← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 4,053 sections
Single column Two columns
Yoreh De'ah.148.9.1 ומ " ש והראב " ד כתב וכו' בספרי הרא " ש שבידינו כתוב דבר זה ע " ש הרמב " ם והכי משמע להדיא מדבריו רפ " ט שכתב וז " ל ג' ימים לפני אידיהן של עכו " ם אסור ליקח מהם ולמכור להם דבר המתקיים וכו' ומותר למכור להם דבר שאינו מתקיים נגד יום אידם כגון ירקות ותבשיל וכו' הרי דבלמכור להם מחלק בין מתקיים לאינו מתקיים אבל בלוקח מהם כתב בסתם אסור ויקח מהם ומשמע דאפילו מתקיים נמי אסור משום דהמעות מתקיים בידו ומודה עליהם ביום אידו מיהו מדכתב רבינו כך ע " ש הראב " ד ולא ע " ש הרמב " ם נראה שהיה גורס בספרי הרא " ש הראב " ד במקום הרמב " ם ואע " ג שאין ספק שכך הוא ג " כ דעת הרמב " ם כדפרישית וכ " כ ב " י מ " מ כיון שלא כתב כך בפי' הביאו הרא " ש ע " ש הראב " ד שכתב כך בפי' ובש " ע כתב כל' הרמב " ם אלמא דפוסק דאסור לקנות מהם אף דבר המתקיים מיהו נראה דאף לפירש " י דשרי לקנות מהן דבר המתקיים דסתם מוכר עצב ולא אזיל ומודה אע " פ שיש בידו המעות ביום אידו דמעות ניתנו להוצאה אין זה אלא היכא דליכא חששא דלפני עור כגון דידוע שיש לו לעכו " ם מעות הרבה לקנות בהם בהמה להקרבה ולשאר צרכי אליל אבל היכא דאיכא למימר דאין לו שום מעות כ " א מה שמקבל מן הישראל בעד מה שמכר לו דבר המתקיים אסור לקנות מהן אף לרש " י אפי' דבר המתקיים דאע " ג דליכא משום אזיל ומודה מ " מ אית ביה משום ולפני עור דממציא לו מעות לקנות בהמה להקרבה ותדע דרש " י מודה בהך סברא שהרי בהך בעיא משום הרווחה א " ד משום ולפני עור איכא להקשות לפי' רש " י דפי' לשאת ולתת היינו מקח וממכר תינח ממכר אבל מקח מאי לפני עור איכא וצריך לתרץ דאיכא לפני עור לפי שממציא לו מעות לקנות צרכי אליל כדכתבו התוס' להדיא לפירש " י והיינו בדאינו ידוע שיש לעכו " ם מעות הרבה כדפרישי' ומה שפירש " י במתני' דחניות המעוטרות דלמזבן מינייהו דבר המתקיים שרי דסתם מוכר עצב הוא ולא אזיל ומודה היינו בסתם עכו " ם דידוע שיש לו מעות הרבה דלית ביה נמי משום לפני עור ולפ " ז אין צריך לדחוק לפירש " י דחזר בו ממה שהיה מפרש דלשאת ולתת היינו מקח וממכר כמו שכתבו התוס' במתניתין דחניות המעוטרות וכ " כ הרא " ש דלפירש " י בהך דחניות המעוטרות לשאת ולתת דמתני' לא מיירי אלא במכירה וכו' דליתא אלא אף בלקיחה לרש " י איכא צד איסור היכא דאין ידוע שיש לעכו " ם מעות דשמא ממציא לו מעות לקנות צרכי אליל ואסור משום לפני עור כדכתבו התוס' ולא כדכתבו במתני' דהחניות המעוטרות ודו " ק :
Yoreh De'ah.148.10.1 ומ " ש ורבינו תם פירש שאין במכירה כו' כלומר דל " מ בדבר שאין מתקיים אלא אפילו בדבר המתקיים אינו שמח דאין יודע אם ירויח במקחו והשתא אין בין פירש " י לפר " ת אלא תרתי חדא דלפירש " י אסור למכור דבר המתקיים אפי' שאינו לצורך תקרובת משום דאזיל ומודה אבל לפי' ר " ת אין בזה איסור אידך דלפירש " י אסור ליקח מהם אפילו דבר המתקיים אם אין ידוע שיש לעכו " ם מעות הרבה משום דשמא ממציא לו מעות לצרכי אליל ואיכא משום לפני עור אבל לפיר " ת אין בזה איסור שהרי ר " ת מפרש לשאת ולתת דמתני' לשאת מהן המעות ולתת להן דבר הראוי לתקרובת אליל אבל ליקח מהם דבר המתקיים שרי ולא חיישינן דממציא לו מעות לצרכי אליל אבל למכור להן דבר הראוי לתקרובת אליל בין לפירש " י בין לר " ת אסור אפי' אית ליה בהמה לדידיה דכיון דבעיין לא איפשיטא אזלינן לחומרא ואע " ג דלרש " י הוי טעמא דאיסורא משום דאזיל ומודה כשאר מקח וממכר ולר " ת הוי טעמא דכשיש לו הרבה להקריב משבח לאליל שלו שזימנה לידו להקריב בריוח ומן המובחר הילכך בבהמה איכא טפי אזיל ומודה משאר מקח וממכר מ " מ לענין הדין לא פליגי . ותימה לפי' ר " ת הא דתנן בפרק א " מ ( דף כ " ט ) ההולכין לתרפות אסור לשאת ולתת עמהם צריך נמי לפרש לשאת מהן המעות ולתת להן דבר הראוי לתקרובת אליל אבל ליקח מהן שרי דליכא במקח וממכר משום אזיל ומודה והרי בגמרא ( דף ל " ב ) בפיסקא ההולכין לתרפות וכו' קאמרינן אמר שמואל עכו " ם ההולך לתרפות בהליכה אסור דאתי ומודה קמי אליל וכו' ונראה דהאי דכתוב בספרים שלנו דאתי ומודה קמי אליל הגה " ה היא ולא גרסינן לה וכך הוא הנוסחא באלפסי ובאשיר " י בהליכה אסור בחזרה מותר וכו' ותו לא ואיכא למידק אמאי דפירש " י בדף ו' דבאזיל ומודה אסור משום לא ישמע על פיך וכ " כ רבינו ואמאי לא אמרינן דאסור משום לפני עור י " ל דהאי אזיל ומודה לא חמיר טפי מגיפוף ומנישוק שאין העכו " ם מוזהר עליו וא " כ ליכא הכא משום לפני עור דכללא הוא אף באליל היכא שאין הישראל חייב מיתה אלא באזהרה בלחוד אין העכו " ם מוזהר עליו :
Yoreh De'ah.148.11.1 ואסור לשלוח לו דורון פ' בתרא ( דף ס " ה ) ר' יהודה שדר ליה קורבנא לאבידרנא ביום אידו אמר ידענא ביה דלא פלח לאליל רבא אמטי ליה קורבנא לבר ששך אמר ידענא ביה דלא פלח לאליל מכלל דכי פלח לאליל אסור לשלוח לו דורון :
Yoreh De'ah.148.12.1 ומ " ש ולקבלו ממנו כו' בפ " ק ( דף ו' ) ההוא מינאה דשדר ליה דינרא קיסרנאה לר " י נשיאה ביום אידו הוה יתיב ר " ל קמיה אמר היכי אעביד אשקליה אזיל ומודה לא אשקליה הויא ליה איבה א " ל ר " ל טול וזרוק אותו לבור לפניו אמר כ " ש דהוה ליה איבה כלאחר יד הוא דקאמינא וכתב הרא " ש שם וז " ל אלמא אי לא מצי לאישתמוטי דלא להוי ליה איבה הוה שקיל אע " ג דאזיל ומודה וכן בפ' א " מ שרי לבת ישראל לאולודי לארמאית בשכר משום איבה וכו' וכ " כ בהגהת מיימוני רפ " ט ע " ש סה " ת וכ " כ הסמ " ג וכ " כ רבינו ואם א " א לו שלא יקבלנו משום איבה יקבלנו ממנו אלא דמ " ש ולא יהנה בו וכ " כ הרמב " ם רפ " ט דמשמע דכיון שקבלו ממנו משום איבה והעכו " ם קאזיל ומודה הילכך לא יהנה בו קשה דזו מניין להם דדילמא דוקא דכדי דלא ליהוי אזיל ומודה יהיב לו ר " ל עצה שישליכו לבור בפניו כלאחר יד דכיון שרואה שאבד ממנו לא ישמח ולא אזיל ומודה וגם לא יהיה לו איבה כסבור דבאונס נפל מידו אבל היכא דאי אפשר לו לעשות כן וצריך לקבלו משום איבה דהשתא אזיל ומודה מנ " ל שלא יהנה בו וצ " ל דס " ל דכיון דע " י שקבלו לדורון זה ביום אידו מהעכו " ם קאזיל ומודה חשיב כאילו נהנה מאליל הילכך לא יהנה בו :
Yoreh De'ah.148.13.1 ואסור להשאילן וכו' משנה שם רפ " ק ובגמרא ( דף ו' ) אסיק רבא דכולהו משום דאזיל ומודה הוא ולא פליג ר " ת אלא אמקח וממכר :
Yoreh De'ah.148.14.1 ומ " ש ודוקא בלא ריבית כ " כ התוס' והרא " ש דבריבית דצער הוא לו ולא אזיל ומודה שרי :
Yoreh De'ah.148.15.1 ומ " ש לחלק בין מלוה בשטר למלוה ע " פ ברייתא בשם ר " י בן קרחה ואיפסיקא הילכתא הכי :
Yoreh De'ah.148.16.1 ומ " ש והאידנא כו' כל זה בתוס' רפ " ק דע " ז בד " ה לפרוע מהן וכו' ובאשיר " י שם ואם נשא ונתן וכו' שם ( דף ו' ) תניא אידיהן של עכו " ם נשא ונתן אסור וריש לקיש מפרש אידיהן אין לפני אידיהן שרי ור' יוחנן קאמר אידי ואידי אידיהן קרי לה ואסור אפילו נשא ונתן לפני אידיהן בא " י דאילו בח " ל אפילו לכתחלה שרי כדלעיל ורב אלפס פסק כר " ל דתניא כוותיה וכן פסק הרמב " ם רפ " ט אבל התוס' וכ " כ הרא " ש בשם ר " י דלית הילכתא כר " ל לגבי ר' יוחנן אלא בתלת מילי כדאיתא ר " פ החולץ ואע " ג דת " כ דר " ל הלכה כר " י וכ " פ בסה " ת אבל הר " ן דחה ראיית התוספות והסה " ת והכריע דשרי כדעת הרי " ף והרמב " ם והכי נקטינן וכן בש " ע כתב כלשון הרמב " ם :
Yoreh De'ah.148.17.1 אסור ליכנס לבית עכו " ם וכו' דכיון דאחשביה כולי האי דנכנס לביתו דילמא אזיל ומודה אבל בשוק דלא אחשביה לא חיישינן דילמא אזיל ומודה :
Yoreh De'ah.148.18.1 עכו " ם ההולך לתרפות וכו' משנה פא " מ ( דף כ " ט ) ובגמ' ( דף ל " ב ) מחלק בין עכו " ם לישראל ובין ישראל מומר ובין קשורין לאינן קשורין וכמ " ש רבינו והדבר פשוט דלרש " י הוי הטעם דאזיל ומודה ובין למכור או ליקח אסור ולפר " ת אין איסור אלא למכור דבר הראוי לתקרובת אליל כדלעיל ומה שקשה מגירסתינו לפירוש ר " ת כתבתי לעיל בסמוך :
Yoreh De'ah.148.19.1 ומ " ש והאידנא כתב רשב " ם בשם רש " י וכו' כ " כ בסה " ת ובסמ " ג והגהת מיימוני שכתב רשב " ם בשם רש " י וכ " כ הרא " ש רפ " ק וז " ל ב " י כל מה שנזכר בסימן זה לאיסור האידנא מותר וכו' עכ " ל ומ " מ צ " ע בהא דאסור ליכנס לביתו של עכו " ם ביום אידו וליתן לו שלום אי שרי האידנא דאע " ג דרבא אמטי ליה בעצמו קורבנא לבר ששך וכו' דנכנס לביתו ואשכחיה דיתיב עד צוואריה בוורדא וכו' התם שאני דידע ביה בודאי דלא פלח לאליל אבל האידנא דאינו ודאי אלא מחזקינן להו דאינן יודעין בטיב אליל כל כך אע " ג דאם היינו פורשין מהם שלא לישא וליתן עמהם ביום אידם כשהעכו " ם צריך ליהודי לישא וליתן עמו ודאי היה לנו איבה מ " מ אין איבה במאי דלא נכנס לביתו ליתן לו שלום ודוקא בנכנס לעיר ומצאם שמחים שמח עמהם אבל אין לו ליכנס לכתחילה לעיר כדי לשמוח עמהם כל שכן ליכנם לביתו לכתחילה ליתן לו שלום כנ " ל :
Yoreh De'ah.149.1.1 עיר שיש בה אליל וכו' משנה בפ " ק ( סוף ד' י " א ובדף י " ב ) ת " ר עיר שיש בה אליל אסור ליכנס לתוכה ולא מתוכה לעיר אחרת דר " מ וחכ " א כל זמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור אין הדרך מיוחדת לאותו מקום מותר פי' ר " מ אוסר הכל בכל ענין וחכמים פליגי אר " מ דל " מ דמתוכה לעיר אחרת דשרי ולא חיישינן לחשדא דנראה שהלך לתוכה היום לעבדה ושוב הולך מתוכה לעיר אחרת דודאי תלינן דכבר היה בעיר לצרכיו ועכשיו יצא משם אלא אפי' ליכנס לתוכה היום נמי שרי כשאין הדרך מיוחדת לאותו מקום וידוע דהלכה כחכמים וכסתם משנה וז " ל רש " י בדף י " ב כל היכא דתני שיש בה אליל משמע שהיום עובדין ליראה שלהם עכ " ל :
Yoreh De'ah.149.2.1 ומ " ש כגון שאין הדרך כבושה מכאן וכו' פי' לפירושו שאין אותו הדרך הכבושה מכאן לשם אלא כדי לילך לאותה העיר לבד אבל אם יש מעבר מאותו הדרך הכבושה לעבור ממנו גם לעיר אחרת מותר דהרואה אומר למקום אחר הולך וכן פי' רש " י סוף ( דף י " א ) ולשון הש " ע ההולך ממקום למקום אסור לעבור בה אם הדרך מיוחד לה ובהגה " ה דהיינו שאין עוברין מאותה עיר לעיר אחרת עכ " ל אין ספק דמ " ש דהיינו שאין עוברין מאותה עיר רצונו לומר דמעיר שיצא ממנה כדי לילך לעיר שיש בה יריד ביום חגם אין דרך יציאה מאותה עיר לילך לעיר אחרת אלא הדרך מיוחד לאותה עיר שיש בה אליל לבדה :
Yoreh De'ah.149.3.1 ומ " ש ופירש " י וכו' ומש " ה קאמר בירושלמי וכו' נראה דרבינו קשה לו מ " ש אכסנאי מבן העיר ולכך הביא פירש " י דהשתא יתיישב דכיון דטעמא משום חשדא בבן העיר ליכא חשדא דכל מי שמכיר לזה שהוא ישראל מסתמא ידע מאיזה עיר הוא ואם לא ידע שואלו מאיזה מקום אתה כדי שלא יחשוד בכשרים :
Yoreh De'ah.149.4.1 כתב א " א הרא " ש ז " ל יש שכתבו וכו' איכא למידק ליש שכתבו אפילו אין יהודים בעיר אמאי לא תלינן דלדבר עם אחד מבני העיר הולך שם וכמו שכתב רש " י במשנה וז " ל מהו לילך לשם לאותה העיר ביום אליל שלהם לספר עם אחד מבני העיר עכ " ל וי " ל דכשכל העיר עכו " ם לא תלינן לקולא דמסתמא כיון שכל בני העיר עובדין היום ליראה שלהם אין שום עכו " ם בעיר שיניח האליל שלו ויהא עוסק עם היהודי בצרכיו אם כן למה הלך היהודי לשם ואיכא חשדא אבל אם יהודים דרים בעיר תלינן דלדבר עם היהודים הולך שם דכל היכא דאיכא לדונו לזכות ליכא חשדא תדע שהרי כשאין הדרך מיוחד לאותו העיר מותר דליכא חשדא כיון דאיכא למיתלי לזכות ולומר למקום אחר הוא הולך הכי נמי כשיהודים דרים בעיר ליכא חשדא :
Yoreh De'ah.149.5.1 ומ " ש ומתוך הירושלמי אינו משמע כן כו' פי' מדמחלק בירושלמי דאכסנאי אסור ובן עיר מותר וקשה אמאי לא קאמר דאפילו אכסנאי נמי מותר כיון דאיכא שם יהודי בן עיר דתלינן דלדבר עם היהודי בן עיר הולך שם אלמא דאכסנאי לעולם אסור ומיהו יש לדחות ולומר דהא פשיטא ליה היכא דידוע דאיכא יהודים בעיר דאפילו אכסנאי מותר אלא הכא מיירי דליכא בעיר אלא יהודי אחד בלבד דר בעיר ואינו מפורסם שדר שם יהודי כיון שאין שם אלא אחד בלבד והיא גופא אתא לאשמועינן דבן עיר שרי וליכא חשדא דדילמא לא ידעי אינשי דבן עיר הוא ולא ידעי נמי דדר בעיר שום יהודי וא " כ איכא חשדא קא משמע לן דלא חיישינן להא וצריך לומר לפ " ז דליש שכתבו לא התירו אלא ביהודים הרבה שלש או ארבע דהדבר מפורסם וליכא חשדא אבל דברי הרא " ש נכונים דמדקתני בירושלמי בסתם אכסנאי אסור בן עיר מותר משמע דאין חילוק בין דר שם יהודי אחד ובין שדרים שם יהודים הרבה לעולם אכסנאי אסור :
Yoreh De'ah.149.6.1 וכתב הרשב " א וכו' נראה דמסתמא אין הרשב " א חולק אפירוש רש " י דכל היכא דתני שיש בה אליל משמע שהיום עובדין ליראה שלהם וא " כ הא דאסור לילך לרחוב שאליל שם וכו' ר " ל דאם היום עובדין לאותה אליל בבית אליל שעומד ברחוב פלוני אסור לישראל לולך לאותו רחוב אא " כ שאותו רחוב פתוח לשווקים אחרים דתלינן דהולך לשווקים אחרים :
Yoreh De'ah.149.7.1 ומ " ש וכ " ש שאסור ליכנס לעולם לחצר אליל וכו' כלומר אפי' אין עובדין היום לאותה אליל דהא פשיטא דאיכא חשדא לעולם דומיא דמעיין המושך לפני אליל דלא ישחה וישתה מפני שנראה כמשתחוה לאליל דאמרינן בגמרא דאצטריכא הך בבא לאורויי דאע " ג דאי לא שתי מיית בצמא ואיכא למיתלי דלא נתכוין לשחות לאליל אלא לשתות מן המעיין ואפ " ה אסור מפני שנראה כמשתחוה לאליל הכא נמי בהולך לחצר אליל נראה שהולך לעובדה ולא תלינן לקולא בכה " ג מיהו הר " ן בפ " ק דע " ז ( דף שנ " א ע " ב ) חולק ע " ז שכתב וז " ל מיהו עיר שיש בה אליל דאסרינן לילך שם מפני שנראה כהולך לאליל מסתברא דהיכא דאיכא סכנת נפש מותר שאם למדנו בנראה כעובד דאפילו במקום סכנה אסור בנראה כהולך לעבוד לא למדנו ואפשר עוד לומר דאף במעיין המושך שאע " פ שנראה כעובד כיון שאינו אלא משום מראית העין היכא דאיכא סכנה ממש מותר וכי אמרינן דאי לא שתי מאית לא מאית ודאי אמרינן אלא שאפשר לבא לידי סכנה שאם לא ישתה עכשיו שמאימות בצמא קודם שימצא מים וכ " כ בשם הר " ר אשר זצ " ל עכ " ל דהיינו מ " ש הרא " ש בתשובה דמותר לברוח לבית אליל וכתבו רבינו ס " ס קנ " ז ע " ש : ומ " ח והר " ר יונה כתב וכו' לכאורה נראה דרבינו הביא דברי הר " י לאורויי שחולק הוא אמ " ש הרשב " א וא " כ לפי זה ודאי קשה מ " ש רבינו על זה וכן הוא מסקנת הרא " ש הלא הרא " ש לא הביא סברת הרשב " א בפסקיו כל עיקר כדי שיאמר שכך הוא מסקנתו כהר " ר יונה ודלא כהרשב " א דכמו שהקשה ב " י אבל הדבר ברור שרבינו הביא דברי הר " ר יונה לחלוק אכל המפרשים שכתבו בדין זה דמשמע דס " ל דכל שעובדין היום לאליל שבתוך העיר אסור לישראל לילך שם אפי' לא היה שום יריד באותו יום אבל הר " י מחלק בין יריד לשאינו יריד ומשום הכי לאחר שהביא הרא " ש המשנה והברייתא והירושלמי ומה שיש שכתבו אם יהודים דרים וכו' והשיג עליה כתב אח " כ והר " ר יונה כתב לא אסור לילך אלא ביריד וכו' שכתב בלשון מחלוקת אמ " ש תחילה והוא דהראשונים לא חילקו בין יריד לשאין שם יריד אבל ה " ר יונה מחלק ומתיר בשאין שם יריד והביא הרא " ש דבריו במסקנתו לאורויי דהכי ס " ל וכך הם דברי רבינו דלאחר שהביא המשנה ופי' רש " י והירושלמי ויש שכתבו והשגת הרא " ש דמשמע דהראשונים לא חילקו בין יריד לשאינו יריד הביא על זה דברי הר " ר יונה שחולק ומחלק בין יריד לשאינו יריד והכניס דברי הרשב " א בתוך דברי הראשונים לפי שמדבריו נמי משמע שאינו מחלק בין יריד לשאינו יריד א " כ גם עליו חולק הר " ר יונה וכתב אח " כ וכן הוא מסקנת א " א הרא " ש ז " ל דלא כהראשונים וכדפרישית ודו " ק מ " כ ע " ש מהרש " ל ומהך דהר " י נ " ל לאיסור גמור לילך לאותן יריד טעותיהם כגון במדינות אלו וכה " ג והעולם סומכין אי " א שכתב הרא " ש לקמן בסוף סימן זה וצ " ע עכ " ל :
Yoreh De'ah.149.8.1 עיר שיש בה יריד של אליל וכו' משנה שם ( סוף דף י " ב ) עיר שיש בה אליל והיו בה חניות מעוטרות וכו' ופירש " י ודרך העכו " ם להיות להם יום שוק ויריד ביום אידם עכ " ל בא ליישב מה ענין מכס דמדבר בו בסוגיא למה שעובדים שם היום אליל וקאמר דדרכם לעשות יריד ביום אידם ואפשר דמש " ה כתב רבינו עיר שיש בה יריד של אליל וכו' וע " פ פירש " י . אבל התוס' הקשו על פי' וכתבו לכך פי' ר " מ דהכא מיירי ביריד שעשוי להניח בו מכס ושלא ביום אידם מיירי עכ " ל . ונראה עיקר דכך הוא דעת רבינו ולכן כתב עיר שיש בה יריד של אליל כלומר שאין שם איד היום אלא דהיריד עשוי לאליל להניח בו מכס של אליל וז " ש בסוף דבריו וכל זה איירי ביריד שאינו ביום איד וכו' פירוש האיסור וההיתר הכל מיירי ביריד שאינו ביום איד ודו " ק :
Yoreh De'ah.149.9.1 ומ " ש אסור ליקח משם כלום וכו' שאם יתן מידי מהני לאליל ואם לא יתן ה " ז נהנה ממנה שמנחת לו המכס ( שם דף י " ג ) תניא רבי נתן אומר יום שאליל מנחת בו את המכס מכריזין ואומרים כל מי שנוטל עטרה ויניח בראש ובראש חמורו לכבוד אליל יניחו לו את המכס ואם לאו אל יניחו לו את המכס יהודי שנמצא שם מה יעשה ינית נמצא נהנה לא יניח נמצא מהנה כו' ופי' רש " י נהנה מן הריח של עשבים או בשמים מהנה נותן מכס וכתבו התוס' פ " ה נהנה מן הריח ואף ע " פ שמניחין לו את המכס ויהנה אינו נקרא נהנה מאליל כיון שהמעות שלו וא " כ יש לתמוה לכאורה דדברי רבינו שפי' נהנה שמנחת לו המכס דלא כדברי פירש " י והתוספות וי " ל דרבינו ס " ל דלא גרע האי נהנה שמנחת לו המכס מאפרוחין שקננו באשירה וצריכין לאמן או אין צריכין לאמן ועולה באילן א " נ הנאת צל האשרה כשעובר תחתיה ומה שפי' רש " י נהנה מן הריח טעמו דלישנא דברייתא משמע דנהנה מאליל עצמה ולא דנהנה בהנאת הבאות ממנה וכן דייק לישנא דתוס' שכתבו ואע " פ שמניחין לו את המכס ויהנה אינו נקרא נהנה מאליל כיון שהמעות שלו כלומר שאינו נקרא בשם זה דנהנה מאליל עצמה אלא הנאה הבאה לו מחמת אליל אבל מדינא אף הנאה הבאה לו מחמת אליל ולא מאליל עצמה נמי אסור כדלעיל בריש סימן קמ " ב שכתב רבינו כשם שאליל אסורה בהנאה כך כל הנאות הבאות ממנה אסורות כו' והשתא ודאי הך הנאה שמנחת לו המכס נמי מקרי הנאה הבאה ממנה ופשיטא דאסורה אלא דברייתא דעדיפא מינה קאמרה דאף נהנה מאליל עצמה דהני עשבים ובשמים הן של תקרובת אליל כדפי' רש " י לשם להדיא אמאי דקאמר ר " ל לא שנו אלא מעוטרות בוורד והדס דקא מתהני מריחא ופירש " י בוורד והדס של תקרובת אליל כו' דקא מתהני מריחא וורד והדס דרך לשוטחן לפני אליל ואסור משום תקרובת אליל ועלה מייתי הך ברייתא דר' נתן אבל ודאי דהנאה דהנחת המכס נמי אסור וכ " כ הר " ן להדיא וז " ל נמצא נהנה מן הריח א " נ במה שמניחין לו את המכס עכ " ל ועוד נראה בעיני דרש " י ז " ל שפי' נהנה מן הריח מילתא דפסיקא נקט דאי משום דנהנה שמנחת לו המכס איכא תקנתא לאיסורא דיוליך הנאה לים המלח כדלעיל בסימן קמ " ב אבל נהנה מן הריח ליכא תקנתא להך איסורא והשתא לא צרכינן למידחק ולפרושי כפי' התוספות : ורבינו כתב בסתם דביריד של אליל אסור לכתחילה ליקח שום דבר אפי' לא יתן מכס מטעמא דנהנה שמנחת לו המכס דאין לו לשאת ולתת על סמך שיוליך הנאת המכס לים המלח דפשיטא דלכתחילה מיהא אסור אך קשה ממה שפי' רש " י בפרק רבי ישמעאל אמתני' אליל שיש לה גינה כו' דשלא בטובה פי' בחנם מותר ליהנות מהם ומביאו רבינו בסימן קמ " ג ומצאתי בשלטי הגבורים ע " ש רבינו ישעיה אחרון בפ " ק דע " ז דהא דאמר יניח נמצא נהנה שמנחת לו המכס היינו דוקא כשמניח עטרה על ראשו ונראה שנהנה מפני כבוד אליל אבל במקום שמניחין המכס סתם לכל אדם כמו שעושין היום לירידים שלנו שעושין חירות לכל אדם בשוה אינו נראה כנהנה מאליל עכ " ל לפי זה איכא למימר דמה שפירש רש " י דבחנם שרי היינו דוקא שכל העולם נהנין ממנו שלא בטובה אבל אם מוחלין ליחיד שלא בטובה אסור דנהנה מאליל והא דכתב ריא " ז דוקא כשמניח עטרה על ראשו כו' אתא לאורויי דבכה " ג שמניח עטרה על ראשו כו' אע " פ שכל העולם עושין כך אסור מאחר שנראה ומפורסם שכל אחד ואחד נהנה מפני כבוד אליל ואה " נ דאפי' אינו מניח עטרה על ראשו אם אינן מניחין המכס אלא ליחיד או יחידים אסור דהא נהנה מאליל אבל בעושין חירות לכל אדם אין זה נהנה מאליל והשתא מ " ש רבינו בסימן קמ " ט דנהנה שמנחת לו המכס היינו היכא שיחיד לבדו או יחידים לבדן נהנין מהנחה זו ואין עושין חירות לכל אדם בשוה ובמרדכי פר " י כתב וז " ל כתב ראבי " ה הא דאין נהנין בטובת הנאה כגון שלא היה בא לכומר זה הריוח אם לא ע " י זה אבל מה שאנו נותנין להם למס מקרקעותינו ולקנות פירות גינותיהם מותר שאם לא יקנה ישראל יש עכו " ם רבים שיקנו . ואע " ג דאמרינן בפ " ק יניח נמצא נהנה לא יניח נמצא מהנה משמע דתרווייהו אסירי י " ל דהתם וורד והדס תקרובי אליל הוי הלכך אפי' שלא בטובת הנאה אסור אבל הכא גינה ומרחץ עשוי להנאת עובדין ור " ת התיר לאפות בתנורין שלהם משום דרחוקין הן מן אליל דמהנה אסור אינו אלא בקרובין לאליל כי ההיא דגינה ומרחץ שהוא לשם אליל והר " פ זצוק " ל כתב דדוקא גינה ומרחץ שהיא לשם אליל מיתסרא בטובת כומרים אבל דברים שהם של כומרים לעצמם שרי לשכור מהם א " נ מיירי הכא כשהשכר לאליל עכ " ל וצריך ביאור לדברים אלו והוא כי ראבי " ה מפרש בטובה בשכר שלא בטובה בחנם ופי' הא דאסור כשמגיע טובת הנאה לכומרים דוקא כשלא היה מגיע ריוח לכומרים אם לא ע " י זה אבל מה שמהנה לכומרים שנותנין להם מס בשביל שאנו בונין על הקרקעות כו' מותר אחר כך קשיא ליה דאף ע " פ דמטעם מהנה אינו אסור דכבר יש עכו " ם רבים שהיו הכומרים נהנים מהם בכה " ג אבל מטעם נהנה שאנו נהנים בישיבת קרקעותיהם ובקניית הפירות אמאי לא אסרינן לה ותירץ דנהנה אינו איסור אלא בוורד והדס דהוי תקרובת אליל כו' ומשמע דמפרש כפשטן של דברי רש " י דלא הוי איסור נהנה בהנחת המכס אלא במה שנהנה מן הריוח וה " ה דהך הנאה דריוח קרקעות וריוח קניות פירות נמי שרי ומ " מ לא ס " ל כפי' התוס' שכתבו דאינו נקרא נהנה כיון שהמעות שלו דהא הכא הקרקע והפירות אינן שלו ואפ " ה שרי . ור " ת תירץ דלא קשה מהא דמהנה לכומרים דאינו אסור אלא בקרובין לאליל כו' וזה כבר נתבאר בסימן קמ " ג בס " ד ע " ש . מיהו להלכה קי " ל כדברי רבינו והר " ן המפורשין דאף נהנה בהנחת מכס גרידא נמי אסור ודוקא ביחיד או יחידים אבל כשעושין חירות לכל אדם בשוה אין בזה איסור כדאמרן .
Yoreh De'ah.149.10.1 ומ " ש ואם לקח משם בהמה וכו' שם בגמ' ופירש הקונטרס מן הארכובה ולמטה אבל עיקור שתטרף בו אסור לעשות כן בידים בבהמה ואף ע " פ שהיא אסורה בהנאה עכ " ל והתוספות כתבו על מה שפי' דעיקור של טריפה אסור דלא נהירא כדפרישית לעיל גבי עוקרין על המלכים אלא הכי קאמר דיו בכך ויכול להיות שמותרת בהנאה ואף על גב דמעות ופירות וכל אינך אסורות בהנאה מ " מ גבי בהמה יכול להיות דסגי בקנסא דעיקור עכ " ל ולעיל דף י " א בד " ה עיקור כתבו דעיקור שיש בה טריפה לגבי מלכים אסור באכילה קאמר ומותר בהנאה דהכי איתא בתוספתא בדין עוקרין על המלכים ע " ש . ומדברי רבינו שכתב כאן בסתם נראה דס " ל דבעיקור למטה מן הארכובה סגי ואינו אסור לא בהנאה ולא באכילה דאל " כ הו " ל לפרש דאסורה באכילה או בהנאה :
Yoreh De'ah.149.11.1 ומ " ש לפיכך פעמים וכו' כן כתבו התוס' בשם הר " ר ברוך והוא בעל סה " ת וכן כתב הגהות מיימוני בשמו סוף פ " ט דע " ז עיין שם וכן כתב סמ " ג לאוין מ " ה :
Yoreh De'ah.149.12.1 ומ " ש ודוקא ביריד וכו' שם בגמ' רמי הך ברייתא דהולכין ליריד וכו' אהך דלעיל ומשני דל " ק כאן בלוקח מן התגר דשקלי מיניה מיכסא כאן בלוקח מבעל הבית דלא שקלי מיכסא מיניה וסבירא ליה לרבינו דביריד שאין נותנין מכס לאליל הוה ליה כלוקח מבעל הבית ביריד שנותנים בו מכס לאליל דבין כך ובין כך לא נהנה מאליל ולא מהנה לאליל :
Yoreh De'ah.149.13.1 ומ " ש וכתב הר " ר יונה אפי' במקום שאין נותנין מכס וכו' נראה דדעת הר " ר יונה מדקאמר לשם דטעמא דברייתא דלוקחין מהן בהמה עבדים ושפחות וכו' משום מיעוטינהו ופירש רש " י שממעט העכו " ם ומדלדלן שלוקח בהמתן שמשתמשין בהן והכי נמי עבדים ושפחות דממעטי שרי והוקשה להר " ר יונה דאם כן אמאי לא תניא סתמא לוקחין מהן כל דבר למה פרט בהמה עבדים ושפחות ותירץ דבהני דוקא אית בהו משום מיעוטינהו אבל כסות וכלים וכו' . אך קשה דא " כ למאי דמפרש דכל זה מיירי ביריד שאינו יום איד וליכא משום אזיל ומודה אמאי אסרו כסות וכלים וי " ל דמשום דכותב ומעלה בערכאותיהם דכבוד ותפארת הוא להם הוה ליה כמיקר שם אליל :
Yoreh De'ah.149.14.1 ומ " ש בשם הרא " ש וי " א דהאי יריד יום איד הוא וכו' פי' לפי זה מותר ליקח כל דבר אפי' כסות וכלים דלגבי דידיה הוה ליה דבר האבוד ושרי וגבי דידהו ליכא רווחא וכו' . ואם כן ליכא משום אזיל ומודה :
Yoreh De'ah.149.15.1 ומ " ש והאידנא נהגו היתר וכו' כלומר אין חוששין לשום דבר ונהגו היתר אף ביריד ביום אידם ואפי' נותנין מכס לכומרים :
Yoreh De'ah.149.16.1 עכו " ם ההולך ליריד וכו' פא " מ ( דף ל " ב ) וע " ל סימן קמ " ד וסי' קל " ב :
Yoreh De'ah.150.1.1 מצוה להתרחק וכו' בפ " ק דע " ז הרחק מעליה דרכך זו מינות כו' ואל תקרב אל פתח ביתה זו זונה וכמה אמר רב חסדא ד' אמות :
Yoreh De'ah.150.2.1 ישב לו קוץ ברגלו וכו' שם ( דף י " ב ) וצריכא דאי תנא קוץ משום דאפשר למיזל קמיה עד שיעבור מכנגד אליל אבל מעות דלא אפשר אימא לא . ואי תנא מעות דממונא אבל קוץ דצערא אימא לא ואי תנא הני תרתי משום דליכא סכנה אבל מעיין דאיכא סכנה דאי לא שתי מיית בצמא אימא לא צריכא פרצופות למה לי הא תנא מעיין דאיכא סכנת צמא וקא אסרי משום דקבעי למיתני סיפא כיוצא בו ולא יניח פיו על הסילון וכו' . ועיין בסימן קמ " ט בדברי הרשב " א דמשמע דמפרש הך דאי לא שתי מאית כפשוטו ושם הבאתי דברי הר " ן שחולק על זה :
Yoreh De'ah.150.3.1 ומ " ש פרצוף המקלח מים בכרכים לא יניח פיו וישתה וכו' כך הוא הגירסא בספרים שבידינו בסתם שלא כתוב בהן לפני אליל ופירש " י דרך יושבי כרכים להתנהג בגדולה להכי נקט כרכים עכ " ל כלומר וה " ה בכפרים גם ברא " ש וברי " ף כתוב בסתם אלא שלא הזכיר הרי " ף כרכים וכן בספר יראים סוף סימן ע " ח וסה " ת סי' קמ " ג כתוב בסתם שלא כתוב בהם לפני אליל וכ " כ בסמ " ק סימן ס " ה להדיא פרצופות המקלחים מים אף ע " פ שאינם של אליל וכו' אבל ברמב " ם פ " ג וסמ " ג לאוין י " ט כתוב פרצופות המקלחין מים לפני אליל וכך הוא בה " ג סוף הלכות ע " ז פרצופות המקלחין מים בכרכים לפני אליל . ומשמע דדוקא בעומד לפני אליל דנעשה הפרצוף לנוי לאליל והמנשק לפרצוף כאילו מנשק לאליל עצמה ולפ " ז אפשר דנקט כרכים לרבותא דאפילו בכרכים דדרכן לנוי וכדאיתא בפרק כ " ה ולעיל בסימן קמ " א אפ " ה בפני אליל אסור ולגירסת ספרים שלנו נמי איכא למימר דרבותא אשמועינן דאפי' בכרכים ואינן לפני אליל ומסתמא עבידן לנוי אפ " ה אסור וכ " ש בכפרים שאינן לנוי דנראה כמנשק לאליל . ואיכא לתמוה לפי גירסתינו מאי קאמר בגמרא פרצופות למה לי הא תנא מעיין וכו' כדפרישית דממעיין לא נפקא לן פרצופות דמעיין הוא מושך מים לפני אליל והשותה שותה ממנו נראה כמשתחוה לאליל גופא אבל פרצופות המקלחין מים כשאינן לפני אליל דאינן נעשין אלא לנוי ה " א דשרי לפחות בכרכים קמ " ל דאסור הלכך נראה כגירסת הרמב " ם ודעימיה דבפרצופות המקלחין מים לפני אליל דחשיבי כאליל גופה ולפיכך פריך למה לי דהא תני מעיין וכ " כ בש " ע כלשון הרמב " ם ובכפרים נמי דווקא לפני אליל הוא דאסור אבל שלא בפני אליל שרי והמחמיר אפי' שלא בפני אליל תע " ב . דין כומרים שנושאין שתי וערב אם שרי להשתחוות להם עיין בת " ה סי' קצ " ו דמחמיר ועיין בש " ע דמסיק וטוב להחמיר :
Yoreh De'ah.151.1.1 דברים המיוחדים למין ממיני אליל וכו' משנה פ " ק דע " ז ( סוף דף י " ג ) ומדתנן בסתם אלו דברים אסורין למכור לעכו " ם וכו' משמע דלעולם אסור אפילו אינו ביום איד ולא תוך ג' ימים לפני אידיהן וגם אסור לכל עכו " ם אפילו אינו כומר דגם זה בכלל לעוכם דכיון דמיוחדים לאליל ודאי דלצורך אליל קבעי להו ואסור משום ולפני עור וכו' ובכלל לעולם משמע נמי דאין חילוק בין א " י לח " ל לדינא דמתני' ואע " פ דבח " ל אינן אדוקין כ " כ באליל :
Yoreh De'ah.151.2.1 ואם קונה הרבה ביחד כו' ברייתא שם ( דף י " ד ) ואע " ג דאזיל האי ומזבן לאחריני ומקטרי אלפני עור מפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן :
Yoreh De'ah.151.3.1 והדברים שאינן מיוחדין וכו' שם במשנה ושאר כל הדברים סתמן מותר ופירושן אסור :
Yoreh De'ah.151.4.1 ומ " ש אא " כ פסל אותם וכו' שם במשנה ונראה דאתא לאשמועינן דלא תימא כיון דמפרש שהן לאליל א " כ אין העכו " ם מקפיד במה שהוא מחוסר אבר שהרי קונה אותו לאליל ואסור קמ " ל האי עכו " ם ודאי לאו לאליל קא בעי לה אלא דהוא אדוק באליל וסבר כי היכי דאיהו היה מוכר בזול לאליל כ " ע נמי אדוקין באליל ויהבו ליה בזול ומיהו אין לבו להאליל כיון דמחוסר אבר ושרי וכיוצא בזה איתא בגמרא :
Yoreh De'ah.151.5.1 ואם העכו " ם מחזר וכו' שם בעיא דלא איפשיטא וכתב הרא " ש ואזלינן לחומרא :
Yoreh De'ah.151.6.1 ואם אין רגילין להקטיר לו אלא לבונה וכו' ז " ל הרא " ש והאידנא רגילין להקטיר לבונה לאליל הלכך אסור וכו' וכך הוא דעת רבינו שכתב ואם אין רגילין להקטיר לו אלא לבונה וכו' כלומר אי איכא מקום שאין רגילין להקטיר לו אלא לבונה כמו האידנא וידוע שאין מקפידין בין לבונה זכה לשחורה כל דבר מותר למכור להם אפי' מה שנזכר במשנה שהוא מיוחד לאליל ואסור אפי' בסתם לעולם האידנא מותר למכור להם אותן דברים בסתם חוץ מלבונה וכל לבונה אסורה בין זכה בין שאינו זכה דאף על פי דבגמרא מפרש ריש לקיש דוקא לבונה זכה מ " מ האידנא דאין מקפידין אפי' אינה זכה נמי אסור מיהו ודאי משמע דאף לבונה אינו אסור כשניכר שקונה לסחורה הרבה ביחד דאלפני דלפני לא מפקדינן כדלעיל ולא היה צריך לחזור ולפרש דין זה אצל לבונה האידנא ומשמע מדברי רבינו דס " ל דלכאורה משמע דדין לבונה האידנא כדין דברים המיוחדים לאליל דקא חשיב במתני' דאסור לעולם לכל עכו " ם אפילו אינו כומר כדפרי' אלא דאח " כ הביא דברי סה " ת דלבונה אינו אסור אלא לכומר וכו' וכך הוא מסקנת הרא " ש והסמ " ג וכ " כ התוספות ( דף י " ד ) בד " ה חצב קשבא וכתבו כן לפי זמנם דהיה נודע דאין עכו " ם מקריב בעצמו לבונה אלא הכומר וכשהעכו " ם קונה לבונה קונה אותה לשאר צרכיו :
Yoreh De'ah.151.7.1 ומ " ש וכתב הרשב " א אפי' אומר וכו' איערומי קא מערים פי' חיישינן דילמא קא מערים :
Yoreh De'ah.151.8.1 ומ " ש אבל אם ידוע שצריכה לו לדבר אחר מותר . נראה דאיצטריך דלא תימא דאפ " ה אסור למכרה לו משום הרואים דלא ידעי דצריכה לדבר אחר ואיכא חשדא שמוכר דבר האסור לעכו " ם קמ " ל דלא חיישינן להך חשדא : ומ " ש וכן ספרי דתן וכו' ע " ל בסימן קל " ט מדין זה באריכות וכן מדין קלפים ודיו :
Yoreh De'ah.151.9.1 מקום שנהגו למכור בהמה דקה לעכו " ם מוכרים משנה שם ( סוף דף י " ד ) ופי' כגון מקום שלא נחשדו על הרביעה והכי מפרש בגמ' :
Yoreh De'ah.151.10.1 ובכ " מ אין מוכרין להם בהמה גסה שם במשנה מפני שמיוחדים למלאכה ואי שרית לזבוני אתי למשאלה ולשוכרה לעכו " ם ועבר על שביתת בהמתו א " נ משום נסיוני דזבנה סמוך לשבת ומנסה לה אי אזלא שפיר כשהיא טעונה ואזלא מחמת קליה וה " ל מחמר אחר בהמתו הטעונה משאוי בשבת וחייב חטאת ואפילו מוכרה לעכו " ם ע " י סרסור דכיון דהישראל שהבהמה היא שלו הוא המוכר לעכו " ם איכא למיגזר משום שאלה ושכירות ונסיוני אבל ע " י ספסירא ישראל שכבר נסתלק בעל הבהמה מבהמתו והספסירא הוא המוכר לעכו " ם ליכא למיגזר משום שאלה ומשום שכירות דהספסירא אינו משהה הבהמה ברשותו אלא מוכרה מיד ועוד דאינו רוצה שיהא נודע לבני אדם המום שבה ומשום נסיוני נמי ליכא דלא ידעה לקליה דאזלא מחמתיה וכל זה לפי' התוס' והרא " ש דלא כפי' רש " י דמתיר אפילו בסרסור . ומ " ש בש " ע להתיר ע " י סרסור נמשך אחר דברי הרמב " ם בפ " כ מה' שבת דמסכים לפירש " י ואין להקל במקום שהתוספות והרא " ש והשותים דבריהם אוסרים :
Yoreh De'ah.151.11.1 ופירש " י דלא אסרינן אלא בבהמה טמאה וכו' שם ( דף ט " ו ) אמימרא דרב הונא זבין ההיא פרה לעכו " ם פירש רש " י כך :
Yoreh De'ah.151.12.1 ומ " ש ועגלים קטנים וכו' כ " כ התוספות והרא " ש שם :
Yoreh De'ah.151.13.1 ומ " ש בשם רב האי ובשם הרמב " ן מבואר שם בדברי הרא " ש :
Yoreh De'ah.151.14.1 אין מוכרין להם כל דבר שיש בו נזק לרבים וכו' משנה שם ( דף י " ו ): ומ " ש ולא שום כלי זיין וכו' הכל מבואר שם בגמרא :
Yoreh De'ah.151.15.1 אין מוכרין להם בארץ ישראל כל דבר המחובר כגון אילן וקמה משנה שם ( סוף דף י " ז ) ומפרש בגמרא משום דכתיב לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע ובמוכרו על תנאי שיקוץ פליגי ר " מ ור " י ר " מ חייש דילמא משהי להו בקרקע ונמצא שנתן לו יישוב וחנייה בקרקע ולהכי אסור אא " כ קצוצה תחלה ואח " כ מכרו ור " י לא חייש לדילמא משהי להו בקרקע ופסק הרמב " ם כר' יהודה חדא דר " מ ור " י הלכה כר " י ותו דמדבעי סתמא דתלמודא בבהמה אליבא דר' יהודה אלמא הלכתא כוותיה והא דקתני במתניתין סתמא אבל מוכר הוא משיקוץ לאו סתמא הוא כר " מ וכו' וכמ " ש הרא " ש בפסקיו וכך הוא מסקנת הרא " ש : ומ " ש בתחלת דבריו והלכה כר " מ דסתם מתניתין כוותיה זהו לשונו של הרי " ף וכתב עלה הרא " ש כלומר ששנה דברי ר " מ בלשון סתם ואח " כ כתב ותמיה לי על הרב אלפסי וכו' הביא לשונו ופירשם ואחר כך תמה עליהם וב " י הקשה על דברי רבינו וז " ל ואיני יודע למה כתב רבינו שהרי " ף אסר אא " כ קצץ אותו תחלה דאדרבה וכו' עד סוף דיבורו . וטעות נזדקר לפניו שהרי הרי " ף כתב בפירוש והילכתא כר " מ דסתם מתניתין כוותיה והרא " ש הביא לשונו זה ופירשם דהסתם הוא במה ששנה דברי ר " מ בלשון סתם וכו' וכוונתו שאינו חשוב סתם גמור אלא חשוב כרבים לגבי יחיד כמ " ש התוספות בפרק החולץ ( יבמות דף מ " ב ) גם הר " ן פי' כך דברי הרי " ף בסוף ע " ז עיין עליו והוא פשוט . ומ " ש בשם הרמב " ן ושלא נראה להרא " ש שם בפסקיו דף פ " ג ע " ג :
Yoreh De'ah.151.16.1 אין מוכרין לעכו " ם בתים ושדות וכו' ספ " ק דע " ז אפליגו ר " מ ור' יוסי ואפסיקא הלכה כר " י דבא " י אין מוכרין להם בתים ולא שדות משום לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע אבל בשכירות ליכא איסורא ולא גזרינן אטו מכירה אבל שדות דאיכא במכירתן תרתי לאיסורא חדא משום איסור חנייה בקרקע ואידך דקא מפקע לה ממעשר גזרינן בהו שכירות אטו מכירה אבל בח " ל דליכא איסורא דאורייתא כלל הכל שרי ולא גזרו כלום אטו א " י :
Yoreh De'ah.151.17.1 ומ " ש ובלבד שלא ימכור או ישכיר לג' נכרים וכו' שם מימרא דרב יוסף : ומ " ש ולא חיישינן וכו' שם בגמרא קאמר אביי אלפני מפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן ופי' התוספות האי סימנא בעלמא הוא כלומר לכולי האי לא חיישינן וכן פירש " י אי נמי כיון דאיסור שכונה שלא יבא היזק לישראל קרי ליה מכשול לפני עור עכ " ל :
Yoreh De'ah.151.18.1 ולא התירו להשכיר אלא לאוצר וכו' משנה שם וכתב ב " י ונראה דלמכור אפי' לדירה שרי כיון דאין לישראל כלום בבית אחר מכירתו לעכו " ם משא " כ בשכירות דעיקר הבית של ישראל אית ביה משום לא תביא תועבה אל ביתך . ופשוט הוא דכך מוכח לשון המשנה : ומ " ש והאידנא נהגו להשכיר וכו' . כ " כ התוס' והרא " ש וע " ש . וז " ל ראב " ן בסימן רצ " א ומה שאנו משכירין בית דירה בזמן הזה ה " ט דכי אמרינן דאית ביה משום לא תביא תועבה אל ביתך ה " מ בא " י ובסוריא שהיו ביתם מיוחד להם ולא היה יד נכרים באמצע אבל אנו שנותנין מס לנכרים מקרקעות שלנו אינו מיוחד ועוד סמכינן אהא דנכרים שבח " ל לאו עובדי כו " ם נינהו ואין לחוש למכניס אליל לתוכו שאינן אדוקין בה לעשותם בביתם ותלינן לקולא ואמרינן דילמא לא עביד . אבל בארץ יון ודאי אדוקין שהם עושין על שעריהן ועל פתחי בתיהן ובכותלי בתיהן אליל עכ " ל נראה דר " ל דבארץ יון אדוקין ואפ " ה נוהגין היתר א " כ בע " כ דהטעם הראשון הוא עיקר דכיון דנותנין מס לנכרים מקרקעות שלנו אין מיוחד הבית אלינו וקרא דלא תביא תועבה אל ביתך אינו אלא בבית שמיוחד לנו כגון בא " י ובסוריא :
Yoreh De'ah.151.19.1 אסור ליתן להם מתנת חנם ( שם דף כ' ) דריש מלא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע דאם לא תחנם לא תתן להם חן כדרב יהודה א " ר אסור לאדם לומר כמה נאה עכו " ם זה ור " ע דראה אדם נאה ואמר מה רבו מעשיך ה' אודויי הוא דקא מודה דאמר מר הרואה בריות טובות אומר ברוך שככה ברא לו בעולמו . ד " א לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם ומתנת חנם גופה תנאי הוא ר' מאיר מתיר ור' יהודה אוסר והלכה כר' יהודה לגבי ר " מ : ומ " ש בד " א כשאינו מכירו וכו' תוספתא כתבה הרא " ש וה " ט דבמכירו או שכינו אינו אלא כמוכרו לו :
Yoreh De'ah.151.20.1 וכן מותר לפרנס ענייהם וכו' ברייתא ס " פ הניזקין מפרנסין עניי נכרים עם עניי ישראל וכו' ופירש " י עם מתי ישראל לא בקברי ישראל אלא מתעסקין בהם אם מצאום הרוגים עם ישראל עכ " ל משמע מפירושו שאין מפרנסין או מבקרין או קוברין לנכרים אלא דוקא עם ישראל וכ " כ להדיא בהגהות מרדכי דגיטין שכך נראה מפירושו ואם כן יש לתמוה דפסק רבינו בכאן בסתם וכן מותר לפרנס ענייהם וכו' דמשמע אפילו אינן עם ישראל גם בסמ " ג עשין קס " ב ( דף ר " ז ע " ד ) כתב כדברי רבינו וכן הר " ן להדיא ס " פ הניזקין וז " ל פירש " י אם מצאום הרוגים עם מתי ישראל ולישנא לאו דוקא דה " ה כשמצאו מתי נכרים לבד שמתעסקים בהם מפני השלום וכן לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם ובפירוש אמרו בתוספתא מספידין מתי נכרים ומנחמין אביליהם מפני דרכי שלום ובירושלמי לא שנו עם בכל אלו כלל עכ " ל ונראה שזהו דעת רבינו שנסמך על התוספתא שהביאה גם הרא " ש ס " פ הנזקין דממנה מוכח דעם עם דתנו רבנן בכל הני לאו דוקא אבל מדברי הרמב " ם משמע דמחלק ביניהם דבפ " ק ופ " ז דה' מתנות עניים ופ " י דמלכים כתב להדיא דמפרנסים עניי נכרים בכלל עניי ישראל מפני דרכי שלום משמע דבפני עצמן אין מפרנסין אותם ובניחום אבלים וביקור חולים וקבורת מתים פי " ד דאבל בסתם ומשמע אפילו בפני עצמן מיהו יש לדייק ממ " ש פ " י דמלכים דגם לקבור מתיהם עם מתי ישראל דוקא מיהו יש לומר דמ " ש עם מתי ישראל לאו לדיוקא קאמר דבלא מתי ישראל לא יקבור דודאי אפילו בלא מתי ישראל נמי קוברין וכן מבקרים חוליהם אפי' אין שם חולי ישראל ומש " ה לא כתב הרב גבי לבקר חוליהם עם חולי ישראל כמו שכתב אצל לקבור מתיהם עם מתי ישראל אלא ודאי בע " כ דהיתירא אתא לאשמועינן דאם מצאום הרוגים עם ישראל יכול לקבור מתיהם בקברי ישראל ואף ע " ג דאין ספק שאין קוברין נכרי אצל ישראל דאפילו ישראל רשע אין קוברין אצל צדיק כ " ש נכרי אצל ישראל וכדכתב הר " ן ס " פ הניזקין מכל מקום יכול הוא לקבור מתי נכרים עם מתי ישראל בחצר אחד מפני דרכי שלום כיון שמצאום הרוגים יחד . אבל לענין פרנסה משמע להדיא מדעת הרמב " ם דאין מפרנסים אותם אלא עם עניי ישראל וכ " כ בפ " י דהלכות ע " ז וע " ל בסימן רנ " ז ובסימן של " ה וסימן שס " ז . ובתוספות פרק הדר ( עירובין דף ס " ד ) בד " ה ולמדנו שחמצו משמע דאף בלא עניי ישראל שייך דרך שלום אם הולך עמו בדרך וכן כתוב באגודה שם סימן ס " ג ע " ש וכבר נהגו לפרנס ענייהם אף בלא עניי ישראל :
Yoreh De'ah.152.1.1 עכו " ם העושה משתה וכו' פ " ק דע " ז ( ח' ) תניא רבי ישמעאל אומר ישראל שבח " ל עובדי אליל בטהרה הן ( פירש " י כלומר בלא כוונה דאין שמים על לב ) כיצד עכו " ם שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו אע " פ שאוכלין משלהן וכו' מעלה עליהן הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים שנא' וקרא לך ואכלת מזבחו דאי עד דאכיל נימא קרא ואכלת מזבחו מאי וקרא לך משעת קריאה שאתה קרוי לו מעלה אני על אכילתך כאילו הוא מזבחו : ומ " ש ומאימתי אסור וכו' מבואר שם בגמרא :
Yoreh De'ah.152.2.1 ומ " ש ואם הוא אדם חשוב וכו' שם פריך בגמר' ולבתר תריסר ירחי שתא שרי והא רב יצחק בריה דרב משרשיא איקלע לבי ההוא עכו " ם לבתר תריסר ירחי שתא ושמעוה דאודי ופירש ולא אכל ופריק שאני רב יצחק בריה דרב משרשיא דאדם חשוב הוא ופירש רש " י ( ושמח ממנו העכו " ם מאד ) וס " ל לרבינו דבאדם חשוב נמי דווקא באומר לו מחמת חופה התם הוא דאסור אפי' לאחר י " ב חודש דחיישינן דילמא אזיל ומודה כיון דשמח בו העכו " ם דדין אדם חשוב לאחר י " ב חודש כדין שאר אדם תוך י " ב חודש והרי " ף והרא " ש השמיטו הך דרב יצחק גם הרמב " ם לא חילק כלל בין חשוב לשאינו חשוב ונראה דס " ל דכיון דתלמודא קאמר דלבתר תריסר ירחי שתא שרי ולא חילקה בין חשוב לשאינו חשוב אלמא דלא חיישינן כלל אפילו בחשוב דילמא אזיל ומודה ומעובדא דרב יצחק גופיה הכי משמע דאי לאו דשמעיה דאודי היה אוכל ולא הוה חייש דילמא אזיל ומודה אע " ג דחשוב הוא אלא דלבתר דשמעיה דאודי פירש ולא אכיל ותלמודא הכי פריך דכיון דאשכחן דנכרי אחד הוי מודה לבתר תריסר ירחי שתא א " כ ניחוש מן הסתם לכל נכרי דילמא אזיל ומודה ומשני תלמודא שאני רב יצחק דאדם חשוב הוא כלומר אדם חשוב מאד היה רב יצחק בעיני אותו נכרי עד ששמח ממנו נכרי מאד והוה אזיל ומודה ולא ילפינן מהך עובדא לשאר נכרי לאסור מן הסתם באדם חשוב דילמא אזיל ומודה אלא כיון דלבתר תריסר ירחי שתא הוא מסתמא אינו שמח ממנו העכו " ם כל כך דליהוי אזיל ומודה ושרי . וב " י כתב וז " ל ונראה שהם סוברים דאע " ג דשמעיניה דמודה לא משגיחין ביה ורב יצחק ממידת חסידות הוא דפירש ולא אכל עכ " ל . ותימה הא ודאי דבשמעיניה דמודה אסור מדינא דלא ישמע על פיך וכדקא ס " ד דתלמודא בקושיא דאיסורא הוא ואין לפרש דמתרץ ליה לא כדקס " ד דליכא איסורא אלא מדת חסידות דא " כ הו " ל לומר בפירוש ותו דאכתי ה " ל להרי " ף והרא " ש והרמב " ם לאורויי האי דינא דאסיקנא בתלמודא דאדם חשוב אין לו לאכול ממדת חסידות אף בתר תריסר ירחי שתא אלא העיקר הוא כדפרי' :
Yoreh De'ah.153.1.1 אין מעמידין בהמות בפונדקאות של עכו " ם משנה רפ " ב דע " ז מפני שחשודין על הרביעה ובני נח נאסרו בה דכתיב והיו לבשר אחד יצאו בהמה חיה ועוף שאין בשרן נעשה אחד ויש כאן לפני עור לא תתן מכשול . ומ " ש אפילו זכרים אצל זכרים ברייתא פ " ק דע " ז ( דף ט " ו ) והכי משמע בסוגיא רפ " ב דקאמרינן זכרים מאי איכא למימר ניחוש דילמא רבעה עכו " ם : ומ " ש ונקבות אצל נקבות וכו' הכי איתא בברייתא פ " ק דע " ז ובגמרא רפ " ב :
Yoreh De'ah.153.2.1 ואין מוסרין בהמה לרועה שלהן ברייתא שם וטעמו נמי משום רביעה ולא זו אף זו קתני ל " מ בפונדקאות דאסור להעמיד אלא אפי' מסירה לרועה נמי אסור ולא אמרי דהרועה מירתת דאי חזי ישראל דהבהמה מתעקרת ומיכחשא בבשר קא תבע ליה ומפסיד שכרו והיינו טעמא משום דקסבר הרועה אנן לא ידעינן בהו דאורחיה לרבעה ולא מירתת : ומ " ש ולא היו מוסרין להם תינוק וכו' ברייתא פ " ק דע " ז ופירש " י דמשכי ליה למינות ועוד משום משכב זכור והן מוזהרין עליו דכתיב ודבק באשתו ולא בזכר : ומ " ש ור " ת פסק וכו' כ " כ בדבור הראשון פ " ב דע " ז וכ " כ הרא " ש והמרדכי : ואין מתייחדין עמהם מפני שחשודין על ש " ד משנה רפ " ב דע " ז : ואם נזדמן לו בדרך וכו' שם ( דף כ " ה ):
Yoreh De'ah.153.3.1 ולא תתייחד אשה עמהם וכו' משנה רפ " ב ולא תתייחד אשה עמהם מפני שחשודין על העריות ובגמרא במאי עסיקנא אילימא בחד דכוותיה גבי ישראל מי שרי וכו' אלא בתלתא דכוותיה גבי ישראל בפרוצים מי שרי פי' למה ליה לתנא לאשמועינן עכו " ם הא אפילו ישראל פרוצים דכוותייהו אסירי לא צריכא באשתו עמו עכו " ם אין אשתו משמרתו אבל ישראל אשתו משמרתו וזהו שכתב רבינו אפי' הם רבים ונשותיהם עמהם וכה " ג בישראל שרי אפילו בפרוצים כיון שנשותיהם עמהם ובעכו " ם אסור ואע " ג דבישראל פרוץ אפי' יחיד נמי שרי כשאשתו עמו מ " מ כיון דבאין אשתו עמו אסור בישראל פרוצים אפילו הם רבים נקט רבינו האי לישנא אפילו הם רבים ונשותיהם עמהם כלומר דמש " ה נקט עכו " ם ולא ישראלים פרוצים דבכה " ג אע " ג דבישראל שרי והוא הדין בישראל פרוץ אחד נמי שרי כיון שאשתו עמו ובעכו " ם אסור אפי' בכה " ג דרבי' ונשותיהם עמהם אבל הב " י כתב דרבינו רצונו לומר דבישראל בחד מהני גווני שרי או שהם רבים או שאשתו עמו ושרי ליה מאריה דהא השתא בישראלים פרוצים קאמר דומיא דעכו " ם דאפילו הם רבים אסור וכדקאמר בגמרא מעשה היה והוציאוה י' פרוצים לאשת איש זונה במטה אלא הכי פירושו דבכה " ג דנשותיהם עמהם בישראל שרי אפי' הם פרוצים וה " ה בישראל אחד פרוץ נמי שרי באשתו עמו ובעכו " ם אסור אפי' רבים ונשותיהם עמהם דעכו " ם לא קפדי דאיהו בקרי ואיהי בבוציני :
Yoreh De'ah.153.4.1 ופר " י דוקא באשה שאינה חשובה וכו' שם פריך ותיפוק ליה דאשה לא תתייחד משום ש " ד א " ר ירמיה באשה חשובה עסקינן דמירתתי מינה רב אידי אמר אשה כלי זיינה עליה מאי בינייהו אשה חשובה בין האנשים ושאינה חשובה בין הנשים ות " כ דרב אידי ופר " י דלרב אידי דהלכה כמותו מתני' מיירי בסתם אשה דאינה קרובה למלכות והא דלא חיישינן לש " ד ה " ט משום דאשה כלי זיינה עליה פי' ומרחמי עלה אפילו אינה קרובה למלכות ואינה אסורה להתייחד אלא משום עריות כיון דאינה חשובה אבל אשה חשובה וקרובה למלכות מותרת להתייחד ולא חיישינן לא לש " ד ולא לעריות וה " ה אפי' אשה שאינה חשובה מותרת להתייחד בין נשים נכריות ולא חיישינן לא לש " ד כיון דאשה כלי זיינה עליה כלומר דמרחמי לה לא קטלי ואי משום עריות שהעכו " ם מצויין אצל נשי חבריהן בת דעת היא וכשתראה שיבא העכו " ם תצא מיד ואצ " ל באשה חשובה בין הנכריות דפשיטא דליכא לא משום ש " ד ולא משום עריות דמירתתי מינה :
Yoreh De'ah.153.5.1 ומ " ש ורש " י פי' וכו' כלומר דלרש " י לא איירי תלמודא ביחוד אשה בין הנכריות אלא בייחוד אשה בין העכו " ם ומשום ש " ד לא חיישינן אפילו אינה חשובה דאשה כלי זיינה עליה דאין העכו " ם הורג אותה אלא בא עליה אפילו מכוערת ולפיכך אסורה להתייחד משום ערוה ואצ " ל דאסורה להתייחד כשהיא חשובה ויפה אע " פ שקרובה למלכות דשמא יפתוה וליכא בין פר " י ופירש " י אלא אשה חשובה דקרובה למלכות דלפר " י מותרת להתייחד דאין חוששין אף לעריות ולפירש " י חוששין לעריות ואע " פ דהרא " ש לא הביא אלא פר " י רבינו חשש לחומרא דפירש " י דחוששין לעריות אף באשה חשובה וקרובה למלכות דאסורה להתייחד בין הנכרים וכן נראה מדעת הרי " ף והרמב " ם שכתבו בסתם שאסורה אשה להתייחד בין הנכרים דמשמע דכל הנשים שבעולם אסורים להתייחד עם הנכרים וכ " כ ב " י שכך משמע מדברי הרי " ף והרמב " ם וא " כ יש לתמוה על תמיהתו שתמה על רבינו שלא כתב ודעת א " א הרא " ש כפר " י דהלא מבואר מדברי רבינו שחשש לחומרא דפירש " י ולכן הביא תחלה פר " י דמיקל באשה קרובה למלכות דלא חיישינן אף משום עריות ואח " כ מסיק ורש " י פי' דכל אשה אסורה להתייחד עם אנשים משום ערוה ודקדק לומר עם האנשים להוציא שבין הנשים אין איסור כמו לפר " י אלא בין האנשים איכא איסור משום ערוה וכפירש " י והרי " ף והרמב " ם והכי נקטינן : כתב במרדכי ר " פ כל הצלמים אמה ששנינו דר " ג היה רוחץ במרחץ בעכו עם ההגמון ושמעינן מינה שאם נכנס במרחץ ושוב נכנס העכו " ם מותר לרחוץ עמו שהרי הוא בא בגבולינו אבל אם קדם לו העכו " ם אסור לרחוץ עם העכו " ם כדאיתא בפרקי דרבי אליעזר ואם הרחיק ממנו ד' אמות שרי כדאמרינן גבי צואה שמרחיק ד' אמות ומתפלל ולא אמרינן כל הבית כולה כד' אמות כדאמרינן פרק מי שמתו אבי " ה עכ " ל פי' דמ " ש ושמעינן מינה וכו' היינו לומר דלכל הפחות שמעינן מינה שאם נכנס וכו' דאי אפי' בכה " ג אסור א " כ קשה היאך רחץ ר " ג עם העכו " ם ומ " ש אבל אם קדם וכו' פי' דכדי לתרץ מ " ש בפדר " א שאסור לרחוץ עם העכו " ם צ " ל דהיינו דוקא אם קדם לו העכו " ם דהשתא לא יחלוק מתני' אפדר " א ומה שלא פי' דר " ג רחץ חוץ לד' אמות דהשתא אפי' קדם העכו " ם שרי היינו משום דמסתמא רחץ עמו תוך ד' אמות כיון שהיה מדבר עמו במרחץ וז " ל הגהות מיימוני' ספ " ז דע " ז אהך עובדא דר " ג משם משמע שמותר לרחוץ עם העכו " ם במרחץ ובפ' דר " א איתא דאסור אא " כ רחוק ד' אמות עכ " ל ואיכא לתמוה דבפרקי דר " א פכ " ט על מה שהיה אברהם מל את העבדים כתב וז " ל ולמה מלן בשביל הטהרה שלא יטמאו את אדוניהם במאכליהם ובמשתיהם שכל מי שאוכל עם העכו " ם כאילו אוכל כו' עכ " ל א " כ לא שמעינן מהך דפדר " א דאיכא איסורא שלא לרחוץ עם העכו " ם אלא לענין טהרה קאמר דהעכו " ם הוא כמת ומטמאו במגעו ולכן במרחץ אסור לרחוץ עמו אף שאינו נוגע בו דאי איפשר שלא יגיעו מימי הרחיצה מן העכו " ם אל הישראל הרוחץ עמו וכאילו רחץ עם המצורע ואין כל זה אלא בזמן שהיה טהרה בא " י היה צריך להזהר בכל זה אבל עכשיו שאין טהרה מנ " ל דאסור ואפילו תוך ד' אמות משמע דשרי . ובהגהת הרב דש " ע בסימן זה כתב דהאיסור הוא משום דהעכו " ם רוחצים ערומים בלא מכנסיים ואם הישראל כבר במרחץ ובאו עכו " ם א " צ לצאת עכ " ל ולא ידעתי מניין לו זה ותו דאם כן לפי טעם זה אפילו חוץ לד' אמות נמי אסור והרי במרדכי ובהג " מ מתיר להדיא ברחוק ד' אמות אלא ודאי דהטעם הוא דאין להתחבר עם העכו " ם בשום עניין לא באכילה ושתייה ונגיעה בגופו ורחיצה עמו ואף על פי שמתחלה לא היה אסור אלא משום טהרה מכל מקום כיון שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו ואף עכשיו שאין טהרה האיסור במקומו עומד ומכל מקום כל שהוא חוץ לד' אמות רשות בפני עצמו הוא ושרי כך הוא שורש הדין לפי דעת המרדכי והג " מ ואין חילוק בין שהעכו " ם לבוש מכנסיים לאינו לבוש מכנסיים אלא תוך ד' אמות אסור אפי' לבוש מכנסיים וחוץ לד' אמות שרי אפי' אינו לבוש מכנסיים ואפי' קדם העכו " ם שרי כיון שהוא חוץ לד' אמות כנ " ל ודלא כהרב בהגה " ה :
Yoreh De'ah.154.1.1 נכרית עובדת כו " ם לא תיילד וכו' משנה פ " ב דע " ז ( דף כ " ו ) נכרית מיילדת בת ישראל ובברייתא פליגי ר' מאיר וחכמים והלכה כחכמים דנכרית מיילדת בת ישראל בזמן שאחרות עומדות ע " ג אבל לא בינה לבינה וכתבו התוספות ומיילדת סתמא ברשות ישראל היא ואפ " ה לא שרי אלא באחרות עומדות ע " ג ומיהו בישראל יוצא ונכנס שרי דעומד ע " ג קרינן ביה כדמוכח פרק ר' ישמעאל : ומ " ש ואפי' הוא מומחית פי' אף ע " פ דברופא נכרי מומחה מתרפאות ממנו משום דלא מרע נפשיה כמ " ש בסימן קנ " ה אבל במילדת כיון דשכיחי נפלים אפילו תמיתנו לא יאמרו שהמילדת המיתה את הולד אלא נפל היה :
Yoreh De'ah.154.2.1 ומ " ש וכן מטעם זה לא תניק וכו' שם פליגי ר' מאיר וחכמים בברייתא והלכה כחכמים דנכרית עובדת כו " ם מניקה בנו של ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה אבל לא בינה לבינה ופירשו התוספות דבינה לבינה אסור אפילו ברשות הישראלית דפלוגתא דמניקה דומיא דמילדת ומילדת סתמא ברשות ישראל היא ואפ " ה אינו שרי אלא באחרות עומדות ע " ג וכו' וא " כ צריך ליזהר שלא להניח ישראלית ההולכת חוץ לעיר את בנה יחיד בבית מינקת עובדת כו " ם אם אין ישראלית בעיר יוצאת ונכנסת תמיד שם וכו' עכ " ל מבואר מדבריהם שלא באו אלא לפרש דאפילו בבית ישראלית לא שרי להניק אלא באחרות עומדות ע " ג אבל אם אחרות עומדות ע " ג ודאי דשרי להניק אפילו בבית העכו " ם אבל הרא " ש כתב דאפילו אחרות עומדות ע " ג לא שרי להניק אלא אם כן בבית ישראל וכ " כ רבינו ולא ידעתי מנ " ל להרא " ש להוכיח כך דליכא לאוכוחי מהך דהנקה דומיא דהולדה אלא כי היכי דבהולדה בעינן אחרות עומדות ע " ג אפי' הולידה ברשותה ה " נ בהנקה אבל לעולם באחרות עומדות ע " ג שרי אפילו בביתו של עכו " ם וכמפורש בדברי התוספות וצ " ע . וי " ל דס " ל להרא " ש ורבינו כיון דבע " כ ברייתא דמצריך אחרות עומדות ע " ג בהנקה ובהולדה מיירי בבית ישראל אם כן אין לנו להקל באחרות עומדות ע " ג בבית העכו " ם דאיכא לפרש דברייתא לא שרי אלא בדאיכא תרתי בית ישראל ואחרות עע " ג והבא להקל צריך להביא ראייה לדבריו וכן דייק לשון הרא " ש שכתב מכאן שיש ליזהר שלא תניקה נכרית בנה של ישראל כ " א ברשותה ואחרות עע " ג וכו' כלומר שיש ליזהר שלא להקל כיון דפשוטה של ברייתא מיירי ברשות ישראל בין בהולדה בין בהנקה כנ " ל ליישב דברי הרא " ש ורבינו :
Yoreh De'ah.154.3.1 ומ " ש אבל אין להניחו עמה לבדו בלילה כ " כ התוספות לפי שיטתם דשרי להניק בבית העכו " ם אם ישראלית בעיר יוצאת ונכנסת תמיד שם אפ " ה . מזמן שכיבה ואילך אסור להניחו יחיד עכ " ל כלומר שלא יועיל בלילה שהוא זמן שכיבה יוצאת ונכנסת אלא צריך שתהא ישראלית שוכבת אצל התינוק כל הלילה שלא להניח אותו לבדו כלל וס " ל לרבינו דה " ה להרא " ש דבעיא תרתי שיהא ברשותה ושיהיו אחרות עומדות ע " ג דהיינו יוצא ונכנס מיהו בלילה לא יועיל יוצא ונכנס אלא אין להניחו עמה לבדו בלילה כלל וצריך שתהא ישראלית שוכבת אצל התינוק כל הלילה :
Yoreh De'ah.154.4.1 ומ " ש וישראלית לא תניק לבן עכו " ם וכו' שם במשנה וכדמפרש בגמרא ומביאו ב " י תניא יונק התינוק מן הכנעני ומן בהמה טמאה ומביא לו חלב מכל מקום ואינו חושש לא משום שקץ ולא משום טומאה ה " א בפ' חרש ( דף קי " ד ) ומביאו הרא " ש פ' אין מעמידין ואף על פי כן צריך להזהיר את המינקת שלא לאכול נבלות וחזיר וכ " ש שלא להאכילו לתינוק דברים טמאים או אסורים ספר א " ז ר " פ א " מ וכ " כ בהגהת אשיר " י ומביא ראיה מאחר שאמו אכלה ממין עכו " ם וזה גרם לו לעת זקנתו שיצא לתרבות רעה עד כאן לשונו :
Yoreh De'ah.155.1.1 כל מכה וחולי שיש בהם סכנה וכו' מימרא דרבה בב " ח אמר ר' יוחנן פ " ב דע " ז ( סוף דף כ " ז ) כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן א " ד אמר ר' יוחנן כל מכה של חלל ( פי' בחלל גופו ) אין מתרפאין מהן מאי בינייהו איכא בינייהו גב היד וגב הרגל דמחללין עליהן השבת ללישנא קמא אין מתרפאיך אבל ללישנא בתרא מתרפאין דהואיל ומתחזיא אי חזי דמקלקל בה לחיך ליה לסמא ומעבירו ופסק רבינו להחמיר כלישנא קמא ולכן כתב כל מכה וחולי שיש בה סכנה וכו' כלומר בין מכה של חלל שהוא חולה בה ובין מכה דגב היד וגב הרגל כיון שיש בהן סכנה אין מתרפאין :
Yoreh De'ah.155.2.1 ומ " ש וכן בדבר שאין בו חולי ואין בו סכנה וכו' שם מימרא דרב יהודה אפילו ריבדא דכוסילתא לא מיתסינן מינייהו ופירש רש " י אי כייבא לי ריבדא דכוסילתא שהקיז לו אומן של ישראל בכתפיים לא אמינא לעכו " ם לאסווי להעביר הכאב דאסור למסור גופו ביד עכו " ם עכ " ל . עוד פירש רש " י אמימרא דר' יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת דהיינו מכת סכנה אבל שאין בה סכנה מתרפאים ולית ליה דר' יהודה דאפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו עכ " ל . והתוספות הקשו על פירושו וכתבו ע " ש ר " ת דלא פליגי דר' יוחנן מודה לרב יהודה דבדבר שאין בו חולי ואין בו סכנה כמו ריבדא דכוסילתא דאין מתרפאין דלא יתלו הדבר בחסרון ידיעתו והא דאמר ר' יוחנן דבדבר שאין בו סכנה מתרפאין היינו דווקא בחולה :
Yoreh De'ah.155.3.1 ומ " ש ורב אלפס התיר בזה טעמו דכיון דרב אלפס לא הביא הך דרב יהודה דריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו והביא ההיא דר' יוחנן אלמא דס " ל דלר' יוחנן אין חילוק בדבר שאין בו סכנה דבין שהוא חולה ובין שאינו חולה כמו ריבדא דכוסילתא מותר להתרפאו' מהן דלית ליה דרב יהודה וכמו שפירש רש " י וכ " כ הרא " ש שזהו דעת רב אלפס אבל הסכמת הרא " ש כר " ת . ומה שפי' רש " י בהך דריבדא דכוסילתא שהקיז לו אומן ישראל כו' וכ " כ רבינו טעמו דכיון דכל זה מיירי באינו מומחה לרבים אם כן קשה היאך הוקז מתחלה ע " י עכו " ם שאינו מומחה דאסור דכיון דבאינו חולה מיירי לא יתלו הדבר בחסרון ידיעתו כדלעיל ולכן פירש שהקיז לו אומן ישראל ולאו דוקא אומן דבישראל אפילו אינו אומן אין בו איסור אלא סתמא דמילתא שאין אדם מקיז דם אלא א " כ שהוא אומן ורבינו דקדק וכתב שהקיז לו ישראל וכואב לו וכו' ולא כתב אומן ישראל :
Yoreh De'ah.155.4.1 ומ " ש וכל זה כשאינו מומחה לרבים וכו' כ " כ לשם התוספות והביא ראיה מרב דימי אמר ר' יוחנן אם היה מומחה לרבים מותר ולכן עכו " ם אומן מקיז דם כיון שהוא מומחה וכ " כ הרא " ש וב " י תמה על הרי " ף והרמב " ם שלא הזכירו הך דר " י דאם היה מומחה לרבים מותר ואפשר דאינהו ס " ל דהך דרבה בב " ח אמר ר' יוחנן ודאי מיירי בסתם רופא שהוא מומחה לרבים ואפ " ה קאמר דאין מתרפאין מהן דבר שיש בו סכנה ולית ליה דרב דימי אמר ר' יוחנן ופסקו להחמיר בסכנת נפשות כרבה בב " ח אמר ר' יוחנן כנ " ל מיהו כבר נהגו העולם להקל כדעת התוספות והרא " ש ורבינו וכן פסק בעל המאור . ומ " ש דלחיי שעה לא חיישינן כתבו התוספות והא דאמר ביומא מפקחין עליו את הגל בשבת לחוש לחיי שעה אלמא חיישינן דאיכא למימר דהכא והתם עבדינן לטובתו דהתם אם לא תחוש ימות והכא אם תחוש ולא יתרפא מן העכו " ם ודאי ימות וכאן וכאן שבקינן הודאי למיעבד הספק עכ " ל : וריפוי ממון וכו' עד ישראל גם לאחרים מבואר שם בגמרא :
Yoreh De'ah.155.5.1 ומ " ש ואדם שקרוב למלכות וכו' שם עובדא דר' יוחנן דקיבל רפואה מההיא מטרוניתא בדבר שהיה בו סכנה קמשני תלמודא אדם חשוב שאני פרש " י ומסתפי ממלכותא למיקטליה ורבינו דשרי אפילו מי שאינו מומחה דבמומחה אפילו אינו אדם חשוב שרי :
Yoreh De'ah.155.6.1 ומ " ש ואם העכו " ם מתקנאים בו וכו' שם פריך אהך שינוייא והא ר' אבהו דאדם חשוב הוה וקרוב למלכות ורמא ליה יעקב מינאה סמא ובעא למיקטליה ומשני דרבי יוחנן רופא מומחה הוית הך מטרוניתא הדר ביה משינויא דאדם חשוב שאני ופריך דר' אבהו נמי רופא מומחה הוה ובעא למיקטליה ומשני שאני ר " א דמוקמי ביה מיני תמות נפשי עם פלשתים דשונאים היו לרבי אבהו פירוש הדר ביה משינויא דרופא מומחה הוית הך מטרוניתא אלא לאו רופא מומחה הוית אלא משום דאדם חשוב שאני ור' אבהו אף על פי דאדם חשוב בעו למיקטליה משום דהמינים היו שונאים אותו שמעינן מהך סוגיא דבאדם חשוב יכול להתרפאות אף ממי שאינו מומחה ואם הוא שונאו אפילו הוא אדם חשוב וגם הרופא מומחה אסור להתרפאות ממנו וסובר רבינו דכשהעכו " ם מתקנאים בו ה " ל כאילו היו שונאים אותו וב " י תמה על מה שהשמיטו הרי " ף והרא " ש והרמב " ם הך דינא דאדם חשוב ולפעד " נ דהם מפרשים דלמסקנא הדר ביה משינויא דאדם חשוב שאני אלא אין חלוק בין חשוב לשאינו חשוב ורבי יוחנן דקיבל רפואה ממטרוניתא רופא מומחה הות ור' אבהו דקיבל מרופא מומחה ואפילו הכי בעו למיקטליה שונאין היו לר' אבהו :
Yoreh De'ah.155.7.1 ומ " ש וכל מה דאמרן וכו' שם אהא דמסיק דלחיי שעה לא חיישינן פריך תלמודא מדתניא לא ישא ויתן אדם עם המינין ואין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה ומשני שאני מינות דמשכא דאתא למימשך בתרייהו וכתב הרא " ש דהמינים אפילו הוא מומחה לרבים אין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה משום דמינות משכא לפי שהם מזכירים בלחש שם עכו " ם ואתא למימשך בתרייהו ולומר שיש ממש בעכו " ם וכו' והשתא ניחא הא דר' אבהו שקיבל רפואה מיעקב מינאה דעל ידי סם היה ולא ע " י לחש וה " ה מעכו " ם שאינו מין אם יודע שמזכיר לחש של עכו " ם אבל אם העכו " ם בא לרפאותו בלחש סתם ואין יודע אם יזכיר עכו " ם אם לאו מותר וה " א בירושלמי וכו' עכ " ל ונתבארו דברי רבינו :
Yoreh De'ah.155.8.1 ועכו " ם דעלמא וכו' פי' אפי' עכו " ם דעלמא שאינו מין : וכל זה שכתב רבינו עד סוף הסימן מבואר מדברי התוס' והרא " ש ע " ש . כתב בהגהת אשיר " י משם הא " ז נראה בעיני דכל מקום שאסור להתרפאות מן העכו " ם איירי בחנם אבל בשכר הכל שרי דחייש לפסידא דאגריה ולא קטיל ליה עכ " ל . מיהו למ " ש הרא " ש לשם בשם ר " ת דג' חלוקים בדבר ובחולה שאין בו סכנה לא מרע נפשיה ומתרפאין ממנו אף ע " פ שאינו רופא מומחה דלא מרע נפשיה לקפח פרנסתו עכ " ל אלמא דמיירי במרפא בשכר ואפ " ה בחולה שיש בו סכנה א " נ באינו חולה כגון ריבדא דכוסילתא אין מתרפאין ממנו אע " ג דמרפא בשכר דלא מרע נפשיה לקפח פרנסתו : וגם מהרש " ל כתב דלא נקטינן כא " ז בדין זה דתלמודא סתמא קאמר דאין מתרפאין מהן וגם גדולה השנאה דלא חייש לשכרו היכא דליכא למיחש דמרעיה לחזקתיה וכן דעת רוב המחברים ועיקר עכ " ל . אבל הרב בהגהת ש " ע הביא דין זה דהגהת אשיר " י וכתב עלה וכן נהגו להקל ולי נראה כדכתב מהרש " ל וכדמוכח מלשון הרא " ש שכתב דלא מרעיה נפשיה לקפח פרנסתו וכ " כ הר " ן :
Yoreh De'ah.156.1.1 אין מסתפרין מעכו " ם שמא יהרגנו משנה שם פליגי בה ר " מ וחכמים והלכה כחכמים דבר " ה מותר אבל לא בינו לבינו וכתבו התוס' ( בד' כ " ט ) ודוקא בתער דשכיח ביה היזק בקל אבל במספרים לא שכיח בהו היזקא שרי אם יש עמו אחר עכ " ל פי' דאם אין עמו אחר אפי' אין מסתפר כלל הא תנן ולא יתייחד אדם עמהן מפני שחשודים על ש " ד אלא ודאי דיש עמו אחר דליכא יחוד ואפ " ה בתער אסור במספרים שרי :
Yoreh De'ah.156.2.1 ומ " ש וכו' אם הוא מסתכל במראה מותר וכו' שם בגמרא :
Yoreh De'ah.156.3.1 ומ " ש ולא התירו וכו' שם בתוס' וכ " כ הרא " ש :
Yoreh De'ah.157.1.1 כל העבירות חוץ מהעכו " ם וכו' פלוגתא דתנאי ר' ישמעאל ורבי אליעזר בכמה מקומות בתלמוד ופסקו הפוסקים כרבי אליעזר דמחלק בין שאר עבירות לעכו " ם וג " ע וש " ד דבשאר עבירות יעבור עליהן בצנעה ואל יהרג ובעכו " ם ועריות וש " ד יהרג ואל יעבור אפילו בצנעה : ומ " ש ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי . כ " כ התוס' והרא " ש בפרק אין מעמידין מדאיתא בירושלמי ר' אבא בר זימנא הוה חייט אצל עכו " ם וא " ל אכול נבלות ואי לא קטילנא לך א " ל אי בעית למיקטל קטול דלא אכילנא ומסתמא בצינעא היתה בבית עכו " ם אלא שרצה להחמיר על עצמו עכ " ל דשמעינן מהאי עובדא דרשאי להחמיר על עצמו ואינו עושה עון שמתחייב בנפשו . אבל הרמב " ם בפ " ה מיסודי התורה כתב דמתחייב בנפשו הוא דכיון דדינא הוא דיעבור ואל יהרג א " כ איסורא קעביד במה שמוסר נפשו למיתה שלא כדין והך עובדא דירושלמי צ " ל דהוי בפרהסיא בפני עשרה מישראל א " נ שעת השמד הוא . מיהו הסמ " ק בתחלת ספרו כתב והסכים לדעת התוספות והרא " ש דמדת חסידות הוא שלא יעבור ואינו מתחייב בנפשו מאחר שכונתו לשמים צדקה תחשב לו וראיה משאול שמסר עצמו למיתה ואמר לנערו פגע בי ואל יתעוללו בי הערלים שנתכוין לש " ש וכו' עכ " ל אכן נראה שאין ראיה משאול דאפשר שלא סמכה דעתו לעמוד בנסיון וכן כתב שם בהגה " ה דקדושים ששחטו עצמם שלא סמכה דעתם לעמוד בנסיון קדושים גמורים הם וראיה משאול וכו' . וה " א בספרי אך את דמכם וגומר יכול כמעשה שאול ת " ל אך אלמא דווקא היכא שלא סמכה דעתו לעמוד בנסיון כשאול שאמר ואל יתעוללו בי הערלים הא לאו הכי ודאי מתחייב בנפשו וכדעת הרמב " ם עיקר נ " ל :
Yoreh De'ah.157.2.1 ומ " ש בד " א שהעכו " ם מכוין להעבירו על דת וכו' ס " פ בן סורר ומורה ( סנהדרין דף ע " ד ) אמר רבא עכו " ם דא " ל לישראל קטול אספסתא בשבתא ושדי לחיותא ואי לא קטילנא לך ליקטול ולא ליקטלוהו שדי לנהרא לקטלוהו ולא לקטול מ " ט לעבורי מילתא קא בעי ופירש רש " י שדי לנהרא להעבירו הוא מתכוין ואי פרהסיא הוא או שעת השמד ליקטליה ולא לקטול אספסתא עכ " ל והתוס' כתבו לשם דההוא עובדא דסוף יבמות דא " ל עכו " ם לישראל בשיל לי קדרה בשבתא ולא בשיל וקטליה שמא לא היה בקי בהלכה דמן הדין לא ה " ל למסור עצמו במקום הנאת עצמן של עכו " ם עכ " ל . ויש להקשות הלא כתבו התוס' בפרק אין מעמידין דרשאי להחמיר על עצמו ולא הוי בזה מתחייב בנפשו וא " כ י " ל אפי' היה בקי בהלכה החמיר על עצמו ורשאי הוא בכך ונראה דלא ס " ל לתוס' דרשאי הוא ליהרג אלא דוקא במכוין להעבירו על הדת דהתם הוא דרשאי ליהרג ולקדש את השם שלא לעבור על דת אף על פי שהוא בצינעא שאין שם ישראל אבל במתכוין להנאת עצמו מודים התוס' והרא " ש דמתחייב בנפשו אם בא ליהרג והשתא לפי זה הא דכתב רבינו בד " א שהעכו " ם מכוין להעבירו על דת וכו' קאי אתרוייהו וה " ק בד " א דבצינעא יעבור ואם רצה ליהרג רשאי ובפרהסיא יהרג ואל יעבור דוקא היכא שהעכו " ם מתכוין להעבירו על דת אבל אם אינו מכוין אלא להנאתו אפילו בפרהסיא יעבור ואל יהרג ואפילו להחמיר על עצמו וליהרג אינו רשאי ואצ " ל בצינעא דיעבור ואל יהרג ואינו רשאי להחמיר וליהרג כיון שאין העכו " ם מכוין אלא להנאתו :
Yoreh De'ah.157.3.1 ומ " ש ובשעת השמד אפילו על מנהג בעלמא וכו' בפרק בן סורר ומורה כי אתא רב דימי אמר יוחנן בשעת השמד אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור כי אתא רבין א " ר יוחנן אפי' שלא בשעת השמד ובפרהסיא אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור ופסקו הפוסקים כתרוייהו דמשמע להו דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי . ובגמרא מאי מצוה קלה אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאני ופרש " י שרוך הנעל שדרך ישראל להיות צנועים לקשור בע " א מדרך העכו " ם אפילו שינוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש השם בפני חביריו עכ " ל . וכתב ב " י ויש לתמוה למה כתב רבינו דבשעת השמד אפילו על מנהג בעלמא וכו' ולמה לא כתב כן גבי פרהסיא דהא בה נמי איתמר אפילו על מצוה קלה ואיפשר לומר דממילא משמע דה " ה פרהסיא דהא דין פרהסיא שוה לדין שעת השמד ע " כ . ולא נהירא אלא נראה מדברי רבינו שכתב תחלה בד " א שהעכו " ם מכוין להעבירו ואחר כך כתב ובשעת השמד וכו' ולפי משמעות התלמוד ה " ל להקדים דין זה דבשעת השמד וכו' ואח " כ לומר בד " א שהעכו " ם מכוין להעבירו וכו' והוי קאי האי בד " א אתרוייהו אפרהסיא ואשעת השמד אלמא דס " ל לרבינו דבשעת השמד אינו שוה לגמרי לפרהסיא אלא חמור מיניה דאף על גב דבפרהסיא אם מכוין להנאתו יעבור ואל יהרג מכל מקום בשעת השמד אפילו מכוין להנאתו יהרג ואל יעבור ולכן הקדים רבי' לכתוב בד " א שהעכו " ם מכוין להעבירו על דת אבל אם אינו מכוין אלא להנאתו יעבור ואל יהרג ואח " כ כתב ובשעת השמד וכו' כלומר דבשעת השמד אפילו על מנהג בעלמא שנהגו אם באים להעבירו עליו יהרג ואל יעבור אף על פי שלא באו להעבירו עליו אלא להנאתו וזהו שדקדק רבינו בלשונו שלא כתב אם באים להעבירו על דת אלא סתם כתב אם באים להעבירו עליו דמשמע שלא באו אלא להעבירו עליו אף על פי שלא נתכוונו להעבירו על דת אלא להנאתן נמי יהרג ואל יעבור דכיון דטעמא דשעת השמד דאפילו על מנהג בעלמא וכו' יהרג לא הוי אלא שלא ירגילו העכו " ם להמריך הלבבות לכך כדפרש " י הלכך אין חילוק דאפילו להנאתו נמי יהרג ואל יעבור בשעת השמד אבל שלא בשעת השמד אפילו בפרהסיא יעבור אפילו בכל שאר עבירות ולא יהרג אם אינו מכוין אלא להנאתו דאילו מכוין להעביר על דת ובפרהסיא כבר אמר דיהרג ואל יעבור אף בשאר כל העבירות וה " ה אפילו מנהג בעלמא דכל היכא דאסור לגמרי אסור אפילו על מנהג בעלמא וכל היכא דשרי שרי אפילו על עבירה גמורה והכי משמע מדקאמר רבא התם תדע דלהנאת עצמן שרי מדנהגינן ליתן לכומרי פרסיים כלי נחשת ביום איד שלהם שנוטלין אף מבית ישראל בע " כ ולהעמידן בבית עכו " ם שלהם ולא מסרי נפשייהו אקדושת השם אע " ג דחוק לעכו " ם הוא אלא הואיל והעכו " ם אינו מתכוין להעבירו אלא להנאת עצמו מתכוין שצריך לאותו כלי אין כאן קידוש השם ליהרג עליו וכיון דהתם לאו שעת השמד הוה אלא פרהסיא אם כן ליכא לאוכוחי מינה אלא דלהנאת עצמן שרי שלא בשעת השמד אף ע " פ שהוא פרהסיא אבל שעת השמד אימא לך אפי' בצינעא יהרג ואל יעבור אפילו מתכוין להנאת עצמן שלא להמריך הלבבות ואע " ג דרש " י פי' בהך דשדי לנהרא ליקטליה ולא לקטול וז " ל שדי לנהרא להעבירו הוא מתכוין ואי פרהסיא הוא או שעת השמד ליקטליה ולא ליקטול אספסת' עכ " ל אלמא משמע דאפי' בשעת השמד אינו נהרג אלא היכא דמתכוין להעבירו על דת דא " ל שדי לנהרא אבל להנאת עצמו שרי י " ל דרבינו הכריע לחומרא דלא כפרש " י וכדפרישית וכדמוכח מהראייה דמביא רבא מכלי נחושת ביום איד דפרסיים ודו " ק נ " ל ובסמוך יתבאר עוד בס " ד . וז " ל הסמ " ק ומ " ש בצינעא יעבור ואל יהרג ה " מ כשהנכרי עושה בשביל הנאת עצמו אבל במתכוין להעבירו על דת יהרג ואל יעבור וראיה מההוא עכו " ם דא " ל לישראל קטול אספסתא בשבתא ושדי לקדם חיותא ואי לא קטילנא לך יעבור ואל יהרג אבל אם א " ל שקול אספסתא ושרי לנהרא יהרג ואל יעבור ואם בפרהסיא דהיינו בפני עשרה מישראל אפילו אמר שדי קדם חיותא יהרג ואל יעבור עכ " ל . ואיכא לתמוה טובא דהא בס " פ בן סורר ומורה קא פריך תלמודא והא אסתר פרהסיא הואי אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה רבא אמר הנאת עצמן שאני וכו' ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא עכו " ם דאמר לישראל קטול אספסתא בשבתא ושדי לחיותא וכו' מבואר מהך סוגיא דבשאר עבירות בצינעא אפי' להעבירו על דת יעבור ואל יהרג אם לא בשעת השמד אפי' בצינעא או בפרהסיא אפי' שלא בשעת השמד וכפי' רש " י וכשהוא מתכוין להנאת עצמו אפי' בפרהסיא יעבור ואל יהרג וכן פסקו כל הפוסקים . ונראה דס " ל לסמ " ק מדקאמר ואזדא רבא לטעמיה והך דרבא דא " ל לישראל קטול אספסתא וכו' איירי בצינעא אם כן הך דרבא דקאמר הנאת עצמן שאני איירי נמי בצינעא והכריח הסמ " ק עוד לפרש כן מדקשיא ליה מאי דוחקיה דאביי דקאמר אסתר קרקע עולם היתה ואמאי לא קאמר כדרבא דהנאת עצמן שאני דהא ודאי אף אביי מודה דהנאת עצמן שאני וכדמוכח מכלי נחשת שנותנין לכומרים פרסיים אלא ודאי בה " פ אביי ורבא אביי סבר דהנאת עצמן לא שרי אלא דוקא בצינעא ואסתר דבפרהסיא היתה צ " ל דטעמא משום דקרקע עולם היתה ורבא לא ס " ל דאסתר פרהסיא היתה דאע " פ דנלקחה בפרהסיא לבית המלך מ " מ הבעילה לא היתה בפרהסיא אלא בצינעא ואף בצינעא אם היה מתכוין להעבירה על דת היה הדין שתיהרג ואל תעבור אלא דהנאת עצמן שרי בצינעא וא " כ בין לאביי בין לרבא לא שרי הנאת עצמן אלא בצינעא אבל בפרהסיא יהרג ואל יעבור אע " פ שמתכוין להנאת עצמו וכדמוכח מהך דרבא בההוא עכו " ם דא " ל לישראל קטול אספסתא וכו' דאיתא בס " פ בן סורר ומורה ומ " ש בסמ " ק וראיה מיבמות נראה דט " ס הוא דבעובדא דיבמות לא הזכירו שדי לנהרא וגם לא אמרו לשם דאי אמר עכו " ם לישראל קטול אספסתא בשבת' ושדי לחיותא ואי לא קטילנא לך יעבור ואל יהרג ואין לפרש דהסמ " ק מדייק מעובדא דיבמות דא " ל עכו " ם לישראל קטול אספסתא ואי לא קטילנא לך כדקטילנא לפלניא בר ישראל דא " ל בשל לי קדרה וכו' דמשמע שאותו ישראל עבר ולא נהרג שהרי הוא בא והוציא קול זה שא " ל עכו " ם ואי לא קטילנא לך כדקטילנא לפלניא וכו' ובא להתיר את אשתו לינשא ומשמע לשם דמחזקינן ליה בעד כשר אלמא דכדין עשה שעבר על חילול שבת ולא נהרג דאי איסורא קעביד היה פסול להעיד דעבר על חילול שבת ומשמע נמי מדקאמרינן בההוא עובדא קטול אספסתא ושדי קדם חיותא ולא אמר סתם קטול אספסתא אלא לדיוקא אתא שאם אמר קטול אספסתא ושדי לנהרא היה חייב ליהרג ואם עבר ולא נהרג ה " ה עד פסול האי פירושא ליתא דהא פשיטא הוא דאפי' היה חייב ליהרג מן הדין והוא עושה שלא כדין ועבר ולא נהרג כיון שבאונס היה כשר לעדות כמו שפסק הריב " ש בתשובה סימן קע " א וכתב כך בשם הרשב " א ע " ש אלא הדבר פשוט לפי עניות דעתי דט " ס הוא וצריך להגיה וראיה מפרק בן סורר ומורה דקאמר ההוא עכו " ם וכו' הנה התיישב דעת הסמ " ק דלא שרי הנאת עצמן בשאר עבירות אלא בצינעא ושלא בשעת השמד אבל בפרהסיא אי נמי אפי' בצינעא ובשעת השמד יהרג ואל יעבור ואם מתכוין להעבירו על דת יהרג ואל יעבור אפי' בשאר עבירות ואפי' בצינעא ודלא כדעת רוב הפוסקים ולענין הלכה נראה כדעת רבינו וכדפרי' שהכריע דבפרהסיא לא נאסר בשאר עבירות אלא במתכוין לעבור על דת אבל בצינעא שרי אפילו במתכוין לעבור על דת ולהנאת עצמן שרי אפילו בפרהסיא אבל בשעת השמד יהרג ואל יעבור אפילו מתכוין להנאת עצמו ואפי' בצינעא : כתב נ " י בפרק בן סורר ומורה והר " ן בפ' במה טומנין דהא דאמר אפי' ערקתא דמסאנא וכו' אינו אלא לעבור על מל " ת אבל לא בגזרו לבטל מ " ע כיון שאינו עובר בידים וכדמוכח מעובדא דאלישע בעל כנפים בפרק במה טומנין ( שבת דף מ " ט ) ומביאו ב " י וכ " כ התוס' לשם בד " ה נטלם מראשו : ומ " ש ובעכו " ם ובג " ע ובש " ד אפילו בצינעא יהרג ואל יעבור ואפילו אין העכו " ם מכוין להעבירו על דת אלא להנאתו כ " כ הרמב " ם בפ " ח מיסודי התורה וא " ת דא " כ כלי נחושת שלוקחין כומרי פרסיים ביום אידם שלהם מישראל דחוק לאליל הוא ואפ " ה התירו בגמרא משום דלהנאת עצמן הוא וי " ל דהתם הישראל אינו עובד לאליל בשום דבר אלא העכו " ם הוא דעושה תקרובת בכלי של ישראל ואיכא משום לפני עור לא תתן מכשול ובכלל שאר עבירות הוא דשרי להנאת עצמן אפילו בפרהסיא : תנן בפ " ח דתרומות נשים שא " ל עכו " ם תנו לנו אחת מכם ונטמאה וכו' . וגרסינן עלה בירושלמי תני סיעת בני אדם שהיו מהלכים בדרך ופגעו בהם עכו " ם ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכם אפילו כולם נהרגים לא ימסרו נפש אחד מישראל ייחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל יהרגו אמר ריש לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי ור " י אמר אע " פ שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי ומדברי הר " ש בפי' המשנה והר " ן ביומא נראה דפסקו הלכה כר " י לגבי ר " ל כדקי " ל בר " פ החולץ דבכל דוכתא הלכה כר " י לגבי ר " ל בר מתלת וכך נראה מדברי סמ " ג בלאוין קס " ה ובסמ " ק סי' ע " ט ע " ש אבל הרמב " ם בפרק ה' מיסודי התורה פ " ק בייחדוהו אם חייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם ואין מורין להן כן לכתחילה ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להן נפש אחת מישראל פסק כר " ל ותמה עליו בהגהת מיימוני למה לא פסק כרבי יוחנן דאמר אע " פ שאינו חייב מיתה ובתשובתי הארכתי לבאר דמה דפסק הרמב " ם כר " ל אית ליה מסמרות נטועים ויסודות קבועים וכך פסק באגודה פ " ח דתרומות וכן נראה מדברי הרב בהגהת ש " ע שהביא ב' הסברות וכתב סברת הרמב " ם באחרונה נראה דהכי נקטינן לחומרא ונראה מבואר דכל היכא שייחדוה לפלוני וא " ל תן לנו אותו וכו' בין שאותה שאלה היא שאלת הריגה בין שאלת היסורין ועונשין שאינן של מיתה או שאלת ממון בלבדה הנה אם אותו פלוני חייב בכך ע " י מעשיו שעשה כנגד העכו " ם יכולין למוסרו אותו בידי עכו " ם וכסברת הרמב " ם אליבא דר " ל דמאחר דאיהו גרם לנפשיה ע " י מעשיו אין אנו נתפסים עליו אלא דמו בראשו הוא דגרם לנפשיה ואע " פ דהרמב " ם כתב דאין מורין לכתחילה כך אין זה אלא היכא ששואלין בפירוש להרגו אבל בסתם שאלה דאפשר דלא באו להרגו יכולין למסרו ואין עובר בזה על משנת חסידים : וג' חלוקים בדבר אחד אם ת " מ בדין תורה כשבע בן בכרי מורין לכתחילה . ב' אם אינו ח " מ בדין תורה אלא בדיניהם ושאלו להרגו לאו משנת חסידים הוא ואין מורין כך לכתחילה . ג' אם שאלוהו בסתם שימסרו להם ולא נודע אם דעתם להרגו אם לאו אם חייב בדיניהם שימסרוהו להם יכולין למסרו להן ומורין כך לכתחילה וכל זה בררתי בס " ד בתשובה בראייה ברורה וכאן יספיק הקיצור :
Yoreh De'ah.157.4.1 אסור לאדם לומר שהוא עכו " ם וכו' כ " כ הרא " ש ריש פרק אין מעמידין ( דף פ " ד ע " ג ) ודחה דברי מי שרצה להביא ראיה מהירושלמי דשרי דליתא ע " ש . ומיהו כתב בנ " י פרק הגוזל בתרא דבשעת הגזירה יכול לשנות מלבושו כמלבוש העכו " ם שלא יכירוהו ויברח ואפי' לובש כלאים ע " ש ועיין בב " י . ונראה דאף כשאינו שעת הגזירה אלא שהולך בדרך ואיכא סכנה לישראל באותן דרכים טפי מלעכו " ם יכול לשנות מלבושו ובלבד שלא ילבוש כלאים וכך נהגו רוב סוחרים והולכי דרכים וז " ל הגהות מיימונית פ " ה מיסודי התורה הא דשרי ר " ש משום ר " ע ללבוש כלאים כדי להבריח בו את המכס אין לפרש שיהא נראה לעכו " ם כשהוא לבוש כלאים דבהא לא הוי שרי ר " ע דאפי' לשנויי ערקתא דמסאנא אסור לשנות אלא ה " פ לפי שאין נותנין מכס מכל מה שהאדם לבוש ור " ש לטעמיה דאמר דבר שחין מתכוון מותר מחידושי ר " מ ז " ל עכ " ל . וז " ל מהר " ם מ " ץ אדם יכול לשנות בגדיו שלא יכירוהו שהוא יהודי כדי לחקור דעת העכו " ם כשרוצים לגזור פרצות על ישראל ע " כ משמע דבלאו הכי אסור ונראה דהיינו דווקא כשאין שם שום חשש סכנה אלא להנאת עצמו הוא משנה בגדיו שיחשבוהו לעכו " ם ולא יתן מכס וכיוצא בזה אסור ואפי' אינו לבוש כלאים אסור וכן פסק הרב בהגהת ש " ע ולא כיש מתירין וע " ל ריש סי' קע " ח מ " ש בשם האגודה . עוד בתשובת מהר " ם מ " ץ עכו " ם ויהודים היו הולכים בדרך בשעת השמד ופגעו בהן פריצים וחקרו אותן מרחוק אם יש ביניהם יהודי וכיון היהודי לבו אם ישאלוהו יאמר להן האמת והעכו " ם אמר מה אתם סבורין אין כאן יהודי בינינו ואז נבהל היהודי ולא אמר אתה משקר נראה דלא חטא היהודי בכך ולרווחא דמילתא אם לבו נוקפו יתענה בה " ב אך מדינא אין נראה לעונשו בכלום הואיל ולבו היה לשמים אם ישאלוהו עכ " ל :
Yoreh De'ah.157.5.1 ומ " ש אבל מי שנתחייב מיתה וכו' עיין בתשובותיו כלל י " ט וכן ראיתי כתוב בהגה " ה וז " ל מכאן למדנו היכא שיש פיקוח נפש מותר ליכנס לבית אליל תוספות שאנ " ץ מפרק כל כתבי עכ " ל ואף על גב דלמ " ש רבינו בסימן קמ " ט ע " ש הרשב " א דאפי' היכא דאיכא פיקוח נפש אסור ליכנס לחצר עכו " ם אם כן לדידיה נמי אסור לברוח לבית עכו " ם מכל מקום נראה לרבינו דברי הרא " ש עיקר וכבר כתבתי לשם ע " ש הר " ן שהתיר ליכנס לעיר שיש בה אליל מפני סכנת נפש ושכך כתב בשם הר " ר אשר אם כן הרא " ש והר " ן חולקים על הרשב " א ומתירין והכי נקטינן להקל בסכנת נפשות וכדכתב בהגה " ה ע " ש תוס' שאנ " ץ :
Yoreh De'ah.158.1.1 כנענים שירדו לבור או למקום סכנה אין על הרואה אותם להעלותן וכו' פרק א " מ ( דף כ " ו ) סבר רב יוסף למימר הא דתניא הכנעני . ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין אסוקי בשכר שרי משום איבה א " ל אביי יכול לומר לו קאי ברי אאיגרא פי' רש " י ואם לא אורידנו ימות ונוח לי להפסיד שכרי ולהצילו אי נמי נקיטא לי זימנא לבי דואר פי' רש " י השלטון קבע לי זמן ליום הוועד ואי לא אלך יצא שכרי בהפסדי והלכתא כאביי וכאידך סבר רב יוסף דקאמר תלמודא התם סבר רב יוסף למימר דאולודי עכו " ם בשבת בשכר שרי משום איבה דא " ל אביי יכלה למימר לה דידן דמנטרא שבתא וכו' . ותו סבר רב יוסף למימר אנוקי בשכר שרי משום איבה דא " ל אביי יכלה למימר אי פנויה היא וכו' דבכולהו הילכתא כאביי כדלעיל בסימן קנ " ד וכדמשמע מלישנא דתלמודא דקאמר סבר רב יוסף למימר כלומר קס " ד מעיקרא למימר הכא עד דאתא אביי ואקשי ליה והדר ביה ממאי דקס " ד מעיקרא : ומ " ש או למקום סכנה נראה דרבינו ס " ל דההיא דלא מעלין מיירי שנפל לבור שיש בו מים דאית ביה סכנה מותר שאם לא יעלוהו מיד יטבע במים ולהכי כתב או למקום סכנה דאלמא דמ " ש שירדו לבור נמי במקום סכנה קאמר . והרמב " ם כתב יותר בביאור ספ " ד מה' רוצח וז " ל אבל העכו " ם שאין בינינו ובינם מלחמה ורועי בהמה דקה מישראל וכיוצא בה אין מסבבין להן המיתה ואסור להצילן אם נטו למות כגון שראה אחד מהך שנפל לים אינו מעליהו וכו' עכ " ל הרי שפירש לא מעלין בנפל לים שנטה למות וכך הוא דעת התוס' דבפ " ק דע " ז ( דף כ' ) בד " ה רבי יהודה הקשו למ " ד דשרו ליתן מתנה לעכו " ם ויליף לה מקרא וכי לית ליה ההיא דהעכו " ם ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין וי " ל דקרא מיירי שאינו מחייהו באותה מתנה כי אף אם לא יתן לו כלום לא ימות ולא דמי להעלאה מן הבור שהוא קרוב למיתה ואם מעלהו נמצא מגדל בן לעכו " ם עכ " ל ואחריהם נמשך רבינו . ומ " ש הרמב " ם העכו " ם שאין בינינו ובינם מלחמה ולא כתב סתם העכו " ם נראה שכוונתו ליישב מה שהקשו התוס' שם על הא דתניא ולא מורידין דהא במסכת סופרים תניא כשר שבעכו " ם הרוג וי " ל דבירושלמי דקידושין מפרש דהיינו בשעת מלחמה וכו' עד כאן לשונו וליישב זה נתכוון גם הרמב " ם :
Yoreh De'ah.158.2.1 ומ " ש לפיכך אין לרפאותן אפילו בשכר שם ת " ר ישראל מל את הכנעני לשום גר לאפוקי לשום מורנא דלא ופי' . רש " י תולעת שיש לו בערלתו אסור לרפאותו בחנם דהא אמרן לא מעלין ולא מורידין עד כאן לשונו וכתבו התוס' וז " ל פ " ה דאסור לרפאותן בחנם אבל בשכר שרי משום איבה וראיה מפ' מי שאחזו וכו' עכ " ל ואע " ג דלא מעלין מיירי אפילו בשכר דאיכא איבה אסור שאני התם דיכול לומר קאי ברי אאיגרא וכו' וליכא איבה ודאי וכך הם דברי רבינו דאפילו בשכר אסור לרפאותן אם לא דמתיירא מהם או משום איבה דמרפאים אותם בשכר אבל לא בחנם דכל שאינו רוצה לעשות אלא בשכר ליכא איבה וכדלעיל בסי' קנ " ד במיילדת ובמניקה ודלא כמו שהבין ב " י דרבינו פסק דלא כרש " י והתוספות אלא אדרבה רבינו נמשך אחר דבריהם וכך פסק הרמב " ן בספר תורת האדם ומביאו ב " י ע " ש :
Yoreh De'ah.158.3.1 ומ " ש ומ " מ אין מורידין אותם לבור בידים שם בברייתא ואיכא למידק אלשון רבינו שכתב ומ " מ אין מורידין וכו' למה לא אמר ואין מורידין אותם לבור כלישנא דברייתא לא מעלין ולא מורידין לאיזה צורך כתב ומכל מקום ותו לאיזה צורך כתב אין מורידין אותם לבור בידים דפשיטא דהורדה לבור בידים הוא וא " כ היה לו לומר בסתם ואין מורידין אותם לבור . ונראה דרבינו בא לבאר דלא תימא דדוקא לדחפו לבור הוא דאסור אבל אם כבר הוא בבור אלא דמסבב מיתתן ע " י שגורם שלא יכול לעלות מן הבור כגון שהסולם בבור דמקדים ומסלקו ואומר הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך סד " א דשרי ולכך כתב רבינו ומכל מקום אין מורידין וכו' דחזר אמה שכתב ראשונה כנענים שירדו לבור אין להעלותם מן הבור וכו' ומ " מ אף על פי שאין להעלותם מן הבור אסור לגרום להך הורדה לבור בידים דהיינו ליטול הסולם מן הבור דכל שהוא עושה בידים חשבינן ליה כאילו דחפו לבור והמיתו בידים וכך מבואר בדברי הרמב " ם ספ " ד דרוצח שכתב האפיקורסי' והם עובדי אליל או העושה עבירות להכעיס וכו' היה מצוה להורגן אם יש בידו כח להרגן בסייף בפרהסיא הורג ואם לאו יבא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן כיצד ראה א' מהן שנפל לבאר והסולם בבאר קודם ומסלקו ואומר הריני טרוד וכו' . אבל העכו " ם וכו' אין מסבבין להן המיתה וכו' . אלמא דבעכו " ם אפילו לנפל לבור תחילה אסור לסבב להן המיתה ע " י שמסלק לסולם דכיון שגורם לו מיתה בידים שמסלק לסולם חשבינן ליה כאילו המיתו בידים ולזה נתכוון רבינו בלשונו :
Yoreh De'ah.158.4.1 ומ " ש אבל המינין והמסורין ומומר אוכל נבלות להכעיס והאפיקורסים מורידין אותם לבור בידים שם תני ר' אבהו אבל המינין והמוסרין וכו' מורידין ולא מעלין והרי " ף והרא " ש גורסין גם האפיקורסים ואחריהם נמשך רבינו ומומר דתני בברייתא אית בה פלוגתא דרב אחא ורבינא חד אמר לתיאבון מומר להכעיס מין הוי ולפי זה צ " ל סמי מהך ברייתא מומר דאי בלהכעיס מין הוא והא תנא רישא המינין ואי בלתיאבון הא תניא לכל אבידת אחיך לרבות את המומר והכא תניא מורידין אלא סמי מכאן מומר . וחד אמר אפילו להכעיס נמי מומר אלא איזהו מין זה העובד אליל ורבינו פסק כהאי מ " ד לקולא ולכן אמר אבל המינין והמסורין ומומר אוכל נבלות להכעיס והאפיקורסים וכו' ופרש " י בכמה דברים מצינו חילוק בין מין למומר כגון ס " ת שכתבו מין ישרף ומורידין דהכא עכ " ל . ופי' אפיקורסין כתבו הרמב " ם בספ " ד דרוצח הם ישראלים שכפרו בתורה ובנבואה ועיין במ " ש פ " ג דתשובה ובהגה " ת מיימוני לשם . ואיכא למידק דבברייתא תניא ולא מעלין ורבינו לא כתב אלא דמורידין אותם בידים ולא כתב ולא מעלין וליכא לתרץ דנלמדנו במכ " ש דכיון דמורידין כ " ש דלא מעלין דהא בגמרא קשיא להו להך קושיא השתא אחותי מחתינן אסוקי מבעיא ותירצו האמוראים רב ששת אמר לא נצרכה שאם היתה מעלה בבור מגררה וכו' רבה ור' יוסף אמרי שאם היתה אבן ע " פ הבור מכסה וכו' רבינא אמר שאם היה סולם מסלקו וכו' וא " כ למה לא כתב רבינו ג " כ כמסקנת התלמוד ונראה דהיה קשה לרבינו דמאי קא מתרצים האמוראים הלא הקושיא במקומה עומדת השתא אחותי מחתינן כ " ש שיכול לגרר המעלות שבבור או לכסות פי הבור באבן או לסלק הסולם וס " ל לרבינו דהכי קאמרי האמוראים אי לא תני אלא מורידין סד " א מאי מורידין דקאמר אינו אלא דשרי לגרום לו הורדה אם כבר נפל לבור ששוב לא יעלה כגון לגרור המעלות שבבור או לכסות פי הבור או לסלק הסולם דלא שרי אלא לסבב לו המיתה אבל לדחפו לבור אסור השתא דתני ולא מעלין דרצונו לומר אין מניחין לו להעלות דהיינו דמגררין המעלות שבבור א " נ מכסין פי הבור באבן א " כ מסלק הסולם מן הבור אם כן בע " כ האי מורידין דקתני לטפויי אתא לאשמועינן דאף יכול לדחפו אל הבור כשידינו תקיפה ואם אין ידינו תקיפה מסבבין לו מיתה ע " י עילה דלא תיהוי איבה כמו שפירשו התוספות ע " ש . והשתא רבינו שהוסיף מלת בידים נקט בקצרה ואמר מורידין אותם בידים דהכל במשמע בין הורדה לבור ע " י שדחפו לבור בידים בין מגרר המעלות או מכסה פי הבור באבן או מסלק הסולם מן הבור בידים וכי היכא דברישא דאמר ומ " מ אין מורידין אותם לבור בידים אתא לאורויי דהכל אסור כיון שעושה מעשה בידים כדפרי' ה " נ בסיפא אתא לאשמועינן הכא דהכל שרי בידים :
Yoreh De'ah.159.1.1 דבר תורה מותר להלוות לעכו " ם ברבית דטעמא דרבית דכתיב וחי אחיך עמך ועובד כוכבים לא היו מצווין להחיותו . יש לתמוה על דברי רבי' טובא חדא דמה צורך להוכיח דמותר הא פשיטא הוא דמהי תיתי ליה למיסר ותו דמדאינטריך קרא למיסר בישראל אלמא דבעכו " ם שרי . ועוד שדבריו הם ממש נגד הגמרא דפרק איזהו נשך ( בבא מציעא דף ע " א ) דקאמר התם גר תושב האמור לענין רבית מאי הוא דכתיב וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך ורמינהי לווין מהן ומלווין אותן ברבית וכן בגר תושב . אמר רב נחמן בר יצחק מי כתיב אל תקח מאתם אל תקח מאתו כתיב מישראל ופירש רש " י אל תקח מאתו כתיב אאחיך קאי וכי כתב גר תושב לענין וחי עמך כתיב שאתה מצווה להחיותו עכ " ל אלמא דאפילו גר תושב שמצווין להחיותו מותר להלוות לו ברבית וכן פסקו הרמב " ם והסמ " ג וא " כ היאך תלה רבינו היתר הלוואת עובד כוכבים ברבית במה שאין מצווין להחיותו ונ " ל ליישב מדאיתא התם ( דף ע' ) מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו מאי לחונן דלים אמר רב כגון שבור מלכא אמר רב נחמן אמר לי הונא לא נצרכה אלא דאפילו רבית דעכו " ם איתיביה רבא לרב נחמן לנכרי תשיך מאי תשיך לאו תשוך . לא תשיך לא סגי דלאו הכי לאפוקי אחיך דלא . אחיך בהדיא כתיב ביה ולאחיך לא תשיך . לעבור עליו בעשה ולא תעשה . איתיביה לווין מהן ומלוין אותם בריבית וכן בגר תושב . אמר רב חייא בריה דרב הונא לא נצרכא אלא לכדי חייו רבינא אמר הכא בת " ח עסקינן כו' איכא דמתני להא דרב הונא אהא דתני רב יוסף אם כסף תלוה את עמי וגו' עמי ועכו " ם עמי קודם כו' פשיטא אמר ר " נ אמר לי הונא לא נצרכא דאפילו לעכו " ם ברבית ולישראל בחנם . וס " ל לרבינו דאע " ג דאיכא דאמרי עיקר מ " מ הכא לא פליג לישנא בתרא אלישנא קמא אלא ס " ל דאדתני רב יוסף נמי קאמר לא נצרכא דאפילו לעכו " ם אבל מודה דגם אלישנא קמא קאמר הכי רב הונא ומשום הכי כתב הרי " ף תרתי לישני למימרא דתרווייהו הילכתא נינהו ולא פליגי גם הרמב " ם פסק כלישנא קמא בפ " ה דהלכות מלוה ואדרבה לישנא קמא עיקר טפי שהרי רבא ורב חייא בריה דרב הונא נשאו ונתנו בהדי רב נחמן במאי דקאמר משמיה דרב הונא דרבית דעכו " ם אסור והשתא לכאורה משמע משקלא וטריא דלישנא קמא דכיון דאין רמז בתורה שמותר להלוות לעכו " ם ברבית לפיכך פירשו קרא דשלמה דאפילו ברבית דעכו " ם קאמר מרבה הונו וגו' אבל אם היה פי' לנכרי תשיך תשוך לא היינו מפרשים קרא דשלמה אלא ברבית דישראל כי היכי דלא ליהוי סותר קרא דשלמה לדברי תורה שמתיר בפירוש להלוות לעכו " ם ברבית דדברי קבלה כדברי תורה והשתא לפ " ז שמעינן שאין להקל בהלוואת עכו " ם לרבית ביותר מכדי חייו וכן אין להתיר אלא לת " ח כיון דאיכא איסורא מד " ק שהוא כד " ת וכדי להוציא מלב לפרש כן הקדים רבינו וכתב ד " ת מותר להלוות לעכו " ם ברבית כו' פי' דאע " ג דאין פי' לנכרי תשיך תשוך אעפ " כ יש להביא ראייה להיתר זה דבר תורה ואין דברי שלמה סותרין לד " ת דאיכא למימר דבמה שהתירה התורה הוסיף שלמה לעשות סייג כמו שעשה בנטילת ידים ועירוב אי נמי שלמה דיבר ברבית דאורייתא ורבנן הוא דאסמכו מילתייהו אקרא דידיה . ומאי דפריך מלנכרי תשיך לאו תשוך ולא משני ליה דד " ת ודאי שרי אלא שחכמים הוסיפו לאסור היינו משום דלנכרי תשוך משמע דלא סגי דלאו הכי ומצות עשה הוא וא " כ לא היה להם לשלמה ולחכמים לאסור ולבטל מצות עשה והוכיח רבינו היתר זה בתורה מדכתיב וחי אחיך עמך דדרשינן ריש א " נ ( דף ס " ב ) אהדר ליה כי היכי דניחי והשתא מוכיח רבינו מדלענין רבית כתב לך קרא וחי אחיך עמך אלמא דאתא קרא לאורויי דבעובד כוכבים שאין מצווין להחיותו שרי ליקח ממנו רבית ואף ע " ג דבגר תושב כתיב וחי עמך דמצווין להחיותו ומותר ליקח ממנו רבית התם קאי וחי עמך אכי ימוך אחיך ומטה ידו דרישיה דקרא דמדבר בעני הילכך בגר תושב מצווה להחיותו ומכ " ש שאין ליקח רבית ממנו אבל קרא דאל תקח מאתו דבא להתיר ליקח רבית מגר תושב מיירי בידו משגת אבל קרא דוחי אחיך עמך אתא להתיר רבית מעובד כוכבים אפילו הוא עני כיון דאין מצווין להחיותו כלל ואי לאו קרא דוחי אחיך עמך סד " א דדוקא גר תושב דמצווין להחיותו כשאין לו צריך קרא להתיר ליקח ממנו רבית כשיש לו דפשיטא דכשאין לו היאך יטול ממנו רבית והלא מצווה עליו להחיותו אלא ודאי דוקא ביש לו קאמר אבל אם אין לו אפילו מעכו " ם לא יקח ממנו רבית להכי כתיב וחי אחיך עמך אצל איסור הרבית למימר דדוקא אחיך דמצווה אתה להחיותו אבל בעובד כוכבים דאין מצווין להחיותו אפילו אין לו מותר גם כן ליקח ממנו רבית וכיון דדבר תורה מותר אלא שחכמים אסרוהו אם כן אין עליך אלא להקל ולכך נהגו האידנא היתר לכל בכל מיני רבית כו' ובכך עלו דברי רבינו כהוגן . ועל דרך זה אני מיישב ג " כ השגת הראב " ד והרמב " ן והרשב " א ובעל הסמ " ג ושאר גאונים שהשיגו על דברי הרמב " ם במ " ש ומצות עשה להשיך לעובד כוכבים שנאמר לנכרי תשיך מפי השמועה למדו שזו מ " ע ונסמך הרמב " ם ז " ל על מ " ש בספרי לנכרי תשיך זו מצות עשה וכן נסמך במ " ש בספרי לנכרי תגוש זו מ " ע כמ " ש בפרק א' ממלוה והם מפרשים משום דהו " ל לאו הבא מכלל עשה שלא ישוך לישראל וכסוגיא שהבאתי למעלה לאפוקי אחיך דלא אבל לפע " ד נראה דהרמב " ם ז " ל מפרש הסוגיא דרב נחמן הוה ס " ל מעיקרא דקרא דשלמה דקאמר עלה רב הונא לא נצרכא אלא אפילו רבית דעכו " ם היינו אסור מדברי קבלה וד " ק כד " ת ולכך פריך ליה רבא מלנכרי תשיך מאי לאו תשוך דאי תשיך לא סגי דלאו הכי בשלמא אם פירושו תשוך ניחא דאסור להלוות לו בחנם ומשני לאפוקי אחיך דלא ובתר הכי קא מותיב ליה רבא ממתניתין דלווין מהן וקאמר רב חייא בריה דרב הונא לא נצרכא אלא בכדי חייו פי' לא כדקס " ד דמדברי קבלה הוא אלא גזירה דרבנן בעלמא שמא ילמד ממעשיו ואסמכו מילתייהו אקרא דשלמה ובכדי חייו לא גזרו והשתא לא צריך לדחוק בקרא דלנכרי תשיך דלאפוקי אחיך דלא אלא כפשוטו הוא לנכרי תשוך והוא מ " ע דלא סגי דלא תשוך וזהו דין תורה אלא שחכמים אסרוהו משום גזירה ואין דוחק במאי דרב חייא בריה דרב הונא הוה ידע טפי העיקר במילתיה דאבוה מרב נחמן שלא קבלה ממנו אלא דרך העברה בעלמא כדמשמע מלשונו אמר לי הונא לא נצרכא אלא דאפי' רבית דעכו " ם דמשמע דלא שמע ממנו יותר כי אם לשון זה שאמר לו . ולשון ספרי דקאמר זו מ " ע ולא קאמר זו עשה משמע נמי שהיא מצוה בפני עצמו כדברי הרמב " ם . וגם אין שום השגה על הרמב " ם במ " ש בפרק זה בורר מאימתי חזרתן דאפי' בעכו " ם לא מוזפי וכן בשלהי מכות כספו לא נתן בנשך אפילו רבית דעכו " ם דהתם הכי קאמר שאינו מלוה לעכו " ם כלל אפילו ברבית אבל אם מלוה לעכו " ם מ " ע הוא להלוות לו ברבית דהא פשיטא אפילו לדעת הרמב " ם דאין שום מצוה בהלואה כי אם על הרבית כשמלוה לו וכן מבואר בדבריו בספר מנין המצות שלו סימן קצ " ח : ומ " ש ובצורבא דרבנן וכו' כ " כ גם הר " ן בפרק א " נ אבל במרדכי פרק הנזקין כתב הואיל והתירו משום כדי חייו אין חילוק בין צורבא מרבנן לאחר אלא בכל התירו משום כדי חייו ואפילו ביתר מכדי חייו דהואיל והתירו התירו לגמרי ע " כ :
Yoreh De'ah.159.2.1 מומר שכפר בעיקר כו' כן כתב הרא " ש בפסקיו וז " ל ישראל שיצא מן הכלל וכפר בעיקר מותר להלוותו ברבית דאין מצווין להחיותו ולא קרינן ביה וחי אחיך עמך וכן מוכח בירושלמי בפרק בתרא דע " ז כותאי דקסרין כו' ונראה דדקדק הרא " ש דדוקא באותן מומרים שיוצאין מן הכלל שכופרין בעיקר ומיטמעין בין העובדי כוכבים דומיא דכותאי התם הוא דהסכימו רוב רבותינו שמותר להלוותן ברבית אבל מומר שאינו יוצא מן הכלל ולא כפר בעיקר אלא שהוא מומר לדבר אחד כגון אוכל נבילות להכעיס ויש לו אשה ישראלית ובנים נוהגים דת משה וישראל התם חיישינן לחומרא ואסור להלוות לו ברבית דאע " פ דאין אנו מצווין להחיותו דלאו אחיך קרינן ביה מ " מ לא גרע ממסור לחד מ " ד דממונו אסור דילמא נפקא מיניה זרעא מעליא דהוי ישראל גמור משא " כ במומרין שיוצאין מן הכלל ונטמעו בין העכו " ם דלא אמרינן דילמא נפיק מיניה זרעא מעליא אפילו אשתו ישראלית עמו כל שכן מן הכותית וכמו שכתב בספר התרומות שער מ " ו דין א' ובנ " י פרק א " נ ואע " ג דמסיק בספר התרומות ע " ש הרמב " ן דמומר להכעיס נמי כיון דמין הוא כדאיתא פ' שני דע " ז מותר להלוות לו ברבית וכ " כ סמ " ג בהל' צדקה בעשה סימן קס " ב ע " ש הר " א ממי " ץ וכן נראה דעת התוספות בפ " ב דע " ז ( דף כ " ו ) מ " מ אין להקל דהא רש " י בתשובה ושאר גדולים אוסרין להלוות אף למומר שיצא מן הכלל משום דלא נפיק מכלל אחוה דאע " פ שחטא ישראל הוא ועוברין עליו משום ולפני עור לא תתן מכשול כ " ש במומר להכעיס דאסור הלכך אין לנו להתיר אלא במומר שיצא מן הכלל וכדברי הרא " ש ורבי' וכן נראה דעת ר " י שהביא המרדכי פ' א " נ ע " ש וכל זה דלא כב " י שכתב דלהרא " ש אף מומר להכעיס שרי להלוות לו ברבית דליתא . ובמרדכי פרק החולץ כתב ע " ש ראבי " ה אשה שנשתמדה והולידה מעכו " ם הולד כשר וקידושיו קידושין ואסור להלוות לו ברבית ע " ש וצ " ל דס " ל לדמותו לתינוק שנטמע בין העכו " ם דישראל גמור הוא וכן אסור להלוות ברבית לקראים דהו " ל כתינוק שנטמע בין העכו " ם וכן פסק :
Yoreh De'ah.159.3.1 ומ " ש ואסור ללוות ממנו ברבית דאף ע " פ שחטא ישראל הוא כלומר והלוה עובר על לא תשיך :
Yoreh De'ah.159.4.1 ומ " ש והנותנו לו עובר משום ולפני עור כו' כלומ' מלבד האיסור שעושה המלו' עצמו עוד מכשיל את המומר שלוקח רבית מישראל אבל להלוות למומר אינו עובר על לפני עור דמאחר דמותר להלוותו ברבית אם כן אין המומר עובר על לא תשיך וכ " כ הרא " ש . ובסה " ת ובנימוקי יוסף ע " ש הרמב " ן ביאר יותר דהא משום אזהרתיה דמלוה הוא דאזהריה רחמנא ללוה דהא לא כתיב לא תלוה אלא לא תשיך שהוא אזהרה ללוה שלא יגרום למלוה לישוך וכיון שאין אנו מוזהרין שלא ללות לו אף הוא אינו מצווה שלא ללות ממנו ע " כ :
Yoreh De'ah.160.1.1 רבית הואיל ואתא לידן כו' נראה דלפי שהרמב " ם כתב דיני רבית בהל' מלוה ולוה ונמשך אחר רבינו הקדוש שקבעה בבבא מציעא והרב לא עשה כן התנצל ואמר דלפי שהיה עסוק בדין עכו " ם שירד לבור כו' והסמיך לזה דין הלואה לעכו " ם ברבית שאין מצווין להחיותו דשייך ליה והשתא קאמר והואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא :
Yoreh De'ah.160.2.1 מאד מאד צריך האדם ליזהר באיסור רבית וכו' נראה דלפי שאפילו הנאה מועטת שנהנה המלוה ממנו אית ביה משום ריבית כמ " ש בסמוך בסימן זה ואפילו ריבית דברים אסור לכך כתב מאד מאד וכו' ועיין בח " מ סימן ט' במ " ש לשם בס " ד : כתב מגיד משנה רפ " ד ממלוה דלאו דלא תהיה לו כנושה לא אסרה תורה הנגישה אלא בעני וכ " כ הרמב " ם בפ " א ממלוה כל הנוגש את העני וכו' עובר בלא תעשה אבל הרבית נאסר בכל עכ " ל וה " א בפ' המקבל ( בבא מציעא דף קי " ב ) גבי השבת העבוט :
Yoreh De'ah.160.3.1 ומ " ש ואפי' הלוה הנותנו עובר וכו' כתב נ " י פא " נ והר " ן פרק זה בורר דלוה עובר ברבית דאורייתא אבל ברבית דרבנן אין הלוה עובר איסור רבית אלא עובר משום לפני עור לא תתן מכשול וכ " כ הר " ר ירוחם נ " ח ח " א :
Yoreh De'ah.160.4.1 ומ " ש ואפילו אם הלוה נותן יותר מדעתו וכו' טעמו של הרא " ש באיסור זה משום דבסוף פ' א " נ תנן לוה הימנו והחזיר לו מעותיו והיה משלח לו ואומר בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי זו היא רבית מאוחרת משמע דבסתם אינו אסור מאחר ששלח לו אחר שהחזיר לו מעותיו אבל בשעת פרעין מחזי כרבית אפי' בסתם ויש לדחות דמתני' היא גופא אתא לאשמועינן דאע " פ דכבר החזיר לו מעותיו אית ביה משום רבית מאוחרת בדא " ל בשביל מעותיך אבל בסתם אפילו בשעת פרעון לא מתחזי כרבית מיהו העיקר כדברי הרא " ש ואף רש " י והרמב " ם הכי ס " ל ועיין במ " ש בסמוך סוף ס " ה :
Yoreh De'ah.160.5.1 ומ " ש ואפילו אם אומר למלוה אני מוחל כו' כלומר לא מיבעיא דבסתם אסור בשעת הפרעון לדעת הרא " ש אלא אפי' אומר בפירוש בשעת הפרעון אני מוחל לך הרבית או אומר לו אני נותנו לך במתנה נמי אסור ומינה דלאחר שהחזיר לו מעותיו כיון דאפילו בסתם שרי כ " ש באומר אני מוחל כו' .
Yoreh De'ah.160.6.1 ומ " ש בשם הגאונים ושחלק הרמב " ם עליהם הוא בסוף פ " ד דה' מלוה והרא " ש הביא דבריהם ( בדף קמ " א סוף ע " א ) ואיכא למידק למאי דמשמע מדברי רבינו דלהרמב " ם מועלת מחילה אף במה שעתיד ליקח וכמו שהבינו הראב " ד והסמ " ג מדבריו אם כן הוה ליה לכתוב בסתם והרמב " ם כתב דהמחילה מועלת לאיזה צורך כתב והרמב " ם חלק על זה דמשמע דלא חלק אלא בדבר אחד . ויראה דס " ל דלא חלק הרמב " ם אלא היכא שקנו מידו שהרי כתב וז " ל יראה לי שאין הוראה זו נכונה כו' דמשמע דחלק על הוראה זו שהורו הגאונים דאין מחילה או מתנה מועלת אע " פ שקנו מידו וע " כ כתב והרמב " ם חלק ע " ז פי' על דבר זה בלבד חלק היכא שקנו מידו ואמר שהמחילה מועלת בו ואין חילוק בין עבר לעתיד וכך הבין הסמ " ג כמבואר בדבריו להדיא ולהרא " ש אין חילוק בין קנו מידו ללא קנו אלא בין עבר לעתיד . מיהו כבר כתב ה " ה שגם דעת הרמב " ם כך הוא שלא לחלק אלא בין עבר לעתיד וכדמשמע להדיא מלשון הרמב " ם והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.160.7.1 ולא רבית שבשעת הלואה לבד וכו' משנה ס " פ איזהו נשך :
Yoreh De'ah.160.8.1 ומ " ש ויראה שאינו אסור אלא במפרש וכו' פי' דכל שאינו מפרש מסתמא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה וכ " פ רש " י בדף ע " ג ע " ב בעובדא דרבינא :
Yoreh De'ah.160.9.1 ומ " ש הרמב " ם אסור אפילו בסתם יש לתמוה דהלא בסמוך כתב ע " ש הרמב " ם דאפילו בשעת הפרעון מותר כשנותן לו יותר מדעתו בסתם וכ " כ הרמב " ם להדיא בפרק שמיני מה " מ ואם כן היאך אפשר דלאחר שהחזיר לו מעותיו יהיה אוסר הרמב " ם בסתם ואיפכא מסתברא ולכאורה נראה דמה שהתיר הרמב " ם בסתם אינו אלא לומר דיכול המלוה לקבל ממנו דמצי קסמיך ולמימר דמתנה בעלמא הוא דקא יהיב ליה מדעתו בשעת הפרעון . והא דכתב ע " ש הרמב " ם דאוסר בסתם אינו אלא לומר דאע " פ שאינו מפרש למלוה דשולח לו בשביל שהלוהו אפ " ה מאחר שכל כוונתו של לוה אינו אלא בשביל מעותיו שהיו בטילין אצלו איסורא קא עביד הלוה אבל המלוה ודאי יכול לקבל ממנו אפילו בשעת פרעון דאיהו לא מקבל ממנו אלא בתורת מתנה זו היא דעת רבינו בדברי הרמב " ם והכי משמע מלשון הרמב " ם בפ " ה מדכתב והיה משלח לו בשביל שילוהו וכו' והיה משלח לו בשביל מעותיו שהיו בטלין אצלו כו' שכתב בלשון נסתר במקום מה ששנינו בשביל שתלויני כו' ובשביל מעותיך כו' אלמא דלא מיירי במפרש למלוה אלא לומר שהלוה לכך נתכוין ואפ " ה אסור ומדברי בעה " ת שער מ " ו ח " ב נראה ג " כ דמפרש דהלוה לכך נתכוין ואסור אלא דנראה מדבריו דאף למלוה אסור לקבל ממנו דאין חילוק בין לוה למלוה וע " ש אבל פשט דברי רבינו בדעת הרמב " ם משמע כדפרישית וכל זה שלא כדברי ה' המגיד לשם ובפ " ח דס " ל דהרמב " ם לא קאמר דאסור אלא במפרש למלוה ולשון נסתר שכתב אינה ראיה דאפשר דכך היתה גירסתו במשנה גם הסמ " ג כתב כלשון הרמב " ם ממש ואח " כ כתב דאינו אסור אלא במפרש דליתא אלא כדפי' רבינו ומיהו לבי מהסס ביישוב זה להרמב " ם דנראה דכיון דאסור לו ללוה לשלוח לו ולהתכוין בשביל מעותיו אף המלוה אסור לקבל ממנו מחששא זו דשמא לכך נתכוין הלוה ולא לשם מתנה ולפיכך נראה עיקר דלא כפירוש רבינו אלא הרמב " ם לא התיר בסתם אלא במכר אבל לא בהלואה שהרי בפ " ח כתב וז " ל הלוקח חטים ד' סאין כו' הוסיף לו במדה ונתן לו יותר ה " ז מותר כו' והוא פי' לההוא עובדא דרבינא יהיב זוזי לבני אקראה כו' וכמו שפי' הרב המגיד והתם דמכר הוא הלכך כל שלא הזכיר לו בשכר מעותיו שרי דאוזולי הוא דמוזיל לפירות גביה אבל בהלואה אפילו בסתם אסור בשעת פרעון וכמו שכתב הרא " ש ואף הרמב " ם ורש " י מודים דבהלואה אסור בשעת פרעון אפי' בסתם ובין לוה ובין מלוה קעבדי איסורא וכ " כ נ " י בשם התוספות לחלק בין מכר להלואה וכ " כ ב " י ז " ל ע " ש תלמידי הרשב " א וכ " פ הרב בהגהת ש " ע וכך הוא העיקר ודלא כמה שהבין רבי' ז " ל בדברי הרמב " ם ז " ל . מיהו לאחר שהחזיר לו מעותיו אף בהלואה אין לאסור לשלוח לו בסתם . ולשון נסתר שכתב הרמב " ם אינו ראיה כלל כי כך הוא צחות לשונו וכדמשמע בסמ " ג וסמ " ק להדיא שוב נראה לפי עניות דעתי דודאי דעת רבינו הוא דלהרמב " ם נמי ריבית מאוחרת אסור למלוה לקבל מהלוה בסתם כי היכי דאסור ללוה לשלוח לו בסתם אלא דמחלק דאין איסור אלא בנודע ומפורסם דמשלח לו בשביל מעותיו שהיו בטילות אצלו ולכך נקט מתניתין דנתן לו ע " י שלוחו ולא נקט דהוא עצמו נתן למלוה אלא ודאי הא דנקט היה משלח לו לאורויי דע " י השליח נתפרסם שלא היה משלח לו אלא בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו אלא דכשנתן השליח למלוה נתן לו בסתם וכיון דנודע ומפורסם שבשביל מעותיו הוא משלח לו לפיכך קרינן ליה רבית מאוחרת וגם המלוה יודע שכך נתפרסם לפיכך איכא איסורא בין ללוה בין למלוה אבל היכא שנותן הלוה למלוה מדעתו יותר ולא נודע ולא נתפרסם שנותן לו בשביל מעותיו התם ס " ל להרמב " ם דשרי אפילו בשעת הפרעון בין ללוה בין למלוה דכיון שנותן לו בסתם ולא נודע שבשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו הוא נותן לו איכא למימר מתנה בעלמא הוא ואינו בתורת רבית כלל ודוק :
Yoreh De'ah.160.10.1 וצריך המלוה ליזהר כו' עד כדלקמן בסי' קס " ו כ " ז כתבו התוספות פרק הגוזל עצים ( דף נ " ז ע " א ) בד " ה הלוהו וכן בפרק איזהו נשך ( סוף בבא מציעא דף ס " ד ) וכ " כ האשיר " י פ' הגוזל עצים ( דף קמ " א ע " ג ופרק א " נ דף קמ " ב סוף ע " א ): לשון ב " י וכתב המרדכי דלוה המבריח ארי מנכסי חבירו צריך לשלם לו ואי לא הוי אבק רבית עכ " ל ולא נמצא כן במרדכי שבידינו רק שכתב דמיחזי כרבית אי לא יהיב ליה שכר טרחו ואי לא בעי למיתב ליה שכר טרחו לא מפקינן מיניה בעל כרחו דאפי' אבק רבית אינה יוצאה בדיינים עכ " ל משמע להדיא דנדון זה אינו אבק רבית : כתב האגודה ס " פ א " נ כתב ראבי " ה אם מחזיק לו הלוה טובה יאמר המלוה גם אני אחזיק לך ואין לחוש עכ " ל פי' מיירי בעשיית טובה כגון לדבר בשבילו לפני השררה וכיוצא בזה מענייני ג " ח וטובת הנאה כשעושה הלוה למלוה איזו טובה אז יאמר לו המלוה גם אני אחזיק לך טובה לפעם אחרת בכיוצא בזה שעשית לי ואין לחוש ר " ל דאף ע " פ שלא יעשה לו שום טובה סגי באמירה בעלמא לפי שדרך הוא שזה עושה עם זה טובה כזו וע " ד זה הוא הפי' בהגהות מיימוני פ " ה מה " מ והגהות מרדכי ס " פ א " נ שכתבו אם מחזיק לו טובה והמלוה משיב לו גם הוא ומחזיק לו טובה אין בכך כלום עכ " ל דהיינו לומר שכ " א מחזיק טובה וג " ח לחבירו לפעמים לוה למלוה ולפעמים מלוה ללוה וכ " כ הרב בהגהת ש " ע סוף סי' זה ונתיישב מה שהיה קשה לב " י : כתב הרמב " ם פ " ה מה " מ לא יאמר לו דע אם בא איש פלוני כלומר שתכבדו ותאכילו ותימה שזה רבית ממון הוא ולא רבית דברים כו' כך הקשה ב " י . ול " ק מידי דרצונו לומר דבאמירה עושה איסור ואע " פ דהלוה לא ישמע לקולו להוציא ממון ולכבד את חבירו מ " מ איכא קפידא באמירה גרידה . כתוב הר " י בח " א אם אמר לחבירו אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרים ואלוה לך מעות נראה שאסור וב " י נדחק לפרש טעם איסור זה ופסק כך בש " ע דאסור ושרי ליה מאריה דלפע " ד הדבר ברור שאין בזה שום איסור דאין איסור רבית אלא כשהלוה מתחסר והמלוה מתרבה דאיכא נשך ותרבית ואז אפי' ע " י אחר אסור כדכתב סמ " ק והוכיח כך מתוס' דפ " ק דקידושין ( דף ו' ע " ב ) בד " ה דארווח לה זימנא דפי' ר " ת דאיירי שהיתה חייבת מעות לאדם אחר והגיע זמנו לפרוע ובא זה ונותן למלוה פרוטה לארווחי לה זימנא וקידשה באותה הנאה דהו " ל הערמת רבית וע " ש דמוכח להדיא כשהלוה מתחסר ואין המלוה מתרבה או כשהמלוה מתרבה ואין הלוה מתחסר אין שם אפי' הערמת רבית כ " ש הכא דהלוה מתרבה ואין כאן נדנוד איסור רבית אלא ט " ס הוא וכצ " ל שיתן לי ד' דינרים כו' ואתא לאורויי דאע " פ שלא אמר לו הלוה תן לו ד' דינרים כדי שילוני אלא פייסו שיתן לו ד' דינרין ובעבור זה הלוהו אפ " ה אסור דנראה כאילו היה שלוחו ודו " ק : כתב בהגהת אשיר " י ושאינן ת " ח אפי' אם התנה מתחילה לתת לו בתורת מתנה אסור והכי פירושו לא מיבעיא בהתנה מתחילה לתת לו בתורת רבית דפשיטא דאסור אפי' ברבית דרבנן אלא אפי' בתורת מתנה נמי אסור כיון שאינו ת " ח אבל בת " ח שרי בתורת מתנה והיכא דלא התנה כל עיקר כ " ש דשרי ונתיישב מה שהיה קשה לב " י ז " ל . ומה שנתקשה לו עוד בתשובת מיימוני בדברי הר " א מטולא יתיישב בסימן שא " ז באריכות בס " ד :
Yoreh De'ah.160.11.1 וכן הדין במעות של הקדש כתב באגודה ס " פ הזהב דראבי " ה כתב צדקה ומעשר אסור להלוות ברבית דאין דינו כהקדש כדמשמע פרק החובל ופ' בתרא דכתובות והר " ש בר ברוך התיר להלוות ברבית מדאמר בירוש' דמ " ק לוין לחבורת מצוה כו' כ " ש על גוף המצוה שרי והר " מ ז " ל אסר מדתני' לשמור ולא לחלק לעניים ולא קאמר מדכתיב רעהו אלא ודאי עניים בכלל רעהו ואני הקטן לפעמים הייתי גבאי והלותי על ידי עכו " ם לאפוקי נפשאי מפלוגתא עד כאן לשונו : ראובן היה בידו מעות צדקה של יחידים והלוה אותן מעות לשמעון על ידי עכו " ם בשטר בלא שום משכון ושמעון אומר דלא היו מעות של צדקה אלא משלו ותובע הרבית שנתן . נראה דראובן נאמן אפילו בלא שבועה דמעות של צדקה היו דלא שביק היתירא ואכיל איסורא עד כאן מתשובת מה " ר מנחם בסימן צ " ט . כתב בית יוסף וז " ל מותר ללוות ברבית מפני פיקוח נפש כן כתבו התוספות פ " ב דע " ז דף כ " ו מדאשכחן בעובדיה שלוה ברבית מיהורם בן אחאב עד כאן לשונו . וכתב בהגהת ש " ע דלצורך הקהל אסור ללוות ואפילו ברבית שאינו קצוצה ומה שנהגו להקל להלוות וללוות לצורך קהל ברבית קצוצה טעמם שמחשבים צרכי קהל לפקוח נפש או לצורך מצוה כדלקמן סי' קע " ב אבל אין לסמוך על זה אלא לצורך גדול עכ " ל בסעיף כ " ב ותימא דודאי דללות שרי משום פיקוח נפש אבל המלוה אין לו היתר ולפיכך נראה דצריך ליזהר שהלואה זו תהא נעשה ע " י אחר שאיננו מהקהל שלווין הלואה זו דהשתא יש היתר לעת הצורך על ידי שליח בין ללוה בין למלוה וכמ " ש הרב בהגהת ש " ע סעיף ט " ז ע " ש . ועכשיו נהגו הכל לעשות הלואה בהיתר ע " י שטר עיסקא שכתב רבי' בסי' קס " ז ובין שהלוה יחיד או יחידים ובין קהל שלוו בדרך זה אין כאן איסור אי נמי שהלווים יש להם משכנות של עכו " ם בביתם ומקנים למלוה בק " ס אי נמי יש להם סחורה בביתם ומקנים להם בק " ס כדלקמן בסימן קע " ז בש " ע סעיף י " ח ועיין במ " ש בסוף סי' קס " ט בזה בס " ד :
Yoreh De'ah.161.1.1 כל דבר אסור ללות כו' פי' מדכתיב לא תשיך כלל נשך כסף פרט נשך כל דבר חזר וכלל מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאינן מטלטלין ויצא פחות משוה פרוטה שאינו ממון כך פי' התוספות והאשיר " י ר " פ א " נ ואע " פ דמשמע מדברי התוס' לשם ופ' נערה שנתפתתה ( כתובות דף מ " ז ) שמסופקי' הם בקרקע אי שרי מן התורה מ " מ מדברי הרא " ש ונ " י משמע דשרי לגמרי ואפי' איסורא דרבנן ליכא וכך מוכח מלשון רבינו :
Yoreh De'ah.161.2.1 ומ " ש בשם הרמ " ה נראה דטעמא דמכלל ופרט וכלל לא ממעטינן אלא דבר שאין גופו ממון ופחות משוה פרוטה גופו ממון הוה אלא דניתן למחילה ושפיר הוא בכלל כל דבר אשר ישך אלא דאינה יוצאה בדיינין מידי דהוה אגזל וכדתנן בפ' הזהב חמש פרוטות הן וקחשיב גזל והא דקאמר ר " פ א " נ למה דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית לאו באונאה ולא קאמר דאיצטריך לאו ברבית לפחות משוה פרוטה והנך נמי לא ילפינן מיניה דמה לרבית שכן ישנו בפחות משוה פרוטה וכדכתבו תוספות פ' נערה לא קאמר התם אלא בלאו דרבית היכא דאיכא שוה פרוטה כנ " ל ליישב דעת הרמ " ה והכי נראה עיקר וכך נראה מדברי נ " י שהשמיט ההיא דיצא פחות משוה פרוטה שכתבו התוספות ע " ש . וכתב הרא " ש וז " ל אבל עבדים ושטרות ליכא למעוטי דלא שייך רבית אלא בהלואה דבר שניתן להוצאה ולפרוע אחר במקומו אבל בשאלה לא שייך רבית אלא שכירות מקרי עכ " ל מיהו לפי דברי התוספות בפ' נערה דאיכא נמי הלואה בקרקע כגון אדם שלוה שדה שאם שטפה יפרע לו שדה וחצי לפי זה בעבדים ושטרות נמי שייך רבית בהלואה כגון שלוה ממנו עבד אחד ושטר אחד שאם יהא נאבד יפרע לו שתים דהשתא ודאי כיון שפורע לו אחר במקומו שייך ביה רבית ואפשר דס " ל להרא " ש דכיון דכתב בקרא הלואה משמע דוקא הלואה ממש דאינה חוזרת בעין לעולם אבל עבדים ושטרות דחוזרת בעין כשאינן נאבדין לא שייך בהו רבית דכל שאלה בעולם כך הוא שאינה חוזרת בעין כשנאבדה ואפ " ה שאלה מקרי ולא הלואה . וב " י הקשה מצד אחר וז " ל ותמיהא לי מילתא דאטו עבדים ושטרות מי לא שייך בהו הלואה שנותן לו עבד אחד כדי שיתן לו אחר זמן שנים אחרים כו' ולפעד " נ דמשטר אין מקום לקושייתו דכשנותן לו שטר מק' זוז כדי שאחר זמן יתן לו שט " ח מק " ק זוז הלואה גמורה הוא דשטר אינו אלא לראיה בעלמא ומעבד נמי ל " ק דכיון דנותן לו עבד אחד שיהא שלו כדי שיתן לו אחר זמן שנים אחרים הוו להו דמי העבד כאילו זקפן עליו במלוה והלואה הוא ורבית גמור הוא ובגפנים הוא דמעטינהו קרא דכיון דצריכין לקרקע דבגפנים שהן פגין או בוסר קמיירי כדפירש התוס' פ' נערה דכקרקע דמיין ולית בהו רבית אבל בעבדים ושטרות בדרך שפי' ב " י שאינן חוזרות בעין לא דמיין לקרקע ופשיטא דאית בהו רבית והיכא דחוזרות בעין אלא שמתנה עמו שישלם לו יותר כשיהיה נאבד בהא לא שייך ביה רבית כדפרי' . מיהו הר " ר ירוחם כתב שהרשב " א כתב אעשרה גפנים טעונות בי " א יש בהם רבית ונראה דס " ל דלא ממעטינן מכלל ופרט וכלל אלא הלואת קרקע בקרקע ממש כיון שהלוה לו שדה לשנה וחוזר ופורע לו שדה לשתי שנים ודכוותה לגבי עבדים נמי איכא למעוטינהו אבל י' גפנים בי " א נשך אוכל מקרי . וכיון דהתוס' מסתפקא להו והרשב " א מפשט פשיטא ליה דאסור נכון להחמיר . וכך נראה מדברי ב " י ומהרמ " א שלא כתבו היתר זה בש " ע :
Yoreh De'ah.161.3.1 א " ר נחמן כללא דרביתא כו' ומ " ש בין דרך הלואה הוא ע " פ הדרכים המבוארים מסי' זה עד סימן קע " ג : ומ " ש או דרך ממכר הוא ע " פ הדרכים המבוארים מסימן קע " ג עד סי' קע " ו :
Yoreh De'ah.161.4.1 ומ " ש או שכירות הוא ע " פ הדרכים המבוארים מסי' קע " ו עד סוף הל' רבית ודע דמי שמעכב דמי שכירות חבירו והלה תובעו מה שהיה יכול להרויח במעות פסק הר " ר אליעזר מטול " א שחייב ליתן לו ואין בזה משום רבית כך הוא בתשובת מיימונית השייכים לספר משפטים סימן ט " ו ואע " פ דכתב לשם דה " ר אברהם אחיו הקשה לו מההיא דא " ל רבא להנהו דמנטרא באגי פוקו וסייעו בבי דרי כו' דאלמא דיש רבית בשכירות הנה מצאתי כתוב בתוך תשובת מוהר " ם שכתב וז " ל ומורי רבינו הביא ראיה לדברי הר " ר אליעזר מההיא דפ " ק דמכות דשמין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז וכו' שאם היה כפירוש הר " ר אברהם אחיו קשה דהא אם היו העדים תופסים ממונו של זה היו פטורין משום רבית וכל שכן כשמעידים שקר שהם פטורין הלכך נראה כמו שפסק הר " ר אליעזר והתם מיירי בע " כ שמעידים שחייבים לו שכירות וההיא דרבא להכי הוי רבית אי לא הוו מהפכי בארעא משום דמסתמא הוה זוקפה עליו במלוה מיד כדי שלא יעבור עליה בבל תלין וא " כ ה " ה אגר נטר גמור אי לא הוו מהפכי בארעא . שוב מצאתי בהגהת אשיר " י פ' א " נ דף קמ " ב ע " ב דבשכירות כי האי אית ביה נמי משום רבית ומביא ראיה מהא דתנן מרבין על השכר כו' ומפרש בגמ' משם דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף אלמא דאי הוה משתלמת מעכשיו הוה אסור משום רבית וע " ש מיהו הא נמי יש לדחות דכיון דקאמר אם אתה נותן לי מעכשיו ה " ה לך בעשר סלעים כו' השתא הו " ל כאילו זקפה עליו במלוה ובשביל שממתין לו שכירותו עד זמן פלוני נותן לו י " ב סלעים אבל במלמד ושאר שכיר דלא זקיף עליו במלוה לית ביה משום רבית גם ברבינו ירוחם נכ " ט ח " ג כתב להדיא בשם רבינו מאיר כמו שפסק הר " ר אליעזר ואין ספק דהיינו מתשובתו שמצאתי כתוב ולפ " ז התיישבו כל התמיהות והקושיות שתמה ב " י על הר " ר אליעזר בסוף סי' הקודם ואומר אני דלענין מעשה היכא דקיימו זוזי לוקמו ואי תפיס השכיר לא מפקינן מיניה : ומ " ש רבינו כאן דבשכירות נמי איכא רבית אינו ענין לכאן . ומ " ש אלא שאם הוא דרך מקח הוא מדרבנן כו' לאו דוקא מקח אלא ה " ה דרך שכירות נמי מדרבנן הוא דד " ת אינו אסור אלא דרך הלואה כדכתיב קרא :
Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .