← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 4,053 sections
Single column Two columns
Yoreh De'ah.113.6.1 כתב הרשב " א דגים מלוחים גדולים וכו' עד לפיכך אם בשלם עו " ג אסורים כ " כ המרדכי ע " ש הר " ר שמעי' דבדגים קטנים המלח מייבשן ונאכלין חיים אבל דג גדול מלוח אינו נאכל בלא בישול אלא ע " י הדחק יש בו משום ב " נ :
Yoreh De'ah.113.7.1 ומ " ש ויש מן החכמים שהתירו והראשון נראה עיקר תימה לאותן חכמים שהתירו ומ " ש מביצה ותמרים המרים דאעפ " י שגם המה נאכלים למקצת אנשים ע " י דוחק הרבה אסורין לד " ה ואין חולק ע " ז וי " ל דכל שהוא חי אם אינו נאכל כמות שהוא חי בלא דוחק לא מקרי נאכל כמות שהוא חי בסתמא ואית ביה משום ב " נ אבל כשהוא מבושל אע " פ שהוא נאכל לקצת אנשים ע " י הדחק הרבה אין בו משום ב " נ דלא גרע מנתבשל כמב " ד דאינו נאכל אלא לקצת אנשים ע " י דחק הרבה ואפ " ה אין בו משום בישולי עו " ג כיון שנתבשל ונאכל לקצת אנשים כנ " ל :
Yoreh De'ah.113.8.1 פנאד " ה של דגים משל עו " ג שאפאה עו " ג אסורה וכו' פי' אסורה משום איסור שלקות ואעפ " י שמטעם הפנאד " ה עצמה בלא דגים אין כאן כאן איסור למי שנוהג היתר בפת של עו " ג מ " מ כיון שהדגים נאסרים משום בישולי עו " ג וחקודם שנבלע בפת היה נאסר השומן כשהיה בעין הלכך לאחר שנבלע בפת גם הפת אסור משום איסור שלקות וכן בהגהת מיימוני פ' כתב פשטידא של עו " ג שאפה עו " ג אסור וכ " כ סמ " ק בסי' ר " ז ואוכלין מפת ש " כ שיש בו ביצים ואין לחוש לב " נ מפני הביצים כי הקמח עיקר אחרי שנתערבו ואינן בעין אבל בפשטיד " א של דגים של עו " ג ודאי אסור כך היא גירסת סמ " ק ישן וכתב ע " ז הר " פ בהגהה דנאסר משום השמנונית שהוא בעין דנאסר משום ב " נ ומשום שלקות דנהי דהתירו פת של עו " ג שלקות לא התירו ואף כי חזר השמנונית ונבלע בעיסה אין להתיר העיסה משום דקימחא עיקר כיון שנאסר השומן בעודו בעין קודם שנבלע ולא דמי לאובליאו " ש דהתם נאפה הכל ביחד ביצים בתערובת העיסה לפיכך שייך לומר התם קימחא עיקר . והוראה זו דפשטיד " א של דגים דפרישית לא שייכא כי אם בשל עו " ג כגון שהעיסה והדגים של עו " ג דבפשטיד " א ודגים של ישראל ה " ז בלאו הכי יש לאסור מפני שצריך להכשיר התנור בקיסם ואם לא הכשירוהו בקיסם אפילו הפשטיד " א עצמה אסורה בלא שום בליעת שומן דגים דנהי דהתירו פת של עו " ג מ " מ פת של ישראל שאפאה עו " ג בלא הכשר התנור אסור עכ " ל והשתא לפי זה יש להקשות אמ " ש המרדכי והרא " ש הוראה זו בפשטיד " א של ישראל של דגים שאפאה עו " ג איברא דבתו' ובסה " ת וסמ " ג כתב סתם פשטיד " א של דגים שאפאה עו " ג ואפשר לפרש דבשל עו " ג קאמר וכ " כ הרשב " א והר " ן בסתם אבל להרא " ש והמרדכי שכתבו פשטיד " א של ישראל קשיא ממ " נ אי עביד ישראל חיתוי א " נ הכשיר התנור א " כ אין כאן איסור ב " נ כל עיקר ואי לא עביד ישראל הכשר א " כ בלא דגים נמי איכא בעיסה של ישראל משום ב " נ וכדכתב הר " פ ואפשר ליישב דס " ל דבלא דגים אין כאן איסור דמיירי בהסיק ישראל את התנור דכיון שהוא אחד מג' מלאכות מועיל בעיסה של ישראל דלית ביה משום ב " נ אבל לשמנונית של דגים אין מועיל היסק התנור להוציאו מאיסור ב " נ אא " כ מחתה הגחלים בשעה שהתבשיל עומד אצל האש אבל בהדלקת האש כשאין התבשיל שם אינו מועיל לתבשיל אלא לפת וזו היא דעת ה " ר יונה והר " ן והר " י בר ששת כמ " ש ב " י ונראה שזו היא דעת הרא " ש והמרדכי שכתבו פשטיד " א של ישראל דמיירי דהישראל הסיק התנור ואי לאו דגים לא היה בעיסה של ישראל משום ב " נ אלא כיון דאית ביה דגים דלא מהני ביה היסק התנור הלכך אית ביה משום ב " נ וכיון שהשמנונית היה בעין ונבלע בעיסה נאסר גם הפת וכ " כ הרשב " א לשם להדיא וז " ל וכן בשר שמבשלין בתוך הפת אם בשלו עו " ג אעפ " י שהסיק ישראל את התנור ואין הפת אסורה מחמת בישולי עובדי גלולים ה " ה אסורה מחמת פליטת הבשר דכל שנאסר הבשר מחמת בישולי עו " ג אף פליטתו נאסר והוא שנבלע בפת ואסור עכ " ל . ולפי זה מ " ש רבינו דחיתוי גחלים מהני בתבשיל שאין בו משום ב " נ אינו אלא בשעה שהבשר והתבשיל הוא כבר אצל האש וכדפרישית אליבא דהרא " ש והמרדכי ומשמע לי דאין מי שיחלוק ע " ז זולתי הר " פ דס " ל דאין חילוק בין פת לבשר וכי היכי דחיתוי גחלים מהני לתבשיל בעודו על האש כמו בפת ה " נ עשיית האש דהוי מלאכה ממש מהני לבשר ותבשיל כי היכי דמהני לפת ולכן כתב דהוראה זו של פשטיד " א אינו אלא בשל עו " ג והשתא לפ " ז אם הנוסחא בדברי רבינו היא פשטיד " א של דגים משל עו " ג וכו' כמו שנמצא בנוסחאות הישנות א " כ ס " ל לרבינו דאין חילוק בין פת לבשר בדין ב " נ בשניהם מהני עשיית האש כמו חתוי בגחלים ואם הנוסחא היא בסתם פנאד " ה שאפאה עו " ג וכמו שהגיה ב " י בספרי רבינו א " כ נ " ל דס " ל לחלק בין פת לבשר בדין ב " נ כדפרישית להרא " ש והמרדכי אבל מ " ש ב " י דמ " ש של עו " ג הוא ט " ס דמאי איריא של עו " ג אפילו אם היא של ישראל נמי אסור דהא ב " נ אפילו במידי דישראל אסור עכ " ל וכ " כ בש " ע טענה זו היא כשגגה שיצאה מלפני השליט דאדרבה הוראה זו משמע דאינה אלא דוקא בשל עו " ג כדכתב הר " פ והכי משמע מלשון רבינו שכתב אפילו למי שנוהג היתר בפת של נכרי וכו' . כתבו התוספות בפ' א " ט ( דף ס " ד ) בד " ה סימנין דעיסה שנילושה בביצים אין לאסור דקימחא עיקר ומטעם זה אין להתיר פשטיד " א שאפאו עו " ג שהשמנונית הוא בעין על העיסה ונאסר מתחלה משום ב " נ ולא דמי לעיסה שנילושה בביצים שהביצה נתבטלה ולא נאסר מעולם עכ " ל ומשם למד הסמ " ק והר " פ להורות כך כמ " ש בסמוך לשונו וכן כתב הרא " ש והמרדכי פא " ט וכך מבואר בהגהת אשיר " י פ' אין מעמידין וכך נראה מדברי הסמ " ג לאוין קל " ב דף מ " ד סוף ע " ג וכל זה דלא כהרשב " א בת " ה לשם דמתיר הלחמיו שעושין בתבלין וטחין פניהם בביצים לנוי דהרי אלו מותרין שהלחמין עיקר וכו' מבואר מדבריו לשם דמחלק בין ביצים לבשר דביצים הטוחין על פני הלחמין כיון דלא עביד לטעמא אלא לנוי בטל אצל העיקר אבל בשר דנותן טעם כעיקר ולא ניתן לשם נוי אלא ליתן טעם אע " ג שהפת עיקר אפ " ה נאסר הפת משמנונית הבשר הניתן בתוכו ולא נהירא אלא אין חלוק בין בשר לביצים דכל שהוא בעין אפילו ניתן לשם לנוי כיון שנאסר ונבלע בפת גם הפת נאסר ממנו והכי נהוג וע " ל סימן קי " ב : והני לעקוכ " ן שעושין הנכרים כשאין בהן בשמים וקימחא עיקר הו " ל בכלל פת של עו " ג דפת גמור הוא לענין המוציא ולענין חלה ואפילו יש בהם תבלין ודבש הרבה ודינן כפת הבאה בכסנין דמברכין עלייהו במ " מ אפ " ה כיון דאי קבע סעודתייהו עלייהו מברך המוציא דבלילתן עבה אזלינן בתר העיקר והוי דינן כפת ואין בהם משום ב " נ ת " ח כלל ע " ה דין י " ב ומהרש " ל בתחלת א " ו כתב ע " ש מהר " ז בינ " ג דבקלוני " א יש דובשני שקורין בורג " ר קוכ " ן והתבלין עיקר דאין ס' בקמח כנגד התבלין צ " ע ע " כ : כתב הרמב " ם סוף המ " א שמן ש " נ מותר ומי שאוסרו ה " ז עומד בחטא גדול מפני שממרה על פי ב " ד שהתירוהו וכו' וכתב בהגה " ה שם דה " א בירושלמי פ " ק דשבת וכתב אבי " ה ומ " מ כוון שנהגו אבותינו שלא לאוכלו ה " ל דברים המותרים והאחרים נהגו בו איסור ואי אתה רשאי להתירו בפניהם וכתיב אל תטוש תורת אמך ע " כ והשיג ע " ז ואמר שמנהג של טעות הוא והנה מהר " ם התירו להדיא כל ימיו בכל מקום היותו עכ " ל ועיין בסי' קי " ד :
Yoreh De'ah.114.1.1 כל שכר וכו' ה " א פרק א " מ ל " ד דאמוראי קמיפלגי מפני מה אסרו שכר של עו " ג רמי בר חמא א " ר יצחק משום חתנות רב נחמן אמר משום גילוי ורבינו כתב משום חתנות משום דאפילו בזמן דליכא משום גילוי אכתי איכא משום חתנות והכי משמע מדהתיר רב פפא לשתות אבב חנותא ורב אחאי מייתי ליה לביתיה ושתי אלמא דלית ביה משום גילוי אלא משום חתנות וכיון דבכה " ג ליכא חתנות שרו ליה ומ " ש רבי' דשכר של שעורים וכן מי דבש נמי אסורים הכי משמע מדברי התוספות והרא " ש אבל הסמ " ג כתב דלא אסרו אלא שכר ולא דבש ושאר משקין וכ " כ בהגהת אשיר " י בשם סה " ת להתיר הדבש והמרדכי בשם ראבי " ה בשם ספר הישר מתיר שכר שלנו בבית העו " ג וס " ל דלא היה בכלל האיסור כי אם שכר של תמרים אבל לא של שעורים ומי דבש כי לא היה בבבל אלא שכר של תמרים וכך פי' ב " י אבל התוס' כתבו ובכלל דין שכר בין של תמרים בין של תבואה וכך הוא משמעות הפוסקים וכן פסק בש " ע ותו דבפ' ע " פ ( דף ק " ז ) איתא בעא מיניה רב חסדא מרב הונא מהו לקדושי אשיכרא אמר השתא ומה פירזומא ותאיני ואסני דבעאי מיניה דרב ורב מר' חייא ור' חייא מרבי ולא פשט ליה שיכרא מיבעיא וכו' ופירש " י ורשב " ם פירזומא שכר שעורין ותאיני שכר תאנים ואסני שכר תותים וסתם שכר שלהם היה תמרים אלמא דהיה להם כמה מיני שכר וגם שכר שעורים ומסתמא היה להם גם מי דבש דבורים כמו שלנו דאין דבר חדש תחת השמש שלא היה לעולמים והכל היה בכלל האיסור ולפי זה היה ראוי לכוף לאותן בני אדם העוברין על דברי חכמים ושותים בקביעות שכר ודבש בבית העו " ג אבל לא ראיתי לרבותי שמיחו בהן דהנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין וכ " כ בהגהת ש " ע וז " ל יש מתירין בשכר של תבואה ודבש וכן נוהגין להקל במדינות אלו עכ " ל והנמנע יתברך . וכתבו התוס' ואין לאסור של תבואה משום בישולי עו " ג כמו תורמסי דשלקי עו " ג ודייסא דאע " ג דלא חזי לכוס כשהוא חי אין בו משום ב " נ כיון דאינו עולה על שלחן מלכים ועוד דהתבואה בטילה לגבי מים מדמברכינן עליה שהנ " ב עכ " ל וכ " כ הרא " ש ואזלי לטעמייהו דכתבו לפרש הא דקאמר תלמודא איכא בינייהו ארדי דגים קטנים ודייסא דכולהו אינן נאכלין חיים והטעם שאמרו דשכר אינו עולה על שלחן מלכים ליתיה במלכותינו דהוא עולה על שלחן מלכים . והטעם דהתבואה בטילה לגבי מים הוא קשה מאוד שהרי התבואה עיקר ואית ביה כזית בכדי א " פ כמ " ש הרא " ש גבי איסור חמץ ואין ראיה ממה שמברכין שהנ " ב דאינו אלא לפי שנשתנה מברייתו ואין התבואה בעין אכן הרשב " א סוף בית ג' כתב דהא דאמר איכא בינייהו ארדי דגים קטנים ודייסא הכי פי' ארדי ודגים קטנים אינו נאכל כמות שהוא חי ואינו עולה על שלחן מלכים וההפך בדייסא שהיא נאכלת כמות שהוא חי ועולה על שלחן מלכים וכ " כ ר " ח והראב " ד דחטין נאכלין הן כמות שהן חיין וכן מצאתי בירושלמי מפורש וכו' השתא לפי זה ניחא דאין בשכר של תבואה משום ב " נ כיון דנאכל כמות שהוא חי אבל העיקר דלא גזרו על השכר כלל כשגזרו על השלקות וטעמא כדכתב הרשב " א בית ה' שער א' דלא שייך ביה חתנות כולי האי דלא מזמנו עליה וליכא קרובי דעתא כולי האי וב " ד נמי לא גזרו עליו אלא ישראל קדושים אמרו שינהגו בו איסור בבתיהם של עו " ג להרחקה יתירתא מבנותיהן והיינו דאמרינן מפני מה אמרו שכר ש " נ אסור ולא אמרו מפני מה גזרו על השכר ש " נ וכו' אלמא דלא גזרו עליה ולפיכך גם אדם חשוב א " צ להזהר ממנו כמו שצריך ליזהר משאר דברים שנאכלין חיין כדלעיל בסי' קי " ג סעיף ב' :
Yoreh De'ah.114.2.1 כתב הרשב " א מקום שישראנ נוהגין שם קולא וכו' אע " ג דתלמוד ערוך הוא דרב שמואל בר ביסנא איקלע למרגואן דהיו חשודין על יין ש " נ ולא אשתי אפילו שיכרא דגזר שיכרא אטו חמרא אפשר שאין זה מדינא אלא הרחקה יתירה דקעביד איהו לנפשיה ממדת חסידות ומש " ה לא הביאוהו האלפסי והאשר " י בפסקיהם דס " ל דלאו דינא הכי גם בת " ה הארוך כתב דאפשר דאין זה לבעל נפש ומ " מ בקצר כתב בסתם דאסור וכתבו רבינו על שמו ואין פירוש דאסור לשתות עם החשודים אלא רצונו לומר דאפי' להביא השכר לביתו אסור לשתותו וז " ש מקום שישראל נוהגין שם קולא וכו' אפילו השכר אסור שם פי' דלגמרי אסור לשתותו שם באותו מקום משום גזירה שיכרא אטו חמרא והכי משמע לישנא דתלמודא אייתי ליה שיכרא ולא שתי משמע שהביאו השכר לאושפיזא ולא שתי ומצאתי בהגהת מהרש " ל אהא דכתב הרשב " א מקום שישראל נוהגין שם קולא וכו' נראה בעיני דוקא במקום שמקילין קאמר אבל האידנא בעו " ה שנעשה להן כהיתר גמור במקצת מקומות מותר לשתות שם שכר מן העו " ג רק שלא ישתה בביתו עכ " ל ולא הבנתי טעמו כיון דמשום גזירה שיכרא אטו חמרא אסרינן לה בכל ענין אסור אלא נ " ל לומר דדוקא כעבדא דגמרא דהמקום מרגואן כל יושביה היו ישראל והיו חשודים על יינן של עו " ג הלכך אסור לקנות שכר מהם ולהביאו לביתו גזירה שיכרא אטו חמרא שמא יבא לקנות מהם גם יין אבל האידנא דרוב העיר עו " ג אע " פ שישראל שבתוכה הם חשודין ואסור לקנות אפילו שכר מישראלים שבתוכה מ " מ מן העו " ג שרי לקנות שכר דלא גזרינן אם יקנה מן העו " ג שכר שיקנה ממנו גם יין וזה ודאי דבר שהדעת מכרעת עליו והוא אמת באין ספק :
Yoreh De'ah.114.3.1 בד " א כשמוכרין בחנות וכו' כתבו התוספות והמרדכי פרק א " מ וסה " ת סימן קנ " ט וסמ " ק סימן רכ " ג דהעו " ג רגילים לערב שמרים של י " נ בשכר או במשקה של דבש ולפיכך צריך ליזהר ולחוש לזה וכתב בסמ " ק שם ושמא היינו דוקא שכר תמרים אבל שכר מחטים או משעורים אין רגילין לערב בו שמרי יין . וכתב עוד שם ונראה דמאוצר היינו כשעושה השכר לשנה או לחצי שנה אבל בחבית אינו קרוי אוצר שאינו עשוי כ " א לזמן מועט ותדע כי עיקר תערובות שמרים הוי מתחלת עשיית השכר כשנותנים אותו בתוך החביות אבל לזמן מרובה אין נותנים לתוכו שמרים שאינו יכול להתקיים שמסריח ומתקלקל על ידיהם עכ " ל אבל לשון תוספות והמרדכי וסה " ת סימן ק " ס וסמ " ג לאוין קמ " ח ( דף נ " ד ע " ד ) דכשישראל רואהו משכו מן החביות שרי וכדברי רבינו :
Yoreh De'ah.114.4.1 השמן וכו' ולא משום גיעולי עו " ג ברמב " ם כתב הטעם מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו וכו' ולפי דס " ל דסתם כלים ש " נ הויין בני יומן כמו שיתבאר בסי' קכ " ב לפיכך כתב דהטעם מפני שהבשר פוגם את השמן אבל רבינו כתב בסתם דלית ביה משום גיעולי עו " ג דאפילו הבשר משביח את השמן נמי שרי כיון דסתם כלי ש " נ אינן בני יומן :
Yoreh De'ah.114.5.1 המורייס שלהם אסור וכו' פ' א " מ ( דף ל " ד ): ומ " ש ולא חיישינן שמא הלך במקומות שהיין בזול פי' אעפ " י שיש מקומות מן הצד שהיין בזול שאין הדרך עובר שם לא חיישינן שעבר על אותו מקום כדי לערב יין במורייס דמן הסתם לא חיישינן שסבב את הדרך להלוך מהלך יום או יומים יותר ממה שצריך כדי לזייף וזהו פי' מ " ש בגמרא א " ל רבי ירמיה לר' זירא דילמא איידי דצור אתו דשוי חמרא פי' דהיין שם בזול א " ל התם עקולי ופשורי איכא פי' כיון דצריך לעקל הדרך לצור לא חיישינן שהלך לשם לזייף ומ " ש נמי ופשורי האמת נקט שהיה ג " כ לשם רבוי הפלגת שלגים וטורח הוא לבא באותו הדרך אבל ודאי דבעקולי א " נ בפשורי כ " א הוי טעם מספיק דלא חיישינן שהלך מדרך הכבושה לצדדין ובזה התיישב מה שהיה קשה לב " י ע " ש : כתב במרדכי כל משקה שהוא יוקר מן היין אסור לשתות ממנו אא " כ רואהו ישראל מושך מן החביות ע " כ ומ " מ נראה מה שאין דרך להתערב כלל אין חוששין בכך מהרש " ל : כתב עוד במרדכי ע " ש ראבי " ה דשכר שלנו אע " פ שמושחין היורה בשומן חזיר נט " ל הוא ובטל בס' עכ " ל כלומר ועוד דאפילו נ " ט לשבח בטל בס' וכתב עוד שם על הא דקאמר ( דף ל " ג ) האי עו " ג דשדי חמרא לבי מלחי שרי פי' שאם נתן עו " ג יין למקום עשיית המלח שנותנים יין במלח כשמרתיחין אותו מותר שמתייבש והולך לאיבוד ומכאן יש ללמוד היתר על המלח שנותנין בו דם כשמרתיחין אותו כדי שיתלבן שמתייבש ואין בו אלא הנאה בעלמא שיתלבנו בכך וכ " כ התוס' ע " ש ר " ת וכן פר " ת שמותר לבשל דיו בי " נ דאזיל לאיבוד והטעם מתקלקל ואין בו טעם יין כלל ור " י פי' דאסור בהנאה למאן דמחמיר גם עתה בסתם יינם לאסרו בהנאה אבל אם כתבו בו ספר מותר לקרות בו ובמרדכי ישן איתא דדיו שעושין העו " ג ולפעמים עושין אותו מיין יש להחמיר שלא לכתוב הימנו דלפעמים נותן הקולמוס לתוך פיו בעוד שיש עליו דיו ובתשב " ץ סי' שע " ד כתב דיו שניתך ביין של עו " ג התירו ר " י :
Yoreh De'ah.115.1.1 חלב שחלבו עו " ג וכו' משנה פ' אין מעמידין ומ " ש ל " ש חלבו לצרכו או לצורך ישראל נראה דכתב כן לאפוקי מאותם המתירין כשחלבו העו " ג לצרכו כדאיתא בסמ " ק סי' רכ " ו ונראה דטעות זה הגיע להם מדתני בפ' אין מעמידין בברייתא ( עבודה זרה סוף דף ל " ח ) יושב ישראל בצד עדרו של עו " ג ועו " ג חולב לו ומביא לו ואינו חושש דמשמע דדוקא בחולב לצרכו של ישראל הוא דבעינן דיושב בצד עדרו אבל בעו " ג שחולב לצורך עצמו לא בעינן יושב ישראל בצד עדרו וליתא דמעיקרא ודאי קס " ד דברייתא אורחא דמילתא נקט דאין ישראל יושב בצד עדרו אלא כשהעו " ג חולב לצורך ישראל ולמסקנא נמי כיון דבאיכא דבר טמא בעדרו קמיירי בעינן דחולב לו לישראל דאירתותי מירתת ולא מערב אבל כשחולב לצורך עצמו לא מהני יושב בצד עדרו דלא מירתת לערב כיון דחולב לצרכו ועיין במ " ש בסמוך :
Yoreh De'ah.115.2.1 ומ " ש לפיכך היה חולב בביתו וישראל יושב מבחוץ וכו' שם אהך ברייתא פריך ה " ד אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא ואי דאיכא דבר טמא בעדרו אמאי ופריק לעולם דאיכא דבר טמא וכי קאי חזי ליה וכי יתיב לא חזי ליה מה " ד כיון דיתיב לא חזי ליה ניחוש דילמא מייתי ומערב ביה קמ " ל כיון דכי קאי חזי ליה אירתותי מירתת ולא מערב ביה . ולכאורה משמע דה " פ אי דליכא דבר טמא פשיטא דשרי אפילו אין ישראל יושב בצידו אבל במרדכי כתב דטעות הוא דא " כ ה " ל להקשות אי דליכא דבר טמא בעדרו למה לי ישראל יושב בצד עדרו אלא ה " פ אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא דיושב בצד עדרו סגי משם רבינו בנימן מקנטבוריא וכ " כ ה " ר פרץ דאפילו אין דבר טמא בעדרו יש להחמיר להיות הישראל שם בתחלת החליבה פן יערב או ישים העו " ג חלב טמא בכלי קודם שיבא הישראל עכ " ל ורצה לומר דכשיהא שם בתחלת החליבה אפילו אם אח " כ יוצא ונכנס שרי וכ " כ סמ " ק וכך הוא דעת רבינו ודקדק רבינו דבאין דבר טמא בעדרו כתב בסתם דכשהעו " ג חולב וישראל יושב מבחוץ מותר דמשמע בין שחולב לצורך ישראל בין שחולב לצרכו אבל ביש דבר טמא בעדרו לא שרי אלא כשחולב לצורך ישראל כדפרי' לעיל ודו " ק והא דכתב המרדכי פן יערב או ישים העו " ג חלב טמא בכלי וכו' נראה דה " פ לסברת ה " ר שמואל שכתב שם המרדכי בשמו דיש אוסרין בלא שומר דחיישינן שמא יטול העו " ג איסור בקדרה כדי להכשיל אע " ג שאינו מרויח בדבר א " כ הכא נמי איכא למיחש פן יערב שם איסור כדי להכשיל ולשאר גדולים דלא חיישינן אלא א " כ העו " ג מרויח בדבר ה " נ איכא למיחש שמא ישים העו " ג חלב טמא דהשתא מרויח בדבר והא דבעינן שיהא שם בתחלת החליבה היינו משום דשמא יערב או ישים שם חלב טמא קודם שיבא הישראל והכי מוכח מדברי התוס' ( דף ל " ה ) בד " ה משום ניקור שכתבו וז " ל תימא דמסקינן טעמא דחיישינן לעירוב חלב טמא תיפוק ליה משום גילוי וי " ל דאה " נ אלא טעמא דפסיקא ליה נקט דטעמא דגילוי זימנין דלא שייך כגון שמצא העו " ג יוצא ממקום שחולב שם דכיון שכל שעה תופסו בידו ליכא למיחש לניקור עכ " ל אלמא דס " ל לתוס' דלטעמא דשמא מערב דבר איסור צריך להיות שם בתחלת החליבה מיהו בדיעבד התיר ר " ת אם לא ראה תחלת החליבה כדכתב בהגהת אשיר " י סוף פ' א " מ ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.115.3.1 גבינות וכו' עד ושמערבין בה חלב טמא כך הוא לפי גירסת הספרים דקאמר אלא אמר רב ירמיה לפי שא " א לה בלא צחצוחי חלב ופי' רש " י בין גומות של גבינה נשאר מן החלב ודילמא עריב בה חלב טמא אבל ר " ת לא היה גורס אלא ועוד דאטו מי חיישי' דעו " ג שוטה הוה שעירב בו חלב טמא אף על פי שהוא יודע שאינו עומד לכן פר " ת דקאי אמאי דהוה פריך יבשה וכו' דהארס נשאר בתוך לחלוחית הגבינה ביני אטפי ומש " ה כתבו התוספות דר " ת אומר כי עכשיו לא מצינו טעם פשוט לאסור גבינות העו " ג דלגילוי לא חיישינן האידנא שאין נחשים בינינו ולעירוב חלב טמא ליכא למיחש דאין העו " ג שוטים וכו' ונראה דדעת התוספות דהא דקאמר בגמרא דחיישינן לעירוב חלב טמא אינו אלא כשחולב לאכול החלב בעין או למכור החלב בעין אבל כשדעתו לעשות גבינה אין העו " ג שוטה וכו' ופשוט הוא . והב " י הביא על דברי התוס' הא דכתב במרדכי שלא התיר ר " ת אלא בחולב לעשות בו גבינה אבל לא בחלב שחלבו לאכילה ולכותח וכתב דאין לחוש שמא העמידה בעור קיבת נבלה דהו " ל ס " ס עכ " ל נראה שהבין ב " י דאגבינות קאי דה " ל ס " ס והמעיין במרדכי יראה דלא קאי אלא אחמאה שהתיר ר " ת דאיירי ביה המרדכי מתחלה וז " ל בתשובת הגאונים בני בבל מתירין חמאה של עו " ג וכו' עד וכתב ר " ת דאם יודע שיש בחמאה נסיובי דחלבא אסור אבל מספק לא אסרינן וכו' ר " ל שהיו רגילין ליתן נסיובי דחלבא בחמאה ונסיובי דחלבא שלהם היא אסורה דבכלל איסור חלב שחלבו עו " ג ואין ישראל רואהו הוי נמי הנסיובי א " נ שמא עירב חלב טמא בנסיובי ולכן אמר שאם ודאי שיש בחמאה נסיובי אסור ואח " כ הביא שכ " כ ר " ת להתיר גבינות העו " ג האידנא לפי שלא גזרו עליהם אלא משום גילוי וגזירה זו היא בטילה ולפי זה ודאי דכל שכן שיש להתיר החמאה ואין לאסרה מטעם גזרת גילוי וע " ז כתב עוד על החמאה דאין לחוש שמא העמיד החלב בעור קיבת נבלה והנסיובי שבחמאה היא באה מחלב שהעמיד בעור קיבת נבלה דהו " ל ס " ס שמא לא נתערב נסיובי דחלבא ואפי' אם נתערב שמא לא הועמד בעור קיבה ומשום ב " נ אין לחוש ( דמבשלים החלב ) דנאכל כמות שהוא חי ורוב ניהוגינו כבני בבל ואנשי א " י אוסרים אותו משום חלב שחלבו עו " ג ומשום ב " נ ( שמבשלין החלב ורודין השומן ממנו לעשות חמאה ) ומשום תערובות חלב טמא עכ " ל הנה מבואר לכל מעיין שכל הפסק מתחילתו ועד סופו הוא שר " ת התיר החמאה ועליה קאמר דאיכא ס " ס ולא כמו שהבין ב " י דקאי על הגבינה :
Yoreh De'ah.115.4.1 ומ " ש מפני שמעמידין אותו בעור קיבת נבלה כתבו התוס' וא " ת מאי איריא נבילה אפילו שחוטה נמי אסורה משום בשר בחלב וי " ל דדוקא נקט נבלה דאז אית ביה איסור דאורייתא אבל בשחוטה משום בשר בחלב ליכא איסור דאורייתא וכו' עכ " ל ועי " ל דאי משום בשר בחלב היה בטל בס' דאיסורו אינו אלא בנ " ט אבל משום נבילה אסור אפילו יש בו ששים דאזלינן בתר המעמיד כדכתב דבדבר המעמיד הרמב " ם אוסר אפי' אין בו בנ " ט ע " ל ס " ס פ " ז . כתב ב " י ומכאן תשובה לבני איטלי " א וכו' לכאורה איכא למידק דתחלה אמר דאפילו לדברי ר " ת דפסק הלכה כריב " ל וכו' משמע דס " ל דכ " ש למאן דפסק כאידך אמוראי דאסור ואח " כ כתב דהני גאונים סברי דהלכה כמ " ד דטעמא הוי מפני שמעידין בעור קיבת נבילה ולא חיישינן לאינך טעמי אבל לר " ת דסבר הלכה כריב " ל משום גילוי השתא נמי אסור . ויש ליישב דתחלה אמר דבני איטלי " א דנוהגים היתר בגבינות משום דמעמידין אותן בפרחים קשה עלייהו דאף ע " ג דליכא למיסרינהו מטעמא שמעמידין אותו בדבר איסור מ " מ איכא למיחש לאינך אמוראי דחיישי לשומן חזיר ולעירוב חלב טמא דליכא למימר דס " ל כר " ת דפסק כריב " ל דטעמא משום גילוי והאידנא לא חיישינן לגילוי דאפי' לר " ת איסור גבינות במקומו עומד לדעת סמ " ג וסמ " ק ואח " כ כתב דהגאונים שהתירו אותם אין ראיה דהם פסקו כמ " ד מפני שמעמידין אותו בעור קיבת נבילה ולא חששו לאינך טעמי וכיון שנהגו במקומותיהם להעמיד בפרחים התירו אותם במקומם . אבל אנחנו אין לנו לנהוג אחר דעת אלו הגאונים אלא אחר דעת ר " ת ע " פ דברי סמ " ג וסמ " ק והרמב " ם והרשב " א ומנהג כל ישראל שנוהגים איסור בגבינות של עו " ג ואין תשובה זו מספקת אלא כשנהגו כך מעצמם אבל אם נהגו כך מאבותיהם איכא למימר דכך הורה להן זקן ע " פ גאוני נרבונ " א וע " פ המרדכי וש " ד דכתבו להדיא שר " ת התיר גבינות העו " ג וכך מורין דברי התוספות דלא ככמ " ג וסמ " ק :
Yoreh De'ah.115.5.1 כתב הרמב " ם אפילו אם אין לחוש וכו' ויש להקשות ומ " ש איסור גבינות מאיסור גילוי דשרי האידנא כיון דליכא נחשים בינינו אף ע " ג דגם איסור גילוי נאסר במנין ולר " ת דפסק כהריב " ל דאיסור גבינות נמי משום גילוי ואפ " ה לא שרינן לגבינות כדשרינן למשקים כבר פי' הסמ " ק דבמשקים ליכא למגזר אי שרית להו בדוכתא דליכא נחשים אתי נמי למשרי בדוכתא דאיכא נחשים כיון דליכא טעמא אחרינא לאסור משקים מגולים אלא מפני נחשים לא אתי למטעי אבל בגבינות דאיכא טעמי טובא לאסרם בלא טעמא דגילוי הלכך אי שרית להו בדוכתא דליכא נחשים מימר אמרי דטעמא דאיסורא לא הוי אלא מפני שמעמידין אותם בעור קיבת נבילה וכיון דמעמידין אותם בפרחים לפיכך התירוה האידנא ואתי למטעי להתיר גם בדוכתא דאיכא נחשים כיון דמעמידין אותם בפרחים ולפיכך אין להם לגבינות היתר כלל בשום מקום דלא יבואו לידי טעות ועוד נראה לאינך אמוראי דלא הוי טעמא דגבינות משום גילוי איכא למימר דדוקא בגילוי דלא אסרוה אלא משום חששא שמא שתה נחש ממנו וכיון דעברה החששא עבר הטעם ושותין לכתחלה אף ע " פ שהוא דבר שבמנין אבל איסור גבינות שנאסר במנין מטעם ודאי איסור שמעמידין אותם בעור קיבת נבלה וטחין אותם בשומן חזיר אף ע " פ שעבר הטעם צריך מנין אחר להתירו וכ " כ התוס' דביצה דף ו' בד " ה והאידנא דאיכא חברי חיישינן דכיון דהטעם משום חששא ועברה עבר הטעם וא " צ מנין אחר להתירו והביא ראיה מגילוי דהאידנא שותין לכתחלה אע " פ שהוא דבר שבמנין ועוד נ " ל לחלק דדוקא גבי משקים דאשכחן בפ' א " מ דרב שרי שיכרא דארמאה משום דמרירותא דכשותא מבטל ליזהרא א " כ ע " כ גזירת גילוי דמשקים לא היתה גזירה כוללת בסתם על כל המקומות אלא במפורש דוקא בדוכתא דאיכא למיחש לסכנת נחש וכיון דהאידנא ליכא נחשים שותין אפילו לכתחלה וא " צ מנין אחר להתירו וכ " כ התוס' בפ' ר' ישמעאל ( עבודה זרה דף נ " ז ) בסוף ד " ה לאפוקי די " נ שרי עכשיו בהנאה ולא הוי דבר שבמנין דצריך מנין אחר להתירו משום דמתחלה לא גזרו אלא היכא דמנסכים והיכא דלא מנסכים לא חל הגזירה עליהם וה " ה באיסור גילוי דמדמי להו התוס' להדדי בפ' א " מ ( דף ל " ה ) בד " ה חדא קתני . אבל גזירת גבינות דגזרו התנאים חכמי המשנה בסתם ואפי' לריב " ל דאסרוה משום גילוי מ " מ היתה גזירה כוללת בסתם דלא אשכחן בתלמודא שנתנו מקום להיתר הגבינות כלל כדאשכחן במשקין דרב שרי שיכרא דארמאה הלכך מסתמא ודאי אסרוה שלא יהא לו שום היתר בעולם וצריך מנין אחר להתירו ומכאן תשובה לגאוני נרבונ " א ור " ת והנמשכים אחריהם לנהוג קולא בגבינות של עו " ג :
Yoreh De'ah.115.6.1 ומ " ש והחמאה מקצת הגאונים התירוה שהרי לא גזרו על החמאה פי' אף על גב דהחמאה נעשה מחלב שחלבו עו " ג ואין ישראל רואהו אפ " ה אין לנו לאסור החמאה שלא גזרו אלא על החלב בעין ועל הגבינות אבל החמאה לא היתה בכלל שתי גזירות אלו אלא דעדיין יש לנו לחוש לתערובת חלב טמא לזה כתב דחלב טמא אינו עומד פירוש ודאי לא היה העו " ג שוטה לערב חלב טמא כשהיה דעתו לעשות חמאה ואפילו אם ערב שלא היה דעתו לעשות חמאה ואח " כ נמלך מ " מ כיון שחלב טמא אינו עומד אם כן אין בחמאה שום חלב טמא וטעם מקצת הגאונים שאסרוה מפני צחצוח חלב שישאר בה טעמם דשמא נתערב שם חלב טמא ונשארו בחמאה צחצוחי חלב טמא :
Yoreh De'ah.115.7.1 ומ " ש שהרי הקום שבחמאה אינו מעורב וכו' הקשה הרשב " א ע " ז ומ " ש מתרומה שנפלה לחולין דבטל ותירץ ב " י דהתם אין האיסור ניכר כלל אבל בחמאה האיסור שהוא הקום ניכר אלא שאי אפשר לבררו וסלקו מן החמאה ולפיכך אינו בטל ע " כ וענ " ל דהתם בטל בדיעבד אבל אין לסמוך על זה לכתחלה לקנותו מן העו " ג כיון דהאיסור עומד בפני עצמו ויאכל מן האיסור בעין ועל מ " ש שאם לקח חמאה מן העו " ג ובשלה ה " ז מותרת הקשה ג " כ הרשב " א דא " כ יקנה אדם חלב מן העו " ג ויעשה גבינות או חמאה ויבשלה ותימה היאך לא השגיח בדברי הרמב " ם שכתב ע " ש הגאונים שהתירו החמאה לפי שלא גזרו על החמאה ור " ל שלא היתה החמאה בכלל הגזירה שגזרו על החלב ועל הגבינות כדפרישית אבל החלב שהגזירה היתה עליו לא מצינו לה היתר ואף על פי שישראל קנאו מעו " ג לעשות ממנו גבינות וחמאה וכך מפורש במרדכי להדיא בפ' אין מעמידין בתשובת ד " ת וכך הוא בש " ד ובתשובות מיימוני ופשוט הוא וכ " כ ב " י והשיג על הרב המגיד שפי' לדעת הרמב " ם שמותר לקנות חלב מן העו " ג ולעשות חמאה וכו' והדין עם ב " י כדפרי' עוד הקשה הראב " ד כמה מכוער הדבר שנקנה מהם חשש איסור מפני ביטולו ברוב עכ " ל . ותירץ ב " י שאין הכוונה בבישול אלא להתיך ולכלות האיסור שלא יהא בחמאה וכמ " ש עד שהלכו להם צחצוחי החלב ומ " ש שאם נתערבו וכו' ה " ק שאם במקרה לא יכלו וישאר איזה דבר מהם בטל ברוב ואין זה לוקח חשש איסור לבטלו ברוב כדברי הראב " ד כתב בתשב " ץ סי' שנ " ד על החמאה ש " נ בתשובת הגאונים כתבו להתיר וכן ר " ת ור " י מתירין אמנם בתשובת רבי נתן מאישפור " ק כתוב עד עכשיו היו נוהגין היתר אבל משהתחילו לזייפו בחלב היו מנדין כל מי שאוכל אותם ויישר כחם של אותם שאינו אוכלין אותן ומ " מ הואיל ונפק מפומייהו דרבותינו להתיר לא נחמיר כולי האי לאסור הכלים כו' לבד מעיירות העומדות על גבולי צרפת ומנהג רווחא הוא בכל ארץ אשכנז שלא לאכלה עכ " ל . ושאר חילוקי דינים חלב וגבינות וחמאה של עו " ג שדברו בו האחרונים כתוב ומפורש המסקנא בהגהת ש " ע וע " ש :
Yoreh De'ah.116.1.1 יש דברים וכו' אע " ג דהאידנא לא חיישינן אפי' לודאי גילוי כדמסיק רבינו לקמן כיון דבדוכתא דשכיחי נחשים ורחשים איתא לגזירה כתב רבינו כל דינים ועיין במ " ש בסי' הקודם :
Yoreh De'ah.116.2.1 ואלו המשקין וכו' כתב הרי " ף והרא " ש בפרק אין מעמידין וז " ל גרסינן בפ' א " ט מנימין כנדוקא איגלי ליה ביסתקא דדובשא וכו' ומסתברא מההוא מעשה דדבש וציר יש בהם משום גילוי עכ " ל והקשה ב " י דאדרבה משמע דבציר אין בו משום גילוי שהרי רב פפא ורב הונא כי הוו להו גילוי שדו ליה בציר ותירץ דכיון דהעיד ר " ש שהוא ראה נחש ששתה ציר אף ע " פ דא " ל שטיא הוה כיון דסכנת נפשות היא חיישינן ליה ותימה דמעדותו של ר " ש אין ראיה אלא דשתה ממנו נחש ומה בכך הלא כיון דהציר שורף את הארס כדמוכח מעובדא דרב פפא ורב הונא א " כ אין כאן סכנה ומותר ותשובת ר " ש לחכמים שאמר אני ראיתי נחש וכו' אינה אלא לדבריהם דהתירו בציר לפי שאין הנחש שותה ציר וא " ל הא ליתא אני ראיתי וכו' וא " ל ההוא שטיא הוה אבל מעובדא דרב פפא ורב הונא דס " ל דהציר שורף את הארס שמעינן דאפי' שתה ממנו ודאי והטיל בו ארס הציר שורפו עוד הקשה ב " י דמדא " ל אודי לי מיהת בציר משמע דאידך אודי ליה מדלא אהדר ליה מידי בציר אלא בדבש עכ " ל ושרא ליה מאריה דאיך הבין הפשט דכיון דר " נ בר יצחק הקשה לרבא מהא דר " ש אוסר את הדבש מה השיב לו מציר וכן רבא מאי קא מהדר ליה אודי לי מיהת בדבש אלא ודאי דרבא השיג לר " נ ב " י דמאי דקאמרת ר " ש וסכנת נפשות ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל לא קשיא דלית הלכתא כר " ש בדבש כי היכי דלית הלכתא כותיה בציר כדמוכח מעובדא דר " פ ורב הונא והיינו דקאמר אודי לי מיהת בציר וכו' דלית הלכה כר " ש וכי היכי דלית הלכתא כותיה בציר ה " נ בדבש וכך פירש " י להדיא ומהדר ליה אדרבה אודי לי מיהת בדבש דהלכתא כותיה דר " ש כיון דרשב " א נמי ס " ל כותיה דאסור וכי היכי דבדבש הלכתא כותיה בציר נמי הלכתא כותיה דאסור ולית הלכתא כרב פפא ורב הונא ולפי זה ניחא דהרי " ף והרא " ש תפסו עיקר כר " נ בר יצחק דהלכתא כותיה דר " ש דאוסר בדבש כיון דרשב " א סובר כמותו וה " נ הלכתא כותיה בציר ודחו דברי רבא ור " פ ורב הונא . ומה שהקשה ב " י עוד למה לא פסקו הרי " ף והרא " ש כותיה דר " ש לאסור בחומץ ומורייס נראה דבחומץ ודאי לית הלכתא כר " ש כדמוכח בפ' א " מ דחומץ גמור אין שותין ממנו דמיגרי בהו ולא פליגי רבא ונהרדעי אלא ביין דאקרים פי' שהחמיץ ולא חומץ הגון ע " ש בדף ל' ומורייס איכא למימר דלא הוצרך לפרש דמסתמא דין מורייס כדין ציר בכל מקום :
Yoreh De'ah.116.3.1 וכמה שיעור המשקין וכו' בקרקע קאמר בגמרא מ' סאה וכו' וי " מ איפכא וכו' איכא למידק א " כ למה כתב רבינו בכלי אין להם שיעור הן רב הן מעט דהלא לי " מ בכלי נמי אם הם צלולים הארס ניכר כמו בקרקע ודוחק לומר דבכלי לא איירי במים צלולים אלא בשאר משקין הלכך לעולם אסור ובקרקע לא התירו אלא במים צלולין דפשט השמועה משמע דאין חילוק בין מים לשאר משקין כלל אלא נראה דבכלים נמי בצלולין ואין הארס ניכר בהן שרי אלא דבכלים אין חילוק בין רב למעט אלא בין צלולין לעכורין אבל בקרקע אפי' בצלולין איכא לחלק בין מ' סאה ליותר דביותר אסור אפי' צלולין אבל אין לך כלי המטלטל מלא וריקן שיהא בו מ' סאה :
Yoreh De'ah.116.4.1 יין תוסס פירש " י בפ' א " מ יין חדש מגתו עד שהוא מחמיץ להיות יין קרי ליה תוסס :
Yoreh De'ah.116.5.1 ויין שהחמיץ אין בו משום גילוי כך הוא הנוסחא בספרים אבל במדוייקים איתא ויין שהחמיץ יש בו משום גילוי וכן נראה מדברי הרי " ף והרא " ש שהביאו פלוגתא דרבא ונהרדעי בסתם משמע דיש לתפוס לחומרא וכ " פ הרשב " א בת " ה והיין שהחמיץ אסור משום גילוי לפעמים שהנחש שותה ממנו עכ " ל והיינו כנהרדעי לחומרא והא דלא כתב רבינו דין חומץ גמור דאין בו משום גילוי נראה דטעמו לפי שתופס שיטת ר " ת דאין אנו בקיאין בחומץ כמ " ש בסימן קכ " ג גבי י " נ וה " ה דיש להחמיר גם באיסור גילוי דבכל חומץ יש בו דין יין שהחמיץ ויש בו משום גילוי כיון דאין אנו בקיאין לידע איזהו חומץ גמור :
Yoreh De'ah.116.6.1 משקין שנתגלו וכו' עד ולא ישקה מהם בהמתו ולא בהמת חבירו ברייתא בפ' א " מ הביאה הרי " ף והרא " ש ולא הביאו הא דפרכינן בגמרא והתניא אבל משקהו לבהמה עצמו ופריק כי תניא ההיא לשונרא א " ה דחבריה כחיש דידיה נמי כחיש הדר ברי דחבריה נמי הדר ברי זימנין דבעי לזבונה ומפסיד לה מיניה משום דפשטא דברייתא מיירי בבהמה ומשמע דבין טהורה בין טמאה בין דידיה בין דחבריה לעולם אסור מטעמא דכחיש ליה ולא הדרא ברי ואיכא משום בל תשחית אי נמי משום צער בעלי חיים ולא חששו לבאר היתרא דשונרא דידיה דממילא משמע דדוקא בהמה אסור אבל שונרא דהיא חיה ולא מזיק לה ארס דשונרא אכיל לחיויא כדאמר בפ' ע " פ פשיטא דאין שם איסור ואחריהם נמשך גם רבינו שכתב הברייתא בסתם אבל הרמב " ם כתב דמשקה אותו לחתול ותימה למה לא כתב דדוקא לשונרא דידיה אבל דחבריה אסור . וז " ל הר " ן לא ישקה מהם בהמתו הראויה לאכילה לפי שהאוכל ממנה ניזוק ולא בהמת חבירו אפי' בשאינה ראויה לאכילה משום דמכחיש לה הכי מפרשינן לה בגמ' עכ " ל וכתב כן ע " פ פירש " י פ' הגוזל בתרא סוף ( קט " ו ) וז " ל ולא ישקה מהן לבהמתו משום סכנת נפשות שמא ישחטנה אח " כ עכ " ל אלמא דלבהמה טמאה דידיה שרי והיינו דתניא אבל משקהו לבהמת עצמו דבבהמה טמאה קאמר ולא שרי אלא דידיה והא דלא מוקי לה בפ' א " מ בכל בהמה טמאה י " ל משום דלאו בשופטני עסיקינן שמשקה לבהמה דבר שמתה על ידן וכדכתבו התוס' לשם במסקנת דבריהם אבל שונרא אינה מתה דאין אדם מזיק לה והא דפריך דידיה נמי כחיש לאו משום דאסור משום בל תשחית אלא ה " פ אטו בשופטני עסקינן דמשקה לשונרא מידי דכחיש לה ומשני הדר ברי אבל משום בל תשחית ליכא בדידיה אפי' מתה על ידן זו היא דעת הר " ן וע " פ פירש " י ותוס' פ' הגוזל בתרא ודלא כפי' ב " י וראיתי למהרש " ל שכתב בהגוזל בתרא בסימן ל " ז דמדכתבו התוס' דאפי' לבהמה טמאה נמי אסור משום בל תשחית מכאן יראה מי שיש לו כלב בביתו שמזיקו ומפסיד המאכל בביתו אפי' אינו נושך שיכול ליתן לו סם המות ואינו עובר משום צער ב " ח דהא התוס' לא אסרו לבהמה טמאה אלא משום בל תשחית והכא ליכא ומ " מ שמעתי למחות שלא ליתן להם לאכול מחט בתוך הלחם דאיכא למיחש שמא ישתגע ואיכא סכנת נפשות טובא עכ " ל ולפע " ד דאין דיוקו כלום דאיכא למימר דחדא טעמא מתרי טעמי נקט התוס' ולאו דוקא משום בל תשחית אלא ה " ה משום צער ב " ח דאיכא למ " ד בס " פ אלו מציאות דצער ב " ח דאורייתא ולר' יוסי הגלילי ס " ל צער ב " ח דרבנן ותו דבתוס' לשם דף ל " ב בד " ה מדברי שניהם מבואר דס " ל דאיסור בל תשחית ואיסור צער ב " ח שוין הן אלא נראה דשרי ולאו מטעמיה אלא דכי היכי דליכא משום בל תשחית כל שאינו עושה כך אלא לצרכו הכא נמי לית ביה משום איסור צער ב " ח כיון שאינו עושה כך אלא לצרכו שלא יזיקנו להפסיד המאכלים וכל שכן דלפי' רש " י והר " ן דאפי' לבהמה טמאה דידיה מתיר להשקות הגילוי ולית ביה איסור משום בל תשחית א " כ לית ביה נמי משום איסור צער ב " ח אם כן כל שכן דבכלב לית בהו משום הני אסורין : עוד כתב מהרש " ל לשם דלפי' רש " י דלא ישקה בהן לבהמתו משום סכנת נפשות שמא ישחטנה אח " כ . מכאן נהגו לאסור הכבשים שגדל בהן מין שחין של נגע שרגילין למות בהן ובימי חורפי ראיתי שעשו הקהל חרם ואסרו כל הכבשים עד זמן שפסק המכה מהן עכ " ל וקשיא לי אהא דפירש " י ממשנה שלימה פא " ט דשתתה מים הרעים כשירה דפירש " י גופיה מים רעים מים מגולים וכשרה לגמרי קאמר דלית ביה משום סכנת נפשות מדתני בסיפא אכלה סם המות או הכישה נחש מותרת משום טריפה ואסורה משום סכנת נפשות אלמא דרישא כשרה לגמרי ואפי' סכנת נפשות ליכא והכי מוכחא להדיא בגמרא דרמי אהדדי סם המות דמתני' דאסורה משום סכנת נפשות וסם המות דברייתא דקתני כשרה ברישא דמשמע כשרה וליכא סכנה מדתני בסיפא דברייתא הכישה נחש אסורה משום סכנת נפשות והכי משמע נמי מדברי רבינו לעיל בסימן ס' . ונראה ליישב דסכנת נפשות דקאמר רש " י לאו דוקא דאית ביה סכנת מיתה דהא ודאי ליתא וכדתנן שתתה מים הרעים כשרה אלמא דלית בה סכנת מיתה אלא דמ " מ לא ישקה בהן לכתחילה לבהמתו לפי שהאוכל ממנה ניזוק במקצת בגופו דכחיש אע " ג דהדר בריא והכי משמע מלשון הר " ן שכתב ולא ישקה מהן בהמתו הראוי לאכילה לפי שהאוכל ממנה ניזוק וכו' הרי דדק בלשונו שלא כתב כלשון רש " י משום סכנת נפשות וכו' לפי דלאו דוקא סכנת נפשות קאמר אלא רצונו לומר שיהא ניזוק בגופו ודוקא לכתחילה לא ישקה מהם לבהמתו אבל אם שתתה דיעבד אינה נאסרה כיון דליכא סכנת נפשות אפילו שתה מהם נחש אלא היזקא בעלמא כל שכן דאיכא למימר דשמא לא שתה מהן נחש כל עיקר :
Yoreh De'ah.116.7.1 כל פרי וכו' עד ומלפפנות בריש כלאי' פי' הרמב " ם קישות לבנים לאפוקי ירוקים ור " ש כתב דאיתא בירושלמי אדם נוטל מעה מפיטמא של אבטיח ומעה מפיטמא של תפוח ונותנה בגומא אחת ומתאחין ועל כן צווחין לה בלשון יון מלפפון :
Yoreh De'ah.116.8.1 ומ " ש ואפי' אם רואין שנקר בו וכו' פ " ק דחולין ראה צפור המנקר בתאנה ועכבר המנקר באבטיח חוששים שמא במקום נקב נקר והא דאמר שמואל בפ' א " מ פי תאנה אין בו משום גילוי פי' התוספות בפ' א " מ שאני התם דראה צפור מנקר דאיכא ריעותא דניקור אבל הרשב " א פירש ההיא דראה צפור מנקר דוקא בניקר שהליחה שבה מגולה אבל פי תאנה במקום עוקצה אין הליחה שבה מגולה הלכך אין בו משום גילוי ובסמוך בדברי הרשב " א שהביא רבינו צריך להיות אבל מבוקעין שאין הליחה שלהן מגולה מותרין לפיכך פי תאנה אין בהם משום גילוי וכו' וכך הוא במדויקים לפיפך פי תאנה וכו' וכן אסור לאכול ולשתות בכלים היוצאים וכו' וכלי זכוכית שמקיזין בהן וכיוצא בהן כ " כ הרמב " ם בסוף המ " א וה " א בפ' אלו הן הלוקין ( מכות דף י " ו ) א " ר ביבי בר אביי האי מאן דשתי בקרנא דאומנא קא עבר משום בל תשקצו ומ " ש הרמב " ם כלי זכוכית לאו דוקא דה " ה כלי מתכות אלא דסתם קרנא דאומנא כלי זכוכית נינהו כדמשמע בפ' מי שהחשיך ( שבת דף קנד ) אי נמי נקט כלי זכוכית לומר ומכ " ש כלי חרס דאפי' לאחר הדחה ושטיפה מאוסים הם טפי אלא אפי' כלי זכוכית דלאחר הדחה ושטיפה נראה כאילו הם חדשים נמי אסור כיון שכבר הקיזו בהם פעם אחת מיהו כשהם חדשים לגמרי משמע דליכא איסורא ואפשר כיון דהזמינו אותם לדבר מיאוס לא חילקו חכמים משום דהרואה סבור שאינן חדשים אלא הודחו והכי משמע קצת בפרק מי שהחשיך דמוקי תלמודא הא דאמר רב הונא היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית דאין ניטלין בשבת אלא מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ומתיר החבלים והשקין נופלים היינו בקרנא דאומנא דלא חזיא ליה ופירש " י שאין ראויין בשבת לכלום לפי שמאוסים עכ " ל דמדקאמר רב הונא בסתם היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית משמע אפילו חדשים ואפ " ה אין ניטלין בשבת לפי שנקראים מאוסים דלא פלוג רבנן מיהו יש לדחות ולומר דרב הונא לא מיירי אלא בישינים שהקיזו בהן פעם אחת ונכון לבעל נפש להחמיר אף בחדשים : כתב במרדכי ר " פ כל שעה ע " ש ראבי " ה שהתיר לשרוף שרץ טמא ולשתות העפר לרפואה והאריך ע " ש וה " א בתשב " ץ סי' תקנ " ח שהתירו רבינו קלונימוס והשיב כך לרבינו יהודה כהן כתב סמ " ג בסוף הל' שבת גבי דין סכין ומפרכסין לאדם דבחול מותר לסוך חטטין בחלב ובאיסור אף ע " ג דסיכה כשתייה וכו' ע " ש וכ " כ התוספות בפרק בתרא דיומא ( דף ע " ז ) ולקמן ריש סימן קכ " ג העתיק ב " י תשובת הרשב " א דסיכה בחלב ובשומן חזיר שרי אפילו שלא במקום סכנה אבל רחיצה בסתם יינם אסור ומכ " ש זילוף ורחיצת פנים וידים דאסור ע " ש ועיין סוף סי' קי " ז :
Yoreh De'ah.117.1.1 כל הדברים וכו' אבל נזדמנו לו וכו' איכא למידק בלשון רבינו מדלא כתב או שניצודו לו טמאים עם טהורים וכו' כדכתב הרמב " ם בפ " ח מהמ " א משמע דדעת רבינו הוא דאפילו נתכוין לצוד טמאים עם טהורים מותר למכרם ובלבד שלא יתכוין לטמאים בלחוד והיכא דלא נזדמנו לו אלא טמאים בלחוד פשיטא דמותר למכרם וז " ש נזדמנו לו טמאים או שצד טמאים עם טהורים ולא זו אף זו קתני וקשה דמניין לו לרבינו להתיר בצד בכוונה טמאים עם טהורים דפשטא דמתני' משמע דאין היתר אלא בנזדמנו מדכתב לכם אבל לכתחילה אסור מדאורייתא מדאמר קרא ושקץ יהיו להם יהיו בהוייתן יהיו דלכתחילה אסור לחזר אחריהן וכדאיתא פרק כל שעה ( פסחים דף כ " ג ) ע " ש וכפירש " י לכן נ " ל דרבי' ה " ק דל " מ אם פירש הרשת ולא נתכוין אלא לטהורים אלא שלא נזדמנו לו אלא טמאים וצדן דמותר למכרם אלא אפי' היכא דבשעה שצד את הטהורים היו טמאים עם טהורים וצד את כולם ברשת אפ " ה כיון שאם היה מניח את הטמאים שלא לצוד אותם לא היה אפשר לצוד כלל את הטהורים וכדי שיהא צד את הטהורים היה צריך לצוד גם הטמאים עמהם מותר למכרם וראיה מפ' בתרא דיומא ( דף פ " ד ) בראה תינוק שנפל לים בשבת פורש מצודה ומעלהו אע " פ שהוא צד דגים עמו שאם היה מניח את הדגים מלצודם לא היה יכול להעלות את התינוק ופסקו כך הפוסקים ועיין בב " י לא פי' כך ולפעד " נ נכון כמה דפירשתי :
Yoreh De'ah.117.2.1 וכן מי שנזדמנה לו נבילה וטריפה וכו' פי' לא זו דבצייד התירו כדי שלא יפסיד טרחו ותו כיון דצייד הוא מחוייב ליתן מס מן הצידה וא " כ אם מחייבין ליה להפקיע את הטמאים מפסיד טובא אלא אף זו היכא שיש לו בהמות טהורות לאכילה ונזדמן לו נבילה וטרפה נמי יכול למוכרה וכו' ומשמע דוקא דאותו שנזדמנ' לו יכול למוכרה לנכרי מפני הפסד ממונו אבל ישראל אחר אסור לקנות מחבירו הנבלה וטרפ' שנזדמנה לו כדי להרויח בה למכרה ביוקר לנכרי דהיינו נמי סחורה ואסור עיין בתוס' פ' לולב הגוזל דף ל " ט בד " ה וליתיב ליה :
Yoreh De'ah.117.3.1 ופי' ר " ת דוקא וכו' אבל אסור למוכרה או ליתנה לו בחזקת כשירה משום גניבת דעת ומשום שמא יתננה לו בפני ישראל והישראל יקחנה ממנו כצ " ל ונראה דהא דקאמר תרתי טעמים דעיקר הטעם משום שמא יתננה לו וכו' אלא דלפי דקשה למה יש לנו לחוש דהישראל יקננה מנכרי הלא איכא למימר דהישראל שא " ל לנכרי שהיא כשירה לא אמר כך אלא לגנוב דעתו ולעולם הוא טריפה על כן אמר דאסור לגנוב דעת הנכרי אפילו כשאינו מוכרה לו אלא נותן לו במתנה לבד ולפיכך יש לחוש שמא הישראל יקחנה מנכרי והכי משמע להדיא בתוס' פג " ה בד " ה טריפה הואי דף צ " ד :
Yoreh De'ah.117.4.1 ומ " ש וי " מ דבמתנה אפילו אם נותנו לו בחזקת כשירה שרי דלא חיישינן לא משום ג " ד ולא משום שמא יתננה לו בפני ישראל כך הוא גירסת הספרים וקשה דא " כ משמע ודאי דדוקא בנותנו בינו לבינו שרי אבל לא בפני ישראל ולא היה לו לרבינו לפרש ולומר ונראה וכו' כיון דמבואר כך להדיא מתוך דברי הי " מ בעצמן ואפשר לומר דלפי שהיה אפשר לפרש די " מ ה " ק דלא חיישינן שמא יתננה לו בפני ישראל כיון דאפי' נותנו לו בפני ישראל נמי שרי לכך פירש רבינו דליתא אלא לי " מ אסור ליתנו לו בפני ישראל אכן בספרים מדוייקים כתוב כך וי " מ דבמתנה אפילו נותנה לו בחזקת כשירה שרי דלא חיישינן משום ג " ד אבל ודאי אסור למוכרה לו וכו' דהשתא ניחא הא דכתב ונראה וכו' ויש להקשות כיון דבינו לבינו שרי ליתן לו בחזקת כשירה ולית ביה משום איסור ג " ד כיון שהיא מתנה א " כ אמאי ס " ל לרבינו דבפני ישראל אסור ליתנו לו הלא כיון דבמתנה לית בה איסור ג " ד א " כ מסתמא הישראל שנותנו בפניו יחוש לזה שלא אמר הישראל שהיא כשירה אלא לגנוב דעת הנכרי דשרי במתנה ובודאי לא יקנה מן הנכרי דשמא טריפה היא וי " ל דאפ " ה חיישינן לחומרא בנותנו לו בפני ישראל שמא לא יחוש דלגנוב דעת הנכרי אמר שהיא כשירה ויקננה מנכרי אלא דבנותנו בינו לבינו לא אסרינן ליה אטו שמא יתננה לו בפני ישראל כיון דאפילו בנותנו לו בפני ישראל ליכא אלא חששא דחומרא בעלמא שמא לא יחוש דלגנוב דעת אמר לנכרי שהיא כשירה ודו " ק :
Yoreh De'ah.117.5.1 ומ " ש ונראה וכו' אבל ודאי אסור למוכרה לו בחזקת כשירה או ליתנה לו בפני ישראל בחזקת שחוטה איכא למידק הלא הי " מ כתבו להדיא אבל אסור למוכרה לו בחזקת כשירה משום גניבת דעת וא " כ מאי בא רבינו להוסיף עליהם בזה במ " ש ונראה וכו' מיהו במדוייקים ליתא אלא כך הוא הנוסחא אבל ודאי אסור ליתנה לו בפני הישראל בחזקת שחוטה : כתב בא " ח שיש מי שמתיר מכאן לעשות סחורה בחלב חזיר שלא חילק הכתוב בין חלב טהורה לטמאה אבל לסוך בשרו ודאי אסור משום דבכלל שתייה הוא עכ " ל והא דאוסר לסוך הרשב " א נחלק ע " ז ומתיר וכן נראה דעת הסמ " ג כמ " ש בסוף סי' הקודם ומה שמתיר לעשות בו סחורה השיג עליו ב " י דהא קרא בחלב נבילה וטריפה מיירי יצא חזיר וכיוצא בו דלא שייך בהו נבילה וטריפה עכ " ל ובלאו הכי נמי דבר פשוט הוא דלא נקרא חלב אלא דשור כשב ועז אבל חלב טמאה ונפל חלבם כבשרם כדאיתא פ' כ " ה ופ' בהמה המקשה ומייתי לה ב " י גופיה בראש סי' ס " ד וכן מבואר ברמב " ם רפ " ב ורפ " ז מהלכות מאכלות אסורות ע " ש והכי נקטינן דאסור לעשות סחורה בחלב חזיר . אבל לסוך בשרו ודאי שרי אפילו לחולה שאין בו סכנה כדפרישית בסימן הקודם וכ " כ התוס' בפ' בתרא דיומא תחילת דף ע " ז וז " ל ומותר לאדם לסוך בחלב דלא אשכחן דאתסר סיכה כשתייה אלא ביה " כ ובתרומה ובאיסורי הנאה וכו' ע " ש :
Yoreh De'ah.117.6.1 זה הכלל כל שאסור מן התורה אסור לעשות בו סחורה וכו' והא דעושין סחורה בבהמה טמאה כגון סוסים וגמלים מפרש בירושלמי למלאכתו הוא גדל דאין איסור אלא בדבר העומד לאכילה והא דתנן סוף מרובה דתיקנו חכמים דאסור לגדל חזירים כתב הרא " ש לשם דאפילו כדי למשוח מהם עורות אסור לגדל דאילו למוכרו לנכרי אף מדאורייתא אסור דבפ' כל שעה דריש מקרא דכתיב יהיו בהווייתן יהיו עכ " ל והיינו דלא כפיר " ת לשם ובפ' כ " ש דלגדלם למשוח עורות שרי וכ " פ באגודה משם ר " י ס " פ מרובה דליתא ועוד תירצו התוס' בפ' כ " ש דאע " פ דמדאורייתא אסור תקנת חכמים היתה בחזירים למיקם עליה בארור משום מעשה שהיה כשצרו בית חשמונאי זה על זה כדאיתא סוף מרובה וזה דעת רבינו שכתב בסתם דאסור לעשות סחורה ולא כתב להתיר במגדלן למשוח עורות ודלא כר " ת אלא כדפסק הרא " ש וכ " כ ב " י שכך פסק הרשב " א ותמה על דברי התוס' והכי נקטינן . ועכשיו בדורות הללו נמצאו מקצת אנשים חוכרים חכירות לכתחילה מהשרים עיירות וכפרים לזמן דהיינו כל ההכנסה המגיע להשר ובין תבואות בהמות וחזירים שבחצר השר הכל בכלל החכירות וכל זמן החכירות הישראל מגדל החזירים ומאכילים אותם לפועלים ומשרתים ואין לזה היתר כלל וכבר עשינו סמיכה להזהירם ולהוכיחם על עברם על איסור דאורייתא ומעולם לא ראו סי' ברכה בעסק זה דקיימי עליה בארור מגדל החזירים והשומע לאזהרת חכמים ברכות ינוחו לו על ראשו . ומי שיש לו חוב אצל השר ומציל מידו במה שלוקח לרשותו העיר או הכפר אפילו הכי יהא נזהר שלא יקח לרשותו החזירים כלל או ימכרם מיד אם אפשר שלא יגיע מזה רוגז מן השר דאע " ג דהרשב " א התיר בסתם ליקח חזיר בחובו מפני שהוא כמציל מידם הלא כתב בא " ח בצייד שנזדמנו לו דברים טמאים שימכרם מיד ואסור להשהותו אצלו עד שיהא שמן כ " ש דאסור להשהותן להאכילן לפועליו אלא ימכרם מיד ולא ישתכר בהם ועין בב " י ועדיין צ " ע בזה :
Yoreh De'ah.117.7.1 ומ " ש וכל שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה בין בספיקו בין בודאי כבר אמרו חכמים אין למדין מן הכללות גם מכלל זה אין ללמוד שהרי סתם יינם אינו אסור אלא מדבריהם משום בנותיהן ואיסורן איסור הנאה כדתנן בפ' אין מעמידין ועיין לעיל ריש סימן קכ " ג היאך נוהגין האידנא :
Yoreh De'ah.118.1.1 אמר רב חבי " ת וכו' ס " פ אין מעמידין ( עבודה זרה דף ל " ט ) ופירש " י דג ובשר ותכלת כיון דדמיהן יקרים טרח ומזייף להחליפן ועל היין לנסכו עכ " ל משמע דס " ל דלהחליף יין ביין אין הנאתו מרובה ולא חיישינן אלא משום דחיבת ניסוך עליו טרח ומזייף אכן בתוס' לשם בד " ה אמר רב מבואר להדיא דהבינו מפירש " י דגם ביין הוי הטעם משום יוקר דאיכא הרבה מקומות שהיין יוקר יותר וכמבואר לעיל בסימן קי " ד אבל רבינו נמשך אחר פירש " י בספרים שלנו ותימה הלא איתא להדיא בפ' א " מ קיסטא דמורייסא בלומא קיסטא דחמרא בארבע לומי אלמא דביש מקומות גם יין דמיו יקרים וי " ל דרש " י ניחא ליה למיהב טעמא דחיבת ניסוך דלפי זה בכל מקום אסור היין בחותם אחד כי היכא דחב " ת אסור בכל מקום משום דדמיו יקרים בכ " מ ה " נ יין אסור בכל מקום משום דנכרי חיבת ניסוך עליו בכל מקום דהכי משמע מלישנא דרב דדיניהם שוין וכתבו התוס' עוד ע " ש ה " ר אפרים בר דוד דחבי " ת ה " ט דאסור משום דאיתיה לאיסורא בעיניה אבל חמפ " ג אינו אלא תערובות עכ " ל וכ " כ הר " ן וכתב דה " א בירושלמי . ומ " ש דלהרשב " א הוי הטעם לפי שאסורין מן התורה הקשה הרשב " א גופיה שהרי סתם יינן אינו אלא דרבנן ותירץ דכיון דחביב ניסוך עליו וטרח ומזייף החמירו בו כשל תורה ע " כ . ומ " ש דר " ת כתב דוקא בישראל חשוד וכו' טעמו דבפ' א " מ תניא אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של נכרי ומלאהו יין ומפתח או חותם ביד ישראל ר " א מתיר וחכמים אוסרין ופסק רב הלכה כר " א והקשה ר " ת דרב אדרב דקאמר חבי " ת אסור בחותם אחד ותירץ דהך דרב דהלכה כר " א מיירי בנכרי והך דחבי " ת בישראל חשוד וי " מ הך דהלכה כר " א במפקיד והך דחבי " ת בשולח . ולהרשב " א דס " ל דאין חילוק בין שולח דמפקיד ובין ישראל חשוד לנכרי צ " ל דס " ל דהך דהלכה כר " א אינו אלא בלוקח חדר או שוכר בחצרו של נכרי דכיון דהנכרי נתפש עליו כגנב אם יזייף ויכנס סגי בחותם אחד אבל מפקיד או שולח כיון דמסרו בידו ואין נתפס עליו כגנב בעינן חב " ח . וחילוק זה מצאתי בספר ראב " ן בסימן רנ " ז ונכון הוא ואכתי איכא למידק להרשב " א דבישראל חשוד נמי בעינן חב " ח כיון דביין לא בעי חב " ח אלא מטעם דחביב ניסוך על הנכרי בישראל חשוד דליכא למימר האי טעמא אמאי בעי חב " ח וי " ל דאה " נ דבישראל חשוד מותר להפקיד אצלו יין בחותם אחד והא דאמר רב חבי " ת אסור בחותם א' לצדדין קתני חב " ח אסור בין בנכרי בין בישראל חשוד אבל יין אינו אסור בחותם אחד אלא בנכרי דוקא וזהו דבבית ד' שער ב' לא הזכיר יין אלא כתב המפקיד ביד נכרי או ביד ישראל חשוד או שמשלח על ידם בשר או חתיכת דג טהור וכו' וכמו שהעתיק רבינו ובבית ה' כתב דין יין ולא הזכיר לשם חשוד אלא נכרי והיינו כדפרי' דביין כשהפקידו אצל ישראל חשוד לא בעי חב " ח אלא סגי בחותם אחד ומ " ה לא כתב רבינו בסימן ק " ל גבי יין הא דכתב הרשב " א דאין חילוק בין נכרי לישראל חשוד כיון דס " ל להרשב " א דביין לא בעינן חב " ח אלא בנכרי דוקא . מיהו לר " ת אין צריך לדחוק בכך אלא דחבי " ת אסור בחותם אחד מיירי בישראל חשוד ואין טעם של יין משום דחביב עליו חיבת ניסוך אלא טעמא משום דיין נמי דמיו יקרים כמו בשר דג תכלת כדכתבו התוס' אי נמי משום דחבי " ת איסורו מגופו כדפי' הר " א בר דוד והר " ן וכ " כ הרא " ה בספר בדק הבית : ומ " ש ומפתח אינו כחותם אחד הוא מדברי הרשב " א הביאו ב " י כאן ובסי' ק " ל מיהו במרדכי פר " י כתב ע " ש ר " ת דמפתח הוי כחותם וכ " כ רבינו בשם ר " ת בסי' קל " א והכי נהוג כר " ת להתיר בדיעבד במפתח או חותם וכ " כ בהגהת ש " ע בסימן ק " ל קל " א דבדיעבד יש להתיר אפי' בחותם אחד ולאו דוקא חותם דה " ה מפתח דכיון דבדיעבד אנו סומכין אר " ת א " כ יש לסמוך עליו גם במה שמתיר במפתח כמו בחותם אלא נקט חותם כיון דלר " ת אין חילוק בין מפתח לחותם ובמרדכי סוף פ' ר " י בעובדא דתפיסה בצרפת שהתיר ר' חיים כהן היין שהיה סגור במפתח וכן כתב שם בפ' השוכר ועוד בפ' ר " י תשובת הרשב " א המתחלת אשר שאלת על מרתף וכו' מבואר לשם דנוהגים היו להניח יין אצל נכרי בחדר סגור במפתח בלבד . ואין חילוק גבי מפתח בין כשהדלת הוא סגור מבפנים ותוחבין המפתח בדלת לפתחו ובין כשהדלת סגור מבחוץ ע " י שלשלת שהיא קבועה בדלת ותחובה ראש השלשלת השנייה בטבעת במזוזה וסגור במסגרת מבחוץ וכך הוא מפורש בתשובת הרא " ש כלל י " ט דין י " ג באחד שהכניס הבריח בטבעות ושכחו ולא סגרו במפתח והפליג והתיר היין והביאו ב " י בסי' קכ " ט מתשובה זו שמעינן דאף במפתח שבחוץ היו נוהגין להתיר אף לכתחילה כר " ת דלא כהרשב " א והכי נקטינן דבמפתח לחוד סגי מיהו לכתחילה צריך חב " ח אבל חמפ " ג דסגי בחותם אחד לכתחילה נהגו להתיר אף במפתח לכתחילה כר " ת וכך מפורש בסמ " ג סוף סי' רכ " ג במצות שלא לאכול גבינות של נכרים וכו' וז " ל יש הרבה טעמים שאין נוהגים עתה וכו' ומ " מ אין להקל שכבר נאסרה במנין מיהו מותר להניחם בבית נכרי בחותם כל דהו דלא טרח ומזייף עכ " ל וכ " כ הכל בו בסי' ק " א ושכך כתב ר " י בתשובה וכיון דבחותם כל דהו מניחין לכתחילה כל שכן במפתח דחשוב כמו חותם גמור לר " ת אפילו גבי יין א " כ בגבינות וחמאה פשיטא דהכל מודים דשרי לכתחילה ואע " ג דבש " ע פסק כהרשב " א בדברים שדי בחותם אחד אם לא הוו בו אלא מפתח לא חשוב חותם עכ " ל אנו לא נהגנו כמותו אלא כר " ת ור " י והשותים מימיהם וכדפרישית :
Yoreh De'ah.118.2.1 ור " ת כתב דוקא בישראל החשוד וכו' נראה דפי' ישראל חשוד צ " ל דהוא חשוד על הגזל אי נמי על החליפין דאל " כ אלא חשוד לשאר עבירות קשה דבסי' קי " ט כתב דאפילו הוא חשוד באיסורי תורה לא חיישינן לשמא יחליף אלא דס " ל להרשב " א דהא דלא חיישינן לשמא יחליף אע " פ שהוא חשוד באיסורי תורה אינו אלא בחשוד באיסורי תורה שרבים מקילין בהן כגון מעשר ושביעית אבל בחשוד באיסורי תורה דרבים נזהרין בהן ודאי דחשוד נמי אחליפין ובעי חב " ח והיכא דחשוד לעשות במזיד דבר איסור דרבים נזהרין שלא להקל בהן אע " פ שאינו אלא איסור דרבנן הוי נמי חשוד אף על החליפין ואם כן י " ל דבכה " ג איירי הכא דאסור להפקיד אצל החשוד ולפיכך כתב הרשב " א דבאיסור תורה בעינן חב " ח ואם הוא איסור דדבריהם כגון דמאי וגבינה של נכרים דרבים מקילין בהן מפקידין אצלו אותו דבר בעצמו ולא חיישינן לאחלופי ואין זה קרוי מומר לאותו דבר שמה שהוא מיקל בדבר זה אינו בעיניו כעובר ופוקר וכמומר ואין חשוד לחלוף או לגזול ועיין בת " ה הארוך בית ד' שער ב' ועיין במ " ש ריש סימן קי " ט :
Yoreh De'ah.118.3.1 ומ " ש ולפי זה אם הודיע לחבירו וכו' כלומר לאפוקי לפי דעת הרשב " א במפקיד ואפי' בנכרי בעינן חב " ח אם כן הוא הדין בהודיע לחבירו וכו' נמי בעינן חב " ח אבל לקמן בסימן ק " ל דלא הביא רבינו דעת הרשב " א כי אם דעת ר " ת וי " מ לפיכך כתב על סברת י " מ ואפילו לפי זה אם הודיע לחבירו וכו' דבא לומר דל " מ לר " ת דבנכרי לא בעינן חב " ח א " כ אפילו לא הודיעו לחבירו סגי בחותם אחד אלא אפילו לי " מ דבלא הודיעו בעינן חב " ח מכל מקום בהודיע לחבירו סגי בחותם אחד :
Yoreh De'ah.118.4.1 המניח נכרי בחנותו וכו' כתב ב " י תחלת לשון זה הוא מדברי הרשב " א וכו' ולא כיון לשונו וכו' ולפעד " נ דאדרבה דקדק בלשונו לבאר דלא הצריכו חכמים יוצא ונכנס אלא כשהנכרי נהנה בחליפין אבל בדלא נהנה בחליפין א " צ כלל שמירה דאפילו יוצא ונכנס לא צריך ולפי שבדברי הרשב " א בית ד' שער ב' לא נתבאר דין זה לפיכך לא הביא לשונו ולא כתב דין זה בשמו אלא כתבו סתם דמדברי התוס' והרא " ש פ " ק דע " ז למד להורות כך והיינו דכתב רבינו לפיכך ישראל ונכרי ששפתו וכו' דאיתא פ " ק דע " ז דשמעינן משם דאע " פ שהנכרי נהנה בחליפין אין לחוש בהחזרת פנים וה " ה יוצא ונכנס דאינו אסור אלא א " כ הודיעו שדעתו לשהות וע " ז סומכין להניח הקדירות אצל השפחות כשהולכין לב " ה כיון דלא הודיעום שדעתם לשהות כדכתב הרא " ש ודלא כנראה מדברי הרשב " א : גבינות ששללו נכרים בדרך ושוב באו ליד ישראל אם יש להתירן בט " ע נראה דאסורין הואיל ואין ט " ע רגילין בהם ולא סמכינן אפילו אצורבא מדרבנן ע " כ מתשובת מהר " ר מנחם בסימן קל " ה ואין דבריו נראין אלא אף בגבינות איכא ט " ע וכך כתב להדיא מהרא " י בת " ה סימן ר " ו וכן פסק בהגהות ש " ע כאן סעיף ה' . אסור לשלוח חמין או פשטיד " א לתנור על ידי שפחתו נכרית וקערה מלאה תבשיל לבית חבירו ע " כ אגודה פ' ג " ה והכי איתא בתשב " ץ ומסיק אבל אם נתן בה סימן מותר ע " ש סימן של " א מיהו הרשב " א התיר במקום מעבר לרבים וכדכתב רבינו בשמו וכן נוהגין היתר בכל מקום ועיין לעיל בסימן ס " ג מ " ש בדין זה בס " ד . פעם אחת נתפסו היהודים ונטלו הנכרים כל אשר להם וכשנתפשרו והוחזר אשר להם מצאו קדרותיהם בשומן אווז ואמרו שהכירום בט " ע כאשר הניחו אותם והיה נ " ל להתירם דלא גרע מטביעות עינא דקלא . אגודה פרק גיד הנשה קדרה נשארה בין הנכרים וכבר לקחה ישראלית אחת מן השומן שבקדרה בכף מעט וכשהוחזר הקדירה עם השומן הכירה הישראלית הגומא שבשומן שנלקח ממנו השומן שהיתה בו כמו שהניחה אם היה זה סימן אם לאו נראה להתיר דבכה " ג שייך ט " ע מתשובת מהר " ם מנתם בסימן קל " ו : הגבינות שנגנבו מקצת הנשארים מותרים דגנבי משקל שקלי מיהב לא יהבי ולאחלופי לא חיישינן כה " ג דהא בהניח מאתים ומצא מנה אמר רבי מנה נטל ומנה הניח ואפי' לרבנן דגבינות אינם קשורים זה בזה ועוד לפי' ר " ת אין איסור אפילו בגבינות ש " נ כ " ש שיש להקל בספיקו מן תשובות מהר " ם :
Yoreh De'ah.119.1.1 החשוד לאכול דברים האסורים וכו' עד ולא חיישינן שמא יגזול ויחליפנו תימה הלא כתב רבינו בסימן הקודם דבישראל חשוד חבי " ת אסור להפקיד אצלו בחותם אחד וחמפ " ג מותר בחותם אחד אלמא דחיישינן לאחלופי לכל הפירושים בישראל חשוד בין באיסור תורה בין באיסור דדבריהם וי " ל דהתם מיירי בחשוד בדבר שרבים נזהרין בהן כגון בשר דג תכלת אבל יין לדעת הרשב " א כיון דאינו נחשב בעיניו לשום איסור שהרי רבים אין נזהרין כלל צ " ל הא דבעינן חב " ח גבי יין לא מיירי בחשוד אלא בנכרי ובלאו הך קושיא דקשיא ה " נ צ " ל התם דיין לא מיירי אלא בנכרי כדפרישית לשם וחלב ומורייס ופתם וגבינה נמי דרבים אינן נזהרין בהן הא דבעינן חותם אחד לא מיירי אלא בנכרי אבל בישראל חשוד אפי' חשוד באותו דבר בעצמו מותר להפקיד אצלו ולא חיישינן שמת יגזול ויחליפנו וא " כ הא דכתב רבינו כאן לא מיירי אלא בדברים שרבים רגילין להחל בהם דחשוד באיסורי תורה מיירי דוקא כגון מעשר ושביעית וחשוד באיסור דדבריהם מיירי כגון גבינה דכיון דרבים אינן נזהרין בכל אלה אינו בעיני עצמו שעושה שום איסור ואינו חשוד להחליף דהכל יודעים שזה עון גדול לגזול או להחליף .
Yoreh De'ah.119.2.1 ומ " ש החשוד לדבר אחד אינו חשוד לדברים אחרים פי' הכא מיירי נמי בדברים שרבים מקילין בהן ואפ " ה אע " פ שהוא חשוד בדבר אחד שרבים מקילין אינו חשיד לדברים אחרים אע " פ שגם באותן דברים נמצאו רבים שהם מקילין וכדתנן בפרק עד כמה גבי שביעית ומעשר וטהרות שבכולן רבים מקילין והחשוד לדבר אחד מהם איננו חשוד לדבר אחר אבל כל מה שצריך לאותו דבר חשוד גם עליו אע " פ שהוא חמור ממנו ומביא ראיה מההוא טבח דאפילו אגוזים אסרו עליו כל שכן שאינו נאמן באיסורין שרבים מקילין בו אע " פ שבעיני רבים הוא חמור יותר מאותו דבר שנחשד עליו אפ " ה הוא חשוד גם עליו כיון שצריך לאותו דבר וע " ז אמר רבינו אבל כל שאר דברים וכו' וכל זה בדברים שרבים מקילים בהם מיהו באותו טבח שהיה חשוד על החלב שהוא דבר שאין רבים מקילין היה חשוד על כל האיסורין ולא נחלקו ר " י ור " ש אלא לענין קנס אי קנסינן ליה שלא למכור אפילו מים ומלח ע " כ וכ " כ הרשב " א בת " ה הארוך ומביאו ב " י בסוף סימן זה דבחשוד לעבור דברים שרבים נזהרין בו אע " פ שאינו איסור דאורייתא אף הוא חשוד להחליף וכ " כ ב " י משמו בסימן ס " ה דדוקא בנחשד באיסור גבינה ש " נ שאין רבים נזהרין בו לא נחשד בחליפין אבל בשאר איסורין שרבים נזהרין בו אע " פ שאינו אלא איסור דרבנן כשנחשד בהן נחשד נמי על החליפין . ויש לתמוה על רבינו שקיצר בדברים אלו שצריכין ביאור רחב גם הרשב " א בת " ה הקצר כתב בסתם דינים אלו :
Yoreh De'ah.119.3.1 ה " ג מפני שהיה מרגיל הנערים לבא אליו לקנותו מהם ופי' היה מרגיל הנערים של הטבחים להביא אליו חלב הכליות ולקנות החלב מן הנערים ובעד אגוזים שהיה נותן להם ה " א להדיא בפ' עד כמה כתב ב " י וידוע דר " י ור " ש הלכה כר " ש טעות נזדקר לפניו דבפ' מי שהוציאוהו ( מ " ו ) איתא להדיא ר " י ר " ש הלכה כרבי יהודה אלא כיון דרבא בעובדא דההוא טבחא ס " ל הכא כר " ש אלמא דהלכתא בהא כר " ש :
Yoreh De'ah.119.4.1 ומ " ש ומיהו החשוד לדבר חמור הוא חשוד גם לדבר הקל ממנו וכו' הקשה ב " י על זה מתשובת הרמב " ן וכתב ג " כ ישוב עליו עיין בסוף סימן זה ויש ללמוד ממנו דלא אמרינן שהוא חשוד לדבר הקל אלא כששני האיסורים הם ממין אחד אבל בשני מיני איסורים אין חשוד אפילו על הקל ממנו ע " ש :
Yoreh De'ah.119.5.1 המוכר דברים האסורים ונודע וכו' כ " כ רבינו גם בדין בכור סימן ש " י בקוצר כדהכא אבל בח " מ סי' רל " ד ביאר דין זה בכל פרטיו ע " ש : כתב בש " ע המוכר בשר ואח " כ נודע שהבהמה לא נבדקה כהוגן דינו כמוכר דברים שאסורים מדברי סופרים ובהגה " ה אבל מכר לו מבהמה דאתיליד בה ריעותא ולא יכולין לבדקה דינו כמוכר דברים שאסורין מד " ת עכ " ל וטעמא דמלתא דמדאורייתא בהמה שלא נבדקה מותרת באכילה דרוב בהמות בחזקת כשרות הן אלא תקנת חכמים היא שלא לאכלה אם לא נבדקה הריאה וכדלעיל ריש סי' ל " ט א " כ אינה אסורה אלא מדברי סופרים אבל אם אתיליד בה ריעותא דאסור לאכלה דבר תורה עד שתיבדק דאין בהמה זו מן הרוב כיון דנולד בה ריעותא ושמא טריפה היא וספק דאורייתא היא לפיכך דינו כמוכר דברים שאסורים מד " ת וכן פסק הריב " ש בתשובה ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.119.6.1 המוכר דברים האסורין וכו' בפ' זה בורר ההוא טבחא דאישתכח דנפקא טריפתא מתותיה ידיה פסליה רב נחמן ועברוה וכו' ומשמע מלשון דנפקא טריפתא ולא קאמר בלשון רבים דנפקי טריפותא אלמא דאפילו בפעם אחת שיצאה טריפה מתחת ידו מעבירין אותו וכל דין פושע יש לו וכ " כ להדיא הרשב " א בתשובה בסי' תקצ " ד דאף בפעם ראשונה מעבירין אותו ובנמצא אחריו חלב מלקין אותו ומעבירין אותן אף בפעם הראשונה מיהו דוקא בשוחט ובודק בהמה שלו דיינינן ליה במזיד אפילו בפעם אחת וצריך נמי להכשיר הכלים אבל בבודק לאחר דאין לו בה הנאה לא דיינינן ליה במזיד אלא בשוגג ובתשובה מתכשר וא " צ להכשיר כלים אבל בב' פעמים לרבי דבתרתי זימני הוי חזקה א " כ מוחזק הוא בכך אין לו תקנה אלא להעבירו ולילך למקום שאין מכירין וכו' והא דכתב הרא " ש בתשובה ומביאו ב " י דאין לסמוך עליו עוד כיון שמוחזק בכך שנים ושלשה פעמים מיירי נמי בבודק לאחרים ורצונו לומר דהו " ל מוחזק בב' פעמים לרבי ובשלשה פעמים לרשב " ג דפליגי בפרק הבע " י אי תרי זימני הוי חזקה או תלתא זימני הוי חזקה ואצ " ל דהכלים נאסרים למפרע ולפע " ד נראה דאפילו בבודק ושוחט לאחרים ויצאה טריפה מתחת ידו בפעם ראשונה אע " ג דמדינא אין לאסור הכלים למפרע ד " ת דאוקי גברא אחזקתיה מ " מ מספק יש להחמיר ולאסור הכלים כיון דנמצא עתה חשוד יש לחוש דילמא כבר נעשה חשוד והכל לפי ראות עיני המורה דאי איכא קצת רגלים לדבר דלא עשה כך אלא עכשיו מפני שהיה הפסד גדול בטריפה וכיוצא בזה יש להקל בכלים אבל אם ליכא רגלים לדבר ואין כאן אלא תדא ספיקא שמא עשה כך כמה פעמים ונאסרו הכלים יש להכשירם ובתשובה כתבתי באריכות בס " ד :
Yoreh De'ah.119.7.1 כתב הרשב " א האומר למי שחשוד וכו' בת " ה הארוך בית ד' ש " ב הביא ראיה לזה מהמשנה פ " ד דמס' דמאי דהאומר למי שאינו נאמן קח לי ממי שהוא נאמן אינו נאמן אבל אם א " ל קח לי מאיש פלוני ה " ז נאמן ומביאו ב " י והרא " ה ז " ל השיב עליו דלא אמרו אלא דוקא בשהתרה בו קנה לי מאיש פלוני אבל הוא שא " ל מעצמו מאיש פלוני קניתי לך כיון דמנפשיה קאמר אפשר דמצי לאשתמוטי ולא מהימן עכ " ל בבדק הבית ולא השיב ע " ז במשמרת הבית ואפשר דאעפ " י שאינה ראיה ברורה מ " מ מסתברא כדברי הרשב " א וסמך ראיה מיהא איכא : כתב הרמב " ם ספי " ב מהלכות מעשר חשוד שהעיד על אחרים נאמן וכו' וכן פסק בפ " י מה' מטמאי משכב ומושב והקשה ב " י מהמשנה רפ " ד דדמאי הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות וכו' א " ל אחר שאינו נאמן על המעשרות מעושרין הן אוכל על פיו חשכה מ " ש לא יאכל עד שיעשר ופסק כך גם הרמב " ם רפי " ב מה' מעשר והשתא קשה אמאי לא יאכל במ " ש עד שיעשר הא אפי' חשוד נאמן על של אחרים כ " ש סתם ע " ה דקיל טפי וצ " ע עכ " ד ולפע " ד נראה ליישב דודאי דעת הרמב " ם הוא לפסוק כרשב " ג כנגד ר " מ דהחשוד בדבר דנו ומעידו ואין חילוק בין איסור לאיסור כל עיקר וכמ " ש הרמב " ם עוד בפ " ח מה' שמיטה ופי " א מה' עדות אלא דבדין זה בלבד כשלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן כיון דקודם שהעיד האחר שהן מעושרין לקחן על דעת לעשרן אלא ששכח לעשרן הלכך אע " ג דבשבת הקילו עליו דאימת השבת על ע " ה מ " מ במ " ש לא יאכל עד שיעשר דכבר חל עליו חיוב הפרשת מעשר משעה שלקחם אבל במי שבא ליקח מע " ה לכתחילה ואחר מעיד על זה שהם מעושרין ועל פיו לקחן התם ודאי א " צ לעשרן דלא נתחייבו כלל פירות אלו בהפרשה כיון שקודם מעשה לקיחה העיד האחר שהן מעושרים וע " ד כן לקחן שלא לעשרן וה " ה בכל איסורין החשוד דן ומעיד לאחרים ובהכי מתיישב הא דתנן ושכח לעשרן דלא בחנם נקט התנא ושכח לעשרן אלא ודאי דאינו חייב לעשרן במ " ש כשהעיד אחר על אלו הפירות שהן מעושרין אא " כ שלקחן מתחילה ע " מ לעשרן אלא ששכח לעשרן הא לאו הכי אינו חייב לעשרן כדפרישית והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.120.1.1 הלוקח כלים חדשים וכו' בסוף ע " ז ילפינן מדכתיב בכלי מדין וטהר הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת שצריכין טבילה במ' סאה וכדכתיב במי נדה מים שנדה טובלת בהן הוי אומר ארבעים סאה אר " נ אמר רבה בר אבוה אפי' כלים חדשים במשמע דהא ישנים וליבנן כחדשים דמי ואפי' הכי בעי טבילה ורבינו כתב תחילה דין כלים חדשים ובסימן שאחר זה כתב דין כלים ישנים שצריכין הכשר וטבילה והא דכתב ב " י כאן דכלים חדשים דנקט רבינו לרבותא נקטינהו וכ " ש ישנים הוא שלא בדקדוק :
Yoreh De'ah.120.2.1 וכתב בס " ה אבל לא במעיין וכו' ולא נהירא וכו' כבר הציג הב " י לשון הסמ " ק בסימן קצ " ט דראייתו מדקאמר תלמודא אי כתב וטהר בכל שהוא כתב רחמנא במי נדה וליכא לפרושי דה " א בכ " ש אפי' בפחות מרביעית דמקוה אי נמי במשהו דמעיין אפילו בכלי גדול דאין כל גופו עולה בו דהא אפילו לענין טומאה לא סגי בהכי אלא ודאי דבכלי קטן כגון מחטין וצינוריות קאמר דלענין טומאה סגי במשהו דמעיין או ברביעית דמקוה קודם דבטלוה ואפ " ה קאמר דלענין טבילה הלקוח מן הנכרי בעי' מ' סאה כמו גבי נדה ע " כ והב " י השיג על השגת רבינו דכיון דר " י והרא " ש סוברים דנדה צריכה מ' סאה גם במעיין י " ל דאף הסמ " ק סובר כן וא " כ אינו מחמיר בזו יותר מבטבילת טמאה עכ " ד ולא הועיל כלום דבע " כ הסמ " ק לא כתב דבריו דוקא לפי שיטת ר " י והרא " ש דאם כן לא היה צריך להוכיח מהא דקאמר תלמודא אי כתב וטהר וכו' אלא הו " ל להוכיח בפשיטות דאף בטבילה זו דכלים הלקוחין מן הנכרים בעינן מ' סאה במעיין כי היכי דבעי' בנדה מדכתיב אך במי נדה יתחטא אלא ודאי דס " ל לסמ " ק דאף להרמב " ם והראב " ד דמעיין מטהר בכל שהוא אף באדם אפ " ה בטבילת כלים הלקוחים מן הנכרים בעינן מ' סאה אף במעיין מדקאמר תלמודא אי כתב וטהר והשתא איכא מקום להשגת רבינו . ועוד נראה דלדברי הכל מ' סאה דנדה אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא וכדכתב ב " י בסי' ר " א להרמב " ם והראב " ד וכ " כ סמ " ג בה' מקואות דף רמ " א ע " ג וז " ל אומר ר " י בר שמואל דהא דתניא בת " כ המעיין מטהר בכ " ש והמקוה במ' סאה זהו מדרבנן דמן התורה די ברביעית אם כל הגוף הנטבל עולה בו כגון מחטין וצינוריות וכשם שאמרו המקוה במ' סאה מדרבנן כך מעיין מטהר בכ " ש אפי' מדרבנן ואעפ " י שבטלו רביעית דמקוה לא בטלו משהו דמעיין במשנה מס' מקואות משמע דכ " ש ממש אמנם לטבול אדם צריך אף במעיין מ' סאה כדאמרי' בפ' חומר בקדש וכו' עכ " ל והשתא השגת רבינו הוא על דברי סמ " ק דקאמר דמדאורייתא צריך מ' סאה במעיין בטבילת כלים הלקוחים מן הנכרים כיון דחידוש הוא וכדמוכח מדברי הסמ " ק והם בנויים ע " פ דברי התוס' לשם כדכתב ב " י ושכ " כ הרשב " א ע " ש ר " ת והא ליתא דכיון דבנדה סגי ברביעית דמקוה מן התורה וכ " ש מעיין כ " ש א " כ אין להחמיר בטבילה זו טפי מטבילת טמאה ואע " ג דלגבי אדם החמירו רבכן דאפי' במעיין בעי' מ' סאה לר " י והרא " ש מ " מ לגבי כלים לא אשכחן דאחמירו רבנן במעיין אע " ג דרביעית דמקוה לא מהני מדרבנן אפי' לגבי כלים מ " מ במעיין כ " ש סגי גבי כלים לד " ה וכ " כ הרא " ש בה' מקוואות וז " ל ונראה דברי ר " י כי אין להשיב וכו' דכתב להדיא דשיעור מ' סאה מדרבנן הוא ואע " ג דהרשב " א והר " ן הזכירו שהדבר הוא באיסור כרת ר " ל שאינו טובל במ' סאה כמו שתקנו חכמים ה " ה עומד באיסור כרת מדברי רז " ל כאילו עבר על איסור כרת ד " ת גם מהרי " ק בשורש קט " ו כתב על הטובלים בנהרות שאינו אלא גזירה דרבנן אטו חרדלית של גשמים כדכתב במרדכי פרק במה אשה וכתב עליהם שהן באיסור נדה שהיא בכרת וא " ת לפי זה דמ' סאה בנדה אינו אלא מדרבנן היכי קעביד צריכותא בגמרא דקאמר אי כתב וטהר ה " א וטהר כ " ש כתב רחמנא במי נדה דצריך מ' סאה והלא מדאורייתא סגי בכ " ש י " ל דה " ק אי כתב וטהר ה " א וטהר כ " ש אפילו פחות מרביעית דמקוה אי נמי בכ " ש ואפילו בכלי גדול שאין כל גופו עולה בהן ואע " ג דלענין טומאה סגי בהכי ה " א בטבילה זו דאינה באה אלא כדי שיצאו מרשות של נכרי לרשות של ישראל קיל טפי אי נמי ה " א דוקא לענין טומאה דכתיב אך מעיין מעיין מטהר בכל שהוא אבל לא מקוה כדאיתא בת " כ פ' ח' בעינן רביעית דמקוה אבל הכא דכתיב סתם וטהר אפילו בכל שהוא פחות מרביעית דמקוה סגי קמ " ל מי נדה מים שהנדה טובלת בהן והיינו בע " כ רביעית דמקוה או מעיין כל שהוא שכל גופו עולה בהן והא דמסיק תלמודא וקאמר ת " ל במי נדה מים שהנדה טובלת בהן הוי אומר מ' סאה אסמכתא בעלמא היא דגופא דקרא דמי נדה ודאי לא אתא אלא לרביעית דמקוה אלא כיון דבטלוה לרביעית דמקוה ותקון מ' סאה נקט תלמודא מ' סאה דבעי' במקוה מדרבנן אבל במעיין לא קאמר דצרוך מ' סאה אפי' מדרבנן וכיוצא בזה פי' הרא " ש על הא דתניא אך מעיין מעיין מטהר בכ " ש והמקוה במ' סאה אסמכתא בעלמא היא דסגי ברביעית דמקוה להטביל בו כלי אלא משום דתקון רבנן מ' סאה נקטיה עכ " ל . אך קשה ממ " ש במרדכי בסוף ע " ז דהביא דברי ר " י דצריך מ' סאה במעיין לגבי אדם ורבינו שמחה סובר דא " צ והר " י א " ז מווינא הביא ראיה מדכתיב אך מעיין ובור ומקוה מים וההוא קרא מיירי באדם ותו דקתני מעיין דומיא דמקוה מה מקוה לאדם אף מעיין לאדם עכ " ל . והשתא מה ראיה מביא מקרא והלא גם ר " י מודה דמדאוריי' סגי ברביעית דמקוה או במעיין כל שהוא אלא דמדרבנן צריך מ' סאה במעיין לגבי אדם וי " ל דלא הביא דברי ר " י א " ז מווינא דמביא ראיה מקרא לסתור דברי ר " י לפי דמשמעות הכתוב אינו כדברי ר " י דודאי מודה ר " י דהכי הוא משמעות דקרא אלא דס " ל לחלק בין דאורייתא לדרבנן אלא דמביא ר " י א " ז מווינא שהביא ראיה לדברי ר' שמחה מקרא ושכך יש להורות ושלא לחלק בין דאורייתא לדרבנן דאפי' מדרבנן סגי במעיין כ " ש ודלא כר " י דמחלק בין דאורייתא לדרבנן :
Yoreh De'ah.120.3.1 ויברך על טבילת כלי ובמרדכי סוף ע " ז כתב דיש מברכין על טבילת כלי מתכות שלא יהא במשמע שאר כלים שאינם מתכות וכן פסק בהגהת אשיר " י שם ע " ש א " ז וכן עיקר שכן כל הברכות ניתקנו במפורש על נטילת לולב לא סתם על נטילה וכן להדליק נר של חנוכה לא סתם להדליק נר וכן כל הברכות על שאר כל המצות וכן ראיתי נוהגים על פי זקנים וכשטובלין כלי זכוכית צריך לברך על טבילת כלי זכוכית ובכ " ח מחופין אבר יברך על טבילת כלי קוניא אלא דבסמ " ק כתב בהגהת הר " פ דאותן שהן מחופין אבר מבפנים צריכין טבילה אך בלא ברכה לפי שאינם עשוים כי אם לנוי ויש לתמוה על מנהג העולם שמשתמשין בקדרות המחופין אבר . מבפנים בלא טבילה כלל והמדקדק במעשיו לא יניח בביתו להשתמש בהם בלא טבילה :
Yoreh De'ah.120.4.1 ואין צריך טבילה אלא לכלי מתכות והן צרכי סעודה וכו' עד אבל שאר כלים כגון מספרים וכו' שם מתקיף לה רב ששת א " ה אפי' זוזי דסרבלא נמי א " ל כלי סעודה אמורים בפרשה ופירש רש " י זוזא דסרבלא מספרים שגוזזין בהן בגדי צמר וכו' וכן פירש " י סוף המקבל אבל מספרים שגוזזין בו ירק אי נמי שגוזזין בו בית השחיטה וכיוצא בו הו " ל צרכי סעודה כי היכי דלגבי דין חבלה מקרו דברים שעושין בהן אוכל נפש כדכתב הרא " ש סוף המקבל ורבינו בח " מ סי' צ " ז :
Yoreh De'ah.120.5.1 ומ " ש ומטעם זה נמי וכו' כלומר כשם דבקוניא דאסיקנא בגמרא דדינו ככלי מתכות א " צ טבילה אלא א " כ במחופה אבר מבפנים במקום התשמיש אם כן כלי של עץ נמי שיש לו חשוקים וכו' כיון דאין המתכת במקום התשמיש א " צ טבילה דלא הוי דומיא דכלי מדין דהיה המתכת במקום התשמיש :
Yoreh De'ah.120.6.1 כתב בספר המצות וכו' ויש מחמירין להטבילו בלא ברכה כ' ב " י נראה דאתרווייהו קאי בין הוא של כסף ומעמידיו של עץ בין הוא של עץ ומעמידיו של מתכות דמספקא להו אי אזלינן בתר המעמיד אם לאו ולפיכך מחמירין להטבילו בלא ברכה מספק והכי נקטינן עכ " ל ויש להקשות לפירושו דא " כ לא הו " ל לרבינו להורות בתחילה בסתם בכלי עץ שיש לו חשוקים של ברזל דא " צ טבילה כלל אפילו למי שהולך אחר המעמיד מטעם דאין המתכות במקום התשמיש כיון דאח " כ כתב דבכלי עץ שמחפין אותן בכסף מבחוץ והכסף מעמיד את העץ כמו הכלי עץ שמעמידין אותן חשוקי ברזל דיש מחמירין להטבילו בלא ברכה מטעם דמספקא ליה אי אזלינן בתר המעמיד או לא אזלינן בתר המעמיד . ותו דבסמ " ק מפורש דיש מחמירין לא קאי אלא להיכא שהכלי של עץ והמעמיד הוא של כסף אבל כשהכלי של כסף והמעמיד של עץ לד " ה צריך טבילה כברכה כיון דהכסף במקום התשמיש אלא דבכלי של עץ דמשתמש בעץ התם הוא דיש מחמירים להצריכו טבילה ונראה שצורת זה הכלי הוא דהכוס הוא של עץ ומוקף סביב השפה שלהם כסף והרגל הוא של כסף ונכנס מתחת שולי הכלי לתוך הכלי והנסכא באמצע תוך הכלי דהשתא הכסף מעמיד הוא וגם משתמש קצת דרך המעמיד דהיינו הנסכא שבאמצע ואפ " ה כיון שעיקר התשמיש הוא בשל עץ אין לברך עליו דבתר העיקר של כלי אזלינן אבל בכלי עץ שיש לו חשוקים של ברזל אין צריך טבילה כלל אף ליש מחמירין כיון דאין משתמשים דרך המעמיד כלל דאין כאן מתכת בפנים כלל אלא מבחוץ בלבד וצורת כלי זה כדפרישית כתבו המרדכי ע " ש הר " ש מבונבורק שהיה דן בו שא " צ טבילה הואיל דהמקבל הוא של עץ וזה על פי הסברא הראשונה אבל יש מחמירין חולקין עליהם ומצריכים לה טבילה בלא ברכה :
Yoreh De'ah.120.7.1 ואם משכן לו הנכרי כלי וכו' ויש לתמוה בדברי רבינו דכתב ואם אינו יודע אם בדעתו לשקעו וכו' דכיון דבגמרא קמיבעיא ליה סתם משכנתא מאי ולא איפשיטא משמע דאפי' יודע בו שאין דעתו לשקעו נמי קמיבעיא ליה וכ " כ הסמ " ק להדיא ואין דעתו לשוקעו מטבילו מספק בלא ברכה ושאר כל הפוסקים ג " כ כיון שכתבו סתם משכנתא כלשון התלמוד משמע דס " ל דאין לחלק ונראה לפע " ד דרבינו ס " ל דהיכא דיודע בו שאין דעתו לשקעו אסור להשתמש בו שלא מדעת הנכרי משום גניבת דעת דאסור אפילו בנכרי כדאיתא בפג " ה אלא דבאינו יודע אם בדעתו לשקעו דאיכא ס " ס יכול להשתמש בו וחייב הוא לטובלו קודם שישתמש בו ולכן כתב רבינו אם אינו יודע דאז משתמש בו איכא פלוגתא בטבילה דאם יודע דאין דעתו לשקעו אז אסר להשתמש בו משום דאיכא גניבת דעת ואין מקום לפלוגתא זו אבל ודאי דדבר פשוט הוא דמודה רבינו דלגבי דין טבילה אין חילוק בין אינו יודע ליודע דאין דעתו לשקעו וכ " כ במהרי " ל בה' פסח דאית ביה משום גניבת הדעת אם משתמש במשכון של נכרי טרם שנחלט לו ול " ק מעובדא דרב אשי דהיה משתמש במשכון של נכרי דאיהו הוה ס " ל משכנתא כזביני א " נ חזי לנכרי דדעתיה לשקועיה אבל לדידן דמספקא לן אי משכנתא כזביני אסור לן מפני גניבת דעת אם לא דאיכא נמי ספק אי דעתיה לשקועיה דהשתא הו " ל ס " ס ספק אי משכנתא כזביני ואת " ל לאו כזביני דילמא דעתיה לשקועיה כנ " ל ליישב דברי רבינו :
Yoreh De'ah.120.8.1 ומ " ש וי " א לקולא כ " פ הרמב " ם לקולא והביא ב " י דברי הר " ן שכתב דהרמב " ם לטעמיה אזיל שסובר דטבילת כלים אינו אלא מד " ס אבל הרשב " א כתב בשם הראב " ד דמשכנתא צריכה טבילה ונ " ל שהוא העיקר ע " כ ובסוף הסימן הביא ב " י תשובת הרשב " א דמדברי הרמב " ם יראה שהוא סבור שהוא מדאורייתא וכו' ונראה לי דהרשב " א דקדק ממ " ש הרמב " ם על מה שדרז " ל וטהר הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת מפי השמועה למדו אלמא שהוא דאורייתא דלשון מפי השמועה בכל דוכתא אין לו פירוש אחר אלא שכך קבלנו איש מפי איש עד מרע " ה הלכה למשה מסיני א " כ הוא מדאורייתא אלא דקרא לה מד " ס לפי דפירושו מד " ס אבל עיקרו מן התורה דכך הוא דרכו בספרו למי שיודע דרכיו אבל הר " ן הכרית מדפסק במשכנתא לקולא אלמא דלאו דאורייתא הוא כלל וקרא אסמכתא בעלמא היא וכולה טבילה מד " ס היא ומ " ש מפי השמועה למדוה היינו משום דאסמכתא זו מפי השמועה למדוה ואין פירוש מפי השמועה דהכא כפירושו בשאר דוכתי א " כ דמפי השמועה למדנו דצריך טבילה אלא דאיכא למימר דסגי בכל שהוא ומדברי סופרים צריך טבילה הוגנת :
Yoreh De'ah.120.9.1 ישראל שנתן כסף לנכרי וכו' ז " ל התוס' בסוף ע " ז והנותן כלי לאומן נכרי לתקן אפי' למ " ד אומן קונה בשבח כלי א " צ טבילה כיון דאין שמו עליו דלא הוי כמעשה שהיה שהיו הכלים של מדין עכ " ל וכ " כ סמ " ק בפנים וכ " כ המרדכי ע " ש ר " י וכ " כ סמ " ג עשה פ " ט דף קע " ד תחילת ע " א דר " י פסק דאומן קונה בשבח כלי ועל כל זאת אמר ר " י שהנותן כלי לאומן לתקנו לא היה צריך טבילה כיון שאין שם הנכרי עליו עכ " ל אבל הרא " ש כתב וז " ל והנותן כסף לאומן נכרי לתקן לו כלי יש שהיו רוצים לומר למ " ד אומן קונה בשבח כלי צריך טבילה ופליגי בה אמוראי בפרק הגוזל קמא ובעל הלכות פסק כרב אשי דאמר אומן קונה בשבח כלי ורב אלפס פסק כרבא דדחי התם דכ " ע אין אומן קונה בשבח כלי וא " צ טבילה כיון שאין נקרא שם הנכרי עליו ולא דמי לכלי מדין עכ " ל ורבינו התחיל בלשון הרא " ש דכתב ישראל שנתן כסף לאומן נכרי וכו' דמשמע דמיירי דנתן לו חתיכת כסף לעשות ממנה כלי היפך דברי התוספות והנמשכים אחריהם דמיירי בנותן לו כלי שבור לתקן וקמסיים בלשון התוס' דאפי' למ " ד אומן קונה בשבח כלי כיון שלא נקרא שם הנכרי עליו היפך דברי הרא " ש דמשמע דמסקנתו אליבא דרב אלפס דאין אומן קונה בשבח כלי א " צ טבילה כיון שאין נקרא שם הנכרי עליו וזה ודאי תימא גדולה אכן לכי מעיינת בדברי הרא " ש תראה ותבין דמ " ש בסוף וא " צ טבילה וכו' הוא דעת עצמו שלא כיש שהיו רוצים לומר דדין טבילה זו תלוי בפלוגתא דאומן קונה בשבת כלי ולמ " ד אומן קונה צריך טבילה דליתא אלא לכ " ע א " צ טבילה כיון שאין נקרא שם הנכרי עליו ולא דמי לכלי מדין וס " ל להרא " ש דאע " ג דהתוס' כתבו דין זה בנותן כלי לאומן נכרי לתקן לאו דוקא דה " ה בנותן חתיכה כסף לעשות לו כלי מתחלתו דלא הוי כמעשה שהיה שהיו הכלים של מדין שהרי כיון שהישראל נתן כסף לנכרי הכלי הוא של ישראל ושמו של ישראל נקרא עליו כיון שהכסף שלו וכשהישראל נותן כלי שבור לתקנו אע " פ שהנכרי מתקן הכלי מכסף שלו מ " מ כיון שהכלי הוא של ישראל נקרא שם הישראל עליו וא " צ טבילה ואין חילוק לדעת התוס' וסמ " ג וסמ " ק בפנים בין לא היה מחזיק רביעית למחזיק רביעית לעולם א " צ טבילה כיון דאין שם הנכרי נקרא על הכלי אע " פ שהנכרי תקנו בכסף שלו מ " מ עיקר הכלי הוא של ישראל ונקרא שמו עליו והרא " ש ס " ל דה " ה בנותן כסף לנכרי לעשות לו כלי חדש ג " כ נקרא שם ישראל עליו כיון שהכסף של ישראל ולא פליגי התוס' והרא " ש בדינא כלל ועוד נראה עיקר דהרא " ש לרבותא נקט בשישראל נתן כסף וכו' דאפי' בכה " ג הוי שמו של ישראל על הכלי כיון שנתן כסף ואצ " ל בנותן כלי שבור לתקן אע " פ שהכסף של נכרי דפשיטא דא " צ טבילה דשמו של ישראל עליו כלי של פלוני ישראל :
Yoreh De'ah.120.10.1 ומ " ש רבינו וריצב " א כתב דאפי' אם נותן לו כלי שבור וכו' האי אפי' דכתב ריצב " א אדעלמא קאי וה " ק לא מיבעיא בקונה כלי חדש מן הנכרי דצריך טבילה אלא אפילו נותן לו כלי שבור לתקנו נמי צריך טבילה אם לא היה מחזיק רביעית קודם לכן ומיירי שהנכרי תקנו בכסף שלו והיינו דקאמר דקיי " ל הכל הולך אחר המעמיד פי' שהכסף של נכרי הוא המעמיד את הכלי שיהא מחזיק רביעית ולפיכך צריך טבילה אבל אם היה מחזיק רביעית קודם לכן א " כ אין כספו של נכרי מעמיד את הכלי דאפי' קודם שתקנו היה עליו שם כלי ואין הנכרי מעמידו שיהא עליו שם כלי והשתא ניחא דהביא רבינו דברי ריצב " א דחולק אסברא קמייתא דתליא האי דינא במה שנקרא שם הנכרי עליו דלפ " ז בנותן כלי שבור לתקנו אפילו לא היה מחזיק רביעית והנכרי תקנו בכסף שלו א " צ טבילה כדפרי' אבל לריצב " א בזו צריך טבילה והכי מוכח להדיא מדברי ה " ר פרץ בהגהת סמ " ק שעל מה שכתוב בסמ " ק לשון התוס' שלנו כתב הר " ב בהגה " ה וז " ל בפנים פי' גבי אומן נכרי טעמא משום דאין שם נכרי עליו משמע דר " ל אפילו לא היה מחזיק רביעית קודם לכן כמדומה כי בתוס' פי' בע " א לפי שאין עיקר הכלי של אומן נכרי ולפ " ז כשלא היה מחזיק רביעית קודם לכן א " כ עיקר הכלי של אומן נכרי הוא לדברי האומר הכל הולך אחר המעמיד וכן פי' ריב " א בהדיא דצריך טבילה היכא דלא היה מחזיק רביעית קודם לכן וכן נראה עיקר עכ " ל וטעמו כדפרישית דכיון דעיקר הכלי של אומן נכרי הוא שתיקנו בכסף שלו שיהא מחזיק רביעית הכל הולך אחר המעמיד וכאן מעמיד הכלי הוא כספו של נכרי כיון שלא היה מחזיק רביעית קודם לכן אבל בישראל שנתן כסף לנכרי לעשות לו כלי מחדש מזה לא מיירי ריב " א כלל . וז " ל הש " ע ישראל שנתן כסף לאומן נכרי לעשות לו ממנו כלי א " צ טבילה ובהגה " ה ויש חולקין ויש לטובלו בלא ברכה עכ " ל הבין דהריצב " א חולק גם אהיכא שישראל נתן כסף לנכרי וכו' ולכן פסק דיש לטובלו בלא ברכה ולפע " ד דלא דק דמעולם לא נחלק הריצב " א אהיכא שנתן כסף לנכרי דפשיטא דא " צ טבילה כלל אלא בישראל שנתן כלי שבור לנכרי לתקן בכסף של נכרי התם הוא דנחלק הריצב " א כדפרי' וכל זה שפירש' הוא אמת כפי הנלע " ד . והרב ב " י נדחק בפירושו כאשר יראה המעיין ולא ראיתי להאריך בזה . עוד יש מקום עיון בדברי רבינו בדין אומן קונה בשבח כלי ויתבאר בס " ד בא " ע סימן כ " ח ובח " מ סי' ש " ו וסי' של " ט .
Yoreh De'ah.120.11.1 ישראל שמכר כלי לנכרי וחזר ולקחו ממנו צריך להטבילו אבל אם משכנו בידו וחזר ופדאו ממנו א " צ להטבילו כ " כ התוס' והרא " ש לשם דאע " ג דמספקא ליה לתלמודא אי משכנתא כזביני לענין הא ודאי פשיטא דלאו כזביני עכ " ל ונראה דס " ל דבנכרי דוקא כיון דנכסי הנכרי הרי הן כהפקר משסילק את ידיו מנכסיו וכל הקודם בהן זכה כדאיתא פרק חזקת א " כ אם משכן נכרי לישראל מספקא ליה לתלמודא דילמא משסילק את ידיו חשיב כזביני ומיד זכה בהן הישראל מדין הפקר אבל כשישראל ממשכן ביד נכרי פשיטא דלא זכה בהן הנכרי משעה שסילק הישראל את ידיו והילכך אפי' אם אח " כ נתייאש הישראל מלפדותו אם חזר פדאו א " צ טבילה אבל אם מתחלה השכינו ישראל ביד נכרי אדעתא שלא לפדותו השתא משעה שסילק הישראל את ידיו זכה בו הנכרי מיד אם חזר בו הישראל ופדאו צריך טבילה וכך מצאתי למהרש " ל . כתוב במרדכי ישן וז " ל ובמסקנא במשכנתא סלקא בתיקו ופסקו רבותינו שבצרפת והמיי' ואבי העזרי שא " צ להטביל ויש שמטבילין אותו בלא ברכה וכן מצאתי שישראל שמשכן ביד נכרי כוס של כסף שצריך להטבילו משפודיהו ובתשובות רש " י נמצא ירא שמים יטביל עמהם כלי חדש ויברך על הודאי ויכלול אלו בברכה . וריחים כל פלפלים שגופו עץ ובתוכו מתכת של ברזל של תוכו עיקר וצריך טבילה וכך פי' ה " ר שמואל מפלייז " ה עכ " ל . ובסמ " ק מסיק ומיהו התחתון המקבל התבלין א " צ טבילה לפי שכולו של עץ הקונה כלים מן הנכרי ונפלו למים קודם טבילה אם יחזור ויטביל אותם בברכה כתב בקונטרס דאין להטבילם יותר וכ " פ הר " י דלא בעינן כוונה לטבילה ולענין נ " י נ " ל כמו כן שאם נטל ידיו בלא בכוונה ועד שלא הסיח דעתו מן הנטילה נמלך לאכול א " צ לחזור וליטול מתשובת מה " ר מנחם בסי' רע " ה . ונראה דפסק כרב פ " ב דחולין ( דף ל " א ) דנדה שנאנסה בטבילה א " צ טבילה אחרת כדפסק הרמב " ם אבל למאי דקיי " ל כר' יוחנן התם וכרוב פוסקים דצריכה טבילה אחרת ה " נ גבי טבילת כלים צריך טבילה אחרת בלא ברכה וכן בנטילה צריך נטילה אחרת בלא ברכה עי' לעיל סוף סימן ג' בדין שחיטה בלא כוונה ובמ " ש לשם בס " ד . ולפ " ז נראה הא דפסק בש " ע דאם הטביל כלים ע " י נכרי דעלתה להם טבילה והוא תשובת הרשב " א שהביאו ב " י משום דפסק כרב דנדה שנפלה מן הגשר אינו צריך טבילה אחרת לדידן דמצרכינן בנדה טבילה אחרת בלא ברכה ה " נ אם טבלו נכרי צריך טבילה אחרת ואפ " ל דהרשב " א מצרף עוד טעם אחר להוראתו דעלתה לו טבילה אפ " ה נראה דעיקר טעמו הוי משום דפסק כרב וא " כ לדידן צריכה טבילה אחרת נ " ל : מהר " ם סי' ל " ג פסק שמותר להטביל כלי בתוך כלי ובלבד שיהיו המים שבתוך הבאר צפין על כלי החיצון בשביל השקה וצריך שיהא פיו של כלי החיצון כשפופרת הנוד אבל כלי הפנימי אינו צריך ועיין בדין זה לקמן . כשמטבילין הזכוכית בדלי מלא מים יעשה ניענוע שהזכוכית לא תהיה בשולי הכלי פן תחוץ ושאלו אם צריך להטביל ידות הכלי והשיב ודאי צריך . מרדכי קטן : כלי שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו טהור עד שיניחנו על צידיו ויהא נראה כשמטביל הזכוכית מפני שפיו צר הרבה ומבעבע כמו אבעבועות ימתין עד שיכלה ויתמלא הכלי מעצמו רוקח : סכינים כל נכרים שליבנן והשחיזן כיון דחשיבי כחדש צריכין טבילה הריצב " א הגהות מיי' : כתב סמ " ק הדריפו " ס ששופתין עליה היורה והקדירה של מאכל א " צ טבילה מאחר שאינו נוגע במאכל עצמו ובא " ו הארוך כלל נ " ח כתב משפך שכולו מתכות וכן ברזאות של ברזל צריך טבילה :
Yoreh De'ah.121.1.1 הלוקח וכו' משפשפן וכו' ואחר כך שוטפן במים ומטבילן פירוש צריך לשפשף היטב במים בידו בתחלה בשעת הדחה ולא שיעבור עליהם המים בנחת ואח " כ שוטפן במים להעביר לחלוחית האיסור הנשאר עליו מן השפשוף ואח " כ מטבילן במקוה והאידנא נוהגין להחמיר להצריך הגעלה אף לכוסות וכיוצא בהן שמשתמשין בהן בצונן לפי שרגילות הוא שמשהין בתוכה המשקין לפעמים כל הלילה וכל היום והו " ל כבוש שדינו כמבושל א " נ משום דשורין בו פתיתי לחם חם עם יין כדכתב במרדכי פ' א " מ ע " ש ה " ר יחיאל מפרי " ש :
Yoreh De'ah.121.2.1 ומ " ש ואין חילוק כו' פירוש לגבי הגעלה אין חילוק אבל לגבי טבילה ודאי דא " צ טבילה אלא לכלי מתכות כמבואר בסימן הקודם :
Yoreh De'ah.121.3.1 כיצד הוא ההגעלה וכו' כדי להעביר חלודה וכו' כתבם בהגה " ה ואם אינן יכולין לנקותו שלא ישאר מעט חלודה הו " ל דבר שאינו מקפיד ואינו חוצץ עכ " ה ותימא מנ " ל הא דשמא דוקא לגבי חציצת טבילה אמרו כך ומנ " ל גבי גיעולי נכרים מהרש " ל :
Yoreh De'ah.121.4.1 כלי שיש בו טלאי וכו' כאן כתב בקיצור מפני שסמך על מ " ש בא " ח סימן תנ " א וע " ש :
Yoreh De'ah.121.5.1 ואם בא לערות וכו' הקשה הרשב " א דאי עירוי סגי להכשיר כ " ר למה לי גדנפא ביורה דמר עוקבא בסוף ע " ז לשפוך עלה מים רותחין מכ " ר וליישב דעת ר " ת אני אומר דאין כאן קושיא דכיון דא " א להכשירו בשפיכה אחת איכא למיחש דילמא לא ישפוך מים רותחין על כל המקומות אבל בגדנפא אין כאן חששא :
Yoreh De'ah.121.6.1 ומ " ש וא " א הרא " ש כתב דהכא ודאי לא מהני עירוי וכו' איכא למידק הלא בסי' ק " ה כתב רבינו דאפילו חום דכ " ש מפליט ומבליע בכולו כל שכן עירוי וי " ל דהתם קאמר להפליט מעצמו ולהבליעו בחבירו אבל לא להפליט ממה שבלוע בחבירו ולהבליעו בתוכו ואף להפליט מעצמו דוקא בחם לתוך חם אבל הכא דמערה חמין על הכלי צונן אין בו כח להפליט מה שבכלי דקי " ל כשמואל דתתאה גבר וכיון דצונן הוא לא מתכשר בעירוי ששופכין עליו דאינו מפליט אלא בכדי קליפה :
Yoreh De'ah.121.7.1 וכלי שלא נשתמש בו אלא בכ " ש מגעילו בכ " ש ודיו ובאלפסי ישן ראיתי הג " ה ממהר " ש השיג ע " ז ואמר דנראה דכלי שנאסר במים רותחין דכ " ש אין האיסור האדוק בו יכול לצאת כ " א בכ " ר המפליט אבל כ " ש אין בו כח להגעיל ולהפליט לחוץ האיסור הכנוס ומדובק בו עכ " ל והכי נהוג להגעיל כל כ " ש בכ " ר וכן הסכינים דעיקר תשמישן בכ " ש וצריך הגעלה בכ " ר מטעם זה הוא מיהו במה שהשתמשו בו בעירוי הכשרו נמי על ידי עירוי וע " ז לא השיג מהר " ש :
Yoreh De'ah.121.8.1 כתב רב אלפס צריך שישהה הכלי במים וכו' נראה דדעת רב אלפס דצריך שישהה בתוכו כשיעור כבישה בכדי שיתננו על האור כדי שירתיח ויתחיל לבשל דשיעור זה הוא לכבוש בציר ובחומץ כדלעיל ריש סימן ק " ה וה " ה דשיעור זה הוא לפליטת הכלי ברותחין ומה שהקשה ע " ז ממה שנשתמש בו איסור כמה ימים לא הוה קשיא כלל דאיסור דמכמה ימים נ " ט לפגם הוא ואע " פ דצריך להגעיל לכתחילה אף מה שהוא נ " ט לפגם מ " מ לגבי חששא זו שמא לא יפליט הכל אין להחמיר בנ " ט לפגם והרשב " א בת " ה כתב שישהה בתוכו עד כדי שיראה באומד יפה שבלע מה שבלע ולפע " ד נראה מ " ש נכין :
Yoreh De'ah.121.9.1 ומ " ש ומ " מ נוהגים לשוטפו מיד וכן ראוי לעשות נראה דבעינן שטיפה כדי להעביר לחלוחית מי הגעלה שהם אסורין ונשארים על הכלי וכדפרישית בתחילת סימן זה ולפ " ז לא בעינן שישטפם מיד אלא שנהגו לשטפם מיד פן ישכח מלשטפן אם לא ישטפם בשעת מעשה הגעלה :
Yoreh De'ah.121.10.1 ומ " ש וכן אם מגעיל כלי של בשר וכו' איכא למידק אמאי אסרינן להא הלא נ " ט בר נ " ט שרי אפילו לכתחילה כדלעיל בסי' נ " ה מיהו בהגהת סמ " ק סי' קצ " ח כתב דלכתחילה אסור להגעיל שום כלי ב " י אפי' מבשר לחלב גזירה אטו כלי של איסור עכ " ל וז " ש רבי' וכן אם מגעיל וכו' כלומר דגם בזה דנ " ט בר נ " ט להיתירא אסור לכתחילה משום גזירה דנ " ט בר נ " ט לאיסורא :
Yoreh De'ah.121.11.1 ואיזהו שאינו ב " י וכו' איכא למידק דבסימן ק " ג פסק בסתם דבעי' מע " ל וכאן הביא ג " כ דעת ר " ת דבלילה אחת הו " ל אינו ב " י וי " ל דס " ל לרבינו דבבשלו בה בלא הגעלה אין לסמוך אפר " ת אפילו בדיעבד יש לאסור וכדפסק בסי' ק " ג אבל לגבי דין הגעלה ס " ל דדיעבד אם הגעילו לאחר ששהא לילה אחת ובישל בה היתר סמכינן אפר " ת בזו להתיר דיעבד :
Yoreh De'ah.121.12.1 כלי חרס שנשתמש בהם איסור וכו' אם הוא דבר שאין דרכו להסיקו מבפנים וכו' פירוש שלעולם אין היסיקו פנימי כקדרה הלכך לא מהני ביה היסק פנימי דחייס עליה והא דקאמר בפ' כל שעה דבוכי' היסקו מבחוץ ואי מליא גומרי שפיר דמי פי' היסקו נמי מבחוץ אבל דרכו להסיקו בפנים ולהכי מהני ליה מילוי גומרי דהיינו היסק פנימי ובא " ח סימן תנ " א הארכתי בזה בס " ד :
Yoreh De'ah.121.13.1 כתב בעל העיטור וכו' כתרומה וחלה בח " ל וכך הוא בת " ה הקצר בית ד' שער ד' וכתב מהרש " ל ותימה שהרי יש לו עיקר מן התורה בא " י ונראה דט " ס הוא וצ " ל בזמן הזה וכך הוא בירושלמי ומביאו הסמ " ג וכן הוא בת " ה הארוך עכ " ל ולא נהירא אלא ודאי אף בח " ל קרינן ליה אין לו עיקר מן התורה שאין בח " ל חלה ותרומה אלא כדי שלא תשתכח תורתן כדכתב הרשב " א להדיא בית ד' שער ג' ומביאו ב " י סימן צ " ט ע " ש :
Yoreh De'ah.121.14.1 הגעיל כלי הצריך ליבון וכו' כתב ברוקח כלי שיש בו איסור אסור להשתמש בו פן יבא לידי איסור כדאמרינן גבי פסח כלי שנשתמש בו חמץ בחמין אינו משתמש בהן מצה אפי' בצונן פן ישתמש בהן בחמין ע " כ :
Yoreh De'ah.121.15.1 כתב הרשב " א כל כלי מתכות שחם מקצתו חם כולו וכו' אבל בתשובת מהר " ם סימן שכ " א כתב איסור שנפל על הקדרה במקום אחד אין צריך הגעלה בכולו כי כן אמר הרא " ם והא דאמרי' חם מקצתו חם כולו היינו דוקא לענין זה שאם הכלי נעשה חם בראשו האחד ונפל האיסור בראשו השני ע " ז קאמר חם מקצתו חם כולו שגורם החמימות להאיסור שיבלע האיסור בראש השני אבל לא מהני שאם נפל האיסור מצד אחד שיהא מתפשט בצד השני על ידי חמימותו ע " כ ולא קי " ל הכי אלא נקטינן כמו שכתב הרשב " א שהביא רבינו וכך הוא דעת רוב פוסקים :
Yoreh De'ah.121.16.1 מחבת שמטגנים בו וכו' דעת הר " ר יואל כיון דלפעמים נתייבש השמן במחבת ה " ל כמאפה תנור וכו' והרא " ש כתב דאעפ " כ לחלוחית משקה יש בתבשיל אלא שהוא יבש אצל דופני הקדרה ולא מקרי תשמישו ע " י האור עיין באשיר " י פ' כ " ש האריך בזה :
Yoreh De'ah.121.17.1 סכינין וכו' ורש " י כתב דצריכה שיפה ונעיצה איכא למידק טובא דלעיל בסימן עשירי לא הביא אלא דברי הרשב " א דשפה או נעצה וכאן הביא דעת רש " י והשיג עליה ונראה דלעיל בשחט בסכין של נכרי דרך אקראי וגם מדיח בית השחיטה ס " ל לרבינו דאף רש " י ס " ל דא " צ להחמיר אלא סגי בשיפה או נעיצה ולהכי לא כתב רבינו לעיל דנעצה ג' פעמים אלא עשרה פעמים כמו ששנינו במשנתינו אבל הכא דבא להשתמש תמיד בסכין של נכרי הלכך ס " ל לרבינו דהבא להחמיר כרש " י שלא להשתמש בו צונן אלא בשיפה ונעיצה תע " ב שהרי לא ידיח מה שישתמש בו ולפיכך הביא כאן דעת רש " י אע " ג דכתב עליו ולא נהירא משום דקשה על פירושו למה לא פירשה המשנה כל דין הכשרות וכדכתב הרא " ש מ " מ לענין מעשה ראוי לתפוס לחומרא כמותו ומ " ה כתב נמי רבינו דהנעיצה היא ג' פעמים דבהדי שיפה ודאי סגי בג' פעמים לרש " י וכדכתב הרא " ש די' פעמים לאו דוקא דהא בירושלמי קאמר ג " פ וכן הוא בספרים ישנים דספרי רבינו כאן ג " פ מיהו מקצת ספרים כתיב גם כאן י' פעמים :
Yoreh De'ah.121.18.1 ומ " ש וי " א שאפי' אין בו גומות והוא קטן פי' אפי' שהוא ג " כ קטן צריך ליבון וכו' ואע " ג דבכל הכשר כלים הולכים אחר רוב תשמישן של כלים דעת י " א לחוש למיעוט המצוי וכדכתב בא " ח סי' תנ " א לגבי הגעלת הקערות ושכן פסק אב " י העזרי ולא דמי למחבת דמיקל אב " י העזרי גופיה דסגי בהגעלה ולא כאביו ה " ר יואל טעמו משום דאיכא משקה בתבשיל וכדפרישית בסמוך :
Yoreh De'ah.122.1.1 כל נ " ט לפגם מותר פי' כל איסור שנתערב בהיתר ותערובתו נט " ל בהיתר מותר דיעבד כגון חומץ של יין נסך שנפל לתוך גריסין כדלעיל בסי' ק " ג . וכל קדרה וכו' ומיהו חכמים אסרו וכו' כלומר בשאר איסורים ודאי אע " ג דנט " ל מותר אין לערבו לכתחלה דאין מבטלין איסור לכתחלה מדאורייתא בין נ " ט לשבח בין נט " ל אבל בקדרה הבלוע מאיסור דמן התורה מותר לבשל בו כשנט " ל דאין כוונתו לבטל כלל האיסור הבלוע ואפ " ה חכמים אסרו לבשל בה :
Yoreh De'ah.122.2.1 ומ " ש ואין חילוק וכו' פירוש אע " ג דהיתה בלועה בחלב ואינו ב " י דהשתא איכא תרתי חדא דהיתירא בלע ולגבי היתירא אמרינן מקליש קליש כדלעיל סוף סימן צ " ג . אידך דנט " ל הוא אפ " ה אסור לבשל בה לכתחלה :
Yoreh De'ah.122.3.1 והא דחשיב פגום וכו' זו היא דעת הרשב " א כמ " ש בת " ה הארוך דלא כהרמב " ם דס " ל דאף השמנונית שעל פני הכלי נמי נפגם אם אינו ב " י וכך הוא דעת רוב פוסקים וכדלעיל בסי' י' : כתב בש " ע קדרה הבלועה מבשר וחלב אם קודם שעבר לילה אחת חממו בה מים חשיב כאילו חזר ונתבשל בה האיסור ומונין מע " ל משעה שהוחמו המים משא " כ בשאר איסורין עכ " ל פי' דקודם שעבר לילה אחת לדברי הכל נ " ט לשבח והמים נעשו נבלה שיש בהם טעם לשבח מבשר וחלב ואין במים ס' כנגד כל הבלוע בקדרה מבשר וחלב דבכולה קדרה משערי' משא " כ בשאר איסורין דלא אמרי' חנ " נ אלא בבשר וחלב מיהו לדידן דקי " ל בכל איסורין חנ " נ אין חילוק וע " ל סי' ק " ג :
Yoreh De'ah.122.4.1 כתב הרשב " א איסור מועט וכו' ואינו נראה להתיר מק " ו כו' ותימה מי הגיד לו לרבינו דגזירה שאינה בת יומא בשתי קדרות אמרו הלא בחדא קדרה נמי איכא גזירה דילמא קסבר שאינה בת יומא היא והיא בת יומא דעביד איניש דקטעי בין שש לשבע כדאיתא פ " ק דפסחים אבל בכלי שאין דרך להשתמש בו בהיתר מועט אין לנו לגזור אטו שמא ישתמש בו בהיתר מועט כיון דאין רגילות להשתמש בו בהיתר מועט וא " כ מצד הסברא אין מקום להשגת רבינו כלל אכן דין זה שפסק הרשב " א לא פסקו אלא מכח הראיה שהביא מפרק א " מ דתניא התם קנקנים של נכרים נכרי נותן לתוכו יין ישראל נותן לתוכו מים או ציר ומורייס ואינו חושש כמ " ש ב " י והר " ן ז " ל שם בדף שס " א השיג עליו דהתם לא משום שהאיסור מועט בטל ברוב היתר אלא משום שהמים והציר והמורייס מפיגים טעם היין כאילו שורפין אותו במקומו אבל בשאר איסור מועט כגון נבלה וחלב ודם אין היתר בעולם להשתמש בכלי בהיתר מרובה לכתחלה כדי לערב האיסור בהיתר ולבטלו גם הרא " ה בס' בדק הבית לשם השיג על הרשב " א מטעם אחר ואע " פ שהשיב עליו במשמרת הבית ואמר שגם הראב " ד פסק כך מ " מ אין ספק שאין לדין זה ראייה כלל מהך דקנקנים של נכרים דאפשר לדחות ולומר דלא אמרו חכמים כך אלא גבי איסור יין והמים מפיגין טעם יין וכאילו שורפין אותו במקומו וכדכתב הר " ן וכיון דיש לדחות הראייה השתא י " ל דבכלל גזירת חכמים שגזרו שאינה בת יומא אטו ב " י הויא נמי גזירה זו דגזרינן היכא דנבלע בו איסור מועט אטו היכא דנבלע בו איסור מרובה דאי לא הא לא קיימא הא ותו כיון דאפי' בשאינה בת יומא דליכא איסור כלל גזרו כ " ש היכא דנ " ט לשבח אלא שהוא איסור משהו יש לגזור מועט אטו מרובה אבל משום דאין מבטלין איסור לכתחלה ליכא הכא כיון דאין כוונתו לבשל בו כדי לבטל האיסור כדפרישית בתחלת סי' זה אבל מטעמים דאמרן פשיטא דיש לאסור והכי נקטינן הארכתי בזה מפני שהרב ב " י פסק כש " ע בסתם כדעת הרשב " א להיתר ולפע " ד נראה דיש להורות לאיסור וע " ל בסוף סימן קל " ו ובמ " ש לשם בס " ד :
Yoreh De'ah.122.5.1 סתם כלי עו " ג הם בחזקת שאינן ב " י וכו' כך הוא הסכמת הפוסקים זולת הרמב " ם כדמוכח מדבריו שכתב גבי חמאה והביאם רבינו בסימן קט " ו ומ " מ לא נהגינן כרמב " ם :
Yoreh De'ah.122.6.1 ומ " ש וטעם דמחזקינן וכו' עד ולפ " ז הה " נ בכלים שלנו שהוא ס " ס תולין להקל כ " כ גם ה " ר פרץ בהגהת סמ " ק והביאו רבינו סוף סימן צ " ד וכן פסק באגודה פרק אין מעמידין אבל בא " ו הארוך כלל ל " ג דק י " א ע " ש מהר " ש מניישטא " ט כתב דדוקא בכלים של נכרים דאין לו תקנה בשאלה תלינן לקולא אבל בכלים שלנו דאית ליה תקנה בשאלה אם אינו יודע נקנסיה ע " כ . וסברא זו אשכחן לה גבי טומאה בפ' בתרא דקידושין דבדבר שאין בו דעת לישאל אפי' ברה " י ספיקו טהור וכ " כ בהגהת ש " ד סימן נ " ט ע " ש מהר " ש וכתב עוד ע " ש המרדכי פ' א " מ דסתם כ " נ אינן ב " י משום דהוי ס " ס וכו' ועוד נראה טעם אחר משום דמנהגי נכרים כך הוא דמדיחים כליהם יפה והכלי שבישלו בו היום אין מבשלין בו עד למחר עכ " ל ולפי טעם האחרון משמע נמי דוקא בכלי ש " נ . אבל מהר " ם איסרלש כתב שהוא נוהג להורות דאף בשלנו סתם כלים אינן ב " י עיין עליו בת " ח כלל נ " ט דין ג' :
Yoreh De'ah.122.7.1 כתב הרשב " א כלי שנאסר בבליעה וכו' כבר כתבתי דלאו דוקא בלע איסור דה " ה כלי של בשר שנתערב בשל חלב או איפכא אלא דאורחא דמילתא נקט דכיון דרגילות הוא לחרוץ כלי חלב ניכר הוא בין כלים של בשר ע " ל סוף סי' ק " ב ועוד דכיון דראיות הרשב " א לדין זה הוא מאיסור טבל ומעשר לפיכך כתב בשל איסור : פסק אם נתן כלי ביד נכרי לתקנו או שכחו אצלו אם שהה ביד נכרי יום או יומים או יותר צריך להגעילו ואם כ " ח צריך שבירה ובדיעבד אם נשתמש בו לא נאסר המאכל כדין שאר כלי הנכרים וכן אם לא שהה ביד נכרי מע " ל כי אם חצי יום ולקחו ישראל לרשותו ונשתהא בידו מע " ל בלי תשמיש צריך להגעילו ואם כ " ח צריך שבירה ובדיעבד לא נאסר המאכל אבל אם השתמש בו הישראל בו ביום נאסר גם המאכל ואם לא שהה ביד נכרי כ " א פחות מחצי יום אף על פי שהשתמש בו הישראל בו ביום לא נאסר המאכל בדיעבד אבל אם ישהנו הישראל בידו בלי תשמיש מע " ל אז מותר להשתמש בו אפי' לכתחלה וגם לכתחלה יכול להשהותו מע " ל כדי שיהא הכלי מותר ובכה " ג כתב א " ח בשם הרא " ה דמשהה אותם מע " ל ומותר כמו שהעתיק ב " י בכאן והיינו כשלא שהה ביד נכרי כי אם לפי שעה וכל זה התבאר לקמן בסימן קל " ו באורך בס " ד ודלא כמה שפסק בת " ח כלל נ " ט דין ד' ובש " ע כאן חזר בו ממקצת דבריו שכתב בת " ח אבל עיקר הפסק כמו שכתבתי :
Yoreh De'ah.123.1.1 יין שנתנסך לכו " ם אסור בהנאה וחכמים גזרו וכו' בפא " מ ( כ " ט ) שנינו אלו דברים של נכרים אסורין ואיסורן איסור הנאה היין וכו' ובגמ' יין מנלן אמר רבה בר אבוה אמר קרא אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מה זבח אסור בהנאה אף יין נמי אסור בהנאה וזבח גופיה מנ " ל דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים וכו' וכתבו התוס' תימה מאי קא בעי יין מנ " ל הא מתני' מיירי בסתם יינם וגזירה דרבנן הוא שגזרו על יינן משום בנותיהם וי " ל דודאי עיקר גזירה דסתם יינם משום בנותיהן הוא מיהו לא היו אוסרין אותו בהנאה מטעם זה מידי דהוה אפתם ושמנם אלא עבדו רבנן לסתם יינם כי " נ גמור שנתנסך לע " ז שאסור מן התורה משום דדמי ליה ועל י " נ שואל התלמוד מנ " ל עכ " ל וע " פ זה הם דברי רבינו ודקדק הרמב " ם וגם רבינו שלא כתבו בסתם יין נסך אסור בהנאה אלא כתב יין שנתנסך וגם לא כתבו שנתנסך לפני כו " ם אלא כתבו שנתנסך לכו " ם משום דבפ' רבי ישמעאל ( עבודה זרה דף נ " ט ) תניא נכרי שניסך יינו של ישראל שלא בפני כו " ם אסור ור " י ב " ב ור " י בן בבא מתירין משום שני דברים א' שאין מנסכין יין אלא בפני כו " ם ואחד שא " ל לא כל הימנך שתיאסר ייני לאונסי והלכה כת " ק ולכך כתב רבינו יין שנתנסך לכו " ם כלומר שנתנסך בע " כ של ישראל וגם לא נתנסך לפני כו " ם אלא לכו " ם שלא בפני כו " ם אפ " ה אסור בהנאה מן התורה וכת " ק דלא כאותו הזוג דמתירין משום שני דברים :
Yoreh De'ah.123.2.1 ומ " ש והטעם כיון שי " נ גמור וכו' היינו כמ " ש התוס' דבשעה שגזרו על סתם יינם עשאוהו כאילו הוא גופיה ודאי נתנסך לכו " ם משום דדמי ליה אבל לא היה הטעם דאם אתה מתיר לסתם יינן בהנאה יבואו להתיר ג " כ י " נ בהנאה כמו שפי' הר " ן דלפ " ז אין לאסור סתם יינם בהנאה אלא בדוכתא דאיכא נמי יין נסך משא " כ בזמן הזה דליתא להאי טעמא דלא תלאו איסור הנאה דסתם יינם ביין נסך אלא איסור הנאה דסתם יינם היתה גזירה בפני עצמה שהסכימו חכמים לאוסרה בהנאה כמו אילו היה י " נ ממש והשתא אין לחלק בין זמן חכמי התלמוד לזמנינו זה אבל רשב " ם ע " ש רש " י בשם הגאונים כתב דבזמן הזה אין איסור הנאה וכו' נראה דס " ל דהטעם כפי' הר " ן דתלאו איסור הנאה בסתם יינם כדי שלא יבואו להתיר בהנאה ג " כ י " נ גמור ומ " ה עכשיו שבטל הטעם בטלה הגזירה ולא אמרינן הכא דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו משום דלא גזרו איסור הנאה אלא על המנסכים וכיון דליכא מנסכים שוב אין כאן גזירה דומיא דגזירת גילוי כמו שיתבאר בסמוך בס " ד והשתא ניחא לישנא דאבל רשב " ם שכתב רבינו שנתקשה להרב ב " י :
Yoreh De'ah.123.3.1 ומ " ש אבל רשב " ם כתב וכו' עד מוכרין אותו לנכרים הוא לשון הרא " ש בפר " י דף צ' ע " ד ואיכא למידק מאי וגם אם נגע דקאמר הלא הוראת הגאונים היתה על מגע נכרי ומשם למדו גם להציל מידם ליקח יין בחובותיהן ונראה דבלשון זה בא ליישב דמה שלמדו מדברי הגאונים ליקח יין מנכרים בחובותיהן אע " ג דהגאונים לא אמרו אלא במגע שלהם ה " ט משום דס " ל דטפי מסתברא להתיר בזו מבמגע נכרי דהלא מי שיש לו חוב אצל הנכרי אנוס הוא דאי אפשר להציל את שלו אלא בכך וגם שכיחא טובא ואיכא הפסד מרובה אבל מגע נכרי ביין שלנו הו " ל קרוב לפשיעה דה " ל להזהר ממגעו וגם לא שכיחא וליכא הפסד מרובה וכיון דהגאונים התירו במגעו ביין שלנו למדו מהם במכ " ש דמותר להציל מידם ליקח ממנו יין בחובו ולכן כתב הרא " ש ורבינו ועל זה סומכין ליקח יין בחוב וגם אם נגע וכו' ועי " ל דלפי דבפ' רבי ישמעאל ( עבודה זרה דף נ " ט ) קאמר רב אשי האי נכרי דנסכיה לחמרא דישראל בכוונה אף ע " ג דלזבוניה לנכרי אחרינא אסור שרי ליה למשקל דמיה מההוא נכרי מ " ט מיקלא קלייה וכדכתב רבינו לקמן בסימן קל " ב ע " כ כתב רבינו דע " ז סומכין ליקח יין בחובותיהן היכא דלא אפשר להציל מידם בע " א וגם אם נגע נכרי ביין שלנו אף ע " ג דאפשר ליה למשקל דמי מההוא נכרי כשיתבענו בדיניהם אפ " ה סומכין ע " ז למכרו לנכרי אחר ואף ע " ג דתלמודא אסריה בהדיא למוכרו לנכרי אחר וה " ה דשרי לתתו במתנה לנכרי אחר וכ " ש דשרי למשקל דמי מההוא נכרי דנסכיה ועי " ל והוא העיקר דהגאונים היו מתירין בזמן הזה כל הנאה אפי' לכתחלה כי לא היו מסופקים ומה שנזכר בדבריהם מגע נכרי לאו דוקא אלא כיון שהראיה שהביאו לדין זה מתינוק נכרי דמיירי במגע נכרי הזכירו בדבריהם מגע נכרי אבל ה " ה כל הנאה מותר מדינא לפי דעת הגאונים אך הבאים אחריהם היו מסופקים ולא רצו להקכ אלא במקום הפסד ולכן סיים הרא " ש בדבריו וכתב וע " ז סומכין בהרבה מקומות וכו' דהקילו ליקח מהן יין בחובות וגם אם נגע נכרי וכו' דמגע נכרי בלבד התירו ולא יותר וכן פי' מהר " ם ז " ל מפדו " אה בתשובה סימן ע " ו והוא האמת באין ספק ויתבאר בסמוך בס " ד :
Yoreh De'ah.123.4.1 ומ " ש ע " ש הרא " ש וטעמים הללו מספיקין וכו' פירוש דעל מה שהיו נוהגין לקנות יין מן הנכרי להשתכר בו כתב הרא " ש דכיון דאסרו חכמים סתם יינן בהנאה משום בנותיהן אין טעם להתירו דאיסור בנותיהן במקומו עומד וה " ק דטעמים הללו שכתבו הגאונים דבזמן הזה אין רגילין לנסך לכו " ם מספיקין למגע נכרי ביין שלנו דלא חיישינן שהיתה כוונת הנכרי במגעו לשם ניסוך ושיהא נאסר בהנאה מן התורה כי " נ ודאי דליתא אבל מ " מ יש לאסור סתם יינם בהנאה אפי' את " ל דודאי הוא דלא היה הנכרי מנסך יין שלו אפ " ה אסור בהנאה משום דבר שבמנין שנאסר סתם יינן בהנאה משום בנותיהן דלפי זה ודאי יש לאסור יותר בסתם יינם שלהם מיין נסך שלהם אלא דיש לומר וכו' וכל זה הוא מדברי התוס' בפר " י לשם ( דף נ " ז ) בד " ה לאפוקי מדרב וה " ק דמה שקשה ה " ל דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו י " ל דלא גזרו אלא על המנסכים וכיון דהשתא ליכא מנסכים לכו " ם יש לתלות להיתר וכו' ונראה דמדברי ר " ת הוא שהרי בפ' א " מ ( דף ל " ה ) בד " ה חדא קתני כתב ר " ת להתיר גבינות של נכרים דכיון דאין הטעם אלא משום גילוי עכשיו אין לחוש לגילוי ואין לומר דדבר שבמנין הוא וצריך מנין אחר להתירו כי ודאי הוא כשאסרו תחלה לא אסרו אלא במקום שהנחשים מצויין כמו שאפרש לקמן גבי יין נסך עכ " ל אלמא דמה שמפרש האי טעמא גבי יין נסך בפרק ר " י דלא גזרו אלא על המנסכים וכיון דהשתא ליכא מנסכים יש לתלות להיתר מדברי ר " ת הוא ואף ע " ג דלגבי גבינות לא קי " ל כר " ת לנהוג בהם היתר אכילה מ " מ בהיתר הנאה דיין של נכרים נהגו הרבה סוחרים להסתחר בהן ולא ראינו לרבותי שגזרו עליהן איסור כי סמכו על מ " ש התוס' והרא " ש הואיל ופשט המנהג להיתר הנח להם לישראל שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין גם סמכו על מ " ש בסמ " ג וז " ל פוסקין רבותינו שבצרפת הקדמונים שיין של נכרים בזמן הזה אסור בשתייה ומותר בהנאה וכו' והאריך משמע שכל הנאה התירו לקנות ולמכור להשתכר כי לא היה להם ספק דמדינא כל הנאה שרי אפי' לכתחלה כדפרישית מיהו כיון שנתברר שמקצת אותן הסוחרים שותין ג " כ יין ש " נ וגם אותן שאין שותין אין סומכין על הנכרי לטעום אותו אלא הישראל בעצמו טועמו קודם לקיחה יש לעשות הסכמה וגזירה שלא יהא לשום ישראל במשא ומתן של סתם יינם כדי שלא יבואו לשתותו ועיין בתשובת מהר " ם מפאדו " ה בסימן ע " ו כתב דלדעת הגאונים לאו דוקא מגע נכרי ביין שלנו מותר בהנאה בזמן הזה אלא כל הנאה שרי בזמן הזה ולא הזכירו מגע נכרי אלא לפי שהראייה מתינוק ב " י לא שייך בו כ " א מגעו כי לא יקנו מתינוק נכרי יין והאריך בזה ע " ש והיינו כדפי' בדברי התוספות והרא " ש וסמ " ג דכתבו דיש לתלות להיתר הנאה משום שלא גזרו אלא על המנסכים וכו' אלא דמסקנתם והמחמיר תע " ב וכ " כ מהר " ם איסרלש בהגה " ה ויש מקילין לקנותו ולהשתכר בו וטוב להחמיר וכתב כן על פי דברי התוס' והרא " ש ורבותינו שבצרפת הקדמונים שכתב סמ " ג על שמם בסתם שמותר בהנאה דעל זה זה סמכו המקילים וע " ל סי' קל " ב : ובספרי הדפוס הראשונים דב " י כתוב וז " ל ואני תמה דהא חזינן הני נכרים דמנסכין יין והוא עצמה של עבודתם וי " ל דמ " מ לא מקרי ההיא נסך כיון דלא שפכי ליה קמי עכו " ם בדרך ניסוך פנים וכו' וע " ש בב " י ולפעד " נ דאין צורך לחלק בכך אלא את " ל דמנסכון ושפכין ליה קומי עכו " ם בדרך ניסוך פנים מ " מ כיון דקי " ל דנכרים שבח " ל לאו עעכו " ם גינהו אלא מנהג אבותיהם בידיהם א " כ מה שמנסכין יין לעכו " ם אין קרוי ניסוך כלל כיון דקרינן בהו שאינן יודעין בטיב עכו " ם ומשמשיה דמה " ט נמי אין רגילין לנסך לעכו " ם כלומר אין רגילין לנסך תמיד אלא לפעמים ודוק ועיין במ " ש ב " י ע " ש הרשב " א בריש סימן קכ " ח :
Yoreh De'ah.123.5.1 וכיון דמשום צד ניסוך וכו' בפ' אין מעמידין ( עבודה זרה דף ל ) יין מבושל אין בו משום ניסוך וכתב הרא " ש אע " ג דאית ביה משום בנותיהן כיון דמבושל אינו מצוי כ " כ מילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה ע " כ ומ " מ משום האי טעמא בלחוד לא ה " ל להקל במבושל דילמא אתי לאחלופי באינו מבושל אלא כיון דלא מנסכי מבושל לא אתי לאחלופי . ומ " ה ביין מזוג אף ע " ג דלא מנסכי מזוג כיון דשכיחא טובא גזרו ביה משא " כ מבושל דאית ביה תרתי דלא מנסכי מבושל וגם לא שכיחא לא גזרו ביה ודינו כשכר של נכרים דמותר לשתותו עם הנכרי ומ " ש רבינו מבושל שנגע בו נכרי אין בו משום י " נ לאו דוקא מגעו אלא לאפוקי יין מבושל של נכרי דאסור דהא פשיטא דלא פקע ליה איסוריה משום דבשל ליה כדאיתא התם להדיא בגמרא :
Yoreh De'ah.123.6.1 אלונתית שלנו כו' שם בברייתא וע " פ פי' רש " י ע " ש הרשב " א רק שישתנה טעמו מחמת הדבש והפלפלין נראה דאין ר " ל דוקא שישתנה טעמו מחמת שניהם אלא או מחמת דבש או מחמת פלפלין קאמר וכדמסיק אבל לא נשתנה טעמו לא דאלמא דכל היכא דנשתנה טעמו אין בו משום יין נסך ופשוט הוא וב " י פי' דרבותא קאמר אף ע " פ שאין בכל אחד מהם לבדו לשנות טעמו וכו' ולפע " ד לא משתמע בהא רבותא כלל ומשמע מדברי רבינו דאלונתית שלנו שנגע בו נכרי מותר אפי' בשתייה והכי משמע מדברי הרשב " א ושאר פוסקים לפי פירש " י והא דפירש " י בגמ' אלונתית כברייתה שלא היה יין מתחלה ביד נכרי אלא לקחה עשויה ביד ישראל מותרת בהנאה דתו לא מנסך ליה עכ " ל וכך פירש קודם לזה בסוף דף כ " ט גבי מבושל דאלמא דבשתייה אסורה היינו דוקא כשלקחה נכרי לרשותו דחיישינן שמא נתן בתוכו עוד יין שלו הלכך אסור בשתייה מספק אבל מגע נכרי בשלנו מותר אפי' בשתייה אף לרש " י וכן הוא במרדכי וז " ל אלונתית כברייתה מותרת משום דכבר נתערב היין במשקה ואף ע " פ שהיין נותן טעם במשקה שהרי לכך נתנו עמהם אף על פי כן אין נאסר במגע נכרי מכאן התיר רש " י יין שישראל נותן לתוך התבשיל ונגע בו הנכרי קודם שהרתיחו האש ועוד ראיה מדתניא בתוספתא אלונתית ש " נ אסורה מפני שתחלתה י " נ משמע הא תחלתה יין של ישראל מותר במגע נכרי כיין שנתערב במשקין אחרים עכ " ל ומה שנמצא בספרי הדפוס מכאן התיר ר " ת הוא טעות כי במרדכי ישן כתוב רש " י וכך הוא בסה " ת סימן קנ " ז אלמא להדיא דרש " י מתירו אף בשתייה ומ " ש על זה בהגה " ה וז " ל אמנם בתוס' הר " ר ישראל מצאתי שנהגו לאסור ועוד דרש " י פי' דאלונתית כברייתה מותרת בהנאה עכ " ל הך קושיא מפי' רש " י לאו קושיא היא דלא פירש " י כך אלא כשלקחה הנכרי לרשותו דההיא ודאי אסור בשתייה פן עירב בה יין שלו אבל מגע נכרי באלונתית שלנו מודה רש " י דמותר אפי' בשתייה כדפרישית והב " י נדחק ליישב פירש " י ואין צורך . ושרא ליה מאריה למהר " וך שכתב דאסור בשתייה : ואלונתית שלהן וכו' זהו ע " פ פיר " ת בתוס' לשם :
Yoreh De'ah.123.7.1 תבשיל שיש בה יין וכו' כך פסק רש " י ולא דמי לאלונתית דהוי משקה והיין ניכר בעין הילכך נתנו חכמים שיעור בכדי שישתנה טעמו אבל בתבשיל שאין היין ניכר לא נתנו חכמים שיעור דבכל ענין שרי וכ " כ תוספות בשם ריצב " א :
Yoreh De'ah.123.8.1 כתב הרמב " ם אם נתערב במן מעט דבש וכו' איכא למידק דמדכתב הרמב " ם בפי " ב דיין שערבו עם דברים אחרים כגון דבש ושמן מותר להפקידו ביד נכרי בחותם אחד אלמא מדסגי בחותם אחד דאינו נאסר במגע נכרי דאי הוה נאסר במגע נכרי חב " ח היה צריך אלא בע " כ דלא חייש אלא לאחלופי והיינו יינומלין ואלונתית דאיתא בגמרא דמערבין בו דברים אחרים מכלל דס " ל דלא סגי במעט דבש אלא כדרך שרגילין לערב דוקא דנשתנה טעמו וא " כ למה כתב בפי " א דבמעט דבש או שאור שרי ונראה לפע " ד דהרמב " ם ס " ל נמי דלכתחלה לא שרי אלא בנשתנה טעמו אלא דבפי " א כתב דבדיעבד אף במעט דבש שרי והשתא אין מקום להשגה דהרמב " ן ושאר משיגים והרא " ש דהבינו מדבריו דהוראת גאוני מערב הוא דשרי אף לכתחלה לערב מעט דבש ולשתות עם הנכרי ולכך השיגו ושגגה הוא בידם דהלא אם נתערב קאמר אבל לכתחלה ודאי אם עירב בכוונה מעט דבש כדי לשתות עם הנכרי אסור דא " כ כל אחד יעשה כן והוי מילתא דשכיחא טובא דאף על גב דלאו בר ניסוך הוא אסור כי היכי דיין מזוג דלאו בר ניסוך הוא ואסור משום דשכיחא אבל אם לא נתיר אלא דוקא דיעבד אם נתערב דלא שכיחא וגם לאו בר ניסוך הוא הו " ל כדין יין מבושל דשרינן ליה נמי כיון דאית בה תרתי כדפרישי' בסמוך ותימה הוא על המשיגי' היאך לא השגיחו ללשונו שאמר הורו גאוני מערב שאם נתערב ביין ישראל מעט דבש וכו' דלאיזה צורך כתב אם נתערב ובגמרא פר " י ( דף נ " ט ) דאותיב רב יימר לרב כהנא מנכרי שהביא ענבים וכו' קא מהדר ליה הביא קאמרת אנא לכתחלה קאמינא ולפ " ז ניצול הרב מכל ההשגות שהשיגו עליו מיהו להלכה נקטינן לחומרא דאפי' בדיעבד אסור והא דכתב בהגהת אשיר " י לשם שבארץ ישמעאל ובארץ מצרים רגילין ליתן מעט דבש ביין ותו אין נוהגין בו יין נסך עכ " ל ודאי דלאו דסמכא הוא וחלילה לעשות כן לכתחלה ואולי גם המה הבינו מדעת הרמב " ם דאין חילוק בין דיעבד לכתחלה וליתא כדפרי' :
Yoreh De'ah.123.9.1 חומץ לאו בר ניסוך הוא וכו' ורבי' משולם רצה להתירו ונקרא חומץ וכו' והרשב " א כתב שזה סימנו וכו' ור " ת אסרו וכו' וכן נוהגים לאסרו . מסדור לשון רבינו נראה דאפילו במבעבע אסור ותמה ב " י הלא ליכא ספיקא במבעבע דפשיטא דחומץ גמור הוא וכדאיתא במרדכי פר " י ולי נראה דכיון דנוהגין לאוסרו אף במבעבע אע " ג דהיתר גמור הוא כי היכא דלא תיפוק מיניה חורבא להתיר גם כשאינו חומץ גמור לפיכך סידר רבינו דבריו דנשמע מיניה דאף במבעבע אסיר והכי מוכח מדברי הרא " ש שכתב תחלה דחומץ לאו בר ניסוך הוא דמיירי בחומץ גמור דלית ביה ספק וקאמר בתר הכי אך ישראל קדושים הם ונהגו בו איסור דאלמא דאע " ג דמדינא שרי נהגו בו איסור לכתחלה להרחיקו ממגע נכרי מיהו ודאי בדיעבד היכא דאיכא הפסד מרובה א " נ אם נתערב אח " כ ולית ביה ששים אין להחמיר כיון דמדינא היתר גמור הוא . אח " כ כתב הרא " ש דר " ת כעס על רבינו משולם שהתיר בסתם מגע נכרי בחומץ דכיון דאין אנו בקיאין יש לאסור מדינא אפילו בדיעבד ואפילו את " ל דלא התיר רבינו משולם אלא בחומץ גמור דמבעבע מ " מ כעס עליו למה התירו לכתחלה דנפיק מיניה חורבא להתיר אף בסתם חומץ :
Yoreh De'ah.123.10.1 ומ " ש וחומץ של נכרי וכו' נראה דאיצטריך ליה לאשמועינן דלא תימא דלא גזרו חכמים אלא אסתם יינם משום בנותיהם בעודו יין אבל אחומץ לא גזרו דליכא משום בנותיהם בחומץ קמ " ל דלא אבל בחומץ דיי " נ דאסור מדאורייתא לא איצטריך דפשיטא דאסור אלא בחומץ דסתם יינם איצטריך . וכתב במרדכי פרק א " מ שהשיב ר " י על יין מבושל שנתערב בו יין חי ונגע בו נכרי וכו' כתב שם בקוצר אבל בהגהת אשיר " י פ' א " מ כתובה שם ע " ש א " ז באורך שהורה ר " י על יין מבושל בדבש שנתערב בו יי " נ אם יש בו מן הדבש ששים כנגד הנסך כשר כאילו אין שם יין מבושל אלא דבש מטעם סלק את מינו כמי שאינו וכו' וכ " ש יין חי כשר שנתערב במבושל ובדבש ונגע בו נכרי דכשר אם יש כ " כ רוב דבש ומעט יין חי שאם היה היין חי מעורב בדבש בפני עצמו לא היה נאסר כי היינו מדמין אותו לאלונתית שאין נאסר במגע נכרי ואפילו בלא דבש אם יש במבושל כ " כ הרבה שאם היה המבושל מים לא היה היין החי המעורב בו מחשבו יין לא חשיב מינו לענין מגע נכרי אעפ " י שלעניין יי " נ המעורב בו מחשבו מין במינו וגם לענין ניצוק מחשבו מינו מכל מקום אין לחשבו מינו לענין מגע נכרי . ואין לסמוך ולהתיר בלא דבש אלא בהפסד מרובה או אם יש מנהג ילכו אחריו אפילו להקל מא " ז עכ " ל :
Yoreh De'ah.123.11.1 יין מזוג וכו' כ " כ הרא " ש שם דלא דמי לשמרים שהיוצא מהם אינו אלא קיוהא בעלמא אבל יין גמור כ " ז שיש בו טעם יין יש בו משום יי " נ :
Yoreh De'ah.123.12.1 התמד שנותנים מים ע " ג חרצנים וכו' פי' תמד שלנו אין בו משום יי " נ אם נגע בו נכרי אא " כ נתן ג' מדות של מים ומצא ארבעה דהוי יין גמור לברך עליו בפה " ג לדברי הכל כדאיתא פרק המוכר פירות גבי שמרים וה " ה בחרצנים ודעת הר " א בר דוד דכיון שאנו רואין שהתמד משובח לשתייה מיחלף ביין גמור ולכן אין להתיר מגע נכרי בשום תמד אפילו נתן ג' ולא מצא אלא ג' או אפילו לא מצא כדי מדתו ולפי דס " ל דאין חילוק בין תמד של חרצנים לתמד של שמרים על כן הביא דברי ה " ר יונה דמחלק דבשמרים שלנו פעם ראשון אסור ופעם שני מותר אבל בחרצנים אי לא נעצר בגלגל וקורה לעולם אסור ואם נעצרו בגלגל וכו' ועיין באשיר " י פ' המוכר פירות מי סברת חמרא הוא קיוהא הוא מכאן הורה ר " ת בדיעבד אם רחץ נכרי חבית של שמרי יין דשרי דלאו חמרא הוא אלא קיוהא בעלמא הוא תוספות פרק המוכר פירות ( בבא בתרא דף צ " ז ע " א ) אלמא דלכתחילה אסור שירחץ נכרי חבית של שמרי יין וכ " כ המרדכי פ' א " מ ובתשובות מור " ם כתוב ר " ת לא היה מקפיד אם ינקה הנכרי את החבית משמרים וכו' אבל מורי הורה שינקהו ישראל תחלה משמרים והנכרי מדיח ומוציא ממנו שמריו ע " כ :
Yoreh De'ah.123.13.1 חרסים שבלעו וכו' אם בלעו יי " נ ה " ה כמותו ואסורין בהנאה משנה שם וחרס הדרייני ודקדק רבינו דכתב אם בלעו יי " נ ה " ה כמותו לאפוקי אם בלעו יין כשר ונגע בו נכרי דמותר היין הבלוע בו אפילו בשתייה וכ " כ הגהת אשיר " י וז " ל מידי דהוה איין שהגליד שהשיב רבינו שמחה דבטל ליה מתורת משקה ולית ביה משום יי " נ ויין שנקרש אין בו משום מגע נכרי ואם חשב עליו למשקה יש בו משום מגע נכרי וכן אם נגע בו נכרי אחר שנמחה יש בו משום מגע נכרי מא " ז עכ " ל :
Yoreh De'ah.123.14.1 החרצנים והזגים וכו' שם ( דף ל " ד ) ברייתא ומימרא דאמוראי :
Yoreh De'ah.123.15.1 ומ " ש בשם ר " ת ורבינו אפרים שם בתוספות בד " ה דורדיא כתב שרבינו אפרים היה מתיר היכא שיבשן בתנור מיד ושר " ת הקפיד עליו אבל הרא " ש לשם הסכים לדברי רבינו אפרים לפי שהדבר ידוע דשמרים שנתיישבו בתנור נעשו כעפר ולא נשאר בהן טעם כל דהו של יין ועוד קשה לי לר " ת מהא דאיתא פ' כל הבשר ( חולין דף ק " י ) דרמי בר תמרי היה צולה בשר בפורצני דהפקר לאחר י " ב חודש כשנרקבו ונעשו עפר ולמה לא חשש דילמא לא נתמדו דאסורין אפי' נרקבו ונעשו עפר ואף לאחר י " ב חודש אבל לרבינו אפרים ניחא מיהו בהגהת אשיר " י לשם כתב דאח " כ התיר רבינו אפרים אפילו פת שנתחמץ בשמרים לחים כגון קודם חנוכה אף ע " פ שיש בשמרים טעם יין הואיל ואין בעיסה טעם יין ומה שנתחמצה לא בשביל היין אלא מחמת השמרים דהא מי פירות אינם מחמיצים ונחלקו עליו רבינו שמריה ורבי' אברהם אפילו בראשונה ולא התירו פת שנתחמץ כשמרי נכרים אלא אחר י " ב חדש מא " ז עכ " ל כלומר אף בראשונה שלא התיר אלא ביבשן בתנור מיד קודם י " ב חדש נחלקו עליו ובהגה " ה מצאתי ולחם שמחמיצין אותו בשמרי יין רבינו אפרים חקר ודרש אחר הדברים והתיר אחר חנוכה שאז דרך לייבשם כשרוצין להחמיץ וצריך לערבם במים ואז נתבטל טעמו וכך ראיתי דברי הר " ח :
Yoreh De'ah.123.16.1 כתב הרשב " א תמצית היין הנקרש על דופני החבית וכו' פי' אף הנקרש מבפנים ומ " מ אין להקל לכתחלה אלא רוחצים מבפנים היטב ומקלפין הנקרש יפה יפה מצאתי בהגהות מהרש " ל :
Yoreh De'ah.123.17.1 מאימתי נקרא יין וכו' פירוש היכא דנגע בו אפי' לא נגע בו ביד אלא ברגל אפי' דרך ברגל דטרוד בדריכה ואינו אסור בהנאה אפ " ה אסור בשתייה אבל כיון שלא נגע בו כלל אפילו ברגל אלא דרכו ע " ג עצים מה שבגת מותר אפילו בשתייה לדעת הרא " ש בסימן קכ " ד וסימן קכ " ה ואינו אסור בשתייה אלא מה שבבור דנפק לברא מכחו :
Yoreh De'ah.123.18.1 ופי' התחיל לימשך וכו' והבדילן מן היין והיין לבדו נמשך וכו' פירוש שהיין לבדו בלא שום ענבים הוא נמשך מצד העליון לצד התחתון ומה שחזר וכתב ונשאר היין לבדו עומד נראה דאתא לאורויי דאף ע " פ שפינה הענבים ונשאר היין לבדו לא הוה המשכה אא " כ שפינה הענבים עד שולי הגיגית שאם לא פינה אלא למעלה אין כאן המשכה כיון שיש ענבים תחת היין אלא צריך שיהא נשאר היין לבדו עומד בשולי הגיגית וכך פי' התוס' אליבא דרש " י עי' פר " י ( דף נ " ה ) בד " ה אמר רב הונא ומ " ש שם נראה לר " י הוא ט " ס וצריך להגיה נראה לרש " י אין לך המשכה גדולה מזו וכו' וכ " כ הרא " ש בסתם ורבינו העתיק לשונו עד אפילו לא נגע אלא בחרצנים וזגין ומ " ש רבינו אם יש בהן טופח ע " מ להטפיח כ " כ סמ " ג משום דבכך ה " ל הכל חיבור הא לאו הכי לא הוי חבור והרמב " ן סובר דאפילו בטופח ע " מ להטפיח לא הוי הכל חבור ואינו אוסר אלא מקום מגעו והא דדייק בפ' השוכר מדתנן הניצוק והקטפרס ומשקה טופח לא הוי חבור לא לטומאה ולא לטהרה הא לגבי י " נ הוי חבור כתב הרא " ש שם ע " ש ר " ת דע " כ הדקדוק אינו אמת לומר דמשקה טופח הוי חבור לגבי י " נ דהא בעינן טופח ע " מ להטפיח וכו' עיש בדף נ " ד ע " ג :
Yoreh De'ah.123.19.1 ומ " ש הלכך אם הגת סתומה ומלאה וכו' פירש רש " י שפקקו הצנור ע " פ הבור שלא יוכל לירד והיא היתה כולה מלאה ענבים ולא נמשך בה יין ולא זז מעקומו אלא במקום שנסחט שם עומד עכ " ל ואפי' הכי החמיר ר " ת בגת פקוקה ומלאה אף ע " ג דליכא המשכה מ " מ כיון דבהמשכה כל דהוא נעשה י " נ אי אפשר ליזהר הלכך יש לחוש ולגזור קודם המשכה אטו לאחר המשכה כדכתב האשיר " י פר " י ע " ש ר " ת ע " ש בדף צ' ע " ב . ונראה מדברי ר " ת לשם דבצייריה לידיה שרי לדרוך עם הנכרי אפי' לכתחלה דהא ליכא למיחש שמא יגע בידו אכן הרמב " ם פרק י " א כתב להדיא דאסור לכתחלה אפילו היה כפות וזה הוא דעת רבינו כאן שלא כתב דמותר בדצייריה לידיה דלכתחילה בכל ענין אסור ובסימן קכ " ד יתבאר באריכות סס " ד ע " ש :
Yoreh De'ah.123.20.1 וכשדורכים בגיגית וכו' עד שחתם הגיגית הכל הוא מדברי התוס' והרא " ש שם :
Yoreh De'ah.123.21.1 ומ " ש אפילו בהעלמת עין וכו' כתב התוספות והרא " ש דהכי איתא בירושלמי ואיכא למידק למה חששו הכא טפי בהעלמת עין מבישראל ונכרי ששפתו ב' קדרות על כירה א' ולא חשו להם חכמים משום בשר נבלה דילמא מהדר ישראל אפיה לאחוריה ושדי נכרי נבלה בקדרה כדאיתא פ " ק דע " ז ולעיל סוף סי' קי " ח ואע " ג דאיכא איסורא דאורייתא לא חששו והכא במגע נכרי דליכא אלא איסור סתם יין דרבנן חששו וי " ל דלא חששו בירושלמי להעלמת עין אלא לענין זה שאסור ליקח ממנה לכתחלה אם העלים את עיניו אבל בגיגית של ישראל ודאי אין לאסור אותה בהעלמת עין :
Yoreh De'ah.123.22.1 גת שהיא סתומה וכו' כלומר אף ע " ג דלא נאסר היין שבגת בהמשכה שנמשכו ענבים ויין ביחד לגרגותני כיון שלא נמשך היין לבדו בגרגותני מ " מ נאסר אח " כ מה שבגת אם החזיר לגת מה שבסל וכו' וכ " כ הרא " ש לשם ולא הביא דברי סה " ת אבל רבינו הביאם לפי שהתוס' כתבו כך בד " ה אבל אם ( דף נ " ו ) וקשיא לי דעד כאן לא פליגי חזקיה ורבי יוחנן בפ' בתרא דע " ז ( דף ע " ג ) אי אמרינן רואין אלא בנתערב יין ביין ונפל שם קיתון של מים דכי אמרינן רואין את מינו כמי שאינו ומים רבין על היין שאינו מינו ומבטלו לפי שהיין במים נתערבו יחד אבל היין עם החרצנים והזגין לא נתערבו יחד ואין לומר בהן רואין ויש ליישב כיון דבהחזרת הסל לגת אין שם יין בשפע אלא טיפות יין של איסור אמרינן דאותן טיפות נבלעין בתוך גוף החרצנין והזגין ורבין עליו ומבטלין לטיפות יין של איסור : על הבחור שנתן לו העירון לשתות והיה סבור שהוא שכר ונמצא של יין ולא שתה כי אם מעט נראה דאם שתה ולא בלע כגון שפלט לחוץ אין עליו חטא אבל בלע הרי נהנה מאיסור דרבנן ומאחר ששוגג היה מתענה יום אחד ודיו וכיוצא בזה ראיתי מרבותי שהורו כך להתענות יום אחד ותו לא מידי מנחם בהר " ר פנחס מ " ץ ואני המעתיק שמעתי שהורה מהר " ר ישראל ממרפור " ק הלכה למעשה להתענות ה' ימים כנגד ה' פעמים דכתיב גפן בפרשה שר המשקים מצאתי דין דיו שנעשה ביין של נכרים כתבתי למעלה בסוף סימן קי " ד :
Yoreh De'ah.124.1.1 לא מגע וכו' עד כל שזוכר ומזכיר בפיו עכו " ם ומשמשיה כ " כ הרשב " א וכתב דה " א בתוספתא איזהו גדול כל הנודר ומזכיר שם עכו " ם ומשמשיה ונראה שמה שאמר תרתי זוכר ומזכיר רצונו לומר שזוכר עכו " ם ומזכיר משמשיה ואם אמר זוכר עכו " ם ומשמשיה ה " א דה " ק זוכר עכו " ם או משמשיה קמ " ל זוכר ומזכיר דאינו נקרא בשם גדול אלא בזוכר עכו " ם ומזכיר נמי משמשיה ואמר בפיו דאין אנו יודעין מה שבלבו אם לא היה זוכר ומזכיר בפיו :
Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .