← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 4,053 sections
Single column Two columns
Yoreh De'ah.98.13.1 כל שיש ששים וכו' ונפלו בה ב' זיתים פי' אפילו נפלו הב' זיתים זה אחר זה ונודע בנתיים . וכן בל' זיתים וכו' אפילו נודע הנפילה קודם שנתערבו יחד בשוגג מותרים לדעת הרא " ש דס " ל כהר " א דלא אמרינן חנ " נ אלא בבשר בחלב אבל לא בשאר איסורין ולפיכך אף ע " פ שנאסר התערובת בתחלה כשחזר ונתערב יחד חוזר וניעור עם ההיתר ומותר כמ " ש הרא " ש ס " פ ג " ה ויתבאר בס " ד בסימן צ " ט אבל לדידן דבכל איסורין אמרינן חנ " נ הכל אסור בין נודע בין לא נודע אא " כ דאיכא בקדרה נ " ט זיתים היתר ונפלו בה ביחד ב' זיתים של דם ושל חלב דמהני כ " א לבטל חבירו ואין כאן נ " נ :
Yoreh De'ah.98.14.1 ומ " ש רבינו דבכל אחד היו ל' של היתר לאו דוקא דאף בשלא היה אלא כ " ט בא' ול' באחד סגי וכן הוא בתשובת הרא " ש כלל עשרים סימן ב' ובא " ו הארוך האריך בזה סוף כלל כ " ד ע " ש :
Yoreh De'ah.98.15.1 ומ " ש וכן ג' מיני איסורין וכו' ופטורין על שלשתן פי' אף ע " פ שאסורין באכילה מ " מ פטורין מן המלקות ולא היה צריך לכותבו אלא ללמד דמכאן נפקא לן הא דכתב תחלה דב' זיתים של איסור כ " א מצטרף עם נ " ט של היתר לבטל חבירו ב " י :
Yoreh De'ah.99.1.1 חתיכת נבילה שיש בה בשר ועצמות וכו' דעת הי " א דהכי משמע בפ' ג " ה דילפינן מזרוע בשילה דאיכא בבשר ועצמות בזרוע אחד מס' בבשר ועצמות שבאיל כדפרישית בריש סימן צ " ח ורבינו שמשון נסמך על הירושלמי פ " ק דערלה דקאמרינן דאף קליפי איסור מעלין את האיסור ותלמודא דידן לא נקט זרוע בשלה אלא לסימנא בעלמא דאסמכתא היא . והר " ן כ' דהירוש' מיירי בעצמות וקליפות יבשים ותלמודא דידן איירי בעצמות הלחין ובא " ו הארוך כתב דעת הי " א ע " ש הא " ז וכתב אע " ג דעצמות היבשים אינם בר אכילה מ " מ הבישול מוציא מהם לחלוחית וטעם ע " כ מיהו בהגהת ש " ד סימן מ' וסימן נ " ה כתב ע " ש הא " ז בסגנון אחר וז " ל עצמות של איסור אינן מצטרפות לאיסור אבל עצמות של היתר מצטרפות להיתר אבל אין לצרף עצמות של איסור עם ההיתר לבטל האיסור ואם שום אדם יתיר זה לא עבר על דברי חכמים אבל אין נכון להתיר כולי האי א " ז בפ' ב' דע " ז עכ " ל ולפ " ז אם נפלו עצמות של איסור בלא בשר נבילה לתוך קדירה של היתר א " צ ס' לבטלן וה " ר ירוחם כתב סברא רביעית ע " פ הר " א מאסמעל דאפי' עצמות ההיתר אין לצרף להיתר אלא במין במינו ולא במין בשאינו מינו . ויש להקשות לדידן דקי " ל כר " ת ור " י דבכל שאר איסורין אמרי' חנ " נ אם כן עצמות האיסור שהן דבוקין בבשר קבלו תחלה טעם האיסור מבשר נבילה קודם שמתפשט לשאר חתיכות ההיתר שבקדירה כדין כל שאר איסור הדבוק וכמ " ש במרדכי ספג " ה ע " ש הא " ז שפסק הלכה למעשה בחתיכה שהחלב דבוק בה ואין באותה חתיכה ס' נגד החלב שבה דצריך ס' נגד כל החתיכה ולמה כתב הא " ז שעצמות האיסור יכול לצרפן עם ההיתר ולא עבר על דברי חכמים הלא כבר נ " ל ולהרא " ש ורבינו דס " ל כה " ר אפרים ניחא דס " ל דעצמות האיסור מצטרפין עם ההיתר ולא אמרינן חנ " נ בשאר איסורין ומ " ה כתב ג " כ דאם נתבשלה תחלה וכו' דשמא נתמעט בשר הנבילה בבשולו וכו' ולא כתב מטעם חתיכה נ " נ אבל להא " ז דס " ל כר " ת ור " י קשיא וי " ל דפשיטא הוא דהיכא דידעינן שיעור הבשר כמה היה א " צ לשער אלא כנגד הבשר ואף על פי שהעצמות דבוקין בבשר נבילה וקבלו תחלה טעם הבשר אפ " ה אין גוף העצם שחשוב כעץ נאסר וא " צ לשער כנגדו דלא אמר ר " ת ור " י אלא בחתיכה ודבר מאכל שיש לו טעם בעצמו דאם קבלה טעם של איסור חתיכה עצמה נ " נ וצריך ס' כנגד כל החתיכה אבל לא בעצמות ועץ ומתכות וכ " ח שאין לו טעם מעצמו ויש להקשות ע " ז מהא דא " ר חנינא כשמשערין משערין ברוטב ובחיפה ובחתיכות ובקדירה א " ד בקדירה עצמה ופי' הר " ן ע " ש רש " י דבקדירה עצמה היינו בחרסי הקדירה וכו' אלמא דחף החרסין נחשבין לצרף אותם כדי לבטל האיסור ולאו קושיא היא דלבטל האיסור ודאי מצטרפין שהרי הביטול הוא לפי שהאיסור מתפשט בכל החתיכות ובכל מה שיש בקדירה שאין בו כדי ליתן טעם אם כן גם בגוף החרס מתפשט שהרי גם החרס הוא בולע קצת האיסור ע " י בישול ועל ידו מתמעט טעם האיסור בחתיכות ורוטב שבקדירה אבל איפכא שיהא גוף החרס מצטרף לאיסור לאסור התבשיל הוא דבר שאין לו שחר וכבר כתבתי בסימן הקודם שיש לתמוה על דברי מהרמ " א בת " ח ובש " ע שנראה מדבריו שגוף החרס נ " נ וצריך לשער כנגדו ועוד יש לתמוה דבדין העצמות פסק כהרא " ש דעצמות האיסור מצטרפין אל ההיתר ולמאי דקיי " ל כר " ת ור " י דבשאר איסורין חתיכה נ " נ הי " ל לפסוק דהעצמות האיסור מצטרפין אל האיסור דכיון שהם דבוקים בבשר קבלו תחלה טעם האיסור ונ " נ ואיהו סובר דאף בדבר שאין לו טעם מעצמו אמרינן נמי חתיכה עצמה נ " נ וצ " ע . ולא קשיא למאי דיליף שיעור ששים מזרוע בשילה דעצמות ובשר הזרוע הוי אחד מששים הלא העצמות אינן נעשין נבילה כיון שאין להם טעם מעצמן דכבר כתב הר " ש דסימנא בעלמא הוא . ולענין הלכה הנה מהרא " י בהגהת ש " ד סימן כ " ה כתב כהרא " ש אבל בא " ו הארוך כלל כ " ח כתב כסברת י " א ע " ש הא " ז ובכלל ל " ז סימן י " ג פסק דהכי נהגינן לבטלן וה " ר מהר " ש לוריא ז " ל פסק כהגהת ש " ד ע " ש הא " ז שאין להקל כולי האי לצרף עצמות האיסור עם ההיתר אבל אם התיר לא עבר על דברי חכמים . ולפעד " נ דיש להחמיר בעצמות הרכין של איסור לצרפן עם האיסור והכי איתא בהגהת ש " ד סימן מ' וז " ל ואם נתבשל עצם בחלב או עצם של טריפה בתבשיל בשר או בבשר נראה אם נתייבש העצם הוי כעץ בעלמא ואם יש בה לחלוחית אז צריך ששים וכו' וכך נראה עיקר :
Yoreh De'ah.99.2.1 ומ " ש אבל אם נתבשלה תחילה וכו' עד כשנתבשלה לבדה איכא למידק דלמה שינה הלשון דהו " ל לומר כשנתבשלה תחלה ויש ליישב דבא להורות דהיכא דלא ראה האיסור כשהיא חיה התם הוא דלא סגי בס' כנגד הבשר דשמא נתמעט בשר וכו' אבל אם ראה האיסור כשהיא חיה אז ודאי סגי בס' כנגד הבשר שראה בעוד שהיתה החתיכה חיה ואין כל זה אלא כשנתבשלה לבדה אבל אם נתבשלה תחילה עם שאר חתיכות איסור אז אפילו ראה לאיסור כשהיא חיה לא סגי בס' כנגד הבשר דשמא משאר חתיכות איסור נתמעט בשר הנבילה ונכנס בעצמות של חתיכה זו ודו " ק :
Yoreh De'ah.99.3.1 ומשערין ההיתר ואיסור כמו שבא לפנינו וכו' זהו לשון רש " י ז " ל והרשב " א והר " ן פירשו דוקא בשלא ראינו האיסור בשעת נפילתו דאם ראינוהו בשעת נפילתו ולא נתמעט בשיעור אחד עם ההיתר כגון זה מצטרפין ההיתר שנבלע בקדירה למה שבתוכה ומשערין האיסור בשעת נפילתו לתוך ההיתר ע " כ ודקדק הר " ן לומר ולא נתמעט בשיעור אחד עם ההיתר דאי נתמעט בשיעור אחד אין תועלת בצירוף דכי היכי דאין ס' בהיתר כנגד האיסור כמה שהוא עתה כך לא יהא ששים בצירוף עם הבלוע אבל בשלא נתמעט בשיעור אחד דמן ההיתר נתמעט הרבה יותר מס' כנגד האיסור שנתמעט בענין שאם תצטרף הבלוע של היתר אל ההיתר שבקדירה ובלוע האיסור אל האיסור יהיה ס' נגד האיסור אע " פ דעתה כמו שהוא בא לפנינו אין ס' בהיתר נגד האיסור שבקדרה אין האיסור חוזר לאסור את ההיתר והוא הדין אם לא נתמעט האיסור כלל כי אם ההיתר לבדו נתמעט אלא אורחא דמילתא הוא ששניהם נתמעטו וקאמר דאפילו הכי מצרפין הבלוע בקדירה להתיר אילו היינו רואין את האיסור בשעת נפילה . אכן תימה גדולה למה לנו להקל בשלא ראינוהו כשנפל ושמא היה האיסור הרבה ונימוח והוא בתוך התבשיל ונותן טעם ואע " פ שיש עתה ס' כמו שהוא בא לפנינו דילמא לא היה ששים בשעת נפילה וספק דאורייתא לחומרא כי היכי דאזלינן לחומרא בנשפך במין בשא " מ ואפשר דכיון דלא אתחזק איסורא שהיה האיסור הרבה תלינן לומר דכי היכי דעכשיו איכא ס' בהיתר מסתמא גם קודם שנימוח ונצטמק היה נמי ס' ותו דהבישול גורם הרבה להצטמקות ולהבלעת רוטב של היתר בקדירה ממה שגורם להצטמקות ולהמחות גוף האיסור שהוא יבש מיהו קשה שבכל פי' רש " י שבידינו כתוב אם ראינוהו כשנפל שם וכו' והר " ן כתב דנראה שיש ט " ס בפירושים וזה דוחק גם קשה שהרא " ש ורבינו לא הזכיר חילוק זה גם בסמ " ג כתב בסתם ולפי הנראה דמפרשים דברי רש " י כפשטן דדוקא בראינו כשנפל שם דאילו לא ראינו הכל אסור אפילו יש עתה ס' בהיתר דדילמא מתחלה היה פחות אלא שנצטמק ובספק דאורייתא אזלינן לחומרא כדפי' אלא בראינו שנפל קאמר ולא קשיא דא " כ למה כתב רש " י דלא משערינן במאי דבלעה מן ההיתר לפי שאף האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהיה עכ " ל ומה בכך ס " ס נוכל לשער האיסור שנפל כנגד ההיתר שהיה באותה שעה די " ל דדעת רש " י הכי הוא הניחא אם לא היה האיסור נתמעט היה הדין לשער במאי דנבלע ההיתר בדופני הקדירה כאילו היה בעין בתוך הקדירה שהרי בע " כ הבלוע מן ההיתר הוא ולא מן האיסור כיון שלא נתמעט אבל מאחר שגם האיסור נתמעט מאן לימא לן דעיקר בליעת הקדירה מן ההיתר ודילמא עיקר הבליעה מן האיסור אבל ההיתר עיקרו כלה ואבד מחמת האור הלכך משערי' כמו שהוא בא לפנינו דאם יש עתה ס' בהיתר כנגד האיסור שבתוכו לא חיישינן למה שנתמעט מן האיסור מה נפשך דאם מה שנתמעט כלה ואבד מחמת האור פשיטא דמותר ואם הוא נבלע בדופני הקדירה או אפי' הנימוח עדיין הוא בתבשיל כבר בטל קמא קמא שנימוח שהרי מתחילה היה ג " כ ס' בהיתר כנגד כל האיסור דאם לא היה ס' מתחילה פשיטא דכבר נאסר ושוב אינו חוזר להיתירו אלא היה ס' וקמא קמא שנימוח נתבטל אבל אם אין ס' עתה בהיתר כמו שהוא בא לפנינו ולא יועיל לו צירוף בליעת ההיתר לבטל האיסור אלא האיסור הוא אוסר עכשיו את ההיתר אעפ " י שהיה מתחילה ס' בהיתר בשעה שנפל כנ " ל וקצת ראיה ממה שפי' ב " י בסימן צ' לדברי הרמב " ם בפ " ט גבי כחל דאין משערין אלא כמות שהוא בעת שנתבשל לא כמות שהיה בשעה שנפל עכ " ל ופי' ב " י דכתב כך בכחל וה " ה בשאר איסורים וכדאמרינן בההוא כזיתא דתרבא וכו' דמשערינן כמו שהוא בא לפנינו לא כמו שהיה בשעה שנפל דאלמא דמיירי בראינו בשעה שנפל ואפ " ה לא משערינן אלא כמו שהוא עתה בא לפנינו וכך הוא דעת הסמ " ג והרא " ש ורבינו שכתבו דברי רש " י בסתם וכדפי' ועיין במ " ש בסימן צ' ליישב מאי דקשה לפי' ב " י לשם : כתב המרדכי סוף פג " ה דגם כשבשלו איסור בקדירה כגון דג טמא או שרץ או חתיכה נבילה אפילו מצא האיסור והכירו וזרקו לחוץ אפ " ה בעינן שיהא בהיתר ס' כנגד האיסור כולו דהא לא ידיע כמה נמחה מן האיסור ורואין כאילו נמחה כולו ואע " פ שרואה עתה גדול ועב כמו מתחילה מ " מ נמחה ונפלט שומנו וחזר ובלע ונפח מן ההיתר עכ " ל וכ " כ בסה " ת בסימן מ " ח ונראה דדוקא בחתיכת איסור אבל חלב צלול או קרוש ונימוח לגמרי בתבשיל וצף למעלה יכול להסירו בענין שלא ישאר בקדירה כלום ושרי וכבר התבאר דין זה לעיל בסי' צ " ח :
Yoreh De'ah.99.4.1 כתב בס' המצות וכו' כ " כ סמ " ג לאוין סימן ק " מ דף נ " ב וסמ " ג סימן רי " ג והוא מדברי סה " ת סימן ע " ח ולטעמייהו אזלי דבכל האיסורים אמרינן חתיכה עצמה נ " נ וס " ל נמי דאף בלח בלח חנ " נ ואין חוזר להיתירו כיון שנאסר הלכך אפילו ריבה עליה בשוגג באיסורו עומד אבל רבינו השיג עליו דאף לטעמייהו דבכל איסורין נ " נ מ " מ בלח בלח כשחזר והוסיף עליו חוזר וניעור להיתירו דלא אמרינן לדידהו אפשר לסוחטו אסור אלא בחתיכה שבלע איסור אבל לא בלח בלח שאינו אלא התערובות והלכך כשהוסיף עליו היתר מצטרפין יחד ומותר ועיין בב " י בסימן צ " ב הביא מחלוקת הפוסקים בדין זה גם בסימן ק " ו כתב חילוק זה בדברי הרשב " א ע " ש ולפע " ד נראה דאע " ג דנהגינן כר " ת ור " י דחנ " נ אף בשאר איסורין דוקא בחתיכה אבל בלח בלח יש להקל בשאר איסורין וע " ל בסי' צ " ב סוף סעיף י " א :
Yoreh De'ah.99.5.1 ואין לחוש שמא כיון להרבות במזיד וכו' כך הוא הלשון בספרי יורה דעה כתיבת יד וכך הובא הלשון בא " ו הארוך כלל כ " ד וה " פ דאין לפרש דעת סה " מ דלכך צריך החכם לחקור אחר נתינת מים דשמא יהא נודע לו אחר החקירה שכיון להרבות מזיד ויאסרנו וקאמר רבינו דהא ודאי אין לנו לחוש לזה ולחקור עליו דאם באנו לחוש לריבה במזיד גם לא נאמין לו מה שאומר שלא ריבה . ומ " ש בספרי הדפוס ואין לחוש שמא יבואו לרבות במזיד וכו' הוא טעות :
Yoreh De'ah.99.6.1 ומ " ש רבינו אבל המכוין להרבות וכו' התרעם ב " י על דבריו אלה שאין זה מן ההשגה שהשיג על סה " מ ולפע " ד שגם זה מן ההשגה והוא דדעת רבינו הניחא אם היה צד היתר אף אם כיון להרבות במזיד היה ראוי לחכם לחקור ולומר לשואל הודיעני אם הרבית במים במזיד לאחר שנפל שם האיסור כי יש צד היתר להרבות במזיד דהשתא למה לא נאמין לו אם אומר שלא ריבה במזיד אבל כיון שאין צד היתר אם ריבה במזיד וא " כ אם יחקור החכם ויאמר לשואל הודיעני אם הרבית מים במזיד דכיון דאסור לעשות כן התבשיל הוא אסור ואם הוא בשוגג הוא מותר השתא ודאי לא נאמין לו מה שאומר שלא ריבה דירא לומר שריבה מזיד ועבר על איסור דאסור להרבות במזיד ולפיכך מסיים רבי' בהשגתו אבל המכוון להרבות וכו' לומר דכיון דאין שום צד היתר להרבות במזיד אפילו מין במינו וההיתר רבה על האיסור דבטל מדאורייתא וא " צ ס' אלא מדרבנן א " כ אין לנו לחוש ולחקור עליו דלא נאמין לו מה שאומר שלא ריבה ולכן מסיים עוד בדברי הרמב " ם דלמבטל עצמו וכו' אין היתר ואפילו באיסור שאין עיקרו אלא מדבריהם וגם נפל מעצמו ונתערב בהיתר אסור להוסיף עליו במזיד ואם עבר והוסיף במזיד אסור לדעת הרא " ש דלא כהרשב " א א " כ אין לחכם לחקור אחר זה כיון שאין שום צד היתר לשום איסור אם הוסיף והרבה במזיד ולא נאמין לו מה שאומר שלא ריבה מיהו אין השגת רבינו מכרחת לסתור דעת סה " מ דאיכא למימר דאם לא יחקור החכם אחר זה יבואו לרבות במזיד דכיון שהחכם יתיר להם בסתם אם יש בקדירה ס' ולא יחקור יאמרו שמותר להוסיף במזיד ואין בזה איסור אבל כשהחכם יחקור אחר זה הנה יודעים שיש איסור בדבר ולא ירבו עוד במזיד גם עכשיו אינן רשעים לומר שלא ריבה אם ריבה במזיד אלא יודה ויאמר סבור הייתי שמותר להרבות . ועי " ל דס " ל לספר המצות דהא דקי " ל דכל האיסורין שבתורה שריבה עליהן בשוגג מותרין במזיד אסורין איתא בירושלמי דתרומות אהא דתנן בתרומות סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה וכו' דמיירי בדבר יבש והלכך בשוגג מותר אבל בדבר לח שיש בו נתינת טעם דחנ " נ ואפילו נתרבה בשוגג אסור והכי נקטינן כספר המצות דלא אמרינן בשוגג מותר אלא דוקא בדבר יבש וכך פסק מהרא " י בהגה " ת ש " ד סימן ל " ט והכי נהוג : הקשה ב " י מהא דקי " ל בשוגג מותרין במזיד אסורין דהיינו כרבי יוסי ור " ש דפ' הנזקין ובסי' ק " י כתב רבינו ע " ש פר " י דוקא נפלה אבל הפילה אפילו שוגג אסור אטו מזיד והיינו כר " מ ור' יהודה דפליגי אר' יוסי ור " ש ושמא י " ל דיש חילוק בין מבטל איסור למפיל אחד מהן לים דאע " ג דבמבטל לא קנסינן שוגג במפיל קנסינן עכ " ל ורצונו לומר דבנפל דתלינן למימר האיסור נאבד מן העולם יבא להקל ולהפילו ולתלות ולומר דמסתמא האיסור הוא דנפל . אבל במבטל שהאיסור נשאר שם לא חיישינן שיבא לבטלו במזיד ומ " ה בנפלו ונתפצעו שהאיסור נשאר שם לא חיישינן ולא קנסינן שוגג אטו מזיד . ועוד י " ל דבמבטל דאסור מן התורה לבטל במזיד כמ " ש הרשב " א ע " ש הראב " ד דמדהתירה התורה בזרוע בשילה לבטל האיסור לכתחילה וקרינן ליה חידוש מכל דבכלל התורה אסור לבטל עיין עליו בית רביעי שער שלישי וכ " כ הר " ן משמו ומשם הרמב " ם בפג " ה אין להחזיקו ברשע לבטל במזיד לעבור איסור דאורייתא ולא קנסו שוגג אטו מזיד . אבל בסימן ק " י דהתערובות בטל ברוב מדאורייתא אלא דחכמים החמירו בדברים חשובים החמירו ג " כ לקנוס שוגג אטו מזיד דאם נתיר בשוגג יבא להפיל גם במזיד כיון דאינו אלא איסור דרבנן . מיהו התוס' גבי זרוע בשילה כתבו דאין איסור לבטל איסור בהיתר במזיד אלא מדרבנן וצריך ליישב כמ " ש תחילה ובא " ו הארוך כלל כ " ד תירץ דדברי רבינו שבכאן איירי שבטל בשוגג קודם שנודע התערובות הלכך לא קנסו שוגג אטו מזיד ובסימן ק " י איירי במפיל לאחר שנודע התערובות וכו' :
Yoreh De'ah.99.7.1 וכתב הרמב " ם דוקא למבטל עצמו וכו' כתב א " ו הארוך דוקא אסור לו למכרו לאחר אע " פ שקודם הביטול היה מותר למכור האיסור לנכרים מ " מ עכשיו שמכרו לישראל לאכילה הוא נהנה בתוספת זה להתירו אף לאכילה אלא צריך ליתנו לאחר בחנם שאז לא נהנה ממעשיו הרעים עכ " ל ונ " ל דאם כיון מתחילה לבטל כדי לתת לאחר בחנם אסור ליתנו לו אלא דוקא לאחריני שלא היה דעתו עליו מתחילה :
Yoreh De'ah.99.8.1 וכתב הרשב " א אבל דבר וכו' תימה שהרי בת " ה הקצר כתב להדיא דגבינה שיש לו עיקר מן התורה שאסרו משום תערובות חלב טמא ושומנו של גיד שאסרו משום גיד אין מערבין אותו בהיתר וכו' ע " ש בית ד' שאר שלישי ובארוך שם לא כתב דגבינה אין להם עיקר מן התורה אלא לסברת י " א וכן בקצר בית ד' שער א' שכתב דגבינה אין לו עיקר מן התורה מקרי אינו אלא לגדולי המורים שהזכיר שם על סברת הרשב " א עצמו הוא דיש לו עיקר מן התורה ותו קשה דשמנו של גיד שהוא אסור משום לתא דגיד או משום לתא דחלב דהוי דאורייתא לד " ה יש לו עיקר מן התורה מקרי כמבואר בת " ה הארוך בית ד' שער א' לכן נראה דט " ס הוא בדברי הרשב " א שהעתיק רבינו וכצ " ל אבל דבר שעיקר איסורו אינו מדרבנן אלא מן התורה כגון גבינה וכו' : כתב ב " י ויש לתמוה על רבינו שכתב בשם הרשב " א דדבר שעיקרו מדרבנן שנתערב בהיתר מוסיף עליו ומבטלו ומאחר שאף על פי שהוא סבור כן כתב שיש לחוש לדברי האוסרים לא הו " ל לרבינו לכתוב בשמו סתם להיתר עד כאן לשונו ולא דק דהרי הרשב " א אינו מחלק בין איסור שעיקרו מן התורה לעיקרו מדבריהם אלא לענין בטול ברוב לכתחילה ועל זה כתב דיש לחוש לדברי האוסרים אבל בנפל להיתר מעצמו מותר להוסיף באיסורים של דבריהם אפילו יש להם עיקר מן התורה ומכ " ש בשאין להם עיקר מה " ת ואף למאי שהגהתי בדברי הרשב " א ל " ק ולא מידי שלא כתב להוסיף אלא היכא שנפל מעצמו :
Yoreh De'ah.99.9.1 ומ " ש והרא " ש כתב דאפילו איסור דרבנן וכו' עד ולא התירו אלא בעצים וכו' כ " כ במרדכי הארוך ע " ש רבי' שב " ט פ " ק דביצה דבדרבנן לא שרי להוסיף אלא היכא דליתא לאיסורא בעיניה ובאיסורא דאורייתא אין להוסיף אפילו ליתיה לאיסורא בעיניה כגון עצי אשירה וערלה וכלאי הכרם וכתב עוד שם דלראבי " ה נראה דבדרבנן היכא דלא הוי דשיל " מ מבטלין לכתחילה אפילו איתא לאיסורא בעיניה שלא הוצרך התלמוד לחלק ביניהם אלא לרב אשי דאמר דשיל " מ אפי' בדרבנן לא בטיל וה " מ בדבר שהוא מדרבנן ואין לו שורש מן התורה דוגמתו בפירוש וליכא למיגזר אבל סתם יינם שהוא מדרבנן כיון דכתיב ישתו יין נסיכם והוא שנתנסך בפירוש לע " ז אין מבטלין לכתחילה אפי' סתם יינם ולא דמי למוקצה שגזרו משום הוצאה שאינו דומה לו עכ " ל וכך פסק באגודה פ " ק דביצה בסתם כראבי " ה וכך ראה ר " י א " ז הלכה למעשה מרבינו שמחה שהתיר להוסיף על מי חלב כמ " ש בהגהה ש " ד סי' ל " ט והגהה מיימוני פט " ו מהמ " א מיהו במרדכי פ " ק דביצה כתב ע " ש רשב " ם דבמידי דאכילה אין מבטלין האיסור ומהרא " י בת " ה סוף סי' נ " ד ובהגהה ש " ד סי' ל " ט פסק כהרא " ש ורשב " ט וכן הוא בא " ו הארוך כלל כ " ד סי' י' והכי נהוג :
Yoreh De'ah.99.10.1 איסור שנתבטל וכו' כ " כ הרא " ש ס " פ ג " ה והאריך ע " ש וכך הוא דעת ראבי " ה דאפילו נודע התערובות קודם שנפלה האחרת אפ " ה אסורה דלא כר' יואל אביו וכדכתב בהגהה ש " ד ריש סי' ל " ט ודלא כמרדכי פ' הגוזל עצים ופ' בתרא דע " ז וכ " פ מהרא " י בהגהת ש " ד לשם דסברא גדולה הוא דכיון דנתרבה האיסור הרי הוא הוכר ומרגישין הטעם וכו' עכ " ל :
Yoreh De'ah.100.1.1 כל דבר שהוא בריה כגון נמלה וכו' כלומר אבל שור הנסקל ועוף טהור שנתנבל לא מקרי' בריה כיון דאפילו אם יחלק שמו עליו דאפילו חתיכה ממנו מקרי נבילה משא " כ עוף טמא דהחתיכה נקרא חתיכת עוף טמא וכשהוא שלם נקרא עוף טמא כ " כ הרא " ש פג " ה והר " ן כתב דלא נקרא בריה אלא בדבר שאיסורו מחמת עצמו שהתחלת ברייתו הוא אסור לאפוקי שור הנסקל ועוף טהור שנתנבל עכ " ל ורבינו נמשך אחר דברי הרא " ש ובהגהת ש " ד סי' מ " א כתוב וז " ל ואם נתנבלה מכח שחיטה אינה בטלה דהא לא באת לכלל היתר מעולם דהא קודם שחיטה בחזקת אמ " ה הוא עד שנשחטה עכ " ל ונראה דטעם דבריו משום דבס " פ ג " ה קאמר רב אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא במיתתה בכזית וטמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא ופי' רש " י דעוף טהור בחייה בכל שהוא משום אמ " ה במיתתה בכזית דבנבילה אכילה כתיב וכל אכילה בכזית בר מאמ " ה דרבייה קרא וקפיד אאבר לחודיה וטמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהו חייב דבריה היא ולא צריכה שיעור וכו' עכ " ל וכיון דלפירש " י הא דעוף טהור במותו לא הוי בריה אינו אלא משום דבנבילה אכילה כתיב ובעי כזית ולא לקי אכל שהוא א " כ לאו בכלל בריה הוא דלקי אכל שהוא כדאיתא באלו הן הלוקין באוכל נמלה כל שהוא חייב משום דהוי כברייתה א " כ לפ " ז כל שנסתפקנו בשחיטה אם נשחטה כראוי אינה נקראת בשם נבילה אלא הרי היא בחזקתה כאילו לא נשחטה ודין איסור אמ " ה יש עליה דלקי בכל שהוא הלכך דין בריה יש עליה ולא בטיל אפילו באלף אכן לית דמשגח על הך הגה " ה ובהגהת ש " ד גופיה לשם כתב הלכה למעשה שהיה ר " י שוחט הרבה תרנגולים לחופה ומצא הסכין פגום ונתערבו והתירם ר " ת מטעם דלא הוי חתיכה הראויה להתכבד ולדעת הג " ה זו היה לו לאסור את כולם מטעם בריה כיון דהיה ספק אם נשחטה כראוי ונתערבה אלא ודאי דכל עוף טהור שנאסר אין לו דין בריה אף בנאסר מכח ספק שחיטה ראויה נ " ל . כתב ב " י ביצה שיש בה אפרוח וכיוצא בה דבר שהיה בו חיות הו " ל נמי דין בריה לאפוקי חטה אחת של איסור וחלב אין לו דין בריה דאם יחלק שמו עליו :
Yoreh De'ah.100.2.1 ומ " ש אבל שומנו אסור מדרבנן וכו' וה " ה קנוקנות נותנים טעם מפני שהן רכין ואם לא נטלן אסורין וכ " כ הגה " ת אשיר " י פג " ה משום הא " ז וכ " כ רבי' לעיל בסי' ס " ה וכ " כ ב " י ע " ש הרשב " א והכי משמע בגמרא פג " ה . וצ " ל דהא דכתב רבינו דבס' נגד שומנו סגי אינו אלא למסקנת הרא " ש שהוא כדעת ה " ר אפרים והעומדים בשיטתו דבשאר איסורין לא אמרינן חנ " נ אבל לר " ת ור " י והכי נהגינן דבשאר איסורין נמי אמרי' חנ " נ אם אין ס' בירך שהגיד בתוכה כנגד השומן והקנוקנות שבו א " כ הירך נ " נ וצריך ס' כנגד כל הירך שהרי הוא איסור הדבוק :
Yoreh De'ah.100.3.1 י " א דבריה בטילה בתתק " ס זהו דעת רבינו שמשון וכ " כ בהגהת ש " ד בשם א " ז וכתב מהרש " ל שטעם זה הוא מפני שמספר זה עולה י " ו פעמים ס' מספר י " ו הוא שיעור לבטל בו כדאיתא במתני' דתרומות ציר טמא בטל עד י " ו ומספר ס' ילפינן מזרוע בשלה ולפיכך כשנצרף כל המספר דמבטלין בו ביחד י " ו פעמים ס' מבטלין בו אף הבריה עכ " ד : כתב הרשב " א בתשובה ומביאו ב " י ירקות שנתבשלו ונמצא בהם ג' תולעים הירקות אסורין דהוחזקו בתולעים והמרק שרי ע " י סינון ופסק כך בש " ע והיינו כרשב " ג דבתלתא זימני הויא חזקה וכ " פ בש " ע לעיל בסימן פ " ה אבל בתשובה אחרת להרשב " א דבמצא שם ב' תולעים הירקות אסורין ומביאו ב " י בסי' פ " ד והיינו כר' דבתרי זימני הויא חזקה וכך ראוי להחמיר ולאסור במצא שם תרי זימני נ " ל :
Yoreh De'ah.101.1.1 חתיכה הראויה להתכבד דינה כברי' משנה פג " ה ג " ה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנ " ט ואם לאו כולן אסורין והרוטב בנ " ט וכן חתיכה של נבילה וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירן בנ " ט ואם לאו כולן אסורים והרוטב בנ " ט ובגמרא פריך כי אין מכירן ליבטל ברוב ומשני אגיד בריה שאני ואחתיכה משני הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים לא בטילה ורבינו תלה חתיכה בבריה וכתב חה " ל דינה כבריה משום דתני וכן חתיכה וכדפריך תלמודא בפ' חזקת מאי וכן ופי' הרשב " ם מדקתני וכן משמע דבלא זו אף זו קתני ע " ש בדף נ " א ונראה דלפי דבחתיכה איכא תנא בפרק בתרא דע " ז תרתי בעינן שתהא חה " ל ואיסור הנאה וכתב האשיר " י בפג " ה ( סוף דף קס " ט ) שכך סובר רב אלפס אבל בבריה ליכא מאן דפליג לפיכך תנא הכא וכן לומר דאפילו חתיכה שמותרת בהנאה דינה כבריה ולכן כתב גם רבינו חהל " ה דינה כבריה אלא דלפי דקשה על הלשון דקרי ליה ראויה להתכבד הלא באיסור הנאה אינה ראויה לו לשום דבר ואין ראויה להתכבד לכך כתב רבינו ליישב זה ואמר ואפילו היא אסורה בהנאה קרויה ראויה להתכבד וכו' :
Yoreh De'ah.101.2.1 ודוקא שאיסורה מחמת עצמה כו' מה שצריך לפרש דבר זה בדין חהל " ה הוא לפי דראבי " ה ס " ל דאפילו אין איסורו מחמת עצמו אלא מחמת שקבלה טעם מאיסור יש לו דין חהל " ה כדכתב במרדכי ס " פ אלו טריפות בדין פירות שנמצא בהם תולעים וכן בפ' ג " ה בדין חלב ובשר שנמלחו יחד לכך בא רבינו להוציא מסברא זו וכתב דאף בחהל " ה דוקא שאיסורה מחמת עצמה וכו' אבל גבי בריה לא צריך לפרש דכיון דאפי' נבילה עצמה לא מקרי בריה מכ " ש היכא שהוא היתר אלא שבלע איסור אפילו שבלע טעם מעוף טמא כבר כתב דטעם בריה בטל : כתב א " ו הארוך כלל כ " ה דין ח' דחהל " ה אם קבלה טעם מאיסור בטלה אלא דגבינה של נכרים כתב שאינה בטלה וז " ל ואפי' סתם גבינות של נכרים אעפ " י שאין אסורין אלא מחמת בליעה ושמא מטעם דמאחר שאסרו חכמים כל סתם גבינות מחמת חשש איסור שיש בקצתם וגם תחילת עשייתם ע " י איסור הוי כנולד באיסורו עכ " ל דין ה' ומהרמ " א בת " ח כלל מ' דין ב' דחה דבריו ויש לתמוה דבכלל מ " ג דין ז' הביא מהרמ " א סברא זו בשמו גבינות של נכרי' הוי כגופו של איסור ואינו ניתר מטעם ס " ס ולכן נראה כדברי א " ו הארוך דגבינה של נכרים כשהיא חשובה וראויה להתכבד אינה בטילה מיהו חתיכת בשר כשירה שלא נמלחה ונתערבה בטילה כיון דאין איסורה אלא מחמת דם שנבלע בה וכ " כ א " ו הארוך להדיא :
Yoreh De'ah.101.3.1 אפילו למי שסובר שנחשבת כנבלה וכו' פי' דאף ר " ת ור " י החולקים ארבינו אפרים דסובר דוקא בבשר בחלב אמרינן חתיכה עצמה נ " נ משום דכ " א היתר הוא וכו' אבל לא בשאר איסורין אלא אפילו בשאר איסורין נמי אמרינן חנ " נ כמ " ש התוס' בד " ה כשקדם ( דף ק' ) מ " מ גם ר " ת ור " י מודים בחילוק זה דשאני בשר בחלב דחשיב גופו של איסור ובנתבשלו זה עם זה חזר הכל כגוף אחד של איסור ואם חצי זית בשר וחצי זית חלב מצטרף ללקות עליו הלכך דמי לחתיכת נבילה ממש דלא בטיל אם החתיכה ראויה להתכבד משא " כ בשאר איסורין דחתיכה שקבלה טעם האיסור כשנתבשל עמו לא לקי עד דאכיל כזית איסור בכדי אכילת פרס הלכך אין לה דין חהל " ה ובטל ועיין בתוס' פכ " ה דף ק " ח בד " ה אמאי מותר כתבו להדיא דר " ת ור " י מודים בחילוק זה דשאני בשר בחלב וכו' : כתב הרמב " ם בפי " ו מהמ " א דאף חתיכה שאינה אסורה אלא מדרבנן אינה בטילה אם היא ראויה להתכבד עכ " ל ומביאו ב " י והיינו דוקא כשאיסורה מחמת עצמה כגון עוף שנאסר לפי שבשלו בחלב אי נמי אבר המדולדל בבהמה שלא נאסר אלא מדרבנן וראוי להתכבד אינה בטילה ומיהו דוקא כשאין בה ספק דהו " ל חתיכה הר " ל אבל אם הוא ספק אם הוא חה " ל אפילו שהאיסור דאורייתא בטילה דהא דחה " ל אינה בטילה אינו אלא מדרבנן וכיון דאיכא ספק הוי ספק דרבנן ואזלינן לקולא :
Yoreh De'ah.101.4.1 ובענין חהל " ה כתב א " א הרא " ש רבו הדעות י " א שתרנגולת בנוצתה דאינה וכו' פי' דכיון דהיא בנוצתה דאינה ראויה כמות שהיא בנוצתה ואפילו חתיכה חיה שאינה חסירה הפשט ואפילו בהמה שלמה כשהיא חיה כיון שאינה ראויה עתה בעודה חיה לא חשיבא ולא נהירא וכו' וגם י " א דכבש שלם או אווז שלם אפילו נתבשלה נמי אינו נקרא ראויה להתכבד וכו' משמע דמודה הרא " ש דבכבש עם עורה כיון שלא הופשט דמחוסר מעשה גדול לא נקרא ראויה להתכבד דלא דמי לתרנגולת בנוצתה דלאו מחוסר מעשה הוא ולא בטיל ובזה נתיישב מ " ש בסי' ק " י דבעלי חיים שנשחטו בטל חשיבותן ע " ש : פסק כ' בהגש " ד סי' מ' ע " ש מהרא " י דנהיגינן כר " ת דתרנגולת בנוצתה בטלה כדעת רבינו תם וכן יראה ברגלים שלא נחרכו להסיר השער מעליהם וכן רגלים של אווזא אע " ג דחשיבי טפי מרגלים של בהמה דקה שהן כחושים ואין רגילין אינשי יקירי למיכלינהו מ " מ אם לא הוכרחו עדיין להסיר עורן מעליהן כמו שרגילין דמו כולן לתרנגולת בנוצתה אבל חתיכה שלא נמלחה ורגלים שהוסר שערן ועורן אע " פ שלא נטלו טלפיהן אפשר לקוצצן כולן ולא חשוב מחוסר מעשה כולי האי וכן כבש או אווזא שלימה וחתיכה חיה בכל אלה נהגינן דלא בטלין עכ " ל . והקשה מהרש " ל תרנגולת בנוצתה אמאי בטלה הלא הוי דבר שבמנין כדקי " ל כל שדרכו לימנות לפעמים אינו בטל כדכתב בסימן ק " י ותירץ כיון דבנוצתה מאוסה היא נתקלקל חשיבותה לגמרי ובטל ותו כיון דמוכרים תרנגולת על הרוב ביחידות לא הוי דבר שבמנין ותדע שהרי שור הנסקל מסיק תלמודא דלא בטיל משום חשיבות ב " ח ותיפוק ליה משום דבר שבמנין אלא ודאי מה שמוכרין ביחידות לא הוי דבר שבמנין ומ " ה כתב בתשובת מהר " י ברי " ן דתרנגולת אינה קרויה דבר שבמנין כמו בהמה עכ " ל ועיין במרדכי פ " ק דביצה במעשה דר " ת בתרנגולת בנוצתה שכתב ואע " ג דתרנגולת דבר שבמנין ובריה והוי דבר חשוב ודבר חשוב אפילו באלף לא בטיל וכו' מוכח מדבריו דכיון דהיא בנוצתה בטל כל חשיבותה שהיה לה ומוכיח נמי משור הנסקל דאי לאו משום טעמא דב " ח הוה בטל דלא הוי לא בריה ולא חה " ל כך עם העור ולא דבר שבמנין והיינו כדברי מהרש " ל כתב עוד מהרש " ל ברגלי בהמה דקה שלא ניטלו טלפיהן דאיכא תרתי לריעותא נראה להקל . וראש אווז או אפילו ראש כבש ושור אינן חשובין ראוין להתכבד . אבל ראש של עגל במקומינו הוו חה " ל ומצינו בפ' כל כתבי רב ספרא הוה מחריך רישא ולכל הפחות הוי של עגל ומדעשה לכבוד שבת אלמא דהוא ראוי להתכבד וכן קבלתי . וכן הדורא דכנתא דעגל מקרי ראוי להתכבד ומכל שכן במקומינו דאינן רגילין להסיר ממנו השומן ומתקנין אותו ברוטב אעפ " י שבני מעיים לא הוי חה " ל הכא אגב שומן חשוב גם עינינו רואות שהוא דבר הראוי להתכבד וחשוב מאוד וכ' הרמב " ם דהכל לפי המקום והזמן ע " כ : כתב בא " ו הארוך עור שומן של אווז מקרי ראוי להתכבד ואם נחתך לרצועות בטל חשיבותם ומהרש " ל לא נראה לו לחלק בין נחתך ללא נחתך ולפעד " נ העיקר כדברי א " ו הארוך בזה וכתב מהרש " ל והאווז גופה כשהופשטה לפי הסברא הוי חתיכה שאינה ראויה להתכבד אלא דאין להקל כיון דבחורף מוכרין אותן במנין כששוחטין הרבה ביחד ואע " ג דתרנגולת לא חשיב דבר שבמנין כיון שמוכרין אותן לפעמים ביחידים אשינוייא לא סמכינן כיון דאיכא שינויא אחרינא דשאני תרנגולת בנוצתה דמאיסא וקורקבן כתב מהר " י מולין שקיבל ממהר " ר טעבלין דשל אווז י " א דהוי חה " ל אבל דתרנגולים לא הוי חה " ל עכ " ל ולפע " ד דזה טעם מנהג הנשים שעושין נקב בקורקבן דתרנגולין ותוחבין אותו באגף שלו קודם מליחה להורות דאינו חשוב בעצמו אלא בטל אגב אגף והכי נקטינן שהרי בזמנינו הקורקבן של אווז הוי חה " ל לפני האורחים אבל לא דתרנגולים וכ " כ מהרש " ל ושכן פסק מהר " ם אלא דאיהו כתב סתם קרקבן הוי חה " ל ולדידיה איכא לחלק בין דאווז לתרנגולים ועי " ל בס " י ק " י . ע " כ הפסק : כתב מהרא " י בת " ה סי' קע " ט ראש כבש שנמצא טריפה ולא נודע מאיזה כבש מקיפין הראש לצואר אח' מן הכבשים אם נמצאו החתיכות דומות ומכוונות יפה יש לסמוך על זה להתיר האחרות ופסק כך בש " ע וע " ל בסי' פ " ג סעיף ו' דנראה מפירש " י דבעינן תרתי דהחתיכות מתאימות יחד וגם דמראה החתיכות אחת היא וצ " ע למעשה אם יש להתיר כשהחתיכות מתאימות ואין מראה החתוך שוה אף לאחר שמשמשו הידים בזה ובזה ולפעד " נ דאין להתיר בזה וקבלתי מחכם אחד שקיבל מפי חכמים שכאשר נמצא מים בראש כבש אחד דמיטרפה ביה ולא נודע מאיזה כבש הוא אזי יש לבדוק בחוט השדרה של הכבשים דכל כבש שנמצא בו מים במוח שבראש כך יהיו מים בחוט הנמשך מן המוח לשדרה ותולין שהראש הוא מאותו כבש להתיר האחרות :
Yoreh De'ah.101.5.1 אבל אם נתרסקו בטלי דתו לא חשיבי פירוש דהבריה נתרסקה בראשה או בשדרה דלא נשאר עליה חשיבות בריה וגם נתרסקה בענין שלא נשאר עליה שם חה " ל . ודוקא בשוגג וכו' ולא קנסינן שוגג אטו מזיד דכיון דהאיסור נשאר במקומו חמיר לאינשי טפי ולא יבאו לרסק במזיד וע " ל בסי' צ " ט ובסי' ק " י . ונראה דבנתרסקו נמי לא בטל אלא היכא דאינו יכול להסיר האיסור אבל היכא שיכול להסירו ולבררו במסננת של בגד צריך להסירו כדלקמן בסי' ק " ד ולשם התבאר דין בריה שהוא שרץ כמו נמלה דאפילו אינו יכול להסירו לא בטיל ע " ש :
Yoreh De'ah.101.6.1 ואפילו נחתכו רובן וכו' כתב מהרא " י בהגהות ש " ד סי' מ " א אע " ג דבכל דוכתין תלינן ברוב יראה דהכא איכא למימר אדרבה כל שנשתנה מקדמותו מן הרוב הוא והוה כמו דכל דפריש מן רובא קפריש ונמצא שהאיסור שהוא המיעוט לא נשתנה והופרש מקדמותו עכ " ל ועיין במ " ש בס " ד בסי' ק " י גבי אלא המיעוט שפירשו מותרין :
Yoreh De'ah.102.1.1 כל דשיל " מ כגון ביצה וכו' רפ " ק דביצה תניא ספיקה אסור ואם נתערבה באלף כולן אסורות ואסיק רב אשי לעולם ספק י " ט ספק חול הוי דשיל " מ וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל וכך פסקו הפוסקים ומה שקשה על זה ממנחות פרק ר' ישמעאל דקאמר רב פפא ורב הונא אכלי חדש באורתא דשיתסר נגהי שיבסר קסבר חדש בח " ל דרבנן ולספיקא לא חיישינן והשתא הלא הוי דשיל " מ והו " ל לאסור כמו בביצה תירץ במרדכי הארוך פ " ק דביצה דהתם מיירי בספק קיבועא דירחא ואנן בקיאין בקיבועא דירחא וע " כ מקילינן והר " ר י " ט תירץ דלא מקרי בשום דוכתא דשיל " מ דבר החוזר לאיסורו לשנה הבאה כגון חדש וכ " כ בפ' כל שעה משום ה " ר חיים הכהן אבל מה " ר שמואל מבונבר " ק פי' דמדקאמר בפ " ק דביצה בתר הכי ולרב אשי דאמר כל דשיל " מ אפילו בדרבנן לא בטל מאי איכא למימר אלמא דלא קי " ל כרב אשי דר " ת פסק כל היכא דאמרי' הכי אין הלכה כך כדפרישית בפ' בא סימן ופ' כיצד מברכין ולבני מערבא דמברכין בתר דמסלקין תפילייהו וכו' ולרב הונא דאמר חופה קונה ואין הלכה כן וא " כ לא יקשה מפ' העומר אדרב אשי וכו' עכ " ל ולא נמצא לו למהרש " ב חבר בפוסקים כי כולם פסקו כרב אשי :
Yoreh De'ah.102.2.1 ומ " ש בין שלימה בין טרופה וכו' כ " כ בהגהת אשיר " י פ " ק דביצה בשם התו' וכ " כ בהגהת ש " ד בשם התוס' ע " ש סי' ע " ד .
Yoreh De'ah.102.3.1 ומ " ש ואפילו ספק אם נולד בי " ט אם לאו ונתערבה באחרות פי' ס " ל לרבינו דנתערבה אספיקה נמי קאי ואף ע " ג דאיכא ס " ס החמירו בדשיל " מ מיהו הרמב " ם בפ " א מהלכות י " ט לא כתב דנתערבה אסורה אלא בודאה וכן פי' הרב המגיד וכתב שזו היא דעת הרשב " א וכ " כ הסמ " ג ע " ש ר " ת אלא דכתב ע " ש ר " ב דר " י חולק עליו . מיהו אפשר שלא חלק אר " ת אלא אספק טריפה דכיון שנתערב היה אסור מן התורה אין להתיר על ידי ס " ס כמפורש לשם אבל לגבי דשיל " מ מודה ר " י דלמסקנא דרב אשי נתערבה קאי אודאה והכי משמע מפי' רש " י בהא דקאמר רב אשי לעולם ספק י " ט וכו' דס " ל דהך דנתערבה קאי אודאה ולא אספיקה ע " ש ועוד יותר מפורש כך בדברי הר " ן פ' אין צדין גבי ספק מוכן ע " ש . ולענין הלכה מדינא היה נראה שלא להחמיר בספק ביצה שנתערבה ובסה " ת סי' ע " ו נמי משמע שלא חלק ר " י אר " ת אלא אספק טרפה דהספק ראשון היה מן התורה וכו' כדפרישית וכן משמע בסמ " ק סי' רי " ד ע " ש והכי מוכח מלשון המרדכי והאגודה ריש ביצה שכתב דברי ראבי " ה שאוסר שם לבנו מאכל בביצה שנולדה בי " ט וכו' ואם ספק אסור דהילכתא כרב אשי דאמר לעולם ספק י " ט וכו' אלמא להדיא דתחילת דברי ראבי " ה הם בודאי ולא בספק ודלא כדכתב רבינו בא " ח סימן תקי " ג אלא דהש " ד וא " ו הארוך כתבו כרבינו וכן כתב הר " ר ירוחם נט " ו אות כ " ב והאגודה כתב בתר הכי באותו פרק דספק י " ט ספק חול נמי אין להתיר מטעם ס " ס כיון דאין הס " ס מענין אחד ומ " מ נראה דבהפסד מרובה אין להחמיר א " נ לכבוד שבת ויו " ט ולעני בדבר חשוב כי מדינא נראה כמ " ש ודלא כמ " ש בש " ע בסתם לאיסור ובשני תערובות יש להתיר בדשיל " מ לדברי הכל כדמשמע מדברי האגודה :
Yoreh De'ah.102.4.1 ומ " ש ואפילו עשה ממנה תבשיל כו' פי' ל " מ כשממשו בעין אלא שאינו ניכר שנתערב בשאר ביצים שלימה בשלימות או טרופה בטרופות אלא אפילו נימוח כולו ולא נשאר כי אם טעמו כגון שנתנו בתבשיל כתב ראבי " ה דאסור וכתב במרדכי ריש ביצה ב' טעמים לסברתו חדא דלחזותא ולטעמא עבידא ותו דדשיל " מ אפילו באלף לא בטיל :
Yoreh De'ah.102.5.1 ומ " ש אבל לפי מה שפר " ת וכו' כ " כ בתוס' פ' משילין ( ביצה דף ל " ח ) בד " ה וליבטול וב " י כתב בא " ח סימן תקי " ג דאפשר דלר " ת נמי אסור היכא דלחזותא וטעמא קא עביד וכו' וע " ש . ולענין הלכה נראה כר " ת שכך פסק הרמב " ם פט " ו מהמ " א וכ " כ מהרא " י בהגהת ש " ד סי' ע " ד וע " ש מיהו כשאין בו אלא פליטת הטעם אפילו במינו היה נראה להקל כיון שאין שם ממשו אכן מדכתב הרשב " א דכלי שנאסר בבליעת איסור אין דנין אותו כדשיל " מ מאחר שאין מתירין שלו באין מאליהן וכדכתב רבינו בסי' קכ " ב מכלל דאף בשאין שם ממשו נמי הוי דשיל " מ ולכן היה צריך לטעמא שאין מתיריו באין מאליהן וכך פסק הר " ן בפרק ג " ה להדיא דף תשכ " ג והכי מוכח מדברי מהרא " י בת " ה סימן ק " ע דכתב דבשר לאחר ג' ימים שלא נמלח ונתערב דבטל ולא הוי דשיל " מ דמותר לצלי כיון דלצלי לא נאסר מעולם וכתב עוד דאפי' הוה חה " ל בטילה כיון שאין איסורה מחמת עצמה אלא מחמת דם הבלוע בה אלמא להדיא דלגבי דשיל " מ אין לחלק בין מחמת עצמה לבין מחמת איסור הבלוע בה ומהרמ " א בת " ח כלל ע " ד דין ו' הבין מדברי מהרא " י דלא מקרי דשיל " מ כיון דאין איסורו מחמת עצמו וכ " כ בהגהות ש " ע ולא דק דלא כתב מהרא " י אלא דחשיבות החתיכה משום שהוא ראויה להתכבד אינה אלא כשהאיסור מחמת עצמו . אבל לענין דשיל " מ משמע להדיא דאין חילוק דבכל ענין לא בטיל כיון שיש לו היתר לאחר זמן והכי משמע ממ " ש הרמב " ם פ " ה דה' נדרים מי שנדר מיין ונפל ממנו טיפה לחבית גדולה אינו בטל דלדידיה מקרי דבר שיל " מ דיוכל לשאול על נדרו אלמא דאע " פ שאין שם ממשו יש לו דין דשיל " מ ואינו בטל במינו ודלא כא " ו הארוך כלל כ " ה סי' י " ט דמיקל בהא דליתא אלא כדפרישית :
Yoreh De'ah.102.6.1 כתב הרשב " א שאינו נקרא דשיל " מ אלא שההיתר יבא ודאי ממילא וכו' וכיוצא בזה כתב בא " ז בתשובה וז " ל חתיכה שנאסרה בתיקו ונתבטלה אין שייך כאן דשיל " מ אם יבא אליהו ויטהרנה דאם יטהרנה איגלי מילתא למפרע דלעולם לא נאסרה ולא דמי לביצה שנולדה בי " ט דאסורה ודאי ולאחר י " ט מותר ודאי וכן כל כיוצא בזה עכ " ל א " ז ומהרש " ל כתב עלה ולכאורה משמע דלא שייך לומר דשיל " מ היכא שהמאכל מתקלקל אבל מ " מ נוכל לומר דלא פליג עליה ואיירי בענין שאינו מתקלקל אפילו לזמן מרובה א " נ ה " ק היום או מחר יבא אליהו ויתיר אבל הרמב " ם דפסק בפט " ו מהמ " א דחמץ בפסח הוי דבר שיש מתירין ולא חילק בין יום ראשון ליום אחרון לא ס " ל סברא דר " ת אלא אפילו המאכל מתקלקל מקרי דשיל " מ ויראה להחמיר כדברי הרמב " ם ודלא כמה שפסק מהרמ " א בת " ח כלל ע " ד כדברי המרדכי פ' כל שעה . ולפעד " נ דהיכא שיש בו צד קולא כגון דאין בו ממשו כי אם טעמו אפילו הוא חוזר לאיסורו לשנה הבאה כגון חמץ בפסח ואיסור חדש אין להחמיר אבל בלאו הכי אין להקל מיהו אם המאכל מתקלקל אין להחמיר כלל דכ " כ הרשב " א והר " ן . ומ " ש הילכך ספק ביצת טרפה וכו' נראה דפוסק כר " י דביצה בטילה וע " ל בסי' ק " י : כתבו התוס' בפרק משילין לחד שינויא כיון דאין העיסה נילושה אלא ע " י המים וגם הקדרה ניתקנה ע " י תבלין אם כן כשיערבו זה עם זה הוי מין במינו עכ " ל ומייתי לה בהגהת ש " ד סי' ע " ד וכתב עלה מהרש " ל וצ " ל אע " ג דקיי " ל כרבא דבתר שמא אזלינן ולא בתר טעמא מ " מ מה שמתקן המאכל הוה כגוף הדבר בעצמו . ומכל מקום האי שינויא ליתא דהא בפ " ב דערלה שנינו ומייתי לה בפג " ה המחמץ והמתבל והמדמע להחמיר במב " מ ולהקל ולהחמיר במין בשא " מ אלמא דמחמץ דהיינו שאור לעיסה ותבלין לקדרה אשכחן להו במין שלא במינו ואף ע " ג שהשאור מתקן לעיסה וכן התבלין לתבשיל ותו חשיב התם מין במינו שאור של חטים שנפל לעיסה של חטים משמע להדיא דבעיסה של שעורים חשיב מין בשא " מ ולא אמרי' מה שמתקן העיסה חשבינן ליה מין במינו ועוד דבהג " ה בשמעתתא דמין במינו וד " א סלק את מינו כו' פירש " י מין במינו נבלה ושחוטה וד " א כגון תבלין לרוטב אלמא דתבלין מין בשא " מ הוא אם לא שתחלוק ותאמר דלענין דשלי " מ שלא יהא בטל חשוב במינו כל דבר המתקן המאכל לא יהא בטל לחומרא בעלמא ודוחק עכ " ל . ועיין במ " ש בסוף סי' רי " ו ע " ש הר " ן : כתב בתשובת בן ל " ב ( דף קל " א ) קערה של חלב שנתערבה בקערות של בשר אם היתה ב " י אינו בטל אפילו בס' משום דחיישינן שמא ישתמשו באותן כלים בעודם ב " י ואתי לידי טעמא במין בשא " מ ואיכא איסורא דאורייתא ואף אין היתר להשהות הכלים עד שלא יהיו ב " י דשמא ישתמש בהם בעודן ב " י ואין להקל מטעם ס " ס ספק שמא ישתמש בהם בעודן ב " י אם לאו ואת " ל ישתמש בהם שמא לא יתן הכלי טעם בבשר בחידושי . הרשב " א מבואר דלא מהני האי ס " ס להתיר אליבא דר " ת דטעם כעיקר דאורייתא ואנן קי " ל כר " ת עכ " ל . וכתב עוד דמה שהרשב " א מתיר כלי איסור שנתערב כדכתב רבינו בסי' קכ " ב היינו דוקא כלי של איסור נבלה בכלים של בשר שחוטה דהוה מין במינו ודמיא לחתיכה שנתערבה ביבש מין במינה כדכתב רבינו בסי' ק " ט ולא נהירא דא " כ קשה אמאי כתב הרשב " א בסתם דמשמע אעפ " י שמשתמש במין בשאינו מינו הו " ל לפרש ולא קשה אמאי כתב הרשב " א דין זה בכלי איסור שנתערב ולא כתבו בכלי בשר וחלב שנתערבו יש לומר דכיון דמנהג ישראל לחרוץ כלי חלב אין רגילות שיתערבו אבל כלי איסור בכלי בשר רגילות הוא שיתערב ומילתא דשכיחא נקט גם תימה שבא להחמיר בכלי יותר מבחתיכה דחתיכה גופא שנתערבה ביבש מדאורייתא בטלה ברוב ואם יבשלום אח " כ בקדרה ויתן טעם זה בזה לית לן בה דהתורה התירתו והאיסור נעשה היתר בביטולו ברוב ושוב אינו חוזר לאיסורו כדכתב הרא " ש אלא דמדרבנן הוא דבעינן ס' כמו בסופו אף אם יבשלם יחד כדכתב בסה " ת ואם לא היה מבשלם יחד לא היה אסור אפילו מדרבנן דאכל חדא וחדא תלינן דהיתירא היא א " כ בכלי שנתערב פשיטא היא דאם לא ישתמש ביחד בכל הכלים אין כאן איסור אפילו מדרבנן דאכל חדא וחדא תלינן דהיתר הוא והלכך בטל הוא ברוב ואין חילוק בין כלי בשר בחלב ובין כלי איסור בכשר וכמו שפסק הרשב " א אלא שיש להסיר כלי אחד לחומרא בעלמא כמו שנהג מהר " ם גבי חתיכה ואין לאסרם משום דאפשר בהגעלה והו " ל דשיל " מ כיון דצריך לפזר מעותיו בהגעלה אינו בכלל שיש לו מתירין :
Yoreh De'ah.103.1.1 כל דבר שטעמו פגום וכו' משנה וגמרא פרק בתרא דע " ז :
Yoreh De'ah.103.2.1 ואפי' אין כח באיסור לבדו לפגום וכו' שם איכא תרתי לישני דר " ל ואסיקנא בגמ' והלכתא כלישנא בתרא דר " ל וב " י כתב דהסכמת הפוסקי' כלישנא בתרא דמיקל אולי לא היתה גירסתו בגמ' כגירסתנו אבל הרשב " א בת " ה הארוך בית ד' סוף שער א' היה גורס כגירסתנו : כתב המרדכי פרק שני דע " ז ע " ש ראבי " ה וה " ר טוביה שאם היה מרתיחין פלפלין שחוקין ונימוחין בקדרה או במחבת איסור אף על פי שאינה בת יומא הכל אסור דאגב חורפיה מחליא ליה וטעם הפגם הנפלט נהפך להיות טעם לשבח כדאמרינן גבי קורט של חלתית וכו' ובאגודה כתב ויש מהגאונים שכתבו אינגב " ר שחתכו נכרים בסכיניהם אין לאכול ע " כ והכי נהוג וכתב בת " ח כלל פ " ה דין כ " א מיהו דוקא דבר חריף ממש אבל מרקחת העשוי בדבש או כדומה שרי דהא כתבו הפוסקים דאוכלים מרקחת של נכרים מטעם דסתם כליהם אינן ב " י ולא מקרי דבר חריף דהדבש מבטל טעם החריפות וה " ה בשאר תבשיל אעפ " י שיש בו תבלין לא מקרי משום זה דבר חריף עכ " ל מיהו אינגב " ר שחתכום בסכינים של נכרים כבר נאסר משעה שחתכום ושוב אינו חוזר להיתירו על ידי בישול הדבש :
Yoreh De'ah.103.3.1 כל קדירה שאינה ב " י וכו' ה " א שילהי ע " ז :
Yoreh De'ah.103.4.1 ומ " ש ומקריא בת יומא כל זמן שלא שהתה מע " ל כו' הכי נהוג ודלא כר " ת דבשהה לילה אחד לא הוי ב " י כדלקמן בסי' קכ " ב ועיין במרדכי פ " ב דע " ז ובמרדכי הארוך לשם כתב אהא דאיתא התם ( דף ל " ג ) כיסוי של חרס כו' פעם ראשונה ושנייה אסור ומפירש " י התיר ר " י הלבן בשר שנתבשל בקדירה של חלב והיה בה חלב כל הלילה קודם ואמר כיון דבלע פעם ראשונה ושנייה ושלישית מקודם לכן לא בלעה כל הלילה כלל וחלב שנבלע מקודם לא אסר דנ " ט לפגם הוא ובפרק המפקיד גבי אם היו קנקנים ישנים לא יוציא לו בלע ומוקי לה אפילו כשאינם מזופפים ומשום דכיון דטעון טעון ואין להתיר מטעם זה חבית של ישראל שעירה בו יין נסך דיש לחלק בין יין לשמן עכ " ל ומייתי ליה בהגהת ש " ד סימן פ " ה ולכאורה נראה דדוקא לילה שלם לא חשיב כבישול אבל היה בה חלב כל מע " ל חשיב כבישול אכן מההיא דפרק המפקיד משמע דאפי' שרוי בו מע " ל לא בלע כלל וכן משמע שם מדברי התוס' ע " ש ( בדף מ' בד " ה ) במזופפין ולפ " ז במעשה דר " י הלבן היה מתיר אפי' היה בה חלב כל מע " ל אלא המעשה שהיה כך היה שהיה בה חלב כל הלילה אבל מהרש " ל בא " ו סי' פ " ה כתב להחמיר וז " ל דאם היה שרוי בה חלב כל היום פשיטא דחשיב כבישול אבל לילה שלם לא חשיב כבישול ומ " מ בחצי מע " ל שפיר בולע אם היתה קדרה חדשה ולא נתבשלו בה כבר דאעפ " י דפחות מע " ל אינו כבישול מ " מ כלי חרס מאחר שבולע אפילו בכלי שני הסברא נותנת לאסור בבליעת הלילה עכ " ל ולי נראה להקל מהך דפ' המפקיד כדפרי' : כתב המרדכי פ' כל שעה ופ " ב דע " ז שבא מעשה לפני ר " י שבשלו דבש במחבת של בשר ב " י והריקוהו חם בקדרה של חלב ב " י והתיר משום דשמנונית בדבש הוי נט " ל וכו' והב " י תמה שהרי העולם מבשלים דבש עם הבשר והוא משובח מאוד וקושיא זו יש ליישב דהמעשה שבא לפני ר " י היה משקה הנעשה מדבש והכי מפרש בתשובת מהר " י סג " ל הובא בהגהת ש " ד סי' כ " ב אכן הרמב " ם שכתב סוף ה' מ " א וכן דבש של נכרים שנתבשל ועשו ממנו מיני מתיקה מותר לא מיירי במשקה אלא בדבש עצמו ואפ " ה התירו משום נט " ל ודאי קשה טובא שהרי הוא נ " ט לשבח והכי משמע במרדכי פ' שני דביצה דשמנונית בדבש הוי נ " ט לשבח וכתב ב " י דצריך לחלק דבדבש עם בשר בלחוד הוי נט " ל אבל בדברים אחרים עמהם כגון תבלין וביצים הוי לשבת מיהו הך דמרדכי פרק שני דביצה דמיירי בדבש עם נבלה בלחוד לא מתיישב בתירוץ זה גם לא משמע הכי מדברי הרמב " ם אלא נ " ל דכשהתבשיל הוא בשר ומשימין בתוכו דבש וחומץ ושאר דברים מתובלין הדבש הוא משביח את הבשר כי עיקר התבשיל הוא הבשר והדבש עם דברים אחרים מתקן הבשר שיהא מוטעם ומשובת אבל כשמבשלין הדבש ועושין ממנו מיני מתיקה אפי' עם דברים אחרים הוא פוגם את הדבש דשמנונית בדבש נט " ל הוא דהעיקר הוא הדבש ובהכי מתיישב מעשה דר " י שבמרדכי שבשלו דבש דהעיקר היה הדבש אבל הא דכתב המרדכי פ " ב דביצה וז " ל על כן אם נמצא בדבש חתיכה של נבילה אסור כל הדבש דכבוש ג' ימים הוה כמבושל צ " ל דלא נחית התם לפרושי דשמנונית בדבש הוי נט " ל אלא עיקרו בא להורות דין כבוש שאינו אלא בג' ימים אבל מה שהנבילה אוסרת הדבש אינו מפני שנ " ט לשבח דודאי נותן טעם לפגם הוא אלא מיירי בגוונא דאפי' הוה לפגם הוה אוסרו כגון שהדבש אינו רבה על הנבילה וכמ " ש הרשב " א דכשההיתר הוא בכמותו כמו האיסור אינו מותר עד שיפגום לגמרי וקאמר דאפילו בכה " ג שהנבילה אוסר את הדבש אינו אוסרו בכבוש אא " כ בג' ימים :
Yoreh De'ah.103.5.1 ואם בתוך מע " ל שבשלו בה חממו בה אפילו מים לבדם וכו' כתב ב " י דדין זה הוא לרבינו תם ור " י דבכל שאר איסורין נמי אמרינן חנ " נ אבל לר " א לעולם חשבינן מעת לעת משעה שבישל בה האיסור וקשה דא " כ למה כתב רבינו דין זה בסתם כיון דליה לא ס " ל כדכתב בסי' צ " ב דמסקנת הרא " ש כרבינו אפרים וכ " כ סוף סימן צ " ח ובסי' ק " ו וי " ל כיון שכתב כאן רבינו כדפי' בסימן צ " ד ולשם כתבו ע " ש בעל התרומות א " כ לא כתבו סתם אלא ע " ש בעל התרומות ועי " ל דאף ע " פ דלהלכה ס " ל כהר " א מ " מ לא עשה מעשה להקל כנגד ר " ת ור " י אלא היה נוהג כמו שאנו נוהגים להורות לחומרא כר " ת ור " י ולכן הביא דעת סה " ת וסמ " ג וסמ " ק בכמה מקומות שהם ע " פ דעת ר " ת ור " י ועוד נראה עיקר דרבינו לא בא להורות אלא דחשיבא בת יומא משעה שחממו בה מים וצריך שתשהה מעת לעת לחימום המים שבזה מודה גם הר " א דכיון דאין ס' במים כנגד כל הקדרה נאסרו המים אבל ודאי דלר " ת א " צ לשער כנגד כל הקדירה אלא לפי חשבון האיסור אם נודע כמה איסור בלע מתחלה ואם לא נודע כגון קדירה ישנה שבשלו בה נבילות טובא פשיטא דאף להר " א נחשבת כל הקדירה ב " י מעת שחממו בה המים דמשערינן בכל הקדירה אף בשאר איסורין . עוד כתב ב " י מיהו היכא שהקדירה בלוע מבשר וחלב והוחמו בה מים תוך מע " ל חשבינן מעל " ע משעה שהוחמו בה מים דכ " ע מודו דבבשר וחלב אמרינן דנ " נ ע " ל בסי' צ " ד דכתבתי דאיכא מאן דס " ל דבכלי הבלוע מבשר וחלב אי ידעינן כמה בלע א " צ לשער כנגד כל הכלי ועיין עוד בסימן צ " ו וסוף סי' צ " ח :
Yoreh De'ah.103.6.1 כתב הרשב " א יראה לי וכו' פי' דאע " ג דנ " ט לפגם הוא מ " מ כיון שאינו מדברים המאוסים כנמלים וכעכבר לא שרינן להו אלא כששהיתר רבה על האיסור ואין בו כזית בכדי א " פ אבל בדברים המאוסים כשההיתר רבה שרי אפי' יש בו כזית בכדי א " פ ויתבאר בסימן שאח " ז בס " ד בסעיף ד' ע " ש .
Yoreh De'ah.104.1.1 עכבר שנפל וכו' בפרק השוכר ( ס " ח ) ההוא עכברא דנפל לחביתא דשיכרא אסריה רב לההוא שיכרא וקס " ד מעיקרא דעכברא בשיכרא נט " ל הוא ובעלמא נט " ל מותר והכא חידוש הוא דהא מימאס מאיס ובדילי אינשי מיניה ואפ " ה אסריה רחמנא הילכך נט " ל נמי אסיר מתקיף לה רב שימי מנהרדעא ומי מאיס והלא עולה על שולחן מלכים ל " ק הא בדברא הא בדמתא ופי' דמתא עכבר של יישוב מאיס אמר רבא הילכתא נט " ל מותר ועכבר בשיכרא לא ידענא מ " ט דרב אי משום דקסבר נט " ל אסור ולית הילכתא כוותיה אי משום דקסבר נ " ט לפגם מותר ועכברא בשיכרא אשבוחי משבח וכתב הרי " ף והרא " ש והרמב " ם בפט " ו מהמ " א שהעכבר בס' דחוששין שמא טעמו בשכר ובחומץ משביח ולא הזכירו החילוק בין דדברא ובין דמתא אלמא דס " ל דאין חילוק דאפי' דדברא דלא מאיסא דעולה על שלחן מלכים מ " מ ספק הוא אם הוא נט " ל בשכר ובחומץ אם לאו והיכא דנפל ליין ושמן ודבש שרי דודאי טעמו פוגם הוא ואפי' דדברא אבל מדברי ב " י בש " ע נראה דס " ל דדברא כיון דלא מאיסא דעולה על שלחן מלכים ודאי נ " ט לשבח הוא ולפ " ז אף ביין ושמן ודבש הוא אוסר ולא ידעתי מניין לו ופשט השמועה ומשמעות הפוסקים דאפילו דדברא נ " ט לפגם הוא אלא דבשיכרא וחלא חוששין שמא נ " ט לשבח ואין חילוק בין דדברא לדמתא אלא דדמתא כיון דממאיס מאיס הילכך בשאר משקים דנט " ל אם ההיתר רבה עליו מותר אפילו יש בו כזית בכדי א " פ אבל דדברא דלא מאיס אפילו ההיתר רבה עליו אם יש בו כזית בכדי א " פ אסור אע " ג דנ " ט לפגם ויתבאר בסמוך בדברי הרשב " א :
Yoreh De'ah.104.2.1 ומ " ש ואם נחתך וכו' עד בענין שלא ישאר ממנו בתוכו כלום פירוש שיסנן במסננת של בגד שלא יעבור מן העכבר כלום וכ " כ במרדכי פרק השוכר וכן הא דכתב ואם נימוח לתוכו לגמרי וכו' והיינו שנימוח ונתערב עם המשקה והיה כמוהו שאילו נשתייר שם שום ממשות ממנו אפילו היה פחות מכעדשה היה אסור דחצי שיעור אסור מן התורה ובכעדשה חייב נמי מלקות דאיסור אכילתו כטומאתו צ " ל דלא ידעינן לה נמי אלא ע " י שיסנן במסננת של בגד אלא דתחילה אמר היכא דנחתך לחתיכות דקות דעל ידי סינון לא ישאר בו שום ממשות אלא טעמו שפלט בלבד ואח " כ אמר דאם נימוח לתוכו לגמרי פי' דהממשות נימוח בתוכו לגמרי והיה כמוהו נמי בטל בס' אבל פשיטא דלא ידעינן לה אלא על ידי מסננת של בגד ואם אינו יכול לבררו כגון שהיה השכר מעורב במאכל עב שא " א לסננו הכל אסור ומיהו דוקא בשרץ דאיסורו כטומאתו אבל בשאר איסורין אם אינו יכול לבררו שרי והיינו דכתב רבינו בסתם בסי' ק " א דאם נתרסקו בטלי דתו לא חשיבי דבכל ענין שרי אם נתרסקו אפי' נפל לרוטב ואי אפשר לבררו :
Yoreh De'ah.104.3.1 כתב הרמב " ם ואם נפל ליין ושמן שרי תימה דברמב " ם כתב יין ושמן ודבש ולמה השמיט רבינו דבש ואולי לא היה כתוב דבש בספר הרמב " ם שבידו אבל ודאי ה " ה דבש ושאר משקין דדוקא חלא ושיכרא דמספקא ליה לתלמודא אי משביחין הוא דאסור אבל שאר כל המשקין ודאי פוגם הוא ושרי דאל " כ הו " ל לתלמודא לפרש כי היכי דקא מפרש לחלא ושיכרא כך נראה מדעת הרמב " ם :
Yoreh De'ah.104.4.1 כתב הרשב " א דברים המאוסים וכו' המעיין בדבריו בת " ה הארוך בית ד' סוף שער א' יראה דתרתי אתא לאשמועינן חדא דלא תימא כיון דממאיס מאיס ובדילי אינשי מינייהו ואעפ " כ אסריה רחמנא הילכך נט " ל נמי אסור וכרב ששת דליתא אלא אף על גב דהוא עצמו אסור אע " ג שהוא מאוס ופגום אין לך בו אלא חידושו אבל תערובתו אינו אוסרו אם הוא פוגמו וכרבא דפליג עליה דרב ששת . אידך אשמועינן דלא אסרו הכתוב פגימתו אלא לאכלו בפני עצמו אבל כשנתערב בהיתר שהולכים אחר נתינת טעמו כיון שהוא נט " ל בתערובתו אם ההיתר רבה על האיסור אפילו יש בו כזית בכדי א " פ הולכין אחר הרוב ואי משום טעמו של איסור שהוא נטעם ונרגש בו כאילו הוא בעינו אינו נקרא בשם טעם לאסור את ההיתר המרובה דאדרבה הוא פוגמו הילכך כל השרצים המאוסין ועכברא דמתא גם כן דמאיס הוא אפילו נמחה גופן בתוך ההיתר אפילו יש בו כזית בכדי אכילת פרס כל שההיתר רבה על האיסור המאוס שרי אבל דדברא דלא מאיס דינו כנבילה וכשאר כל האיסורין דאפילו ההיתר רבה על האיסור אם יש בו כזית בכדי א " פ הרי הוא חשוב כאילו הוא בעינו ואסור אפילו נ " ט לפגם כל שהוא ראוי לגר והיינו דכתב רבינו בסימן הקודם ע " ש הרשב " א דשרי כשההיתר רבה על האיסור דמיירי בנבילה ושאר איסורין שאינם מאוסים ולא שרי אלא בשאין שם כזית בכדי א " פ ומן הראוי היה לבאר בסימן הקודם דמיירי דוקא כשאין בו כזית בכדי א " פ וכאן הו " ל לפרש דאפי' ביש בו כזית בכדי א " פ נמי שרי כיון שהם דברים המאוסים : כתב הרא " ש בתשובה דעכבר בשומן אווז אוסר עד ס' נראה דס " ל כי היכי דאשכחן בתלמודא דמספקא ליה לרב אי עכברא בשיכרא וחלא אשבוחי אשבח אם לאו הכי נמי איכא לספוקי במשקין אחרים וכ " כ הרא " ש בפג " ה ע " ש גאון דעכברא בשמן אוסר עד ס' סבירא ליה נמי דחלא ושיכרא לאו דוקא דה " ה לשמן וכך פי' ב " י ונראה דמטעם זה אסרו מהר " ם והרא " ש ושאר גאונים הזבוב שנפל לקדירה עד ס' דמספקא להו דשמא אשבוחי משבח במשקין ובתבשילין וכסברת הגאון ובסוף ש " ד האריך בדין כף שהוציא בו זבוב מהקדירה ונראה משום דר " ת נמי ס " ל דהזבוב אוסר ואין זה אלא מטעמא דפרישית דשמא הזבוב אשבוחי משבח בתבשיל ואין להקל כלל כנגד רבותינו רבינו תם ותלמידיו אחריו שעשו מעשה להצריך ס' בזבוב וה " ה שאר דברים המאוסים וכ " כ מהרא " י בהגהת ש " ד סימן מ " ב שכן המנהג לאסור ולהצריך ביטול ס' בטעם הזבוב וכ " כ או " ה כלל כ " ז סימן א' ודלא כמ " ש בהגהת ש " ע בסימן ק " ז ס " ב להקל בזבוב ע " ש אכן מ " ש כאן בדין עכבר בשומן דבמקום הפסד גדול יש לסמוך אדברי המקילין דא " צ ס' לבטל פליטתו דנט " ל הוא נראין הדברים :
Yoreh De'ah.105.1.1 כל הדין וכו' פירוש כיון דהאיסור כבוש בתוך ההיתר לח בלח חשוב כמבושל שהאיסור מפליט מעצמו ונתערב בתוך ההיתר ובעי ששים ואע " ג דצונן בצונן הוא מפליט בנכבש בתוכו מע " ל וה " א פג " ה כבוש הרי הוא כמבושל ואף ע " ג דבמרדכי פ' שני דביצה כתב ע " ש כמה גדולים דכבוש הוי בג' ימים רבינו נמשך אחר דברי מהר " ם והרא " ש שהביאו ראיה מהך דבשר בחלב חידוש הוא וכו' מיהו בכבוש בחומץ ובציר לא בעינן מעת לעת אלא שיעורו כאילו נתנו על האור כדי שירתיח ויתחיל לבשל אם נכבש כשיעור הזה בחומץ או בציר נאסר וכן פירש " י כבוש בחומץ והיינו כשכבוש כשיעור הזה אבל בכבוש במים או בשאר היתר לח מודה רש " י דבעינן מע " ל וליכא פלוגתא . בין פי' רש " י לפי' מהר " ם והרא " ש וכך נראה דעת ב " י :
Yoreh De'ah.105.2.1 ומ " ש ואם הוא חם שהיד נכוית בו אז אוסר כמו מבושל פי' כשהאיסור וההיתר היה חם חום דכ " ש אף על פי דכ " ש אינו מבשל מ " מ מבליע ומפליט כיון שהיד נכוית בו ונאסר כולו והיינו דקאמר כמו מבושל כלומר דאע " ג דלגבי שבת לא חשיב בישול מ " מ לגבי איסור חשוב כמו מבושל ואוסר כולו כשהוא דרך בישול כמו שיתבאר בס " ד :
Yoreh De'ah.105.3.1 כתב הרשב " א יש אומרים שאין מפליט אלא חום של כ " ר וכו' פירוש דעת הי " א היא דכ " ר דוקא כיון שהוא מבשל הוא נמי מפליט אבל כ " ש וכן עירוי דאינו מבשל אינו מפליט וא " כ לפ " ז היתר ואיסור שנתערב בחום דכ " ש כיון דאינו מפליט בהדחה בעלמא סגי ליה וכתב הרשב " א ע " ז ולא נהירא דבהדחה ודאי לא סגי ליה אלא קליפה בעי בחום דכ " ש ואפילו אין היד סולדת בו כמו חום בית השחיטה וכפלי דאין היד סולדת בו ובעי קליפה וכך הוא בת " ה הארוך להדיא בית ד' ראש שער א' אבל רבינו לא ראה אלא ת " ה הקצר והבין מדבריו לכאורה מדקאמר י " א שאין מפליט אלא חום של כ " ר וכו' דהיה לו לומר בלשון קצרה י " א שאין כ " ש מפליט כלל ולא כהירא וכו' מדקאמר י " א שאין מפליט אלא חום של כ " ר שהוא מבשל אלמא דה " ק יש אומרים דאין דין עירוי וכ " ש כמו כ " ר דדוקא כ " ר שהוא מבשל מפליט ומבליע בכל ההיתר אבל לא עירוי וכ " ש ולא נהירא אלא כל חום שע " י האש מפליט כמו כ " ר ואפי' אין היד סולדת בו ואוסר כולו דאין חילוק בין כ " ר לכ " ש אלא דכ " ר מבשל וכ " ש אינו מבשל אבל להפליט שוין הן שזה מפליט בכולו כמו שזה מפליט בכולו ולכן על פי הבנה זו בתחילת הדעת הקשה רבי' דא " כ אין כאן ראיה מחום בית השחיטה וכפלי דאין מפליט אלא קליפה אבל להפליט בכל ההיתר אימא לך דלא חשיב חום אא " כ היד סולדת בו . אח " כ אמר דאפשר דהרשב " א מביא ראיה דחום לתוך חום דכ " ש נמי מפליט ואוסר כדי קליפה להוציא מדעת י " א דבעירוי וכ " ש כיון דאינו מבשל אינו מפליט כלל ולא בעי אלא הדחה וע " ז מביא ראיה מחום בית השחיטה וכפלי דמפליט דאלמא כל חום שעל ידי האש מפליט אפילו אין היד סולדת בו ומכ " ש כשהיד סולדת בו מפליט להצריך קליפה וכן ראיתי לקצת מחברים ואינו כן אלא חום לתוך חום אפי' דכ " ש אוסר כולו אם הי " ס בו כלומר דבין חום לתוך חום דכ " ר ובין דכ " ש אוסר כולו ולא סגי ליה בקליפה מיהו האי אוסר כולו דקאמר רבינו לצדדין אתפרש דאם הוא דרך בישול אוסר כל ההיתר לגמרי ואם הוא דרך צלי אוסר כולו בכדי נטילה וקרי ליה נמי אוסר כולו כיון דלא סגי ליה בקליפה והיינו דמפרש ואזיל לפיכך נפל איסור חם וכו' בד " א שנתערבו דרך בישול וכו' זאת היא דעת רבינו בהשגתו אבל הב " י הבין דמ " ש רבינו ואפשר שר " ל דחום לתוך חום אינו אוסר כ " נ אלא כדי קליפה דאחום של כ " ר קאמר ועל זה הרבה עליו תשובות דהיאך יעלה על הדעת לפרש טעות כזה בדברי הרשב " א ושרי ליה מאריה דלא אמר רבינו כך אחום לתוך חום דכ " ר אלא אחום לתוך חום דכ " ש קאמר דעל דין עירוי וכ " ש הניח הרשב " א יסוד דבריו לומר דמפליט אפילו אין היד סולדת בו וכ " ש אם היד סולדת בו ועליה קאמר רבינו ואפשר שר " ל דחום לתוך חום דכ " ש ועירוי אינו אוסר ג " כ אלא כדי קליפה ואינו כן וכו' והוא דבר פשוט דרבינו סובר דאף חום לתוך חום דכ " ש אם הוא דרך בישול אוסר כולו לגמרי וכמ " ש בסמוך ואם הוא חם שהיד נכוית בו אז אוסר כמו מבושל דהיינו חום דכ " ש כשהיד סולדת אוסר כולו כאילו היה מבושל דכ " ר והיינו כשנתערבו דרך בישול ע " י רוטב כדפי' כנ " ל . ויש להקשות דמאי ראיה מביא הרשב " א מחום ב " ה וכפלי כשל עוזר ונפל עזור הלא בחום ב " ה פסק האלפסי דלא בעי אלא הדחה וכן פסק הרמב " ם בפי " ז מהמ " א ובכפלי פסק הרמב " ם בפ " ז מהמ " א שלא חששו בו חכמים אלא לכתחילה אבל דיעבד שרי ואפילו קליפה א " צ ורבינו הביא דבריו למעלה בסי' ס " ד וי " ל דכיון דרב סובר בחום ב " ה דבעי קליפה ומקצת פוסקים כמותו כדלעיל בסי' י' וגבי כפלי כתב הרמב " ן ג " כ דצריך קליפה מכריח הרשב " א דבחום כ " ש שע " י האש דעדיף מחום ב " ה ודכפלי פשיטא דליכא מאן דפליג עלה דודאי צריך קליפה לד " ה אי נמי י " ל כיון דללישנא קמא פ " ק דחולין קאמר דכ " ע בית השחיטה רותח הוא מ " ד קולף שפיר מ " ד מדיח איידי דטרידי סימנין לאפוקי דם לא בלעי אלמא דרבב " ח נמי דקאמר מדיח לא קאמר הכי אלא משום דטרידי כו' הא לאו טעמא דטרידי הוה מודה דבלע ובעי קליפה א " כ כל חום היכא דלא טרידי פשיטא דמפליט ומבליע וכיון שהדבר ידוע דחום כ " ש הוא יותר רותח מחום ב " ה ודאי דכ " ע מודו דבעי קליפה וצריך שתדע שז " ש הרשב " א דחום בית השחיטה מפליט רצונו לומר מפליט מעצמו ומבליעו באחר אבל אין פירושו מפליט הבלוע במקום אחר שהרי הרשב " א גופיה כתב שאין ב " ה כרותח גמור שיפליט מה שבסכין ויבליענו בבשר והביאו רבינו למעלה בסימן עשירי ע " ש :
Yoreh De'ah.105.4.1 ומ " ש בד " א כשנתערבו דרך בישול פי' שנפל לתוך התבשיל שיש שם רוטב דהרוטב מוליך פליטת האיסור ומערבו בכל התבשיל ובכל החתיכות ואף ע " פ שאינו אלא חום לתוך חום דכ " ש אפ " ה הוא אוסר כולו אבל דרך צלי דהיינו בלא רוטב כלל אלא יבש אפי' הוא אצל האש אינו אוסר כולו אלא כדי נטילה אבל כדי נטילה מיהא בעינן ולא סגי בקליפה ל " מ באיסור חם שנפל על הצלי שאצל האש אלא אפילו קר שנפל נמי לא סגי ליה לקליפה דכיון דתתאה חם תתאה גבר ובעי נטילה ומהר " י חביב תיקן לשון אפילו בדרך אחר דאאיסור קאי וכמו שהוא בב " י וכ " פ מהרש " ל ז " ל ולפעד " נ מה שכתבתי :
Yoreh De'ah.105.5.1 ומ " ש לפיכך ירך וכו' פג " ה ( דף צ " ו ) משנה ומימרא דשמואל :
Yoreh De'ah.105.6.1 ומ " ש וכן אם נפל איסור על חתיכה שבקדרה וכו' נראה דס " ל לרבינו דלא חמיר טפי חתיכה יבש בלא רוטב שנתבשל בקדרה מצלי שאצל האש דאינו אוסר כולו אלא כדי נטילה ותימה דא " כ טיפת חלב כשנפלה על החתיכה שכולה חוץ לרוטב לר " י אמאי אוסרתה לכולה חתיכה עד ס' ולא סגי לה בנטילה אבל בלא דברי רבינו דבכאן היה נראה דחם ע " י בישול הוא חמיר טפי מחום דצלי שאצל האש אבל למ " ש רבינו שהן שוין בדין קשה טובא וי " ל דס " ל לרבינו דדוקא חתיכה של איסור דנוגע בהיתר אין הטעם הולך מחתיכה לחתיכה בלא רוטב ואינו אוסר במקום נגיעתה אלא בכדי נטילה אבל טיפת חלב לח כמו רוטב דמתפשטת בכל החתיכה כשנופלת עליה ולפי זה טיפת חלב שנפלה על הצלי שאצל האש נמי מתפשט בכולה ואוסר עד ששים ואע " ג דהרא " ש בפ' כ " ה ( תחלת דף קע " ו ) כתב דאין להתיר מטעם דשריק אם נשפך דם רותח על הצלי או אפי' דם צונן היה אסור משום דתתאה גבר ואסור כדי קליפה או כדי נטילה דדוקא דם הנפלט ונוטף עם הציר ע " י צלייה או מליחה הוא דאמרינן דשריק אבל בעיניה לא אשכחן דשריק עכ " ל וכ " כ רבינו לעיל בסימן ע " ו דיש ליישב ולחלק דדוקא בדם דאינו מפעפע בטבעו הלכך אע " ג דלא שריק בעיניה מ " ה אינו נכנס יותר מכדי קליפה או נטילה אבל טיפת חלב שמפעפע בטבעו מתפשטת בכל החתיכה ואוסרת עד ששים וה " א להדיא בתוס' פג " ה דאמאי דמשני שאני חלב דמפעפע כתבו התוס' והא דאמר נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו ותו לאהיינו משום דרוטב אינו מפעפע כל כך דציר בעלמא הוא ולא שומן עכ " ל אלמא דבדם וציר הוא דאמרינן דאינו מפעפע בכולו אבל טיפת חלב בחתיכת בשר אימא לך דנכנסת ומפעפע בכולה מיהו לפ " ז צ " ל דרבינו חולק אמ " ש הרשב " א דהחלב אינו מפעפע ומביאו ב " י בסוף סימן זה וז " ל דברים אלו שאמרנו אפי' בבשר בחלב שהחלב אינו מפעפע . ועי " ל דרבינו נמי סובר דהחלב אינו מפעפע והך טיפת חלב שנפלה אחתיכה שחוץ לרוטב כולה דאוסרת עד ששים לר " י מיירי בחתיכה שמינה ולא היה צריך לפרש דבשמינה מיירי דדבר פשוט הוא דחום לתוך חום בלא רוטב אינו אוסר בכולו אלא בשמן וכמו שנתבאר בסי' זה כנ " ל אבל מהרמ " א בת " ח כלל כ " ג דין ג' הביא תחלה דברי רבינו שכתב כאן ושכ " כ המרדכי דאינו אוסר אלא בכדי נטילה וכתב עליו ודלא כמשמעות דבריו שכתב בסימן צ " ב דכל החתיכה אסורה שהרי כתב דאם בא אח " כ לתוך הרוטב צריך לשער כנגד כולו עכ " ל ושרי ליה מאריה דהבין דדברי רבינו בכאן הם סותרין למ " ש בסימן צ " ב והא ליתא שהרי בכאן סוף הסימן כתב רבינו הא דחתיכת איסור אוסרת חבירתה בנגיעתה דוקא שאיסורה מחמת עצמה כגון נבילה או בשר בחלב וכו' אלמא דס " ל דאפילו לחבירתה אוסרת בנגיעתה כ " ש דהיא גופה נאסרת מבליעת הטיפה אלא צריך ליישב דברי רבינו באחד משני היישובים דפרישית . ולענין הלכה פסק ב " י בש " ע דחום של כלי שני אפילו הי " ס בו בדיעבד מותר בלא קליפה ובהדחה בעלמא סגי וכך הוא דעת הרב בהגהת ש " ע ולא נהירא אלא דברי הרשב " א עיקר דבהדחה ודאי לא סגי אלא קליפה בעינן בחום דכ " ש אפי' אין היד סולדת בו והיכא דהי " ס בו נמי מסתברא כדברי רבינו דכל שהוא חם שהיד נכוות בו אפי' אינו כ " ר אלא עירוי או אפי' כלי שני אף על פי דאינו מבשל מכל מקום מפליט הוא מעצמו ומבליעו באחר ואוסרו כולו אם הוא דרך בישול ע " י רוטב ואם הוא דרך צלי ביבש אפי' הוא אצל האש אינו אוסרו אלא בכדי נטילה אבל לא סגי ליה בקליפה מאחר דהיד סולדת בו ולפי זה סכין חולבת שחתכו בו בשר רותח לאחר שהונח בכלי שני אם היד סולדת בו נאסר הסכין דהבשר מפליט מעצמו ומבליעו בסכין אבל אין הבשר נאסר שאין כח בחום דכ " ש להפליט הבלוע בסכין ויבליענו בבשר דזה הוי כבישול אלא לפי שסתם סכין השמנונית דבוק עליו ונבלע בבשר רותח לכך נאסר בכדי קליפה והוראה זו דלא כהרב בהגהת ש " ע שכתב לעיל בסימן צ " ד דהסכין אינו נאסר דליתא אלא הסכין נאסר וצריך הגעלה וכמו שפסק מהרש " ל אבל דלא כמהרש " ל שכתב דהבשר כולו נאסר דליתא אלא אינו נאסר אלא כדי קליפה כמ " ש הרב בהגהת ש " ע ובת " ח והבאתי דבריהם לעיל סוף סימן צ " ד גם דלא כמ " ש מהרש " ל גבי דוחן ואורז שנתערבו מן הקדרה לקערה והי " ס בהן דדינן ככ " ר ואם הכף ב " י מבשר והדוחן בלוע הוא מן החלב או איפכא דנאסר המאכל משום בשר בחלב וגם הכף נאסר מבליעה זו ואוסרה אח " כ קדרה אחרת אם תחבו לתוכה אי נמי אם הכף הוא של נכרים אז נאסר בבליעת איסור שאוסר אותו תבשיל של דוחן שהכלי אוסר ד " א אפי' בלא רוטב אבל אם אותו התבשיל נאסר שבלעה איסור לא נאסר הכף ממנו בלא רוטב מאחר שהמאכל אינו אסור מחמת עצמו וכו' עכ " ל ולמאי שכתבנו איפכא מסתברא דהכף לעולם נאסר מהדוחן והאורז בין שאיסורו מחמת עצמו בין שבלעה איסור דסוף סוף כיון שהי " ס בו מפליט מעצמו ומבליעו בכף או בסכין דאם איסורו מחמת עצמו אוסר כל הסכין וכל הכף ואם בלעה איסור אוסרו בכדי קליפה כדפרישית בסימן ס " ו ולעיל ס " ח ובסימן ק " ז ס " א דלעולם אוסר לסכין ולכף וכי היכי דאמרינן בחום בית השחיטה ובכפלי אבל אין הדוחן והאורז נאסר מן הכף שאין כח חום כלי שני להפליט מה שבכף ולהבליעו בדוחן ודוקא כשהכף נקי שאין עליו שמנונית שהודח היטב אבל אם יש עליו שמנונית נאסר הדוחן בכדי קליפה כי היכי דצריך קליפה בבשר כשחתכו בסכין חולבת כדפרישית בסמוך כנלפע " ד עיקר הוראה זו מיהו לדידן דנהגינן במליחה ובצלייה בששים אף בדרך צלי אוסר כולו עד ששים ואפי' אי איכא ששים בעי נמי נטילה ואי ליכא ששים הכל אסור כיון שהי " ס בו ואף בכלי שני כדפרישית :
Yoreh De'ah.105.7.1 ומלוח וכו' בד " א כשהאיסור וההיתר שניהם מלוחים ואפי' האיסור מלוח וכו' איכא למידק דבסימן ע' כתב וכ " ש אם הטמא מליח והטהור תפל וי " ל דבפרק כ " ה קאמרינן רב מרי בר רחל אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר טרפה אתא לקמיה דרבא וקמיבעיא ליה מי אמרינן כיון דטריד לפלוט לא בלעי ציר טרפה כי היכי דאמרינן לגבי דם ושרי או לא דמי לדם וקפשיט ליה דלא אמרינן איידי דטריד לפלוט לא בלע אלא לגבי דם דשריק אבל לא לגבי ציר טרפה דמסרך סריכי והשתא בסימן ע' כתב רבינו וכ " ש אם הטמא מליח והטהור תפל דכיון דטהור לא מפליט מידי ליכא למימר איידי דטריד לפלוט לא בלע וכדפירש " י לשם להדיא אבל כאן כתב רבינו ע " פ האמת דגבי איסור ליכא למימר איידי דטריד למיפלט וכו' אם כן לא מיבעיא בשניהם מלוחים דשניהם חמים ורותחים אלא אפי' ההיתר תפל דאינו רותח אפ " ה נאסר :
Yoreh De'ah.105.8.1 וכתב הרשב " א דוקא כשהאיסור המלוח למטה וכו' יראה שהוא סובר שחום ע " י מלוח אוסר הכל וא " א הרא " ש לא כתב כן וכו' הרב ב " י השיב על רבינו שהלא בת " ה הקצר בית ד' ראש שער א' מפורש דלא אמר הרשב " א דאוסר הכל אלא בשהיה הטמא שמן וכו' ובהא להרא " ש נמי אוסר הכל כדאשכחן בגדי שמן שצלאו בחלבו וקי " ל דמליח כרותח דצלי וכ " כ רבי' בהדיא בסמוך וכו' עכ " ד וכדי ליישב דברי רבינו שלא יהא מכלל מכלכל דבריו שלא במשפט אני אומר דמ " ש רבינו בסמוך וכי היכי דמפלגינן בצלי בין כחוש לשמן ה " ה נמי בחום של מליח וכו' אין דעתו לומר דשוין הן בדין לגמרי אלא ר " ל כי היכי דמפלגינן בצלי בין כחוש לשמן דבשמן אוסר הכל ובכחוש אוסר בכדי נטילה ה " ה נמי בחום של מליח אם האיסור שמן מפעפע בכולו ואוסר כולו כלומר דלא סגי בקליפה אלא בעי נטילה ובאיסור כחוש אינו אסור אלא בקליפה אבל לא ס " ל כלל דבמליחה אפי' בשמן הכל אסור כמו בצלי מדלא אשכחן להדיא דמלוח יהא שוה לצלי בדין שמן שיהא אסור הכל דלא קאמר תלמודא אלא אהא דקאמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מראש אזנו שאני חלב דמפעפע ופרכינן עליה מעובדא דר' יוחנן דקאמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו ומשני ההוא כחוש הוה וכך הביאו הרא " ש ולא כתב דכך הדין במלוח שמן דאסור לאכול מראש אזנו אלא ודאי דהרא " ש קא סמיך על מ " ש בתחלת סוגיא זו דהא דקאמר שמואל אורך שנצלה בגידו דקולף ואוכל עד שמגיע לגיד דלאו דוקא הוא דלצלי בעי נטילה כיון שלא מצינו מפורש בו קליפה ומיהו יראה שאין צריך להחמיר ברותח דמליחה ודי בקליפה וכו' עכ " ל הרא " ש דמיניה נלמד לדין איסור שמן דמפעפע בצלי ואסור לאכול אפילו מראש אזנו דבמלוח ואיסור שמן א " צ להחמיר כמו בצלי וסגי בכדי נטילה ותדע דהכי הוא דאי איתא דבמלוח נמי באיסור שמן אוסר הכל עד ששים א " כ היכא דהאיסור שמן מלוח הוא עליון וההיתר שאינו מלוח הוא תחתון יהא ההיתר אסור לגמרי לסברת הרא " ש ורבינו כר " י דאין חילוק בין תתאי לעילאי גבי חום ע " י מליח ובצלי היכא דהאיסור שמן הוא עליון חם וההיתר תחתון קר לא צריך אלא קליפה או נטילה לכל היותר א " כ יהא חמור רותח דמליח מרותח דצלי אלא בע " כ דבמלוח איסור שמן אינו אוסר יותר מכדי נטילה ומ " ש רבי' במלוח איסור שמן דמפעפע בכולה ואוסר כולו לאו דוקא כולה אלא כלומר דלא סגי בקליפה והשתא לפי הנחה זו יתישבו דברי רבינו בהשגתו על הרשב " א דקאמר יראה שסובר שחום ע " י מליח אוסר הכל דודאי ראה רבינו סוף דבריו דבשמן קאמר הרשב " א אלא דלא היה צריך להביא אלא תחלת דבריו והכריח מתוכה דכיון דס " ל לחלק בחום שע " י מליח בין תתאי לעילאי כמו בחום שע " י צלי ובתתאי צונן בחום דמלוח נמי אוסר בקליפה דאדמיקר ליה בלע כמו בצלי א " כ יראה דבתתאי מלוח אוסר הכל כמו בצלי היכא דהאיסור הוא שמן וא " א הרא " ש לא כתב כן והיינו כדפרישית דלא אשכחן להרא " ש דכתב דבשמן אסור לאכול אפילו מראש אזנו אלא בצלי אבל לא כתב כן במלוח אלמא דבמלוח ליכא איסור כולו אלא קליפה או נטילה וזהו משמעות לשון וא " א לא כתב כן ודו " ק : כתב הרב בהגהת ש " ע ולפי שאין אנו בקיאין בין שמן לכחוש נוהגין לשער בכל מליחה בששים כמו בבישול וכו' והוא מדברי מהרא " י בהגהת ש " ד ריש סימן ל " ז וכן כתבו שאר מחברים אכן איכא שיטה אחרת דאפילו כחוש לגמרי כמו ציר של נבלה אוסר במליחה עד ששים מדינא דס " ל דכל איסורין הן מפעפעין חוץ מדם דמישרק שריק ואינו מפעפע והוא שיטת ש " ד בשם רבותיו הלכך למעשה וכך הוא שיטת ר " י הלבן וראב " ן ואף באיסור חמץ בפסח כיון דקאמר בגמרא שאני שאור דחימוצו קשה איכא למימר דהחמץ מפעפע ואוסר כל החתיכות במשהו . דלא כהרב בהגהת ש " ע דמיקל בזה וכבר נתבאר בס " ד באורח חיים סי' תס " ז ובתשובתי בארתי כל זה באריכות בס " ד :
Yoreh De'ah.105.9.1 והא דחתיכת איסור כו' או בשר בחלב כו' כבר כתבתי בסי' צ " ב סעיף ו' מאי דקשיא אהא דכתב רבינו כאן דחתיכה הבלוע בבשר בחלב אוסרת בנגיעתה דבדין טיפה שנפלה על החתיכה מבואר בגמרא דאינה אוסרת וכתבתי דאינה אוסרת האחרות לגמרי קאמר אבל בכדי נטילה ודאי אוסרת אפי' באינה שמן ע " ש והרש " ל פי' דמ " ש רבינו כאן או בשר בחלב רצונו לומר שנגע בשר חם בגבינה אוסרת הגבינה בנגיעתה חמין כדלעיל צ " א אבל חתיכת בשר שנפלה עליה טיפת חלב ונאסרה אינה אוסרת חתיכה אחרת בנגיעת חמין בלא רוטב :
Yoreh De'ah.105.10.1 ומ " ש רבינו אבל אם אין בה איסור אלא מה שבלעה וכו' אפילו החתיכה של היתר שמינה וכו' תמה עליו ב " י וכתב שהם סותרים למ " ש לעיל אפילו חתיכת האיסור כחושה וכו' עכ " ל ול " ק ולא מידי דהיכא דהאיסור אסור מחמת עצמו קאמר רבינו לעיל דאפילו האיסור כחוש ההיתר שהוא שמן מוליך עמו האיסור שאצלו אבל כשאין האיסור מחמת עצמו אלא שבלע איסור ממקום אחר בזו קאמר רבינו אף ע " פ שאותה החתיכה שבלע את האיסור היא שמינה אין השומן מוליך את האיסור שבו עמו לחתיכה אחרת בלא רוטב כיון שהאיסור הנבלע אינו מפעפע מעצמו אבל כשהחתיכה אסורה מחמת עצמה אפילו היא כחוש מ " מ מאחר דבע " כ פולטת רוטב נבילה הלכך אם ההיתר אצלו שמן השומן מתערב ברוטב נבילה ונבלע עמו בחתיכה ותו דמיפטם בשר נבילה משומן השחוטה ואחר כך נבלע בהיתר והוא דבר פשוט שכך הוא דעת רבינו . אכן הרב מהרש " ל השיג על רבי' במאי דמשמע מדבריו דה " ה במליחה נמי אם ההיתר שמן והוא תפל נמי מפעם לאיסור ואסור וז " ל דאפילו אי אמרינן הכי ה " מ לענין צלייה שחום האש מפטם מהאי להאי וגם שניהם חמין שהרי נצלו זה עם זה אבל במליחה לא מצינו סברא זו וגם בצלייה גופה חידוש הוא ושום מחבר לא חילק אלא סתמא פסקינן כ " מ שהאיסור אינו יכול לילך ולפעפע או אפי' אם החתיכות היתר שמינה שרי עכ " ל : כתב הרמב " ם בפ " ז מהמ " א אין מולחין החלבים עם הבשר וכו' משמע שאם עבר ומלח אין הבשר נאסר בכך וכ " כ אחר זה להדיא וז " ל וכל הדברים האלו אסור לעשותן ואם נעשו לא נאסר הבשר וכו' וכן פי' הרב המגיד לשם ומדלא חילק אלמא דאפילו שמן אין האיסור עצמו מפעפע במליחה דלהא מילתא גריעה מליחה מצלי וכ " כ הר " ן ע " ש הרמב " ן שפי' כך וכ " כ בש " ד ע " ש ראבי " ה וקשה מהא דכתב הרמב " ם ס " פ ט " ו מהמ " א דבשר נבילה מליח שנבלל עמו בשר שחוטה ה " ז נאסר וכו' דאלמא שהכל נאסר במליחה דמפעפע ואפי' ביותר מששים ונראה שפסקיו קא סתרי אהדדי ולפע " ד נראה ליישב דשאני בשר נבילה דגלי לן קרא דהטמאים דרבויא הוא ומרבינן לצירן היוצא במליחה דאסור ולא אמרי' דזיעה בעלמא הוא דאי לרוטבן ובבישול לא אצטריך דהיינו טעם כעיקר אלא לצירן במליחה אצטריך וכן פי' הר " ן להדיא והוא נמי דעת הרבינו משה בר מיימון ולפיכך אוסר הבשר כולו שנמלח עם הבשר נבילה מפני שאי אפשר לעמוד כאן לא על הטעם ולא על השיעור דאפשר דהרבה מן הציר נבלע בבשר במקום אחר והילכך אפילו איכא ששים לא בטיל ציר שהוא נוח ליבלע אף במליחה ואיסוריה בנבילה מגזירת הכתוב דהטמאים אבל בשאר איסורין כיון דהאיסור עצמו אינו מפעפע במליחה והציר כמי אף על פי דנוח ליבלע אפילו במליחה אינו אוסר דציר זיעה בעלמא הוא כדאמר בפג " ה ( דף צ " ט ) שאני דציר דזיעה בעלמא הוא א " כ אינו אוסר כלל במליחה ואינו דומה לנבילה דגלי לן קרא ואע " ג דקרא דהטמאים בשרצים כתיב ואיכא למיפרך מה לשרצים שכן טומאתן בכעדשה הנה בפ' העור והרוטב ( חולין דף ק " כ ) מפרשינן מהיכא קיימא לן בנבילה ע " ש והא דפריך אעובדא דרב מרי בר רחל דהוה קא " ל רבא הטמאים לאסור צירן וכו' ופריך ולימא ליה כדשמואל וכו' אע " ג דרבא לא קאמר דאסור אלא מגזירת הכתוב כדפרישית צ " ל דהמקשה לא אסיק אדעתיה האמת וכדמוכח מפירש " י דקס " ד דאין חילוק בין איסור לאיסור ורבא דקאמר ליה מהטמאים אינו אלא מדשמואל דמליח כרותח דצלי והשתא פריך בדשמואל לחוד סגי וכדפי' התוס' ומשני דיש לחלק בין איסור דם דמשריק שריק ובין ציר דנוח ליבלע ולהכי איצטריך קרא דהטמאים לאסור ציר נבילה אפילו בכלי מנוקב ולא אמרינן זיעה בעלמא הוא והשתא בשאר איסורין במליח בכלי מנוקב אינו אוסר אפי' איסור חלב שמן דאינו מפעפע במליחה כי אם הציר ואינו אוסר דזיעה בעלמא הוא אבל ציר נבילה אוסר מגזירת הכתוב דהטמאים אפילו בכלי מנוקב והתיישבו מעתה דברי הרמב " ם בטוב והב " י בסימן ע' וכאן כתב דרכים אחרים ליישב דבריו ולפע " ד מ " ש הוא הנכון ועיין בתוספות פג " ה בד " ה שאני ציר ( דף צ " ט ) שעמדו בקושיא היכי מייתי מהטמאים לאסור ציר של נבילה :
Yoreh De'ah.106.1.1 כתב הרשב " א אע " פ וכו' ואיני מבין דבריו דכיון שהכל מצטרף לבטלו וכו' הב " י הבין שדעת רבינו הוא דכיון דלא סגי בששים כנגד חלק האיסור שבו בלבד ולומר שמקצת האיסור נשאר יותר בחתיכה שלא יצא אלמא דנראה לו שכל האיסור מתבלבל בכל החתיכות בשוה להכי בעינן ששים כנגד כל האיסור והקשה ע " ז דמניין לו זה דדילמא משום דלא ידעינן אי נפק מיניה כל האיסור אם לאו לפיכך צריך ששים כנגד כל האיסור ולפע " ד דרבינו הבין דעת הרשב " א על נכון דס " ל כיון דחתיכה זו נאסרה אי אפשר לה לחזור להיתירה דאפשר לסוחטו אסור בכל האיסורין אע " ג דלא אמרינן חתיכה עצמה נ " נ וה " ט דברור לנו שנשאר בחתיכה זו איסור יותר קצת ממה שנבלע בחתיכות אחרות הלכך לא יצתה חתיכה זו מאיסורה עד עולם ואף עפ " כ השיג עליו רבי' למאי דס " ל דחדא תליא באידך דבבשר בחלב דחנ " נ הלכך אפשר לסוחטו אסור ובשאר איסורין דלא אמרינן חנ " נ אפשר לסוחטו נמי שרי כדפרישית לעיל סימן צ " ב וז " ש דכיון שהכל מצטרף לבטלו ה " פ דכיון שכל החתיכות מצטרפין עם אותה חתיכה עצמה לבטל האיסור הנבלע בה בע " כ הטעם מתבלבל הוא בכולו דאל " כ אלא תאמר דנשאר בחתיכה זו יותר חלק איסור ממה שנבלע בחתיכות אחרות א " כ היאך היא מצטרפת לבטל האיסור אדרבה צריך ששים בחתיכות לבטל אותה חתיכה כולה שעומדת באיסורה ונעשה גוף החתיכה נבילה אלא על כרחך כיון שלא נעשית נבילה גם היא אינה אסורה ומצטרפת לבטל האיסור שבתוכה עם שאר החתיכות דהטעם מתבלבל בכולו וכ " כ במרדכי פ' כ " ה ע " ש ר " ב בספר החכמה דלדעת רבי' אפרים בשאר איסורין אפשר לסוחטו נמי שרי בדיעבד וכדעת רבינו והוא דעת הרא " ה בספר בדק הבית בית ד' שער א' והדברים ארוכים לשם ובמה שהשיב עליו במשמרת הבית ע " ש וכבר נתבאר דליתא לדברי ר " ב והרא " ה ורבינו אלא אפשר לסוחטו אסור בכל האיסורין ע " ל בסימן צ " ב סעיף ח' וי " א :
Yoreh De'ah.106.2.1 וכתב עוד הרשב " א חתיכה שיש בה חלב וכו' וגם לא יוציאוהו תחלה שהחלב שבה יאסור אותה וכו' משמע להדיא שאם לא יוציאוהו אף החתיכה עצמה שבה החלב מותרת והיינו דוקא בחתיכה חיה שיש בה חלב ונתבשלה עם שאר החתיכות אבל אם נתבשלה תחלה בלבדה ונאסרה לא יצתה מאיסורה ולחזור להיתירה הראשון כדכתב הרשב " א והשתא איכא לתמוה טובא מה עלה על דעת רבינו מתחלה שכתב וזה לפי סברתו וכו' דמה ענין זה לזה דמ " ש תחלה דלא חזרה להיתירה מדבר בחתיכה שכבר נאסרה וכאן מדבר בחתיכה חיה ואפשר לתת קצת טעם לדבריו וה " ק דלפי סברתו שאף שנתבטלה לא חזרה להיתירה א " כ לפ " ז אף בחתיכה חיה אף ע " פ שכבר נתבטל החלב מ " מ יש מקום לחומרא זו דאם יוציאוהו תחלה או תישאר באחרונה תחזור ותיאסר ושוב לא תחזור להיתירה אפילו יחזור ויכניסנה ויהא הכל ביחד כבראשונה לא יועיל לשוב להיתירו אבל לפי מ " ש דלאחר שנתבטל האיסור שבו אינו אסור עוד וחוזר להיתירו מכ " ש דאין לחוש אם יוציאוהו תחלה או תישאר באחרונה דפשיטא דלא תיאסר כלל לאחר שכבר נתבטל בששים וכתב ע " ז ומ " מ יש לחלק וכו' . ולדידן דקי " ל דחנ " נ בכל האיסורין כר " ת ור " י כל שכן כאן דהחלב דבוק בחתיכה ואין בה ששים פשיטא דאותה חתיכה אסורה לעולם ומסירה משם והשאר מותר :
Yoreh De'ah.107.1.1 כתב בספר המצות דגים קטנים וכו' לפי שכשמערה מים החמין וכו' ביאור הדברים דלאחר שנתבשלו הדגים מערה המים חמין מן המחבת לתוך כלי אחר בלי שום דגים ומערה כל המים כולן שבתוך המחבת לתוך כלי אחר ולא נשאר שום רוטב במחמת ואם כן דעת האוסרין שמא בסוף העירוי נשאר הדג טמא עם כ' או ל' דגים עם מעט מים ונאסרו כולם כי המים חמין מוליכין אז הטעם בכולן בתוך המחבת ואין בהם ס' לבטל ואח " כ כשמערה גם אותן מעט מים ולא נשאר שום מים במחבת נגעו אותן כ' ול' דגים שנאסרו בשאר כל הדגים שבמחבת בעודם חמין בכ " ר שהוא המחבת וכיון שנגעו חמין בכ " ר זה לזה נאסרו כולם בקליפה דאף המותרין שהיו חוץ למים נאסרין בקליפה ולפ " ז נאסרו כולן בתוך המחבת שהוא כ " ר וכ " כ במרדכי ולפ " ז ניחא דכתב הסמ " ג שכשמער' מים חמין ולא הזכיר שמערה דגים דמיירי דמערה הרוטב בלי שום דגים כלל וגם ניחא דכתב הסמ " ג וסה " ת ואין חוזרין ואוסרין השאר שבמחבת דלא איירי הכא אלא בדגים שהיו חוץ למים במחבת אם חזרו ונאסרו חמין בתוך המחבת דדעת האוסרין הוי טעמא דנאסרין כולם כדי קליפה כדפרישית ודעת המתירין כיון דעירה כל המים ולא נשאר שום רוטב במחבת אע " ג שכבר נאסרו כ' ול' שבסוף העירוי קודם שעירה כל המים מכל מקום לסוף כשעירה כל המים ונתערבו ביחד כל הדגים שבמחבת בטלים ברוב דגים כשרות כיון שהתערובת היה יבש ביבש בלי רוטב ולא נאסרו כלל ואפי' קליפה לא צריך לפי שאיסור הנבלע ואין איסורו מחמת עצמו אינו חוזר ונבלע ביבש כל עיקר וכדמשמע פשטא דסוגיא בפ' כ " ה דקאמר אילימא לא ניער כלל ולא כיסה כלל מבלע בלע מיפלט לא פלט אלמא דהחתיכה שנפלה עליה הטיפה ונאסרה אינה אוסרת החתיכות אחרות אע " פ שנוגעות בה חמין ומשמע דאפי' קליפה א " צ . אבל דעת האוסרין דגם לשם ה " ק מיפלט לא פליט שיהיו החתיכות האחרות אסורות לגמרי אבל קליפה ודאי צריך אם אינו שמן ואם הוא שמן נטילה נמי בעינן וכדפרישית בסימן צ " ב ע " ש ובסי' ק " ה וכל זה כשעירה לסוף כל הרוטב ולא נשאר רוטב כלל כדפרי' אבל אם נשאר מעט רוטב במחבת שלא עירה כל הרוטב פשיטא דנאסרו כל הדגים דהרוטב מוליך את האיסור מחתיכה לחתיכה בתוך המחבת וליכא מאן דמתיר בהא אלא פלוגתייהו בשעירה לסוף כל הרוטב אם נאסרו הדגים כולן במחבת וכדפרי' והכי נמי מוכח במרדכי ובש " ד ובספר התרומה כדפרישית אבל הב " י פי' דמיירי דעירה הדגים מן המחבת לתמחוי בשתי פעמים וחיישינן שמא כשעירה תחלה הדגים נשאר הדג טמא במחבת עם מעט דגים ומעט מים וכו' ותימה גדולה דלפי פירושו דעירה הדגים עם הרוטב מן המחבת לתמחוי בב' פעמים א " כ פשיטא דנאסרים כל הדגים ע " י שמערה בסוף הדגים הנשארים עם המים שנאסרו מדג הטמא שביניהם דאז נאסרו גם הדגים שעירה תחלה בתמחוי ע " י הרוטב שמערה בסוף דמוליך האיסור בשעת עירוי בכל הדגים דעירוי ככלי ראשון לחומרא ובכה " ג ליכא מאן דשרי אלא מטעם אחר הוא דשרי בענין זה דס " ל דלא מחזקינן איסורא לתלות דהדג הטמא היה בסוף העירוי בזמן שלא היה לשם ששים כנגדו אלא תלינן דהדג טמא היה בתחלת העירוי כשהיה ס' כנגדו וכדכתב בהגהת מרדכי בשם תשב " ץ סי' שנ " א ואיסור והיתר הארוך כלל כ " ו והנה בספר המצות שהביא רבינו כתוב דדעת המתירין אינו מטעם זה אלא משום דאיסור הנבלע אינו חוזר ונבלע ביבש אבל למאי דפרישית ניחא והוא דבר פשוט דלא כפי' ב " י ולענין הלכה נראה היכא שעירה הדגים עם הרוטב לתוך הקערה ולא עירה בפעם אחת הדגים והרוטב אסורין כיון דליכא הכא אלא חדא ספיקא שמא היה הדג טמא בסוף העירוי כשלא היה בו ס' וכ " כ בסה " ת להדיא דבכה " ג אסור הכל דעירוי ככ " ר ובהגהת ש " ד סי' נ " א המתחלת לכן בביצים כתב דכך אנו נוהגין כריב " א לאסרן כשעירה בשני פעמים אלא דהמחבת העמידה בחזקת כשרות כמו שהיתה מתחלה וא " צ להגעילה כמ " ש בסמ " ג אבל כשעירה כל הרוטב בלחוד לתוך כלי ואח " כ עירה כל הדגים לתוך הקערה ומצא שם דג טמא אין לאסור אלא אותן דגים שנוגעים לדג טמא במקום שמצאוהו והשאר מותרים משום דאיכא ספק ספיקא חדא שמא לא היה דג טמא בסוף העירוי כשלא היה בו ס' ואפי' את " ל שהיה בסוף העירוי שמא נשאר שם אצל אותן כ' ול' שהיו עמו בסוף העירוי ולא נגע בדגים אחרים ואותן כ' ול' אינן אוסרין שאר הדגים כלל ואפי' קליפה לא צריך כדעת המתירין כנ " ל ודלא כהרב בת " ח כלל נ " א ובהגהות ש " ע דמתיר אף בשעירה הדגים עם הרוטב לתוך הקערה בשתי פעמים דליתא ודו " ק .
Yoreh De'ah.107.2.1 י " א זבוב או נמלה וכו' ונראה דאין לחוש וכו' פי' אף למאי דס " ל כר " ת ור " י דבכל שאר איסורין נמי אמרינן חנ " נ אפ " ה אין לאסור הכא מספק ולומר דשמא בשעה שהוציא הכף בתחלה לא היה שם ס' כנגדו ונאסר הכף דאין לחוש לזה מספק וכיון שידוע הוא כמה הוא האיסור הבלוע בכף א " צ ס' אלא כנגד הזבוב וכיוצא בזה כתב גבי לב בסי' ע " ב דאין לנו לחוש לחומרא שמא אותה חתיכה נשארה לבדה וכו' אך קשה כיון דטעם הזבוב נבלע בכף ישנה אם כן הבלוע נעשה נבלה וצריך ס' נגד כל הכף כיון דלא ידעינן כמה בלע הכף תחלה וכדכתב רבינו לעיל סוף סי' צ " ח וכן בסי' צ " ד בתחב הכף ב' פעמים דצריך ב' פעמים ששים אלמא דאיסור בלוע נעשה חתיכה דנבלה עם ההיתר הבלוע בכף וצ " ל דלא כתב להקל בזבוב אלא לפי שסובר דאין חנ " נ אלא בבשר בחלב ועי " ל בסי' צ " ח לשם כתבתי בס " ד באריכות בענין זה ולענין הלכה כתב בש " ע להתיר בזבוב אפי' אין בו ששים וכ " כ בהגהות ש " ע ושכן המנהג ותמיה לי טובא הלא מהרא " י העיד שהמנהג הוא לאסור בזבוב והם היו יודעים מנהג וותיקין משא " כ עכשיו בדור הזה הילכך אין לשנות מנהג שקדמונים ע " פ ר " ת ומהר " ם והרא " ש ויש לאסור בזבוב אם אין שם ששים וכבר כתבתי כך בסוף סימן ק " ד והכי נקטינן דאין חילוק בין זבוב לעכבר שוב מצאתי שכך פסק מהרש " ל בפג " ה סימן מ " ט ושכך מצא כתוב בשם מהר " ש קבלה שלא נהגינן כמ " ש המרדכי בשם הרוקח דהזבוב הוא כעץ בעלמא אלא נהגינן כמהר " י טרויש " ן וכל האחרונים שכתבו דהזבובים אוסרים עד ששים מיהו במקום הפסד מרובה יש לסמוך אדברי המקילין דכדאי הם הרשב " א והר " ן והמרדכי בשם הרוקח לסמוך עליהם בשעת הדחק :
Yoreh De'ah.108.1.1 ריח של איסור שנתערב בהיתר וכו' מבואר מלשון רבינו דלא נחלקו רב ולוי אלא דיעבד אם צלאן יחד אבל לכתחילה אסור אף ללוי והכי משמע לישנא דתלמודא דידן פרק כיצד צולין דפליגי בצלאו כבר אי נאסר אם לאו וכ " כ האלפסי להדיא פג " ה וכן כתב הרשב " א ודלא כנראה מהירושלמי דללוי אפי' לכתחילה שרי וז " ש הרשב " א הסכמת רוב המורים להתיר אם כבר צלאו ומ " מ לא תימא דלכתחילה נמי שרי כנראה מהירושלמי אלא לכתחילה אסור כדמשמע מתלמודא דידן דל " פ אלא בצלאו כבר ולפי דל " פ אלא בתנורים שלהם קטנים ובאותן תנורים הקטנים משמע דללוי נמי אסור לכתחילה לכך כתב הרשב " א דלכתחילה אסור לצלותם בתנור צר : ומ " ש דבקדירה מותר לבשל השיב עליו ב " י בסימן צ " ז ובס " ד ישבתי דברי הרשב " א דהדין עמו ע " ש :
Yoreh De'ah.108.2.1 ומ " ש ודוקא בתנורים שלהם שהם מכוסים לכך נכנס הריח של זה בזה פי' תרתי לגריעותא איכא בשלהם שהם קטנים וגם מכוסים הילכך לר " ת אפילו דיעבד אסור כרב אבל בתנורים גדולים שלנו ופיהם פתוחים אין לחוש אפי' לכתחלה דמודה בה רב כיון דאיכא תרתי למעליותא וממילא היכא דליכא אלא חדא למעליותא גדולים וסתומים אי נמי קטנים ופתוחים לכתחלה אסור ודיעבד שרי אפי' לר " ת ובהכי מתיושב דבסי' צ " ז כשכתב רבינו דלר " ת פת שאפאה עם בשר שרי לאכול בחלב בתנורים גדולים לא הזכיר פתוחים אלא לפי דלשם איירי בשכבר אפאה דהוי דיעבד אבל הכא דקאמר אין לחוש דאפילו לכתחילה שרי קאמר דבעינן גדולים ופתוחים אי נמי האי אין לחוש נמי אדיעבד קאמר דאין לחוש כיון דאיכא תרתי למעליותא דגדולים ופתוחים ולא מיירי הכא במחזיק י " ב עשרונים אלא אפילו בסתם גדולים אבל בסימן צ " ז דלא איירי אלא בתנורים שלנו שמחזיקים י " ב עשרונים מצה הילכך אפי' אינם פתוחים מתיר בדיעבד אבל לכתחילה ודאי אסור אפילו גדולים ומחזיקים נמי י " ב עשרונים וגם פתוחים והכי נקטינן לחומרא דלכתחילה אסור בכל ענין ודלא כמ " ש בש " ע דאף לכתחילה אין לאסור אלא בתנור צר דליתא אלא לכתחילה אסור לעולם . ועיין בתוס' ואשר " י פרק בתרא דע " ז : כתב מהרש " ל בא " ו שלו סימן ל " ה נראה היכא שהטמינו קדירה שהיתה בה איסור והיו בתנור הרבה קדירות של היתר אם קדירה של איסור היתה מכוסה יפה בכסוי ממש ואין בו נקב שיוכל לפלוט ממנו לחוץ אז כל הקדירות שרו ואם אינו מכוסה יפה כל הקדירות הפתוחים אסורים אפי' בדיעבד ולא היה בהן שומן מאחר שהתנור הוא סתום עכ " ל מדכתב בסתם אסורין אלמא דאפי' בהפסד מרובה וצורך גדול נמי אסורין והיינו אליבא דר " ת וכל האחרונים דפסקו כרב דריחא מלתא היא אפי' בדיעבד ודוקא בתנורים שלהן שהם מכוסים וכ " כ או " ה כלל ל " ט גם בת " ח כלל ל " ה כתב כן ע " ש הג " ה ש " ד ומהרי " ו סי' מ " ד דבדיעבד אסור גבי הטמנת הקדירות בשבת בשר וחלב יחד אבל כתב עוד במסקנא דיש להקל לצורך גדול כי דעת ב " י להקל בכל ענין וכדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק עכ " ל וכ " כ בהגהת ש " ע והכי מסתברא : וז " ל הגמרא בפרק כיצד צולין אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסור מ " ט מיפטמי מהדדי ופירש " י אסור שהריח מן השמן נכנס לכחוש ומפטמו וחוזר זה והוציא ריח גם הוא וכו' עכ " ל וכתב מהרא " י בהגהת ש " ד סי' ל " ה דאע " ג דאין הנאסר יכול לילך ולאסור במקום שאין האוסרו יוכל לילך שם וכאן נמי הנבילה הכחושה אין לה פיטום וע " י הכשרה היא מיפטמת וחוזרת לאסור הכשרה פיטום דריחא שאני לפי שהפיטום מוליך הריח וטעם הכחוש עמו עכ " ל . וכתב מהרש " ל לפ " ז היכא שנתבשל בקדירה בשר שלא נמלח עם שאר קדירות של היתר אוסר משום ריחא אע " פ שדם אינו מפעפע והוי כמו כחוש ולא מפטם מ " מ השמנונית מוליך הריח וטעם הדם עמו ומ " ש מהרא " י בכתביו סי' ע " ו דכבד הצלויה בתנור עם בשר דאינו אוסר הבשר אפי' הוא שמן ולא אמרינן דהדר זה ומפטם להאי שאני כבד דהדם הנבלע בכבד הוא דבר קלוש ולא שייך לומר גביה פיטום אבל בבשר כיון דכל החתיכה נ " נ אף גבי דם מפטם הנבילה בכשרה ומוליך ריח הבשר שנעשית נבילה עם הדם שבתוכו משא " כ גבי כבד דכולו היתר אם יוליך הריח של כבד עם הדם הנבלע בתוכו כאחת כולו היתר הוא עד כאן לשונו ולפעד " נ דאין לחלק כלל בין דם שבכבד לדם שבבשר דאידי ואידי הדם דבר קלוש הוא ולא שייך ביה למימר תבשיל יפטם אותו ואפילו הבשר שהדם בתוכו הוא שמן לא שייך לומר שהשומן יפטם אותו ואח " כ יוליך הריח טעם השומן עם הדם שבתוכו דלא אשכחן הך סברא אלא גבי נבילה ממש דאע " פ דהיא כחושה מפטמת מבשר שחוטה שמינה ומוליך הריח האיסור נבילה שעמו אבל לא במה שהחתיכה נ " נ מפני הדם שנבלע בו ואף בנבילה ממש חידוש הוא דהא קיי " ל אין הנאסר יוכל לילך ולאסור במקום שהאוסר לא יוכל לילך שם ונדחק מהרא " י ביישובו ואין לך בו אלא חידושו דוקא בנבילה ממש אבל לא בחתיכה שנעשה נבילה מפני הדם שנבלע בו דהדם אינו מפעפע ולא מיפטם כלל לפי שהוא דבר קלוש הילכך אין להחמיר בו כלל בדיעבד בין בכבד בין בחתיכה שנבלע בה דם :
Yoreh De'ah.108.3.1 פת חמה וכו' פרק בתרא דע " ז וכתב ב " י דרבינו פסק כר' יוסי דלא אסר בפת חטים אלא פת חמה וחבית פתוחה אבל פת חמה וחבית מגופה א " נ פת צוננת וחבית פתוחה בשל חטים שרי ובשל שעורים אסור ותימה דא " כ למה לא כתב רבינו החילוק דבין חטים לשעורים גם על הרא " ש איכא לתמוה שלא הביאו בפסקיו לשם ולפעד " נ דפסק כר' יהודה דמתיר אף בשל שעורים ואע " ג דקיי " ל כר' יוסי לגבי ר " מ ורבי יהודה אין זה אלא כר' יוסי לגבי ר " מ לחודיה או לגבי רבי יהודה לחודיה אבל הכא דר " מ ורבי יהודה תרוייהו ס " ל דאין חילוק בין חטים לשעורים לית הילכתא כר' יוסי דמפליג בין חטים לשעורים וזה היה דעת הרא " ש שכתב בסתם ואחריו נמשך רבינו :
Yoreh De'ah.108.4.1 ומ " ש וכן מותר להריח בבת תיהא וכו' פי' ל " מ דפת צוננת שרי בדיעבד אלא אף שרי לכתחילה להריח בבת תיהא כרבא ואע " ג דקיי " ל כר " ת דפסק כרב דריחא מילתא היא ואפילו דיעבד אסור ואפי' איכא גוונא דשרי דיעבד מ " מ לכתחילה אסור בכל ענין כדפרי' בסמוך אפי' הכי בבת תיהא כיון דלא מיפטמא ולא עביד לריחא שרי אפי' לכתחילה וכן כתב התוס' והרא " ש בפרק בתרא דע " ז וכ " כ ש " ד והבאתי לשונו למעלה בסי' צ " ז וע " ש . וכתב הריב " ש בסימן רפ " ח דאסור לטעום דבר אסור אף אם אינו אוכלו דלא גרע מריחא מילתא עכ " ל והא דקאמר תלמודא בפרק האשה רבה ( יבמות דף פ " ט ) התם שוגג קרוב למזיד הוא דאיבעי ליה למיטעמיה פירשו תוס' דהכי פירושו דהו " ל להפריש כל שהוא מיניה וביה כדי שיטעום ותו לא עכ " ל תוס' וע " ש וכתבתיו לעיל בסי' צ " ז סעיף ד' . וכתב המרדכי פ' ג " ה דדבר חריף כגון בצל שנצלה עם איסור לכ " ע אסור הואיל והוא דבר חריף שואב האיסור אצלו וכתב בת " ח כלל ל " ה בשם או " ה דהכי קיי " ל אם האיסור חריף אפי' בתנור פתוח וגדול אסור עכ " ל וכתב המרדכי מיהו אם הוא מכוסה בבצק מותר עכ " ל אבל מהרש " ל בפרק ג " ה סימן ט " ו כתב דדוקא בתנור קטן או גדול ומכוסה דדמי לפת חמה וחבית פתוחה דאפי' לוי מודה בה אבל בתנור גדול ופתוח שרי בדיעבד לכ " ע עכ " ל והכי מסתברא :
Yoreh De'ah.109.1.1 חתיכה שאינה ראויה להתכבד וכו' בפג " ה אהא דתנן ג " ה שנתבשל עם הגידין בזמן שאין מכירו כולם אסורות וכו' פריך וליבטיל ברובא ומשני בריה שאני וכו' אלמא כל שאינו בריה ואינו חה " ל בטל ברובא ושרי לאוכלן ואין בהם אפילו איסור דרבנן ואע " פ שנתבשלו החתיכות במים מקרי יבש ביבש כיון שכל חתיכה עומדת בפני עצמה ובטל חד בתרי לאפוקי אם הוא בלול יחד בקמח או יין ביין ושמן בשמן דנימוח ומתפשט וכתב ב " י שעל זה הסכימו רוב המחברים והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.109.2.1 ומ " ש ולכאורה נראה שאין חילוק וכו' כתב מהרא " י בהגהת ש " ד סימן ל " ט דצ " ע בתוס' פרק אלו עוברין ( פסחים דף מ " ד ) בד " ה איתיביה שתי ופרק ג " ה ( דף צ " ח ) בד " ה רבא אמר בסוף הדבור דמשמע שם טובא דמין בשאינו מינו בדבר יבש אפילו מדאורייתא לא בטיל ברוב ולכן אזלינן בספיקו לחומרא אבל למ " ש רבינו ולכאורה נראה שאין חילוק וכו' אלמא דס " ל דאף בשאינו מינו אינו אלא דרבנן ולכן אזלינן בספיקו לקולא וכך הוא דעת או " ה וכ " כ בת " ח כלל ל " ט :
Yoreh De'ah.109.3.1 ומ " ש כגון שנפרד לחתיכות דקות וכו' כ " כ בספר התרומה סימן מ " ח ולא היה צריך לזה דאפשר לפרש כמ " ש מהרא " י בהגהת ש " ד סימן ל " ט בשנתערבו שני מינין שחלוקים בשמן ושוין במראה כגון ב' מיני דגים או עופות שחלוקים בשמן א " נ בשר איל ועז דב' מינים הן כדכתב ב " י לעיל בסימן צ " ח ע " ש הא " ז והאגור :
Yoreh De'ah.109.4.1 ומ " ש כיון דאם יבשלם יתן בהם טעם אע " ג דיבש ביבש הוי כשכל אחד עומד בפני עצמו ואע " פ שנתבשלו יחד איכא למימר דה " ק דאפי' יבש ביבש ולא נתבשלו נמי צריך ס' חתיכות בלא הוא כיון דאם יבשלום יתן בהם טעם ואע " ג דכשיבשלום לא צריך ס' חתיכות כיון דאיכא נמי צירוף מים אפ " ה עכשיו ביבש צריך ס' חתיכות כיון דהשתא החתיכות הם בלא צירוף מים :
Yoreh De'ah.109.5.1 ומותר לאדם א' לאכול כולם ביחד אע " פ שבודאי אוכל האיסור פי' הרא " ש בפ' ג " ה כיון דחד בתרי בטיל מגזירת הכתוב דאחרי רבים להטות האיסור נהפך להיות מותר לגמרי ואפילו איסור דרבנן ליכא ואפי' אם האיסור הוא איסור הנאה שרי באכילה מטעם זה :
Yoreh De'ah.109.6.1 ומ " ש וכן מותר לאכול כל א' וא' בפני עצמו פירוש ל " מ שתים ביחד דאיכא בההיא אכילה חדא דהיתירא וכשאוכל הראשונה תולין לומר זהו של היתר וכשאוכל השנייה תולין לומר מה שנאכל ראשון היה של איסור וכבר הלך לו וזה של היתר הוא אלא אפילו אינו אוכל אלא אחת אחת נמי שרי מטעמא דאמרן דגזירת הכתוב הוא וכו' ומ " ה נמי א " צ להשליך אחד כיון דהכל היתר הוא ומהרא " י כתב להחמיר שלא יאכל אדם אחד ולא לבשל בקדירה אחת אפי' להאכילם לב' בני אדם אבל א " צ להשליך ועיין בהגהת ש " ד סימן ל " ט :
Yoreh De'ah.109.7.1 ואפילו אם האיסור איסור הנאה וכו' עיין בא " ח סימן תמ " ז לשם התבאר בס " ד :
Yoreh De'ah.109.8.1 ואם בישל התערובות אחר שנתבטל ברוב כתב הרשב " א שכל אחד ואחד מותר בפני עצמו והרוטב בנ " ט שצריך ס' כנגד האיסור פי' היכא דאיכא ששים ברוטב ובחתיכות כנגד האיסור דהכל מותר אפילו הכי אין לאכלן ביחד אלא אחד אחד לבדו אבל הב " י כתב ע " ש הרשב " א שהגיה בתורת הבית וכתב דכשאין שם ס' ברוטב ובחתיכות כנגד האיסור דהרוטב נאסר אז גם החתיכות אסורין אפי' לאכול כ " א ואחד בפני עצמו דכיון שהרוטב נאסר נבלע בחתיכות ואסרן עד כאן ושניהם אמת דבאין שם ששים ודאי הכל אסור אבל למה שכתב רבינו בשמו דמיירי ביש שם ס' הכל שרי ואפ " ה אין לאכלן ביחד כדפרי' ואע " פ שרבינו פסק תחלה בסתם כסברת הרא " ש דמותר לאכלן ביחד לא נמנע מלהעתיק לשון הרשב " א לאורויי דגם במה שכתב הרשב " א לחומרא דבעיא ס' כנגד האיסור אע " פ שנודע תערובתו קודם שנתבשל הרא " ש חולק עליו דמחלק ומתיר היכא דנודע תערובתו : כתב בהגהת ש " ד סימן ל " ט ע " ש א " ז דבר יבש ולא אסור אלא מדרבנן ונתערב חד בחד מותר באכילה לשני בני אדם פי' לישראל ונכרי עכ " ל וב " י העתיקה ולא העתיק האי פי' לישראל ונכרי אולי כך היתה נוסחאתו ולכן השיג עליה וכתב ויחיד הוא בדבר זה ואין לסמוך עליו אבל לישראל ולנכרי מודה ב " י דשרי ובא " ו דמהרש " ל הביא הגה " ה זו בלי שום חולק משמע דהכי ס " ל אבל בת " ח כלל ל " ט כתב דהרא " ש פ " ק דביצה חולק עליה : פסק יבש ביבש חד בתרי בטל ואפ " ה אסור לכתחילה לבשלן יחד אפי' להאכילם לב' בני אדם כדפסק מהרא " י מיהו לבשלן בב' קדרות שרי ואפילו אם בשלם בב' קדרות קודם שנודע התערובות מותר לאכלם אחר כך שהרי הרשב " א מחמיר כשבשלן יחד אפילו בשלן לאחר שנודע התערובות והתיר בבישל מקצתן לצד אחד ומקצתן לצד אחר כדכתב ב " י משמו מיהו אם נמלחו תחילה יחד קודם שנודע התערובות לדידן דקי " ל מליחה בס' הו " ל כנתבשלו יחד ואסור ומהרש " ל בא " ו שלו סימן ל " ט כתב דבמקום שאינן בני תורה ראוי להורות להשליך אחד כדי שלא יראה להם שאוכלין איסור :
Yoreh De'ah.110.1.1 חתיכה הראויה להתכבד וכו' ופירש רבינו יצחק וכו' נראה דאין זה סתם ר " י דהוא ר " י הזקן בר שמואל אלא ר " י בר אברהם הוא שפסק כרבי יוחנן כדכתב בסמ " ג לאוין קמ " א דף נ " ב ע " ג ולשם כתב ע " ש ר " י דלא רצה להתיר רגלים של בהמות שנתערבו כיון דהוי כל שדרכו למנות אלמא דכר " ל סבירא ליה ואין זה ריב " א אלא סתם ר " י וחולק אריב " א ולענין ביצה כתב רבינו בסימן פ " ו בסתם דביצה אינה בטילה אפילו באלף והיינו כדעת העיטור וכך פסקו הש " ד סימן מ " ב וא " ו הארוך כלל כ " ה סימן ג' דקי " ל כר " ל וכדפסק ר " ב בסה " ת וכך פסק ב " י בש " ע סימן פ " ו והכי נהגינן דכל שדרכו לימכר לפעמים במנין אף על פי שלפעמים נמכר באומד בלא מנין אינו בטל אפילו באלף וכן פסק מהרש " ל בא " ו שלו אבל בת " ח כתב דנקטינן כר " י ושכן נראה מדברי מהרא " י בת " ה סימן ק " ג ודייק מדכתב בנרות חנוכה דאינן בטלין מטעם דעתה במילתייהו הויין דבר שבמנין ולא כתב לפי שהם דבר שבמנין לפעמים אלמא דס " ל כרבי יוחנן ואין לדייק משם כלל דהרב כתב דבריו אליבא דכ " ע דאף למאן דפסק כרבי יוחנן נמי לא בטלי נרות חנוכה וק " ל וכן מה שהביא מדברי ב " י שכתב כאן שדעת הפוסקים דביצה בטילה דלא כב " ה אין מזה כלל ראיה שהרי איהו גופיה פסק בסי' פ " ו דאינה בטילה ועוד כתב מהרש " ל על ביצה כיון דהאידנא אינו בנמצא כלל בגבולינו למכור סל מלא ביצים באומד בלא מנין הלכך פשיטא דאינה בטילה וכן עיקר ודלא כמ " ש כאן בהגהת ש " ע דנוהגין כרבי יוחנן דליתא :
Yoreh De'ah.110.2.1 והרמב " ם פסק כחכמים וכו' ומיהו כתב כ " ד שהוא חשוב אצל בני המקום וכו' והקשה ב " י דהא לישנא דאינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ששה דוקא משמע וכו' ולפעד " נ דהרמב " ם ס " ל דמחלוקת התנאים אינו אלא לפי זמנם דלא הוו חשיבי בכל מקום אלא ששה דברים בלבד ושאר דברים לא היו חשובים בכל מקום אלא במקצת מקומות ור " ע הוסיף ככרות של בעל הבית דגם הם חשובים בכ " מ ומש " ה כתב הרמב " ם דז' דברים אלו הם חשובים בכ " מ ואינן בטלין וכן כ " ד שהוא חשוב במקומו אינו נטל באותו מקום אבל במקומות אחרים שאינו חשוב שם בטל הוא וב " י פי' משום דר " מ מיירי בחבילי תלתן שהם גידולי הארץ וכו' ואין צורך אלא כדפי' דלא איפליגו אלא במה שהוא נקרא חשוב בכל מקום ואין ענין לחה " ל ובריה למנות בהדייהו :
Yoreh De'ah.110.3.1 ה " ר יהודה הורה על קורקבן וכו' וא " ת תיפוק ליה דאינו בטל משום דהוה דבר שבמנין וי " ל דס " ל כר' יוחנן וכ " כ סמ " ג ע " ש ר " י בר אברהם דכיון דקי " ל כר' יוחנן לפיכך קורקבן תרנגולת טריפה שנתערב כו' ועי " ל דה " ר יהודה שהתיר קורקבן אפי' את " ל דהלכה כר " ל מכל מקום הקורקבן אינו כלל דבר שבמנין שאין מוכרים אותו בפ " ע אלא עם העוף וז " ל מהרש " ל ברוב המקומות שראיתי הוה הקורקבן ראוי להתכבד לפני האורחים ולהרמב " ם דהכל לפי הזמן והמקום הקורקבן אינו בטל וכן נמצא בשם מהר " ם שפסק כן עכ " ל נראה דמ " מ ודאי דוקא בקורקבן של אווז אבל לא בקורקבן של תרנגולת וכן מצאתי בקבלות שקיבל מהרי " ל ממה " ר טעבלין ז " ל וכתב א " ו הארוך כלל כ " ה סי' כ " ב כל בני מעיים בין בעוף בין בבהמה בטלין דלא הוויין לא חה " ל ולא דבר שבמנין וכ " כ בסמ " ק סימן רי " ד והמרדכי פ " ק דביצה כתב ע " ש ר " ת דכרכשתא בטילה דאינה חה " ל כיון דהוי בני מעיים ואפילו אותן שאוכלין אותן אינו אלא ע " י מילוי וכתב מהרש " ל דאף האידנא דאין מוכרין הכרכשתא אלא במנין מ " מ מאחר שאין דרכן לאכלן אלא ע " י מילוי גרע חשיבותה ולא מהני לה דבר שבמנין ובטילה עכ " ל : ב " ח שנתערבו באחרים ונשחטו בטל חשיבותן הקשה ב " י דבסי' ק " א כתב רבי' ע " ש הרא " ש דכבש שלם חשיב ראוי להתכבד עכ " ל ולפעד " נ דדוקא בשנתערב כבש שלם לאחר שהופשט עורו מקרי חה " ל כיון דאינו מחוסר מעשה גדול רק לחתכה לחתיכות אבל ב " ח שנתערבו ונשחטו כיון דבטל חשיבות ב " ח והן מעורבין בעורן וצמרן ומחוסרים הפשט דהוי מעשה גדול בטלין ואעפ " י שלאח " כ הופשטה עורן מ " מ כיון שנתבטלו שוב אינו חוזר וניער כדכתב סמ " ק אלא דהסמ " ק ס " ל דה " ה תרנגולת בנוצתה אבל הרא " ש מחלק דתרנגולת אפילו בנוצתה הויא חה " ל דהסרת נוצות לא הוי מעשה גדול ודמיא לחתיכה חיה או כבש שלם שאינו מחוסר כי אם חתוך בעלמא והכי משמע מלשון הרא " ש להדיא שכתב תחילה אבל בשביל שהיא חיה או בנוצתה לא בטלה חשיבותה וגם י " א דכבש שלם וכו' דעשה ב' חלוקות תחילה מדבר בחתיכה חיה וה " ה כבש שלם שהופשט דדמיא לתרנגולת בנוצתה דאינו מחוסר מעשה גדול ואח " כ מדבר בכבש שלם ואווז שלם אפילו נתבשלה וע " ל סי' ק " א אבל מהר " ם בהגהת ש " ע ובת " ח כלל מ " ב כתב ליישב דרבינו הכא מיירי בב " ח קטנים דלאחר שנשחטו בטל חשיבותן ולא הויין אפילו חה " ל או דבר שבמנין וכו' עכ " ל ונראה מדבריו דבגדולים אף על פי שהן בצמרן ובעורן הוי חה " ל ואינו כן אלא כדפרישית וכדמוכח להדיא מדברי הרא " ש ורבינו בסי' ק " א ע " ש גם יש לתמוה דבש " ע כאן כתב דוקא ב " ח קטנים ובסי' ק " א כתב במסקנא דאפילו תרנגולת בנוצתה בטלה א " כ משמע דכ " ש כבש בצמרו ובעורו דבטילה טפי וכנראה דדבריו סותרין זה את זה והעיקר דאפילו ב " ח גדולים נמי בטלין כשנתערבו בעורן : ומ " ש והא דחד בתרי בטל וכו' כ " כ התוספות והרא " ש בפג " ה ומ " ש וכתב הרשב " א לפיכך מצא בשר ביד נכרי וכו' האי לפיכך קאי אמ " ש קודם זה בת " ה וז " ל שם מצא בשר בשוק ה " ז מותר חזקה מן הרוב פי' שהוא כשר וכו' וע " ז כתב לפיכך וכו' כלומר כי היכי דבמצא בשוק מותר מטעם דלא נפל הספק אלא בפירש ה " נ בנמצא ביד נכרי דמ " ש וגם בדברי רבינו כך משמעו דלפי שכתב אבל בשר הנמצא לפני חניות מותר וכו' דטעמו כיון דלא נפל הספק אלא בפירש בשוק לפני חניות כתב ע " ז מ " ש הרשב " א לפיכך מצא בשר ביד נכרי וכו' . ומ " ש ויראה לי שלא אסרו אלא כשהוא בפני עצמו אדסמיך ליה קאי כשפירש לפנינו מן הקבוע וקאמר דלא אסור בו אלא כשלא נתערב אח " כ אבל אם נתערבה אותה חתיכה באחרות ברוב ואינה ניכרת אפילו נפרשה לפנינו בטילה ברוב ואפילו היתה חה " ל בטילה מטעם ס " ס אבל לא קאי אלקח ממקום הקבוע ממש דלשם אין להתיר מטעם ס " ס כיון שספק הראשון היה מן התורה ולכן אמר הרשב " א ויראה לי וכו' פי' דאע " ג דגם בזה אמרו חכמים דיש לו דין קבוע אפ " ה יראה לי דלא נתנו לו דין קבוע ממש אלא דוקא לאסרו בפני עצמו אבל לא נתנו לו דין קבוע ממש לאסרו אף בנתערבה באחרות אבל ב " י במח " כ הבין דהאי ויראה לי קאי אף אדין קבוע ממש וכך פסק בש " ע ושארי ליה מאריה ויתבאר עוד בס " ד בסוף סי' זה :
Yoreh De'ah.110.4.1 ומ " ש לפיכך מי שלקח בשר מן המקולין וכו' קאי למ " ש תחילה דכשנולד הספק בקבוע אסור ובפירש מותר לפיכך מי שלקח בשר וכו' וצ " ל ולפיכך בוי " ו וכ " ה בתורת הבית ובא לומר כי היכי דבאיסור הניכר בחנות ופירש אחד מהן ולא נודע מאיזה מהן פירש דשרינן ליה הכי נמי הכא בלקח בשר מן המקולין ויודע מאיזה חנות לקח אלא שבאותו חנות נמצאת אחר כך טריפה ונתערבו חתיכות הטריפות בין הכשירות כיון שלקח מהחנות קודם שנמצאת הטריפה א " כ לא נפל בהן הספק בקבוע אלא לאחר שפירש ושרי אפי' חה " ל וקאמר אבל אסור ליקח משם וכו' פירוש עכשיו לאחר שנודע התערובות אסור ליקח משם חה " ל אף על פי שהטריפות בטלי ברוב החתיכות הכשירות מדאורייתא מ " מ מדרבנן אסירי אבל שאר החתיכות מותרות אלא שראוי להחמיר אף בשאר חתיכות כיון שהתערובות במקולין הוא שרבים קונים משם קרוב הדבר לטעות משא " כ בנתערב כך ליחיד בביתו דאין להחמיר אלא להורות כדין דחתיכה שאינה ראויה להתכבד בטילה ברוב והשתא תחילת דברי הרשב " א מלפיכך הראשון עד לפיכך השני מדבר באיסור הניכר במקומו כגון תשעה חניות וכו' אבל מלפיכך השני עד וכן אנו נוהגים מדבר באיסור שאינו ניכר במקומו דנתערבו בחנות חתיכות הטריפות ברוב חתיכות כשירות . והשתא לפי פי' זה האמת ודאי אין מקום למ " ש רבינו עליו ואיני מבין וכו' כיון דאין הרשב " א מדבר כאן באיסור הקבוע וניכר במקומו אם כן יפה כתב הרשב " א וכך תפסו עליו ב " י ומהרש " ל אבל לפעד " נ דרבינו עלה על דעתו דכל דברי הרשב " א במ " ש מלפיכך השני וכו' עד סופן לאו באיסור שאינו ניכר ואינו קבוע כלל בלחוד קא מיירי אלא בכל גווני קאמר בין באיסור שאינו ניכר ואינו קבוע כלל כגון דנתערבו בחנות אחת חתיכות טריפות ברוב חתיכות הכשירות ובין באיסור שאינו ניכר אבל הוא קבוע בחנות אחת כגון שמצאו ריאה טריפה ולא נודע מאיזה חנות הוא ואין בכל חנות וחנות אלא בהמה אחת דהשתא האיסור הוא קבוע בחנות אחת אלא שאין האיסור ניכר וידוע וז " ש הרשב " א ולפיכך מי שלקח בשר מן המקולין וכו' ואח " כ נמצאת טריפה במקולין ולא נודעו חתיכות הטריפות בין שאר חתיכות וכו' הכל במשמע לשון זה בין שאין האיסור ניכר וגם אינו קבוע ובין שאין האיסור ניכר אבל הוא קבוע בחנות אלא שאינו נודע באיזה חנות קבוע הוא האיסור והכי משמע לישנא דקאמר בסוף וראוי להחמיר ולאסור כל החתיכות שנשארו במקולין אלמא משמע שאוסר כל הבשר שבכל החניות שבמקולין והיינו דוקא בכה " ג כשלא נודע קביעות חנות האיסור וכיון דמיירי נמי בשאין האיסור מעורב בתוך ההיתר כשאר כל סתם תערובות א " כ יש לו כאן נמי דין קבוע במקצת לענין זה דכל זה שלקח מהמקולין קודם שנפל הספק מותר שלא נפל הספק בקבוע אלא בפירש ואף על גב שהפרישו במתכוין בידו והרשב " א לא התיר אלא בפירש מעצמו כמו שיתבאר מ " מ הכא דינו כאילו פירש מעצמו כיון שלא נודע התערובות בשעה שפי' ולפיכך אפילו חה " ל נמי שרי אבל ליקח מכאן ואילך אסור בחה " ל כיון דאינה בטילה וה " ה דאפילו פירש מעצמו נמי אסור בחתיכה הראויה להתכבד כיון שעכשיו נודע התערובות ואח " כ פירש אבל בחתיכה שאינה ראויה להתכבד מותר ליקח דתערובות חנויות שבמקולין דינן כשאר תערובות יבש ביבש וע " ז בלחוד השיג רבינו ואמר כיון דאין האיסור מעורב תוך ההיתר ה " ל כמו ט' חניות ואעפ " י שאינו נודע האיסור במקומו ודעת רבינו היא כיון דדין קבוע מוארב לו נפקא פרט לזורק אבן לגו וכדאיתא בפ' הנשרפים והתם כיון שנודע שיש שם ישראל אע " ג דאינו נודע הישראל כלל הו " ל קבוע ה " נ דכוותא זו היא דעת רבינו ע " פ הבנתו בדברי הרשב " א אכן כבר התבאר דדברי הרשב " א אינן כמו שהבין רבינו דלא קאמר הרשב " א כלל היכא שהאיסור קבוע בחנות ואין נודע באיזה חנות אלא כל דבריו אינן אלא כשהחתיכות נתערבו יחד בחנות ונודע החנות שבו נתערבו החתיכות ולמאי שהבין רבינו דברי הרשב " א כדפרישית והשיג עליו יבא על נכון מ " ש ע " ז וכ " כ א " א הרא " ש וכו' כי כך מבואר בתשובה כלל כ' סימן י " ז דמדבר במצאו ריאה טריפה ולא היה נודע מאיזה בהמה היתה ריאה זו שכל הבשר שבמקולין עומד בספק והתם הטריפה עומדת בפני עצמה בחנות שלה אלא שאינו ניכר מקום קביעותה ופסק הרא " ש דכל מה שלקחו קודם הספק הכל מותר אפילו חה " ל וכל מה שלקחו אחר שנודע הספק הכל אסור אפי' אינה חה " ל דהו " ל לענין זה דין קבוע ואע " ג דהרא " ש כתב תחילה באותה תשובה וכל מה שנחתך מן הכבשים לחתיכות דקות שאין כל חתיכה ראויה להתכבד בין קודם שנולד הספק בין לאחר שנולד הספק הכל מותר וכו' לא כתב זה אלא להיכא שחתיכות הטריפות מעורבים בתוך הכשירות דגם ע " ז היתה השאלה אבל מ " ש אחר זה דרך כלל דלא אשכחן דאסר תלמודא משום גזירה שמא יקח מן הקבוע וכו' עד כל זמן שעומדים בחזקת היתר וכו' כל זה כתב להיכא שכל אחד עומד בפני עצמו בקבוע אלא שאינו נודע מקום קביעות האיסור ע " ש וזה סיוע למאי דפרישית שרבינו הבין מדברי הרשב " א דמיירי ג " כ היכא דהחניות שבמקולין נתערבו שעל כן הביא ע " ז דעת הרא " ש בהשגתו דמיירי בכה " ג ובזה התישבו כל הקושיות של ב " י . א' על מ " ש רבינו ואיני מבין וכו' כמו שנתבאר . ב' על מ " ש רבינו בשם הרא " ש דכל מה שלקחו אחר הספיקא אסור אפילו אינה חה " ל שלא אמרו הרא " ש מעולם לדעת ב " י בקושייתו . ג' על מ " ש רבינו ע " ש הרא " ש דמה שלקחו קודם הספיקא הכל מותר דזה סותר מה שפסק הרא " ש כר " י אפילו מה שלקחו קודם הספק אסור בחה " ל . ד' על מה שהביא רבינו דעת הרשב " א דמה שלקחו קודם הספק הכל מותר וזהו שלא כדעת הרא " ש ור " י שסתם רבינו דבריו לדעתם וכל זה לא קשיא דברור הוא שהרא " ש הסכים עם הרשב " א בדין דכל מה שלקח קודם שנולד הספק הכל מותר כמ " ש בתשובה אבל לא מטעמיה דהרשב " א תלה דין זה במאי דס " ל בפירש ממילא שרי כר " ת ולא חיישינן שמא יקח מן הקבוע דאילו לפר " י דאוסר אפי' בפירש ממילא ה " ה נמי כשפירש קודם ספיקא נמי אסור וכמ " ש הרשב " א להדיא בת " ה הארוך בית ד' שער א' והעתיקו ב " י אבל הרא " ש ס " ל כפסק של ר " י דהיכא שאין האיסור ידוע וניכר חיישינן שמא יקח מן הקבוע ומכל מקום ס " ל היכא שלקח קודם שנולד הספק דשרי כיון דלא שייך כלל למגזר וכמ " ש להדיא בתשובה הנזכרת והיינו דכתב רבינו בסמוך והא דשרינן כשפירש וכו' עד ובין פירש שלא בפנינו שכל זה על פי מסקנת הרא " ש כר " י בפג " ה ובתשובה הנזכרת ודלא כרבינו תם ורשב " א ולמאי דפרישית הדבר פשוט דלהלכה ליכא פלוגתא דאם אין האיסור ניכר ולא קבוע כלל אלא שהחתיכות טריפות מעורבים ברוב חתיכות הכשירות בתוך חנות אחת אף רבינו מודה שאם לקח מהם לאחר שנמצאת הטריפה חה " ל אסורה ואם אינה חה " ל מותרת אלא שראוי להחמיר במקולין כדפרישית אבל אם לא נודע החנות שיש בה האיסור קבוע כגון שנמצאת ריאה טריפה ולא נודע מאיזה חנות נקטינן כהרא " ש ורבינו דמדינא אסורין כל החתיכות שבמקולין אפי' אינם חה " ל דזה הוי קבוע ואפשר דגם הרשב " א אינו חולק על זה דלא קאמר בהא מידי ולא איירי ביה כדפרישית :
Yoreh De'ah.110.5.1 והא דשרינן כשפירש אחד מהן וכו' תימה דכאן פסק רבינו דגם ב " ח אם אין האיסור ניכר במקומו חיישינן שמא יקח מן הקבוע וזה כר " י החולק אר " ת כמבואר בתו' פ' התערובות ופג " ה ופרק הנשרפין וסה " ת סי' נ' וסמ " ג לאוין קמ " א וכהסכמת הרא " ש פג " ה וזה סותר מה שפסק לעיל סי' י " ו ונ " ז גבי ב " ח דאו " ב ודרוסה שנתערבה דשרינן להו על ידי דנכבשינהו דניידי שזהו כר " ת כמבואר במקומות הנזכרים דס " ל לר " ת דלא חיישינן לשמא יקח מן הקבוע אלא בקדשים או אפי' אינו קדשים ובשאינו ב " ח אבל באינו קדשים והם ב " ח לא חיישינן שמא יקח מן הקבוע וכבר התעוררו בזה האחרונים מהרמ " א בת " ח כלל מ " ג כתב ע " ש מהר " ר שכנא ז " ל דדוקא בנשאר מקצת התערובת במקומו אז איכא למיחש שמא יקח מן הקבוע הנשאר ובכה " ג איירי הכא אבל אם נתפרדו כל התערובות ממקומן עד שלא נשאר שום קביעות במקומו ובשעת עקירתן ממקומן פירשו מקצתן אזי אותן שפירשו מותרים דעל כל חד אמרינן מרובא פריש מלבד ב' האחרונים ובכה " ג איירי בסימן י " ו ונ " ז וכ " כ בא " ח סי' שכ " ט חילוק זה ויש לדקדק על יישוב זה שהרי מבואר פרק בתרא דיומא דדוקא לגבי שבת היכא דנשאר קביעות הראשון במקומו יש לו דין קבוע אע " ג דנפרשו מקצתן דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב אבל בעלמא אין לו דין קבוע כלל וכמו שהאריך ע " ו הרב המגיד בפ " ב מה' שבת וצ " ל דדוקא לענין דין קבוע כפי דין תורה אין לו דין קבוע אפי' נשאר קביעות הראשון במקומו אבל הכא הכי קאמרינן דמדרבנן גזרינן היכא שהקביעות הראשון נשאר במקומו שמא יקח מן הקבוע ואינו מביא ראיה אלא כיון דאשכחן חילוק זה לגבי שבת הכי נמי איכא לחלק הכא בכה " ג . ומ " מ אין פירוש זה מחוור דא " כ למה כתב רבינו דהב' האחרונות אסורות הלא כיון שנעקרו כולן ונתפזרו נתבטל הקביעות ושוב אין לחוש שמא יקח מן הקבוע אלא ודאי דלא איירי בנעקרו כולן ממקומן אלא נעקרו אחת אחת אבל בנעקרו כולן אה " נ דכולן מותרות וכ " כ הרשב " א להדיא בת " ה הארוך לר " ת והכי משמע בתוס' כשכתבו דברי ר " ת דמתיר ע " י דנכבשינהו כתבו סתם דמותרין כולם ע " י דנכבשינהו והיינו היכא שנעקרו כולם מקביעותן אלא דרבינו כתב דכשיהיו נפרשין אחת אחת השתים האחרונות הן אסורין וכמ " ש בה " ג גבי או " ב ועוד קשה לאותו פירוש דא " כ בקדשים למה ירעו עד שיסתאבו מאחר דאיכא תקנה כשלא יהא נשאר שום קביעות וכמו שהקשו התוס' והרא " ש פג " ה ומהרמ " א הרגיש בזה שהרי כתב דבתוס' ואשיר " י פ' ג " ה ופ " ק דפסחים משמע דלית להו חילוק זה ויש לתמוה היאך יעלה ע " ד לקיים פי' זה לדעת רבינו כשסותר דעת התוס' והרא " ש והיותר קשה שקבע פסק דין בש " ע בהגהותיו ע " פ פי' זה ולפעד " נ שאין לסמוך על פי' זה לענין מעשה כלל כי איננו אמת בכאן . עוד ראיתי בספר התשובות להר " י בן ל " ב דמיישב דדברי רבינו בכאן הם באיסור קדשים דאכילו ר " ת מודה דחיישינן שמא יקח מן הקבוע אבל באיסור או " ב ודרוסה לא חיישינן שמא יקח מן הקבוע ומ " מ ס " ל לרבינו נמי החילוק שמחלק ר " י בין כשהאיסור ניכר לשאינו ניכר דאפי' ר " ת מודה בזה דאף בקדשים אם ניכר לא חיישינן שמא יקח מן הקבוע דלאו ברשיעי עסקינן עכ " ד ולפ " ז יהא דעת רבינו בזה כדעת ר " ת אלא שעדיין לא נתיישבו דברי הרא " ש שפסק גבי או " ב דנכבשינהו דניידי ובפג " ה כתב להדיא כדברי ר " י ושאין חילוק בין קדשים לשאר איסורין בכל ענין ואפי' פירש ממילא חיישינן שמא יקח מן הקבוע ואסור ומכ " ש דאסור במכוין להפרישם עוד ראיתי למהרש " ל שכתב וז " ל ואפשר שהטור הכריע בסי' נ " ז כדברי ר " ת מאחר דר " י כתב שיש להתיר כולו מטעם ס " ס כדאיתא במרדכי פג " ה וכמ " ש בס " ה א " כ גבי דרוסה נמי מקילינן דנכבשינהו דהא בלאו הכי איכא ספיקא שמא דרס בשן והא דכתב רבינו ודאי דרוסה כלומר שאנו יודעין שנדרסה אבל מ " מ אין יודעים בבירור אם נדרסה ברגל או בשן ועוד דאפילו נדרסה בודאי שמא מהני לה בדיקה ולא דרסה למיתה כמ " ש הרא " ש אכן גבי או " ב א " א ליישב אלא שכתב אליבא דר " ת א " נ הקילו בו משום דאין שום טריפות עליה אלא דהוה מחוסר זמן עכ " ל וכל זה דוחק . ולפעד " נ דדעת רבינו הוא מדכתב הרא " ש דברי בה " ג בדין או " ב בסתם בלי מחלוקת אלמא דכך הלכה ולא חיישינן שמא יקח מן הקבוע כיון דאפשר ע " י דנכבשינהו דניידי והא דכתב בפג " ה מחלוקת ר " ת והשאלתות עם ר " י אע " ג דסוף דבריו הם שנראה הלכה למעשה כדברי ר " י אין זה אלא לומר דלענין מעשה ראוי להחמיר כדברי ר " י ולאו מדינא אלא לחומרא בעלמא מאחר שיצא הדבר מפי ר " י דלהלכה העיקר כר " ת שהסכימו עמו השאלתות ובה " ג וכמו שפסק גבי או " ב בשם בה " ג בסתם ולהכי כתב רבינו בסי' י " ו וסי' נ " ז ג " כ בסתם כר " ת דנכבשינהו דניידי וכאן כתב מחלוקת הרשב " א והרא " ש בזה דהרשב " א פסק כר " ת להקל גם לענין מעשה ושהרא " ש החמיר כר " י לענין מעשה וכך מבואר מדברי ה " ר ירוחם שכתב לגבי או " ב כדברי בה " ג ע " ש בנט " ו ת " ה אות ה' וכן בדק דרוסה אות י " ו כתב פסק של ר " ת ובאות כ " ט מחלוקת ר " ת ור " י ושכדברי ר " ת עיקר ושכן הסכימו גדולי האחרונים . ומה שקשה דר " ת נמי מודה דבמפרישן במתכוין אסור ולעיל שרינן דנכבשינהו דניידי דלכאורה היינו מפרישן במתכוין יתבאר בסמוך בס " ד :
Yoreh De'ah.110.6.1 וכתב הרשב " א דוקא כשהפרישן במתכוין וכו' פירוש שהנידן ונתפזרו וכן כשקיבצם במקום צר כדי שינודו ויתפזרו שכל שהוא גורם נדנודם יש לגזור שמא יקח ממקום קביעותם וכ " כ בת " ה ומשמע דדוקא כשגורם נדנודם ביד וכ " כ בת " ה הארוך וז " ל ולא אמרו שם בשור הנסקל גזירה שמא יקח מן הקבוע אלא בכובש ביד כדי שיתפזרו וכו' אבל אם הנידן ע " י נכרי משמע דהוה ליה כאילו פירשו ממילא וה " א במרדכי ר " פ ג " ה וז " ל ופר " ת דאם דרס זאב בהמה בעדר ואין מכיר אותם נוכל להתיר בענין זה דנכבשינהו נכרי שלא יראה אותם ישראל וידחקם עד שיפרשו אחד אחד וכו' והשתא ודאי כיון דהרשב " א פסק כר " ת דכל שפירש מעצמו מותר ולא אסרו אא " כ כובש ביד וכו' א " כ בע " כ היכא דגרם דנכבשינהו ע " י נכרי כאילו פירשו מעצמו דמי ושרי וכדברי המרדכי ע " ש ר " ת גם הר " ן פי' דהא דאמר פ' התערובת גזירה שמא יקח מן הקבוע היינו דוקא היכא דכביש להו כי היכי דליניידן וכיון שהוא רואה אותן פורשין מן הקבוע חיישינן שמא יקח מן הקבוע וכו' אלמא משמע דכל שהנידן נכרי ואינו רואה אותן פורשין שרי ולפ " ז נראה דמאי דכתב רבינו בסימן י " ו ונ " ז דנכבשינהו דניידו וכו' צ " ל שלא ינידן ביד וגם לא יראה אותן פורשין כגון ע " י נכרי הא לאו הכי אפי' לר " ת אסור ואע " ג דהתוס' פרק הנשרפין ופרק התערובת כתבו בסתם לדעת ר " ת דמתיר ע " י דככבשינהו וכו' סמכו על מ " ש בפג " ה דמיירי בענין שאינו רואה אותן פורשין ובכה " ג ילמד סתום מן המפורש :
Yoreh De'ah.110.7.1 דבר שאינו בטל וכו' ונאכל אחד מהם או נפל לים וכו' פי' דדוקא כשנאבד מן העולם ואין אנו צריכין לדון אלא על אלו שלפנינו אנו תולין לקולא לומר דהך דאיסורא נפל דכיון דמדאורייתא בטל ברוב כל בדרבנן תלינן לקולא אבל כשישנה בעין אלא שנפרשה לצד אחד דצריך לדון גם על זו שנפרשה מפני מה נאמר שזו האחת היא האסורה אדרבה יש לנו לומר שהאיסור נשאר ברוב כ " כ הרא " ש בתשובה והרשב " א בת " ה ולפ " ז נמי ודאי אפילו נחתך או נתרסק אחד מהן אין להתיר הנשארים כיון שישנו בעולם וצריך אתה לדון גם עליה וע " ל בסימן ק " א :
Yoreh De'ah.110.8.1 ופי' ר " י דוקא שנפלה מעצמה וכו' פירוש מדקאמר רב נחמן נפלה ולא קאמר רבותא הפילה מכלל דהפילה אפילו שוגג קנסינן אטו מזיד וכ " כ הרא " ש בתשובה כלל כ' ואף על גב דבפג " ה כתב הרא " ש לגבי בריה דאם נתרסקה בשוגג מותר ולא קנסינן אטו מזיד כמו נתפצעו האגוזים דקי " ל כרבי יוסי ור " ש דפרק הנזקין דשוגג יעלו במזיד לא יעלו צריך לפרש דנתפצעו ממילא קאמר ולא כפירש " י לשם שפצען בשוגג שלא נתכוין לבטל חשיבותן וכו' ונתפצעו במזיד היינו שגרם ע " י דבר אחר שנתפצעו ממילא דליתא אלא נתפצעו ממילא לגמרי קאמר כדפרישית אבל אם פצען בידים אפילו בשוגג לא יעלו אפי' לר " י ור " ש ומ " ש הרא " ש בפג " ה ע " ש הירושלמי דכל איסורין שבתורה אם ריבה עליהן שוגג מותרים ולא קנסינן שוגג אטו מזיד ואע " פ שריבה עליהן בידים צריך לחלק דוקא לבטל איסור דכיון שהוא אסור מן התורה לבטל האיסור כדכתב הר " ן ע " ש הראב " ד הילכך לא חשדינן ליה שיעבור במזיד דכל בדאורייתא לא קנסינן שוגג אטו מזיד אבל במפיל דאיסורא דרבנן הוא דמדאורייתא חד בתרי בטיל קנסינן שוגג אטו מזיד לר " י ולר " ש ואף ע " ג דבמין במינו וההיתר רבה על האיסור שהוא בטל מדאורייתא ואפ " ה קנסינן שוגג אטו מזיד התם טעמו כיון דשם מבטל איסור לכתחילה איסור דאורייתא הוא ועי " ל דבמפיל דוקא כיון דתלינן שהאיסור נאבד מן העולם יש לגזור שוגג אטו מזיד אבל במבטל איסור א " נ בנתפצעו שהאיסור נשאר בתערובות לא חיישינן שיעשה כן במזיד וזה עיקר עיין לעיל סי' צ " ט :
Yoreh De'ah.110.9.1 והא דשרי וכו' דממה נפשך איכא חדא דהיתירא ודוקא לב' בני אדם אבל לאוכלם אחד אחד כו' כצ " ל ולא דמי לדבר שאינו חשוב דחד בתרי בטיל ושרי לאוכלם אפי' אחד אחד דכבר פירש הרא " ש הטעם דשאני התם דלאו משום ספיקא שרינן ליה אלא גזירת הכתוב הוא אחרי רבים להטות וכו' משא " כ הכא ומביאו ב " י לעיל סימן ק " ט ע " ש ומ " ש בא " ו הארוך כאן דבנפל אחד לים יכול לאכול הנשארות אפילו אדם אחד אפילו אחת אחת טעות הוא וקרוב לומר שהוא ט " ס ע " ש כלל כ " ה סימן י " ב :
Yoreh De'ah.110.10.1 ולא מיבעיא אם פירש אחד מהן וכו' אלא המיעוט שפירשו מותרין וכו' תימה דלמעלה כתב דלהרא " ש באיסור שאינו ניכר אפילו פירש ממילא אסורים וכאן כתב דהמיעוט שפירשו מותרין וצ " ל דלאו למימרא דמותרין כמות שהן אלא מותרין להיכא דחזרו ונתערבו באחרות דבטלות ברוב ומותרין משא " כ במרובין הנשארים שאפילו נתערבו ברבוא כולן אסורין דהוי כאילו נפל לשם האיסור בידוע ומ " ש בסמוך ואם כל הרוב נתערבו באחרות וכו' הוא כמו ביאור למ " ש תחילה דהמיעוט מותרין והרוב אסורין דהיינו בכה " ג שאם הרוב נתערב הכל אסור ואם המיעוט נתערב הכל מותר . אבל קשה מ " ש ע " ז וכתב הרשב " א דאפילו נפלו מחציתן וכו' דמלשון זה נראה דה " ק דל " מ המיעוט שנפל למקום אחד דשרי אלא אפילו נפלו מחציתן נמי שרי וכך מבואר להדיא בת " ה בית ד' שער ב' וזה סותר למ " ש הרשב " א דאם פי' ממילא שרי כמ " ש רבינו בסמוך במחלוקת הרשב " א והרא " ש וכ " כ בהדיא בבית ד' שער א' ואם כן דבריו סותרין אלה את אלה וב " י הרגיש בזה וכתב דאפשר דמ " ש בשער א' דמותרין המועטין היינו נמי דוקא בדנפלו למקום אחר וכו' וזה אי אפשר דא " כ לשם בשער א' הו " ל לבאר זה ולמה המתין מלבארו עד שער ב' גם לא היה צריך לכתוב דין זה בשני מקומות ללא צורך ועוד דמדברי רבינו דכתב לעיל מחלוקת הרשב " א והרא " ש משמע להדיא דלהרשב " א בפירש ממילא שרי מיד אפילו לא נפלו למקום אחר דאל " כ אלא גם הרשב " א אינו מתיר אלא כי חזרו ונפלו למקום אחר א " כ אין כאן מחלוקת בין הרשב " א להרא " ש עוד כתב ב " י לתרץ להפך דמ " ש בשער ב' אם נפל המיעוט למקום אחר כדי נסבא דאפילו לא נפל למקום אחר מותר וכו' ואין תירוץ זה מתקבל לפע " ד ותו דלפי זה מאי ויראה לי שאפילו נפלו שם מחציתן וכו' דקאמר הלא במיעוט אפילו לא נפלו כלל מותר כשפירש בלבד . ולפעד " נ ליישב דמ " ש הרשב " א בשער א' מיירי דוקא בב " ח שנתערבו שכ " כ לשם בהמה או עוף חיים שהם ספק טריפה שנתערבו באחרים אפילו באלף וכו' ולפיכך בפירשו ממילא המיעוט מותרין לגמרי אפילו לא חזרו ונתערבו דלא גזרינן שמא יקח מן הקבוע בב " ח בפירשו ממילא וה " ט דכיון דרגילות הוא שיפרשו ממקומן קא סמיך אינש ומימר אמר מסתמא יפרשו מעצמן ולמה לי למיעבד איסורא ליקח ביד אלא א " כ כשהוא גורם נדנודם ביד דהשתא כיון דגלי אדעתיה דצריכין לו חיישינן שמא לא ימתין עד שיפרשו מעצמם אבל בלא גלי דעתיה מסתמא ימתין עד שיפרשו מעצמם אבל בשער ב' בשאר דברים חשובים שאינן ב " ח קאמר וז " ל שם חתיכה איסור שנפלה לפחות מס' ואפילו היתה חה " ל או בריה כג " ה או דשיל " מ שאין להם ביטול לעולם אם פי' העשרים וכו' מדכתב או בריה כג " ה אלמא דאתא לאורויי שאינו מדבר בבריה דב " ח אלא בבריה דג " ה דהכא כיון דאין רגילות שיהיו נפרשין מעצמן אלא ע " י סיבה רחוקה חיישינן אם נתיר בפירשו ממילא שמא יקח מן הקבוע ולפיכך לא התירה אא " כ כשחזר המיעוט ונפל למקום אחר ותדע שהרי שיטת הרשב " א כשיטת ר " ת כמ " ש בת " ה הארוך והתוס' פ' התערובות ופ' הנשרפין כתבו להדיא לדעת ר " ת דמחלק בין ב " ח לשאינו ב " ח בחילוק זה ממש דפרישית ועיקר ראייה דין זה מההיא דטבעת של עכו " ם וכו' וא " ת א " כ מה כתב הרשב " א במי שלקח בשר מן המקולין ואח " כ נודעה הטריפה דמה שלקח קודם שנמצאת הטריפה מותר שלא נפל הספק בקבוע וכו' ומה בכך הלא כיון דאינו ב " ח אסור אפי' פירש ממילא כדפי' י " ל דהתם כיון דלקח קודם שנפל הספק לא שייך למיגזר שמא יקח מן הקבוע וכסברת הרא " ש וכ " כ הרשב " א בחידושיו פג " ה והשתא להרשב " א איכא ארבעה חלוקי דינים בתערובות שנפרש ממנו דבר א' ממילא אחת כשהאיסור ניכר כגון ט' חניות ופירש ממילא שרי . שנית כשהאיסור אינו ניכר אסור אפילו פירש ממילא בחתיכות . שלישית אפילו שהאיסור אינו ניכר שרי בפירש ממילא בב " ח . רביעית אפילו שהאיסור אינו ניכר ובחתיכות אם לקח קודם שנפל הספק לא הו " ל דין קבוע וחשיב כפירש ממילא ושרי ולא שייך גזירה דשמא יקח מן הקבוע ולפי זה ניחא הא דכתב רבי' לעיל והא דחד בתרי בטל ביבש וכו' ואפי' אם פירש אחד מהן מהתערובות אסור וכו' וכתב זה סתם ואח " כ כתב מחלוקת הרשב " א והרא " ש בדין זה אלא נראה דמ " ש תחלה בסתם לא מיירי בב " ח דבזו אף הרשב " א מודה דפירש ממילא אסור אבל כאן כשכתב אבל ב " ח וכו' הזכיר מחלוקתם משום דהרשב " א אינו חולק להתיר בפירש ממילא אלא בב " ח דוקא כדפרישית ואע " פ שהזכיר ג " כ ושאר דברים החשובים זהו לפי שכתב אחר זה דעת הרא " ש שמתיר בפירשו קודם שנודע התערובות אפילו בשאינו ב " ח אבל הרשב " א לא נחלק להתיר בפירש ממילא אלא בב " ח דוקא וכן מ " ש עוד רבינו דבר שאינו בטל מחמת חשיבתו כגון ב " ח ובריה וכו' עד ול " מ אם פירש אחד מהן וכו' וכתב הרשב " א דאפי' נפלו מחציתן וכו' דברי הרשב " א לא קאי אלא אשאר דברים חשובים שאינם ב " ח ומה שהזכיר רבינו ב " ח הוא להודיע דעת הרא " ש דמחמיר אפי' בב " ח כר " י לענין מעשה כדפי' ויש להקשות למאי שפירשנו דא " כ מאי קא קשיא ליה להרשב " א על פי' ר " י דמחלק בין כשהאיסור ניכר לשאינו ניכר מההיא דפג " ה דקאמר רבי ללישנא קמא וכי בשביל שוטה זה שעשה שלא כהוגן אנו נאסור כל המקולין דהלא לר " י אפי' מה שלקחו כבר אסור גזירה שמא יקח מן הקבוע כמ " ש בחידושיו והשתא מאי קא קשיא ליה והלא ר " י גופיה ס " ל דלא שייך לאסור מטעם גזירה שמא יקח מן הקבוע כיון שעדיין לא נולד הספק וכדס " ל להרשב " א גופיה וי " ל דהרשב " א ס " ל כיון דלר " י היכא שאין האיסור ניכר אסור בפירש ממילא אפי' בב " ח משום גזירה דשמא יקח מן הקבוע א " כ כ " ש בחתיכות אפי' לא נולד הספק כשלקחו משם ולכן הקשה עליו אבל לקושטא דמילתא איכא לחלק שפיר כדחילק הרא " ש ומודה בה ר " י דלא חיישינן היכא דלקחו משם קודם שנולד הספק אפילו בחתיכות ולא קשיא ולא מידי מיהו קשה דלמה לו להרשב " א לפרש ההיא דטבעת של ע " ז דאסור בפירש ממילא דמיירי בפירש לפנינו מן הקבוע כדכתב בת " ה הארוך הביאו ב " י לפרש דשאני התם שאינו ב " ח וכמו שפירש התוס' לדעת ר " ת שהרי גם הוא ס " ל חילוק זה כדפרי' וי " ל דהרשב " א בא לסתור דברי ר " י אף לפי פירושו דאינו מחלק בין ב " ח לחתיכות אפ " ה אין לו שום ראיה מההיא דטבעת דשאני התם דפירשו לפנינו מן הקבוע הוא וכל זה דלא כמשמעות ב " י והש " ע שהשוו ב " ח לשאר דברים החשובים ולא חילקו ביניהם כלל דליתא :
Yoreh De'ah.110.11.1 ועל מה שאמר אלא המיעוט שפירשו מותרין וכו' לא קשיא מהא דכתב לעיל בסוף סימן ק " א דאפילו נחתכו רובן אין תולין שהאיסור מן הרוב וכו' דשאני התם דאיכא למימר כל שנשתנה מקדמותו מן הרוב הוא והוה כמו דכל דפריש מרובא קא פריש וכמ " ש מהרא " י בהגהת ש " ד סימן מ " א אבל הכא דלא נשתנה שום דבר מה ראית שהרוב נפרש מקדמותו דילמא המיעוט נפרש הניחא בנחתכו דחזינן באותן שנחתכו דנפרשו מקדמותו הילכך אפילו הם הרוב אין תולין שהאיסור מן הרוב וכו' :
Yoreh De'ah.110.12.1 וכתב הרשב " א דאפילו נפלו מחציתן למקום אחר וכו' עד ודוקא שהתערובות הראשון היה מותר מן התורה וכו' כל זה מדברי הרשב " א בת " ה בית ד' ש " ב . ותימא דבאיסור קבוע דהוי דאורייתא כדאיתא פ " ק דכתובות מוארב לו וא " כ לא מהני ביה ס " ס כיון דהספק הראשון היה מן התורה ואפ " ה ס " ל להרשב " א דאינו אסור אלא כשהוא בפני עצמו אבל אם נתערב אח " כ מותר מטעם ס " ס וכדכתב רבינו למעלה משמו וי " ל שלא התיר הרשב " א לשם אלא בראה אחד שיוצא מן המקולין ובשר בידו דאין דנין אותו בדין קבוע אלא מדרבנן דכל היכא דלא בא לידו ממקום קביעותו אע " פ שראה אותו פורש מן הקבוע לא מקרי קבוע מדאורייתא אלא דגזירת חכמים הוא וכדכתב הר " ן להדיא בפג " ה ובזו ס " ל להרשב " א להתירו בנתערב מטעם ס " ס אבל בקבוע גמור לא קאמר והכי משמע לישנא דהרשב " א לשם וכבר הזכרתי זה לעיל והכי מוכח מהראיה שהביא בת " ה הארוך מהך דטבעת של עכו " ם וכו' שלפי תירוצו ה " פ דכשפירש לפנינו מן הקבוע הוא וה " ז כלוקח מן הקבוע ואפ " ה אם חזר אותו שפירש לפנינו ונפל לתוך ההיתר מותר מטעם ס " ס וכו' אלמא דבכה " ג דוקא קאמר דמותר מטעם ס " ס ולא בקבוע גמור מיהו בא " ו הארוך כלל כ " ה סי' י " ב כתב כל היכא שנולד הספק במקום הקביעות אפילו בכה " ג שפירש לפנינו אינו ניתר מטעם ס " ס אלא דוקא היכא שנמצאת או שלקחו נכרי שלא בפנינו דהחמירו חכמים שלא מן הדין כדכתב הרמב " ם התם הוא דשרינן בס " ס בנתערבה אח " כ וע " ש וראוי לתפוס לחומרא :
Yoreh De'ah.110.13.1 והא דשרינן ס " ס דוקא על ידי תערובות וכו' כתב ב " י ע " ש הרשב " א דטעם דין זה דכיון דכבר אסרתו מספק שנפל בגופו אין אתה יכול להחזירו ולהתירו וכו' משמע לפ " ז דאם לא נודע האיסור בשעה שנתערב מותר מטעם ס " ס כיון שלא היה עליו שם האיסור מתחילה וכ " כ מהרא " י בהגהת ש " ד סי' פ " ד והביאו ב " י לעיל סי' נ " ז מיהו בא " ו הארוך כלל כ " ה סי' י " ב כתב דאין לאסור מטעם הרשב " א דא " כ גם כשהס " ס ע " י תערובת נמי נימא הכי דכשנודע התערובת הראשון ונקרא עליו שם איסור שוב אין לו היתר בתערובת שני אלא הטעם מאחר שהספק הראשון היה בגופו היה אסור מספק דאורייתא כאילו היה איסור ודאי וכשנתערב אח " כ אין כאן אלא ספק אי אבל בס " ס שע " י ב' תערובות דתערובות הראשון היה מותר מן התורה דחד בתרי בטיל אלא דמדרבנן הוא דאסור מפני שהוא חה " ל או בריה הלכך כשנתערב עוד אח " כ תערובת שני מותר כל התערובת השני מכח ס " ס ואין חילוק בין נודע ללא נודע והכי משמע מלשון רבינו :
Yoreh De'ah.110.14.1 וי " א שאפי' בס " ס שע " י התערובת וכו' כ " כ בהגהת סמ " ק וז " ל י " מ דטעמא דס " ס מותר היינו משום דאיכא למתלי ברובא דהיתירא והשתא כי היכי דאיסור שיש בו חשיבות אינו בטל ברוב כמו כן לא יהיה בטל ע " י ס " ס דהוי נמי טעמא משום דאיכא למתלי ברובא דהיתירא מיהו הא ליתא דמעשה ב' יוכיח דאינו בטל ברובא ואפילו הכי היכא דאיכא למתלי ברוב דהיתירא תלי' כדמוכח וכו' עכ " ל :
Yoreh De'ah.110.15.1 ומ " ש רבינו ולא נהירא וכו' פי' דמאחר דהס " ס הוא על ידי תערובות בטל אפי' בע " ז כדאמר בפ' התערובות טבעת של עכו " ם וכו' ועי " ל בסימן ק " מ . ופשוט הוא דאין השגת רבינו חוזרת גם על מ " ש קודם זה דאם הספק הראשון היה בגופו דאין להתירו מטעם ס " ס דבהא ליכא ראיה מתערובת עכו " ם דשאני התם דהס " ס ע " י תערובות הוא ודלא כדמשמע מב " י שרבינו השיג גם אהיכא שהספק הראשון הוא מגופו ולא דק גם מ " ש בית יוסף דסברת י " א שהביא רבינו היא דעת ר " י ליתא שהרי הסה " ת והסמ " ג כתבו להדיא דר " י סובר דס " ס שע " י תערובות מותר אפילו בדברים החשובים אלא כדפרישית הוא האמת דסברת י " א הוא מ " ש בהגהת סמ " ק שהבאתי : כתב בש " ע סימן ק " י דרוב חניות מוכרות בשר שחוטה ומיעוט מוכרות בשר נבילה לקח מאחת מהן ואיוו יודע מאיזה מהן לקח ונתערבה באחרות ואינו ניכרת בטלה ברוב משום ס " ס עכ " ל ופסק זה הוא ע " פ מה שהבין דאף בקבוע שהוא מן התורה התיר הרשב " א בס " ס וליתיה לפסק זה דלא כתב הרשב " א דמותר בס " ס אלא היכא שפירש לפנינו דקבוע זה אינו אסור מן התורה כדכתב הר " ן בפג " ה גם הרשב " א גופיה פסק דהיכא דהתערובת הראשון אינו מותר מן התורה לא נתבטל משום ס " ס אלמא דבקבוע גמור לא מהני ס " ס והא " ו הארוך החמיר גם בקבוע שפירש לפנינו דאין להתיר בס " ס ולעיל הבאתיו בסעיף י " ד :
Yoreh De'ah.111.1.1 איסור שנפל וכו' עד אין תולין כ " כ להקל פירוש דאע " ג דבספק איסור דרבנן תלינן להקל היינו דוקא בדוכתא שאף ע " פ שהיה לשם איסור לא היה האיסור ניכר אבל היכא שהאיסור רבה על ההיתר א " כ אם היה שם איסור האיסור ניכר הו " ל כאילו היה כאן ודאי איסור דרבנן :
Yoreh De'ah.111.2.1 היו ב' הקדרות ממין אחד והאיסור ממין אחר וכו' נראה לאו דוקא דב' הקדרות ממין אחד אלא כלומר שהאיסור אינו ממין ההיתר א " נ שאם היו הקדרות מב' מינין כגון בשר וגבינה והאיסור היה מגבינה תולין לומר גבינה לתוך גבינה נפלה שאילו נפלה לבשר היה ניכר אבל כשב' הקדרות ממין אחד אין לנו לתלות בזה יותר מבזה :
Yoreh De'ah.111.3.1 היו כאן ב' קדרות של היתר וכו' ואין חילוק בין אם ב' הקדרות של אדם אחד או משל ב' בני אדם פי' לא מיבעיא היכא שיש באחת מהן לבטל האיסור דפשיטא דשתיהן מותרות אפילו הן של אדם אחד דתלינן דהאיסור נפל לתוך אותה שיש בו כדי לבטלו ומכ " ש כשהן של שני בני אדם דמותרות אלא אפילו היכא שאין בשום אחת מהן כדי לבטל האיסור דשתיהן אסורות נמי אין חילוק דאפילו בשל שני בני אדם אסורות שתיהן ומכ " ש היכא שהן של אדם אחד או של ב' בני אדם ובאו לישאל בבת אחת וכן כתב הרשב " א בת " ה הארוך ודלא כהרמב " ן ואין להקשות ממ " ש רבינו בסוף סימן זה דבנפל איסור לאחת מב' קדרות של היתר דבאדם אחד שרי טפי דמצטרפין כל הקדרות לבטל האיסור דהתם שאני כיון דאין כאן אלא חתיכה אחת ולא ראינו שנפל לתוך אחת מהם בודאי רואין כאילו כבר הקדרות מעורבין ומצטרפין להתיר באדם אחד אבל הכא בב' חתיכות דראינו שנפל חתיכה אחת לכל קדירה וקדירה גרע טפי וכן לעיל בב' קדרות אחת של איסור ואחת של היתר וחתיכה אחת של איסור דכתב הרשב " א דשרי במכל שכן שהרי לא ראינו כלום שנפל לתוך היתר כמו שכתב בית יוסף לעיל בסמוך אלמא דבחתיכה אחת יש להקל טפי ומש " ה לא כתב רבינו דין זה דבאדם אחד יש להתיר דמצטרפין אלא בסוף הסימן כשאין כאן אלא חתיכה ארת של איסור וכו' והכי מוכח מדברי רבינו בהלכות חמץ שלא כתב לחלק בין ב' בני אדם לאדם אחד אלא גבי צבור אחד של חמץ וב' בתים בדוקים וכו' ולא כתב כך גבי ב' צבורים אחד של חמץ ואחד של מצה וב' בתים בדוקים שהזכיר קודם אלא ודאי בע " כ דבב' צבורים כיון דבודאי הכניס העכבר חמץ בבית בדוק אין תולין להקל :
Yoreh De'ah.111.4.1 היה כאן ב' קדרות של היתר ונפל איסור לתוך אחת מהן וידוע לאיזו נפל וחזר ונפל איסור וכו' צריך לפרש דמיירי שלא היה בהיתר לבטל את האיסור שנפל בו תחילה דהו " ל השתא אחד של איסור ואחד של היתר ולפיכך תולין בנפילה שנייה דאיסור לתוך איסור נפל דאם היה בו לבטל האיסור שנפל תחילה כיון שעדיין היתר הוא כמו שהיה קודם נפילה אין תולין בנפילה שנייה באחד יותר מבחבירתה וכ " כ ב " י ע " ש הרשב " א ותימה כיון דלא היה בהיתר כדי לבטל האיסור שנפל תחילה לאיזה צורך חזר וכתבו כאן שהרי כבר כתב דין זה לעיל דב' קדרות א' של איסור ואחת של היתר וחתיכה אחת של איסור דתלינן דנפל האיסור לתוך איסור וכ " ש כאן דאיכא למימר דלמקום שנפל האיסור הראשון נפל גם השני וי " ל דודאי דלא היה צריך לחזור ולכתבו כאן אלא כדי לאשמועינן דהיכא דנפילה הראשונה לא היה ידוע לאיזו נפל והשנייה היה ידוע לא תלינן לקולא לומר דלמקום שנפל האיסור האחרון נפל גם הראשון ועי " ל דהכא אשמועינן דאפילו באיסור דאורייתא תלינן לקולא לומר דלמקום שנפל האיסור הראשון נפל גם השני דכל מ " ש כאן מהיו כאן ב' קדרות של היתר ולפניהם שתי חתיכות וכו' עד סוף הסי' אין לחלק בין איסור דרבנן לאיסור דאורייתא וכ " כ בא " ו הארוך כלל כ " ו דין י " ג :
Yoreh De'ah.111.5.1 אבל אם הם של שני בני אדם אין מצטרפין לבטלו איכא לאקשויי דאע " ג דבשל ב' בני אדם איו דרכן להתערב והלכך אין מצטרפין לבטלו מ " מ יש להתיר בב' בני אדם אם באו לישאל זה אחר זה דבחתיכה אחת שנפל יש ההיתר בב' בני אדם וכדאיתא גבי חמץ וכדפריך בסמוך דילפינן לה מב' שבילין וכן כתב בהגהת מרדכי דחולין וז " ל עוד שנינו פ " ז דתרומות שני קופות וכו' א " ר יוחנן היינו שני שבילין וכו' מכאן נמי יש ללמוד לענין איסור שנפל ספק לקדירה של איסור או של היתר אי נמי לב' קדרות ספק לאיזה נפל והם של ב' בני אדם עכ " ל אלמא דגם בב' קדרות של היתר ובחתיכה אחת של איסור ס " ל לחלק גבי ב' בני אדם בין באו לישאל בבת אחת דאסורין ובבאו לישאל בזה אחר זה דמותרין וכההיא דב' שבילין וכו' ואפשר דדוקא באיסור דרבנן תלינן להקל בבאו לישאל זא " ז אבל באיסור דאורייתא אין תולין להקל וכדמוכח בה' חמץ וכיון דהרשב " א כתב דינים אלו בסתם אפילו באיסור דאורייתא לפיכך לא כתב להתיר אלא באדם אחד . וצריך שתדע דמאי דכתב הרשב " א דבשל אדם אחד מצטרף לבטל אינו אלא לפי שיטתו דס " ל כרבינו אפרים דלא אמרינן חנ " נ אלא בבשר בחלב ולא בשאר איסורין וכך הוא דעת רבינו בסי' צ " ב ובסימן צ " ח אבל לדידן דקי " ל כר " ת ור " י דבכל איסורין אמרי' חתיכה נ " נ אין מועיל צירוף אפילו נתערבו אח " כ הקדרות יחד בשוגג דכבר נאסר ונ " נ ואפשר לסוחטו אסור וכדפרישית בסימן צ " ח ובסי' צ " ט ע " ש :
Yoreh De'ah.112.1.1 יש דברים שאסרו חכמים אעפ " י שאין להם עיקר מן התורה וכו' בפ' אין מעמידין סוף ( עבודה זרה דף ל " ז ) קס " ד דשלקות מדאורייתא היא מדכתיב אוכל בכסף תשבירני ומים כמים מה מים שלא נשתנו מברייתן ע " י האור אף אוכל שלא נשתנה מברייתו ע " י האור ופריך מידי אור כתיב אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא . ופירש " י מדרבנן שלא יהא ישראל רגיל אצלו במאכל ומשתה ויאכילנו דבר טמא עכ " ל וקשה דבמשנה פי' רש " י עצמו הטעם משום חתנות ונראה דבגמרא מוכח דבכולן גזרו משום בנותיהן אלא דאסמכתא דקרא היא כדי שלא יאכילנו דבר טמא דמש " ה לא שרי אלא כמים שלא נשתנה על ידי האור ואין לחוש בהם משום דבר טמא :
Yoreh De'ah.112.2.1 אפילו אפאו ישראל וכו' פי' דאל " כ אלא דוקא באפאו עו " ג לא ה " ל לתנא למפלגינהו לתרתי דקתני והפת והשמן שלהן רבי וב " ד התירו בשמן והשלקות וכו' הו " ל למתני והפת והשלקות בהדדי מדפלגינהו אלמא דפת של עו " ג אפילו אפאו לו ישראל והשלקות דוקא בדבשלו עו " ג וכיון דפת אפי' אפאו לו ישראל אסור כ " ש הסיק הישראל התנור או הפך בגחלים בלבד דאסור וכך הביא הרא " ש לשם דהשלכת קיסם לתנור לא מעלה ולא מוריד אבל הרמב " ם התיר פת שלהם באחד מג' מלאכות ע " ש פי " ז מהמ " א וכתב ב " י דכן פסק הרשב " א והכי נקטינן וכ " כ בהגהת אשיר " י ומיהו שנוהג איסור בפת של עו " ג ע " י חתוי ודאי שרי עכ " ל ובסוף סימן זה האריך רבינו בזה וגם בב " י ע " ש וכתב בהגהת ש " ד סימן ע " ה דבא " ז כתב דמותר לאכול מעתה פת של עו " ג אפי' אית ליה פת ישראל ומי שנוהג איסור בדבר ע " י קיסם ודאי שרי ע " כ וכ " כ בסמ " ק דנהגו הכי עכ " ל ובאגור ע " ש מהר " י מולי " ן דאם נפח באש מועיל כמו חיתוי עכ " כ :
Yoreh De'ah.112.3.1 ואסרו לשתות במסיבתן פי' כשרוב המסיבה של עו " ג דאם רוב המסיבה של ישראל שרי כ " כ הרמב " ם שם והיינו בשותה בבית ישראל דאילו בבית עו " ג אפי' שותה ביחיד אסור ע " ל סימן קי " ד :
Yoreh De'ah.112.4.1 וכתב א " א בתשובה שלא אסרו אלא פת חטים וכו' גם אינו חשוב וכו' פירוש לא מיבעיא דאיסור פת אינו בפת של קטנית אלא אפילו איסור שלקות דחמיר טפי והיתה גזירה קדמונית כמ " ש התוספות בד " ה והשלקות מ " מ לא היתה גזירה זו בקטנית ואורז ודוחן אם אינו עולה על שלחן מלכים ומה שלא הזכיר רבינו תנאי זה נראה דמפרש דהרא " ש בתבשיל של אורז ודוחן וקטנית של ישראל שבישלו עו " ג בבית ישראל קאמר דאין בו משום בישולי עו " ג ומ " ה התנה תנאי זה ואמר אם אינו עולה על שלחן מלכים משום דאפשר דתבשיל של אורז ודוחן עולה על שלחן מלכים אבל פת של אורז ודוחן שאפאו עו " ג בבית ישראל דאית ביה נמי משום בישולי עו " ג אין ספק דפת זה אינו עולה על שלחן מלכים לכן כתב רבינו בסתם וגם אינו חשוב וכו' ועל פת של קטנית ואורז ודוחן קאמר כשאפאו עו " ג בבית ישראל דאין בו משום בישולי עו " ג וכך הבין ב " י דעל פת קאמר אלא דנראה מדבריו שהבין דהתנאי שהתנה ואם אינו עולה על שלחן מלכים נמי אפת קאי וכך הבין הרב בהגהת ש " ע והא ליתא כדמוכח מדברי רבינו דבפת אין ספק דפשיטא דאין שום פת אורז ודוחן עולה על שלחן מלכים אלא דבתבשיל אפשר שהוא עולה על שלחן מלכים :
Yoreh De'ah.112.5.1 ומ " ש וגזירת הפת לא נתפשטה וכו' עד משום עונג שבת ה " א בפ' א " מ וע " ש במ " ש התוספות והרא " ש במרדכי כתב דאפילו במקום שפת של ישראל מצויה שרי לאכול של עו " ג וכן פשט המנהג בכל מדינות אלו : וכתב הר " ן שהרמב " ם ז " ל פסק לקולא ולא הזכיר שדה כלל והקשה ב " י ע " ז דברמב " ם שבידינו כתוב בה דתרתי בעינן שדה וליכא פלטר ישראל ואני ראיתי בשתי נוסחאות כתיבת יד בספר הרמב " ם פי " ז ממ " א דבמקום מלת ובשדה בספרים שבידו כתיב שם וכשר ולא הזכיר שדה כלל וז " ל יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחין פת מן הנחתום עו " ג במקום שאין שם נחתום ישראל וכשר מפני שהוא שעת הדחק עכ " ל וכך הוא במקצת ספרי דפוס של הרמב " ם וגם לפי הנוסחא שהיה ביד ב " י אפשר שכך פירושו דמ " ש יש מקומות מקילין בדבר וכו' לשון מקום דוקא הוא . ומ " ש ובשדה הו " ל כאילו אמר וכן בשדה נמי מפני שהוא שעת הדחק דוי " ו ובשדה הוי כאילו אמר או בשדה אבל למה שפי' ב " י קשה דהו " ל למימר ודוקא בשדה וכו' וגם למה אמר יש מקומות כיון דאין היתר אלא בשדה אלא ודאי דהרמב " ם מתיר בעיר פת של פלטר . ומשמע דבשדה מתיר אפילו של ב " ה וכן משמע מדברי א " ו הארוך שהבין כך מדברי רמב " ם בגירסא זו ע " ש כלל מ " ד דין א' דלא כמ " ש ב " י :
Yoreh De'ah.112.6.1 ומ " ש ולדעת א " א הרא " ש ז " ל אין חילוק וכו' כלומר דמשמע ליה להרא " ש דתלמודא דידן אין חילוק דאע " ג דר' חלבו מדכר פלטר לא נקט ליה בדוקא פלטר אלא דבר ההווה נקט ומש " ה הביא הרא " ש ההוא דירושלמי שהתירו פת עו " ג במקום שאין הפת ישראל מצוי ובלבד מן הפלטר אלמא דלתלמודא דידן אין חילוק לדעת הרא " ש וז " ש רבינו לאחר שהביא דעת קצת מחברים שמחלקים בין של ב " ה לשל פלטר דלא שייך חתנות כו' דס " ל דכך הוא לתלמודא דידן ואמר רבינו שכן מחלק בירושלמי וכו' אלמא דלהרא " ש אין זה לשיטת תלמודא דידן והכי מוכח להדיא בתשובה כלל י " ט דין כ' שכתב תחלה בסתם דפת של עו " ג נאסר כמו שלקות ותרוייהו משום חתנות וכו' ולא כתב שום חילוק ואח " כ כתב ובמקום שנהגו ע " פ הירושלמי לקנות מן הפלטר ולאסור של בעלי בתים של פלטר מותר בכל ענין ושל ב " ה אסור בכל ענין עכ " ל אלמא להדיא דבשאר מקומות שנהגו היתר בסתם אף של ב " ה מותר ובמקום שנהגו איסור בסתם אף של פלטר אסור אם לא שנהגו לחלק לאסור בשל ב " ה ולהתיר בשל פלטר ע " פ הירושלמי והיינו כדכתב רבינו לדעת הרא " ש ולא כדברי ב " י שכתב על מ " ש רבינו ולדעת הרא " ש אין חילוק וכו' לא ידענו מניין לו וכו' ע " ש :
Yoreh De'ah.112.7.1 וכתב הרשב " א אפילו יש שם פלטר וכו' ואין נראה כן מהירושלמי וכו' פי' דעת רבינו מדקאמר בירושלמי במקום שאין פת ישראל מצויה בדין הוא שתהא פת עו " ג אסורה ועמעמו עליה והתירוה מפני חיי הנפש וקאמר עליה דרבנן דקסרי בשם ר' יעקב ס " ל כדברי המתיר ובלבד מן הפלטר אלמא דוקא מפני חיי הנפש שאין פת ישראל מצויה התירו פת של פלטר מכלל דהיכא דליכא מפני חיי הנפש דפת של ישראל מצויה לא התירו של עו " ג אף ע " פ דהוא פלטר ופתו יפה משל ישראל כיון דלית ביה משום חיי הנפש וצ " ל דס " ל להרשב " א דכל שפת של פלטר יפה משל ישראל אית ביה נמי משום חיי הנפש דאין מאכילין את האדם מה שאינו ערב לו בע " כ ושרי ליה מאריה לב " י דהתרעם על רבינו בזה דטענת רבינו נראה נכונה וצריך ליישבה לדעת הרשב " א ז " ל וכדפרישית :
Yoreh De'ah.112.8.1 ואין להתיר וכו' פי' אפילו במקום שנהגו היתר אין להתיר אלא בפת של עו " ג ובמקום שנהגו איסור אין לו היתר ע " י חיתוי וה " ה דאין לו היתר ע " י שאפאו לו ישראל כמ " ש בתחלת סימן זה וכ " ש ע " י היסק התנור דאין ניכר כ " כ דההיסק הוא בשביל הפת ויש להקשות למה לא יועיל א' מג' מלאכות בפת של עו " ג הלא כשגזרו על השלקות גזרו אף בשל עו " ג וכדלקמן בסימן קי " ג וכשהתירו בא' מג' מלאכות אף פת ש " נ נמי בכלל היתר זה וי " ל דשלקות גזירה קדמונית היתה והתירוה בא' מג' מלאכות ואח " כ באו שמאי והלל וגזרו בי " ח דברים גם על הפת ולא התירוהו בא' מג' מלאכות כי על הפת יחיה האדם ובעי הרחקה טפי . ובמקום שנהגו היתר בפת ש " נ ולא חששו לבישול עו " ג ס " ל כיון דחייו של אדם תלויים בו לא גזרו עליו כי סבורים שלא היתה אלא גזירת שלקות דהיינו כל שאר דברים אף של עו " ג הוי בכלל איסור שלקות חוץ מן הפת שאינו בכלל גזירה זו אבל פת של ישראל שאפאו עו " ג הוי בכלל איסור שלקות :
Yoreh De'ah.112.9.1 ומ " ש וכתב א " א הרא " ש ותימא וכו' כ " כ הרא " ש בפ' א " מ גבי שלקות דאין להקל בהשלכת קיסם בעיסה של ישראל שאפאו עו " ג ושע " ז אמרו בני מערב קיסם זה אינו מעלה ולא מוריד להתיר איסור שלקות והא דכתב הרא " ש לעיל מיניה גבי איסור פת של עו " ג מחלוקת זה שבין בני ארץ ישראל לבין בני בבל צ " ל דבתרתי פליגי והכי מוכח הלשון דלעיל אמר ובני א " י אומרים קיסם זה מה מעלה ומה מוריד אלא מקום שהתענה בו ג' ימים פת של עו " ג מותר מפני חיי הנפש עכ " ל וכאן אמר ובני מערב אומר קיסם מה מעלה ומה מוריד אלא אם התענה ג' ימים ומותר מפני חיי הנפש עכ " ל ולא הזכיר כאן פת של עו " ג דבפת של ישראל שאפאו עו " ג קאמר דאית ביה משום שלקות :
Yoreh De'ah.112.10.1 פת של עו " ג שנילוש בביצים וכו' משמע דוקא שהביצים נלושים בעיסה ונתבטלו שהרי אין הביצים ניכרים אבל אם טוחין על גביו אסור משום בישולי עו " ג וכדכתב רבינו סימן קי " ג גבי פנאד " ה ואף על פי שהרשב " א התיר גם בטוחין הביצים על פני הלחם דס " ל דלא עביד לטעמא אלא לנוי ובטל הוא אצל הלחם שהוא העיקר משא " כ פנאד " ה דהשומן עביד לטעמא מ " מ מדברי רבינו נראה דכל שטוחין ע " פ הלחם אסור דאף ע " פ שעושין כן לנוי מ " מ כיון שנותן ג " כ טעם בלחם אית ביה משום בישולי עו " ג ואסור והכי משמע להדיא מדברי הרא " ש פרק א " מ דלא התיר ר " ת אלא בנילוש בעיסה ולכן כתב עליו בהגהת אשיר " י חבל פנאד " ה של דגים שהשמנונית הוא בעין אסור משום ב " נ וגם העיסה אסורה שבלוע מאיסור דרבנן עכ " ל ודלא כמ " ש ב " י ועיין עוד בס " ס קי " ג :
Yoreh De'ah.112.11.1 כתבו הגאונים דכותח ש " נ מותר ואין חוששין לפת של עו " ג שבו הלשון משמע דטעמן לפי שאין להחמיר לאסור על ידי תערובת וכמו שהתיר ר " י בסמוך לאכול בקערה וכו' מטעם זה ותימה הלא אין בכותח כלל משום איסור פת של עו " ג דכיון דלחם העשוי לכותח בחמה נאפית כדאי' בפרק כיצד מברכין א " כ לא היה לחם זה כלל בכלל גזירות פת ש " נ ואפשר דבזמן הגאונים היו נותנים בכותח לחם הנאפה אצל האש ואפ " ה כתבו דאין לאסור כיון דליתיה לפת בעיניה . ויש מקשים אמאי לא אסרינן הכותח משום חלב שחלבו עו " ג וכתב מהרש " ל ונראה דל " ק מידי דהחלב טמא אינו עומד ואם נשאר קצת נסיובא דחלבא בטל במיעוטו שהרי נתערב ולא דמי לחמאה שאין הקום מעורב בחמאה כדלקמן בסימן קט " ו עכ " ל ולי נראה דכותח וחמאה תרוייהו לא הוי בכלל גזירת חלב וגבינה ובחמאה הוא דנהגו איסור במקצת מקומות משום שנשאר חלב בגומות אבל בכותח דליכא גומות לא נהגו איסור בשום מחום וגם זה בכלל דברי מהרש " ל : כתב המרדכי בפ' א " מ ע " ש ראבי " ה שאם היסב על השלחן אצל ישראל האוכל פת ש " נ והב " ה נזהר מפת ש " נ כיון שמצוה זו מוטלת עליו לבצוע יבצע מן היפה וכיון שהותר לו לבצוע מותר בו כל הסעודה ומביאו ב " י והכי פי' בעל הסעודה הוא דר בשכירות אצל ב " ה והב " ה נזהר מפת של עו " ג ומיסב על השלחן אצל הישראל השוכר האוכל פת של עו " ג כיון שמצוה זו מוטלת על בעל הסעודה לבצוע כדי שיבצע בעין יפה יבצע מן היפה של עו " ג שהרי הוא אינו נזהר וכיון שהותר לו לב " ה לבצוע מן הפת שבירך עליו בעל הסעודה משום חבוב מצות הבציעה שבירך על פת זה של עו " ג שהרי ב " ה זה מיסב על שלחנו א " כ מותר בו כל אותה הסעודה ועיקר חידושו דאפי' הבעל בית בביתו ויש לו פת של ישראל אצלו בביתו אפ " ה מותר לו לאכול פת של עו " ג אם הוא מיסב על השלחן אצל ישראל האוכל פת ש " נ שדר אצלו לפי שעה בשאלה או שכירות אבל מהרא " י בת " ה סימן ל " ב הבין דברי ראבי " ה בדרך אחר והוא דהיה מפרש דברי ראבי " ה דה " ק ישראל שאינן נזהר מפת ש " נ שהיסב אצל בעה " ב הנזהר מפת ש " נ ועל השלחן פת ישראל ופת ש " נ היפה משל ישראל דיבצע בעה " ב מן היפה ומותר בכל אותה סעודה בפת ש " נ ע " כ ואחריו נמשך הרב בש " ע בא " ח סימן קס " ח ובי " ד סימן קי " ב ושרי להו מארייהו דדבר פשוט הוא דהיכא דבעל הבית שהוא בעל הסעודה נזהר מפת ש " נ דאף ראבי " ה מודה דמברך על פת חיבר דישראל כיון שאין דעתו לאכול פת של עו " ג אינו חייב לברך על ש " נ כלל אף ע " פ שמונח על השלחן והוא יפה משל ישראל ואף השר מקוצי לא אמר לסלקו מעל השלחן אלא כשהבעל הבית אינו נזהר מפת ש " נ דהשתא כיון דמצי למיכל מתרוייהו מסלק של עו " ג מן השלחן וטעמו דהיה מסופק שמא לא קאמר בירושלמי דמברך על איזה שירצה אלא בטמאה וטהורה דהתם דוקא כיון שחולין בטומאה אין בו איסור כלל אלא משום סרך תרומה הקילו בו אבל פת של עו " ג שנגעו בו משום איסור אפשר דלא הקילו בו על כן ציוה לסלק פת של עו " ג מן השלחן והכי משמע להדיא במרדכי פרק כיצד מברכין דלא אמר השר מקוצי אלא במי שאינו נזהר מפת של עו " ג אבל במי שנזהר מפת של עו " ג מברך על פת קיבר של ישראל וא " צ לסלקו ולא אמר ראבי " ה דיברך על היפה של עו " ג אלא כשהבעל הסעודה אינו נזהר מפת של עו " ג והבעה " ב הנזהר מפת של עו " ג סועד על שלחנו דאז משום חבוב מצוה של בציעת הפת שבצע בעל הסעודה על היפה של עו " ג שאינו נזהר ממנו בוצע ממנו אף הבעה " ב שהוא נזהר מפת של עו " ג ומותר בו כל אותה הסעודה כדפרישית עוד ראיתי מכמה קושיות וראיות ברורות שאין פי' דברי ראבי " ה כמו שהבינו הגדולים מלפנים אלא כדפרישית עיקר והכי נקטינן וכבר הארכתי בס " ד בתשובה ושאין הפסק כדפסק הוא ז " ל וכאן אין מקום להאריך בזה : כתב בהגהת ש " ד סוף סימן ע " ה דר " י לא התיר לאכול פת שנתערב בקערה אלא דוקא דיעבד אם היה מעורב בקערה בלא ידיעתו אבל לכתחלה שישים בקערה לחם שאינו כשר פשיטא דאסור דהוי כמו מערב בידים כך היה מפרש ה " ר יחיאל מפרי " ז עכ " ל : כתב בש " ד סימן ע " ה דפת שאסור לאוכלו אסור למוכרו לעו " ג דילמא הדר ומזבנו לישראל אחר כדחיישינן בפ' כ " ש גבי ההוא ארבא דטבעה בחישתא אבל לחתכו ולמכרו בחתיכות קטנות לעו " ג שרי דליכא למיחש דהדר זבניה לישראל וכ " כ המרדכי פרק א " מ ומש " ה נוהגים שלא לקנות פת חתוך מן העו " ג שמא קנאו מישראל וכ " כ א " ו הארוך כלל מ " ד דין ט' ונראה דפת חתוך הרבה שמוליכין עמהם אנשי המלחמה שמייבשין אותה וממלאין ממנו חביות הרבה אין בו איסור דידוע דלא קנאו מישראל ואין לחוש למה שחתכום בסכין של עו " ג דחתיכה אחד או ב' דנתקנח בו השומן שדבוק ע " פ הסכין בטל ברוב שאר החתיכות וכדכתב רבינו בטור א " ח בה' פסח גבי זיתים שכבשן מיהו אין היתר אלא בפת פלטר אבל בפת של ב " ה אסור והא דכתב א " ו הארוך דאסור לקנות פת מן העו " ג שמא קנאו מישראל היינו לומר פת פלטר אבל פת ב " ה בלאו הכי אסור בין חתוך בין שלם ואם הוא ספק אם הוא של ב " ה או של פלטר ובדוכתא דליכא למיחש שמא קנאו מישראל שרי דבספק דרבנן אזלינן לקולא וכמ " ש הש " ד ע " ש ר " ת בדין השלכת קיסם דבספק אם נתן קיסם מותר :
Yoreh De'ah.113.1.1 שלקות וכו' כבר כתבתי בריש סימן קי " ב דאסמכוה אקרא דאוכל בכסף תשבירני וכו' ומשמע דלא אסרו חכמים אלא מה שמבשל העו " ג בביתו דבהכי איירי קרא אוכל בכסף תשבירני וכו' וכמ " ש ה " ר אברהם דבהא איכא משום חתנות ומשום שיאכילנו דברים טמאים אבל כשמבשל בביתו של ישראל ליכא למיחש מידי וכ " כ בהגה " ה ע " ש הר " י מאורלינ " ש וכתב בא " ו הארוך כלל מ " ג דין י " ג דבדיעבד נוהגים לסמוך אדברי הר " א דמתיר בישולי עו " ג . בבית ישראל ובהגהת ש " ד סימן ע " ה ע " ש מהרא " י כתב דנוהגין להתיר לכתחלה להניח שפחות עו " ג לבשל ולצלות ואפשר דסמכו אהא דא " א שלא יחתה אחד מבני בית בגחלים לצורך בישול או צלייה עכ " ל וראב " ן כתב בתשובתו דיש מרבותינו נתנו טעם להתיר בעבדים ושפחות משום דאין חתנות וקירוב הדעת אלא במי שעושה ברצונו מאהבת ישראל ואלו עושין בין ירצו בין לא ירצו ואין קירוב הדעת בהן ומסיק דאין אנו סומכין ע " ז עכ " ל ונראה דרבותינו נמי לא אמרו אלא בעבדים ושפחות עו " ג הקנויים וכמ " ש הראב " ן להתיר באלו כמ " ש ב " י וכך הביא רבינו סוף סימן זה צריך ליזהר בשפחות עו " ג משמע דמיירי באינן קנויות אלא שפחות עו " ג שהם נשכרין לשנה או לחצי שנה דאין להם היתר זה אלא מטעם שכ' מהרא " י וכך נהגו היתר בכל שפחות עו " ג נשכרות מיהו צריך שיהא ישראל יוצא ונכנס כדי שלא תשים דבר איסור בתוך התבשיל להשביח חלקה :
Yoreh De'ah.113.2.1 ולא אסרו אלא דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי וגם וכו' כתב ב " י ע " ש התוס' והרא " ש שר " ת פסק כתרי לישני להקל וכן דעת ר " ח וכן פסק הרמב " ם וכו' אבל במרדכי כתב בלשון הזה איכא בינייהו דגים קטנים ר " ת פסק כלישנא בתרא דר' יוחנן קאי כוותיה בסוף פ' ר' ישמעאל ור " ח פסק כתרי לישני ולחומרא עכ " ל וצ " ע מיהו לענין הלכה הסכמת הפוסקים לקולא דאין אסור אלא דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי וגם הוא עולה על שלחן מלכים אכן בפ' במה טומנין ( שבת דף נ " א ) איתא דאדם חשוב יש לו להזהר אף בדבר שנאכל כמות שהוא חי ופירש " י לפי שהרואה אותו שהוא מיקל עומד ומיקל יותר דה " א התם רב נחמן א " ל לדרו עבדיה אייתי לי מיא דאחים קפילא ארמאה שמע ר' אמי ואיקפד וקאמר תלמודא דטעמא דר' אמי דאע " ג דהלכה כרב דדבר שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עו " ג אדם חשוב שאני ומייתי לה הרי " ף והרא " ש לשם אלמא דהכי הילכתא דאדם חשוב יש לו להזהר אף בדבר שנאכל כמו שהוא חי והכי נקטינן ואיכא לתמוה למה לא כתבו רבינו : כתב ב " י וז " ל אמרי' בגמרא דחטין ועשאן עו " ג קליות שרי וכתב הר " ן דטעמא מפני שלא נשתנו מברייתן אבל הרמב " ם כתב בפי " ז דטעמא דלא גזרו עליהן מפני שאין אדם מזמן את חבירו על הקליות וע " פ דברים אלו נהגו היתר באפונים קלויים שקולים העו " ג עכ " ל וכן ראיתי בהגה " ה וז " ל נשאל למהרא " י על פולין שקורין בל " א ערבי " ש שקולין אותן העו " ג במחבת שלהן העשוייה לכך ובכף שלהן וקורין אותו בלשון בהמ " י פיטשלק " י נראה למוהרא " י היתר גמור כי סתם כלי עו " ג אינן ב " י וגם אינם עולים על שלחן מלכים ללפת בהן הפת וקצת ראיה מסמ " ג לאוין מצוה י " ט שכתב האידנא תורמסים דשלקי ליה עו " ג מותרים ואין חילוק נכון לחלק בין פולין לתורמסים עכ " ל ועיין עוד בסמ " ג בדף כ " ה ע " ג בדין מת בי " ט ועיין עוד בסמ " ג סוף ה' יין נסך דף נ " ז ע " ב וכתב שם שקיבל מרבינו יהודה דשכר אין בו משום בישולי עו " ג כמו שהתבואה בטלה במים לענין ברכה עכ " ל וכ " כ התוס' בפ' א " מ דף ל " א ותימא דהלא התבואה עיקר ויש בו כזית בכדי א " פ כדכתב הרא " ש גבי ביעור חמץ ואין ראיה מדברכינן עליו שהכל כיון דנשתנה מברייתו ואין התבואה בעין אלא טעמא דאין בשכר משום בישולי עו " ג דמתחלה לא גזרו על השכר וע " ל ריש סי' קי " ד מ " ש על זה בס " ד :
Yoreh De'ah.113.3.1 ולא אסרו אלא כשכל הבישול ע " י עו " ג וכו' כתב ב " י דמ " ש בגמרא דבין שהניח עו " ג והיפך ישראל בין שהניח ישראל והיפך עו " ג מותר פי' הרמב " ם היפך בבשר ונ " ל דלא להפכו מצד זה ולהניחו מצד אחר קאמר דהיינו מסלקו ממש וכל שסילקו עו " ג קודם שיתבשל כמב " ד והחזירו לאור אסור אלא שהיה מנענעו וכו' עכ " ל ולפע " ד נראה דכשסילקו העו " ג מעצמו קודם שיתבשל כמב " ד והחזירו אין בו איסור דמי ביקש מידו שיסלקנו ויחזירו הלא אם לא היה העו " ג מסלקו היה בשיל ממילא ובגמרא לא אמרו אלא כגון דאותביה בסילתא ושקליה עו " ג ואותביה בתנורא דהיינו דהישראל סילקו מעל האש והניחו בסל ובא עו " ג והחזירו על האש וכן פי' הרשב " א להדיא בת " ה הארוך בית ג' שער ז' וה " ה ודאי אם סילקו העו " ג בציווי ישראל והחזירו העו " ג מעצמו נמי אסור והתם הוא דאסור אבל בשסילקו עו " ג מעצמו ושוב החזירו אין שם איסור והכי משמע פשטא דברייתא מניח ישראל בשר ע " ג גחלים ובא עו " ג ומהפך בו עד שיבא ישראל מב " ה או מב " ה ואינו חושש ואי איתא דבהיפך מצד זה אל צד אחר אסור דה " ל סלקו עו " ג והחזירו כמו שפי' ב " י אמאי אינו חושש לכתחלה דילמא בהפוכו הוא מסלקו מצד זה לצד אחר כמו שהוא הרגילות ואע " ג דבסמוך הביא רבינו דברי הרשב " א שכתב דבאין ידוע אם סילקו עו " ג מותר אלמא מלשון זה דבידוע דסילקו עו " ג וחזר והחזירו אסור אפשר דרבינו לא בא אלא ללמוד מדבריו להורות קולא זו דבאינו ידוע אם סילקו מותר ונפקא מינה למניח ישראל קטן שאין בו דעת לשומרו אצל העו " ג דלא חיישינן שמא סילק הקטן והעו " ג החזירו אבל כשהעו " ג סילקו מעצמו והחזירו אין בו איסור והכי משמע להדיא מדברי רבינו שכתב אבל אם נתנו הישראל על האש וסלקו מיד ובא עו " ג והחזירו אסור משמע דדוקא כשהישראל נתנו וסלקו מיד אבל אם סלקו עו " ג והחזירו אין כאן איסור ותימא שבת " ה הארוך כתב היכא דסילקו עו " ג והחזירו דאסור ולא הביא שום ראיה לדבריו ובגמרא משמע להדיא דבסילקו עו " ג והחזירו ליכא איסור אלא כשסילקו ישראל והחזירו עו " ג כדפרישית ומה שהביא הרשב " א דברי ר " ח שכתב דברייתא מיירי שסגר הדלת דליכא למיחש לחלופי ולא חשש לשמא סלקה העו " ג והחזירה לראיה לדבריו כראה אדרבה ראיה זו הוא לנגדו דמשם ראיה דאין איסור כלל אם סלקה העו " ג והחזירה ולפיכך אין חוששין לזה כלל אפילו לכתחלה לכן הנלפע " ד דבדיעבד אין לאסרו : ובש " ע קשה לי דדבריו סותרין זא " ז לכאורה דבסעיף י " א כתב הניח הישראל ע " ג האש והניח העו " ג לשומרו והפך בו ואין ידוע אם סלקו עו " ג עד שלא הגיע למאכל ב " ד מותר והיינו כדברי הרשב " א ולשונו דבסלקו עו " ג והחזירו אסור אלא דבספק בשולי עו " ג אזלינן לקולא דספק דבריהם להקל כמ " ש רבינו בשם הרשב " א וכן פי' בהגהת ש " ע וקודם זה בסעיף ח' כתב נתן ישראל קדרה על האש וסלקה ובא עו " ג והחזירה אסור אא " כ הגיעה למאכל ב " ד שהוא שליש בישול כשסילקה אלמא דוקא כשהישראל סילקה א " נ עו " ג בציווי ישראל התם הוא דאסור אבל סילקה עו " ג מעצמו והחזירה אפילו סילקה קודם שהגיע למב " ד מותר וזהו כדברי רבינו ולשונו שהוא חולק אהרשב " א ואפשר ליישב דדעתו לפסוק כהרשב " א ומה שהביא תחלה לשון רבינו לא נתכוין לדיוקא דהיכא דסילקו עו " ג והחזירה שרי אלא סמך עצמו על מ " ש אח " כ כלשון הרשב " א דאף בסלקה עו " ג והחזירה נמי אסור ובדרך לא זו אף זו כתב דבריו דלא מיבעיא היכא דסילקה ישראל והחזירה עו " ג דאסור אלא אפילו סילקה עו " ג והחזירה נמי אסור אבל מכל מקום נלפע " ד דהעיקר דלהלכה נקטינן דבסילקה עו " ג מעצמו והחזירה ליכא איסורא אפילו סילקה מקמי שהגיע למאכל ב " ד ודו " ק :
Yoreh De'ah.113.4.1 וכתב הרשב " א דה " ה נמי אם בשלו עו " ג כמב " ד וכו' כבר הביא ב " י דעת הגאונים החולקים בדין זה ומסקנתו דבע " ש או בהפסד מרובה יש לסמוך אדברי המקילין וכן פסק בש " ע ובהגהת ש " ע כתב שנוהגין להתיר אפילו אינו הפסד מרובה ודלא כמהרש " ל שכתב שדברי הרשב " א עיקר :
Yoreh De'ah.113.5.1 ולא אסרו אלא בבישול שע " י האש כו' עד הלכך בשר או דגים קטנים שכבשן עו " ג או מלחן וכו' מימרא דרב אסי אמר רב פ' א " מ ( דף לח ) דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי עו " ג ומפר " ח שהביאו התוס' משמע דוקא במלחן ישראל אבל במלחן עו " ג אסור וכן פירש הערוך וכ " פ הגהת אשיר " י לשם ע " ש רשב " ם אבל האלפסי והאשיר " י בשם גאון פסקו דלית הלכה כרבי יוחנן וכאביי אלא בביצה צלויה ביד עו " ג דאסור אבל דגים מלוחים ביד עו " ג שרי כחזקיה ובר קפרא וכ " פ הרמב " ם פי " ז מהמ " א והרשב " א בת " ה והתוס' הקשו אפילו אין מלוחים נמי שרי כיון דאינן עולין על שלחן מלכים כדאמר התם איכא בינייהו דגים קטנים אומר רבינו יהודה צ " ל דמיירי בגדולים קצת שעולים לפעמים על שלחן מלכים ולהכי קאמר דוקא במלוחים שנאכלים כמות שהם חיים במלחן שוב אין בהם משום ב " נ והרשב " א פי' בית ג' שער ז' להדיא דדוקא קודם מליחה אין דגים קטנים עולים על שלחן מלכים על ידי בישול אבל משמלחן עולים על שלחן מלכים מחמת מלחן וכבר האריך בזה בית יוסף ולפעד " נ עיקר דהכא איירי במיני דגים קטנים חשובים שגידול שלהם קטן ולעולם לא נמצאו גדולים ואותם עולים על שלחן מלכים ותדע שהרי בפ' כל כתבי גורס האלפסי במה מענגה בדגים קטנים אלמא דמיירי במיני דגים חשובים שעולים על שלחן מלכים ואית בהו עונג שבת ועל מיני דגים קטנים הללו אמרו בפ' הרואה ( ברכות דף נ " ז ) די " א אף דגים קטנים מרפאין את החולה ולא עוד אלא שדגים קטנים מפרים ומרבים כל גופו של אדם אבל דגים שגידול שלהם גדול אותן דגים בקטנותן אינן חשובין כלל ואינן עולין על שלחן מלכים ועלייהו קאמר בגמרא איכא בינייהו דגים קטנים ופשוט הוא לפע " ד :
Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .