← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 3,976 sections
Single column Two columns
Orach Chayim.199.14.1 ומ " ש וכ " כ רב האיי שמצטרף לעשרה ולא לג' איכא למידק דהיה מספיק בשיאמר וכ " כ רב האיי ונראה דרבינו ס " ל דרב האיי לא תפס שיטת הר " ף אלא לדבר זה בלבד דמצטרף לעשרה ולא לג' אבל לא ס " ל כהר " פ במאי דפסק דלי' בעינן שיודע למי מברכין כדפי' אלא ס " ל לרב האיי כריב " ל דאפי' מוטל בעריסה עושין אותו סניף לעשרה בין בברכת המזון בין בתפלה וה " א להדיא באשיר " י כשהביא דברי ר " ת דכך ס " ל לרב האיי כריב " ל ע " ש :
Orach Chayim.199.15.1 ומ " ש והרא " ש הביא ההיא דירושלמי וכו' נראה דס " ל דבעינן שיהא גדול ממש שיביא ב' שערות לאחר שיהא לו בן י " ג שנה ויום אחד אבל כחות מכן אפילו קטן פורח שנכנס בשנת י " ג ויודע למי מברכין אין מזמנין עליו ואיכא לתמוה שזה היפך מסקנא דשמעתין דקאמר ולית הילכתא ככל הני שמעתתא וכו' וכבר האריך ב " י על זה ולפעד " נ ברור ופשוט דס " ל להרא " ש דאע " ג דמסקנא דשמעתין דהלכה כר " נ צ " ל דהלכה ואין מורין כן היא שהרי בירושלמי איתא מעשה שלא זימנו עליו עד שהביא ב' שערות ומשמע דבין לעשרה בין לג' קאמר דלא זימנו עליו בשום פעם עד שיביא ב' שערות ותו דהא י " א כיון דלג' לא מצטרף כ " ש לעשרה וכדכתב האשירי ע " ש ה " ר יוסף וכ " כ סמ " ק א " כ לעולם אין מזמנין על הקטן זהו דעת הסמ " ג שכתב דמכח הירושלמי פסק ר " י בר שמואל הלכה למעשה שאין קטן מצטרף לזימון בג' עד שיביא ב' שערות דמעשה רב וכ " ש בעשרה וכו' עכ " ל והיינו כדפי' דס " ל דמסקנת התלמוד הלכה ואין מורין כן ולישנא דהרא " ש דכתב אין עושין קטן סניף וכו' ה " ק אין עושין קטן סניף כלל וכו' אלא עד שיביא ב' שערות ויהא גדול אך קשה דדילמא מעשה רב דירושלמי אינו אלא בזימון דבעי למימר ברוך שאכלנו אבל לתפלה מנ " ל וי " ל כיון דצירוף עשרה לא הוי אלא משום דכל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה ואכל בי עשרה שכינתא שריא מונקדשתי בתוך בני ישראל הלכך אין לחלק בין תפלה לברכת המזון מ " מ צ " ע במ " ש הרא " ש ורבינו דר " ח ס " ל דהא דרב נחמן לפרושי להא דר " י הוא דאתא וכדפי' וזה סותר מ " ש בהג " מ פ " ה ובמרדכי פ' ג' שאכלו דכתבו הא דר " ת פליג אדרב האיי דאיתמר קטן עולה למנין עשרה לא מכח הלכה אלא שכל דבריו תופס לחומרא שלא להוציא שם שמים לבטלה ודוקא בזימון הוא דמחמיר אבל בסניף לעשרה לא פליג אדריב " ל דקי " ל כוותיה וליכא מאן דפליג וכו' נראה דר " ל דמתוך ההלכה ודאי הפסק כרב נחמן וכיון דקרי ליה קטן אפילו בן ט' וי' נמי מזמנין עליו וכאלפסי והרמב " ם אלא שתפס לחומרא כר' יוחנן דדוקא קטן פורח שנכנס בשנת י " ג שנה משמע דמכח חומרא לחוד קאמר הכי ולא משום דס " ל דר " נ תרתי בעי וצ " ל דה " ק דמכח חומרא נדחק לפרש דר " נ תרתי קאמר ולפרושי לדר " י הוא דאתא דאילו פשטא דסוגיא ודאי לא משמע הכי דלית הלכתא ככל הני שמעתתא קאמר אף משמעתא דר' יוחנן וכמ " ש האלפסי והרמב " ם אך קשה דבתחלה כתב דתפס לו לחומרא שלא להוציא שם שמים לבטלה דאלמא דלצירוף עשרה קאמר דאינו מצטרף לדעת ר " ח ואח " כ כתב בהיפך דבזימון הוא דמחמיר אבל בסניף עשרה לא פליג אדריב " ל ונראה בעיני דרב האי דקאמר קטן עולה למנין עשרה היינו בקטן שיודע למי מברכים ואז עולה למנין עשרה אפילו הם ב' וג' קטנים או יותר אלא דבעינן שישראל גדול מברך דקטן לא מצי מברך להוציא אחרים כיון שאינו מחוייב בדבר ובזה חולק וס " ל דקטן אינו עולה אף למנין עשרה ביותר מאחד וכל שכן בזימון אא " כ קטן פורח שנכנס בשנת י " ג וכר' יוחנן ואז אפילו ב' וג' עולין ולא מכח ההלכה אלא דמחמיר שלא להוציא שם שמים לבטלה ולכן אין קטן עולה למנין עשרה ביותר מאחד וזהו שאמר אבל בסניף לעשרה מודה ר " ח דלא פליג אדריב " ל דאפילו מוטל בעריסה נעשה סניף דהיינו בדאיכא תשעה גדולים וקטן אחד מוטל בעריסה בלחוד שזה נקרא סניף דכיון דאינו אלא אחד נעשה סניף אפילו מוטל בעריסה ודו " ק ולענין הלכה למעשה נקטינן לחומרא דאין מצטרפין אא " כ יהא לו בן י " ג שנים ויום אחד דאז עולין למנין עשרה ואפילו הם ז' וח' ומחזקינן ליה בגדול שהביא ב' שערות ואין צריך לבדקו אחר השערות ויכול אפילו לברך ולהוציא אחרים ידי חובתם והכי נהוג :
Orach Chayim.200.1.1 שלשה שאכלו כאחד אחד מפסיק לשנים וכו' פי' רש " י דרך ארץ הוא וכו' ולפ " ז הא דקאמר בגמרא דרב פפא דאפסיק לאבא מר בריה איהו וחד דלפנים משורת הדין הוא דעבד היינו לפנים משורת הדין דדרך ארץ ולה " ר יונה לפנים משורת דין גמור קאמר דכיון דאחד חייב להפסיק אי לא אפסיק מיקרי עבריינא ומ " ש והראב " ד כתב דמשמע דאתא לאפלוגי על פירש " י וה " ר יונה וכך הוא לשון הרא " ש נראה דה " פ דלפירש " י דדרך ארץ הוא שיהא אחד מפסיק לשנים צריך לומר דאין השנים מזמנין עליו בעל כרחו דאי מזמנין עליו בעל כרחו והוא צריך להפסיק כדי שיהא יוצא עמהם ידי זימון א " כ מעתה אין שייך לומר דרך ארץ הוא שיהא מפסיק שהרי אינו מפסיק בשביל השני אלא בשביל עצמו כדי שיצא ידי זימון כיון שמזמנין עליו בע " כ אלא ודאי לפירש " י אין רשאין לזמן עליו בע " כ וכן ה " ר יונה לא נחלק אפירש " י אלא בהא שהאחד חייב להפסיק כשנים כדי שיהיו מזמנין עליו אלמא דגם להר " י אין השנים מזמנין עליו בע " כ אבל הראב " ד כתב דלא היא אלא השנים מזמנין עליו בע " כ :
Orach Chayim.200.2.1 והראב " ד כתב לכאורה משמע וכו' נראה הא דמשמע ליה הכי לכאורה הוא מדלא אמר שנים מזמנין על אחד אחד אינו מזמן על שנים אלמא דאין השנים מזמנין על אחד אם לא היה פוסק ולהכי תלי תיובא בהפסקה דאחד דהוא חייב להפסיק כדי שיזמינו עליו דאם לא היה פוסק לא היו מזמנים עליו בע " כ וקאמר הראב " ד דלא היא אלא כיון דהאחד חייב להפסיק א " כ דינא הכי הוא שהשנים מזמנים עליו אע " פ שדעתו לאכול והא דתלי חיובא בהפסקה דאחד אינו אלא לאורויי דצריך הוא להפסיק כדי שגם הוא יהא יוצא י " ח זימון שכבר נתחייבו שלשתן דאם לא הפסיק אע " פ שהשנים יצאו י " ח מכל מקום האחד שלא הפסיק לא יצא י " ח וכ " כ הרשב " א דאפילו לא רצה להפסיק הן מזמנין עליו בין עונה בין אינו עונה כלשהוא עומד שם ומביאו ב " י וכך פסק בש " ע ובמקצת ספרי רבינו כתוב אלא שהוא צריך לפסוק ובמקצתם לא כתוב תיבת אלא . כתב הרשב " א אם לא רצו השנים להפסיק אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק עד שעה שיגמרו השני' ויזמן עליהם שהרי כבר נתחייב הוא בזימון והיאך יברך בלא זימון עכ " ל וכך פסק בש " ע ותמיה לי שהרי הרשב " א הביא אח " כ מ " ש רב האיי גאון דאם ביקש אחד מהם לצאת לשוק ואין השנים מפסיקין לזמן עמו מברך הוא לעצמו בלא זימון ויוצא והם גומרין סעודתן וצריכה עיונא עכ " ל הרשב " א משמע דאין דעתו לחלוק על הגאון אלא אדרבה הקשה על סברתו מדברי הגאון והניחו בצ " ע ולע " ד הדין עם הגאון משום דלשון משנתינו שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן משמע דכשאכלו וגמרו סעודתן כאחת חל עליהם חובת זימון אבל אם האחד ביקש לצאת לשוק באמצע הסעודה לא חל עדיין עליהן חובת זימון כלל ועל כן רשאי לברך לעצמו בלא זימון ויוצא והם גומרין סעודתן והא דכתב רבינו בסימן קצ " ג ג' שישבו לאכול וברכו ברכת המוציא ועדיין לא אכלו שיעור ברכה אין רשאין לחלק וכ " כ רב האי גאון הביאו ב " י לשם ע " ש הרשב " א היינו דוקא כשהתחילו לאכול קצת יחד ואח " כ חזרו פניהם זה לכאן וזה לכאן וגמרו סעודתם התם הוא דאין רשאין לחלק דכיון דלא יצא אחד מהם אלא כולם נשארו בבית וגמרו סעודתם אע " פ שלא נצטרפו יחד בגמר סעודה שכל אחד החזיר פניו מחבירו מכל מקום כיון שנצטרפו בתחלה חל עליהם חובת זימון בגמר סעודתן למפרע משעת התחלת הסעודה ואינן רשאין לחלק בשעה שגמרו סעודתן אבל ביצא אחד מהם באמצע הסעודה לא חל עליו חובת זימון כיון שלא היו ביחד בשעת גמר סעודה זהו הנלפע " ד לדעת רב האי גאון אבל ב " י כתב דהגאון נמי סובר כהרשב " א דאינו רשאי לברך ולצאת לשוק עד שיגמרו השנים ויזמן עמהם ולא אמר הגאון דמברך לעצמו ויוצא אלא כשהדבר נחוץ לו לצאת ואי אפשר לו להתעכב עכ " ל ותימה רבה דאם הדבר נחוץ מפני הפסד ממון אין לו רשות לעבור על דברי חכמים אפי' יגיע לו הפסד ואם איכא ספק סכנה א " צ לאמרו דפשיטא היא דאפילו איסור דאורייתא יכול לעבור ועוד דלשון הגאון שאמר אם ביקש אחד מהם לצאת וכו' משמע כל שביקש לצאת יוצא אפילו אינו נחוץ אלא העיקר כדפי' והכי נקטינן כרב האי גאון והכי נהיגי עלמא :
Orach Chayim.200.3.1 ומפסיק עד שיסיימו ברכת הזן דגרסינן וכו' עד אלא לברכת הארץ כל זה ע " פ מסקנת הרא " ש דדחה לפירש " י שכתב עד היכן ברכת הזימון שצריכין להיות ג' וכשהם שנים לא יאמרוה רב ששת אמר עד ברכת הזן גם היא מברכת הזימון והקשה עליו דא " כ לרב ששת יחיד אינו אומר ברכת הזן והלא היא דאורייתא ואיך יחיד פטור ממנה ועוד דתניא וברכת זו ברכת הזימון את ה' אלהיך זו ברכת הזן אלמא ברכת הזן לאו היינו ברכת הזימון ועוד הקשה על פירש " י ולפיכך פירש דודאי ברכת הזן לאו היינו ברכת הזימון וכל יחיד נמי אומר הזן אלא דאפ " ה קאמר רב ששת כיון דנברך אינה ברכה צריך לישב עד שיגמור ברכת הזן כדי שיהא ניכר שמזמנין עליו וכן יחיד המפסיק אכילתו לשנים צריך להפסיק עד שיגמור ברכת הזן כדי שיהא ניכר שמזמנין עליו כיון שמפסיק בשביל ברכה אחת וכ " כ התוספות ושאר מפרשים לדחות פירש " י וזה שדקדק רבינו בדבריו שכתב עד היכן ברכת הזימון שצריך לישב עד שיגמרו אותה שאין זימון בפחות מג' ר " נ אמר עד נברך כלומר ישב עד שיאמרו נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו שזהו ברכת הזימון פירוש ישב עד שהמברך אמר נברך שאכלנו משלו והשנים ישיבו ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו שזהו ברכת הזימון שצריך ג' ותו לא לדברי הכל אף לרב ששת ורב ששת אמר צריך לישב עד שיגמרו ברכת הזן כאן לא אמר רבינו שהוא ברכת הזימון לפי שאינו צריך לישב עד שיגמור ברכת הזן אלא כדי שיהא ניכר שמזמנין עליו אלא דקשה לפי זה מה שהביא רבינו פירש " י בתחלה דרך ארץ הוא וכו' עד שיזמנו עד הזן דהיינו ברכת הזימון דכיון דס " ל דפירש " י דחוי הוא בזה כמו שמפורש בסוף לשונו כדפי' לא ה " ל להביאו וי " ל דהביא לשון זה דפירש " י משום שני דברים דהלכה היא חדא מדנקט עד הזן כרב ששת אלמא דס " ל דהלכה כרב ששת כדעת רוב מפרשים דלא כהרי " ף והרמב " ם דהלכה כרב נחמן אידך מדנקט וחוזר וגומר סעודתו משמע דאין צריך לא נטילה ולא המוציא אלא גומר סעודתו בלא ברכה וכדמסיק בסמוך להרא " ש ובה " ג דלא כרב האי והראב " ד ולא חשש רבינו לשמא יבאו ללמוד טעות מלשונו זה דאמר ברכת הזן היינו ברכת הזימון דיחיד אינו אומר ברכת הזן דהא ודאי ליכא חששא לטעות זה כלל מאחר שכתב אח " כ בסמוך ולאחר שיגמור הוא סעודתו יתחיל הוא בברכת הזן כו' עד צריך לברך ג' ברכות על מה שאוכל אח " כ דמפורש אמר רבינו שהיחיד חייב לברך ברכת הזן א " כ בעל כרחך מ " ש תחלה דברכת הזן היינו ברכת הזימון אינו אלא לענין הפסקה כשמפסיק אחד לשנים דצריך להפסיק מאכילתו עד שיגמור ברכת הזן דחשבינן לברכת הזן כאילו היתה ג " כ ברכת הזימון אבל אינו ברכת הזימון ממש שלא יאמר אותה כל יחיד ואף בפירש " י גופיה אפשר לפרש כן לולא שמפורש בפירושו בד " ה עד היכן ברכת הזימון שצריכין להיות ג' וכשהן שנים לא יאמרוה עכ " ל דשמעת מינה דמה שפי' תחלה דברכת הזן היינו ברכת הזימון היינו לומר דשנים לא יאמרוה אבל רבינו שלא הביא בדבריו לשון פירש " י דכשהן ב' לא יאמרוה לברכת הזן שפיר יש לנו לפרש לשון זה דברכת הזן היינו ברכת הזימון דאינו אלא לענין הפסקה לבד דחשבינן לה כברכת הזימון אבל כל יחיד ודאי צריך לברך ברכת הזן כדפי' וב " י כתב בקוצר ואני הארכתי לבארו ולפרשו היטב נ " ל עיקר דרבינו מפרש בדברי רש " י דלא כמה שהבינו התוס' והרא " ש דיחיד אינו אומר ברכת הזן לפירש " י דליתא דפשיטא דצריך לברך ברכת הזן דהיא דאורייתא ומ " ש רש " י עד היכן ברכת הזימון וכשהם שנים לא יאמרוה לא כתב כן אלא אליבא דר " נ דסובר רש " י דהך לישנא מדברי ר " נ הוא דאיהו קאמר עד היכן ברכת הזימון עד נברך ולר " נ ודאי צריכין שיהו ג' לומר נברך וכשהן שנים לא יאמרוה אלא כל יחיד מתחיל בברכת הזן אבל לרב ששת אע " פ דברכת הזימון היא עד ברכת הזן מ " מ כל יחיד צריך להתחיל מברכת הזן ולכן לא הביא רבינו פירש " י לפי שסובר דלא נחלקו רש " י ותוס' בזה אלא תופסים שיטה אחת ומה שפירש " י בתחלה דברכת הזן היינו ברכת הזימון אינו אלא לענין ההפסקה כדפי' ודו " ק :
Orach Chayim.200.4.1 ומ " ש פירוש שלשה שאכלו והוצרך אחד מהם לצאת וכו' וכמו שהיחיד וכו' איכא לתמוה מפני מה פי' רבינו הך פלוגתא דר " נ ורב ששת דלענין אם הוצרך אחד מהם לצאת פליגי ומינה יליף לאחד מפסיק לשנים ולמה לא פירש דאפליגו נמי לענין אם אחד מפסיק לשנים וכמו שפי' התוס' וכ " כ הרא " ש בתחלת דבריו אלא דאח " כ הביא הירושלמי ג' שאכלו כאחד וביקש אחד מהם לילך בי רב אמרי יברך ברכה ראשונה וילך לו ואיזו היא ברכה ראשונה דבי רב אמרי ברכת הזימון ר' זירא בשם ר' ירמיה אמר הזן את הכל . ונ " ל ליישב דכיון דאחד מפסיק לשנים לא אשכחן בתלמודא דידן אלא במימרא דרבא ור' זירא ( בסוף דף מ " ה ) דהוו תלמידי דרב נחמן ורב ששת לית לן לפרש דאפליגו ר " נ ורב ששת במימרא דקאמרי תלמידייהו ותו דלישנא דאמר רבא הא מילתא אמריתא אנא ואיתאמרא משמיה דר' זירא כוותי שלשה שאכלו כאחד אחד מפסיק לב' וכו' אי איתא דפלוגתא דר " נ ורב ששת קאי אאחד מפסיק לשנים מאי חידושיה דרבא דאמר הא מילתא אמריתא אנא וכו' הלא כבר אמרה ר " נ רביה דבהא מילתא פליג ר " נ בהדי רב ששת אבל הך דהוצרך אחד מהם לצאת וכו' דקאמרי ליה בי רב איכא למימר שפיר דר " נ ורב ששת אפליגו בהך מימרא דרב עד היכן ברכת הזימון ומינה ילפינן לאחד מפסיק לשנים . וכיוצא בזה כתב הרא " ש דאין לפרש דהני ברייתות דתני חדא שתים ושלש ותניא אידך שלש וארבע דקיימא אאחד מפסיק לשנים דקאמרי רבא ור' זירא אמוראי בתראי וס " ל לרבינו דה " ה דליכא לפרש הכי פלוגתא דרב נחמן ורב ששת :
Orach Chayim.200.5.1 ומ " ש עד היכן ברכת הזימון שצריך לישב עד שיגמרו אותה שאין זימון בפחות מג' כו' נראה דהכי פירושו ג' שאכלו כאחד וגמרו סעודתן דחייבים לזמן והוצרך אחד מהם לצאת לשוק ואינו רשאי לצאת עד שיזמנו יחד ואחר הזימון רשאי לצאת לשוק ואח " כ חוזר למקומו ומברך שאר ברכת המזון וקאמר עד היכן ברכת הזימון שצריך לישב עד שיגמרו אותה שאין זימון בפחות מג' וכו' וכן אפשר לפרש דקאי אהא דאמרן ג' שאכלו ויצא אחד מהם לשוק דקוראין לו ומזמנין עליו כו' כדלעיל בסימן קצ " ד ועלה קמיבעיא לן עד היכן צריך להתעכב כדי שיצא כדי זימון וכ " כ התוס' פי' זה ע " ש הר " ם מאייבר " א והרשב " א בשם הראב " ד ומביאו ב " י אבל רבינו שכתב שצריך לישב וכו' מפרש כפי' הראשון וכן יש לפרש פלוגתייהו בשלשה שאכלו כאחד ובאמצע סעודה רוצה אחד לצאת לשוק והשנים עושים לפנים משורת הדין ומפסיקין סעודתן כדי שיהא האחד מזמן עליהן דלרב ששת צריך שיזמן עליהם עד שיגמור ברכת הזן ואח " כ יוצא לשוק והשנים חוזרין ואוכלין וגומרין סעודתן ומברכים והאחד שיצא לשוק כשגמר עסקיו חוזר למקומו ומברך שאר ברכות המזון וכן נראה מדברי בה " ג שפי' כן הביאו הרא " ש ומ " ש אבל אם לא אכל אח " כ א " צ לחזור לראש אלא לברכת הארץ נראה דר " ל אם לא אכל אח " כ דבר שצריך לברך עליו ברכת המזון אלא פירות או בשר ודגים :
Orach Chayim.200.6.1 כתב רב האי כו' וכ " כ הראב " ד וכו' איכא לתמוה דמאי וכ " כ הראב " ד הלא לא כתב רב האי שצריך לברך למפרע אלא שצריך לברך המוציא דחשיב הך הפסקה שהפסיק להיסח הדעת דמזקיקו ברכה ראשונה אבל למפרע על מה שאכל כבר לא כדלעיל בסימן קע " ח ומדברי הראב " ד משמע דמצריכו ברכה למפרע ואח " כ צריך ליטול ידיו ולבצוע ותו קשה בדברי הרא " ש דקאמר ולא דמי לבני חבורה וכו' דלא צריך להא דאפילו דמי לבני חבורה הלא הרא " ש ורוב פוסקים פסקו בבני חבורה כרב חסדא דבדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם א " צ ברכה למפרע כשיוצאין וכן אין צריכין ברכה לכתחלה כשחוזרין מיהו בהך קושיא איכא למימר דהרא " ש השיג על הראב " ד דאף לסברתו דס " ל כהרי " ף דפסק בבני חבורה כרב ששת דצריכין ברכה למפרע כשיוצאין וברכה בתחלה כשחוזרין אפ " ה לא דמי הך דהכא לבני חבורה . מיהו קושיא קמייתא במקומה עומדת ונראה דהרא " ש מפרש דלרב האי טעמו הוא דאחד דמפסיק לשנים לזמן עליו כיון שיוצא האחד ידי זימון על מה שאכל חשיב הוא כאילו בירך למפרע וכי היכי דלר " י דמצריך ברכה למפרע בבני חבורה כשהוא חוזר צריך לברך לכתחלה הכי נמי הכא ועל זה אמר וכ " כ הראב " ד שצריך ליטול ידיו ולבצוע דה " ל כבני חבורה כו' דאפילו את " ל דהראב " ד נמי פוסק בבני חבורה כרב חסדא וכהרא " ש דא " צ ברכה לא למפרע ולא בתחלה מכל מקום היכא דבירך למפרע פשיטא דצריך לחזור ולברך לכתחלה כדאמר ר " י דאהא לא פליגי רבנן אלא דפליגי דלא צריך ברכה למפרע וכיון דלא בירך למפרע א " צ ברכה לכתחלה והשתא לפ " ז הכא דהפסיק אחד לשנים לברכת זימון דההפסקה חשובה כאילו בירך למפרע א " כ כשחוזר לאכול צריך לברך בתחלה לדברי הכל אפי' לרבנן ולרב חסדא ועל זה כתב הרא " ש דלא דמי וכו' דהך הפסקה אינה חשובה כברכה למפרע שלא הפסיק אלא לזמן יחד ולכן א " צ ג " כ ברכה בתחלה דאין כאן כלל היסח הדעת . ועיין במ " ש ב " י בזה :
Orach Chayim.200.7.1 כתב ה " ר יחיאל שאלתי לא " א הרא " ש לפר " י וכו' כבר כתב ב " י פי' לדבריו והוא פשוט ע " כ לא כתבתיו :
Orach Chayim.200.8.1 ושאלתיו עוד מי שהפסיק פעם א' וכו' נראה דמיירי דבתחלה אכלו ג' כא' וא' הפסיק לב' ויצאו הב' לשוק ובאו ב' אחרים ונצטרפו בסעודה עם האחד דיכול לחזור ולהפסיק לב' אלו ולא שייך הכא לומר כיון דזימנו עליו ב' הראשונים פרח זימון מיניה דכיון דנצטרפו עמו שנים אחרים שלא זימנו יכולים הם לזמן עם האחד ולומר הוא ברוך שאכלנו דלא גרע האחד שאכל עמהם בגמר סעודתו מאכל עמהם עלה של ירק וכמ " ש הרא " ש בדין מי ששכח ובירך דהשנים מזמנין עליו ויכול לומר ברוך שאכלנו כדלעיל בסי' קצ " ד ודוקא בג' בני אדם שבאו משלש חבורות וזימנו עליהם התם הוא דקאמרי' פרח זימון מינייהו כדלעיל בסי' קצ " ד אבל לא באחד שהפסיק לשנים וחזרו ונצטרפו עמו שנים אחרים שלא זימנו כלל ולאו דוקא פעם שנית אלא אפי' פעם שלישית או יותר יכול לחזור ולהפסיק כדי לזמן עליו כדפי' :
Orach Chayim.201.1.1 גדול מברך אפילו בא בסוף מסקנא דגמרא פ' ג' שאכלו . והטעם שזהו כבוד לגדול שמוציא אחרים ידי חובתם ואם מוחל על כבודו ונותן רשות לקטן רשאי שאין בזה מיעוט כבוד כיון שאין הקטן רשאי לברך אלא ע " י שהגדול נותן לו רשות : גרסינן בפ' בני העיר וכו' ה " א התם שאלו תלמידיו את ר' פרידא במה הארכ' ימים א " ל מימי לא קדמני אדם לבית המדרש ולא אכלתי מבהמה שלא הורמה מתנותיה ולא ברכתי לפני כהן ובכהן ת " ח קאמר דאילו כהן ע " ה חייב הוא אם מכבדו לברך לפניו וא " ת וא " כ מאי רבותיה דר' פרידא והא כתיב וקדשתו וכו' תירצו התוס' דהכהן ת " ח לא היה חשוב כמוהו ואפ " ה לא היה ר' פרידא רוצה לקרות לפניו וכו' ועי " ל דר' פרידא לא היה רוצה לקרות לפני כהן אפילו בב' וה' ורש " י פי' דהכא מיירי בברכת המזון ובב " ה לא ניתקן להם משום דרכי שלום ואפ " ה לא היה רוצה ר' פרידא לברך בפני הכהן ע " כ וכ " כ המרדכי בפרק בני העיר ורבינו ג " כ תופס האי שינויא עיקר ולכך הביא כאן בדין ברכת המזון החלוק בין כהן ע " ה לכהן ת " ח אבל בקריאת התורה כתב לעיל בסי' קל " ה המסקנא דאפילו כהן ע " ה קודם לישראל ת " ח דליכא בקריאה משום משניאי אהבו מות וכ " כ המרדכי לשם אלא דקשה לפ " ז הא דכתב רבינו בסתם אבל כהן ת " ח צריך להקדימו שנאמר וקדשתו כיון דבברכת המזון לא ניתקן משום דרכי שלום א " כ א " צ להקדימו אא " כ בשווין אבל כשהישראל גדול הימנו א " צ להקדימו וה " ל לרבינו לפרש חלוק זה וי " ל כיון דחזינן דר' פרידא משתבח בנפשיה דמימי לא ברכתי לפני כהן אע " פ שר' פרידא היה גדול ממנו א " כ מצוה היא מדרבנן לאקדומי וכ " כ האלפסי והרא " ש וז " ל אבל כהן ת " ח מצוה לאקדומיה דאמר מר וקדשתו וכו' ולישנא דרבינו דאמר צריך לאקדומי' נמי ה " ק דמצוה היא מדרבנן דאילו חיובא מדאוריית' ליכא אלא בשוין :
Orach Chayim.201.2.1 גרסי' בירושלמי וכו' ויראה לכאורה וכו' נרא' דהכי משמע ליה לרבינו דמצד לויה קאמר דאי מצד גדולתו וכי אפשר שלא היה ריב " ל סועד מימיו עם מי שהוא גדול ממנו אבל אם מצד לויה קאמר ניחא דאפי' בגדול ממנו לא הניח לברך לפניו מפני גדולת לויה דידיה והכי דרשינן בפ' הנזקין מאסמכתא דקראי דכהן ברישא והדר לוי ובסעודה הוא דחולק כבוד כהן ללוי ולוי לישראל אבל לקרות בתורה בב " ה אין רשאין לחלוק כבוד אלמא דבסעודה כהן קודם ללוי ולוי קודם לישראל והכי נקטינן מיהו כל זה כשהלוי ג " כ ת " ח אלא שאינו חשוב כמו הישראל . כתב במרדכי פ' בני העיר הא דאסור לכהן ע " ה לברך לפני ת " ח דוקא כשהחכם מקדים את הכהן מצד חק ומשפט כבוד הכהונה אבל אם החכם נותן רשות לכהן ע " ה לברך המוציא או ברכת המזון אין כאן בית מיחוש וכו' עכ " ל ומביאו ב " י והכי משמע מלישנא דרש " י שכתב אל תקרי משנאי אלא משניאי שגורמים לבני אדם לשנאותו שהרואה ת " ח שפל לפני ע " ה אומר אין נחת רוח בתורה עכ " ל משמע דוקא כשהכהן מברך בלי נטילת רשות מהחכם או החכם מקדים אותו לפניו מצד כבוד כהונתו התם הוא דנראה הת " ח שפל דכהן ע " ה גדול ממנו . אבל כשהחכם נותן רשות לכהן ע " ה לברך אדרבה הכהן הוא שפל לפני החכם שאינו רשאי לברך אלא א " כ שהחכם נותן לו רשות מיהו הראיה שהביא במרדכי מהא דרבי דא " ל לרב קום משי ידך וכו' וכן בר קפרא נתן רשות לאחד מתלמידיו אין משם ראיה שיכול ליתן רשות לכהן ע " ה ודוחק לומר דס " ל דכהן ע " ה וישראל ת " ח שאינו חשוב כמו החכם שקולין הן דמנ " ל הא ולכן נראה לפע " ד להחמיר שלא ליתן רשות לכהן ע " ה לברך בסעודה לפניו :
Orach Chayim.202.1.1 על פירות האילן וכו' משנה ר " פ כ " מ :
Orach Chayim.202.2.1 ומ " ש בין חי בין מבושל כך היא דעת התוספות והרא " ש ורוב פוסקים והכי נהוג וע " ל סימן רע " ב :
Orach Chayim.202.3.1 ואם הוא מסופק וכו' נראה דהאידנא אין לברך על הענבים בפה " ע אלא בפה " א דאין אנו בקיאין בשיעורא דפול הלבן גם אין אנו בקיאין בשיעורא דענבים דגדלו עד גמר בישולן ובש " ע כתב לעולם מברך בפה " א עד שיהיה גדול ביותר ע " כ . כתב רבינו ירוחם נובלות שהוא מין פרי ולא נגמר בישולו שהכל עכ " ל וכתב ב " י ולא דק שהרי אמרו בגמר' דנובלות היינו בושלי כמרא ופרש " י בושלי כמרא כמו שרופי חמה שבשלם ושרפם החום ויבשו ותמרים הם עכ " ל וא " כ אינם ענין לשלא נגמרו בישולם עדיין עכ " ל ב " י ור " ל דבפרק כ " מ פליגי אמוראי מאי נובלות חד אמר בושלי כמרא וחד אמר תמרי דזיקא ופרכינן בשלמא מ " ד בושלי כמרא היינו דקאמר ת " ק דמברכין עלייהו שהכל ור' יהודא אמר כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו אלא למ " ד תמרי דזיקא מאי מין קללה ומשני אשארא פי' רש " י אחומץ וגובאי פליג ר' יהודא ותו פרכינן למ " ד תמרי דזיקא אמאי קאמר ת " ק מברך שהכל בפה " ע מיבעי ליה לברוכי ואסיקנא אלא בנובלות סתמא כ " ע לא פליגי דבושלי כמרא נינהו כי פליגי בנובלות תמרה ולכן השיג ב " י על מ " ש ה " ר ירוחם בנובלות סתמא שהוא מין פירי שלא נגמר בישולו דליתא אלא בושלי כמרא נינהו ואני אומר דמ " ש ה " ר ירוחם לאו דידיה היא אלא מדברי הרב רבינו יונה שכך פירש שם במשנה וגם הוא מדברי הרמב " ם שכ " כ בפי' המשנה ונובלות הם הפירות אשר נפלו מן האילנות פגים קודם שיתבשלו ומ " ש ר " י כל שהוא מין קללה ר " ל הארבה והפירות אשר נפלו קודם בישולם עכ " ל וכ " כ בחבורו פ " ח הפת שעיפשה והיין שהקרים ותבשיל שעברה צורתו והנובלות שהן פגין וכו' וכ " כ רבינו לקמן סי' ר " ד ונראה דדעת ה " ר יונה והרמב " ם ורבינו היא דסתם נובלות פירוש פירות שנפלו פגין מן האילן ובהא כ " ע מודו דפליגי בה ת " ק ור' יהודא במתני' והא דקס " ד מעיקרא דפליגי אמוראי בנובלות דמתני' הכי פליגי חד אמר הך נובלות הוי נמי בושלי כמרא דפליגי בה ת " ק ור' יהודא כי היכי דפליגי בנובלות שהן פגין אבל בתמרי דזיקא לא פליגי ת " ק ור' יהודא אלא ד " ה דמברך עליו בפה " ע וחד אמר בתמרי דזיקא נמי פליגי ת " ק ור' יהודה ופריך אלא למ " ד תמרי דזיקא מאי מין קללה ומשני אשארא ופירושו לדעת הרמב " ם דאשאר נובלות שהן פגין וכן נובלות דבושלי כמרא קאר " י כל שהוא מין קללה אין מברכין ודלא כפי' רש " י אשארא אחומץ וגובאי פליג ר " י ולא אנובלות דהא פשיטא דאנובלות נמי פליג ופרכינן תו דאמאי קאמר ת " ק תמרי דזיקא מברך עלייהו שהכל בפה " ע מיבעי ליה לברוכי ואסיקנא אלא וכו' כנ " ל לפרש הסוגיא לדעת ה " ר יונה והרמב " ם ורבינו וע " פ דברי הרמב " ם כתב ה " ר ירוחם מה שכתב ולא דק ב " י בהשגתו על הר " י נ " ל :
Orach Chayim.202.4.1 ועל שאר האילנות משיוציאו פרי וכו' וז " ל מהר " ם בברכות שלו ושאר האילנות משיוציאו פרי שהן קטנים מאוד וחשוב הוא לברך עליו בפה " ע כאילו נגמר פריו עכ " ל וכ " כ הרשב " א אע " פ שהן קטנים מאוד וכ " כ בתוס' עכ " ל :
Orach Chayim.202.5.1 שמן זית מברכין עליו בפה " ע וכו' בר " פ כיצד מברכין ( סוף ברכות דף ל " ה ) א " ר יוחנן שמן זית מברכין עליו בפה " ע ה " ד אילימא דקא שתי ליה מישתא אוזוקי מזיק ליה אלא דקאכיל ליה ע " י פת א " ה הויא ליה פת עיקר והוא טפל ותנן זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה אלא דקא שתי ע " י אניגרון ( פי' מי שלקות ) א " כ ה " ל אניגרון עיקר ושמן טפל ותנן זה הכלל וכו' הב " ע בחושש בגרונו דתניא החושש בגרונו לא יערענו בשמן תחלה בשבת אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע פשיטא מהו דתימא כיון דלרפואה קא מיכוין לא לבריך עליה כלל קמ " ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי :
Orach Chayim.202.6.1 ומ " ש רבינו אבל אי אכיל ליה ע " י פת ה " ל פת עיקר וכו' איכא למידק דלא איצטריך ליה לרבינו לפרש זה גבי שמן ופת דהלא כללא הוא דכל שהוא עיקר וכו' וכדלקמן בסי' ר " ב דאע " ג דבגמרא קאמר בקושיא אלא דאכיל ליה ע " י פת וכו' מ " מ רבינו שכותב פסקיו לא היה צריך לכתבו גבי שמן ופת יותר משאר כל הדברים וכך הקשה ה " ר יונה אדברי הרי " ף ולא תירץ כלום ונ " ל לתרץ דאתא לאורויי דאפי' בחושש בגרונו לא אמרי' דהשמן עיקר והפת טפל אפי' בשמן הרבה ופת מועט והכי מוכח בסוגיא מדקא מהדר לאוקומי להא דר' יוחנן בחושש בגרונו וקא שתי ליה ע " י אניגרון ולא מוקי ליה בחושש בגרונו וקאכיל ליה ע " י פת אלמא דלא אמרינן כלל דשמן עיקר בחושש בגרונו אא " כ דשתי ליה ע " י אניגרון אבל לא ע " י פת אפי' שמן הרבה ופת מועט והכי משמע לי מלשון הרי " ף דמפרש כך ע " ש אלא דלפי זה קשיא מ " ש הך דחושש בגרונו וקאכיל ליה לשמן ע " י פת אע " ג דאין כוונתו לאכול פת ואפ " ה הפת עיקר ובסימן רי " ב באוכל דג מליח ואין צריך לאכול פת אלא כדי שלא יזיק המלח בגרונו קאמר דהפת טפל וצ " ע ועיין במ " ש בזה בסי' רי " ב :
Orach Chayim.202.7.1 ומ " ש ופי' ה " ר יוסף לאו דוקא חושש בגרונו וכו' איכא לתמוה דבגמרא אסיקנא להדיא דע " י אניגרון מברך שהכל אם אינו חושש בגרונו דאניגרון עיקר וכמ " ש בה " ב וה " ר יוסף פסק כנגד הגמרא וי " ל דס " ל לה " ר יוסף דבגמרא לא קמיירי אלא בנותן שמן באניגרון כדרך שרגילין ליתן שמן מועט באניגרון התם הוא דאניגרון עיקר ומברך שהכל אבל בנותן שמן הרבה יותר מהרגילות ה " ל שמן עיקר וכיון שנהנה ממנו דאינו מזיקו כיון ששותהו ע " י אניגרון מברך עליו בפה " ע אלא דקשה מנ " ל לה " ר יוסף לפרש פי' זה בהלכה ודלמא באינו חושש בגרונו אניגרון עיקר ואפי' נותן שמן הרבה באניגרון וכמ " ש בה " ג וי " ל דהוה קשיא ליה לה " ר יוסף במאי דפריך בגמ' פשיטא הא ודאי כיון דבאינו חושש בגרונו ושותהו ע " י אניגרון אינו מברך אלא שהכל א " כ איצטריך ליה לאשמועינן דבחושש בגרונו מברך בפה " ע דהשמן עיקר ולא אניגרון אלא בע " כ דהכי פריך כיון דאפי' באינו חושש בגרונו מברך בפה " ע אם נותן בו שמן הרבה דהשמן עיקר א " כ כ " ש בחושש בגרונו דמכוין שיהא לו שתיית השמן רפואה לגרונו פשיטא דהשמן עיקר אפי' לא נתן בו שמן הרבה אלא כמו שרגילות ליתן שמן באניגרון מ " מ כיון שאינו שותהו אלא בשביל השמן פשיטא דהשמן עיקר ומברך עליו בפה " ע ומשני הא ודאי דכשחייב לברך עליו צריך לברך בפה " ע דשמן הוא העיקר אלא דסד " א כיון דלא היה שותהו לאניגרון זה עכשיו אלא לרפואת גרונו שותהו לא לבריך עליה כלל קמ " ל דצריך לברך עליו כיון שנהנה ממנו וכיון שצריך לברך פשיטא היא דצריך לברך בפה " ע . ועדיין צריך ליישב לבה " ג מאי פריך בגמרא פשיטא הא לאו פשיטא היא כיון דבלא חושש בגרונו אינו מברך אלא שהכל איצטריך לאשמועינן דבחושש בגרונו צריך לברך בורא פה " ע נראה דהכי פריך דכיון דלא איצטריך ליה לרבי יוחנן למימר דבאינו חושש בגרונו ושותהו לשמן ע " י אניגרון דמברך שהכל משום דפשיטא היא דבתר העיקר דמכוין אליו השותהו אזלי' א " כ ה " ה בחושש בגרונו נמי פשיטא היא דמברך בפה " ע כיון דהעיקר דמכוין אליו הוא השמן דאמאי פשיטא הך טפי מהא ומשני ודאי פשיטא היא דכשחייב לברך בחושש בגרונו דמברך בפה " ע אלא דסד " א כיון דלרפואה הוא דא " צ לברך כלל קמ " ל וכדפירשתי ונראה דלמסקנא בחושש בגרונו דשמן הוא העיקר לרפואת גרונו אפי' לא נתן באניגרון אלא שמן מועט כמו שהוא הרגילות נמי מברך בפה " ע בין לה " ר יוסף בין לבה " ג ומשום הכי כתב רבינו בתחלה בסתם ומוקים לה בחושש בגרונו שזו היא רפואתו שנותן שמן לתוך אניגרון ובולעו וכו' ולא כתב שנותן שמן הרבה דאפילו בנותן שמן מועט מברך בפה " ע לדברי הכל כדפי' אלא דה " ר יוסף כתב דבאינו חושש בגרונו ונתן שמן הרבה מברך ג " כ בפה " ע דהשמן הוא העיקר ואינו מברך שהכל אלא בנותן בו שמן מועט כמו שהוא הרגילות דאז אניגרון עיקר ולבה " ג אין לחלק אלא בין חושש בגרונו לאינו חושש דבאינו חושש אפי' נותן בו שמן הרבה מברך שהכל ובחושש אפי' בנותן שמן מועט כמו שהוא הרגילות מברך בפה " ע וכ " כ הרמב " ם ברפ " ח בסתם דבחושש מברך בפה " ע ולא כתב שמן הרבה והא דתניא החושש בגרונו לא יערענו תחלה בשבת בשמן אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע התם אתא לאורויי רבותא דאפי' בנותן שמן הרבה לא אסרי' ליה בשבת מטעמא דמיחזי כרפואה אבל לענין ברכה אפי' בשמן מועט מברך בפה " ע דכיון דחושש בגרונו השמן הוא העיקר ויש ספרי רבינו שכתוב בהן שזו היא רפואתו שנותן שמן הרבה לתוך אניגרון ונ " ל דט " ס הוא וצריך להעביר הקולמוס על תיבת הרבה ודו " ק ולענין הלכה נקטינן כבה " ג :
Orach Chayim.202.8.1 ומ " ש בשם הרמב " ם דבשתה שמן לבדו מברך עליו שהכל טעמו דמפרש הא דקאמר בגמרא אילימא דקשתי לה מישתא אזוקי מזיק ליה ה " פ ואם כן אמאי קא " ר יוחנן דמברך עליו בורא פרי העץ אבל הא פשיטא היא כיון דנהנה בשעה דקא שתי ליה דצריך לברך שהכל דלא גרע שמן מחומץ דאזוקי נמי מזיק ליה וצריך לברך עליו שהכל וכ " כ ה " ר יונה גבי חומץ דלענין ברכה צריך לברך אף על גב דמזיק ליה ומביאו ב " י בסי' ר " ד והיא דעת הרמב " ם שכתב בפ " ח בסתם דעל החומץ מברך שהכל דמשמע חומץ גמור שאינו מעורב במים דלא כדעת רבינו בסי' ר " ד דאינו מברך כלום על החומץ אם אינו מעורב במים ולטעמיה אזיל דבשמן נמי אינו מברך כלל אם שותהו בעיניה ואין כך דעת הרמב " ם לא בשמן ולא בחומץ וא " ת ומ " ש משקדים המרים דגדולים אין מברך עליהם כלל משום דאזוקי מזקי ליה ויש לומר דשמן זית שאני דבשעה ששותהו נהנה ממנו אע " ג דמזיק ליה בסוף חייב לברך על מה שנהנה בשעת שתייה מה שאין כן בשקדים דכיון דבשעת אכילה אינו נהנה דמרים הם ולבסוף נמי אזוקי מזקי ליה אין מברך כלל וה " א להדיא בגמרא ( דף לו ) אקימחא דשערי דקאמר שמואל דמברך שהכל ודחיטי נמי שהכל אלא דשערי אצטריכא ליה מה " ד דשערי הואיל וקשה לקוקייאני לא לבריך עליה כלל קמ " ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי אלמא אע " ג דאזוקי מזיק ליה לבסוף אפ " ה כיון דאית ליה הנאה מיניה בשעת אכילה מברך עליה שהכל ומכאן ראיה לדברי הרמב " ם בחומץ ושמן זית דמברך עליהם שהכל אע " ג דאזוקי מזיק ליה ודו " ק . ולענין הלכה ספק ברכות להקל ובשמן בעינא אינו מברך עליו כלל :
Orach Chayim.202.9.1 שקדים המרים וכו' ה " א ר " פ בכל מערבין ( עירובין דף כ " ח ) וסוף פרק קמא דחולין ( דף כ " ה ) לגבי מעשר וה " ה לגבי ברכה וכן כתב הרא " ש ריש פרק כיצד מברכין :
Orach Chayim.202.10.1 צלף וכו' הכי נקטינן כהכרעת רבינו :
Orach Chayim.202.11.1 תמרים שכתשן קצת וכו' בפרק כ " מ ( דף ל " ח ) והילכתא תמרי ועבדינהו טרימא מברכין עלייהו בפה " ע מ " ט במילתייהו קיימי כדמעיקרא ופירש " י ושם טרימא כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק עכ " ל משמע דאי מרוסק לגמרי לאו במילתייהו קיימי ואין מברכין עליו בפה " ע מיהו נראה דצריך לברך עליו בפה " א ולא דמי לדבש תמרים דמברך עליו שהכל דהתם זיעא בעלמא הוא כדאמר בגמרא ואינו פרי לברך עליו לא בפה " ע ולא בפה " א אבל תמרים מרוסקין גוף הפרי הן לא הורדו מברכת פה " ע אלא מעלה אחת וכ " כ בהגהת אשיר " י דמהר " ם מקיים פי' בה " ג בדובשא דתמרי דאינו מברך עליו שהכל אלא כשנתן בו מים דאם היה דבש בעינו אין סברא להוריד אותו משני מעלות וראיה משלקות דאם בתחלה בפה " א שלקן שהכל גם כאן בתמרים שבתחלה בפה " ע אם נשתנו לגריעותא מברך בפה " א וביין תפוחים נמי לא קאמר תלמודא אלא דאינו קרוי פרי לגבי תרומה אבל יכול להיות שגם על יין תפוחים מברך בפה " א שלא תורידנו ב' מעלות וכ " כ בהגהת אשיר " י פרק כיצד מברכין משם הא " ז ולפ " ז נראה דתמרים המרוסקים לגמרי דמברך בפה " א לפרש " י אבל ב " י כתב דכל הפוסקים חולקים על סברא זו ולא ידעתי למה כ " כ . ואיכא להקשות בדברי רבינו דמתחלה הביא פרש " י דמרוסקין קצת בפה " ע דשמעינן מינה במרוסקין לגמרי מברך בפה " א או שהכל וכ " כ ב " י שכן נראה מדברי רבינו ושכ " כ בתרומת הדשן סי' כ " ט ואח " כ הביא דברי הרמב " ם שחולק על זה בעשה מהן עיסה דהיינו מרוסקין לגמרי דמברך עליהם בפה " ע ונראה דכך היא ההצעה בדברי רבינו דתחלה כתב תמרים שכתשן קצת בפה " ע וכתב כך בסתם ולא בשם פרש " י משום דאהא ליכא מאן דפליג אפרש " י דבאין מרוסקין לגמרי דמברך בפה " ע ועל דבש הזב מהן כתב דפליגי בה בה " ג ור " י ואח " כ הביא דברי הרמב " ם דבש תמרים שהכל אבל תמרים שמיעכן וכו' כלו' בדבש בעיניה ס " ל להרמב " ם כר " י שהכל ובתמרים המרוסקין לגמרי חולק אפרש " י וס " ל דמברך נמי בפה " ע ואפשר דגם ר " י מודה בזה דכיון שהן בעין חשובים כעיקרי הפרי לדברי הכל כלומר אפי' לר " י אבל ודאי דרש " י חולק על זה ולא הביא רבינו דעת רש " י בזה משום דס " ל דדבריו דחויין מקמי הרמב " ם ור " י ולענין הלכה נראה דבפלוגתא דרבוותא יש לברך אתמרי' מרוסקים לגמרי בפה " א וכן בפאוידל " א העשוי מגודגדניות שקורין פלוימ " ן או ויינכשלי " ן כשהן מבושלין ומרוסקין לגמרי דיש לברך עליהן בפה " א ודלא כהרמב " ם וב " י דפסק בש " ע כמותו לברך עליהן בפה " ע אבל מהרא " י בת " ה סי' כ " ט תופס דעה שלישית ופסק לברך עליהם שהכל נסמך על מה שמצא באשיר " י קטן בהדיא דתמרי' מרוסקים לגמרי מברך עליה' שהכל וה " ה גודגדניות וכך משמע בתשובת מהרי " ק שורש מ " ג ע " ש וכך נוהגין העולם והנח להם לישראל וכו' אבל המדקדק במעשיו יברך עליהן לכתחלה בפה " א ואם בירך עליהם בפה " ע או שהכל נמי יצא ועל דבש הזב מהתמרים צריך לברך לכתחלה שהכל וכן ביין תפוחים וכל שאר מי פירות מברך שהכל חוץ מהיוצא מהענבים והזיתים שכך היא דעת רוב רז " ל ודלא כהגהת אשיר " י בזה וע " ל בסוף סי' ר " ד מה שהשיג ב " י אדברי מהרא " י :
Orach Chayim.202.12.1 וכל מיני פירות מברכין וכו' אבל סופי ענבים שאין מתבשלין לעולם משקין היוצאין מהן כשאר מימי פירות לברך עליהן שהכל כצ " ל והוא ברייתא בפרק כ " מ ריש ( דף ל " ח ) ומ " ש דהרמ " מ כתב שמברך עליו ועל היוצא ממנו שהכל נראה דסובר דלא דמי לבוסר דבוסר עומד לעשות ממנו משקה דאשתני לעילויא דהוא יין מברך עליו בפה " ג א " כ בעודו בוסר דמורידין אותו מברכת בפה " ע דין הוא שיוריד אותו מעלה אחת לברך עליו בפה " א ולא שיורידו אותו ב' מעלות לגמרי לברכת שהכל אבל סופי ענבים שעומד לעשות ממנו חומץ שברכתו שהכל ודאי דגם עליו שהכל דלא עדיף ממשקה שעומד לצאת ממנו ותו דמ " ש מנובלות שהן תמרים שאין מתבשלין לעולם דברכתן שהכל והוא הדין סופי ענבים דאין מתבשלין ג " כ לעולם ולא עדיפי מנובלות והכי נקטינן ודלא כרבינו שהשיג על הרמ " מ ועוד הלא רבינו כתב סברא זו להדיא גבי סוכרא ע " ש א " כ חזר בו ממ " ש כאן : כתב בש " ע וכן על הנובלות שהם תמרים שבשלם ושרפם החום ויבשו מברך שהכל עכ " ל כתב כן לפי מה שהבין בתחלת סי' זה על דברי הר " ר ירוחם ושרא ליה מאריה להשיג על הרמב " ם ורבינו וה " ר ירוחם לפום ריהטא ועיין במ " ש בריש סי' זה היאך הם מפרשים הך סוגיא דנובלות בפ' כ " מ תמצא נחת :
Orach Chayim.202.13.1 ואם בישל הפרי וכו' מבואר במ " ש הרשב " א בפר' כ " מ ( ד' ל " ט ) דס " ל דמיא דשלקי דוקא כיון דרוב אכילתן ע " י שליקה מי שליקתן כמותן הא כל מידי דלית דרכיה למשלקיה ולא למסחטיה אלא למיכליניה בעיניה בהני לא אמרי' שיהא מימיהן כמו הן עכ " ל אבל הרא " ש סובר דטעמא דמיא דשלקי כיון דטעם ירקות במימיהן מי שליקתם כמותן א " כ ה " ה אם בישל הפרי ונכנם טעם הפרי במים מברכין עליהם בפה " ע ואע " פ דהרא " ש לא כתב כך אלא בלשון ואפשר מ " מ ס " ל לרבינו בסי' ר " ה דהכי ס " ל להרא " ש דהא מכח הטעם שכתב דכיון שנכנם טעם הפרי במים חשיב כפרי עצמו כמו במי שלקות ודאי דאין חילוק ולא כתב לשם ואפשר אלא משום אותן פירות דאמרי' בהו דמימיהן זיעה בעלמא הוא וקאמר דה " ט דחשיב זיעה לפי שהמשקה אין לו טעם הפרי אלא טעם אחר אבל אם היה מבשל אותן פירות כל כך עד שנכנס טעם הפרי במים אפשר דאה " נ דאף באותן פרי מברך עליהן בפה " ע אבל בשאר פירות הידועות שנכנס טעם הפרי במים פשיטא הוא דמברך על מימיהן בפה " ע כנ " ל לפרש לפי דעת רבינו ולענין הלכה נראה דמספיקא יש לברך לפניו שהכל ולאחריו אין לו תקנה אא " כ ישתה מהן בתוך הסעודה אי נמי יאכל פרי מז' המינים וישתה ג " כ מים ויברך לאחריהם מעין ג' ובנ " ר כמ " ש ב " י מיהו פירות יבשים כגון תפוחים אגסים אפרסקין וגודגדניות ופלוימ " ן יבשום וכיוצא בהן אף הרשב " א מודה דמברך אמימיהן בפה " ע דהא טעמיה הוי כיון דלית דרכיה למשלקיה וכו' והני פירות יבישים לית דרכייהו למיכלינהו בעינייהו אלא למשלקינהו הלכך לדברי הכל מברך אמימיהן בפה " ע וכך אני נוהג ועיקר ובש " ע הביא ב' הדיעות בסתם ולא הכריע :
Orach Chayim.202.14.1 כל הפירות שטובים חיים ומבושלים וכו' הכי אסיקנא בפ' כ " מ ( ד' ל " ט ) ועיין שם בתוס' ומ " ש והרמ " מ כתב ערמונים וכו' אין טעמו לחלוק אמ " ש תחלה אלא פרושי קא מפרש ופשוט הוא :
Orach Chayim.202.15.1 אגוז וכו' ז " ל הסמ " ק אגוז המטוגן בדבש כתוב במחזור ויטרי דהאגוז עיקר והדבש אינו עשוי כי אם למתקו ומברך בפה " ע עכ " ל וכ " כ בברכות מהר " מ וז " ל אגוז מטוגן בדבש כתוב במחזור ויטרי בכה " ע דאשתני לעילויא ולא כדברי האומר שהכל משום דדובשא עיקר אלא אדרבה אגוז עיקר עכ " ל אבל בהגהת סמ " ק כתב וי " א דמברכין עליו שהכל דשמא דובשא עיקר גם האגוז נשתנה מכמות שהיה עכ " ל ובתשובת מהרי " ק סי' מ " ג כתב שיש שאמרו כך ע " ש רש " י והב " י מחלק בין אגוז גמור שקורין נויא " ט דמברך בפה " ע בין אגוז דק בעודם ירוקים דמברך שהכל והכי נהוג :
Orach Chayim.202.16.1 ועל הסוכרא ( ר " ל צוקר ) כתב בה " ג בפה " ע כ " כ בברכות מהר " מ ע " ש בה " ג ובהגהת מיימוני' פ " ח בשם הר " ם השיג נמי על ראיית הרמב " ם דמדמי ליה לדבש תמרים דברכתו שהכל דלא דמי דהאי סוכרא אשתני לעילויא הילכך ברכתו בפה " ע וגם רבינו השיב על הרמב " ם בטוב טעם ותו דכך פירש " י אפלוגתא דרב יהודא ורב נחמן בקמחא דחטי וז " ל דהתם בקמחא אית ליה עילויא אחרינא יצא מכלל פרי ולכלל דרך אכילתו לא בא ברכתו שהכל אבל השמן בא בשיניו לכלל דרך אכילתו ועיקר הפרי לכך נטעוהו הלכך פרי הוא עכ " ל וא " כ לפ " ז הסוכרא ג " כ בא בשינויו לכלל דרך אכילתו ועיקר הפרי לכך נטעוהו הלכך פרי הוא וברכתו בפה " ע ובפה " א אבל לא שהכל . וז " ל סמ " ק צוקרא פסקו בה " ג ור " ח בפה " ע ולולי הקבלה היה נראה לברך בפה " א עכ " ל ונהגו לברך שהכל כהרמב " ם כיון דהסמ " ק כתב עליו ורואה אני את דבריו וכן פסק בש " ע :
Orach Chayim.202.17.1 פלפל רטיבתא וכו' הכי אסיקנא בפ' כ " מ סוף ( דף ל " ו ) וז " ל ברכות מהר " מ זנגבילא יבשתא ופלפלין וגרופלא שקורין נעגלי " ך ולגלג " ן וציטב " ר וכל מיני בשמים יבשים שאין דרכן לאכול בלא תערובת אין מברכין לא לפניהם ולא לאחריהם ובהגה " ה אבל עץ קנמון מברכין עליהן בפה " א מפני שרגילין לאכול אותם ביבישתא וגם הוא גדל בארץ כמו קני' עכ " ל וז " ל הסמ " ג קבלנו מרבותינו על אגוז נוזי מושקד " א מברכין עליה בפה " ע ועל הקנה שקורין קניל " א בפה " א עכ " ל :
Orach Chayim.202.18.1 ומ " ש רבי' דעל פלפל רטיבתא בפה " ע כו' כ " כ הרא " ש והרשב " א והראב " ד . אבל ב " י כתב ע " ש רב האי גאון והרי " ף והרמב " ם דמברך בפה " א וכן פסק בש " ע דפלפל וזנגבילא כשהם רטובים מברך בורא פרי האדמה והכי נהוג :
Orach Chayim.202.19.1 ומ " ש וזנגבילא רטיבתא בורא פרי האדמה שהיא ראויה לאכילה ומ " מ כיון שאינה עיקר הפרי מברכין בפה " א לכאורה קשה הלא זנגבילא הוא שקורין אותו אינגב " ר ולפי הנשמע הוא השורש שתחת הקרקע ואין שם פרי אחר אלא אותו השורש והוא עיקר הפרי ופשיטא דאין לברך עליו בפה " ע אלא בפה " א ומאי קאמר כיון שאינה עיקר הפרי וכו' ובספר רבינו כ " י ישן ראיתי כתב איפכא וז " ל ומכל מקום כיון שהוא עיקר הפרי מברכין עליו בפה " א וה " פ אע " ג שהיא ראויה לאכילה אין מברכין עליו בפה " ע אלא בפה " א כיון שהזנגביל שהוא השורש שתחת הקרקע הוא עיקר הפרי לא מה שגדל למעלה מן הקרקע על כן אין לברך בפה " ע אלא בפה " א ואפשר לקיים גירסת הספרים דס " ל דעיקר הפרי הוא מה שגדל למעלה לא הזנגבילא שהוא תחת הקרקע ולכן אע " פ שהיא ראויה לאכילה כיון שאינה עיקר הפרי מברכין עליה בפה " א כדלעיל גבי עלין ותמרות של צלף :
Orach Chayim.203.1.1 על פירות הארץ בפה " א וסימן לידע כו' בפרק כיצד מברכין היכא מברכינן בפה " ע היכא דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא והדר מפיק אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי ליתא לגווזא דהדר מפיק לא מברכין עליה בפה " ע אלא בפה " א ופרש " י גווזא הענף של עץ עכ " ל משמע דאם הענף כלה בחורף לגמרי אע " פ דבשנה האחרת חזר וגדל הענף מן השורש שנשאר בארץ משנה שעברה ומוציאה הענף פירות אין מברכין עליו בפה " ע אלא בפה " א וזהו דעת הר " ר יוסף וכמו שמצא בתשובת הגאונים וכלו גוזיה וטרפיה לגמרי והדר פארי משרשיו מברכין עליו בפה " א כלומר דכל העץ שלמעלה מן הקרקע הכל כלה ולא נשאר אלא השורש שתחת הקרקע וממנו חזר וגדל לשנה האחרת והכי משמע מלישנא דתלמודא בפרק אין מעמידין ( עבודה זרה דף ל " ה .) דלישנא דגווזיה פירושו העץ שלמעלה מן הקרקע דקאמר התם ע " כ לא פליג ר' יהושע עליה דר " א אלא בקטפא דגווזא ופרש " י שרף היוצא מן העץ עכ " ל אבל הרא " ש כתב וז " ל ובגמרא קאמר כל דבר שעושה פירות משנה לשנה נקרא עץ אבל כל דבר שצריך לזורעו בכל שנה נקרא פרי הארץ ועוד אומר סימן אחר בתוספתא כל שמוציא מעיקרו עשב הוא ומברך עליו בורא פרי האדמה וכל שמוציא עליו מענפיו אילן הוא ומברכין עליו בפה " ע עכ " ל נראה מבואר שהוא ז " ל אינו מפרש כפירש " י אלא מפרש הא דקאמר בגמרא דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא דהדר מפיק היינו לומר דנשאר העץ שממנו חזר וגדל אפי' לא נשאר אלא השורש שתחת הקרקע וממנו חזר וגדל נמי מברכין בפה " ע אבל אם לא נשאר אפילו השורש וצריך לזורעו בכל שנה ושנה נקרא פרי הארץ . ומה שכתב אח " כ ועוד אומר סימן אחר בתוספתא וכו' אינו חולק על מ " ש תחלה אלא מוסיף לפי שמתחלה לא קא יהיב סימן אלא בדברים הנזרעים והתוספתא אומר סי' אחר בדברים שאינם נזרעין כל שמוציא מעיקרו עשב הוא ומברכין עליו בפה " א פי' כל שמוציא האוכל שהוא הפרי מעיקרו מתחת הקרקע עשב הוא אבל כל שאינו מוציא האוכל עצמו מתחת הקרקע אלא תחלה גדל העץ שהוא נקרא ענף גדל מן השורש שנשאר תחת הקרקע ואחר כך מוצא פרי מענפיו אילן הוא . ומ " ש וכל שמוציא עליו מענפיו הוא טעות סופר וצ " ל וכל שמוציא מענפיו כלומר שמוציא האוכל מענפיו כמו שאמר ברישא כל שמוציא מעיקרו אי נמי האוכל שיוצא מן הענף רגילות הוא שיהיו עלין ע " כ אמר כל שמוציא עלין מענפיו זו היא דעת הרא " ש בפי' הא דקאמר דכי שקלת לפירא איתיה לגווזא והיא דעת ר " י בתוספות שכתבו וז " ל איתיה לגווזיה והדר אתי מהכא נראה דתותים וכיוצא בהן צריכים לברך עליהם בורא פרי העץ שהרי דרך העץ להתקיים ימים רבים וכי שקיל הפרי בשנה זו הדר אתי הפרי באותו העץ עצמו כלומר העץ שהוא השורש נשאר תחת הקרקע והדר אתי הפרי מן השורש והכי משמע להדיא מהגהת אשיר " י שהביא דברי התוס' בשם ר " י וכך היה נוהג ר " ת בשם אביו רבינו מאיר לראיה לדעת הרא " ש ומעתה נבא לבאר דברי רבינו דמ " ש תחלה כל אילן שעושה פרי משנה לשנה נקרא פרי העץ פירוש אפילו כלו ענפיו ולא נשאר אלא השורש שתחת הקרקע וממנו חזר וגדל אבל כל דבר שאין שרשיו נשארין בארץ וכו' הלכך היה אומר רבינו יצחק תותין הגדלין בסנה וכו' דתותין אע " פ שכלו כל הענפים בחורף מכל מקום כיון שנשאר השורש תחת הקרקע שממנו חזר וגדל מין אילן הם אם כן מבואר מדברי רבינו דדעת ר " י שבתוס' היא דעת הרא " ש אביו ומה שנמצא במקצת ספרי רבינו הלכך היה אומר ה " ר יונה טעות סופר הוא וצ " ל הלכך היה אומר רבינו יצחק וכך הוא בספרי רבינו הישנים שבקלף הלכך היה אומר רבינו יצחק וכך מבואר בברכות מהר " ם שכתב וז " ל ועל התותים שגדלין בסנה ובעשבים שקורין ברומב " ר בל " א ופרי אודם שנקרא ערפי " ד כתוב בתוספות שיש לברך עליו בורא פרי העץ וכן היה נוהג ר " ת בשם אביו ר " מ ז " ל אבל הר " ר יוסף ז " ל כתב שיש לברך עליהם בורא פרי האדמה לפי שמצא בתשובת הגאונים כל אילן וכו' מיהו נהגו העולם כמו התוספות עכ " ל . אבל עכשיו נהגו על פי ש " ע לברך עליהם בורא פרי האדמה וכן נכון והגון לאפוקי נפשין מספק ברכה בפלוגתא דרבוואתא ותו דהבאתי ראיה מפרק אין מעמידין דלישנא דגווזא אין פירושו השורש אלא הענף בלא שורש הוא שנקרא גווזא וזהו כפרש " י הר " ר יוסף ותשובת הגאונים .
Orach Chayim.203.2.1 הומלתא וכו' בפ' כיצד מברכין סוף ( ברכות ד' ל " ו ) פלפלי רב ששת אמר שהכל רבא אמר ולא כלום ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא כס פלפלי ביומא דכפורי פטור כס זנגבילא ביומא דכפורי פטור פי' דמדפטור ביה " כ אלמא דאין זה יישוב הדעת שאין זו דרך אכילה ולפיכך אין צריך לברך עליו כלום אלמא דבזנגבילא שהיא אינגב " ר בלשון אשכנז נמי פטור מברכה כלל ופרכינן אהא דאמר רבא כס זנגבילא ביום הכפורים פטור והא אמר רבא האי הומלתא דאתיא מבי הנדואה שריא ומברכין עליה בפה " א ( ופרש " י בפרק בתרא דיומא ד' פ " א הומלתא ליטוארי " ו בלעז שריא דאין בה משום בשולי נכרים דנאכל כמות שהוא חי ולא משום גיעולי נכרים דנ " ט לפגם הוא ומדקאמר שאין בו משום בשולי נכרים ש " מ דרך אכילתו כשהוא חי . וכתב עוד הומלתא לוטריאה שמפטמים בשמים כתושים בדבש עכ " ל ) ותימה הלא מדפריך תלמודא מהומלתא אכס זנגבילא ביה " כ פטור אלמא דפי' הומלתא הוי זנגבילא שלם אלא דכיון שנתרקח קרי לה הומלתא ומוכיח דאף מקמי שנתרקח דרך אכילתו הוא כשהוא חי ומברכין עליו כמו שפירש " י להדיא ביומא וא " כ קשה היאך פירש " י דהומלתא הוי בשמים כתושים בדבש דא " כ מאי פריך מינה אזנגבילא שלם דילמא בשמים כתושים ה " ל שפיר דרך אכילתו כשהוא חי ומעורב בדבש טפי מזנגבילא ונראה ודאי דלפי שידע רש " י דמה שמביאים הומלתא מארץ כוש הן בשמים כתושים בדבש לכך פירש " י כן אבל ודאי דאיכא נמי הומלתא של זנגבילא שלם שמביאים ג " כ מארץ כוש ומהני הומלתא פריך תלמודא שפיר מזנגבילא שלם אזנגבילא שלם ומוכח דדרך אכילתו הוא כשהוא חי ומשני תלמודא ל " ק הא ברטיבתא הא ביבישתא דרטיבתא שהוא נאכל חי מקמי שנתרקח מברכין עליו בפה " א אף מקודם שנתרקח ושריא לאחר שנתרקח דאין בו משום בשולי נכרים אבל יבישתא שאינו נאכל כמו שהוא חי אין מברכין עליו כלום מקודם שנתרקח ואם אותו זנגבילא יבישתא נתרקח אסור לאכלו משום דאית ביה משום בשולי נכרים כיון שאינו נאכל כמות שהוא חי והשתא לפ " ז לפי המסקנא נמי בשמים שחוקים מעורבים בדבש אם נאכלים כמות שהם חיים מברכים עליהם בפה " א ואם נתרקחו אין בהם משום בשולי נכרים אבל אם אינם נאכלים כשהם חיים מעורבים בדבש אין מברכין עליהם כלל ואם נתרקחו אסורים משום בישולי נכרים . אבל בדברי רבינו קשיא לי טובא שכתב בסתם הומלתא דאתי מבי הינדואה בפה " א ולא פי' כלום דמשמע כל מה שנקרא הומלתא אפילו זנגבילא יבישתא שנתרקח והא ליתא אפילו את " ל דהשתא שנתרקח ה " ל דרך אכילתו מכל מקום אסור משום בישולי נכרים כדפי' וצ " ל דמ " ש רבינו הומלתא דאתי מבי הינדואה לדוגמא בעלמא נקט לה ורצונו לומר אותו מרקחת של הינדואה כשהישראל עושהו והוא שמרקח הזנגבילא בדבש והוי דרך אכילה מברך עליו בפה " א אפילו היה זנגביל יבש כי לא בא רבינו כאן להורות דין איסור והיתר דהומלתא שנתרקח על ידי נכרים אלא אתא להורות דין ברכה בהומלתא שנתרקח על ידי ישראל שאפי' היה זנגבילתא יבישתא דאינו מברך עליו כלום בשלא נתרקח מכל מקום בנתרקח דראויה לאכילה וזהו דרך אכילתו מברך עליו בפה " א וכדקס " ד דמקשה כך היא ההלכה אלא דהמקשה הוכיח דאף קודם שנתרקח דרך אכילתו הוא כשהוא חי ומברכין עליו בפה " א ואם כן קשיא דרבא אדרבא אבל בנתרקח על ידי בישול בדבש דמברך עליו בפה " א אפי' בזנגבילא יבישתא דין הוא דמברך עליו בפה " א וליכא מאן דפליג אהא ולכן כתב רבינו בסתם הומלתא וכו' ומיירי בהומלתא שרקחו ישראל אכן מ " ש בשם מהר " ם בשמים שחוקין מעורבין יחד בסוכרא מברכין בפה " א כמו הומלתא אין פירושו בנעשו על ידי ישראל דוקא כמו הומלתא אלא אפי' בנעשה על ידי נכרים בין מעורבין יחד בסוכרא כשהוא חי בין על ידי ריקוח לעולם מברכין בפה " א כיון שכך הוא דרך אכילתו וז " ל ברכות מהר " ם הומלתא דאתי מבי הינדואה פירש " י ליטוואר " א בפה " א ובערוך פירש שהוא זנגבילא בשמים שחוקין שקורין גימא " ן וואר " ץ נראה לברך עליהם בפה " א כמו הומלתא עכ " ל ונראה דבתחלה הביא הערוך כדי לפרש מה שפירש רש " י ליטוואר " א הוא זנגבילא ומדלא כתב שהוא רטיבתא אלמא אפילו יבישתא נמי כיון שהוא נתבשל ומרוקח בדבש הוי שפיר דרך אכילתו ומברך עליו בפה " א והיינו בנתרקח על ידי ישראל אבל מה שאמר אח " כ ובשמים שחוקים מיירי אפי' בנעשה על ידי נכרים הכל כדפרישית . שוב ראיתי שכך כתב הש " ע על הזנגביל שמרקחין אותו בין שהיה רטוב בין שהיה יבש כיון שעל ידי כך הוא ראוי לאכילה הזנגביל עיקר ומברך בפה " א עכ " ל והיינו דוקא כשהישראל מבשלו ומרקחו אבל לא על ידי נכרי וכדפי' אבל בב " י גופיה כתב דהומלתא הוא זנגביל רטיבתא מרוקח וקמ " ל דמשום דנתרקח לא נשתנית ברכתו לברך שהכל עכ " ל משמע דביבישתא אפילו מרוקח אינו מברך עליו כלום וזהו טעות ובש " ע חזר בו עוד כתב ב " י לפרש דברי הר " ם מרוטנבור " ק מפני מה הוצרך לכתוב כן ולפע " ד אין צורך לפירושו וגם אינו נראה ועוד דודאי הוצרך לכתוב כך כיון שאין דין בשמים שחוקין כדין הומלתא ממש וכדפי' :
Orach Chayim.204.1.1 כל דבר שאין גידולו מן הארץ וכו' בפרק כיצד מברכין סוף ( ברכות דף מ' ) משנה וברייתא :
Orach Chayim.204.2.1 ומ " ש ויין שהחמיץ וריחיה חמרא וטעמיה חלא שהכל לשון הברייתא ועל היין שהקרים שהכל ומפרש בברכות מהר " ם וז " ל פירוש זייגר " א בלע " ז כמו שריחיה חמרא וטעמיה חלא מברך עליו שהכל ולאחריו בורא נפשות רבות אבל ריחיה חלא וטעמיה חמרא קי " ל כר' יוחנן דאמר בפרק המוכר פירות דחמרא הוא וכן פסק רשב " ם ומברך עליו בפה " ג ולאחריו ברכה א' מעין ג' עכ " ל וזהו שכ' גם רבינו ויין שהחמיץ וריחי' חמרא וטעמי' חלא דאי הוה חמרא פשיטא דמברך עליו בפה " ג דבתר טעמא אזלינן אבל אי טעמיה חלא אע " פ דריחיה חמרא ונקרא בשם יין אין מברך עליו אלא שהכל ותימה לפ " ז למה תני ויין שהקרים לימא בסתמא ויין שריחו חמרא וטעמו חלא . ותו קשה דבסי' רע " ב גבי קידוש כתב רבינו ג " כ דבריחיה חמרא וטעמו חלא אין מקדשין עליו למה צריך לכתבו הא פשיטא כיון דמברך עליו שהכל דאין מקדשין עליו ונראה ליישב דלענין ברכה אין מברך עליו שהכל אלא כשנראה לעין שהחמיץ והיינו דתני ויין שהקרים והוא שגדל עליו קרום לבן ובל " א קאני " ק שהוא גדל כשהתחיל להחמיץ וז " ש רבי' ויין שהחמיץ פי' שנראה לעין שהחמיץ כשגדל עליו קרום לבן ואם אין בו אלא ריחא חמרא וטעמא חלא מברכין עליו שהכל אבל אם ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא הוא ומברכין עליו בפה " ג אע " פ שגדל עליו קרום לבן אבל לגבי קידוש מיירי בדלא נראה עליו קרום לבן ואפ " ה בריחיה חמרא וטעמיה חלא אפילו היה הגון לברך עליו בפה " ג בתר טעמא אזלינן ואין מקדשין עליו אבל בריחיה חלא וטעמיה חמרא מקדשין עליו כיון שלא הקרים אבל אם היה נראה עליו קרום לבן אפילו ריחיה חלא וטעמיה חמרא דפשיטא דמברכין עליו בפה " ג אפ " ה אין מקדשין עליו דכיון דהקרים פסול לקידוש נ " ל :
Orach Chayim.204.3.1 ועל הנובלות והן מין תמרים שאין מתבשלין על האילן כלומר שנופלות פגי מן האילן קודם שנגמר בישולן וכ " כ הרמב " ם וכ " פ ה " ר יונה וכתב ב " י ריש סי' ר " ב שכ " כ ה " ר ירוחם וכתב עליו ולא דק ולפע " ד דשגגה היא עיין מ " ש לשם :
Orach Chayim.204.4.1 ועל המלח ועל הזומית פי' מי מלח שהכל בפ' כ " מ ( דף ל " ו ) כתב רש " י וז " ל זומית שלמייר " א וכתב בהגהת סמ " ק דהיינו מים ומלח ואיכא לתמוה דכיון דעל המים לבדן שהכל ועל המלח לבדו שהכל למה יגרע מים עם המלח ולא היה צריך למיתנייה בברייתא ונראה ודאי דאי הוי תני מלח לחוד ה " א מאי מלח מי מלח דאילו מלח לחוד לא הוי דרך אכילה ופטור מברכה לגמרי דבטלה דעתו אצל כל אדם וכדאמר התם ומי גרע ממלח וזומית וכו' מה " ד מלח וזומית עביד איניש דשדי לפומיה וכו' השתא דתני וזומית אלמא דמלח מלח ממש קאמר ואפ " ה צריך לברך עליו שהכל :
Orach Chayim.204.5.1 ומ " ש וכן כל כיוצא בזה כגון לולבי גפנים ושקדים שאוכלין אותן כשהן רכים בקליפיהם וכו' כ " כ בתו' שם ( דף לו ) בד " ה לא נטעי וכ " כ כל הפוסקים והיינו דוקא בשקדים המתוקים אבל שקדים המרים כתב רבינו דינם ריש סי' ר " ב :
Orach Chayim.204.6.1 חזיז וכו' הכי איתא ר " פ בכל מערבין ( עירובין דף כ " ח ):
Orach Chayim.204.7.1 שכר תמרים וכו' איכא להקשות ומאי שנא תמרים ושעורים שבשלו במים ועשו מהם שכר משאר פירות שבשלום במים דכתב הרא " ש דכיון שנכנס טעמם במים מברך עליהם בפה " ע או בורא פרי האדמה כדין הפירות עצמם כדלעיל בסי' ר " ב סעיף ו' ואפשר דשאני פירות שנתבשלו דטעם הפירות עצמם נכנסו במים ובשתייתן טועם טעם הפירי אבל בשכר אין טעם התמרים והשעורים נטעמים ונרגשין בשתייה כלל אלא טעם אחר לגמרי ואע " ג דאשתני לעילויא כתב הרא " ש דאין מברכין עליו אלא שהכל כיון דאית ליה עילויא אחרינא בפת ועיין בתוס' פרק כ " מ ( דף ל " ח ) בד " ה האי דובשא ובד " ה והתנא כל האוכלים ועיין עוד במ " ש הר " י גבי מיא דשלקי בד " ה ומיא דשיבתא :
Orach Chayim.204.8.1 ומ " ש ושמרי יין אפילו יש בהם טעם יין מברכים עליהם שהכל כתב ב " י בשם התוס' סוף כיצד מברכין וכ " כ המרדכי שם ע " ש ראב " ן פירוש בדרמא עלייהו מיא אבל בדלא רמא מיא מברך בפה " ג ואפי' בדרמי מיא אם רמא ג' ומצא ד' ה " ל כיין מזוג ומברך בפה " ג וכתב ה " ר יונה לשם דוקא יינות חזקים אבל יינות שאינן חזקים אפילו רמא ג' ומצא ארבעה לאו חמרא הוא :
Orach Chayim.204.9.1 כתב הראב " ד וכו' וצל " ע מ " ש הני שיבת' שאנו קורין אני " ס וכו' דלטעמא עבידי כל הני ולא לאכילה ואפ " ה מברכין עליהם שהכל אע " פ שאין זה דרך אכילתו אפילו ברטיבתא ומאי שנא בשמים יבשים כגון פלפל וזנגביל וציטב " ר ונעגלי " ך דכותשון אותן ליתן טעם בתבשיל וא " כ לטעמא עבידן ואי אכיל להו בעינייהו אין מברכין עליהן כלום כיון שאין זה דרך אכילתן לאכלן בעינייהו ואפשר דהכי קאמר הני אני " ס ואליינד " ר וכל הני אפי' היו ראויין לאוכלן בעינייהו ברטיבתא אין ברכתן אלא שהכל דלטעמא עבידן ולא לאכילה הלכך עכשיו ביבישתא שאינן ראוין לאכילה בעינייהו אם בשלן בדבש בענין שראוי לאכילה אע " פ שהן עיקר והדבש טפל אין מברך עליהם אלא שהכל ולא דמי לבשמים דשאני התם דברטיבתא מברך עלייהו בפה " ע או בפה " א דלאכילה עבידן ברטיבתא הלכך אפילו ביבישתא אם נתרקחו והוי עכשיו דרך אכילתן מברך נמי בפה " ע או בפה " א ועדיין צ " ע : כתב הר " י ע " ש הרמ " ה בתשובה שתה או אכל דבר איסור לרפואה בין שלא במקום סכנה בין במקום סכנה לא יברך עליו כלל והב " י דחה דבריו ופסק בש " ע לעיל סי' קצ " ו וכן כאן דבמקום סכנה דמברך עליו תחלה וסוף ותלה עצמו במ " ש הרא " ש דחולה שאכל ביה " כ מברך ומזכיר של יה " כ בברכת המזון עכ " ל ולא נהירא דגם הר " י מודה למה שפסק הרא " ש שהאוכל ביה " כ מברך ב " ה אלא דשאני התם דאכל היתר בשעת איסור אבל על אכילת איסור בשעת היתר אפילו אכלו לרפואה מפני הסכנה אין לברך על אכילת איסור כלל והכי מוכח בירושלמי להדיא הלכך דברי הר " י בשם הרמ " ה עיקר ודלא כש " ע ולעיל בסימן קצ " ו כתבתי קצת באריכית ע " ש :
Orach Chayim.204.10.1 ומ " ש דבש דבורים מברך עליהם שהכל הכי משמע ממ " ש התוס' בפ' כ " מ ( דף ל " ח ) בד " ה האי דובשא דמשקין מכל מיני פירות בר מתירוש ויצהר מברכים עליהן שהכל ואפי' שכר שעורים דידן דשמא יש בו כזית בכדי א " פ א " כ כ " ש דבש דבורים דאע " פ דלא מימצצי מגופייהו אלא מכניסין לתוך גופן מי פירות אין טעם הפירות נרגשין באכילת הדבש אלא טעם אחר לגמרי וע " ל סעיף ה' :
Orach Chayim.204.11.1 ועל המורבא המרוקח בדבש וכו' נראה דמיירי דהחבושים והוורדים ומיני עשבים המה כתושים ביותר והדבש הוא עיקר המאכל אלא שמוטעם הדבש בטוב ע " י החבושים והעשבים והבשמים הכתושים שנתנו בתוכו וכדרך שנותנין תבלין בקדרה לתבלו דאין מברכין על התבלין אלא על התבשיל בפה " ע או בפה " א הכא נמי כיון שהעיקר הוא הדבש ברכתו שהכל ולא דמי לאגוז שכיון שהוא שלם א " כ האגוז הוא העיקר המאכל והבשמים והדבש טפלים באי' לקיים האגוז ולהטעימו בטוב טעם ולאו דוקא שלם דהא דרך לטגן אגוזים אפילו שבורים הרבה שברים אלא ר " ל שאינו כתוש ושחוק לגמרו :
Orach Chayim.204.12.1 ומ " ש ולא דמי להומלתא וכו' כבר פי' דתרתי הומלתא נינהו האחת היא זנגבילא שלם שמרוקח בדבש או בצוקר " א עם שאר דברים דה " ל כאגוז מטוגן בדבש דהכא נמי זנגביל עיקר ומברך אהומלתא זו בפה " א השנייה היא שמפטמים בשמים כתושים בדבש וקרוב הוא שמערבים בו ג " כ מיני עשבים כתושים ולכאורה דמי ממש למורבא דהוי נמי ממיני עשבים וורדים כתושים מרוקחים בדבש ובבשמים כתושים ואפ " ה מברך לשם בפה " א כמו שמברך על העשבים והוורדים והבשמים ולא שהכל אבל לא אבין כלל דעת רבינו במ " ש דלא דמי להומלתא דשאני התם דלטעמא עביד וכו' דמשמע דאהומלתא זו השניה קאמר דלא דמי הך מורבא להומלתא זו משום דהתם מרקחין בו הבשמים כדי ליתן טעם בלבד בדבש ובתערובות העשבים והוורדים ושאר הדברים המעורבים בהומלתא זו וזהו שאמר לטעמיה עביד ולא למאכל ותימא דא " כ מורבא זו נמי הבשמים שבתוכו אינם למאכל אלא לתת טעם בדבש ובדברים המעורבים בתוכו וה " ל לברך נמי בפה " א או בפה " ע . ונראה בעיני דרבינו היה יודע דהומלתא זו דבשמים כתושים בצוקר " א או בדבש במיני עשבים ובשאר דברים מעורבים המטעימים טעמן טוב לא נעשה למאכל הן בעצמם אלא נעשה כדי שישימו ממנו תמיד מקצת בתבשיל שיתן בו טעם טוב היינו דקאמר דלטעמא עבידא וטעמא לא בטיל ולפיכך מברכין על הומלתא זו כדרך שהיה מברך על אותן הדברים שהן נותנין טעם בפה " ע או בפה " א אבל לא כמו שמברכים על הדבש שהכל כי העיקר הוא הבשמים ושאר הדברים שבתוכו שנותנים טעם טוב בתבשילין כי כדי ליתן טעם בתבשילין הוא נעשה כך מתחלה וכ " כ הרמב " ם אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובת הרי הוא עיקר ומביאו ב " י אבל המורבא המרוקח שהוא המאכל בעצמו והדבש הוא עיקר המאכל והוא בעין והחבושים והוורדים ושאר מינים הכתושים והבשמים הכתושים כולם נתערבו בדבש כדי להטעים הדבש שהוא עיקר המאכל בטלי' הם בדבש ומברך על העיקר שהוא הדבש זו היתה דעת רבינו אבל חביריו היו תופסים שהעיקר הן הדברים המרוקחים והדבש לא בא אלא לקיים הדבר המרוקח בו בין שהוא שלם כאגוז וכזנגבילא בין שהן מינים כתושים ומעורבים בדבש ומברך על העיקר ולא על הדבש ואם הדברים הכתושים הם פרי העץ מברך בפה " ע ואם פרי האדמה בורא פרי האדמה וכך פסק בש " ע אלא דאח " כ הביא לשון הרמב " ם שכתב כל שהוא עיקר וכו' עד מפני שהדבש הוא העיקר ועל מ " ש דאם עירב כדי ליתן טעם בתערובת הרי הוא עיקר כתב הרב בהגהת ש " ע דהיינו דוקא שיש שם ממשות מן הדבר הנותן טעם ודבר חשוב אבל בשמים שנותנים לתוך המרקחת אע " פ שהם לנתינת טעם אין מברכין עליהם דבטלין במיעוטן אע " פ שנותנים טעם לכן נוהגים שלא לברך רק על המרקחת ולא על בשמים שבהן עכ " ל ור " ל דאם עושין מרקחת במיני פירות כגון חתיכות אתרוגים ושאר מיני פירות ומיני עשבים כמו פרחים של וורדים ושאר פרחים מבושלים בדבש ונותנין בהם מיני בשמים מרובים כדי ליתן בהם טעם אין לברך על הבשמים דהעיקר הוא הפירות וכן נוהגין ומנהג זה ודאי הוא ע " פ רבינו שביטל דעתו כנגד דעת חביריו אבל מה שמפרש בדברי הרמב " ם דאם עירב וכו' דהיינו דוקא שיש שם ממשות ודבר חשוב לא ידעתי לחילוקו זה לא שורש ולא ענף וגם לא ידעתי היאך נמצא דבר חשוב ויש שם ממשות יותר מבשמים חשובים ומרובים ראש מר דרור וקנמון בשם שנותנים בפירות המרוקחים ומפוטמים בדבש ואעפ " כ אין לברך אלא על פירות ולא על הבשמים ועל כן נראה לפע " ד דשתי סברות הן הרמב " ם הוא תופס דכל דבר שאינו בעין כגון קמח שנותנין בתבשילין ומערבים אותו עם התבשיל כדי ליתן בו טעם הקמח הוא העיקר ומברך עליו בורא מיני מזונות וכן כל שאר דבר כגון בשמים שנותנים במרקחת ליתן בו טעם לטעמא עביד וטעמא לא בטל וכמו שהיה מפרש רבינו שמזה הטעם מברכין בהומלתא שהם בשמים כתושים בדבש או בצוקר " א בפה " א כי הבשמים שעליהם מברכין בפה " א נתונים בתוכו ליתן טעם ומברכין עליו בפה " א ולא שהכל כך היא ג " כ דעת הרמב " ם אלא דמשמע דבזה חולק על רבינו דהרמב " ם אינו מחלק כלל דאפילו מורבא שהן בשמים כתושים כדי ליתן טעם טוב בדבש שהוא המאכל עצמו נמי מברכין על הבשמים כפי ברכתן לפי שנתונים בתוכה כדי ליתן טעם אבל אינו מברך על הדבש ודעת רבינו היא לחלק בכך כמבואר בדבריו לפי זה ודאי דהפסקים בש " ע הם סותרין זה את זה דמ " ש בסעיף י " א חבושים או גינאדש וכו' מברך על חבושים וכו' דפסק זה הוא כפי דעת חביריו של רבינו שהדבר המרוקח הוא העיקר והבשמים שנותנים בו ליתן טעם בדבר המרוקח וכן הדבש הכל הוא טפל לגבי העיקר ואח " כ בסעיף שאחריו העתיק לשון הרמב " ם דאם כדי ליתן טעם בתערובת הרי הוא עיקר דלפי זה צריך לעולם לברך על הבשמים שהם נותנין טעם במרקחת אבל אין מברכין על הפירות הנרקחים כשהן כתושים גם אין מברכים על הדבש אלא על הבשמים שהם נותנים טעם ולענין הלכה כבר נתפשט המנהג כדעת חביריו של רבינו לברך על הפירות הנרקחים בין שלמים בין כתושים ואין מברכין לא על הבשמים ולא על הדבש וצוקר ודלא כדעת הרמב " ם מיהו נלפע " ד דוקא במרקחים פירות בדבש ונותנין בתוכו בשמים כתושים ליתן טעם במרקחת התם הוא דהפירות הם עיקר אפילו כתושים כ " ש כשהם שלמים אבל לפעמים מבשלים הדבש עם מיני בשמים כתושים ואין משימים בתוכו פירות ולא שום דבר אלא בשמים כתושים בלחוד כמנהג סוחרים והולכי דרכים שאוכלים הדבש המטוגנים בבשמים עם לחם לבד לשם הדבש הוא העיקר וכשאוכל ממנו קצת בתחלה בלא לחם מברך שהכל ודו " ק :
Orach Chayim.205.1.1 על הירקות אומר בפה " א ואפי' בשלם וכו' בפ' כ " מ ( דף ל " ח ) קתני ירקות דומיא דפת מה פת שנשתנה ע " י האור אף ירקות שנשתנו ע " י האור אמר רבנאי משמיה דאביי זאת אומרת שלקות מברך עליהן בפה " א וז " ש רבינו ואפי' בשלם מברך בפה " א דבמילתייהו קיימי הלכך כל ירקי ופירי וקטנית שטובים חיים ומבושלים וכו' דבירקות שטובים חיים קאמר דבמילתייהו קיימי שלא לברך עליהם שהכל אפילו בשלם ונשתנו אלא מברך בפה " א כמו שהוא מברך עליהם בפה " א בעודם חיים :
Orach Chayim.205.2.1 ומ " ש אבל קרא וכו' וכרבא פי' בל " א קוי " ל קרוי " ט פשוט שם ואין בשני דינים אלו מחלוקת כלל אח " כ כתב רבינו דין תומי וכרתי דפליגי בה תוס' ואלפסי ואיכא לתמוה דלכאורה פשט הלשון משמע דבתומי וכרתי אע " פ דאישתנו בבישולן לגריעותא מברך עליהן בפה " א כמו בעודן חיין וכך הבינו ה " ר יונה והרא " ש והמרדכי וה " ר ירוחם מדבריו וא " כ למה כתב רבינו בשמו דכשהן חיין שהכל ובמבושלין בפה " א וב " י כתב דרבינו טעה בזה ע " ש ולפעד " נ דלא טעה והוא דרבינו הכריח ממ " ש האלפסי וז " ל וקי " ל הכי דהא רב ושמואל ור' יוחנן כולהו ס " ל דשלקות בפה " א וכו' עד אפילו ר' יוסי מודה דשלקות במילתייהו קיימי ומברכים עלייהו בפה " א עכ " ל דכיון דפליגי בהך מילתא היכא דאשתנו לגריעותא ופסק ככולהו אמוראי דמברכין בפה " א אלמא להדיא בעל כרחך דתחלת דברי האלפסי הן באים לפסוק הלכה דבמילתייהו קיימי אפילו אישתנו לגריעותא לברך עליהן בפה " א כמו בעודן חיין דלית הילכתא כרב חסדא דבאישתנו לגריעותא שהכל והשתא קשה לאיזה צורך חזר האלפסי ואמר ואפילו תומי וכרתי הא אמר לה בתחלה ועוד דהיה לו לומר אבל קרא וכו' אלא ודאי דמ " ש האלפס ואפילו תומי וכרתי הוא התחלת דבור אחר ומקושר עם מ " ש אחריו והכי קאמר ואפי' תומי וכרתי וקרא חייא וסלקי וכו' והכי פירושו לא תימא כיון דקי " ל דשלקות במילתייהו קיימי לברך עליהן בפה " א כמו בעודן חיין א " כ באותן ירקות שאינן טובין לאכול חיין דברכתן שהכל ג " כ נימא בשלקות דידהו במילתייהו קיימי לברך עליהן שהכל כמו בעודן חיין וקאמר דליתא אלא אפילו תומי וכרתי וקרא חייא וסלקא וכרבא מברך עלייהו שהכל וכדשליק להו מברך בפה " א דלא אמרינן במילתייהו קיימי אלא כשברכתן בעודן חיין בפה " א אבל כשברכתן בעודן חיין שהכל לא אמרינן במילתייהו קיימי לברך שהכל כששלקן אלא כדשליק להון מברך בפה " א והשתא ניחא לישנא דאלפסי ואפי' תומי וכרתי וקרא חייא וכו' והכי קאמר כולהו שלקות מברך עלייהו בפה " א לא מיבעיא הני דבעודן חיין בפה " א דפשיטא דבמילתייהו קיימי לאחר ששלקן ומברך עליהן נמי בפה " א אלא אפילו הני דבעודן חיין שהכל מ " מ כששלקן לאו במילתייהו קיימי ומברך עליהן בפה " א משום דלאו אורחייהו דאינשי למיכלינהו בחיותייהו אלא לבתר דשלקינהו והשתא ניחא נמי הא דחזינא דתומי וכרתי אישתנו למעליותא לבתר דשלקינהו כמו שהקשו התוספות ונדחקו ליישב דהיינו בשביל הבשר והמלח שבתוכן וכ " כ הרא " ש וה " ר יונה אבל לפי פי' זה באלפסי לא איצטריך למדחק בכך וסוגיא דתלמודא לפי זה נמי ניחא דמעיקרא פריך לרב חסדא בשלמא כל שתחלתו שהכל שלקו בפה " א משכחת לה בכרבא וסלקא וקרא אלא כל שתחלתו בפה " א שלקו שהכל היכי משכחת לה קס " ד דתומי וכרתי נמי דמו לכרבא וסלקא וקרא ופריק ר " נ בר יצחק משכחת לה בתומי וכרתי פי' דכיון שדרכן לאכלן חיין איכא למימר חיין בפה " א שלקן שהכל והשתא האי שינויא לא קא משני ליה ר " נ בר יצחק אלא כדי לדחות הקושיא דלא תיקשי לך אדרב חסדא אבל למסקנא דקי " ל ככולהו אמוראי ואידחיא לדרב חסדא השתא הדרינן לסברת המקשה דסלקא דעתיה דתומי וכרתי נמי תחלתו שהכל כמו כרבא וסלקא וקרא חייא דלא ידיע מידי גבי סתם שלקות דתחלתו בפה " א וכי שלקו שהכל אלא איפכא תחלתו שהכל וכי שלקו בפה " א דתומי וכרתי נמי הבישול משביחן והעיד רבינו שכך כתבו הגאונים דס " ל דתומי וכרתי אישתנו למעליותא והכי מסתברא ולענין הלכה נראה מספיקא בפלוגתא דרבוותא בתומי וכרתי בין חיין בין מבושלין לא יברך עליהן בפה " א אלא שהכל ודלא כמה שפסק בש " ע חיין בפה " א מבושלין שהכל ונמשך לדעתו שכתב כאן דרבינו טעה אבל נלפע " ד דדרך רבינו יש לו פנים בהלכה :
Orach Chayim.205.3.1 כתב רב האי גאון גרגלידי דליפתא וכו' פי' ראשי לפתות נראה דבהא סברא פליגי דלרב האיי אע " פ דלא אשתני למעליותא אלא מפני השומן חשבי' ליה אשתני למעליותא וברכתן כשהן מבושלין בורא פרי האדמה וליש גאונים כיון דאי לאו שומן לא היה משובח חשבינן ליה אשתני לגריעותא ורבינו הסכים לסברת רבינו האיי נמשך לשיטתו דגבי תומי וכרתי כתב ג " כ דמסתבר דחשבינן ליה בבישולן אישתנו למעליותא כסברת האלפסי והגאונים וכדחי' בסמוך ואע " פ שלא הגיע השבח והעילוי אלא מפני השומן והכי נקטינן דלפת חי שהכל מבושל או כבוש בפה " א ותומי וכרתי בין חי בין מבושל שהכל :
Orach Chayim.206.1.1 בריך על פירות האילן בפה " א יצא כך הוא דעת רוב פוסקים דהלכה כסתם משנה אע " ג דיחידאי היא ודלא כהרמב " ם דדחה לסתם משנה זו וטעמו דמדאמר בגמרא מאן תנא דעיקר אילן ארעא הוא אר " נ בר יצחק ר' יהודה היא משמע דה " ק ר' יהודה היא וכיון דיחיד הוא ורבנן פליגי עליה אין הלכה כיחידאי וכתב ה " ר יונה דה " ה היה לפניו צנון וזית ובירך על הצנון בפה " א ונתכוין לפטור גם את הזית דיצא דגם זה הוי בכלל בירך על פירות האילן בפה " א יצא :
Orach Chayim.206.2.1 וצריך להשמיע לאזניו וכו' כבר נתבאר בסי' ס " ב ובסי' קפ " ה דנקטינן כרוב פוסקים דאין חילוק בין ק " ש לברכת המזון ושאר כל הברכות צריך שיוציא בשפתיו אבל במחשב בלבו לא יצא דלא כהרמב " ם והסמ " ג דמחלקים בין ק " ש לשאר כל הברכות :
Orach Chayim.206.3.1 ולא יברך כשהוא ערום וכו' נראה ודאי דאין חילוק בין אשה לאיש דאפילו אשה אסורה להתפלל מעומד אפי' לבושת החלוק עד שתניח ידה על חלוקה למטה מלבה שלא יהא הלב רואה את הערוה ודלא כספר אורחת חיים דמיקל בזה ומביאו ב " י ובש " ע סי' ע " ד ולפע " ד דהוראה זו אינה נכונה וכבר הארכתי בזה בי " ד סימן ר' בקונטרס האחרון ע " ש . וז " ל רש " י טוחות לשון שעיעות טוח חלק שאינה בולטת והוא לומר שיושבת בקרקע חלקה דבכך מתכסה ערותה דכשאינה חלקה כיון דאיכא בליטה אין ערותה מתכסה ולאו דוקא קרקע דה " ה כשיושבת על שאר דברים כשאין שם בליטה הוי כיסוי לפנים שלמטה ושרי :
Orach Chayim.206.4.1 אין מברכין לא על אוכל ולא על משקה עד שיביאוהו לפניו כתב ב " י דה " א בירוש' בפרק כיצד מברכין ( דף י' ע " א ) אהן דנסיב פוגלא ומברך עליה והוא לא אתי בידיה צריך לברך עליה זמן תנינות כלומר מי שתופס פוגלא וכבר בירך עליו קודם שבא לידו צריך הוא עכשיו לחזור ולברך :
Orach Chayim.206.5.1 ומ " ש אבל מי שבירך על פירות שלפניו וכו' הכי משמע מירושלמי לשם ר' זעירא בעי אהן דנסיב תורמסא ומברך עלוי ונפל מיניה מהו מברכין עליה זמן תנינות . מה בינו לאמת המים . אמרי תמן לכך כיון דעתו מתחלה ברם הכא לא לכך כיון דעתו מתחלה אלמא מהך דאמת המים דא " צ לחזור ויברך על המים שלא היו לפניו בשעת ברכה כיון דהיה דעתו כך מתחלה שהמים שהם לפניו בשעת ברכה ילכו ויבואו מים אחרים תחתיהם וכמ " ש רבינו בסוף סי' זה הכא נמי מסתמא היה דעתו בשעה שבירך על פירות שלפניו שקבע עליו לפטור בברכה זו כל מה שיביאו לו מאותו המין ומשמע לפי זה דאע " פ דבשעה שהביאו לו יותר לא היה לפניו שוב מאותן פירות שבירך עליהן דומיא דאמת המים נמי א " צ לחזור ולברך אבל בי " ד סי' י " ט גבי שחיטה הביא רבינו דעת ס " מ קטן בסי' קנ " ו שכתב דוקא כשיש עוד לפניו מאותן שהיה לפניו כשבירך אז א " צ לברך על אותם שמביאים אך אם גמר כל אשר לפניו צריך לחזור ולברך ורבינו מחמיר לשם דכל מה שלא היה לפניו כשבירך צריך לברך עליו וזה סותר מ " ש כאן ונראה ליישב דס " ל לחלק דבסעודה וכן בקובע לאכילת פירות או לשתות דעתו של אדם מן הסתם כשמברך על אותו המין להוציא כל מה שיביאו לפניו והוי קבע אבל אין קבע כ " כ לשחיטה כמו לאכילה ולשתייה ולהכי כתב רבינו כאן בסתם דא " צ לברך אע " פ שלא היו לפניו כשבירך דמשמע אפילו גמר כל אשר לפניו ואח " כ הביאו לו יותר מיהו קשיא לי במ " ש ב " י כאן וז " ל נראה דלא בעינן שיהא מאותו המין ממש אלא היינו לומר שיהיה ממין ברכת הראשון וכדכתב הרשב " א בשם הר " ז לפי פירש " י דאע " פ שלא היו הפירות לפניו בשעה שבירך על הפת כיון דללפת הפת הם באים אין טעונים ברכה כלל וכן כתב ב " י לעיל סוף סימן קע " ז ואף על פי שהכל בו בשם מהר " ם חולק על זה ואומר דפירות שהובאו אחר המוציא ואוכל אותם עם הפת בטלה דעתו וצריך ברכה לפניהם נראים דברי הר " ז דכיון דדעתייהו עלייהו כי אינם בשלחן בשעת ברכה מאי הוי וכן נראה דעת רבינו בסי' ר " ז וכ " כ עוד ב " י לעיל בסוף סי' קע " ט וכ " פ בש " ע לעיל סוף סי' קע " ז ובסי' ר " ו דקשה הלא בי " ד הביא רבינו דברי בעל העיטור שכתב דבהביאו לו לשחוט ממין הראשון א " צ לחזור ולברך אפילו כבר גמר לשחוט מה שהיה לפניו ואח " כ הביאו לו אבל מב' מינים אע " פ שברכותיהן שוות צריך לחזור ולברך אלמא דאע " פ דבשחיטה נמי א " צ לברך כשהוא ממין הראשון כמו אכילת פירות ואפ " ה בב' מינין צריך לברך ובדבר זה אין טעם לחלק בין שחיטה לאכילת פירות ותו קשיא לי דאין ראיה ממ " ש הרשב " א בשם הר " ז לגבי ברכת הפת דהתם ודאי כיון דברכת המוציא פוטרת כל מה שבא בתוך הסעודה ללפת בו את הפת שוב א " צ לברך על הפירות אע " פ שלא היו לפניו בשעה שבירך המוציא כיון דדעתיה עילויה בסתם ותו כיון דאין מושך ידו מן הפת בתוך הסעודה א " כ חשוב הוא כאילו היו לפניו הפירות בשעת ברכת המוציא אבל במברך על פירות שהיו לפניו מסתמא אין דעתו אלא על מין זה ולא על מינים אחרים ולכן לעד " נ עיקר דרבינו באכילת פירות לא אמר אלא דוקא כשהביאו לו ממין הראשון אבל משני מינין צריך לחזור ולברך כשהביאו לפניו מין השני אע " פ שלא גמר לאכול מין הראשון ודלא כמה שפסק בש " ע ולכן טוב ליזהר לכתחלה להיות דעתו על כל מה שיביאו לו אפילו מינים אחרים שברכתן שוה עם מין זה שמברך :
Orach Chayim.206.6.1 נטל בידו פרי לאכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד צריך לחזור ולברך ירושלמי הבאתיו בסמוך הביאו הרא " ש וכתב ב " י ע " ש ה " ר מנוח דלאו דוקא נפל מידו ונאבד אלא ה " ה אם נפל ונמאס לאכילה ופשוט הוא עכ " ל וז " ל הגהות דברכות מהר " ם מי שבירך על מאכל ולאחר שבירך נמאס המאכל בעיניו יש לו לאכול הימנו מקצתו אע " פ שנרקב כדי שלא יהא ברכה לבטלה וכן אדם שיש בידו אגוז אין לברך עליה עד שיראה הגרעין שבתוכה שאם יברך ואח " כ ישבר האגוז שמא התליע או נרקב נמצא שבירך לבטלה עכ " ה :
Orach Chayim.207.1.1 שינוי ברכות וכו' אבל ברכה אחרונה שוה בכולם ס " פ כ " מ פליגי בה אמוראי ודעת הפוסקים דעל כל הדברים מברכין בנ " ר באחרונה : ומ " ש פי' הברכה וכו' ועל כל שאר הדברים וכו' משמע לפי פירוש זה שהנוסחא היא ועל כל מה שברא וכו' ועל בוי " ו אבל בכל הספרים כתוב על כל בלא וי " ו והתוס' שכתבו ועל כל וכו' אין רצונם לומר שכך הוא הנוסח אלא וי " ו זו מל' התוס' הוא כאילו אמרו והאי על כל וכו' כך תפרש כלומר על כל מה שבעולם וכו' ע " ש בתחלת ( דף לז ) וכך כתב מהר " ש לוריא ועוד נראה דגירסת על כל בלא וי " ו היא הנכונה שהרי לפי דעת הי " א צריך לגרוס בלא וי " ו שהרי פי' כלומר בא " י בנ " ר ומה שחסר לנפשות הוא מוטל על הדברים שבראת וכו' וא " כ מסתמא לפירוש קמא נמי הגי' בלא וי " ו דבהא לא פליגי ועוד דכך תוכל לפרש בלא וי " ו כמו עם וי " ו :
Orach Chayim.208.1.1 על חמשת המינין שהן גפן וכו' אע " ג דשבעה מינין הם שנשתבחה בהן א " י שנאמר ארץ חטה ושעורה וגפן וגו' איכא חילוק ביניהם דבה' המיני' שהן גפן וכו' שוין הן בברכה ראשונ' לשאר פירות אילן דמברך עליהן ב " פ העץ ולאחריהם הן חלוקים דבשאר פירות מברך בנ " ר ובה' מינין מברך ברכה א' מעין ג' אבל בב' המינין שהן חטה ושעור' ובכלל אלו הב' הוי נמי שיפון וכוסמין ושבולת שועל דלפי שהן חשובים וגם עליהן יחיה האדם שינו חכמים ברכתם למעליותא דלפניהם אינו מברך בפה " א כשאר פירות הארץ אלא דאם עשה מהם פת מברך לפניו המוציא ולאחריו ג' ברכות ובדייסא מברך לפניו במ " מ ולאחריו מעין ג' והכל מבואר בס " פ כ " מ :
Orach Chayim.208.2.1 ומ " ש ואפילו עירב בהם דבש וכו' עד הלכך תבשיל שהעיקר הוא מה' המינין וכו' כצ " ל ושורש דין זה הוא מדאמר שמואל בפ' כ " מ סוף ( דף ל " ז ) כל שיש בו מחמשת המינין ( ע " י תערובות ) מברך עליו במ " מ דאע " ג דהרוב הוא משאר המינין והמיעוט הוא מחמשת המינין אפ " ה כיון דהוא העיקר שנתן הקמח בתבשיל ליתן בו טעם כל מידי דלטעמא עביד לא בטיל וה " א התם ( דף ל " ז ) אמר רבא האי ריהטא דחקלאי וכו' הדר אמר רבא אידי ואידי בין מפשא ביה קימחא בין לא מפשא ביה קימחא במ " מ דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מה' המינין מברכין עליו במ " מ אלמא אפילו היכא דהרוב משאר מינין והקמח מועט אי עביד לטעמא מברך עליה במ " מ ואם לא נתן הקמח בתבשיל אלא כדי לדבק אפילו הרוב הוא הקמח והמיעוט משאר דברים מברכין בפה " א או בפה " ע או שהכל כפי ברכתו של אותן המינים וכדאיתא התם גבי לפת וסילקא ( דף ל " ט ) הדר אמר אידי ואידי בפה " א והאי דקא שדו בה קמחא טפי לדבוקי בעלמא עבדי לה וכ " כ התוס' ( סוף דף ל " ו ) וכן קליישטי " ר שעושים מקמח ומים או מחלב מברכין עליהן במ " מ וכן כשנותנין קמח לתוך פולין או לתוך עדשים או כרישים וכן לתוך שקדים שעושין לחולה אם עושין אותו כדי שיסעוד הלב אז צריך לברך במ " מ ואם לדבק בעלמא א " צ לברך במ " מ וטוב להחמיר ולגמעו בתוך הסעודה לאחר ברכת המוציא ופטור ממה נפשך עכ " ל וכ " כ הרמב " ם בפ " ג גבי חמשת המינין וז " ל לפת או כרוב שבשלו ועירב בו קמח של א' מה' המינין כדי לדבקו אינו מברך עליו במ " מ שהלפת הוא העיקר וקמחו טפילה שכל דבר שמערבין אותו לדבק או כדי ליתן ריח או כדי לצבוע את התבשיל ה " ז טפילה אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובת פרי היא עיקר לפיכך מיני דבש וכו' הביאו בש " ע סי' ר " ד סעיף י " ב וכבר הארכתי בביאור דברי הרמב " ם סוף סימן ר " ד ע " ש :
Orach Chayim.208.3.1 ומ " ש אבל אם אכל אותם בעין וכו' בפרק כ " מ ( דף ל " ז ) בברייתא הכוסס את החטה מברך עליה בפה " א והסכמת הפוסקים דל " ש חיין ל " ש מבושלין וכתב בכל בו בשם ר " י שהכוסס שעורין חיין וכן שבלים של שעורין שחרכן באור כדרך שעושין קליות מברך שהכל לפי שהוא מאכל קשה ואין דרך לאוכלו עכ " ל וכתב ב " י עליו ואין כן דעת רבינו אלא כל ה' המינים שוים לענין זה עכ " ל ואפשר דאע " פ שכתב רבינו בסתם דאם אכל מה' המינים בעין מברך בפה " א אין דעתו אלא היכא דראויין לאכילה ודרך לאכלו בין חטין בין שעורין אבל אם אין דרך לאכלו לפי שהוא קשה כגון שעורין חיין מברך שהכל ולישנא דתלמודא נמי משמע הכי מדתניא הכוסס את החטה מברך בפה " א ולא אמר הכוסס את אחד מחמשת המינין אלמא דוקא חטה חיה הראוי לכוס אבל לא שעורין חיין והכי משמע ממ " ש הרשב " א דשערי לענין ברכה אחרונה כחטי ומביאו ב " י משמע דלענין ברכה ראשונה הם חלוקים דבחטים בפה " א ובשערי שהכל וכמ " ש הכל בו ותו דבספר אבודרהם כתב דהכוסס את השעורים אינו מברך עליהם כלום מפני שהוא מאכל בהמה א " כ יש לנו לתפוס מילתא מציעתא דהיינו לברך שהכל וכ " כ בהגהת ש " ע והוא הנכון :
Orach Chayim.208.4.1 ומ " ש והתוס' מסתפקין וכו' שם בד " ה הכוסס חטה וכתבו עוד ובירושלמי יש שגם האמוראים היו מסופקים דקאמר הדין דאכיל סולת פי' קליות מאי מברך בסופיה ר' ירמיה אמר לא אכלית סולת מן יומא וכו' עכ " ל ולכן יש ליזהר לפי המנהג שאוכלין בשבת שירה חטין שלמים מבושלין וכן בכל השנה שעורים שלמים מבושלים שקורין גערשט " ן שלמים וכן גרי " ן שלמים מבושלים שאין לאכלן אלא בתוך הסעודה :
Orach Chayim.208.5.1 קמח של חטין וכו' בר " פ כ " מ ריש ( דף ל " ו ) פליגי בה רב יהודה ורב נחמן וכתב הרי " ף דפסקו רבוואתא כר " נ דאמר שהכל דלא רגילי אינשי לספויי קימחא ואיכא למידק דמשמע מלשון רבינו דוקא קמח של חטים ולא קמח של שעורים ובגמרא לשם קאמר שמואל דקמחא דשערי מברכים שהכל דאע " ג דקשה לקוקייני כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי וכן פסק הרי " ף והרא " ש להדיא והרמב " ם רפ " ג נמי דקדק בלשונו שכתב אכל קמח מברך לפניו שהכל ולאחריו בנ " ר עכ " ל לא הזכיר קמח חטה אלא סתם קמח לומר בין של חטה בין של שעורים וכן פי' בכסף משנה אבל אלשון רבינו ק' למה אמר קמח של חטים כיון דקי " ל דבקמח של שעורים נמי שהכל וי " ל דנסמך רבינו על מ " ש בסי' ר " ד קמחא דשערי שהכל גם בש " ע ריש סי' ר " ד כתב כך וכאן בש " ע פי' ואמר קמח אפי' של חטים מברך עליו שהכל וכו' :
Orach Chayim.208.6.1 שתיתא וכו' תלמוד ערוך הוא בפ' כ " מ ( דף ל " ח ) אלא שמפרש לשם דרכה אע " ג דלכתחלה לרפואה קא מכוין וסד " א לא לבריך עלויה כלל קמ " ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי ורבינו כתב בסתם משום דנסמך על מ " ש בסי' ר " ב בדין שמן זית דאע " פ דחושש בגרונו ושותהו לרפואה אינו גורע ברכתו הואיל ואית ליה הנאה מיניה וכ " כ הרמב " ם דין שתיתא בסתם אבל הרי " ף והרא " ש כתבו כלישנא דתלמודא ורכה דלרפואה עבדי לה מברך שהכל :
Orach Chayim.208.7.1 האוכל אורז בעין וכו' הכי אסיקנא בפ' כ " מ ( דף ל " ז ) דהכוסס האורז בעין כדין כוסס חטה בעין דמברך בפה " א אבל בשלו או טחנו ואפאו אין דינו כדין חטה אלא כך דינו לפניו מברך במ " מ אע " פ שאינו משבעת המינין כיון שהוא נקרא מזון וסועד הלב ולאחריו בנ " ר דלא נתקנה מעין ג' אלא על ז' המינין וכתב ב " י דמשמע ממ " ש ה " ר יונה והרא " ש דדוקא כשנתמעך האורז יפה אע " פ שאינו כתוש וטחון מברך במ " מ אבל אם האורז שלם לגמרי אפי' מבושל מברך עליו בפה " א כמו כוסס חטין שלמים אח " כ נסתפק דיש לחלק בין חטין לאורז דדרך האורז לבשלו שלם משא " כ בחטים שאין דרכם בכך עכ " ל ונראה דמפני הספק אין לאכול אורז מבושל שלם אלא בתוך הסעודה ודלא כהרב בהגהת ש " ע שכתב בשלו עד שנתמעך ודו " ק :
Orach Chayim.208.8.1 ומ " ש ואם עירב ממנו בתבשיל אחת וכו' כ " פ הרא " ש דביש בו מה' המינין אע " פ שהרוב מדברים אחרים מברך במ " מ דה' המינין עיקר כיון שאינו בא לדבק אבל באורז אזלינן בתר הרוב דאם התבשיל האחר הוא הרוב מברך עליה כברכת התבשיל ואם הרוב אורז מברך במ " מ :
Orach Chayim.208.9.1 ועל כת דוחן כתב רב אלפס שהכל וכו' כך היא דעת האחרונים דוחן לפניו שהכל ולאחריו בנ " ר אלא דאיכא ספק באורז ודוחן דמהרי " ל כתב שדוחן הוא ריי " ז ואורז הוא היר " ז ולא כמו שאומרים העולם שאורז לישניה מוכיח עליו שהוא ריי " ז . אכן בערוך כתב אורז הירז " א ונפקא מיניה לענין ברכה עכ " ל וז " ל התוס' ריש ( דר' ל " ז ) רש " י פי' אורז מי " ל ויש מפרשים ריז " ו ולהאי פי' יש לפרש דדוחן הוא מי " ל עכ " ל והביאו ב " י וכתב עלה וסוגיין דעלמא כהאי פירושא מיהו כל ירא שמים לא יאכל לא היר " ז ולא ריי " ז שהוא אורז או דוחן מבושל בין שהוא שלם בין נתמעך יפה אלא בתוך הסעודה . הב " י הביא מ " ש האחרונים על דין ברכה אם עירב קמח דוחן עם קמח של ה' מיני דגן ובשלם בקדירה או עשה ממנו פת ופסק כך בש " ע ע " ש וכתב עוד ב " י על מ " ש רבינו דאם עירב אורז בתבשיל אחר אם הרוב אורז מברך במ " מ ומיהו לא משמע הכי מלשון הרמב " ם שכתב בפ " ג אורז שבשלו או שעשה ממנו פת מברך במ " מ ולבסוף בנ " ר ובלבד שלא יהא מעורב עם דבר אחר אלא אורז לבד עכ " ל וקשה דכיון דסובר ב " י דפליגי בהא הרמב " ם ורבינו וא " כ למה פסק בש " ע כדברי שניהם שכתב בסעיף ז' הכוסס את האורז וכו' ואם בשלו וכו' מברך עליו במ " מ ואחריו בנ " ר והוא שלא יהא מעורב עם דבר אחר אלא עם אורז לבדו ואם עירב ממנו בתבשיל אחר והתבשיל האחר הוא הרוב מברך עליו כברכת אותו תבשיל עכ " ל התחיל בלשון רמב " ם וסיים בלשון רבינו וסותרים זה את זה ולענין הלכה נלפע " ד דברי הרמב " ם עיקר דמאי דאמר בגמרא כל שיש בו מה' המינין מברכין עליו במ " מ ודייקינן מיניה אבל אורז ודוחן ע " י תערובת לא מברכין עליה במ " מ משמע לי בכל גוונא דתערובת קאמר בין ברובו בין במיעוטו והכי דייקינן דבה' המינין ע " י תערובת אפילו רובו ממין אחר מברכין עליו במ " מ אבל באורז ע " י תערובת אפילו רובו אורז אין מברכין במ " מ אא " כ בשלו אורז לבדו ואע " פ דאיכא ספק לנו באורז ודוחן ואין לאכלו אלא בתוך הסעודה היינו בבשלו אורז או דוחן לבדו בין שהוא שלם בין נתמעך יפה אבל ע " י תערובת בתבשיל אחר מברך עליו כברכת אותו תבשיל בין שהתערובות הוא ברובו בין שהוא במיעוטו :
Orach Chayim.208.10.1 א " ל אביי לרב דימי וכו' בס " פ כיצד מברכין ובגירסתינו בגמ' איתא וחותם על הארץ ועל המחיה וכך כתב סמ " ג ע " ש ה " י והרמב " ם ורבי' גורס על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה :
Orach Chayim.208.11.1 וכתב ר' יונה שאין לומר ועל תנובת השדה על פירות ועל היין וכו' מיהו בגמרא בגירסתינו כתוב בהדיא ועל העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה וברי " ף נמי לא כתב לחלק בין פירות לה' המינין לענין תנובת השדה אלא לענין פתיחה וחתימה וכן בשאר פוסקים לא נמצא לחלק בכך וגם הרמב " ם כתב להדיא על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה וכו' וכ " כ בברכת מהר " ם והכי נקטינן :
Orach Chayim.208.12.1 וכתב עוד וי " א ונאכל מפריה ונשבע מטובה ואין לאומרו וכו' תימה הלא קדושת ארץ הנשפע בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ כי על כן הזהיר ואמר בסוף פרשת מסעי לא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל ואמר אם תטמא את הארץ נמשכת הטומאה גם בפירותיה היונקים ממנה וכבר נסתלקה השכינה מקרב הארץ אשר אני שוכן בתוכה ממש בגוף הארץ נסתלקה מפני הטומאה שטמאתם ונמשך מזה כי ג " כ אנכי מסלק שכינתי מתוך בני ישראל כי עד עתה היכל ה' המה היו בני ישראל לפי שהשכינה היתה שורה בקרבם ממש ועתה באכלם פירות היונקים מטומאת הארץ נסתלקה השכינה כי כשהטומאה נכנסת עם אכילת פירות בתוך בני ישראל יוצאת כנגדה הקדושה מקרב ישראל ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו ונאכל מפריה ונשבע מטובה כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה :
Orach Chayim.208.13.1 וא " א הרא " ש היה אומרו וגם לא היה אומר ונודה לך וכו' כך היתה הנוסחא לפני ב " י ופירשו כלומר כשם שהיה חולק על הסמ " ג במה שכתב שאין לומר ונאכל מפריה גם כן היה חולק עליו במה שכתב שיש לומר ונודה לך והוא לא היה אומרו עכ " ל ודוחק אבל בספרי רבינו המדוייקים כתוב ואדוני אבי הרב רבינו אשר לא היה אומרו וגם לא היה אומר ונודה לך וכו' ונוסחא זו עיקר וטעמו של הרא " ש במה שלא היה אומר ונודה לך וכו' נראה דס " ל דלא תיקנו חכמים שיהא מעין חתימה סמוך לחתימה אלא בברכה פרטית אבל ברכה מעין שלש אם יוסיף ויאמר סמוך לחתימה ונודה לך על הארץ ועל המחיה היה נראה כאילו לא נתקנה עיקר ברכה זו אלא לברך על המזון ועל המחיה בלחוד ולכלול בה גם כן ברכת הארץ ובנין ירושלים אבל עיקרה אינה אלא על המזון לכן לא היה אומר ונודה לך כדי להורות שכל מעין ג' שקולין זו כזו בשוה וב " י פי' דטעמו של הרא " ש דמאחר שאומר סמוך לחתימה ונברכך עליה בקדושה ובטהרה הוי שפיר מעין חתימה סמוך לחתימה עכ " ל ולא נהירא חדא דאינו מעין חתימה כלל ועוד דונברכך עליה בקדושה ובטהרה כתוב בספרים מקמי כי אתה ה' טוב ומטיב וא " כ אינו סמוך לחתימה אבל מה שכתבתי הוא האמת :
Orach Chayim.208.14.1 ועל היין חותמין על הארץ ועל פרי הגפן כו' כך הוא דעת כל הפוסקים דדחו לאותן שחותמין על הגפן ועל פרי הגפן אלא צריך לחתום על הארץ ועל פרי הגפן מיהו במה שחותמין על הארץ ועל פרי הגפן אינו מוסכם כי לא כתב כן אלא הראב " ד וה " ר יונה והרא " ש אבל הרמב " ם בפ " ח כתב גם ביין חותם על הארץ ועל הפירות כמו בשאר ז' המינין אלא דבפתיחה קאמר בגמרא דמשנה ופותח בא " י אמ " ה על הגפן ועל פרי הגפן אבל בחתימה אין לשנות וכ " כ במרדכי ובסמ " ג בשם ר " י וכ " כ בתוספות לכאורה משמע דא " צ לשנות החתימה ביין ע " כ וכן פסק בהגהת סמ " ק וכ " כ בברכת מהר " ם והכי נקטינן ודלא כמ " ש בש " ע דחותם על הארץ ועל פרי הגפן או על הארץ ועל הפירות אלא לכתחלה צריך לחתום על הארץ ועל הפירות :
Orach Chayim.208.15.1 ומ " ש וצריך להזכיר בה מעין המאורע וכו' הכי איתא בירושלמי הביאוהו התוס' בס " פ כ " מ ואע " ג דכתבו אח " כ ומיהו לא נהגו העולם כן וכו' וכ " כ הרשב " א בשם הראב " ד דלא נהגו כן מ " מ רבינו נמשך אחר ה " ר יונה והרא " ש שכתב סתם כהירושלמי וכ " כ הרמב " ם בפ " ג וכתב במרדכי שכן היה נוהג מהר " ם . ועכשיו נהגו העולם לאומרו ע " פ הוראת הש " ע : ומ " ש ובני א " י חותמין על הארץ ועל פירותיה כתב הרשב " א דאפילו אוכל מפירו' א " י בח " ל חות' ג " כ ועל פירותיה דהכי מוכח בגמרא ומביאו ב " י ונראה דגם ה " ר יונה ס " פ כ " מ לא אמר אלא היכא דאיכא ספק אם הם מא " י אע " פ דצריך לעשרם מספק מ " מ אין לשנות המטבע של ח " ל אבל אם ודאי שהן פירות א " י צריך לברך ועל פירותיה אפילו הובאו לח " ל ואין חולק בזה דלא כדמשמע מלשון ב " י שהר " י לא ס " ל כהרשב " א דליתא :
Orach Chayim.208.16.1 כתב א " א הרא " ש שאם אכל פירות מז' המינין ואכל עמהם תפוחין שא " צ לברך בנ " ר וכו' וכ " ש אם אכל בשר וכו' נראה דלשיטת הרא " ש דעל היין חותם על הארץ ועל פרי הגפן פשיטא היא דצריך לברך בנ " ר על התפוחים דאינו יוצא בברכת מעין שלש שמברך על היין כיון דהפתיחה והחתימה אינו אלא על פרי הגפן ועוד מאי וכל שכן אם אכל בשר וכו' דקאמר הלא כי היכי דברכת היין או דשבעת המינין אינה ענין לבשר או לפרי האדמה ה " נ אין ענין ברכת היין לתפוחים כלל אלא ודאי דהרא " ש אתא לאשמועינן דאף להתוס' ורוב פוסקים דביין חותם על הארץ ועל הפירות אפ " ה צריך לברך על התפוחים בנ " ר דאע " פ דבחתימה שפיר מברך גם על התפוחים על הארץ ועל הפירות מ " מ כיון דפתיחתה שהיא על הגפן ועל פרי הגפן אינה ענין לתפוחים לא יצא והשתא ניחא הא דאמר וכ " ש בשר וכו' דאינה ענין כלל לא לפתיחה ולא לחתימה אבל מדברי הרשב " א והסמ " ק בהגה " ה ומביאו ב " י מפורש שנפטרו התפוחים בברכת היין וצ " ל כיון דבחתימה על הארץ ועל הפירות שפיר מברך על התפוחים יצא בה אע " פ דפתיחתה אינה ענין לתפוחים דהכל הולך אחר חיתום ברכות כדאסיקנא בספ " ק דברכות ויתבאר בסימן שאחר זה בס " ד : ובדברי הרמב " ם ספ " ח צ " ע דתחלה כתב אכל בשר ושתה יין מברך בסוף על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו ומשמע דדייקינן דוקא בשר ויין אבל תפוחים ויין א " צ לברך בנ " ר על התפוחים ואח " כ כתב דבתאנים וענבים ותפוחים ואגסים מברך בסוף ברכה אחת מעין ג' ומשמע דדייקינן אבל תפוחים ויין צריך לברך בנ " ר על התפוחים וקשיא דיוק' דרישא אדיוקא דסיפא וחדא לאו דוק' ולענין הלכה נקטינן כהרא " ש וכ " פ בש " ע :
Orach Chayim.208.17.1 ואני הייתי ר " ל דה " ה אם אכל מיני ליפתן וכו' עד דאף הוא זיין ולא הודה לדברי נראה דהטעם שלא הודה הרא " ש לדבריו משום דלא אשכחן הך סברא אלא בספ " ק דברכות בדאכל תמרי ובריך בדנהמא דיצא משום דתמרי נמי מיזן זייני ואיכא למימר דדוקא בתמרי דגידולו מן הארץ כמו חמשת המינין משא " כ ליפתן דהיינו בשר ודגים אע " ג דזיין לא דמי לה' המינין דגידולו מן הארץ כנ " ל וב " י פי' דבשר ודגים אע " ג דמיזן זייני לא סעדי אבל מיני דגן סעדי ולא נהירא דא " כ תמרי נמי לא סעדי כיון דאינו מין דגן ואפ " ה יצא בדנהמא כיון דזייני אבל למאי דפי' ניחא :
Orach Chayim.208.18.1 כתב אחי ה " ר יחיאל אכל ענבים ושתה יין וכו' אלא שאין דעת הרב רבינו אשר כן לא בברכה ראשונה ולא בברכה אחרונה נראה דעת הרא " ש דלא דמי לתפוחים עם ז' המינין דאף לכתחלה א " צ לברך בנ " ר משום שברכתו ראשונה בפה " ע כמו ז' המינין וכן בברכה האחרונה פותח וחותם בעל העץ ועל פרי העץ אבל בענבים עם היין דבענבים ברכתו הראשונה בפה " ע או בפה " א כשהוא בוסר ויין ברכתו בפה " ג ובאחרונה נמי ענבים ברכתו על העץ ויין ברכתו על הגפן ועל כן לכתחלה ודאי צריך לברך על כל דבר ברכתו המיוחדת לו אלא מיהו בדיעבד יצא מידי דהוי אפרי העץ כשבירך עליו בפה " א דיצא וכ " כ בית יוסף ופשוט הוא :
Orach Chayim.209.1.1 היה בידו כוס של מים וכו' בסוף פרק קמא דברכות פשיטא היכא דנקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשיכרא הוא ופתח ובירך אדעתא דשיכרא וסיים בדחמרא יצא וכו' זו היא גירסת רש " י אבל הרי " ף גורס ופתח ובריך בדשיכרא וסיים בדחמרא יצא וכו' ובעיין לא איפשיטא וכתבו הרי " ף והרא " ש דנקטינן לקולא ולא מהדרינן ליה דספיקא דרבנן לקולא ורבינו כתב תחלה והתחיל ואמר בא " י אמ " ה על דעת לומר בפה " ג וכו' על פי גירסת רש " י ופירושו ואח " כ כתב וכן אם טעה ואמר על היין שנ " ב בורא פה " ג וכו' ע " פ גירסת הרי " ף ופירושו דסובר דשני הפירושים הילכתא נינהו וכיון דנקטינן בהך בעיא לקולא בכל ענין יצא : ובש " ע כתב לשון הרמב " ם בפ " ח לקח כוס של שכר או של מים ופתח ואמר בא " י אמ " ה ע " ד לומר שהכל ואמר בפה " ג אין מחזירין אותו כו' והקשו עליו והשיב לחכמי לוני " ל שלא כ " כ אלא בשכר היוצא מן הגפן אבל בשכר של שעורים פשיטא דלא יצא וכן פסק בעל המאור להדיא וכך היא דעת רש " י והרי " ף והרא " ש והרשב " א ורוב גאונים דלא יצא וצריך לחזור ולברך :
Orach Chayim.209.2.1 ומ " ש וכן הדין בפרי העץ ופרי האדמה וכו' כ " כ הרמב " ם בפ " ח וכתב עוד וכן הדין בתבשיל של דגן ובפת ופשוט הוא : כתב הרמב " ם כל הברכות כולן וכו' טעמו שסובר דאף בסוף דמעין שלש נמי הוי מדרבנן ואין חיוב מדאורייתא אלא בהמ " ז אחר הלחם ורבינו חולק על זה וסובר דדוקא ברכה ראשונה הוי דרבנן דנפקא לן מסברא כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ " ש אבל מעין שלש דז' המינין דאורייתא היא דמסמיך ליה אקרא כלומר כיון דאפשר לומר דאורייתא היא דהא מסמיך ליה אקרא ואפשר דילפותא גמורה היא ולא אסמכתא בעלמא הלכך יש לנו להחמיר בספיקו ועיין במ " ש למעלה בסימן קס " ז ס " י ועיין עוד במ " ש ב " י בסימן קפ " ד :
Orach Chayim.210.1.1 ברכה ראשונה אין לה שיעור וכו' כ " כ התוס' ריש ( דף ל " ט ) בד " ה בצר ליה שיעורא וכ " כ רוב הפוסקים דלא כמי שאומר דעל פחות משיעור אינו מברך כלום וי " א דמברך שהכל אלא צריך לברך ברכה המיוחדת לה לפניה אפילו בכל שהוא וכ " כ התוס' בפרק הישן ( דף ס' ) בד " ה ולא בירך לפניו והאריכו על זה ע " ש :
Orach Chayim.210.2.1 ומיהו מטעמת שטועמת התבשיל אין לברך עליו עד רביעית כצ " ל פי' אסור לברך עליו דכיון דאינה טעונה ברכה הויא ברכה לבטלה ובמקצת ספרי רבינו כתוב א " צ לברך עליו עד רביעית ומשמע דאם רוצה לברך יברך וליתא אלא אין רשאי לברך עליו ומ " ש רבינו עד רביעית דאלמא דברביעית טעונה ברכה ה " א בפרק היה קורא ( ברכות דף י " ד ) בעי מיניה אשיאן תנא דבי ר' אמי מר' אמי השרוי בתענית מהו שיטעום אכילה ושתייה קביל עליה והא ליכא או דילמא הנאה קביל עליה והא איכא א " ל טועם ואין בכך כלום תנ " ה מטעמת אינה טעונה ברכה והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום עד כמה ר' אמי ור' אסי טעמי עד שיעור רביעתא ומשמע לכאורה דעד שיעור רביעתא אתרווייהו קאי בין אברכה בין אתענית דאין לברך עליו ובתענית נמי שרי לטעום עד רביעית ולא רביעית בכלל ולכן כתב רבינו לכאורה משמע אפילו הוא טועם ובולע וכ " כ הרמב " ם ז " ל בפ " א בסתם מטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית אלמא דעד רביעית קאי נמי אברכה ואפילו טועם ובולע אבל ר " ח פי' דוקא בטועם ופולט וכו' ולפ " ז הפירוש דר " ח הא דקאמר עד כמה שיעור רביעתא לא קאי אלא אתענית דטועם ופולט עד שיעור רביעתא ואין בכך כלום אבל שועור רביעתא אפילו פולט אסור בתענית דאיכא הנאה לענין תענית אפילו פולט אבל לענין ברכה אם הוא בולע אפילו בכל שהוא צריך לברך ואם הוא פולט אפולו הרבה יותר מרביעות א " צ לברך כיון שאינו נהנה בתוך מעיו ומלשון רבינו משמע להדיא מדכתב תתילה לכאורה משמע וכו' אבל רבינו חננאל פירש וכו' דמסקנתו כר " ח ודלא כדמשמע לכאורה וכך היא דעת הרא " ש שלא הביא אלא דעת ר " ח וגם הב " י האריך בפירושו ואמר דלשון רבינו אינו מכוון ולא נהירא דלמאי דכתבנו הוא מכוון כראוי וכאן לא כתב רבינו אלא דין ברכה ובסי' תקס " ז כתב דין תענית ע " ש :
Orach Chayim.210.3.1 אבל ברכה אחרונה צריכה שיעור וכו' ה " א בפ' כ " מ ריש ( דף לט ) דכזית בינוני בעינן וכתבו התוס' בס " פ חלון ובכמה מקומות דהיינו שיעור חצי ביצה :
Orach Chayim.210.4.1 ומ " ש והתוס' מסתפקין בזה וכו' היינו משום דמשמע דתלמודא דידן חולק אירוש' דאפילו בריה בעי כזית אי נמי אפשר ליישב דאינו חולק ועיין בב " י הביא היישובים ע " ש התוס' והרא " ש והרשב " א והר " ר יונה :
Orach Chayim.210.5.1 ומ " ש ועוד מסתפקין בברכה אחרונה של יין וכו' טעם ספק זה שצריך לשתות רביעית הלוג דהיינו ביצה ומחצה נתבאר בס " ד בסימן ק " ץ ס " ב : ומ " ש ב " י כאן וצ " ל שסובר הרא " ש דשיעור רביעית שוה לכביצה וכו' הוא ט " ס דהא מפורש בפרק ע " פ בשמעתתא דים של שלמה דשיעור רביעית הוא ביצה ומחצה וכן מפורש עוד בכמה מקומות :
Orach Chayim.211.1.1 היו לפניו מינין הרבה וכו' משנה בפ' כ " מ ( דף מ ):
Orach Chayim.211.2.1 ומ " ש ומוקמי' לה בשברכותיהן שוין וכו' שם מימרא דעולא מחלוקת שברכותיה' שוין כגון זיתים ותפוחים דר " י סבר מין ז' עדיף ורבנן סברי מין חביב עדיף אבל בשאין ברכותיהן שוות כגון צנון וזית ד " ה מברך על זה וחוזר ומברך על זה זהו לשון הגמרא והרי " ף ז " ל הוסיף ואמר ואיזה שירצה יקדים רצונו לומר דאין פי' ד " ה מברך על זה וחוזר ומברך על זה הוא לומר דרבנן מודו לר' יהודה דכיון דאין ברכותיהן שוות וצריך לברך על שניהם מברך תחלה על ז' המינין הא ליתא דא " כ ה " ל לומר ד " ה מין ז' עדיף אלא איפכא קאמר דברי הכל דר' יודא מודה לרבנן דאין מין ז' עדיף אלא יברך על איזה שירצה תחלה ומה שקשה לפ " ז איפכא דה " ל לומר ד " ה מין חביב עדי יתבאר בסמוך וזהו נמי דעת רבינו בלשונו שאמר ומוקמינן לה בשברכותיהם שוות ר' יהודה אומר וכו' דמפרש לר' יהודה ושביק מלפרש לרבנן אלא רצה להורות דפירוש ד " ה הוא דר' יהודה מודה לרבנן ולכן אמר בשברכותיהם שוין ר' יהודה אומר וכו' כלומר בהא פליג ר " י ואמר דמין ז' עדיף אבל אם אין ברכותיהם שוין מודה ר " י על איזה שירצה יברך תחלה ואין שם עדיפות במין ז' :
Orach Chayim.211.3.1 ומ " ש ואפילו אם היה אחד מהם חביב עליו יותר וכו' טעמו דקשיא ליה בהא דקאמר עולא אבל בשאין ברכותיהן שוין ד " ה מברך על זה וחוזר ומברך על זה דכיון דר " ל דברי הכל דר' יהודה מודה לרבנן כדפי' א " כ ה " ל לומר ד " ה מין חביב עדיף אלא בע " כ הא דאמר עולא מחלוקת בשברכותיהם שוות וכו' הכי קאמר דכשברכותיהם שוות בהא פליגי דר' יהודה קאמר אפי' היה האחד חביב עליו ברוב הפעמים וגם עתה חפץ במין השני אפ " ה מין ז' עדיף וחשוב לברך עליו ולפטור את השני בברכתו ולרבנן אותו שהוא חביב עליו ברוב הפעמים הוא עדיף וחשוב לברך עליו ולפטור את השני אפי' השני הוא מין ז' וגם עכשיו הוא רוצה לאכול אותו מין אחר אפ " ה תחלה מברך על החביב ויאכל ממנו קצת ואח " כ יאכל מין האחר דחביב לרבנן כמין ז' לר' יהודה אבל כשאין ברכותיהם שוות מודה ר' יהודה דכיון דצריך לברך על השני אחר אכילת הראשון אין עדיפות במין ז' ואפי' היה ג " כ חביב ברוב הפעמים כיון דלא שייכי זה לזה כלל אלא יכול לברך על האחר תחלה וכל זה מדברי הרא " ש ע " ש ולפי דעת הרא " ש זו האי דברי הכל וכו' לאו אדר' יהודה גרידא קאמר דמודה לרבנן אלא אף ארבנן קאמר דמודו באין ברכותיהן שוות דלא אמרינן חביב עדיף אלא אף אם אינו חביב יכול לברך עליו תחלה כדפי' ויש להקשות דהלא משמע דכששניהם מז' המינין אע " פ שאין ברכותיהם שוות כגון יין וזית שזה בפה " ג וזה בפה " ע או כגון חטה ושעורה עם זית ותמרים שזה בפה " א וזה בפה " ע קי " ל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה אם כן כ " ש כשהאחד אינו מז' המינין דמין ז' הוא מוקדם אפילו אינו חייב כ " ש כשהוא חביב ג " כ ולמה פסקו הרא " ש ורבינו כשאין ברכותיהם שוות דיכול לברך על האחר שאינו מין ז' תחלה . ונלע " ד דלא קא אמרי הרא " ש ורבינו אלא היכא שהוא חפץ עתה במין השני שאינו מין ז' ולכן יכול לברך על האחר תחלה אף על פי שהשני הוא מין ז' וגם חביב עליו ברוב הפעמים דמאחר שאין ברכותיהם שוות ולא שייכי זה לזה כלל ליכא אלא הקדמה גרידא דדחינן לה במילתא בעלמא ולפיכך עתה שהוא חפץ במין השני דחינן למין ז' אף על פי שהוא ג " כ חביב ויכול לברך על האחר תחלה וז " ש רבינו אבל אין ברכותיהן שוות כו' פי' על איזה שירצה ויחפוץ לאכלו עתה עליו יברך תחלה וכו' וכדפרישית אבל כששניהם שוים עליו שאין חפץ עתה באחד יותר מבשני צריך להקדים ולברך על החביב ברוב פעמים אע " פ שהאחר מין ז' דמה שהוא חביב עליו ברוב הפעמים הוא עדיף מהיכא שהוא חפץ עתה לאכלו וכיון דהיכא שהוא חפץ עתה לאכלו הוא גורם הקדמה כ " ש היכא דחביב עליו ברוב הפעמים ואם שניהם שוים עליו לגמרי אף בחביבות צריך להקדים מין ז' דע " כ לא פליגי אלא היכא שהאחד הוא מין ז' והאחד חביב אבל כשאין שום אחד חביב עליו יותר מהשני ד " ה מין ז' עדיף והא דקשה מדקי " ל כל הקודם בפסוק מוקדם לברכה ולא מקדימין להחביב כשאין ברכותיהם שוות ומכל שכן דיש להקדים מין ז' למין שאינו נזכר בפסוק כבר תירץ הר " ר שמעיה דההיא דכל המוקדם וכו' היינו כשאין חביב עליו זה יותר מזה התם היא דהמוקדם בפסוק מוקדם לברכה אבל אם המאוחר חביב יקדים אותו . ואף על פי דהרא " ש הקשה על דבריו מעובדא דרב חסדא ורב המנונא דאייתי לקמייהו תמרי ורמוני דאלמא דהמוקדם בפסוק מוקדם לברכה אע " פ דהמאוחר חביב . נראה ודאי דדוקא בתמרי ורמוני דברכותיהם שוות דבהא קי " ל כר' יהודה דמין ז' עדיף אבל כשאין ברכותיהן שוות דר' יהודה מודה לרבנן דחביב עדיף או מה שהוא חפץ לאכול עכשיו עדיף ודאי אף בששניהם מין שבעה כך הדין דחביב עדיף או מה שהוא חפץ לאכול עכשיו ולא אמרו כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה כשאין ברכותיהם שוות אלא בשאין חביב עליו זה יותר מזה וגם חפץ לאכול משניהם עכשיו שוה וכמו שתירץ הר " ר שמעיה ותופס הרא " ש תירוצו בשאין ברכותיהם שוות ולא נחלק עליו אלא בברכותיהם שוות כדמוכח מעובדא דרב המנונא ורב חסדא בתמרי ורמוני דברכותיהם שוות . והשתא ניחא דמ " ש רבינו בסמוך כל המוקדם בפסוק וכו' אפילו אם המאוחר חביב עליו יותר האי אפילו וכו' לא אמרו אלא בברכותיהן שוות ומ " ש הלכך זית קודם לשעורה וכו' אין זה אלא בשאין חביב עליו זה יותר מזה וגם חפץ בשניהם לאכול מהם עתה בשוה ולא הוצרך לפרש זה לפי שנסמך על מ " ש כך תחלה היכא שהאחד הוא מין ז' והשני אינו מין ז' דכי היכי דהמין ז' הוא עדיף וחשוב יותר ממי שאינו מין ז' הכי נמי בשניהם מין ז' המוקדם הוא חשוב על המאוחר והדין בזה כמו בזה בין בברכותיהם שוות ובין כשאין ברכותיהן שוות :
Orach Chayim.211.4.1 ומ " ש ובסמ " ק כתב וכו' טעמו דקא מפרש הא דקאמר עולא בשאין ברכותיהן שוות ד " ה מברך על זה וחוזר ומברך על זה היינו לומר דהא דקאמרי חכמים במתניתין מברך על איזה מהם שירצה דרצונם לומר מין חביב עדיף מודה רבי יהודה לחכמים בשאין ברכותיהן שוות דמברך על זה כלומר דאותו שהוא חביב עליו ברוב הפעמים מברך עליו תחלה ואח " כ מברך על זה שהוא מז' המינין וכאילו אמר ד " ה מין חביב עדיף גם הרב רבינו אשר גופיה כתב דהרבינו שמעיה פירש כך ע " ש רבינו האי אלא דהרא " ש סובר דמלישנא דעולא מדלא אמר ד " ה מין חביב עדיף משמע שבא לחדש סברא שלישית באין ברכותיהם שוות דבין רבי יהודה ובין רבנן סבירא להו דמה שהוא חפץ עתה לאכול עליו הוא מברך תחלה ואע " פ שהאחר הוא מין ז' וגם חביב עליו ברוב הפעמים מיהו מדברי שאר הפוסקים נראה כדמפרש הסמ " ק ובש " ע כתב תחלה דעת הרא " ש בסתם ואח " כ כתב וי " א שגם בזה צריך להקדים החביב וכו' והוא דעת הסמ " ק ולפעד " נ דצריך לנהוג כהסמ " ק חדא שכך היא דעת רוב פוסקים ועוד דכיון דלהסמ " ק צריך להקדים החביב ולהרא " ש ורבינו יכול לברך על האחר תחלה כמו שיכול לברך על החביב א " כ טפי ניחא להקדים החביב דנפיק ידי חובתו לכולהו רבוואתא זולת דעת בה " ג ומהר " ם שבמרדכי שדחאוה הפוסקים כמו שיתבאר בסמוך :
Orach Chayim.211.5.1 הלכך אם הביאו לפניו ב' מינין וכו' עד שאם בכל פעם וכו' כצ " ל שאם בשי " ן לא ואם בוי " ו והכי פי' כיון דהלכה כרבי יהודה וע " פ דעת הרא " ש דכך היא הלכה דב' מינים כגון אתרוג ותפוח שאינן מז' המינין כיון דברכותיהם שוות יברך על החביב דהיינו שאם בכל פעם אחד מהם חביב וכו' והיינו כרבנן דסברי מין חביב עדיף דפירושו החביב ברוב הפעמים אפילו אם חפץ עתה במין השני ואע " פ דרבי יהודה דהלכה כמותו פליג היינו דוקא אם יש בהם מין ז' דמין ז' עדיף אבל באין שם מין ז' מודה ר " י לחכמים דחביב עדיף ויאכל ממנו קצת ואח " כ יאכל ממין הב' שהוא חפץ עתה . ואם יש בהם מין ז' כיון דברכותיהם שוות מין ז' עדיף ויברך עליו אפילו אם השני חביב עליו יותר כלומר אע " פ דחביב הוא ברוב הפעמים וגם עתה חפץ לאכול ממנו כדפי' לעיל לרבי יהודה דהלכה כמותו :
Orach Chayim.211.6.1 ומ " ש ואם הביאו לפניו דבר וכו' כלומר מן הלכך עד כאן כתבתי בדין ברכותיהן שוות אבל אם אין ברכותיהן שוות וא' ברכתו בפה " ע והשני ברכתו שהכל אפילו היה השני מין ז' כגון קמח של חטים דמברכין עליו שהכל ואותו שברכתו בורא פרי העץ אינו מין ז' בפה " ע קודמת וכן בורא פרי האדמה ושהכל בורא פרי האדמה קודמת לפי שברכות אלו מבוררים יותר משהכל . וכתבן בה " ג שכן הדין באחד בורא פרי האדמה והשני בורא פרי העץ אבל אדוני אבי הרא " ש כתב שהן שוות וכו' פי' שהן שוות ויכול להקדים אותו שברכתו בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה ואע " פ שאינו מין ז' ואתר כך מברך בורא פרי האדמה או בורא פרי העץ ואע " פ שהוא מין ז' וגם חביב עליו ברוב הפעמים יכול להקדים לו השני כיון שהוא חפץ בו עתה לאכלו לפי שאין בורא פרי העץ מבורר יותר מבורא פרי האדמה והיינו דאמר עולא דבאין ברכותיהן שוות כגון צנון וזית דברי הכל מברך על מה שהוא חפץ בו עתה לאוכלו אע " פ שהשני הוא מין ז' וגם הוא חביב עליו ברוב הפעמים כדפרישית לעיל בסעיף א' ובין ר' יהודה ובין רבנן מודים בסברא שלישית זו כיון שאין ברכותיהן שוות ולא שייכי זה לזה כלל . ובסמוך אבאר דעת בה " ג וטעמו בדין זה : כתב המרדכי על לשון הרי " ף אבל כשאין ברכותיהם שוות ד " ה מברך על זה וחוזר ומברך על זה ואיזה שירצה יקדים עכ " ל וכן פירש רבינו האי ורש " י ז " ל והיינו כרבנן ( כלומר האי דברי הכל היינו דר' יהודה מודה לרבנן דחביב עדיף וזהו ואיזה שירצה בו שחביב לו יקדים ) אבל ה " ג פסקו דבכל פעם בפה " ע קודם לברכת בפה " א ( כלומר דבכל פעם אע " פ שחביב לו פרי האדמה בורא פרי העץ קודם ) אלמא דסובר ה " ג דהאי ד " ה מברך ע " ז וחוזר ומברך ע " ז הכי פירושו דברי הכל אפילו רבנן מודו לר' יהודה דמין ז' קודם דכיון שאין פרי זה נפטר בברכת חבירו מין ז' עדיף אע " פ שהשני חביב וה " ה כששניהם מין ז' או שניהם אינן מין ז' בורא פרי העץ קודם לברכת בפה " א אע " פ שפרי האדמה חביב אבל ה " ר יונה והרא " ש הקשו לה " ג מהא דקאמר דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה דפירושו דר " י מודה לרבנן דחביב קודם וכתבו וז " ל ולבה " ג צריך לומר דהא דקאמר אבל אין ברכותיהם שוות ד " ה מברך על זה וחוזר ומברך על זה לא בא להשמיענו דין הקדמה כלל אלא שאין האחד פוטר את חבירו עכ " ל פי' שאין ברכת צנון שהוא בורא פרי האדמה פוטר לזית שהוא בורא פרי העץ אלא כיון שאין ברכותיהן שוות צריך לברך על זה ועל זה ברכה הראויה לה לכתחילה ומדין הקדמה לא מיירי ופשיטא היא דכשמברך על זה ועל זה בורא פרי העץ קודם לבורא פרי האדמה ואח " כ הקשו על פי' זה ואמרו ולישנא לא משמע הכי דאם כן הוה ליה למימר אין הא' פוטר את חבירו עכ " ל אבל למאי דפרישית לה " ג ניחא דה " ג מפרש ד " ה מברך על זה וכו' דרבנן מודו לר' יהודה וכתב המרדכי אחר כך וז " ל וכן פירש הר " ם משום דאמוראי רב חסדא ורב המנונא סברי כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה וכל שכן דמין ז' מוקדם למה שלא נזכר בפסוק והלכך הביאו להם ב' מינים והאחד מין ז' בין ברכותיהן שוות בין אין ברכותיהן שוות מין ז' מוקדם לברכה מיהו כבר כתבתי דשאר כל הפוסקים מפרשים האי ד " ה דר " י מודה לרבנן וכ " כ התוס' דכיון דלא פי' התלמוד מוטב שנאמר שיחיד מודה לרבים ולא רבים מודים ליחיד וכ " כ הרא " ש ע " ש ה " ר שמעיה בשם רבינו האיי והרמב " ם לקח לו דרך אחר וכמו שפי' ב " י את דבריו והוא האמת בדברי הרמב " ם ונ " ל דקרוב לומר שכך היא ג " כ דעת הרי " ף דלא ככל המפרשים לדברי הרי " ף ע " ש וכבר כתבתי דיש לנהוג כדעת הסמ " ק שהביא רבינו : הקודם בפסוק כו' בפ' כ " מ ( דף מא ):
Orach Chayim.211.7.1 ומ " ש אפי' אם המאוחר חביב עליו יותר יש להקשות הלא בצנון וזית אם חפץ עתה בצנון לאכלו מברך על הצנון תחלה אעפ " י שהזית הוא חביב עליו ברוב הפעמים וגם הוא מין ז' כדמפורש למעלה לדעת הרא " ש ורבינו וזה סותר למ " ש כאן דהמוקדם בפסוק קודם אפילו אם המאוחר חביב עליו יותר ומשמע אפי' חפץ בו ג " כ עתה לאכלו אפילו הכי המוקדם בפסוק הוא קודם וי " ל דרבינו כאן לא מיירי אלא כשברכותיהן שוות כגון תמרי ורמוני דברכת שניהם בפה " ע כעובדא דרב חסדא ורב המנונא אבל בשאין ברכותיהן שוות ושניהן מין ז' כגון חטה וזית מה שחפץ בו עתה לאכלו הוא קודם אע " פ שהשני מוקדם בפסוק ואם אינו חפץ עתה בזה יותר מבזה אלא שניהם שוים בעיניו מ " מ החביב לו ברוב הפעמים הוא קודם לברכה אע " פ שהשני מוקדם בפסוק דאפי' בצנון וזית הצנון קודם בכה " ג כ " ש בשניהם מין ז' : ומ " ש רבינו בסמוך חטה קודמת לזית היינו כששניהם שוים לפניו בחביבות אבל אם הזית חביב עליו ברוב הפעמים או חפץ בו עתה לאכלו הזית קודם לברכה לחטה אע " פ שהחטה מוקדם בפסוק דבאין ברכותיהם שוות מין חביב קודם לברכה וכמו שפי' ה " ר שמעיה ואע " פ שהרא " ש הקשה עליו ודחה פירושו היינו דוקא בשניהם בפה " ע או בפה " א דכיון דברכותיהם שוות מאי דמוקדם בפסוק מוקדם אע " פ שהשני חביב אבל בשאין ברכותיהן שוות תופס הרא " ש תירוצו של ה " ר שמעיה וכדפי' לעיל סוף סעיף א' :
Orach Chayim.211.8.1 כתב ה " ר פרץ דוקא וכו' כצ " ל ובמקצת ספרי רבינו כתוב וכן כתב ה " ר פרץ וכו' וצריך להעביר הקולמוס על תיבת וכן :
Orach Chayim.211.9.1 ומ " ש דוקא אם אוכל ענבים וכו' פי' התם הוא דזיתים ותמרים קידמים לענבים אעפ " י שענבים הם חביב עליו או רוצה וחפץ בהם לאכלם עתה אפ " ה כיון דברכותיהן שוות מאי דמוקדם בפסוק מוקדם לברכה ומה שאמר אבל אם עשה מהם יין וכו' פי' השתא כיון דאין ברכותיהן שוות ל " מ אם היין הוא חביב או תפץ בו עתה לשתות הימנו דפשיטא דהוא קודם לזיתים ותמרים אף על פי שהגפן הוא מאוחר בפסוק אלא אפילו הם שוים לו בחביבות נמי היין קודם להם מיהו אם הזיתים והתמרים הם חביב לו ברוב הפעמים אם חפץ בהם עתה לאוכלם קודמים הם לברכה אף ליין כדפי' לעיל לשיטת הרא " ש ואע " ג דהר " פ גופיה לא ס " ל הכי כמפורש בסמ " ק ומביאו ב " י מ " מ הביא רבינו לשון זה שכתב הר " ר פרץ לפי שאינו סותר לשיטת הרא " ש ורבינו דיש לפרשו ע " פ שיטתם כמו שכתבתי :
Orach Chayim.211.10.1 חטה קודמת לזית וכו' היינו דוקא כששניהם שוים בחביבות כדפי' וכן שעורה קודמת לדבש בששניהם שוים בחביבות וכתב ב " י דהאי קודמת לדבש היינו לומר שקודמת לתמרים עצמם דאילו דבש זיעה בעלמא ומש " ה לא מברכים עליה אלא שהכל וכו' עכ " ל נראה דקמח חטים נמי שברכתה שהכל אף על פי שהקמח הוא גוף חמשת המינין ולא דמי לדבש שאינו גוף ז' המינין אלא זיעה בעלמא אפ " ה אין הקמח נחשב כלל לחשיבות שבעת המינין מדמברכים עליו שהכל ויתבאר עוד בסמוך .
Orach Chayim.211.11.1 כתב בה " ג הא דחטה ושעורה קודמין וכו' אבל לסברת א " א הרא " ש שהן שוות אפשר דאיירי אף בכוסס חטה עיין בב " י כתב טעם למה נסתפק רבינו בזה ותימה למה נסתפק רבינו בזה הא ודאי דבכוסס חטה נמי תופס רבינו דחטה ושעורה קודמין דכיון דכתב לעיל דיין קודם לזית ומעשה קדרה דחטין ושעורין קודמין ליין א " כ כ " ש דמעשה קדרה דחטין ושעורין קודמין לזית נמשך מזה דהא דחטה קודמת לזית ושעורה קודמת לדבש בכוסס חטה ושעורה קאמר דאי במעשה קדירה אמאי שעורה קודמת לדבש ולא לזית הלא קודמת אפילו ליין וכל שכן לזית אלא בעל כרחך בכוסס קאמר דשעורה קודמת לדבש אבל לא לזית וכן בכוסס חטה קודם לזית אבל לא ליין ואפשר לומר אע " ג דרבינו כתב כן משם ה " פ דמעשה קדרה קודמין ליין ויין קודם לזית מכל מקום כיון דהרא " ש לא כתב כך בפסקיו על כן כתב דלהרא " ש אפשר הוא ולא ודאי אבל קשה מדברי הרא " ש עצמם שכתב תחלה דעת בה " ג דבורא פרי העץ קודם לברכת בורא פרי האדמה ואח " כ כתב דנראה כדברי רבינו האיי ורב אלפס ורש " י דמברך על איזה שירצה עכ " ל כלומר דבפה " ע ובפה " א הן שוות ועל איזה שירצה יברך תחלה וכתב אח " כ דאין להביא ראייה לדברי רבינו האיי ורי " ף ורש " י מהא דאמר כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה דאלמא דבכוסס חטה ושעורה דברכתו בפה " א קודם לברכת ענבים דברכתו בפה " ע דאיכא למימר לדעת בה " ג דמיירי במעשה קדרה דחטה ושעורה דהוא חשוב טפי מבפה " ע אבל כוסס את החטה דליכא אלא בפה " א לא תקדום לבפה " ע ואף אם תרצה להעמידו בכוסס את החטה י " ל כך כל המוקדם בפסוק זה בדברים שברכותיהם שוות כמו חטה לגבי שעורה וענבים לגבי תאנים ורמונים עכ " ל הרא " ש אלמא להדיא דדוקא לבה " ג מוקמינן חטה ושעורה דקודמים היינו במעשה קדרה דוקא ולא בכוסס אבל לרבינו האי ורי " ף ורש " י מפרשינן כפשוטו דאף בכוסס חטה ושעורה דברכתן בפה " א וקודם לברכת העץ ואין בזה ספק והרא " ש הסכים לדבריהם וא " כ קשה למה כתב אפשר לכן נראה עיקר דלא אמר הרא " ש שהן שוות ובכוסס נמי קודם בפה " א לבפה " ע אלא כשהוא רוצה וחפץ בו עתה לאכלו כדפי' לעיל וז " ש על איזה שירצה לאכלו יברך תחלה אבל אם אינו חפץ בזו יותר מבזו ושניהם שוין אפשר דראוי להקדים בפה " ע לבפה " א אעפ " י שהוא מאוחר בפסוק כיון דבפה " ע מבורר יותר ולא אמרו כל המוקדם בפסוק וכו' אף בכוסס אלא בדברים שברכותיהם שוות כמו חטה לגבי שעורה וענבים לגבי תאנים ורמונים כמ " ש הרא " ש בסוף ולכן כתב רבינו אפשר ודו " ק :
Orach Chayim.212.1.1 כל שהוא עיקר וכו' משנה ס " פ כ " מ ריש ( דף מד ) הביאו לפניו מליח בתחלה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת שהפת טפלה לו זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה :
Orach Chayim.212.2.1 ומ " ש ל " מ אם העיקר הוא מעורב וכו' כ " כ הרמב " ם בפ " ג בין שהית' הטפלה מעורב' עם העיק' בין שלא היתה מעורבת והכי איתא בגמרא עיקר מעורב כגון תבשילא דסילקא דמערבין בה קמח ליתן טעם בתערובת דהקמח עיקר ומברכין עליה במ " מ וכדלעיל ריש סי' ר " ח ושאינו מעורב תנן הכא הביאו לפניו מליח וכו' :
Orach Chayim.212.3.1 ומ " ש ואפי' פת שהוא חשוב וכו' כלו' לא מיבעי' כגון צנון וזית והצנון עיקר שבשבילו התחיל האכילה ולא אכל זית אלא להפיג חורפו של צנון דה " ל זית טפל וכדאיתא בפ' כ " מ ריש ( דף מא ) אלא אפילו פת שהוא חשוב מכל נמי אם הוא טפל וכו' ונראה דדעת רבינו בזה ליישב הקושיא שהקשו התוס' לשם וז " ל מברך על המליח ואע " ג דאשמועי' דפת פוטר את הפרפרת איצטריך לאשמועינן דפעמים דפת טפל עכ " ל וכ " כ ה " ר יונה :
Orach Chayim.212.4.1 ומ " ש כגון שאוכל דג מליח וכו' כך כתב ע " פ פשוטה של משנתינו וכ " כ הרמב " ם בפ " ג וז " ל הרי שצריך לאכול דג מליח ואכל הפת עמו וכו' עד וכן כל כיוצא בזה גם הסמ " ג בעשה כ " ז ( דף קיא ע " ב ) כתב כלשון הרמב " ם ממש . ואיכא להקשות דבגמרא קאמרינן ומי איכא מידי דהוי מלית עיקר ופת טפלה אמר רב אחא ברי' דרב עוירא באוכל פירות גינוס' שנו וכ " כ הרי " ף והרא " ש ומשמע דמיירי דהמליח הוא בא להשיב הלב שנחלש מפני מתיקות הפירות והפת שלאחריו הוא טפל ואינו בא אלא בשביל המליח כמו שפירשו התוס' וכך פי' הרמב " ם בפי' המשנה אלמא דבליכא פירות גינוסר אלא שאוכל דג מליח ופת עמו הפת הוא העיקר ועליו צריך לברך וכן נהגו העולם ללפת הפת בדג מליח שקורין הערינ " ג ומברכים על הפת וא " כ קשה על דברי רבינו שכתב כגון שאוכל דג מליח ופת עמו וכו' מברך על הדג ופוטר את הפת כיון שהוא טפל דכתב כנגד הגמרא וכן הקשה מהרש " ל אבל אהרמב " ם והסמ " ג לא קשיא שהרי כתבו וז " ל הרי שצריך לאכול דג מליח דמדה " ל למימר הרי שאוכל דג מליח כמ " ש רבינו ולא כתב כך אלא הרי שצריך לאכול דג מליח וכו' אלמא דבא להורות דאינו מדבר במי שצריך לאכול לחם ושעיקר סעודתו הוא הלחם ואוכל דג מליח עמו ללפת בו הפת דהתם ודאי הפת הוא העיקר והדג בא ללפת בו הפת ומברך על הפת שהוא העיקר אלא מדבר במי שאינו צריך לאכול לחם כלל אלא שצריך לאכול דג מליח מפני איזה דבר וס " ל להרמב " ם דהא דקאמר בגמרא בפירות גינוסר שנו לאו דוקא פירות גינוסר אלא כל כיוצא בזה כגון שאיננו צריך לאכול לחם אלא צריך לאכול מליח מפני איזה דבר כגון שאכל או שתה איזה משקה שהיה מחלישו אם לא היה אוכל דבר מליח אלא דכיון דהמליח היה מזיק לגרונו ולשונו אוכל פת עמו בזו ודאי המליח הוא העיקר כיון שאין עיקר כוונתו לאכול לחם אבל לשון רבינו שכתב כגון שאוכל דג מליח וכו' משמע במי שאוכל לחם ודג מליח עמו שזהו עיקר סעודתו ואפ " ה מברך על המליח ופוטר את הפת והא ליתא ונראה ליישב דרבינו נסמך על מ " ש ואוכל פת עמו שלא יזיקנו בגרונו וכו' אלמא דמדבר במי שאין כוונתו לאכול לחם וללפת בדג מליח את הפת דאינו צריך לאכול לחם כלל אלא צריך לאכול דג מליח מפני איזה אוכל או משקה שמחלישו והפת לא בא אלא שלא יזיקנו המלח בגרונו וכמסקנת התלמוד כך היא דעת הרמב " ם והסמ " ג ורבינו וס " ל דלאו דוקא פירות גינוסר כדפרישית אלא דהרמב " ם והסמ " ג היו מדקדקים בלשונם שכתבו הרי שהיה צריך לאכול דג מליח וכו' כי היכי דלא ליתי למטעי ורבינו לא דק בלשונו . וכתבו התוס' וא " ת פירות הוי עיקר ומליח טפל ולבריך על הפירות וליפטר כולהו וי " ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד אי נמי בשעה שאכל פירות גינוסר לא היה שם עדיין מליח ופת דלא היה יודע שיחלש לבו מחמת המתיקות עכ " ל פי' לתירוץ הראשון לא אכל הפירות בשעה שאכל המליח אלא מקודם כבר אכל הפירות ובירך עליהן ועכשיו צריך לברך על המליח ולתירוץ השני אוכל פירות ג " כ בשעה שאוכל המלית והפת אלא שכבר בירך על הפירות כשלא היה שם עדיין מליח ופת וכו' ומשמע דמפרשים התוס' כפשוטו דמברך על המליח שהכל ופוטר את הפת וכמ " ש כל הפוסקים אבל ה " ר יונה כתב וז " ל באוכלי פירות גינוסר שנו פי' פירות גינוסר הם מתוקים ביותר וכו' ונמצא שהפת טפילה אל הפירות ולפיכך מברך על הפירות ופוטר את הפת עכ " ל משמע שהוא ז " ל מפרש דלמסקנא דמוקמינן לה באוכלי פירות גינוסר שנו הא דתנן מברך על המליח ופוטר את הפת הכי פירושו מברך על דבר שהביאו לו המליח בשבילו דהיינו מברך על הפירות שהביאו המליח לצורך אכילת הפירות הלכך מברך על אכילת הפירות שהוא העיקר והפת טפל אבל על המליח אין לברך כלל כדי לפטור בו את הפת וכדקא מקשינן ומי איכא מידי דהוי מלית עיקר ופת טפל דהמתרץ מודה לו דליכא מידי וכו' אלא דמשנתנו באוכל פירות גינוסר שנו דאותן פירות הם חשובים מן הפת ומברך על הפירות ופוטר הפת ונמשך ה " ר יונה בפי' זה אחר שיטת פרש " י שכך פי' להדיא ולפ " ז אפילו כבר אכל פירות ובירך עליהם ואחר כך הביאו לפניו מליח ופת עמו מפני המתיקה אין לברך על המליח אלא על הפת דהא דתנן מברך על המליח אין פירושו לברך על המליח אלא לברך על הפירות אבל על המליח אין לברך כלל אלא או על הפירות או על הפת כשכבר אכל הפירות ובירך עליהן כבר ולענין הלכה ספק ברכה להקל ולעולם אין לברך על המליח אפילו אין כוונתו לאכול לחם אלא פירות מתוקים מאוד ולכן צריך ליזהר להביא מליח והפת קודם שיברך על הפירות ואז יברך על הפירות ויכוין לפטור המליח והפת דבזה יצא ידי חובתו דכולהו רבוותא שהרי אף להתוספות אם שלשתן לפניו פירות ומליח ופת מברך על הפירות שהם עיקר ופוטר המליח והפת שהם טפלין ואיכא להקשות לשני התירוצים שכתבו התוס' דאע " פ דהמליח והפת הן באין בשביל אכילת פירות וכשאכל הפירות ומברך עליהן תחלה היה דעתו לאכול מליח ופת עמו אפ " ה כשהביאו לפניו המליח והפת לאחר שכבר אכל הפירות צריך לחזור ולברך על המליח ולעיל בסוף סימן קע " ז קבענו דההלכה דאע " פ שלא היו הפירות לפניו בשעה שבירך על הפת כיון דללפת את הפת הם באים אינם טעונים ברכה כלל וי " ל דלשם מיירי דהפת עדיין לפניו בשעה שהביאו הפירות לפניו ואכתי קשה דלעיל בסימן ר " ב משמע דבחושש בגרונו דאוכל השמן לרפואה ע " י הפת דאעפ " י דאין כוונתו לאכול פת אלא טפל הוא לשמן שהוא שותה עכשיו כדי שלא יזיקנו השמן ואפ " ה מברך על הפת דחשבינן ליה עיקר וגבי דג מליח ה " ל הפת טפל וכבר כתבתי קושיא זו למעלה בסימן ר " ב ולפרש " י וה " ר יונה ניחא דלדידהו ליכא מידי דחשיב טפי מן הפת אלא פירות גינוסר הם חשובים מן הפת ולפיכך גבי שמן דפת חשוב ממנו אפילו חושש בגרונו וא " צ לאכול פת אלא לשתות השמן אלא דאכיל ליה ע " י פת כדי שלא יזיקנו השמן מברך על הפת שהוא עיקר אבל לפירוש התוס' והפוסקים קשיא וצ " ע . כ' בת " ה סי' ל " א דאם רוצה לשתות ואוכל הטפל לשתייה תחלה מברך על האוכל תחלה אעפ " י שהוא טפל לשתייה אלא שמברך עליו שהכל ולא ברכתו הראויה לו כיון שהוא טפל וב " י כתב דלפי מ " ש הרא " ש דבשביל חסרון השיעור לא שייך בו ברכה אחרת כדלעיל בסימן ר " י ה " נ בשביל שבא למתק השתייה לא תשתנה ברכתו עכ " ל ומהר " ם איסרל " ש ז " ל כתב דליתא לדבריו אלא כיון דהוא טפל לדבר אחר ואין עיקר ההנאה מאותו דבר אין לברך עליו ברכתו הראוי לו אלא צריך עליו שלא יהנה מן העוה " ז בלא ברכה וכשמברך עליו שהכל יצא ולא דמי לפחות מכשיעור שהוא נהנה מן האוכל שהוא עיקר הנאתו וצריך לברך עליו ברכתו הראוי אליו וע " כ אין לסור מדברי הא " ז ותרומת הדשן וכן פסק בהגהת ש " ע :
Orach Chayim.213.1.1 על כל הפירות וכו' כבר נתבאר בסימן קס " ז סי " ב ובסימן קע " ד ס " ט דקי " ל דבין פת ויין ושאר דברים מהני ישיבה לדידן וישיבה בעינן אף לשאר דברים ואי ליכא ישיבה כל אחד מברך לעצמו ומ " ש בספר המצות נתבאר בסימן קע " ד וסימן קע " ה דעתו ודעת החולקים עליו וע " ש כתבתי דיש לנהוג להוציא עצמו מן הספק דאף בקובעים עצמן לשתית יין דהמברך יכוין שלא להוציא אחרים כדי שיתחייב כל אחד לברך לעצמו ובשאר דברים המנהג פשוט דכ " א מברך לעצמו :
Orach Chayim.213.2.1 אין המברך וכו " ע " ל סימן רט " ו דאף בעונה אמן אינו יוצא אלא כששמע כל הברכה מתחלתה ועד סופה :
Orach Chayim.213.3.1 ומ " ש ואז יוצאין בשמיעתן שמכווני' אליו וכו' משמע שצריך שיכוין לצאת דמצות צריכות כוונה וה " ה דצריך שיכוין המברך להוציאו וע " ל סי' תקפ " ט :
Orach Chayim.213.4.1 וה " מ בברכה ראשונה וכו' פי' הא דאחד פוטר כולם ביין ושאר דברים ה " מ בברכה ראשונה וכו' וכ' ב " י ע " ש הרשב " א והרמב " ן דבדיעבד יוצא בשמיעה אף בברכה אחרונה .
Orach Chayim.214.1.1 אמר רב וכו' בפרק כ " מ ( דף מ ) ואיתא תו התם אמר אביי כותיה דרב מסתברא דתניא לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו ואילו שמך ומלכותך עליו לא קתני ור' יוחנן תני ולא שכחתי מלהזכיר שמך ומלכותך עליו : ומ " ש ור " י נסתפק וכו' פי' נסתפק דשמא כיון דקי " ל רב ור' יוחנן הלכה כר " י משמע בכל דוכתא ואף הכא הלכה כר " י או שמא כיון דאמר אביי כותיה דרב מסתברא אלמא דהלכה כרב ולא ס " ל להא דקאמר ר' יוחנן תני ולא שכחתי כו' : ומ " ש ונפקא מינה כו' מפורש בגמ' שהבאתי דלרב יצא בהזכרת השם בלא מלכות ולר' יוחנן לא יצא עד שיזכור שם ומלכות ולפי דמלישנא דרב ור' יוחנן משמע דלרב יצא בהזכרת שם בלא מלכות ולר " י יצא בהזכרת מלכות בלא הזכרת השם לכך אמר רבינו ונ " מ וכו' שלא נכר טעות בדברי רב ורבי יוחנן . העתקה מכתיבת יד הרב הגדול מהור " ר יעקב פולק ז " ל שאל תלמיד א' בבהמ " ד מפני מה לא תיקנו אנשי כה " ג מלכות בכל י " ח ברכות והא ר " י קאמר כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה והשיב לו ה " מ ברכת פירות וברכת מצות וכל דבר שאדם נהנה מהן מן העולם שארז " ל אסור ליהנות בעה " ז בלא ברכה וכן ע " ד מעשה שנתתייב בברכה על הראייה וכגון הרואה קשת אבל תפלה של שבח ובקשות הוא ואינו חייב בברכה של שבח על שום מעשה כה " ג לא אמר ר' יוחנן והכי נמי א " ר יוחנן משמיה דרב אסי הנכנם לב " ה ומצא צבור שמתפללין אם יכול לחדש דבר בתפלתו מתפלל וכו' ור " י אומר הלואי יתפלל אדם כל היום כולו ואי איתא דברכה של של תפלה כשאר ברכות של חיוב מי יכול לחזור ולהתפלל הא אמרי' כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא את שם ה' עכ " ל וכיוצא בזה כתב הרוקח ומביאו ב " י :
Tur Orach Chaim, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .