← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 4,053 sections
Single column Two columns
Yoreh De'ah.139.5.1 שחט לפניה חגב וכו' שם קאמרינן לימא הך דרב יהודה אמר רב כתנאי שחט לה חגב ר " י מחייב וחכמים פוטרין מאי לאו בהא קמיפלגי דמ " ס אמרינן כעין זביחה ומ " ס לא אמרינן כעין זביחה אלא כעין פנים לא דכולי עלמא לא אמרינן כעין זביחה אלא כעין פנים בעינן ושאני חגב הואיל וצוארו דומה לצואר בהמה ונראה דרבינו מפרש שחט לה חגב לכל עכו " ם שבעולם אפי' אין דרך לעובדה בחגב כלל ושחיטת חגב דמי לשבירת מקל וקאמר רב דאם אין עובדין אותה במקל כלל פטור והיינו כחכמים דלא כר' יהודה ומשני אמר לך רב ע " כ לא מיחייב רבי יהודה אלא דחגב הואיל וצוארו דומה לבהמה אבל בשבירת מקל מודה ר " י דאם אין עובדין אותה במקל דאינו חייב ופי' זה אין בו גמגום אע " פ שרש " י ותוס' לא פירשו כך ע " ש ולפי פירוש זה משמע לרבי' דע " כ לא פליגי ר " י וחכמים אלא לענין חיוב ופטור אבל לענין איסור מודים חכמים לר " י דכיון דצוארו דומה לצואר בהמה דנאסר אע " פ שאין דרך לעובדה בחגב כלל ולא דמי לשבירת מקל היכא דאין עובדין אותה במקל כלל דלא נאסר :
Yoreh De'ah.139.6.1 כל דבר שכיוצא בו קרב לפנים וכו' משנה שם ( דף נ " א ) מצא בראשו של עכו " ם מעות כסות או כלים הרי אלו מותרין פרכילי ענבים וכו' וכל דבר שכיוצא בו קרב על המזבח אסור ומ " ש או שמוצא אותו לפנים מהמחיצה וכו' . שם מימרא דרב אסי בר חייא ודברי רבינו כפירש " י דחוץ מהמחיצה אסור משום נוי ולא משום תקרובת דלא מנחי תקרובת חוץ למחיצה וא " כ יש לו ביטול אבל פעור ומרקוליס כיון שכל עבודתה דרך בזיון והמחיצה הוי צניעות ולכבוד הלכך לא שייכי ביה ולא מפסקי עכ " ל . פי' לפירושו דאף מה שהוא חוץ למחיצה דיינינן ליה בדין תקרובת לפנים מן המחיצה וכאילו לא היה שם הפסקת מחיצה כלל דמחיצה לא נעשית אלא דרך כבוד וכיון שכל עבודתה דרך בזיון אין לה דין מחיצה ולכן אף מה שנמצא חוץ למחיצה ודרך בזיון נדון בתקרובת ואין לו בטול אבל התוס' פירשו דאף חוץ למחיצה אסור משום תקרובת אלא דלפנים מן המחיצה מקריבין דבר אע " פ שאינו נוי אבל חוץ למחיצה אין מקריבין שם אלא דבר של נוי דלפ " ז אם הוא של נוי אף חוץ למחיצה אין לו ביטול כיון שאיסורו מטעם תקרובת . ופעור ומרקוליס אפילו חוץ למחיצה ואפי' אינו נוי גם כן אסור משום תקרובת :
Yoreh De'ah.139.7.1 ומ " ש והרמב " ם כתב דלפנים מהמחיצה אפי' הוא דרך בזיון וכו' נראה דס " ל כיון דמפרש בגמרא דרישא דמתני' מצא בראשו מעות וכו' הרי אלו מותרין אינו אלא במצאן דרך בזיון א " כ סיפא נמי דפרכילי ענבים וכו' וכל דבר שכיוצא בו קרב ע " ג מזבח אסור איירי נמי במצאן בראשו דרך בזיון וכיון דרב אסי בר חייא קאמר כל שהוא לפנים מן הקלקלין אפי' מים ומלח אסור חוץ לקלקלין דבר של נוי אסור שאינו של נוי מותר מכלל דמתני' איירי במצא חוץ לקלקלין דאי לפנים מן הקלקלין מכל מה שמצא לשם הכל אסור ואפי' אינו של נוי דהיינו אפי' דרך בזיון נמי אסור ואמאי תני רישא מצא בראשו מעות וכו' דהיינו דרך בזיון מותר אלא בע " כ דמתני' איירי בחוץ לקלקלין וכשאינו של נוי דהיינו דרך בזיון מותר ואפילו הכי כשכיוצא בו קרב על המזבח אפי' אם מצא אותו דרך בזיון נמי אסור אבל לפנים מן הקלקלין הכל אסור אפילו אינו קרב על המזבח ודרך בזיון נמי אסור ופי' לפנים מן הקלקלין לדעת הרמב " ם הוא מקום עבודתה וחוץ לקלקלין היינו חוץ למקום עבודתה ופירוש זה בדברי הרמב " ם מבואר מלשונו ואין עליו קושיא וב " י האריך בפי' דברי הרמב " ם וכתב שמחלק בין מצא בראשה למצא אצלה ואח " כ הקשה על דברי רבינו ולמאי דפרישית לא קשיא ולא מידי לא על דברי הרמב " ם ולא על דברי רבינו ודו " ק : כתב ב " י דלהרמב " ם דאם נמצא במקום עבודתה הכל אסור אפילו אינו קרב על המזבח א " כ הני נרות נמי אם הכניסום במקום עבודתה תקרובת נינהו ולית להו ביטול עכ " ל ודבריו נכונים וכל בעל נפש יש לו להחמיר ולאו דוקא בנרות אלא בכל הדברים שהיו בבית תרפותם איכא משום תקרובת עכו " ם דשמא נכנסו במקום עבודתה ואין להם ביטול כלל לדעת הרמב " ם ודו " ק :
Yoreh De'ah.139.8.1 מצא בראשה מעות וכו' משנה גמרא שם : ומ " ש והככרות וכו' ונרות וכו' כ " כ לשם המרדכי והרא " ש והוא מדברי התוספות לשם ( דף נ' ) בד " ה בעינן כעין פנים : ומ " ש אע " פ שכיוצא בו קרב לפנים היינו מנחת מאפה תנור ואם היו מקריבין הככרות לעכו " ם היו נאסרים אבל כיון שאינן אלא חק לכומרים שרי וז " ל המרדכי שם לחם חק לכומרים אינה תקרובת לעכו " ם כי בימים הראשונים היו מאכילין לעכו " ם עצמה משא " כ בזמן הזה . וז " ל הר " ן שם כתוב בחידושי הרמב " ן לחם אונים שלהם הראב " ד ז " ל התיר ששכר גלח הם ע " כ ואיני יודע איזה לחם התיר עכ " ל וכתב ב " י ונ " ל שטעמו מפני שלחם אונים משמע דהיינו העוגה שקורין אושטיאה והוא תימה בעיניו להעלות על דעת להתירה מפני שהוא תקרובת עכו " ם ממש ולפי הטעם שכתב המרדכי משמע דאפי' לחם זה לא הוי תקרובת עכ " ל :
Yoreh De'ah.139.9.1 ומ " ש וה " ר יונה כתב וכו' נראה דאתא לאפלוגי אסברא ראשונה שכתבו התוס' והרא " ש והמרדכי שאם משכנן או מכרן מותרין דכיון דכבן לצורך עצמו זהו ביטולן דאלמא דאין להן ביטול אלא מטעם דכבן לצורך עצמו אבל אם כבו מעצמן אע " פ שמשכנן או מכרן אח " כ לא נתבטלו במה שמכרן או משכנן ולהר " ר יונה אף אם כבו מעצמן אם אח " כ מכרן או משכנן נתבטלו במכירתה זו ובמשכונן זו וה " ה אם נתנן לישראל דנתבטלו כאילו מכרן ומשכנן דאין חלוק בין מכירה לנתינה דכל שהוציאו מרשותו לרשות ישראל הו " ל ביטול גמור להר " ר יונה ודלא כמ " ש ב " י לחלק בין מכירה לנתינה גם דלא כפי' ב " י לדברי הר " ר יונה ע " ש אלא כדפרי' עיקר :
Yoreh De'ah.139.10.1 וחתיכות של שעוה וכו' כ " כ התוס' והרא " ש והמרדכי לשם ומ " ש והגביע שאוחז הכומר וכו' אבל התוס' ומרדכי כתבו דכלי מחתה אסורה מפני שמקטרין בו והוי משמשי ע " ז וצריך ביטול אבל . כלי שקורין קליצ " א אין משמשין בו לעכו " ם וז " ל המרדכי הקליצ " א הקשקוש הגביע שלהם מותרין ומיהו אח " כ כתב וז " ל פסק רא " ם שצריך ליזהר שלא יקח במשכון ולא יהנה ממשמשי עכו " ם ונויי עכו " ם שנתייפתה עכו " ם מהן כגון גביעים ומחתות ומעילים ורקמות המצויירים שפורסים לפני עכו " ם לנאותה ע " כ והר " ן ז " ל כתב בשם הרמב " ן שחכמי הצרפתים התירו גביעי כסף שקורין קלני " ש אבל מחתות אסורין דמשמשי עכו " ם הם וכבר כתבנו שמכירתן זהו ביטולן ע " כ ולא ירדתי לסוף טעמם ודעתם עכ " ל . ונ " ל שטעמו מפני דכיון דבגביעים נותנים יין הוא תקרובת עכו " ם ונמצא הגביע שהיין בתוכו משמש עכו " ם שאין לך משמש עכו " ם גדול ממנו שמקריבין בו תקרובת לעכו " ם וטעמם אפשר שהוא מטעם שכתב המרדכי גבי ככרות הכומרים דאינו תקרובת לעכו " ם כי בימים הראשונים היו מאכילין לעכו " ם עצמה משא " כ בזמה " ז עכ " ל ב " י בדפוסים הראשונים . וז " ל הגהות מהרש " ל ורוב פוסקים אוסרים הגביע וכ " ש הכילכ " א האידנא ואפשר שיש לחלק בין גביע לגביע אבל שקץ תשקצנו נ " ל : מעיל שלובשין הכומרים כשהולכין לתרפות אסור לעשותן לדבר מצוה משמע לדבר הרשות מותר תשב " ץ וכ " כ בהגהות מיימוני דהמעילין לא יתקנו טליתות של מצוה דמאיס וכתב משם ה " ר יהודא חסיד וכן ספרים פסולים שלהם שנמחקו אסור לכתוב עליהם ספרי קדש משום דמאיס ע " כ ומש " ה כתב מהרש " ל שאסור לעשות נרות של מצוה משעוה הנוטף מנירות בבית עכו " ם עכ " ל וכ " כ המרדכי ר " פ ר' ישמעאל ע " ש ראבי " ה שקבל מאביו רבינו יואל ומביאו ב " י דאסורים לנר מצוה דשבת וי " ט וחנוכה או לבית הכנסת : כתב מהרא " י בכתביו סימן כ " ז דספרי יראתם אסור למכור לכומרים אמנם אם אין ידוע שהוא הספר פסול יש להתיר דתלינן ברוב ספריהם ספרי משפטים וספרי רפואות ותכונה ותשבורת ומוזיק " א ואפילו אם הוא ידוע שספר יראתם הוא אם אינו מוכרו לכומר אלא לעכו " ם אחר אפשר יש להתיר משום דאלפני דלפני לא מפקדינן גבי עכו " ם כדאיתא פ " ק דע " ז עכ " ל ונ " ל דאין לסמוך על אפשר זה להקל באיסור עכו " ם דאין לנו אלא דברי התוספות שכתבו בפי' פ " ק דע " ז ( דף י " ד ) בד " ה חצב קצבא שאסור אפילו לעכו " ם אחר שאינו כומר דבודאי יתננו או ימכרנו לכומר וכ " פ בסמ " ג לאוין מ " ה והוא מדברי סה " ת הקצר סימן קל " ח וכ " כ בהגהות מיי' פ " ט דע " ז דאסור לכל עכו " ם ואין ראייה כלל מהא דאמר התם אלפני דלפני לא מפקדינן דלא איתמר הכי אלא גבי לבונה דאפשר דמזבין ליה לעכו " ם אחר וכן לענין שכונה דאפשר דלא מזבין ליה אבל בספרים פסולים הראויים לתפילה בבית עכו " ם ושאר ספרי יראתם דאין ספק דהעכו " ם יתננו או ימכרנו לכומרים הו " ל כאילו מכרו ישראל לכומר עצמו גם מהרא " י עצמו בת " ה סי' רצ " ט כתב במסקנתו דיש לחלק דלא דמי לההיא דלבונה זכה ולפיכך נראה ברור דאין להשגיח בהאי אפשר שכתב מהרא " י להתיר ואסור למכור ספרי יראתם ותפלתם וכיוצא בהן אף לעכו " ם אחר שאינו כומר והכי נקטינן . ודלא כהגהת ש " ע דמסתפק וכתב ב' סברות ומסיק והמחמיר תע " ב אלא אסור הוא מן הדין עוד כתב מהרא " י בכתביו ע " ש הא " ז שרבינו אליעזר מפיה " ם אוסר למכור לכומרים קלפים ודיו וכתב ונ " ל מדבריו שאינו אלא חומרא בעלמא . ונשאל מהרא " י על היעים שקורין וולעדי " ר ווי " ש שמא עדיף הנוצה מקלף ודיו כיון דלא נשתייר שום דבר מהקולמוס על הקלף או שמא יש לאסור דמ " מ הוי מסייעו ולא נתבררה תשובתו ע " ז ע " ש ועיין במ " ש ב " י בשם שבולי הלקט סוף סימן זה ומיהו נראה דקלפים ודיו ויעים אין להורות איסור כיון דאפשר שיכתוב שאר עניינים שאינן לעכו " ם ומ " ש דמ " מ הוי מסייעו אין טעם זה גורס איסור דהא מסקינן בפרק המצניע ( שבת דף צ " ג ) בכל האיסורין מסייע אין בו ממש ומיהו נכון ליזהר אף מיעים וכ " כ מהרש " ל בביאוריו לסמ " ג :
Yoreh De'ah.140.1.1 אליל ומשמשיה ותקרובתה אסורים בכל שהוא . משנה פרק בתרא דע " ז ( דף ע " ד ) ומשמע ודאי דה " ה נויי עכו " ם דינה כמשמשיה וקרוב אני לומר דצריך להגיה כאן בדברי רבינו מלת ונוייה והכי משמע מדקאמר כגון כוס דהוא משמשיה ובכלל זה גם תקרובתה שהרי בכוס מקריבין תקרובת לעכו " ם עצמה או טבעת דהוא נוייה או צורה של עכו " ם שהוא עכו " ם עצמה : ומ " ש אבל ס " ס מותר כו' כבר נתבאר כל זה בסימן ק " י ע " ש :
Yoreh De'ah.141.1.1 כל הצלמים הנמצאים בכפרים אסורים וכו' ר " פ כל הצלמים אסורים מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה דברי ר " מ וחכ " א אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל וכו' אמר רבה מחלוקת בשל כרכים אבל בשל כפרים ד " ה אסור :
Yoreh De'ah.141.2.1 ומ " ש אא " כ עומדין על פתח מדינה שם אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ובעומדין על פתח מדינה שנינו והביאו הרי " ף והרא " ש ופי' רש " י בעומדין על פתח מדינה שנינו בהנהו קאסר ר " מ דחשיבי להו עכ " ל וכיון דלר " מ דאוסר אפי' אין בידו מקל אפ " ה אינן אסורין אא " כ עומדים על פתח מדינה כ " ש לרבנן דאינן אוסרין אא " כ יש בידו מקל וכו' דאינן אסורין אא " כ עומדין על פתח מדינה ותו דא " כ הוי פלוגתייהו הפוכות דמה שר " מ אוסר חכמים מתירין ומה שחכמים אוסרין ר " מ מתירו הו " ל לתנא לפרש וכ " פ הרמב " ם בפ " ז מהל' ע " ז דבכפרים כולם אסורים ובכרכים אינן אסורין אא " כ עומדים על פתח המדינה והיה ביד הצורה צורת מקל וכו' פסק כחכמים וכדפרי' וכך הם דברי רבינו ודע דבגמרא איתא אמר רב יהודה אמר שמואל באנדרטי של מלכים שנינו ומביאו הרי " ף והרא " ש ותימה למה לא כתבו כך הרמב " ם ורבינו ונראה שהם תופסים עיקר פירש " י שכתב וז " ל אנדרטי כשהמלך מת עושין צורתו בפתח השער לזכרון והתם קאמר ר' מאיר דאגב חביבותיה פלחי ליה עכ " ל דלפי זה חכמים דפליגי עליה דר " מ ס " ל דאף באנדרטי של מלכים אינו אסור אא " כ בעומד על פתח מדינה ויש בידו מקל וכו' ואין צריך לומר באנדרטי של שולטנות או סתם צורת אדם דאינו אסור אלא בעומד על פתח מדינה ויש בידו מקל וכו' ולפירש " י הסכים גם רבינו אלחנן בתוספות דלא כפי' ר " ת והשתא ניחא דכתבו הרמב " ם ורבינו בסתם דבשל כרכים ועומדים על פתח מדינה ויש בידם מקל וכו' דאסורין דמשמע דאין חלוק בין צלם לצלם הכל שוה לאיסור בעומד על פתח מדינה ויש בידו מקל וכו' . מיהו ודאי בעינן בדוקא צורת אדם דמדמוקמינן ליה באנדרטי משמע דוקא צורת אדם ולכן כתב רבינו בסמוך כגון צורת אדם העומדת על פתח מדינה ובידה מקל וכו' ודלא כמ " ש בש " ע שכתב והיה ביד הצורה צורת מקל וכו' ולא כתב צורת אדם דליתא אלא דוקא בצורת אדם :
Yoreh De'ah.141.3.1 המוצא שברי צלמים וכו' משנה ר " פ כל הצלמים ובגמרא אמר שמואל אפי' שברי עכו " ם שראינום שעבדוה כשהיתה שלימה שבריה מותרין דמסתמא כיון שנשברה שוב אין עובדין אותה :
Yoreh De'ah.141.4.1 ומ " ש אבל מצא תבנית יד וכו' משנה שם ותרגמא שמואל בעומדים על בסיסן . ודברי רבינו כפי' התוס' ע " ש ר " ת שיש להם בית מושב רחב שיושבים עליו לבדם דנראה שכך נעשה מתחלה ואינם שברים ואפילו מצא בשוק או בשדה נמי אסורים וכ " כ הרא " ש ודלא כפירש " י דאינם אסורים אלא במצאן עומדים על כנן מקום המתוקן להם דכיון דאותבינהו סתם ודאי פלחו להו עכ " ל ומיהו ודאי אף לר " ת אפילו אין להם בית מושב רחב ונראין כשברים אם מצאן על מקום המתוקן להם ודאי פלחו להו דבזה ודאי מודו כ " ע דאסירי :
Yoreh De'ah.141.5.1 כתב הרמב " ם המוצא יד עכו " ם וכו' שם בגמ' פריך אדשמואל דאמר אפי' שברי עכו " ם מותרים והאנן תנן שברי צלמים מותרין . ופריק ה " ה דאפילו שברי עכו " ם מותרין והא דקתני שברי צלמים משום דקא בעי למיתני סיפא מצא תבנית יד וכו' דאפי' של צלמים אסורים בעומדין על בסיסן וסבירא ליה להרמב " ם דדוקא בצלמים אינן אסורין במצא תבנית יד אלא בעומדין על בסיסן אבל תבנית יד עכו " ם עצמה אסורין אפילו אינן עומדין על בסיסן דמסתמא כיון שהוא תבנית יד עדיין עובדין אותה אע " פ שנשברה ומתניתין דמצא תבנית יד אסורין לצדדין קתני תבנית יד דצלמים בעומדין על בסיסן ותבנית יד דעכו " ם אפילו אינן עומדין על בסיסן והיינו דתנא בה מפני שכיוצא בהן נעבד והא דלא כתב הרמב " ם דין תבנית יד של צלמים דאסורין בעומדין על בסיסן נראה דטעמו לפי שהיה מפרש כפירש " י בעומדין על כנן מקום המתוקן להם דכיון דאותבינהו התם ודאי פלחו להו ודבר פשוט הוא דאסורין וא " צ לפרש כנ " ל ונתיישב מעתה מה שהקשה רבינו על דברי הרמב " ם וכתב ולא נהירא וכו' דל " ק ולא מידי מיהו בפירוש המשנה משמע דהרמב " ם מפרש בעומדין על בסיסן כפי' ר " ת והרא " ש ע " ש וב " י לא פירש כך ולפע " ד נראה עיקר כדפרי' :
Yoreh De'ah.141.6.1 המוצא כלים ועליהם צורת חמה וכו' משנה שם מחלוקת ת " ק ורשב " ג והלכה כרשב " ג במשנתינו דאמר שעל המכובדים אסורים שעל המבוזים מותרין :
Yoreh De'ah.141.7.1 ומ " ש ונראה דה " ה נמי שעל הכוסות וכו' טעמו כיון דקי " ל כשמואל דאפילו למעלה מן המים מבוזין הן לפי שמשתמשין בהם במאכל ובמשתה ה " ה נמי שעל הכוסות וכו' דאין נקרא שעל המכובדין אלא העשויין לתכשיט :
Yoreh De'ah.141.8.1 ומ " ש וי " א שעל בגדי משי וכו' . כ " כ הרא " ש לשם :
Yoreh De'ah.141.9.1 ומ " ש וכל זה בסתם וכו' . ה " א בירושלמי הביאו ב " י וכתב ע " ש הר " ן דאף ע " פ שבודאי שצורה זו נעבדת בכלי זה לא נעבדת כיון שהוא מבוזה עכ " ל והאידנא אף על המכובדין אף ע " פ שצורה זו בודאי נעבדה מ " מ בכלי זה ודאי לא נעבדה וכל מה שמצירים צורת עכו " ם בכלי הכל הוא לזכרון וע " כ אין נוהגין בהם איסור אפילו על המכובדים וז " ל המרדכי ישן אבל בשל כפרים ד " ה אסור וכו' אבל מה שתולין בצוואריהן לזכרון לא מחמרינן בהו כך מצאתי באבי " ה עכ " ל . וכיוצא בזה כתב הרבינו ירוחם ע " ש הר " א אסמע " אל דבזה " ז שאין עובדין לחמה ולבנה ודרקון כלים הללו מותרים ואפשר דאלו שאינן אדוקין בעכו " ם כל מה שעושין בצורות הללו בכלים אינן עושין אלא לנוי ומותרין בהנאה ואסורין להשהותן משום חשד אם הם בולטין וראוי להחמיר בספק איסור תורה עכ " ל :
Yoreh De'ah.141.10.1 צורות שאר כל המזלות וכו' . שם מסקנא דגמ' ( דף מ " א מ " ב ): ומ " ש אם לא שיש הוכחה וכו' כבר נתבאר בתחילת הסימן דבכרכים אינו אסור אלא בעומד על פתח המדינה ובידו מקל וכו' ובשל כפרים אסור בכל עניין וז " ש רבינו כאן ובשל כפרים ר " ל או בשל כפרים אפילו אין עומד על פתח מדינה וגם אין בידה מקל וכו' אסור בכל ענין :
Yoreh De'ah.141.11.1 ומ " ש אבל כולם אסור לעשותם וכו' . שם פשוט בגמ' ( דף מ " ב מ " ג ) ומ " ש אפילו של שאר מיני מתכות פי' כיון דכשרה במקדש אפילו אינה של זהב כדילפינן בהקומץ רבה אבל של עץ שרי כיון דאינה במקדש . ומ " ש וצורות ימים וגבעות מותר לעשותן וכו' כלומר אף ע " ג דבשוחט אין חילוק בין שוחט להרים וגבעות ימים ונהרות ובין שוחט לחמה ולבנה כוכבים ומזלות דהרי אלו זבחי מתים י " ל דווקא כשמתכוין לעובדם אין לחלק בין זה לזה אבל לעשותן שרי דאינן בכלל לא תעשון אתי והכי משמע בסוגיא לשם דאהא דתניא אשר בשמים לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ומוקי לה כי תניא ההיא לעובדם פריך אי לעובדם אפילו שלשול קטן נמי ומשני אה " נ ומסיפיה דקרא נפקא דתניא אשר בארץ לרבות ימים ונהרות הרים וגבעות מתחת לרבות שלשול קטן אלמא דימים ונהרות אינו אסור אלא לעובדם אבל מותר לעשותן ונקט רבינו ימים וגבעו' וה " ה נהרות והרים ובכלל ימים הוי נמי שלשול קטן שבים :
Yoreh De'ah.141.12.1 ומ " ש וצורת דרקון אסורה למי שמוצאה להשהותה ומותר לעשותה פי' דבמוצאה חיישינן שמא עבדוה קודם שמצאה כדלעיל בסימן זה דהמוצא צורת דרקון על המכובדין אסורין שודאי נעשו לשם עכו " ם אבל מותר לעשותה דאינה בכלל לא תעשון אתי לפי שהוא פורח באויר ואיננה בשמים כך מצאתי אבל העיקר נראה לי כמ " ש הרמב " ם בפי' המשניות כי צורה זו בדוה מלבם ויחסוה לתלי הלבנה ולא היתה מעולם צורה ולכן מותר לעשותה דאינה בכלל לא תעשון אתי כיון שאינה בעולם אבל כיון שעשאוה השוטים עכו " ם ועובדים אותה אסורה למוצאה ומשמע דבעשאה מותר להשהותן ולית בה משום חשדא אפי' בגוף שלם דליכא חשדא אלא בחמה ולבנה כוכבים ומזלות ופרצוף אדם כדלקמן . וצ " ע דבמרדכי פכ " ה במחלוקת רבינו אפרים ור' אליקים משמע שתופסים בפשיטות דצורת דרקון שוה לצורת חמה ולבנה דה " ל נמי בכלל לא תעשון אתי ואסור לעשותן :
Yoreh De'ah.141.13.1 ומ " ש וכל הצורות שאסור לעשות לעצמו וכו' . פי' בעשאן לעכו " ם אסור משום לא תעשון אתי דקפיד קרא על העשייה ומדכתיב קרא סתמא משמע אפי' עשאן לעכו " ם וכשהעכו " ם עשאן לו ליכא איסורא דעשייה אלא דאסור להשהותן דאיכא משום חשדא דעכו " ם והא דקאמר בד " א בבולטות וכו' אתרוייהו קאי בין היכא דאיסורא משום עשייה בין היכא דאיסורא משום חשדא ולא משום עשייה כגון דעשאן עכו " ם בין בזו ובין בזו אין איסור אלא בבולטות אבל בשוקעות מותר לעשותן ונקט רבינו לעשותן לאורויי רבותא דאף היכא דאסור משום לא תעשון אתי אין איסור בשוקעות כ " ש היכא דעשאן עכו " ם דליכא אלא משום חשדא מ " מ בשוקעות ליכא חשדא ושרי להשהותן וכתב רבינו דאף אריגה בבגד וציור בכותל הוי בכלל שוקעת אף ע " פ דהצורה ארוגה על הבגד דאין איסור אלא דוקא בבולטת ממש וכ " כ הר " ן להדיא ע " ש . ומ " ש כדתניא טבעת וכו' אף ע " ג דהך ברייתא מיירי בשעשאו עכו " ם מדמתיר בבולטת לחתום בה דאי בעשאו ישראל אסור להשהותה כלל אלא ודאי בעשאו עכו " ם דליכא אלא משום חשדא וכיון שאסור להניחה בבולטת תו ליכא חשדא אפ " ה ס " ל לרבינו דכי היכי דבדליכא אלא משום חשדא איכא חילוק בין בולטת לשוקעת ה " נ היכא דאיכא איסור עשייה איכא חילוק בין בולטת לשוקעת הכי משמע בסוגיא דבעשאו עכו " ם ליכא אלא משום חשדא דעכו " ם דמשני שאני ר " ג דאחרים עשו לו פירוש עכו " ם ואקשינן והא רב יהודה דאחרים עשו לו וא " ל שמואל לרב יהודה שיננא סמי עיניה דדין ופרקינן התם בחותמו בולט ומשום חשדא דתניא טבעת שחותמה בולט וכו' . דאלמא דאין שם איסור כשהעכו " ם עשאו לו אלא משום חשדא דעכו " ם ודוקא בבולטת וס " ל לרבינו השתא לפי סברא זו דה " ה היכא דעשאו ישראל דאיסוריה משום לא תעשון אתי אין איסור עשייה אלא דדוקא בבולטת :
Yoreh De'ah.141.14.1 ומ " ש ואף בבולטת נמי לא אסרינן אלא ליחיד וכו' פי' היכא דעשאו עכו " ם וליכא איסורא אלא משום חשדא בבולטת לא אסרינן אלא ליחיד וכו' ואפי' של יחיד אם היא עשוייה פרקים ואינה מחברה אלא בשעה שצריך לה ואח " כ חוזר ומפרקה דכל יומא לא חזו לה וליכא חשדא או עשאה להתלמד בה לידע מהלך חמה ולבנה ומזלות וכוכבים וכדעביד ר " ג והכי אוקמא תלמודא לדר " ג בהני תלתא אוקימתא וס " ל להרא " ש ורבינו דכולהו הילכתא נינהו . אבל דעת הרי " ף דהך אוקימתא בתרא דקאמר וא " א להתלמד שאני דמביא ראיה מדתניא לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות הוא עיקר ומידחייה הני אוקימתא קמאי דרבים שאני וא " א דפרקים הואי דכיון דליכא ראייה להני אוקימתא דחינן להו מהילכתא :
Yoreh De'ah.141.15.1 ומ " ש ור " ת כתב דבצורת חמה וכו' כ " כ התוס' והרא " ש בשמו והטעם לפי שברקיע הם שקועין וכ " כ התוס' והסמ " ג אבל הרא " ש כתב וז " ל כי נראין בעינינו כשקועין ברקיע אלא דמ " ש רבינו לר " ת דאסורין בין לעשותן בין להשהותן לא ידעתי מנין לו דמ " ש הרא " ש אהך דשמואל דא " ל לר' יהודה סמי עיניה דדין וז " ל האי חותם מיירי בחמה ולבנה כוכבים ומזלות ופרצוף אדם שאסור לעשותן וגם להשהותן אם עשאו עכו " ם משום חשדא עכ " ל לא כתב הרא " ש דברים אלו אלא למאי דס " ל דאף באיסור עשייה איכא חילוק בין בולטת לשוקעת ולכך כתב הרא " ש דהאי חותם דרב יהודה דאסר ליה שמואל בבולטת מיירי בחמה ולבנה וכו' דאסור לעשותן וגם להשהותן אם עשאו עכו " ם משום חשדא אבל לר " ת דאוסר בחמה ולבנה אפי' שוקעת משמע דוקא היכא דעשאו עכו " ם דאיכא משום חשדא התם הוא דאפילו בשוקעת איכא חשדא דעכו " ם כדמוכח מהראיה שהביאו התוס' והרא " ש לדברי ר " ת מדפריך אשינוייא דרבים שאני והא ר " ג דיחיד הוה תימה אמאי לא משני דצורת לבנה דר " ג לא היתה בולטת אלמא דבחמה ולבנה כוכבים ומזלות אין חילוק בין בולטת לשוקעת בכל ענין איכא חשדא דעכו " ם ונראה דס " ל לרבינו דהך קושיא דמכחה הכריח ר " ת דאין חילוק בחמה ולבנה בין בולטת לשוקעת היכא דאיסוריה משום חשדא איכא להכריח נמי מכח הך קושיא בתחלת הסוגיא דפרכינן אדר " ג ומי שרי לעשות צורת חמה ולבנה והכתיב לא תעשון אתי דמדלא משני דצורת חמה ולבנה דר " ג לא היתה בולטת אלמא דאין חילוק בין בולטת לשוקעת בכל עניין איכא איסורא דעשאה וכדכתב הרא " ש לסברה הראשונה דאין איסור בחמה ולבנה אלא בבולטת דאסור בין לעשותן בין להשהותן אם עשאן עכו " ם ה " נ לר " ת דאסור בחמה ולבנה בין בבולטת בין בשוקעת נמי אסור בין לעשותן בין להשהותן אם עשאן עכו " ם :
Yoreh De'ah.141.16.1 ומ " ש והרמב " ן הוסיף עוד צורת אדם וכו' איכא לתמוה מאי מוסיף עוד דקאמר רבינו דמשמע דס " ל להרמב " ן הא דר " ת והלא הרמב " ן ס " ל לחלק בין היכא דאיסורא דידיה משום לא תעשון אתי התם הוא דאין חילוק בין בולטת לשוקעת אבל היכא דליכא איסוריה אלא משום חשדא איכא לחלק בין בולטת לשוקעת ולר " ת אף היכא דליכא אלא משום חשדא נמי אין חילוק בין בולטת לשוקעת כדמוכח מהראיה מדלא משני דלבנה דר " ג שוקעת היתה וליכא חשדא . ונראה דרבינו מפרש בדברי הרמב " ן דדוקא בשאר צורות דליכא משום איסור עשייה כלל אלא משום חשדא דעכו " ם התם הוא דאיכא לחלק בין בולטת לשוקעת אבל בחמה ולבנה כיון דהיכא דאיכא משום איסור עשייה אין חילוק בין בולטת לשוקעת הלכך אפי' עשאו עכו " ם דליכא משום איסור עשייה אלא משום חשדא נמי אסור בכל עניין בין בבולטת בין בשוקעת דהא בלאו חשדא דעכו " ם איכא נמי חשדא אף בשוקעת דעשאו זה ועבר על לא תעשון אתי ודו " ק . ומ " ש הרמב " ן והא דקתני אסור לחתום בה על המכובדין קאמר וכו' . נראה דר " ל דאסור לחתום בה על דבר מכובד כגון שיראים וטבעות וכיוצא בו מהדברים המכובדים שאחר חותם עליהם בשעוה כדי שלא יתחלפו לו אצל אחר וכיוצא בזה אבל לחתום על דברים מבוזין שרי . ודע דאהך דמשני שאני ר " ג דאחרים עשו לו כתבו התוס' הקשה הר " ר אלחנן דלכאורה משמע שצוה ר " ג לעכו " ם לעשות והא אמירה לעכו " ם שבות ואפי' בדבר שאינו של שבת וי " ל דמצוה שאני עכ " ל . ויש להקשות הלא כתבו התוספות דאין להתיר שבות דאמירה לעכו " ם במקום מצוה אלא במצות מילה דהיא גופה דוחה שבת אבל לא בשאר מצות וכ " כ רבינו בה' שופר ולכן לא נתקבל שינויא דתוספות להרא " ש ז " ל שהרי כתב וז " ל שאני ר " ג דאחרים עשו לו כלומר קנאן מן העכו " ם עשוי עכ " ל . דהשתא כיון דר " ג לא צוה לעכו " ם לעשות אין בו משום שבות כל עיקר ובמרדכי הארוך תירץ דעכו " ם עשו לו מעצמן שלא אמר להן ר " ג לעשות לו והוא נכון :
Yoreh De'ah.141.17.1 ומ " ש והא דאסרינן בצורת אדם דוקא בצורה שלימה וכו' . פי' דאם אין שם אלא צורת הראש בלא גוף שלם אין בו משום איסור עשייה דלא תעשון אותי דרשינן וגם חשדא דעכו " ם ליכא אם אין כל הדמות שלם ואפי' מצאו לא חיישינן שמא עבדוה קודם שמצאה כ " כ הרא " ש והתוספות בד " ה שאני ר " ג ( דף מ " ג ) מיהו בסמ " ג נוטה לאיסור אף בצורת אדם לבדו ע " ש ובמרדכי כתב ע " ש הר " ר פרץ כשאין בו צורת כל גופו של אדם אין אסור אלא צורת דרקון בלבד ע " ש :
Yoreh De'ah.142.1.1 כשם שהאליל וכו' ברייתא בפרק בתרא דביצה ( ל " ט ) גחלת של אליל אסורה ושלהבתה מותר פירוש מותרת לחמם בה דלית בה מששא ובסוף תמורה כל הנשרפים אפרם מותר חוץ מאפר אשירה :
Yoreh De'ah.142.2.1 סכין של אליל חדש וכו' פ " ק דחולין ( דף ח' ) וע " ל סימן י' כתב גם דעת הרשב " א דבדיעבד צריך להוליך הנאה לים המלח דהיינו כדי שכר סכין לשחוט בה וכאן סתם רבינו דבריו כהרא " ש שא " צ דבהנא' מועט' כזו שרי בדיעבד ואיכא לתמו' היכא אשכחן היתירא באיסור הנאה בהנאה מועטת הא ודאי כיון דאיכא בהנאתו שוה פרוטה חשיב כאילו נהנה ק' מנה ותו קשה וכי גרע הנאה זו מהנאת הזאת מי חטאת בימות החמה דקאמר רבא דאסור במודר הנאה כדאיתא פ " ג דר " ה ( דף כ " ח ) ומה שהביא הרא " ש ראיה מריש השוכר את הפועל לעשות בי " נ דאין שכרו אסור אלא משום קנס כדי שלא ישכיר עצמו לעכו " ם לפע " ד אינה ראיה דשכירות אין בו איסור אלא מדרבנן דאינו חשוב כדמי י " נ כדפי' התוס' לשם להדיא והכי מוכחת כל הסוגיא דשכרו אינו כדמי עכו " ם הלכך אין בו איסור אלא משום קנס אבל סכין של עכו " ם דהוה משמשיה אסור בהנאה מדאורייתא אין חילוק בין הנאה מועטת למרובה הכל אסור מדאורייתא אפילו דיעבד הילכך נראה עיקר כהרשב " א והוא דעת הרמב " ם בפ " ז מה' ע " ז וכך נראה בש " ע שפסק כך והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.142.3.1 נטל כרכר מהאשירה וכו' משנה סוף פ' כ " ה וכתבו התוספות דבירושלמי מקשה מ " ש מי " נ דאמרינן ימכר כולו לעכו " ם חוץ מדמי י " נ שבו וה " נ ימכר הבגד כולו לעכו " ם חוץ מדמי איסור שבו ותירץ שאני י " נ דכיון דאין דרך ליקח מן העכו " ם יין ליכא למיגזר אבל בגד דדרך בני אדם ליקח מן העכו " ם בגד גזרו בו דאסור למכרו לעכו " ם חיישינן שמא יחזור העכו " ם וימכרנו לישראל וכן י " ל באפה בו את הפת דרך ליקח פת מן העכו " ם עכ " ל :
Yoreh De'ah.142.4.1 ומ " ש נטל ממנה עצים וכו' חדש יותץ וכו' . לכאורה קשה בדברי רבינו דכתב בתחלה סתם חדש יותץ וכו' ואח " כ כתב למאי דקי " ל הלכתא דא " צ לנתצו ולא קשה ולא מידי דכך הוא הצעת דבריו חדש יותץ ישן יוצן ואם אפה בו הפת באותו היסק למ " ד זה וזה גורם אסור הפת אסורה כלומר וגם חדש יותץ דקאמינא לא הוי אלא למ " ד זה וזה גורם אסור דלדידיה אפילו יוצן לא מצי ליהנות ממנו אלא ע " י זה וזה גורם דאסור אבל אנן קיימא לן זה וזה גורם מותר בדיעבד וכו' ולדידיה אפילו חדש לא יותץ אלא יוצן ושרי לאפות בו לכתחלה דכיון דאיכא הפסד מרובה בניתוצו חשוב דיעבד אבל הרמ " ה כתב אפי' למאן דאמר זה וזה גורם מותר בפת שנאפה בעצי איסור וכו' אסור וכן יראה מדברי אדוני אבי הרא " ש דהשתא הדרינן וקאמרינן דאף למאן דאמר זה וזה גורם מותר מכל מקום בתנור אסור וחדש יותץ ישן יוצן ואם אפה בו הפת באותו היסק אסור אפילו דיעבד :
Yoreh De'ah.142.5.1 ומ " ש ואע " ג דקיימא לן זה וזה גורם מותר אם אבוקה כנגדו הפת אסורה דיש שבח עצים בפת פירוש שכל שעה שהיתה פת בתנור היה דולק האור ואופהו שהיה נהנה מן האיסור בשעה שעצי האיסור בעין הלכך הפת אסורה דלא שרי זה וזה גורם אלא בבישלה על גבי גחלים אפי' הן לוחשות התם הוא דהפת מותרת דכי אתהני פת מאיסור כבר כלה ובטל האיסור ולא חשוב כאילו היה האיסור בעין והכי איתא בפרק כל שעה ( פסחים דף כ " ו ) לגבי קליפי ערלה וכלאי הכרם ומשם נלמוד לעצי אשירה ואע " ג דאסור ליהנות מגחלת אליל כדכתב רבינו בתחילת סימן זה היינו דלכתחלה אסור אבל הכא קאמר אם בישלה ע " ג גחלים הפת מותרת דיעבד וכן פי' ב " י ופשוט הוא :
Yoreh De'ah.142.6.1 ומ " ש והרמ " ה כתב אפילו למאן דאמר זה וזה גורם מותר הכא גבי אליל הפת וכו' נראה דס " ל להרמ " ה דאף ע " ג דאסיקנא בעובדא דגינתא דאזדבלא בזבלא דאליל דהלכה כר' יוסי בזה וזה גורם אפי' הכי גבי אליל בפת שנאפה בעצי איסור וכו' אע " ג דליכא שבח עצים בפת אסור טפי דכיון דגוף הפת שנהנה ממנו האדם באכילתו נאפה בעצי איסור מחמרינן ביה טפי דלא דמי לשאר זה וזה גורם ודכוותא בבגד שנארג בכרכר של אליל דגוף הבגד שנהנה ממנו האדם בלבישתו נעשה בעצי איסור חמיר טפי : ומ " ש וכן יראה מדברי א " א הרא " ש שהביא המשנה לפסק הלכה נראה דרצונו לומר דכיון דכתב המשנה בסתם ולא פירש אלמא דהכי הוה פסק הלכה דאל " כ ה " ל לפרש ולומר ולית הילכתא הכי מדלא פירש אלמא דהלכתא היא ואע " ג דגם האלפסי הביא המשנה בסתם מ " מ הרא " ש דרכו לפרש יותר כל פסקיו ומדלא פירש כאן אלמא דהך משנה הלכה היא ונתיישב בזה מה שהקשה ב " י בדברי הרמ " ה ורבי' ומיהו לא קי " ל כהרמ " ה אלא כרוב הפוסקים דבין חדש ובין ישן יוצן וכ " פ בש " ע :
Yoreh De'ah.142.7.1 ואם נתערב הפת וכו' משנה שם סוף פרק כל הצלמים פלוגתא דחכמים ור " א ואיפסיקא בגמרא הלכתא כר " א . ומ " ש פירוש רש " י ור " י הכל מבואר לשם באשיר " י גם מ " ש בשם הרז " ה וה " ר יונה כתב לשם באשיר " י ונראה דלפי' רש " י דסגי בהולכת דמי העצים בלבד א " כ לפ " ז נמשך דצ " ל גם כן אפי' לא נתערב הפת באחרים ניתר הפת ע " י פדיון דמי עצים דאם לא כן קשה כיון דבנתערב סגי בדמי העצים בלבד א " כ אפי' לא נתערב נמי למה לא יועיל פדיון לפת בדמי עצים אלא בע " כ דאה " נ דמהני אפילו בלא נתערב אבל לפר " י דצריך להוליך דמי כל הפת נמשך דדוקא בנתערב דכיון שהיה לשאר הפת שעת היתר קודם שנתערב מהני שיעור פדיון הפת שנתערב להתיר כל הפת אבל שיעור עצים גרידייהו לא מהניא שאם לא כן אפילו בלא נתערב אמאי לא סגי בהולכת דמי עצים אבל כיון שצריך להוליך כל דמי הפת אם כן בלא נתערב אין לו תועלת בפדיון דמה לי הוליך הפת עצמו מה לי הוליך דמי הפת וזה ודאי קשה למה שהכריע הרא " ש דסגי בהולכת דמי העצים גרידייהו ואפ " ה לא התיר אלא ע " י תערובות :
Yoreh De'ah.142.8.1 אפרוחין שקננו וכו' משנה במעילה ( דף י " ג ) קן שבראש האילן של הקדש לא נהנין ( דאסור מדרבנן ) ולא מועלין ( אם נהנה לא מעל מדאורייתא שיתחייב קרבן מעילה ) בראשו של אשירה יתיז בקנה ( פי' ישליך בקן שלה ) מסיק שם ובפרק כ " ה ( דף מ " ב ) בשם ר' יוחנן מאי יתיז יתיז באפרוחין ואסיק דבאפרוחין שא " צ לאמן מותרים דכיון דא " צ לאילן ליכא למיגזר דילמא אתי לאתהנויי מאילן גופיה אבל בביצים אי נמי באפרוחין שצריכין לאמן כביצים דמו ואסורין דכיון דצריכין לאילן גזור בהו רבנן כעל אילן עצמו דאי שרית לאתהנויי מינייהו אתא לאתהנויי מאילן גופיה א " נ אי שרית ליה התזה בקן שמא יעלה דרך אילן ואע " ג דאיכא אוקימתא אחריתי בגמרא דיתיז בקנה קאי לקן עצמו שמתיז אותו לשרוף עציו לפי שהעוף מביא עצי הקן ממקום אחר ופסק הרמב " ם בפ " ז מה' ע " ז כתרתי אוקימתא דס " ל דלדינא תרוייהו הילכתא נינהו מ " מ רבינו נמשך אחר דעת הרי " ף והרא " ש שלא הביאו אלא אוקימתא בתרא דרב אשי מאי יתיז יתיז באפרוחין דהוא מסקנא דתלמודא :
Yoreh De'ah.142.9.1 אסור לישב בצל האשרה משנה שם ( דף מ " ח ) ואפילו בצל צלה . שם בגמרא לפי גרסתינו לתרתי לישני אסור אפילו בצל צלה . ומ " ש פי' שחרית וערבית וכו' כן פירש " י וה " א בירושלמי אלא דבירושלמי מתיר לישב בצל צלה וכן פסק הרמב " ם לשם דלא כדמשמע בגירסתינו בגמרא אולי היה לו גירסא אחרת בגמרא מסכמת עם הירושלמי וכן פסק הר " ן אבל לפע " ד נראה דהרמב " ם תופס ג " כ כגירסא שלנו אלא דפסק כסתם משנה דתנן לא ישב בצלה דמשמע פשיטא דוקא צלה אבל צל צלה שרי ומה שאמרו בגמרא בלישנא בתרא בדרך דחייה לא הא קמ " ל דאפי' לצל קומתה אם ישב טהור לא סמכינן אהך דחייה כיון דמפורש בירושלמי דצל צלה שרי וזהו דרכו של הרמב " ם בדופתי טובא . ותו איתא בירושלמי דהא דאסור צלה לא משום הנאה שהרי הקבר אסור בהנאה וצלו מותר הרי היכל אסור בהנאה וריב " ז יושב ושונה בצלו של היכל אלמא דלא הוי טעמא דע " ז משום הנאה אלא טעמא הוי משום הרחק מעליה דרכך זו המינות ואיכא לתמוה דהרמב " ם פי' צלה צל הענפים והעלים ולמה לא פירש כמפורש בירושלמי וכפי' רש " י וכן תמה עליו הר " ן . מיהו אפשר דס " ל להרמב " ם מדנקט תלמודא בסתם דצלה הוא צל קומתה ולא חילק בין שחרית וערבית לאמצע היום מכלל דכל צל קומתה אף דשחרית וערבית דין אחד לו דלא כהירושלמי ומ " מ פשיטא דנקטינן נמי לחומרא דצל ענפים ועלים הוה בכלל צלה ואסור דלא כהרמב " ם ובש " ע קיצר וכתב בסתם אסור לישב בצלה אבל להלכה נראה דהכל אסור כדפרישית :
Yoreh De'ah.142.10.1 ומ " ש ואפילו לעבור תחתיה וכו' משנה וגמרא לשם כדברי רבי' אלא דהרי " ף והרמב " ם כתבו בסתם דימהר לרוץ ולא כתבו לחלק דאין זה אלא באדם חשוב ונראה דס " ל דהא דפריך בגמרא אי דליכא דירכא אחריני למה לי ארהיטני משרא שרי דלא פריך הך פירכא אלא ארב ששת דסגי נהור הוה וטורח גדול הוא למשכו במרוצה שלא יהא נופל לארץ ולכן פריך כיון דמדינא שרי למה ליה לאטרוחיה לסגי נהור למושכו במרוצה וע " ז מתרץ אדם חשוב שאני אף ע " ג דסגי נהור הוה אבל בשאר כל אדם אפילו אינו חשוב ימהר לרוץ וכיון דסגי נהור והוא אדם חשוב לא שכיח לכך כתבו בסתם והוא דעת הרי " ף והרמב " ם והב " י כתב שהרי " ף והרא " ש לא כתבו הא דאדם חשוב שאני אולי היתה כך נוסחאתו בהרא " ש אבל בנוסחאתינו באשר " י כתב בפירוש ואדם חשוב שאני . כתב הר " ן דמדתנן לא ישב בצלה והכא תנן לא יעבור תחתיה אלמא דבצלה שרי לעבור . ודקדוק נכון הוא עיין בב " י הביאו באורך :
Yoreh De'ah.142.11.1 ומ " ש וכתב הראב " ד דוקא אשרה וכו' אבל בית ע " ז תוכו כו' הכי משמע מדברי התוס' שכתבו וז " ל לא ישב בצלה ולא דמי לצלו של היכל דשרי בפ' כ " ש ( דף כ " ו ) דהתם ההיכל לתוכו עשוי אבל אשרה עשויה לצל א " נ חומרא דע " ז שאני עכ " ל . ותירוץ הראשון הוא כדברי הראב " ד ותירוץ שני הוא ע " פ הירושלמי שהבאתי בסמוך דאין חילוק בין בית לאשרה דלעולם ליכא איסור הנאה בצל אלא דבאליל החמירו להתרחק מצלה :
Yoreh De'ah.142.12.1 זורעים תחת האשרה ירקות ביה " ג אפילו לכתחלה וכו' משנה פ' כ " ה שם פי' ביה " ג האילן קשה לזרעים שמעכב את החמה מלבא הלכך אפי' לכתחלה שרי כיון דליכא הנאה מאליל אבל ביה " ח שהצל יפה לזרעים איכא הנאה מאליל הלכך אפילו בדיעבד אסור לפר " י וכדין פת שנאפה בעצי איסור ואע " ג דקי " ל דזה וזה גורם מותר היינו דוקא כששני הגורמים נתערבו זה בזה כגון עלים שנשרו מן האשרה ונעשו זבל וקרקע דהיתירא אבל היכא דהאי איסורא לחודיה קאי והאי היתירא לחודיה קאי אסור לד " ה כן פי' הר " ן :
Yoreh De'ah.142.13.1 ומ " ש ולא החזרת וכו' משנה שם ולפר " י החזרת נמי אפילו בדיעבד אסור :
Yoreh De'ah.142.14.1 ומ " ש אבל הרמ " ה מתיר וכו' טעמו דס " ל דלא קי " ל כהך משנה דאוסר ביה " ח דלמאי דאסיקנא דהילכתא כר' יוסי דזה וזה גורם מותר אף ביה " ח שרי ואין חלוק בין ששני הגורמים נתערבו זה בזה ובין לא נתערבו אלא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי בכל ענין שרי אף לכתחלה ואע " ג דכל שאר זה וזה גורם אסור לכתחלה היינו דוקא בעושה מעשה בידים אבל כגון ירקות דהנאה ממילא אתיא לא דמי למבטל איסור לכתחלה כ " כ הר " ן וכתב ב " י דה " ה דשרי בחזרת לכתחלה לפי טעם זה : ומ " ש וכן יראה דעת א " א הרא " ש כתב ב " י דה " ט דכיון דכתב הרא " ש בסתם דלר' יוסי בזרעים זה וזה גורם מותר ולא פירש אלמא משמע דבזרעים שרי אף ביה " ח . ואיכא למידק דבריש פ " ק דחולין כתב הרא " ש דבזרעים דוקא דיעבד שרי ביה " ח ע " ש ( דף ק " נ ע " ג ) וי " ל דהתם לא בא הרא " ש אלא להביא ראיה מתנא דמתני' דלא אסר ליה אלא בלכתחלה אבל דיעבד שרי לדברי הכל אבל לענין הלכה ס " ל להרא " ש דאף לכתחלה שרי אף בימות החמה והכי נקטינן וכן פסק בש " ע :
Yoreh De'ah.142.15.1 ומ " ש שדה שנזדבלה וכו' ברייתא שם למ " ד זה וזה גורם מותר דיעבד אבל לכתחלה אסור כיון דעושה מעשה בידים ורצונו לומר דלכתחלה אסור לזבל שדה בזבל של אליל כדי לזרוע בו וכן אסור לפטם פרה בכרשיני אליל כדי שיאכלנה אבל דיעבד שכבר נזדבלה מותר לזרוע אותה וכן אם כבר פיטם את הפרה מותר לשחטה ולאוכלה ולא דמי לזרעים תחת האשרה דמותר לכתחלה דהנאת הצל ממילא אתא כדפרישית בסמוך :
Yoreh De'ah.142.16.1 ונקראת אשרה וכו' שם במשנה ( דף מ " ח ) ג' אשרות הן ופסק הלכה כרבנן :
Yoreh De'ah.142.17.1 ומ " ש כל שכן אם עובדים האילן בעצמו פי' כשנטעו לאילן מתחלה לכך כדלקמן בסימן קמ " ה א " נ לפירש " י היכא דנטעו לאילן ואחר כך השתחווה לו דנאסר גם כן כדין בית דה " ל תלוש לבסוף חברו דחשוב כתלוש לפירש " י ויתבאר בתחלת סי' קמ " ה בס " ד .
Yoreh De'ah.143.1.1 כשם וכו' לפיכך מי שביתו סמוך לאליל וכו' משנה פכ " ה ( דף מ " ז ) מי שהיה כותלו סמוך לאליל ונפל אסור לבנותו כיצד יעשה כונס לתוך שלו ד' אמות ובונה היה שלו ושל אליל נידון מחצה על מחצה אבניו ועציו ועפרו מטמאים כשרץ שנאמר שקץ תשקצנו ר " ע אומר כנדה וכו' ופירש " י שהבית עצמו נעבד נראה שאם לא היה הבית עצמו נעבד אלא שהעמידו בו אליל לא היה נקרא מהנה לאליל בבנין הכותל ותו דהא מותר לבנות טרקלין שיהא העכו " ם מעמיד בה כיפה להעמיד עליה אליל לרש " י ולהרמב " ם כמבואר בסמוך : ורבינו השמיט פי' זה דפירש " י דהבית עצמו נעבד וכתב בסתם מפני שתופס פר " י דבסמוך עיקר דלר " י ודאי אסור לבנות כותל שנפל אפילו לא היה הבית עצמו נעבד וא " ת היאך סמך מתחלה כותל ביתו לעכו " ם . וי " ל דכותל ביתו היתה שם תחלה ואח " כ באו עכו " ם וסמכו אליל לכותלו וה " א בירושלמי תני בית אליל נסמכה לו ואחר כך הלכה לה מותר אבל אם בא הוא ונסמך לעכו " ם כל הבית לשם עכו " ם אמר רבי יוסי מתניתא אמרה כן היה שלו ושל עכו " ם נדון מחצה על מחצה ונ " ל דס " ל להירושלמי דהא דתנן היה שלו ושל עכו " ם וכו' לא קאי אנפל דרישא אלא דינא אחרינא אשמועי' בלא נפל דכשהכותל שלו ושל עכו " ם כגון שבנה ישראל בצד של כותלו מבפנים תחלה ואח " כ באו עכו " ם וסמכו כותל של אליל מבחוץ בצד כותלו נידון מחצה על מחצה מחצה שלו מותר בהנאה ושל אליל אסור בהנאה וז " ש מתנית' אמרה כן שמביא ראיה ממתניתין דבית אליל נסמכה לו מותר וכ " כ הרמב " ם ע " פ הירושלמי אבל הר " ן הבין דלפי הירושלמי סיפא דנדון מחצה על מחצה קאי אנפל דרישא ומתיר עציו ואבניו ועפרו במכיר שהם שלו ושזהו דעת הרמב " ם . ולפע " ד הדבר פשוט דליתא להך פירושא אלא כדפרישית דלהירושלמי והרמב " ם הך סיפא לא איירי בנפל כלל והך סיפא דעציו ואבניו וכו' נמי דינא אחרינא אשמעינן דפליגי תנאי בעציו ואבניו דלרבנן מטמאים כשרץ ולר " ע מטמא כנדה :
Yoreh De'ah.143.2.1 ומ " ש רבינו היה בנין הכותל והמקום שהוא בנוי עליו משותף כו' הוא ע " פ פי' רש " י בהך סיפא דתני בה היה שלו ושל אליל נידון מחצה על מחצה עציו ואבניו וכו' דכולה מתני' מיירי בנפל דלא כפירוש הירושלמי והרמב " ם . ונראה דאף להירושלמי והרמב " ם הדין היוצא מפירש " י הוא אמת דבנפל אפילו חלקו ישראל ועכו " ם אסור חלקו של ישראל משום דאין ברירה אם אין הישראל מכיר עציו ואבניו וגם דינו של הר " ן אמת דמותר למכור חלקו לעכו " ם בכל מקום שהוא :
Yoreh De'ah.143.3.1 אסור לבנות הכיפה משנה פ " ק דע " ז ( דף י " ו ) ומ " ש עבר ובנה שכרו מותר מימרא דר " א אמר ר' יוחנן סוף ( דף י " ט ) ופריך פשיטא משמשי עכו " ם הן ומשמשי עכו " ם . אינן אסורין לד " ה עד שיעבדו ואסיקנא לא נצרכה אלא דאפילו עשה ישראל לעכו " ם אליל עצמה בשכר שכרו מותר ואפי' לר " ע דקי " ל כוותיה דשל נכרי אסורה מיד כדלעיל ריש סימן קל " ט אפ " ה שכרו מותר דכיון דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף א " כ כבר נתחייב העכו " ם שכרו מקמי שנקראת אליל דלא נקראת אליל אלא במכוש האחרון דלית ביה ש " פ וכן פסק הרא " ש והר " ן ז " ל והוא דעת התוס' לשם וכ " פ הרמב " ם בפ " ו מהלכות ע " ז . ותימה על רבינו שכתב בסתם עבר ובנה שכרו מותר ולא פירש דאפילו אליל עצמה נמי שרי ונראה דרבינו תפס לחומרא כהרי " ף שכתב ג " כ בסתם דמשמע דס " ל מימרא דר " א אמר ר' יוחנן כפשטא דדוקא בכיפה שכרו מותר אבל בעכו " ם עצמה שכרו אסור ואע " ג דתלמודא פריך פשיטא ואוקמה ר' ירמיה לא נצרכה אלא לעכו " ם עצמה דשכרו מותר משום דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף לא קי " ל כר' ירמיה אלא ס " ל דאע " ג דקי " ל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ואפילו לקולא שהרי לגבי קידושין אינה מקודשת וכדפסק הרמב " ם פ " ה דה' אישות וכן הוא דעת הרי " ף פ' האומר מ " מ בהא דקאמר ר' ירמיה מכוש האחרון לית ביה שוה פרוטה ולכך שרי לא קי " ל הכי דאפי' את " ל דלית ביה ש " פ אפ " ה אסור הוא ליהנות מדמי עכו " ם אפילו פחות מש " פ וא " כ מצא איסור מעורב בשכרו וכמ " ש התוס' לשם בד " ה מכוש ואע " ג דהתוס' כתבו ליישב זה אליבא דר' ירמיה ס " ל להרי " ף כיון דדוחק הוא לא סמכינן אאוקימתא דר' ירמיה ואשינויא דידיה אלא תפסינן פשטא דמימרא דר " א דבכיפה דוקא שכרו מותר אבל לא בעכו " ם עצמה ולא קשיא כלל מאי דהוה קשיא ליה לר' ירמיה לפי זה פשיטא משמשי עכו " ם הן ומשמשי עכו " ם אינן אסורין מדאורייתא לד " ה עד שיעבדו די " ל דאתא לאשמועינן דאפי' מדרבנן שכרו מותר כנ " ל ליישב דעת הרי " ף ורבינו שנמשך אחריו והכי נקטינן לחומרא ודלא כמה שפסק הרב בהגהת ש " ע להקל אפילו בעכו " ם עצמה :
Yoreh De'ah.143.4.1 היה לעכו " ם גינה או מרחץ כו' משנה פרק ר' ישמעאל סוף ( עבודה זרה דף נ " א ) ואיכא תרי לישני בגמ' ופסק רבינו כלישנא בתרא דמחמיר דאסור ליהנות מהם בטובת כומרים אע " פ שאין הטובה כולה לכומרים שיש לעכו " ם אחרים שאינן כומרים אלא עובדיה כלומר משרתי המרחץ ועובדי הגינה נמי חלק בטובה וכן נראה מדעת הרי " ף והרא " ש שהביאו בסתם ב' הלשונות ולא פירשו דבר אלמא מסתמא דהלכה כלישנא בתרא דמחמיר כמו בשאר ב' לשונות דבשל תורה הלך אחר המחמיר עיין במ " ש הרא " ש פ " ק דע " ז דף פ " ב ע " א וע " ב וכן בתוס' לשם דף ז' וכן פסק הר " ן אבל הרמב " ם ספ " ז דע " ז פסק לקולא כלישנא קמא דכשיש לאחרים חלק בטובה אפילו יש גם לכומרים חלק בטובה שרי וטעמו לפי שהוא ז " ל מפרש בטובה בטובת דברים ובלבד שלא יתן שכר וכיון דטובת דברים אין בו איסור דאורייתא אלא מדרבנן בעלמא הוא אזלינן בתר לישנא דמיקל ורבינו הביא ג " כ דעת הרמב " ם לפי שמסקנת הרא " ש כר " ת דמפרש בטובה טובת דברים שמחזיק להם טובה אסור אפילו אינו נותן שכר וכיון דאיסור זה אינו אלא מדרבנן בעלמא א " כ יש מקום לפסק הרמב " ם כהך לישנא דמיקל :
Yoreh De'ah.143.5.1 ומ " ש ופרש " י בטובה שמעלה להם שכר וכו' . כך כתב בפירושו פ' ר' ישמעאל ( עבודה זרה דף נ " א ) ואף ע " ג דבפכ " ה ( דף מ " ד ) פירש " י שלא בטובה שאין צריך להחזיק טובה לכומרים ובטובה שצריך להחזיק טובה לכומרים ס " ל לרבינו דאח " כ חזר בו רש " י בפ' ר' ישמעאל ופי' בטובה שמעלה להם שכר וכמו שפי' ר " ח . אבל רבינו תם הקשה על פי' זה והסכים למה שפירש רש " י בפ' כל הצלמים ועיין בתוס' פ' כ " ה מבואר כך אבל לפעד " נ דאין פי' רש " י סותרין כלל אלא ס " ל לרש " י דכל שהוא בטובה בין דמעלה להם שכר ואינו מחזיק להם טובה בדברים בין שהחזיק להם טובה בדברים ואינו מעלה להם שכר הכל אסור ולא שרי אלא שלא בטובה כלל דאינו מעלה להם שכר וגם אינו מחזיק להם טובה בדברים ובפ' כל הצלמים דמוכחא סוגיא דמיירי בטובת דברים מדקאמר התם ואני אומר אינה גנובה שלא בטובת ר " ג כבטובת אחרים דמי דכיון שהיא חשוב וטובה היא להם כשהוא נהנה מהן היה אסור לכך פי' רש " י לשם בטובה שמחזיק להם טובה וכו' שהרי ר " ג היה נהנה מהן שלא בטובה כלל לא טובת שכר ולא טובת דברים וחשבינן ליה שלא בטובת ר " ג כבטובת אחרים אבל בפר " י דלא מוכחא סוגיא דאיירי בטובת דברים לכך פי' רש " י בטובה בשכר שלא בטובה בחנם דסתם טובה טובת שכר היא אבל ודאי דלא שרי שלא בטובת שכר אא " כ דג " כ אינו מחזיק לו טובת דברים ומ " מ ר " ת חולק על פירושו וס " ל דבאינו מחזיק לו טובת דברים שרי אפי' מעלה לו שכר :
Yoreh De'ah.143.6.1 ומ " ש רבינו על פירש " י ולפ " ז אסור לטחון ולאפות ברחיים ותנור של עכו " ם איכא למידק דמאי אתא לאשמועינן הא פשיטא דאין לחלק בין גינה ומרחץ ובין רחיים ותנור ונראה דלפי שכתבו התוס' בפ' כ " ה וז " ל ועוד נראה לר " ת דמה שאנו אופין עתה בתנור של כומרים וטוחנין בריחים של מים שלהם ודאי ליכא למיחש וכו' עכ " ל . לכך כתב רבינו שלפי פי' רש " י אם נמצא מקים שנוהגים היתר בטובת שכר בתנור ורחיים כמו שהיו נוהגין בזמן ר " ת צריך לבטל מנהג זה דאסור לטחון וכו' לפירש " י דלא שרי תלמודא גינה ומרחץ אלא שלא בטובת שכר וה " ה רחיים ותנור אבל ר " ת פי' דבאינו מחזיק להם טובה בדברים מותר אע " פ שנותן להם שכר לפי זה יש לקיים המנהג לטחון ברחיים ולאפו' בתנור בשכר באינו מחזיק להם טובה :
Yoreh De'ah.143.7.1 ומ " ש ועוד פי' ר' ת ואפי' לרש " י וכו' נראה דמדכתב הרא " ש בפ' ר " י ז " ל פרש " י בטובה בשכר ולא נהירא לר " ת דא " כ בשכר ושלא בשכר ה " ל למימר ולעיל פכ " ה פרש " י בטובה שמחזיק טובה לכומרים ונראה שמותר לטחון ולאפות בתנור ורחיים של כומרים שעושין בשכר ואין מחזיק להם טובה ועוד נראה דאפילו בשכר מותר כיון שאין התנור ורחיים עומדין בחצר של עכו " ם וכו' עכ " ל אלמא דה " ק ר " ת ונראה דלא כפי' רש " י ולכן מותר לטחון ולאפות וכו' וכמו שנוהגין כל העולם היתר בזה דלא כפי' רש " י ועוד נראה דאפי' לפרש " י מותר בשכר בתנור וריחיים כיון שאין התנור והריחיים עומדים בחצר של עכו " ם דע " כ לא אסר תלמודא בגינה ומרחץ בטובת שכר לפירש " י אלא בעומדים בחצר של עכו " ם דומיא דמרחץ של אפרודיטי דפרק כ " ה דמייתי עלה תלמודא הך מתני' דפ' ר' ישמעאל בגינה ומרחץ דמוכחת הסוגיא דכי היכי דהך דאפרודיטי המרחץ היה במקום עכו " ם ה " נ הגינה ומרחץ היה בחצר של עכו " ם דאל " כ לא הוי פריך אביי מידי בהא דקאמר דתשובה גנובה השיב ר " ג להגמון דהתנן עכו " ם שיש לה מרחץ או גינה וכו' דילמא שאני גינה ומרחץ שלא היה בחצר של עכו " ם הלכך שלא בטובה שרי אבל דשל אפרודיטי אסור אפי' שלא בטובה כיון שהיה המרחץ במקום עכו " ם אלא בע " כ ס " ל לאביי דהך דגינה ומרחץ מיירי נמי במקום עכו " ם הלכך בשכר אסור לפירש " י אבל רחיים ותנור שנהגו היתר בשכר אף רש " י מודה בזו דשרי כיון דאינן עומדין בחצר של עכו " ם . ולפעד " נ להגיה בלשון הרא " ש ועוד נראה דאפילו לפירוש רש " י בשכר מותר וכו' מיהו בתוס' פ' כ " ה כתוב בלשון הזה ועוד נראה לר " ת דמה שאנו אופין עתה בתנור של כומרים וטוחנים ברחיים של מים שלהם ודאי ליכא למיחש דלא מיבעיא בשכר דשרי דאין אנו מחזיקין להם טובה אלא אפילו שלא בשכר נמי מותר כיון שאין התנור והריחיים בבית עכו " ם עצמה וכו' משמע להדיא דר " ת לא כתב כן לפירוש רש " י אלא לפירושו דל " מ דבשכר שרי אפי' היה עומד במקום עכו " ם כיון שאינו מחזיק להם טובה אלא אפי' שלא בשכר דהשתא ודאי משתמא מחזיק להם טובה כיון שאינו נותן שכר אפי' הכי שרי כיון שאין התנור והריחיים בבית עכו " ם אבל לפירש " י דאסור בטובת שכר כיון דמהנה לעכו " ם אין חילוק דאף ברחוק מעכו " ם נמי אסור וכמ " ש רבינו ע " ש הר " ר יונה בסמוך גם במרדכי פ' ר' ישמעאל משמע להדיא דר " ת לא כתב לחלק בין במקום עכו " ם לרחוק מעכו " ם אלא לפי פירושו . מיהו רבינו נמשך בדברי ר " ת ע " פ דברי הרא " ש דלא כמ " ש בעל התוס' על שמו של ר " ת :
Yoreh De'ah.143.8.1 ומ " ש ולא דמי ליריד של עכו " ם וכו' הך קושיא ופירוקא כתבו התוס' לפי' ר " ת דמתיר בטובת שכר כשאינו מחזיק לו טובה בדברים גם הרא " ש כתבה אף לפירש " י לפי דעת ר " ת דמתיר בטובת שכר כשאין הריחיים והתנור עומדים בחצר של עכו " ם . דהא המכס נותנין בבית המוכס אף שהוא רחוק מעכו " ם וכדלקמן בסימן קמ " ט אבל לפעד " נ מפרש " י בפר " י שכתב אי יהבינן להו שכר טובת הנאת פורתא עכ " ל דאלמא דס " ל דהך הנאה דגינה ומרחץ אינה נקרא מהנה לעכו " ם כיון שנוטל פירות בעד שכרו וכן רוחץ במרחץ בעד שכרו . ואם לא היה הוא קונה פירות אלו ורוחץ במרחץ היו באים עכו " ם וקונין פירות ורוחצין א " כ אין כאן אלא טובת הנאה פורתא שזה הישראל מיהר וממציא מעות לידם בעד הפירות ורחיצה אבל גבי מכס שלא היה מגיע לכומר זה הריוח אם לא ע " י ישראל זה שנותן המכס שאם לא היה שם זה הישראל ביריד לא היה צריך ליתן מכס והתם הו " ל הנאה גמורה ואסור וכ " כ במרדכי פר " י וז " ל כתב ראבי " ה דהא דאין נהנין בטובת הנאה כגון שלא היה בא לכומר זה הריוח אם לא ע " י זה אבל מה שאנו נותנין להם מס מקרקעותינו ולקנות פירות גינותיהם מותר שאם לא יקנה ישראל יש עכו " ם רבים שיקנו וכו' כ " כ הר " ן ע " ש הרמב " ן פר " י ומביאו ב " י כאן ועוד האריך הר " ן ז " ל אבל זה שכתבתי הוא עיקר שדעת הרמב " ן הוא דעת רש " י וראבי " ה בפירוקא דהך קושיא דהקשה ר " ת ולא צריך לפרש דהמכס הוא לצורך נוי ותקרובתה דבלאו הכי נמי אסור כיון דאין שם אלא רווחא גרידא לכומרים והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.143.9.1 ומ " ש והר " י כתב לאו דוקא וכו' נראה דהר " ר יונה תופס פרש " י דבטובת שכר הוא דאסור ואין חלוק בין רחוק לקרוב לעולם אסור כיון ששכר פירות גינה נתונה לכומרים המתעסקים בצרכי אליל ונראה דלפי דברי הר " ר יונה הא דקאמר אביי בפרק כ " ה דתשובה גנובה השיב ר " ג להגמון מדתנן אליל שיש לה מרחץ או גינה וכו' דס " ל לאביי דר " ג רחץ במרחץ של אפרודיטי שלא בטובת שכר ושרי בין רחוק ובין קרוב כי היכי דבטובת שכר אסור בין רחוק בין קרוב דאין חילוק כלל בין לאיסור בין להיתר ודחי לה דשלא בטובת שכר מר " ג כבטובת אחרים דמי כאילו היו מקבלים שכר מר " ג :
Yoreh De'ah.143.10.1 ומ " ש וא " א ז " ל כתב כרבינו תם נראה דרצונו לומר דהרא " ש כתב ונראה שמותר לטחון וכו' והוא לשונו של ר " ת עד סוף הדיבור ולא כתב הדברים ע " ש ר " ת והוא כיון דס " ל כר " ת כתב דבריו בסתם כר " ת :
Yoreh De'ah.143.11.1 חלילין של אליל וכו' ירושלמי הביאוהו התוס' והרא " ש :
Yoreh De'ah.144.1.1 כשם שאליל ותקרובתה אסורין כך דמיהן אסורין בד " א דמי אליל ביד ישראל וכו' ברייתא פרק א " מ ( ד' ל " ב ) עכו " ם שהולך ליריד בין בהליכה בין בחזרה מעותיו מותרין דאמרינן אימור חמרא זבין אימור גלימא זבין משמע הא אליל זבין אסור אלמא חליפי אליל אסורין ובפ " ק ( דף י " ב ) קאמר אביי לא חשו להם חכמים משום דמי אליל ביד עכו " ם משמע דלאביי אי הוה ידעינן בודאי שהם של אליל אסורין והקשו התוספות לשם בפ " ק מהא דאיתא פ' בתרא ( דף ס " ד ) דדמי אליל ביד עכו " ם מותרין ופי' ר " ת דבפ' בתרא מיירי בעכו " ם שפורע חובו מדמי אליל שמכר אבל בפ " ק ובפרק א " מ מיירי שהעכו " ם מקצה הדמים לצורך אליל אחרת ולכך אסורין הדמים וכ " כ התוספות בפרק בתרא ( דף ס " ד ):
Yoreh De'ah.144.2.1 ומ " ש רבינו ודוקא שהדבר ידוע וכו' זה אינו מפורש בתוס' אלא בדברי הרא " ש בפ' א " מ שכתב וז " ל ותירץ ר " ת דודאי היכא שמכרה העכו " ם ופורע חובו הדמים מותרים וכו' אבל הכא ובפ " ק איירי שהמעות עדיין ביד העכו " ם ולא מכרה כדי לפרוע חובו ויש לחוש שמא מכרה לקנות אליל אחרת וכו' אלמא דלר " ת לא שרי אלא בידוע שפורע חובו או עושה בו שאר צרכיו אבל היכא דיש לחוש שמא מכרה לקנות אליל אחרת והרי המעות מוקצין לאליל אסורין ועיין במ " ש לעיל ס " ס קל " ב : ומ " ש דמי אליל ביד ישראל שמכרה אסור לגמרי הכי מוכח בברייתא פ " ב ישראל ההולך ליריד פי' שוק של אליל בהליכה מותר דילמא הדר ביה ולא אזיל בחזירה אסור דאמרינן אליל זבין דמי אליל איכא בהדיה דאי גלימא זבין הכא הוה מזבין ליה א " כ היכא דידוע דאליל זבין פשיטא דדמי אליל שמכר אסורין ואין להם היתר וכמו שנתבאר לעיל בסי' קל " ב במוכר י " נ דדמיו אסורין וע " ש ועיין עוד בסוף סי' קמ " ט . בש " ע ישראל שמכר אליל וי " נ לעכו " ם בהקפה ומכרם העכו " ם לאחר קודם שיפרע ליה הישראל הדמים מותרין בדיעבד עכ " ל וע " ל ריש סי' קל " ב :
Yoreh De'ah.145.1.1 אין איסור אליל אלא בדבר שיש בו תפיסת יד אדם משנה פכ " ה ( דף מ " ה ) דלד " ה בעינן תפיסת יד אדם והמשתחוה להר לא נאסר כלומר הר לא נאסר אבל עובדיהן בסייף :
Yoreh De'ah.145.2.1 ומ " ש ואפילו אבני הר שנתדלדלו וכו' פי' שנעקרו מאליהן ושוב אינן מחוברין אבל אין בהן תפיסת יד אדם בהר ופליגי לה בני ר' חייא ור' יוחנן ופסק רבינו כמאן דשרי וכן פסק הרמב " ם בפ " ח והר " ן ז " ל פסק לחומרא דבשל תורה הואי וכ " כ הרמ " ה ותמה על הרמב " ם למה פסק לקולא ולפעד " נ דדעת הרמב " ם היא כיון דמאן דאסר מודה דנפקא לן במה הצד דשרי ולא אסר אלא מדכתיב שקץ תשקצנו לאורויי דאע " ג דאתיא מדינא להיתירא לא תיתי ופרש " י דממשמעותא דקרא נפקא דמשמע כל דרשות שאתה דורש באליל לא תדרשה אלא לשקץ ולאסור ואין לך להתיר בו אלא מה שהתיר לך הכתוב בפירוש עכ " ל וס " ל להרמב " ם דבע " כ צריך לפרש דאף מאן דאסר לא אסר אלא מדרבנן כיון דאיכא משמעותא דקרא דמדאורייתא ודאי לית לן למיפרך מאי דאתיא מדינא אלא מיתורא דקרא וכיון דקרא לא אייתר דאיצטריך שקץ תשקצנו לכנות לה שם לגנאי כדאיתא התם לית לן למיפרך ולמיתסר האי דינא במשמעותא אלא בע " כ דמדרבנן אסרו וכיון דפליגי במידי דרבנן נקטינן לקולא וכן פסק בש " ע :
Yoreh De'ah.145.3.1 ומ " ש וכן הנהרות ומעיינות של רבים פי' ל " מ נהרות אלא אפילו מעיין דקא נבע מארעיה והשתחוה למעיין שלו אפ " ה כיון שיוצאים חוץ לשדהו הוו מים של רבים ואינם נאסרים וכ " כ התוס' לשם ( דף מ " ז ) בד " ה לא צריכא :
Yoreh De'ah.145.4.1 ומ " ש ואילנות שלא נטעו לשם אליל אינן נאסרין פירוש היכא שנטע אילן שלא לשם אשירה ולבסוף עבדו וקאמר תלמודא דפליגי ביה רבנן ור " י הגלילי לרבנן אין זו תפיסת יד אדם הואיל וההיא שעתא דנטעו לאו דעתיה לאליל ולר " י הגלילי אסור דלא דמו להר שהרי יש בה תפיסת ידי אדם בנטיעה ופסק רבינו כרבנן וכן פסק הרמב " ם בפ " ח :
Yoreh De'ah.145.5.1 ומ " ש ומ " מ אע " פ וכו' שם ( בדף מ " ז ) אסיקנא דאף לרבנן לא שרי אלא עיקרו דהיינו כל מה שהיה בו באותה שעה כשעבדו והשתחוה לאילן אבל תוספתו דהיינו כל היוצא ממנו לאחר שנעבד שריגים ועלים ופירות הכל אסור בהנאה כל זמן שנעבד :
Yoreh De'ah.145.6.1 תלוש ולבסוף חברו וכו' מימרא דרב שם ( דף מ " ז ) ומ " ש לפיכך בונה בית לאליל פי' עכו " ם הבונה בית לאליל שיהא הבית עצמו נעבד אע " פ שעדיין לא השתחוה לו או שמצאו בנוי והשתחוה לו נאסר מיד כלומר אף בבנאו ולא השתחוה לו נאסר מיד דאליל של עכו " ם נאסר מיד כמ " ש רבינו ריש סי' קל " ט . ואם של ישראל פירוש בין שהעכו " ם בנאו ולא השתחוה לו דנאסר ואח " כ מכרו לישראל או הפקירו וזכה בו ישראל מן ההפקר או מצאו ישראל בנוי והשתחוה לו אין לו ביטול . וא " ת אילן כשלא נטעו לשם אליל אמאי שרי נימא תלוש ולבסוף חברו חשוב כתלוש וליתסר כמו בית תירץ הר " ן דאילן כיון שיש לו שרשים בקרקע דינו כמחובר מעיקרו וכ " כ התוס' מוהו רש " י תפס שיטתו בכולה שמעתין דהרי נטעו ולבסוף עבדו היכא שנטעו גרעין אבל בנטעו אילן לכ " ע אסור ואע " ג שיש לו שרשים בקרקע דס " ל לרש " י דהו " ל כמו בית דתלוש ולבסוף חברו חשוב כתלוש ואסור והקשו התוס' ( בדף מ " ה ) בד " ה והכא באילן דאם כן מאי איריא דקאמר רב המשתחוה לבית אסרו אפילו אילן שהוא מחובר גמור בשרשים בקרקע נמי אסור היכא דהוה דומיא לבית כגון שנטעו אילן ולישמעינן אילן וכ " ש בית ול " נ דיש ליישב לרש " י דרב אמתני' קאי דתני בית שבנאו מתחלה לאליל ה " ז אסור וקאתי רב לפרושי דלאו דוקא בנאו אלא אכילו השתחוה לו ולא בנאו ומתני' דתני בנאו היינו בנאו אפי' לא השתחוה לו וכדקא מוקים לה תלמודא להדיא אבל ודאי דאף באילן כשנטעו אילן נמי אסור לרש " י כמו בית מיהו מדברי רבינו שכתב בסתם ואילנות שלא נטעו לשם אליל אינן נאסרין משמע דתופס שיטת התוספות דאפילו נטעו אילן אינו נאסר דכיון דיש לו שרשים בקרקע השרשית הקרקע מבטלת התפיסה ולא דמי לבית דחשוב כתלוש גמור ואסור :
Yoreh De'ah.145.7.1 סיידו וכיידו לאליל וכו' משנה שם ופי' רש " י שהיה בית בנוי לדירת אדם וטחו עכו " ם בסיד ועשו בו ציורים לאליל פירוש לעבוד לאותו ציור נוטל מה שחידש אם קנאו ישראל מעכו " ם ובא לבטלו נוטל מה שחידש ומותר הבית ואע " פ שלא ביטלו עכו " ם כלומר דאם ביטלו עכו " ם א " צ שיטול מה שחידש דאפי' בכל שהו הוי ביטול . ואפילו היתה של ישראל מומר דכיון שאין נאסר אלא החידוש נוטלו וההוא חידוש שנטלו אסור בהנאה לעולם והבית מותר :
Yoreh De'ah.145.8.1 הכניס לתוכו אליל והוציאה מותר משנה שם הכניס לתוכו אליל וסילקה ה " ז מותר ופרש " י את הבית עצמו לא נתכוון לעבוד ולא הקצהו לתשמיש אליל אלא לפי שעה הכניס עכו " ם לתוכו אליל ורבינו מפרש אפילו דעתו להחזירה דאי הוציאה ע " מ שלא להכניסה ה " ל ביטול אליל ממש שהרי מבטל מחשבתו דהשתא אפילו הקצהו מתחלה למשמשי אליל מהניא הוצאה זו שלא להכניסה עוד ומדפירש רש " י ולא הקצהו אלמא דמיירי בהוצאה כל דהו דהיינו שדעתו להחזירה ה " ז הבית מותר כ " ז שלא חזר והכניסה לתוכו והר " ר ירוחם בני " ז ח " ד כתב כך בשם התוספות ע " ש ובכאן העתיק ב " י דברי הר " ן והקשה עליהם והניחם בצ " ע ובסמוך יתבאר בס " ד אצל העמיד צלם תחתיו ונטלו ה " ז מותר : ג' אבנים וכו' משנה שם :
Yoreh De'ah.145.9.1 ומ " ש או שזקפה לכך כ " כ לשם התוספות בד " ה אבן שחצבה ( דף מ " ז ):
Yoreh De'ah.145.10.1 ומ " ש ועובדים הדימוס עצמו וכו' כן פירש " י וטעמו דמשמע מלישנא דמתני' דבחצבה אע " פ שלא הושיב הצלם עליה אסורה מיד וא " כ צ " ל דחצבה לעבוד הדימוס עצמה לפיכך אסורה מיד דשל נכרי אסורה מיד דאם לא חצבה לעבוד הדימוס עצמה אלא להיות משמשי אליל להושיב הצלם עליה לא היה נאסר עד שיושיב הצלם עליו כדין משמשי אליל דאפי' של עכו " ם אינן נאסרין עד שישתמשו בהן כדלעיל ריש סימן קל " ט :
Yoreh De'ah.145.11.1 ומ " ש סיידו וכיידו וחידש בה אפילו בגופה של אבן וכו' . משנה וגמרא לשם ומשמע לשם דהא דלא אשמועינן גבי בית נמי דאפילו חידש בגופן של אבני הבית וכו' היינו משום דגבי דימוס איצטריך לאשמועינן דסד " א דמה שחוקק וחוצב בגופה של אבן חשיב כאבן שחצבה מתחלה לאליל ותיתסר כולה קמ " ל אבל גבי בית ליכא למימר כלל דהחקיקה באבני הבית יהא חשיב כאילו בנאו לבית מתחלה לאליל ולכך לא איצטריך לאשמועינן דאפילו חידש בגופן של אבני בית וכו' דפשיטא היא דאפילו חידש בגופן נוטל מה שחידש וליכא רבותא : ג' אשרות הן וכו' משנה שם ( מ " ח ):
Yoreh De'ah.145.12.1 ומ " ש ופר " י וכו' שם בתוס' ( מ " ז ) בדברי המתחיל גדעו וז " ל שאם נתכוין העכו " ם לעיקר לעשותו אליל ודאי הכל אסור אע " פ שהאילן מחובר כיון שעשה מעשה בגוף האילן דומיא דחפר בה שיחין ומערות שנאסרה גם שאר הקרקע לפי שעשה בה מעשה עכ " ל :
Yoreh De'ah.145.13.1 ומ " ש וא " א הרא " ש כתב אפילו כיון לעיקרו וכו' לא נמצא זה בפסקי הרא " ש שבידינו ועיין בדברי הר " ר ירוחם כתב בזה עוד שתי סברות : ומ " ש העמיד צלם תחתיו ונטלו ה " ז מותר זהו דין הג' השנוי במשנה וכ " כ הרי " ף והרא " ש לשון המשנה העמיד צלם תחתיו ונטלו וכ " כ הרמב " ם בפ " ח והר " ר ירוחם בני " ז ח " ד : ובספרים שבידינו כתוב במשנה ובטלו במקום ונטלו ואין ספק שהוא ט " ס דהא דומיא דבית ואבן תנן דתני בהו וסילקה אף כאן ונטלה תנן וז " ל התוספות ה " ג העמיד תחתיה אליל ונטלה ה " ז מותרת אע " ג דכי לא נטלה נמי לא הוי משמשין וכו' מ " מ כל זמן שלא נטלה איסורא דרבנן איכא וכו' . וברוב ספרים כתוב גם בתוס' ובטלה במקום ונטלה והוא ט " ס גם בר " ן נדפס בטעות ובטלה במקום ונטלה וזה גרם לב " י שהקשה על דברי הר " ן לעיל אצל הכניס לתוכו אליל והניחם בצ " ע אבל הדבר פשוט דהוא טעות :
Yoreh De'ah.145.14.1 אע " פ שקרקע עולם אינו נאסר וכו' בפר " י ( דף נד ) כי אתא רב דימי אמר ר' יוקנן אע " פ שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות שיחין ומערות לאליל אסרה פי' אסרה כולה אף שאר הקרקע ומפרש רבינו דלא נאסרה כולה אא " כ דהשתחוה לה אחר שחפר בה בורות דאל " כ אלא אפילו בלא השתחוה נמי אסרה כולה אם כן בחנם נקט במילתיה אע " פ שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה לא הל " ל אלא חפר בקרקע בורות שיחין ומערות לאליל אסרה כולה אלא בע " כ דאתא לאורויי דבחפר בה בורות לא אסרה כולה אלא בדהשתחוה לה אח " כ וה " ק אע " פ שאמרו המשתחוה לקרקע לא אסרה חפר בה בורות והשתחוה לקרקע אסרה כולה . והכי משמע מלשון הרמב " ם רפ " ח שכתב וז " ל המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות שיחין ומערות לשם אליל אסרה עכ " ל וסיפא דחפר בה בורות ארישא קאי כאילו אמר אבל חפר בה בורות והשתחוה לה אסרה כולה אם נתכוין לכל הקרקע ודלא כמ " ש ב " י ונראה דפי' זה עולה ע " פ דעת הרא " ש דבסמוך דבגידעו ופיסלו ונתכוין לעיקרו של אילן לא נאסר האילן כולו אא " כ השתחוה לו אח " כ שאז נאסר כולו א " כ לפ " ז כ " ש בחפר בה בורות כו' לאליל ונתכוין לכל הקרקע דלא נאסרה כולה אא " כ בהשתחוה לה אחר שחפר בה בורות ואם לא נתכוין לעבוד אלא למה שחפר בה בורות ודאי דנאסר מיד אע " פ שלא השתחוה לה אחר שחפר דומיא דגידוע ופיסול לדעת הרא " ש דנאסר אע " פ שלא השתחוה לה . מיהו יותר נכון דמ " ש רבינו כאן בסתם בחפר בה בורות דלא נאסרה הקרקע כולה אא " כ השתחוה לה הוא אף לפר " י דדוקא באילן דאית ביה בחד צד תפיסת יד אדם הלכך אם מכוין לעיקר האילן נעשה כולו אליל בגידוע ופיסול אע " פ שלא השתחוה לו אבל בחפר בה בורות דלית ביה תפיסת יד האדם כל עיקר אינו נאסר אע " פ דהשתחוה לו אח " כ וכדמוכח מהך דר' יוחנן כדפרישית ואיכא לתמוה דבפרק כ " ה ( דף מט ) הכי איתא אמר שמואל המשתחוה לאילן תוספתיה אסורה מתיב ר " א גידעו ופיסלו לעכו " ם והחליף נוטל מה שהחליף גידעו ופיסלו אין לא גידעו ופיסלו לא וכתבו התוס' תימא הא דלא משני גידעו ופיסלו אע " פ שלא השתחוה השתחוה אע " פ שלא גידעו כדמשני לעיל גבי בית וי " ל דיש חילוק בין אילן לבית דאילן שהוא מושרש בקרקע בטלה תפיסתו הלכך גידוע ופיסול בלא השתחוואה לא מהני כלום ע " כ אלמא דבגידוע ופיסול לא נאסר בלא השתחוואה אפילו לא נתכוין לעיקר האילן וקשיא בין לפר " י בין לפי' הרא " ש דס " ל דבלא נתכוין לעיקר האילן נאסר בגידוע ופיסול בלא השתחוואה ואע " ג דהתוס' הביאו ראיה לפירושם וחזרו ודחאהו הא ודאי אע " ג דהראיה נדחית מ " מ פי' התוס' מוכרח דאם לא כן לא הוה קא מותיב ר " א כל עיקר דאיכא לשנויי כדמשני גבי בית וי " ל דס " ל לר " י והרא " ש דודאי למסקנא גידעו ופיסלו הוי דומיא דכיידו וסיידו דבית ואבן וכי היכי דסיידו וכיידו אפילו לא השתחוה לה השתחוה אע " פ דלא סיידו וכיידו ה " נ גידעו ופיסלו אע " פ שלא השתחוה השתחוה אע " פ שלא גידעו ופיסלו וכדקאמר בגמרא והא דומיא דבית תנן וכו' . אלמא דס " ל דהני תלתא בבי דמתניתין דמיין אלא דר' אלעזר דקא מותיב קס " ד לחלק בין בית לאילן וכדכתבו התוס' ומשני ליה תלמודא דאף לדידך דלא דמיין ל " ק אבל לקושטא דמילתא ודאי כולהו דמיין והלכך בגידעו ופיסלו אפילו לא השתחוה נאסר מה שהחליף אלא דהיכא דגידעו ופיסלו ונתכוין לעיקר האילן דלא איירי ביה מתניתין נחלקו ר " י והרא " ש דלר " י אע " ג דבקרקע שחפר בה בורות ונתכוין לקרקע כולה לא נאסרה אא " כ השתחוה לה אח " כ אפ " ה באילן דאיכא בחד צד תפיסת יד אדם אם נתכוין לעיקר האילן נאסר אפילו לא השתחוה אח " כ ולהרא " ש בין באילן בין בקרקע לא נאסר כולו אא " כ השתחוה לה אח " כ אבל גידעו ופיסלו דמתניתין ודאי הכי קתני גידעו ופיסלו אע " פ שלא השתחוה השתחוה אע " פ דלא גידעו ופיסלו וכן פסק הרמב " ם להדיא בפ " ח ודו " ק :
Yoreh De'ah.145.15.1 ב " ח אינן נאסרין וכו' ה " א בתמורה ר " פ כל האסורים ( תמורה דף כט ) מה " מ דמוקצה ונעבד מותר באכילה להדיוט אמר רב פפא דאמר קרא ממשקה ישראל מן המותר לישראל ואס " ד אסירי להדיוט למה לי קרא למעטינהו מגבוה ופירש " י ביחזקאל כתיב ממשקה ישראל גבי קרבנות משמע מן המותר לאכילת ישראל הבא קרבן עכ " ל ובעל כרחך דבהשתחווה לבהמה שלו קאמר דמותר באכילה דאילו בבהמת חבירו אפילו לגבוה נמי שריא כדתנא פר " י ריש דף נ " ד נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר ולענין איסור גבוה קאמר ר " ש :
Yoreh De'ah.145.16.1 עשה בה מעשה וכו' . בפ' השוחט פליגי בה אמוראי וכבר נתבאר לעיל בסימן ד' עיין שם :
Yoreh De'ah.145.17.1 אע " פ שב " ח אינן נאסרין החליף וכו' בפר " י ( ד' נ " ד ) פליגי בה ר' ישמעאל בר' יוסי ורבנן חד אמר חליפין אסורין חליפי חליפין מותרין וחד אמר אפי' חליפי חליפין נמי אסורין ורבי' פסק כמ " ד לקולא דכיון דאיסוריה אינו אלא מדרבנן ספיקו לקולא והרמב " ם פסק כמ " ד לחומרא דכיון דדרש לה ממשמעותיה דקרא והיית חרם כמוהו כל שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמוהו יש להחמיר בה כאילו היה אסורים מן התורה כנ " ל והכי נקטינן לחומרא :
Yoreh De'ah.146.1.1 אליל שנתבטלה מותרת ודוקא בשל עכו " ם וכו' משנה פר " י סוף ( דף כ " ב ) ופרש " י דעכו " ם פוסל אלוהו ילפינן ולא ישראל ע " ל ריש סי' קל " ט . ומ " ש ואפי' יש לעכו " ם שותפות בה וכו' שם בגמ' דאע " ג דעכו " ם מבטל דנפשיה דישראל לא מצי מבטל וה " ט דישראל לאו אדעתא דעכו " ם פלח אלא אדעתיה דנפשיה פלח :
Yoreh De'ah.146.2.1 ומ " ש ואפי' אליל של עכו " ם משבאה ליד ישראל וזכה בה שוב אין לה ביטול בעכו " ם כך הוא הגירסא במקצת ספרי רבינו וה " פ ואפילו אליל של עכו " ם שהפקירה עכו " ם וזכה בה ישראל מן ההפקר א " נ נאבדה ונתייאש ממנה ומצאה ישראל אחר ייאוש דזכה בה אי נמי קנאה מעכו " ם דהשתא נעשית אליל של ישראל כיון שזכה בה שוב אין לה ביטול בעכו " ם וה " א בברייתא פ' בתרא ( דף ס " ד ) ובספרים ישנים כתוב כך ואפי' אליל של עכו " ם משבאה ליד ישראל שוב אין לה ביטול ביד עכו " ם אף ע " פ שעדיין לא זכה בה ישראל וכתב הר " ר אליעזר וכו' ונראה לי שזו היא הגירסא הנכונה וטעמא דמילתא דאע " ג דמדינא יש לה ביטול כיון שלא זכה בה ישראל כגון שמצאה לפני יאוש אי נמי גזלה מעכו " ם א " כ אליל של עכו " ם היא אפ " ה מדרבנן אין לה ביטול גזירה משום אליל של ישראל עצמה וכדאמר רבא בפ' כל הצלמים ( עבודה זרה דף מ " ב ) והיינו דמייתי עלה רבינו הא דכתב ר " א דמשמשי אליל אין להחמיר ולגזור בהן כמו באליל עצמה דהיינו בדלא זכהו בה דאילו בדזכה בה ישראל אפי' משמשיה אין לה ביטול וכתב סמ " ג להדיא ע " ש בסימן מ " ה וב " י כתב מה שכתב ולא נהירא וגם בש " ע כתב אפי' אליל של עכו " ם משבאת ליד ישראל וזכה בה שוב אין לה ביטול דאלמא דבלא זכה בה יש לה ביטול וליתא דאפי' לא זכה בה אין לה ביטול ביד עכו " ם גם מ " ש אח " כ וה " מ אליל עצמה אבל משמשי אליל ונויה אם באו ליד ישראל ואח " כ ביטלה עכו " ם מותרים עכ " ל דס " ל במשמשיה אפי' זכה בה ישראל יש לה ביטול ביד עכו " ם ליתא אלא כדפרי' עיקר :
Yoreh De'ah.146.3.1 כתב הר " א דמשמשי אליל וכו' כ " כ בסמ " ג לאוין מ " ה משמו . לשון ב " י כתב הר " ן בפר " י שנסתפק הרמב " ם במשמשי אליל של ישראל אם יש להם ביטול וכתב בשם הראב " ד דאין להם ביטול אבל משמשי אליל של עכו " ם שהיא ביד עכו " ם ומשמשיה ביד ישראל וביטול העכו " ם האליל שבידו אף ע " פ שהמשמשין ביד ישראל בטלים הן אגב ביטול אליל דבתרה גרירי כדתנן בטל אליל ביטל משמשיה ע " כ ומשמע מדבריו דאם בא לבטל המשמשים לבדם לא מהני ושלא כדברי ה " ר אליעזר עכ " ל ב " י נראה שהבין מדברי הר " ן מדלא אשכח היתר למשמשי אליל של עכו " ם שהיא ביד ישראל אלא ע " י שהעכו " ם בטל האליל שבידו ולא קאמר דאפילו לא בטל העכו " ם האליל שבידו נמי מהני ביטול העכו " ם במשמשי אליל של עכו " ם שביד ישראל אלמא דלא מהני ביטול המשמשין לבדם שביד ישראל כשהאליל קיימת ביד עכו " ם ושלא כדברי הר " א ותימה רבה הלא שנינו בפ' ר " י המבטל אליל מבטל משמשיה ביטול משמשיה משמשין מותרים והיא אסורה אלמא דמשמשיה נתבטלו אע " פ שהאליל קיימת וכדכתב רבי' בסימן זה ולא בא הר " ן אלא לאורויי דאע " פ דהמשמשין ביד ישראל אפ " ה כשמבטל העכו " ם האליל שבידו אף המשמשין שביד ישראל בטלים ומודה הר " ן לדינו של הר " א דאם עכו " ם ביטל המשמשין שביד ישראל דמותרין אע " פ שאליל קיימת ביד עכו " ם דזה דבר פשוט דבטל משמשיה משמשיה מותרין והיא אסורה ולא בא ר " א אלא לאורויי דאע " ג דבאליל עצמה של עכו " ם שבאת ליד ישראל אין מועיל לה ביטול גזירה משום אליל עצמה של ישראל מ " מ אין להחמיר במשמשיה ע " י גזרה זו כמו באליל עצמה וכ " כ הג " מ להדיא ע " ש והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.146.4.1 ומ " ש לפיכך הלוקח גרוטאות וכו' ברייתא פר " י ( דף נ " ג ) ומייתי לה בפרק בתרא ( דף ע " א ) ומפרש לה התם דאפילו למ " ד משיכה קונה מנכרי אפ " ה אם לא נתן מעות יחזיר לנכרי ויבטלנה ואח " כ אם ירצה יקחנה ממנו ולא אמרי' אליל של ישראל היא ואינה בטילה דהא משיכה בטעות הואי דלא ידע שיש בהן אליל ואם משנתן מעות משך אע " ג דמשיכה בטעות הואי אפ " ה כיון דנתן מעות כי הדר שקלינהו מיחזי כמאן דמזבן אליל לעכו " ם ולפ " ז הא דכתב רבינו יחזירם לו שעדיין לא נקנו היינו לומר דלא מתחזי כאליל ביד ישראל שהכל יודעים דלא נקנו ויחזירם לעכו " ם ויבטלנה ואח " כ אם ירצה יקחנה ממנו ואם משנתן משך כבר נקנו לו וכו' . כלומר מתחזי שכבר נקנו לו והוי אליל של ישראל שאין לה ביטול הלכך לא יחזיר' לעכו " ם שיבטלנה אלא צריך להוליכם לים המלח . והא דכתב רבי' לפיכך וכו' ניחא שפיר לפי גירסת ספרים ישנים שכתב רבינו תחלה דאליל של עכו " ם ביד ישראל אע " פ שלא זכה בה ישראל ומדינא יכול העכו " ם לבטלה אפ " ה לא מהני לה ביטול גזירה משום אליל של ישראל עצמה ולפיכך הלוקח גרוטאות נמי אע " ג דמדינא יש לה ביטול ע " י עכו " ם אפ " ה צריך להוליכם לים המלח משום דמתחזי כאלילים של ישראל עצמו דמזבין לה לעכו " ם כשיחזירם לעכו " ם ודלא כמ " ש ב " י דלפי גי' ספרים ישנים לא יתיישב האי לפיכך הלוקח גרוטאות וכו' דליתא אלא אדרבא מתיישב שפיר :
Yoreh De'ah.146.5.1 ומ " ש וכ " כ הרמב " ם וכו' איכא לתמוה טובא דמייתי דברי הרמב " ם לחזק מה שפסק ע " פ הבריית' כיהודא ועוד לקרא ועוד שלא נמצא כך לרבינו בשום מקום בספריו וכך הקשה ב " י ותירץ מה שתירץ ולפעד " נ דכיון דתלמודא קאמר בפ' בתרא אמר רבא רישא וסיפא מקח טעות ורישא דלא יהיב זוזי לא מתחזי כאליל ביד ישראל סיפא דיהיב זוזי מתחזי כאליל ביד ישראל אלמא משמע דבזוזי תליא מילתא והיכא דיהיב זוזי אע " ג דלא משך אלא עדיין הגרוטאות ביד עכו " ם הן ונודע שנמצא בה עכו " ם צריך להוליכה לים המלח והא דתני ואם משנתן המעות משך יוליך לים המלח לאו דוקא משך דה " ה בנתן מעות ולא משך נמי יוליך לים המלח אלא איידי דתני רישא אם עד שלא נתן משך תני נמי סיפא ואם משנתן מעות משך ורבינו לא סבירא ליה לפרש כך אלא דוקא נקט תנא ואם משנתן מעות משך דכיון דנתן מעות וגם משך הכל תופסין שכבר נקנו לו והוי אליל של ישראל ואע " ג דאיכא מקח טעות מ " מ מתחזי כמאן דמזבן אליל לעכו " ם הלכך יוליך הנאה לים המלח אבל נתן מעות ולא משך ואח " כ נודע שנמצא בה אליל יחזירה לעכו " ם דכיון דלא משך לא מתחזי כמאן דמזבין אליל לעכו " ם דהכל יודעים דלא נקנו לו הגרוטאות כיון דלא משך ולכך כתב רבי' האי לישנא שעדיין לא נקנו וכו' כבר נקנו לו וכו' לאורויי דלא אמרינן יוליך לים המלח אלא בנתן מעות ומשך דהכל תופסין דנקנו לו וכדפר " י ולפ " ז ניחא דכתב וכ " כ הרמב " ם וכו' שהרי פסק להדיא דבנתן מעות ולא משך ואח " כ נודע שנמצא בה אליל נמי שרי להחזירן ולא אמרינן יוליך לים המלח אלא היכא דנתן מעות ומשך ואח " כ מצא בה אליל :
Yoreh De'ah.146.6.1 גר ועכו " ם וכו' משנה פ " ו דדמאי הובאה פ' בתרא דע " ז ( דף ס " ד ):
Yoreh De'ah.146.7.1 עכו " ם מבטל וכו' משנה פר " י ( ד' נ " ב ) עכו " ם מבטל אליל שלו ושל חברו :
Yoreh De'ah.146.8.1 ומ " ש ואפי' בע " כ ובלבד שידע וכו' מעשה דר " א הקפר ברבי פכ " ה ( ד' מ " ג ):
Yoreh De'ah.146.9.1 ומ " ש ואפילו אינו עובד לאותה אליל וכו' . ברייתא פ' בתרא ( דף ס " ד ):
Yoreh De'ah.146.10.1 כיצד מבטל וכו' משנה וגמרא ספכ " ה ופי' שפאים הם הקסמים שמחתך ממנה לצרכו שצריך לשפאים לצרכה כדי ליפותה :
Yoreh De'ah.146.11.1 היתה של צורה וכו' משנה פר " י ( דף נ " ג ): כתב במרדכי פכ " ה וז " ל כתב אבי העזרי קבלתי דהיכא דהוא אנוס כי הכא כעין סטרו ובטלו לא בטל עד שיעשה מעשה בגופה ובההיא אמרינן עכו " ם מבטל אליל שלו ושל חבירו אבל היכא דלא אניס אז פוסל העכו " ם אליל באמירה או במחשבה בעלמא תדע דהא תנן אליל שהניחוה עובדיה בשעת שלום מותרת בשעת מלחמה אסורה וטעמא משום דאנוסים לבטלה עכ " ל והב " י הביאו וכתב עלה ותמהני ע " ז מדין מכרה ומשכנה דמשמע דאפי' מוכר ברצונו לא בטלה עכ " ל ולא קשה כלום דאף על גב דמכרה מרצונו זוזי אנסוה והו " ל כמו שהניחה בשעת מלחמה דאנוסים להניחה ה " נ אנוסים למכרה דבעי לזוזי דאנסו ליה למיפרע חובו ואין לך בטול מרצונו הגמור אלא בהניחוה בשעת שלום וכיוצא בזה דליכא אונס כלל וק " ל והכי נקטינן כקבלת ראבי " ה :
Yoreh De'ah.146.12.1 מכרה או משכנה משנה פ' ר " י שם מכרה או משכנה ר' אומר בטל וחכ " א לא בטל וידוע דהלכה כחכמים ובגמ' פליגי אמוראי חד אמר מחלוקת בצורף עכו " ם אבל בצורף ישראל ד " ה בטל וחד אמר אף בצורף ישראל מחלוקת וכתב הרא " ש וקי " ל לחומרא ואחריו נמשך רבינו אבל הרמב " ם ז " ל פסק לקולא דבמכרה לצורף ישראל ה " ז בטלה והביא ב " י דברי הר " ן לבאר דעת הרמב " ם וכתב עוד הר " ן שלדעת הרמב " ם משכנה לצורף ישראל דבטלה מיירי בהרהינה אצלו דא " ל אם לא הבאתי לך מכאן עד יום פלוני ה " ה שלך מעכשיו דה " ל כמכירה והשיג עליו ב " י דבמשכנה אפילו לצורף ישראל אפי' הרהינה אצלו לא בטלה דדוקא במכירה מפלגינן בין צורף עכו " ם צורף ישראל ופסק הרמב " ם לקולא אבל במשכנה לא מפלגינן ולפעד " נ מלשון הרמב " ם להדיא מדכתב וז " ל או שמכרה לצורף ישראל ה " ז בטלה אבל אם משכנה או מכרה לעכו " ם או ישראל שאינו צורף כו' ה " ז אינה בטילה עכ " ל מדלא כתב ברישא או שמשכנה או מכרה לצורף ישראל אלמא דוקא במכרה לצורף ישראל קאמר הרמב " ם הרי זו בטילה והא דכתב אח " כ אבל משכנה ה " ק אבל משכנה אצל אחד יהיה מי שיהיה או מכרה לעכו " ם או ישראל שאינו צורף וכו' ה " ז בטילה דדוקא במכירה הוא דמפלגינן בין צורף ישראל לצורף עכו " ם אבל במשכנה לא מפלגינן לעולם אינה בטילה וכמ " ש ב " י כן הואהעיקר להרמב " ם והלכך אף למאן דפוסק לקולא בצורף ישראל כהרמב " ם דוקא במכירה אבל לא במשכנה ודלא כמ " ש הש " ע שכתב מכרה או משכנה אפילו לצורף ישראל לא בטלה ויש מתירין בצורף ישראל דמשמע דיש מתירין אף במשכנה לצורף ישראל והא ליתא דאף ליש מתירין במכרה לצורף ישראל במשכנה מודה דלא בטלה נ " ל :
Yoreh De'ah.146.13.1 אליל שנשתברה מאיליה אסורה וכו' ס " פ כל הצלמים אתמר אליל שנשתברה מאליה רב אמר צריך לבטל כל קיסם וקיסם ושמואל אמר אליל אינה בטילה אלא דרך גדילתה ופרש " י אין אליל צריך ליבטל אלא דרך גדילתה אבל זו שנשתברה בטילה מעצמה דמימר אמר איהו נפשה לא מצלא לההוא גברא מצלא ליה וכדס " ל לריש לקיש בר " פ וקאמר תלמודא לומר בהא קמיפלגי דמר סבר עובדין לשברים שנשתברו מאליהן ומ " ס אין עובדין לשברים כלומר הא כבר אפליגו בהא מילתא רבי יוחנן וריש לקיש ומיבעיא ליה מי נימא דהדר אפליגו בהא רב ושמואל ומהדרינן לא דכ " ע עובדין לשברים וכר' יוחנן והכא בשברי שברים קמיפלגי פרש " י והכא דקאמר רב כל קיסם וקיסם לשון שברי שברים קאמר כגון דנשתברו שבריה לשברים ובשברי שברים הוא דפליג שמואל עילויה . ואיבעית אימא דכ " ע שברי שברים מותרין והכא באליל של חוליות ובהדיוט שיכול להחזירה קמיפלגי מ " ס כיון דהדיוט יכול להחזירה לא בטלה ומ " ס אין אליל צריכה לבטל אלא דרך גדילתה ופרש " י כשהיא קיימת כגון אשרה שעליה נושרין שברי שברים הן שנופל עלה אחר עלה אי נמי העלה עצמו משתבר לכמה שברים ואפ " ה אסור משום דדרך גדילתה היא דהיינו אורחא כל שתא אבל הכא לאו היינו אורחא ליפול ולהתפרק הלכך בטילה מעצמה אפילו של חוליות והשתא מסקנא דתלמודא דכ " ע עובדין לשברים וכר' יוחנן ודכ " ע שברי שברים מותרין והכא באליל של חוליות פליגי והלכה כרב באיסורי דאפי' בשברי שברים כיון שהיא של חוליות והדיוט יכול להחזירה לא בטלה מעצמה וצריך לבטל כל קיסם וקיסם שבה אבל אם אינה של חוליות בטילה מעצמה כיון שנשברה לשברים קטנים אבל נשברה מאליה לשברים גדולים קי " ל כרבי יוחנן דעובדין לשברים ואסורין וכך פסקו הרי " ף והרא " ש כרבי יוחנן לגבי ר " ל בריש פרק כ " ה ופסקו כרב באיסורי לגבי שמואל דבאליל של חוליות שהדיוט יכול להחזירה צריך לבטל כל קיסם וקיסם שבה אבל אם אינה של חוליות בטלה מעצמה כיון שנשברה לשברי שברים אבל בשברים גדולים הלכה כרבי יוחנן דאסורין כל זה נראה מגירסת ספרים שבידינו שכתוב בהן ואיבעית אימא דכ " ע שברי שברים מותרין והכא באליל של חוליות וכו' והיא גירסת הרי " ף והרא " ש ע " ש אבל רש " י כתב ה " ג ואיב " א דכ " ע אין עובדין לשברים והכא באליל שהיתה של חוליות וכו' דלפי זה משמע דלהאי אוקימתא אם אינה של חוליות אפילו נשברה מאליה לשברים גדולים בטל מעצמה ואח " כ קשיא הילכתא אהילכתא דהא קי " ל כר' יוחנן דנשברה מאליה אסורה והר " ן האריך ותירץ לפי גירסא זו דר' יוחנן מיירי בשאין עיקר האליל קיימת ורב מיירי בשעיקר אליל קיימת אבל דעת הרי " ף והרא " ש כדפרישית וכך היא דעת רבינו אלא שקיצר וכתב בסתם והיה לו לבאר שאם אין הדיוט יכול להחזירה אינה בטילה מעצמה אא " כ דנשברה לשברי שברים אבל נשברה לשברים גדולים אינה בטילה מעצמה . וברמב " ם פ " ח לא חילק בין שברים גדולים לשברי שברים אלא חילק דאם היא אליל של חוליות והדיוט יכול להחזירה צריך לבטל כל חוליא וחוליא מחוליותיה ואם אינו יכול להחזיר כיון שבטל אבר אחד ממנה בטלו כל השברים דעתו דר' יוחנן דקי " ל כמותו דנשברה מאליה אסורין היינו בלא ביטלה כלל אבל אם ביטל אפילו לא ביטל אלא אבר אחד מותרין דלא עדיף נשברה מאליה מאילו לא נשברה כלל דמהני ביטול אבר אחד לכולו דבקטע ראש אזנה או ראש חוטמה מהני לכולו אלא דבאליל של חוליות ונתפרקו החוליות א " כ כל פרק בפני עצמו חשוב כאילו הוא אליל בפני עצמה ולא נקראת בשם שברי אליל כיון שהדיוט יכול להחזירה אבל כשאין הדיוט יכול להחזירה נקראת שברי אליל וצריך לבטל אבר אחד וכבר השיגו הראב " ד ואמר לא מיחוורא הא מילתא שאם צריכה ביטול כולן צריכות ביטול אלא באליל של חוליות והחוליות הם שברי שברים כמו חצאי אברים שאם לא היה הדיוט יכול להחזירה אינה צריכה ביטול וכשהדיוט יכול להחזירה אינה כשבורה וצריך לבטל כל קיסם וקיסם עכ " ל דעתו כדעת הרי " ף והרא " ש וכגרסתם גם המגדול עוז העתיק לשון התלמוד כגרסת הספרים שבידינו וכגירסת הרי " ף והרא " ש והראב " ד וכך הוא העיקר לענין פסק ההלכה ודלא כש " ע שהעתיק לשון הרמב " ם דיחיד הוא כנגד כל הני רבוותא :
Yoreh De'ah.146.14.1 בימוס וכו' ברייתא פרק ר " י סוף ( עבודה זרה דף נ " ג ) ולמד ב " י מדברי הרמב " ם דוקא שנפגם וניתץ ע " י עכו " ם בכוונה אבל אם נפגם וניתץ מאליו ה " ל כאליל שנשתברה מאליה דלא בטלה מעצמה וכ " כ בש " ע :
Yoreh De'ah.146.15.1 המבטל אליל בטל משמשיה כו' משנה פר " י סוף ( דף נ " ב ):
Yoreh De'ah.146.16.1 מצוה על כל המוצא אליל שיבערנה וכו' . כן כתב הרמב " ם בפ " ז וסמ " ג מ " ע י " ד וכן הוא בספרי פ' ראה ומייתי לה פכ " ה ( דף מ " ה ) ופר " י ( דף נ " א ):
Yoreh De'ah.146.17.1 וכיצד מבערה שוחק וכו' משנה פרק כ " ה ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים א " ל אף היא נעשית זבל אם יזרנה לרוח אלא מטיל לים דוקא ובפרק כ " ש שנינו גבי חמץ וחכמים אומרים מפרר וזורה לרוח או מטיל לים ובפרק כל שעה קמיבעיא לן מי נימא באליל שוחח וזורה לרוח או שוחק ומטיל לים או דילמא שוחק וזורה לרוח אבל מטיל לים בעיניה והכי נמי איבעיא לן גבי חמץ אמר רבא מסתברא אליל דלים המלח אזלא ואין ספינה עוברת בו לא בעיא שחיקה חמץ דלשאר נהרות קאזיל בעי פירור שמא תפגע בו ספינה ותטלנו ולאו אדעתייהו א " ל רב יוסף אדרבה איפכא מסתברא אליל דלא ממאיסה כלומר דלא נימוק מאליו בעי שחיקה חמץ דממאיסה ונימוק מאליו לא בעי פירור ואסיקנא דלרבה אליל לים המלח מטיל בעיניה אבל לשאר נהרות בעי שחיקה וכתבו התוס' דלרב יוסף נמי לא בעי שחיקה אלא בשאר נהרות כמו לרבה אלא דרבה ס " ל דמטיל לים באליל היינו ים המלח ובלא שחיקה ורב יוסף מוקי לה בשאר נהרות וע " י שחיקה מדלא תני בהדיא יטיל לים המלח וליכא בין רבה לרב יוסף אלא חמץ בשאר נהרות כך הוא שיטת התוס' בפ' כ " ש אבל שיטת התוס' בפרק כ " ה אינו כך אלא לרב יוסף נמי הא דקאמר מטיל לים סתמא לים המלח הוא ומצריך שחיקה אף בים המלח וע " כ הקשו התוס' דלרבנן דמטיל לים דוקא ואליבא דרב יוסף בע " כ לא מהניא שחיקה בשאר מימות דאי מהני שחיקה אף בשאר מימות לאיזו צורך קאמר דשוחק ומטיל לים המלח דוקא אלא ודאי דלא מהני שחיקה בשאר מימות א " כ מה יעשו אותן שרחוקים מים המלח דהיאך יבערו אליל הניחא לרבה רבנן ה " ק מטיל בעיניה לים המלח אבל בשאר מימות מהניא שחיקה אבל לרב יוסף קשיא דהיאך יבערו אליל הרחוקים מים המלח ותירצו דישחוק ויזרה במקום שאינו מגדל צמחים השתא לפ " ז באליל לרבה לים המלח מטיל בעיניה לשאר מימות שוחק ומטיל לנהר ולרב יוסף לים המלח שוחק ומטיל ולשאר מימות לא מהניא שחיקה . והשתא צ " ע בדברי רבינו דאי תופס שיטת התוס' דפ' כל שעה דלרב יוסף נמי לא בעי שחיקה באליל אלא בשאר נהרות כמו לרבה א " כ הא דכתב כאן או שוחק ומטיל לים היינו שאר נהרות וכדמפרש לה רב יוסף מטיל לים דמתני' דלשאר נהרות קרי להו ים דאילו לים המלח לא בעי שחיקה וזה ודאי דוחק לפרש כך בדברי רבינו ואם נאמר דרבינו תופס שיטת התוס' דפרק כ " ה צ " ל דרבינו פוסק כרב יוסף ושוחק ומטיל לים המלח קאמר אבל לשאר נהרות לא מהניא שחיקה וקשה לפ " ז חדא דהו " ל לפרש דלשאר מימות לא מהניא שחיקה אידך קשה וכי יעלה על הדעת דשחיקה לא מהניא לשאר מימות ושוחק וזורה לרוח מהני טפי דמשמע ודאי דלרבנן דוקא דחוששין בשוחק וזורה לרוח דנעשה זבל חוששין נמי בשוחק ומטיל לשאר מימות שמגרשים מימיהם רפש וטיט על גדותיהם ושם נעשה זבל כדכתבו התוס' בפ' כ " ה בד " ה א " ל רבי יוסי אבל למאי דקיי " ל כר' יוסי דשוחק וזורה לרוח כ " ש דשוחק ומטיל לשאר מימות לכן נראה דודאי כך הוא דלמאי דקיי " ל כר' יוסי דשוחק וזורה לרוח כ " ש דשוחק ומטיל לשאר מימות אלא דאתא רבינו לפסוק דאף לים המלח בעינן שחיקה ואסור להטיל לים בעיניה דאע " ג דלרבא מטיל לים בעיניה כיון דלא איפסיקא הילכתא כחד מינייהו נקטינן לחומרא וכ " כ הרז " ה בספר המאור בפ' כל שעה ושכ " כ הר " ר אפרים ע " ש ואף הרמב " ן לא כתב כנגד זה דבר נראה שהסכים לזה וטעמו דכך נראה גם מדברי הרי " ף שלא כתב בפ' כל שעה אלא המשנה כצורתה דאלמא דס " ל דהלכה כחכמים גבי חמץ דמפרר וזורה לרוח או מטיל לים ולא הביא פלוגתא דרבה ורב יוסף ולפסוק הלכה כחד מינייהו אלמא דמספקא מילתא וממילא אנו מפרשים לחומרא דה " ק מפרר ואח " כ זורה לרוח או מטיל לים דמפרר אתרווייהו קאי וכן באליל אנו מפרשים לחומרא שוחק ואח " כ זורה לרוח או מטיל לים ושוחק אתרוייהו קאי וכ " כ הלשון בש " ע שוחק וזורה לרוח או מטיל לים כלשון המשנה וכדכתב הרי " ף ומפרשים לחומרא והכי נקטינן כנ " ל ועיין בא " ח סי' תמ " ה מ " ש בס " ד :
Yoreh De'ah.146.18.1 וצריך לשרש אחריה פ' כ " ה ( סוף ד' מ " ה ) לרבנן ור " ע נפקא להו מאבד תאבדון לעוקר אליל שצריך לשרש אחריה ולכנות לה שם גנאי נפקא להו מואבדתם את שמם ולר' אליעזר ור' יוסי בר יהודה נפקא להו לשרש אחריה מואבדתם את שמם מן המקום ההוא ולכנות לה שם נפקא להו משקץ תשקצנו :
Yoreh De'ah.147.1.1 הנודר וכו' משנה פ " ד מיתות ( דף ס' ) הנודר בשמו והמקיים בשמו עובר בל " ת ובגמרא ( דף ס " ג ) אסיקנא אלא כי אתא רבין אמר ר " א על כולן אינו לוקה חוץ מן הנודר בשמו והמקיים בשמו ומוקי לה כר' יהודה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ותו תניא ושם אלהים אחרים לא תזכירו שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד אליל פלונית ולא ישמע על פיך שלא ידור בשמו ולא יקיים בשמו ולא יגרום לאחרים שידירו בשמו ושיקיימו בשמו מסייע ליה לאבוה דשמואל דאמר אסור לאדם שיעשה שותפות עם העכו " ם שמא יתחייב לו שבועה ונשבע באליל שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך :
Yoreh De'ah.147.2.1 ומ " ש ואסור אפילו להזכירה בשמה בחנם שלא לצורך כ " כ הרא " ש וז " ל לכאורה משמע דוקא בכה " ג אסור להזכיר כשמזכיר אליל לצורך שצריך להזכיר לסימן ומיהו נראה דבכל ענין אסור דקרא סתמא כתיב והא דנקט שמור לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט שאין דרך להזכירה כלל שלא לצורך וקמ " ל דאפי' לצורך אסור וכ " כ סמ " ג לאוין ל " ב שלא יאמר שמור לי וכו' שבכל ענין אסור להזכיר שם אליל שהרי המקרא נכתב בסתמא ומ " ש שלא יאמר שמור לי דבר ההווה תפש עכ " ל סמ " ג והרא " ש תחלה כתב כמו הסמ " ג ואח " כ הוסיף ואמר וקמ " ל דאפילו לצורך אסור והאי קמ " ל הוי כאילו אמר ועוד קמ " ל וכו' כלומר דא " צ לפרש אורחא דמילתא נקט אלא רבותא נקט דאפילו לצורך אסור כ " ש שלא לצורך ואיכא לתמוה אמ " ש ב " י וז " ל ואע " ג דהרא " ש פשיטא ליה דלצורך אסור טפי משלא לצורך וכו' עכ " ל והא ליתא שהרי לא כתב הרא " ש בתחלה אלא דלכאורה משמע דוקא לצורך שצריך להזכיר לסימן אסור אבל אח " כ כתב האמת ומיהו נראה דבכל ענין אסור ועוד רבותא נקט דאפילו לצורך אסור אלמא דפשיטא ליה דשלא לצורך אסור טפי מלצורך ותו קשה דהבין ב " י מדברי רבינו ג " כ שדעתו לומר דאפילו שלא לצורך אסור וכל שכן לצורך והא ודאי ליתא דמ " ש רבינו ואסור אפי' להזכירה וכו' האי אפילו לא קאי אלא אמ " ש תחלה הנודר או נשבע בשם אליל ה " ז לוקה וקאמר אח " כ דלא מיבעיא בנודר או נשבע אלא אפילו להזכירה בשמה בחנם שלא לצורך נמי אסור אע " פ שאינו נודר או נשבע אלא אי קשיא הא קשיא בדברי רבינו אמאי לא כתב דלצורך נמי אסור דהא להרא " ש בסוף דבריו משמע דשלא לצורך פשיטא דאסור טפי מלצורך כדפרי' ותו דמ " ש בחנם שלא לצורך לכאורה לישנא יתירה הוא ונלפע " ד דמ " ש רבינו ואסור אפילו להזכירה בשמה בחנם היינו לומר דאע " פ שאין מדירין או משביעין אותו בשם אליל על איזה תביעת עכו " ם שתבעו בדיניהם דזה ודאי אינו בחנם דעושה כך כדי לפטור עצמו מתביעת עכו " ם להוציא ממנו ממון שלא כדין אלא מעצמו הוא מזכירה בחנם כגון שמור לי בצד אליל פלונית שזה ודאי חנם הוא דכך יכול להזכיר סימן אחר כמו סימן זה אי נמי מזכירה שלא לצורך כלל כל זה אסור אע " פ שאינו לוקה :
Yoreh De'ah.147.3.1 ומ " ש ואסור לגרום לעכו " ם וכו' כבר נתבאר דה " א פרק ארבע מיתות ועי' בח " מ סימן קפ " ב לשם כתבתי רס " ד באריכות בדין זה דמותר ליקח ממנו שבועה כדי שלא יפסיד והרא " ש בתשובה כלל י " ח כתב מיהו ירא שמים כשיראה שהעכו " ם גמר בדעתו לישבע מה תועלת להשביעו עכ " ל . כתב בהגהת ש " ע מותר לומר לעכו " ם אלהיך יהיה בעזרך או יצליח מעשיך עכ " ל ולשון זה העתיקו הרב מפי' הרמב " ם במשנה סוף הניזקין דתנן ומחזיקין ידי עכו " ם בשביעית דמפרש בגמרא דשרי למימר להו אחזוקי כדאמר ר " י אי נמי אשרתא כדאמר רב ששת ופי' רש " י כשאומרים לעושי המלאכה העוברים עליהם תחזקנה ידיכם עכ " ל והרמב " ם מפרשו דר " ל דשרי למימר להו נמי אלהים יהיה בעזרך דאף להזכיר שם אלהים על העכו " ם נמי מותר והכי מוכח התם בהא דתנן ושואלים בשלומם מפני דרכי שלום דפירש " י וז " ל ושואלין בשלומם כל הימים ואע " פ שמטיל על העכו " ם שם שמים שהשלום שמו של הקב " ה עכ " ל וס " ל להרמב " ם דאף בשביעית דאיכא תרתי דמחזיק ידי עכו " ם במלאכתם בשביעית דאסור במלאכה לישראל וגם מזכיר על העכו " ם שם שמים נמי שרי ולמד משם הרב בהג " ה זו דכ " ש שלא בשביעית דמותר לומר לו אלהים יהיה בעזרך . אך קשה היאך מתיר הרמב " ם לומר אלהיך יהיה בעזרך דמייקר שם אליל באמירה זו כאילו מודה ח " ו שיש בכח אלוהו לעזור לעובדיה . דאין ליישב ולומר דכוונתו על השם יתברך דהוא אלוה של כל העולם ועליו אמר אלהיך וכו' דא " כ הו " ל לומר בסתם אלהים יהיה בעזרך אבל לשון אלהיך משמע אלהיך ולא אלהינו וזה ודאי אסור . ולכן נראה דט " ס הוא בפי' הרמב " ם הישנים שנדפס בהם אלהיך אלא צריך להיות אלהים יהיה בעזרך וכן הוא בדפוסים החדשים והרב בהגה " ה העתיק לשון הרמב " ם כמו שמצא בדפוסים הישנים ולא דק והעירני לזה חתני הרב הגאון כמהר " ר דוד הלוי נר " ו בהיותו אצלי בעסקי בהלכה זו . שוב ראיתי שבעל הלבוש כתב דמה שמותר לומר אלהיך יהיה בעזרך הוא מטעם שמלוצץ ושרי ליה מאריה שכתב פירושים מדעתו וסברתו ולא חקר תחלה מקור מוצא הדין ויגיע מדבריו להתיר מה שאסור מדין תורה :
Yoreh De'ah.148.1.1 שלשה ימים וכו' משנה ריש ע " ז ומסיק בגמרא דשלשה לבד מאידיהן : ומ " ש ואם נמשך וכו' ( שם דף ו' ):
Yoreh De'ah.148.2.1 ומ " ש ואין נקרא יום איד וכו' שם במשנה ( דף ח' ) ואלו אידיהן של עכו " ם דאסורין ג' ימים לפניהם קלנד " א וכו' ובגמרא ( דף י " א ) א " ר יהודה אמר שמואל עוד אחרת פי' עוד אחרת יש להם לרומיים שאינה שנוייה במשנה אחת לע' שנה מביאים אדם שלם כנגד עשו ומרכיבין אותו על אדם חיגר כנגד יעקב וכו' ותנא דידן מ " ט לא קא חשיב לה הנך דאיתנהו בכל שתא ושתא קא חשיב דליתא בכל שתא ושתא לא קא חשיב שיהיו אסורין ג' ימים לפניהן ומשמע דאם היו עושין אותו איד בכל שנה היה אסור ג' ימים לפניהן אע " פ שלא החזיקוהו ע " ש אלוה שלהם אלא ע " ש ממשלת עשו על יעקב : ומ " ש דבעינן שיהא יום קבוע לכל שם ( דף ח' ) במשנה יום תגלחת זקנו אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד ופי' רש " י יום תגלחת זקנו וכו' שאין זמן קבוע לרבים אלא כל אחד ואחד כשמגלח עושה יום איד וכו' ובכל הנך אינו אסור אלא אותו היום ולא לפניו ולא לאחריו דלא חשיבי כולי האי עכ " ל . ולא ידעתי לאיזה צורך הביא ב " י כאן הך סוגיא דאמר שמואל ובגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד ודפריך עלה מחגא דטייעי דלא נלמד ממנו לדינים אלו שכתב כאן לפי שאינו ענין למ " ש רבינו כאן והדבר פשוט כדפרי' .
Yoreh De'ah.148.3.1 ומ " ש ואפי' יום גינוסיא של מלכי עכו " ם פי' יום שהעמידו מלך משנה שם . וכתב הר " ר ירוחם פירוש יום תגלחת זקנו ובלוריתו ושעלה מן הים ושיצא מבית האסורים מיירי במלך אבל שאר עכו " ם אינם עושים איד באלו וגם אותו איש ואותו יום קאי אכולהו מתגלחת זקנו ואילך כי אינו נראה שיעשו כל בני מלכותו יום איד ביום שמגלח המלך זקנו עכ " ל . משמע דס " ל דבשאר עכו " ם אינו חשוב איד ומותר לתת ולשאת עמו אבל בש " ע החמיר אף בשאר עכו " ם שאינו מלך :
Yoreh De'ah.148.4.1 ומ " ש אבל עם אחרים מותר ואפילו הן משועבדין וכו' ( שם דף ח' ) פליגי בה ריב " ל ורבי יוחנן בקלנד " א שהוא איד קבוע והלכה כרבי יוחנן דתניא כוותיה אין אסורה אלא לעובדיה בלבד :
Yoreh De'ah.148.5.1 ומ " ש אבל חוצה לה אפי' הסמוכים לה מאד וכו' . משנה שם סוף ( דף י " א ) עיר שיש בה אליל חוצה לה מותר ה " ד חוצה לה אמר ר " ל משום ר' חנינא כגון עטלוזא של עז ופי' רש " י שוק של בהמות דסמוכה לעיר מאד עכ " ל :
Yoreh De'ah.148.6.1 בד " א בא " י וכו' שם ( דף י " א ) אמר שמואל בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד :
Yoreh De'ah.148.7.1 והך משא ומתן פי' רש " י משום דאזיל ומודה לאליל וכו' ברפ " ק כתב רש " י וז " ל ג' ימים אסור לשאת ולתת עמהן וכולהו משום דאזיל ומודה לאליל ביום אידו עכ " ל . מתוך לשונו משמע דר " ל אף ממקח וממכר ותימה דהא בגמרא ( בדף ו' .) איבעיא להו האי לשאת ולתת משום הרווחה הוא א " ד משום לפני עור לא תתן מכשול למאי נפקא מיניה דאית ליה בהמה לדידיה אי אמרת משום הרווחה הא קא מרווח ליה אי אמרת משום לפני עור הא אית ליה לדידיה ובעיין לא איפשיטא ופירש " י משום הרווחה דרווח ואזיל ומודה לאליל ועבר ישראל משום לא ישמע על פיך א " ד משום לפני עור דמזבין ליה בהמה ומקריבה לאליל ובני נח נצטוו עליה למאי נ " מ דאית ליה בהמה לעכו " ם להקריב ואי לא מזבין ליה ישראל אפ " ה פלח ליה בדידיה עכ " ל ולפירש " י מאי קמיבעיא ליה הא ס " ל לתלמודא דמקח וממכר נמי אית ביה משום אזיל ומודה וא " כ פשיטא דאפי' אית ליה בהמה לעכו " ם אסור למכור לו בהמה אחרת משום דאזיל ומודה כשאר כל מקח וממכר ואמאי לא איפשיטא בעיין וכך משמע באשיר " י שר " ת הקשה קושיא זו על פירש " י . ונ " ל ליישב דס " ל לרש " י דמה שאסרו ג' ימים לפניהן מוכח בגמרא ( דף ה' ) דטעמא משום דכל ג' ימים מחזר העכו " ם אחר בהמות שלא יהא בו מום מחוסר אבר להקריבה ביום אידם . וס " ל לתלמודא דכל זמן שעוסק בתקרובת אליל אזיל ומודה ביום אידם בכל הנאה שתבא לו תוך ג' ימים כי אומר שסייעתו אליל שלו לפי שעוסק בצרכיה וכמו שפי' הרא " ש לדעת רש " י רפ " ק והשתא ניחא לרש " י דס " ל לתלמודא דבכל מקח וממכר דאית ביה הנאה לעכו " ם תוך ג' ימים פשיטא דאית ביה משום אזיל ומודה ביום אידם כי אומר שסייעתו אליל שלו לפי שעוסק בצרכיה אבל על מה שעוסק בצרכי אליל גופא קא מיבעיא ליה אי אית ביה נמי משום אזיל ומודה דלא גרע משאר מקח וממכר א " ד ליכא בהא מילתא אזיל ומודה כי מה לו להודות על קנייתו בהמה זו בייחוד הלא הקרבתו אינו אלא כדי לעבוד אלוהו ולהודות לו על כל הטובות אשר גמלוהו ולא אסור אלא משום ולפני עור בלבד והאי מילתא לחודא לא איפשיטא לן אבל כל שאר משא ומתן פשיטא לן דאסור משום אזיל ומודה ביום אידם ולפ " ז נמי לא קשה מה שהקשה ר " ת עוד דלפירש " י אמאי קאמר נ " מ דאית ליה בהמה לדידיה ואמאי לא קאמר נ " מ במידי דלא חזי להקרבה דמשום הרווחה אסור ומשום לפני עור שרי כדאיתא בהרא " ש דהא למאי דפי' לרש " י פשיטא ליה לתלמודא דבמידי דלא חזי להקרבה אית ביה משום אזיל ומודה דלא קא מיבעיא ליה אלא בדזבין בהמה להקרבה אי אית ביה נמי משום אזיל ומודה או לא ובסמוך הבאתי לשון רש " י אמתני' דחניות המעוטרות משמע להדיא כדפרישית ע " ש גם מה שהקשה עוד הרא " ש לפירש " י מדתני רב זביד אין לוקחין מהן דבר שאינו מתקיים משום דמתאוה למוכרו ואזל ומודה דאם כן תפשוט מינה דטעמא משום הרווחה דאי משום לפני עור אמאי אין לוקחין מהן דהא למאי דפרישית לא קא מיבעיא ליה אלא בדזבין בהמה להקרבה אי אית ביה משום אזיל ומודה אם לאו אבל שאר מקח וממכר פשיטא דאית ביה משום אזיל ומודה . גם מה שפי' הרא " ש ונדחק לפירש " י דלשאת ולתת לא מיירי אלא במכירה ליתא להאי דוחקא כמו שאפרש בסמוך אצל והראב " ד כתב ע " ש כן נ " ל ליישב כל הקושיות שכתובים בהרא " ש שהקשה ר " ת על פירש " י :
Yoreh De'ah.148.8.1 ומ " ש הילכך כל דבר המתקיים וכו' . ברייתא ( בדף ו' ) כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהם לא אסרו אלא בדבר המתקיים עד יום אידיהן דחזי ליה קמיה ביום אידו ואזיל ומודה אבל דבר שאינו מתקיים כגון ירק וכיוצא בו מותר כך פי' רש " י וכתבו התוספות והרא " ש פי' מכר דוקא דאילו לקנות אסור בדבר שאינו מתקיים יותר מדבר המתקיים ופשוט הוא וכך משמע להדיא מפי' רש " י וכדתני רב זביד דברים שאין מתקיים מוכרים להם אבל אין לוקחין מהם ופירש " י דאין לוקחין מהן משום דמרווח להו דמתוך שאינו מתקיים מתאוה הוא למוכרו עכ " ל . ומהך סוגיא לא נשמע מפי' רש " י דמותר לקנות מהם דבר המתקיים אבל ממה שפירש " י במתני' דהיו בה חניות מעוטרות וכו' סוף ( דף י " א ) וז " ל ואי משום דנושא ונותן ביום אידם ה " מ לזבוני להו דילמא מזבין ליה בהמה ואזיל ומקריב ליה לאליל אי נמי דרך לוקח להיות שמח ואזיל ומודי אבל למזבן מינייהו דבר המתקיים שרי דסתם מוכר עצב הוא עכ " ל שמעינן דאסור לקנות מהם דבר המתקיים ומהך דפי' רש " י מוכח להדיא כדפרי' דס " ל לרש " י דבשאר מקח וממכר פשיטא ליה לתלמודא דאית ביה משום דאזיל ומודה אלא דבבהמה להקרבה קא מיבעיא ליה ולהכי נקט רש " י בפי' דילמא מזבין ליה בהמה ואזיל ומקריב לה לאליל א " נ דהך לוקח וכו' דאלמא דס " ל לרש " י דבבהמה דוקא קא מיבעיא ליה ולא איפשיטא ולכן לא נקט בבהמה טעמא דאזיל ומודה אלא טעמא דאזיל ומקריב לה לאליל ועבר אלפני עור א " נ דמזבן להו שאר דברים המתקיימין שאין ראוין להקרבה ודרך לוקח להיות שמח ואזיל ומודה וק " ל :
Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .