← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 4,053 sections
Single column Two columns
Yoreh De'ah.180.2.1 ומ " ש והוא שכותב על בשרו בשריטה וממלא מקום השריטה כחול וכו' . כך הוא ל' הרמב " ם ולאו דוקא כותב בשריטה תחלה אלא ה " ה כותב בצבע תחלה ואח " כ שורט במקום צבע וכמו שפירש " י והכי משמע מדתנן כתב ולא קעקע קעקע ולא כתב אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע וכו' אלמא דלא אימעוט מחיוב מלקות אלא היכא דליכא אלא חדא אבל בדאיכא תרתי כתיבה וקעקוע אין חילוק בין כתיבה קודמת לקעקוע ובין קעקוע קודמת לכתיבה בכל ענין חייב ורש " י נקט פירושו על פי לשון הכתוב כתובת קעקע וכן ל' המשנה דקאמר עד שיכתוב ויקעקע והרמב " ם ורבינו נקטו כדרך שהם עושין תחלה שורטין ואח " כ ממלאין השריטה בצבע וק " ל :
Yoreh De'ah.180.3.1 ומ " ש חייב בכל מה שיכתוב אפי' אינו כותב שם ע " ז כבר כתבתי שזהו לרבנן דפליגי אר " ש וכ " פ הרמב " ם לשם וז " ל ומעת שירשום אחר שישרוט באיזה מקום מן הגוף בין איש בין אשה לוקה :
Yoreh De'ah.180.4.1 ומ " ש ואם עושה כן על בשר חבירו וכו' כ " כ הרמב " ם לשם ופשוט הוא וכמו שיתבאר בדין הקפת הראש :
Yoreh De'ah.180.5.1 ומותר ליתן אפר כירה על מכתו פי' אפי' אפר כירה וכ " ש עפר בעלמא ולשם פליגי בה אמוראי רב מלכיא אוסר מפני שנראית ככתובת קעקע פי' מדרבנן אסור לפי שאפר מקלה קשה ומקעקעת מקום המכה והרושם נראה שם אחר זמן אבל עפר בעלמא לא ורב אשי אמר כל מקום שיש שם מכה מכתו מוכחת עליו ושרי ונראה דמה שהוצרך לומר כל מקום שיש שם מכה כדי שלא יהא קשה על דבריו הלא אף אחר שתתרפא המכה נראה שם רושם ונראית ככתובת קעקע וא " כ היאך אמר מכתו מוכחת עליו ומתרץ דכל מקום שיש שם מכה מכתו מוכחת עליו דאף לאחר שתתרפא המכה נשאר מקומה צלקת ומוכחת על הרשימה שבתוכה שאינה כתובת קעקע :
Yoreh De'ah.180.6.1 גדידה וקרחה על המת גם הוא מחוקי העובדי כוכבים דכתיב בנים אתם לה' אלהיכם וכו' פירוש מדהזכיר בלאו זה שהם בנים לה' משמע לה' ולא לאחר אלמא דחוק זה היה לע " ז אל אחר והזהיר בניו ממנו וכדדרש ר " ש אצל אני ה' גבי כתובת קעקע :
Yoreh De'ah.180.7.1 ומ " ש וגדידה ושריטה אחת הוא וכו' פי' לא תאמר שריטה ביד וגדידה בכלי אלא בשניהם חייבים על שניהם וה " א בברייתא בסוף מכות ושרט יכול אפי' שרט על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים ת " ל לנפש אינו חייב אלא על המת בלבד ומנין למשרט ה' שריטות על מת א' שהוא חייב על כל אחת ואחת ת " ל ושרט לחייב על כל שריטה ( פירש " י דמצי למכתב לנפש לא תשרטו במקום ושרט לנפש לא תתנו ). ל " א ת " ל ושרט מרבויא דוי " ו ר' יוסי אומר מנין למשרט שריטה אחת על ה' מתים שהוא חייב על כל אחד וא' ת " ל לנפש לחייב על כל נפש ונפש ואקשינן והא אפיקתיה לביתו שנפל ולספינתו שטבעה בים ופרקינן קסבר ר' יוסי גדידה ושריטה אחת היא וכתיב התם למת פי' לא כדקא ס " ד מעיקרא דר' יוסי דרש מלנפש דפשיטא היא דבעינן לנפש למעוטי לביתו שנפל וכו' אלא ר' יוסי דריש למת דכתיב בגדידה דלא איצטריך למת דכיון דשריטה וגדידה אחת היא ובשניהם חייב בין ביד בין בכלי א " כ לא הוצרך לכתוב למת גבי גדידה אלא אתא ללמד על חדא שריטה על ה' מתים שחייב על כל מת ומת והא דקאמר ר' יוסי ת " ל לנפש ה " ק דמדכתיב הכא לנפש א " כ בע " כ למת דכתב בגדידה יתורא היא ולא אתא אלא לחייב על כל מת ומת :
Yoreh De'ah.180.8.1 ומ " ש ואינו חייב אא " כ יעשה כן למת ולע " ז וכו' אלא שעל מתו וכו' הכי הוא מסקנא דגמ' שם . וכתב הרמב " ם וכו' עד להרצותם הכל מדברי הרא " ש סוף מ " ק :
Yoreh De'ah.180.9.1 המשרט על צער אחר שבא לו פטור ברייתא סוף מכות כתבתיה בסמוך יכול אפי' שרט על ביתו שנפל כו' ומ " ש רבינו פטור דמשמע אבל אסור כ " כ גם הרמב " ם סוף ה' ע " ז הקורח ראשו או השורט בבשרו על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים פטור ואינו לוקה אלא על המת בלבד או השורט לע " ז עכ " ל אלמא דאיסורא איכא ודלא כב " י דכתב דאיסורא נמי ליכא :
Yoreh De'ah.180.10.1 וקרחה הוא שתולש וכו' עד בין בסם משנה וברייתא בסוף מכות . ושיעורו כתב הרמב " ם וכו' סוף מכות וכמה שיעור קרחה רב הונא אמר כדי שיראה מראשו ( פי' רש " י שיראה מבשר הראש ערום ) ר' יוחנן אמר משום ראב " ש כגריס כתנאי וכו' וחד אמר שתי שערות תניא הנוטל מלא פי הזוג בשבת חייב וכמה מלא פי הזוג שתים וכן לקרחה שתים וכתב הרא " ש וכן הלכה ורב אלפס לא הביא אלא דברי רב הונא ורבי יוחנן ונראה שפוסק הלכה כר' יוחנן שהיה גדול מרב הונא ועוד שאמר דבריו משם תנא מיהו נראה כיון דפליגי ביה תנאי אזלינן לחומרא וגם סמכינן אסתם ברייתא שלא הוזכר בה מחלוקת עכ " ל ונראה דאע " ג דלמאי שכתב הרא " ש דכיון דפליגי ביה תנאי אזלינן לחומרא ודאי דאין מלקין על הספק מ " מ למאי שכתב אח " כ וגם סמכינן אסתם ברייתא וכו' אין בו ספק אלא פשיטא דמלקין אשתי שערות ולכן כתב רבינו דהרמב " ם כתב דשיעורו ללקות כגריס והרא " ש פסק בשתי שערות חייב מלקות ומיהו לדברי הכל איסורא איכא אפי' בשער א' ומה שכתב ב " י בזה הוא שלא בדקדוק :
Yoreh De'ah.180.11.1 ואם קרח קרחה א' על ה' מתים וכו' בסוף מכות יליף מדכתיב לא יקרחו קרחה דקרחה קרא יתירה היא ללמד דאם קרח ה' קרחות על מת אחד חייב על כל אחת ואחת ומשמע ודאי דבקרחה אחת על ה' מתים דליכא ריבוייא אינו חייב אלא אחת דלא דמי לשריטה דאיכא יתורא דקרא כדלעיל : כתב הרמב " ם הקורח בראשו של חבירו וכו' . וכ " כ לעיל בדין כתובת קעקע והוא נלמד מהקפת הראש בסימן שאחר זה :
Yoreh De'ah.181.1.1 הקפת הראש והשחתת הזקן גם באלו כתב הרמב " ם שאסרם הכתוב מפני שעושין כן עובדי כוכבים עד כאן בפי " ב מה' ע " ז כתב כן וכן כתב הסמ " ג לאוין נ " ז :
Yoreh De'ah.181.2.1 ומ " ש גם באלו וכו' . כלומר גם באלו דאין להם גלוי בכתוב ובדברי רז " ל שאסרם הכתוב מפני שעושין כן עובדי כוכבים כתב הרמב " ם מדעתו שאסרם הכתוב מפני שעושין כן עובדי כוכבים וע " ז השיגו דאין אנו צריכין לבקש טעם למצות מדעתינו כי מצות המלך הם עלינו אף אם לא נדע טעמם אמנם בספר מנין המצות סי' מ " ג מבואר דלפי שנתברר להרב שכך היו עושין כומרי העובדי כוכבים שהיו מגלחין שער הצדעים לבד הבין מדעתו כי גם זה אסרו הכתוב כדי שלא לילך בחוקת העובדי כוכבים ככתובת קעקע וגדידה ושריטה ודומיהם ומפני זה הוצרכו לבאר דהקפת כל הראש שמה הקפה דלא תימא דלא היתה האזהרה אלא שלא לגלח הצדעים בלבד ולהניח שאר השער כמו שיעשו כומרי עובדי כוכבים אבל כשיגלח כל הראש אין בזה איסור כיון שאינו עושה כחוקותיהם ממש קמ " ל קרא דבכל ענין הוזהר וכ " כ בסי' מ " ד במצות שלא להשחית הזקן וז " ל וזה ג " כ היה קשוט כמו שהוא היום מפורסם בקשוט נכרים שהם יגלחו זקנם עכ " ל ובספר המורה בחלק השלישי פ' ל " ז כתב ג " כ כיוצא בזה וז " ל והנה בארנו בחבורינו הגדול שהקפת פאת הראש ופאת הזקן אסור מפני שהוא תיקון כומרי ע " ז והוא הסבה ג " כ לאסור השטענז וכו' תמצא זה כתוב בספריהם עכ " ל הנה שהבין הרב טעם זה שכתב לפאת הראש והזקן ממה שראה בעיניו שכך עושין כומרי כו " ם גם ראה אותם כתוב בספריהם וכל זה כתב הרב בטעם המצוה כדי להגדיל האזהרה שמלבד הלאו המפורש בגילוח פיאות הראש והזקן עוד עובר בלאו דבחוקותיהם לא תלכו . והב " י כתב שדעת הרמב " ם דלפי שכתב לפניהם לא תאכלו על הדם לא תנחשו ואחריהם כתוב ושרט לנפש וכתובת קעקע ה " ז כמפרש שהקפת הראש והשחתת הזקן נאסרו מפני שהיו עושין כן עובדי כו " ם עכ " ל . ונכון הוא אלא שלא נמצא מזה בדברי הרמב " ם אבל מה שכתבתי הוא מפורש בספריו :
Yoreh De'ah.181.3.1 ופיאות הראש הם שתים וכו' משנה וגמרא סוף מכות וכפירש " י ומ " ש ואין חילוק וכו' . בפ' שני נזירים ( נזיר דף נ " ז ) דכולי עלמא הקפת כל הראש שמה הקפה :
Yoreh De'ah.181.4.1 וכתב הרמב " ם שאינו חייב אלא בתער כו' ז " ל בסוף ה' ע " ז ומותר ללקט הפיאות במספריים לא נאסר אלא השחתה בתער עכ " ל וטעמו דלאחר ששנה התנא ברישא דין פיאות הראש והזקן תנא בסיפא ואינו חייב עד שיטלנו בתער ר " א אומר אפי' לקטו במלקט ורהיטני חייב ומפרש הרמב " ם דגם אפאת ראש פליגי והלכה כרבנן וטעמייהו דרבנן דבעי' תער בהקפה הוא כדתניא בתוספתא ומביאה הסמ " ג לאוין נ " ז . לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך הוקשו יחד מה בהקפה לוקה הניקף אם סייעו למקיף מדכתב לא תקיפו דמשמע דאתרי קא מזהר רחמנא ניקף ומקיף כדאיתא פ' שני נזירין ( נ " ז ) אף בהשחתה כן ומה השחתה אינו חייב אלא בתער שהוא גילוח שיש בו השחתה אף בהקפה כן וס " ל להרמב " ם דמספריים כעין תער מותר לגמרי אין בו איסור כלל אבל הרא " ש פסק דבהקפה אפי' במספריים כעין תער חייב ופלוגתא דרבנן ור " א לא קאי אלא אפאת זקן והלכה כרבנן דאפאת זקן דוקא אינו חייב אלא בתער והך תוספתא דתני בה אפאת ראש נמי דוקא בתער ר " ל במספריים כעין תער קאמר ועיין בתוס' ריש שבועות משם למד הרא " ש לפסוק כן . וז " ל רש " י בפ' שני נזירין ( סוף דף נ " ח ) כעין תער שגזזו במספריים בסמוך לבשר כעין תער עכ " ל . וז " ל האגודה פר " י במספריים כעין תער אסור בראש ומש " ה כשמגלחים התינוקות יניח הצדעים עכ " ל :
Yoreh De'ah.181.5.1 ואחד מקיף וכו' סוף מכות ופירש " י מדכתיב לא תקיפו דמקיף וניקף במשמע ואוקמא רב ששת במסייע דאל " כ הוי לאו שאין בו מעשה דאין לוקין עליו . ומ " ש וכתב בספר המצות אבל איסורא איכא וכו' כ " כ הסמ " ג לאוין נ " ז דאפי' ע " י עכו " ם אסור להיות ניקף ולא אמרינן דקרא דלא תקיפו דמשמע תרווייהו מקיש ניקף למקיף כל היכא דמקיף בר חיובא חייב גם הניקף והיכא דמקיף לאו בר חיובא גם הניקף פטור ומותר אלא אפי' ע " י עכו " ם איכא איסורא אפילו לא היה מסייעו והיכא דמסייע חייב מלקות :
Yoreh De'ah.181.6.1 המקיף הקטן חייב פלוגתא דאמוראי פ' שני נזירים ( נזיר דף נ " ז ) ופסק כרב הונא דמחייב ומשמע דוקא קטן דאתא לכלל חיוב אבל להקיף את העכו " ם או את האשה שרי וכ " כ נ " י סוף מכות ע " ש ברא " ש ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.181.7.1 ואשה שהוקפה או שהקיפה פטור . משנה פ " ק דקידושין ( דף כ " ט ) ובגמרא ( דף ל " ה ) הני נשי הואיל ואינה בבל תשחית פאת זקנך שאין לה זקן אינה בבל תקיף ומה " ט ודאי עבדים דאיתנהו בבל תשחית את פאת זקנך איתנהו בבל תקיף .
Yoreh De'ah.181.8.1 וטומטום ואנדרוגינוס חייבים לקיים מצוה זו מספק ומכין אותן מכות מרדות אם עוברים עליה אבל ודאי דאינן לוקין מספק .
Yoreh De'ah.181.9.1 כתב הרמב " ם האשה וכו' תחלה כתב רבינו דהאשה פטורה לדברי הכל ואח " כ כתב דלעניין איסור פליגי דלהרמב " ם איסורא איכא לאשה להקיף את האיש ואפי' קטן ובספר המצות התיר וטעמא דהרמב " ם מדחזינן דרב הונא דהלכתא כוותיה דהמקיף את הקטן חייב הניח לאשתו חובה להקיף לבניה ולטייה רב אדא בר אהבה דתקברינה לבניה ונענש רב הונא דכל יומי דרב אדא בר אהבה לא אקיים זרעא לרב הונא אלמא לית הלכתא כרב הונא בהא . וספר המצות ס " ל דהלכה כרב הונא ואע " ג דאיענש אין זה ראיה דאין הלכה כמותו דשאני קללת חכם דאפי' על תנאי היא באה :
Yoreh De'ah.181.10.1 כתב הרמב " ם שיעור הפיאות וכו' והסמ " ג הביא דבריו וכתב עליהם וז " ל ואומר אני שיש להתיישב בדבר משום דתניא בתוספתא דמכות יש תולש שתי שערות וחייב משום נזיר ומשום מקיף עכ " ל פי' דבריו דאי איתא דיש שיעור לפיאה כמ " ש הרמב " ם א " כ קשה הא ודאי דבתולש ב' שערות מן הצדעא אינו חייב כמו שחייב בתולש ב' שערות בשבת ובתולש ב' שערות מסימני טומאה דפיאה ודאי שאני דכיון שהניח השיער תו לא מיחייב אפי' תלש הרבה שערות אלא ודאי צריך לומר דמיירי במגלח תחילה כל השערות ולא הניח אלא השיעור של פיאה בלבד וקאמר דאם תולש אח " כ ב' שערות מן השיעור שהניח חייב והשתא צריך להתיישב דאם כדעת הרמב " ם דשיעור הפיאה האחד הוא ד' שערות אם כן למה אמר דבתולש ב' שערות חייב הלא אפי' בתולש אחת מן הארבעה נמי חייב כיון דלא נשאר שיעור פיאה שצריך להניח ואם אתה אומר דבתולש שער א' פטור כיון שנשארו ג' שערות אם כן לכתחילה נמי ליסגי בג' שערות אלא ודאי דלא נתנו חכמים שום שיעור לפיאה דלא כהרמב " ם דיש שיעור לדבר אלא צריך להניח כל השערות שגדלו במקום הפיאה באורך וברוחב ולכן אם תלש ב' שערות חייב משום בל תקיפו כך הוא דעת הסמ " ג באין ספק והב " י הוקשה לו דברי הסמ " ג ולא קשיא מידי . עוד הקשה ב " י על דברי הרמב " ם דארבע שערות הוא שיעור מועט ביותר ואפי' למקצת ספרי הרמב " ם דגרסי ארבעים שערות אכתי הוי שיעור מועט והביא פירש " י בסוף מכות דמשמע דשיעור רב הוא ואין לו ערך עם ארבעים שערות וכ " ש עם ד' שערות ואפשר דהרמב " ם לא יהיב שיעורא אלא לרוחב שיעור הפיאה ולא לארכה ורש " י לא איירי אלא בשיעור ארכה אבל בשיעור רחבה לא איירי ואף לרש " י יכול לגלח מקצת מרחבה של פיאה דכיון דמשייר מקצתו הרי אינו משוה אזנו לאחורי אזנו ולפדחתו והכי משמע מלשונו שכתב ואם הוא משוה ונוטל כל השער שבצדעיו וכו' משמע דוקא בנטלו כולו הוא דאסור אבל ליטול קצתו שרי וברוחב הפיאה איירי אי נמי באורך דכשהוא מגלח קצת הפיאה מלמטה אינו משוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו עד שיגלח מצד מעלה ונראה כיון דספיקא דאורייתא הוא יש ליזהר מלגלח הצדעים מכנגד שער שבפדחתו ועד למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם וכל רוחב מקום זה לא תגע יד בתער או במספריים כעין תער עכ " ל וכן פסק בש " ע ודבריו ופסקיו אלה עולה בקנה אחד עם מה שכתבתי בפירוש דברי הסמ " ג שהשיג על הרמב " ם בשיעור הפיאות מן התוספתא דמשמע שצריך שיניח כל שיעור אורך הפיאות והרוחב כולו ואם תולש שתי שערות מהם חייב וכדין תולש שתי שערות בשבת וב' שערות מסימני טומאה והכי נקטינן אלא שצריך עוד לבאר משמעות הפסוק דלא תקיפו שלא יהא למעיין בו שום ספק בסוף מכות . ת " ר פאת ראש סוף ראשו ואיזהו סוף ראשו זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו פירש " י אחורי אזנו אין שיער כלום וכך במצחו אין שיער כלום אבל בצדעיו שבאמצע יש שיער ואם הוא משוה ונוטל כל השיער שבצדעיו למדת אחורי אזנו זהו מקיף סוף הראש עכ " ל . פי' דבריו הם כמ " ש בספר קרבן אהרן דסוף הראש מלפנים הוא סוף עיקר השיער שעל הפדחת ומצד האחור . הוי סוף עיקרי השיער שבאחורי הקדקוד ( מקום הנחת קשר של תפילין ) כי משם ולמטה שיער העורף הוא לא שיער הראש דעורף להדי צואר קאי וסוף הגלגלת שאחורי ראשו הוא מכוין כנגד סוף עיקרי השיער שעל הפדחת ונמצא שכל עיקרי שיער הראש הן נטועין בעיגול אלא שהצדעים שהם יורדים מכאן ומכאן הם מפסיקים העיגול שהצדעים מכלל הראש הם והם מחוברים ללחיים שהרי הקטן שאין לו שער זקן צדעיו מלאים שער הראש ובזה שער הראש לסוף הראש אינו עגול מפני שמפאת הצדעים יורד לכאן ולכאן וכאשר יסיר שער הצדעים ומשוה אותו עד סוף שער הראש שבמצח ובאחור תשאר כל ראשו מוקף סביב לבסוף ולהכי קרא הכתוב הסרת שער הצדעים כאשר הסיר אותו והשווהו עם סוף עיקרי השער שבאחורי האזנים וסוף עיקרי השער שבפדחת הקפת הראש וא " כ אמרו לא תקיפו פאת ראשכם ירצה לא תגלחו הצדעים מכאן ומכאן שבזה ישארו שערי הראש שבסוף בהקפה ופי' הפסוק לא תסבבו שיהיה שער ראשכם מוקף בסוף וזה בהסרת שער הצדעין אשר הוא סוף הראש כמ " ש עכ " ל :
Yoreh De'ah.181.11.1 ופיאות הזקן הן חמשה משנה סוף מכות על הזקן ב' מכאן וב' מכאן ואחד מלמטה ופירש " י ה' פיאות יש לו לזקן אחד למטה מן האוזן מקום שלחי התחתון יוצא ומתפרק שם ושם נקרא פיאה בחודו של לחי שבולט לחוץ ששם מתחיל הזקן וכל מה שלמעלה עד הצידעא בכלל פאת ראש הוא וב' השיבולת כל אחד מהן לסוף הלחי ונקרא פיאה ואחת מלמטה שיער שבין השיבולת באמצע הסנטר שלועזים קורים מונטו " ן עכ " ל ובגמרא מחוי רב ששת בין פירקי דדיקנא ופי' רש " י פרק ראשון של זקן היינו תחת האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא משם ושם נקרא פיאה בחודו של לחי שבולט לחוץ ושתי השיבולת שבסנטר מקום חיבור שני הלחיים יש עצם קטן שמחבר הלחיים יחד שמכאן ומכאן נקרא פיאה שכ " א מהן לסוף הלחי הרי ב' מכאן וב' מכאן ואחת מלמטה הוא השיער שבין ב' השיבולת שבסנטר ופרק הוא בפני עצמו עכ " ל מבואר מפירושו שהאחת מלמטה הוא השיבולת שיוצא מן העצם הקטן שהוא פרק בפני עצמו בסנטרו וכ " כ הסמ " ג כי משם יוצא השיער שבין ב' השיבולת שבסנטר מימין ומשמאל . והרא " ש כתב בפר " ח ושיבולת הזקן מתחת הרי חמש . ובפירש " י כתב מקום חיבור הסנטר לעצם אחת מימין הסנטר וא' בשמאלו ושיבולת הזקן באמצע הרי שלש ובפי' י " מ כתב בסתם ואחת בשיבולת הזקן ואח " כ כתב הרא " ש ובפ " י דנגעים תנן איזהו הזקן מפרק של לחי עד פיקה של גרגרת וס " ל לרבינו דלא כתב הרא " ש כך אלא להביא ראיה לפר " ח שכתב ושיבולת הזקן מתחת הרי ה' דר " ל דהפיאה החמישית היא שיבולת הזקן היוצא מתחת פיקה של גרגרת ששם הוא סוף הזקן ויוצא ממנו כמו שיבולת ונראה לעין באותן שממולאים בזקן הרבה אבל לפירש " י הפיאה החמישית אינה מתחת כלל אלא שיער השיבולת היוצא מעצם הקטן כמפורש בדבריו ולכן כתב רבינו בפר " ח ואחת למטה בסוף הזקן בגרגרת ובפירש " י כתב ואחת למטה בסוף הזקן דהיינו מה שיוצא מעצם הקטן ובפי' י " א כתב בסתם ואחת למטה משום דמ " ש שי " א ואחת בשיבולת הזקן אין ללשון זה הכרעה אם כפר " ח אם כפירש " י משא " כ במ " ש ר " ח ושיבולת הזקן מתחת דמשמע מתחת הגרון בגרגרת ששם יוצא שיבולת והוא סוף הזקן מיהו כל שאר השיער שתחת הגרון אין בו איסור כלל לכל הפירושים וכן נראה מדברי הפוסקים והמפרשים כולם שאין שם סוף ואין נקרא בשם פיאה מה שא " כ לפר " ח בגרגרת ששם סוף הזקן ויוצא ממנו שיבולת ונקרא בשם פיאה וכן קבלתי מפי מורי החסיד מהרר " ש בן מהר " ר ליב מלובלין ז " ל ומה שהקשה ב " י על דברי רבינו והניח הדברים בצ " ע התיישב על נכון מתוך מ " ש ודו " ק :
Yoreh De'ah.181.12.1 ומ " שוכתב א " א הרא " ש ז " ל וירא שמים וכו' בתחילת פ' אלו הן הלוקין כתב כן ומשמע דבתחת הגרון מלבד אצל הגרגרת לא קאמר הרא " ש דאין להעביר תער כיון שאין שם סוף זקן מיהו באגרת הר " ר יונה והסמ " ק הזהיר על כל השיער שתחת הגרון ומביאו ב " י והכי נקטינן ואפי' במספריים כעין תער דמדינא שרי בזקן וכמ " ש ב " י יש ליזהר כמ " ש בתרומת הדשן בסימן רצ " ה . והרב בהגהות ש " ע כתב מיהו נראה דתחת הגרון אין לחוש בזה הואיל ואינו עיקר מקום הפיאות עכ " ל . ולפעד " נ דלמאי דפי' לר " ח דהוי עיקר פיאה החמישית סמוך לפיקה של גרגרת וכדמשמע להדיא מדברי הרא " ש ורבינו ע " כ צריך ליזהר שלא יגלח תחת הגרון כלל לא בתער ולא במספריים כעין תער שהרי מפורסם הוא שהרבה נוהגים לגלח כל השער שתחת הגרון ומשחיתים עיקר הפיאה סמוך לגרגרת שאין מגלחין לחצאין שאר השער תחת הגרון ולהניח שיבולת הזקן בגרגרת אלא מגלחין הכל על כן מחוייבים למחות בידן ולגזור עליהן בעונש חמור שלא יגלחו כלל אף חחת הגרון אפי' במספריים כעין תער מיהו הא ודאי שרי כשאינו מגלח בסמוך לבשר לגמרי אלא מניחו קצת שער דאין כאן השחתת זקן :
Yoreh De'ah.181.13.1 אינו חייב עד שישחית בתער כלומר אבל במספריים כעין תער דליכא השחתה לא איירי ביה קרא ושרי אפי' לכתחילה מיהו כבר נתבאר דאף זה אסור לירא שמים אלא צריך לגלח שיניח קצת שיער :
Yoreh De'ah.181.14.1 אשה שיש לה זקן מותר להשחיתו פ " ק דקידושין :
Yoreh De'ah.181.15.1 ומ " ש ואינה חייבת על השחתת זקן האיש כ " כ הרמב " ם ומשמע דאיסורא מדרבנן מיהא איכא לא מיבעיא להרמב " ם דאפי' בהקפה דשריא להקיף את עצמה אפ " ה ס " ל דאיכא איסורא באשה להקיף את ראש האיש א " כ כ " ש בהשחתה אלא אפי' לספר המצות שכתב שהיא מותרת להקיף את האיש כי היכי שמותרת להקיף את עצמה מ " מ בהשחתת הזקן איכא איסורא מדרבנן להשחית זקן האיש והב " י כתב דלספר המצות דמתיר לאשה להקיף את האיש ה " ה דמותרת להשחית זקן האיש וכן פסק בש " ע ובספר כסף משנה כתב דאף להרמב " ם שרי להשחית זקן האיש . ולא נהירא לי אלא לדברי הכל אסור מדרבנן לאשה להשחית זקן האיש :
Yoreh De'ah.181.16.1 כתב הרמב " ם השפה מותר לגלחו וכו' . עד לא נהגו ישראל להשחיתו אלא לגלח קצתו כצ " ל וכ " כ בסוף הל' ע " ז וכתב ב " י ואיני יודע טעם למנהג זה שכתב שנהגו וכו' ולי נראה מלשון הרמב " ם שאמר ואף על פי שהוא מותר לא נהגו ישראל להשחיתו וכו' דרצונו לומר כיון שנהגו העכו " ם להשחיתו על כן לא נהגו ישראל להשחיתו דאסור לישראל להתדמות להם בגילוח שער כמו שהם עושין כמבואר בסימן קע " ח דגם זה בכלל ובחוקותיהם לא תלכו :
Yoreh De'ah.181.17.1 ומ " ש לא נהגו ישראל להשחיתו אלא לגלח קצתו וכו' פירוש לא נהגו בהשחתה בתער אלא לגלח קצתו במספריים ואף ע " ג דמדינא אפי' בפיאות עצמן מותר במספריים כעין תער מ " מ לא נהגו אף בשפה בהשחתה בתער אלא במספריים ודלא כפי' ב " י ע " ש :
Yoreh De'ah.182.1.1 העברת תער וכו' בפרק שני נזירים אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער מיתיבי המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה הא בתער הא במספריים והא רב נמי בתער קאמר כעין תער . לפי גירסא זו משמע דרב דלא שרי אלא במספריים כעין תער אינו משום דמיירי במגלח כל גופו אף בית השחי ובית הערוה אבל במגלח שאר איברים בלא בית השחי ובית הערוה אפשר דשרי אפי' בתער ממש דלא אמר רב דלוקה אתער מדאורייתא אלא בבית השחי ובית הערוה משום לא ילבש גבר שמלת אשה וכראב " י . והך ברויתא דמייתי התם העברת שער אינה מד " ת אלא מד " ס מיירי בתער ממש ובבית השחי ובית הערוה וכת " ק דראב " י דדריש לא ילבש גבר וגו' כפשוטו לא ילבש שמלת אשה וישב בין הנשים משום איסור ייחוד וכדמשני התם אליבא דרבי יוחנן לאיכא דאמרי . עוד כתבו התוס' בפרק החולץ ( יבמות דף מ " ח ) בד " ה לא עשה וכ " כ הרא " ש בפ' מצות חליצה דבה " ג של אספמיא גורסים א " ר מיקל אדם כל גופו בתער מיתיבי המעביר בית השחי ובית הערוה לוקה כי קאמר רב בשאר איברים אבל שער בית השחי ובית הערוה לא אמר ושאר איברים מי שרי והא תניא העברת שער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים אלא כי קאמר רב במספריים וכי תניא ההיא בתער והא רב בתער קאמר מאי תער כעין תער להאי גירסא הדר ביה משינוייא קמא וקאמר דאין חילוק בין שאר איברים לבית השחי לבית הערוה אלא בין תער למספריים דבתער אפי' שאר איברים אסור אלא דאינו מד " ת אלא מד " ס ובבית השחי ובית הערוה בתער לוקה משום לא ילבש גבר אבל במספריים כעין תער שרי אפי' בבית השחי ובית הערוה והיינו דרב דאמר מיקל אדם כל גופו בתער דבמספריים כעין תער קאמר ושרי בכל גופו אף בבית השחי ובית הערוה ומעתה מ " ש רבינו העברת שער בשאר הגוף ובית השחי ובית הערוה פר " ת שדינן שוה שאסורים בתער ומותר במספריים הוא ע " פ גירסא זו דבה " ג ואף ע " ג דבתער אינן שווין דבבית השחי ובית הערוה לוקה ובשאר הגוף אינה אלא מד " ס מ " מ שוין הן לענין איסור דתרוייהו אסורין ולאפוקי לגירסא שלנו דאיכא למימר דבשאר הגוף אפי' בתער ממש ליכא איסורא כדפרי' וכך מבואר מל' התוס' בפ' החולץ והרא " ש בפ' מ " ח שכתב על גירסת בה " ג וז " ל ומיהו הא ודאי צ " ל לפי גירסא זו דשאר איברים נמי אסור בתער כמו בית השחי מדהדר ביה משינוייא דשני ע " י קושיא דהעברת שער אינה מד " ת אלא מד " ס דמשמע ליה דאיירי בכל איברים שבגוף וכו' עכ " ל הרא " ש אלמא משמע דלגירסא שלנו דלא הוה קשיא ליה מהך דהעברת שער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים משום דאתיא כתנא קמא דראב " י וכדפרישית אין לנו דשאר הגוף אסור בתער דאפשר דאף בתער שרי וס " ל לרבינו דמ " ש התוס' בפרק החולץ בסוף הדיבור דלגירסת בה " ג דינן שוה גם הוא מדברי ר " ת ושכך הוא מסקנתו של ר " ת ומ " ש רבינו וי " א דדוקא בשאר הגוף וכו' הוא כפי גירסת בה " ג דרב יוסף ט " ע דלא גרס בתירוץ אלא הא בתער וכו' ולא הדר ביה משינוייא קמא לפי גירסא זו דוקא בשאר איברים מתיר במספריים כעין תער אבל בית השחי אף במספריים כעין תער אסור מדרבנן דאינו לוקה אלא בתער ממש וכתב רבינו שכך הוא מסקנת א " א הרא " ש לפי שבסוף מכות כתב גירסא זו דלא גרס בה אלא הארכתי בכל זה לפי שהב " י פי' שמה שכתב רבינו דפר " ת שדינן שוה הוא ע " פ גירסא שלנו ולפעד " נ דאינו כן אלא כדפרישית :
Yoreh De'ah.182.2.1 אסור לחככו בידו וכו' שם בעיא דאיפשיטא ומדכתב רבינו בסתם משמע דאף בבית הערוה מותר לחוף בבגדו וכן כתב בש " ע בפירוש אבל מפירש " י משמע דדוקא בית השחי אבל בית הערוה לא קמיבעיא ליה דפשיטא דאסור אפי' ע " י בגדו משום הרהור וכדאמר רבי טרפון בר " פ כל היד כל המכניס ידו למטה מטיבורו תקצץ . וצ " ע :
Yoreh De'ah.182.3.1 כתבו הגאונים מי שמגלח כל שער שבו וכו' . כ " כ התוס' פ' החולץ והרא " ש בפ' מ " ח ומשמע דלפר " ת שדינן שוה ואפי' בבית השחי והערוה אינו אסור אלא בתער אם כן הכא פשיטא דשרי אפי' בתער ואף ע " ג דבתער איכא איסורא דאורייתא בבית השחי והערוה ולוקה מ " מ כיון דאינו לוקה אלא משום דמיפה עצמו בתיקוני אשה ועבר על לא ילבש גבר שמלת אשה כיון דניוול הוא וליכא אלא איסורא דרבנן כמו בשאר איברי הגוף הילכך במקום רפואה אפי' בחולה שאין בו סכנה לא גזרו רבנן אבל לי " א דהחמירו חכמים בבית השחי והערוה לאסור אפי' במספריים כעין תער הכא לא התירו משום רפואה אלא במספריים כעין תער וזו היא דעת הסמ " ג לאוין ס' דהביא תשובת הגאונים וכתב עלה פי' במספריים כעין תער כדמשמע לשון רב מיקל אדם כל גופו בתער עכ " ל ולכאורה אין הבנה למ " ש כדמשמע לשון רב וכו' ונראה דר " ל דמשמע מל' רב דאמר מיקל אדם וכו' דלאיזה צורך אמר מיקל אדם הו " ל לומר מגלח אדם אלא בע " כ דמיירי במי שיש לו מיחוש וחולשא ומגלח כל גופו להקל מעליו דשרי במספריים כעין תער אף בבית השחי והערוה והיינו ע " פ דעת הי " א שהוא ע " פ גירסת בה " ג דלא גרסינן בדברי המתרץ אלא דלפי גירסא זו הך דרב דאמר מיקל אדם מיירי בשאר איברים ובמספריים כעין תער פי' במגלח כל שאר איברים בהדי בית השחי והערוה ומשום רפואה ולא שרי אלא במספריים והא דתניא המעביר שער בית השחי והערוה לוקה היינו במיפה עצמו ולא משום רפואה דעבר על לא ילבש גבר שמלת אשה והא דתניא העברת שער מד " ס היינו בשאר איברים בלא בית השחי והערוה ובתער דאינו אסור אלא מד " ס . אלא דאכתי קשיא טובא כיון דהתירו משום רפואה אפי' במגלח בית השחי והערוה בלבד לישתרי דכיון שאינו מגלח ליפות עצמו בתיקוני אשה א " כ אין כאן אלא איסור דרבנן ובמקום חולי לא גזור וכן כתב הרשב " א בתשובה על מי שיש לו חטטין בבית השחי והערוה דכיון דמעביר השער משום רפואה מותר ומביאו ב " י . ונראה דודאי במי שיש לו חטטין דהכל יודעים דמשום חטטין הוא מעביר שרי אפי' בבית השחי והערוה בלבד אבל בדלית ליה חטטין דאין הכל יודעים דמשום רפואה מעביר ומיחזי כמאן דמעביר ליפות עצמו לתקוני בתקוני האשה ועובר אלאו דלא ילבש וכו' אסור אא " כ במעביר כל גופו דניוול הוא לו והכל יודעים דמשום רפואה הוא מגלח ושרי את זה נראה לפע " ד דיתיישב בו הכל על נכון ודלא כמ " ש ב " י ע " ש :
Yoreh De'ah.182.4.1 כתב הרמב " ם שלא אסרו וכו' . סוף ה' ע " ז וכתב מהרש " ל ונ " ל ה " ה במקום שאין מעבירין אותם אפי' הנשים שאם הוא העביר אינו לוקה עכ " ל :
Yoreh De'ah.182.5.1 לא תלבש אשה וכו' דברי רבינו בדין זה סתומים דמשמע דבכל ענין אסור ואינו כן אלא יש היתר בשני דברים . האחד שאין איסור אפי' בדבר שהוא נוי וקשוט אלא א " כ באשה הלובשת בגדי איש להתדמות לאיש ואיש הלובש בגדי אשה להתדמות לאשה אבל אם לובשין כדי להגן מפני החמה ביה " ח וביה " ג מפני הגשמים אין שם איסור וכדמוכח בפ' שני נזירים ( נ " ט ) דבעא מיניה רב מרבי חייא מהו לגלח א " ל אסור א " ל והא קא גדיל א " ל זמן יש לו כ " ז שהוא גדל נושר דקשה הלא ס " ל לרב מיקל אדם כל גופו בתער ומוקי לה תלמודא דבמספריים כעין תער קאמר דשרי אפי' בית השחי והערוה ובע " כ דהא דבעא מיניה רב מרבי חייא מהו לגלח בתער בעא מיניה וא " ל אסור וא " כ מאי פריך והא קא גדל והלא יכול לגלח במספריים ופי' ר " ת דודאי בתער בעא מיניה והא דפריך והא קא גדיל ה " פ והלא אין זה תיקון ואין דומה כלל לתיקוני אשה שאין זה משום יפוי אלא משום צער שגדל יותר מדאי ואפי' בתער אית לן למשרי כמ " ש התוס' בפרק החולץ ובפרק שני נזירים וכן פי' הרא " ש בפרק מ " ח אלמא מדשני ליה רבי חייא גבול יש לו ואינו מצטער דאם עושה כך כדי להנצל מהצער אין שם איסור כלל אפי' מדרבנן אף ע " פ שהוא יפוי כיון שאינו עושה כן לשם יפוי ומכאן הוכיחו התוס' בפרק שני נזירים דמותר לראות במראה כשמסתפר בעצמו כדי שלא יחבול בעצמו וכך היה אומר הר " ף שרבו הרבי' שמואל מאייברוא היה מסתפר במראה עכ " ל וה " ט דאיסור מראה משום לא ילבש גבר שמלת אשה ואינו אסור כי אם להתדמות לאשה לנוי ויופי ולהתקשט ובמרדכי פרק במה טומנין כתב וז " ל ובני אדם שיש להם רבוי שערות על ידיהם ובושים להיראות בין אנשים מותר להסירם דאין לך צער גדול מזה ועכ " ל ובתשובות מה " ר מנחם מירזבור " ק דאיש לא יסתפר במראה רק כשמסתפר בעצמו מותר שלא יחבול בעצמו וכן כשמסתפר מן העכו " ם שלא במקום רבים ע " כ . והשני דאף להתדמות אין איסור אלא בדברים שהם עשוים לנוי ולקשוט וכדאיתא בספרי בפסוק ולא יהיה כלי גבר וכי מה בא הכתוב ללמדנו יכול שלא תלבש אשה כלים לבנים והאיש לא יתכסה צבעונין ת " ל תועבה דבר המביא לידי תועבה זהו כללו של דבר שלא תלבש אשה מה שהאיש לובש ותלך לבין האנשים והאיש לא יתקשט בתכשיטי נשים וילך לבין הנשים ראב " י אומר שלא תלבש אשה כלי זיין ותצא למלחמה ת " ל לא יהיה כלי גבר והאיש לא יתקשט בתכשיטי נשים ת " ל ולא ילבש גבר שמלת אשה אלמא דאין איסור אלא במה שנעשה לקישוט של נשים וכ " כ רש " י בפרק שני נזירים וז " ל שלא יתקן איש בתקוני אשה דהכי מתרגמינן ליה שלא יכחול ולא יפרכס בבגדי צבעונין של אשה עכ " ל אלמא דבבגדים שאינן עשוין לנוי ולקישוט אין בלבישתם שום איסור וכ " כ הרמב " ם לא תעדה אשה עדי האיש כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע וכו' משמע שאין איסור באשה כ " א מצנפת וכובע ושריון וגילוח שער ראש כמו באיש שכל אלה הם נוי וקישוט לאיש וכן אסור לאיש ללבוש בגדי צבעונין וחלי זהב במקום שאין עושין אותן נוי וקשוט כי אם לאשה . וכך מבואר עוד בספר מנין מצות שלו סימן ל " ט . והכי משמע בסמ " ג שכתב וז " ל המעביר שער בית השחי והערוה לוקה כראב " י שמפרש הלאוין כן שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה ולא יתקן איש בתקוני אשה והא דתניא העברת שער מד " ס כת " ק דראב " י דמפרש המקרא כפשוטו שלא ילבש איש מלבושים המיוחדים לנשים כגון צעיף וקיונש " א וכיוצא בו לשבת בין הנשים לניאוף וכן אשה לשבת בין האנשים ואומר אני שראב " י נמי מודה בזאת לת " ק שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עכ " ל מדקאמר ואומר אני וכו' אלמא דהוה אמינא דלראב " י אין הלאו נאמר אלא במה שהוא עשוי לנוי ולקשוט ותיקוני האשה והאיש אבל אין איסור בלבישת המלבושים ולילך בין הנשים או אשה בין האנשים לכך אמר ואומר אני וכו' דאף במלבושים שאינן עשוין לנוי ולקשוט אלא ללבישה מודה ראב " י לת " ק שאסור ללבשם ולילך בין הנשים והאנשים דאין מקרא יוצא מידי פשוטו אלמא דבלבישה לחוד ושלא לילך בין הנשים והאנשים אין איסור כלל לדברי הכל . אבל הר " א ממיץ בספר יראים סימן צ " ו כתב וז " ל הלכך יזהר אדם שלא יתקן עצמו בתקוני נשים והכל כמנהג המקום לתקן ולהיות מלבושיהם חלוקים ממלבושי נשים מכולן מוזהר אדם שלא לתקן ואשה במלבושי האיש שאין כיוצא בהם במלבושי אשה וללבוש אפי' עראי ודרך שחוק אסור שהרי לא חלק הכתוב בין קבע לעראי ולפי שראיתי בני אדם שלובשין במלבושי אשה עראי וגם האשה במלבושי האיש עראי במשתאות של חתן וכלה וגם בעניינים הרבה כתבתי כן עכ " ל ולכאורה משמע דבכל מלבושים שחלוקים באיש מבאשה אסור וזה ודאי אי אפשר כמ " ש בסמוך אלא דהרב נסמך על מ " ש תחלה דבדברים שהם תקונים ונוי ויופי לאשה כמו גילוחי דבית השחי והערוה הוא דאסור ועל זה אמר הלכך יזהר אדם שלא יתקן עצמו בתקוני נשים וכו' . ודוקא להתדמות בהם הוא דאסור כמו שעושין במשתאות אבל אם אינו לובש כי אם להגן בהם בימות החמה מפני החמה וכו' שרי לדברי הכל . ועל כן הני מלבושים של איש שקורין זופיצ " א וכיוצא בהם שאר מלבושים של איש שנוהגים הנשים ללובשן ולילך בהם לשוק ולישב בהן בחנות אין בהם איסור חדא שאינן עשויין כי אם ללבישה ולכסות בה לא לנוי ולקישוט ועוד שאין האשה לובשו אלא כדי שלא להצטער בצינה ובחמה ואין כוונתה להתדמות בהן לאיש א " כ אין בהם שום צד משני צדדי האיסור . הקשה ב " י על מ " ש הרמב " ם העברת בית השחי והערוה אינה מד " ת אלא מד " ס וכתב ג " כ שהאיש שתקן עצמו בתקוני אשה או אשה בתקוני איש לוקה וזה הפך משמעות התלמוד בפ' שני נזירים דמשמע דהתם דלראב " י דמפרש הלאו דלא ילבש גבר שלא יתקן איש בתקוני אשה המעביר שער בית השחי והערוה לוקה עליו שהעברת שער בית השחי הוא מתקוני אשה ולת " ק דמפרש הלאו שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים העברת שער אינה מד " ת אלא מד " ס וא " כ הרמב " ם מזכה שטרא לבי תרי שפסק איש שתקן עצמו בתקוני אשה לוקה והיינו כראב " י ופסק דהעברת בית השחי והערוה אינה מד " ת אלא מד " ס והיינו כת " ק דפליג אדראב " י והאריך ב " י ליישב זה לחלק בין מידי דמינכר ללא מינכר ותימה הוא לפרש דברי הרמב " ם דמחלק בדבר שלא נזכר בתלמוד אפי' רמז דבר לחלק בכך . והנלפע " ד ליישב ברווחא והוא דהכי איתא התם אר " י המעביר בית השחי ובית הערוה לוקה מיתיבי העברת שיער אינה מד " ת אלא מד " ס מאי לוקה נמי דקאמר מדרבנן איכא דאמרי אמר רבי יוחנן המעביר בית השחי ובית הערוה לוקה משום לא ילבש גבר שמלת אשה . מיתיבי העברת שיער אינה מד " ת אלא מד " ס הוא דאמר כי האי תנא דתניא המעביר בית השחי ובית הערוה עובר משום לא ילבש גבר וגו' ות " ק ( דסבר אינה אלא מד " ס ) האי לא ילבש גבר מאי דריש ביה מיבעיא ליה לכדתניא לא יהיה כלי גבר וכו' אלא שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים וכו' ראב " י אומר מניין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה ת " ל לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה שלא יתקן איש בתקוני אשה ופסק הרמב " ם כלישנא קמא דלוקה דקאמר נמי רבי יוחנן מדרבנן משום דהעברת שער אינה מד " ת אלא מד " ס וכן פסקו הרי " ף והרא " ש בסוף מכות ופסק נמי כראב " י דהלכה כמותו דמשנתו קב ונקי והא דמפרש ראב " י ולא ילבש גבר וגומר שלא יתקן איש בתקוני אשה אינו אלא כגון לראות במראה וכיחול ופירכוס וכיוצא בזה שהוא נוי וקישוט לאשה אבל הסרת שער בית השחי והערוה אינו לנוי אלא להסיר הליכלוך והמאוס והא דפריך ות " ק האי לא ילבש גבר מאי דריש ביה ומשני מיבעי ליה לכדתניא וכו' . שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים וכו' ראב " י אומר מניין שלא תצא אשה בכלי זיין וכו' דאלמא דלראב " י העברת שער אסור ד " ת הך קושיא ופירוקא אליבא דלישנא בתרא הוא אבל ללישנא קמא לא הוה קשיא ליה הך קושיא דס " ל דאע " פ דהעברת שער מד " ס וקרא דלא ילבש גבר לא מיירי בהעברת שער מ " מ מדבר בשאר תקוני אשה שהם לנוי ולקישוט לאשה וכדפרי' וטובא אשכחן בתלמודא דקא קשיא ליה בלישנא בתרא ולא קשיא ליה בלישנא קמא משום דלא חש להך קושיא דידע לפירוקא דידה בפרק האיש מקדש ( קידושין דף מ " ד ) איכא דאמרי אמר עולא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפי' מיאון אינה צריכה מתיב רב כהנא וכולם אם מתו או מיאנו כו' . וצריך לפרש דהך תיובתא לא קא מותיב אלא ללישנא בתרא ואע " ג דללישנא קמא נמי הוי תיובתא דלא חש לה דידע לפירוקא דידה עיין שם בפירש " י ותוס' והכא נמי דכוותה ודלא כב " י דהבין דמאי דקאמר תלמודא ות " ק האי לא ילבש מאי דריש ביה מיבעי ליה לכדתניא וכו' הוי נמי ללישנא קמא ע " ש וליתא . גם מתוך מ " ש ב " י ביישוב קושיא זו נראה שהבין דלראב " י אסור לאיש ללבוש שום מלבוש דאשה כלל וכן לאשה אסור ללבוש דאיש כלל וליתא אלא כדפרישית לעיל . כתב בהגהות מיימוני וז " ל כתב בסמ " ג אומר אני שראב " י מודה לת " ק שאיסור העברת שער מדרבנן דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עכ " ל פירוש ראב " י מודה לת " ק שאוסר העברת שער מדרבנן ומוקי ליה לקרא דלא ילבש גבר שלא ילבש בגדי אשה ולילך בין הנשים ומודה ליה ראב " י דאסור ללבוש בגדי אשה ולילך בין הנשים דכך הוא פשוטו של מקרא ואין מקרא יוצא מידי פשוטו וצריך להגיה שאוסר במקום שאסר ובזה התיישבה תלונות ב " י שעל הגה " ה זו והדבר פשוט וכמפורש בסמ " ג . ויש לתת לב על מה שנוהגים בפורים לשנות בגדיהם מאיש לאשה ומאשה לאיש ואין מוחה ולפי מ " ש בדברים העשויים לנוי לקשוט אסור לד " ה להתכוין כדי להתדמות וכבר השיב הר " ר יהודה מינץ ז " ל ע " ז כמבואר בתשובתו ואמר דכיון שאינו עושה כן אלא משום שמחת פורים אין בו איסור ודמי להעברת שער בית השחי והערוה כדי שלא להצטער או ראיית מראה כדי שלא יחבול בו במסתפר בעצמו ונראה לפעד " נ דדבריו בזה דחויים המה ממ " ש הר " א ממי " ץ להדיא דאף במשתאות של חתן וכלה איכא איסורא אלמא דאף מה שעושה משום שמחת מצוה אינו דומה לעושה כדי לינצל מן הצער וכן בדין דלינצל מצער א " א בעניין אחר אבל לשמחת חתן וכלה ולשמוח בפורים כבר אפשר בהרבה מיני שמחה ולא יעבור על לאו דלא ילבש . ואין ספק שאלו לא היו נעלמים מ " ש הר " א ממיץ בזה ממהר " ר יהודה מינץ לא היה כותב כן עוד כתב מהרר " י מינץ כיון שיש היתר בפורים לחטוף המאכל ואין בו משום גזל ה " נ לענין שינוי לבישת בגדים ותימה דבדבר שבממון ודאי אמרינן הפקר ב " ד הפקר וכדכתבו האחרונים דאין להזמינם לב " ד על ככה אם לא עשו שלא כהוגן כפי מנהג העיר ע " פ טובי העיר וה " ט משום דאין היתר אלא במה שהפקירו טובי העיר אבל בדבר איסור אין כח בשום ב " ד להתיר משום שמחת מצוה בפורים בדבר שהוא אסור מה " ת או מדבריהם וא " כ מה שמשנים בגדיהם בפורים מאשה לאיש ומאיש לאשה כדי להתדמות ובדברים שהם לנוי ולקשוט אסור מדאורייתא לראב " י וכל הפוסקים פוסקים כראב " י ואף לת " ק דהעברת שער מד " ס ונפרש דה " ה שאר תקוני אשה לנוי וליופי נמי מד " ס וקרא דלא ילבש אינו אלא שלא ישנה איש ללבוש בגדי אשה ולילך בין הנשים מ " מ איכא איסורא מדבריהם במה שהוא לנוי ולקשוט וכ " ש הוא מהעברת שער שאינו ניכר ואסור מד " ס כ " ש בדבר הניכר וגלוי ועוד דגם לובשין שעטנז ועוד דנמשך מזה שילכו האיש בין הנשים ואשה בין אנשים לניאוף ועוד הדבר שהוא הרע ביותר הוא שמכסים פניהם בפרצופים שלא יכירום ואין עלינו לומר בזה אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין כדאמרינן במסכת שבת ר " פ שואל אדם ואף באיסורא דאורייתא אמרינן הנח וכו' אבל כל ירא שמים יזהיר לאנשי ביתו ולנשמעים בקולו שלא יעברו על איסור לאו לא בפורים ולא בשמחת חתן וכלה ותבא עליו ברכה להרים מכשולות מדרך עמינו ומנהגים לא הגונים לא ינהגו עוד :
Yoreh De'ah.182.6.1 ואם ליקט וכו' בפרק אלו הן הלוקין . ועיין בב " י הביא דברי הרמב " ם ומה שהשיג עליו הראב " ד והיישוב להשגתו :
Yoreh De'ah.182.7.1 ומ " ש וכ " כ הרמב " ם גבי צבע פירוש כי היכי דבליקט לבן מתוך השחור חייב אפי' בשיער אחד כך הוא דינו של צובע דאם הוא צובע שערו שחור אפי' בשיער אחד שהיה לבן וצבעו שחור חייב וצריך להגיה בלשון הרמב " ם שהביא רבינו וכצ " ל מי ששערו שחור וצבעו ללבן וכו' פירוש שהלבן שבין השערות שחורות צבעם לשחור חייב אפי' בשיער אחד אבל בגירסת הרמב " ם שבידינו כתוב וז " ל וכן אם צבע שערו שחור משיצבע לבנה אחד לוקה ולשון זה הוא מתוקן יותר :
Yoreh De'ah.183.1.1 הלכות נדה ואשה כי תהיה זבה וגו' ולמדו חכמים ממדרש הפסוקים וכו' . ברייתא בת " כ הביאוה הפוסקים ופירוש מדכתיב והיא גלתה את מקור דמיה לימד על הדמים שאינם אלא מן המקור בפרק כל היד ( נדה דף י " ט ) נפקא לן מדכתיב ויראו מואב את המים אדומים כדם למימרא דדם אדום הוא ומדכתיב מקור דמיה הרי כאן שנים וכתיב וטהרה ממקור דמיה הרי כאן שנים הרי ארבע והאנן תנן חמשה דמים טמאים באשה האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג א " ר חנינא שחור אדום הוא אלא שלקה אבל שאר אדמומית שלמטה מה' דמים לאו דם טמא הוא ואצ " ל ירוק דטהור כאשר יתבאר בעז " ה בסימן קפ " ח :
Yoreh De'ah.183.2.1 ואף באלו וכו' . ר " פ הרואה כתם בבשרה עד שתרגיש בבשרה ופריך האי בבשרה מב " ל שמטמאה בפנים כבחוץ אם כן לימא קרא בבשר מאי בבשרה עד שתרגיש בבשרה ובפ' יוצא דופן ( נדה ד' מ " א ) אסיקנא דעד בין השיניים ( פי' רש " י כמין שיניים יש בתוך הרחם תלתולי בשר ) הוי בית החיצון ובין השיניים עצמן כלפנים :
Yoreh De'ah.183.3.1 ומ " ש אפי' כחרדל או פחות משנה ר " פ יוצא דופן ומטמאין בכל שהוא אפילו כעין החרדל ופחות מכאן פירוש בין זב ושכבת זרע בין נדה וזבה מטמאין בכל שהוא דלא כרבי נתן משום רבי ישמעאל דאומר זב צריך כחתימת פי האמה דכתיב או החתים בשרו מזובו אלא אפילו כעין החרדל דהוא פחות מחתימת פי האמה ואפי' עוד פחות מכאן :
Yoreh De'ah.183.4.1 ומ " ש בין באונס בין ברצון ברייתא בפרק בנות כותים ( נדה דף ל " ו ) מיתורא דוכי יזוב זוב משמע זוב מ " מ ואפי' באונס פירוש באונס כגון קפצה וראתה או ראתה בהמה או עוף נזקקין זה עם זה וכו' ופירוש ברצון כלומר שלא באונס אלא מחמת עצמה :
Yoreh De'ah.183.5.1 ומ " ש מונה ז' ימים עם יום ראייתה בפ " ק דר " ה ( דף י' ) קאמר רבא נדה אין תחילת היום עולה לה בסופה סוף היום עולה לה בתחלתה ופירש " י אין תחלת היום עולה לה בסופה שנאמר שבעת ימים תהיה בנדתה תהא בנדתה כל ז' ולא תאמר מקצת יום ז' ככולו ותטבול ביום : סוף היום עולה לה בתחילתה . שאם ראתה סמוך לשקיעת החמה עולה לה יום זה בז' ימי נדה ואינה צריכה למנות אלא ו' והוא ובנדה דאורייתא קאמר שאינה זקוקה לנקיים שלא הצריכה תורה ספירת ז' נקיים אלא לזבה אבל לנדה אפי' ראתה כל ז' ופסקה עם שקיעת החמה טובלת לערב עכ " ל והכי משמע בכמה דוכתי ממסכת נדה וכן כתבו הפוסקים :
Yoreh De'ah.183.6.1 ומ " ש ומיום ז' ואילך עד י " א יום וכו' בסוף נדה אסיקנא די " א יום שבין נדה לנדה פליגי בה לר " א בן עזריה הלכה למשה מסיני הוא ולר " ע קראי נינהו וכתב הרמב " ם בפ " ו דאיסורי ביאה כר " א בן עזריה דהלכה למשה מסיני הן :
Yoreh De'ah.183.7.1 ומ " ש ומשפטה בהן וכו' עד חוזרת לתחלת ימי נדות כל זה מבואר בסוף נדה אלא דמ " ש משמרת כל הלילה שאח " כ וכ " כ הרמב " ם בפ " ו קצת קשה דמשמע התם דצריך שתשמור יום המחרת קצת ואח " כ תטבול וכן פירש " י להדיא ( בדף ע " ב ע " א ) ונראה דרבינו דקדק לפרש דאע " פ דלכתחלה אינה טובלת עד לאחר הנץ החמה מ " מ בשימור כל הלילה הוי שימור שהרי בפרק הקורא את המגילה למפרע תנן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר אלמא דמה שצריך שימור קצת למחרתו אינו אלא קצת עלייה דעמוד השחר כדי שתטבול ביום אלמא דא " צ שימור מדינא אלא כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר ואח " כ תטבול אלא דלכתחלה לא תטבול עד הנץ החמה . וזה שכתב רבינו כאן דבין זבה קטנה בין זבה גדולה טובלת ביום לאחר הנץ החמה מיד זהו דין תורה שטובלת מיד ובפרק תינוקת ( נדה דף ס " ז ) ילפינן לה מדכתיב לה וספרה לה ז' ימים אחר תטהר אחר מעשה שספרה מקצת היום של ז' תטהר ע " י טבילה . וכתב הרי " ף דכיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות פירוש וה " ה לבעלה וכן פירש הר " ן אבל אמרו חכמים לא תעשה כן שלא תבא לידי ספק פי' אף חכמי המשנה שהיו נוהגים ע " פ דין תורה בנדה וזבה אמרו דאף ע " פ דדין תורה מותרת לשמש דכיון שטבלה טהורה אפ " ה י " א שאסורה לשמש שמא תסתור ותבא לידי איסור כרת ולקמן סימן קצ " ז כתב רבינו דאח " כ תקנו עוד שלא תטבול ביום שביעי גזירה שמא יבא עליה וכו' . והאמוראים תקנו תקנה זו וכדאיתא להדיא בפרק תינוקת ( נדה דף ס " ז ) ולשם יתבאר בס " ד . והב " י הביא הא דתניא אחר תטהר רבי שמעון אומר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק וכתב דלפירש " י והתוס' אטבילה קאי הא דאמרו חכמים אסור לעשות כן דאסור לטבול ביום וכן כתב סמ " ג והתרומה והמרדכי וכתב עוד המרדכי שכך משמע מתוך האלפס מיהו הר " ן פירש להדיא דברי הרי " ף דאתשמיש קאמר דאסור לעשות כן וכן פי' ב " י דמשמע הכי מדברי הרי " ף וקשה טובא שהרי בסוף דבריו כתב הרי " ף ואי לא חזיא יום ט' טבלה לערב ומשתריא וכו' ואי לא חזיא ביום י' טבלה לאורתא ומשתריא וכו' דאלמא מדפסק שיהא טובלת לערב דהא דתניא אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן אטבילה קאי דאסור לטבול ביום אלא לערב וי " ל דס " ל להר " ן דפסק זה כתב הרי " ף למאי דאסיקנא בפרק תינוקת ( נדה דף ס " ז ) דאסור לטבול ביום וכמ " ש רבינו בסימן קנ " ז ומיהו מדלא הביא הרי " ף ההיא דתינוקת בפסק זה אלא דלאחר סיום הברייתא ודקאמר ר " ש אחר מעשה תטהר וכו' כתב הפסק כללא דנקטינן וכו' משמע דמהך ברייתא נקטינן הכי דטבלה לערב והיינו מדקאמר ר " ש אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן דאטבילה קאי וכמו שהבין המרדכי . ומ " ש הרי " ף בתחלה רש " א אחר תטהר אחר מעשה תטהר כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות אבל אמרו חכמים לא תעשה כן שלא תבא לידי ספק ה " פ דאע " ג דדין תורה אחר מעשה הטבילה טהורה להתעסק בטהרות וה " ה דטהורה לבעלה אבל אמרו תכמים לא תעשה כן אף לטבול ביום שלא תבא לידי ספק אם תשמש אח " כ ובאשיר " י כתב כלשון הרי " ף עד ואי לא חזיא ביום י' טבלה ומשתריא לערב לשון זה מבואר דטבלה ביום ולא משתריא אלא לערב דאלמא דאסור לעשות כן אתשמיש קאי דאל " כ הו " ל לומר טבלה לערב ומשתריא כמ " ש הרי " ף ומיהו הדבר ברור דברייתא זו לא נשנית אלא בימות התנאים וחכמי המשנה שהיו טובלים ביום כדין תורה ואסרו התשמיש וההיא דתינוקת דאסרו אף הטבילה ביום תקנה זו נתחדשה בימות האמוראים וכמ " ש התוס' להדיא בפ' המפלת ( נדה דף כ " ט ) בד " ה ר " ש ובפ' תינוקת ( נדה דף ס " ז ) בד " ה אבל אמרו וזאת הוא דעת רבינו וכדפרישית והוא העיקר :
Yoreh De'ah.183.8.1 ומ " ש חוץ מיום שפוסקת בו . ה " א בפ' בנות כותים ( נדה דף ל " ג ) בנות כותים מטמאין משום דיום שפוסקת בו סופרתו למנין ז' ובפ' תינוקת ( נדה דף ס " ט ) פריך ורב ככותאי אמרה לשמעתתיה :
Yoreh De'ah.183.9.1 ומ " ש ואם לא ראתה וכו' . ה " א בסוף נדה וטעמא דמילתא דכיון דאין יום שלאחריו מצטרף עמו לזיבה דאם רואה בו תחלת נדה היא הלכך אין יום י " א צריך שימור ומותרת לבעלה ד " ת מיד אחר טבילתה דאפי' תראה דם בו ביום אחר תשמיש אינו סותר למפרע ולא עבר על איסור כרת אלא תחלת נדה היא עכשיו בראייה זו מיהו רב ששת ורב אשי פליגי בה ולרב ששת מדרבנן אסורה לשמש ביום שלאחריו כדאמרי' בפ' בא סימן ( נדה דף נ " ד ) אמר רב ששת גרגרן דתנן אסור ורבי' לא כתב כאן אלא דין תורה והך מילתא דפליגי בה אמוראי לא הזכירו רבינו אבל מה שאסורה לשמש תוך י " א יום לאחר טבילת הנץ החמה משום דאמרו חכמים אסור לעשות כן לית בה ספק הזכירו רבי' וכך כתב הרי " ף והרא " ש אבל סה " ת והסמ " ג והמרדכי כתבו ג " כ דצריך לשמור יום י " ב מדרבנן וכדמוכח בפ' בא סימן ע " ש :
Yoreh De'ah.183.10.1 ומ " ש וביום י' פליגי וכו' בסוף נדה רבי יוחנן אמר בעי שימור דאע " ג דאינה ראויה לבא לידי זבה גמורה דאין מצטרף עמו אלא י " א דהו " ל תרי מ " מ בעי שימור י " א כנגדו ור " ל אמר לא בעי שימור כיון דאינה ראויה לבא לידי זבה גמורה . וז " ל הסמ " ג אבל אם ראתה יום י' ויום י " א שעכשיו כלו ימי הזיבה ומתחילין ימי נדה צריכה שימור יום י " ב מה " ת וי " א מד " ס מאחר שעברו ימי זיבה ופי' ב " י דלר " ע דיליף לה מקראי הו " ל מן התורה ולראב " ע דהו " ל הל " מ הו " ל מד " ס ולישנא דאבל לא ניחא לי וכו' . וצ " ע עכ " ל ושרי ליה מאריה דפי' דברי הסמ " ג ודאי כך הוא י " א דאף לרבי יוחנן אם ראתה י' וי " א כיון דכלו ימי זיבה ומתחילין ימי נדה אינה צריכה שימור יום י " ב אלא מדרבנן כי היכי דבראתה י " א לחודיה דצריכה שימור י " ב מדרבנן לרב ששת פ' בא סימן וי " א כיון דראתה תרתי יומי בימי זיבה י' וי " א צריכה שימור י " ב מן התורה לרבי יוחנן והכי איתא בסה " ת להדיא ומשם למד הסמ " ג לכתוב כן :
Yoreh De'ah.183.11.1 עברו כל י " א יום ולא ראתה חוזרת לתחלת ימי נדות איכא למידק הלא אפי' ראתה י' וי " א וי " ב ג " כ אינה זבה אלא י " ב תחילת נדה היא וסופרת ו' נקיים והן וטובלת וכ " כ הרי " ף והרא " ש וא " כ קשה על דברי רבינו מאי איריא דעברו כל ה " א ולא ראתה אפי' ראתה י' וי " א וי " ב נמי חוזרת לתחילת נדה בי " ב והו " ל לאשמועינן רבותא ונ " ל דלפי דרבינו בא להורות בבבא שאחריה דאם ראתה בתוך י " א יום ונעשה זבה אינה חוזרת לימי הנדות עד שיהיו לה ז' נקיים וכפירש " י והרמב " ן דלא כהרמב " ם דאפילו ראתה בתוך י " א יום ונעשה זבה אע " פ שלא היו לה ז' נקיים מיד כשכלו י " א יום חוזרת לימי נדות והביאו ב " י לכך כתב תחילה עברו כל י " א יום וכו' כלומר בהא ודאי חוזרת לימי נדות לד " ה ואף לרש " י והרמב " ן אבל אם ראתה ג' ימים בתוך י " א יום ונעשה זבה אינה חוזרת לימי נדות ודלא כהרמב " ם :
Yoreh De'ah.183.12.1 משרבו הגליות וכו' ושמא תראה וכו' כצ " ל ושמא בוי " ו וה " פ חשו שמא יבאו לטעות באיסור כרת שיורו על דם טמא שהוא טהור וכדאיתא ס " פ כל היד דרבי יוחנן ורבי זירא ועולא לא חזו דמא ועוד חששו דאפילו נבא להחמיר ולטמאות כל דם אדום אפ " ה חומרא דאתי לידי קולא היא דשמא תראה האשה בימי נדתה ז' ימים ויהיה הכל דם טהור מלבד ראיית יום שביעי והרי היא צריכה עוד ז' ימים מלבד מה שהיתה סופרת מתחילה ז' ימים ולאו דוקא שצריכה עוד ז' כי אינה צריכה אלא ו' ימים כי לעולם מונה ז' ימי נדה מתחילת ראייתה דאף סוף היום עולה לה בתחילה כדפרי' לעיל על כן החמירו לטמא כל מראה דם אדום דאפי' לא יהא נראה לנו שיהא דם נדה אפ " ה החמירו לטמא כל מראה דם להחזיקה בדם נדות ממש וכדאשכחן דרבי יוחנן ור' זירא ועולא לא חזו דמא כדי להורות בין טמא לטהור אלא טימאו את הכל ופשיטא דלא טימאו את הלבן והירוק דבהא לא בעינן חוכמתא דהכל יודעים להבדיל בין אדום ללבן וירוק אלא באדום גופיה בעינן חוכמתא בין מראה אדום טמא למראה אדום טהור ובכלל לשון זה הוא לומר שהחמירו בו עוד חומרא כשהסכימו לטמא כל מראה דם אדום כלומר שמה שתיקנו לטמא כל דם אדום עוד החמירו בו כאילו היתה ראייה זו תחילת ראייתה דאף אם ראתה שני ימים תתחיל למנות מיום שני ויושבת ששה והן והוא מה שהתקין רבי בשדות שהן ע " ה כדאיתא פרק תינוקת שזה היה קודם שבא רבי זירא וכל זה הוא להיכא שאינן טועות ויודעות להבחין בין ימי נידותה לימי זיבתה ולפי זה לא היה צריך עוד לתקן חומרא כי יספיק במה שתשב ששה והן כיון שיודעת להבחין בין ימי נדה לימי זיבה אלא דכדי שלא יבואו הנשים לידי טעות בין ימי נדה וימי זיבה כי סבורה תהיה כשראתה ג' ימים דבימי נדתה היא רואה וכי תחזור ותראה עוד טפת דם כחרדל ותהא חוששת שמה שראתה תחילה שלשה ימים דם טהור היה ועכשיו שראתה טפת דם כחרדל תחילת נדה היא תהיה סופרת ו' ימים דיהיו ז' עם יום שראתה טפת דם כחרדל וטובלת ליל ח' לראייה זו דטפת דם כחרדל שהיא תחילת נדה ושמא טועה היא בין ימי נדה לימי זיבה והשלש ראיות שראתה ימי זיבה הן ומה שראתה עכשיו היא סותרת מניינה וצריכה ז' נקיים חוץ מיום שפוסקת בו לכן הוסיפו חומרא אחר חומרא וכו' דאפילו לא ראתה תחילה כלל אלא עכשיו הוא תחילת ראיית טפת דם כחרדל תשב ז' נקיים כדי שלא תבא לידי טעות ומה שלא אמר אפי' לא תראה אלא כל שהוא רבותא קאמר דאע " ג דבטיפת דם כחרדל ליכא למימר דיצא מן המקור בג' ימים זה אחר זה טפה אחר טפה ושהה בפרוזדור שהוא כמו שהוא יצא לחוץ והו " ל ג' ראיות בג' ימים וצריכה מן התורה ז' נקיים שהרי אינו אלא טפה אחת כחרדל ואין כאן אלא ראייה אחת אפ " ה צריכה ז' נקיים מחשש' דטועה היא כדפרי' וכיוצא בזה כתב הר " ר יונה בפרק אין עומדין והמרדכי והר " ן בה' נדה ומביאו ב " י . אבל לפעד " נ נכון והוא דבפרק יוצא דופן ( נדה דף מ " א ) אמר רבי יוחנן מקור שהזיע כב' טפות מרגליות טמאה ודוקא תרתי אבל חדא אימר מעלמא אתי ( פי' מן הצדדין ) וזה יאמר כאן דהחמירו בנות ישראל אפילו טפת דם אחת כחרדל דאע " פ שאינה כי אם טפה אחת לא תלינן דמצדדין אתיא : כתב הרמב " ם בפי " א זה שתמצא במקצת מקומות שהנדה יושבת ז' ימים בנדתה ואע " פ שלא ראתה דם אלא יום אחד ואחר הג' תשב ז' נקיים אין זה מנהג אלא טעות וכו' עכ " ל . והאחרונים כתבו מנהג זה על שם הא " ז וכתוב בתרומת הדשן סי' רמ " ה שלא שמע שום טעם לדבר ע " כ . ואנכי מצאתי כתוב בדרשות הר " ש מאוסטרייך על מ " ש הא " ז שסופרת י " ד יום אחר ראייתה קודם שטובלת דמהר " ם קלויזנ " ר והוא דקדקו בדבר למצוא טעם למ " ש הא " ז בזה והיה נראה להם הטעם כיון שנדה דאורייתא סופרת ז' וטובלת אע " פ שרואה בז' שלה משום טבילה בזמנה מצוה וצריכה עוד לספור ז' נקיים שמא ראייה האחרונה היה בימי זיבה לכך יש להן להמתין ז' ולספור נקיים דשמא תחזור לדאורייתא ואז צריכה ז' לנדות עכ " ל : ומ " ש לכך יש לה להמתין ז' וכו' . כלומר מקודם שתתחיל לספור ז' נקיים יש לה להמתין ז' ואח " כ לספור ז' נקיים ואע " פ שאינה טובלת לאחר ז' הראשונים מ " מ כדי שלא תשתכח ממנה דינא דאורייתא כי שמא תחזור לדאורייתא דבמהרה יבנה המקדש ואז צריכה ז' לנדות ולטבול בסוף ז' לנדות אע " פ שרואה בז' שלה משום דטבילה בזמנה מצוה דבלאו האי טעמא הוה קשה מה בכך דתשתכח ממנה דינא דאורייתא ותטבול אחר ז' נקיים גם כשיבנה המקדש וכמו שהיא נוהגת עכשיו ולכן אמר דאם כן תהיה עוברת על טבילה בזמנה מצוה ויש לטעם זה פנים מסבירות :
Yoreh De'ah.184.1.1 רוב הנשים יש להם וסתות כו' וסתם וסת וכו' . כלומר אם לא קבעה לה וסת ולא ראתה אלא פעם אחת אז מן הסתם לא תראה עד ל' יום ובא עליה כל קודם ל' דדינה של אשה זו כדין מי שיש לה וסת קבוע דבא עליה שלא בשעת וסתה כו' . אבל אשה שאין לה וסת איכא מחלוקת בין הפוסקים וכמ " ש בסימן קפ " ו :
Yoreh De'ah.184.2.1 ומ " ש כמו שירצה כלומר בין ערה בין ישנה דלא מיבעי' בישנה דאיכא צערא לבדוק עצמה ולא אטרחוה רבנן אלא אפי' ערה דליכא צערא אינה צריכה בדיקה ואדרבה וכו' . וה " א ספ " ק דנדה תחילת ( דף י " ב ) בעא מיניה רבי זירא מרב יהודה אשה מהו שתבדוק לבעלה ( פי' מי צריכה לבדוק לפני תשמיש ) א " ל לא תבדוק . ותבדוק ומה בכך ( פי' מדלא אמרת אינה צריכה לבדוק אלא לא תבדוק אלמא דמוזהרת שלא לבדוק ותבדוק ומה בכך ) א " כ לבו נוקפו ופורש וכתבו התוס' פר " ח כיון דרואה אשתו בודקת מחשב שאם לא הרגישה לא היתה בודקת שחכמים לא תקנו לבדוק עכ " ל ולפי שקשה על זה מהא דתנן ר " פ כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת דמתוך כך לא אתי בעלה לידי איסורא לפיכך צריך לתרץ דהך מתני' שלא בשעת תשמיש קאמר דמשובחת ודלא כפי' רבינו שמחה בהגהת מיימוני פ " ד דביאה דהך בעיא לאחר תשמיש היא ופשטה דאין לה לבדוק דאם כן לבו נוקפו ופורש ממנה מכאן ולהבא אבל לפני תשמיש משובחת אפי' בשעת תשמיש דליתא והא ודאי דלרבינו נמי לאחר תשמיש נמי אין לה לבדוק בפני בעלה דא " כ לבו נוקפו ופורש אלא רבותא אשמועינן דאפילו לפני תשמיש לא תבדוק כ " ש לאחר תשמיש והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.184.3.1 ובשעת וסתה צריך לפרוש וכו' בפרק שני דשבועות ( דף י " ח ) ובס " פ האשה שהיא עושה ( סוף נדה דף ס " ג ) וכתב ב " י ע " ש הא " ז פורש אדם מאשתו סמוך לוסתה כ " ד שעות אם רגילה לראות ביום פורש כל אותו היום ולילה שלפניה ואם רגילה לראות בלילה פורש כל אותו הלילה ויום שלפניו ע " כ . ונראה שטעמו מדאיתא בפרק האשה שהיא עושה אמר רבא הלכה כרבי יהודה דברגילה למיחזי בסוף לילה אסורה לפני וסתה ומותרת לאחר וסתה וברגילה למיחזי בתחילת היום אסורה לאחר וסתה ומותרת לפני וסתה ואקשינן ומי אמר רבא הכי והתניא והזרתם את בני ישראל מטומאתם מכאן אמר רבי ירמיה אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן וכמה אמר רבא עונה מאי לאו עונה אחריתי ( פי' רש " י דאם וסתה ביום אסורה כל היום וכל הלילה שלפניו ורבי יהודה לא אסר אלא עונת וסתה ) לא אותה עונה ותרתי למה ליה ( לרבא לאשמועינן ) צריכא דאי אשמועינן הא הו " א ה " מ לטהרות אבל לבעלה לא קמ " ל ואי מההיא הו " א סמוך לוסתה עונה אחריתי קמ " ל אותה עונה וס " ל להא " ז דכיון דפשטא דלישנא דרבי ירמיה דקאמר דצריך לפרוש סמוך לוסתה משמע עונה אחריתי דהיינו יום ולילה שהן כ " ד שעות כך ראוי לכל אדם לפרוש כ " ד שעות דאף ע " ג דאמר רבא הלכה כר' יהודה אותה עונה טפי לא ודאי כך היא ההלכה אבל ראוי להחמיר שלא מן ההלכה וה " ט דשמא תראה עם הנץ החמה ותהא סבורה דחזיא בסוף לילה והיא לא חזיא אלא בתחילת היום א " נ איפכא תהא סבורה דחזיא בתחילת היום והיא לא חזיא אלא בסוף לילה הלכך לעולם צריך לפרוש יום ולילה . ויש קצת סמך לחומרא זו ממ " ש בסמוך היכא דלא קים לה שפיר אי קודם הנץ אי לאחר הנץ דיש מחמירין לאוסרה כל היום וכל הלילה . ונראה לפע " ד דכך ראוי לנהוג בחומרא זו דא " ז דאין ספק שכך היתה קבלה בידו מפי הזקנים ודלא כב " י דכתב דאין טעם ושורש לדברים אלו והאגור גם הוא כתב דחומרא יתירא היא אבל לפי הטעם שכתבנו ראוי ונכון לנהוג חומרא זו וכך שמעתי בימי חורפי שהירא דבר ה' נהג מעולם בחומרא זו : כתב בהג " ה מיימונ " י פ " ד דביאה ובאביאסף כתב דעונה זו או יום או לילה מימי ניסן ותשרי וחצי יום וחצי לילה בתמוז וטבת ותימה עכ " ל וגם הב " י דחה דבריו ומש " ה לא הביאו בש " ע ושרי להו מארייהו דאישתמיטתא להו הא דאיתא ר " פ תינוקת להדיא דלגבי נדה נמי הוי עונה י " ב שעות דווקא דהיינו יום או לילה ביומי ניסן ותשרי וחצי יום וחצי לילה ביומי תמוז וטבת ע " ש ( דף ס " ה ע " ב ) והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.184.4.1 וכתב הרשב " א בד " א בגדולה אבל בקטנה שלא הגיע לימי הנעורים ולא הביאה סימנים א " צ לפרוש סמוך לוסתה כ " ז שלא קבעתו בשלשה פעמים איכא לתמוה דמשמע דוקא בדאיכא תרתי אבל בהביאה סימנים אפילו לא הגיעה לימי הנעורים או הגיעה לימי הנעורים אפילו לא הביאה סימנים גדולה הוא וצריך לפרוש וכו' . והא ליתא כדאיתא בפ' יוצא דופן דבלא הגיעה לימי נעורים אפילו הביאה סימנים שומא נינהו וה " ה בהגיעה לימי הנעורים כיון שלא הביאה סימנים קטנה היא . ונראה ודאי דהאי ולא הביאה סימנים פירושו או לא הביאה סימנים דוא " ו המדבקת היא במקום או המחלקת ועיין לקמן בסימן קפ " ט אצל מ " ש רבינו לשון הרשב " א תינוקת שלא הגיעה זמנה לראות וכו' . לשם התבאר בס " ד וכן מה שכתב גם ב " י :
Yoreh De'ah.184.5.1 כתב הראב " ד ואם רגילה לראות בהנץ החמה וכו' טעם המקילין הוא כיון דקודם הנץ החמה הוא עומד בספק אם התחילה לראות בו אם לאו אבל לאחר הנץ החמה הוא ודאי שעת וסתה ואנן קי " ל וסתות דרבנן כ " ש סמוך לוסתה הלכך קודם הנץ החמה הו " ל ספק דרבנן ולקולא ולא חיישינן אלא ליום שהוא ודאי בימי נדתה ולא דמי למ " ש אח " כ בסמוך ברואה מקודם הנץ החמה עד אחר הנץ החמה דכיון דאין שם ספק דודאי התחילה לראות מקודם הנץ החמה ס " ל להראב " ד דבתר תחילת הוסת אזלינן ולא מיתסרא אלא בלילה וביום כשיעור הנמשך בו מיהו כבר כתבתי דבכל וסת יש לנהוג בחומרא דא " ז יפרוש יום ולילה מטעם חששא זו דשמא תראה עם הנץ החמה וטועה היא בין רואה בסוף לילה לרואה בתחילת היום א " כ כל שכן היכא דלא קים לה שפיר דיש לנהוג כיש מחמירין לאוסרה כל היום וכל הלילה . ובש " ע פסק היכא דלא קים לה שפיר אינה אסורה אלא ביום וכהכרעת הראב " ד והרא " ש ולפעד " נ דאע " ג דכך היא הלכה מ " מ באיסור כרת ראוי להחמיר כיש מחמירין :
Yoreh De'ah.184.6.1 ואם רגילה לראות ראייה מרובה וכו' . פי' ג' סברות הן סברא הראשונה דכיון דוסתה נמשך מתוך סוף הלילה עד תוך תחילת היום א " כ צריך לפרוש עונת הלילה בשביל שהוסת הוא בסוף הלילה וצריך לפרוש גם כל עונת היום בשביל שהוסת הוא גם בתחילת היום . וסברא ב' דבתר תחילת הוסת אזלינן ולא מיתסרא אלא כל הלילה ואם לא ראתה כל הלילה מותרת לשמש כל היום ואין צריך לפרוש אף בזמן משך וסת דתחילת היום וסברת הראב " ד דודאי בתר תחילת הווסת אזלינן אלא דבתחילת היום נמי אסורה כשיעור הנמשך בו ואם לא ראתה שוב אינה חוששת כל היום ומשמע דהכי נקטינן כסברת הראב " ד שכתב רבינו באחרונה בשמו וכדמשמע בדברי הרא " ש שהעיקר כהראב " ד וכן פסק בש " ע :
Yoreh De'ah.184.7.1 ואם וסתה נמשך ב' ימים וכו' . נראה דהראב " ד לטעמיה אזיל דאע " ג דבתר תחילת הווסת אזלינן ולא מיתסרא אלא עונה אחת דתחילת הווסת ולא ראתה כל אותה עונה אפ " ה צריך לפרוש אחר אותה עונה כל ימי משך הווסת וכן כתב ב " י דהראב " ד לטעמיה אזיל ע " ש ודעת הרז " ה דא " צ לפרוש אלא עונה הראשונה שהוא עיקר הווסת וכשלא ראתה כל אותה עונה שוב אינה חוששת כלל דכיון שנסתלק העיקר ולא ראתה נסתלק הטפל דהדמים שהיא רואה אחר עונת תחילת הווסת דמים יתירים הן דאיתוספו בה וכשעברה עונת זמן תחילת הווסת אינה צריכה לחוש יותר וכך הסכים הרא " ש וכן פסק בש " ע ותימה דהפסקים לכאורה סותרים זה את זה דכיון דכתב הרא " ש תחילה הכרעת הראב " ד ברואה ראייה מרובה דאסורה עונת הלילה ושעת עונת הווסת ביום וא " כ היאך פסק גבי שופעות ב' וג' ימים בהיפך מדעת הראב " ד דאינה אסורה אלא אותה עונה דתחילת הווסת בלבד ולא כל ימי משך הווסת . ונראה דדוקא ברואה ראייה מרובה מסוף הנץ עד תוך תחילת היום כיון דהכל ראייה אחת היא מסתברא כהראב " ד דצריך לפרוש כל עונת הלילה ושעת משך הווסת ביום דכל משך זה בשם ווסת נקרא כיון שאין שם אלא ראייה אחת אבל בשופעת ב' וג' ימים דאינה ראייה אחת והדמים שרואה בעונה ראשונה הוא תחילת הווסת וכל מה שרואה אח " כ דמים יתירים הן דאיתוספו בה אין זה נקרא בשם משך הווסת כיון שאיננה ראייה אחת וכדקאמר תלמוד' פ " ק דנדה ( דף י' ) מכלל דשופעת כי נהרא בתמיה וכי אפשר שתראה ראייה אחת ושופעת כי נהרא ז' ימים וחיה אלמא דשופעת ב' וג' ימים לא איירי ברואה ראייה אחת וע " ל ריש סי' ק " ץ . ואע " ג דהראב " ד אינו מחלק בכך וס " ל דגם זה נקרא בשם משך הווסת מ " מ הרז " ה והרא " ש מחלקים בסברא זו ואחריהם נמשך בש " ע בפסקיו נ " ל ודו " ק . ועיין במ " ש בסימן קפ " ט בס " ד אצל ראתה ט " ו לחדש זה והומשכה ראייתה וכו' ועיין עוד שם אצל מ " ש וכולן אין חוששין להן אלא לשעתן ובמ " ש לשם בס " ד :
Yoreh De'ah.184.8.1 ואם הגיע ווסתה בימי עיבורה וכו' . האשה שהיתה נחבית במחבוא וכו' בפ " ק דנדה ( דף ט' ) בעא מיניה ההוא סבא מר' יוחנן הגיע עת וסתה בימי עיבורה ולא בדקה מהו קמיבעיא ליה אליבא דמ " ד ווסתות דאורייתא . פירש " י אותה בדיקה שהצריכוה לאשה להבדק בשעת ווסתה ד " ת הוא הל " מ דאורח בזמנו בא ואם בא יום וסתה ולא בדקה מחזקת לה טמאה לקמן בפ' כל היד דף ? י " ו וקא מיבעי' לן אם לא בדקה ביום ווסתה בימי עיבורה מהו כיון דוסתות דאורייתא בעיא בדיקה א " ד כיון דדמיה מסולקין לא בעיא בדיקה . א " ל תניתוה רמ " א אם היתה במחבא ( מחמת פחד כרכום או ליסטים ) והגיע שעת ווסתה ולא בדקה טהורה שחרדה מסלקת את הדמים טעמא דאיכא חרדה הא ליכא חרדה והגיע ווסתה ולא בדקה טמאה אלמא ווסתו' דאורייתא וכיון דאיכא חרדה דמים מסולקין ולא בעיא בדיקה ה " נ במעוברת דמיה מסולקים ולא בעיא בדיקה :
Yoreh De'ah.184.9.1 ומ " ש רבינו דמניקה כל כ " ד חדשים דינה כמעוברת מבואר לשם בדברי הרא " ש דדין מניקה שוה למעוברת דשריא בלא בדיקה והא דתנן ( דף י " א ) אע " פ שאמרו דיין שעתן צריכה להיות בודקת אבתולה וזקנה קאי ולא אמעוברת כדאמר רבי יוחנן עלה דההיא וכו' עכ " ל רצונו לומר דבסוף ( דף י' ) קאמר ר' יוחנן דמעוברת ומניקה דיין כל ימי עיבורן דיין כל ימי מניקותן . מעוברת משנה שם ( דף ז' ) משיודע עוברה . ומניקה אסיקנא בגמרא ( ד' ט' ) אליבא דחכמים דהלכתא כוותייהו אפילו גמלתו או מת כל כ " ד חדש מסולקת דמים דמתוך צער לידה איבריה מתפרקים ודמיה מסתלקים ואינן חוזרים עד כ " ד חדש ואין הדבר תלוי ביניקת הולד . ומ " ש רבינו עוד דמעוברת ומניקה א " צ לפרוש סמוך לווסתה מפורש לשם בדברי הרא " ש . והקשה ב " י כיון דמדין היתה במחבוא פשטינן למעוברת דלא בעיא בדיקה כיון דדמיה מסולקים אם כן מאחר שכתב רבינו דמעוברת א " צ לפרוש ממנה סמוך לווסתה ואפילו לכתחילה משמע הכי הו " ל לפסוק דהיתה במחבוא לכתחילה נמי א " צ לפרוש סמוך לווסתה ולמה כתב בהגיע ווסתה במחבוא דחוששת לו והאריך בזה עיין עליו אבל לפעד " נ דבר ברור דהרא " ש לא היה גורס בהך בעיא דסבא הגיע עת ווסתה בימי עיבורה ולא בדקה מהו כגירסת הספרים שבידינו אלא היה גורס הגיע עת ווסתה בימי עיבורה מהו והכי מבואר בפסקי הרא " ש וקמיבעיא ליה בלכתחילה דילמא לא בעיא בדיקה כיון דדמיה מסולקין ופשט ליה רבי יוחנן דכיון דמסולקת מדמים מקילינן לגבה דאפי' לכתחילה לא בעיא בדיקה כי היכי דמקילינן בהיתה במחבוא דטהורה היכא דלא בדקה ואע " ג דבהיתה במחבוא לא אשכחן דאקילו לגבה אלא בדיעבד היכא דהגיע ווסתה ולא בדקה כדתנן להדיא בפ' בנות כותים ( נדה דף ל " ט ) מ " מ שמעת מינה מיהא דיש לנו להקל במסולק' מדמיה ולמדינן מינה דבמעוברת ומניחה דמסולקת מדמים לגמרי דאף לכתחילה לא בעיא בדיקה וא " צ לפרוש ממנה בסמוך לווסתה וכך מבואר עוד בלשון הרא " ש שכתב מהכא משמע דבמעוברת אין צריך לפרוש סמוך לווסתן דאפילו בשעת ווסתן אמרינן הכא דלא בעיא בדיקה וכו' . אבל בהיתה במחבוא דאינה מסולקת מדמים כמו מעוברת ומניקה אין להקל בה אלא בדיעבד ולא בכתחילה גם הרשב " א היתה גירסתו כגירסת הרא " ש ולכן פסק במעוברת דאפילו לכתחילה אינה חוששת לו אלא דס " ל דבהיתה במחבוא נמי אפילו לכתחילה אינה חוששת ולא בעיא בדיקה כיון דמסולקת דמים הוא וכדין מעוברת ומניקה דלא כהרא " ש וכמו שהביא ב " י לשון הרשב " א בת " ה וכך פסק בש " ע דאף במחבוא אינה חוששת לו ולפעד " נ דיש להחמיר כדעת הרא " ש ורבינו המפורשים לאיסור ודייקי לשון משנתינו בהיתה במחבוא והגיע שעת וסתה ולא בדקה טהורה אבל לכתחילה חוששת וצריך בדיקה וכ " כ הרב בהגהות ש " ע וכן עיקר :
Yoreh De'ah.184.10.1 ומ " ש ודוקא הני אבל כל אשה דעלמא וכו' . כך מוכחת הסוגיא בפ' כל היד ( נדה דף ט " ו ע " א ) למ " ד וסתות דרבנן דלא מחזקינן לה בשעת וסתה ודאי טמאה לפיכך אם עברה ולא בדקה בשעת וסתה ובדקה אח " כ ומצאה טהורה טהורה וכך פסקו התוס' לשם דהלכה כמ " ד וסתות דרבנן וכך פסק הרא " ש ריש נדה ומיהו אע " פ שעברה ולא בדקה בשעת וסתה ולא הרגישה אסורה עד שתבדוק וכ " כ הרשב " א בית ז' סוף שער ג' וכתב עוד דוקא בשיש לה וסת קבוע א " נ אין לה וסת קבוע והגיע יום ל' לראייתה שהיא עונה בינונית אבל אין לה וסת קבוע והוא לה בפחות מעונה בינונית כגון שראתה לכ " ה וכיוצא בזה אע " פ שלא בדקה כיון שלא הרגישה בדם ה " ז טהורה בלא בדיקה כלל עכ " ל וכ " כ רבינו בשמו סוף סימן זה ואע " ג דלגבי פרישה סמוך לוסתה כתב רבינו לעיל בסימן זה דאפילו אין לה וסת קבוע בג' פעמים אלא בפעם אח' נמי צריך לפרוש וכ " כ גם הרשב " א התם ודאי כל אותה עונה היא מוחזקת שתהא רואה דם דאורח בזמנו בא ולכך צריך לפרוש לכתחילה דשמא ע " י התשמיש תראה בתוך אותה עונה אבל אחר שעברה העונה ואין לה וסת קבוע אע " פ שלא בדקה ה " ז טהורה בלא בדיקה תלינן דכיון שלא הרגישה עד אחר שעברה העונה דשוב לא תראה עד ל' יום ודוקא באין לה וסת אבל ביש לה וסת אסורה עד שתבדוק מיהו אפי' לא בדקה אלא אחר זמן הרבה ומצאה טהורה טהורה אבל הר " א ממי " ץ כתב בספר יראים דהלכה כר' זירא בפרק כל היד ( נדה דף ט " ו ע " א ) דדוקא בבדקה עצמה מיד לאחר וסתה תוך שיעור וסתה ומצאה טהורה טהורה אבל אם לא בדקה תוך הזמן הזה אף על פי שלאחר שיעור וסת בדקה עצמה ומצאה טהורה טמאה דחזקה אורח בזמנו בא ונפל לארץ עכ " ל ומביאו ב " י אלא שדחאו מהלכה לפי שכל הפוסקים ס " ל דאפי' איחרה זמן הרבה כיון שבדקה ומצאה טהורה טהורה ואני אומר דראוי לחוש להחמיר לעניין מעשה דכן פסק בסה " ת וכך הוא מסקנת המרדכי וכך הובאו דבריהם בהגהות ש " ד לה' נדה בשם סמ " ק :
Yoreh De'ah.184.11.1 ופרישה וכו' . נראה דכיון דקרא אסמכתא בעלמא הוא וא " צ לפרוש אלא מדרבנן לא אזהירו אלא בתשמיש דחיישינן שמא ע " י תשמיש תראה בתוך אותה עונה שהרי רגילה היא לראות בעונה זו ואתא לידי איסור כרת אבל מותר בשאר כל קריבות ואפילו חיבוק ונישוק וכ " ש מזיגת הכוס וכיוצא בו ולא חיישינן שמא יבא עליה כיון דביאה גופה אינה אלא דרבנן ועוד דאין יצרו תוקפו לבא עליה באינו יוצא לדרך ודלא כמ " ש תרומת הדשן דלא שרי אלא מזיגת הכוס וכיוצא בו אבל לא חיבוק ונישוק דמדכתב רבינו אבל מותר בשאר כל קריבות דבר אלמא דבא לרבות אף חיבוק ונישוק ולא אסר אלא תשמיש לחודיה וכ " כ ב " י ופסק כך בש " ע מיהו נראה דהמחמיר באלה תע " ב :
Yoreh De'ah.184.12.1 היוצא לדרך צריך לפקוד אשתו כו' בפרק הבע " י ( יבמות דף ס " ב ):
Yoreh De'ah.184.13.1 ומ " ש וי " א דאפי' בתשמיש חייב לפוקדה טעמו דכיון דאיסור תשמיש אינו אלא מדבריהם במקום מצוה ודאי לא גזרו דאין לפרש דלא שרי אלא בשאר קריבות דאם כן פשיטא דשרי אפילו באינו יוצא לדרך ור " ת פי' שאסור לפוקדה בתשמיש ואיצטריך לאשמועינן ביוצא לדרך דאע " ג דיצרו תוקפו לבא עליה כשיוצא לדרך אפ " ה צריך לפוקדה בדברי רצוי ולא חיישינן שמא יבא עליה ועי " ל דבאינו יוצא לדרך מותר בשאר כל קריבות דבר אבל אינו חייב בהן אבל ביוצא לדרך חייב לפוקדה וכן נראה ממ " ש ב " י :
Yoreh De'ah.184.14.1 הבא מן הדרך וכו' . כלומר ל " מ היכא דליתיה במתא דלא רמיא אנפשה ולא בדקה אלא אפילו איתיה במתא דרמיא אנפשה ובדקה נמי אסור לבא עליה עד שישאלנה אם בדקה אם לאו דכיון שהגיע עת וסתה אורח בזמנו בא ואסורה עד שתבדוק ואם שהה ל' יום אפילו אין לה וסת קבוע מ " מ סוף ל' חשוב כשעת וסתה ואסורה עד שתבדוק והיינו טעמא דכיון שלא שהה כדי שתוכל לטבול אין כאן אלא ספק אחד שמא ראתה שמא לא ראתה ואע " ג דקי " ל דוסתות דרבנן והו " ל ספק דרבנן אפ " ה תלינן דראתה דאורח בזמנו בא והלכך אסורה עד שישאלנה אבל אם שהה שתוכל לטבול כיון דוסתות דרבנן לא מחזקינן לה בודאי ראתה אלא ספק וכיון דאיכא הכא ספק ספיקא דילמא לא ראתה ואת " ל ראתה שמא טבלה הלכך בחזקת טהורה היא וא " צ לשאול אפילו אם היא ערה ואפילו אם היא קטנה דבושה מלטבול בלא תביעת הבעל וכל זה עולה מן הסוגיא דלישנא קמא דמחמיר בפרק כל היד ( נדה דף ט " ו ) ועל פי התוס' שכתבו הא דאמר רבב " ח אפילו הגיע שעת וסתה מותרת משום דוסתות דרבנן כששהתה אחר וסתה שיעור שתוכל לטבול היא ואע " ג דבעלה היה בדרך אפ " ה תלינן דודאי טבלה דכל אשה היא בחזקה שלא עברה טבילתה כדלקמן בסי' קצ " ז ומיהו כל זה לא מיירי אלא כשהלך לדרך הניחה בחזקת טהרה וכן השוהה עם אשתו בעיר והיא בחזקת טהרה אבל אם הניחה בחזקת טמאה אפילו שהה שיעור שתוכל לטבול אסור לו לבא עליה עד שישאלנה ותאמר לו טבלתי והכי תניא להדיא בפ " ק דנדה ( דף י " ב ) ומייתי לה הרא " ש בפ' כל היד ותימה למה לא כתבו רבינו כאן שהוא עיקר מקומו וכתבו בתחילת סימן קפ " ה : ומ " ש בין ערה בין ישינה כתבו התוס' ספ " ק דנדה בשינוייא בתרא והוא העיקר דלא לגמרי בישנה מיירי דאסור לבא עליה כדאמרינן בנדרים אלא אינה ערה כל כך שתדע להשיב אם היא טהורה אם לאו :
Yoreh De'ah.184.15.1 ומ " ש ואפילו בלא שהה שצריך לשאול כתב הרשב " א וכו' . טעמו דהכי אמר רב אשי בלישנא בתרא אליבא דרב הונא דקאמר וסתות דאורייתא ואף על גב דלרבה בב " ח דקאמר וסתות דרבנן אפילו ביש לה וסת לימים לחוד בחזקת טהרה היא ואין צריך לשאול ואנן הא קיימא לן דוסתות דרבנן מכל מקום כיון דללישנא קמא לא קאמר רבה בר בר חנא אלא בדשהה כדי שתוכל לטבול אזלינן לחומרא כלישנא קמא ואף על גב דללישנא קמא לא קאמר תלמודא בהא מילתא דוסת לימים ולקפיצות ולא מידי מ " מ כיון דללישנא בתרא אף למ " ד וסתות דאורייתא היכא דיש לה וסת לימים ולקפיצות בחזקת טהרה היא מסתמא דלמ " ד וסתות דרבנן לא פליג אהא אף ללישנא קמא וכתב הרשב " א דאף בשיש לה וסת לימים ולקפיצות דבחזקת טהרה היא אפ " ה הוא חושש לעונה בינונית וכו' וכתבו רבינו בסימן קפ " ט וז " ל כתב הרשב " א חומר בוסת הקפיצות וכו' :
Yoreh De'ah.184.16.1 ומ " ש וכתב עוד וכו' כבר נתבאר בסמוך אצל מ " ש רבינו ודוקא הני וכו' : כתב ב " י בשם הראב " ד דוסת דגופה כגון מפהקת אינה אסורה אלא עת וסתה בלבד בין שיש לה יום קבוע לאותן הסימנים בין שאין לה אבל לפני וסתה מותרת וכו' עד כאן לשונו . ותימא הלא בפרק האשה שהיא עושה צרכיה כתב הרא " ש על שם הראב " ד דכשיש לה יום קבוע לפיהוקן כשיגיע יום הפיהוק צריכה לפרוש מבעלה כל העונה כדין וסת לחודייהו וכ " פ רבינו בסי' קפ " ט ואין חולק על זה כמבואר בב " י בסימן קפ " ט שכל המחברים מסכימים לזה ע " ש :
Yoreh De'ah.185.1.1 האשה שהיא בחזקת טמאה וכו' ברייתא ספ " ק דנדה ( סוף דף י " א וכן בדף י " ב ) אם הניח את אשתו בחזקת טמאה לעולם היא בטומאתה עד שתאמר לו טהורה אני כלומר לא די לו בששהה שיעור שתוכל לטבול ואפילו היא ישנה אסור לו לבא עליה עד שתאמר לו טהורה אני וכתב ב " י שרבינו דקדק לפרש שתאמר לו טבלתי כלומר דאינה נאמנת לומר לא הייתי טמאה כמבואר בסמוך דכיון דודאי ראתה צריך שישאלנה ושתאמר לו טבלתי והכי משמע בת " ה הארוך בית ז' סוף שער ב' :
Yoreh De'ah.185.2.1 ומ " ש ומ " מ כשאומרת לו טבלתי נאמנת איכא לתמוה אמאי הוצרך לכתבו כאן הלא כל הנשים נאמנות לעצמן באיסור נדה אף בספירת שבעה כדאיתא בפ' המדיר דקאמר תלמודא אהא דתנן ומשמשתו נדה ה " ד אי דידע נפרוש ואי דלא ידע נסמוך עלה דקאמר שמואל מניין לנדה שסופרת לעצמה שנאמר וספרה לה לעצמה ותו הא פשיטא היא דנאמנת דהכי משמע מהא דתניא לעולם היא בטומאתה עד שתאמר טהורה היא אלמא דאם אמרה טהורה אני שטבלתי נאמנת וא " כ לא היה צריך לפרש ולומר ומ " מ וכו' כיון דממילא משמע וי " ל דסד " א דדוקא היכא דלא נודע לא לו ולא לאחרים דהיא נדה התם הוא דהאמינתה תורה לעצמה . אבל היכא דנודע ומפורסם שהיא בחזקת טמאה כי הכא אימא דאינה נאמנת והא דקתני עד שתאמר לו טהורה אני אינו אלא לומר שאסור לו לבא עליה בלא שאלה אלא צריך שישאלנה ושתאמר לו טהורה אני אבל ודאי צריכה היא לברר ע " י נשים שיודעים שטבלה כיון שהיתה בחזקת טמאה וכדי להוציא מפירוש זה כתב רבינו ומ " מ כשאומרת לו טבלתי נאמנת ואינה צריכה לברר שטהורה היא והכי משמע בת " ה הארוך לשם :
Yoreh De'ah.185.3.1 ואם הוחזקה נדה בשכינותיה וכו' בפרק המדיר אמרינן בעלה לוקה עליה משום נדה וכיון שלוקה עליה אלמא דכודאי נדה משוינן לה וצריכה שתאמר לו טבלתי וכ " כ בת " ה הארוך לשם :
Yoreh De'ah.185.4.1 אמרה לבעלה טמאה אני וכו' בפרק שני דכתובות ( דף כ " ב ) וכתב הר " ר ירוחם דהיינו דוקא אחר כדי דבור אבל בתוך כ " ד נאמנת ומביאו ב " י וכן פסק הרב בהגהות ש " ע והא דאינה נאמנת פי' הרמב " ם בפ " ד אפילו אמרה דרך שחוק אמרתי לך תחילה אינה נאמנת ובסה " ת פי' דהיינו אפילו אמרה מתחילה הייתי מכחשת ומשטה הייתי בך וצריך לפרוש ממנה עד שתספור שבעה נקיים ותטבול אא " כ שנותנת אמתלא לדבריה וכו' ומביאו ב " י ונראה דאם היה איזה קטט ביניהם ואמרה שמתוך כעס שהיה בלבה עליו מאותו קטט לא רצתה לבא אליו ואמרה טמאה אני הוי נמי אמתלא מקובלת והכי משמע מדברי מהרי " ו בתשובה סי' כ " ב ומשמע עוד שם דאפילו לא אמרה עכשיו טהורה אני ולא נתנה אמתלא לדבריה הראשונים אלא דמעצמה באה ושוכבת אצלו והבעל מכיר שמה שאמרה תחילה טמאה אני מחמת הקטט שאמרה כך מותר לו לבא עליה וכן פסק הרב בש " ע ומ " מ נראה דהבעל חייב לשאול אותה למה היא באה אצלו הלא אמרה אליו טמאה אני דצריך להוציא מפיה האמתלא שתאמר בפירוש כך וכך דדי לנו קולא בנותנת אמתלא אע " ג דשמואל לא עבד עובדא בנפשיה והבו דלא להוסיף עוד קולא בבאה לשכב אצלו בשתיקה ותו דהרב מהרי " ו לא התיר בבא אצלו בשתיקה אלא באמרה אליו מרגשת אנכי כאב בבני מעיים וחוששת לשינוי וסת באשר אין לה וסת והבעל מכיר שמחמת קטט וכו' אבל לא באמרה אליו בפירוש טמאה אני ע " ש כנ " ל פשוט :
Yoreh De'ah.185.5.1 כתב הרמב " ן וכו' ר " ל כיון שראינוה וכו' . האי פירושא דר " ל וכו' למדו רבינו מדברי הרשב " א בת " ה הקצר שכתב על הוראה זו וז " ל למה הדבר דומה למי שידענוה שראתה ואמרה לא ראיתי שאינה נאמנת עכ " ל אלמא דבלובשת בגדי נדה הוי כאילו ראינו שראתה :
Yoreh De'ah.185.6.1 ומ " ש רבינו ותימה הוא וכי עדיף וכו' . איכא לתמוה על תמיהתו דודאי עדיף דכיון דלבשה בגדי נדותה ודאי ראתה דאי לא ראתה אלא כדי שלא יטרידה וכו' הלא בשתאמר אליו טמאה אני יפרוש ממנה ואחר יום ויומים כשתחזור לבריאותה תתן אמתלא לדבריה ולא היה לה ללבוש בגדי נידותה ומדלבשה הוי כאילו ראינו שראתה : וגם בת " ה הארוך כתב לתרץ בכיוצא בזה שכתב בסוף שער שני וזה לשונו דמשום בושת או אונס מקרי ואמרה טמאה אני אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדי נדה אינה לובשת וכו' עכ " ל . והא דכתב ב " י לעיל סוף סי' ע " ש הר " ש בר צמח שעשה סי' בראש הכבש שיהיו סבורין שטריפה היא ואמר דכשירה היא ולא עשה הסימן אלא כדי שלא יקחוהו ותישאר לו דנאמן באמתלא זו התם לא היה אפשר לו בעניין אחר אבל הכא היה אפשר שתאמר טמאה אני ולא היה לה ללבוש בגדי נדות והכי נקטינן כהרמב " ן והרשב " א וה' המגיד פ " ד כתב ג " כ שכן נראה שהוא דעת הרמב " ם וכ " כ הר " ן ואין לדחות דברי הרבים מפני תמיהותו של רבינו וכ " כ מהרי " ק בשורש פ " ז וז " ל ואף על גב שתמה עליו בעל הטור י " ד מ " מ לא מלאו לבו לחלוק עליו וכ " כ בשלטי הגבורים וכן פסק בש " ע :
Yoreh De'ah.186.1.1 כל אשה שאינה עסוקה בטהרות פירש " י שאינה צריכה בדיקה לבעלה אפי' אין לה וסת כ " כ הרא " ש ע " ש פירש " י ספ " ק דנדה דהכי אוקי הלכתא וכך מפורש בכל ספרי רש " י שבידינו היום ודחה לאית דמפרשי דאין לה ווסת צריכה בדיקה משום דא " כ קשיא דרב יהודה אדרב יהודה . וכ " כ הר " ן ע " ש רש " י אבל המרדכי כתב בשם פירש " י אשה שאין לה ווסת צריכה בדיקה לבעלה וכן פי' ר " ת וע " ש ותימה גדולה הוא על מ " ש כך בשם רש " י וקרוב לומר שהוא ט " ס וצריך להגיה פר " ח במקום פירש " י אבל מ " ש בשם ר " ת כך כתב בספר התרומות בשמו בסימן צ " ג וע " ש והא דלפי' רש " י א " צ בדיקה לבעלה אלא בעסוקה בטהרות מפרש לשם תלמודא דה " ט דמגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא נמי בדיקה לבעלה פי' מגו דבעי' בדיקה לאחר תשמיש משום טהרות דשמא תמצא דם לאחר תשמיש שראתה מחמת תשמיש ואיכא קילקול בטהרות בעיא בדיקה נמי לבעלה לפני תשמיש אבל באינה עסוקה בטהרות דלא בעיא בדיקה לאחר תשמיש לא בעיא בדיקה לבעלה אף לפני תשמיש אפי' אין לה וסת :
Yoreh De'ah.186.2.1 ומ " ש ור " ח פסק וכו' . כ " כ הרא " ש משמו והיינו כאית מפרשי שהביא רש " י בפירושו ומה שדחה רש " י פסק זה דא " כ קשיא דרב יהודה אדרב יהודה תירץ הר " ן דאמוראי נינהו ואליבא דרב יהודה :
Yoreh De'ah.186.3.1 והך בדיקה וכו' ספ " ק דנדה ת " ר אשה שאין לה וסת אסורה לשמש ואין לה לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות ויוציא ולא יחזיר עולמית דברי ר " מ ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר משמשת בב עדים הן הן עיוותיה הן הן תיקוניה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס ופי' רב אלפס בסוף פרק אלמנה ניזונית דמשמשת בב' עדים פי' אחד בשלו ואחד בשלה אם ראתה ג' פעמים בשלו או בשלה הן עיוותיה שתצא בלא כתובה וכו' דלאו בת תשמיש היא . והן תיקוניה אם לא נמצא דם בג' פעמים הרי היא ככל הנשים ושריא בלא בדיקה והקשה הרא " ש עליו כמה קושיות ואחת מן הקושיות הוא ועוד תימה הוא מה מועיל אם שמשה ג' פעמים בלא דם להיותה ככל הנשים הלא לעולם איכא למיחש עתה תראה תחתיו כיון שאין לה וסת ופי' הרא " ש דמשמשת בב' עדים אחד לה לפני תשמיש ואחד לה לאחר תשמיש וכן תעשה כל ימיה אם לא תראה ג' פעמים אחר תשמיש דאז היא אסורה לבעל זה והן עיוותיה אותו דלאחר התשמיש דמודיע אם תפרוס נדה תחתיו והן תיקוניה אותו דלפני התשמיש כי אותו העד מתקנה ומתירה לשמש ומבואר מדברי רבינו דהבין מדברי הרי " ף דא " צ לבדוק לפני התשמיש ולכך אמר שהרמב " ן הוסיף על דברי הרי " ף לבדוק גם קודם כל תשמיש ותשמיש וכך הבין גם הרא " ש כמפורש מתוך קושיותיו וכך פי' הראב " ד בספר בעלי הנפש לדעת הרי " ף ומביאו ב " י ותימה גדולה דלא מצריך בדיקה לפני תשמיש ומצריך אחר התשמיש ואיפכא מסתברא אבל מדברי המרדכי בשבועות שכתב וז " ל משמשת בב' עדים חד לפני תשמיש וחד לאחר תשמיש והן הן עיוותיה שמודיעין אותה שהיא טמאה ותיקוניה שאם לא נמצאת טמאה מותרת וא " צ לגרשה עיין באלפס פ' אלמנה ניזונית עכ " ל מבואר מדבריו דאע " פ דמפרש כפי' הרא " ש דב' עדים חד לפני תשמיש וחד לאחר תשמיש מ " מ הן תיקוניה הוא אומר על העד דלאחר התשמיש דמעיד על תיקוניה שמותרת לבעלה וא " צ לגרשה כפי' האלפס וז " ש עיין באלפס ומבואר עוד במרדכי שם דמפרש דאף האלפס סובר דצריכה לבדוק לפני תשמיש דאע " ג דמפרש ב' עדים אחד לו ואחד לה מ " מ בעד שלה בודקת עצמה תחלה לפני תשמיש ואם מצאה עצמה טהורה בודקת עצמה באותו עד גם לאחר התשמיש ולא היה צריך לפרש דפשיטא הוא דכיון דצריכה לבדוק לאחר תשמיש כל שכן לפני תשמיש כדפרי' אלא שהיה צריך לפרש דצריך עד שני לבעל לבדוק בו אחר תשמיש דשמא אף ע " ג דהאשה לא תמצא בעד שלה לאחר תשמיש כלום הבעל ימצא טיפת דם על עד שלו א " נ איפכא הוא לא ימצא כלום על שלו והיא תמצא על שלה טיפת דם אבל לפני תשמיש פשיטא דצריכה בדיקה בעד שלה ומשום הכי כתב המרדכי דנ " ל דדעת האלפסי כפירש " י ור " ת דאשה שאין לה וסת צריכה בדיקה לבעלה לעולם והוא משום דקשיא ליה מפני מה פירש הרי " ף הן הן תיקוניה על העד דלאחר התשמיש ולא פירש אותו על העד דלפני התשמיש דמתקן אותו ומתירה לבעלה ככל הנשים דהא בעל כרחך צ " ל דאף לפני תשמיש צריכה בדיקה לכל הפחות ג' פעמים כמו לאחר תשמיש וא " כ הו " ל לפרש הן הן תיקוניה גם על הבדיקה דלפני תשמיש אלא ודאי צ " ל דס " ל להרי " ף דהן תיקוניה הוה דומיא דהן עיוותיה דבג' פעמים בלבד מעידין על העיוות אף הן תיקוניה בג' פעמים בלבד הוחזקה שאינה רואה דם ומתקנין אותה והשתא בע " כ דאין תיקון זה דג' פעמים אלא בבדיקה דלאחר התשמיש דמותרת לבעלה וא " צ לגרשה דאילו הבדיקה דלפני תשמיש צריכה לבדוק לעולם דכיון דאין לה וסת חיישינן שמא תראה עכשיו ולכן צריכה לבדוק לפני תשמיש כל ימיה זאת היא דעת המרדכי בפי' דברי הרי " ף דלא כהראב " ד והרא " ש ורבינו ולפי זה התיישבה התימה שתמה הרא " ש על דעת הרי " ף דמה מועיל אם שמשה ג " פ בלא דם להיותה ככל הנשים וכו' דהלא למאי דס " ל להרי " ף דג " פ אינן אלא לאחר התשמיש אבל לפני התשמיש צריכה בדיקה לעולם ניחא ודאי דמצרפים יחד מה שהוחזקה שלא לראות דם בג " פ עם מה שבודקת תמיד לפני תשמיש ולא תמצא דם דשוב א " צ לבדוק אחר התשמיש גם שאר קושיות הרא " ש התיישבו בדרך זה דפרישית להרי " ף לפי מ " ש המרדכי ומדברי ב " י שכתב תחלה לדעת הרי " ף דצריכה בדיקה ג " פ לפני התשמיש ולאחר התשמיש וכתב אח " כ ושלא כדברי המרדכי שכתב שנראה דדעת האלפס דאשה שאין לה וסת צריכה בדיקה לבעלה ולא חילק בין ג " פ הראשונים לשאר פעמים עכ " ל משמע דהבין מדברי המרדכי דלאלפס אף לאחר התשמיש צריכה בדיקה היותר מג " פ והא ודאי ליתא כמבואר להדיא בכל ספרי הרי " ף דלאחר התשמיש א " צ בדיקה אלא בג " פ אלא דבלפני התשמיש קאמר המרדכי דלאלפס נמי צריכה בדיקה לעולם לפני התשמיש וכדפרי' :
Yoreh De'ah.186.4.1 ומ " ש וא " א הרא " ש כתב שבודקת פ " א קודם תשמיש וכו' עד ואם הוחזקה ג " פ להיות רואה מחמת תשמיש אז אסורה לשמש לעולם ותצא בלא כתובה הוא תימה דהאי ותצא בלא כתובה דסיים רבינו בדברי הרא " ש לא נמצא כך בדבריו ספ " ק דנדה שהרי כתב וז " ל וכן תעשה כל ימיה ובלבד שלא תתחזק לראות ג " פ זו אחר זו מחמת תשמיש דאז היא אסורה לבעל זה עכ " ל ותו שהרי בא " ע סי' קי " ו הביא רבי' מ " ש הרמב " ם בד " א דתצא בלא כתובה שהיתה כך מתחלת נישואיה ומביאה ראשונה ראתה דם אבל אם אירע לה חולי זה אחר שניסת אז נסתחפה שדהו לפיכך אם בא עליה פעם אחרת ולא מצא דם ואח " כ חזרה להיות רואה בכל עת תשמיש יוציא ויתן כתובה ולא יחזיר עולמי' עכ " ל . וא " כ היאך כתב כאן בסתם ותצא בלא כתובה ואפשר דכיון דכאן לא בא אלא להורות איסור נדה לא חשש להאריך בדיני כתובה ונסמך על מה שנתבאר בא " ע כי שם מקום דיני כתובה שוב ראיתי שב " י כתב כך בסוף סימן זה . ולענין הלכה נראה דביש לה וסת משמשת שלא בשעת וסתן ואינן צריכין בדיקה לא לפני תשמיש ולא לאחריו ובועל ושונה כמה פעמים ואין צריכין לבדוק כלל ואפי' רצתה להחמיר על עצמה לא שבקינן לה להחמיר דא " כ לבו נוקפו ופורש דמחשב כיון שבודקת ודאי הרגישה שנפתח מקורה ופורש וכ " כ הרב המגיד פ " ד ע " ש הרמב " ן שפסק כך וכ " כ בהגהות מיימונ " י לשם בשם רבינו שמחה ורבינו מאיר ורשב " ם והרוקח ומקצתם הורו כך גם היכא דאין לה וסת מיהו ביש לה וסת כולהו ס " ל דאין לה לבדוק לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש בפני בעלה אבל שלא בפני בעלה ה " ה משובחת וכמ " ש לעיל ריש סימן קפ " ד הרמב " ם פסק דגם ביש לה וסת הצנועות בודקות עצמן לפני תשמיש אף בפני בעלה ולאחר תשמיש צריכין לבדוק האיש והאשה כ " א בעד שלו ויחיד הוא כנגד כל הגאונים שכתבו דלא שבקינן לה להחמיר כלל ביש לה וסת והכי נהוג . ובאין לה וסת צריכה לבדוק לפני תשמיש לעולם אפילו בפני בעלה וכר " ח ור " ת והרמב " ם והרא " ש ולמ " ש המרדכי גם האלפסי סבירא ליה הכי וכן לאחר תשמיש צריכה האשה לבדוק לעולם כהרמב " ם והרא " ש דלא כהרבה גדולים דנמשכין אחר האלפסי דסגי בג' פעמים אחר התשמיש אלא לעולם צריכה לבדוק גם אחר התשמיש דיש לתפוס לחומרא כסברת הרמב " ם והרא " ש דמסתבר טעמייהו והרמב " ם מצריך שגם הבעל יבדוק עצמו אחר תשמיש והמחמיר גם בזה תע " ב :
Yoreh De'ah.187.1.1 אשה שרואה דם מחמת תשמיש וכו' ברייתא ר " פ תינוקת סוף ( נדה דף ס " ה ) וגירסת האלפסי והאשיר " י היא נשאת וראתה דם מחמת תשמיש ובתשובת הרב רבי יוחנן בה' נדה מדורא כתב בשם ר " ח שלא הצריכו חכמים בדיקת שפופרת אלא באשה שמיד אחר נשואיה נתקלקלה ג " פ ולא היו לה ביאות של היתר כדקתני בברייתא נשאת וראתה דם מחמת תשמיש משמע שאם הורגלה בכחות דאיסורא ודהיתירא תו לא מיתסרה לבעלה אפי' בג' כחות של איסור ע " כ . וכתב שם דלא סמכינן עליה להקל וכך הוא הסכמת הפוסקים דאין חילוק בין ראתה ג " פ מיד אחר שנשאת לנתקלקלה אח " כ וכך הם דברי הרמב " ם בפ " ד שכתב בסתם מי שראתה דם בשעת תשמיש וכו' ולא כתב נישאת וכך הם דברי רבינו וס " ל דנישאת דקתני לאו דוקא ורש " י לפי הנראה כך היה גורס נישאת וראתה ולכך פי' לאו בבתולה קמיירי אלא בדם נדות דכיון דקתני נישאת א " כ צריך לפרש דלאו בבתולה קאמר אלא באלמנה שכבר נבעלה דבבתולה תלינן בדם בתולים :
Yoreh De'ah.187.2.1 ומ " ש בכדי שתרד מן המטה כ " כ סמ " ק והקשה ב " י מסוגיא דפ' כל היד ( סוף נדה דף י " ד ודף ט " ו ) דרב חסדא מוקים למתני' דהתם דלא מחזקינן לה בראתה דם מחמת תשמיש אלא בדלא שהתה אלא בכדי שתושיט ידה ועודה במטה תתת הכר או תחת הכסת ותטול עד ותבדוק בו אבל אם שהתה בכדי שתרד מן המטה שיעורא רבה הוא ולא מחזקינן לה ברואה מחמת תשמיש . ואין לומר שהם סוברים כרב אשי דמתרץ התם אידי ואידי חד שיעורא הוא עד בידה עד כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה שלמטה אין עד בידה עד שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת ותטול עד ותבדוק בו דהא אסיקנא לרב אשי בקשיא הלכך קמה לה הלכתא כרב חסדא ע " כ וקושיא זו קשיא גם למה שכתב הסמ " ג והמרדכי בשם ספר התרומה דשיעור זה הוא בכדי שתרד מן המטה ותבדוק דהיינו כרב אשי ומביאו ב " י עוד הקשה ב " י על מ " ש סמ " ג ומרדכי בשם סה " ת בכדי שתרד מן המטה ותבדוק מסוגיא דפ " ק דנדה ( תחלת דף י " ב ) דמוכח התם דלא מחזקינן לה בראתה מחמת תשמיש אפי' אם לא שהתה אלא בכדי שתושיט ידה לתחת הכר ותטול עד ותבדוק בו ולחייב את בעלה חטאת משום דבדיקה לחורין ולסדקין הוי שיעורא רבה ותו דאפי' היה העד בידה ובדקה מיד בחורים ובסדקים ומצאה דם לא מחזקינן לה ברואה מחמת תשמיש דבדיקת חורים וסדקים הוה שיעורא רבה כ " ש בשהתה בכדי שתרד מן המטה ותבדוק דהוי שיעורא רבה טפי ולכאורה דקושיא זו לא קשיא להסמ " ק ורבינו שכתבו בסתמא בכדי שתרד מן המטה ואיכא לפרושי דר " ל בכדי שתרד מן המטה ותקנח מיהו גם לדידהו נמי קשה דהא משמע דלא מחייב קרבן כל ששהתה יותר מכדי שתושיט ידה לתחת הכר ותטול עד ותקנח בו בלבד אלמא דבכדי שתרד מן המטה ותטול עד ותקנח בו דהוי שיעורא טפי לא מחייב קרבן דלא מחזקינן לה בראתה מחמת תשמיש וכן פסק הרמב " ם בפ " ה מהל' שגגות וכו' . ולא אבין מה שהשיב ב " י על קושיא זו וז " ל ושמא י " ל שמ " ש הרמב " ם שפטורים מקרבן היינו לומר שפטורים מחטאת אבל מ " מ חייבים אשם תלוי וכו' עכ " ל . דאכתי קשה דהלא לרב חסדא בכדי שתרד מן המטה ותקנח בו טהורה לגמרי ופטור אף מאשם תלוי וכדמפורש בל' הרמב " ם שהביא ב " י ושכך כתב הראב " ד ואם כן הקושיא במקומה עומדת להסמ " ג וסה " ת וסמ " ק ורבינו אם היו תופסים אוקימתא דרב חסדא שהרי הם כתבו בכדי שתרד מן המטה דאפי' אם ר " ל ותקנח בו נמי קשה דלרב חסדא טהורה היא לגמרי אבל הדבר ברור שהם תופסים עיקר אוקימתא דרב אשי דהוא בתראה ואע " ג דאסיקנא ליה בקשיא לית לן בה דטובא אשכחן בתלמודא דאסיקנא להו בקשיא והלכתא נינהו כיון דאשכחן לה פירוקא . והכא נמי אית לה פירוקא להך קשיא כמבואר במ " ש התוספות ( דף ט " ו ) בד " ה האי עד ע " ש וכך מבואר בת " ה הארוך ( דף קע " ט ) שהביא להך סוגיא דפ' כל היד דאקשינן עלה דמתניתין איזהו אחר זמן כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה והתנינן איזהו אחר זמן פי' ראב " צ כדי שתושיט ידה לתוך הכר ותטול עד ותבדוק ותירץ רב אשי חד שיעורא הוא וכו' . ומקשה הרשב " א מהך סוגיא דמדקאמר ותבדוק אלמא דמשערינן בבדיקת חורין וסדקין וקשה אפ " ק דנדה דקאמר לקנוח ולא לבדיקה וכתב לתרץ ומסתברא דתבדוק דקתני לאו דוקא אלא שתקנח והיינו דקתני במתני' ותדיח את פניה עכ " ל מבואר מדבריו דאוקימתא דרב אשי הלכתא הוא ועוד דהלא לכאורה איכא לתמוה דמאי קשיא ליה להרשב " א מפ' כל היד אפ " ק דנדה התם בפ " ק דנדה קאמרינן דלא משכחת בדיקה בתוך שיעור וסת לחייב בעלה חטאת ואפי' היה עד בידה אבל בפ' כל היד דראב " צ איירי בחיוב אשם תלוי דלאחר זמן דלא בעינן חתיכה משתי חתיכות כדאיתא התם איכא למימר דאיכא אשם תלוי אף בכדי שתושיט ידה תחת הכר ותבדוק וא " כ לא קשיא מידי אלא צ " ל דהרשב " א דקדק להקשות מכח הדיוק דמשמע דוקא בכדי שתושיט ידה לתוך הכר ותטול עד ותבדוק הוא דאינו חייב חטאת אלא באשם תלוי קאי אבל אם היה עד בידה חיוב חטאת נמי איכא בכדי שתבדוק ובפ " ק דנדה מוכח דאפי' עד בידה לא משכחת בדיקה בתוך שיעור וסת לחייב בעלה חטאת . וע " ז תירץ הרשב " א דמסתברא דתבדוק דקתני בפרק כל היד לאו דוקא אלא שתקנח והתם הוא דאיכא אשם תלוי כיון שאין עד בידה והיינו דקתני מתני' עד שתדיח את פניה עכ " ל ר " ל דלשון שתדיח את פניה לא משמע אלא קינוח בלבד ואידי ואידי חד שיעורא כרב אשי עד בידה כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה אין עד בידה כדי שתושיט ידה לתוך הכר ותטול עד ותקנח דבהני תרתי איכא אשם תלוי וליכא חיוב חטאת אלא בעודה במטה ועד בידה ותקנח מיד לאחר תשמיש וכדקאמר בפ " ק משל לשמש ועד וכו' זאת היא דעת הרשב " א ופסק כאוקימתא דרב אשי ומ " ש הסמ " ג והמרדכי בשם סה " ת בכדי שתרד מן המטה ותטול עד ותבדוק האי ותבדוק נמי לאו דוקא אלא ר " ל קינוח כמו שצריך לפרש ותבדוק דראב " צ ומיירי בשהעד בידה ואליבא דרב אשי באשם תלוי קאי ואע " ג דספק הוא אם ראתה מחמת תשמיש אסורה לבעלה אם ראתה כך ג " פ רצופים אלא תתגרש וכו' והסמ " ק ורבינו דקדקו שלא כתבו כלשון הסמ " ג וסה " ת ותטול עד דהוה משמע דאין העד בידה אלא כתבו בסתם בכדי שתרד מן המטה וסתמא משמע ודאי דהעד בידה ותרד מן המטה לקנח בו ודו " ק . הקשה ב " י כי לא נמצא דם על ראש המכחול אמאי תלינן דמן הצדדין הוא דילמא מן המקור הוא ומה שלא נמצא על ראשו מפני שלא היה עב כמו השמש שאין כל האצבעות שוות או מפני שלא הכניסתו בכח שאין כל הכחות שוות וכו' עכ " ל ולפעד " נ דאין כאן קושיא כי אין פי' מ " ש בגמרא אין כל האצבעות שוות ואין כל הכחות שוות דהאצבע כשהוא עב או כשהכח גדול הוא גורם שהמקור נפתח על ידו ויוציא דם ממנו דהא פשיטא הוא דאם הדם יוצא מן המקור דטבע האשה היא כך דכל איש שיבא עליה נפתח מקורה מחמת תשמיש ויוציא דם והחסרון הוא מצד האשה ולא מצד האיש שאצבעו עב או לפי שבעל בכח דאפי' בעל שלא בכח ואין האצבע עב נמי נפתח המקור בשעת תשמיש ותלמודא הכי קאמר הא דאנן מקילין באשה זו להנשא לשני ולשלישי ושלא לבדקה מיד הוא לפי דתלינן לומר שמא האצבע של ראשון הוא עב או בעל בכח גדול וע " י כך ראתה דם מן הצדדין וכשתנשא לאחר לא תראה דם כלל והלכך בבדיקת שפופרת אם ימצא דם על ראשו בידוע שהוא מן המקור והחסרון הוא מצד האשה שיהא נפתח מקורה מחמת תשמיש לעולם . ואם לא ימצא על ראש המכחול אפי' לא נמצא דם גם בצדדי השפופרת בידוע שהדם שראתה מחמת תשמיש כשהיה בא עליה הבעל מתחלה לא היה אלא מן הצדדים דאילו היה מן המקור גם עכשיו היה נמצא על ראש המכחול דכשהחסרון מצד האשה שנפתח מקורה בשעת תשמיש אין חילוק בין אצבע עב לשאינו עב ובין בעל בכח גדול לבעל שלא בכח כלל . מיהו בסה " ת סימן ק " ו וסמ " ג הלכו' נדה מבואר שהם היו מפרשים לפי שאין כל האצבעות שוות דאע " פ שראתה לראשון מן המקור אולי לא תראה לשני וגם המרדכי העתיק לשונם וזהו כמו שהבין ב " י . ולפעד " נ דאינו כן אלא כדפרישית . כתב הרמב " ם בפ " ד מהא " ב שמכנסת השפופרת עד מקום שהיא יכולה ודוחקת אותו עד שיגיע המוך לצואר הרחם עכ " ל וצואר הרחם הוא מקום דישת השמש כמ " ש בפ " ה :
Yoreh De'ah.187.3.1 ואם רוצה לבדוק עצמה בעודה תחת הראשון אחר ששמשה ג " פ הרשות בידה וכו' . פי' אף על פי שהוחזקה שרואה מחמת תשמיש אפ " ה הרשות בידה לבדוק עצמה ואם לא תמצא דם בראש המכחול הוברר הדבר למפרע שכל מה שראתה מחמת תשמיש ג " פ לא בא אלא מן הצדדים וזה עולה ע " פ הפי' שכתבנו דכשלא יהא נמצא דם בראש המכחול בידוע שהדם שראתה תחלה לא בא אלא מן הצדדים . וזו היא דעת התוס' והרא " ש והרשב " א ויתר פוסקים ותשובות . אבל רש " י כתב וז " ל ושמא בבעל אחר לא תצטרך בדיקה ומוטב שתתגרש ותתקן ולא תבא לידי שגגת כרת עכ " ל . משמע מפירושו דאם תבדוק עצמה במכחול תחת הראשון אפי' לא תמצא דם בראש המכחול אכתי איכא ספק כרת דשמא אצבעו של ראשון גורם שנפתח המקור ומוציא דם ואף ע " פ שע " י המכחול לא הוציא דם אבל אם תתגרש ותנשא לשני בלא בדיקה איכא ס " ס שמא לא בא הדם לראשון מן המקור אלא מן הצדדים ואת " ל שבא לראשון מן המקור שמא לא יבא לבעל שני דאין כל האצבעות שוות וכפי הפי' שהבין ב " י דמ " ש אין כל האצבעות שוות היינו לומר דאע " פ שראתה לראשון מן המקור אולי לא תראה לשני וכמ " ש סה " ת וסמ " ג והמרדכי מיהו בתשובת מיימוני סוף ה' א " ב כתב בזה תשובת הריצב " א וכתב בתוך התשובה וז " ל שהרי כבר יצא מעשה לפני ר " ת והתיר לאשת ר " י מקשטי " ל וילו " ן ועליו אני סומך והבא לאסור אין שומעין לו לפי שכבר יצא הדבר להיתר והכי נקטינן דמעשה רב וכן פסק הרב בהגהת ש " ע דיש לסמוך אסברא זו להקל ולבדוק ולהתירה לראשון :
Yoreh De'ah.187.4.1 ואם שמשה סמוך לוסתה וכו' שם בברייתא ואם יש לה מכה באותו מקום תולה במכתה ואם יש לה וסת תולה בוסתה אם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא דברי רבי וכו' ודברי רבינו בפי' אם יש לה וסת כדברי הרמב " ם בפ " ד ורש " י פי' ואם יש לה וסת לקלקול הזה שאינה רואה כל שעה מחמת תשמיש אלא לפרקים תולה בוסתה ומשמשת בלא בדיקה בין וסת לוסת עכ " ל וכתב ב " י דהני תרי פירושי הילכתא נינהו דלא פליגי אלא בפירושא דמילתא ולא לעניין דינא עכ " ל והמרדכי כתב דה " פ ואם יש לה וסת זמן קבוע שהיא רואה דם תולה בוסתה שיכולה לומר זה הדם שהיא רואה טהור שעדיין לא הגיע וסתה ותולה במכתה שיכולה לומר מן מכתה הוא וטהורה ואם היה דם מכתה משונה וכו' . וכתב עוד ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצא הדם משמע דוקא שיודעת שיוצא דם מן המכה תולה בה אבל מספק אינה תולה בה אבל בשעת וסתה אפי' יודעת ודאי שהדם יוצא מן המכה אינה תולה בה דאל " כ לא תהיה טמאה לעולם וכו' עכ " ל מבואר בדבריו דהאי ותולה במכתה וכו' נקשר עם תולה בוסתה דשלא בשעת וסתה יכול לומר דם טהור הוא זה ואינו בא אלא ממכה שיש לה וצ " ע שלא היה גורם כגירסת הספרים שבידינו אלא היה גורס ברישא ואם יש לה וסת וכו' ואח " כ ואם יש לה מכה וכו' וכמו שהוא באלפסי ובאשיר " י וה " ק תולה בוסתה אם יש לה מכה והנך תרתי בבי אהדדי איתמר והנכון שהיה גורס ואם יש לה וסת תולה בוסת ותולה במכתה וכו' כלומר תולה בוסתה כשיש לה מכה לומר דם זה ממכתה הוא דאם אין לה מכה פשיטא דאין לה לומר מן הסתם דם זה טהור ומן המכה הוא בא כיון שאינו שעת הוסת דדילמא מקרה היה לה שרואה דם בין וסת לוסת שהרי אפי' מצאה כתם בין וסת לוסת אם אין לה דבר לתלות בו טמאה כ " ש ברואה דם ואצ " ל ברואה מחמת תשמיש דטמאה דאורייתא אם אין לה מכה וכך הבין מהרא " י בכתביו סימן מ " ז מדברי המרדכי הללו אלא דצ " ע דתחילה כתב המרדכי דתולה במכתה וכו' דמשמע אף על פי שאינה יודעת דמכתה מוציאה דם ואח " כ כתב ונאמנת אשה וכו' דדוקא ביודעת שיוצא דם מן המכה תולה בה אבל מספק אינה תולה בה ויש לתרץ דהא שכתב בסוף מיירי באין לה וסת הילכך דוקא שיודעת שיוצא דם מן המכה אבל תחילת דבריו הם בהא דתני ואם יש לה וסת תולה בוסת ותולה במכתה דכיון דיש לה וסת תולה ראייתה בין וסת לוסת במכתה אף על גב דאינה יודעת דמכתה מוציאה דם וניחא השתא הא דתני תולה בוסתה ותולה במכתה דלמה לה לתלות בוסתה בלא וסתה נמי תולה במכתה כדקתני בסיפא ונאמנת וכו' . אלא ודאי בע " כ סיפא דתולה במכתה בלא וסתה אינו אלא ביודעת שמכתה מוציאה דם אבל מספק אינה תולה במכתה אבל ביש לה וסת תולה במכתה אף על פי שאינה יודעת דמכתה מוציא דם וכן פסק הרב בהגהות ש " ע ועל זה יש לסמוך ואף ע " ג דבכתבי מהרא " י סימן מ " ז מוכח להדיא דהיה מפרש דהמרדכי מצריך שתהא יודעת דמכתה מוציאה דם אף על פי שיש לה וסת קבוע והכי משמע מדמסיק במרדכי אבל בשעת וסתה אפי' יודעת ודאי וכו' אלמא דסוף דבריו נמי ביש לה וסת קאמר ומחלק בין שעת וסתה ובין שלא בשעת וסתה מכל מקום כיון דהרשב " א בת " ה הארוך הביא ראיה מפורשת מן התוספתא להתיר בכל אשה שיש לה מכה לתלות במכתה אף על פי שאינה מרגשת שמכתה מוציאה דם ואפי' באשה שאין לה וסת ומביאו ב " י וכך פסק בש " ע בסתם אם יש לה מכה באותו מקום תולין בדם מכתה עכ " ל די לנו להחמיר באשה שאין לה וסת קבוע התם הוא דבעינן דיודעת דמכתה מוציאה דם אבל ביש לה וסת תולה במכתה אפי' אינה יודעת דמכתה מוציאה דם וכן אנו עושין מעשים פה קק " ק והארכתי בתשובתי על זה להרב הגדול מהר " ר יושע מטיקטי " ן נר " ו :
Yoreh De'ah.187.5.1 ונאמנת אשה וכו' שם בברייתא ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא דברי רבי רשב " ג אומר דם מכה הבא מן המקור טמא והרי " ף הביא ברייתא זו וכתב בסתם ונאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור שממנה הדם יוצא ואיכא לתמוה דהו " ל להביא הברייתא כצורתה ולפסוק הלכה כרבי מחבירו וכדרכו בכל פסקיו ונראה דס " ל להרי " ף דמדקאמר בגמרא מאי בינייהו אמר עולא מקור מקומו טמא איכא בינייהו אם כן משמע דע " כ ל " פ במקור מקומו טמא אלא לעניין טומאת הדם עצמו ורשב " ג דמטמא לא קאמר אלא דהדם טמא דקא אתי דרך מקור ומטמא אדם לטמא טומאת ערב ואם נגע בטהרות טמאין אבל אשה טהורה לכ " ע דתלינן במכתה וכדאיתא להדיא בפרק כל היד ( נדה דף י " ו ) ולכן כתב האלפסי בסתם ונאמנת אשה כו' לאורויי דלבעלה אשה טהורה לדברי הכל דלא פליגי בהא ומ " ש ב " י וז " ל ונאמנת אשה וכו' גם זה שם בברייתא פלוגתא דרבי ורשב " ג ופסקו הפוסקים כר' דאמר הכי עכ " ל נראה ודאי דדברים אלו אינן מדוקדקים אלא כדפרישית דלבעלה אשה טהורה לדברי הכל . ואיכא למידק לאיזה צורך תני ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור וכו' ליתני סתמא ונאמנת אשה לומר מכה יש לי שממנה יוצא הדם ונראה דאתא לאשמעינן דאינה תולה במכתה אא " כ דיודעת דממקום שיוצא הדם שם יש לה מכה ולפיכך אם יש לה מכה במקור והדם יוצא מן המקור צריך שתאמר מכה יש לי במקור אבל אם אומרת בסתם מכה יש לי אין תולין הדם שבא מן המקור במכה שיש לה וה " א בספרים שבידינו מכה יש לי במקור וכך הוא באלפסי ומיימונ " י ואשיר " י ובת " ה הארוך העתיק כך מן התוספתא ואף ע " ג דבסה " ת וסמ " ג וסמ " ק ומרדכי כתוב ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום וכו' איכא למימר דאין פירושו בכל איזה מקום שבאותו מקום קאמרי אלא ר " ל באותו מקום עצמו שמשם יוצא הדם יש לה לשם מכה וכך הוא הפירוש בדברי רבינו :
Yoreh De'ah.187.6.1 כתב הראב " ד והאידנא וכו' . כ " כ הרא " ש והרשב " א והר " ן משמו והשיגו עליו ונראה שדעת הראב " ד דודאי הבדיקה הוא שאם יהא נמצא בראש המכחול אין לה תקנה ואם לא יהא נמצא בראשו אף ע " ג שלא יהא נמצא שום דם אף במן הצדדין היא טהורה וכ " ש אם נמצא מן הצדדין דטהורה וזה יוכל כל אדם להבחין אם הוא מן הצדדין אם לאו אלא שאין אנו בקיאין אם הכניס השפופרת עד מקום שהשמש דש אם לאו . ואמר עוד הראב " ד שאפי' ידוע הוא שהוא מן הצדדין הלא לאחר שתקנו חכמי המשנה לבדוק בשפופרת חזרו בנות ישראל וגזרו על כל רואה טיפת דם כחרדל שצריכה ז' נקיים ומדגזרו בסתם ולא התנו לומר חוץ מכך וכך משמע שכל הרואה דם בין ע " י תשמיש או שלא ע " י תשמיש א " כ הסכימו לבטל בדיקה זו דשפופרת והרי היא טמאה והרא " ש השיג עליו לפי מ " ש בספר בעלי הנפש וז " ל והבדיקה הזאת אין לנו עכשיו שאין אנו בקיאין בין ראשו לצדדין עכ " ל ומביאו ב " י בסמוך ואמר הרא " ש דאין דבריו נראין דמה בקיאות שייך בבדיקה זו לראות אם הדם הוא בראש המוך או מן הצדדין ועל מ " ש הראב " ד דבנות ישראל גזרו כו' אמר שלא גזרו אלא על סתם ראייה וכו' והאריך הביאו ב " י ומסקנת הראשונים והאחרונים דלא כהראב " ד אלא סומכין על בדיקה זו להתיר האשה שלא תהא עגונה כל ימיה והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.187.7.1 ומ " ש והרמב " ן כתב וכו' כל זה כתוב באשיר " י באריכות ומביאו ב " י ואיכא לתמוה ומי הכריחו להרא " ש לומר וזה יוכל כל אדם לידע וכו' הלא אפי' אין יכולין לידע אם הן שוים או משונים נמי תלינן בדם מכתה עד שיודע לנו שהוא משונה ועוד הלא כתבו הגאונים דעכשיו בזמן הזה אין מקיפין לא בריאה ולא במעים אלמא דאפילו בששניהם לפנינו אין אנו בקיאין להבין אם הם שוים או משונים זה מזה כדלעיל בסימן ל " ו וי " ל דדוקא להקל אין לסמוך אהקפה להכשיר אבל הכא ודאי נראה דלא כתב הרא " ש כך להקל על האשה אלא להחמיר עליה והוא דלא נימא כיון דמן הסתם תלינן במכה א " כ אפי' נראה לחכם שהוא משונה לא מטמאינן לה אלא תלינן ואמרינן דאין חכם זה יכול לידע דהוא משונה וכיון דאין כאן ידיעה ברורה א " כ מן הסתם תלינן במכה וטהורה לזה אמר הרא " ש דליתא דפשיטא דזה יוכל כל אדם להבחין וכו' . ואם יאמר שהוא משונה לא תלינן במכה ומטמאינן לה ואע " ג דהמרדכי פ " ק דחולין כתב דכל היכא דתלינן להקל במשמשא ידא דטבחא אפילו אקיפו ולא אידמו מכשרינן לה התם ודאי זימנין דלא דמו הנקבים על ידי שבזה הנקב משמשו בה כמה ידי ובאידך לא משמשו כל כך כדאיתא בפא " ט ( דף נ' ) והלכך אין לסמוך אהקפה לאסרו ולהוציאו מחזקת היתר דנשחטה בחזקת היתר עומדת ותלינן הנקב במשמוש ידא דטבחא אבל הכא אע " ג דאשה זו בחזקת היתר עומדת ותלינן בדם מכתה מ " מ כיון דדם מכתה משונה לא תלינן במכתה דהא ליכא למימר כלל הכא טעמא למה הוא משונה ודו " ק ולענין הלכה נקטינן בכל מ " ש הרא " ש והסכימו בזה האחרונים דבאשה זו שהיא מתקלקלת על בעלה ואתה אוסרה איסור עולם לא החמירו ותולה במכתה לבעול על דם מכתה אף בזמן הזה וכבר בררתי באריכות בתשובה בס " ד ודהכי נקטינן . ונראה דמדתני בברייתא בתחלה בדיקה דשפופרת ובתר הכי תנא ואם יש לה מכה וכו' . משמע דעלה קאי לומר דאפי' בדקה בשפופרת ומצאה דם על ראש המוך דידוע דמן המקור הוא בא אפ " ה אם יש לה מכה באותו מקום תולה במכתה ואע " ג דברואה דם מחמת מכה א " צ לבדוק בשפופרת וכדכתב נמי הרשב " א להדיא סוף ש " ד מ " מ הא נמי שמעינן מינה דאפי' היה נודע ע " י שפופרת דמן המקור הוא אפ " ה תולה במכתה מיהו דוקא באמרה מכה יש לי במקור הא לאו הכי אין תולין לדם הבא מן המקור במכה שבתוך המקור כיון שאינה יודעת שיש לה מכה במקור אף ע " פ שיודעת שיש לה מכה כדפרי' לעיל :
Yoreh De'ah.187.8.1 כתב בספר התרומות שאם תרצה להתרפאות וכו' . פי' דקודם שתתחזק בג " פ רואה מחמת תשמיש כגון דלא ראתה אלא פעם אחת או שתי פעמים מחמת תשמיש אין ספק שתוכל לסמוך על הרפואה ולשמש אח " כ פעם ג' שהרי אף בלא רפואה התירו לו פעם ג' אבל אם הוחזקה בג " פ רואה מחמת תשמיש צ " ע אם יש לסמוך על הרופא לשמש פעם רביעית אע " פ שגם הרופא הוא מוחזק לרופא מומחה מ " מ איכא כנגד זה חזקה לאיסור כיון שראתה ג " פ מחמת תשמיש והעמד הגוף על חזקת איסור אלא דאיכא למימר כיון דחזקת איסור לא הוי אלא ספק דשמא דם זה לא בא אלא מן הצדדין והרפואה מרופא מומחה הוא חשובה ודאי רפואה אין ספק מוציא מידי ודאי כנ " ל טעמו מיהו נראה דאם רופא זה עשה רפואה זו לאשה אחת קודם שהתחזקה ונתרפאה יכולה אשה אחרת לסמוך עליו אף לאחר שהתחזקה בג " פ ולשמש פעם רביעית לאחר הרפואה וק " ל ועיין בהגהת מיימוני הביאו ב " י :
Yoreh De'ah.187.9.1 כתב הרמב " ן היו מפחידים אותה וכו' . אע " ג דגמרא ערוכה הוא ר " פ תינוקת כתבה רבינו ע " ש הרמב " ן משום סוף דבריו שאם חזרה וראתה וכו' ושהאידנא אין מתירין אותה לאחר שראתה דם ע " י פחד פתאום משום דבגמרא איתא נפלה ממנה חררת דם ואין אנו בקיאין בחררה . ובגמרא ( דף ע " א ) פרכינן אהא דקאמר התם דפחד פתאום מפיל דם וכדכתיב ותתחלחל המלכה ואמר רב מלמד שפרסה נדה והאנן תנן שחרדה מסלקת את הדמים ופרקינן פחדא צמית בעתותא מרפיא . כתב ב " י בתחלת סימן זה ובסופו דבועל הבתולה ורואה מחמת תשמיש לא מחזקינן לה ברואה מחמת תשמיש עד שתפסק פעם אחת והאריך וכן פסק בש " ע אבל הרב בהגה " ה לשם כתב דאפי' לא פסקה אם אין לה צער כלל בשעת תשמיש הרי היא ככל הנשים ולא תלינן בדם בתולים עכ " ל וכתב כן ע " פ תשובת מהר " ם מפדאו " ה סימן ט' וי' ולא נהירא דאע " ג דהלכה כרב באיסורי דבנוחרת ( פי' עומדת ורואה יושבת ואינה רואה ) בידוע שלא חיתה המכה מ " מ רב מודה לשמואל דאמר כל זמן שהרוק בפיה ( דהיינו דרואה מחמת תשמיש ) בידוע שלא חיתה המכה אע " ג דאינה נוחרת אלא דשמואל אינו מודה לרב וקאמר נחירה זו איני יודע מה היא והכי מוכח להדיא מדברי הרי " ף דהביא דרב בנוחרת בפירוש וכלל דברי שמואל בתוך דברי רב לאורויי לן דרב מודה לדשמואל וכן הרמב " ם בפ " ח פסק נמי לשמואל דכל שהיא רואה מחמת תשמיש תלינן בדם מכת בתולים כי היכי דתלינן בשאר מכה ואינה מתגרשת ואינה צריכה בדיקת שפופרת ואע " ג דאינה מרגשת שום צער דאף רב מודה לדשמואל דלא בעינן נוחרת כיון שרואה תמיד מחמת תשמיש כדפרישית ודלא כמ " ש הר " ן לפרש להרי " ף דתרתי בעינן נוחרת ורואה נמי מחמת תשמיש דלא משמע הכי כל עיקר ולא אשכחן מאן דמפרש הכי ולפי הנראה דט " ס הוא בדברי הר " ן . וצ " ע בתשובת הר " ר יוחנן דה' נדה מדורא במ " ש בענין זה כי נראה דאיכא ט " ס בזה . ומ " ש מהר " ם מפדאוו " ה מסברת עצמו בלי שום ראיה להחמיר ולעגן את האשה אם אין לה צער כלל בשעת תשמיש ונמשך אחריו הרב בהגהת ש " ע אין לשמוע לחומרא זו וכעין שכתב הרא " ש על דברי הראב " ד בבדיקת שפופרת דאין לנו אלא מה שאנו מוצאין בתלמוד אם אדם חשוב מרוב ענותנותו אינו רוצה לסמוך על עצמו ינהג מדת פרישותו לעצמו אבל לא ניתן להיכתב בספר להורות בו לדורות הבאים ולהחמיר מדעתו אם לא שיביא ראיות ברורות מן התלמוד ובתשובה הארכתי יותר לברר כל זה והכי נקטינן . כתב הרב בהגהות ש " ע אם ראתה ג " פ בביאה ראשונה שאחר לידתה או ראתה אחר כל לידה ג " פ ובנתיים לא ראתה יש שכתבו להקל להתירה לבעלה וכו' עכ " ל רצונו לומר שראתה אחר כל לידה ג " פ אבל לא היו אלו ג " פ רצופים שהיו ביאות של היתר בין זו לזו ומה שאמר ובנתיים לא ראתה היינו לומר בין לידה ללידה שוב לא ראתה על ידי תשמיש לאחר שראתה ג " פ אחר הלידה דבזה כתבו להקל אבל אם היו הג " פ אחר הלידה מיד רצופין שראתה בהם מחמת תשמיש בכל הג " פ זה אחר זה צריכה בדיקת שפופרת והכי משמע מתשובת הר " ר יוחנן לשם :
Yoreh De'ah.188.1.1 דבר תורה ה' דמים טמאים וכו' משנה פרק כל היד ( נדה דף י " ט ) ומ " ש והאידנא וכו' כ " כ הרא " ש לשם וצהוב כזהב לאו דוקא דה " ה כמראה שעוה או כאתרוג וכחלמון ביצה דהכל הוי בכלל ירוק וכמ " ש התוספות בפ' לולב הגזול אלא רבותא קאמר דאפי' כזהב דנוטה לאדמומית טפי מכל שאר ירוקין נמי טהור ותימה דכיון דמן התורה אין דם טמא אלא ד' מראות אדום ושחור נמי אדום הוא אלא שלקה למה אמרו ואין טהור אלא בב' מראות שהן הלבן והירוק הלא כל המראות כולן טהורים חוץ ממראה אדמומית ונראה דלבן וירוק לרבותא נקטינהו וכ " ש שאר מראות דירוק אשכחן לעקביא בן מהללאל דמטמא ליה וקאמר בפ' כל היד דטעמו דכי היכי דשחור אדום הוא אלא שלקה הכי נמי ירוק מלקי הוא דלקי ולבן נמי אמרינן ר " פ בנות כותים דילפינן מואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע למעט אשה מלובן ופי' התוספות בד " ה למעוטי אשה דאע " ג דנפקא לן מדמיה דמיה ד' דמים טמאים ותו לא הו " א דאתא בק " ו מאיש דלא מטמא באודם מטמא בלובן אשה לא כ " ש וע " ש ( בדף ל " ב ) והשתא ניחא דכיון דנקט אפי' ירוק ולבן טהור כ " ש כל שאר מראות וניחא נמי דבריש פרק המפלת קתני בברייתא המפלת חתיכה אדומה שחורה ירוקה לבנה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה ר " י אומר בין כך ובין כך טמאה דלא נקט אלא ירוקה ולבנה להיתירא משום דבהני תרתי איכא טעמא לטמינהו טפי משאר מראות דלית בהו שום נטייה למראה אדמומית . ומצאתי כתוב ע " ש גדול אחד מה " ר זנוויל כ " ץ שקיבל מאשה חכמה כשנמצא כתם לבנה לאחר שרחצה האשה בחמין דהיא טמאה שדרך הדם להתלבן לאחר הרחיצה ע " כ . אחר כ " ה שנים בא אלי חכם זקן אשכנזי והראה לי כתוב בשם מהר " ר יעקב מרגליות שקיבל מפי הרב מהר " ר דוד לנצהוט קודם נסיעתו לא " י שהאשה שיצא ממנה סמיכות לבן ועב לאחר שרחצה במרחץ כמו שנים ושלש שעות היא טמאה שדרך הדם להתלבן מחמת רחיצה ותלינן דדם נדה הוא וטמאה מספק . ונראה שע " פ הוראה זו נהגו הנשים שלא לילך למרחץ בימים שבין לבישת לבנים לטבילה והוא שחששו פן תראה דם ויתלבן לאחר הרחיצה ותהיה טמאה והיא לא ידעה . ובתרומת הדשן סימן רמ " ו נוטה להחמיר אף בלובן אם יש בו סמיכות והוא עב ומשמע דכ " ש בירוק כזהב דיש להחמיר מפני הטועים וכן כתב בהגהות דמהרש " ל גם בירוק צ " ע כי מהר " ם מינ " ץ כתב בשם הגדולים דאסרינן גם בירוק ומ " מ ירוק ככרתי אינו ראוי להחמיר כדמוכח מהגהת מיימונ " י פ " ה דא " ב דכתב האי ירוק דמטמא עקביא בן מהללאל לאו ירוק ממש כעשב כרתי דאין זה נוטה לאדמומית אלא כעין חלמון ביצה וכן משמע בפא " ט דקאמר כביעתא טרפה ופריך אלא ירוקה כשירה ה " ד ככרתי ובמסכת נגעים תנן ירוק כשעוה וכן משמע פרק לולב הגזול דקתני הירוק ככרתי וכו' משמע ירוק סתם לאו היינו ירוק ככרתי עכ " ל וכ " כ הר " ן ונראה דה " ה מראה הנקרא בלו " א בלשון אשכנז דינו ככרתי דאין להחמיר מפני הטועים אלא במראה שהוא כזהב ושעוה וכחלמון ביצה שנקרא געל בלשון אשכנז לפי שהן נוטין לאדמומית אבל לא מראה שנקרא גרי " ן או בלו " א בלשון אשכנז אין להחמיר בהן כלל אף ליש מחמירין אבל מדינא כל דם ירוק טהור בלי גמגום וכן דעת ב " י וכן פסק בש " ע וכתב הרב בהגהות שכן עיקר והכי נקטינן . ועוד נראה דאף ליש מחמירין היינו דווקא בראתה ירוק דרך מקרה אבל אשה שרואה תמיד מראה ירוק אין להחמיר דא " כ היא מתקלקלת בכך על בעלה וכמ " ש בסימן קפ " ז ע " ש הרא " ש בדין ראתה מחמת תשמיש : ואשה שרואה מראה ירוק ולאחר שנתייבשו הכתמים נעשו קצותיו אדומים מכל סביביו נראה דמדינא טמאה הוא וכדאמרינן בפרק כל היד בשחור דכשנעקר מן הגוף הוא לוקה ומשחיר משל לדם מכה לכשנעקרה הוא משחיר ודכוותה חיישינן בירוק זה דכשנעקר מן הגוף הוא לוקה ונעשה ירוק ולכשיתייבש חזר קצת למראהו שהיה אדום מתחילה ואיכא למימר דע " כ לא פליגי חכמים אעקביא ב " מ דאמר ירוק מלקי לקי אלא בנשאר ירוק מתחילתו ועד סופו התם הוא דלא חיישינן ללקוי אבל כשנשתנה לאחר שנתייבש ונעשה אדום בקצותיו שפיר חיישינן ללקוי אף לרבנן ומדינא היא טמאה ולכן כשיביאו מראה ירוק ולבן לפני המורה בעודו לח לא יורה בו דבר עד שיתייבש : כתב בת " ה סימן רמ " ו אם האשה הרגישה שנפתח מקורה להוציא דם ובדקה אח " כ ולא מצאה כלום איכא לחוש דיצא טיפת דם כחרדל ונתקנח אי נימוק וטמאה עכ " ל והכי נקטינן אבל אם מצאה על העד לחלוחית לבן השתא תלינן ההרגשה בלובן שיצא מן המקור ונמצא על העד וטהורה ואע " ג דהוא ז " ל החמיר בלבן מפני הטועים מ " מ אנן דתופסים לקולא בירוק לבן לא חיישינן בנמצא על העד לבן או ירוק וטהורה :
Yoreh De'ah.188.2.1 ונאמנת האשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו ברייתא ס " פ כל היד פי' שראתה דם תחילה ואבדו וחזרה וראתה אמרה שהאבוד היה ג " כ כזה אם דם זה טהור נאמנת על האבוד שהיה כזה ולא חיישינן דילמא טועה היא והאבוד לא היה כזה .
Yoreh De'ah.188.3.1 ומ " ש אבל אם הביאה לפנינו דם וכו' שם איבעיא להו כזה טיהר איש פלוני חכם מהו ( ופי' רש " י מהו שתסמוך עליו חבירתה שהראה דמה לזו וא " ל כדם זה שלך הראיתי גם אני לפלוני חכם וטיהר ) נראה דקשיא ליה דלכאורה משמע דבאת לפני חכם ואמרה לו כזה טיהר איש פלוני חכם וא " כ קשה מה היתה מבקשת מזה החכם הלא כיון שטיהר לה איש פלוני חכם ודאי טהורה היא ולכן פי' דלחבירתה שמסופקת בדם זה והראת לזו א " ל כדם זה טיהר לי כו' ואה " נ היכא דאנו מסופקים בדם זה והאשה אמרה כזה טיהר לי קמיבעיא לן נמי מהו לסמוך עליה ולא איפשיטא הלכך אזלינן לחומרא ואמרינן כי היכי דלדידן מספקא לן האי דמא הכי נמי מספקא לאחרינא והאשה שאמרה כזה טיהר איש פלוני חכם טועה היא לא כזה היה מה שטיהר לה ולא דמי להא דתניא נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו דשאני התם דליתיה לדם קמן תלינן מסתמא דאינה טועה אבל הכא דאיתיה קמן ומספקא לן אי טהור הוא אם לאו איכא רגלים לדבר דטועה היא וסברה דכזה הוה מה שטיהר לה החכם ולא היה כזה :
Yoreh De'ah.188.4.1 הכניסה שפופרת וכו' בר " פ המפלת תניא המפלת חתיכה אע " פ שמלאה דם אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה דברי ר " א שר " א אומר בבשרה ( ולא בשפיר ) ( ס " א ולא בשפופרת ) ולא בחתיכה וחכמים אומרים אין זה דם נדה אלא דם חתיכה ופרכינן ת " ק נמי טהורי מטהר אלא דפלי פלויי איכא בינייהו וכו' . ואסיקנא אמר אביי בשפופרת כ " ע ל " פ דטהורה כי פליגי בחתיכה מ " ס דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ומ " ס אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה רבא אמר דכ " ע אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה והכא באשה טהורה ומקור מקומו טמא קמיפלגי וכו' ופירש " י כי פליגי בחתיכה ודפלי פלויי דת " ק סבר בבשרה למעוטי תוך חתיכה אבל דם הנראה בבקעים טמא דהא בבשרה קרינן ביה ורבנן בתראי סברי אפילו פלי פלויי טהורה דאין זה דם נדה דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה עכ " ל משמע לפי פי' רש " י דאם היה דם נדה בחתיכה לכ " ע טמאה היכא דפלי פלויי והרא " ש הביא פירש " י והקשה על פירושו ואח " כ כתב ופי' ה " ר שמשון מקוצי דבהא פליגי דר " א סבר דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וכיון שראתה כדרך שנשים רגילות לראות טמאה ורבנן סברי אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ואע " ג דפלי פלויי וכיון שלא ראתה כדרך שהנשים רגילות לראות טהורה אע " ג דהוי דם נדה ודם נוגע בבשרה ופליגי רבנן ור " א בטעמא דקרא דדרשינן בבשרה ולא בשפופרת ר " א סבר דממעטי' שפופרת מטעם הפסקה וכן חתיכה היכא דאין הדם נוגע בבשרה אבל אי פלי פלויי קרינן שפיר בבשרה ורבנן סברי טעמא דממעטינן שפופרת משום דאין דרכה של אשה לראות כך וכן חתיכה נמי אפי' אי פלי פלויי לפי שאין דרך הנשים לראות כך והא דקאמרי אין זה דם נדה ה " פ אין זה דם נדה רגיל לבוא בזה הענין וכן עשה מעשה רבינו שמשון באשה שנעקר מקור שלה וכמין חתיכות בשר היה נופל לה בבית החיצון וטיהר אותה לבעלה כיון שאין דרך נשים לראות כך עכ " ל . פי' כיון דלפירושו של הר " ר שמשון אפי' היה דם נדה בחתיכה ואפילו פלי פלויי נמי טהורה לפי שאין דרך נשים לראות כך הלכך הך אשה שנעקר מקור שלה וכמין חתיכות בשר היה נופל לה בבית החיצון ובתוך אותן חתיכות היה דם היה מטהר אותה משום דאפי' את " ל דהיה דם נדה באותן חתיכות וגם פלי פלויי ונוגע הדם בבשרה טהורה היא לבעלה כיון דאין דרך נשים לראות כך אבל לרש " י טמאה מספק דשמא דם זה שבחתיכות מן המקור שנעקר דם נדה הוא ורבנן לא מטהרי אלא היכא דודאי הוא דאינו דם נדה ונתבארו דברי רבינו שמ " ש הכניסה שפופרת והוציאה בה דם טהורה פי' דאפי' היה דם נדה טהורה ולא מיבעיא שפופרת דאית בה תרתי טעמי חדא דאיכא הפסקה בין הדם לבשרה ורחמנא אמר בבשרה שיהא הדם נוגע בבשרה אידך דאין דרך הנשים לראות כך אלא אפי' ראתה דם נדה בחתיכה ופלי פלויי בעניין שהדם נדה נוגע בבשרה אפ " ה טהורה כיון שאין דרך הנשים לראות כך וכן עשה ר " ש מעשה וכו' שעל פי' זה דלא כפי' רש " י סמך ועשה מעשה להתיר האשה וכו' . וצריך לומר שאשה זו היה לה ווסת ומכה זו שנעקר מקור שלה היה בין ווסת לווסת רחוק מן הווסת והחתיכות נפלו בבית החיצון ובשעת נפילה לבית החיצון בדקה ולא ראתה שום דם כלל אלא דלאח " כ כשהיו בבית החיצון לא היתה פוסקת לראות דם כ " ז שאותן החתיכות היו בבית החיצון וטיהר אותה משום דמיד שנפלו בבית החיצון חשיב כאילו נפלו לחוץ וכיון דלא היה עמה דם בשעה שנפלה אם כן הדם שיצא אח " כ שלא פסק ממנה כ " ז שהיו בבית החיצון היה בתוך החתיכות דהשתא אפי' היה דם נדות בתוך החתיכות וגם היו בקעים בחתיכות טהורה היא מטעם דאין דרך וכו' . וב " י לא פי' כך אלא כתב בסוף דבריו שלא היתה רואה דם כלל אלא לא היתה פוסקת מלראות חתיכות בשר וכו' ושרי ליה מאריה דודאי מיירי שלא היתה פוסקת מלראות דם אלא צ " ל שהיה ידוע דבשעה שנעקר לא היה דם עם החתיכות אלא בתוך החתיכה כגון שבדקה עצמה מיד בשעת נפילה וכדפרי' וכן פי' ב " י בתחילת דבריו והוא העיקר . והרב בהגהת ש " ע כתב וז " ל טהורה דתלינן הדם בחתיכה זו הואיל וידעינן ודאי שנעקר מקורה ומחמת מכה היא עכ " ל משמע דס " ל דלא בעינן דבדקה בשעה שנעקרה אלא תלינן לקולא ולא נהירא והעיקר כדפרי' ויש להקשות מהא דאיתא בפ' יוצא דופן ( נדה דף מ " א ) א " ר לקיש משום רבי יהודה נשיאה מקור שנעקר ונפל לארץ טמאה ופרכינן למאי אילימא לטומאת ז' דם אמר רחמנא ולא חתיכה . ופרקינן אלא לערב ופי' רש " י מקור שנעקר חתיכת בשר עכ " ל אלמא דלא מטהרינן את האשה לבעלה דלא משום דליכא אלא חתיכת בשר בלא דם ודם אמר רחמנא ולא חתיכה אבל אם היתה רואה דם ממש בעקירה זו טמאה האשה כיון דהדם הוא מן המקור . וי " ל דלרבינו שמשון ריש לקיש נמי לא קאמר דטהורה אלא היכא דלא היה דם עמה דאע " פ שהיה בתוך החתיכה דם אמר רחמנא ולא חתיכה אע " פ שדם בתוכה טהורה אפי' פלי פלויי וכדאסיקנא בפרק המפלת לפי פירושו . ולעניין פסק הלכה הנה כתב בש " ע כרבינו שמשון ונראה דטעמו משום דמעשה רב והרא " ש ורבינו ירוחם גם המה הביאו פירושו ושכך עשה מעשה אלמא דס " ל כמותו אבל קשה עלי טובא ממה שכתבו התוס' שהקשו גם המה אפי' רש " י ופירשו דפליגי בחתיכה העשויה כמין שפופרת והוי חציצה בין דם לבשר דת " ק מטמא דדרכה לצאת בעניין זה ורבנן סברי אע " ג דדם נדות הוא אין דרכה לראות בעניין זה ואין זה דם נדות דקאמרי רבנן ה " פ אין זה דם נדות שטימא הכתוב אבל בפלי פלויי גם רבנן מטמאין כיון דדם נדות הוא ונוגע בבשרה עכ " ל . דכיון דכל הקושיות הרא " ש על פי' רש " י שמכאן פי' רבינו שמשון פירוש אחר ולפי פירושו נמשך להתיר האשה הרואה דם נדות בחתיכה אפילו בדפלי פלויי הנה כל אותן הקושיות מיושבים גם כן בפי' שכתבו התוספות ומפירושו נמשך לטמא האשה ברואה דם נדות בתוך החתיכות היכא דפלי פלויי וכמו שהוא לפי' רש " י מי לנו ערב שפי' רבינו שמשון הוא האמת ולא פי' התוס' הלכך נלפע " ד דלמעשה אין להקל כלל : כתב ב " י וז " ל אבל מלשון הרא " ש לא משמע הכי וכו' . דאע " ג דתלינן במכה ה " מ במכה שבצדדין אבל הכא שהמכה היתה במקור עצמו איכא למימר דמטמא לה וכו' עכ " ל . ותימה דהלא בר " פ תינוקת בברייתא דראתה דם מחמת תשמיש וכו' גורס הרא " ש ונאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור שממנה יוצא דם וכן גורס האלפסי אלמא דלעולם תלינן במכה בין שהוא בצדדין בין בתוך המקור וליכא מאן דפליג בהא דהאשה טהורה לבעלה לד " ה אלא במקור מקומו טמא קמיפלגי רבי ורשב " ג וכדפרי' בסימן קפ " ז הלכך אם נודה שהמכה במקור תולין בה ועובדא דרבינו שמשון לא היתה בכה " ג אלא שחתיכות בשר נעקרו מן המקור ונפלו בבית החיצון והיה ידוע שלא היה שום דם עמהם בשעת נפילה אלא דאח " כ כשהיו בבית החיצון לא פסקה מלראות דם כ " ז שהיו החתיכות בבית החיצון ולפיכך היה מטהרה משום דאין דרך הנשים לראות דם נדות בתוך החתיכה ואפי' פלי פלויי טהורה וכבר נתבאר בסמוך :
Yoreh De'ah.188.5.1 ומ " ש ודוקא חתיכות קטנות וכו' אע " ג דאין זה מפורש בדברי רבינו שמשון שהביא הרא " ש מ " מ הכריח רבינו מדפסק הרא " ש בפלוגתא דת " ק ורבי יהודה במפלת חתיכה ולא היה עמה דם דהלכה כרבי יהודה דטמאה משום דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם אלמא דמעשה דרבינו שמשון היה בחתיכות קטנות דלית בהו פתיחת הקבר וכדכתב הרא " ש לשם ע " ש הרז " ה גבי רואה כמין קליפות וכו' ואין חולק על זה דבקטנות לא שייך פתיחת הקבר וא " כ עובדא דהר " ש נמי בחתיכות קטנות הוה וכ " כ ב " י ופשוט הוא אלא דמ " ש ב " י דהא דאמר לרבנן אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וטהורה בחתיכה קטנה מיירי דאי בגדולה טמאה משום דא " א לפתיחת הקבר בלא דם וכתב עוד ותדע דהא דאמרינן דרבנן סברי אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה בחתיכה קטנה קאמרי ולא בגדולה דהא כיון דמייתי לה בגמרא אאבעיא דשפופרת משמע דבחתיכה קטנה דומיא דשפופרת קאמרי ומיהו איכא למידק בהא דכתב הרא " ש דהא דאמר רבא דכ " ע אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה דאלמא דס " ל דמפלת חתיכה טהורה התם פלוגתייהו קא מפרש וכו' . ואם הרא " ש היה סובר דחתיכה דאיתמר גבי שפופרת חתיכה קטנה היא דאין קבר נפתח על ידה אמאי קשיא ליה מדאמר רבא הא התם בחתיכה קטנה מיירי וכו' והניח הדבר בצ " ע שארי ליה מאריה דפשוט הוא דכולה סוגיא מדברת בחתיכה גדולה דברייתא דפליגי בה ת " ק ורבי יהודה במפלת חתיכה ואיפשר לפתיחת הקבר בלא דם קמיפלגי מיירי בחתיכה גדולה וברייתא דהמפלת חתיכה סומכוס אומר קורעה אם יש דם בתוכה טמאה ואם לאו טהורה ואמרינן עלה כרבנן דאמרי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וכו' איירי נמי בחתיכה גדולה ותניא אידך המפלת חתיכה רבי אחא אומר קורעה אם תוכה מאדים טמאה ואם לאו טהורה ואמר עלה כסומכוס וכו' נמי בחתיכה גדולה קאמר ורבי יוחנן דאמר משום רשב " י המפלת חתיכה קורעה אם יש בה דם אגור טמאה ואם לאו טהורה ואמר עלה כסומכוס וקילא מכולהו נמי בחתיכה גדולה קאמר וטהורה משום דס " ל כסומכוס דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם ובתר הכי דקמיבעיא ליה הרואה דם בשפופרת מהו ופשטינן דטהורה פריך עלה מהך דר " י דאמר משום רשב " י המפלת חתיכה דאם יש בה דם אגור טמא ומ " ש משפופרת אלמא דפריך מחתיכה גדולה אשפופרת שהיא קטנה והיינו טעמא דלעניין דם שבתוך החתיכה אם האשה טמאה נדה מפני אותו דם אם לאו אין לחלק בין חתיכה גדולה לקטנה ולהכי פריך אהא דפשטינן דאין האשה טמאה מפני הדם שיצא ממנה דרך שפופרת דא " כ בחתיכה נמי לא תהא טמאה דמ " ש חתיכה משפופרת לעניין טומאת הדם שבתוכה ומשני התם דרכה של אשה לראות דם בחתיכה הכא אין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת הרי מבואר דהך חתיכה נמי דפריך מינה לשפופרת בחתיכה גדולה קאמר והך ברייתא נמי דפליגי ר " א וחכמים במפלת חתיכה מלאה דם דקאמר רבא עלה דכ " ע אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וכו' . נמי בחתיכה גדולה קא מיירי דהכי הוה פירושא דסתם חתיכה בכולה סוגיא ומש " ה פירש הרא " ש התם פלוגתייהו קא מפרש וכו' . ומיהו לעניין פסק הלכה באפשר לפתיחת הקבר בלא דם דקי " ל אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ודאי דאיכא חילוק בין גדולה לקטנה כמו שנתבאר :
Yoreh De'ah.188.6.1 כל דם היוצא מן האשה בין לח בין יבש טמא ולא עוד וכו' פי' אף על פי דצורת בריה מוכחת עליה דאינה באה מתולדות הדם אלא מחמת המכה שיש לה בתוך מעיה כי הא דתניא בפרק המפלת ( נדה דף כ " ב ) מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות שאלו לרופאים ואמרו אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה וכו' ושוב מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין שערות אדומות ושאלו לרופאי' ואמרו אשה זו שומא יש לה בתוך מעיה וכו' ואפ " ה אם נמוחו טמאה : ומ " ש והוא שיהיו נמוחים בתוך מע " ל וכו' בעיא דלא איפשיטא ואזלינן לחומרא :
Yoreh De'ah.188.7.1 ומ " ש ושיעור החימום וכו' כ " כ הרא " ש בפ' המפלת בשם העיטור וכ " כ רבינו לעיל בסימן ל " ו בדין חרותא . וכתב בית יוסף ומשמע דשעמדו בבית וכו' אמים שנשאבו מהמעיין קאי דאילו מי נהר בלא עמידה בבית הן חמין וכן מבואר ברבינו ירוחם עכ " ל וכך מבואר בדברי הרא " ש בשם ר " ת ואע " ג שהביא הרא " ש גם דברי בה " ג שכתב דפושרין אינן חמין מצונן בקיץ שעמדו מעט בבית בין של נהר בין של מעיין שחום הבתים מחממתן כמו פושרין בימי החורף וכן נראה לעינים וכו' עכ " ל לא כתב כן מפני ששניהם צוננין בשוה בשעה שנשאבו דודאי של מעיינות צוננין יותר אלא כדי לתת גבול לפושרין אמר בה " ג שיהיו פושרין כצוננין שנשאבו בקיץ ועמדו מעט בבית דבשיעור זה אף מימי המעיינות נתחממו ונעשו כמו פושרין מחום הבתים המחממתן ובסי' ל " ו כתב רבינו כלשון בה " ג וכאן דיקדק בלשונו על פי דברי ר " ת והכוונה אחד וק " ל :
Yoreh De'ah.188.8.1 ואם הן קשין כ " כ וכו' . תניא תטיל למים ובפושרין רשב " ג אמר ממעכו ברוק ע " ג הצפורן ופסק כת " ק דנימוח ע " י מיעוך לאו דם הוא ומשמע ודאי דכל שממעכו ולא נימוח פשיטא דטהורה וא " צ לבודקו בפושרין וכ " כ הרשב " א :
Yoreh De'ah.188.9.1 וכתב הראב " ד וכו' עד סוף הסימן שם האריך הרא " ש בראיות שני הסברות ובדחייתם והסכים לדעת הרז " ה :
Yoreh De'ah.189.1.1 כל אשה וכו' מימרא דריש לקיש בפ' כל היד ( נדה דף ט " ו ) וכפי' רש " י דכשאין לה וסת שלשים יום לראייתה היא עונת וסתה כסתם נשים דחזיין לסוף ל' וצריך לפרוש עונה אח' כשהגיע יום ל' דאפי' בדקה עצמה ומצאה טהורה אסורה לשמש אבל קודם ל' מותרת לשמש ע " י בדיקה אחת לפני תשמיש ובדיקה אחת לאחר תשמיש כמסקנת הרא " ש לעיל בסימן קפ " ו וגם לאחר שלשים אסורה לשמש עד שתבדוק ותמצא טהורה כמפורש לעיל בסימן קפ " ד :
Yoreh De'ah.189.2.1 ומ " ש ואם יש לה וסת קבוע וכו' חוששת לזמן הידוע וכו' איכא למידק הלא אפילו לא קבעה לה וסת בג' פעמים אלא פעם אחת נמי חוששת שאסורה לשמש כל עונת הוסת כמ " ש בסמוך והוא מימרא דרב פפא פרק האשה דף ס " ד וי " ל דלא מיבעיא קאמר דלא מיבעיא היכא דיש לה וסת קבוע דחוששת לזמן הידוע וכו' אלא אפילו קודם שקבעתו ג " פ נמי חוששת וכו' ולא אמרו שצריך לקבעו ג " פ אלא לענין עקירה דבלא קבעה לה וסת אם עקרתו פעם אחת שוב אינה חוששת לו וגם אם עברה ולא בדקה בזמן הידוע טהורה בלא בדיקה אבל היכא דקבעה לה בג " פ אפי' עקרתו פעם אחת חוששת לו עד שתעקרנו ג " פ וכן אם עברה ולא בדקה עצמו בהגיע זמן הידוע אסורה עד שתבדק וכמו שכתב בסמוך מיד :
Yoreh De'ah.189.3.1 וכיצד קובעתו כגון שתראה ד' פעמים וכו' כ " כ כל המחברי' דוסת דהפלגה לא נקבע בפחו' מד' ראיות דהפלגה ראשונה ליתא אלא בב' ראיות ובראייה ג' איכא ב' הפלגות ובראייתה ד' איכא ג' הפלגות אז נקבע :
Yoreh De'ah.189.4.1 וכן בראיית הימים וכו' לישנא דוכן משמע דדרך לא מיבעיא קאמר ל " מ בראיות ההפלגות דחוששת לאחר שראתה פעם אחרת ליום כ' שמא תראה עוד ראייה ג' לסוף כ' אלא אפילו בראיות ימים ידועים לחדש דלא ראתה אלא פעם אחת באחד בחדש או בה' בחדש נמי חוששת לפעם אחרת לזה היום ואסורה לשמש כל אותה עונה :
Yoreh De'ah.189.5.1 ומ " ש ולא אמרו שצריך לקבעו ג " פ וכו' כבר נתבאר בסמוך דהא דאמרינן היכא דלא קבעתו ג " פ אם עברה ולא בדקה מותרת אינו אלא בוסת שקבעתו פעם אחת או ב' והוא פחות מעונה בינונית או יותר מעונה בינונית אבל בעונה בינונית שהיא שלשים יום אסורה עד שתבדוק ועיין לעיל סימן קפ " ד :
Yoreh De'ah.189.6.1 פעמים שתהיה ההפלגה שקובעת בהן הוסת בדילוג כגון שראתה היום וכו' . תימא דכאן כתב דבארבע ראיות קבעה לה וסת לדילוג דהפלגה ובסמוך בלשון הרמב " ן כתוב דלא קבעה לה וסת לדילוג דהפלגה אלא בחמש ראיות דבהם ג' דילוגים וכן בדין דדילוג הראשון לא ידעינן ליה אלא בשלשה ראייות דבשני ראיות איכא למימר דליכא אלא הפלגה ולא דלוג ואפשר דמה שכתב רבינו כגון שראתה היום איירי כשהיה לה מתחלה וסת קבוע מכ " ט יום לכ " ט יום ופירוש מה שאמר כגון שראתה היום היינו שראתה כמו שהיתה למודה לראות לסוף תשעה ועשרים דהשתא כשראתה שנייה לסוף שלשים ושלישית לל " א ורביעית לל " ב קבעה וסת לדילוג דבשתי ראיות הראשונות נמי ידעינן לדילוג :
Yoreh De'ah.189.7.1 וכשם שקובעת וכו' כיצד ראתה ג " פ באחד בשבת או בה' בשבת פי' דמראייה הראשונה עד השנייה שוה למשנייה לשלישית כגון שראתה באחד בשבת וחזרה וראתה בשלשה שבועות בא' בשבת וחזרה וראתה בשלשה שבועות באחד בשבת קבעה לה וסת בשלשה שבועות באחד בשבת ואע " ג דאינן שווין לימי החדש וכן בראתה ג " פ בה' בשבת בזמנים שוים קבעה לה וסת בג' פעמים :
Yoreh De'ah.189.8.1 ומ " ש או באחד בניסן וכו' אף על פי שאחד מלא ואחד חסר וכו' והטעם דקביעות החדש גורם וכ " כ התוס' פרק האשה ( דף ס " ד ) בד " ה אתמר ראתה וכ " כ הפוסקים : ומ " ש והכא לדברי הכל קבעה בג " פ וכו' כלומר אע " ג דפליגי רב ושמואל בוסת דחדש בדילוג אי קבעה בג " פ או לא קבעה אלא בד' כמ " ש בסמוך הכא בוסת החדש בשוה לד " ה קבעה בג' פעמים :
Yoreh De'ah.189.9.1 כיצד קובעת בימי החדש בדילוג כו' פלוגתא דרב ושמואל בהאשה שהיא עושה תחלת ( דף סד ) ומ " ש וחוששת לי " ח בתמוז וי " ט באב כך פירש " י לשם ואיכא למידק הא פשיטא היא כיון דלרב קבעה לה וסת לדילוג דימי החודש בג " פ דשוב חוששת לי " ח בתמוז וי " ט באב וכן לעולם ונראה דה " ק דאינה חוששת אלא לי " ח דתמוז דלא תימא דחוששת נמי לי " ז בתמוז משום דכי היכי דהפלגת י " ז בסיון מי " ו באייר הוי ל " א יום ה " נ הוי ל " א יום מי " ז בסיון לי " ז בתמוז וקמ " ל דאינה חוששת לי " ז דתמוז דכיון דקבעה לה וסת הדילוג שוב אינה חוששת לוסת אחר שלא הוקבע ולכן אינה חוששת אלא לי " ח בתמוז ואשמועינן עוד דאפילו לא ראתה בי " ח בתמוז חוששת לי " ט באב דכיון דקבעה לה וסת הדילוג לרב בג " פ אינו נעקר אלא בג' פעמים :
Yoreh De'ah.189.10.1 ומ " ש ואפי' לשמואל אם היה לה וסת קודם וכו' . פי' שהיה לה וסת קבוע מתחלה מעשרים יום לעשרים יום ושינתה וסתה ודילגה לראות בכ " א יום בחדש זה וכ " ב בחודש זה וכ " ג בחדש זה קבעה לה וסת הדילוג בג' ראיות וה " א להדיא בגמרא . ור " ח פסק כרב וכ " כ הראב " ד טעמייהו דהלכה כרב באיסורי והרמב " ם כתב כשמואל וכו' טעמייהו משום דקאמר בגמרא דיקא נמי כשמואל דשבקינן ליום ב' ונקט ליום כ " א ש " מ . כתב הרשב " א בת " ה הארוך בסוף שער הוסתות וז " ל ומיהו יש לחוש ולהחמיר כדברי ר " ח והראב " ד עכ " ל בדף קע " ד ע " א ומביאו ב " י . וקשיא לי דאע " ג דאיכא חומרא לר " ח והראב " ד דוסת זה כיון שנקבע בג " פ אינו נעקר אלא בג " פ ואם עבר ולא בדקה אסורה עד שתבדוק מ " מ איכא נמי קולא מצד אחר דשוב אינה חוששת לוסת דהפלגה שקבעה לה בשני פעמים כיון שקבעה לה וסת דדילוג בג " פ ולשמואל דלא קבעה לה וסת דדילוג בג " פ חוששת לשניהם כמו שיתבאר בסמוך ונלפע " ד דאין ה " נ דהרשב " א חושש לחומרות זה וזה אלא דלפי דהיה נראה לו לפסוק שמואל כקולותיו וכחומרותיו לכך כתב ומיהו יש לחוש ולהחמיר נמי כדברי ר " ח והראב " ד והכי נקטינן להחמיר בחומרות שניהם דרב ודשמואל :
Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .