← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 4,053 sections
Single column Two columns
Yoreh De'ah.173.6.1 ומ " ש ובלבד שיהא אחריות וכו' . כ " כ כל הפוסקים ופשוט הוא דאם היה האחריות המוכר הרי הוא מבטל תנאי המכר והו " ל הלואה : ומ " ש ובשכירות מותר וכו' יתבאר בתחילת סי' זה ועוד יתבאר בסימן קע " ו :
Yoreh De'ah.173.7.1 שולחני שמוכר דינר טבוע וכו' ברייתא בהזהב ( מ " ו ) הרי שהיה חמריו ופועליו תובעין אותו בשוק ואמר לשולחני תן לי בדינר מעות ואפרנסם ואני אעלה לך יפה דינר וטריסית ממעות שיש לי בביתי אם יש לו מעות מותר ואם לאו אסור ואסיקנא רב אשי אמר לעולם בדמים ופרוטטות כיון דאית ליה נעשה כאומר הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח כך היא גירסת התוספות והרא " ש ודלא כגירסת רש " י לעולם בפרוטטות כלומר אידי ואידי בפרוטטות כדקס " ד מעיקרא אלא ה " ג לעולם בדמים ופרוטטות איירי ולא כדאיירי מעיקרא שהשולחני נותן לו בפרוטטות והוא מחזיר לו פרוטטות דהיינו רבית גמורה כיון דיהיב ליה טפי וסאה בסאתים לא אשכחן דשרי אפי' ביש לו אלא השולחני נותן לו מטבע והוא נותן לו פרוטטות דהוי דרך מקח וממכר ומוזיל גביה לפי שהשולחני נותן לו מעות שהוא צריך וכיון דאית ליה שרי אפילו יהיב ליה טפי ומייתי ראיה מהלויני כי היכי דשרינן סאה בסאה דרך הלואה ביש לו ה " נ שרינן דרך מקח וממכר אפי' נותן לו עודף עכ " ל הרא " ש והוא מדברי התוספות ע " ש וכך הם דברי רבינו . ופרוטטות פירש " י מעות של נחשת שהם עדיין בלא צורה כעין אסימון של כסף :
Yoreh De'ah.173.8.1 ומ " ש וכתב א " א הרא " ש שצריך שיהיו ביד הלוקח כל דמי הדינר נראה דטעמו דכיון דלא שרינן הכא לתת לו עודף אלא משום דהוי דרך מקח וממכר א " כ צריך שיהיו ביד הלוקח כל דמי הדינר דהשתא חל המקח אבל אם אין לו כל דמי הדינר אין המקח חל כלל והו " ל כהלואה ואסור לתת לו עודף דלא דמי ליש לו סאה דלוה עליה כמה סאין דבמכירה ודאי אין המכירה חלה אלא על מה שיש לו וכמו שנתבאר למעלה ריש סי' קס " ג ע " ש וכ " כ לקמן בריש סי' קע " ה יכול לפסוק עד כדי החיטין שיש לו . וכתב הרא " ש כך לאפוקי מגירסת רש " י ופירושו בהך דשולחני דאפי' היתה הלואה אם יש לו בביתו מותר לתת לו עודף דהו " ל הלויני עד שיבא בני עכ " ל רש " י דלפי זה אפי' לא היה ביד בעה " ב כל דמי הדינר שרי כדין יש לו סאה לוה עליה כמה סאין אבל לפי' התוספות והרא " ש דטעמא משום דהוי דרך מקח וממכר צריך שיהיו ביד הלוקח כל דמי הדינר שוב ראיתי בהגה " ת ש " ע שכתב שא " צ שיהיו כל דמי הדינר בידו אלא מעט מהם כמו בהלואה סאה בסאה ותימא רבא היאך פסק לקולא בדבר המפורש לאיסור בדברי רבינו וכתב כך בשם הרא " ש ואע " ג שאינו מפורש בספרי הרא " ש שבידינו אין ספק שהאמת הוא כמו שהעיד עליו רבינו והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.173.9.1 כתב הרמ " ה דוקא שולחני וכו' . דאל " כ למה נקט תנא שולחני הו " ל למינקט ואמר לחבירו אלא ודאי דווקא שולחני אי א " ל תן לי בדינר מעות וכו' לא הוי משמעו לשון הלואה אלא לשון מכירה דכיון דאורחיה בהכי למכור דינר טבוע במעות שאינן טבועות חשיב כאילו אמר ליה מכור לי בדינר מעות אבל באיניש אחריני אסור עד דא " ל בפירוש מכור לי בדינר מעות וכו' :
Yoreh De'ah.173.10.1 ומ " ש ודוקא דינר במעות אבל מעות במעות אפי' בשולחני אסור כבר נתבאר שזהו ע " פ דעת התוס' והרא " ש דלא כפירש " י וגירסתו :
Yoreh De'ah.173.11.1 וכשם שאסור וכו' . אתחלת סימן קאי והוא מימרא דרב נחמן שם וע " פ דברי התוספות ( בדף ס " ג ) בד " ה דא " ל יהיבנא וכדפרי' בתחילת סי' זה ומ " ש שאם קונה דבר וכו' אם ישנן ברשות מוכר וכו' מותר כבר פי' בסמוך דווקא דישנן ברשות מוכר עד כדי המעות שמקדים לו :
Yoreh De'ah.173.12.1 ומ " ש וי " א שמותר אפילו במפרש וכו' טעמו דכיון ששוה י " ב אין כאן רבית במה שממתין לו המעות עד זמן שיתן לו החפץ אלא שאם יקדים לו המעות נוטל ממנו בפחות ואין בזה רבית ולהה " ר ישעיה אסור דמחזי כרבית שנותן לו י " ב בזמן שנותן לו החפץ כיון שא " ל בפירוש אם מעכשיו בעשרה :
Yoreh De'ah.173.13.1 מותר להקדים מעות לגנאה כו' מימרא דרבא שם ( דף ס " ד ) וכלישנא בתרא דשרי דלא דמי לגיזה וחלב דאסור דלאו מיניה קא רבו דשקלי ליה להאי וקאתי אחרינא בדוכתיה הכא גבי דילועין מיניה קא רבו דשקלי ליה להאי לא אתא אחרינא בדוכתיה :
Yoreh De'ah.173.14.1 ומ " ש ובכרם בכה " ג אסור וכו' והחילוק הוא דבחלב אין רגילין ליתן בזול טובא בשביל המתנה יום ויומים לכך מותר כיון שקרוב הוא לשכר ולהפסד דכך יכול להפסיד כמו להשתכר אבל כרם דקא מוזיל טובא לפי שמקדים לו המעות זמן מרובה משעה שנעשה סמדר או בוסר עד זמן הבציר וכיון דמוזיל טובא הוי אגר נטר דלא שכיח הוא שיפסיד . ול " ק א " כ דילועין נמי דמוזיל טובא דמקדים לו המעות זמן מרובה עד שיהיו בני אמה אמאי שרי טפי מכרם כתב ה' המגיד ספ " ט ממלוה י " ל שאני כרם דצריך לעבדו והרי המוכר חסר בכך ועוד שאין דרך ליקח פירות כרם קודם שיגמרו ודרך לקנות קישואין ואבטיחין בקטנן וכו' ומביאו ב " י ולי נראה דבכרם שמוכר כל היוצא ממנו בדבר ידוע דשכיח ריוח גדול ואגר טובא מיחזי כרבית ואסור טפי אבל דילועין שמוכרן במנין דמי עשר דילועין בכך וכך ליכא ריוח אלא דבר מועט דלא מחזי כרבית ולא הקפידו חכמים לאוסרן :
Yoreh De'ah.173.15.1 וכן כורתי הזמורות כו' בדף ע " ג א " ל שמואל להנהו דשבשי שיבשי הפוכו בארעא כי היכי דקני לכו גופא דארעא ואי לא הוי לכו כהלואה ואסור וכתבו התוס' שר " ח פירש שנותנין מעות לבעל הזמורות וכו' וכ " כ הרא " ש ואחריהם נמשך רבינו וכתב וכן כורתי הזמורות וכו' כלומר כי היכי דבכרם אסור להקדים מעות משום דקונה אותו בזול טובא ולא שכיח תיוהא והפסד ה " נ בזמורות איכא ריוח טובא וליכא תיוהא כמו בכרם וכ " כ הרא " ש להדיא . ומ " מ איכא לתמוה אמאי השמיט רבינו תקנתא דהפוכו בארעא דאיתא להדיא בגמרא וכתבוהו כל הפוסקים :
Yoreh De'ah.173.16.1 ומ " ש אבל מותר לקנות עגל בזול וכו' כ " כ התוס' ע " ש ר " ח אהא דקאמר בדף ע " ג ומודה רב בתורי דנפיש פסידייהו :
Yoreh De'ah.173.17.1 שומרי השדות וכו' מימרא דרבא שם :
Yoreh De'ah.173.18.1 ביותר להקדים מעות על היין וכו' . שם קאמר אהני דיהבו זוזי אחמרא בתשרי ומבחרי לה בטבת לא הוי רבית ולא אמרינן דילמא אי הוו שקליה ליה מתשרי הוה מחמיץ ברשות לוקח ומשום הקדמת המעות בתשרי קיבל עליו המוכר אחריות אלא אמרינן דמעיקרא ( משעה שלקחו ) דחמרא חמרא דחלא חלא ההוא שעתא הוא דקמבחרי פירש " י קלקולו בתוכו הוא אלא שאינו ניכר ויין המקולקל לא לקח הימנו והתוס' כתבו ( בדף סד ) בד " ה אי תקפה דמוכר בתשרי ולוקח בטבת דנקט תלמודא לאו דוקא דה " ה לשאר השנה רבי' נמשך אחר פירש זה ולכן נקט תשרי וניסן ללמד דלאו דוקא טבת דה " ה לניסן ולשאר השנה :
Yoreh De'ah.173.19.1 ומ " ש וכן מותר להקדים מעות של חבית ידוע וכו' שם ( בדף ס " ד ) אמר אביי שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה הילך ד' זוזי אחביתא דחמרא אי תקפה ברשותך אי יקרא אי זולא ברשותי ופירש " י אי מחמצא וכן פי' הרא " ש שם וכן כתב הרמב " ם בפ " ח מה' מלוה ואחריהן נמשך רבינו דלא כמה שפי' התוס' דאי תקפה ברשותך לאו היינו שהחמיץ אלא קלקול בעלמא ועליה יהבי זוזי ואי לא אתני הו " ל ברשות לוקח אבל אי החמיצה הו " ל מקח טעות אפי' לא אתני הו " ל ברשות מוכר אלא צריך להתנות אף על החמוץ ואי לא אתני אם החמיץ ברשות מוכר החמיץ :
Yoreh De'ah.173.20.1 ומ " ש רבי' עוד ואין חילוק בין אם מושכו לרשותו וכו' כ " כ הרא " ש והוצרכו לפרש כך משום דהתוספות לשם הקשו לכל צד קושיא ותירצו דאיכא לאוקמא בכל גוונא בין אם משכו לרשות בין לא משכו לרשותו :
Yoreh De'ah.173.21.1 ומ " ש אבל אם אין הלוקח מקבל עליו אחריות הזול אסור אפי' משכו לרשותו שם א " ל רב שרביא לאביי האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא וכתב הרא " ש וז " ל דכיון דאחריות החומץ על המוכר לא הוי מכר גמור וזוזי הלואה נינהו ומה שמשתכר אם יתקיים היין הוי אגר נטר לי א " ל כיון דמקבל עליה יוקרא וזולא קרוב לזה ולזה הוא עכ " ל אלמא דאי לאו דמקבל עליו אחריות הזול אסור דקרוב לשכר ורחוק להפסד הוא וכבר התבאר דאין חילוק היכא דאסור אפילו משכו לרשותו אסור והיכא דכרי אפי' לא משכו לרשותו שרי :
Yoreh De'ah.173.22.1 וכתב הרמב " ם חבית של יין וכו' בפ " ק מה " מ ודבריו מבוארים דלא זו אף זו קאמר לא מיבעיא ברישא ליכא חשש דרבית שאין הלוקח אלא כמו שלוחו של מוכר שהרי אם אבדה או נשברה או שום תקלה יארע בה אין משלם לו כלום ואם לא מצא למוכרה ולהרויח בה מחזירה לבעלים דפשיטא דשרי אלא אפילו א " ל היתר על השתים יהיה שכרך וכו' דהשתא הו " ל לוקח זה שומר שכר דאם אבדה או נגנבה או החמיצה חייב הלוקח לשלם כדין שומר שכר וא " כ איכא למימר אע " ג דאם לא מצא למוכרה כרצונה יכול להחזירה למוכר כפי התנאי שהתנה עמו מ " מ הו " ל לוקח גמור מאחר שחייב באחריות דגניבה ואבידה או החמיצה וכיון שלקחה בב' עד זמן הקיץ ואינה שוה אלא אחת אגר נטר הוא ואסור קמ " ל דליכא הכא רבית כיון שיכול להחזירה לבעלים בע " כ א " כ על אותה שעה שמכרה הלוקח נתחייב לו שתים ואין כאן אגר נטר והב " י נתקשה בדבריו והניחם בצ " ע . ומה שכתבנו הוא דבר ברור ופשוט . ואין להקשות למה יהא זה נקרא שומר שכר הלא אפשר שלא יהא לשם מותר על שתים די " ל דכה " ג איתא בפרק א " נ תחלת ( דף ס " ט ) אמר רב מותר על שליש בשכרך ה " ז מותר ושמואל אמר לא מצא מותר שליש ילך לביתו ריקן אלא אמר שמואל קוצץ לו דינר ופסק הרי " ף והרא " ש כרב באיסורי ויתבאר זה לקמן בסימן קע " ח ע " ש אלמא מדרב דבכה " ג הוי שפיר שכר גמור . עוד נלפע " ד דברישא הוי מכירה גמורה לזמן שקבע לו על תנאי שאם תארע בה תקלה שתהיה ברשות המוכר עד שימכרנה הלוקח פי' שאם ימכרנה תוך הזמן לא תהיה ברשות המוכר אם תארע בה תקלה אחר המכירה אלא שאם תארע בה תקלה תוך הזמן בעוד שלא מכרה ה " ה ברשות המוכר אבל אחר שהגיע הזמן שקבע לו יתחייב לו בדמיה ואע " פ שלא ימכרנה כלל וגם אם יארע בה תקלה ה " ה ברשות לוקח מאחר שלא החזירה קודם שהגיע הזמן ואמר דאין בזה איסור רבית כלל כיון שאם אבדה או נשברה תוך הזמן אין משלם לו כלום וכן אם הוזל ולא מצא למוכרה ולהרויח בה היה יכול להחזירה לבעלים תוך הזמן שקבע לו דכל זה בכלל אם תארע בה תקלה וא " כ היתר זה אינו אלא לפי שהתנה ע " מ שאם תארע בה תקלה וכו' כדפרי' דאם לא התנה תנאי זה אלא מכרה לו סתם לזמן כך וכך אסור משום רבית כיון דהויא מכירה גמורה לזמן ומכרה ביותר מדמיה בכפל ששוה דינר ומכרה בשתים בשביל המתנת המעות לזמן שקבע לו ומ " ש וכן אם מכרה לו בשנים וכו' פי' שלא מכרה לו במכירה גמורה לזמן כמו ברישא אלא מכרה לו בתורת סרסרות בשנים וא " ל היתר על שנים יהיה שכרך בשביל שאתה מטפל בה למוכרה וכו' ולא קבע לו שום זמן אלא א " ל אם לא תמצא למוכרה כמו שתרצה החזירה לי כשתרצה הרי זה מותר דאע " פ שאם אבדה או נגנבה או החמיצה הוא ברשות הלוקח מדינא דכיון שהוא סרסור ומקבל שכר שהרי היתר על שנים הוא שכרו א " כ יש לו דין שומר שכר דחייב בגניבה ואבידה וחימוצה אפי' הכי אין בו איסור רבית כלל מאחר שלא קנה היין לרשותו אלא הוי כסרסור בעלמא משא " כ ברישא דקנה היין לרשותו וקבע לו זמן לפרעון אלא שהטיל תנאי במכירה ועל כן לא היה צריך לפרש ברישא שא " ל היתר על הב' יהיה שכרך דפשיטא דכיוי שקנה היין לרשותו הוא שלו אבל במוכר לסרסור כלומר שקצב לו קצבה ואמר לו בכך וכך תמכרנו איננו אלא שליח ואם לא היה מפרש לו שהיתר על השנים יהא שכרך היה הכל של המוכר כדין כל סרסור וכמבואר בח " מ בסימן קפ " ה הילכך אע " פ שהסרסור הוא חייב באבידה אין כאן איסור רבית :
Yoreh De'ah.173.23.1 מי שיש לו סחורה וכו' שם סוף ( ע " ב ) ת " ר המוליך חבילה ממקום למקום מותר מצא חבירו וא " ל תנה לי ואני אעלה לך כדרך שמעלין לך באותו מקום ברשות מוכר מותר ברשות לוקח אסור ופי' רש " י ממקום הזול למקום היוקר תנה לי ואוליכנה ואעשה צרכי במעות עד זמן פלוני ברשות מוכר אם קיבל עליו מוכר אחריות הדרך מותר דאין כאן מלוה עד שתימכר וכל מה שנמכר ביוקר של בעלים הראשונים הוא ברשות לוקח אסור דמהשתא מלוה הוא גביה ויהיב ליה טופיינא מדמיה ברבית עכ " ל וכתבו התוס' ברשות מוכר מותר וכגון שנתן לו שכר עמלו ומזונו שלא יהא טורח לו בשכר הלואה וא " ת א " כ מאי קמ " ל וי " ל דסיפא איצטריך ליה ברשות לוקח אסור דס " ד דלא מיחזי כרבית כיון שהוא מוכר במקום היוקר כמו שהוא נותן לו כאן במקום הזול אבל הרא " ש כתב וז " ל והא דשרי ברשות מוכר כשנותן לו שכר עמלו ומזונו וקמ " ל דלא חיישינן דילמא אתא לזלזולי בשכר עמלו ומזונו עכ " ל נראה דר " ל דלא סגי הכא בטובל עמו בציר אלא צריך לתת לו שכר עמלו ומזונו משלם וכך נראה מדברי רבינו שכתב בסתם ודוקא שנותן לו שכר טרחו על הבאתה למקום היוקר דמשמע שכר טרחו משלם וכתב ב " י דלמ " ש ה " ה ספ " ט דמלוה ע " ש קצת מפרשי' דאע " פ שאין נותן לו שכר עמלו מותר כל שאחריות הדרך ברשות מוכר וכן הוא דעת א " ז שהביא המרדכי גבי טרשא דרב חמא לדידהו קשה דא " כ נמצאו טורחים לו בשכר הלואה ותירצו על זה ואינו מתקבל לע " ד ע " ש . אבל נראה לפע " ד לתרץ דס " ל דלא בחנם נקט התנא המוליך חבילה ממקום למקום אלא לאורויי דמיירי בכה " ג שהמוכר יש לו דרך לילך למקום היוקר והלוקח שאל ממנו טובת הנאה שיתננה לו ויוליכנה לשם ואעשה צרכי במעות עד זמן פלוני השתא אין המוכר צריך לטרחו של לוקח כיון שיש לו דרך לשם אלא אדרבה המוכר הוא עושה חסד עם הלוקח להלוות לו המעות עד זמן פלוני ולהכי א " צ לשלם לו שכר טרחו :
Yoreh De'ah.173.24.1 ומ " ש רבי' אם האחריות בהליכה על הלוקח אסור אפי' אם אמר אפרענה לך מיד כשתמכר וכו' נראה דרבי' דקדק לפרש כך מדפי' רש " י ברשות לוקח אסור דמהשתא מלוה הוא גביה וכו' דקשיא ודאי למה ליה לרש " י לפרש דמהשתא מלוה הוא כו' הא אפי' לא הוה מלוה אלא משעה שתימכר במקום היוקר נמי הוי רבית לפי שקיבל עליו אחריות בהליכה בשכר המתנת המעות עד זמן פלוני שיעשה בהם הלוקח צרכיו אלא בע " כ דמשמע ליה לרש " י כי היכי דברשות מותר בכל ענין אפי' עושה צרכיו במעות עד זמן פלוני ה " נ ברשות לוקח אסור בכל ענין אפי' אינו עושה צרכיו במעות כלל אלא פורע לו מיד כשתימכר הסחורה במקום היוקר וצ " ל דה " ט דאסור משום דמהשתא מיד במקום הזול מלוה הוא גביה כפי מה ששוה במקום הזול ומוסיף לו לפורעה כבמקום היוקר בשביל המתנת המעות ממקום הזול עד מקום היוקר ואע " ג דלכאורה קשה מה תועלת ללוקח בהמתנה זו כיון שאינו עושה צרכיו במעות כלל אלא יפרע מיד כשתימכר במקום היוקר יש ליישב דיש לו תועלת להתראות בהן במקום הזול כי היכי דליגלו להו תרעא פי' נכרים סוחרים ומכירים אותם בעלי בתים של מקום הזול ונותנים להם בהקפה ומשתכרין אצלם וכו' וכדאיתא התם גבי חמרים וע " ש בפירש " י :
Yoreh De'ah.173.25.1 ומ " ש ואם המוכר אדם חשוב וכו' . ה " א התם בדף ס " ה א " ר חמא טרשא דידי ודאי שרי מ " ט ניחא להו דליקו ברשותי דכל היכא דקא אזלי שבקי להו מיכסא ונקיטו להו שוקא ופי' התוס' והרא " ש דמה שצריך להאי טעמא הוא דאי לאו הכי הוה אסור אע " פ שאחריות הדרך היה על רב חמא שהרי היו טורחים להביא סחורתו ולמוכרה בשכר הלואתו אבל השתא דנקיטו להו שוקא אף בחזרתן הוי בשביל טרחן ושרי עכ " ל והא דכתבו בחזרתן היינו משום דבהליכתן היה האחריות על רב חמא ובשביל סחורתו נקטו ליה שוקא אבל בחזרתן דלא היתה הסחורה של רב חמא נקטו להו שוקא בשביל רב חמא והב " י דקדק למה נקט רבינו שבקא להו מיכסא ולא נקט נקטו להו שוקא ואינה קושיא דרבותא קמ " ל דאפי' הנחת המכס כל דהו כשהוא דבר קטן הוי בשביל שכר טרחן כ " ש נקטו להו שוקא דהוא דבר גדול להכריז בשוק שלא יהא אדם רשאי למכור עד שימכרו הם דפשיטא דהוי שכר טרחן . ותו דבגמרא נקט שבקי להו מיכסא ברישא והדר נקטו להו שוקא והכי איתא הגירסא באלפסי ובאשיר " י והב " י ז " ל תקפה עליו משנתו דנחלפה שיטתו והניחה בצ " ע . עוד הקשה ב " י דלדברי האומרים בההיא דמוליך חבילה וכו' א " צ ליתן לו שכר טרחו קשה למה ליה לרב חמא למימר נקטו להו שוקא וכו' . דמשמע דאל " ה אסור ותירוצו על זה אינו מתקבל לפע " ד אבל הנכון כדפרישית לעיל דדוקא במוליך חבילה ממקום למקום לא צריך לשלם לו שכר טרחו דכיון דהמוכר יש לו דרך לילך למקום היוקר א " כ איננו צריך שהלוקח יטרח בעבורו שהרי הוא עצמו הולך לשם ויכול לטרוח בסחורתו אבל רב חמא שנשאר בביתו היה צריך לשלם שכר טרחן אלא דנפטר במאי דשבקי להו מיכסא ונקטי להו שוקא :
Yoreh De'ah.173.26.1 והחמרים וכו' . שם תחלת דף ע " ג וע " פ פי' רש " י לשם :
Yoreh De'ah.173.27.1 ומ " ש ופירש " י וכו' שם פי' כך והתוס' חלקו על פירושו ופירשו כמ " ש רבינו בשם ר " י :
Yoreh De'ah.173.28.1 ומ " ש ודוקא בתבואה וכו' . שם בעיא דאיפשיטא ופירש " י דתבואה מידי דשכיחא הוא דאזלי ואתו כל שעתא אמרינן ניחא להו דמגלי להו תרעא א " נ דמוזלו גבייהו אבל שאר פרקמטיא ניכר גילויי תרעא ולא אוזילו גבייהו דמי שמוכר לו עכשיו אינו מוכר לו למחר ופרקמטיא שלקח היום אינו לוקח למחר עכ " ל :
Yoreh De'ah.173.29.1 ומ " ש ואפי' בתבואה אדם חשוב וכו' שם תלמוד ערוך . המוליך פירות ממקום הזול וכו' שם תחלת דף ע " ג :
Yoreh De'ah.174.1.1 מכר שדה לחבירו וכולי ברייתא וגמרא ( דף ס " ה ) ומבואר מדברי הרא " ש דמיירי הכא דבתחילת המקח מכר בסתם ועדיין לא נגמר המקח כגון שנתן המעות ולא נכתב עדיין השטר ובאתרא דקנו בשטרא וכיוצא בזה בכה " ג כיון שלא נגמר המקח לגמרי והתנה המוכר שיחזירנו לו כשיהיו לו מעות הוה תנאי גמור ואסור ללוקח לאכול פירות אבל כשהלוקח אמר כך לכשיהיו לך המעות אחזירנו לך כיון דהמוכר איבעי ליה לאתנויי פטומי מילי בעלמא נינהו אבל בתחילת המקח כשלא נתן המעות עדיין אפילו הלוקח אמר כך הוי תנאי דאדעתא דהכי מכר זה השדה ואי אפשר ללוקח לזכות בשדה אלא מה שזה מקנה לו וכן כשנגמר המקח לגמרי שנתן המעות וגם נכתב השטר אפי' המוכר אמר כך לא הוי תנאי כלל ועיין לעיל סי' קע " ב אצל מה שכתב ואפילו באתרא דלא מסלקי אם אמר מלוה ללוה בתחילת ההלואה וכו' ולפי זה רבינו ה " ק דאם אמר ליה מוכר קודם שנכתב השטר על מנת כן אני מוכר לך שתחזירהו לי וכו' כיון שהתנה כך אין זה מכר אלא הלואה שהרי בעל כרחו צריך להחזיר ואסור ללוקח לאכול פירות וכתב הרשב " א בתשובה הביאו ב " י דהוה ליה רבית קצוצה אבל אם הלוקח אמר לו מעצמו כך כיון דמוכר בעי ליה לאתנויי שיחזיר לו השדה כשיהיו לו מעות ולא אתני והלוקח הוא דא " ל כך מדעתו כלומר מעצמו אע " ג דלא אמר בפירוש מדעתי כמאן דפריש דמי ואין עליו לכופו להחזיר הילכך אי נמי אהדרינהו השתא הוא דהדר זבין לה וכי אכיל פירות בדין אכל ועיין בח " מ סימן ר " ז סעיף ט' דכתב רבינו עוד דהוא הדין כשהמוכר התנה עליו והלוקח השיב כן אעשה אם לא תשתנה דעתי ג " כ אינו תנאי ובדין אוכל הלוקח הפירות ולשם ביארתיו בס " ד :
Yoreh De'ah.174.2.1 מכר לו השדה ונתן לו קצת מעות וכו' משנה וגמרא ותני רב ספרא פעמים ששניהם אסורים וכו' ( בדף ס " ה ) זולתי מ " ש ואפי' אם יאמר הלוקח אני אוכלם וכו' שאינו מפורש בגמרא אלא בתוס' ( דף ס " ג ) בד " ה רבית ע " מ להחזיר ע " ש : והנ " י גם הוא כתב כך על שם הרשב " א דרבית ע " מ להחזיר אסור והאריך ע " ש במשנה במכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים :
Yoreh De'ah.174.3.1 ומ " ש ואם אמר קני מעכשיו וזוזי ליהוי הלואה גבך וכו' כתב בנ " י ע " ש הרשב " א דלאו למימרא שיהא צריך לומר כך בפי' דמסתמא נמי דינא הכי כל שהחזיק בקרקע או קנה כראוי זוזי מלוה ע " פ הוו על הלוקח כל דלא עייל ונפיק אזוזי וכדמוכח בפ " ק דב " ב בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן אמר המחבר נ " ל שאין דעת הרב לומר שאפי' לא יפרש יהיה חוב על המחזיק וחייב לפרוע על כרחו דאדרבה כל שהוא מוחזק מקרקע מרצון בעליו הוא בחזקת שנתן כדאמר התם בב " ב דבד' אמות בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן אלא הכא לענין איסור רבית הוא דכתב הרב כן דלא תיסק אדעתין אם לא יפרש ההלואה שלא הקנה לו הקרקע מעכשיו אלא כלומר ולכי מייתית ליה אלא כיון שידוע לנו שלא נתן לו אלא מקצת דמיו השאר ודאי חוב הוא וכולו קנוי לו מעכשיו עד כאן לשונו ודבריו מבוארים דלאו דוקא דאמר ליה קני מעכשיו וזוזי להוי הלואה גבך . אלא אפילו היכא דלא אמר ליה אלא קני מעכשיו בלחוד נמי מסתמא כך הוא דזוזי מלוה על פה הוו על הלוקח אי לא עייל ונפיק אזוזי וכדאיתא פרק האומנין וכיון דהלואה נינהו מסתמא לוקח מותר ומוכר אסור והא דאמר שניהם אסורים אינו אלא בדאמר ליה לכי מייתית קני מעכשיו דאהני מעכשיו ללוקח שאין המוכר רשאי לאכול כלום ואהני לכי מייתית למוכר שאין הלוקח רשאי לאכול כלום ולפיכך יתננו ביד שליש וכדכתב רבינו האי גאון בתחלת שער י " ג אבל אי א " ל קני מעכשיו ולא א " ל ולכי מייתית מסתמא הוו נהו זווי הלואה גביה ולוקח מותר ומוכר אסור . ובמרדכי ישן כתוב וז " ל לוקח מותר ומוכר אסור בדא " ל קני מעכשיו וזוזי ליהוי הלואה גבך אבל בסתם לא קני וכגון דעייל ונפיק אזוזי כדלקמן פרק האומנין עכ " ל והוא כתוב בהגהות מרדכי שלנו ומביא על זה מ " ש רבי' האי גאון אלא דנראה דט " ס איכא בדפוס ומשמע דס " ל נמי כמ " ש נ " י ע " ש הרשב " א דאפי' לא אמר אלא קני מעכשיו בלחוד נמי לוקח מותר ומוכר אסור והא דנקט תלמודא וזוזי ליהוי הלואה גבך אינו אלא היכא דעייל ונפיק אזוזי דהתם הוא דלא קנה היכא דלא כתיב ליה ולוקח נמי אסור אבל כיון דא " ל וזוזי ליהוו הלואה גבך אפי' עייל ונפיק אזוזי נמי ליקח מותר ומוכר אסור והכי נקטינן דאי לא עייל ונפיק אזוזי אפי' לא א " ל אלא קני מעכשיו נמי לוקח מותר ומוכר אסור ואי עייל ונפיק אזוזי אי פריש וא " ל קני מעכשיו וזוזי ליהוו הלואה גבך נמי לוקח מותר ומוכר אסור ואי לא פריש אלא א " ל קני מעכשיו בלחוד שניהם אסורים דכיון דעייל ונפיק אזוזי לא קני לוקח את כולה ודו " ק :
Yoreh De'ah.174.4.1 האומר לחבירו קנה לי שדה מפלוני וכו' שם ( דף ס " ז ) בעובדא דההיא איתתא דא " ל לההוא גברא זיל זבין לי ארעא מקריביי וכו' דקאמר תלמודא ארעא הדרא פירי מאי א " ר בר רב הונא מסתברא כי אבק רבית הוה ואין יוצאה בדיינין וכן אמר רבה א " ל אביי לרבה משכנתא מאי וכו' א " ל התם טעמא מאי משום דלא קץ ליה ה " נ לא קץ ליה אמר רב פפי עבד רבינא עובדא וחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא ונראה דמדקאמר דלא כרבה בר רב הונא אלמא דעובדא דרבינא דאפיק פירי נמי כהך עובדא דרבה בר רב הונא הוא דהוה בזביני וכן נראה מדברי התוספות דהקשו דהא בריש פירקין קאמר רבינא במשכנתא בלא נכייתא אבק רבית הוא והכא אפיק פירי אלמא דס " ל לרבינא דרבית קצוצה הוא . ותירצו דרבינא לא אפיק פירי אלא בזביני משום דפירי דאכיל בטעות אכל דקסבר דמכירה גמורה היא ומחילה בטעות לא הוי מחילה וכ " כ הרא " ש וא " כ קשה למה פסק רבינו הכא בהך עובדא דפירות שאכל אבק רבית הוא ואינה יוצאה בדיינים הלא יוצאה בדיינים משום דבטעות אכל להנהו פירי וב " י כתב דלא בא רבינו אלא לומר דמטעם רבית אינה יוצאה אבל מטעם מחילה בטעות יוצאה ויוצאה עכ " ל ולא נהירא דא " כ עיקר הדין שמוציאין הפירות מיד הלוקח לא הודיענו רבינו כלל אבל נראה עיקר דרבינו פסק כרבה בר רב הונא וכרבה ואביי דכולהו פליגי אדרבינא וס " ל דלא הוה ליה מחילה בטעות דהלוקח ודאי ידע דלא קנה השדה ואפילו הכי אכל לפירי כי החזיק בקרקע בתורת משכנתא בלא נכייתא דהוי ליה אבק רבית ואינה יוצאה בדיינים ולית הלכתא כרבינא דיחיד הוא כנגד רבים ולכן פסק רבינו בהך עובדא דההיא איתתא דאבק רבית הוא ואינה יוצאה בדיינים ודלא כמ " ש בש " ע דמוציאין ממנו פירות שאכל נמשך אחר מ " ש כאן וליתא אלא אין מוציאין מה שאכל :
Yoreh De'ah.175.1.1 אין פוסקין וכו' . משנה שם ( ע " ב ) ובגמרא ( ס " ב ) רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו מאי טעמא אמרי רבנן פוסקים על שער שבשוק ואע " פ שאין לו דאמר ליה שקילא טיבותך שדייא אחיזרי מאי אהנת לי אי הוו לי זוזי בידי הוה מזבנינא בהיני ושילי בזולא :
Yoreh De'ah.175.2.1 ומ " ש כל זמן שלא יצא השער של עיירות כך הוא דעת רוב פוסקים דלא בעינן דיצא השער של כרכים דלא כהרי " ף והרמב " ם :
Yoreh De'ah.175.3.1 ומ " ש יכול לפסוק עד כדי החטין שלו פירוש אבל אינו יכול לפסוק על יותר ממה שיש לו דדוקא בהלואה אמרינן יש לו סאה לוה עליה כמה סאים דרואין כל סאה וסאה שלוה ראשון ראשון כאילו אכלה הלוה וסאה שלו נחלטת מיד למלוה אבל גבי מכירה אין אדם מוכר דבר שאינו ברשותו עיין בח " מ סימן ר " ט וכיון דלא חל המכר על מה שאין לו אם כן המעות הן הלואה ביד המוכר וכשנותן לו חיטין כשיתיקרו הוה ליה רבית גמורה וכבר כתבתי מזה בסי' קס " ג וסי' קע " ג ע " ש וכן עיקר וכן פסק ב " י ודלא כהרב בהג " ה ש " ע בסי' קע " ג :
Yoreh De'ah.175.4.1 היו חדשות וכו' ברייתא שם ( בדף ע " ב ) ופירש רבינו דה " ק דבהיו חדשות מד' וישנות מג' ל " מ דאינו יכול לפסוק שיתן לו ד' סלע בסלע מישנות אלא אפילו מחדשות לא יפסוק והטעם דכל שיש חילוק בין חדש לישן אינו שער קבוע אי נמי פי' רש " י דהא דחדשות מד' משום שלא יבשו עדיין כל הצורך הוא וכשיקבלם ממנו לאחר זמן כשיתייבשו כל צרכם איכא רבית וכן בהיו לקוטות מד' ולכל אדם מג' אינו יכול לפסוק שיתן לו ד' בסלע משל בעל הבית ל " מ עם בעה " ב דאינו פוסק אלא אפילו עם לקוט נמי לא יפסוק דזו הוי רבית גמורה אבל יכול לפסוק עם לקוט שיתן לו משל לקוט ד' סאין בסלע משיצא השער ד' של לקוט אבל עם בעה " ב אינו יכול לפסוק מד' בסלע אפילו בתבואת לקוט דאף על פי דליכא הכא רבית גמורה מכל מקום חיישינן גביה בעה " ב דכיון דזילא ביה מילתא למיזף מלקוט יהיב ליה משל בעה " ב ואיכא משום רבית ואיבעית אימא מאן דיהיב זוזי לבעה " ב אפירי שפירי יהיב . לשון ב " י כתב הר " ר ירוחם בח " ב ופוסק בפירוש לב " ה על פירות של לקוטות כשער הלקוטות וכו' אהיה הוא תחלה לקוצרים דסליק מיניה קאי וקשה דמאי איריא וכו' עד כאן לשון ב " י ותימא דהיאך פירש ב " י אהיה הוא תחלה לקוצרים קאי כיון דאי אפשר לפרש כך כמו שהקשה הוא בעצמו על פירוש זה וכ " ש דא " א לפרש דקאי אהיכא שאינו תחלה לקוצרים ומה שתירץ על זה הוא רחוק ואי אפשר ליישבו אבל הדבר ברור שט " ס יש בלשונו וצריך להיות ואינו פוסק בפירוש לב " ה על פירות של לקוטות כשער הלקוטות ולא קאי אהיה הוא תחלה לקוצרים ותלמוד ערוך הוא והוא מה שכתב רבינו כאן אבל אינו יכול לפסוק עם בעה " ב מד' בסלע אפי' בתבואת לקוט :
Yoreh De'ah.175.5.1 היה המוכר תחלה לקוצרים וכו' שם ( בדף ע " ב ) ופרש " י שם .
Yoreh De'ah.175.6.1 ומ " ש בשם ר " י הוא בתוספות ( בסוף דף ס " ג ) בד " ה מה " ד וכו' שכתבו דפוסק על הגדיש לא שרינן אלא לפסוק עמו בשער לקוטות אבל לפסוק שוי שיתא בחמשא לא כיון דאכתי לית ליה שעדיין צריך תיקון ואי מוזיל גביה כולי האי מיחזי כאגר נטר אבל כשיש לו מזומן בעין אלא שמחוסר ביאת בנו או הבאת מפתח מותר אפי' שוי חמשה בארבעה עכ " ל :
Yoreh De'ah.175.7.1 אפילו חסר שתי מלאכות . שם אמר רב מחוסר ב' פוסק ג' אינו פוסק ושמואל אמר בידי אדם אפילו ק' פוסק בידי שמים אפילו אחת אינו פוסק והלכה כרב באיסורי ופירוש בידי שמים כגון משטח העומרים בחמה ולזרוק המוץ לאחר הדישה ברחת ברוח :
Yoreh De'ah.175.8.1 וצריך שינכה למוכר החסרון וכו' עיין בח " מ סימן רצ " ב דין חסרון : מקח שנעשה באיסור וכו' עיין בח " מ סימן ר " ח נתבאר דין זה :
Yoreh De'ah.176.1.1 אסור לאדם וכו' בפרק א " נ ( דף ס " ט ) רב חמא הוה מוגר זוזא בפשיטא ליומא כלו זוזי דרב חמא הוא סבר מאי שנא ממרא ולא היא מרא הדרא בעינה וידיע פחתה זוזי לא הדרי בעינייהו ולא ידיע פחתייהו וכתבו התוספות דמה שפירש רש " י ועוד א " נ דזוזי אהדר להו בעינייהו לא ידיע פחתייהו נמצא שכרו חנם ברבית ליתא דבהדיא תניא בתוספתא משכיר אדם מעותיו אצל שולחני להתראות בהן ולהתלמד בהן אלא הכי קאמר מרא אינה מלוה כי לא ניתנה להוצאה ולהחזיר אחרת אלא צריך להחזירה בעינה והשכר אינו שכר מלוה ועוד אי נמי היה נותן המרא להוציאה ולעשות הימנה כל חפצו ולשלם אחרת אף על פי כן מותר ליטול שכר ואין ללמוד היתר משום לאוגורי זוזי דבמרא השכירות אינו בעבור הלואה שיש לו רשות להוציאה אלא נותן השכירות עבור הפחת שתיפחת על ידי מלאכה אם יחזירנה השוכר בעינה אבל זוזי דרב חמא הוה מלוה ולצורך הוצאה השכירה לו ולא בשביל קבלת שום פחת עד כאן לשונו . והרא " ש הביא דברי הרי " ף שפי' כפי' רש " י והקשה עליו מהך תוספתא ופי' כפי' התוספות וכך הם דברי רבינו :
Yoreh De'ah.176.2.1 מותר להשכיר כלי ולקצוב דמיו וכו' שם ספינתא אמר רב אגרא ופגרא פי' רש " י מותר להשכירם ע " מ שאם תשבר ישלם אותם השוכר והקשו לרב כהנא ורב אסי מאחר ששמאוה בדמים שאם תשבר יש לה דמים הו " ל מלוה גביה והוי שכרה רבית ואסיקנא דאין זה רבית לפי שלא עשאה דמים כדי שאם תוזל לא ישלם הפסד הזול אלא לאחר שבירה ישלם וכיון דלא קביל עליה זולא לאו מלוה היא גביה ורבי' פירש דהיינו שמקבל עליו אונסין דאם לא כן הא פשיטא שחייב בנשברה בפשיעה או כעין גניבה ואבידה דשוכר דינו כש " ש ומאי אקשו ליה רב כהנא ורב אסי לרב ופי' עוד רבינו שמתחלה קצבו דמיו והיינו כפי' רש " י שכתב בקושיא דרב כהנא ורב אסי מאחר ששמאוה בדמים וכו' דמסתמא שמאוה בדמים שמא תשבר ביד השוכר מיד תוך יום ויומים ולא יהיה נודע דמיה א " כ מה ששמאוה בדמים חשוב כאילו הלוה לו כך וכך דמים והויא שכרה רבית ומסיק תלמודא דאע " פ כן ששמאוה בדמים והשכר שלו מיחזי כרבית אפ " ה שרי כו' לפי שלא עשאה דמים כדי לשלם אם תוזל אלא לשלם אם תשבר וכיון שלא קיבל עליו המקבל הפסד הזול אם כן בכלל זה גם ההפסד שיגיע לכלי שנפחת מחמת מלאכה הוא על הנותן . ומחמת הפסד זה הוא מקבל שכר קודם שבירה בעוד שלא נעשה הלואה . ולפיכך לכשישבר אינו חייב אלא בדמים שהיה שוה בשעת שבירה וכתב ב " י וא " ת היאך כתב בתחלת הלשון ולקצוב דמיו דמשמע שאותם דמים שקצב משלם לו עכ " ל ול " ק כלל דהלא צריך לקצוב דמיו שמא ישבור תוך יום או יומים ולא יהא נודע קצבתו כדפרישית ועוד דלהכי נקט שקצבו דמיו מתחלה לאורויי דאע " פ שקצבו דמיו מתחלה ומיחזי כהלואה ושכרה רבית ואפילו הכי שרי וב " י פי' דאם לא היו קוצבים מתחלה מנא הוה ידעינן כמה היה שוה בשעת שבירה עכ " ל : ולא מיבעיא וכו' שם עובדא דדודא דבני מר עוקבא דף ע' וע " פ דברי התוספות לשם :
Yoreh De'ah.176.3.1 מותר לשכור פרה וכו' ברייתא סוף ( דף ס " ט ) ולשם אמר רב ששת דדין ספינה כדין פרה דכי היכי דבפרה לא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה ה " נ בספינה לא עשאה דמים אלא לכשתשבר וזהו שכתב רבינו בפרה לפי שהיא ברשות בעלים עד שעת מיתה כו' פירוש לענין זולא היא ברשות בעלים וגם נכחשת ומחמת זה הוא מקבל שכירות ולא מחמת הלואה שאינה נעשית הלואה אלא לאחר מיתה ולפי שהאריך בטעם הדין גבי ספינה קיצר כאן גבי פרה :
Yoreh De'ah.176.4.1 השוכר פרה מחבירו בי' כורין כו' ברייתא שם וטעם היתר זה פי' רש " י לפי שאין זה רבית שכר מעות אלא שחוכר ממנו שדה משובחת ומעלה לו בחכירות שדה טובה יותר משדה רעה מאה דינרין ושני כורין חטין עכ " ל . פירוש לפירושו דחשבינן לאלו מאה דינרין שקבלן מיד הנותן לתקן שדהו שתהא שדה משובחת שתעשה תבואה הרבה ואח " כ חוכר ממנו השדה משובחת בעד מאה דינרין וי " ב כורים חטין לשנה ואין זה רבית כלל להלואה כי אין שם הלואה :
Yoreh De'ah.176.5.1 מותר להרבות בשכירות כו' משנה ( בדף ס " ה ) וכבר כתב רבינו דין זה בסימן קע " ג אגב שכתב דאין מרבין על המכר כתב ג " כ דמרבין על השכירות וחזר וכתבו כאן לפי שכתב בסימן זה כל דיני שכירות ביחד : כתב ב " י ע " ש תלמידי הרשב " א דבשכירות נמי משכחת לה דאסור כגון אם השכיר לו חצירו מעכשיו ( פי' שיתן לו מיד המנה עכשיו בהתחלת שנת השכירות ) והחזיק בה וכו' ופשוט הוא עכ " ל וקשה מכאן למ " ש ב " י בסימן קע " ג ע " ש בעה " ת בשם חכמי לוני " ל וכתבתיו לשם ע " ש סעיף ג' : עוד כתב ב " י דכתבו הגהות פרק ו' דמלוה ונראה לרשב " א דמתניתין איירי כגון שנכנס מיד לתוך הבית דבע " א לא שרי להרבות דהא מיחזי כי אגר נטר כדמשמע בהספינה עכ " ל . וכן כתבו לשם התוספות ( סוף דף פ " ו ) בד " ה דינר ליום ע " ש הרשב " א ור " ל רבינו שמשון בר אברהם שהוא ר " ש משנ " ץ בעל התוספות אחיו של ריב " א והוא חולק על מ " ש הרב המגיד פ " ז בשם הרשב " א דבשכירות קרקע שזוכה בו מעתה זכייה גמורה שרי למימר ליה מהשתא ולקמיה יפה סלע ואע " פ שאינו דר מעתה בחצר עכ " ל ומביאו ב " י סוף סי' זה ור " ל רבינו שלמה בן אדרת ז " ל :
Yoreh De'ah.177.1.1 אין מקבלין צאן ברזל מישראל משנה פרק א " נ ( דף ע' ) ופירש רבינו בה כפירוש רש " י והרמב " ם ספ " ח דהיינו שחולקין הריוח והוי אבק רבית ולפי שבמשנה שנינו ברישא הא דנתן לו בתורת עיסקא דאסור ובסיפא שנינו הך דצאן ברזל הקשה רש " י דלמה לי סיפא דצאן ברזל דמשנה יתירה היא דהא תנא ליה רישא דאפי' בנתן לו בתורת עיסקא אסור וכל שכן הכא דקיבל עליו כל האחריות ותירץ דסיפא נקט לה משום דקבעי למתני סיפא דסיפא אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו " ם ורבינו כתב תחלה דין צאן ברזל ואתר כן דין נתן לו בתורת עיסקא ולא זו אף זו נקט וז " ש ולא מיבעי' זה אלא אפי' וכו' ואע " ג דהתוספות בשם ר " ת פירשו הך דצאן ברזל דאיירי ברבית דאורייתא שפסק דמים על הצאן וגם פסק וקצב דמי השבח לתת לכל שנה בין יהיה שם שבח בין לא יהיה והכי משמע בירושלמי ס " ל לרבינו דאף לפירוש ר " ת לא איצטריך הך דצאן ברזל דפשיטא דרבית קצוצה הוא ולא תני לה אלא משום סיפא דמקבלין צאן ברזל מן העכו " ם לאורויי דאפילו רבית דאורייתא שרי לכתחלה מן העכו " ם וס " ל לרבינו גם כן דטפי ניחא לן למימר דאין מקבלין צאן ברזל מישראל לגופיה איצטריך דאסור מדרבנן אף ע " פ שאין שם איסור דאורייתא וכפירוש רש " י ומדברי הר " ן ונ " י ומביאו ב " י נראה יישוב אחר להא דתני צאן ברזל דלכאורה משנה יתירה היא כמו שהקשה רש " י והוא דבהך דנתן לו בתורת עיסקא שנינו דאסור אלא א " כ נותן לו שכר כפועל בטל ובהך דצאן ברזל שנינו בסתם אין מקבלין צאן ברזל מישראל דאיצטריך להך סיפא לאורויי דאפי' נותן לו שכרו כפועל בטל לא מהני והו " ל רבית ונ " ל דלהכי תנן בצאן ברזל מפני שהוא רבית לומר דכיון שהוא רבית גמור שוב לא מהני מה שנותן לו שכרו כפועל בטל להפקיע איסור רבית שכבר נעשה והכי משמע מדברי רבינו שעל דין זה דנטל בתורת עיסקא כתב הילכך צריך ליתן לו שכר טרחו וכו' דמשמע דלא מהני שכר טרחו אלא היכא דנתן לו בתורת עיסקא אבל לא בדין צאן ברזל שכתב תחלה לפי שכבר חל איסור הרבית :
Yoreh De'ah.177.2.1 ולא כל שכרו כו' בפ' א " נ שנינו נותן לו שכרו כפועל ובגמרא תנא כפועל בטל מאי כפועל בטל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מיניה וצריכא דאי תנא חנוני חנוני הוא דסגי ליה כפועל בטל משום דלא נפיש טירחיה אבל מעות ליקח בהן פירות דנפיש טירחיה אימא לא סגי ליה כפועל בטל וכו' . ת " ר כמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט דר " מ ( פירש רש " י בכל מה שיאות לקבל עליו בשכרו בין רב בין מעט הא קביל עליה ) רבי יהודה אומר אפילו לא טיבל עמו אלא בציר ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת זהו שכרו רשב " י אומר נותן לו שכרו משלם וכתבו תוספות פירש בקונטרס כפועל בטל מאותה מלאכה דבטל מינה היינו שאם היה עושה תחלה מלאכה כבידה ומרויח הרבה וזאת היא קלה אומרים כמה יניח משכרו לעשות מלאכה זו שזהו יותר ממה שנותנים לעשות מלאכה זו כי אין אדם מניח מריוח גדול אלא מעט אף על פי שבא לו בטורח יותר ולפירושו אתיא מתניתין כר " ש דאמר נותן לו שכרו משלם ולא כר " מ וקשה לפירושו דקאמר בגמרא אבל סיפא דנפיש טירחיה אימא לא סגי ליה כפועל בטל והשתא והלא לפי מה שהיא כבידה נוטל יותר ואמאי ס " ד דלא סגי כפועל בטל ועוד דקתני בתוספתא המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר נותן לו שכרו כפועל בטל דר " מ משמע דמתניתין אתיא כר " מ ולכך נראה לפרש כפועל בטל היינו כיושב ובטל לגמרי ומתני' אתיא כר' מאיר והא דקאמר ר " מ בין מרובה בין מועט היינו כלומר בין היה עוסק במלאכה מרובה בין היה עוסק במלאכה מועטת לעולם נותן לו כפועל בטל רש " א נותן לו שכרו משלם שאומדים כמה היה רוצה ליטול ליבטל ממלאכה כבידה שהיה עוסק ויעסוק במלאכה קלה כזו דהיינו טפי מר " מ וכו' עכ " ל משמע דס " ל לתוס' דפירוש כפועל בטל אינו כפירוש רש " י שאומדים כמה היה זה רוצה ליבטל ממלאכתו הראשונה הכבידה ולעשות מלאכה קלה זו וכדס " ל לר " ש אלא כדס " ל לרבי מאיר דלא משגחינן בהך מלאכה דעביד השתא דבין נפיש טירחיה ובין לא נפיש טירחיה אין אומדים אלא כמה היה רוצה ליטול וליבטל ממלאכה הראשונה ולישב בטל לגמרי בין שהיה עוסק ראשונה במלאכה מרובה בין שהיה עוסק במלאכה מועטת לעולם נותן לו כפועל בטל כפי מה שהיה נוטל לישב בטל מאותה מלאכה ראשונה והיינו דקאמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה כלומר דלא משגחינן בהך מלאכה דקעביד השתא דלא קא בטיל מינה אלא משגחינן במלאכה הראשונה דקא בטיל מינה והשתא לפי זה אין שכרו שוה דאם מלאכה הראשונה נותנים עליה שכר מרובה גם עכשיו שכרו מרובה ואם לא היו נותנים על הראשונה אלא שכר מועט גם עכשיו שכר מועט והשתא נמי ניחא דקאמר בצריכותא אבל סיפא דנפיש טירחיה אימא לא סגי ליה כפועל בטל קא משמע לן דסגי ליה דלא משגחינן בהך מלאכה דקעביד השתא בין נפיש טירחיה בין לא נפיש טירחיה אלא משגחינן בהך מלאכה דהוה קעביד תחלה ומשום דלר " ש משגחינן נמי בהך מלאכה קלה דקעביד השתא לפיכך כתבו תוספות במסקנא ר " ש אומר וכו' דהיינו טפי מרבי מאיר עד כאן לשונו כלומר חילוק מועט איכא בין רבי שמעון לר' מאיר דלרבי שמעון משגחינן נמי במלאכה קלה דקעביד השתא והכי מוכח בסמ " ג מ " ע פ " ב כשכתב לפר " י דכפועל בטל דר " מ הוא היושב ובטל לגמרי דבזה מתיישב פא " מ גבי משיב אבידה שנוטל כפועל בטל ושם אין ליטול שום שכר על השבת אבידה וכו' דרצונו לומר כיון דאין לו ליטול שום שכר על השבת אבידה דקעביד השתא בע " כ דלא משגחינן אלא במלאכה הראשונה כמה היה רוצה זה ליטול שיהא יושב ובטל לגמרי ממלאכה הראשונה וכך ישלם לו וה " ה הכא גבי רבית . אלא דאח " כ כתב דרבי' שמשון כתב דיכול ליטול שכר על השבת אבידה כיון שמבטל מלאכתו וכדכתבו התוס' בפ' א " נ ע " ש בסמ " ג . אכן מדברי הרא " ש פ' א " נ משמע להדיא שלא הבין כך מדברי התוס' שהרי כתב דברי התוס' בזה הלשון והיינו דקאמר ר " מ בין מרובה בין מועט פירוש בין היה עוסק במלאכה מרובה בין היה עוסק במלאכה מועטת שכרו שוה עכ " ל ולמאי שכתבנו אדרבה אין שכרו שוה אלא בע " כ שהרא " ש מפרש דברי התוספות להיפך ממה שכתבנו דלר " מ לא משגחינן במלאכה הראשונה כל עיקר דבין שהיתה מרובה בין שהיתה מועטת שכרו שוה דאין נותן לו אלא כאילו היה אדם בטל לגמרי שאין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח ולהתעסק במלאכה זו הקלה לפי מה שהיא קלה קצת או קלה שבקלות וכך הבין רבינו ולכן כתב ולא כל שכרו אלא רואין אדם שבטל ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה העסק ואפילו אם היה לו מלאכה שנותנים עליה שכר טוב וכו' . הנה מבואר בדבריו דלא משגחינן במלאכה הראשונה אפילו היה לו מלאכה שנותנים עליה שכר טוב אפילו הכי אין נותן לו שכר אלא כאילו היה בטל לגמרי שאין לו שום מלאכה ורוצה להתעסק במלאכה זו הקלה דלפ " ז שכרו שוה וז " ש התוספות ולכך נראה לפרש כפועל בטל היינו כיושב ובטל לגמרי כלומר כאילו היה אדם בטל שאין לו שום מלאכה ובטל לגמרי כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה העסק והשתא אתיא שפיר צריכותא דגמ' דקאמר אבל סיפא דנפיש טירחא אימא לא סגי ליה כפועל בטל כלומר אלא סד " א דאומדין נמי כמה היה רוצה ליטול ולבטל ממלאכתו הראשונה קמ " ל דלא משגחינן כלל במלאכה הראשונה אלא במה דקעביד השתא משגחינן והיינו דקאמר ר " מ בין מרובה בין מועט וכו' . וכתבו התוס' במסקנא דר " ש אומר נותן לו שכרו משלם שאומדין כמה היה רוצה ליטול וליבטל ממלאכה כבידה שהיה עוסק ויעסוק במלאכה קלה כזו דהיינו טפי מר " מ עכ " ל כלומר דכיון דלר " ש משגחינן נמי במלאכה הראשונה א " כ יגיע לו שכר הרבה יותר ממה שמגיע לר " מ דקאמר דלא משגחינן במלאכה הראשונה ולפי הבנת הרא " ש בדברי התוס' התיישב לישנא דטפי דכתבו התוספות דמשמע הרבה והכי משמע להדיא מלשון תוספות והרא " ש דהביא ב " י דכפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה כלומר איזה מלאכה שהוא רגיל לעשות בין שנוטלין עליה שכר מרובה וכו' שכרו שוה עכ " ל והיינו דלא משגחינן כלל במלאכתו הראשונה אלא רואין כאילו היה בטל לגמרי בתחלה ולא הו " ל שום מלאכה ורוצה להתעסק בעסק זה . אלא דלפ " ז קשה משנתינו דנותן לו שכרו כפועל ורצונו לומר כפועל בטל וכדמפרש אביי של אותה מלאכה דבטל מינה דהו " ל לתנא לשנות סתם ונותן לו שכרו דהלא שכרו אינו אלא כראוי לאדם בטל שאינו פועל שאין לו שום מלאכה לא כאילו היה פועל אבל למאי שהבין בסמ " ג וכמ " ש ראשונה דנותן לו שכרו כפועל העוסק במלאכה ובטל מינה כדי להתעסק בעסק זה דמשגחינן במלאכתו הראשונה ניחא דהיה צריך לשנות ונותן לו שכרו כפועל כלומר ולאפוקי ממה שראוי לאדם בטל שאינו פועל שאין לו שום מלאכה אבל למאי שמפרש הרא " ש ורבינו קשה טובא גם לישנא דאביי דקמפרש כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה לא מתקבל לעניות דעתי לפי הבנת הרא " ש וצ " ע ומתוך מ " ש התבאר לך שמה שהבין ב " י דהסמ " ג והתוס' והרא " ש כולם מפרשים כפועל בטל דהיינו דמשגחינן במלאכתו הראשונה ליתא דהסמ " ג הוא דמפרש כך אבל הרא " ש מפרש בהיפך דאדרבה לא משגחינן במלאכה הראשונה אלא במלאכה דקעביד השתא וכדברי רבינו אבל מדברי התוס' ליכא לאוכוחי מידי דאיכא לפרש כמו שהבין הסמ " ג ואיכא לפרש נמי כמו שהבין הרא " ש גם מה שהקשה ב " י דאם כדברי רבינו גם לפירושו קשה מה שהקשו התוס' לפירש " י ליתא דל " ק ולא מידי כדפרי' גם מה שנראה מדברי ב " י שהבין מדברי הרא " ש דבין מרובה בין מועט דקאמר ר " מ קאי אמלאכה שנייה דקעביד השתא ליתא אלא אמלאכה ראשונה שהיה רגיל בה קאמר בין מרובה בין מועט דלא משגחינן בה כלל אלא רואין בהך מלאכה דקעביד השתא כמבואר להדיא מדברי הרא " ש בפסקיו ובתוספותיו שהביא ב " י והוא פשוט לפע " ד . ומ " מ לענין הלכה נראה דדברי הסמ " ג וכלישנא דאביי ודלא כהרא " ש עיקר וכדמשמע מלשון משנתינו וכדפרישית :
Yoreh De'ah.177.3.1 ומ " ש וה " מ שלא פסק עמו וכו' כך כתבו כל הפוסקים והובאו בב " י שמה ששנינו במשנה דשכרו כפועל בטל וכן צריך ליתן לו בכל יום ויום בחצי הפקדון שכר ניכר וידוע אינו אלא בנותן עיסקא בסתם אבל אם פסק עמו בתחלת השותפות סגי בקצץ עמו דבר ידוע ששכרו ניכר על כל ימי משך העסק ואפילו בדינר אחד רשאי אבל אם אין שכרו ניכר וידוע קצבתו כגון שאמר ליה שליש השכר מה שיהיה או עשיריתו יהיה שלך בשכרך ה " ז אסור :
Yoreh De'ah.177.4.1 ומ " ש ותקנת חכמים הוא וכו' כלומר אחר המשנה באו האמוראים ותקנו תקנה זו והיינו כמו שפי' רבא ( סוף דף ס " ח ) בעובדא דשטרא דנפיק עלייהו דבני רב עיליש דהוה כתוב ביה פלגא באגר ובהפסד וכו' דתקנו חכמים דאע " פ דאין שכרו ניכר וידוע שרי ומלשון רבינו שכתב שיקח המקבל חצי הריוח וכו' או שלוקח ב' שלישי ריוח וכו' משמע דבמקבל תליא מילתא וכן פי' ב " י והיינו משום דיד בעל השטר שהוא הנותן על התחתונה שבא להוציא מיד המקבל וכ " כ ב " י ע " ש תלמידי רשב " א והרא " ה זכרונם לברכה דלא כהראב " ד דכתביד הנותן על העליונה :
Yoreh De'ah.177.5.1 ומ " ש או כיוצא בזה שנותן לו דינר כל ימי משך העסק פי' גם זה תקנת חכמים הוא שתקנו האמוראים שבאו אחר המשנה שא " צ ליתן לו שכרו כפועל בטל בכל יום ויום והיינו כדאמר שמואל ( דף ס " ח ) קוצץ לו דינר ומפרש רבינו דהיינו בנתן לו עסק בסתם ולא התנו שום תנאי ואחר כך כשבאו לעשות חשבון קוצץ לו דינר בשכרו כל ימי משך העסק סגי :
Yoreh De'ah.177.6.1 ומ " ש וה " מ וכו' פי' ה " מ שצריך ליתן לו כפועל בטל וכו' לדין השנוי במשנתינו ולתקנת חכמים סגי פלגא באגר ובהפסד וכו' בחנווני וכו' אבל מאן דאית ליה עיסקא אחרינא וכו' לא בעי אגרא כולי האי וכו' כלומר אפי' אינו בטוח בשום שכר טרחו אלא ספק אם יגיעו לו שכר על טרחו אם לאו נמי שרי . וה " א התם אמר רב מותר שליש בשכרך הרי זה מותר ושמואל אמר לא מצא מותר שליש ילך לביתו ריקן אלא אמר שמואל קוצץ לו דינר ומסיק בשינויא בתרא כי קאמר רב מותר שליש בשכרך מותר כגון דאית ליה בהמה לדידי' דאמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי ופסק רב אלפס והרא " ש כרב באיסורי וכשינויי' בתרא ופירש " י מותר שליש בשכרך השם עגל למחצה בשכר ובהפסד וא " ל מה שיביא יותר על שליש דמיו של עכשיו טול בשכר וכל השאר נחלוק בשוה מותר דהא קיבל עליה מספק ואע " ג דזימנין דליכא מותר שליש עכ " ל וכיון דרבינו מפרש בדשמואל דאמר קוצץ לו דינר במקבל עסק בסתם כדפרי' בסמוך א " כ רב נמי מיירי במקבל עסק בסתם דלא כפירש " י שקיבל עליו בתחלת השותפות ליתן לו מותר שליש בשכרו אלא דכשבאו לעשות חשבון א " ל מותר שליש בשכרך נמי מותר כיון דאית ליה בהמה לדידיה דאע " ג דבלית ליה בהמה לדידיה נמי שרי בפלגא באגר ובהפסד אע " ג דאין שכרו ידוע שאני התם דעכ " פ כחו של מקבל יפה משל נותן או בשכר או בהפסד א " כ יש לו שכר טרחו על כל פנים אבל היכא דחולקים שכר והפסד בשוה אלא שאם יהיה בשכר יותר על שליש דמיו שהיה שוה מתחלה יטול בשכר טרחו ואם לא יהיה יותר על שליש דמיו ילך לביתו ריקן פי' ריקן משכר טרחו דהלא חולקין ביניהם בשוה בין בשכר בין בהפסד הרי זה אסור אף לתקנת חכמים היכא דלית ליה בהמה לדידיה ולא שרי במותר שליש בשכרך אלא כגון רועה וכו' וכיוצא בזה דמקבל בהמה לפטם ואית ליה בהמה לפטם והב " י האריך בכמה עניינים וכתב פירושים אחרים ומה שכתבנו בפירוש דברי רבינו הוא העיקר ודו " ק והקשו התוס' אפי' לית ליה בהמה לדידיה לישתרי מהאי טעמא דהא בלאו הך מחצה דפקדון של נותן צריך לטרוח לעצמו משום פלגא דמלוה וי " ל דלא דמי דאי לית ליה בהמה לדידיה א " צ לטרוח בבהמה של שותפות בכל יום אלא כל אחד יטרח ביומו עכ " ל :
Yoreh De'ah.177.7.1 כתב הרמב " ם אע " פ שנותן לו שכר וכו' בפ " ו משלוחין והראב " ד שם השיג ואמר ולמה לא יהיה כש " ש על הפקדון והלא נוטל עליו שכר כפועל בטל עכ " ל וטעמו של הרמב " ם מפני שאינו נושא שכר על שמירת הממון אלא על שמתעסק בו והראב " ד מדמה ליה לשוכר שאע " פ שאינו נוטל שכר על שמירתו מ " מ בההיא הנאה דמשכח בהמה לעשות בה מלאכתו חשוב כאילו נוטל שכר על שמירתה ה " נ בההיא הנאה דמשכח זוזי למיעבד בהו עיסקא חשיב כאילו נוטל שכר על שמירתן כך פי' ב " י ותימא דלפי פירושו אפי' לא יטול כלל שכר על שמתעסק בו הוי שומר שכר בההיא הנאה דמשכח זוזי למיעבד בהו עיסקא דומיא דשוכר להראב " ד והא ליתא שהרי הראב " ד תלה השגתו במה שנוטל שכר כפועל בטל אלמא דאם לא היה נוטל שכר כפועל בטל לא היה ש " ש אף ע " ג דאית ליה הנאה דמשכח זוזי וכו' אלא ודאי דהראב " ד ס " ל דכיון דמקבל שכר על מחצה הפקדון להתעסק בו לריוח המלוה בכלל שכר זה הוי נמי שיהא עליו ש " ש להתחייב בגניבה ואבידה דאדעתא דהכי נתן לו העסק שיהא שומר שכר שלו :
Yoreh De'ah.177.8.1 כתב הריב " ן שמותר וכו' כ " כ התוס' ( בדף ע' ) בד " ה דקא מקבלי וכו' ונראה דראייתו מהא דאמר אביי ( בדף ס " ד ) שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ד' זוזי אחביתא דחמרא אי תקפה ברשותך אי יקרא או זילא ברשותי דקרוב לזה ולזה הוא אלמא דאין צריך שיהיו שקולין ההפסדות אלא אפי' היכא דהמקבל אין עליו אחריות אלא קצתו דהיינו כולה זולא והנותן יש עליו כל שאר אחריות הרבה יותר מעל המקבל קרוב לזה ולזה הוא ור " י אוסר אם לא שיהא אחריות האונסין גם על הנותן פי' בין אחריות שאר אונסין בין אחריות דזול יהיה על שניהם בשוה ולא דמי לחמרא דמכר גמור הוא אבל הכא דעיסקא מחצה הלואה ומחצה פקדון צריך שיהא אחריות הזול גם על הנותן כמו שאר אונסין שוה בשוה עיין לשם בתוס' ובהגהות מרדכי עלה דההיא דחמרא :
Yoreh De'ah.177.9.1 כתבו התוספות מותר ליתן עיסקא וכו' בפרק הגוזל קמא ת " ר הנותן מעות לשלוחו ליקח לו חטין ולקח מהם שעורים שעורים ולקח מהם חטים אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע ופסקו כאוקימתא דר' יוחנן דמוקי להך ברייתא כר' יהודה דלא קני להו בשינוי הלכך לעניין שבח הוי כאילו לא שינה והיכא דיהבי ליה לעיסקא השבח באמצע מיהו לעניין פחת א " ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכתבו התוס' דמהכא שמעינן שמותר להלוות מעותיו למחצית שכר וכו' וה " פ הרא " ש לשם ( בדף קמ " ב ע " ד ) וכתב עוד דגם לא תשיב גזלן במה שמשנה ממונו לדבר אחר מדחשיב ליה שלוחו דאם הותירו הותירו לאמצע וטעמא דמילתא מאחר שאין מתכוין לגזול אלא מתכוין לטובת הבעלים כדי שישתכרו בדבר וכ " כ סמ " ג בעשה פ " ב ( דף קס " ז ע " ג ):
Yoreh De'ah.177.10.1 כתב הר " ר ישעיה שלא התירו וכו' פי' ב " י דאפי' מקבל עליו אחריות דגניבה ואבידה נמי אסור מדרבנן להר " ר ישעיה משום דמיחזי כמלוה ברבית ודלא כמהרי " ק בשורש קי " ט והרב בהגהת ש " ע כתב דיש להקל כמהרי " ק ע " ש : כתב הריב " ש בתשובה בסי' של " ה על ראובן שמכר סחורה לחבירו בס' זהובים שקיבל מיד והתנה לתתה לו לחצי שנה ואם יעבור על זה שיתן בעבורה ק' זהובים וקנו מידו והגיע הזמן ולא נתן חייב ליתן לו הק' זהובים ואין בזה משום רבית כלל ומותר להתנות כך לכתחילה כיון שאין שם הלואה אלא מכירה והוא שהיתה הפסיקה על הסחורה לקבל עתה דמיה ולתתה לחצי שנה בהיתר גמור או שיצא השער וקנה כפי ערך השער ואף ע " פ שאין לו למוכר הסחורה ההיא בשעת המכירה או בשיש לו אף ע " פ שלא יצא השער עכ " ל וכך פסק בש " ע ( סעיף י " ח ) ונ " ל דהיתר זה אינו אלא לדעת ר " ת שפי' בהא דקי " ל כר' ינאי מה לי הן מה לי דמיהן דאפי' מעות יכול לקבל דלא כפרשב " ם והסכמת הרא " ש לפי' דמעות אינו יכול לקבל ואף ע " פ דבסימן קע " ה כתב בש " ע ס " ז שתי הסברות ולא הכריע כאן סתם דבריו כדעת הריב " ש שהם בנוים על פי פירושו של ר " ת ומיהו נראה דדוקא בכה " ג שהתנה עם המוכר שאם לא יתן לו הסחורה לחצי שנה יתן בעבורה לאותו זמן תיכף ק' זהובים . אבל אם היה התנאי שאם לא יתן לו הסחורה לחצי שנה יתן בעבורה אחר כלות השנה מהיום ק' זהובים רבית גמור הוא דהו " ל אגר נטר וכך מבואר לשם בתשובת הריב " ש והרבה נכשלים בזה ואין להם על מי שיסמכו כי דבר פשוט הוא שזה אסור ומ " ש והוא שכשפסק על הסחורה יצא השער וקנה כפי השער וכו' רצונו לומר שלא קנה בפחות מן השער ומ " ש או היתה לו הסחורה ההיא פי' או אפילו קנה בזול הרבה בפחות מן השער מכל מקום כיון שהיתה למוכר הסחורה ההיא יכול הוא למוכרה בזול כדלעיל בסימן קע " ג קע " ה . וכן אם לא היה לו שער כל עיקר יכול לקנותה כמו שירצה כיון שהיתה לו הסחורה ההיא מיהו דוקא כשיש לו סחורה כנגד המעות שמקבל ממנו מיד אבל אם אין לו כנגד מעותיו ולא יצא השער או יצא השער וקנה ממנו בפחות רבית גמור הוא מה שקנה ממנו יותר על מה שיש ביד המוכר וכבר כתבתי זה בסימן קס " ג קע " ג קע " ה ע " ש והיכא שבא הלוקח לסוף חצי שנה וא " ל תן לי הסחורה שקניתי ממך או ק' זהובים א " ל המוכר אנכי אפסוק עמך על סחורה אחרת ליתן לידך כך וכך לזמן כך וכך אם יצא השער לאותה סחורה א " נ לא יצא השער או אין לו שער ויש לו ברשותו אותן סחורה כולה שפוסק הלוה עכשיו יוכל לפסוק עליה כמו שפסק בראשונה על סחורה הראשונה מיהו הבית יוסף מחלק לעיל בסימן קס " ג דאין להתיר אלא בשלא העמיד הסחורה הראשונה על מעות אלא שאמר ליה הנה עתה כך וכך סחורה אנכי חייב לך אני נותן לך בעדה כך וכך סחורה אחרת לזמן כך וכך אבל אם אמר ליה כך וכך הם דמי הסחורה אתן לך בהם יין כך וכך לזמן כך וכך אסור ומביאו הרב בהגהת ש " ע בסי' קע " ה ס " ו ע " ש :
Yoreh De'ah.177.11.1 וכל דבר וכו' פי' שאם המנהג הוא לתועלת המקבל צריך הוא ליזהר שלא ישנה מן המנהג דאם לא כן יהיה רבית כגון אם נותן לו סחורה וכו' . וה " א בפ' א " נ ( דף ס " ח ) לפי גירסת ר " ח שהביאו התוס' ת " ר מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות מעלין לבהמה מעלין להעלות ולדות בשכר עמלו ומזונו מעלין וכתבו התוס' פי' אם היו הפירות כבר מונחים בחצר המקבל מעלה לו פירות כשער שבשוק ומעלה עליהם שכר כתף שהיו צריכין להביא פירות מביתו של הנותן לביתו של מקבל כדתניא היו פירות מופקדין אצלו מעלה לו במעות עכ " ל ומדברי רבי' נראה דמפרש הך דבמקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות מעלין תרתי במשמע חדא אם היה העסק בבית הנותן ודרך לשכור כתף להוליכה לשוק ולמוכרה בשוק לא יאמר הנותן למקבל כיון שאני נותן לך שכר טרחך אתה תתן שכר כתף או אתה חייב לשאת אותה על כתפך לשוק אלא שמין כמה צריך ליתן שכר לכתף כגון אם קנה הפירות בק' דינרים ושכר הכתף ב' דינרים הנותן משלם שכר הכתף ומעלה הנותן שכר הכתף למעות הקרן והוא מכלל הקרן והריוח שיהיה מותר על זה יחלוקו . אידך משמע דאם היתה העיסקא בבית המקבל והמקבל מוכר הסחורה בביתו כגון שיש לו חנות בחצירו ובני העיר באין לביתו וקונין ממנו הנה מעלה אותה כשער שבשוק פי' שמין כמה היתה שוה בשוק ומן השוק הביאוה לבית המקבל שזהו יותר על הקרן שכר הכתף שהיה צריך ליתן להביאה מן השוק לבית המקבל וזה נוטל המקבל תחלה והיינו טעמא שאנו אומרים דאם לא היתה בבית המקבל היה הנותן צריך ליתן ב' דינרים שכר הכתף לאיש אחר או למקבל להביאה לבית המקבל עכשיו שהוא כבר בבית המקבל לא יפסיד המקבל שכר כתף שהיה נושא הסחורה על כתפו לביתו וחשבינן כאילו המקבל עצמו הביא הסחורה לביתו על כתפו וזה נוטל המקבל תחלה ומעלה הנותן ב' דינרים אלו למעות הקרן דהיינו ק " ב והריוח שיהיה מותר ע " ז יחלוקו כמו שכתב בחלוקה הראשונה . ואף ע " ג דהתוס' כתבו ומעלה עליהם שכר כתף שהיו צריכים להביא פירות מביתו של הנותן לביתו של המקבל וכו' . היינו משום דמסתמא הכי הוה אורחא דמילתא שהפירות הם בביתו של הנותן אבל אה " נ דאם היו בשוק דשמין כמה שוין בשוק ומן השוק יביאו לבית המקבל למוכרה שם בבית המקבל והכל שוה ולכך נקט רבינו בסתם שהיה צריך להביא לבית המקבל וכו' דלא כתב להביא מביתו של הנותן ולא כתב להביא מן השוק . ואיך שיהיה ס " ל לרבינו דברייתא בהך בבא תרתי במשמע ומפרש דהתוס' לא נקטו בדבריהם אלא חלוקה השנייה משום דחלוקה הראשונה למדינן לה במכ " ש אבל רבינו כתב תרוייהו דל " מ כשהיא בבית הנותן ודרך להוליכה לשוק למוכרה בשוק אלא אפילו היתה בבית המקבל וכו' דמוכרה המקבל בביתו וכו' . ונראה לפע " ד לדבר פשוט דלרבינו הך ברייתא אינה מדברת בכל שכר הכתף כל ימי משך העסק אלא בשכר הכתף לנושאו מתחלה מביתו של נותן לשוק או לבית המקבל למוכרה שם א " נ מן השוק לביתו של מקבל קודם שזכה המקבל בעסק זה אבל לאחר שקיבל זה העסק לרשותו ודאי חייב המתעסק לטרוח בכל הטרחות גם לנושאו על כתפו כל ימי משך העסק . אבל הרמב " ם כתב בפ " ח משלוחין זה לשונו מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות העסק מעלין ויהיה כל שכר שנטל המתעסק בשכר שנושא על כתפו בכלל שכר המעות עכ " ל פי' מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות העסק שיהא בכלל הקרן ואין המקבל חייב לשאת על כתפו אלא שוכרים כתף כל ימי משך העסק לפי זה אם המתעסק בעצמו נושאו על כתפו צריך לשלם לו שכר כתף דלא יגרע מקבל זה מאיש אחר ואמר שכל שכר הכתף שנוטל המתעסק בכלל שכר המעות הוא כלומר שנוטל המקבל שכרו זה שנושא על כתיפו מהריוח שהוא לאמצע שהרי מה שנשא המתעסק על כתפו אין מגיע לו מהנותן אלא מחצה שכר כתף אבל מחצה השנייה מגיע עליו בשביל פלגא מלוה שהוא שלו ולכן בדין הוא שישלמו למתעסק השכר שנושא על כתפו מן השכר שיגיע מעסק זה שהוא ג " כ לאמצע . ואיכא נפקותא במ " ש שמשתלם מן השכר שאם לא היה שום ריוח בעסק זה או אם היה גם הפסד בקרן היה צריך לשלם שכר כתף למתעסק מן הקרן וכדכתב הרב בתחלה מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות העסק ואח " כ ישלם המתעסק חלקו בהפסד הקרן כפי התנאי שביניהם שליש או מחצה או פחות אבל אם יש שכר וריוח בעסק זה משתלם מן הריוח לאמצע וזה דבר ברור מתוך לשון הרמב " ם דצריך לשלם למתעסק שכר כתף כשנושא העסק על כתפו כל ימי משך העסק לפי המנהג שאין המתעסק חייב לנושאו על כתפו דאינו חייב אלא לטרוח בעסק עצמו לישא וליתן לקנותו ולמוכרו ולשמרו כראוי ולא לישא על כתפו כלל ואם נושאו על כתפו צריך לשלם לו שכר כתף כמו לאיש אחר והכי נהיגי עלמא ודלא כדמשמע מדברי התוס' ורבינו ודו " ק . והב " י מ " כ פי' דברי רבינו גם דברי הרמב " ם בענין אחר ולא נהירא . ופי' בבא דבסיפא כתב הרמב " ם וז " ל וכן אם דרכן להעלות שכר בהמה מעלין לו מקום שנהגו להעלות בשכר עמלו מעלין לו עכ " ל פי' אם דרכן הוא דהמקבל בהמה לחלק בולדות ונותן לו שכר עמלו ומזונו דצריך להעלות לו שכר בהמה עצמה שמטפל בה מעלין לו ומקום שנהגו לחלוק בריוח הבהמה עצמה ולהעלות ולדות לו שיהיו של המקבל בשכר עמלו מעלין לו הכלל העולה שכל מה שדרכן בעיסקא לטובת המקבל אסור לשנות מן המנהג ושיהא בו הפסד המקבל דאל " כ יהיה רבית : ומ " ש וכ " ש אם יש למקבל סחורה שקנה וכו' . כ " כ הרא " ש בתשובה כלל פ " ח ומביאה ב " י ע " ש ודבר פשוט הוא :
Yoreh De'ah.177.12.1 הנותן לחבירו בהמה וכו' ברייתא שם ( דף ס " ט ):
Yoreh De'ah.177.13.1 ומ " ש ובתוך זה הזמן כל אחד מעכב על חבירו בברייתא שנינו ואם בא לחלוק בתוך זמנו חבירו מעכב עליו לפי שאינו דומה טיפולה של שנה זו לטיפולה של שנה אחרת ופירש " י ואם בא המקבל לחלוק בתוך הזמן הזה חבירו בעל הבהמה מעכב עליו לפי שצריכה בשנייה למזונות מרובים יותר מן הראשונה וכיון דכך מנהג המקבלין חבירו מעכב עליו ואני שמעתי איפכא אם בא בעל הבהמה לחלוק בתוך זמנו המקבל מעכב עליו לפי שבשנה הראשונה טיפולה קשה משל שנייה מפני שהיא דקה טיפולה מרובה להכניס ולהוציא אבל טיפול השנייה קל ושבחה מרובה עכ " ל . ועל כן כתב רבינו דבתוך זה הזמן כ " א מעכב על חבירו ס " ל דשני הפירושים אמת והכל בכלל ואם בא לחלוק כו' דבין שבא הנותן לחלוק ובין שבא המקבל לחלוק חבירו מעכב עליו :
Yoreh De'ah.177.14.1 ומ " ש ובולדות מקום שנהגו לחלקם מיד חולקים מיד ובמקום שאין מנהג וכו' . שם במשנה מקום שנהגו לחלוק את הולדות מיד חולקין מקום שנהגו לגדל יגדילו ופירש " י לחלוק את הולדות מיד כשתבא שעת חלוקתן כדאמרן לעיל בדקה ל' ובגסה נ' יום עכ " ל אבל הרא " ש אחר שכתב הברייתא בדקה ל' יום בגסה נ' יום כתב עלה וז " ל ומיירי במקום שלא נהגו ואית לן למיזל בתר דין תורה עכ " ל נראה דקשיא ליה הא דתנן מקום שנהגו לחלוק את הוולדות חולקין מיד וכאן בברייתא נתן קצבה בדקה ל' יום ובגסה נ' יום ולכן כתב דברייתא במקום שלא נהגו הוא ודין תורה כך הוא כדרך שפרט לך הכתוב בטיפול הבכור כפירש " י לשם ומשנתינו במקום שנהגו חולקים מיד לאחר הלידה וכך הם דברי רבינו :
Yoreh De'ah.177.15.1 ומ " ש ומשם ואילך נוטל חצי השבח וחצי מחלק השני וכו' ברייתא שם מכאן ואילך נוטל מחצה שלו וחצי מחצה של חבירו ופירש " י מכאן ואילך יטול המקבל מחצה שלם בשביל חלקו שהרי חציו שלו הן ובמחצה השני של חבירו יטול מחצה בשבח כדרך שנוטל באמה מחצית שכר ושכר עמל ומזון ליכא ואע " ג דחצי אחריות של מחצית חבירו עליו כיון דבעי למטרח בה משום מחצה שלו שהוא קרן גמור ואינו מלוה כי טרח משום דידיה קטרח ולא מחזי כרבית עכ " ל האריך בפירושו כדי ליישב שלא יהא קשה מאי שנא מהא דקי " ל כרב מותר שליש בשכרך ה " ז מותר דאוקימנא כגון דאית ליה בהמה לדידיה דיש עליו לטרוח בשביל בהמותיו ואין טורחו נוסף בשביל חלק הנותן ואפ " ה בעינן שיהא שכרו מותר שליש וכמ " ש רבי' לעיל לא בעי אגרא כולי האי כגון רועה וכו' דאלמא שכר מועט מיהא בעינן ותירץ דהתם כיון דפלגא מלוה מחזי כרבית אבל הכא מחצה שלו קרן גמור הוא לא מחזי כרבית א " צ ליתן לו שכר טרחו כל עיקר :
Yoreh De'ah.177.16.1 ומ " ש ואם בא לחלוק צריך להודיע לחבירו וכו' שם רב מנשיא בר גדא שקל מחצה שלו וחצי מחצה בשל חבירו אתא לקמיה דאביי אמר ליה מאן פלג לך ועוד מקום שנהגו לגדל הוא ותנן מקום שנהגו לגדל יגדילו והא ודאי דרב מנשיא עבד עובדא כברייתא דתני בה מכאן ואילך נוטל מחצה שלו וכו' דהיינו לאחר שלשים יום בדקה ונ' יום בגסה וקא " ל אביי מקום שנהגו לגדל הוא וכו' דחייב לגדלם עד שיהיו הוולדות גדולים כפי מנהגם ואינו נוטל בשל חבירו כלום וכפירש " י אלמא דאפי' נהגו שהמקבל צריך לגדלם זמן רב יעשו כמנהגם :
Yoreh De'ah.177.17.1 ומ " ש וי " א וכו' זהו על פי דברי הרא " ש שכתב ואית ספרים דגרסי גם בברייתא ראשונה עד מתי חייב ליטפל בוולדות ומיירי במקום שנהגו לגדל הוולדות ואשמועינן אי נהיגי טפי מהאי שיעורא לאו מנהגא הוא ולא אזלינן בתריה וכיוצא בזה בריש בבא בתרא עכ " ל :
Yoreh De'ah.177.18.1 הנותן עיסקא לחבירו וכו' פי' לא יהא שם לומר כך וכך שכר יהיה בעיסקא זו לזמן כך וכך ויזקוף מחצית השכר עם הקרן ויכתוב בשטר פלוני חייב לפלוני כך וכך לזמן פלוני אע " ג דהנותן מאמין למקבל כשיאמר לו שלא היה בו ריוח אפ " ה אסור דשמא ימות הנותן קודם זמן הפרעון ויבואו היורשים לגבות הכל בשטר שבידם וה " א בפרק א " נ ( דף ס " ח ) לית הלכתא כטרשי מחוזנאי דקא עבדי הכי וכן אמימר עביד הכי ולית הלכתא כותייהו :
Yoreh De'ah.177.19.1 ומ " ש וכן לא יכתוב עליו ש " ח וכו' כך הוא בתשובת הרא " ש והכי פי' אפי' לא יצרף הריוח עם הקרן אלא הש " ח יהא נכתב על הקרן בלחוד אסור דאפי' לא ימות הנותן חיישינן שמא יהא הפסד בקרן ויכול זה לגבות כל הקרן בשטר דהשתא אפי' הוא מאמין למקבל כשיאמר לו שהיה הפסד בקרן אפ " ה כיון דאם היה רוצה היה יכול לגבות כל הקרן א " כ אין לו תורת עיסקא דבתר שטרא אזלינן והו " ל הלואה גרידא בלא עיסקא :
Yoreh De'ah.177.20.1 ומ " ש ואינו יכול ליקח ממנו שום ריוח נראה דה " ק אינו יכול ליקח ממנו ריוח בעל כרחו של המקבל אבל ודאי אם המקבל רוצה לקיים התנאי שהתנה עמו בע " פ יכול לקבל ממנו הריוח דאין כאן איסור רבית כיון שנתן לו בתורת עיסקא לחלוק הריוח ביניהם והיה ריוח . ויש להקשות דבח " מ סימן קע " ו סי " ח מבואר דחייב לשלם כל הרבית ומוציאין ממנו בדיינים אע " פ שאינו מפורש בשטר שהוא עיסקא אלא נכתב על הקרן בלחוד וי " ל דהתם מיירי שהתנה עמו בע " פ בפני עדים דחשבינן ליה כאילו מפורש העיסקא בשטר כיון שהתנה עמו כך בפני עדים ולא יוכל להכחישם אבל כאן מיירי בהתנה עמו בע " פ בינו לבין עצמו בלא עדים דיוכל לומר להד " ם הלכך אינו יכול ליקח ממנו ריוח דבתר שטרא אזלינן וע " ש בח " מ מבואר יפה בס " ד . והרמב " ם בפרק ה' ממלוה על דין הראשון שלא יצרף הריוח עם הקרן ועל דין השני שלא יכתוב ש " ח בסתם על הקרן בלחוד כתב טעם אחד לשניהם והוא דשמא ימות ונמצא השטר ביד היורש וגובה בו את הרבית אבל ודאי מודה הרמב " ם דאף בדין השני אפילו היה בו ריוח אינו יכול ליקח ממנו ריוח בע " כ של המקבל כדכתב הרא " ש ואצ " ל בדין הראשון דזקף הקרן עם הרבית דאינו גובה בדיינין לא קרן ולא רבית כדלעיל ס " ס קס " א והב " י לא כתב כך ולבסוף כתב דצ " ע ולא נהירא :
Yoreh De'ah.177.21.1 ואם כתוב בשטר פלגא באגר ובהפסד וכו' . שם ( סוף דף ס " ח ) בני רב עיליש נפק עלייהו ההוא שטרא דהוה כתיב ביה פלגא באגר ובהפסד אמר רבא רב עיליש גברא רבא הוא ואיסורא לאינשי לא הוי ספי ופירש " י לא היה מאכיל רבית לבעה " ב וכו' ולמד ממנו רבינו דכ " ש אם הנותן גברא רבא דלא היה נותן עיסקא דאית ביה רבית למקבל דלאו גברא רבא הוא ומכללה נשמע דאי תרווייהו לאו גברא רבא נינהו דנין אותו לאיסורא . וז " ש רבינו בשם הרמ " ה דבאיניש אחרינא כלומר כששניהם אינן גדולים בתורה דיינינן לשטרא כפשטא וכו' :
Yoreh De'ah.177.22.1 המושיב חבירו בחנות וכו' תוספתא כתבה הרא " ש ( דף קמ " ד סוף ע " א ) וז " ל דכיון דהושיבו בחנותו אינו רוצה שיתעסק אלא בשלו ואם לקח ומכר במעות של עצמו חצי השכר לבעל החנות כאילו הלוה מעותיו לבעל החנות עכ " ל :
Yoreh De'ah.177.23.1 הנותן מעות לחבירו וכו' בפ' המקבל ( סוף ק " ד ) פליגי בה נהרדעי ורבא ופסקו הפוסקים כרבא דאינו יכול להוציא חצייה בהוצאת ביתו אלא צריך להתעסק בכולו דמתוך שמשתכר בשלו יטרח ויעסוק בה יפה כך פירש " י והתוס' פירש שכשמוציאה מפסיד המלוה שאין קרן שלו קיים ואין לו על מה לסמוך :
Yoreh De'ah.177.24.1 ומ " ש והרמב " ם כתב וכו' בפ " ו מהלכות שלוחין וכ " כ הרי " ף בפרק המקבל ודחה הוראת רבוותא שהורו הפך זה ואיכא לתמוה אמאי השיג רבינו על הרמב " ם ואמר ולא נהירא דדבר פשוט הוא זה ולא השיג על הרי " ף ותו דמשמע דרבינו הבין מדברי הרמב " ם דכך הוא מפרש למימרא דרבא דאמר דלהכי קרו ליה עיסקא וכו' ולא משמע הכי כלל בדברי רבא וכך הקשה ב " י על דברי רבינו ולפעד " נ דלא היה רבינו גורס בספרי הרי " ף כל פסק זה שכתב דרבוואתא הורו הפך זה וכולו עד סופו וכך מובן ממה שלא נמצא מזה שום דבר בפסקי הרא " ש שאין דרכו להשמיט מה שחידש הרי " ף לפסוק דלא כרבוואתא ועל הרמב " ם אמר רבינו שלא היה צריך לכתבו בספרו דדבר פשוט הוא לדרדקי דבי רב מיהו אכתי איכא ליישב אף למה שהבין רבינו מדברי הרמב " ם דל " ק מידי דאע " ג דדבר פשוט הוא דלא יכול לומר אתעסק בחצי שלי ואניח החצי של פקדון בב " ד אפ " ה כתבו כדי להורות שאם עבר וחלק ועשה כך אפי' בב " ד הגדול לא עשה כלום אלא השכר או ההפסד ביניהן על אותן הדרכים המבוארים לשם וק " ל :
Yoreh De'ah.177.25.1 ומ " ש ואם מת וכו' שם מימרא דרבא ומ " ש שמעות או מטלטלים אלו הן מזה העסק וכו' פי' שהגיעו מחמתייהו אע " ג שאין מעות אלו או מטלטלי הן העסק עצמו וכ " כ הרי " ף להדיא בפרק המקבל וכ " כ בח " מ סימן ק " ח סעיף ז' ועיין במ " ש לשם בס " ד : לשון ב " י וכתב בנ " י בשם רבינו האי דכל היכא דאיתיה לההוא עיסקא בעיניה גבי מיתמי בלא שבועה וכ " כ הרא " ש וכתב המרדכי דאפי' מיתומים קטנים נמי שקיל ותמהני היאך אפשר למשקל מיתומים קטנים הא אין מקבלים עדים עליהם כדאיתא סוף קמא עכ " ל . אבל בח " מ סימן ק " ח כתב ב " י גופיה בשם בעה " ת בשער י " ד דרבינו האי פסק דאי איתברר בסהדי דאיתיה לההוא עיסקא בעיניה גבי ליה אפי' מיתומים קטנים ופי' ב " י לשם דצריך שאותם העדים העידו כן בחיי אביהם דאילו לאחר מיתתו אין מקבלין עדות על יתומים קטנים כמ " ש בסי' כ " ח ובסימן ק " י עכ " ל וא " כ גם דברי המרדכי מיירי שהעידו עדים בחיי אביהם ולפיכך אפי' מיתומים קטנים שקיל . ואע " פ שכאן כתב רבינו בסתם דאם מת המקבל נוטלו בעל הממון וכו' בח " מ סימן קע " ו סעיף ל " ה כתב בפי' שאע " פ שהתנו לזמן קבוע ומת המקבל תוך הזמן דנוטלו בעל הממון מידם דכיון שמת בטל העסק ע " ש :
Yoreh De'ah.177.26.1 מי שנתן לחבירו עיסקא אחת וכתב עליה ב' שטרות וכו' בפרק המקבל ( סוף בבא מציעא דף ק " ד ) אמר רבא חדא עיסקא ותרי שטרי פסידא דמלוה תרי עיסקא וחד שטרא פסידא דלוה ורש " י האריך בפירושו ורבינו כתב בקצרה עד אלא יחלקו כל שטר לפי תנאם פי' דאם לא היה התנאי בחלוקת שכר והפסד שוה בשני שטרות דבאחד כתב דיטול המתעסק תרי תילתי באגר ופלגא בהפסד ובשני כתב דיטול המתעסק פלגא באגר ותילתא בהפסד יחלקו כל שטר לפי תנאם ולפי זה הא דאמר רבא דבתרי שטרי פסידא דמלוה ובחד שטרא פסידא דלוה ה " פ דבתרי שטרי אפשר דהוה פסידא דמלוה כגון אם הרויח בעיסקא דכתב עלה בשטר האחד דהמתעסק יטול תרי תילתי באגר ופלגא בהפסד ובאידך עיסקא דהפסיד כתב עלה בשטר השני דיטול המתעסק פלגא באגר ותילתא בהפסד אבל בחד שטרא לעולם הוי פסידא דלוה לפי שצריך למלאות הקרן תחלה ופירוש זה בדברי רבינו פשוט ולא כתבתיו אלא לפי שב " י כתב כלומר דאף אם התנו בהדיא אכתי הוי פסידא דמלוה דלעולם יפה כח הלוה מכח המלוה בכל תנאי שיתנו עכ " ל וקשה דאם התנו בהדיא למה יהא כח הלוה יפה מהמלוה בשום דבר ממה שלא פירשו בהדיא :
Yoreh De'ah.177.27.1 המקבל עיסקא מחבירו והפסיד ולא הודיעו וכו' שם מימרא דרבא ( תחלת דף ק " ה ) ופירש " י דלא מצי למימר ליה בתר דמלייה קבל עליך חצי ההפסד ובשכר טול שליש ונמצא פוחת מן הקרן דמדלא הודיעו מעיקרא נכלם היה בדבר ההפסד ואדעתא דמלוי קרנא טרח בה עכ " ל ולדעת רבינו דכתב קודם זה בסמוך משמע דאפי' התנה בהדיא שהנותן יקח תילתא דאגר ופלג בהפסד אפילו הכי מאחר שלא הודיעו מתחלה אמרינן דאדעתא דמלוי טרח בה . וא " ת אפי' הודיעו תחלה יאמר לו הנותן רווחא לקרנא משתעבד דאי איכא פסידא צריך למלאות הקרן תחלה מן הריוח ואח " כ יחלוקו המותר . ויש לומר דכיון דאכתי ליתיה לרווחא והמקבל פועל הוא ויכול לחזור בו אפי' בחצי היום לא מצי נותן כייף ליה שירויח עוד וימלא הקרן אפי' קבע לו זמן אלא עכשיו מיד לאחר שהודיעו שהפסיד צריך הנותן לקבל עליו פלגא בהפסד ואם ירויח אח " כ לא יקח הנותן אלא שליש בריוח ולא אמרינן בסמוך רווחא לקרנא משתעבד אלא היכא שכבר הרויח כמו שיתבאר בסמוך בס " ד כן כתב ב " י ע " ש תלמידי הרשב " א וכ " כ בנ " י פרק המקבל ודלא כהגה " ת אשיר " י מא " ז ( סוף דף קנ " ג ) דמסתפק בה ורפיא בידיה ע " ש . ובהגהת הרב בש " ע כתב וז " ל אבל אם הודיעו וא " ל לא אעסוק עוד עד שנפלוג בריוח הרשות בידו דהא יוכל לחזור בו אימת שירצה כמו שיתבאר עכ " ל העתיק לשון תלמידי הרשב " א כמו שהוא בב " י ואין הבנה לדברים אלו ואין ספק שט " ס הוא באותו לשון וכצ " ל הלכך אם אודעיה וא " ל דלא בעי לאיעסוקי ביה אא " כ פליג ברווחא ופסידא כל חד באפי נפשיה דינא קאמר וכו' וכך הוא מפורש בנ " י לשם :
Yoreh De'ah.177.28.1 שנים שקבלו עיסקא וכו' שם מימרא דרבא הני בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי ורווח וא " ל חד לחבריה תא לפלוג אי א " ל אידך נרווח טפי דינא הוא דמעכב ( פירש " י שנים שקבלו עיסקא מבעה " ב עד זמן פלוני ) ומפרש בגמרא דהיינו טעמא דמעכב דאי אמר ליה הב לי פלגא דרווחא ( והקרן נתפוס עדיין להרויח בו עד הזמן ) מצי א " ל אידך רווחא לקרנא משתעבד . ( שמא בסחורה שנעשה עוד נפסיד וצריך שיהא הריוח קיים להשתכר בו עוד כדי למלאות הקרן דאע " ג דמצי הדר ביה דלא לאיעסוקיה ביה אלא יתן רשות לאידך שהוא יתעסק בו בלבדו ויקח לו כל הריוח מהיום והלאה וכן ההפסד יהא לו בלבדו עד הזמן מ " מ לאו כל כמיניה לאפלוגי לעיסקא מקמי זימניה ולא לרווחא דאיתיה דאיהו נמי לקרנא משתעבד עד הזמן שמא יפסיד בסחורה שיעשה עוד ) ואי א " ל הב לי פלגי רווחאי ופלגי קרנאי א " ל עיסקא להדדי משתעבד . ( ואם נחלוק שמא אני אפסיד בסחורה שאקנה ושמא חלק השני ישתכר וימלא חסרון ואנו יחד קיבלנו ונשתעבדו החלקים זה לזה ) ואי א " ל נפלוג רווחא ונפלוג קרנא ואי מטו לך פסידא דרינא בהדך א " ל לא מזלא דבי תרי עדיף וכתבו התוס' בכולהו הו " מ למימר בהו מזלא דבי תרי עדיף אלא דעדיפא מיניה קאמר בהו עכ " ל וכתבו עוד התוס' דהא דנקט הני בי תרי דקבלו עיסקא בהדי הדדי ולא נקט האי מאן דקביל עיסקא מחבריה היינו משום דיחיד המקבל יכול לחזור קודם הזמן כדין פועל וכו' . וכ " כ הרא " ש וז " ש רבינו בסמוך ויחיד המקבל עיסקא לזמן קצוב וכו' . ומשמע מפירש " י דדוקא בקבלו עיסקא לזמן קצוב הוא דמעכב על חבירו אבל בקבלו עיסקא בסתם לא מצי מעכב ואע " ג דקביע לה זימנא למכירתה לפי מנהג העולם כי הא דתניא בפרק כל הגט רבי יהודה אומר בג' פרקים מוכרין את התבואה וכו' למאי הילכתא לשותפי היינו דווקא לעניין זה דאין האחד יכול למוכרה קודם הזמן שלה אבל אם אמר נחלוק יחד וכל אחד ימכור הסחורה בזמן שלה לפי מנהג העולם אין יכול לעכב על חבירו והכי מוכח להדיא מדברי הרא " ש שכתב שפי' רש " י הוא הנכון דלא כהרי " ף דמפרש דלא קבעו להם זמן ואפ " ה מעכב עליו שלא יחלוק מקמי הגעת זמן מכירתה לפי מנהג העולם וכך הם דברי רבינו שלא כתב אלא פי' רש " י אבל הב " י הביא דברי הרא " ש שכתב שפי' רש " י הוא הנכון וכתב עלה וז " ל וזה אינו ענין אלא לגבי פי' המימרא אך לענין הדין בין אם קצבו לזמן בין אם לא קצבו אלא שהסחורה אם ימתין בה מלמכרה עד זמן פלוני יתוסף בה ריוח גם הרא " ש מודה דחבריה מעכב עליה כדאמרינן בפרק כל הגט וכו' עכ " ל ולא נהירא דאין דרך הרא " ש להכריע בין הפירושים איזה נכון יותר היכא דתרווייהו הילכתא נינהו אלא ודאי דלהרא " ש לא מצי חבריה מעכב אא " כ בקבלו העיסקא לזמן וכ " כ בש " ע כלשון רבינו והכי נקטינן דבלא קבעו זמן מצי למימר לחבריה הב לי פלגא רווחאי ופלגא קרנאי וכו' אע " ג דלא הגיע זמן מכירתה לפי מנהג העולם ועיין בח " מ סי' קע " ו סכ " ג וסכ " ח וסל " ג מ " ש מדין זה בס " ד :
Yoreh De'ah.177.29.1 הלוקח מעות מחבירו וכו' . תוספתא הביאה הרא " ש פרק א " נ ופירושה דהמעות שלוקח בעיסקא שהוא פלגא מלוה ופלגא פקדון לא יהא לוקח בחצי שלו שהוא מלוה חטין ובשל חבירו שהוא פקדון שעורין דשמא ירויח בשל חטין יותר מבשל שעורין וז " ל שיהיו מעות שניהם שווין בחבילה כלומר כשעושין חבילה למכור העיסקא יהיו שניהן שווין בשכר ובהפסד ומה שכתב ב " י לפרש הא דקאמר שניהם בחבילה לא נהירא ויש ספרים דגרסי בקבלה והיינו נמי כדפרי' שיהיו שניהם שווין בקבלת הריוח וההפסד :
Yoreh De'ah.177.30.1 הנותן מעות לחבירו וכו' תוספתא שם ומ " ש לא כסות ולא כלים כן הוא באשיר " י אבל באלפסי גריס לא כסות ולא עצים וכן הוא ברמב " ם סוף פרק ז' דהלכות שלוחין וכך הוא בספרי תוספתא שלנו ועיין במ " ש בסימן רי " ז ובסימן רל " ב :
Yoreh De'ah.177.31.1 הנותן מעות לחבירו וכו' . ג " ז תוספתא שם . והטעם הוא דשמא מה שקנה לעצמו אינו משובח כמו של השותפות ונמצא חבירו נפסד במה שמוכרם כאחד :
Yoreh De'ah.177.32.1 הנותן מעות לחבירו וכו' פי אם יש עדים שלקח במעות חבירו וכו' . אבל אם לקח לעצמו במעות שלו מה שעשה עשוי ועיין בח " מ ריש סימן קפ " ג מדין זה :
Yoreh De'ah.178.1.1 אסור ללכת בחוקות העובדי כוכבים ואצ " ל וכו' . יש להקשות מאי ואצ " ל דקאמר הלא לכ " א כתבה התורה לאו בפני עצמו ומאי אולמיה דהאי לאו מהאי לאו . ויש לתרץ מהא דתניא בתורת כהנים פ' אחרי מות אי כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען לא תעשו יכול לא יטעו נטיעות ולא יבנו בניינים כמותן ת " ל ובחקותיהם לא תלכו לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להן ולאבותיהן מה היו עושין איש נושא איש ואשה נושא אשה אשה נישאת לשנים ואיש נושא אשה ובתה לכך נאמר בחקותיהם לא תלכו פי' אילו נאמר כמעשה וגומר ולא נאמר ובחקותיהם הייתי אומר דכל שנקרא מעשה אסרה תורה אפי' בדברים שאינו חק להם כגון שלא יבנו ת " ל ובחקותיהם לא דבר אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהן והם הנימוסים איש נושא איש וכו' הנה שפירשו לאו זה על מה שכבר אסרה התורה איש נושא איש וכו' שעובר גם על ובחקותיהם לא תלכו ותו איתא התם ובחקותיהם לא תלכו וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו והלא כבר נאמר לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגומר ומת " ל ובחקותיהם לא תלכו שלא תלכו בנימוסות שלהן ובדברים החקוקים להם כגון תיטריות ( היינו בתי עובדי כוכבים הקבועים להן ) וקרקסיאות ( היינו בתי משתאות שלהם הקבועים ונגינות שותי שכר כך פי' בערוך ) ר " מ אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים ר " י בן בתירא אומר שלא תנחור ושלא תגדל ציצית ושלא תספר קומי שפה וס " ל לרבי' דלאו זה כולל הכל אף מנהגם ונימוסות שלהם שאין עליו איסור מפורש בתורה ולזה כתב רבינו תחילה אסור ללכת בחוקות העובדי כוכבים והדר מפרש ואצ " ל שלא לקסום וכו' שכבר מפורש איסורם בתורה שעליהם נאמר לאו זה דובחקותיהם לא תלכו אלא אפי' מנהג שנהגו וכו' וז " ב :
Yoreh De'ah.178.2.1 וכ " כ הרמב " ם אין הולכים וכו' ע' שם בפי " א דע " ז האריך לבאר זה וכ " כ הסמ " ג לאוין נ' מזהיר שיהא הישראל מובדל מן העובדי כוכבים במלבוש במנהג בדבור וכו' וכך שיטת הפוסקים ודלא כהר " א ממיץ שכתב דלאו זה הוא נאמר בדוקא על החוקות שהורגלו בהם לשם תורה שלהן וחכמים פירשו מה המעשים והחוקות שהורגלו לעשות לשם תורה בפ' במה אשה ובתוספתא דשבת מונה כל מה שהיתה קבלה ביד חכמים שהיו מחקותיהם ואין להוסיף עליהם כי אינן מסברא רק בקבלה עכ " ל וכ " כ בהגהות מיימוני בשמו פי " א דע " ז בקצרה ומביאו ב " י סוף סי' זה אלמא משמע דאין איסור בשאר מנהגים המיוחדים לעובדי כוכבים דליתא אלא העיקר שבכל מה שמיוחד להם צריך הישראל להיות נבדל מהם אע " פ שאינו נזכר בדרז " ל כי רז " ל הזכירו הדברים שהיו נוהגים העובדי כוכבים באותן הימים והוא הדין בכל מנהג העובדי כוכבים שנתחדשו בכל הזמנים שצריך הישראל להיות נבדל ממנהגם במלבוש במנהג בדבור וה " א להדיא בספרי פרשת ראה על פסוק השמר לך פן תנקש אחריהם שלא תאמר הואיל והם יוצאים באבטינא הואיל והוא יוצא בארגמן אף אני אצא בארגמן הואיל והם יוצאין בתלוסין אף אני יוצא בתלוסין ופי' תלוסין כתב הרמב " ם בספר מנין המצות דל " ת סימן שלשים וז " ל והוא מין ממיני הזיין הפרשים וכבר ידעת ל' הנביא על כל הלובשין מלבוש נכרי וכו' ע " ש ומ " מ נראה דאותן הדברים המפורשים בדברי חכמים פ' במה אשה ובתוספתא דשבת וביתר מקומות אע " פ שאין העובדי כוכבים נהגו עכשיו בהם במקצת מקומות אסור לישראל לנהוג בהם דכיון שכבר היה קבוע חוק זה לשם תורה שלהן נראה כמודה להם ולתורתן אם נוהג כאותן מנהגים שהיה חוק מקדם וע' במ " ש מהרי " ק בשורש פ " ח האריך בדין זה ומביאו ב " י ופסק כך הרב בהגהת ש " ע . כתב באגודה פרק במה טומנין אהא דאלישע בעל כנפים נטל התפילין מעל ראשו כי עבור זה לא היה נראה ככופר אבל לשנויי ערקתא דמסאני נראה ככופר ודוקא שהכירו בו שהוא יהודי ומשנה כדי שיהיו סבורים שכפר אז אסור אבל ראיתי רבותי מתירו ללבוש בגדי שערייכהייט בשעת הסכנה כדי שלא יבינו שהוא יהודי ובזה ליכא חלול השם ודוקא שתפור בקנבוס שלא יהא שעטנז ודוקא מפני צורך גדול וכו' ועיין בדין זה בתשובת מהרי " ק שורש פ " ח ולעיל סוף סימן קנ " ז :
Yoreh De'ah.178.3.1 ומ " ש ולא מדמין להם לא במלבוש וכו' עד לא ילבש וכו' כצ " ל ותחלה אמר דרך כלל ולא מדמין להם לא במלבוש וכו' והדר מפרש לא ילבש כמלבוש המיוחד להם לפרש מ " ש לא במלבוש לא יגדל ציצית ראשו וכו' לפרש מ " ש ולא בשערו . ולא יבנה מקומות וכו' לפרש מ " ש וכיוצא בהם :
Yoreh De'ah.178.4.1 ומ " ש ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם ולא יגלח וכו' נראה דתלת מילי קאמר וכדאיתא בת " כ שהבאתי בדברי ר " י בן בתירא ופי' שלא תנחור שלא יגלח סביב ראשו סחרחר כמו חררה והוא מל' גלגל כדאיתא בערוך ערך חר וזהו נקרא בלורית ושלא תגדל ציצית בלא שום גילוח ושלא תספר קומי זהו שמגלח השער מכנגד פניו וכו' וז " ש הרמב " ם ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם והוא שמגדלין השער לנוי וליופי כמו הבתולות דרך שחץ וגאוה א " נ לשם עבודת כוכבים ולא יגלח מן הצדדין וכו' . זהו שלא תנחור ונקרא בלורית ולא יגלח השער מכנגד פניו וכו' זהו הנקרא מספר קומי ודלא כפי' ב " י דלא יגלח מן הצדדין וכו' הוא פי' למ " ש תחלה דלא יגדל ציצית ראשם וכו' דלפירושו משמע דבגידול השער בלא שום גילוח מהנך תרתי גילות דבלורית ומספר קומי אין בו איסור ונ " ל דלא דק אלא כדפרי' ודו " ק : ויניח הפרע מלאחריו כמו שעושין הן כצ " ל :
Yoreh De'ah.178.5.1 ומ " ש ולא יבנה כבנין היכלות של עובדי כוכבים וכו' כתב עליו הראב " ד בהשגות איני יודע מהו זה אם יאמר שלא יעשו צורות כמו שהם עושים או שלא יעשה שם חמנים סימן לקבץ בו את הרבים כדרך שהם עושים עכ " ל ובכסף משנה כתב וז " ל דהיינו לומר שלא יבנה מקומות כתבנית אותם היכלות עכ " ל ובספר מנין המצות דל " ת סימן ל' כתב שזהו פי' טרטריאות וקרקסיאות בת " כ דלעיל ואילו הם מינים ממושבות שהיו מתקבצין בהם לעבודתם עכ " ל והיינו לומר שלא יבנה כתבניתם וכפירוש כ " מ וכ " כ המגיה למיימוני ואיכא להקשות ולמה לא פי' הרמב " ם שהוא ממיני מושבם לשחוק וליצנות כדאיתא פ " ק דע " ז אשרי האיש אשר לא הלך זה שלא הלך בטרטיאות ובקרקסיאות שלהם וכו' וי " ל דדבר הלמד מעניינו הוא שלא כיון המקרא אלא בנימוסים וחוקים שקבלו עליהם מאבותיה' אבל פלטין העשוי לשחוק וליצנות אינו חוק קבוע ונראה ודאי דלא אסר הכתוב אלא כגון אותם שהם עשויין לקבוץ עבודתם אבל כגון אותן העשויין לוועד שלהם להתיעץ על עסקיהם ולמשפט אין בהם איסור לבנות כתבנית אותם היכלות שהרי לעתיד ילמדו בהם תורה כדאיתא פ " ק דמגילה ( דף ו' ) וע " ש במ " ש התוס' ובמס' שבת בפ' שואל משמע ג " כ שבאותן בנינים אין איסור לילך לשם בחול דדוקא בשבת אסור אם לא לפקח על עסקי רבים ע " ש :
Yoreh De'ah.178.6.1 ומ " ש וכל העושה אחד מאלו וכיוצא בו לוקה וא " ת והא הוי לאו שבכללו' דאין לוקין עליו ונ " ל דלאו שבכללות אינו אלא כגון לא תאכלו על הדם שהוא אזהרה לב " ד שלא יאכלו ביום שדנין להרוג נפש ואזהרה לבן סורר ומורה שלא יאכל אכילה שיתחייב עליה הריגה דכל אחד ענין בפני עצמו אבל כל הדברים הללו שלא ילבש מלבוש המיוחד להם ולא יגדל ציצית וכו' כולם ענין אחד דנאסרים מטעם שהולך בחוקות העובדי כוכבים אין זה לאו שבכללות וכך פי' ב " י כאן ובספר כ " מ ופשוט הוא :
Yoreh De'ah.178.7.1 מי שקרוב למלכות וכו' ברייתא ס " פ מרובה וסוף סוטה הקשה ב " י כיון דלוקה על אחד מאלו א " כ מדאורייתא אסירי והיאך היו חכמים מתירין איסור של תורה לקרובי המלכות וי " ל דמשום הצלת ישראל יש כח בידם להתיר וכו' עכ " ל ול " נ דליכא הכא קושיא דלשון ובחוקותיהם לא תלכו לא משמע אלא שרוצה להתדמות ולנהוג כמותם שנראה שמודה לדתם וכלשון הספרי הואיל והן יוצאים בארגמן אף אני אצא בארגמן וכו' . אבל מי שאין דעתו להתדמות להן אלא שצריך ללבוש כמלבושיהם ולדמות להם כדי שלא יהיה לו גנאי אם לא ידמה להן דבר זה לא אסרה התורה ולא עליו קאי הלאו והכי משמע מלשון הרמב " ם שכתב וצריך לישב לפני מלכיהם והיה לו גנאי לפי שלא ידמה להן וכו' ואין ספק דמפי השמועה למדנו כך פי' הלאו דובחוקותיהם לא תלכו :
Yoreh De'ah.179.1.1 קוסם כתב הרמב " ם זהו שעושה מעשה עד שישום וכו' פי' ל' שממה שע " י שנופל וזועק זעקות משונות ויעזוב מחשבות ויביט לארץ זמן ארוך עד שימצאהו כמו ענייני חולי הנופל ואי אפשר בלא איזה פעולה שיעשה הנה אז יספר מה שעתיד להיות כ " כ הרב בספר מנין המצות דל " ת סימן ל " א והאריך ע " ז ע " ש והסמ " ג פירש בענין אחר מביאו ב " י והסמ " ק פירש עוד בע " א :
Yoreh De'ah.179.2.1 מעונן זה האוחז העינים וכו' ספ " ד מיתות ( סוף דף ס " ה ) ת " ר מעונן ר " ש אומר זה המעביר ז' מיני זכור על העין וחכ " א זה האוחז את העינים ר " ע אומר זה המחשב עתים ושעות ואומר היום יפה לצאת וכו' וסובר רבינו דר " ע מוסיף הוא על דברי חכמים דמחשב שעות נמי בכלל מעונן הוא והכי הילכתא ודלא כר " ש וכך פסק הרמב " ם בפי " א דע " ז :
Yoreh De'ah.179.3.1 ומ " ש שמדמה כאילו עושה מעשה וכו' . משנה שם ( דף ס " ו ) המכשף העושה מעשה חייב ולא האוחז את העינים ר " ע אומר משום ר' יהושע שנים לוקטים קישואים אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב העושה מעשה חייב והאוחז את העינים פטור ובגמרא אמר אביי הלכות כשפי' כהלכות שבת יש מהן בסקילה ויש מהן פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחלה העושה מעשה בסקילה האוחז את העינים פטור אבל אסור מותר לכתחלה כדרב חנין ורב אושעיא כל מעלי שבתא הוו עסקי בהלכות יצירה ומברי להו עיגלא תילתא ואכלי להו אלמא משמע דליכא אוחז את העינים דליחייב וכן כתב הסמ " ג בלאוין נ " ג שלא תעוננו אלו אוחזי העינים והא דאמר פ " ד מיתות האוחז את העינים פטור זהו פטור ממיתת ב " ד של מכשף מפני שאין עושה מעשה ואף מן המלקות פטור לדברי האומר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו עכ " ל אבל בדברי הרמב " ם שם איכא לתמוה טובא שכתב תחלה איזהו מעונן אלו נותני עתים וכו' . וכן האוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעשה מעשה תמהון והוא לא עשה ה " ז בכלל מעונן ולוקה ואח " כ כתב המכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפי' אבל האוחז את העינים והוא שיראה שעשה והוא לא עשה לוקה מכת מרדות מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך הוא ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב " ד הוא ואין לוקין עליו שנאמר מכשפה לא תחיה עכ " ל דקשה תרתי חדא דתחלה כתב לוקה ואח " כ כתב דאינו לוקה אידך קשה דמדכתב והוא שיראה שעשה והוא לא עשה אלמא דלאו שאין בו מעשה הוא וא " כ למה צריך לטעם שניתן לאזהרת מיתת ב " ד תיפוק ליה דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וליישב זה התחבטו גאוני עולם מהרי " ק בשורש ע " ו כתב לחלק עושה מעשה תמהון כמו להמית ולהחיות חוץ מטבעו של עולם שע " י כך יטעו אחריו אז לוקה אבל בעושה במה שהוא טבעו של עולם כגון שמראה שנוטע קישואין וכיוצא בו זה אינו לוקה ודייק כן דתחלה גבי לוקה כתב מעשה תמהון וגבי אינו לוקה לא כתב מעשה תמהון אבל קשה כיון שלא הביא הרב שום ראיה מן התלמוד לחלק בכך מנ " ל להרמב " ם לחלק ודילמא בכל עניין אינו לוקה וכסתמא דמתני' האוחז את העינים פטור . הרב בספר ב " י ובספר כ " מ כתב דכל אוחז את העינים הוא עושה מעשה כדי לאחוז את העינים . אבל אותו מעשה תמהון שנראה לבני אדם שעשה לא עשאו באמת ומאחר שהוא עושה מעשה בדין היה ללקות עליו שתים אחד משום מעונן ואחד משום מכשף דתרוייהו איתנהו ביה אלא דנפטר ממלקות דמכשף מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב " ד עכ " ד ותימה לפירושו דכיון דלוקה משום מעונן אלמא דנפטר ממיתת ב " ד דמכשף דאין מלקות במקום מיתה וכיון דעשה מעשה היאך נפטר ממיתת ב " ד דמכשף שהרי הוזהר גם משום מכשף והתרו בו משום שניהם דאם לא התרו בו משום מכשף אלא משום מעונן א " כ אינו יכול לבא לידי מלקות דמכשף כיון שלא התרו בו משום מכשף ולא צריך לטעם דניתן לאזהרת מיתת ב " ד דתיפוק לי' דלא התרו עליו ואפי' עשה מעשה כשפים אינו לוקה כיון דלא התרו בו ולא היה לו להרמב " ם לומר כאן והוא שיראה שעשה ולא עשה אלא בע " כ צ " ל דהתרו בו משום מכשף ואע " פ כן נפטר ממיתת ב " ד כיון שלא עשה מעשה כשפים דאין חיוב מיתה אלא בעשה מעשה כשפים כדקאמר אביי העושה מעשה בסקילה וא " כ קשה מאי איריא דפטור ממלקות דמכשף משום שניתן לאזהרת מיתת ב " ד תיפוק ליה דלאו זה לא נאמר אלא היכא דעשה מעשה כשפים וכיון דלא עשה מעשה כשפים פטור ממיתה וממלקות . הרב ? מהרש " ל פי' שמ " ש הרמב " ם על מעונן דלוקה אין פירושו שהדין הוא שלוקה אלא פירושו למ " ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו הוא דלוקה וכמ " ש לשם בהגהת מיימוני וגם זה לא נהיר דלא דלא אשכחן בספרו שיכתוב הדין בסתם אליבא דמאן דלאו הילכתא ? כוותיה ומה שהבין מדברי ההגהות שהוא לפרש דברי הרמב " ם ליתיה אלא איפכא הוא בעל הגה " ה כתב לשון הסמ " ג לאורויי שיש בפסק זה השגה מהסמ " ג וכך מבואר מסוף דבריו שכתב ורא " מ פירש כדברי רבינו המחבר דחייב לאו עכ " ל מכלל דתחלת דבריו הם דלא כדברי המחבר . ולפעד " נ דתרי גווני אחיזת עינים נינהו האחד הוא שלא נעשה ע " י כישוף אלא ע " י מרמה ותחבולה והוא בכלל לא תעוננו וכ " כ הרב בספר מנין המצות סימן ל " ב וז " ל ולשון חכמים מעונן אלו אוחזי העינים והוא מין גדול מן התחבולה מחובר אליו קלות התנועה ביד עד שתדמה לאנשים שיעשה עניינים אין אמתות בהם כמו שנראה אותם יעשו תמיד יקחו חבל וישימו אותה בכנף בגדים ויוציאו נחש וישליך טבעת לאויר ואח " כ יוציאוהו מפי אדם אחד מן העומדים לפניו עכ " ל ולזה אמר הרמב " ם ומדמה בפני הרואים שעשה מעשה תמהון ואין ספק שעושה שום מעשה עד שאחז עיניהם שידמה להם כך ועליו הוא לוקה משום לא תעוננו . המין השני הוא האוחז את העינים ע " י כשפים והוא שמראה כאילו עשה מעשה ולא עושה כלום כגון שיש כאן לפנינו שדה מלאה קישואים ומראה לנו ע " י כישוף כאילו נלקטו ולפי האמת לא זזו ממקומם וזה הוי נמי בכלל לאו דמכשף וכתב הרב דאין לוקין על לאו זה ואע " פ שהתרו בו משום לאו דמכשף ומשום לאו דלא תעוננו וה " ט שהרי על אחיזת העינים שהתרו עליו אין בו מעשה ועל מעשה הכישוף שעשה עד שאחז את עיניהם נמי אינו לוקה דכיון דבלאו דמכשף לא הוזהר לעונש מיתה ומלקות אא " כ דעושה מעשה כשפים כגון שעושה על שדה מלאה קישואים שנעקרו ממש ויבואו כולן למקום אחד וכאן לא עשה מעשה כשפים אלא אחז את עיניהם א " כ לא לקי משום לאו דמכשף ומשום לא תעוננו נמי לא לקי דכיון דעל מעשה הוזהר עליו גם משום מכשף א " כ נכלל במעשה זה שני לאוין לאו דמעונן ולאו דמכשף דאע " ג דאינו חייב מיתה ומלקות כיון שאינו עושה מעשה כשפים מ " מ הלאו נכתב בכל ענין שלא לכשף השתא לאו זה דמעונן הוא ניתן לאזהרת מיתת ב " ד דמכשף ואין לוקין עליו כלל אף משום מעונן ונראה דטעמו של הרמב " ם הוא מדלא תנן דפטור על אחיזת עינים אלא לגבי מכשף מכלל דשאר אחיזת עינים שלא ע " י כישוף לוקה וזהו דבברייתא דפליגי בה תנאי במעונן לא תני בה דפטור על אחיזת עינים והיינו משום דברייתא איירי באוחז את העינים שלא ע " י כישוף דלוקה לד " ה ומה שקשה במ " ש הרמב " ם בפירוש המשנה פטור אבל אסור כמו פטורי שבת וחייב מלקות אם אינו ט " ס יש ליישב מדלא כתב ולוקה כמ " ש בחיבורו אם כן יש לומר דה " ק דחייב דין מלקות דאע " פ שאין לוקה כיון שניתן לאזהרת מיתת ב " ד מ " מ עובר בלאו ויש עליו דין מלקות וכדאשכחן בריש פרק קמא דשבת ( דף ד' ) איסור סקילה אע " פ שאינו נסקל ואיסור חיוב חטאת אע " פ שאינו מביא חטאת הכא נמי יש עליו דין חיוב מלקות אף ע " ג דלא לקי ונקט הרב בקצרה לפי שלא היתה כוונתו לשם כי אם לפרש המשנה לא לפסוק הלכה אבל בחיבורו ביאר דבריו ע " פ ההלכה . כל זה נראה נכון ליישב דברי הרמב " ם אבל דעת הסמ " ג דכל מיני אחיזת עינים אינו נעשה אלא ע " י מעשה הכישוף וכיון דלאו דמכשף ניתן לאזהרת מיתת ב " ד אין לוקין על אחיזת עינים כלל כיון שהוזהר עליו גם משום מכשף מטעמא דפרישית . ומ " ש הסמ " ג במצוה שלא לכשף סימן נ " ה וצריך להתיישב במקרא זה אם לוקין על אזהרותיו מפני שניתן לאזהרת מיתת ב " ד דמכשף אלמא דלא פשיטא ליה דאינו לוקה לא כתב הסמ " ג כך אלא על קוסם ומנחש וכיוצא בהם שיש בהם מעשה בעצמו אבל מעונן דאין בו מעשה בעצמו זולת מעשה הכישוף שעל ידו אוחז את העינים אין בו ספק דפשיטא שאין לוקין עליו כמ " ש להדיא במצות שלא לעונן וכך הוא דעת רבינו שכתב בסתם דהאוחז את העינים אינו לוקה וז " ש רבינו לקמן מכשף כולל כל אלו ויש בו ג' חילוקים וכו' דכתב עלה ב " י לא ידענא מאי קאמר וכו' ולדידי ניחא דהכי קאמר כל אלו דקוסם ומנחש וכו' הם יכולים להיעשות ע " י פעולת הכישוף ועל כולם חייב סקילה אם התרו בו משום מכשף מלבד מעונן שהוא כשאוחז את העינים ע " י כישוף שזה לא חשוב עושה מעשה ופטור אבל אסור ושוב ראיתי בדברי המגיה למיימוני שכתב קצת כדפרישית עיין שם שוב כתב בספר כ " מ וז " ל והר " ר יהושע מבני בניו של הרמב " ם תירץ דאחיזת עינים דמעשה תמהון לחוד ואחיזת עינים דמכשף לחוד וזה לא ישיגנו אלא היודע בדברים ההם ועוד תירץ תירוץ שני שאם התרו בו משום מעונן לוקה ואם התרו בו משום מכשף אינו לוקה עכ " ל . אבל לפע " ד נראה שמה שכתבתי הוא העיקר ודו " ק :
Yoreh De'ah.179.4.1 כתב הרמב " ם מעונן כגון אלו שאומרים באצטגנינות וכו' כבר כתב כך רבינו וטעמו משום דר " ע הוא דאמר מעונן זה המחשב עתים וכו' והלכה כר " ע ולא הביא דברי הרמב " ם כאן אלא לאורויי דעל פי האצטגנינות נמי אסור וזהו שאמרו בפרק ע " פ מנין שאין שואלין בכלדיים שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך וכיון דאסור לשאול באצטגנינות אם כן מעונן דקא אזהר רחמנא היינו נמי על פי האיצטגנינות שהם החוזים בכוכבים ובספרי דרש מניין שאין שואלין בגורלות שנאמר תמים תהיה וכתבו התוס' פרק בתרא דשבת ( דף קנ " ו ) דגורל וחוזה בכוכבים חדא מילתא היא ועיין בב " י כי האריך בזה בשם הרמב " ן ונ " י :
Yoreh De'ah.179.5.1 מנחש האומר פתי וכו' ברייתא סוף פרק ד' מיתות ( סוף סנהדרין דף ס " ה ) ואע " ג דאיתא בהך ברייתא עורב קורא לו וכן כתב הרי " ף והרא " ש השמיטו רבינו משום דהוי ליה בכלל הא דתניא באידך ברייתא בעופות :
Yoreh De'ah.179.6.1 ומ " ש וכן אלו ששומעים צפצוף העופות וכו' שם ( תחלת דף ס " ו ) ת " ר לא תנחשו כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובדגים אבל הרי " ף והרא " ש גורסים בכוכבים במקום ובדגים וכן כתב רבינו :
Yoreh De'ah.179.7.1 ומ " ש וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול וכו' סוף פ' במה אשה וכתוב בתשובת מהרי " ל דוקא באומר שחטו תרנגול' שקוראה גברית ה " ז מדרכי האמורי אבל שחטו סתמא אין לחוש ואומרים כי כן צוה החסיד וכן מנהג העולם . וב " י כתב שהרמ " ך תמה על הרמב " ם דאוסר דהא במס' שבת אמרינן דמותר לשוחטה לכתחלה ואין בו משום דרכי האמורי עכ " ל ונראה שעל אותה גירסא סמך החסיד בצואתו דאם לא כן קשה מנ " ל לחסיד לחלק בין אומר סתם למפרש ותו דאפי' לא אמר כלום נמי כיון דעושה מעשה מפני כך ושוחטה הרי הוא לוקה כמו שכתב הרמב " ם גבי מעונן והביאו רבינו בסמוך וכן כתב גבי מנחש וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה אלא ודאי דהחסיד היה גורס אין זה מדרכי האמורי וכגירסת הרמ " ך ולפי זה נראה כיון דגירסת הספרים שבידינו הרי זה מדרכי האמורי וכן כתב הרמב " ם והסמ " ג ורבינו אסור לשוחטה אפי' לא אמר כלום כדפרישית וכל בעל נפש יחמיר לעצמו ולא יעשה כמנהג העולם לזלזל באיסור לאו :
Yoreh De'ah.179.8.1 ומ " ש וכן כל דבר שעושין לסימן וכו' בפרק ג " ה כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש ופירש רש " י כל נחש שאינו סומך עליו ממש כאליעזר עבד אברהם שאם תשקני אדבר בה ואם לאו לא אדבר בה עכ " ל והתוס' מפרשים דלעניין איסור קאמר דכל נחש שאינו סומך עליו ממש כאליעזר וכו' אינו אסור משום לא תנחשו דלא אסרה תורה לנחש אלא כשסומך עליו ועושה מעשה מפני כך וכ " כ הרמב " ם פי " א דע " ז וכדברי רבינו אלא דלפי זה קשה היאך עשה אליעזר הדבר הזה והלא בן נח מוזהר על כל מה שנאמר בפרשת מכשף לחד מ " ד כדאיתא פ " ד מיתות ( דף נ " ו ) וכך הקשה הראב " ד לשם בהשגות מיהו התוס' לשם כתבו דתירץ ר " י דאליעזר לא סמך על הדבר ולא נתן הנזמים תחלה ואח " כ שאל בת מי את כמ " ש בפרשה ראשונה אלא כמ " ש בפרשה אחרת ששאל תחלה בת מי את ואח " כ נתן הנזמים ויונתן בן שאול לזרז את נערו עשה כן ובלאו הכי היה עולה וכן כתב הסמ " ג בשמו מיהו לפי זה קשה מאי קאמר כל נחש שאינו כאליעזר וכו' וי " ל דאף ע " פ שלא סמך על הדבר לגמרי לתת לה הנזמים מיד מ " מ היה סומך עליו בחד צד שאם לא תשקהו לא ידבר בה וכל זה נראה דוחק אבל לפעד " נ עיקר דכל מעשיו של אליעזר לא היה אלא ברוח הקודש שעל כן אמר ה' אלהי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום וגומר א " כ בטח בשם ה' וזכותו של אברהם שיזמין ליצחק זיווג הגון בדרך נס ולעולם נתן לה הצמידים מיד כפשוטו של מקרא וכפי' רש " י בחומש וז " ש בב " ר רפ " ס מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו זה אליעזר וכו' מה ישראל מזכירים זכות אבותיהם אף זה מזכיר זכות אבות וכו' אלמא דהיה סומך לגמרי על דבריו לפי שבטח בה' וניחא נמי הא דקאמר כל נחש שאינו כאליעזר וכו' לסמוך עליו לגמרי כמו שסמך עליו אליעזר ויונתן אינו נחש אבל לגבייהו ודאי לא היה נחש כדפרי' כנ " ל . והרר " א ממיץ בספר יראים סימן צ " א כתב וז " ל ואינו נקרא מנחש אלא כשסומך על הנחש שיניח מעשיו בעבור ניחושיו דאמר רב כל נחש שאינו כאליעזר וכו' פי' סומך ובוטח מיהו ההוא דיהונתן לא הוה ניחוש שאם היה נחש לא היה עושה יהונתן והטעם דלא הוה ניחוש אלא דבר בלא טעם ויהונתן נתן טעם לדבר עלייה וירידה עכ " ל וע " ד זה ודאי יש לפרש דגם אליעזר נתן טעם שהיא ראויה לביתו של אברהם כיון שהיא גומלת חסדים ודברים נכונים וע " ד זה פירש גם הר " ן בפרק גיד הנשה ע " ש כי האריך :
Yoreh De'ah.179.9.1 ומ " ש אבל בית אשה ותינוק וכו' . שם בית תינוק ואשה אף על פי שאין נחש יש סימן אר " א והוא דאיתחזק תלתא זימני ופירש " י בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה אף על פי שאסור לסמוך על הנחש יש סימן דאי ? מצלח בסחורה ראשונה אחר שבנה בית וכו' סימן הוא שהולך ומצליח ואם לאו אל ירגיל לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח עכ " ל משמע דס " ל לרש " י דיכול לכוין מעשיו או לימנע מלעשות מפני כך ואין זה נחש אלא סימן בעלמא והא פשיטא לפי' רש " י דבשואל לתינוק פסוק לי פסוקיך דיכול לסמוך עליו ולעשות מעשה כי חשוב כמו נבואה . אבל מדברי הרמב " ם שהביא רבי' משמע דאסור לכוין מעשיו או לימנע מפני כך אף בשואל לתינוק וא " ל פסוק לי פסוקיך אלא יכול לעשות סימן לדבר שכבר היה אבל קשה לפי זה מהא דרבי יוחנן בפרק ג " ה דנמנע מלמיזל לבבל לפני שמואל לפי שא " ל התינוק ושמואל מת וכן בפרק מי שאחזו בעובדא דרב ששת ואע " ג שהסמ " ג תירץ דהיו חושבין לדבר זה כעין נבואה אין תירוץ זה צודק אלא לפירש " י כמפורש בדברי סמ " ג אבל להרמב " ם דמפרש דתינוק היינו שאומר לו פסוק לי פסוקיך וכ " כ רבינו וקאמרי דאף בזו לא שרי אלא לעשות סימן לעצמו אבל לא שיכוין מעשיו או ימנע מלעשות מפני כך ודאי דקשה טובא מהך דרבי יוחנן ורב ששת ואפשר דאף להרמב " ם דווקא בשאר אדם אסור לכוין מעשיו ע " פ התינוק דהו " ל נחש אבל לגבי רבי יוחנן ורב ששת דכל מעשיהם וענייניהם על פי רוח הקודש חשבינן להו באומר לתינוק פסוק לי פסוקיך כאילו שאל בדבר ה' וכדפרי' לגבי אליעזר ויונתן ודו " ק :
Yoreh De'ah.179.10.1 חובר חבר זהו שע " י לחש מקבץ חיות וכו' ס " פ ד' מיתות ( סנהדרין דף ס " ה ) ת " ר חובר חבר אחד חבר גדול ואחד חבר קטן ואפילו נחשים ועקרבים ופי' רש " י חבר גדול מאסף חיות ובהמות גדולות חבר קטן מחבר שקצים ורמשים ואפי' נחשים ועקרבים לגרותן זה בזה או למקום מדבר שלא ימצאו ביישוב ויזיקו פי' האי אפילו נחשים ועקרבים ה " ק לא מיבעיא היכא דליכא למיחש להיזק דבריות אלא אפילו היכא דנמצאו נחשים ועקרבים ביישוב דמזיקין ומחברם לגרותן זה בזה או למקום מדבר שלא ימצאו ביישוב ויזיקו נמי אסור ונפקא לן הכי מדכפל קרא וכתב וחובר חבר ללמד שאפי' חבר קטן דשקצים ורמשים נחשים ועקרבים דמזיקין נמי אסור ותו איתא התם אמר אביי הלכך האי מאן דצמיד זיבורא ועקרבא אע " ג דקא מכוין דלא ליזקו אסור ופירש רש " י אסור וכגון שאין רצין אחריו שאין כאן משום פקוח נפש עכ " ל ונראה דאביי בא להוסיף דלא מיבעיא נחשים ועקרבים דאפשר לאדם להתרחק מהן שלא יזיקוהו אלא אפי' שרצי העופות כגון זיבורא ועקרבא דמעופפין ובאין על האדם ומזיקין אותו ואי אפשר להשמר מהן נמי אסור ודקדק רש " י מדקאמר אע " ג דקא מכוין דלא ליזקו אסור דדוקא באינן רצין אחריו אלא מכוין שלא יעופפו ויבואו עליו להזיקו זה אסור אבל ברצין אחריו דאיכא פקוח נפש שרי :
Yoreh De'ah.179.11.1 ומ " ש רבינו זהו שע " י הלחש מקבץ חיות וכו' כך כתב גם הסמ " ג ונראה שכתבו כך משום דאיתא התם דהמקטר לחבר בסקילה פירוש דאע " פ דחובר חבר אינו אלא בלאו היינו דוקא במחבר חיות וכו' ע " י לחשים אבל במקטר לחבר השדים אע " פ שאינו מקטר לשם אלהות אלא ע " י הקטרה נעשה המכשפות לחבר השדים לכאן אמרה תורה חובר זה בסקילה וז " ש הסמ " ג ורבינו זהו שע " י לחש מקבץ וכו' להוציא שאם הוא על ידי הקטרה נידון בסקילה :
Yoreh De'ah.179.12.1 מי שנשכו נחש וכו' . ברייתא פרק חלק לוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת ופירש הרמב " ם דר " ל אפילו בשבת דאע " ג דילפינן מודבר דבר דבור של חול אסור דבור זה מותר כיון דמסוכן הוא ולפי שקשה הא פשיטא היא דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש לכך כתב הרב אע " פ שאין הדבר מועיל כלום התירו כדי שלא תטרף דעתו :
Yoreh De'ah.179.13.1 מי שרודפים אחריו וכו' . כבר כתבתי שכך פי' רש " י מיהו למ " ש בשם הרמב " ם בסמוך שאין הדבר מועיל כלום התירו אלא בשכבר נשכו נחש הואיל שהוא מסוכן כדי שלא תטרף דעתו ודאי אפי' רצין אחריו אסור ויש להקל כפירוש רש " י ורבינו ברצין אחריו נ " ל :
Yoreh De'ah.179.14.1 כתב הרמב " ם הלוחש על המכה וכו' . משנה ר " פ חלק אלו שאין להם חל " ה והלוחש על המכה ואומר כל המחלה וגומר ובגמרא אמר רבי יוחנן וברוקק בה לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה איתמר רב אמר אפי' בנגע צרעת רבי חנינא אמר אפילו ויקרא אל משה וכתבו הרי " ף והרא " ש לשם וז " ל והא דרב פליגא אדרבי יוחנן דבנגע צרעת לית ביה שם שמים והלכה כר' יוחנן דוקא היכא דמזכיר ש " ש ומיהו איסורא איכא אפי' אינו מזכיר ש " ש ואפילו בלא רקיקה כדאיתא בפרק ידיעות הטומאה דגרסינן התם שיר של פגעים בכנורות ובנבלים ובתופים ואומר יושב בסתר עליון בצל שדי וגומר ריב " ל מסדר להו להני קראי וגני היכי עביד הכי והא אריב " ל אסור להתרפאות בד " ת להגן שאני ואלא אסור היכי דמי כגון דאית ליה מכה ואי דאית ליה מכה באיסור סגי ליה ותו לא והא תנן הלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא הא איתמר עלה אמר ר " י וברוקק לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה והא דאמרינן בשילהי פ' במה אשה לאישתא צמירתא לימא וירא מלאך ה' וגומר אלמא מותר להתרפאות בדברי תורה אישתא צמירתא חולה שיש בו סכנה עכ " ל . וכן פי' התוספות בפרק ידיעות הטומאה דההיא אישתא צמירתא שאני דסכנתא היא וזהו שכתב רבינו דר " י פירש דוקא בלוחש על המכה ומזכיר שם שמים ורוקק וכו' . ולפי שהרמב " ם לא הזכיר רוקק משמע ליה לרבינו דס " ל להרמב " ם דרב ורבי חנינא דפליגי אדרבי יוחנן אף בקורא פסוק שאין בו שם שמים ואפי' אינו רוקק נמי אין לו חלק לעולם הבא . והכי פירש רש " י לשם בהדיא והלכתא כוותייהו לגבי רבי יוחנן דאין דבריו של אחד במקום שנים ולכך כתב לא די להם שהם בכלל מנחשים וחברים אלא שהן בכלל הכופרים בתורה וכו' דמדאמר שהם בכלל הכופרים בתורה אלמא דאין להם חלק לעולם הבא וכדפסק הרב בפ " ג דה' תשובה וז " ל ואלו הן שאין להם חלק לעולם הבא וכו' והכופרים בתורה וכולי וכיון דלהרמב " ם אין לו חלק לעולם הבא אפי' לא הזכיר שם שמים ואפי' בלא רקיקה לכך כתב רבינו דר " י חולק ופירש דוקא במזכיר שם שמים ורוקק הוא דאין לו חלק לעולם הבא וכו' והב " י הקשה על הרמב " ם למה פסק דלא כרבי יוחנן דהסוגיא דפרק ידיעות הטומאה ודאי משמע דהלכה כרבי יוחנן ותו דמדס " ל לריב " ל כר' יוחנן הו " ל למיפסק כוותייהו לגבי רב ורבי חנינא ותו דבתוספתא דסנהדרין פרק י " ב מוקי לה ברוקק ותו דבירושלמי פרק חלק משמע דלכ " ע בעינן רוקק וצ " ע עכ " ל וקשיא לי טובא למה לא הוה קשיא ליה לב " י אדברי הרמב " ם בהא דפסק דלא כהרי " ף רביה דפסק בפירוש כרבי יוחנן בפרק חלק ולפעד " נ דגם הרמב " ם פוסק כרבי יוחנן דלא כרב ורבי חנינא וכדפסק הרי " ף אלא כיון דאפילו בדלא הזכיר שם שמים ואפי' בלא רקיקה נמי איסורא מיהא איכא לכך כתב הרמב " ם בסתם הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכו' לא די להם שהם בכלל מנחשים וכו' כי לא בא הרמב " ם כאן כ " א להורות איסור והיתר דהיכא דקורא לרפואה אסור ובקורא להגן מותר והא דלא כתב דבמזכיר שם שמים ורוקק דאין לו חלק לעוה " ב נראה דטעמו שהיה לו ספק בפסק הלכה והוא לפי דבתלמוד שלנו משמע דלרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי דוקא במזכיר שם שמים וברוקק הוא דאין לו חלק לעולם הבא וכדאיתא בתוספתא דסנהדרין פרק שנים עשר לאבא שאול בשם רבי עקיבא דלא כרב ורבי חנינא ובתלמוד ירושלמי איתא בפרק חלק אמתניתין והלוחש על המכה ואומר כל המחלה וגומר רב אמר ובלבד ברוקק רבי יהושע בן לוי אמר אפי' אמר נגע צרעת כי תהיה באדם ורוקק אין לו חלק לעולם הבא לפי זה איכא למימר דהלכה כריב " ל לגבי רב דברוקק אפי' לא הזכיר שם שמים אין לו חלק לעולם הבא ולכך לא כתב הרמב " ם שום הוראה בחלוקה זו דאין לו חלק לעולם הבא משום דהיה לו ספק בפסק הלכה אם דוקא בהזכיר שם שמים וגם רוקק הוא דאין לו חלק לעולם הבא או שמא בקורא פסוק ורוקק אין לו חלק לעולם הבא אפי' לא הזכיר שם שמים ומ " ש הרמב " ם כאן אלא שהן בכלל הכופרים בתורה וכו' לא נתכוין לומר שאין להם חלק לעולם הבא כמו כופרים ממש בתורה אלא בכלל הכופרים הן לענין זה שהן עושין דברי תורה רפואות גוף ואינן אלא רפואות נפשות ודו " ק :
Yoreh De'ah.179.15.1 ומ " ש וכן הקורא על התינוק שלא יבעת וכו' כתב כך ע " פ הירושלמי פרק במה אשה ( דף ח' ע " ב ) אין קורין פסוק על גבי מכה בשבת והדין דקרי על יברוחא אסור בוא וקרי את הפסוק הזה על בני שהוא מתבעת תן עליו ספר תן עליו תפילין בשביל שיישן אסור . והא תני אומרים היו שיר של פגעים בירושלים אמר רב יודן כאן משנפגע כאן עד שלא נפגע פירוש משנפגע דהיינו כשהוא חולה שרוח מבעתתו אי נמי חולה שלא יוכל לישן אסור להתרפאות אבל בעוד שלא נפגע וקורא את הפסוק כדי שלא יהא נבעת ושלא יגיע לידי חולי שלא יישן אם כן אינו אלא להגן שרי ולפי זה הא דכתב הרמב " ם וכן הקורא על התינוק שלא יבעת כו' . היינו דוקא כשכבר הרוח מבעתתו או נחלש שלא יוכל לישן וכו' ומה שכתב ור " י פירש דוקא בלוחש על המכה וכו' לאו דווקא מכת חץ או חרב דהוא הדין באחזו חולי בידי שמים וכיוצא הכל הוי בכלל מכה לאפוקי אם הוא בריא וכמ " ש אחר זה אבל הבריא שקרא פסוקין וכו' וכדקאמר בגמרא להגן שאני פי' כשהוא בריא וקורא להגן עליו שלא יבא עליו פגע מכה וחולי בזכות התורה הרי זה מותר כתב רש " י ע " ש רבו ומביאו נ " י דאין איסור אלא ברוקק ואח " כ לוחש דנראה דמזכיר השם על הרקיקה אבל לקרוא פסוק תחילה ואחר כך רוקק שרי וכן ברוקק תחילה אין אסור אלא בלשון הקודש אבל במזכיר השם בלשון לעז לא ע " כ ותימא מנא ליה הא דבפרק כירה ( שבת דף מ' ) לגבי מרחץ ובית הכסא איתא להדיא דאמר אביי דברים של חול מותר לאומרם בלשון קדש ודברים של קדש מותר לאומרם בלשון חול הלכך נראה גבי לחש נמי מה שאסור בלשון קדש אסור נמי בלשון חול וכך הוא משמעות כל הפוסקים שלא הביאו הך דפי' רש " י בשם רבו :
Yoreh De'ah.179.16.1 אוב זה המעלה המת בכשפיו . משנה פרק ד' מיתות ( סנהדרין דף ס " ה ) בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו ופי' רש " י פיתום שם המכשף מעלה את המת מן הארץ ומושיבו לו בשחיו בין זרועותיו ומדבר משחיו עכ " ל ובברייתא בעל אוב זה המדבר בין הפרקים ומבין אצילי ידיו ופירש " י מעלה את המת ויושב לו מבין פירקי העצמות של מכשף כגון על פירקי אצבעותיו או על ברכיו ותו ת " ר בעל אוב אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגלגולת ופירש " י בזכורו מעלה ומושיב המת על זכרותו : בגלגולת המוטלת מן המת לארץ ועונה מה ששואלין אותו ע " י כישוף עכ " ל ומפורש לשם שמדבר בקול נמוך מאוד כאילו יוצא מתחת לארץ שנאמר והיה כאוב מארץ קולך :
Yoreh De'ah.179.17.1 ידעוני זה המניח עצם וכו' משנה שם וידעוני המדבר בפיו ופירש " י כדמפרש בגמרא חיה אחת יש ששמה ידוע ומכניס ממנה עצם לתוך פיו והעצם מדבר מאליו ע " י כשפים עכ " ל וכתב סמ " ג לאוין ל " ט ובסדר זרעים כתב רבינו שמשון איש ירושלים בשם רבינו מאיר בר קלונימוס מאשפיר " א שהיא חיה ששמה ידוע וכמין חבל גדול יוצא משורש שבארץ ששם גדלה אותה חיה כעין אותן קישואין ודילועין אלא שהידוע צורתו כצורת אדם בכל דבר בצורת פנים בגוף וידים ורגלים ומטבורו מחובר לחבל היוצא מהן השורש ואין כל בריה רשאה ליקרב כמלא החבל שטורפת והורגת את הכל וכמלא החבל רועה כל סביבותיה וכשבאים לצוד אותה מורים בחצים מרחוק אל החבל עד שהוא נפסק והיא מתה מיד וכן יש בירושלמי דכלאים גבי אבני השדה בר נש דטור הוא והוא חי מן טבוריה אפסיק טבוריה לא חיי עכ " ל :
Yoreh De'ah.179.18.1 דורש אל המתים זה שמרעיב וכו' שם פריך בגמרא שואל אוב היינו דורש אל המתים ( פירש " י ולמה נכתבו שניהם במקום אחד ) ופרקינן דורש למתים כדתניא ודורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבה " ק כדי שתשרה עליו רוח הטומאה ( ופירש " י שתשרה עליו רוח הטומאה שד של בה " ק יהא אוהבו ומסייעו בכשפיו עכ " ל ) וז " ל סמ " ג לאוין נ " ז זה המרעיב עצמו והולך ולן בבה " ק כדי שיבא אליו המת בחלום ויודיעו דבר שהוא צריך לשאול עכ " ל נראה דקשיא ליה דלפי פשוטו משמע דשד של בה " ק מודיעו מה שצריך לשאול ואם כן מאי ודורש אל המתים דמשמע דהמת מודיעו ולפיכך פי' דהשד אינו אלא דמסייעו להביא אליו המת בחלום והמת מודיעו דבר שהוא צריך וכתב עוד הסמ " ג ונ " ל שבעל אוב נמי עובר משום לאו זה שדורש אל המתים עכ " ל כלומר אבל דורש אל המתים אינו עובר משום בעל אוב ולהכי נכתבו שניהם במקום אחד :
Yoreh De'ah.179.19.1 מכשף כולל כל אלו וכו' . פי' ודאי מכשף כולל כל ענייני כישוף דחייב עליהן סקילה בעושה מעשה אלא אף כולל כל אלו קוסם ומעונן ומנחש וחובר חבר ודורש אל המתים דבכולן עם עשאן ע " י כישוף נמי חייב עליהן סקילה אם התרו בו משום מכשף והב " י נתקשה בזה ול " ק מידי . כתב הרמ " ה שמעשה שדים הוא בכלל מעשה כשפים וכו' לכאורה נראה שר " ל שכל מה שעושה אדם ע " י שדים הן לעשות על ידן מעשה הן להגיד לו מה שהוא שואל מהם הכל הוא אסור דבכלל מעשה כשפים הוא פי' שכשאסרה התורה מכשף בכלל זה גם מעשה שדים שכל מי שעושה דבר ע " פ השד הוא נקרא בשם מכשף ואם עושה מעשה חייב סקילה ואם אינו עושה מעשה כמו האוחז העינים פטור אבל אסור והא דאמרי' בפ' ד' מיתות ( סנהדרין דף ס " ז ) בלטיהם אלו מעשה כשפים בלהטיהם אלו מעשה שדים אשמעינן מינה דתרתי מילי נינהו מכל מקום לענין דינא תרוייהו אסירי וכ " כ הר " ר ישעיה אבל הרא " ש מחלק דלישאל בהן על הגניבה שרי כיון שאינו עושה מעשה ולאו דוקא על הגניבה אלא דאורחא דמילתא נקט דאין דרך לישאל בהן אלא לצורך דבר גדול כגון על הגניבה אבל לעשות על ידן מעשה היה מסתפק והיה נוטה להתיר וטעמו דכיון דחזינן דמעשה שדים אינו מעשה כשפים אם כן מנ " ל לומר דבכלל מכשף הוי נמי מעשה שדים ותו קשה טובא דהלא בפרק חלק ( סנהדרין דף ק " א ) תניא אין שואלין בדבר שדים בשבת משום ממצוא חפציך ר' יוסי אומר אף בחול אסור אמר רב הונא אין הלכה כר' יוסי ואף רבי יוסי לא אמרה אלא מפני הסכנה כי הא דר' יצחק בר יוסף דאיבלע בארזא ואיתעביד ליה ניסא פקע ארזא ופלטיה ופי' רש " י דרב יצחק היה שואל במעשה שדים וביקש השד להזיקו ונעשה לו נס ובלעי הארז אלמא להדיא דשרי מעשה שדים מדרב יצחק דהיה שואל במעשה שדים ואף לספרים ישנים דגרסי אמר רב הונא הלכה כרבי יוסי שאוסר לשאול בשדים אף בחול כדכתב סמ " ג מ " מ הלא אינו אוסר אלא משום סכנה אבל אינו בכלל מכשף כמ " ש הרמ " ה ותו דבמקצת סמ " ג כתב בספרים ישנים גרסינן אין הלכה כרבי יוסי ותו דהרמב " ן בתשובה סוף סימן רפ " ג כתב דפשטי השמועות כך הם דמעשה שדים שרי דמעשה דבן תמליון ומעשה דגיטין ודיוסף שידא ושאר מעשים ומדרשי אגדה כך הן מטין ונראה דהרמ " ה נמי לא קאמר דמעשה שדים הוי בכלל מכשף שאסרה תורה ושאם עושה מעשה חייב סקילה דהא ודאי ליתא דמדינא מעשה שדים שרו לגמרי אלא לפי שהיה גורס בפ' חלק אמר רב הונא הלכה כר' יוסי אע " ג דר' יוסי גופיה לא אסרה אלא מפני הסכנה מ " מ סכנתא חמירא מאיסורא לפיכך קאמר הרמ " ה דלענין איסורא דין מעשה כשפים ודין מעשה שדים שוים דתרוייהו אסורין אבל לענין מיתה אינן שוים דבמעשה כשפים אי איכא מעשה חייב בסקילה ובמעשה שדים ליכא סקילה ואפילו לאו גרידא ליכא אלא איסורא מפני הסכנה וכ " כ הר " ר ישעיה והרא " ש מחלק : כתב הר " ר מנחם בתשובה סימן מ " ו ואם יכול אדם ללמוד מן המכשף ענייני כישוף השבתי דמותר ללמוד ולעשות להציל לעצמו או לאחרים ע " כ והכי משמע מדאמרינן לא תלמד לעשות אבל אתה לומד להבין ולהורות כדאיתא בפרק כלל גדול : וה " ה בלומד להצלת ישראל ובשואל למכשפים עובדי כוכבים אין בו איסור לאו אלא איסור עשה משום תמים תהיה עם ה' אלהיך וכתב מהרא " י בכתביו סימן צ " ו דנראה מדברי הרמב " ם דלאו איסור ממש קאמר וכ " כ בתשובה להרמב " ן סימן רפ " ג הביאו ב " י מיהו בחולה שנראה מענין חוליו שהגיע לו ע " י מקרה ופגע רע או ע " י מכשפות אין שם נדנוד איסור לחזור ולהסירו על ידי מכשפות : גרסינן בפרק כלל גדול מגושתא רב ושמואל חד אמר חרשי וחד אמר גדופי ( מין האדוק בעבודת כוכבים ) ומגדף תמיד את השם ומסית אנשים לעבודת כוכבים תסתיים דרב דאמר גדופי דאמר רב הלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה דאס " ד חרשי הכתיב לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות תסתיים וקשיא לי בהך פלוגתא נחזי אנן אם הוא חרשי או גדופי ונראה דבהא לא פליגי דודאי אמגושא פירושו מכשף אלא דחד אמר חרשי לחודיה הוא וחד אמר כל חרשי מסתמא נמי הוי גדופי ואסור ללמוד ממנו מן הסתם אבל למ " ד חרשי מותר ללמוד מן הסתם אא " כ בידוע דגדופי הוא דהתם ודאי אסור ללמוד ממנו אפי' לא הוי חרשי והלכה כרב באיסורי דאסור ללמוד מחרשי בסתם אא " כ בידוע דלא הוי גדופי ובזה מובן מ " ש הר " ר ירוחם הלמד מן האמגושי אפי' ד " ת חייב מיתה והמגושי הוא מכשף או האדוק בעבודת כוכבים ומקרב בני אדם לאמונתו הרעה ואין ספק דלא נסתפק ה " ר ירוחם בפסק הלכה דפשיטא דהלכה כרב באיסורי אלא דרצה לומר מגושי הוא מכשף בסתם או האדוק ג " כ בעבודת כוכבים בודאי דזה וזה נקרא אמגושי ולהכי אין ללמוד מן הסתם משום מכשף דמסתמא גדופי נמי הוי וגם מ " ש ב " י דה " ר ירוחם כתב דבין מן החרשי בין מן הגדופי אסור ללמוד ה " ק בין מן החרשי בסתם בין מן הגדופי בודאי אסור אבל מ " ש בית יוסף דמספקא ליה לה " ר ירוחם אי הלכה כרב או כשמואל ליתא דפשיטא דהלכה כרב כדפרי' ומ " ש ה " ר ירוחם דאפי' דברי תורה אסור כן פירש " י לשם וא " כ לפי זה הא דכתב מהר " ם מ " ץ דשרי ללמוד ממכשף היינו דוקא בשידוע דלאו גדופי הוא אבל מן הסתם אסור ללמוד ממנו והכי נקטינן ע " כ :
Yoreh De'ah.180.1.1 כתובת קעקע מחוקי העובד כוכבים הוא וכו' משנה סוף מכות הכותב כתובת קעקע כתב ולא קעקע קעקע ולא כתב אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם ר " ש בן יהודה משום ר " ש אומר אינו חייב עד שיכתוב שם את השם שנאמר וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה' ופירש " י כותב תחלה על בשרו בסם או בסיקרא ואח " כ מקעקע הבשר במחט או בסכין ונכנס הצבע בין עור לבשר ונראה בו כל הימים : את השם מפרש בגמרא דשם ע " ז קאמר וה " ק קרא שום כתובת קעקע לא תתנו בכם לפי שאני ה' ואסורין אתם לכתוב שם אחר על בשרכם אלמא עיקר חיובא משום שם ע " ז הוא ומיהו אסור לכתוב שום כתיבה בעולם אפילו לר " ש אלא דחיוב מלקות ליכא עכ " ל נראה דרש " י מדקדק מדלא תנן סתמא ר " ש אומר אין כתובת קעקע עד שיכתוב שם את השם אלמא דוחא חיוב מלקות ליכא אלא בכותב שם ע " ז מדכתיב אני ה' ולא אחר אבל אסור לכתוב שום כתיבה בעולם אפי' לר " ש כדמשמע מרישא דקרא דקאחר וכתובת קעקע לא תתנו בכם וטעמא דמילתא לפי שגם זה הוא מחוקי העכו " ם שהיו נוהגין כך לע " ז וכ " כ הרמב " ם סוף ה' ע " ז וזה לשונו וזה היה מנהג העכו " ם שרושמין עצמם לע " ז כלומר שהוא עבד מכור לה ומורשם לעבודתה וז " ש רבינו כתובת קעקע מחוקי העכו " ם הוא כלומר ועובר עוד בלאו דלא תלכו בחוקת העכו " ם . עכ " ל :
Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .