← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 3,976 sections
Single column Two columns
Orach Chayim.182.4.1 וי " א דאפי' ע " י מים מיתקן איכא להקשות דבפ' ע " פ באשיר " י משמע כדכתב רבינו דיין עדיף לתקן בו אלא דאף ע " י מים נמי מיתקן ובפ' אלו דברים באשיר " י משמע בהפך דבירוש' קאמר דמתקנין במים ומהם למדו ונהגו לתקן גם במעט יין ששופכין לתוכו אלמא דיותר טוב לתקנו במים דהויא מזיגה חדשה משא " כ במעט יין ונראה דס " ל לרבי' מאחר דבע " פ מכורש להדיא באשיר " י דיין עדיף א " כ גם בפ' א " ד כך היא דעתו ורצונו לומר לשם דכיון דאיתא בירושל' דבמים מיתקן הכוס א " כ נשמע מינה דמיתקן ביין במכ " ש דיין עדיף דאי מים עדיפי קשה ודאי דילמא מים דוקא . כתב ב " י ע " ש גאון דאפי' מים פגומים פסולים למזוג בהם כוס של ברכה עכ " ל ונראה דכ " ש דפסולים לתקן מהם כוס פגום של יין דכיון שהם עצמם פגומים היאך יתקנו הפגום ועוד נראה שהכלי שמשימין בו המים לתקן בו הפגום צריך שישימו בו רביעית מים שאז חשוב לתקן בו הפגום כשמשימין בו מעט מים מי הכלי שהרי אפי' כשמתקנו ביין צריך שיהא בו רביעית כמ " ש בסמוך בשם מהר " ם מ " ץ כ " ש במים נ " ל : וכתב האשיר " י בפרק אלו דברים ופ' ע " פ דהא דאמרי' דמתקנו במים וכשר לבה " מ היינו דוקא כשהוא חזק עדיין ויוכל לסובלו אבל אם כבר היה מזוג כדינו ואם היה משים בו יותר היה מקלקלו ולא היה ראוי לשתייה אין זה תקון ופסול לברכה :
Orach Chayim.182.5.1 ומ " ש ויש שנותנין בו מעט פירורין של פת וכו' הנה בסמוך כתבתי שכ " כ קצת גדולים שנוהגין לסותמו בלחם וראיתי כתוב דאיכא סמך מקרא דגורן ויקכ שהגורן ממלא ומתקן היקב :
Orach Chayim.183.1.1 גרסינן בפ' ג' שאכלו וכו' ומשגרו לאנשי ביתו וכך היא גי' אלפסי ואשיר " י וא " ת הלא בפרטן אתה מוצא י " א דברים וי " ל דמקבלו בב' ידיו ונותנו לימינו חשבינן ליה בחדא אבל בגירסתינו בגמ' איתא וי " א אף משגרו לאנשי ביתו ולפ " ז מקבלו בב' ידיו ונותנו לימינו חשבינן ליה בתרתי :
Orach Chayim.183.2.1 ופי' רב אלפס שמניחו חי עד ברכת הארץ וכו' הקשו ה " ר יונה והרא " ש על פירושו זה דא " כ דהיה בתחלה חי ממש ובברכת הארץ מוזגו כראוי על חד תלת א " כ לא היה בכוס מתחלה אלא יין רובע רביעית והיאך מברך עליו כיון שאין שם רביעית וגם חסר הרבה ואנן מלא בעינן עכ " ל ולא קשיא כלל דודאי מתחלה ממלא כוס של רביעית יין חי וכשמגיע לברכת הארץ מוזגו בג' רביעית מים ואח " כ חוזר וממלא אותו הכוס של רביעית מאותו היין מזוג כתקונו ומברך עליו ומה שהקשו עוד מדקאמר בגמ' מודים חכמים לר " א שאין מברכין בכוס של ברכה על היין עד שיתן לתוכו מים דמשמע דמתחלת הברכה אין מברכין יש ליישב דכל שהוא מוזגו קודם ברכת הארץ שפיר קאמר אין מברכין בכוס של ברכה על היין עד שיתן לתוכו מים דעד סוף ברכת הזן חשבינן ליה ברכת הזימון ועיקר ברכה דהיא ברכת המזון היא מברכת הארץ ואילך כדלקמן בסימן ר' :
Orach Chayim.183.3.1 ור " ת פי' חי מזוג ולא מזוג וכו' פי' לר " ת ניחא דנוטל כוס של רביעית ונותן לתוכו יין חי רוב רביעית ונותן בו מים עד שיתמלא רובו של כוס דיכול לברך עליו דקי " ל בכל התורה רובו ככולו וכשמגיע לברכת הארץ נותן בו עוד מים עד שיהא הכוס מלא על כל גדותיו ויהא מזוג כראוי .
Orach Chayim.183.4.1 וטוב לצאת ידי כל הפירושים איכא להקשות והיאך אפשר זה דאי עביד כרב אלפס דמניחו חי עד ברכת הארץ לא יצא ידי ר " ת דבעי' מזוג ולא מזוג עד ברכת הארץ ולא חי ממש ואי עביד כר " ת לא יצא ידי רב אלפס ונראה דרבינו מפרש דהרא " ש לא הקשה אדרב אלפס אלא למאי דמשמע לכאורה מדבריו דבעינן חי ממש עד ברכת הארץ כפשוטה של שמועה אבל למאי דהביא הרא " ש פר " ת דהבי' ראיה מפרק בן סורר ומורה דמזוג ולא מזוג מיקרי חי א " כ ודאי גם רב אלפס כך הוא מפרש כפר " ת דהא דקאמר מניחו חי עד ברכת הארץ היינו נמי מזוג ולא מזוג ובברכת הארץ נותן לתוכו מים כתקונו : וכ' הרשב " א בחידושיו וז " ל והאידנא נהוג עלמא דלא למיחש לחי עד ברכת הארץ לפי שאין שותין אותו חי כל עיקר ולפי מנהגם אמרו כן בגמרין עכ " ל ובמדינות אלו אין מוזגין יין כלל אלא נותנין יין חי לכוס מלא מתחלה ועל פי דברי רבינו שאמר ויין שלנו א " צ מזיגה :
Orach Chayim.183.5.1 רב חסדא מעטר ליה בנטלי פרש " י בכוסות כשהיה מגיע לברכת הארץ היה מוסיף עליו כך היא הנוסחא בספרי רבינו המדוייקים וכן הוא בפירש " י בספרים שבידינו ונראה דרצונו לומר שהיה שופך מכוסות הרבה לתוך כוס של ברכה כשהיה מגיע לברכת הארץ וזהו עיטור שלו ואע " ג דכבר היה מלא לא היה מלא לגמרי אלא היה יכול לשפוך לתוכו עוד מעט מעט מכוסות אחרים ותדע שהרי לפר " ת דהיה מתחלה מזוג ולא מזוג לא היה מלא לגמרי מתחלה אלא רובו כדפי' . וגירסת ספרים שלנו כך היא רב חסדא מעטר להו בנטלי א " ר חנן ובחי א " ר ששת ובברכת הארץ וכך הוא בספרי האלפס שבידינו ונראה שלפרש " י קאמר רב חנן שמה שמוסיף מכוסות הרבה לשפוך לכוס של ברכה אינו אלא ביין חי דוקא ורב ששת קאמר שההוספה מן הכוס לא תהיה אלא כשמגיע לברכת הארץ ולי " מ שהיה מניח כוסות יפים סביביו להדרו בהן ולא שהיה שופך מן הכוסות לכוס של ברכה מ " מ צריך לפרש דרב חנן קאמר שהיו מניחים סביביו כוסות יפים מלאים יין חי ורב ששת קאמר דכשמגיע לברכת הארץ היה מניח הכוסות סביביו ולא קודם לכן אכן הרא " ש לא הביא הך דרב חנן ובחי ורבינו נמשך אחריו ואפשר דלא היו גורסין אותו אלא היו גורסין א " ר ששת ובברכת הארץ וקאי אעיטור שכשהגיע לברכת הארץ היה עושה עיטור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה :
Orach Chayim.183.6.1 רב אשי פריס סודרא ארישיה כתב ב " י ועיטוף כתב ה " ר ירוחם דהיינו שנותן סודר על ראשו שאסור לברך בגילוי הראש ע " כ ולא נהירא לי דא " כ מאי רבותא דב " ה הא כל שאר ברכות נמי משמע דאסור לברך בגילוי הראש אלא עיטוף היינו סודר שפורסים על כובעיהם העומדים לפני הגדולים עכ " ל ב " י ותימה למה כתב אדברי הר " י ולא נהירא לי הלא כך כתב הרא " ש וז " ל ובכל הנך רגילין האידנא אף בפריסת סודר שלא יברך בגילוי הראש וכו' עכ " ל והן דברי התוס' כמ " ש רבינו לשון זה בשמם בסמוך ואין ספק דרצונם לומר דאע " פ שראשו מכוסה במצנפת קטנה אפ " ה לא יברך בגילוי הראש מפריסת סודר שפורסים על הראש לצניעות לפי שכסוי זה מכניע לב האדם ומביאו לידי כוונת הברכה וליראת שמים וכך היא דעת הר " י בלשונו שהעתיק מדברי התוס' והרא " ש וכך פי' ב " י גופיה לעיל בסימן ח' אצל ומכסה ראשו שלא יהא בגילוי הראש ובהגהת ש " ע הבין דברי רבינו בסמוך ודברי ה " ר ירוחם כפשוטו שלא יהא בגילוי הראש לגמרי ותירץ הקושיא דאע " ג דבכל שאר ברכות נמי משמע דאסור לברך בגילוי הראש מ " מ רבותא דב " ה היא דאף אותן שאינן מברכין לא ישבו בגילוי הראש הא בשאר ברכות כה " ג שרי עכ " ל בספר דרכי משה ולא ידעתי שורש לחילוקו זה דאם בשאר ברכות ג " כ המברך מוציא את אחרים בברכתו ועונה אמן פשיטא שלא יענה אמן בגילוי הראש כמו בברכת המזון דשומע כעונה ומברך ממש אלא ודאי בגילוי הראש ממש אסור בין למברך בין לאחרים השומעין ועונין אמן בין בברכת המזון בין בשאר ברכות אלא דבכוס של ברכה צריך לפרוס עוד סודר על המצנפת לצניעות כדפי' והוא האמת ולענין הלכה נראה כיון דהתוס' והרא " ש העידו שהיו נוהגים בזמניהם אף בפריסת סודר וכ " כ רבינו והר " י לכן כל ירא שררם יהא נזהר בשעת ברכה להתעטף במלבוש העליון וגם להשים הכובע על ראשו ולא יברך במצנפת קטנה ואע " פ שהוא מברך ביחיד יהא נוהג כך ולא יהא חסר אלא מזיגה ועיטור וע " ל בסי' צ " א בדין כיסוי הראש :
Orach Chayim.183.7.1 שמאל מהו שתסייע לימין וכו' מדברי ב " י נראה דדוקא כשתופס הכוס בשמאלו ממש מצד השני כמו שתופסו בימין מצד האחד סיוע כזה הוא דאסור אבל כשאינו תופס הכוס באמצע גובהו אלא בימין אלא שמשים יד השמאל תחת הכוס ונמצא שהשמאל היא תחת יד ימינו מסייע כזה אין בו ממש ושרי וכן משמע מלשון שבולי הלקט ומביאו ב " י וכן עיקר אבל בהגהת ש " ע הבין דלא שרי מסייע אלא בנותן שמאלו תחת הימין אבל תחת הכוס אסור לגמרי כיון שתופסו לכוס ביד שמאל ולא נהירא . ואיכא למידק מאי קמיבעיא ליה הא פשיטא היא כיון שא " צ כוס לברכה אלא רביעית לאיזה צורך תהא השמאל מסייע לכתחלה כיון שיכול לתופסו בימינו בלחוד שכן מצותו בימינו כבר תירצו התוס' וז " ל בכוסות גדולות מיירי או בר " ח טבת שחל להיות בשבת שהוא בחנוכה או בנשואין וצריך להאריך בברכת המזון עכ " ל פי' ודאי לכתחילה פשיטא ליה שאין לסייע בשמאל אלא קמיבעיא ליה בדיעבד אם אירע שמברך על כוס גדול וצריך סיוע אי נמי מברך על כוס קטן וקמיבעיא ליה היכא דמאריך בברכת המזון כגון בנשואין וצריך סיוע ואפ " ה אסיקנא אנן נעביד לחומרא ואסור לסייע אע " פ שצריך סיוע והכי נקטינן :
Orach Chayim.183.8.1 אמר רב אשי אין משיחין וכו' פירוש המברך מוזהר שלא ישיח מיד משנתנו לו כוס לברך אבל המסובים אין מוזהרין אלא שלא ישיחו משהתחיל לברך אבל מקמי הכי לא הוזהרו ודלא כיש מחמירין והכי נקטינן :
Orach Chayim.183.9.1 ומ " ש לא מיבעי' וכו' משמע שהמסובין יש להם לשמוע ולהבין מה שאומר המברך ולא שיברך בלחש בפני עצמו וכ " כ ב " י ע " ש מהר " ם דלא היה מברך בלחש . אבל הר " פ כתב שיש לכ " א לברך ב " ה אף כשיזמנו לפי שאין יכולים לכוין כל תיבה ותיבה מפי המברך וכו' וכתב בש " ע שכן נכון הדבר אבל לפעד " נ עיקר דצריך כ " א ליזהר ולשמוע ולהבין אלא יברך בלחש ודלא כמה שפסק בש " ע אלא כמו שעשה מהר " ם ויתבאר זה באריכות בסייעתא דשמיא בסי' קצ " ג : וכתב הר " א מפראג בהגהותיו יש מדקדקין שאין מברכין ב " ה אלא מכוס רחב ולא מכוס שפיהו קצר שאנו קורין בל " א גלו " ק גלא " ז ואפשר שסמכו במאי דאמרינן ס " פ לולב וערבה ( סוכה דף מט ) רבא אכסא דברכתא אגמע גמוע ופרש " י לגמעי גמועי בלגימות גסות דרך שביעה משום חבוב מצוה עכ " ל וכתב מהר " ם איסרלש בספר דרכי משה ול " נ הטעם שצריך ליתן עיניו בכוס וזה לא יוכל לעשות היטב בכלי שפיו צר עכ " ל :
Orach Chayim.183.10.1 אמר רב אסי אין מברכין על כוס של פורענות וכו' ה " ר יונה הקשה על זה מדין ד' כוסות ע " ש סוף פרק ג' שאכלו :
Orach Chayim.184.1.1 מי שאכל ויצא ממקומו וכו' בפ' אלו דברים תנן מי שאכל ושכח ולא בירך ב " ש אומרים יחזור למקומו ויברך ובה " א יברך במקום שנזכר . ובגמ' א " ר זביד מחלוקת בשוגג אבל במזיד ד " ה יחזור למקומו ויברך . הנהו תרי תלמידי חד עביד בשוגג כב " ש ( אע " פ ששגג ונעקר מן המקום ע " י שכח' החמיר על עצמו כב " ש וחזר למקום שאכל ובירך ) ואשכח ארנקי דדהבא וחד עביד במזיד ( נעקר ממקום שאכל במזיד כדי לברך במקום אחר שהוצרך לילך ) כב " ה ואכליה אריה וכל זה הביאו הרי " ף והרא " ש וכתב עוד הרא " ש ובסדר רב עמרם פסק הלכה כב " ש וכו' נראה מדבריו דכך הלכה שהרי לא הבי' מי שחולק על זה וכך פסק רבינו בסתם כב " ש ל " ש שוגג ל " ש מזיד צריך לחזור למקומו ולברך אלא דמ " ש בירך במקום השני אם היה שוגג יצא ואם היה מזיד לא יצא וצריך לחזור למקומו ולברך ק' טובא דמאין יצא לו להורות כך דילמא כי היכי דשוגג ומזיד שוין בלכתחלה דצריך לחזור למקומו ולברך כך הן שוין דבדיעבד יצא אם בירך במקום השני ומ " ש ב " י דא " כ קשה מאי איכא בין שוגג למזיד הוא תמוה דדילמא אה " נ דאין חילוק בין שוגג למזיד כלל ונראה דרבינו דקדק בדברי האלפסי והרא " ש דכיון דהלכה כב " ש א " כ לא היו צריכין להבי' בפסקיהם הך דרב זביד דלא נפקא לן מינה מידי אלא לב " ה דמחלק בין שוגג למזיד וכיון דהלכה כב " ש דאפי' בשוגג יחזור למקומו ויברך א " כ כ " ש מזיד ותו לא איצטריך לן דרב זביד ותו קשה בהא דקאמר חד עביד במזיד כב " ה דמשמע דה " ק עביד במזיד כדס " ל לב " ה בשוגג ובירך במקום אחר אבל לא עביד כדס " ל לב " ה במזיד דצריך לחזור למקומו ולברך ואין לשון חד עביד במזיד כב " ה משמע כן ותו דלא הוה דומיא דרישא דחד עביד בשוגג כב " ש דהיינו דעביד בשוגג כדס " ל לב " ש בשוגג דצריך לחזור למקומו ולברך ועל כן מפרש רבינו דהרי " ף והרא " ש הביאו לדרב זביד לאורויי דמדב " ה נשמע לב " ש דכי היכי דלב " ה מחלקינן בין שוגג למזיד בלכתחלה ה " נ לב " ש מחלקינן בין שוגג למזיד בדיעבד דאע " ג דלכתחלה אפי' בשוגג צריך לחזור למקומו ולברך אפי' הכי בדיעבד איכא לחלק דבשוגג אם בירך במקום השני יצא ובמזיד אם בירך במקום השני לא יצא וצריך לחזור למקומו ולברך והיינו דקאמר חד עביד במזיד כדסבירא להו לב " ה במזיד דהיינו דנעקר במזיד ממקום שאכל כדי לברך במקום אחר שהוצרך לילך ולאחר שבירך במקום אחר לא חזר למקומו ולברך שם אלא עביד כב " ה דס " ל דאפילו במזיד יצא בדיעבד אם בירך במקום השני ומכללא נשמע מדקאמר דעביד כדסבירא להו לב " ה במזיד דיצא אלמא דלב " ש אי עביד במזיד לא יצא אפי' דיעבד אלא צריך לחזור למקומו ולברך שנית אבל בשוגג יצא בדיעבד אם בירך במקום השני ומזיד לב " ה דינו כשוגג לבית שמאי ודו " ק :
Orach Chayim.184.2.1 כתב הר " פ דוקא שאין לו עוד וכו' דין זה נתבאר בכל חלקיו לעיל בסימן קע " ח בדרך ארוכה ובדרך קצרה ע " ש :
Orach Chayim.184.3.1 ומ " ש רק שלא יהא רעב מאכילה ראשונה כך היא הנוסחא בהגהת סמ " ק סי' ק " ט וה " פ דאם היה רעב מאכילה ראשונה כבר נסתלק מאותה אכילה ואינו יכול לברך עליה ב " ה ואם יחזור ויאכל במקום השני צריך לברך בתחלה ובסוף ובמקצת נוסחאות בספרי רבינו כתוב רק שלא יהא שבע מאכילה ראשונה כלומר דאם היה שבע לא היה לו תועלת במה שאוכל במקום השני מעט פת דלא נחשב אכילה כיון שהוא שבע ונוסחא זו טעות היא דכל שאינו קץ במאכלו חשובה אכילה דלא גרע מאכילת פסח ואפיקומן דנאכל על השבע ונחשבת אכילה כלשאינה אכילה גסה דקץ במאכלו :
Orach Chayim.184.4.1 וכמה שיעורו וכו' וכן נמי לענין אכילת פירות ושתיית יין אם אינו צמא ולא רעב ותאב לאותן פירות יברך וכו' כצ " ל וכך הוא הלשון באשיר " י ורצונו לומר דלאחר שתיית יין אינו צמא ולאחר אותן פירות שאכל אינו רעב ותאב לשום אכילת פירות נמצא דודאי שלא נתעכל מה ששתה מאותו יין ומה שאכל מאותן פירות וצריך לברך . וכתב שתי לשונות לא רעב ותאב הוא לפי שלשון רעב אינו צודק אלא ברעב ללחם לכך אמר שאינו רעב דקאמר לגבי פירות הוא שאינו תאב לאכילת פירות דאלמא שלא נתעכלו הפירות ולשון לאותן פירות היינו לומר דלאחר אכילת אותן פירות עדיין אינו תאב לאכול עוד פירות ודלא כמו שהבין ב " י דר " ל שאינו תאב לאכול אותן פירות ונסתפק אי בעינן שיהא תאב לאותן פירות דוקא או אפי' תאב לפירות אחרים ועוד כתב מה שכתב ולא נהירא :
Orach Chayim.185.1.1 גרסינן בסוטה וכו' וברכת בכל לשון שאתה מברך לאו מיתורא דקרא אלא ממשמעותיה מדקאמר בסתם וברכת בכל לשון שאתה מברך משמע כמו לרבנן גבי ק " ש שמע בכל לשון שאתה שומע כדלעיל סי' ס " ב :
Orach Chayim.185.2.1 וצריך שישמיע לאזניו וכו' בפ' היה קורא ( ברכות דף ט " ו ) אמר רבי יוסי מחלוקת בק " ש אבל בשאר מצות דברי הכל לא יצא דכתיב הסכת ושמע ישראל מיתיבי לא יברך ב " ה בלבו ואם בירך יצא אלא אי אתמר הכי אתמר א " ר יוסף מחלוקת בק " ש דכתיב שמע ישראל אבל בשאר מצות דברי הכל יצא והכתיב הסכת ושמע ישראל ההוא בד " ת כתיב וקי " ל דבק " ש בלא השמיע לאזנו יצא וכדלעיל בסי' ס " ב ובברכת המזון ג " כ קי " ל בלא השמיע לאזנו יצא וכמ " ש כאן ודלא כלישנא קמא דרב יוסף דאיתותב ולהכי איצטריך ליה לרבינו לפרש דהכא והכא יצא והאי ואם בירך בלבו יצא פירש " י בלבו שלא השמיע לאזנו עכ " ל כלומר לא במחשבת הלב קמיירי אלא דוקא דהוציא בשפתיו ולא השמיע לאזנו אבל בהרהר במחשבת לבו בלחוד לא יצא וזו היא דעת כל הפוסקים זולת הרמב " ם בפ " א דברכות שכתב דבמחשבת הלב נמי יצא ומחלק בין שאר מצות לק " ש דבק " ש כתב בפ " ב דהל' ק " ש בסתם אם לא השמיע לאזניו יצא וכ " כ בסמ " ג ריש ( דף קי " א ) דבשאר ברכות יצא במחשבת הלב ואפי' ברכת המזון וכ " כ בספר כ " מ בשם ה " ר מנוח בפ " ב דהלכות ק " ש לפרש דברי הרמב " ם דדוקא בהוציא בשפתיו אבל בהרהור הלב לא יצא אבל דעת רבינו כאן דאף בב " ה לא יצא אא " כ הוציא בשפתיו ה " ה בשאר כל הברכות וכ " פ בש " ע והכי נקטינן וע " ל בסי' ס " ב . הגה " ה למה אין ף' בברכת המזון לפי שכל מי שמברך ב " ה בכוונה אין שולט בו לא אף ולא שצף ולא קצף ובספר חנוך כתב י " א שכל מי שזהיר בב " ה מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו וכן נמצא בס' שמו ג " ן ובספר חסידים סימן מ " ו מעשה באדם אחד שמת לפני זמנו כמה שנים אחר י " ב חדש הרבה נתגלה לאחד מקרוביו בחלום שאלו אותו היאך אתה נוהג באותו עולם שאתה שם א " ל בכל יום דנין אותי על שלא היותי מדקדק לברך ב " ה וברכת הפירות בכוונת הלב ואומרים להנאתך נתכוונת שאלו והלא אין משפט לרשעים אלא י " ב חדש וכבר עברו עליך יותר מי " ב ועדיין דנין אותך א " ל אין דנין אותי פורעניות חזקים כמו בי " ב ראשונים עכ " ל :
Orach Chayim.186.1.1 נשים חייבות בב " ה משנה פ' מי שמתו ( ברכות דף כ' ) ופי' הראב " ד שחייבות מן התורה שם קמיבעיא ליה רבינא מרבא אי נשים חייבות דאורייתא ומוציאות לאחרים או אינן חייבות ואינן מוציאות לאחרים אלא היכא דלא אכל כדי שביעה אלא כגון כזית או כביצה דלא מיחייב בשיעורא כי האי אלא מדרבנן ופשיט ליה רבא דחייבות דאורייתא ורבינא לא קיבל מיניה ופסק הראב " ד כרבא לגבי רבינא וכך היא דעת הרשב " א לשם וכך פסק הר " ן בפרק לולב הגזול אבל דעת התוס' בפ' לולב הגזול ( סוכה דף ל " ח ) דכיון דלא קיבלה רבינא מיניה דרבא לא נפשטה והלכך אין הנשים מוציאות אחרים כשאכלו כדי שביעה וכך היא דעת ה " ר יונה והרא " ש בפ' מי שמתו וכן פסק הרמב " ם רפ " ה דברכות וכן פסק בש " ע :
Orach Chayim.186.2.1 וראיתי בסמ " ק ע " ש ר " י וכו' ז " ל הסמ " ק ואמרו חכמים כל הברכות כולם אע " פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם והיין וה " ה לכל ברכת הנהנין אבל ברכת היין של קידוש מסיק התם דמוציא וברכת המזון אומר ר " י דמוציא ולשון הירושלמי לא משמע כן עכ " ל ובהגה " ה עליו כתב דנהגו העולם דב' שאכלו דגן ואחד אכל ירק דמצטרפין אבל להוציא עד שיאכל כזית דגן ואע " ג דכזית שיעורא דרבנן ואמרינן בפרק מי שמתו דלא אתא קטן דמחוייב דרבנן ומפיק להני דאכלו כדי שביעה פרש " י דהתם קטן שלא הגיע לחנוך דאפילו מדרבנן לא מיחייב דחיובא עליה דאבוה רמיא ולאו אדידיה ור " י תירץ דה " ט כי אכל כזית דגן מוציא הני דאכלו כדי שביעה דאפילו לא אכל כלל היה יכול להוציאם כדאמרינן פ' ראוהו בית דין דברכת הלחם דמצה וקידוש היום אע " פ שיצא מוציא א " כ ברכת המזון נמי מוציא אף כי לא אכל כלל והא דבעינן אכילה בכזית משום דבעי למימר שאכלנו והא דאמרינן בירוש' ואכלת ושבעת מי שאכל יברך אסמכתא בעלמא היא עכ " ל ויש להקשות דהלא מבואר ממ " ש הסמ " ק דס " ל ג " כ דאותו שלא אכל אינו יכול להוציא אא " כ אכל כזית דגן וא " כ למה כתב רבינו ולא נהירא וכו' וי " ל דדעת רבינו כיון דר " י תלה טעמיה דידיה דבעינן אכילה בכזית משום דבעי למימר שאכלנו דהיינו כשהן שלשה אלמא דדוקא בשלשה אבל בשאין שם אלא שנים ולא אכל אלא אחד יכול חבירו להוציאו אפילו לא אכל כלל מטעם ערבות ולא עביד איסורא כל עיקר דאפילו איסורא מדרבנן ליכא כיון דלא אמר שאכלנו ולכן כתב בפנים דברכת היין של קידוש מסיק התם דמוציא ובה " מ אומר ר " י דמוציא אלמא דסבירא ליה לר " י דאפילו לא אכל כלל דמוציא למי שאכל אלא דהסמ " ק הקשה על ר " י דבירושלמי לא משמע כן והוא דבפרק מי שמתו ( ברכות דף כו ע " ב ) אמרו שם דלא יברך ברכת המזון להוציא הרבים אא " כ אכל משום דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל יברך אבל לא אכל לא יברך ובהגה " ה כתב לתרץ לר " י דאע " ג דמדין ערבות מן התורה יכול להוציא אפילו לא אכל כלל אפ " ה מדרבנן כשהם ג' צריך שהמברך יאכל כזית כדי שיאמר שאכלנו והירושלמי נמי מיירי בג' כדאמר להדיא להוציא הרבים ומדרבנן קאמר דצריך שיאכל כזית כדי שיוכל לומר שאכלנו ומייתי לה מקרא לאסמכתא בעלמא ולעולם בשנים דא " צ לומר שאכלנו אפילו מדרבנן יכול להוציאו אפילו לא אכל כלל מטעם ערבות זו היא דעת הגהת סמ " ק ליישב מה שהקשה הסמ " ק לר " י מהירוש' לדעת רבינו ולכן כתב עליו ולא נהירא וכו' ס " ל דמדרבנן אינו יכול להוציא אם לא אכל כלל אפילו שאין שם אלא שנים שאינו אומר שאכלנו והוא מדאמרינן בגמרא ולהוציא חבירו עד שיאכל כזית דלשון זה משמע חבירו בלבד מדלא אמר להוציא את הרבים ואע " ג דבספרים שבידינו לא מצאנו לשון זה שאמר רבינו ולהוציא חבירו מ " מ בע " כ מוכח הכי בפרק שלשה שאכלו ( ברכות דף מ " ח ) דה " א התם א " ר יותנן לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן וכדתניא רשב " ג אומר עלה וכו' אצטרופי מצטרף אבל להוציא את הרבים י " ח עד שיאכל כזית דגן איתמר נמי אמר ר' חנא בר יהודה משמיה דרבא אפילו לא טבל וכו' ולהוציא את הרבים י " ח אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן א " ר חנא בר יהודה משמיה דרבא הלכתא אכל עלה ירק ושתה כוס של יין מצטרף להוציא אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן מדקאמר רב חנא הנך תרתי מימרי דידיה ובקמייתא אמר להוציא את הרבים וכו' כדקאמר ר' יוחנן וכדתני בברייתא ובאידך מימרא קאמר סתם להוציא אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן אלמא דכל שהוא להוציא אפילו אם אין שם אלא שנים ולא אכל אלא אחד ולא בעי למימר שאכלנו אפ " ה אינו מוציא את חבירו מדרבנן עד שיאכל כזית דגן דאין לומר דהכא נמי מיירי בשהם ג' דא " כ היה לו לומר ולהוציא את הרבים וכו' כדקאמר בקמייתא ותו תרתי מימרי דרב תנא למה לן אלא בעל כרחך אידך מימרא איצטריך ליה למיפסק הלכתא דאפילו בשאין שם אלא שנים דלהוציא את חבירו עד שיאכל כזית דגן
Orach Chayim.186.3.1 ועוד אמר רבינו ובירושלמי מסמיך ליה אקרא כלומר כיון דאסמכתא דקרא סתמא קאמר מי שאכל יברך משמע אפי' אינו אומר שאכלנו לא יברך מדרבנן אא " כ אכל ואע " פ דבירושלמי קאמר להוציא את הרבים לא נקט הכי אלא משום רישא דקתני כל הברכות שאדם פטור מוציא את הרבים י " ח חוץ מברכת המזון ולהודיעך כחן דשאר מצות דאף כדי להוציא את הרבים יכול להוציא אע " פ שכבר פטור הוא בעצמו ולא בא אלא לפטור את הרבים חוץ מברכת המזון דאפילו הם שנים בלבד אינו מוציא מדקאמר קרא ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל יברך מי שלא אכל לא יברך כלל ואין חילוק בין ב' לג' כנ " ל דעת רבינו בהשגתו על דברי ר " י שהביא השמ " ק וכתב עליו ולא נהירא כו' : ואכתי איכא לתמוה אהשגת רבינו בזה על דברי הסמ " ק בשם ר " י הלא הסמ " ג בהלכות ברכת המזון ( דף ק " י ע " ג ) והרא " ש בפרק שלשה שאכלו פ " ד ע " ב ) הביאו דברי ר " י כמ " ש הסמ " ק שמו והוא ממ " ש התוספות ( בדף מ " ח ) בד " ה עד שיאכל וא " כ למה קשה לו לרבינו יותר אמ " ש סמ " ק בשם ר " י ממ " ש הסמ " ק והרא " ש בשם ר " י ונראה ליישב דבסמ " ק ואשיר " י ודאי כיון דלאחר שכתבו דברי ר " י דבברכת המזון נמי יכול להוציא מדאורייתא אפי' לא אכל מטעם ערבות חזרו וכתבו מיהו בירושלמי וכו' עד ושמא מן התורה יכול להוציא והתם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא עכ " ל אלמא להדיא דס " ל דבירושלמי משמע דאינו יכול להוציא אפי' בשנים אם לא אכל ומדאורייתא קאמר דאינו מוציא ואם כן צ " ל דאין בזה ערבות אלא דלאח " כ כתבו ושמא מן התורה יכול להוציא דיש בזה ערבות ובשנים אפילו לא אכל כלום מוציא אלא מדרבנן הוא דאינו מוציא אפי' בשנים אם לא אכל אע " פ דא " צ לומר שאכלנו והיינו כדברי רבינו ואע " ג דלפ " ז קשה א " כ לא צריך לטעם דצריך שיאכל כזית דגן משום דצריך לומר בג' שאכלנו כיון דאפי' בשנים דלא צריך לומר שאכלנו נמי צריך כזית מטעמא דאסמכתא דקרא ואכלת ושבעת וברכת דאי לא אכל לא יברך דיש לומר דצריך לטעם דשאכלנו דאם לא כן לא היה לנו להצריכו שיאכל כזית דגן מכח אסמכתא דקרא בלא שום טעם אבל השתא דאיכא טעם מדמצריך לומר בדאיכא שלשה שאכלנו השתא שפיר יש לנו לומר דלא פלוג רבנן דאף בשנים אי לא אכל לא יברך מכח אסמכתא דקרא והשתא ניחא דלא קשיא לרבינו אהסמ " ג ואשיר " י בשם ר " י אבל אמה שכתב הסמ " ק בפנים דיכול להוציא אפילו לא אכל כלל ובהגה " ה נמי לא חלק על הפנים אלא הביא דברי ר " י דבג' צריך שיאכל כזית כדי שיאמר שאכלנו וכתב לתרץ הירושלמי דל " ק מה שהקשה בסמ " ק על ר " י דאסמכתא בעלמא היא ומשמע דסבירא ליה לסמ " ק אליבא דר " י דבב' ודאי יכול להוציא את חבירו אפילו מדרבנן אע " פ שלא אכל כלו' והירוש' דבעינן דאכל לא מיירי אלא להוציא את הרבים כגון שהן ג' כדי שיאמר שאכלנו ומדרבנן מכח אסמכתא דקרא על זה השיג רבינו ולא היתה השגתו על ר " י אלא על הסמ " ק שהבין כך מדברי ר " י דס " ל לרבינו דלר " י נמי בעינן שיאכל כזית אפילו בשאין שם אלא ב' שאינו אומר שאכלנו דהירושלמי סתמא קתני וכן אסמכתא דקרא מי שאכל יברך ומי שלא אכל לא יברך בין בג' בין שנים קאמר וכמו שתופסים הסמ " ג והאשר " י לדעת ר " י כך היא דעת רבינו והרב ב " י מנוחתו כבוד כתב שדברי הסמ " ק סתומים והשיג גם על דברי רבינו וכתב עליו שאילו היה יורד לעומק הדברים לא היה כותב דלא נהירא והנה עיניכם הרואות שרבינו ירד לעמקי התהום והעלה בידו מרגליות וגם דברי הסמ " ק אינם סתומים אלא מבוארים ומבוררים כשמש שמדבר באין שם אלא שנים וס " ל שאותו שלא אכל כלו' יכול להוציא את חבירו שאכל אפילו מדרבנן ודוקא בשלשה בעינן מדרבנן דאכל כזית כדי שיאמר שאכלנו וגם על זה השיג רבינו דאפי' בשנים נמי בעינן שיאכל כזית לר " י ומדרבנן והכי נקטינן כדעת רבינו וע " ל בסימן תע " ד ויעיין מדין זה עוד לקמן בסימן קצ " ז :
Orach Chayim.187.1.1 ת " ר סדר ברכת המזון וכו' בפ' ג' שאכלו ( דף מ " ח ) נראה משום דקשיא להו לרז " ל דהיה לנו להקדים ברכת הארץ שמוציאה המזון ואח " כ לברך על המזון וכן היה ראוי לברך תחלה על ירושלים וציון ומלכות בית דוד ואחר כך על הארץ ועל המזון לכך פירשו דלפי דמשה רבינו תיקנה לישראל כשירד להם המן מן השמים לכך היא ראשונה ולפי שיהושע תיקן אחר כך על הארץ היא שנייה ולפי שאח " כ תקנו דוד ושלמה ברכת ירושלים היא שלישית . אבל מהא דת " ר התם מניין לברכת המזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן את ה' אלהיך זו ברכת המזון על הארץ זו ברכת הארץ הטובה זו בונה ירושלים אשר נתן לך זו הטוב והמטיב ליכא למשמע מינה דזו ראשונה וזו שנייה וזו שלישית ה " א רביעית דאין מוקדם ומאוחר מדוקדקים בתורה וזיל בתר סברא אבל מהא דזו משה רבינו תקנה וכו' שמעינן ודאי דכך היא הסדר ועוד דהך דרשא אינו אלא אסמכתא בעלמא וקי " ל דברכות אלו מדאורייתא נינהו :
Orach Chayim.187.2.1 ואם לא אמר ברכת הזן ואומר במקומה בריך רחמנא וכו' יצא ידי ברכת הזן ה " א בפרק כיצד מברכין ( ברכות דף מ' ) ומשמע דיצא אפילו אינו חותם בברוך אבל הרשב " א פסק דלא יצא אלא א " כ מאריך בה ופותח בברוך ותותם בברוך ומביאו ב " י ומסתבר טעמיה ותו כיון דברכות אלו דאורייתא נינהו מחמירין בה דלא יצא עד שחותם ג " כ בברוך ותו דאין סברא דנוסח ברכה אתת תהא עונה לברכת המוציא שהיא ברכה קצרה ותהא עולה ג " כ לברכת הזן שהיא ברכה ארוכה ובש " ע כתב בזה ב' סברות ולפע " ד העיקר כמה שכתב הרשב " א :
Orach Chayim.187.3.1 והרמ " מ היה אומר נודך וכו' נראה דס " ל דכיון דהוא דבוק וסמוך עם מאמר ה' אלהינו בלי הפסק ליכא למיטעי אבל נודה לך הוא קצת מופסק ומוכרת ואיכא למיטעי בהתחלה נודה לך את פלוני ואע " ג דאומר אח " כ ה' אלהינו כבר אמר שלא כהוגן ומה שהשיב רבינו עליו מקרא דנודה לך לעולם אינה תשובה דמהי תיתי שיבינו מלשון זה טעות נודה לך את פלוני מה שאין כן בברכת המזון דכיון דאורח מברך איכא מקום להבנת טעות דמברך לבעה " ב ואומר אליו נודה לך ומה " ט הזהירו רז " ל דאין לומר למי שאכלנו כמו שיתבאר בס " ד :
Orach Chayim.187.4.1 וא " צ לומר קודם החתימה ונודה לשמך הגדול סלה באמת ברוך אתה ה' על הארץ ועל המזון נראה שאותן שנהגו כך סבירא להו דלשון תחלה וסוף משמע בסופו ממש כמו בתחלתו ממש ואילו ועל הכל אנחנו מודים לך הוא באמצע ודוקא בסוף ממש דה " ל סמוך לחתימה מעין פתיחה ורבינו הכריע שאין לאמרו דאין להוסיף וס " ל כיון דעיקר ברכה נתקנה על הארץ אם כן עיקר הפתיחה היא על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה וזהו אמרו גם כן סמוך לחתימה ככתוב ואכלת וגומר על הארץ הטובה אשר נתן לך וחותם ברוך אתה ה' על הארץ ועל המזון אבל הודאה תחלה וסוף אינו עיקר לברכת הארץ אלא טפלה לה ולפיכך לא הויא ההודאה פתיחה לברכה זו :
Orach Chayim.187.5.1 וכל מי שמשנה המטבע וכו' בפרק כיצד מברכין ( ברכות דף מ' ) ונראה דרצונו לומר דמשנה עיקר ענין המטבע שעליה נתקנה הברכה כגון ברכת הזן משנה אותה לענין הארץ וכן ברכת הארץ וברכת ירושלים משנה אותה לעניינים אחרים או שאומר עיקר הברכה אלא שלא הזכיר מה שחייבו חכמים להזכיר בה כגון שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה או שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים . אבל כשהזכיר מה שחייבו חכמים להזכיר בה וגם אינו משנה עיקר ענין הברכה לענין אחר אלא שאומרה בלשון אחר פשיטא דיצא וראיה ברורה מבנימין רעיא דכריך ריפתא ואמר בריך רחמנא מרא דהאי פיתא דקאמר רב התם דיצא וק " ל :
Orach Chayim.187.6.1 כתב אחי הר " י וכו' ונ " ל דכיון דב " ה דאורייתא דלעיכובא קאמר וכו' אע " ג דהמטבע של ברכה ודאי אינה מדאורייתא אלא מדרבנן לאו אמטבע גרידא קאמר אלא על עיקר ענין המטבע שעליה נתקנה הברכה ומה שחייבוהו להזכיר בה שזהו דאורייתא ואם לא אמרו ה " ל משנה ממטבע ולא יצא ידי חובתו בהא קאמר רבינו דכיון דלא יצא ידו חובת מצוה שהוא מחוייב בה מדאורייתא ליכא לפלוגי בה ולומר דאינו אלא למצוה ולא לעיכובא דכל מה שחייב אדם לקיים מן התורה עיכובא אית ביה ולא יצא ידי חובתו אם לא קיים כתיקונו ופשוט הוא והכי איתא בירושלמי מביאו ב " י :
Orach Chayim.187.7.1 ובחנוכה ופורים כו' לקמן בסימן תרפ " ב הבאתי מ " ש המרדכי ע " ש ראבי " ה דצריך לחזור ולשם הארכתי בזה ומה שיש לנהוג בזה .
Orach Chayim.188.1.1 שלישית בונה ירושלים ולאו למימרא וכו' משמע שמרע " ה בירך שלשתן ותקן מטבע שלהן ואע " פ כן לא נקרא על שמו אלא הראשונה לפי שלא נשתנית ממה שתיקן אותה משא " כ השנייה שנשתנית ע " י יהושע והשלישית נשתנית ע " י דוד ושלמה ואיכא למידק דלעיל בסימן קפ " ז אצל ברכת הארץ דתקנה יהושע בשעה שנכנסו לארץ ה " ל לרבינו נמי לפרש האי ולאו למימרא דהא ס " ל לרבינו דקודם שכיבש יהושע את הארץ לא אמרו הברכה כמו אחר הכיבוש כדכתב להדיא כאן ומדברי הרשב " א למדו רבינו הביאם ב " י בתחלת סימן קפ " ז אבל בדברי הרא " ש שכתב וז " ל ולא בעו למימר שלא ברכו אותה ברכה עד דוד ושלמה דהא דריש כולהו מקרא וכו' ולא כתב כן אצל ברכת הארץ שתיקן יהושע לא קשיא דאיכא למימר דס " ל להרא " ש דאף קודם כבוש הארץ אמרו ברכת הארץ במטבע זו שאומרים עכשיו ולא נשתנית ברכה זו בשום שינוי מעולם והוא לפי שאף קודם כבוש כבר הנחיל לאבותינו את הארץ באמרו לאברהם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה כדאיתא בפ' המוכר פירות ( בבא בתרא דף ק' ) בברייתא א " ר יהודה משום ר' אליעזר הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הלוכו מ " ט דר " א דכתיב קום התהלך והשתא לפי זה נראה דבשעה שתיקן יהושע ברכת הארץ לא שינה בה כלום בעיקר הברכה אלא שתיקן הלשון שיהא צח וכמ " ש הרמב " ן הביאו בית יוסף בסימן קפ " ז כך נראה מדעת הרא " ש אבל מדברי רבינו שהתחיל בלשון הרא " ש וסיים בלשון הרשב " א ודאי קשיא טובא דבסימן קכ " ז אצל ברכת הארץ היה לו לפרש ולומר ולאו למימרא וכו' וצריך ליישב דנטר עד הכא כדו לקצר ולפרש זו וזו כאחד ולא להאריך לפרש הכא והכא :
Orach Chayim.188.2.1 וחותם בא " י בונה ירושלים כתב המרדכי סוף ברכות שמהר " ם היה אומר בונה ברחמיו והכל בו ואורחות חיים כתבו שאינה נוסחא מדוייקת לפי שלא תבנה ירושלים אלא במשפט דכתיב ציון במשפט תפדה עכ " ל ומביאו בית יוסף ומהר " ש לוריא כתב שכדברי הר " ם עיקר דמאחר דפתיחתה ברחם ה' אלהינו וכו' החתימה נמי ברחמים דה " ל חתימה מעין פתיחה ומה שהקשה בכל בו מדכתיב ציון במשפט תפדה לאו קושיא היא דדוקא הפדייה במשפט הוא אבל שתהא מבונה ומתוקנת בכבודה יותר מכבוד בית ראשון הוא ברחמיו ית' להיות שכינתו לשם כבראשונה ופסוק מלא הוא בירמיה הנני שב שבות אהלי יעקב ומשכנותיו ארחם וגו' ונאמר בזכריה ויאמר המלאך עד מתי לא תרחם את ירושלים וגו' ועוד עיקר פשוטו של פסוק ציון במשפט תפדה הוא לומר דבעבור המשפט שיעשו בה דין ומשפט צדק ואמת תהיה זוכה שתפדה ע " כ והכי נקטינן לומר בונה ברחמיו ירושלים וכ " כ בהגהת ש " ע :
Orach Chayim.188.3.1 ואומר אמן וטוב לאומרו בנחת פי' בריש פרק שלשה שאכלו סוף ( ברכות דף מ " ה ) קאמר תלמודא דאביי עני אמן אחר בונה ירושלים בקלא כי היכי דלישמעו פועלים וליקומו לעבידתייהו דהטוב והמטיב לאו דאורייתא ואין צריכין לאומרה כלל רב אשי עני ליה בלחישה כי היכי דלא לזלזלי רבנן בהטוב והמטיב כך היא גירסת ספרים ישנים וכך העתיק מהרא " י בת " ה סי' ל " ט דאפילו רבנן יזלזלו בה אם יענו בקלא דמראין שאינן מחוייבין בברכה זו כמו ג' הראשונות ומשמע דלרב אשי אף אותו שמברך ב " ה בקול רם להוציא את הרבים ידי חובתו לא יאמר אמן זה אלא בלחש שלא יזלזלו בו ואצ " ל במי שמברך ב " ה ביחיד בלחש דפשיטא דאין לו לומר אמן זה בקול רם ולענין הלכה פסקו התוס' ע " ש בה " ג כרב אשי וכ " כ בהגהת מיימוני ע " ש מהר " ם וכן הוא במרדכי וכן פסק בש " ע אבל בהגהת ש " ע כתב דנהגו העולם כשמזמנים בג' דכל המסובין וגם המברך עונה בקול רם וכתב דאף למאן דפוסק כרב אשי אין לחוש כאן לזלזולא כיון שהכל עונין אמן בקול רם על כל ארבע ברכות של ב " ה ואיני רואה שורש לדברים אלו דמה בכך שעונין כל המסובין אמן על כל ארבע הברכות מכל מקום כיון שהמברך אינו עונה אמן על ברכותיו אלא לאחר בונה ירושלים ידעי דהטוב והמטיב לאו דאורייתא ויזלזלו רבנן בה ותו דהא רב אשי הוה חייש לזילזולא אע " פ דגם אצל רב אשי היו כל השומעים נזהרים לענות אמן אחר ברכותיו בקול רם . אלא נראה דהמנהג נתפשט ע " פ דעת אלפסי ורמב " ם וסמ " ג וסמ " ק שכולם לא הזכירו האידנא אם יענה בקלא כאביי או בלחישה כרב אשי ובע " כ צריך לפרש דס " ל דרב אשי נמי לא פליג אדאביי אלא היכא דאיכא פועלים דאי עני בקלא כי היכי דליקומו לעבידתייהו איכא למיחש דיזלזלו בברכה זו דהטוב והמטיב אפילו כשמברכים ב " ה בביתם אבל לדידן דליכא פועלים לא חיישינן לזילזולא ואפילו רב אשי מודה דלא בעינן בלחישה והשתא מתיישב טפי לישנא דרבינו שכתב וטוב לאומרו בנחת דלא פסק לא כאביי ולא כרב אשי ומנ " ל הא אלא נראה דס " ל דלדידן לא חיישינן לזילזולא כיון דליכא פועלים ומצוה היא דעני בקלא משום דהעונה אמן אחר סוף ברכת המזון בבונה ירושלים ה " ז משובח אלא דמ " מ טוב לומר בנחת ולא בקול רם ביותר כי אז נראה שנתכוין להודיע ששם נגמרו הברכות ואיכא למיחש לזילזולא כנ " ל הטעם למנהג שלנו :
Orach Chayim.188.4.1 וצריך להזכיר בה מלכות בית דוד וכו' בפרק שלשה שאכלו סוף ( ברכות דף מ " ח ) תניא ר " א אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא י " ח ובסי' קפ " ט יתבאר בס " ד דין זה בשלימותו וכתב הרמב " ם בפ " ב הא דצריך להזכיר בה מלכות בית דוד מפני שאין נחמה גמורה בירושלים אלא בחזרת מלכות בית דוד ומביאו ב " י וע " ש :
Orach Chayim.188.5.1 ומ " ש וכן אין לומר מלכותך ומלכות בית דוד וכו' אלא מלכות בית דוד עבדך משיחך כצ " ל ובמקצת ספרי רבינו כתוב וכן בשבת אין לומר וכו' וט " ס הוא וצריך להעביר הקולמוס על תיבת בשבת :
Orach Chayim.188.6.1 ובשבת יתחיל בנחמה ופי' רש " י שא " צ לשנות וכו' רצונו לומר דאע " פ דבתפלו' של שבת משנה בפתיחתה ובחתימתה דמתחיל אתה קדשת ישמח משה אתה אחד וחותם מקדש השבת אפ " ה בב " ה א " צ לשנות אלא מברך בפתיחתה ובחתימתה כמו בחול אלא דבאמצע הברכה מוסיף רצה והחליצנו אבל הרי " ף כתב דצריך לשנות הלשון בשבת בפתיחתה ובחתימתה שאומרים נחמנו וכו' :
Orach Chayim.188.7.1 ומ " ש רבינו ועל מה שאמר שמסיים מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים הקשה ר' אפרים דה " ל חתימה בשתים וקי " ל אין חותמין בשתים ופר " י שיש לחתום מנחם ציון בבנין ירושלים וכו' וכן היה נוהג א " א הרא " ש בפתיחה כרב אלפס ובחתימה כר " י לכאורה משמע דר " י פי' דבשבת אין לחתום בונה ירושלים כמו בחול אלא צריך שיאמר מנחם ציון בבנין ירושלים ותימה דהלא בתוס' בד " ה מתחיל בנחמה הביאו פי' הקונטרס לאו דוקא מתחיל בנחמה וכו' ויש שמתחילין בנחמנו וחותמים בנחמת ציון עירך ובניין ירושלים כו' עד ומנהג שטות הוא המשנה ברכה של חול עכ " ל אלמא להדיא דאין לשנות לא בפתיחה לומר נחמנו ולא בחתימה לומר מנחם ציון בבנין ירושלים אלא בפתיחה אומר רחם ובחתימה אומר בונה ירושלים וכפירוש הקונטרס וכ " כ בסמ " ג עשה כ " ז ( דף ק " ט ע " ג ) בשבתות וי " ט מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע פי' רבינו יצחק כדרך שמתחיל בנחמה רחם על ירושלים עירך כך מסיים בנחמה בא " י בונה ירושלים ולא יסיים בא " י מקדש השבת כמו בתפלה ויש משנים וכו' ואין לשנות וכו' עכ " ל מבואר מדבריו שדברי התוס' הם דברי ר " י וכ " כ בשלטי הגבורים וז " ל והתוס' ורש " י כתבו דבין בחול בין בשבת מתחיל ברחם וחותם בבונה ירושלים וכו' והרא " ש היה נוהג בפתיחה כדברי רבינו כלומר רבינו האלפסי ) ובחתימה כדברי התוס' עכ " ל והשתא קשה כיון דר " י כתב להדיא שגם בשבת אין לחתום אלא בא " י בונה ירושלים כמו בחול כמ " ש בתוס' שאין לשנות אלא מסיים כמו בחול ושכך היה נוהג הרא " ש בחתימה כדברי התוס' היאך כתב רבינו ע " ש ר " י שיש לחתום בשבת מנחם ציון בבנין ירושלים ושהרא " ש היה נוהג כך ונראה למ " ש רבינו דפר " י שיש לחתום מנחם ציון בבנין ירושלים אין דעתו לומר דצריך לחתום בשבת מנחם ציון בבנין ירושלים ואין לו לחתום כמו בחול בא " י בונה ירושלים דהא פשיטא דלכתחלה לא ישנה אלא יחתום בא " י בונה ירושלים כמו בחול אלא דעל מה שהקשה רבינו אפרים אדברי הרי " ף דכשחותם מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים ה " ל חתימה בשתים הביא רבינו פר " י שיש לחתום מנחם ציון בבנין ירושלים ולא ה " ל חתימה בשתים דחדא היא דציון נמי היינו ירושלים אבל אין דעת ר " י שצריך לחתום כך אלא שיש לחתום כך אם הוא רוצה ואינו עובר על דעת רז " ל דאין חותמין בשתים דחדא היא ולמד רבינו מדברי התוס' שכך פר " י דמדכתבו ויש שמתחיל בנחמנו וחותמין בנחמת ציון עירך ובנין ירושלים ונותנין טעם לדבריהם דרחם הוי לשון תחנה וכו' ולא נהירא דהכל משמע לשון תחנונים ואין להקפיד אפילו אי הוי לשון בקשה וכו' עכ " ל מדנשאו ונתנו התוס' לדחות סברת המתחיל בנחמנו וסובר דרחם הוי לשון תחנה דנחם נמי הוי לשון תחנה ואין להקפיד אפילו אי הוי לשון בקשה ומסקנתם דמנהג שטות הוא המשנה ברכה של חול ולא נשאו ונתנו לדחות סברתו במאי דחתים בנחמת ציון ובנין ירושלים דה " ל חותם בשתים וקי " ל דאין חותמין בשתים אלמא דס " ל לר " י בתוספות דאין זה בכלל חותמין בשתים דחדא היא אלא מנהג שטות הוא אם משנה ברכה של חול שלא לצורך אבל אם הוא רוצה יכול לחתום מנחם ציון בבנין ירושלים דחדא היא וכך מבואר בדברי הרא " ש שכתב וז " ל ומ " ש רב אלפס שחותם מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים הקשה עליו רבינו אפרים וכו' עד אבל החותם מנחם ציון בבנין ירושלים לא הוי כחותם בשתים דירושלים וציון חדא היא עכ " ל אלמא להדיא מדכתב אבל החותם מנחם ציון בבנין ירושלים דאין כוונתו להורות שצריך לחתום כך ואין לו לחתום בא " י בונה ירושלים אלא בא להורות דהחותם כך אינו עובר על אין חותמין בשתים אבל אם חותם בא " י בונה ירושלים כמו בחול פשיטא דעדיף טפי דאין חותם אלא באחת דהיא בונה ירושלים ואין ספק דמדברי התוס' למד הרא " ש להורות כך כדפי' ודבר זה בא רבינו לחדש לנו דדברי הרא " ש הללו הם לקוחים מפר " י שכך הוא דרכו בחיבורו לבאר לפעמים שמ " ש הרא " ש בסתם הוא מפר " י אע " פ שאינו מפורש בתוספות שלנו להדיא שוב ראיתי שכתב ה " ר ירוחם בני " ב חלק י " ט וז " ל וה " ר יונה כתב שאפי' מנחם עמו בבנין ירושלים הם ב' עניינים אלא אם ירצה יאמר מנחם ציון בבנין ירושלים דציון וירושלים אחד הוא עכ " ל נראה שהבין דמ " ש הרא " ש וה " ר יונה היה אומר שגם זה חשיב כשתים וכו' וכתב עוד אבל החותם מנחם ציון בבנין ירושלים לא הוי כחותם בשתים דירושלים וציון חדא היא הכל מדברי ה " ר יונה הוא וליתא אלא מדברי הרא " ש הוא שכך למד מדברי התוס' אבל ה " ר יונה גופיה לא הזכיר כלל בדבריו חתימה זו לחתום מנחם ציון בבנין ירושלים אלא כתב דאין לשנות בשבת אלא לחתום בבונה ירושלים כמו בחול ואפשר דס " ל דגם חתימה זו ה " ל חתימה בשתים ואין חותמין בה ורבינו שכתב בשם פר " י דחדא היא ר " ל שכך פי' רבינו יצחק בעל התוס' לא ה " ר יונה דידוע הוא דרכו של רבינו לשנות לשונו דבהזכירו רבינו יצחק בעל התוספות כותב פר " י בלא ה " א ובהזכירו רבינו יונה כותב בה " א פי' ה " ר יונה . והב " י כתב זה לשונו וכיון דהרי " ף והרמב " ם הסכימו דחותם מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים וגם הרא " ש היה נוהג כן כפי מה שהעיד עליו רבינו ש " ד לנהוג כן עכ " ל נראה דדעתו לחזק דעת הרי " ף והרמב " ם לשנות בשבת עכ " פ ולומר מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים ואין לחתום בא " י בונה ירושלים כמו בחול שהרי גם הרא " ש הסכים כך שהיה נוהג לחתום מנחם ציון בבנין ירושלים ואע " פ שלא היה חותם מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים מ " מ שמעינן מיניה מיהא דאין לחתום בא " י בונה ירושלים כמו בחול א " כ לפ " ז צריך לומר דהיה תופס בית יוסף דר " י סובר דצריך לחתום מנחם ציון בבנין ירושלים ולפע " ד דליתא להבנה זו דר " י ודאי מודה דעדיף טפי לחתום בא " י בונה ירושלים דאין כאן חתימה אלא באחת אלא דס " ל דיכול לחתום נמי מנחם ציון בבנין ירושלים דהא נמי חדא היא וכדפי' וכשאמר רבינו דהרא " ש היה נוהג בחתימה כר " י רצונו לומר שלא היה נוהג כרב אלפס לחתום מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים דזו ה " ל שתים אלא היה נוהג כר " י לחתום בא " י בונה ירושלים כמו בחול וכמו שפי' רש " י שאליו הסכים ר " י וגם היה נוהג שלא למחות במי שרוצה לחתום מנחם ציון בבנין ירושלים וכמו שפר " י והאידנא נוהגין בין בחול בין בשבת לומר רחם ובחתימה אומר בא " י בונה ברחמיו ירושלים ואין לשנות כלל לומר מנחם ציון בבנין ירושלים דשמא גם זה ה " ל חתימה בשתים וכ " כ מהרש " ל שכך קיבל מרבותיו . כתב עוד בית יוסף וז " ל מדברי רבינו נראה שהרי " ף סובר דבשבת צריך שיתחיל נחמנו דוקא וכתב שכ " כ הרא " ש וכך היה נוהג ותמהני שהרי הוא ז " ל כתב בפסקיו דלא נהירא ליה דברי המצריכים לשנות ברכה זו מחול לשבת עכ " ל גם בכאן פלטתו הקולמוס במהירות מה שאינו מתוקן דרבינו לא אמר שהרא " ש כתב כהרי " ף אדרבא השיג עליו ואמר דאין לשנות אלא כיון שאף רש " י והתוס' והשותים מימיהם כתבו שאין חילוק בין נחם לרחם שהכל הוא לשון תחנה ותפלה ואפ " ה אין שום איסור דטופס ברכה כך היא לכן היה הרא " ש דעתו לצאת ג " כ כדעת רב אלפס והיה נוהג לומר נחמנו אבל בחתימה לא הסכים לנהוג כדבריו כיון שרבינו אפרים ס " ל שזהו חותם בשתים ועובר על דברי חכמים ופשוט הוא :
Orach Chayim.188.8.1 רצה והחליצנו פי' זרזנו וכו' מפרש " י בפרק בכל מערבין ( עירובין דף ל " ט ) למד רבינו לפרש כך שכך פירש " י אהא דתנן ר' דוסא בן הרכינס אומר העובר לפני התיבה בי " ט של ר " ה אומר החליצנו וכו' :
Orach Chayim.188.9.1 ובר " ח וחש " מ אומרים בה יעלה ויבא לאו דוקא ר " ח וחש " מ דה " ה י " ט ולבי אומר לי דהסופר טעה והשמיט וצריך להיות ובר " ח וי " ט וחש " מ וכו' :
Orach Chayim.188.10.1 גרסינן בירושלמי וכו' ולפ " ז אין לגרוס רוענו בוי " ו אלא רענו ובשב " א תתת הרי " ש והוא תפלה שיפרנס ויכלכל אותנו וירעה אותנו וכן יש לגרום זוננו במשקל שובנו אלהי ישענו ומתפלל שיזון אותנו ועיין בב " י :
Orach Chayim.188.11.1 וכתב עוד שאין לומר בהן לא שם ולא מלכו' וכו' לא קי " ל בהא כהראב " ד דיחיד הוא בדבר זה אלא כרוב פוסקי' דאומר בהן שם ומלכות :
Orach Chayim.188.12.1 ואם טעה וכו' עד בא " י מקדש השבת פי' ה " ר יונה כיון שמוסיף בה לאות ולברית בשבת ולששון ושמחה בי " ט מיחשב כברכה ארוכה ויש בה חתימה :
Orach Chayim.188.13.1 ואי מיקלע שבת וי " ט וכו' עד ולזכרון נראה כיון דהשבת זכרון למעשה בראשית וי " ט זכר ליציא' מצרי' ע " כ מוסיפין לומר כאן ולזכרון דקאי אתרווייהו אשבת ואי " ט :
Orach Chayim.188.14.1 כתב א " א הרא " ש י " א כיון שלא סיים וכו' פי' דכיון שלא סיים הטוב והמטיב ה " ל כמי שטעה בתפלה קודם שעקר רגליו דאם טעה באמצעית חוזר לאותה ברכה שטעה וגומר התפלה משם ואילך ואם טעה בג' אחרונות דחשובות כאחת חוזר לעבודה וגבי ברכת המזון הוה דינו כמי שטעה באמצעית דחוזר לאותה ברכה שטעה בה דהיינו בונה ירושלים כיון דלא אשכחן דחשובות כאחת :
Orach Chayim.188.15.1 ולא מסתבר לי וכו' פי' דודאי כל ג' ברכות דב " ה דנפקא לן מואכלת ושבעת וברכת וגו' חשובות ג " כ כאחת מדכללן קרא בחד וברכת ולכן חוזר לתחלת ברה " מ :
Orach Chayim.188.16.1 ונסתפקו בה בגמרא וכו' ה " א בפ' שלשה שאכלו ( ברכות דף מט ) הדר יתיב וקאמר טעה ולא הזכיר של ר " ח אומר ברוך שנתן ר " ח לעמו ישראל לזכרון ולא ידענא אי אמר בה שמחה אי לא אמר בה שמחה אי חתים בה אי לא חתים בה והאלפסי כתב וז " ל והיכא דטעה ולא הזכיר של ר " ח אומר ברוך שנתן ר " ח לעמו ישראל לזכרון ולית בה חתימה עכ " ל מדלא כתב ג " כ ואינו אומר בה לשמחה אלמא דרשות הוא אם ירצה יאמר לשמחה ומפרש דמספקא ליה בגמרא אם חייב לומר לשמחה כמו בי " ט או אינו חייב אבל הא לא מספקא ליה אם רשאי לומר לשמחה דפשיטא דרשאי כיון דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובר " ח גו' אלמא איתקש ר " ח למועד אבל רבינו מפרש איפכא דמספקא ליה שמא אינו רשאי לומר לשמחה דר " ח לא שייך ביה שמחה כו' ולכך אין לומר בה שמחה וכ " כ הרא " ש דאין לומר לשמחה והכי נקטינן אבל במה שהסכים הרא " ש כר " י דיש לחתום בה נקטינן כרב אלפס דלא חתים דספק ברכות להקל כי אין הברכה מעכבת וכן פסק בש " ע :
Orach Chayim.188.17.1 פי דבר שצריך ברכת המזון וכו' משמע מדברי רבינו דוקא ר " ח אבל י " ט לא סגי דלא אכיל פת ואין חילוק בין לילה הראשונה של י " ט לשאר י " ט והוא דעת האשיר " י פ' ג' שאכלו וכ " כ התוס' לשם בשם רבינו יהודה והוא חולק על מ " ש התוספות בפרק הישן שהם דברי רבינו יצחק הזקן בר שמואל בעל התוס' וכ " כ האגודה בפ' הישן שכן פר " י דדוקא בלילי י " ט הראשון וכ " כ בהגהת אשיר " י לשם ע " ש הא " ז ולענין הלכה קי " ל כתוס' רבינו יהודה שהם אחרוני' וכמסקנת הרא " ש והר " ן וכ " כ בהגהת סמ " ק בהלכות סוכה וכדעת רבינו דאין חלוק בין לילה הראשון לשאר י " ט והכי נקטינן :
Orach Chayim.188.18.1 וכתב אחי ה " ר יחיאל ובסעודה ג' של שבת וכו' איכא להקשות דכאן פסק בש " ע סעודה שלישית בשבת דינה כר " ח אלמא דתופס עיקר כר " ת דיוצא במיני תרגימא וא " צ פת בסעודה ג' ולקמן בסימן רצ " א בש " ע הביא כל הדיעות ומסיק דהעיקר כסברא הראשונה דסעודה שלישית צריך לעשותה בפת וי " ל דאזלינן לחומרא דצריך לעשותה בפת ולענין חזרה בב " ה ג " כ אין מחזירין אותו לחומרא דספק ברכה להקל שלא לברך דשמא הוא עובר על לא תשא : כתב בש " ע בכאן סוף הסימן וז " ל היה אוכל ויצא שבת מזכיר של שבת בב " ה דאזלינן בתר התחלת הסעודה וה " ה לר " ח ופורים וחנוכה עכ " ל והיינו כדפסק בהגהת מיימונית פ " ב מה' מגלה וכן נראה מתוך תשובת מהרי " ל בסימן נ " ו וכך פסק מהרש " ל גם בהגהת ש " ע הסכים לזה בה' פורים סי' תרצ " ה ודלא כהרא " ש בתשובה כלל כ " ב דין ו' אלא דאיכא לתמוה דבש " ע בסימן רע " א ס " ו פסק להדיא כתשובת הרא " ש היפך מ " ש כאן ובסימן תרצ " ה כתב שתי הסברות ולא הכריע וצ " ע ומיהו העיקר הוא כדפסק כאן דהכל הולך אחר התחלת הסעודה וכן המנהג פשוט ולפי זה אם היה ר " ח בשבת ומשכה סעודתו עד הלילה מזכיר של שבת וגם של ר " ח ברכת המזון ואם בשבת לא היה ר " ח וביום א' הוא ר " ח אין להזכיר אלא של שבת ולא של ר " ח דבתר התחלת הסעודה אזלינן שאז לא היה ר " ח אלא שבת ולא אזלי' בתר סוף סעודה דהיא ר " ח ולא שבת :
Orach Chayim.189.1.1 ברכה רביעית כו' בפ " ג שאכלו ( דף מ " ו ) הטוב והמטיב לאו דאוריי' היא אלא דרבנן ולאו סמוכה לחבירתה היא שאינה מברכת הארץ אבל למ " ד דאורייתא היא מברכת הארץ היא כדתניא ( דף מח ) אשר נתן לך זו הטוב והמטיב והויא לה ברכה הסמוכה לחבירתה ולא היה פותח בברוך אלא חותם וכדאיתא בתוספתא ר " י הגלילי היה מאריך בה וחותם וכ " כ התוס' תחלת ( דף מ " ט ) בד " ה מאן דאמר לאפוקי מפירש " י לשם דאי' למ " ד דאורייתא פותח בה בברוך לפי שפתיחתה היא חתימתה שכולה הודאה אחת היא ואין בה הפסק ודומה לברכת פירות והמצות עכ " ל ועוד פי' טעם לזה ( דף מו ) ודחו התו' פירושו וזו היא דעת רבינו שכתב ולאו דאוריית' היא הלכך פותחת בברוך דלמ " ד דאוריית' היא לא הית' פתיחתה בברוך אלא חותם ואית' תו התם דכיון דרבנן היא ולאו סמוכה לחבירתה צריכה מלכות שאלו היתה דאורייתא וסמוכה לחבירתה לא היתה צריכה מלכות :
Orach Chayim.189.2.1 וא " א הרא " ש היה אומר בזה הסדר הוא הטיב לנו הוא מטיב לנו הוא ייטיב לנו וכו' כ' מהרש " ל אנחנו מכוונים שאין אומרי' הוא הטיב הוא מטיב וכו' אלא אומרים כאחת הוא הטיב מטיב ייטיב לנו להודיע שכל זה נחשב הטבה אחת דג' הטבו' היינו הטוב א' המטיב ב' הוא הטיב מטיב ייטיב ג' עכ " ל . אכן מדברי הרא " ש לא משמע כן אלא ג' הטבות הן הוא הטיב הוא מטיב הוא ייטיב לנו וכו' וג' הטבות אלו הן מלבד הטוב והמטיב דלא ניתקן הטוב והמטיב אלא בשביל הרוגי ביתר ופירושו הטוב שניתנו לקבורה והמטיב שלא נסרחו ומלבד הטוב והמטיב צריך שיאמר ג' הטבות וכ " כ בש " ע וכך נ " ל עיקר וכן המנהג :
Orach Chayim.189.3.1 ובבית האבל מוסיפים בה מעין המאורע דתניא וכו' אע " ג דבפ' ג' שאכלו לא אשכחן האי לישנא שכ' רבינו מוסיפין בה אפ " ה כ' רבים מוסיפין כדי שלא נבון מהך עובדא דמר זוטרא דפתח ובריך הטוב והמטיב אל אמת וכו' דהיה עוקר הברכה ואומר במקומ' דברי' אחרים דליתא דפשיטא דאין עוקרה כלל אלא צריך שיאמר ג' מלכיות וג' גמולות וג' הטבות כתקון חכמים אלא דהוסיף עליה מעין המאורע וזה נוסחו בא " י אמ " ה האל אבינו מלכנו אדירנו בוראנו גואלינו יוצרינו קדושינו קדוש יעקב רוענו רועה ישראל המלך החי הטוב והמטיב לכל אל בכל יום ויום הוא הטיב מטיב ייטיב לנו אל אמת דיין אמת שופט צדק כי' עד לחיים ולשלום הרחמן וכו' ומדברי ב " י אין נראה כך דכתב דמוסיפין על עוקר הברכה בבית האבל קאמר ואין חוששים לומר כל השאר וכו' משמע דס " ל דאין אומרי' אלא ג' מלכיות ותו לא ולא נהגו כן אלא אומר ג' הטבות וג' גמולות דכל השאר אלא דמוסיפין עליה בבית האבל ועיין בי " ד סי' שע " ט : כתב הכל בו אין לומר אל שבכל יום ויום וכו' דמשמע ח " ו שתי רשויות הן ולאותו אל שבכל יום ויום מטיב לנו אנו מברכין אלא יאמר אל בכל יום ויום וכו' כ' עוד שם שנהגו לרחוץ כוס של ברכה אחר שתייתו ומעביר אותם המים על עינו שלא לשפוך יין של ברכה לארץ למקום בזיון עכ " ל ונכון לנהוג כן בכל כוס שמברכין עליו אפי' אינו של ברכת המזון נ " ל . כ' במרדכי סוף ברכות כשמסיים לא יאמר ונאמר אמן אלא ואמרו אמן :
Orach Chayim.189.4.1 כתב אחי ה " ר יחיאל וכו' ונ " ל שאין בזה משום הפסק וכו' ויש להביא עוד ראיה שאין בזה משום הפסק ממנהג העולם שבליל פסח כשגומר ההלל על כוס רביעי ואומר הלל הגדול ונשמת אומרים פיוטים הרבה ולבסוף מברך בפה " ג כמ " ש בסדורים ולא חשבינן ליה הפסק במ " ש פיוטים בין הלל הגדול ונשמת לברכת בפה " ג אכן מהרש " ל שדא בה נרגא ומוחה מלומר הפיוטים עד אחר ברכת בפה " ג על כום רביעי ע " ל בסימן ת " פ :
Orach Chayim.190.1.1 ואחר שיסיים הכל יברך בפה " ג וכו' כ " כ הרא " ש בפרק ע " פ ומביאו ב " י וע " ש :
Orach Chayim.190.2.1 ומ " ש ויטעום המברך ואח " כ יטעמו האחרים וכו' ירושלמי כתבוהו הרא " ש והרשב " א ספ " ג שאכלו הביאו ב " י לעיל סוף סימן קס " ז וכתב ועוד דאין צריך המברך להטיל מכוסו לכוס כ " א ואחד ובלבד שלא יהיו כוסות שלהם פגומים אבל אם היו פגומים צריך לשפוך מכוס של ברכה לתוך כל כוס וכוס קודם שישתה המברך עכ " ל ומביאו ב " י כאן ואם כן מה שנוהגים העולם לשפוך לתוך הכוסות לאחר ששתה המברך טעות גמור הוא ועיין בסי' קפ " ז סימן י " ז ובמ " ש לשם :
Orach Chayim.190.3.1 ומ " ש לאפוקי מה " ג ורב עמרם שכתבו שאין לברך וכו' כתב ב " י ונ " ל דטעמא דבה " ג דמשמע ליה דהלכה כרב אשי בפרק ע " פ דבסעודה מברך אכסא קמא ותו לא בריך וכתב ה " ר יונה בפרק כ " מ דרב אשי סובר דאף ע " פ דמפסיק בב " ה לא חשיבא הפסקה וכו' עכ " ל ואיכא לתמוה דהא הך סוגיא אינו מדבר אלא בכה " ג אבל ודאי אף רב אשי מודה דלאחר שבירך ב " ה ושתה אח " כ בלא ברכת בפה " ג דצריך לברך אחריו מעין ג' ואפשר לומר דלרב אשי חשובים כל הכוסות הבאים לאחר המזון מחמת הסעודה דלפי זה ג " כ לאחרים א " צ לברך כמ " ש הרא " ש לדעת בה " ג דאין מברך כלל על כוס ב " ה לא לפניו ולא לאחריו אע " פ שמפסיק בב " ה דחשיב ליה הכל מחמת הסעודה מיהו נראה לפע " ד דליתא להך פירושא דהא בה " ג מודה דצריך לברך בכה " ג אכוס של ברכת המזון וכדכתב להדיא בפרק כ " מ וז " ל בירך על היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון מקמיה ברה " מ אבל כוס ברכת המזון בעי ברכה עכ " ל ותו כתב רבה בר מרי איקלע לבי רבה ברוך על כסא קמא ועל כסא דברכתא א " ל יישר וכן אמר ריב " ל אלמא דחשבינן לברכת המזון הפסקה וצריך לברך אחריו בפה " ג אלא העיקר הוא דט " ס היא בספרי בה " ג וכ " כ בסמ " ג עשה דף קי " א ע " ד וכך צריך להיות דלא בעי לברוכי ברכת היין לאחריו עד לאחר ברכת המזון וכך העתיק רשב " ם לשון בה " ג בפירושו בפרק ע " פ ( דף ק " ג ) ע " ב ומשמע דבה " ג אתא לאורויי דלא צריך לברך ברכה אחרונה על היין ששתה לאחר המזון מקמי ב " ה לפי שברכת המזון פוטרתו וע " ש :
Orach Chayim.190.4.1 ולענין שיעור שתייתו שחייב בברכה אחרונה היה ר " י מסתפק וכו' וכ " כ התוספות בפרק הישן ( סוכה דף כ " ו ) בד " ה ולא בירך וכ " כ עוד בפרק בתרא דיומא ( דף ע " ט ) בד " ה נטלו במפה וכ " כ הרא " ש בפ' שלשה שאכלו וטעם הספק הוא מדאשכחן גבי יה " כ דהוי שיעור חשוב להתחייב בשותה כמלא לוגמיו שאינו אלא רוב רביעית כדמוכח בפרק בתרא דיומא ( דף פ' ) דהיינו פחות מכביצה ויותר מכזית א " כ לענין ברכה הוי שיעור חשוב בפחות מכמלא לוגמא דהיינו בכזית תדע דהא לענין אכילה לא הוי שיעור חשוב גבי יה " כ אלא בככותבת ולענין ברכה מיחייב לאחריו בכזית דהלכה כר' מאיר כמו שהוכיחו התוספות לשם א " כ לענין שתייה נמי מיחייב בפחות מכמלא לוגמא דהיינו בכזית או שמא כיון דהלכה כר " מ ור " מ דריש ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתייה א " כ בעינן שתייה כדי שביעה דהיינו כביצה דלא הוי שביעה בפחות מכביצה כדאיתא בפ' ג' שאכלו ( דף מ " ט ) או שמא יש לחלק בין שתייה לאכילה דדילמא שביעה דשתייה הוי פחות מכביצה או שמא שביעה דשתייה לא הוי אלא בכדי רביעית שהוא ביצה ומחצה וכדאשכחן לגבי יום הכיפורים דלא הוי שיעור חשוב לבית שמאי אלא ברביעית כדאיתא התם ( דף פ ) א " כ איכא למימר דהכא נמי לבית הלל לא הוי שיעור חשוב שיהא כדי שביעה לברך אחריו עד שישתה רביעית דבהא מודה ב " ה לב " ש ולכן יש ליזהר שישתה פחות מכזית או רביעית וכו' כנ " ל הך טעמא והשתא ניחא הא דמצריך רביעית ולא סגי בכביצה ודו " ק :
Orach Chayim.190.5.1 ומ " ש והכא אי אפשר לשתות פחות מכזית וכו' הם דברי רבינו דמפרש דפחות מכזית דקאמרי התוספות והרא " ש היינו דוקא בשאר שתיות אבל בכוס של ברכה דאיירי בה השתא לא סגי בפחות מכמלא לוגמא שהוא רוב רביעית דהיינו פחות מכביצה ויותר מכזית שהוא חצי ביצה והרי הוא בספק הלכך ישתה רביעית שלם וכן פי' ב " י ופשוט הוא :
Orach Chayim.191.1.1 פועלים הכי איתא פ' היה קורא ( ברכות דף י " ז ) ופירש " י וכוללין שתי ברכות כאחת שברכת הארץ ובנין ירושלים דומות עכ " ל כלומר כיון דראשונה אינה דומה לשתים האחרות לכך מברך הראשונה כתיקונה ואלו הב' כוללן כאחת ועוד נראה דכיון דראשונה כתובה בפירוש דואכלת ושבעת וברכת זו היא ברכת הזן אבל ברכת הארץ ובנין ירושלים נכללו ביחד בכתוב על הארץ הטובה אשר נתן לך לכך אומרים ברכה ראשונה כתיקונה ושתים האחרות כללן ביחד . כתב ב " י שאין מנין הברכות לאחר המזון מן התורה וקראי אסמכתא בעלמא נינהו וכן נראה מדברי הרמב " ם ע " כ אבל לדעת שאר הפוסקים מנין ג' ברכות מן התורה הם אלא שמטבע הברכות אינן מן התורה ויכול כ " א לברך לפי דעתו ואתו משה ויהושע ודוד ושלמה ותיקנו להן מטבע מתוקן בלשון צח ומליצה הביאו ב " י לעיל בסימן קפ " ז ע " ש הרמב " ן והרשב " א והרא " ש וכ " כ התוספות בפרק היה קורא דמדאורייתא הם . ירושלמי א " ר מונא זאת אומרת שאסור לעשות מלאכה עד שיברך פי' מדפטרינן לפועלים שלא יברכו הטוב והמטיב כל עיקר ולא אמרינן שיהיו עוסקין במלאכתן ומברכין אלמא דאסור לעשות מלאכה בשעה שהוא מברך אלא יברך מקודם ואח " כ עושה מלאכתו ולא דמי לק " ש דעוסקין במלאכתן וקורין וכ " כ ב " י : כתב בהגהת מיימוני האידנא אדעתא דהכי משכירין פועלים שיהיו קורים ומתפללין כשאר כל אדם ומביאו ב " י :
Orach Chayim.192.1.1 ואם המסובין שלשה וכו' כתב המרדכי רפ " ג שאכלו שכתב ראבי " ה משם רבינו האי דג' שאכלו מז' מינים חייבים לזמן אבל הרמב " ם בפ " ה כתב דאין מזמנין אלא על הפת לבדו ועל כן צריך ליזהר שלא יעשו שלשה קביעות על אחד מז' המינים לאפוקי נפשין מפלוגתא דרבוותא :
Orach Chayim.192.2.1 ומ " ש ברוך הוא ברוך שמו בא " י אמ " ה הזן וכו' איכא לתמוה מנ " ל לרבינו לומר כך כי לא נזכר בגמרא ולא כתבו לא הרי " ף והרא " ש ולא הרמב " ם בפ " ה וי " א דטעות סופר הוא וכ " כ מהרש " ל אבל קשה מאד שכך נמצא בכל ספרי רבינו שוב ראיתי בספר הרוקח בסימן רפ " ד שהעתיק ברכת הזימון ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ברוך הוא וברוך שמו וכן הוא בספר אבודרהם בה' ברכות גבי ברכת הזימון וצריך לומר דכך היה מקובל בידם נוסח זה בברכת הזימון מאבותיהם ואחריהם נמשך רבינו ואפשר לומר דטעם נוסח זה הוא לפי דבפ' ג' שאכלו איתא מנא הני מילי דבג' מזמנים א " ר אבהו דאמר קרא כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו ובפ' א " ל הממונה תניא ר " א אומר כי שם ה' אקרא וגו' א " ל משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב " ה אתם הבו גודל לאלהינו חנניא בן אחי ר' יהושע אומר זכר צדיק לברכה אמר להם נביא לישראל בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה . נראה דמכאן למדו הקדמונים גבי ברכת הזימון שחייבים אנחנו לברך את שמו וליתן גודל בשני דברים האחד הוא שישיב ויאמר ברוך שאכלנו משלו וכו' השני הוא שעוד יתן ברכה דהיינו שיאמר ברוך הוא וברוך שמו דמכתוב אחד נפקא לן תרווייהו וה " א בספרי ריש האזינו אלא דמ " מ נלפע " ד העיקר דנוסח זה לא נתקן מהקדמונים אלא כשמזמנין בעשרה דמזכיר שם אלהינו שאומרים נברך אלהינו שאכלנו משלו וכו' דאז יענו ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו ברוך הוא וברוך שמו דע " ז אמרו רבנן ז " ל דכי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו משמעו הנך תרתי דאמרן אבל כשמזמנין בג' אין מקום לאמרו והעולם טועין לאומרו בכל פעם אפילו ביחיד בלא זימון כלל וכן אני נוהג שלא לאמרו אלא כשמזמנין בעשרה הנלפע " ד כתבתי :
Orach Chayim.192.3.1 ואם הם ד' יכול לומר ברכו שאכלנו משלו אבל יותר טוב לומר נברך וכו' בפ' ג' שאכלו תנן בג' אומר נברך . בג' והוא אומר ברכו . ובגמרא אמר שמואל לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל . תנן בג' והוא אומר ברכו אימא אף ברכו ומ " מ נברך עדיף וכתבו התוס' לאו דוקא עדיף אלא כי הדדי נינהו ועדיף היינו חשוב כמו ברכו ולפיכך לא יוציא עצמו מן הכלל עכ " ל נראה דקשיא להו דאי עדיף טפי לומר נברך לא הוה משני מידי אמאי תנן ברכו כיון דנברך עדיף טפי אלא ודאי מדינא כי הדדי נינהו ושמואל עצה טובה קא משמע לן דלא יוציא עצמו מן הכלל ולאו מדינא אבל רבינו מפרש עדיף טפי קאמר כפשוטו ולכן כתב אבל יותר טוב לומר נברך וכו' ומשנתנו אתא לאורויי דינא דאע " פ דנברך עדיף טפי יכול לומר לכתחלה אף ברכו והיינו דמשני אימא אף ברכו ומ " מ נברך עדיף :
Orach Chayim.192.4.1 ומה שחזר רבינו ואמר מיהו אם אמר ברכו יצא קשה טובא דהא ודאי אם אין שם אלא ג' לא יצא כדמוכח ממה ששנינו בג' אומר נברך וכו' אלא בע " כ דקאי אאם הם ד' והשתא לאיזה צורך חזר וכתב דאם אמר ברכו יצא הלא כבר אמר דאם הם ד' יכול לומר ברכו אף לכתחלה . ונראה ליישב משום דבגמרא איתא תניא בין שאמר ברכו בין שאמר נברך אין תופסין אותו על כך והנקדנין תופסים אותו על שהוציא עצמו מן הכלל ולכן בא רבינו וחזר ואמר ומיהו אם אמר ברכו יצא כלומר אע " פ דיותר טוב לומר נברך כדי שלא להוציא עצמו מן הכלל מיהו אין תופסין על כך כיון דאם אמר ברכו יצא כמו אם אמר נברך ודלא כהנקדנין :
Orach Chayim.192.5.1 ואין לומר נברך לאלהינו בלמ " ד כ " כ התוס' בפרק שלשה שאכלו סוף ( ברכות דף מ " ט ) דדוקא גבי שיר והודאה כתיב למ " ד שירו לה' הודו לה' גדלו לה' אבל גבי ברכה לא מצינו זה הלשון וכן מפרש בסדר רב עמרם עכ " ל וכ " כ במרדכי ונ " ל דטעם הדברים דגבי ברכה כיון דהברכה צורך גבוה היא כמ " ש בפ " ק דברכות ( ריש דף ז' ) תניא א " ר ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת וכו' וא " ל ישמעאל בני ברכני וכו' ולכן צריך לומר נברך אלהינו לפי שאותו יתעלה שמו הם מברכים אבל שיר והודאה היא לפניו ית' ע " כ צריך לומר בלמ " ד הודו לה' כלומר הודו לפני ה' שירו לה' גדלו לה' כולם פירושו לפני ה' כלומר שירו לפני ה' גדלו לפני ה' כי לא יצדק לומר שירו אותו יתעלה או הודו וגדלו אותו ודו " ק :
Orach Chayim.192.6.1 וכל המשנה מזה הנוסח וכו' איכא לתמוה על מנהג שלנו בכל הארצות שבמלכות פולין ופיהם ואשכנז והנוהגים מנהגם שאומר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו דבמשנה ובגמ' ובכל הפוסקים מפורש שאומר נברך שאכלנו משלו והם עונין ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו וכו' ומאיזה צד באו הדורות שלפנינו לשנות הנוסח בדבר שאין לו לא יד ולא רגל ולא סמך וראיתי מ " ש מהרש " ל בזה וז " ל האידנא נהגו שגם המברך אומר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו חדא שלא יהא נראה כאילו קאי על הבעל הבית אבל כשאומר ובטובו חיינו משמעות מי שיש בידו להחיות אף שמן התלמוד אין הכרח כל כך לאומרו מ " מ טעמא דמסתבר הוא וכן מצאתי . ועוד מאחר שהעונים אחרים אומרים ובטובו חיינו מסתמא הוא ג " כ אמרו דאי לאו הכי מאי צריך תלמודא לדקדק לפירוש הרי " ף אם המברך צריך לחזור ולומר ברוך שאכלנו וכו' תיפוק ליה דצריך לחזור כי היכי דלימא ובטובו חיינו . ועוד היאך מוכח הר " י ברצלוני דצריך הש " צ וכן העולה לס " ת לחזור ולומר ברוך ה' המבורך לעולם ועד ומביא ראיה מברכת המזון ומאי ראיה דילמא משום דלא אמר המברך מתחלה ובטובו חיינו לפיכך צריך לחזור אלא ש " מ דאין חילוק בין המברך לעונין אמן עכ " ד ואין דבריו מכריעין כלל דלפי' הרי " ף הא דקאמר תלמודא להיכן הוא חוזר אותו שאמר נברך שאכלנו משלו וקאמר רב זביד משמיה דאביי חוזר לראש ואומר נברך שאכלנו משלו פעם אחרת ואומר אחר כך בא " י אמ " ה הזן את העולם וכו' ס " ל דלא חייבו חכמים למברך לומר בתחלה ובטובו חיינו בשעה שהוא מזמן דלשומעים דוקא שאינן מברכין אלא עונין בלבד הצריכום לומר בתחלה ובטובו חיינו אבל למברך ברכת המזון שאומר אח " כ הזן את העולם כולו בטובו בחן וכו' מעתה א " צ לומר שוב ובטובו חיינו בשעה שהוא מזמן ומ " ש בתחלה נברך שאכלנו משלו הוא ציווי שאומר לאחרים נברך וכו' ומה שחוזר ואומר נברך לאביי היינו הווה שעכשיו אנו מברכין לבורא ית' שאכלנו משלו וכמו שפי' ה " ר יונה להרי " ף ולעולם אין המברך אומר בתחלה אלא נברך שאכלנו משלו ומה שהקשה עוד מדברי הר " י ברצלוני לאו קושיא היא דמשום כדי לומר ובטובו חיינו לא היה צריך לתקן שיחזור ויאמר ברוך שאכלנו אלא היה להם לתקן שיאמר מתחלה נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו מדלא תיקנו כך מתחלה אלמא דלא חששו רז " ל שיאמר המברך בשעה שהוא מזמן ובטובו חיינו כי כבר תיקנו לו שיאמר כך המברך בברכת הזן כדפי' ואין ספק שנדחק הרב ליישב המנהג אבל קשה מאד לקיים מנהג שלא נזכר בשום חיבור מן החיבורים ואדרבה בכל החיבורים מבואר דאינו מנהג וותיקין ועל כן עמד הרב הגדול מהור " ר ליב בר בצלאל מפראג וביטל מנהג העולם וגזר על הכל שלא יאמר המברך כי אם נברך שאכלנו משלו והעונין אומרים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ונתפשטה גזירתו בכל המדינות וכך נוהגין העולם ממנו והלאה והוא האמת כפשטא דתלמודא ומשמעות כל הפוסקים ומנהג שאר כל המלכיות ששמענו שמעם שהמברך אינו אומר אלא נברך שאכלנו משלו בלחוד . כתב בספר כל בו נוסח ברכת המזון קצר וזה נסחו בא " י אמ " ה הזן את העולם כולו . ברוב גדלו . המכין לכל בריותיו מאכלו . ושלחנו ערוך לכל בא " י הזן את הכל : נודה לאל גואלנו . המעדיף מטובו עלינו . לא חסר כלום ממאכלינו ברית ותורה וחיים ומזון בא " י על הארץ ועל המזון : רחם על עם עני ואביון . הנתונים ללעג ולבזיון . ודוד עבדך מהרה תמלוך בציון ותכין בתוכה עם עמוסי יריכים בא " י בונה ירושלים אמן : בחיי יהודה ואפרים . תמלוך מלך בירושלים . ותבט עניי עמך ותפן בא " י אמ " ה בורא פרי הגפן עכ " ל ותימה הלא אפילו גבי פועלים שהקלו לכלול ברכת הארץ ובנין ירושלים באחת הצריכו לברך ברכה ראשינה כתיקונה כ " ש בעל הבית אע " פ שיש לו אונס שאינו יכול להאריך מ " מ ברכה ראשונה צריך שיהא נאמרה כתיקונה ועוד שלא הזכיר בה שהוא זן בטובו ובחסדו ועוד דבלשון ברכה שנייה משנה מעיקר המטבע שלא אמר בה ארץ חמדה טובה ורחבה ולא הזכיר בה יציאת מצרים ולא יצא י " ח ומקרוב נדפס בוויניצאה ברכת המזון הקצר להרב מהר " ר נפתלי בהסכמת הרבה גדולי החכמים דאיטליא וז " ל ברכה ראשונה יאמר כולה כתיקונה ואח " כ יאמר נודה וכו' ואם אמר במקום ברכת הזן בריך רחמנא מרא מלכא ( כדי להקדים שם למלכות ) דעלמא דיהב האי פתא ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו ואל יחסר לנו חלב חטה בריך רחמנא דזן כולא בעתה : ( ה " ז יצא בדיעבד ולא לכתחלה כלל כי אם לקטנים פחות מח' שנה ). נודה לך ה' אלהינו על שהנחלת ארץ חמדה טובה ורחבה לאבותינו . ונתת לנו ברית ותורה ולחם לשובע ולא לרזון בא " י על הארץ ועל המזון : רחם ה' אלהינו עלינו על ישראל עמך ועל ירושלים ועל מלכות בית דוד משיחך ותגדיל במהרה כבוד הבית ותנחמנו בכפלים בא " י בונה ברחמים ירושלים אמן ברוך אתה ה' אמ " ה אבינו מלכנו המלך הטוב והמטיב לכולנו הוא הטיב הוא מטיב הוא ייטיב לנו הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד בחסד וחן וברחמיו יזכנו לימות המשיח ויעשה שלום עלינו ועל כל ישראל אמן :
Orach Chayim.192.7.1 וכשהם עשרה כיון שמזכירין השם יכול לומר נברך אלהינו על המזון שאכלנו משלו פי' דהשתא ליכא למיטעי דעל המזון קאי לבעל הבית המאכילו מזון אי נמי מברך למזון דכיון דמזכיר השם בע " כ דמברך את השם המאכילו דאל " כ למה הזכיר את השם וכתב ב " י ונ " ל דמה " ט מצו למימר נמי למי שאכלנו משלו כשהם עשרה עכ " ל ומהר " ם איסרלש בספר דרכי משה השיג עליו מטעם שכתב שם ואין טעמו מתקבל לפע " ד אבל נ " ל מטעם אחר והוא דאע " פ שמזכיר את השם מ " מ משמע דמרובים הם זה זן את זה וזה זן את זה ואנחנו נברך אלהינו שזן אותנו ואכלנו משלו וא " כ הוא מגדף ולפי הנראה גם ב " י חזר בו מדלא פסק כך בש " ע והכי נקטינן :
Orach Chayim.193.1.1 וכל זמן שאינן ג' כו' ברייתא בפ' ג' שאכלו ( דף מ " ה ) שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק בד " א בששניהם סופרים אבל א' סופר וא' בור סופר מברך ובור יוצא ופי' התוס' והרא " ש דמיירי בברכת המזון אבל בהמוציא אף כששניהם סופרים אחד מברך והשני יוצא דבתחלת הסעודה קבועים יחד ודעתם להצטרף אבל בסוף הסעודה בטל הקבע ונחלקים זה מזה וכך היא דעת הפוסקים וכן המנהג ודלא כפירוש רש " י דבהמוציא נמי מצוה ליחלק :
Orach Chayim.193.2.1 ומ " ש וכגון שמבין ל " ה כו' כ " כ התוס' והרא " ש לשם ויש להקשות לאיזה צורך שנינו הך בד " א בברייתא הא ודאי דכשהאחד בור דאינו יודע לברך אי אפשר לו ליחלק ואינו יוצא י " ח אם לא בשמיעה וכדתניא התם שמע ולא ענה יצא ותו דהאי דינא לא תלי בשנים דאפילו שלשה שאכלו אין הבור יוצא אא " כ מבין בלשון הקודש ונראה דה " פ דברייתא בד " א דמצוה ליחלק בששניהם סופרים וכל אחד יכול לברך ב " ה בלשון הקודש דהיא מצוה מן המובחר אבל אחד סופר ואחד בור פי' דהוא בור שאינו יודע לברך בל " ה אבל בלשון לעז יודע לברך אינן רשאין ליחלק והסופר יברך בלשון הקודש והבור יברך בלשון לעז אלא סופר מברך בלשון הקודש ובור יוצא ופירשו התוס' והרא " ש דהיינו דוקא כשמבין בלשון הקודש וכו' אבל כשאינו מבין אינו יוצא בשמיעת לשון הקודש אלא מצוה ליחלק והבור יברך בלשון לעז והשתא ניחא הא דתניא שנים דבג' פשיטא היא דכשמבין בל " ה אלא שאינו יודע לברך דחייב הוא בזימון ואינו רשאי ליחלק לברך בלשון לעז אלא רבותא אשמועינן דאפילו בשנים נמי אינן רשאין ליחלק אלא סופר מברך ובור יוצא :
Orach Chayim.193.3.1 ומ " ש ולכך אין הנשים יוצאות בשמיעה אם אינן מבינות כך כתב הרא " ש והמרדכי ריש פרק שלשה שאכלו דלא כרש " י דנשים יוצאות אע " פ שאינן מבינות ומביאו ב " י ומיהו המנהג כרש " י דבכל מה שחייבים הנשים בין בתפלה בין במגלה בין בברכת המזון סומכות אמה ששומעין מפי אחרים שמכוונים להוציא גם הנשים ואע " פ שאין הנשים מבינים כל עיקר וע " ל בסי' קצ " ט סוף סעיף ז' :
Orach Chayim.193.4.1 אבל כשהן ג' אין רשאין ליחלק כדתנן וכו' עד עשרים כתב הרב בהגהת ש " ע פי' דכשהם עשרים יכולים ליחלק אם ירצו אבל טפי עדיף שלא יהיו נחלקים דברוב עם הדרת מלך וכן ששה נחלקים אם ירצו אבל טפי עדיף שלא יהיו נחלקים :
Orach Chayim.193.5.1 ומיהו אם היתה חבורה גדולה וכו' עד וזה טוב להם ממה שלא יצאו ידי חובת ברכת המזון שהרי אינן יכולין לשמוע מפי המברך כ " כ הרא " ש בסכ " ג שאכלו וכתב ב " י ונ " ל שמ " ש ואינם יכולים לשמוע הברכה מפי המברך אברכת זימון קאי וכן מ " ש וזה טוב להם ממה שלא יצאו ידי חובת ברכת המזון חובת הזימון קאמר דאילו ידי חובת ברכת המזון אע " פ שלא ישמעו מפי המברך היו יכולים לצאת ע " י שיברך כ " א לעצמו דאין סברא לומר שצריכים לשמוע כל הברכה מפי המברך ואינם רשאים לברך כ " א לעצמו דאדרבה טוב שיברך כ " א לעצמו בלחש וכמ " ש בסימן קכ " ג עכ " ל וכ " כ בש " ע כאן ברכת הזימון ונמשך אחר מה שפסק בש " ע סי' קכ " ג ולפע " ד נראה אע " פ שבשבולי הלקט כ " כ בשם ה " ר אביגדור וכן באורחות חיים בשם הר " פ וכך קבע ב " י מסמרות בספרו סימן קפ " ג לנהוג כך מ " מ אין התוס' והרא " ש ורבינו מודים לזה כלל אלא ס " ל כמ " ש בא " ח דמהר " ם לא היה מברך בלחש וכך הוא העיקר דבג' צריך שיצטרפו ביחד לכתחלה בכל הברכות וכדמשמע מילפותא דקרא כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו וכדאיתא בספרי ומנין שאין מזמנין אלא בשלשה תלמוד לומר כי שם ה' אקרא וכו' ומנין שעונין אחר המברך ת " ל הבו גודל לאלהינו אלמא דבג' חייבים לענות אמן אחר המברך בכל הברכות וכדאמרינן פרק ג' דיומא דתניא התם דעל כל הזכרה תנו לו ברכה ולפיכך אין לו לברך לכתחלה בלחש דאם מברך בלחש שוב אי אפשר לו לענות אמן ואע " ג דאפשר לו להקדים ולסיים כל ברכה וברכה קודם שיסיים אותה המברך מ " מ איכא למיחש שמא לא יוכל לסיים קודם המברך ולא דמי למ " ש הרא " ש בברכת יוצר וערבית לעיל בסי' נ " ט דהתם ודאי כיון שכ " א יכול לצאת בפני עצמו אין חייב לענות אמן אחר הש " ץ משא " כ בברכת המזון בג' דחייבים להצטרף יחד ולענות אמן מדרשא דהבו גודל לאלהינו אין לו לברך לעצמו אלא חייב לשמוע כל הברכות דב " ה מכי המברך ולענות אמן והכי משמע פשט דברי רבינו בסימן קכ " ג ובכאן ומדברי הרא " ש למד כך וכן הוא מבואר ממ " ש הרמב " ם רפ " ה ולגבי שתי חבורות הלכה י " א והכי מוכח להדיא מעובדא דיהודה בר מרימר רפ " ג שאכלו דכיון דלא הוו בהו חד מופלג בחכמה ובזקנה מן השנים הוה ס " ל חילוק ברכות עדיף בריך איניש איניש לנפשיה אלמא דכשמזמנין ביחד ליכא חילוק ברכות אלא א' בלבד מברך והשנים לא יברכו אלא צריכים לשמוע הברכות מפי המברך ולענות עליהם אמן ואי כדברי ב " י שהכריע כה " ר אביגדור והר " פ גם כשהיו מזמנין ביחד איכא חילוק ברכות דכ " א יברך בלחש אלא ודאי ליתא להך דינא אלא כדברי מהר " ם עיקר וכך ראוי לנהוג וע " ל סוף סימן קפ " ג ועיין עוד בסי' קצ " ט במ " ש ר " ת לגבי גר :
Orach Chayim.193.6.1 ואפי' לא אכלו כזית ביחד כו' עד הלכך צריך לחוש לשתי הגירסאות אפילו כ " א אוכל מככרו ואפי' לא אכל עדיין כזית פת אין רשאין ליחלק נראה דמ " ש רבינו ואפי' לא אכל וכו' ה " ל כאילו אמר או אפי' לא אכל כו' דאין לחוש אלא באכלו מככר אחד אפי' לא אכלו עדיין כזית כגירסא הראשונה או אפי' באכל כ " א מככרו ובלבד שאכל כ " א כזית כגירסת רב אלפס והכי משמע מלשון רבינו שכתב ואפילו לא אכלו כזית ביחד אינן רשאין ליחלק אלמא דוקא באכלו ביחד מככר אחד אלא שלא אכלו כזית ודו " ק . אבל כשכל אחד אכל מככרו וגם עדיין לא אכל כ " א כזית דאיכא תרתי לגריעותא לדברי הכל ולשתי הגירסאות רשאין ליחלק ומלשון הש " ע משמע דאפי' בתרתי לגריעותא אין רשאין ליחלק ולא נהירא :
Orach Chayim.193.7.1 ותו משנינן וכו' עד סוף הסי' כל זה הוא ע " פ פירש " י וע " פ היישוב שכתב הרא " ש ליישב פירש " י דרבות' קמ " ל שאע " פ שאכלו אלו הג' ביחד אח " כ וגמרו סעודתם שהתחילו עם חבורתם בלא נט " י ובלא המוציא אפ " ה אינם יכולים לזמן וכו' והיינו דכתב רש " י בסוף לשונו ועכשיו הן באים לברך לא מזמני דפרח מינייהו חובת זימון ותו לא הדר עלייהו עכ " ל ומביאו ב " י והיינו דכתב רבינו שוב אינן יכולין לזמן וכו' אלמא דאין רשאין לזמן אבל התוס' כתבו וז " ל פרח חובת זימון מינייהו כלומר פטורים מן הזימון ורשאין עתה ליחלק עכ " ל משמע דאם רצו לזמן יכולין לזמן וכן מבואר בלשון הרמב " ם פ " ה שכתב ואם כבר זימן כל א' וא' מהם בחבורה שלו רשאין ליחלק ואינם חייבים בזימון שכבר זימנו עליהן עכ " ל אלמא דאם רצו לזמן יכולין לזמן וכדברי התוספות ונראה דיש להחמיר כפי' רש " י והרא " ש ורבינו והכי נקטינן גם בש " ע כתב כלשון רבינו ואיכא לתמוה אמה שהביא ב " י דברי התוס' וכתב עליהן ורבינו כתב כפי' זה והא ליתא שהרי רבינו כתב שוב אינן יכולין לזמן והתוס' ס " ל דיכולין . ועוד תימה על ב " י שהביא לשון פירש " י וכתב עלה וכן נראה מדברי הרמב " ם בפ " ה והא נמי ליתא שהרי הרמב " ם כתב להדיא כדברי התוספות שיכולין לזמן וכדפרי' :
Orach Chayim.193.8.1 ועל מ " ש רבינו ואם לא זימנו עלייהו במקומן חייבין לזמן ואין רשאין ליחלק ואפי' לא אכלו אלו הג' ביחד משנתחברו הקשה ב " י דא " כ היאך מצטרפים שהרי ברכת זימון ליתא אלא על הפת והוא טעון ברכה לאחריו במקומו וצ " ל שכשאכלו ג' חבורות בבית אחד עסקינן שחבורה זו אכלה בזוית זו וזו בזוית זו דהשתא אע " פ שאח " כ מתקבצים בזוית אחת לית לן בה דמפנה לפנה לא הוי שינוי עכ " ל ושינויא דחיקא היא דבאכלו בבית אחת ואח " כ התקבצו בזוית אחת מפנה לפנה מאן דכר שמיה ואין הלשון משמע כלל דאיירי בהכי וה " ל לפרש . עוד כתב ב " י א " נ ה " ק כיון שבאו אלו הג' להצטרף לזמן אע " פ שלא אכלו ביחד אינם רשאים ליחלק אלא צריכים לאכול ביחד ולזמן דכבר חל זימון עלייהו עכ " ל ויותר נכון לפע " ד דה " ק ואפילו לא אכלו אלו הג' ביחד מככר אחד משנתחברו אלא כל אחד אכל מככרו בלבד משנתחברו ואכתי קשה לפי' ה " ר יונה שהביא רבינו דאם לא קבעו עצמם בברכת המוציא אלא אח " כ נקבעו באכילה ביחד רשאין ליחלק דהא כאן שבאו ג' מג' חבורות לא נקבעו ביחד בברכת המוציא ואפ " ה כיון שנקבעו יחד בגמר סעודה אינן רשאין ליחלק וי " ל דשאני הכא דכבר נתחייבו אלו הג' בזימון מתחלה כשהיו אצל ג' חבורות לפיכך עכשיו אע " פ שלא נקבעו אלא בגמר סעודה אינן רשאין ליחלק : כתב ב " י בסוף סי' זה תשובה ע " ש הר " ר יצחק בר אברהם דג' שאכלו כל אחד בקרן זוית בפני עצמו אע " פ דרשאין ליחלק כיון דלא נקבעו ולא נתחברו יחד אפילו הכי עדיף טפי שיזדמנו יחד משום דברוב עם הדרת מלך וכ " כ במרדכי הארוך ע " ש הרב גור אריה שפסק כך הלכה למעשה ומביאו בשלטי הגבורים במרדכי פ' ג' שאכלו ופסק כך גם בהגהת ש " ע . וקשיא לי מהא דאיתא רפ " ג שאכלו יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא מדפתי כרכי ריפתא בהדי הדדי לא הוו בהו חד דהוה מופלג מחבריה לברוכי להו יתבי וקמיבעיא להו הא דתנן ג' שאכלו כאחת חייבים לזמן ה " מ היכא דאיכא אדם גדול אבל היכא דכי הדדי נינהו חילוק ברכות עדיף בריך איניש איניש לנפשיה אלמא להדיא דכשאינן חייבים לזמן עדיף טפי לחלק ולא חיישינן הכא משום ברוב עם הדרת מלך . ואע " ג דלית הילכתא כוותייהו אין זה אלא לפי דאין חילוק בין איכא גדול לליכא גדול לעולם חייבים לזמן אבל בסברא זו דחילוק ברכות עדיף בדוכתא דאין חייבים לזמן לכאורה משמע ליכא מאן דפליג עלייהו . ואפשר לומר דכיון דבפרק אלו דברים ת " ר היו יושבים בב " ה והביאו אור לפניהם ב " ש אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו וב " ה אומרים אחד מברך לכולם משום שנאמר ברוב עם הדרת מלך ופריך בשלמא ב " ה מפרשי טעמא אלא ב " ש מ " ט קסברי מפני ביטול בית המדרש והשתא כיון דאפילו היכא דאיכא משום ביטול בה " מ ס " ל לב " ה דמזהיר זהירין להא דברוב עם הדרת מלך והכי קי " ל כדלקמן בסימן רצ " ח כ " ש היכא דליכא טעמא דביטול בית המדרש דפשיטא דצריכים ליזהר להא דברוב עם הדרת מלך והלכך כל היכא דרשאין ליחלק מצוה טפי לזמן יחד משום ברוב עם הדרת מלך ולא חיישינן לחילוק ברכות עדיף כדהוה ס " ל להני תלתא רבנן דלית הילכתא כוותייהו גם בהא : כתב הרב בהגהת ש " ע דמנהג היה שלא לזמן בבית עו " ג וכתב קצת טעם למנהג דאין חשוב קביעות אכילה בבית עו " ג מפני יראת עו " ג והוי כאילו אכלו ג' בלא קבע דאין מזמנין ואפשר נמי דהשומע טעה ושמע הא דתנן ועו " ג אין מזמנין עליו קסבר דבבית עו " ג קאמר דאין מזמנין וליתא דודאי מזמנין בבית עו " ג כל היכא דליכא חששא דסכנה וכ " כ במהרי " ל ( דף פ " ב ):
Orach Chayim.194.1.1 שלשה שאכלו כאחד ושכחו וכו' בעובדא דיהודה בר מרימר שהבאתי בסוף סימן הקודם אסיקנא אתו לקמיה דמרימר א " ל ידי ברכה יצאתם ידי זימון לא יצאתם וכי תימרו ניהדר ונזמן אין זימון למפרע ואע " ג דאינהו ברצון לא זימנו ס " ל לרבינו כיון דטעו ה " ל כאילו לא טעו ושכחו ואין צריך לומר אם לא טעו ולא שכחו אלא במזיד לא זימנו דפשיטא דאין זימון למפרע :
Orach Chayim.194.2.1 ומ " ש אבל אם שכח אחד מהם וכו' כ " כ הרא " ש דבאחד שכבר בירך יכולין לזמן עליו ואע " פ דהרא " ש לא כתב כאן ושכח ומשמע דאפילו בירך במזיד נמי מזמנין השנים עליו וכדמשמע ממימרא דרבה תוספאה ( דף נ' ) וקדים חד מינייהו ובריך לדעתיה אינהו נפקי בזימון דידיה וכו' . י " ל איידי דנקט רבינו ברישא ושכחו נקט נמי בסיפא שכח :
Orach Chayim.194.3.1 ושלשה שאכלו ויצא אחד מהם וכו' ויוצאין אע " פ שאינו בא ויושב עמהם כלומר לא מיבעיא בבא ויושב עמהן דכל שלשתן יוצאין ידי זימון אלא אפילו אינו בא ויושב עמהם נמי יוצאין אלמא משמע דגם אותו שיצא לשוק כיון דקראו לו ומצטרף עמהם גם הוא יוצא ידי זימון אע " פ שלא בא ויושב עמהם וכ " כ הרמב " ם בפ " ה ודלא כמ " ש ב " י ע " ש ה " ר יונה דאותו דקרי ליה ועני אינו יוצא ידי זימון :
Orach Chayim.194.4.1 שלשה שאכלו כאחד ואין אחד מהם יודע כל ברכת המזון עד סוף הסי' הכי איתא בריש פרק שלשה שאכלו ע " פ פי' הרי " ף ומשמע שאע " פ שאינן יודעין ברכת הטוב והמטיב אינו מעכב וצריכים לזמן ולברך שלשה ברכות וכ " כ ב " י ע " ש :
Orach Chayim.195.1.1 שתי חבורות וכו' משמע מדברי רבינו דאין חילוק כלל בין בית אחד לב' בתים דאם רואין אלו את אלו א " נ אפילו אין רואין אלו את אלו אלא שמש אחד לשתיהן השמש מצרפן ודוקא כשנכנסו מתחל' ע " ד להצטרף יחד דאפילו אוכלות בבית אחד בעינן שנכנסו מתחלה לכך וטעמא דמילתא דכיון דב' החבורות לא נקבעו יחד להתחבר בסעודתן לא בתחלת ברכת המוציא ולא בגמר סעודה לא נקבעו לזמן ולהצטרף אלא א " כ נכנסו מתחלה ע " ד להצטרף יחד הא לאו הכי אינן יכולין לזמן דג' שאכלו כאחת שנינו וכ " כ הרשב " א ע " ש הראב " ד הביאו ב " י אבל הב " י כתב לדמות שתי חבורות בבית אחד להא דכ' הרא " ש דכשלא בירכו המוציא יחד נקבעו לזימון בגמר סעודה ולפע " ד לא דמי להדדי דהכא לא נתחברו יחד כלל הב' חבורות לא בברכת המוציא ולא בגמר סעודה ולפיכך צריך שיכנסו מתחלה לכך והכי משמע בירושלמי הביאו ב " י וכך הוא משמעות הש " ע :
Orach Chayim.195.2.1 ודע דהאי מצטרפין לזימון פירוש יכולים להצטרף ולזמן יחד אבל ודאי דרשאין ליחלק וכל חבורה תזמן לעצמה ואין בזה משום ברוב עם הדרת מלך אלא היכא דרשאין ליחלק לברך כל אחד לעצמו בלא זימון כגון ג' שאכלו כל אחד בזוית בפני עצמו כדלעיל בסוף סימן קצ " ג התם הוא דעדיף לזמן יחד משום ברוב עם הדרת מלך אבל בב' חבורות דבכל חבורה איכא זימון בג' או בעשרה התם איכא ברוב עם הכא והכא ויכולין ליחלק וכדלעיל סי' קצ " ג ששה נחלקין עשרים נחלקין ולכן קיצר כאן רבינו גם לא היה צריך לפרש כאן שאין מצטרפין לזימון אא " כ שישמעו ב' החבורות כל דברי המברך בביאור שזה ג " כ כבר מבואר בסי' קצ " ג אבל הרמב " ם בפ " ה כתבו כאן וכך הוא בירושלמי כאן אצל ב' חבורות ר' ברכיה מוקי לאמורא אתרעא פי' העמידו לאמורא המברך במקום אמצעי בשער שבין ב' הבתים כדי שישמעו כולם ומביאו ב " י ודין בני חופה נתבאר בס " ד באבן העזר סי' ס " א :
Orach Chayim.196.1.1 אכל טבל אין מזמנין עליו משנה רכ " ג שאכלו :
Orach Chayim.196.2.1 ומ " ש בשם הרמב " ם דאין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף כו' בפ " א מהל' ברכות ומה שהשיגו עליו הראב " ד והרא " ש דחה ב " י ואמר דבירושלמי פ " ק דחלה איתא כדברי הרמב " ם והאריך ע " ש ולפעד " נ דאפילו את " ל דבאוכל דבר האסור בעצמו כגון טבל ונבלה וטרפה ואפי' איסור דרבנן דאין מברכין עליו כנל מ " מ בגוזל או גונב חטה וטחנה ואפאה ועשה לחם פשיטא היא דלבסוף חייב לברך לדברי הכל ואינו אפילו מנאץ דדמים הוא חייב לו אבל בברכה שבתחלה פליגי בה בירושלמי לגבי מצה גזולה דלרבי יונה דאמר אין עבירה מצוה אין לו לברך ולר' יוסי דאמר אין מצוה עבירה ס " ל דמצוה איכא וחייב לברך בתחלה על אכילת מצה אלא דקרי ליה מנאץ כיון שהמצוה היא באה ע " י עבירה ולפעד " נ דהלכה כר' יוסי דהכי ס " ל לרבא בפ' הגוזל קמא דשינוי קונה וחייב לברך אלא דה " ל מנאץ לגבי ברכה משום דה " ל מצוה הבאה בעבירה וכדפסק הרא " ש . מיהו דוקא בגוזל חטים וטחנן ולשה ואפה דה " ל שינוי בידו אבל בגוזל לחם אסור לו לברך בתחלה כיון דלא קנה ליה בשינוי והך ירוש' במצה גזולה צריך לומר דמיירי בגזל חטים דוקא ובהא פליגי אבל בגזל מצה אפויה כיון דלא קנאה בשינוי אסור לו לברך עליה בתחלה לדברי הכל אבל לבסוף יכול לברך ואינו אפילו מנאץ אפי' בגזל מצה אפויה ודלא כמה שפי' ב " י והוציא מדעתו לחדש פלוגתא בלבסוף גם לא ירד לחלק בין איסור גזל לשאר איסורין ונמשך בזה אחר דברי הרא " ש ולפע " ד דאינו כן אלא כדפירשתי ובתשובה הארכתי וביארתי כל הצורך בס " ד וע " ל בסימן ר " ד . וא " ת להרמב " ם אמאי תנן באכל טבל דאין מזמנין עליו הלא בלא זימון נמי אסור לברך עליו לא בתחלה ולא בסוף י " ל דרבותא הוא לא מיבעיא דאינו מברך עליו אלא אפי' להצטרף לזימון שאינו מברך בעצמו אלא אחר מברך נמי לא . ובכ " מ כתב דלהרמב " ם לאו דוקא זימון דה " ה דאין מברכון עליהן אלא איידי דתנא רישא אכל דמאי וכו' מזמנין עליהם דאשמועינן דלא מיבעיא דמברכין עליהן אלא מזמנין נמי תנא נמי סיפא אין מזמנין אבל ה " ה דאין מברכין עליהן עכ " ל וכתב כן ע " פ סברת הראב " ד דזימון חמיר טפי דאין קביעות לדבר איסור ולענין הלכה כתב מהר " א מפרא " ג דבסוף יש לברך שהיא דאורייתא אבל בתחלה אין לברך והביא ראיה מדאמר בפרק במה מדליקין הדמאי מברכין עליו ומזמנין עליו אלמא דמאי הוא דמברכין עליו הא טבל אין מברכין עליו אבל ב " י פסק כהרמב " ם דאין מברכים עליו אפי' בסוף דכך פי' רש " י והרשב " א וה " ר יונה ועוד נ " ל דספק ברכות להקל ואין לברך מספק והכי נקטינן וכן פסק בש " ע :
Orach Chayim.196.3.1 כתב ר " י יש ללמוד כו' וא " ת הא תנן ריש פרק בכל מערבין מערבין לנזי' ביין ולישראל בתרומה מטעמא דאי בעי מתשיל עליה והכי הילכתא כדלקמן בסימן שפ " ו יש לומר בעירובין הקילו :
Orach Chayim.196.4.1 וכן לענין יחיד אינו מברך ג' ברכות אלא עד כזית כ " כ התוס' בפרק ב' דסוכה ( דף כ " ז ) דר' צדוק דאכל פחות מכביצה ולא בירך אחריו היינו אליבא דר " י דאמר בכביצה אבל ר " מ פליג וקאמר בכזית והלכה כוותיה א " כ כי היכי דלר " י פחות מכביצה לא יברך אחריו ה " נ לר " מ בפחות מכזית לא יברך אחריו וע " ל סוף סימן קפ " ד :
Orach Chayim.197.1.1 שנים שאכלו וכו' עובדא דרב ושמואל ורב שימי בר חייא בפ' שלשה שאכלו ( ברכות דף מ " ז ) דאסיקנא דמצטרף עמהם וכתבו התוס' והרא " ש דאם אמרו הב לן ונבריך אינו מצטרף וכתב במרדכי שם דה " ה אם נטלו ידיהם למים אחרונים וכדלעיל סימן קע " ט מיהו נראה דמצוה היא שיחזרו לאכול ונוטלין ידיהם ויברכו המוציא דרשאין לעשות כן כדלעיל סי' קע " ט ויצרפו הג' עמהם כדי שיזמנו עמו :
Orach Chayim.197.2.1 אבל ששה לא דרובא דמינכר בעינן בפ' ג' שאכלו ( דף מ " ח ) א " ר זירא בעאי מיניה דרב יהודה שמונה מהו שבעה מהו א " ל ל " ש ששה ואיי לא מיבעיא לי פי' שהיה מיצר קובל ומתחרט וקורא ואיי על שלא שאל על הששה סבר דילמא רובא דמינכר שפיר בעינן דליכול דגן דהיינו שני שלישים מעשרה ליכול דגן ושליש אחד ירק ואי בעי מיניה ששה לא היה מתיר כך היא גירסת רש " י ואיי לא קמיבעיא לי ולכן פי' שהיה קובל ומתחרט על שלא שאל על הששה וכו' וה " א להדיא בב " ר פצ " א דקרא ואיי ולפ " ז הלכה כר' ירמיה דמהדר ליה שפיר עבדת דלא איבעיא לך התם טעמא מאי משום דאיכא רובא ה " נ איכא רובא דלא שבקינן פשיטותא דר' ירמיה מקמי ספיקא דר' זירא וכתב האגור ע " ש הא " ז אבל רוב פוסקים גורסים ששה ודאי לא מיבעיא לי דפשיטא ליה לר' זירא דרובא דמינכר בעינן והלכה כר' זירא לגבי ר' ירמיה וכך היא דעת רבינו והכי נקטינן וכן פסק בש " ע :
Orach Chayim.197.3.1 כתב אחי ה " ר יחיאל וכו' עיין בב " י נתן טעם לה ראה זו ושכ " כ הרשב " א :
Orach Chayim.197.4.1 כתב הרב אלפס דוקא לאצטרופי לי' כו' כך הוא בספרי האלפסי שבידינו והביאו הרא " ש והשיג עליו ואמר ולא ידענא מנ " ל וכו' ה " ר יונה והסמ " ג והגהת מיימוני פ " ה בשם האלפס אבל במרדכי כתב דהשר מקוצי וס' יריאים ומיימוני פסקו דבי' מהני ירק אבל בג' יש להחמיר דבעינן כזית דגן ונראה דדעת האלפסי כן מדלא הזכיר כלל מצירוף שנים דגן ואחד ירק עכ " ל אלמא דלא היה גורס בספר האלפסי האי ודוקא לאיצטרופי לעשרה וכו' . ולענין הלכה כתב ב " י מאחר שהרי " ף והרמב " ם מסכימים לדעת אחת והרשב " א סבר כוותייהו והירו' מסייע להו הכי נקטינן אבל בש " ע חזר בו וז " ל בד " א דסגי בכל מאכל להצטרף לעשרה אבל לשלשה אינו מצטרף עד שיאכל כזית פת ( וזו היא דעת הרמב " ם ) וי " א דבכזית דגן מהני אפי' אינו פת ( וזו היא דעת הכל בו ע " פ דעת הרי " ף ) וי " א דבירק ובכל מאכל מהני ( וזו היא דעת ר " י והרא " ש ) הלכך ב' שאכלו ובא הג' אם יכולי' להזקיקו שיאכל כזית פת מוטב ואם אינו רוצה לא יתנו לו לשתות ולא מאכל אחר ואם אירע שנתנו לו לשתות או מאכל אחר יזמנו עמו אע " פ שאינו רוצה לאכול פת עכ " ל ( וזו היא דעת מהר " ם כמ " ש בהגהת מיימוני ) דאע " פ דהמרדכי כתב דמהר " ם פסק כר " י בתוס' דבג' נמי מצטרף אחד שאכל ירק מ " מ לאפוקי נפשיה מפלוגתא הזהיר מהר " ם שלכתחלה לא יתנו לו לשתות ולא מאכל אחר ואם אירע שנתנו לו יזמנו עמו לפי שתופס עיקר כמ " ש ר " י ואם היה מהר " ם תופס עיקר כהרי " ף והרמב " ם אפילו אירע שנתנו לו לשתות לא היה רשאין לזמן עמו וכיון שהרב פסק כך כמהר " ם אלמא דחזר בו ממ " ש בספר ב " י דכהרי " ף והרמב " ם נקטינן א " נ אפשר דלא אמר דהכי נקטינן אלא בלכתחלה ותדע שכך היתה כוונתו שהרי בספר ב " י גופיה כתב אחר זה על דברי הגהת מיימוני בשם מהר " ם דדברים נכונים הם והיאך מזכי שטרא לבי תרי אלא בע " כ דלכתחלה קאמר דנקטינן כהרי " ף והרמב " ם אבל אם אירע שנתנו לו לשתות יזמנו עמו דדברי ר " י עיקר והכי נקטינן :
Orach Chayim.197.5.1 כתב בה " ג שמי שאכל כזית דגן וכו' דעת בה " ג ודעת ר " י החולק עליו כתוב באורך בדברי הרא " ש פ' ג' שאכלו ומביאו ב " י ועיין במ " ש סוף סי' קפ " ז בענין זה . כתב המרדכי בשם ספר יראים דלר " מ דקי " ל כמותו דאמר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתייה ואכילה בכזית א " כ לא מיחייב מדאורייתא לברך אא " כ שתה אם הוא צריך לשתות ואם לא שתה לא מצי להוציא אחרים י " ח שאכלו ושתו דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא עכ " ל וכתב ב " י ואינו נכון בעיני שהרי כתבו התו' בפ' ג' שאכלו דקראי אסמכתא בעלמא נינהו והביאו כמה ראיות לדבר ועוד אפילו הוא דאורייתא מנ " ל דברכת אכילה תליא בשתייה דילמא ה " ק קרא כשתאכל או כשתשתה תברך את ה' אלהיך וכן דעת כל הפוסקים שלא כתבו סברא זו והכי נקטינן דאכל ולא שתה אע " פ שהיה מתאוה לשתות מוציא את אחרים ידי חובתן עכ " ל מה שהקשה מדברי התוס' דקראי אסמכתא בעלמא נינהו רוב פוסקים חולקים ותופסים עיקר דברכות אלו דאורייתא נינהו הרמב " ן והרשב " א והרא " ש ורבינו כמבואר לעיל בסי' קפ " ז . וכך היא דעת ספר יראים . ומה שהקשה דילמא ה " ק קרא כשתאכל או כשתשתה תברך לאו קושיא היא דא " כ דוברכת דקרא קאי נמי אכשישתה בלחוד צריך אתה לומר דחייב לברך אשתייה לחוד שלש ברכות והכי מוכח ממ " ש הסמ " ג ( דף קי " ג ע " ג ) וז " ל ומתוך ה " ג משמע דברכה אחת מעין ג' מן התורה דקאי וברכת אף על התאנים והרמונים הנכתבים במקרא ואין נראה לי דא " כ יברכו עליה ג' ברכות ממש אלא ודאי וברכת לא קאי אלא אלחם עכ " ל אלמא דלר " מ קרא ה " ק כשתאכל ותשתה אז וברכת על הלחם ג' ברכות וה " נ דלא מיחייב מדאורייתא לברך אא " כ שתה אם הוא צריך לשתות ומ " ש ב " י עוד דדעת הפוסקים אינו כן מדלא כתבו סברא זו אינו נכון דהלא מפורסם שפוסק אחד ממציא דין חדש מחכמת תלמודו שלא הוזכר בשום פוסק ואין לדחותו כל כמה דלא אשכחן מאן דפליג עליה בפירוש וע " כ נראה דיש לנו להחמיר שלא יוציא זה שלא שתה אם צריך לשתות למאן דאכל ושתה וכן פסק בהגהת ש " ע אלא דהוא ז " ל כתב וטוב להחמיר וכו' ואני אומר דצריך להחמיר דדינא הכי הוא דאינו מוציא לזה שאכל ושתה :
Orach Chayim.198.1.1 ג' שאכלו והם מברכים ונכנס אחד וכו' ברפ " ג שאכלו ( סוף דף מ " ה ) בא ומצאן כשהן מברכים וכו' ונראה דלרבותא קאמר בא ומצאן כשהם מברכים דאע " פ שלא ראה אותם אוכלים יחד ושמא לא אכלו כלום אלא כדי להתלמד אמר זה נברך וזה ברוך שאכלנו אפ " ה זה שנכנס עונה אחריו וכו' ואין לו לחוש לברכה לבטלה ואצ " ל כשראה אותם אוכלים יחד ומברכים נברך דפשיטא דעונה אחריו ואיכא לתמוה על מ " ש בש " ע וה " ה אם היה שם כשגמרו מלאכול ולא אכל עמהם דכך הוא עונה אחר המברך ואחר העונים עכ " ל דמאי וה " ה שאמר הא פשיטא היא ואין צריך לבארו וכדפי' :
Orach Chayim.199.1.1 השמש שאכל כזית מזמנין עליו משנה רפ " ג שאכלו ובגמרא פשיטא מהו דתימא שמש לא קבע קמ " ל ונראה דס " ל לתלמודא דהך משנה סתמא היא אף לב " ש דאסור להשתמש בשמש ע " ה ולהכי מקשה פשיטא דכיון דחבר הוא מזמנין עליו ואף לב " ה צריך לפרש בשמש חבר דאם הוא ע " ה אין מזמנין עליו :
Orach Chayim.199.2.1 ומ " ש והכותי וכו' שם במשנה והכותי מזמנין עליו ופריך בגמרא לא יהא אלא ע " ה ותניא אין מזמנין על עם הארץ אמר אביי בכותי חבר אבל אשמש לא פריך לא יהא אלא ע " ה דסתם ישראל לא הוי ע " ה אבל סתם כותי הוא ע " ה ולפיכך צריך לפרש הכותי אם הוא חבר מזמנין עליו לדינא דתלמודא :
Orach Chayim.199.3.1 ומ " ש ע " ש רב אלפס דהאידנא הם עכו " ם גמורים וכו' ה " א בפ " ק דחולין לא זזו משם עד שעשאום עכו " ם גמורים ותימה למה כתבה רבינו ע " ש רב אלפס הלא תלמוד ערוך הוא . וי " ל דהתם פריך למאי אי לשחיטה ויין נסך מהתם גזרו בהו רבנן אינהו גזור ולא קבלו מינייהו אתו רב אמי ורב אסי גזור וקבלו מינייהו מאי עכו " ם גמורי' אר " נ בר יצחק לבטל רשות וליתן רשות וסד " א דדוקא לבטל רשות אבל לזמן אם הוא חבר יכול לזמן עליו כיון שנימול ואינו כעכו " ם לענין זה . אבל רב אלפס כתב דאף לזמן עליו דינו כעכו " ם :
Orach Chayim.199.4.1 תניא עם הארץ אין מזמנין עליו וכו' וכ " כ ר " ח האידנא רגילין לזמן עם ע " ה גמור מה שקשה מדברי רבינו שכתב בח " מ בסימן ל " ד סכ " ז אמ " ש כאן כתבתי יישובו לשם באריכות :
Orach Chayim.199.5.1 עו " ג אין מזמנין עליו משנה שם ובגמרא פשיטא הב " ע בגר בא " י שמל ולא טבל :
Orach Chayim.199.6.1 ומ " ש ור " ת לא היה מניח אפי' לגר גמור בא " י לברך ברכת המזון לכאורה היה נראה דט " ס הוא וצ " ל במקומו ברכת הזימון אבל ברכת המזון יכול לברך לעצמו ולומר שהנחלת לאבות ישראל וכ " כ התוס' להדיא בפ' הספינה ( בבא בתרא דף פ " א ) בד " ה למעוטי והביאו ראיה מפ " ק דבכורות כשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר אלהי אבות ישראל וכו' אלא דלברך ברכת הזימון לא הניחו ר " ת שא " כ היה צריך לשנות המטבע ולומר אלהי אבותיכם כיון דאפשר באחר שיברך ברכת המזון כתיקונו בלא שינוי אין להניח לגר בא " י לברך ולשנות מטבע הברכה אבל העיקר נלפע " ד דאין כאן ט " ס וה " ק לא הניח לגר בא " י שיברך ברכת המזון בג' להוציא הרבי' י " ח דכל שהם רבים ומצטרפי' יחד לזימון צריכי' הם לשמוע מפי המברך כל הד' ברכות ואין להם לברך ב " ה בלחש לעצמם אלא לשמוע ולענות אמן וכבר ביארתי דין זה למעלה בסי' קצ " ג ודלא כמ " ש ב " י לשם בסימן קפ " ג וכ " כ גם כאן וליתא . ויש להקשות אדברי רבינו שאמר ותניא בספרי כאשר נשבעת לאבותינו פרט לגרים בא " י ועבדים משוחררים דלא היה צריך לברייתא דספרי דבפ " ק דבכורות תנן להדיא דגר בא " י מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו ובתוספות פרק הספינה כתוב להדיא דמכח ההיא משנה לא היה מניח ר " ת לגרים בא " י לברך ב " ה וכו' . ונראה דמשום דר " י חולק וסובר דאין ראיה מההיא משנה משום דס " ל דנשבע ה' לאבותינו לתת לנו ודאי לא מצי אמר כיון דגרים בא " י לא נטלו חלק בארץ ולא נשבע לתת להם כלל אבל בברכת המזון יכול לומר נודה לך ה' אלהינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה כו' דהא כתיב אב המון גוים נתתיך כדאיתא בירושלמי הביאוהו התוס' בפרק הספינה ולכך הביא ר " ת ראיה מספרי דבכתוב כאשר נשבעת לאבותינו ממעט נמי גרים בא " י ועבדים משוחררים אע " ג דלא כתיב התם לתת לנו ואע " פ דבההוא קרא כתיב ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו מכל מקום אינו אומר בפירוש שנשבע לאבותינו לתת לנו ויכולין לפרש ואת האדמה אשר נתת לנו אף אגרים וקאי אשאר ארצות שנתן לאומות ולא קאי אא " י ומאמר כאשר נשבעת לאבותינו הוא חוזר אמ " ש תחלה השקיפה וברך את עמך את ישראל ואפילו הכי ממעט גרים אלמא דאין גר יכול לומר לאבותינו כלל זו היא דעת ר " ת :
Orach Chayim.199.7.1 ומ " ש ור " י כתב שיכול לברך וכו' מבואר בתוס' לשם דהכי איתא בירושלמי דגר הוה מצי אמר לאבותינו מ " ט דאמר קרא כי אב המון גוים נתתיך לשעבר היה אב לארם מכאן ואילך לכל עכו " ם ודוקא נשבע לאבותינו לתת לנו לא מצי אמר אבל לאבותינו גרידא מצי אמר וע " ש בתוס' וצריך ליישב ההיא דספרי לדעת ר " י דס " ל לר " י דהשקיפה נמי לא מצי אמר מדכתיב ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו דדוחק הוא לחלק בין מקרא זה דהשקיפה למקרא דהגדתי אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו כדפי' בסמוך אליבא דר " ת אבל בברכת המזון שפיר יכול הגר בא " י לומר על שהנחלת לאבותינו להוציא גם לאחרים והכי נקטינן :
Orach Chayim.199.8.1 ת " ר נשים מזמנות לעצמן כו' משמע דנשים מזמנות לעצמן וחייבות לעשות כן נראה דמשמע ליה הכי משום דאי איתא דרישא נשים מזמנות לעצמן רשות קאמר א " כ קשה ליתני בסיפא נמי בסתמא נשים ועבדים אין מזמנין והוה נמי פירושו אין מזמנין אפילו אם רצו דומיא דרישא דמזמנין אם רצו אלא בע " כ דרישא מזמנין לעצמן חייבין לעשות כן קאמר ולפ " ז הוה אמינא דסיפא דומיא דרישא ואין מזמנין אין חייבין לזמן קאמר אבל אם רצו מזמנין לכך הוצרך לפרש בסיפא דאף אם רצו לזמן אין מזמנין משום פריצותא :
Orach Chayim.199.9.1 ומ " ש וי " מ כדי לקיים המנהג וכו' פי' לעולם רישא נמי מזמנין רשות קאמר כמו בסיפא אלא דבסיפא היה צריך לפרש אם רצו לזמן אין מזמנין דאי הוה תנא בסיפא נמי בסתמא ה " א דרישא וסיפא חיובא קאמר דברישא תני נשים חייבין לזמן ובסיפא תני אין חייבין אבל אם רצו מזמנין והשתא נפיק מיניה חורבה להתיר האסור דמדינא אסור משום פריצותא אבל השתא דתני בסיפא אם רצו לזמן אין מזמנין אין לנו לחוש דילמא אתי למיטעי לפרש ברישא חייבין לזמן דלא נפיק מיניה חורבא אם מזמנות לעצמן לשם חיוב כיון דאם רצו מזמנין לעצמן וליכא איסורא וכיון דעיקר הטעות הוא בסיפא להתיר האסור לכך הוצרך לפרש לסיפא והכי נהוג :
Orach Chayim.199.10.1 וא " א הרא " ש ז " ל פי' וכו' והיינו ע " כ לחיובא מדקאמר הכל חייבין האריך קצת בלשונו כדי להוציא ממה שפי' התוס' דריבויא דהכל לענין רשות קאמר ולא לענין חובה ולכן אמר הרא " ש בע " כ דריבויא דהכל לחיובא מדקאמר הכל חייבין ולפע " ד אין כאן הכרח לפירושו דאפילו את " ל דריבויא נמי לחיובא קאמר אין זה אלא כשהנשים אוכלות עם האנשים התם ודאי כיון שחל חובת הזימון על האנשים חל ג " כ על הנשים באכילה זו שאוכלים עמהם דדוקא בנשים לעצמן דקמיבעיא לן אם חייבין בב " ה דאורייתא או דרבנן לא תקינו רבנן חיוב זימון על הנשים אבל כשסועדים עם הנשים בסעודה יחד חל חיוב הזימון על כל האוכלים אף על הנשים וליכא הכא פריצותא כיון שלא צריך לצרף הנשים לזמן דאיכא ג' או עשרה אנשים לזמן עמהם ואין צירוף הנשים ניכר וכדכתב הרא " ש גופיה בתשוב' הביאו ב " י וכ " כ הסמ " ג בשם ר " י וכ " כ הר " ן והכי נקטי' :
Orach Chayim.199.11.1 וה " ר יהודה הכהן הוה מורה הלכה למעשה להצטרף אשה לזימון וכו' דאלת " ה אדמיבעי' ליה אם יכולה להוציא תיבעי ליה אם מצטרפות נראה דה " ק בע " כ דלא קמיבעי' ליה להוציא את האשה דהא פשיטא הוא דמוציאה חבירתה בין שהן חייבין דאורייתא בין שאינן חייבות אלא דרבנן כיון דשניהן שוין בחיוב אלא ודאי קמיבעיא ליה להוציא את האיש אלמא דפשיטא ליה דמצרפין אשה לזימון בהדי שני אנשים דאי לא מצטרפת כ " ש דאינה מוציא' לאיש י " ח מאי אית לך למימר דלאיצטרופי נמי קמיבעיא ליה א " כ קשה אמאי קמיבעיא ליה אם יכולה להוציא ה " ל למיבעי נמי את " ל דאינה מוציאה לאיש דילמא מצינן לאיצטרופי אשה לזימון מכלל דפשי' לי' דמצטרפ' והר " ם מרוטנבורג השיב דפשיטא דאין מצטרפין לזמן משום פריצותא וכדמוכח מדתנן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן והא דקמיבעיא ליה אם מוציאות לאנשים י " ח היינו דוקא בלא צירוף זימון בג' שאינן אלא ב' איש ואשה שאכלו יחד ואיש בור אם האשה יכולה להוציא את האיש י " ח דאין כאן משום פריצותא כיון דאין מזמנין ביחד ומיהו תימה גדולה בהוראה זו דהא תנן בהדיא דנשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן ואהך דערכין דהכל לאתויי נשים לא קשיא מהך משנה די " ל דאע " ג דאין מזמנין עליהן להצטרף עם ב' אנשים אבל כשהנשים סועדין עם ג' אנשים או יותר דאין צורך בצירוף הנשים ואין צירופן ניכר חל חיוב זימון גם על הנשים ואין בזו משום פריצותא כדפרישית בסמוך אבל הר " י הכהן שעשה מעשה לצרף אשה לזמן משמע דמצרף אשה לב' אנשים לזמן קשה ממתניתין דאין מזמנין עליהן ואפשר ליישב ולומר דהר " י הכהן לא עשה מעשה אלא לצרף אשה לעשרה לזמן בשם אבל לא לצרף לג' וה " א במרדכי וז " ל ורבינו שמחה היה עושה מעשה לצרף אשה לזמן ואפי' את " ל דלא מיחייבא האשה אלא מדרבנן דבעיא היא פרק מי שמתו הני מילי לאפוקי אחרים ידי חובתם אבל לצירוף בעלמא להזכרת שם שמים שפיר מצטרפות עכ " ל ומשמע להדיא דמעשה דה " ר יהודה הכהן ומעשה דרבינו שמחה דא ודא אחת היא וחדא משא ומתן והלכה אחת לשתיהם נ " ל :
Orach Chayim.199.12.1 והרמב " ם כתב וכו' בפ " ה והביא רבי' דבריו משום סופם שכ' חדוש בדין דנשים ועבדים מזמנות לעצמן ובלבד שלא יזמנו בשם דכל דבר שבקדושה לא יהא אלא ביד אנשים ולא נשים ובני חורין ולא עבדים מיהו להצטרר . בעלמא להזכרת שם שמים כתב רבינו שמחה דשרי באשה ומשמע ודאי דה " ה בעבד דשרי להצטרף לעשרה להזכיר שם שמים והכי נקטינן : כתב בהגהת ש " ע כשנשים אוכלות עם אנשים יוצאות בזימון שלנו אע " פ שאינן מבינים עכ " ל וזהו ע " פ פירש " י וכל הפוסקים חולקים על זה דאינן יוצאות אא " כ מבינים ועיין במ " ש לעיל ריש סי' קצ " ג ס " ג :
Orach Chayim.199.13.1 א " ר נחמן קטן וכו' בפרק שלשה שאכלו סוף ( ברכות דף מ " ז ) אמר ר' יוחנן קטן פורח מזמנין עליו תנ " ה וכו' ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן וכו' והתוס' פירשו בשם ר " ח קטן פורח שנכנס בשנת י " ג ועדיין לא הביא ב' שערות ידועות דיש לו שערות צומחות ופורחות אלא שאינן גדולות כדי לכוף ראשן לעיקרן שכך הוא שיעורן . ונראה מדברי הרא " ש דר " ח מפרש דר " נ לא פליג אדר' יוחנן דתניא כוותיה אלא ס " ל דתרתי בעינן בעינן דנכנס בשנת י " ג ויש לו שערות צומחות ובעינן נמי דיודע למי מברכין ור " נ לפרושי לדר' יוחנן הוא דאתי אבל לעולם כשאינו נכנם בשנת י " ג אין מזמנין עליו אפילו יודע למי מברכין והיינו דכתב רבינו ופי' ר " ח דמיירי שנכנס בשנת י " ג וכו' פירוש דהך דר " נ מיירי שנכנס בשנת י " ג וכן כתב האלפסי להדיא דהכי קאמרי רבוואתא לפרושי להא דר " נ אלא שנחלק עליהם ולפ " ז צ " ל הא דקאמר ולית הלכתא ככל הני שמעתתא לא קאי אדר' יוחנן אלא אשמעתתא אחרינא דרב הונא ודר' אמי דמייתי תלמודא מקמי הך דר' יוחנן וכמ " ש התוס' והרא " ש אבל האלפסי מפרש דקאי נמי אדר' יוחנן דלית הלכתא כוותיה אלא כדר " נ דאפילו בן ט' ובן י' אם יודע למי מברכין מזמנין עליו וכך היא דעת הרמב " ם והוסיף לבאר בין לג' בין לעשרה והר " פ מפרש דהלכה כר' יוחנן וכדתניא כוותיה וכפר " ח אלא דס " ל דר' יוחנן לא מיירי אלא בזימון דג' ולכן אפילו יודע למי מברכין אין מזמנין עליו אא " כ בקטן פורח דהיינו שנכנס בשנת י " ג ושערותיו צומחות והיינו כפר " ח דר " נ קאמר דתרתי בעינן אבל לי' סגי ביודע למי מברכין אע " פ שהוא קטן בן ז' וח' ור " נ ה " ק קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ולצדדין קאמר בג' עד שנכנס בשנת י " ג ולי' אפילו קטן בן ז' וח' מיהו בין לג' בין לי' צריך שיודע למי מברכין ולית הלכתא כוותיה דריב " ל דקאמר אע " פ שאמרו דקטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו אבל עושין אותו סניף לי' דאלמא דאפילו אינו יודע למי מברכין מצטרף לי' דליתא אלא בכל ענין בעינן דיודע למי מברכין וה " א בסמ " ק וז " ל ואין מזמנין על הקטן עד שיביא ב' שערות ואפילו יודע למי מברכין וה " ה לעשרה מק " ו ויש מקילים להשלים לעשרה ביודע למי מברכין עכ " ל אלמא דלא כתב להקל בצירוף עשרה אלא ביודע למי מברכין :
Tur Orach Chaim, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .