " ח תמוז חוששת ביום שני דר " ח משום שהוא יום שלשים לראיית ב' בסיון וחוששת נמי לב' בתמוז לפי שהוא יום ל " א שוה לשתי ההפלגות הראשונות :
Yoreh De'ah.189.16.1 כיצד ראתה באחד בניסן וכ' בו חוששת לאחד באייר מפני ראש חדש ניסן נראה מדלא קאמר חוששת לראש חדש אייר מפני ראש חדש ניסן אלמא דאינה חוששת ליום ראשון דראש חדש אייר לפי שהוא יום ל' לחדש שעבר ואינה חוששת אלא ליום שני דראש חדש שהוא א' באייר שוה לראש חדש ניסן שהוא אחד בניסן ואע " ג דבסמוך כתבתי דאם ראתה בר " ח ניסן וביום ראשון דר " ח אייר וביום כ " ט אייר לא ראתה דחוששת לר " ח סיון התם ה " ט דכיון דחזינן דראתה תרי זימני בר " ח אע " ג שזה אחד בניסן וזה אינו אחד באייר אלא הוא יום ל' של חדש שעבר חיישינן שמא יום הנקרא בשם ר " ח היא הגורם ראייתה אבל לחוש ליום ראשון דר " ח אייר לכתחילה לא חיישינן אלא ליום ב' דר " ח חוששת לפי שהוא אחד באייר שוה לאחד בניסן ולכן דקדק רבינו בלשונו למעלה שלא אמר אלא באחד באייר באחד בתמוז : ומ " ש כיצד ראתה אחד בניסן וכ' בו חוששת לאחד באייר מפני ר " ח ניסן ואם לא ראתה חוששת לתשעה בו וכו' . נראה מדכתב הכא ואם לא ראתה ואח " כ כתב ראתה בתשעה בו או שלא ראתה אלמא דאינה חוששת לתשעה בו אלא כשלא ראתה באחד באייר דהשתא חוששת לתשעה שמא תראה בהפלגת עשרים כמו שראתה בתחילה שתי ראיות דאחד בניסן וכ' בו דאיכא נמי הפלגת עשרים אבל אם ראתה באחד באייר דשינתה הפלגתה שהרי ראיית אחד באייר מופלג מראיית עשרים בניסן י " ב יום בלבד אם כן עקרה הפלגה הראשונה ואינה חוששת אלא להפלגת שנים עשר יום מראייה זו דאחד באייר וחוששת נמי לעשרים באייר ולאחד בסיון וחששא דעשרים באייר ודאי דחוששת בין ראתה באחד באייר בין לא ראתה באחד באייר ובין ראתה בתשעה בו ובין לא ראתה בתשעה בו דכיון דעדיין לא קבעה לה וסת חוששת שמא תקבע לה וסת בעשרים בחדש דכיון דעדיין לא הגיע יום עשרים באייר חוששת שמא תחזור ותראה עשרים בחדש כמו שראתה בכ' בניסן ודלא כב " י שכתב דכשראתה בר " ח אייר לא היתה חוששת לעשרים באייר עכ " ל דליתא שלא אמר רבינו אלא היכא דראתה באחד באייר דאינה חוששת לתשעה בו כיון דשינתה הפלגתה דעשרים אבל חששא דשמא תקבע וסת בעשרים בחדש ודאי דחוששת אפי' תראה באחד באייר כדפרי' . והרב בהגה " ת ש " ע כתב וז " ל ראתה באחד בניסן וכ' בו חוששת לאחד באייר מפני ר " ח ניסן ראתה אחד באייר או לא ראתה בו חוששת לתשעה באייר שהוא יום עשרים מראיית יום עשרים שראתה עכ " ל ותימה דלמה תהא חוששת לט' באייר שהוא מופלג כ' יום מראייה שראתה בעשרים בניסן הלא הפסיקה בנתיים בראייה אחרת באחד באייר ואין כאן הפלגת כ' יום ואם היה הדין שתהא חוששת להפלגת עשרים לאחר שראתה באחד באייר היתה צריכה לחוש להפלגת עשרים לראיית אחד באייר וכמ " ש רבינו בסמוך היתה רגילה לראות ליום כ' ושינתה ליום ל' זה וזה אסורין וכשיגיע יום עשרים לראיית שלשים אסורה משום וסת הראשון הרי מבואר שאינה חוששת להפלגת עשרים מראייה שקודם שלשים אלא חוששת שמא תראה לעשרים יום מראייה שלישית שראתה עכשיו וכדקי " ל כרב הונא בריה דרבי יהושע ס " פ בנות כותים ודלא כרב פפא ואולי שכך ראה הרב כתוב בנוסחאות הישנים ואין ספק דטעות גמור הוא דפשיטא דאינה חוששת לתשעה בו אלא כשלא ראתה באחד באייר וכמו שהוא מבואר בכל נוסחאות שבידינו וכדפרישית :
Yoreh De'ah.189.17.1 ומ " ש וכך היא חוששת לשניהם עד שתקבע וסת בהפלגה בד' ראיות או וסת החדש בג' ראיות או עד שתיעקר האחד בעקירת פעם אחת כצ " ל וכך העיד ב " י שראה כ " כ בהלכות נדה להרמב " ן ז " ל והכי פירושו כשלא קבעה וסת חוששת לשניהם עד שתקבע וסת אחד כי אז אינה חוששת לשני שלא הוקבע אע " פ שלא נעקר ג " כ ומשכחת לה דהוקבע וסת ההפלגה בד' ראיות ולא הוקבע וסת דחדש כגון שראתה באחד בניסן וי " ו בניסן ואחד באייר וי " ו באייר הרי הוקבע וסת ההפלגה בד' ראיות שמופלגת ראייה אחת מחברתה י " ו יום ולא הוקבע וסת דחדש שהרי לא ראתה אלא ב' פעמים באחד בניסן ובא' באייר וכיון דהוקבע וסת דהפלגה שוב אינה חוששת לאחד בסיון אלא בשני בסיון שהוא מופלג י " ו יום מי " ו באייר ואיפכא נמי משכחת שהוקבע וסת דחדש תחלה כגון ראתה באחד באדר ובאחד בניסן ובי " ו בניסן ובא' באייר הוי הוקבע וסת דאחד בחדש בג " פ ולא הוקבע וסת דהפלגה שהרי לא ראתה אלא ג' ראיות מופלגים זו מזו בשוה מי " ו לי " ו דהיינו אחד בניסן וי " ו בניסן ואחד באייר וכיון דהוקבע וסת דחדש ולא הוקבע וסת דהפלגות שוב אינה חוששת אלא לא' בסיון ואינה חוששת לי " ו באייר . או אפי' לא הוקבע לא זה ולא זה אלא שהאחד נעקר פעם אחת שוב אינה חוששת לזה שנעקר אלא חוששת לזה שלא נעקר אע " ג שלא הוקבע כגון שראתה באחד בניסן ובי " ו בניסן ובאחד באייר ובי " ו באייר לא ראתה דנעקר וסת דהפלגה ולא הוקבע עדיין וסת דחדש דאינה חוששת שוב להפלגה זו אלא חוששת לאחד בסיון שלא נעקר ואיפכא נמי משכחת לה כגון שראתה באחד באדר ובאחד בניסן ובי " ז בניסן ובאחד באייר לא ראתה וחזרה וראתה בג' באייר הרי דעקרה וסת דאחד בחדש ועדיין לא הוקבע וסת דהפלגה מי " ז לי " ז אלא בג' ראיות דחוששת לוסת דהפלגה בי " ט באייר ואינה חוששת לאחד בסיון וכל זה דלא כמו שכתב ב " י :
Yoreh De'ah.189.18.1 ומ " ש כיצד ראתה באחד בניסן וכו' עד שוב אינה חוששת כלום להפלגה פי' דמאחר שעבר יום כ' ולא ראתה א " כ אינה יודעת לאיזה יום תהא חוזרת לראות שתהא חוששת לאותו יום וכן מ " ש הגיע יום כ " א ולא ראתה מותרת לשמש וכו' הגיע כ " ב ולא ראתה מותרת לשמש כל זה ר " ל דאינה חוששת שוב להפלגה שהרי אינה יודעת לאיזה יום תפלוג ראייתה ומותרת לשמש בכל יום ויום וכל זה דלא כפי' ב " י ע " ש . מיהו כשיגיע יום ל' לראייה שנייה צריכה שתפרוש כל אותה עונה כדין אשה שאין לה וסת כמו שנתבאר בתחילת סימן זה ובסימן קפ " ד . גם היא חוששת לכ' באייר שמא תהא קובעת וסת לימי החדש ולא היה צריך לפרש דכבר מבואר מתחלת דבריו :
Yoreh De'ah.189.19.1 ומ " ש וכן לדילוג וסת החדש כיוצא בזה פי' כי היכי דבוסת ההפלגות אינה חוששת לדילוגו ה " נ בוסת החדש כגון שראתה ט " ו בניסן חוששת לט " ו באייר עבר ט " ו ולא ראתה שוב אינה חוששת לט " ו בחדש דילגה ליום י " ו באייר חוששת לי " ו בסיון וא " צ לחוש לי " ז דסיון מפני וסת הדילוג דאינה חוששת לדילוג עד שתקבענו דילגה לי " ז בסיון חוששת לי " ז בתמוז וא " צ לחוש לי " ח בתמוז דילגה לי " ח בתמוז קבעה לה וסת לדילוג דימי החדש וחוששת לי " ט באב ולכ' באלול וכן לעולם ואליבא דשמואל דפסק הרמב " ן כמותו דוסת החדש בדילוג לא הוקבע אלא בד' ראיות אבל וסת ההפלגה בדילוג לא הוקבע אלא בחמש ראיות ולא קשה הלא אפי' שמואל לא מצריך אלא ד' ראיות דשאני הכא כיון דראייה ראשונה אין לה שיעור בחדש שתהא השנייה נראה דילוג מן הראשונה דכולי עלמא אפי' רב מודה דאין הראשונה מן המנין ולא ידעינן לדילוג אלא בשתשלש בראיות כגון שראתה עכשיו ושנייה בכ' לה ושלישית בכ " א לשנייה דהשתא ראתה ג' ראיות בהפלגה בדילוג אחד ועוד ראתה לכ " ב הו " ל דילוג שני ועוד ראתה לכ " ג הו " ל דילוג שלישי השתא תשלש בדילוג בחמש ראיות וכ " כ התוס' להדיא בד " ה איתמר ראתה תחלת ( דף ס " ד ):
Yoreh De'ah.189.20.1 ראתה ט " ו לחדש זה והומשכה ראייתה וכו' זהו דבור אחר אין לו קשר עם מ " ש תחלה וה " פ דאין לנו לומר דעיקר הוסת הוא בתחלתו ומה שהומשכה ראייתה ד' ימים או ג' ימים דמים יתירים נתוספו בה ואינו נחשב לוסת ואין לנו לחוש אלא לוסת הדילוג שדלגה בהתחלת הוסת דהיינו ט " ו בחדש זה וי " ו בחדש זה וי " ז בחדש זה ואע " ג דקי " ל כשמואל דלא קבעה לה וסת דחדש בדילוג בג " פ אפ " ה קאמר דסד " א דאין לחוש אלא לוסת הדילוג בלבד היינו לעניין זה דכשתראה עוד בי " ח לחדש הרביעי דקבעה לה וסת לדילוג וחוששת לי " ט לחדש החמישי ועשרים לחדש הששי ואין לה לחוש לימים שהומשכה ראייתה בג' חדשים הראשונים דתלינן דדמים יתירים ניתוספו בה וקאמר הרמב " ן דליתא להא סברא והיינו טעמא דאין תולין בוסת הדילוג בלבד אלא היכא דלא ראתה בג' חדשים אלא יום א' בלבד בדילוג ולא היה בו צד השוה כגון ט " ו לחדש זה וי " ו לחדש זה וי " ז לחדש זה התם הוא דכשתראה עוד בי " ח לחדש הרביעי קבעה לה וסת לדילוג בלבד שהרי שילשה בדילוג ולא היה בו צד השוה כלל אבל הכא דהומשכה ראייתה ושילשה לראות בי " ז בחדש השתא קבעה לה וסת דצד השוה בג' פעמים בי " ז בחדש ואינו נעקר אלא בג' פעמים אבל שאר הימים שראתה בדילוג דיניהם של אלו הימים כדין וסת הדילוג דאינה חוששת לדילוג אלא לאחר שקבעתו וז " ש לפיכך חוששת לימים שהשלישה בהן כוסת הקבוע פי' כדין וסת הקבוע שהרי קבעה לה וסת בג' פעמים בי " ז בחדש ולשאר הימים שראתה בדילוג ג' ראיות ט " ו בחדש זה וי " ו בחדש זה וי " ז בחדש זה חוששת להם כדין וסת הדילוג שאינה חוששת אלא לאחר שתקבענו בג' דילוגים דהכא נמי כשתראה עוד בי " ח לחדש הרביעי תהא חוששת שוב לי " ט בחדש החמישי ולעשרים בחדש השביעי וכן לעולם והשתא ניחא דקאמר על יום י " ז וסת הקבוע אבל וסת הדילוג לא קאמר עליו קבוע ושרי ליה מאריה לב " י במה שהאריך וכתב בכאן דברים שלא עלו על לב הרמב " ן . ומה שקשה על מ " ש והומשכה ראייתה ד' ימים ואח " כ אמר וראתה שנים או ג' ימים נראה דלרבותא קאמר הכי דלא מיבעיא בראתה בראשונה ג' ימים ט " ו וי " ו וי " ז ובשנייה ראתה בי " ו וי " ז ובשלישית ראתה בי " ז דכיון דקבעה ראייתה בג' פעמים בצד השוה בי " ז דהיינו שלא ראתה בשום פעם יותר על יום י " ז דפשיטא דקבעה לה וסת דחדש בי " ז בחדש אלא אפילו בראתה בתחלה ד' ימים ט " ו י " ו י " ז י " ח דהשתא בע " כ צריך לומר דיום י " ח אינו אלא דמים יתירים שנתוספו בה שהרי לא קבעה בהן וסת אפילו ראתה בשנייה ג " כ בי " ח אפ " ה לא קבעה להן וסת בשתי פעמים א " כ בע " כ דמים יתירים נתוספו בה וא " כ נימא נמי דמה שראתה בי " ז נמי דמים יתירים ניתוספו בה ואינו חשוב ראיית י " ז לקבוע וסת בכל י " ז בחדש קמ " ל דליתא להא סברא אלא אע " פ שראתה בראשונה גם בי " ח ובשלישית לא ראתה אלא בי " ז קבעה לה וסת בי " ז והא דקאמר דבשנייה ראתה שנים או ג' ימים רצונו לומר בין שראתה בשנייה גם בי " ח שוה לקמייתא או לא ראתה אלא י " ו י " ז ולא ראתה בי " ח שוה לבתרייתא לעולם קבעה לה וסת בי " ז : כתב ב " י דהרמב " ן לטעמיה אזיל דחוששת לכל ימי המשך הוסת כדלעיל בסי' קפ " ד אבל להחולקים עליו שם דאינה חוששת אלא לעונה ראשונה של וסת בלבד בנ " ד אינה חוששת אלא לוסת הדילוג בלבד דאין כאן וסת שוה כלל ע " כ וצ " ע דבספר בעלי הנפש להראב " ד הכריע כאן דאינה חוששת אלא לוסת הדילוג בלבד ואע " ג דס " ל כהרמב " ן דחוששת לכל ימי המשך הוסת כדלעיל בסימן קפ " ד ונתן טעם לשבח וזה לשונו וי " א כיון דמן הדין אינה קובעת בתוך ימי נדתה אלא מספק שופעת או מדלפת נאסרו כעונה א' עתה בזה כיון דחזינן לה דקא קבעה בדילוג אמרינן איגלאי מילתא דהנך יומי בתראי דוסת טפילה הוו לקמאי הלכך בכה " ג נמי אמרינן הותרו הראשונים ואינה חוששת בחדש הרביעי אלא בי " ח והותר י " ז ובחדש החמישי חוששת לי " ט והותר י " ח וכן כולן ומסתברא כוותיה עכ " ל . ולענין הלכה כיון דקי " ל כהחולקי' על הרמב " ן בוסת הנמשך כמה ימים אינה חוששת אלא לעונה ראשונה בלבד כדלעיל בסימן קפ " ד א " כ כאן נמי אינה חוששת אלא לוסת הדילוג בלבד ותו דהלא אף הראב " ד דס " ל כהרמב " ן דחוששת לכל ימי המשך הוסת דכולן נאסרו כעונה אחת הכריע כאן דאינה חוששת אלא לוסת הדילוג בלבד והכי נקטינן וכ " כ הרב בהגהות ש " ע דכן עיקר :
Yoreh De'ah.189.21.1 היתה רגילה לראות ליום כ' פי' שהיה לה וסת קבוע לראות מכ' לכ' ושינתה ליום ל' וכו' והוא משנה וברייתא סוף פ' האשה והעתיקו ב " י .
Yoreh De'ah.189.22.1 ומ " ש וכשהגיע יום כ' לראיית שלשים וכו' בסוף פ' בנות כותים אפליגו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע בהא מילתא ואסיקנא דכי אתו רבנן וכל נחותי ימא אמרוה כרב הונא בריה דרב יהושע דחוששת למנות לראיית דילוגה שראתה עכשיו אבל לא למנות ליום שהיתה ראויה לראיית למודה ועיין במ " ש לעיל אדברי הרמב " ן אצל ואם לא ראתה חוששת לתשעה בו סוף סעיף ט " ז :
Yoreh De'ah.189.23.1 שינתה ראיותיה ולא השוה אותם וכו' פי' אף ע " פ דשינתה ראיותיה ג' פעמים ונעקר וסת הראשון בג' פעמים אפ " ה אין לה וסת כלל ואינה חוששת כלום להפלגת הדילוג שדלגה פעם אחת כיון שלא הוקבע בג' פעמים כדלעיל וב " י כתב בכאן שראתה פעמיים בדילוג וכו' וליתא שהרי אין כאן כי אם שלשה ראיות ל' ול " ב ול " ד ואין כאן אלא דילוג אחד כמו שנתבאר לעיל בדברי הרמב " ן דוסת ההפלגות בדילוג לא נקבע אלא בחמשה ראיות דאע " ג דכאן נמי היה לה וסת דלמודה לראות לעשרים יום ודלגה לל' אין ראיית עשרים מן המניין כיון דאינו שוה לדילוגים מל' לל " ב ולל " ד שהרי דילגה מכ' לל' וצריך אתה לחמשה ראיות דל' ול " ב ול " ד ול " ו ול " ח אז נקבע הוסת בג' דילוגים שווים וא " כ כשלא ראתה אלא ל' ול " ב ול " ד אין כאן אלא דילוג אחד :
Yoreh De'ah.189.24.1 ומ " ש נעקר וסת הראשון ואין לה וסת כלל כתב ב " י וז " ל כלומר ואינה חוששת לשום יום אלא ליום ל' לראייה אחרונה כמו שנתבאר שמי שאין לה וסת חוששת לעונה בינונית דהיינו ל' יום עכ " ל ומיהו ודאי דחוששת נמי ליום ל " ד לראייה שלישית וכמ " ש הרמב " ן דילגה ליום כ " א חוששת ליום כ " א וכו' . והא דקאמר ואין לה וסת כלל היינו לומר דאין לה וסת קבוע כלל ולפי דברישא היכא דשינתה וראתה ג' פעמים ליום ל' כתב רבינו דנעקר וסת הראשון וקבעה לה וסת של ל' לפיכך הכא בסיפא קאמר דנעקר וסת הראשון ולא קבעה לה וסת כלל אלא דינה ככל אשה שאן לה וסת דאינה חוששת אלא ליום ל' לראייתה וחוששת נמי להפלגה שבין ראייה האחרונה ובין זו שראתה עכשיו ומ " מ האי שנעקר וסת הראשון לאו לגמרי נעקר קאמר כמו שיתבאר בסמוך בס " ד :
Yoreh De'ah.189.25.1 ואם הפסיקה ולא ראתה וכו' . פי' תחלה היה מחלק בין שינתה מוסת הקבוע שהיתה למודה לראות ליום עשרים ושינתה לראות ביום ל' פעמיים או שלש ובין שינתה לראות ליום ל' ול " ב ול " ד ועכשיו קאמר היכא דהפסיקה מלראות ליום כ' ולא ראתה אח " כ כלל דהיינו שלא שינתה לראות לא ליום ל' ולא לל " ב ול " ד ולא לשום הפלגה אלא לא ראתה כלל שוב אינה חוששת לעולם ליום כ' : וכתב ב " י וז " ל פי' הכי הוא אם לא שינתה ראיותיה אלא שהפסיקה מלראות ג' עונות שוב אינה חוששת לפי שאין לה וסת וז " ש משעבר עליה כ' יום כלומר ג' פעמים כ' יום כעין שינוי הראיות שכתב בסמוך דהוי בג' פעמים שוב אינה חוששת לעולם ליום כ' דאין לה וסת והיינו מדתנן פ " ק דנדה ר " א אומר כל אשה שעברו עליה ג' עונות דיה שעתה אלמא במסולקת מחזיקין לה כבתולה ומעוברת ומניקה וכיון שכן אף זו אינה חוששת לוסת כשם שהן אינן חוששות מפני שחזקתן מסולקות דמים הן ומיהו יש לתמוה למה פסק כר " א דהא משמע התם דלכתחילה לא פסקינן כוותיה שלא בשעת הדחק עכ " ל נראה דהוה קשיא ליה דאי לא איירי בהפסיקה ג' עונות אמאי אינה חוששת ליום כ' שקבעה לה כבר הלא אין וסת קבוע נעקר אלא בדעקרתו ג' פעמים וראיתי למהר " ש לוריא ז " ל שחלק עליו וכתב ואני אומר דאין הטעם בכאן משום דהוי כמסולקת מדמים ולא איירי הכא בדהפסיקה שלשה עונות בדוקא אלא אפילו כשהפסיקה פעם אחת לגמרי ולא שינתה ראייתה כלל שוב אינה חוששת לאותו יום לעולם וכדמשמע הלשון להדיא והטעם דאינה חוששת ליום כ' הבא משום דאין כאן הפלגה של כ' כיון שהפסיקה ולא ראתה ואם ניחוש ליום עשרים הוי הפלגה ארבעים מראייה האחרונה דאין סברא לומר דחשבינן אותו היום שהפסיקה ולא ראתה דהוי מקרה וכאילו ראתה דמי דסוף סוף לא ראתה ולא דמי לשינתה ראייתה ליום אחר כגון לל' דחוששת ליום עשרים הבא אחר ראיית שלשים דהוי זמן הפלגת ראייתה דוסת הקבוע כדלעיל אבל באינה רואה כלל לא שייך לומר הפלגה ומש " ה כתב לעיל דהיכא דשינתה מכ' לל' דכשיגיע יום עשרים לראיית שלשים אסורה ולא אמרינן דחוששת ליום העשירי שלאחר ראיית ל' שהוא יום כ' לוסת הראשון שהיה ראוי לבא אלמא דמסתברא לן טפי למיתלי בראייה מלמיתלי ביום שהיתה ראויה לראות וכדרב הונא בריה דרב יהושע ס " פ בנות כותים ולא כרב פפא א " כ כ " ש היכא דליכא ראייה כלל דלא תלינן במאי דלא בא לעולם ולפיכך בחזקת טהורה היא ואינה חוששת אפילו לעונה בינונית דהיינו ל' יום לראייה האחרונה דדוקא באשה שאין לה וסת קבוע הוא דאמרינן הכי אבל זו שיש לה וסת קבוע אלא שהפסיקה מלראות ביום הקבוע אין לנו לחוש כלל שתשנה ראייתה ליום ל' מאחר דליכא ריעותא לפנינו : ומ " ש הטור חזרה לראות חוששת ליום כ' מראייה זו וכו' . מיירי אפילו הפסיקה מלראות בג' עונות נמי חוששת ליום כ' דלעולם כל היכא שהפסיקה וחזרה לראות חוזרת לוסתה הראשון וחוששת לו מראיה זו אלא דבהפסיקה ג' עונות הוי מסולקת מדמים אינה חוששת אלא ליום כ' מראייה זו דתלינן דחזרה לוסת הראשון אבל בדלא הפסיקה שלשה עונות וראתה חוששת נמי לשיעור ההפלגה מראייה האחרונה עד ראייה זו שראתה עכשיו כמ " ש הטור לעיל דזה וזה אסורים וחוששת ליום כ' וליום שלשים וה " ה לארבעים וחמשים דאילו עברו ג' עונות אינה חוששת להפלגה זו כיון דמסולקת מדמים כדפרישית . ולא דמי לוסת דחדש דאם עבר עליה ר " ח ולא ראתה חוששת לר " ח הבא עד שיעברו עליה שלשה ר " ח ולא תראה דצריך לעקרו ג' פעמים ואם לא עקרתו ג' פעמים תלינן דמקרה היה דלא ראתה בר " ח שעבר וחוששת לר " ח הבא אבל בוסת ההפלגה מיד כשהגיע יום עשרים והפסיקה ולא ראתה אין כאן וסת לאותו יום דהפלגה תלויה בראייה שאחרי ראייה זו והיא אינה יודעת לאיזה יום היא מפלגת ודוק כנ " ל עיקר ולא כמ " ש ב " י עכ " ל וכל דבריו ברורים וישרים ונכוחים למוצאי דעת והכי נקטינן והב " י גופיה כתב בסוף סימן זה אצל מ " ש רבינו עברו ימי העיבור וההנקה וכו' אבל אם היה וסתה וסת ההפלגה אי אפשר לחוש עד שתחזור לראות וז " ל שהרי אין כאן עכשיו שום ראייה שנשער בהפלגה ממנה עכ " ל והא דכתב רבינו בתחלת סימן זה דבין בוסת דחדש ובין בוסת דהפלגות אם לא עקרתו בג' פעמים צריכה לחוש לו לא איירי בהפסיקה פעם אחת ולא ראתה ליום עשרים דצריכה לחוש לו כשיגיע עוד עשרים דהיינו ארבעים יום מראיה האחרונה דהא ודאי ליתא דפשיטא דא " צ לחוש בדלא ראתה כלל כדפרי' אלא מיירי בשינתה ראייתה וראתה ליום אחרון וקאמר דצריכה לחוש להפלגת עשרים מראייה זו שראתה עכשיו דלא נעקר בפעם אחת ואף ע " ג דבכה " ג צריכה נמי לחוש להפלגה שמראיה האחרונה עד ראייה זו כדקאמר היתה רגילה לראות ביום כ' ושינתה ליום שלשים זה וזה אסורין הא דקאמר צריכה לחוש לו לא אתא לאורויי דיוקא דאינה צריכה לחוש לחששא אחרת אלא לגופיה איצטריך דצריכה לחוש לו ולא נעקר בפעם אחת אבל לא איירי בהפסיקה ולא ראתה כלל . וכן מ " ש לשם מיהו אע " פ שחוששת לו נעקר בפעם אחת וכו' הא דקאמר ולשלישית לא ראתה אינה חוששת לו עוד אין רצונו לומר דהפסיקה ולא ראתה כלל דא " כ אפילו לקביעות וסת שקבעתו כבר בג' פעמים נמי אינה חוששת אלא ה " ק ולשלישית לא ראתה אבל שינתה ראייתה להפלגה אחרת אינה חוששת לזה הוסת שלא קבעה לו שלשה פעמים וז " ש אינה חוששת לו עוד משום דבקבעה ג' פעמים והפסיקה וראתה לזמן אחר חוששת לזמן הראשון אבל לזה אינה חוששת עוד אף לאחר שתחזור ותראה . ולכן מ " ש לשם ב " י ע " ש הראב " ד שכתב שם וז " ל עוד יש הפרש בין וסת קבוע לשאינו קבוע כיון שעבר עליה אותו היום ולא ראתה נעקר לגמרי בפעם אחת ואע " פ שלא שינתה לוסת אחר וכו' . אין ר " ל שעבר עליה אותו היום ולא ראתה שוב כלל אלא ר " ל דעבר עליה אותו היום ולא ראתה בו ביום ואח " כ חזרה וראתה להפלגה אחרת אע " פ שלא שינתה לוסת אחר כלומר שלא קבעה לה וסת אחר אפ " ה נעקר לגמרי בפעם אחת משא " כ בוסת הקבוע וכו' וע " ש :
Yoreh De'ah.189.26.1 חזרה לראות וכו' . איכא לתמוה דדברי רבינו סותרים זה את זה תוך כדי דבור דכתב תחלה בשינתה ראיותיה דנעקר וסת הראשון וכאן כתב בשינתה ראיותיה דאינו נעקר וצ " ל דתחלה לא אמר דנעקר אלא לעניין שתהא חוששת לו דהויא לה כאשה שאין לה וסת כלל דאינה חוששת אלא ליום ל' לראייתה וגם חוששת להפלגה שבין ראייה אחרונה של וסת הראשון לראיה זו ששינתה עכשיו וראתה בזמן אחר אבל א " צ לחוש להפלגת וסתה הראשון כיון שנעקר בג' פעמים ולא ראתה בו אבל כאן מדבר היכא דשינתה ראיותיה ג' פעמים וחזרה לראות בסוף עשרים דאפילו בפעם אחת בלבד חזר הוסת למקומו וחוששת לו כבראשונה וצריכה עוד שלשה לעקרו דכיון דלא קבעה לה וסת אחר וחזרה לראות בזמן שראתה בתחלה דהיינו דאיכא הפלגת עשרים בין שתי הראיות חזר הוסת לאיתנו הראשון גם מדברי ב " י נראה שמפרש כך ע " ש :
Yoreh De'ah.189.27.1 כעקירת וסת ההפלגה וכו' . הב " י פי' דה " ק אין ביניהם אלא שזו חוששת ליומה כלומר ליום ההפלגה ואין לה עסק עם מספר ימי החדש וזו חוששת למספר ימי החדש ואין לה עסק עם יום ההפלגה וקצת קשה דהא פשיטא היא ולא היה צריך לכתבו ותו דהיאך תלה רבינו דבר זה בעקירת הוסת שאמר כעקירת וסת זה כך עקירת וסת זה אלא שזו חוששת ליומה מה עניין עקירת וסת לחששת הוסת ותו דכשהיא חוששת לוסת אינו אלא בדלא עקרה לוסת ובעקרה לוסת אינה חוששת לו ולא דמיין להדדי אלא כי אוכלא לדנא ונראה דה " ק כעקירת וסת זה כך עקירת וסת זה לכל דיניו ואין ביניהם לענין עקירה אלא דבר זה דוסת ההפלגה אינה חוזרת לחוש לוסתה לאחר שעקרה אותו ולא ראתה בו ביום אלא ליומה כלומר אלא כשחוזרת לראות ליום עשרים שהיתה למודה לראות בו אבל כשלא חזרה לראות ליומה אינה חוששת לו לעולם כדלעיל משא " כ בר " ח דאע " פ שעבר עליה ר " ח ולא ראתה ואח " כ עקרה אותו אפ " ה בר " ח הבא אחריו חוששת לו עד שיעברו עליה ג' ר " ח ומפרש ואזיל כיצד וכו' עד ועבר עליה ר " ח ולא ראתה חוששת לר " ח דהיינו מה שביניהם לענין עקירת הוסת וכדפרישית :
Yoreh De'ah.189.28.1 ומ " ש עד שיעברו עליה ג' ר " ח דמשמע דאם עברו עליה ב' ר " ח זה אחר זה חוששת לשלישי אין זה אלא היכא דקבעה לה וסת כבר לראות בג' ר " ח זה אחר זה דאינו נעקר אלא בג' עקירות אבל היכא דלא קבעה לה וסת דר " ח בג' פעמים אלא פעם א' או פעמיים ראתה בר " ח דחוששת לר " ח השני או השלישי הסמוך לר " ח זה שראתה בו התם ודאי אם לא ראתה בר " ח הסמוך לו שוב אינה חוששת לר " ח הבא אחריו דמה שלא ראתה בר " ח הסמוך לו הויא עקירת וסת שאינה קבוע בפעם אחת וכ " כ הראב " ד הביאו ב " י לעיל אצל מ " ש רבינו דילגה פעם אחת או ב' :
Yoreh De'ah.189.29.1 יש שקובעת וסת במעשה וכו' . הכל תלמוד ערוך ספ " ק דנדה ( ד' י " א ) זולתי שתהא קובעת וסת לקפיצות לחודייהו שזהו ע " פ פירש " י אבל התוס' חלקו עליו וכן הוא דעת הרבה מן הפוסקים ותמה ב " י על רבינו למה לא נמשך אחריהם ואפשר דס " ל לרבינו מדלא הביא הרא " ש בפסקיו דעת התוספות אלמא דס " ל כפירש " י דכך הוא דרכו של הרא " ש כשלא מביא דעת החולקים אפירש " י מוכח דס " ל כפירש " י ועוד נראה עיקר בדעת רבינו דלמד מדברי הרא " ש בפרק האשה גבי פיהוק מדכתב וז " ל וכל אלו וסתות דגופה אין להם זמן קבוע ואח " כ כתב דאם היו לעתים ידועים אינה חוששת אלא לשניהם מידי דהוה אימים ואקפיצות עכ " ל אלמא דס " ל להרא " ש דוסת פיהוק וקפיצות שוין בדין וא " כ כי היכי דוסת פיהוק אין לו זמן קבוע ה " נ וסת דקפיצות וכפי' רש " י וכך הוא דעת הרמב " ן בהלכות נדה שכתב וז " ל הוסתות הללו שהן קובעין לאכילות ולקפיצות אינה חוששת להן אלא שעתן כיצד היתה רגילה בהן לאחר קפיצה מיד או בקרוב לה שעה וב' משעבר אותו זמן בודקת ומשמשת את ביתה עכ " ל ומביאו ב " י לקמן אצל מ " ש וכולן אין חוששין להן אלא לשעתן מדכתב בסתם לאכילות ולקפיצות משמע דכי היכי דבאכילות לחודייהו קבעה לה וסת הכי נמי לקפיצות לחודייהו וכן פסק הרז " ה ותו דפירש " י הוי להחמיר דחוששת לקפיצות לחודייהו ואסורה לבעלה כשהגיע עונת הוסת : ומ " ש ואם הגיע אח " כ א' בשבת ולא קפצה או שקפצה בשני בשבת אינה חוששת כו' פי' ומותרת לבעלה אף בלא בדיקה דאינה צריכה לבדוק כיון שלא הגיע עונת וסתה וכ " כ הרא " ש בפרק האשה גבי פיהוק :
Yoreh De'ah.189.30.1 יש קובעת וסת ע " י מקרים וכו' משנה פרק האשה . ומ " ש פירש " י ופי' י " מ ופי' ר " ח הכל הוא מדברי הרא " ש לשם :
Yoreh De'ah.189.31.1 ומ " ש וכיון שהחזיקה בו צריכה לחוש לו וכו' פי' שהחזיקה בו ג' פעמים דמוחזקת היא בכך וכן מ " ש בכל אחד מאלו אם יארע לה ג' פעמים וראתה קבעה לה וסת שבכל פעם שהיא חוששת מהם אסורה לשמש ג " ז משנה שם ואלו הן הוסתות מפהקת ומעטשת וכו' וכל שקבעה לה ג " פ ה " ז וסת ומשמע דהכי פירושו ה " ז וסת קבוע דאינו נעקר אלא בג " פ וכן דצריכה בדיקה אפי' עבר הוסת ולא בדקה אסורה עד שתבדוק אבל חוששת לו ודאי אף בפעם אחת כמ " ש רבינו לקמן פיהקה בר " ח וראתה וחזרה ופיהקה בתוך ימי חדש חוששת לאותו הפיהוק וכו' וכתב עוד כשם שחוששת לוסת הימים בפעם אחת כך חוששת לוסת הגוף בפעם אחת וא " כ קשה למה אמר רבינו כאן קבעה לה וסת שבכל פעם שהיא חוששת מהם אסורה לשמש הלא אפי' לא קבעה לה נמי אסורה לשמש ואין לפרש דה " ק דבקבעה לה וסת חוששת לו דאפילו בדקה ומצאה טהורה אסורה לשמש משא " כ בדלא קבעה דמותרת בבדקה עצמה ומצאה טהורה הא ודאי ליתא דבתוך משך הוסת אפי' לא קבעה לא מהניא בדיקה דאפי' מצאה טהורה שמא תראה בשעת תשמיש בתוך המשך הוסת וקודם התחלת הוסת וכן כשכלה הוסת מותרת בבדיקה אפי' קבעה לה וסת דהא א " צ לפרוש כל העונה בוסת הגוף כמו שנתבאר ונראה דה " ק דבקבעה לה וסת אפי' הפסיקה פעם אחת שאירע לה כך ולא ראתה אם יחזור ויארע לה כך אסורה לשמש וז " ש שבכל פעם שהיא חוששת מהם אסורה לשמש כלומר דאע " פ דהפסיקה פעם אחת אפ " ה אסורה לשמש בפעם אחר כל שלא נעקר בג' פעמים אי נמי ה " ק דבקבעה לה וסת אסורה לשמש לאחר שעבר הוסת בלא בדיקה דאי לא קבעה לה וסת מיד לאחר שעבר הוסת אינה צריכה בדיקה אף בוסת הגוף :
Yoreh De'ah.189.32.1 ומ " ש ומיהו בפיהוק או עיטוש של פעם אחת וכו' כ " כ הרא " ש והתוס' לשם :
Yoreh De'ah.189.33.1 ומ " ש וכל אלו הוסתות שבגופה אין להם זמן ידוע כדפרישית כלומר כיון דפירש דשינוי חוש הגוף בדברים כאילו הוא סימן להתעוררות הדם א " כ אין לה זמן ידוע אלא כל שעה שיתעורר הדם יארע לה כך :
Yoreh De'ah.189.34.1 ומ " ש ואם בא וסת הגוף לזמן ידוע וכו' עד בלא עתו אינה חוששת כל זה כתב הרא " ש לשם וז " ל ואם הגיע הזמן ולא פיהקה או פיהקה בלא אותו זמן אינה חוששת ואפי' לא בדקה הרי היא בחזקת טהורה עכ " ל . ותימה למה לא כתב רבינו האי ואפי' לא בדקה שכתב הרא " ש ועיין במ " ש בסמוך אצל פיהקה בר " ח וכו' . הב " י האריך בהא דאיתא בגמרא דקבעה לה וסת ברותחת וגוסה . וכן באכלה שום וראתה ואכלה בצלים וראתה כססה פלפלין וראתה והביאם הרא " ש וקשה דלמה לא הביאם רבינו ואפשר ליישב דרבינו היה מסופק אם הגירסא היא רותחת דהיינו שיחם בשרה כנראה מדברי הרמב " ם בפ " ח ומביאו ב " י או אם הגירסא היא רותתת כמו שהוא בספרים שבידינו וכן באכילת שום וראתה וכולי היה מסופק בפירושו אם ר " ל דוקא באכלה שום ג " פ וראתה או אכלה בצלים ג " פ וראתה או כססה פלפלין ג " פ וראתה אבל אם ראתה ג " פ ע " י ג' אכילות אלו שום ובצל ופלפלין אינן מצטרפין ולא קבעה לה וסת או שמא אפי' בג' אכילות קבעה לה וסת וזה דרכו של רבינו במה שהיה מסופק השמיטו כמו שמוכח בחבורו הרבה פעמים וגוסה פירש " י בליד " ש פירושו פותח פיו מחמת כובד כמ " ש הרא " ש וזה כבר כתבו רבינו וכן פי' ב " י :
Yoreh De'ah.189.35.1 פיהקה ב' פעמים בר " ח וכו' כל זה נלמד מדין וסת הקפיצות וכ " כ הרשב " א אבל הרא " ה חלק על מ " ש דבפיהקה כ " ט לחדש וכו' שפיהוק דאתמול גורם לראייה של ר " ח כדאמר בקפיצות ואמר דלא דמי לקפיצות דהקפיצה גורמת לוסת שיבא וכיון שכן אפשר שהקפיצה של יום זה גרם לוסת שיבא למחר אבל הפיהוק אינו כן אלא הוסת גורם לפיהוק שיבא וא " א לוסת לגרום ביאת הפיהוק יום אחד קודם לכן עכ " ל והרשב " א כתב שהוא כל שכן כיון דאפי' בקפיצות שגורמות לוסת והיה ראוי שמיד שקפצה היה לו לוסת לבא עמו ואפ " ה תלונן דעיכוב הוסת היה לפי שלא הגיע עיצומו של יום כ " ש בפיהוק דמילוי הדם ברחם מביא לידי פיהוקין שי " ל כך שהוסת נתכנס ברחם וחיילותיו קדמוהו דהיינו הפיהוקין קודמות לו עכ " ל וע " ש מיהו ל' רבינו שאמר דפיהוק דאתמול גורם לראייה של ר " ח איננו מתוקן ומקובל לפי טעם זה :
Yoreh De'ah.189.36.1 פיהקה בר " ח וראתה וחזרה ופיהקה בתוך ימי החודש חוששת לאותו הפיהוק ואסורה לשמש עד שתבדוק איכא למידק דמדקאמר עד שתבדוק אלמא משמע דבבדקה ומצאה עצמה טהורה מותרת לשמש ופשיטא דבתוך זמן משך הוסת אסורה לשמש דאפילו בשאר וסת אסורה כל אותה עונה אפילו בדקה עצמה ומצאה טהורה כדלעיל בסימן קפ " ד ואפי' לא קבעה לה וסת כ " ש בוסת הגוף כל זמן משך הוסת אלא בע " כ צריך לפרש דהכי קאמר דלאחר שעבר הוסת אסורה לשמש עד שתבדוק וקשה הלא קי " ל בדלא קבעה לה וסת שמותרת בלא בדיקה לאחר שעבר הוסת וי " ל דאע " ג דאם עברה ולא בדקה מותרת בלא בדיקה מ " מ לכתחלה צריכה לבדוק בשעת הוסת כדי שתהא מותרת לאחר שעבר הוסת וז " ש חוששת לאותו פיהוק ואסורה לשמש לאחר שעבר הוסת עד שתבדוק בשעת הוסת דלכתחלה צריכה לבדוק בשעת הוסת אע " פ שלא ראתה בו אלא פעם אחת אבל אם עברה ולא בדקה ודאי מותרת לאחר הוסת בלא בדיקה אפילו בוסת הגוף כדמשמע ממ " ש לקמן וכשם שוסת הימים הקבוע בג' פעמים צריך עקירה ג " פ ובדיקה כן הוא וסת הקבוע בגוף אלמא דאף בוסת הגוף אם אינו קבוע אין צריך בדיקה לאחר שעבר הוסת . ועוד אפשר דעל שעת משך הוסת קאמר אסורה לשמש עד שתבדוק כגון שרגילה לראות בסוף הוסת דאינה אסורה אלא בסופו וקאמר דאף בתחלת הוסת אסורה לשמש עד שתבדוק אפי' לא קבעתו ג' פעמים וכ " ש בקבעתו ג' פעמים דאסורה עד שתבדוק :
Yoreh De'ah.189.37.1 ומ " ש וכן הדין בימים אם פיהקה היום ופיהקה לסוף ל' וכו' . פי' אם פיהקה היום וראתה ופיהקה לסוף ל' וראתה צריכה לחוש לכל פעם שתפהק קודם ל' דשמא תהא קובעת וסתה לפיהוק גרידא ולא תלינן לומר דכי היכי דהפליגה ראייה שנייה מהראשונה ל' יום ובכל ראייה פיהקה א " כ שוב לא תהא חוששת אלא לפיהוק שתפהק כשיגיע לל' יום ולא קודם ל' אלא צריכה לחוש אף קודם ל' אם תפהק קודם ל' דכל זמן שלא קבעה לה ג " פ שתראה בפיהוק של ל' חיישינן שמא תהא קובעת וסתה לפיהוק גרידא פיהקה אח " כ לסוף כ' ולא ראתה הרי עקרה וסת של פיהוק גרידא וצריכה לחוש לסוף ל' לא מיבעיא דצריכה לחוש בפיהקה סוף ל' דשמא תראה כמו שראתה מקודם בפיהוק של ל' אלא אפי' לא פיהקה נמי חוששת שמא תהא קובעת וסתה לשלשים גרידא וכתב ב " י שמלבד ב' חששות אלו שחוששת לפיהוק גרידא ולהפלגת ל' עוד צריכה לחוש ליום הקבוע לחדש שאם ראתה בר " ח או בה' בחדש חוששת כשיגיע ר " ח שמא תקבע וסתה בר " ח ע " כ ופשוט הוא וכך מוכחת כל הסוגיא דקביעות וסת :
Yoreh De'ah.189.38.1 וכולן אין חוששין וכו' עד והוא הסכים לסברא הראשונה הקשה ב " י כיון שהרשב " א הסכים להרז " ה בשופעת ב' וג' ימים דא " צ לפרוש אלא עונה ראשונה של הוסת וכמו שנתבאר בסימן קפ " ד דא " כ למה פסק כאן דאסורה מתחלת הוסת עד סוף אותה עונה דלא כהרז " ה דסובר שמותרת מיד אחר הוסת לפי שאין הולכין אלא אחר התחלת הוסת ותירץ מה שתירץ ולמאי שנתבאר בסי' קפ " ד לתרץ הפסקים דהרא " ש וש " ע דבראייה מרובה פסקו דאסורה עונת הלילה וביום כשיעור הנמשך בו ובשופעת או מזלפת ב' וג' ימים פסקו דא " צ לפרוש אלא עונה ראשונה של הוסת וכתבתי לשם דיש לחלק דבראייה אחת ודאי צריך לפרוש כל ימי משך הוסת אבל בשופעת ב' וג' ימים דאינה ראייה אחת א " צ לפרוש אלא עונה אחת ע " ש והשתא י " ל דהרשב " א נמי ס " ל האי חילוק ולכך הכא דהראייה נמשכת גם אחר הוסת כיון דראייה אחת היא יש להחמיר כל אותה עונה שאחר הוסת משא " כ בשופעת או מזלפת ב' וג' ימים דאינה ראייה אחת :
Yoreh De'ah.189.39.1 כתב הרשב " א חומר בוסת הקפיצות וכו' . פי' דאם הוא קרוב יותר מעונה בינונית כגון מכ' לכ' ולא ראתה ה " ז חוששת ליום ל' לראייתה שהיא עונה בינונית דאי קפצה וראתה א " צ לחוש ליום ל' ככל אשה שיש לה וסת ולמודה לראות בוסתה דאינה חוששת ליום ל' לראייתה ואם קפצה בשעתה ולא ראתה א " כ ודאי דחוששת ליום ל' לראייתה כיון שעקרה וסתה פעם אחת אלא ע " כ בדלא קפצה ולא ראתה קאמר דכיון דלא קפצה ולא ראתה חוששת ליום ל' לראייתה דשמא האורח בזמנו יבא . וכשוסתה רחוק יותר מעונה בינונית כגון שלמודה לראות בקפיצה מל " ה לל " ה נמי חוששת ביום ל' לראייתה דשמא יבא האורח בזמנו ואע " ג דיש עדיין ה' ימים לוסתה הקבועה בקפיצה מ " מ כיון דהוסת תלוי במעשה ואפשר שלא תקפוץ ולא תראה חיישינן שהאורח יקדים לבא בזמנו ליום ל' לראייתה : ומ " ש ובעלה מחשב עונה בינונית ובא עליה פי' אשה זו שוסתה תלוי בקפיצה ובעלה בא מן הדרך ואינו יודע אם היא טהורה אם לאו מחשב ל' מיום ראייתה ובא עליה ואינו חושש שמא בזמן הקפיצה קפצה וראתה דכיון דתלוי במעשה אמרינן אימור לא קפצה ולא ראתה ומיהו ודאי דבמחשב עונה בינונית לחוד לא סגי שהרי צריך לחשוב ג " כ הימים שאחר ל' שתשמור עד שתוכל לטבול אלא לאו מחשב עונה בינונית קאמר דעיקר כוונתו אינה אלא לאורויי דמחשב ובא עליה וא " צ שישאלנה אם היא טהורה ועיין בת " ה סוף שער ב' וג' ולעיל בב " י ס " ס קפ " ד :
Yoreh De'ah.189.40.1 לשון הרשב " א תינוקת שלא הגיע זמנה לראות והיא קטנה שלא הגיעה לימי הנעורים ולא הביאה סימנין וכו' נראה דהאי ולא הביאה סימנין פירושו או לא הביאה סימנין וה " ק תינוקת שלא הגיע זמנה לראות דהיינו בא' משני דרכים או שהיא קטנה שלא הגיעה לימי הנעורים דאפי' יש לה סימנים שומא נינהו כדאמר בפ' יוצא דופן או אפי' הגיעה לימי הנעורים אלא שלא הביאה סימנים יש הפרש בינה לבין הגדולה וכו' והב " י כתב
Yoreh De'ah.189.41.1 ומ " ש ולא הביאה סימנים נראה דלאו לאפוקי הביאה סימנים בעודה קטנה אתא דהא שומא נינהו כדאיתא בפ' יוצא דופן אלא לאפוקי הגיעה לימי הנעורים ובדקוה ולא הביאה סימנים דכל שבדקוה ולא הביאה סימנים אע " פ שהיא גדולה כמה לא מחזקינן לה בהגיעה זמנה לראות עכ " ל ובודאי שכך הוא האמת וכדפרי' אלא שלא כתב לפרש ל' הרשב " א דמשמע איפכא אבל במ " ש הלשון מתוקן וכך צריך לתקן ל' הרשב " א שהביא רבי' בסי' קפ " ד כמ " ש לשם בס " ד ע " ש : ל' הרשב " א תינוקת שלא הגיעה זמנה לראות וכו' . כל זה מבואר בסוגיא פ " ק דנדה ( דף ט' וי' ) והב " י הביא דברי הרשב " א בת " ה הארוך אהא דתניא תינוקת שראתה ג' פעמים מטמאה מע " ל אם אח " כ עברו עליה ג' עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות ה " ה ככל הנשים ומטמאה מע " ל אמר מר עברו עליה ג' עונות דיה שעתא הדר קא חזיא בעונות קטנות מאי א " ר גידל אמר רב פעם א' וב' דיה שעתה ג' מטמאה מע " ל וקרי פעם ראשונה לאותה ראייה ראשונה שראתה לאחר שעברו עליה ג' עונות דעכשיו יוצאות ג' הפלגות שוות מביניהם עכ " ל והבין ב " י דרצונו לומר דהא דראתה לאחר שעברו עליה שלשה עונות הוא ראייה ראשונה וכשראתה עוד לאחר ל' יום הוא ראייה ב' וכשראתה עוד לאחר ל' יום הוא ראייה ג' דעכשיו חזרה לקביעות וסת הראשון בעונות קטנות שהן שלשים יום ועל זה האריך להקשות ולתרץ והדבר פשוט דמ " ש לאחר שעברו עליה ג' עונות רצונו לומר לאחר שעברו עליה ג' עונות וראתה הדר קא חזיא בעונות קטנות דהיינו בתר הך ראייה דלאחר שעברו עליה ג' עונות חזרה וראתה לאחר שלשים יום והיא ראייה ראשונה ולאחר ל' יום שניים חזרה וראתה והיא הראייה השנייה ולאחר ל' יום שלישיים חזרה וראתה והיא ראייה הג' עכשיו יוצאות ג' הפלגות שוות מביניהם בארבע ראיות עם הראייה שראתה לאחר ג' עונות ואם תרצה לתקן הלשון תגיה מילת וראתה וכצ " ל לאחר שעברו עליה ג' עונות וראתה דעכשיו יוצאות וכו' . אבל א " צ בהגה " ה כלל דממילא מובן הפשט כדפרישית ודו " ק וכך מבואר בלשון הרשב " א שהביא רבינו :
Yoreh De'ah.189.42.1 ומ " ש ואפי' חזרה לראות באותן עונות וכו' פי' לא מיבעיא בשלא חזרה לראות אלא פעם אחת דפשיטא דאינה חוששת לפעם אחרת לזמן וסתה הראשון אלא אפי' חזרה לראות פעמיים באותן עונות שהיתה למודה לראות אינה חוששת עד שתחזור ותקבענו ג' פעמים :
Yoreh De'ah.189.43.1 ומ " ש וכן זקנה וכו' שם במשנה ובגמרא : ומ " ש חזרה וראתה דינה כדין תינוקת וכו' פי' חזרה וראתה לאחר צ' יום אם ראתה ג' ראיות מכוונות מג' עונות לג' עונות נתגלה שדילוג הראשון אינה סילוק דמים אלא שינוי וסת כדין תינוקת וכו' . אבל חזרה לראות בעונות קטנות בזה אין דינה כדין תינוקת וכו' . אלא חמור ממנה דנתגלה עתה דדילוג הראשון לאו סילוק דמים הוה אלא מקרה ועכשיו חזר הוסת למקומו משא " כ בקטנה שהיא ודאי מסולקת דמים בתולדתה בעודה קטנה : ומ " ש אם וסת ההפלגות חוזרת לקדמותה וכו' . פירוש אם מיד לאחר שעברו עליה ג' עונות ראתה וחזרה וראתה בשיעור הפלגה הראשונה שקבעה לה וסת מתחלה חזרה לקדמותה ואם בשאר וסת דקבעה לה בג' ימים כגון ר " ח או יום קבוע לחדש אפילו בראייה הראשונה שראתה לאחר ג' עונות חוזרת לקדמותה :
Yoreh De'ah.189.44.1 מדין התלמוד אין האשה קובעת וסת וכו' פי' לא קבעה לה וסת דתיבעי שלשה זימני למיעקריה ושצריכה בדיקה לאחר שעבר וסת אבל למיחש ליה מיהא חיישא כדין וסת שאינו קבוע וה " א להדיא סוף פרק בנות כותים ( נדה דף ל " ט ) אליבא דרב פפא דלא כרב הונא בריה דרב יהושע וכ " פ הרמב " ם בפ " ח כרב פפא ומביאו ב " י והא דלא קבעה וסת בימי זיבתה מוכחת הסוגיא לשם דהטעם הוא משום דכל י " א יום בחזקת טהרה היא שחזקת דמים מסולקים לימים אלו ולפיכך אפילו קבעתו ג' פעמים בימי זיבה נעקר ממנה אפילו בפעם אחת וכ " כ הרמב " ם לשם והא דאינה קובעת וסתה בימי נידותה פי' רש " י פרק קמא דנדה ( דף י " א ) דהטעם הוא לפי שאין ראיית ימי נדה ראויה לקבוע שהיא עלולה לראות בימי נידותה עכ " ל ומש " ה דוקא בדהיו שני ראיות הראשונות ממעיין פתוח כגון דראתה באחד לחדש ובה' לחדש ועוד ראתה באחד לחדש ובה' לחדש אפי' לא ראתה אח " כ באחד לחדש אלא בה' לחדש לא קבעה לה וסת בה' לחדש דכיון דראיות ה' לחדש בתחלת קביעות וסת הוי ממעיין פתוח דנפתח מעיינה להוציא דם לא חשיבא ראייה זו לקבוע לה וסת דעלולה לראות בימי נדותה .
Yoreh De'ah.189.45.1 ומ " ש רבינו אפילו נהגה כן ג' פעמים לא כתב כן אלא משום דבעי למימר לא קבעה לה וסת לה' בחדש אלא באחד לחדש אבל ודאי דאפי' לא ראתה בפעם ג' באחד לחדש אלא בה' לחדש נמי לא קבעה וסת כלל כדפרישית ולפ " ז בימי זיבה אין חילוק דאפילו היו ראיות הראשונות ממעיין סתום דראתה שני פעמים בר " ח ובפעם הג' ראתה בעשרים לחדש ובר " ח דהשתא קאי האי ר " ח בימי זיבה לראיית עשרים לחדש שלפניו נמי לא קבעה לה וסת משום דכל י " א יום בחזקת טהרה היא שחזקת דמים מסולקים ממנה ונעקר ממנה הוסת אפי' בפעם אחת והכי משמע מדברי רבינו שלא כתב לחלק בין מעיין פתוח למעיין סתום אלא בקבעה לה וסת בימי נדתה ושמעתי שכך נמצא כתוב בהגהות דמהר " ר אברהם מפראג מיהו בב " י כתב ע " ש הרשב " א דגם בימי זיבה צריך לחלק בין ראתה ממעיין פתוח לראתה ממעיין סתום וע " ש הטעם וכ " כ הרב המגיד בפרק ח' ע " ש הרשב " א וכך הוא מפורש בספר ת " ה הארוך והקצר ואפשר נמי לומר דמה שרבינו לא כתב לחלק בין מעיין פתוח לסתום אלא בראתה בימי נדה היינו משום דבגמרא פ " ק דנדה לא נמצא חילוק זה אלא בראתה בימי נדה אבל אה " נ דבראתה בימי זיבה נמי יש לחלק וכדכתב הרשב " א :
Yoreh De'ah.189.46.1 בד " א שראתה ראייה ראשונה ממעיין פתוח וכו' פירוש דראייה ראשונה מהני ג' ראיות שראתה בה' לחדש זה אחר זה בג' חדשים שתקבע לה וסת היה ממעיין פתוח כדפרישית דראתה בתחלה בר " ח ואח " כ בה' לחדש דהשתא אפי' ראתה אחר כן שני פעמים בה' לחדש ולא ראתה בר " ח לא קבעה לה וסת כיון שהראשונה דה' לחדש ראתה ממעיין פתוח וכו' . ונמצאו נוסחאות בספרי רבינו כתוב בהם בד " א שראתה ראייה השנייה ממעיין הפתוח כדפרישית וצריך לפרש דקרי לראייה הראשונה שראתה בה' לחדש הראשון ראייה שנייה לפי שראתה מקודם באחד לחדש אבל נוסחא הראשונה היא עיקר וכך הוא לשון רש " י בפרק קמא דנדה אבל ממעיין פתות כגון שהראיות הראשונות של וסת היו בתוך ימי נדה וכו' עכ " ל . ואע " ג דרש " י ז " ל כתב הראיות הראשונות מ " מ רבינו בא לבאר דלאו דוקא ב' ראיות אלא אפי' ראייה אחת הראשונה בלבדה היתה ממעיין פתוח נמי לא קבעה לה וסת :
Yoreh De'ah.189.47.1 וחוששת נמי ליום הקדימה שמא וסת אחר היא קובעת כצ " ל וכ " כ ה " ה בפ " ח בשם הרמב " ן ותימה דלמעלה בסימן זה הביא רבינו לשון הרמב " ן שכתב וכך היא חוששת לשניהם עד שתקבע וסת ההפלגה בד' ראיות או וסת החדש בג' או עד שתיעקר האחת בעקירה פעם אחד אלמא דכשנקבע וסת א' אינה צריכה לחוש לשני שלא נקבע ואע " פ שלא נעקר וכאן כתב דחוששת נמי ליום הקדימה דהיינו יום כ " ה לחדש חוששת לו בחדש הבא ואע " ג שכבר נקבע וסת דר " ח וא " כ דברי הרמב " ן ורבינו סותרים זו את זו ונראה ליישב דהכא ודאי כיון דראיית ר " ח השלישי שקובעת בו הוסת ממעיין פתוח ראתה אותו שהרי ראתה קודם זה בכ " ה לחדש אלא דתלינן לחומרא ואמרינן דילמא דמים יתירים ניתוספו בה ומיהרו לבא הילכך חיישינן נמי לחומרא איפכא דילמא מעיין פתוח הוא ולא קבעה לה וסת בר " ח אלא עיקר הוסת תקבע לה בכ " ה לחדש ולהכי חוששת נמי ליום הקדימה וכו' דאזלינן הכא והכא לחומרא :
Yoreh De'ah.189.48.1 וכתב הרמב " ן וכו' . נראה דלאו דוקא מחמשה עשר לחמשה עשר דהיינו דקבעה לה וסת בימי זיבה דה " ה בימי נדה וחדא מינייהו נקט ובספר ת " ה הארוך הביא לשון הרמב " ן מפורש דהאידנא בין בימי נדה ובין בימי זיבה קבעה לה וסת :
Yoreh De'ah.189.49.1 ופעמים שהאשה קובעת לה וסת בתוך וסת כצ " ל . פירוש אם אירע לה כך קבעה לה וסת בתוך וסת אבל לכתחלה ודאי כיון שקבעה לה וסת בר " ח שוב אינה חוששת לוסת דכ' לחדש שלא נקבע אע " פ שאינו נעקר ודקדק רבינו שכתב כאן כיצד ראתה ג' פעמים בר " ח ורביעית בכ' לחדש ובר " ח וכו' . לומר דהתם הוא דאמרינן דקבעה לה ב' וסתות ובעוד שלא קבעה לה השני בכ' לחדש אינה צריכה לחוש לו אף על פי שלא נעקר דכיון שכבר קבעה לה וסת דר " ח שוב אינה חוששת לוסת שלא נקבע אבל אם ראתה שני פעמים בר " ח ובפעם הג' ראתה בכ " ה לחדש ובר " ח אע " ג דקבעה לה וסת דר " ח אפילו הכי חוששת נמי ליום הקדימה כמ " ש לעיל בסמוך סעיף מ " א וכדפרישית :
Yoreh De'ah.189.50.1 כתב הרשב " א מעוברת לאחר ג' חדשים וכו' עד והראשון עיקר הכל הוא בת " ה הקצר ורבינו הכניס בתוך דבריו מאמר והרמב " ן כתב שקובעת בהן הוסת וכבר האריך ב " י טעם סברות אלו על פי סוגיית הגמרא והביא דברי הרמב " ן שכתב דאע " ג דלדינא דגמרא מניקה אינה קובעת וסתה אלא בימי טומאה אבל לא בימי טוהר מ " מ בזמה " ז דלית לן ימי טוהר אף בימי טוהר קובעת וסת להחמיר . ולכן כתב רבינו בסתם והרמב " ן כתב שקובעת בהן וסת דמשמע בכל הימים קובעת אף בימי טוהר ונראה דהכי נקטינן לחומרא ותימה על מ " ש בש " ע בסתם להקל ולא חשש לדעת הרמב " ן שהביא רבינו דעתו כדי להורות חומרא כדבריו :
Yoreh De'ah.189.51.1 ומ " ש ואפי' שופעות ורואות דם באותן עונות שהן למודות לראות בהן אינן אלא במקרה כלומר ולאחר שתיטהר מטומאתה וחזר והגיע יום הקבוע לוסתה אינה חוששת ומותרת לבעלה ואף אינה צריכה בדיקה :
Yoreh De'ah.189.52.1 עברו ימי העיבור וההנקה חוזרות לחוש לוסתן הראשון וכו' . כתב ב " י היינו לומר שחוזרות לקביעות וסתן הראשון ואינו נעקר בפחות מג' פעמים עכ " ל ורצונו לומר דאם למודה לר " ח דחוששת לר " ח שהיא פוגעת בו אם לא ראתה בר " ח ראשון חוששת לר " ח שני ואם לא ראתה לשני חוששת לשלישי ואם לא ראתה לשלישי נעקר בג " פ וכן בוסת ההפלגות כשחזרה לראות פעם אחת חוזרת לקדמותה וחוששת ליום ההפלגה שלמודה להפליג ואינו נעקר אלא בג' פעמים :
Yoreh De'ah.189.53.1 ומ " ש וכן הדין אם היה לה וסת הגוף לזמן ידוע פירוש אשמועי' רבותא דאע " פ דאין לה וסת הגוף אלא לזמן ידוע אפ " ה מיד לאחר שעברו ימי ההנקה אם הגיע אותו הזמן חוששת לו ואסורה לבעלה כל אותה עונה אף על פי שעדיין לא ראתה שום ראייה לאחר הנקה אבל היכא דהיה לה וסת הגוף שלא בזמן ידוע ותרגיש באותו וסת אין צריך לפרש דפשיטא דצריכה לחוש לו בכל יום שתרגיש בו והב " י הגיה או לזמן ידוע מפני שנראה לו כך ממה שכתוב בת " ה ואין צורך בשום הגה " ה אלא הדבר ברור כדפרישית ועוד נראה לפע " ד דנוסחת רבי' בדברי הרשב " א הוא עיקר דלא קאמר הרשב " א וכן הדין וכו' אלא בהיה לה וסת הגוף לזמן ידוע לאורויי דאהא דוקא פליגי גדולי המורים והורו שאינה חוששת אלא אם כן חזרה וראתה פעם אחת כשהגיע לה וסתה דגופה לזמן ידוע אבל אם לא ראתה בו אפי' פעם אחת עדיין לא ידעינן דחזרה לקדמותה ואינה חוששת לאותו זמן אע " פ שהגיע לה המיחוש באותו העת מאחר שלא ראתה בו כלל אבל אם למודה לראות בכל עת שיגיע לה אותו המיחוש אף גדולי המורים מודים בזו דאפי' לא ראתה אפי' פעם א' מ " מ כשיגיע לה מיחוש זה שהוא סימן להתעוררות הדם ברחם בכל עת שיבא המיחוש צריכה היא לפרוש מבעלה מיד כשיגיע לה מיחוש זה ולכן לא הזכיר הרשב " א בסברתו דכן הדין בהיה לה וסת הגוף בלא זמן ידוע משום דאף גדולי המורים דהורו להקל מודים בזו דיש להחמיר ודו " ק :
Yoreh De'ah.190.1.1 דבר תורה אין האשה וכו' פי' ד " ת אין האשה מטמאה טהרות למפרע ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה דדרשינן ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה עד שתרגיש בבשרה וכשתרגיש שנפתח המקור ויצא דם אע " פ שבדקה אח " כ ולא מצאה כלום טמאה דודאי יצא טיפת דם כחרדל ונתקנח או נמוק או נאבד וחכמים גזרו על כל כתם שנמצא וכו' אע " פ שלא הרגישה כלל שהיא טמאה ומטמאה טהרות למפרע ואסורה לבעלה וכו' . ובתרומת הדשן כתב עוד דאפי' לא הרגישה שיצא דם אלא הרגישה שנפתח מקורה ובדקה אח " כ ולא מצאה כלום טמאה דאורייתא ע " ש בסימן רמ " ו ומביאו ב " י ולמעלה ריש סימן קפ " ח כתבתיו ע " ש :
Yoreh De'ah.190.2.1 והאידנא וכו' פי' אע " ג דקודם רבי זירא היה דין הכתם משתנה בין מצאה אותו בימי נדה לבין מצאה אותו בימי הזיבה וכדין ראייה ממש באותן הימים מ " מ האידנא דהחמירו בנות ישראל בחומרא דר' זירא דאפי' רואות טיפת דם כחרדל צריכה לישב ז' נקיים גם בכתם החמירו דצריכה ז' נקיים כדין זבה גדולה ובכל כתם שהוא כגריס ועוד צריכה ז' נקיים חוץ מיום המציאה דלא כהרמב " ם בפי " א שאם אין בכתם שיעור ג' כתמים דאין לחוש לזיבות מונה ז' נקיים עם יום המציאה אלא בכל כתם צריך ז' נקיים חוץ מיום המציאה והכי נקטינן וכך פשט המנהג . ובב " י האריך בזה ע " ש :
Yoreh De'ah.190.3.1 ומ " ש וצריכה שתפסוק בטהרה וכו' פי' צריכה בדיקה בין השמשות ביום המציאה כאילו ראתה ודאי וכדכתב בסי' קצ " ו שכך הוא דין הפסק בטהרה ולפי דסד " א דלא נחמיר בכתם יותר מבתבעוה לינשא ונתפייסה דצריכה ז' נקיים ויש מגדולים שכתבו דאינה צריכה לא הפסק בטהרה ולא בדיקה כלל בימי הספירה וכו' . ולהרא " ש צריכה בדיקה בימי הספירה אלא שא " צ להפסיק בטהרה כמ " ש בסימן קצ " ב לפיכך כתב רבינו דבכתם צריכה שתפסוק בטהרה ולא היה צריך לפרש ג " כ דצריכה בדיקה בימי הספירה דכיון דאפי' בתבעוה לינשא ונתפייסה דס " ל להרא " ש דא " צ להפסיק בטהרה אבל בדיקה בימי הספירה צריך א " כ בכתם דצריכה להפסיק בטהרה כ " ש דצריכה לבדוק כל ימי הספירה :
Yoreh De'ah.190.4.1 ולא גזרו בקטנה וכו' מימרא דרב יהודה אמר שמואל פ " ק דנדה ריש ( דף ה' ) ופי' רש " י מלוכלכין בדם ולא ידעה אי אתא מגופה אי לא אפי' אין לה במה לתלות דבשוק של טבחים לא עברה איכא למימר עברה ולאו אדעתה : ומ " ש לא שנא אם היא בתולה וכו' משנה שם ( דף ז' ) ר " א אומר ארבע נשים דיין שעתן בתולה וכו' איזה היא בתולה כל שלא ראתה דם מימיה אע " פ שנשואה וס " ל לרבינו דה " ה לדין כתמים : כתב מהרש " ל וז " ל והאידנא כל אשה שיש לה בעל חוששת לכתחלה לכתמיה ואפי' היא קטנה שהרי אפי' לדם בתולים מונים ז' נקיים ואין להקל מן המנהג עכ " ל ובודאי כיון שנהגו שלא לחלק בנשואה שלא יבואו לידי טעות אין להקל אבל ראייתו מדם בתולים אינה ראייה כלל דבדם בתולים אפי' קטנה שלא הגיעה לימי הנעורים ולא ראתה מעולם צריכה ז' נקיים והפסק בטהרה ובדיקה כל ז' כדין נדה גמורה כדלקמן בסימן קצ " ג ואפ " ה בדין כתם כתב רבינו כאן דלא גזרו בקטנה אלמא דבדם בתולים יש להחמיר טפי מבכתמים כיון דהדם בתולים יוצא מגופה ממש ולפע " ד נראה מדקאמר תלמודא שאפילו סדינין שלה מלוכלכים בדם ולא קאמר רבותא שאפי' גופה מלוכלך בדם אלמא דדוקא בסדינין מלוכלכים תלינן דעברה בשוק ולאו אדעתה אבל בנמצא כתם על גופה לא תלינן להקל אף בקטנה :
Yoreh De'ah.190.5.1 ואפילו אם ראתה כבר שני פעמים וכו' פלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן פ " ק דנדה ( ד' י' ) ופסק הלכה כר " י ור " ש בן יהוצדק ורבין וכל נחותי ימא דאם לא ראתה אלא ב' פעמים כתמה טהור דלא כחזקיה דאמר טמא ומשמע אבל בראתה שלשה פעמים ד " ה טמא וס " ל דהך סוגיא אליבא דרשב " ג הוא דהלכתא כוותיה גבי וסתות דבתלתא זימני הויא חזקה וכך הוא דעת הרמב " ם והרשב " א אבל דעת הרמב " ן דהך סוגיא אליבא דרבי הוא דבתרי זימני הויא חזקה וכפי' רש " י והתוס' וראייה ראשונה אינה מן המנין לפי שאינה אלא במקרה ולכן בראתה ג " פ כתמה טמא דאע " פ דאין ראשונה מן המנין אכתי איכא שני ראיות דאתחזקה בהו לרבי כתמה טמא וממילא לדידן דקי " ל בוסתות כרשב " ג דלא אתחזקה אלא בג' ראיות אם כן בקטנה נמי אינה מוחזקת אלא בג' ראיות מלבד ראייה ראשונה ולכן כתב דכתמה נמי אינו טמא אלא עד שתראה ארבע פעמים ולפי שהרא " ש לא כתב כך בפירוש אלא כתב בסתם אבל אם ראתה ג " פ אע " פ שלא הגיע זמנה לראות כתמה טמא עכ " ל . לכך כתב רבינו שהרא " ש לא כתב כדברי הרמב " ן וכך פי' ב " י :
Yoreh De'ah.190.6.1 היתה שופעת וכו' מימרא דרב חלקיה בר טוביה פ " ק דנדה ( דף י' ) ומפורש לשם דהאי שופעת אין פירושו ראייה אחת דשפעה כי נהרא דאי אפשר לאשה שתהיה שופעת כמעיין כמה ימים ותחיה אלא דשופעת בהפסקה בין זו לזו ואפ " ה חשבינן לכל הראיות שתראה מתחילת שפיעה עד סופה כראייה אחת וכן מדלפת טיפין טיפין בלא הפסק כדלף טיפה אחר טיפה אינו אלא כראייה אחת ולפי זה מ " ש רבינו אבל אם פסקה מעט וחזרה וראתה ג' פעמים אפילו ביום אחד הרי זו מוחזקת בדמים וכתמה טמא אין זה חוזר גם אשופעת שכתב תחילה אלא לא קאי אלא אמדלפת בלחוד דסמיך ליה אבל בשופעת אפי' פסקה מעט וחזרה וראתה והפסיקה כך הרבה פעמים כיון שהיא שופעת אינו אלא ראייה אחת וצ " ע :
Yoreh De'ah.190.7.1 ואם יש לה י " ב שנים ויום אחד וכו' ברייתא פ " ק ( דף ה' ) ותינוקת שהגיע זמנה לראות יש לה כתם ושלא הגיע זמנה לראות אין לה כתם ואימתי הגיע זמנה לראות משהגיעו ימי הנעורים ופירש רש " י משהגיעו ימי הנעורים שהביאה שתי שערות או בת י " ב שנה ויום אחד ואף על פי שלא הביאה שתי שערות עכ " ל נראה דס " ל לרש " י מדקא תני בסתם משהגיעו ימי הנעורים אלמא דאף על גב דלעניין חליצה ומיאון קטנה היא מ " מ לעניין נדה שתהא בחזקת שהיא רואה דם מיד כשהביאה שתי שערות אע " פ דאינה בת י " ב שנה ויום אחד א " נ בת י " ב שנה ויום אחד ואף על פי שלא הביאה שתי שערות בחזקה שתראה דם היא ויש לה כתם אבל הרשב " א בת " ה הארוך ומביאו ב " י הכריע דאין לה כתם אא " כ כשהיא בת י " ב שנה ויום אחד וגם הביאה שתי שערות אבל אם אינה בת י " ב שנה ויום אחד אפי' הביאה שתי שערות קי " ל דשומא נינהו וקטנה היא ואין לה כתם וכן אם בת י " ב שנה ויום אחד היא ובדקוה ואין לה שערות נמי אין לה כתם ואין חוששין שמא נשרו אלא גבי חליצה ומיאון היכא דאיכא ספיקא דאורייתא אבל בכתמים דרבנן אין חוששין שמא נשרו אלא דאם לא בדקוה מסתמא מחזקינן לה דיש לה שתי שערות ויש לה כתם כל זה דקדק הרשב " א ודלא כפי' רש " י וכך הם דברי רבינו והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.190.8.1 תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וכו' ברייתא פ " ק סוף ( דף ט' ) לענין דיה שעתה וה " ה לענין כתמים וכן כתב הרשב " א בת " ה וכתב עוד דאם תחזור ותראה ג' פעמים בראיות מכונוות לאחר שחזרה לקדמותה כתמה טמא בין שראתה ג' פעמים מצ' יום לצ' יום בין שראתה ג " פ בעונות קטנות כמו שהיתה למודה מתחילה ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.190.9.1 לא גזרו על הכתם אא " כ יהא בו כגריס ועוד וכו' . פסק כרב חסדא דלא כרב הונא דאמר כגריס אינו תולה פחות מכגריס תולה דליתא וכן דעת רוב פוסקים דלא כספר התרומה דפסק כרב הונא ואיכא לתמוה בדברי הרמב " ם פ " ט שכתב תחלה והנמצא על הבגד אינו מטמא עד שיהיה כגריס הקילקי וכו' היה פחות משיעור זה טהור דהיינו כרב הונא ואח " כ באותו פרק כתב ותולה במאכולת וכו' ועד כמה עד כגריס אבל אם מצאה הכתם יתר מכגריס אינו תולה וכו' דהיינו כרב חסדא וצ " ע ומ " ש וגריס הוא ט' עדשים ה " א בפ " ו דנגעים וכ " כ הפוסקים ומ " ש אף על פי שלא הרגה בפרק הרואה כתם פליגי תנאי בהא מילתא ופסק כרבי חנינא בן אנטיגנוס דאף על פי שלא הרגה דלא כרבי חנינא דאמר הרגה אין לא הרגה לא . כתב בתשובת מהרי " ו סימן ס " ב דאלו ט' עדשים הם שיעור ל " ז שערות מרובעות שהן קבועות בגופו של אדם דהיינו ו' שערות על ו' שערות וה " א להדיא בת " כ פרשת תזריע פ " ו :
Yoreh De'ah.190.10.1 ומ " ש וגריס הוא ט' עדשות שכ " ז שאין בו כזה השיעור אנו תולין לומר דם כינה הוא פי' כשאין בו כשיעור הגריס הזה ועוד ולא היה צריך לפרש שכבר מפורש ממ " ש קודם זה לא גזרו על הכתם אא " כ יהא בו כגריס ועוד וכן בסמוך אמר עד שיהא בו כשיעור גריס הגדול והיינו לומר כגריס הגדול ועוד וכן לקמן שאמר בד " א כשהטיפין על חלוקה אבל אם הם עומדים בשורה מצטרפים לכגריס אפי' וכו' והיינו ג " כ לכגריס ועוד :
Yoreh De'ah.190.11.1 ומ " ש בין אם הוא מרובע או אם הוא ארוך ברייתא סוף פרק הרואה כתם ארוך מצטרף טיפין טיפין אין מצטרפין פי' מצטרף לכגריס ועוד דלא תימא דוקא מרובע בעינן אלא אפי' ארוך נמי מצטרף וכ " כ הרשב " א בת " ה גריס זה שאמרנו אפי' שאינו מרובע אלא אפי' היה ארוך וקצר אם יש בין הכל כשיעור ט' עדשות ועוד מצטרף ואף ע " ג דלקמן גבי מצאה דם על עד הבדוק לה מחמרינן טפי כשהוא ארוך מבעגול היינו לפי שהדם הבא על העד מהקינוח הוא ארוך ולא עגול אבל הכא בנמצא כתם הסברא הפוכה דבעגול או מרובע יש להחמיר טפי מבארוך דצריך צירוף לטמאה :
Yoreh De'ah.190.12.1 וכתב הרמב " ן אם נזדמנה לה גריס יותר גדול וכו' כתב ב " י דהראב " ד בספר בעלי הנפש הביא ראיה לזה מדלא הזכירו כגריס של מקום פלוני ולא פול הבינוני אלא כגריס של פול סתם משערין בכל פול שיזדמן לנו וכו' עכ " ל נראה דר " ל מדלגבי נגע תנן בפ " ג דנגעים גופה של בהרת כגריס הקילקי מרובע מקום הגריס ט' עדשות והכי תניא בת " כ פ' תזריע פ " ו וגבי כתם לא אשכחן שאמרו כגריס הקילקי אלא סתם אמרו כגריס של פול אלמא דמשערינן בכל גריס שיזדמן לנו כדאמר רבי אבהו בפ' הרואה כתם כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים להקל וצ " ל דהכי קאמר אם נמצא גריס גדול תלינן בכינה גדולה דקים להו לרז " ל דאיכא בנמצא כינה גדולה כמו הגריס היותר גדול שבכל העולם . ולפ " ז משמע מדכתב הרמב " ם בפ " ט והנמצא על הבגד אינו מטמא עד שיהיה כגריס הקילקי שהוא מרובע וכו' דלא תלינן בכגריס היותר גדול אלא בגריס שאינו אלא ט' עדשים וכדתנן להדיא בנגעים ולמדינן הסתום בכתמים מן המפורש בנגעים : מיהו נקטינן כהרמב " ן והראב " ד ורבינו שהם רבים ועוד דבכתמים אמרו להקל וכן פסק בש " ע :
Yoreh De'ah.190.13.1 ואם הרגה פשפש וכו' בפרק הרואה כתם מוכחא הסוגיא דלית הלכתא כרבנן דתולה בפשפש עד כתורמוס אלא כר " ח בן אנטיגנוס דתולה במאכולת עד כגריס של פול וכתבו התוס' ומיהו היכא דהרגה הרבה מאכולות או פשפש תולה כפי מה שהרגה מידי דהוה אשוק של טבחים עכ " ל וכן כתב הרא " ש וז " ל ואע " פ דאין הלכה כרבנן מיהו אם הרגה פשפש או הריחה ריחו תולה עד כתורמוס דהוי כנתעסקה בכתמים אבל מסתמא לא תלינן ביה משום דלא שכיח עכ " ל נראה דר " ל דלא שכיח הוא שיהרוג פשפש ולא יריח את ריחו ואי איתא דכתם זה מהריגת פשפש הוא למה לא הריחה את ריחו ולפי זה אפילו במקומות שהפשפש מצוי טובא לא תלינן מסתמא דכתם זה הוא בא מהריגת פשפש אפילו הכתם ארכו כרחבו כמו פשפש דדבר זה ודאי לא שכיח כלל שתהרוג את הפשפש ולא תריח את ריחו ולכן כתב רבינו אבל לא הרגתו ולא הריחה ריחו אין תולין בו וכו' ולא כתב לחלק בין מקום דמצוי שם פשפשין ללא מצוי והבית יוסף לא הבין כך והאריך ע " ש ומה שכתבתי נראה נכון לפע " ד והכי נקטינן דלא כהרשב " א שפסק דמקומות שרחש הפשפש מצוי תלינן בפשפש עד כתורמוס ומשמע מלשונו אפי' לא הרגתו ולא הריחה את ריחו וליתא אלא כמ " ש הרא " ש ורבינו הוא העיקר וכדפרי' וכן פסק בש " ע ולפ " ז ודאי בהרגתו או הריחה ריחו תלינן בפשפש אפילו לא הוי ארכו כרחבו :
Yoreh De'ah.190.14.1 ומ " ש וכן אם הרגתו וכו' פשוט הוא דאין להקל ביותר מכתורמוס בהרגתו לפשפש אחת או הריחה ריחו מביותר מכגריס להרגתו למאכולת אחת או לא הרגתו וכי היכי דלא תלינן אלא בחדא מאכולת ה " נ לא תלינן אלא בחדא פשפש ומה שלא הזכיר רבינו כאן הריחה ריחו לפי דנשמע במכ " ש דכיון דבהרגתו לא תלינן היותר בכינה או בפשפש אחר כ " ש בלא הרגתו :
Yoreh De'ah.190.15.1 אם אין בכתם במקום אחד כגריס וכו' ברייתא שם טיפין טיפין אין מצטרפין :
Yoreh De'ah.190.16.1 בד " א כשהטיפין על חלוקה וכו' שם בעי רבי ירמיה כשיר מהו כשורה מהו טיפין טיפין מהו לרוחב ירכה מהו ת " ש על בשרה ספק טהור ספק טמא טמא על בשרה מאי לאו כה " ג לא דילמא כרצועה . והרשב " א בת " ה הארוך גרס עוד מלמטה למעלה מהי וכ " כ הרמב " ם בפ " ט או שהיה נראה כאילו הוא ממטה למעלה וכ " כ בש " ע סעיף ט' . ופירש " י כשיר רצועה בעיגול . כצמיד מהו מי מספקינן בדם הנדה או לאו . כרצועה לאורך הירך דהיינו אורחיה כשנופל ושותת נעשה הרצועה עכ " ל . ומשמע לכאורה מדלא איפשיטא אלמא דכל שאינו כרצועה אזלינן בכתמים להקל אבל הרא " ש הסכים דאזלינן לחומרא כמו דבעיל מיפשט מבריית' ואף ע " ג דדחי לה דיחויא בעלמא הוא כו' ע " ש עוד כתב הרא " ש כשורה היינו טיפין עשויין כשורה דאי בלא טיפין היינו כרצועה . וטיפין טיפין היינו עשויין בשינוי דאי לאו הכי למה יש להסתפק בטיפין עכ " ל נראה דר " ל דאם הטיפין עשויין כסדר טיפה אצל טיפה לאורך הירך פשיטא דהיינו אורחיה כשנופל דם הנדות ממנה טיפה אחר טיפה כדלף ודין טיפין אלו כדין הרצועה דטמא אע " פ שכל הטיפין יחד אינן כגריס . עוד כתב הרא " ש ורשב " ם פי' כשורה היינו הרבה שורות כזה | | | | וטיפין טיפין איכא לפרושי עשויין כשורה או כשיר עכ " ל ורבינו מפרש כל הני איבעיות אטיפין וז " ש אפי' אין הטיפין עומדים בסדר זה אצל זה כלומר דאם עומדין בסדר פשיטא דטמא אפי' אין בכולן כגריס דודאי דם נדה מגופה קאתי כדין רצועה כמו שכתב הרא " ש וכדפרי' אלא אפי' עומדין הטיפין בשינוי והדר קא מפרש רבינו דהאי שינוי דקאמר או שעשויין הטיפין שורות דהיינו דקמיבעיא ליה כשורה מהו דפי' הרא " ש טיפין עשויין כשורה או השינוי הוא שעומדין כחצובה דהיינו דקמיבעיא ליה טיפין טיפין מהו דמפרשים התוס' היינו מעורבבים שאינו לא כשיר ולא כשורה וכ " כ הרא " ש היינו עשויין בשינוי ורבינו קרא אותם הטיפין המעורבבין חצובה . או בעיגול פי' הטיפין עשויין בעיגול והיינו דקמיבעיא ליה כשיר מהו או שארכן לרוחב הירך פירוש הטיפין נעשו זה אצל זה וארכן לרוחב הירך והיינו דקמיבעיא ליה לרוחב ירכה מהו ומדלא איפשיטא אזלינן לחומרא והא דלא פי' רבינו כשיר רצועה בעיגול כפירש " י כדמשמע מכל הפירושים שלא נחלקו בזה אפירש " י נראה דס " ל דלענין צירוף קמיבעיא ליה והשתא אי איתא דברצועה קמיבעיא ליה פשיטא דמצטרף וכי יעלה על הדעת להקל טפי בנמצא על בשרה מבנמצא בחלוקה שהרי כשהכתם במקום א' כרצועה כגריס ועוד אפי' בחלוקה טמא מספק כשאין שם דבר לתלות בו אלא ודאי דכל הני איבעיות לא קמיבעיא ליה אלא בטיפין טיפין דאע " ג דבחלוקה תלינן כל טיפה וטיפה במאכולת ואין מצטרפים לכגריס ועוד שמא בבשרה מצטרפים ומדלא איפשיטא אזלינן לחומרא ומצטרפים לכגריס ועוד . עוד כתב הרא " ש והא דאמרינן בשילהי פירקין טיפין טיפין אין מצטרפין היינו על הבגד דאיכא לספוקי בכל טיפה וטיפה בדם מאכולת אבל על בשרה לא תלינן בדם מאכולת אלא דמספקינן בכשיר ובכשורה וטיפין טיפין משום דאי נפל מאותו מקום לא עביד דנפל כה " ג עכ " ל . ולפ " ז משמע דלמאי דלא חיישינן לדיחויא אלא כדפשטינן לחומרא בכל הני בעיות דאף ע " פ דלא עביד דנפל כה " ג חיישינן דמגופה קא נפל אם כן טמאה היא אפי' בפחות מכגריס ועוד והכי משמע ברמב " ם בפ " ט דטמאה בנמצא על בשרה כנגד בית התורפה ארוך כרצועה או עגול או טיפין טיפין וכו' ולא הזכיר שיעור כגריס ועוד אלא סתם כתב טמאה ומשמע אפי' בכל שהוא טמאה דכיון דבנמצא בבשרה לא תלינן במאכולת כך לי טיפה אחת או שתים כמו הרבה טיפות אבל רבינו נמשך אחר לשון התוס' שכתבו והא דאמר לקמן טיפין טיפין אין מצטרפין היינו על הבגד והכא מיירי על בשרה דיש יותר לתלות בדם מאכולת על הבגד מעל בשרה עכ " ל נראה דס " ל דקמיבעיא ליה דילמא על בשרה אף בטיפין טיפין לא תלינן כל טיפה וטיפה במאכולת אלא מצטרפין לגריס ועוד ופשטינן לחומרא דמצטרפין ואין ספק דכך היה מפרש רבינו בדברי הרא " ש שהם לקוחים מדברי התוס' ומ " ש הרא " ש אבל על בשרה לא תלינן בדם מאכולת וכו' טעמו לומר דאינו פשוט כ " כ לתלות במאכולת וטפי היה לנו לתלות דמגופה קא נפיל ואף בכל שהוא שנמצא על בשרה טמאה אלא דמספקינן בכשורה וכשיר וטיפין טיפין אף ביותר מכגריס משום דלא עביד דנפיל כה " ג ופשטינן לאיסורא בכיותר מכגריס אבל בכגריס תלינן במאכולת אע " ג דלא שכיח מאכולת רצופה בבשר מ " מ ג " כ לא שכיח דנפיל מבשרה כה " ג כשורה וכשיר וטיפין טיפין וכיון דהדבר שקול לכל צד בשוה אזלינן לקולא בכתמים וכך פסק הרשב " א בת " ה הארוך והקצר ובארוך כתב שכך פי' המפרשים וכן דעת הראב " ד ז " ל ודעת רבותינו הצרפתים ז " ל וכן פסק הרא " ה בספר בדק הבית עוד כתב הרשב " א ז " ל דנראה לו לפרש דלא קמיבעיא ליה בטיפין קטנים ולענין צירוף דפשיטא ליה דלא מצטרפין דאף בבשרה תלינן במאכולת אלא דקמיבעיא ליה ביותר מכגריס אם צורתן מוכחת עליהן דלאו מגופה אתא ושרינן אף ביותר מכגריס בנמצא בבשרה טפי מבנמצא בחלוקה ופשטינן לאיסורא בבשרה כמו בחלוקה ואין הפרש ביניהן וכאן כאן טיפין קטנים אין מצטרפין וגדולים אם יש באחד מהן כגריס ועוד טמאה וכתב עוד במשמרת הבית שזו דעת הרמב " ן והרמב " ם והר " ר יונה ז " ל אלא דמכל מקום לראשונים שומעין להחמיר ועל בשרה אפי' טיפין קטנים מצטרפין עד כאן לשונו . ובש " ע כתב דטיפין טיפין אין מצטרפין וי " א דה " מ כשנמצאו על חלוקה אבל אם נמצאו על בשרה מצטרפין ואח " כ העתיק לשון הרמב " ם שכתב כתם הנמצא על בשרה שהוא ארוך כרצועה או עגול או שהיו טיפין טיפין וכו' הואיל ונמצא כנגד בית התורפה טמאה ואין אומרים אילו נטף מן הגוף לא היה כזה עכ " ל וקשיא מה נפשך דאם נפרש לשון זה כפי פי' ב " י כאן דבבשרה אפי' בפחות מכגריס טמאה דלא תלינן במאכולת קשה על פסק הש " ע דכתב תחילה די " א דבנמצאו על בשרה מצטרפין ואח " כ כתב לשון הרמב " ם בסתם דמחמיר טפי בבשרה דאפי' בטיפה אחת ושתים טמאה אף בלא צירוף . ואם נפרש לשון הרמב " ם בזה כדמשמע להדיא מדברי הרשב " א כפי' משמרת הבית דלא אמר הרמב " ם שהיא טמאה בכל אלו אלא בדאיכא כגריס ועוד וכל הני אבעיות בדליכא אלא כתם אחד בלבד וטיפין טיפין נמי בדאיכא בטיפה אחת כגריס ועוד אבל טיפין טיפין קטנים אין מצטרפין אפי' נמצא בבשרה א " כ הוא מיקל טפי מי " א דלי " א אם יש בכל הטיפין שבבשרה כגריס ועוד טמאה ולהרמב " ם אין הפרש בין חלוקה לבשרה וכאן וכאן טיפין קטנים אין מצטרפין וטהורה אפילו יש בכולן יותר מכגריס ועוד וגדולים אם יש באחד מהן כגריס ועוד טמאה . פסק והנכון כהכרעת הרשב " א ורבינו דבבשרה חמיר טפי מבחלוקה דטיפין טיפין בבשרה מצטרפין ואם יש בכולן כגריס ועוד טמאה ובנעשה כרצועה באורך הירך או אפי' טיפין טיפין אם עומדין בסדר זו אצל זו באורך הירך אפי' פחות מכגריס נמי טמאה כדפרישית לעיל דהכי מוכח מדברי הרא " ש ורבינו . ע " כ הפסק :
Yoreh De'ah.190.17.1 כתם שנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה משנה פרק האשה ( סוף דף נ " ט ) שהיה רבי נחמיה אומר כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים ובגמרא קאמר תנאי היא והלכה כרבי נחמיה ואסמכוה אקרא ונקתה לארץ תשב כיון שישבה לארץ שאינה מקבל טומאה נקתה וה " ה כל דבר שאינו מקבל טומאה אף אחורי כ " ח דמתוכו מקבל טומאה וכן מטלניות שאין בהן ג' על ג' דאי חשיב עלייהו וייחדם מקבלים טומאה אפ " ה בלא ייחדם כיון דאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתם :
Yoreh De'ah.190.18.1 וכתם הנמצא על בגד צבוע פליגי בה וכו' שם ( סוף דף ס " א ) וטעם דמאן דמטהר פירש " י לפי שאין הכתם ניכר בו כמראה דם גמור עכ " ל :
Yoreh De'ah.190.19.1 לא בכל המקומות וכו' ר " פ הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה ושלא כנגד בית התורפה טהורה על עקיבה ועל ראש גודלה טמאה על שוקה ועל פרסותיה מבפנים טמאה מבחוץ טהורה ועל הצדדין מכאן ומכאן טהורה ובגמרא מפרש עקיבה עביד דנגע באותו מקום ראש גודלה נמי דבהדי דפסעה עביד דמתרמי ופי' רש " י עביד דמתרמי תחת אותו מקום ודם נוטף עליו עכ " ל ונראה דראש גודלה לרבותא נקט דמי מכוונא לראש גודלה וכ " ש כל גב הרגל שכנגד גודלה אבל שאר גב הרגל לצד חוץ וכ " ש בנמצא אשאר ראשי ד' אצבעות טהורה דאפילו דבהדי דפסעה לא עביד דמתרמי אלא על גב הרגל כנגד הגודל בלבד והכי משמע מלשון הרשב " א בת " ה הקצר שכתב הרואה כתם על עקיבה ועל רגליה ואפילו בראש גודלה טמאה וכו' ודלא כדמשמע מב " י דבכל שאר רגליה קא מטמא וכ " כ בש " ע אלא דוקא כנגד הגודל בלבד ואפי' בראש גודלה כדפרי' :
Yoreh De'ah.190.20.1 ומ " ש וכן אם נמצא על כל אורך שוקה וכו' עד ושוק בשוק הוא לשון הרמב " ם בפ " ט והוא פירוש למ " ש בגמרא מבפנים עד היכא אמרי דבי רבי ינאי עד מקום חבק וחבק עצמו כלפנים דמקום חבק פי' בעת שתעמוד ותחבק ותדבק רגל ברגל ושוק בשוק דלא כפירש " י ולא כפירוש הערוך ומביאו ב " י ומ " ש וכן אם על ידיה וכו' ברייתא שם ור " ל אע " ג דאפי' בשעת בדיקה לא עבידא דנגעה בגב היד אפ " ה תלינן שהידים עסקניות וכו' :
Yoreh De'ah.190.21.1 ואם יודעת שנזדקרה וכו' ברייתא שם על בשרה ספק טמא ספק טהור טמא על חלוקה ספק טמא ספק טהור טהור ופרכינן ה " ד אי מחגור ולמעלה על בשרה אמאי טמא ואי מחגור ולמטה על חלוקה אמאי טהור והתנן הרואה כתם על בשרה שלא כנגד בית התורפה טהורה ראתה על חלוקה מחגור ולמטה טמאה ומשני באוקימתא קמא לעולם מחגור ולמטה וכגון שעברה בשוק של טבחים על בשרה מגופה אתא וכו' על חלוקה תלינן דניתז הדם משוק של טבחים ובאוקימתא בתרא לעולם מהחגור ולמעלה וכגון שנזדקרה על בשרה מגופה אתא וכו' והנה מ " ש רבינו ואם נזדקרה וכו' היינו כאוקימתא בתרא וכאן כתב רבינו בסתם דכל שנמצא בגופה ולא בחלוקה אין תולין להקל דכיון דמגופה חזיא ובגופה אישתכח לא תלינן דמעלמא אתיא אע " ג דעברה בשוק של טבחים דלא תלינן לומר דאתיא מעלמא אלא בנמצא בחלוקה ולא בגופה אבל בנמצא הכתם בגופה ובחלוקה בהא לא מיירי תלמודא מידי והכי משמע לישנא דתלמודא דקאמר איבעית אימא מחגור ולמטה כגון שעברה בשוק של טבחים על בשרה מגופה אתאי דאי מעלמא אתאי על חלוקה מיבעי ליה אשתכוחי על חלוקה מעלמא אתאי דאי מגופה אתא על בשרה מיבעי ליה אשתכוחי ואי בעית אימא מחגור ולמעלה כגון דאזדקרה על בשרה ודאי מגופה אתא דאי מעלמא אתאי על חלוקה איבעי ליה אשתכוחי על חלוקה מעלמא אתאי דאי מגופה אתאי על בשרה איבעי ליה אשתכוחי אלמא דתלמודא לא איירי אלא בנמצא על בשרה ולא בחלוקה או בנמצא בחלוקה ולא בבשרה אבל בנמצא בשניהם בבשרה ובחלוקה לא איירי ביה תלמודא דיניה היכי הוה אי דינו כנמצא בבשרה בלחוד או כנמצא בחלוקה בלחוד והכי משמע מפירש " י והתוס' ופסקי הרא " ש שלא פירשו דבר אלא סתמא כתבו וכך דקדק רבינו בלשונו שכתב כאן בסתם אלא דאח " כ כתב ע " ש הרמב " ן דבנמצא על בשרה וחלוקה דינו כאילו נמצא בחלוקה בלבד ותלינן לקולא אבל הרא " ה בספר בדק הבית פסק לחומרא דדינו כאילו נמצא בבשרה לחוד ולא תלינן דמעלמא אתא וטמאה ובסמוך יתבאר זה בס " ד :
Yoreh De'ah.190.22.1 ומ " ש וי " א שאפילו נמצא בגופה תלינן להקל כו' וראשון עיקר כך הוא הלשון בת " ה הקצר וכבר הביא ב " י מ " ש בארוך לבאר זה ע " ש :
Yoreh De'ah.190.23.1 בד " א כשאין לה לתלות אלא בעסק הכתמים וכו' פי' התם הוא דאמרינן כשנמצא על גופה דטמאה דאי איתא דמעלמא אתא אחלוקה איבעי לה אשתכוחי אבל אי יש בה מכה בגופה וכו' וכך הוא לשון הרשב " א בת " ה הקצר :
Yoreh De'ah.190.24.1 נמצא הכתם על חלוקה למטה מן החגור וכו' עד אפילו נמצא לצד פנים . משנה שם ריש פירקין וכאוקימתא קמייתא דקאמר איב " א מחגור ולמטה וכגון שעברה בשוק של טבחים . וסבירא ליה לרבינו דמדלא חילק התלמוד בין נמצא לצד חוץ ובין נמצא לצד פנים אלמא דאין חילוק דאפי' לצד חוץ אפשר דמגופה אתא דנקפל מה שלצד חוץ לפנים ואפשר נמי איפכא דנקפל מה שלצד פנים לחוץ ואיכא כאן שינוי נוסחאות דבמקצת ספרי רבינו כתוב כאן אפילו נמצא לצד פנים ועל בשרה ורצה לומר דכיון שעברה בשוק של טבחים תלינן לקולא אפילו בנמצא הכתם בשניהם בגופה ובחלוקה וכמ " ש בשם הרמב " ן בסמוך והשכל יחייב דנסחא זו טעות דלמה לו לרבינו להורות דין זה כאן בסתם ובלשון קצר ואח " כ הביאו בסמוך באריכות ע " ש הרמב " ן ובמקצת נוסחאות כתוב ועל בשרה טמא ופירושו אבל אם נמצא על בשרה בלבד טמא אפילו עברה בשוק של טבחים ולפי שלמעלה לא כתב רבינו דין זה אלא להיכא דנזדקרה ונמצא על בשרה דאפילו למעלה מן החגור טמאה אפילו עברה בשוק של טבחים לכך כתב כאן בנמצא למטה מן החגור ולא נזדקרה ומצאתו על בשרה בלבד טמאה ג " כ אפילו עברה בשוק של טבחים ונוסחא זו יותר מתוקנת וכדפרישית דכאן לא קאמר רבינו אלא היכא דנמצא בבשרה בלבד או בחלוקה בלבד כפשטא דסתמא דתלמודא :
Yoreh De'ah.190.25.1 ומ " ש ואם נמצא על חלוקה מחגורה ולמעלה טהורה אפי' נזדקרה ואפילו לא עברה בשוק של טבחים וכו' דין זה חידשו הרשב " א בת " ה הארוך והקצר מדעתו בלי ראייה וכתב שם דלא קשה בנמצא על חלוקה בלבד אמאי טהורה בנזדקרה הלא חזר השתא למעלה מן החגור כלמטה מן החגור ובלמטה מן החגור אפילו נמצא על חלוקה לבד טמאה בדלא עברה בשוק של טבחים דטעמא רבה איכא לחלק בין זו לזו דבלמטה מן החגור ודאי אפשר דכשהיא הולכת ברגליה הדם עשוי לטפטף ופעמים נוטף על חלוקה ולא על בשרה אבל בנזדקרה אין הדם נוטף אלא שותת ויורד ועל כרחך אי מגופה אתא על בשרה הוא שותת ויורד ונוגע לפעמים אף בחלוק אבל שיהא נוגע בחלוק ולא בבשרה אי אפשר הלכך בנמצא על חלוקה בלבד בע " כ דנתעסקה בכתמים ולאו אדעתה א " נ הרבה מאכולות נרצפו זה אצל זה עד שנעשה יותר מכגריס ובדבר זה בלבד יש הפרש בין למעלה מן החגור ונזדקרה ובין למטה מן החגור :
Yoreh De'ah.190.26.1 ומ " ש וי " א שגם בחלוקה וכו' טעם בעלי סברא זו דכיון דבתלמודא משמע דלמעלה מן החגור בנזדקרה דינו כלמטה מן החגור בלא נזדקרה אין לנו להקל מדעתינו ומסברת עצמינו כל שלא נמצא כך מפורש בגמרא ושפיר איכא למימר דכשנזדקרה היה בעניין שהיה נופל על חלוקה ולא על בשרה ונראה ממ " ש רבינו סברא זו באחרונה דדעתו להחמיר בזה ולפי פירושו של ב " י בדברי הרמב " ם גם דעתו כסברת י " א להחמיר ותימה בעיני על מה שפסק בש " ע להקל כסברת הרשב " א שהוא יחיד בהוראה זו ולפעד " נ נכון להחמיר ודו " ק :
Yoreh De'ah.190.27.1 ואם נמצא על בשרה וחלוקה כתב הרמב " ן וכו' הב " י האריך בכאן אבל הדבר פשוט דלא הביא רבינו דברי הרמב " ן לומר שהוא חולק אמ " ש תחלה אלא הביא דבריו מפני הדבר שנתחדש בהם דין כתם הנמצא על בשרה וחלוקה דתלינן לקולא בעברה בשוק של טבחים ותו אמר דבזה אין חילוק בין נמצא למטה מן החגור או למעלה מן החגור ונזדקרה דטהורה ואם לא עברה בשוק של טבחים ג " כ אין חילוק בין למטה מן החגור או למעלה מן החגור ונזדקרה דטמאה ולאפוקי בנמצא על חלוקה בלבד ולא עברה בשוק של טבחים דאיכא בהא שתי סברות י " א דדוקא במן החגור ולמטה טמאה אבל במן החגור ולמעלה ונזדקרה טהורה וי " א דגם בזה אין חילוק דבין מן החגור ולמטה ובין מן החגור ולמעלה ונזדקרה טמאה אע " פ שלא נמצא אלא על חלוקה בלבד דלא תלינן לקולא כיון שלא עברה בשוק של טבחים וכמו שכתב רבינו שתי סברות אלו מקודם בסמוך . ולענין הלכה בנמצא על בשרה וחלוקה אע " ג דהרא " ה החמיר בזו כמ " ש בשמו בסמוך יחיד הוא כנגד כל הני רבוותא הרמב " ן והרשב " א והרמב " ם ובמשמרת הבית כתב שכך הוא דעת הראב " ד הלכך אין להחמיר כלל :
Yoreh De'ah.190.28.1 ואם נמצא על בית יד וכו' כך הוא ל' הרשב " א בת " ה והוא משנה שם אם מגיע כנגד בית התורפה טמאה ואם לאו טהורה וכתב הרשב " א דסיפא ואם לאו טהורה אתא לאשמועינן דאם אינו מגיע שם כלל אפילו ע " י שחייה טהורה ואין חוששין שמא נגעה בבית התורפה ואח " כ הביאתו שם על בית יד לפי שאין מחזיקין טומאה ממקום למקום ופשוט הוא :
Yoreh De'ah.190.29.1 היתה פושטתו וכו' משנה שם .
Yoreh De'ah.190.30.1 ומ " ש וכן הדין לעניין טהרה וכו' כך הוא לשון הרשב " א בת " ה הקצר כלומר כי היכי דתלינן בפושטתו לחומרא ה " נ תלינן אף לקולא :
Yoreh De'ah.190.31.1 ומ " ש שאם יש לה מכה בצוארה וכו' הכי פירושו אף ע " פ שמקום המכה בצוארה הוא בענין שאם לא היה פושטתי לא היה אפשר ליגע שם במכה מכל מקום היכא דפושטתו תולה במכתה וטהורה ולעיל נקט רבינו כתיפה משום דאיירי במצאה כתם ביום דבצוארה איכא מקום לתלות במכה כשמטה צוארה לפנים כדפירש " י להכי נקט כתפה דמילתא דפסיקא היא דאינה יכולה לתלות בו אבל כאן דמצאה כתם בחלוקה לאחר שקמה משכיבת לילה הוי צוארה ג " כ מילתא דפסיקא שאינה יכולה לתלות במכה שבצוארה כששכבה במטה אם לא היתה פושטתו ועיין במ " ש בסמוך אצל מ " ש אין מחזיקין לתלות ממקום למקום וכו' :
Yoreh De'ah.190.32.1 מצאה כתם למעלה מהחגור וכו' . ברייתא שם היו עליה טיפי דמים למטה וכו' . בתחלת ( דף נ " ט ) וכפי פי' התוס' והרא " ש דלא כפירש " י ע " ש ומיירי הכא ששני הכתמים העליון והתחתון מין אחד שניהם אדומים או שניהם שחורים ויתבאר בסמוך אצל מ " ש ופעמים שתולה במין אחד וכו' :
Yoreh De'ah.190.33.1 כיון שכתמים דרבנן וכו' הוא לשון הרשב " א בת " ה וכל זה משנה וברייתות פ' הרואה כתם והתוס' והרא " ש הקשו מאי שנא דבנמצא על בשרה אמרינן דמגופה אתא דאי מעלמא אתאי על חלוקה מיבעי ליה לאשתכוחי ובג' חלוקין זע " ז ועברה בשוק של טבחים תולה אפילו בתחתון ולא אמרינן אי איתא דמעלמא אתא אעליון הו " ל לאשתכוחי וי " ל דהתם לפעמים שהיא מגלה חלוקה העליון ואתא על התחתון אבל אין דרך אשה להגביה חלוקה ויראה בשרה עכ " ל . והרשב " א הקשה דהא ודאי על בשרה נמי אפשר שנקפלו בגדיה וניתז על הבשר א " נ מלמטה מבין רגליה ניתז על הבשר אלא ה " ט דבנמצא על בשרה החמירו טפי דכיון דמגופה חזיא ובגופא לחוד אשתכח רגלים לדבר וגם איכא חזקה דמגופה אתא ולא תלינן להקל . ומ " ש ואפילו אם נתרפאת וכו' משנה שם . ומ " ש וכתב הרשב " א דה " ה אם נתעסקה ממש בידים וכו' כלומר כי היכי דאם היה לה מכה תולה בה אפילו נמצא הכתם על בשרה בלבד ה " ה נמי אם נתעסקה בידיה ממש בכתמים ונמצאו כתמים בידיה דתולה בהן אע " פ שנמצאו על בשרה בלבד :
Yoreh De'ah.190.34.1 וכשם שתולה בה כך תולה בבעלה ובבנה משנה שם . וכתב הרמב " ן אבל אם היו עסוקים בדם ולא נמצא בהם דם וכו' . נראה דה " ק ולא נודע שנמצא בהם בודאי דם לאחר שהיו עסוקים בדם אבל אם היה נודע שהיה נמצא בהם דם אף על פי שעכשיו אין בהם דם תלינן שבשעה שנגעו בה היה בהן דם :
Yoreh De'ah.190.35.1 אין מחזיקין לתלות ממקום למקום כדפרישית לעיל רצונו לומר דלעיל כתב דאם המכה בכתיפה וכו' טמאה ולא אמרינן שמא נגע בידה וכו' והוה אמינא דוקא כתיפה וקאמר השתא דלאו דוקא כתיפה אלא ה " ה במכה בצוארה ולמד רבינו לפרש כך מדברי הרשב " א שכתב כך להדיא וז " ל היתה המכה על צוארה ונמצא הכתם ביריכה או בשוקה אינה תולה בה וכו' ותמה ב " י דהלא כך שנינו בברייתא היה לה מכה בצוארה שתוכל לתלות בה תולה על כתיפה שאינה יכולה לתלות בה אינה תולה ופירש רש " י דהטעם דיכולה לתלות במכה שבצוארה הוא לפי שפעמים שמטה צוארה לפניה ונופל דם המכה על תחתית חלוקה עכ " ל . אכן בת " ה הארוך כתובה הברייתא בלשון זה היה לה מכה בצוארה מקום שיכולה לתלות תולה על כתיפה שאינה יכולה לתלות בה אינה תולה נראה שהרשב " א לפי גירסא זו מפרש דבצוארה איכא חילוק בין מקום למקום דאיכא מקום שיכולה לתלות ואיכא מקום שאינה יכולה לתלות בו אבל כתיפה אין מקום לתלות בה כלל וכדי לגלות על פי' זה בברייתא זו לפי גירסתו ודלא כפי' רש " י נקט הרשב " א צוארה לאורויי דאף במכה שבצוארה איכא גוונא דאינו תולה בה :
Yoreh De'ah.190.36.1 ספק אם עברה וכו' ברייתא שם ריש פרקין וכתב הרשב " א בד " א וכו' בקצר ובארוך הביא ראיה מדין עיר שיש בה חזירים דבסמוך ומביאו ב " י ע " ש : נתעסקה בדבר אדום וכו' עד כרכומי הוא לשון הרשב " א בת " ה הקצר ומ " ש אפי' אינו ניכר ממש וכו' כלומר דאיכא ספק אם דומה לו ומשמע דאם ברור לנו דאינו דומה לו הו " ל כאדום ושחור דאין תולין וטמאה מספק :
Yoreh De'ah.190.37.1 ומ " ש ופעמים שתולה במין אחד כמה מינין וכו' ה " א פ' הרואה כתם ללישנא קמא דרבא :
Yoreh De'ah.190.38.1 ומ " ש ור " ח מחמיר וכו' טעמו דמפרש דלישנא בתרא פליג אלישנא קמא וס " ל דאין תולין מין בשאינו מינו אא " כ דהכל הוא מין אחד . ומ " ש ואפי' לדבריו וכו' דבהא מודה ר " ח כדתניא לשם היו עליה טיפי דמים למטה וטיפי דמים למעלה תולה בעליון עד כגריס וכדכתב רבי' לעיל מצאה כתם למעלה מהחגור וכתם למטה ממנו וכו' :
Yoreh De'ah.190.39.1 שתי נשים שנתעסקו בציפור אחד וכו' ברייתא שם ונראה דאתא לאשמועינן אפילו היכא דלא נתעסקו בציפור כאחת אלא זו אחר זו ואם היתה נשאלת הראשונה היינו מטהרים אותה הואיל ונתעסקה אפ " ה כיון שבאין לשאול כאחת שתיהן טמאות והכי משמע בתוס' ע " ש ר " ת :
Yoreh De'ah.190.40.1 נתעסקה בגריס וכו' שם בעיא דרבי ירמיה בנתעסקה בכגריס ונמצא בה כגריס ועוד דילמא אף בזו טמאה וכתב הרא " ש דה " ה דמיבעיא ליה בנמצא עליה ב' גריסין דילמא אף בזו טהורה כיון דאין ביתרון שיעור כתם וה " ה דהו " מ למיבעי בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד ופשטינן לחומרא מדתניא נתעסקה במועט אין תולין בו מרובה דבכל ענין טמאה ואף ע " ג דדחי לה לא סמכינן אדיחויא ואחריו נמשך רבינו שכתב דבכל שלש חלוקות אלו טמאה דבכל אלו קמיבעיא ליה לרבי ירמיה כיון דאין ביתרון שיעור כתם ופשטינן לחומרא אח " כ כתב ואצ " ל נתעסקה בכגריס ונמצא עליה ב' גריסין ועוד כלומר דבהא לא קא מיבעיא ליה לרבי ירמיה דפשיטא ליה דטמאה מדינא ולא קשיא אם כן רבינו למה כתבה דיש לומר דהו " א שקול כגריס ציפור שדי בי מיצעי זיל הכא ליכא שיעורא זיל הכא ליכא שיעורא קמ " ל וכדאיתא להדיא בגמרא :
Yoreh De'ah.190.41.1 ומ " ש והרשב " א טיהר בנתעסקה בכתמים בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד כ " כ בת " ה הקצר וטעמו מפורש בארוך דפסק בבעיא דרבי ירמיה לקולא ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.190.42.1 ומ " ש והרמב " ן טיהר בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה ב' גריסין כך היתה הנוסחא לפני הב " י וכתב עליה וז " ל אומר אני שגם מדברי הרשב " א יש ללמוד כן שכתב נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד טהורה וכו' אבל בשיש שם ב' גריסין ועוד אפי' ת " ל שהיה שם דם מאכולת וכו' ולפיכך טמאה משמע דאינו מטמא בנתעסקה בפחות מכגריס עד שתמצא ב' גריסין ועוד וכל בציר מהכי טהורה ובכלל כגריס ועוד שטיהר הוא ונראה שיצא להם ז " ל וכו' . עכ " ל ועל פי זה פסק בש " ע דאם נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כב' גריסין טהורה ושרי ליה מאריה דליכא למ " ד דמטהר בהא כיון דאיכא ביתרון שיעור כתם דמ " ש זו מאם נתעסקה בכגריס ונמצא עליה כב' גריסין ועוד דכתב גם הוא דטמאה וכדאיתא להדיא בגמרא דלא אמרינן שדי דם ציפור בי מצעי ולמה יגרע נתעסקה בפחות מכגריס ונמצאו עליה ב' גריסין דנימא בזו שדי דם ציפור בי מצעי הלא הערך שוה דבין בזו ובין בזו איכא ביתרון שיעור כתם ומ " ש הב " י עוד דגם מדברי הרשב " א יש ללמוד כך הוא דבר תמוה שהרי הרשב " א כתב וז " ל וכן האשה שנתעסקה בכגריס ונמצא עליה כב' גריסין ועוד ה " ז טמאה נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד טהורה שאני אומר כתם זה מעסק הכתמים הוא וכבר היה שם דם מאכולת שנצטרף אליו ליתר מכגריס אבל כשיש שם ב' גריסין ועוד אפי' את " ל שהיה שם מאכולת כבר ביארנו שאין דם מאכולת זה מגיע ליתר מגריס ועסק כתם זה שנתעסקה בו לא היה יתר מכגריס א " כ ועוד זה מהיכן בא ולפיכך טמא עכ " ל והוא ז " ל הבין דמ " ש אבל בשיש שם ב' גריסין וכו' הוא מקושר עם מ " ש נתעסקה בפחות מכגריס כו' ומחלק בנתעסקה בפחות מגריס בין נמצא עליה כגריס ועוד ובין נמצאו עליה כב' גריסין ועוד ואינה טמאה אלא בנמצא עליה כב' גריסין ועוד אבל בדלא נמצא עליה אלא כב' גריסין טהורה אע " פ שלא נתעסקה אלא בפחות מכגריס ותימה על הבנה זו הלא הרשב " א אמר בסוף דבריו אלה ועסק כתם זה שנתעסקה בו לא היה יתר מכגריס א " כ מבואר דאין דבריו אלו אלא בנתעסקה בכגריס לא בפחות מכגריס אבל הדבר פשוט דמ " ש הרשב " א אבל כשיש שם ב' גריסין וכו' הוא חוזר אמ " ש בתחילת דבריו היכי דנתעסקה בכגריס ונמצא כב' גריסין ועוד דטמאה וקאמר השתא לבאר טעמו של איסור זה דהא דלא תלינן בזו ג " כ דהיתרון הוא בא מדם של מאכולת כי היכי דתלינן בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד דשאני הכא דאפי' את " ל שהיה שם מאכולת איננו מגיע אלא לכגריס ועסק כתם זה נמי לא היה אלא כגריס א " כ ועוד זה מהיכן בא ולפיכך טמאה ולפי זה ה " ה בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה ב' גריסין נמי טמאה דהערך שוה דבשניהם איכא ביתרון שיעור כתם ולא אמרינן שדי דם ציפור בי מיצעי וכו' וכדפי' ומ " ש בנוסחאות רבינו והרמב " ם טיהר בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה ב' גריסין אין ספק שהוא טעות סופרים אלא הנוסחא האמיתית היא והרמב " ם טיהר בנתעסקה בכגריס ונמצא עליה ב' גריסין שכ " כ להדיא בפ " ט דביאה וכן נמצא במקצת ספרי רבינו בדפוסים ואע " פ דגם מדברי הרשב " א נראה כן שהרי לא כתב דטמאה אלא בנתעסקה בכגריס ונמצא עליה כב' גריסין ועוד ומטעם דכתב דאפי' תלינן היתרון במאכולת אכתי ועוד זה מהיכן הוא בא א " כ לפי זה בנתעסקה בכגריס ונמצא כב' גריסין כיון דאין ביתרון שיעור כתם תלינן לקולא שהוא דם מאכולת מ " מ כיון שלא כתב הרשב " א בפירוש דטהורה אלא בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד כתב כך על שמו והרמב " ם שכתב בפי' דטהורה בנתעסקה בכגריס ונמצא עליה ב' גריסין כתב כך ג " כ על שמו :
Yoreh De'ah.190.43.1 מצאה עליה כב' גריסין וכינה מעוכה בו וכו' בפרק הרואה כתם איתמר נמצא עליה כגריס ועוד ואותו ועוד רצופה בו מאכולת רבי חנינא אמר טמאה ר' ינאי אמר טהורה וכתב הרא " ש דה " ה נמצא עליה שני גריסין לרבי ינאי טהורה כיון דכי מדלית כגריס של המאכולת לא נשאר בו כגריס ועוד והא דנקט כגריס ועוד לרבותא דר' חנינא נקטיה דאפי' בהא מטמא והלכתא כרבי ינאי דבשל סופרים הלך אחר המיקל וכ " ש בכתמים עכ " ל ואחריו נמשך רבינו שכתב מצאה עליה כב' גריסין וכו' דלרבי ינאי טהורה בכל ענין כשלא נשאר ביתרון שיעור כתם ולכן כתב רבינו דין זה כאן לאחר שכתב דין נתעסקה בכתמים מפני שבין בזו ובין בזו תלינן לקולא כשאין ביתרון שיעור כתם . וכ " כ הרשב " א דינים אלו סמוכין :
Yoreh De'ah.190.44.1 ומ " ש וי " א שעכשיו אין תולין בכתם וכו' ולא נהירא וגדולה מזו כתב הרמב " ן וכו' נראה דרבינו הכי קאמר דאף לדעת י " א שאין תולין אלא בדומה לו ואין אנו בקיאין במראה דמים הא ודאי אף על פי שאין אנו בקיאים במראות דמים טמאים וטהורים בשני דמים שהן לפניו יכול להבחין אם הם שוים או משונין במראיתו וא " כ שפיר תוכל להבחין בכתמים שנתעסקה בהן או בדם ציפור ובהמה אם הוא דומה לכתם שמצאה אם לאו וכדכתב הרא " ש הביאו רבינו בסימן קפ " ז ולכן אמר רבינו ולא נהירא אח " כ אמר וגדולה מזו כתב הרמב " ן וכו' כלומר דאף הרמב " ן שכתב גבי רואה דם מחמת תשמיש ויש לה מכה ברחם דהאידנא אין תולין במכתה משום דאין אנו בקיאין והביאו רבינו בסימן קפ " ז והיינו כסברת י " א כאן גבי כתם אפ " ה מיקל גבי כתם וכתב דא " צ להקיף משום דבכתמים הקילו חכמים טפי והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.190.45.1 כתב הרשב " א יש מי שהורה וכו' . כ " כ בת " ה הקצר ובארוך מבואר דעל הרמב " ם אמרו שכתב בספ " ט וז " ל כתם שנמצא על הבגד שאין לה במה יתלה אין מטמא עד שיודע שהוא דם ואם נסתפק להם שמא הוא דם או צבע אדום מעבירין עליו שבע סמנין וכו' ונראה לפי זה דדעת הרמב " ם דלא תקנו חכמים דהאשה טמאה משום כתם לבעלה אלא אם כן יודעת בבירור שהוא דם ואין לה במה לתלות ואם נסתפק לה אם הוא דם או צבע אינה חוששת ושריא לבעלה מיהו ודאי היכא דאפשר לה לברורי אם הוא דם או צבע אין זה נקרא ספק ואסורה לבעלה עד שיתברר לה ע " י העברת ז' סמנים אם עבר ה " ז דם ואסורה לבעלה ואם לא עבר ה " ז צבע אלא דהיכא דאי אפשר לה לברורי כגון שאין כאן מי שבקי בהן ובשמותיהן אינה חוששת לכתמים ומותרת לבעלה והשיג עליו הרשב " א דאפי' מן הסתם דלא ידעינן אי דם הוא אם צבע וא " א לברורי נמי אסור לבעלה גם הראב " ד הבין כך מדברי הרמב " ם כמו שהבין הרשב " א והשיג עליו אבל הרב המגיד הליץ בעד הרמב " ם שגם הוא סובר דכל שאינה בודקת בסמנין ה " ה טמאה לבעלה והאריך ומביאו ב " י : ומ " ש והרמב " ם כתב שאין לסמוך וכו' איכא למידק הלא בפ " ק דנדה גבי בדיקה תחלה קאמר רב יהודה אמר שמואל ל " ש אלא אשה עסוקה בטהרות וכו' אלמא דהחמירו יותר בטהרות וכדלעיל בסימן קפ " ו וי " ל דאין זה אלא בבאה לעסוק בטהרות להבא התם הוא דהחמירו שלא תעסוק בטהרות אלא ע " י בדיקה תחלה אבל כל לבעלה הקילו שלא יהא לבו נוקפו ופורש הלכך לא צריך בדיקה אבל במצאה כתם דצריך העברת סמנין לידע אם דם הוא לטמא טהרות למפרע אם לאו הסברא הפוכה דהקילו חכמים בספק טהרות למפרע כדי שיעמדו בהכשרן וסמכו על בדיקת סמנין אבל לבעלה לא הקילו להבא ואסורה לבעלה אף לאחר שהעבירו עליו סמנין ולא עבר ודו " ק :
Yoreh De'ah.190.46.1 האשה שהיתה עוסקת במלאכתה וכו' פ' הרואה כתם ההיא איתתא דאשתכח לה דמא במשתיתא ( פי' בשתי ) אתאי לקמיה דר' ינאי א " ל תיזיל ותיתי ( פי' תחזור ) להתעסק כמו שעשתה אם יזדמן שתעבור ברגליה על המקום שנמצא בו הדם טמאה דודאי מגופה נפל הדם ודוקא שהיה בדוק לה מתחלה שלא היה שם דם ואפ " ה אם לא היה מזדמן שתעבור ברגליה על המקום שנמצא בו הדם היתה טהורה דאימור מעלמא אתא ולאו אדעתה והאי מקום שנמצא בו הדם צ " ל דהוה דבר המקבל טומאה כמו משתיתא אבל קרקע עולם דאינו מקבל טומאה אינה חוששת אפילו יזדמן שתעבור ברגליה על המקום שנמצא הדם וכדלעיל בתחלת סימן זה :
Yoreh De'ah.190.47.1 בדקה עצמה בעד הבדוק לה וכו' עד והוא משוך טמא הכל מדברי הרשב " א בת " ה הקצר וטעמו דהכי מוכחת הסוגיא משנה וגמרא בפ' כל היד ( נדה דף י " ד ) דהיכא דבדקה עצמה לאחר תשמיש בעד הבדוק לה ונמצא עליו דם טמאה לבעלה משום ספק לדברי הכל ואפי' אשתכח מאכולת מעוכה בעד ואין בדם כגריס ועוד לא תלינן לקולא כיון שנתקנחה בו ונראה דאין חילוק בין מצאה מאכולת מעוכה בו רחוק מן הדם קצת ובין מצאו על הכתם וכ " כ הרשב " א בפי' דנמצא מאכולת רצופה על הכתם טמאה ומה שפירש " י וז " ל רצופה מעוכה על העד רחוק מן הדם קצת עכ " ל נראה ודאי דלא פי' כך אלא כדי ליישב דלא קשה כיון דהעד היה בדוק לה א " כ היאך אפשר שנמצא בו אז מאכולת רצוצה אלא ודאי לאחר קינוח נתמעכה שם המאכולת ואין ספק אלא ודאי דמגופה אתא דם ולכך פי' דמיירי שנמצא רחוק מן הדם קצת וא " כ אפשר דהעד לא היה בדוק לה אלא במקום שקנח בו ולא ראתה המאכולת מעוכה בעד ברחוק קצת דהשתא שפיר איכא למימר דדם זה קודם הקינוח היה בעד מהמאכולת המעוכה שנמצא בו ואפ " ה אסורה לבעלה אבל לדינא מודה רש " י דאפילו נמצא המאכולת מעוכה על הכתם טמאה מספק דשמא מאכולת זו מעלמא אתאי לאחר בעילה אבל הדם מגופה נתקנח על העד או שמא השמש מעכה בשעת תשמיש ודם שנמצא בעד דם מאכולת הוא ורבינו אע " פ שהעתיק לשון הרשב " א נשמר שלא כתב אלא בסתם ואפילו מאכולת רצוצה בו כלומר בעד שלא על הכתם וכדפירש " י ומ " ש רבינו ולמחר מצאה עליו דם אפי' כל שהוא או שהניחתו בקופסא וכו' כלומר אין חילוק בין הניחתו במקום מגולה ובין הניחתו בקופסא מקום מכוסה לעולם טמאה בכל שהוא דלא תלינן במאכולת כיון שלא הניחתו תחת הכר והכסת וגם לא טחתו ביריכה וכ " כ הרשב " א להדיא בת " ה דאין חילוק בדין זה בין הניחה העד במקום מגולה או הניחתו בקופסא ורבינו נמשך אחריו בלשון זה והכי משמע בסוגיא דפ' כל היד דבמשנה שנינו בסתם בנמצא דם על העד אחר תשמיש טמאה לבעלה אפילו מצאה לאחר זמן ומשמע דאניחתו זמן מה במקום מגולה ואח " כ בפלוגתא דרבי ורבי חייא אמרו בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא אלמא דבעד הבדוק לה והניחתו בקופסא לדברי הכל טמאה בכל שהוא וכן כתב רבינו ירוחם יש חומר בעד מבחלוק כי עד הבדוק לה וקנחה עצמה והניחתו בקופסא וכו' טמאה אפי' אם מצאה עליו מאכולת מעוכה וכן אם בדקה עצמה וכו' כלומר בין הניחתו בקופסא ובין הניחתו במקום מגולה דינן שוה וכצ " ל בחלוקה הראשונה טמאה אפילו וכו' ולא כמ " ש בדפוס זולתי כנ " ל ולא כב " י :
Yoreh De'ah.190.48.1 ומ " ש ואם טחתו ביריכה וכו' הא דטחתו ביריכה איתא בפ' כל היד אתמר בדקה בעד הבדוק לה וטחתו ביריכה ולמחר מצאה עליו דם אמר רב טמאה נדה א " ל רב שימי בר חייא והא חוששת אמרת לן איתמר נמי אמר שמואל טמאה נדה וכן מורין בי מדרשא טמאה נדה . והא דהניחתו תחת הכר וכו' איתיה בסוף פ' הרואה כתם דשנינו עד שהוא נתון תחת הכר ונמצא עליו דם עגול טהור משוך טמא דברי ראב " צ ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כראב " צ וס " ל השתא דטחתו ביריכה דטמאה משום נדה נמי אינו אלא במשוך דלית ביה ספק אלא ודאי הוא דמגופה אתא בשעה שקנחה אבל עגול טהורה כמו בנתון תחת הכר או הכסת :
Yoreh De'ah.190.49.1 ומ " ש וא " א הרא " ש כתב בעד הבדוק לה וטחתו ביריכה כו' הכי פירושו לסברא קמייתא דין טחתו ביריכה כדין תחת הכר דאינה טמאה אלא במשוך אבל בעגול טהורה אבל הרא " ש סובר לחלק בין זה לזה דאע " ג דקי " ל דתחת הכר אינה טמאה אלא במשוך כדאיתא להדיא סוף פ' הרואה כתם כדפרישית וכדכתב גם הרא " ש לשם אבל בדין טחתו ביריכה כתב הרא " ש בפ' כל היד בסתם בעד הבדוק לה וטחתו ביריכה שטמאה משום נדה ומדלא פי' דבר משמע דס " ל דיש להחמיר טפי בטחתו ביריכה דלא תלינן במאכולת וז " ש רבינו ולפי זה אין חילוק בין עגול בין משוך בכל עניין טמאה בכל שהוא דדין טחתו ביריכה כדין הניחתו במקום מגולה או הניחתו בקופסא דלא תלינן כלל במאכולת אא " כ בהניחתו תחת הכר דשכיחי ביה מאכולת וכמו שהבין רבינו מדעת הרא " ש להחמיר יותר בעד הבדוק וטחתו ביריכה דאפילו בכל שהוא טמא בין משוך בין עגול אבל תחת הכר משוך טמא עגול טהור כך פסק הרמב " ם בפי' פ " ד דביאה וכך כתב הרב המגיד דכדברי הרמב " ם ראוי להחמיר וסברא קמייתא הוא דעת הרמב " ן והרשב " א שהשוו דינן והוא נמי דעת התוספות בפ' כל היד ( נדה דף י " ד ) בד " ה ולמחר דפירשו בהא דטחתו ביריכה דטמאה נדה וכגון שיש כגריס ועוד דליכא חשש מאכולת אלמא דס " ל דאף בטחתו ביריכה אם הוא עגול טהורה אם אין בו כגריס ועוד דתלינן במאכולת כמו תחת הכר . ובש " ע כתב תחלה סברת הרמב " ן והרשב " א בסתם ואח " כ כתב סברת הרמב " ם בשם י " א נראה דס " ל דלהלכה עיקר כסברת הרמב " ן והרשב " א אבל לפעד " נ פשט השמועה כמ " ש הרמב " ם והכי נקטינן כדעת הרמב " ם והרא " ש ורבינו והרב המגיד והב " י נתקשה לו דברי רבינו והאריך אבל מה שכתבנו בפי' דבריו נראה אמת וצדק ודו " ק :
Yoreh De'ah.190.50.1 בדקה בעד שאינו בדוק לה וכו' בפ' כל היד ( נדה דף י " ד ) תניא בדקה בעד שאין בדוק לה והניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו דם רבי אומר טמאה ודאי משום נדה ורבי חייא אמר טמאה ספק משום כתם . ותו אמר דרבי כר " מ באשה שמטל' מים ועומדת טמאה ורבי חייא כרבי יוסי דמטהר התם וכיון דקי " ל כרבי יוסי א " כ בעד זה שאינו בדוק נמי טהורה לגמרי אפי' ביותר מכגריס דתלינן דדם זה כבר היה בעד זה מקודם שבדקה עצמה בו ואשה זו בחזקת טהורה עומדת וצ " ל לפי זה דבחלוקה נמי היכא דנמצא בו כתם יותר מכגריס דאינו טמא אלא היכא שהיה בדוק אבל באינו בדוק אפילו ביותר מכגריס טהורה כמו בעד וכמו שיתבאר בסמוך ועיין במ " ש לשם בס " ד . ומ " ש ויש מי שהורה להחמיר בכגריס ועוד הוא דעת הרמב " ם ורוב פוסקים והכי נקטינן ואיכא לתמוה למה לא כתב רבי' בדין זה דבמניחתו בקופסא עסיקינן כדאיתא להדיא בברייתא וכמ " ש הרשב " א וכך הקשה ב " י וי " ל דרבינו ס " ל דלא תני בקופסא אלא לרבותא דרבי חייא דאפילו בקופסא אינה טמאה ודאי כנדה וכן הרשב " א דס " ל עיקר להלכה דטהורה אפי' בכגריס ועוד נקט קופסא לרבותא דאפי' בקופסא טהורה אבל רבינו דתופס עיקר כדמסיק בשם הרא " ש שדינו כשאר כתם לטמאות בכגריס ועוד לכך לא הזכיר בקופסא שלא נבין דדוקא בקופסא טמאה בכגריס ועוד ולכן כתב בסתם להורות דאפי' הניחתו במקום מגולה נמי טמאה בכגריס ועוד כשאר כתם : כתב רש " י אהך ברייתא וז " ל ולהכי לא נקט הכא טחתו בירכה דא " כ הו " ל תרי ספיקי חדא דילמא לאו מן העד הוטח על ירכה ואפי' את " ל מן העד אתא דילמא כיון דאינו בדוק מקמי הכי הוה עכ " ל ומביאו ב " י ופסק כך בש " ע מיהו כל האי טחתו בירכה דמקילינן ביה כתבו התוס' לשם דוקא במקום שאין דם המקור יכול ליפול שם כגון מבחוץ ועל הצדדין ופשוט הוא ונראה דה " ה אפי' לא טחתו ביריכה אלא שהניחה העד לאחר הבדיקה במקום שדמים מצויים שם וכיוצא בזה דאיכא תרי ספיקי בעד שאינו בדוק נמי טהורה וכן פסק הרב בהגהות ש " ע ופשוט הוא :
Yoreh De'ah.190.51.1 אין האשה טמאה וכו' כ " כ הרשב " א וקשיא לי דלהרשב " א ודאי דס " ל בבדקה בעד שאינו בדוק ולמחר מצאה עליו דם דטהורה אפי' ביותר מכגריס השתא ודאי צריך לומר הא דהאשה טמאה בכתם הנמצא בחלוקה ביותר מכגריס אינו אלא בחלוק שהיה בדוק לה דאי אינו בדוק אפי' בעד טהורה כ " ש בחלוק אבל לרבינו דבעד שאינו בדוק דינו כשאר כתם לטמאות בכגריס ועוד וכהרא " ש אם כן בחלוק נמי אפי' אינו בדוק תהא טמאה בכגריס ועוד וי " ל דבעד בעינן כגריס ועוד לאפוקי מדם מאכולת דכיון דאינו בדוק לה כל כמה דליכא כגריס ועוד הו " ל לתלות בדם מאכולת קודם בדיקה דשכיחי טובא וכיון דנפיק לה מדם מאכולת אימא דרגלים לדבר דמגופה אתא בשעה שבדקה וקנחה את עצמה בעד אבל בחלוק כיון שאינו בדוק ולא קנחה בו אפי' ביותר מכגריס תלינן דמעלמא אתא קודם שלבשתו וטהורה :
Yoreh De'ah.190.52.1 ומ " ש ואם בדקה חלוקה ולבשתו ופשטתו ומצאה טהורה והשאילה לחבירתה וכו' . ברייתא פרק כתם בדקה חלוקה והשאילתו לחבירתה הראשונה טהורה וחבירתה טמאה ואיכא למידק אלשון רבינו דלאיזה צורך הזכיר שבדקה החלוק קודם לבישה הלא בבדיקה אחרונה בלבד כשפשטתו יספיק לה לטהר עצמה ובברייתא איכא למימר דאה " נ דהא דקתני בדקה חלוקה והשאילתו לא מיירי אלא בבדיקה שתבדוק לאחר שפשטתו קודם שהשאילה לחבירתה אבל על לשון רבינו קשה וכן קשה על לשון הרשב " א בת " ה הקצר אכן בת " ה הארוך נזהר בלשונו שלא הזכיר אלא בדיקה שבדקה החלוק כשפשטתו ע " ש וי " ל דהא דנקט הרשב " א בקצר ורבינו בכאן בדיקת החלוק קודם לבישה לדיוקא איצטריך דדוקא כשבדקה פעם שנית כשפשטתו התם הוא דהראשונ' טהורה והשנייה טמאה אבל אם לא בדקה כשפשטתו אף על פי שבדקה אותו כשלבשתו ופשטתו והשאילה לחבירתה ומצאה בו כתם שתיהן טמאות כדתנן ר " פ האשה שלש נשים שלבשו חלוק אחד ונמצא עליו דם כולן טמאות דכיון דאי תליא בה מקלקלה לה מאי חזית דמקלקלה לה להך טפי מהך וכדפירש " י לשם להדיא :
Yoreh De'ah.190.53.1 בדקה חלוקה והשאילתו לישראלית נדה או לנכרית וכו' . משנה ר " פ האשה השאילה חלוקה לנכרית או לנדה ה " ז תולה בה ופירש " י השאילה חלוקה לנכרית או לנדה ואח " כ לבשתה היא ומצאה עליה כתם ה " ז תולה בה וטהורה דכיון דנדה היא לא מקלקלה לה מידי עכ " ל וכ " כ הרמב " ם שהנכרית והנדה לבשתו תחילה ואח " כ לבשה אותו קודם בדיקה ומצאה עליו כתם ה " ז תולה בנדה שלבשה אותו ונראה דרבותא אשמועינן אף ע " פ שמצאה הכתם אצלה תולה בנדה שלבשה אותו מקודם ומכ " ש אם בדקה החלוק ולבשתו ופשטתו והשאילתו לנדה ואח " כ נמצא עליו דם דפשיטא דתולה בנדה שנמצא אצלה הדם וה " א התם מה " ד ההיא דאישתכח כתם גבה תתקלקל אידך לא תתקלקל קמ " ל אבל הרשב " א בת " ה הארוך והקצר פירש דמיירי בלבשתו החלוק הבדוק תחלה ופשטתו והשאילתו לנדה וכו' ולא ידעתי למה לא פירש כפירש " י והרמב " ם . ואיכא למידק בדברי רבינו שכתב כפירוש רש " י והרמב " ם לאיזה צורך כתב בדקה חלוקה והשאילתו לנדה כו' דלכאורה משמע כיון שלא הזכיר כך רש " י והרמב " ם אלמא דאפי' בלא בדקה חלוקה נמי קאמר דתולה בנדה וי " ל דרבינו נמשך לשיטתו שפסק מתחלה דבחלוק שאינו בדוק לה כגון שלקחה חלוק מן השוק ולבשתו בלא בדיקה ומצאה בו כתם טהורה א " כ לפ " ז הא דהשאילתו לנדה דתולה בנדה בע " כ בחלוק בדוק מיירי דבאינו בדוק אף בלא השאילתו לנדה טהורה היא אבל רש " י והרמב " ם אפשר דס " ל דבסתם חלוק אף שאינו בדוק חזקתו כאילו היה בדוק ואם נמצא עלי' כתם ביותר מכגריס טמאה הלכך הכא דהשאילתו לנדה תולה בנדה אף בכיותר מכגריס ולעולם בחלוק שאינו בדוק קאמרי ודו " ק :
Yoreh De'ah.190.54.1 ומ " ש דנכרית שהגיעה זמנה לראות וראתה וכו' כ " כ הרשב " א והרא " ש והכי משמע ר " פ האשה לפי פי' רש " י דמוקי תלמודא פלוגתא דת " ק ור " מ דבהא פליגי דלת " ק אינה תולה בנכרית הראויה לראות אא " כ ראתה פעם אחת ולר " מ אפי' לא ראתה אלא ראויה לראות תולה בה והלכה כת " ק וכדקאמר רב בנכרית הרואה ופי' רש " י בנכרית הרואה דגדולה היא וידעינן בה דכבר ראתה עכ " ל ותדע דהכי הוא דאי איתא דמיירי בנכרית דראתה עכשיו א " כ פשיטא דלא עדיפא נכרית מישראלית ולמה ליה למיתני לנכרית או לנדה ליתני סתמא לאשה נדה אלא בע " כ לנכרית אפי' אינה נדה דלא ראתה עכשיו אבל לישראלית דוקא כשהיא נדה ומיהו בנכרית שלא הגיע זמנה לראות אפי' ראתה פעם אחת אינה תולה בה כיון דאין ראייתה אלא מקרה וכן אפי' הגיע זמנה לראות ולא ראתה מעולם אינו תולה בה . ואיכא לתמוה אדברי הרמב " ם בפ " ט שכתב וז " ל האשה שהשאילה חלוקה לנדה בין נכרית בין ישראלית וחזרה ולבשה אותה קודם בדיקה ומצאה עליו כתם הרי זו תולה בנדה שלבשה אותו עכ " ל דמשמע להדיא מלשונו דמפרש דהא דאמר בנכרית הרואה פי' הרואה עכשיו והיינו דקאמר דומיא דנדה מה נדה דקחזיא אף נכרית דקא חזיא ודומיא דנדה ממש קאמר דקחזיא עכשיו ות " ק דר " מ נמי ה " ק דראתה עכשיו ור " מ קאמר ראויה לראות אפי' לא ראתה עכשיו דא " כ קשיא למה ליה לתנא למתני לנכרית ליתני סתמא לאשה נדה הא פשיטא דנכרית לא עדיפא מישראלית ויש ליישב דאי לא תנא לנכרית הו " א דבנכרית תולה אפילו לא ראתה עכשיו השתא דתני לנכרית או לנדה הוה לנכרית דומיא דנדה ממש דקא חזיא עכשיו אבל הרב המגיד נדחק לפרש דברי הרמב " ם שהם כפירש " י וכבר השיג עליו ב " י ע " ש ומיהו להלכה נקטינן להקל כפירוש רש " י והרשב " א והרא " ש ורבינו דתולה בנכרית גדולה היכא דראתה כבר פעם א' אפי " לא ראתה עכשיו וכן פסק בש " ע :
Yoreh De'ah.190.55.1 השאילתו לקטנה וכו' בפרק האשה ( דף ס' ) תניא ושוין שתולה בבתולה שדמיה טהורין ומביאו רש " י בפ " ק דנדה ( דף י' תחלת ע " ב ) ופירשה כדברי רבי' וכ " פ הרשב " א ומביאו ב " י . ומ " ש אפילו בזמן הזה וכו' כלומר אע " פ דבזמן הזה אם אתה תולה כתם זה בה אתה מקלקלה לטמאה מחמת כתם זה ומאי חזית דמקלקלת הך טפי מהך אפ " ה תולה בה יותר לפי שדמיה מצויים בה וה " א להדיא בפ " ק דנדה לשם והא דלא קאמר בבתולה נמי טעמא דלעצמן החמירו אבל לענין שלא תציל על חבירתה לא החמירו כדאמרינן האי טעמא בדם טוהר י " ל דהא דאין נותנין בזמן הזה לבתולה אלא בעילת מצוה בלבד מדינא דגמרא הוא כדלקמן בסימן קצ " ז אבל שלא לבעול על דם טוהר אינו אלא חומרא שנהגוה בה מקצתם ולא מדין התלמוד כדלקמן בסימן קצ " ד :
Yoreh De'ah.190.56.1 השאילתו ליושבת על דם טוהר תולה בה ג " ז ברייתא ושוין שתולה ביושבת על דם טוהר דכיון דהיושבת על דם טוהר טהורה אם תתלה בה אי אתה מקלקל שום אחת מהן וי " א דאפי' האידנא וכו' וכתב הרשב " א דהטעם שתולה ביושבת על דם טוהר שלא לקלקל א' מהן הוא לפי שכל שהוא מדרבנן תלינן לקולא כגון ב' קופות אחד של חולין ואחד של תרומה דרבנן שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה ואי אתה מקלקל שום א' מהן ה " נ בכתמים דרבנן ומזה הטעם תולה בנכרית ובנדה דתולין הקלקלה במקולקל ובנדה איכא נמי טעמא אחרינא לפי שדמים מצויין בה כדאמרינן בבתולה ומ " ש דהרמב " ן כתב דהאידנא אין תולין בדם טוהר טעמו דאם אתה תולה בה אתה מקלקלה דמשוה אותה נדה מעכשיו ולא ס " ל להרמב " ן דנהגו חומרא בעלמא בדם טוהר אלא הסכמת הגאונים הוא כמ " ש רבינו בשמו בסימן קצ " ד :
Yoreh De'ah.190.57.1 השאילתו לשומרת יום כנגד יום אפילו בשני שלה ולנדה ולזבה בימי זיבתה ואפילו בז' שלה וכו' פירוש כל ימי זיבתה אף בסופרת ז' נקיים ואפי' בשביעי שלה כל זמן שלא טבלה דאע " ג דבב' שלה ובז' שלה טובלת ביום לאחר הנץ החמה ומותרת לשמש מדינא כדלעיל בסימן קפ " ג אפ " ה כיון שלא טבלה טמאה היא וכיון דכתמים מדרבנן תולין הקלקלה במקולקל כמו בב' קופות ולא זו אף זו קאמר רבינו לא מיבעיא דתולה בשומרת יום כנגד יום בב' שלה דלא מקלקלה אלא פורתא דצריכה לשמור יום המחרת כיון דאתה תולה בה כתם זה ומטמאה השתא אלא אפילו בז' שלה שאתה מקלקלה הרבה שסתרה כל ימי ספירתה וצריכה לספור ז' נקיים אפ " ה הואיל ועכשיו טמאה דלא טבלה תולה בה וכפי' רש " י ופלוגתא דרשב " ג ורבי היא בברייתא ר " פ האשה ופסק להקל בכתמים כרשב " ג דתולה אף בשני שלה ובסופרת שבעה שלא טבלה אבל בראשון שלה אף ר' מודה דתולה בה וכן פסק הרא " ש והראב " ד והרמב " ן והרשב " א כרשב " ג ודלא כהרמב " ם בפ " ט דפסק כרבי מחבירו . ובמקצת נוסחאות מספרי רבינו כתוב ולזבה בימי ספירתה והיא הנכונה . ואיכא למידק למה כתב כאן רבינו ולנדה שלא הוזכר באותה סוגיא דרשב " ג ורבי ותו דהלא כבר כתב בסמוך דין השאילתו לנדה דתולה בה ונראה דרבינו סובר דבכלל מאי דתני בברייתא לרשב " ג דתולה בסופרת ז' שלא טבלה הוה נמי נדה אלא דרבי לא פליג אלא בסופרת ז' נקיים אבל בסופרת ז' ימי נדה תולה אף לרבי ואשמועינן הכא דאפילו מצאה כתם בסוף ז' של ימי נדה תולה ואף ע " ג דמקלקלה שאינה יכולה לטבול עד למחרת דכתם זה שמצאה בסוף ז' ממש הוה כראייה ולא פסקה בטהרה ואינה יכולה לטבול לערב אפ " ה תולה בה :
Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .