← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 3,976 sections
Single column Two columns
Orach Chayim.165.5.1 גרסינן בפ' חזקת וכו' ה " א התם ( סוף דף נ " ז ) שלחן של ת " ח וכו' וטבעתו מבחוץ והא תניא טבעתו מבפנים לא קשיא הא דאיכא ינוקא הא דליכא ינוקא ואיבעית אימא הא והא דאיכא ינוקא ולא קשיא הא דאיכא שמעא הא דליכא שמעא ואי בעית אימא הא והא דאיכא שמעא ול " ק הא ביממא הא בליליא כך העתיק ב " י ותימא דמשמע לפי גירסא זו דבליכא שמעא ואיכא ינוקא תניא טבעתו מבחוץ דא " כ מאי איריא בדאיכא ינוקא אפי' בדליכא ינוקא נמי טבעתו מבחוץ כיון דליכא שמעא וכדפי' רש " י פן יזוקו בה האוכלין . ונראה דהעתק זה דב " י ט " ס הוא וכצ " ל ואב " א הא והא דליכא ינוקא ול " ק הא דאיכא שמעא הא דליכא שמעא וכו' דלפ " ז היכא דאיכא ינוקא אפי' איכא שמעא נמי טבעתו מבחוץ דטפי יש לחוש לינוקא שינענע השלחן כשיצחוק בטבעת בכוונה מדנחוש לשמש שיכשל בה שלא בכוונה דכיון דבר דעת הוא נזהר שלא יכשל אפילו בלילה אלא בדליכא ינוקא קא מחלק תלמודא דאי ליכא שמעא טבעתו מבחוץ אפילו בלילה דמזיק לאוכלין שצר להם המקום כדפרשב " ם אבל בדאיכא שמעא טבעתו מבפנים בלילה דיש לחוש פן יכשל בה השמש באונס כי יותר יש לחוש לשמש כיון שהוא הולך והמסובין יושבין כמו שפי' רשב " ם והכי מוכח להדיא מדברי רבינו שכתב אם יש תינוק יהפוך לחוץ דכתב בסתם דמשמע אפילו בדאיכא שמש ואם אין תינוק אם יש שמש וכו' דבדליכא ינוקא מחלק בין היכא דאיכא שמש ובין היכא דליכא שמש וה " מ בלילה וכו' ופשוט הוא . ותו גרסינן בפרק חזקת ( בבא בתרא דף נ " ח ) מטה של ת " ח כיצד כל שאין תחתיה אלא סנדלין בימות החמה ומנעלים בימות הגשמים ושל ע " ה דומה לאוצר בלוס ופרשב " ם דאמרינן בפסחים אוכלין ( שמניחין ) תחת המטה אפילו מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן : אוצר בלוס כמו עיסה בלוסה עיסה מעורבת ממינים הרבה מעורב בתוכו ביחד וכן מטת ע " ה כל דבר מניחים תחת מטתן אוכלין וכלים . דרך לנעול מנעלין ביה " ח וסנדלין בימות הגשמים בשביל הטיט : אלא סנדלין ביה " ח שמניחים שם עד ימות הגשמים שיצטרך להם עכ " ל . אבל בפרק שני דסוכה ( דף כ " א ) אמר מטה מגינה על סנדלים ומנעלים שתחתיה ופרש " י להכי נקט גבי מטה מנעלים וסנדלים דאמר בב " ב איזהו מטה של ת " ח כל שאין תחתיה אלא מנעלים של בעל הבית בימות החמה וסנדלים בימות הגשמים שנותנים שם כשהוא בא לשכב ולישן חולץ מנעליו ונותנן תחת מטתו אבל לתת תחתיו דברים אחרים גנאי הוא לו שמרגיל בני הבית לשם עכ " ל חולק הוא אפרשב " ם בשני דברים הא' שרש " י גורס איפכא ועוד שרש " י אינו מפרש מפני רוח רעה אלא אפילו דבר יבש שאין שייך בו רוח רעה אין מניחין תחתיו לפי שגנאי הוא לו וכו' :
Orach Chayim.166.1.1 וינגב ידיו היטב וכו' אע " ג דכבר כתב רבינו כך בסוף סימן קנ " ח וינגב היטב קודם שיבצע דכל האוכל בלא נגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא לשם עיקר האזהרה שלא ימהר לבצוע קודם שינגבם היטב אבל כאן עיקר האזהרה שלא להפסיק בין נגוב להמוציא וה " ק כל מה שמפסיק בנגוב בין נטילה להמוציא לא חשיב הפסק אפילו שהה טובא בניגובו שהרי צריך שינגב ידיו היטב אלא דלאחר שניגב ידיו היטב חשיב הפסק אם לא יברך ברכת המוציא מיד דהא דאמרינן בפרק כ " מ תיכף לנטילה ברכה בנטילה שלפני ברכת המוציא קאמר אבל רבינו יואל מפרש לה אמים אחרונים :
Orach Chayim.166.2.1 וכן פי' רב אלפס כתב ב " י ומ " ש רבינו שכך פי' הרי " ף איני יודע מהיכן למד כן שהרי הרי " ף לא כתב אלא דברי הגמרא וכל מה שאפשר לפרש בלשון הגמרא יש לפרשו בלשון הרי " ף ג " כ עכ " ל וזה לשון הרי " ף בפ' כ " מ רב פפא איקלע לבי רב הונא בריה דרב נתן בתר דגמר סעודתא יתיב רב פפא וקאכיל א " ל לא ס " ל למר גמר אסור לאכול א " ל סלק איתמר ולית הילכתא הכי אלא כל זמן שלא נטל ידיו לברכה מצי אכיל דאמרינן ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דא " ר חייא בר אשי אמר רב ג' תכיפות הן תיכף לנטילה ברכה עכ " ל פי' דאפילו סלק נמי מצי אכיל כל זמן שלא נטל מים אחרונים ולא מתחייב לברך ברכת המזון אלא לאחר שנטל ידיו דתיכף לנטילה ברכה אלמא דהרי " ף מפרש דעל מים אחרונים דוקא קאמר אבל בין נטילה לברכת המוציא לא חשיב הפסק וכרבינו יואל דאין לפרש להרי " ף דעל נטילה לסעודה נמי קאמר תיכף לנטילה ברכה דא " כ מנ " ל להרי " ף דלית הלכתא ככל הני שמעתתא דילמא סלק איתמר דלאחר שסילקו השלחן אסור לאכול והא דאמר תיכף לנטילה ברכה לא קאי אלא אנטילה דלפני הסעודה אלמא בע " כ צ " ל דלהרי " ף קי " ל דלא חשיב הפסק בין נטילה להמוציא כיון שהשלחן לפניו וכמ " ש ה " ר יואל ותיכף לנטילה ברכה לא קאי אלא אמים אחרונים ואעפ " כ השיב בית יוסף עליו שהרי בגמרא פ' כ " מ ( דף מ " ב ) נמי כך צריך לפרש בהא דקאמר ולית הלכתא ככל הני שמעתתא וכו' דקאי נמי אהא דקאמר סלק איתמר דלית הלכתא הכי אלא כל זמן שלא נטל ידיו לברכת המזון מצי אכיל וכן פרש " י וכל המפרשים וכ " כ הרא " ש בפסקיו ואי אפשר לפרש בע " א והשתא אם יש לדקדק בדברי הרי " ף דס " ל דעל מים אחרונים דוקא קאמר תיכף לנטילה ברכה וכדפי' ודאי דכך יש לדקדק בגמרא כך נראה דעת בית יוסף ודבריו נכונים ועוד קשיא טובא היאך אפשר לומר דלא קאי אלא אמים אחרונים הלא בריש פרק אלו דברים קאמר דלב " ה בברייתא לדבר אחר הא דמוזגין הכוס ואח " כ נוטלין לידים היינו משום דתיכף לנטילת ידים סעודה וכתבו התוס' לשם והאי דלא חשיב ליה לעיל בפרק כ " מ בהדי אינך תכיפות משום דשנויה במשנה לא חש למתנייה עכ " ל וה " ר יונה בפרק כיצד מברכין תירץ דלא חשיב אלא הני דילפינן להו מקראי בירושלמי וכו' ע " ש וצריך לומר דהרי " ף והרמב " ם וה " ר יואל חולקים אמ " ש תוס' הר " י אלא ס " ל מדלא חשיב ליה בהדי אינך תכיפות אלמא דאין לחוש על הפסק בין נטילה להמוציא ולא קי " ל כדבר אחר אלא כלישנא קמא בברייתא ובזה יש נמי ליישב קושיית בית יוסף על דברי רבינו והוא דרבינו למד מדברי הרי " ף שהביא בפרק כ " מ סוגיית הגמרא ולית הלכתא ככל הני שמעתתא וכו' דנשמע מינה דתיכף לנטילה ברכה קאי אמים אחרונים ובריש אלו דברים כתב בסתם פלוגתא דב " ש וב " ה ולא הביא הך דתניא לב " ה ד " א משום דתיכף לנטילה סעודה אלמא דס " ל דאין לחוש על הפסק בין נטילה להמוציא דאי איתא דאיכא נמי לחוש להפסק דנט " י לסעודה היה לו להרי " ף להביא הך דתניא ד " א וכו' לאורויי נמי דתיכף לנט " י סעודה אלא בע " כ דס " ל להרי " ף דאין לחוש להפסק זה שוב מצאתי בתוס' ע " פ ( דף ק " ו ) בד " ה זימנין סגיאין דלא אמרו ר " פ אלו דברים תיכף לנט " י סעודה אלא לענין מזיגת הכוס בחמין דצריך דקדוק שלא יחסר ושלא יותיר והוי היסח הדעת טפי מקידוש ור " ת פי' כו' ומחלק בין חול לשבת דאלמא דלא קי " ל כי הך דתיכף לנט " י סעודה בכל שאר דוכתי :
Orach Chayim.166.3.1 ומ " ש וא " א הרא " ש היה רגיל כו' נראה מלשונו דהרא " ש היה תופס עיקר דאמים אחרונים דוקא קאי מדכתב כדברי הרי " ף בפ' כ " מ ובפרק אלו דברים אלא דהיה מחמיר לחוש לדעת התוס' וה " ר יונה דאמים ראשונים נמי קאי ולכך היה רגיל שלא להפסיק ולדבר ומשמע דאפי' בהפסקה בלא דיבור נמי היה נזהר דאי דוקא בדיבור ה " ל לומר שלא לדבר בלחוד דהוה משמע דוקא דיבור אסור ולא קשה דה " ל לומר שלא להפסיק בלחוד דמשמע כ " ש דיבור דאיכא למימר דאי הוה אמר שלא להפסיק הוה אמינא שלא להפסיק בדיבור קאמר אבל בלא דיבור ליכא איסורא השתא דאמר תרווייהו שמעינן דהפסקה בלא דיבור נמי אסור ועי " ל דנקט נמי ושלא לדבר להורות דכל דיבור אסור אפי' לדבר דברי תורה ודלא כמהרש " ל בתשובה סימן ל " ד דמתיר הדבור בד " ת גם כתב דאין איסור בהפסקה בלא דיבור אפי' הפסיק הרבה וליתא דאין ספק דבהפסקה כדי הילוך כ " ב אמה אפי' בלא דיבור הוי הפסק כמ " ש בב " י לעיל סימן קכ " ח בשם תוס' דפרק אלו נאמרין וכן כל דיבור הוי הפסקה אפי' דברי תורה חוץ מגביל לתורא ואין להאריך בדבר פשוט :
Orach Chayim.167.1.1 ויבצע ממקום היפה שבפת במקום שנאפה היטב ה " א בפ' חלק דבעי למישרא המוציא מהיכא דגמר בישולא פי' שנאפה היטב ואית דגרסי ממקום דקרי' בישולא דריפתא פי' ממקום שנקרמין פניה של פת בתנור ואית דגרסי דקדים בישולא שהוא מקום היפה שבפת וזהו שכתב רבינו תרתי ויבצע ממקום היפה שבפת במקום שנאפה היטב ונראה דהיינו מלמעלה או מסביבות הפת משא " כ בשוליו בפת דידן שנדבק בו האפר וצריך לגרור ולחתך כדי קליפה למטה כדי שיבצע ממקום היפה ומה שפרש " י או משוליו היינו בפת שלהן שהיה יפה בישולו כמו מלמעלה ומהר " ם היה חותך חתך אחד משני צדדין למעלה ולמטה לצאת ידי שניהם וכן נוהגין :
Orach Chayim.167.2.1 וכתב הרא " ש ולא נהירא לי דחשיב הפסק מה שמתאחר לחתוך הלחם וכו' ואיכא לתמוה דהא אפילו טול ברוך הבא מלח הבא ליפתן א " צ לברך דלא חשיב הפסק מה שהוא צורך ברכה כ " ש מה שחותך הלחם כדי לאכול בציעת הפת דלא הוי הפסקה וי " ל דלישנא דגמרא משמע דבדיעבד אם אמר טול ברוך אין צריך לחזור ולברך אבל לכתחלה ודאי יש ליזהר שלא להפסיק אף בטול ברוך וכ " כ הכל בו ומביאו בית יוסף והשתא ניחא דקאמר הכא דחשיב הפסק מה שמתאחר לחתוך הלחם וכו' ולכן לכתחלה חותך ואינו מפריד הפרוסה וכו' כדי ליזהר אף מהפסק מועט אבל דיעבד פשיטא דלא חשיב כלל הפסק מידי דהוה אטול ברוך דא " צ לחזור ולברך ותדע דהרי הרא " ש לא נחלק על מ " ש התוס' דבשבת נכון לברך קודם שיחתוך אלמא דלא הוי הפסק מה שחותך אחר שמברך וכתב מהרש " ל דהמדקדקים רגילים לרשום בסכין קודם ברכה קבלתי עכ " ל :
Orach Chayim.167.3.1 ושיעור הפרוסה כתב הרמב " ם לא יפרוס פרוסה קטנה כו' כתב ב " י דלמד כן מדאיתא בפ " ג שאכלו בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה אלמא שאם פורס פרוסה קטנה לאו עין יפה הוא עכ " ל ולפ " ז הא דקאמר ולא פרוסה יותר מכביצה איירי נמי כשהמסובים רבים ואפילו הכי אין לבעה " ב לבצוע יותר מכביצה והיינו בשכל אחד ככרו לפניו דאין ליטול יותר מכביצה דהוי שיעור אכילה בפעם אחת אבל כשאין הככר אלא לפני בעה " ב וצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד כזית מותר לבצוע כפי מה שצריך לו וכן בשבת בוצע פרוסה גדולה שיהא מספיק לכל הסעודה אפילו יש לכ " א ואחד ככרו לפניו או אוכל לבדו כדלקמן בסימן רע " ד :
Orach Chayim.167.4.1 ויברך המוציא וכו' בפרק כ " מ פליגי תנאי בברייתא ואיפסקא הילכתא המוציא לחם מן הארץ ומשמע לי אע " ג דהמברך מכוין שכבר הוציא הלחם הזה מן הארץ וא " כ היה ראוי לברך מוציא דכ " ע מודו בה אפ " ה יברך המוציא דמברכותיו של אדם ניכר אם ת " ח הוא וכשמברך המוציא נודע דת " ח הוא ויודע דהמוציא משמע נמי לשעבר כדכתיב המוציא לך מים מצור החלמיש ומ " מ קשיא קצת לאיזה צורך אמרו חכמים שיברך דוקא המוציא כיון דמוציא נמי שפיר דמי יברך מה שירצה והתוס' תירצו קושיא זו ומביאו ב " י ולפע " ד נראה דדעת רז " ל לברך המוציא דוקא כדי שיכוין המברך על לשעבר ועל להבא והיינו שיכוין שהוציא לחם זה מן הארץ לשעבר ויכוין ג " כ שיוציא עוד לחם מן הארץ להבא לעתיד כדברי רז " ל עתידה א " י שתוציא גלוסקאות וכלי מלת מן הארץ שנא' יהי פסת בר בארץ וז " ש מברכותיו של אדם ניכר אם ת " ח הוא כלומר כיון דמדקדק לברך המוציא אע " ג דמוציא נמי משמע לשעבר מכלל דת " ח הוא ומכוין לברך על לשעבר ועל להבא על לשעבר כמשמעות פשוטו ועל להבא כמשמעת מדרשו שתוציא א " י גלוסקאות מן הארץ וזהו שהזהירו רבינו ואמר ויכוין בברכתו למה שמוציא מפיו כלומר השתא דתקנו לברך המוציא כדי שיהא ניכר דת " ח הוא א " כ צריך שיכוין למה שמוציא מפיו והוא שיכוין על לשעבר ועל להבא שאם ישאלהו האיש מפני מה אתה מברך המוציא הלא מוציא עדיף טפי דכ " ע מודו דמשמע לשעבר ישיבהו דמברך המוציא גם על להבא ובזה ניכר דת " ח הוא ובזה מתיישב מאי דקשה אמאי הוצרך רבינו להזהיר כאן שיכוין למה שיוציא מפיו הלא בכל מה שיברך צריך שיכוין אבל למאי דפי' ניחא ולפי זה ניחא נמי הא דמברכינן על הלחם הלמ " ה כלישנא דקרא להוציא לחם מן הארץ ועל הפירות מברכים בפה " א כלישנא דקרא פרי האדמה והוא דבלחם שחיותו של אדם תלוי בו מברכין על שעבר דמשקה הקב " ה א " י בעצמו ובתחלה ומשקה אותה מי גשמים גשמי ברכה ורצון כדכתיב הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים ע " פ חוצות וגם מברכים על להבא להוציא מארץ ישראל גלוסקאות וז " ש מן הארץ דפירושו א " י אבל פירות שאין החיות תלוי בו מברך בסתם בפה " א דמשמע כל פני האדמה אף ח " ל דמשקה אותה ע " י שליח ואינה שותה אלא לבסוף ושותה מתמצית כדאיתא פ " ק דתענית דף עשירי
Orach Chayim.167.5.1 ויתן שתי ידיו על הפת שיש בהן עשר אצבעות וכו' כ " כ מקצת מפרשים ע " ש הירושלמי פרק קמא דחלה ומדרש ויכולו ב " י ונראה דטעמו ע " ש הפסוק פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון והוא ע " ש הפסוק יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו וכבר ידעת מאמר רז " ל בכתובות גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ דאילו במעשה שמים וארץ כתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים אבל במעשה צדיקים כתיב מקדש אדני כוננו ידיך וזהו אומרו פותח את ידיך שתי ידים היד ימין בה' אצבעות מן השמים יפתח את אוצרו הטוב לתת מטר ארצך היא היד השמאל בה' אצבעות יסדה ארץ שאין טפה יורדת מן השמים שאין התהום עולה כנגדו טפחיים הנה א " כ בפתיחת שתי ידיו יתעלה בעשר אצבעות אלו שיוריד גשמי ברכה ורצון כמו ששאל חוני המעגל ומשביע לכל חי רצון במזון הנמשך ממקור קדושת שמו וממקור הרצון מקדושת עשר הספירות וזהו ומשביע לכל חי רצון ובפתיחת קדושה זו עתיד' א " י שתוציא גלוסקאות כו' ולכוונה זו יתן שתי ידיו על הפת שיש בה עשר אצבעות כנגד עשר מצות התלויות בפת להמשיך קדושת עשר ספירות למטה מאוצרו הטוב את השמים לתתו בארץ ולתתו בפת להשביעו מן הקדושה ומן הרצון ולכך יש עשרה תיבות בברכת המוציא שיכוין על לשעבר ועל להבא לעתיד שתוציא א " י גלוסקאות כמו שאמרנו כי אז יתגלה הקדושה ויתפרסם לעין כל ועשרה תיבות בפסוק מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ שהוא מבואר דיאמר הכתוב כשם שהוא ית' מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם חציר ועשב ממש כך יוציא לחם ממש מן הארץ והן הגלוסקאות שתוציא א " י לעתיד והכל נמשך מקדושת עשר ספירות וכן עשרה תיבות שבפסוק עיני כל ובפסוק ארץ חטה ובפסוק ויתן לך כולם מכוונים על לעתיד שתוציא א " י גלוסקאות ממקור קדושת עשר ספירות להשביע לכל חי רב פעלים מקדושת מקור הרצון אל כל זה יכוין בהנחת שתי ידיו בעשר אצבעות על הפת כשיברך המוציא :
Orach Chayim.167.6.1 ולא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או לפתן וכו' ה " א בפרק כיצד מברכין וע " פ פרש " י בהא דאמר רבה ברשמואל לית דין צריך בשש פי' עיכוב כלו' פת נקייה היא זו וא " צ ליפתן אבל כל שאין הפת נקייה אע " פ שאין זה חפץ לא במלח ולא בלפתן לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או לפתן ולאפוקי ממאי דמשמע מפי' הערוך דלית דין צריך בשש דקאמר רבה בר שמואל על עצמו אמר לית דין צריך בשש פי' אינני צריך לאכול לפתן דבלישנא דרבנן שמו בשש דלא אמרינן דלא יבצע שיביאו לפניו מלח או ליפתן אלא במי דצריך למלח וליפתן שאין הפת מקובל לו בלא מלח ובלא ליפתן :
Orach Chayim.167.7.1 ומ " ש רבינו וכ " כ ר " ח והרמב " ם הקשה ב " י וז " ל קשה בעיני דאי אעיקרא דמילת' קאי דלא יבצע עד שיביאו לפניו ל " ל לומר שכ " כ ר " ח והרמב " ם הרי גמרא ערוכה היא ואי קאי למ " ש פת נקייה אין צריך הרי לא כתב הרמב " ם שהטעם מפני שהיא נקייה אלא מפני שדעתו לאכול חרבה עכ " ל ואין ספק דרבינו הבין מלשון הרמב " ם שכתב אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או ליפתן לכ " א ואח' אא " כ נתכוונו לאכול פת חרבה עכ " ל היינו לומר שפת נקייה וחביב עד שנתכוונו לאכול פת חרבה בלא מלח ובלא ליפתן דאי אינה נקייה ואפ " ה נתכוונו לאכול פת חרבה בטלה דעתן אצל כל אדם ולא יבצע עד שיביא לפניו מלח או ליפתן כך הבין רבינו מלשונו ולכן כתב וכ " כ ר " ח והרמב " ם כדי לפרש שגם דבריהם כפרש " י אע " פ שלא כתבו כך בפירוש כי לא עלה על דעת רבינו שיש מי שפירש שאפי' אינה פת נקייה ונתכוין לאכול פת חרבה שרשאי לבצוע בלא מלח ובלא ליפתן אבל האמת הוא כמ " ש ב " י שדעת הרמב " ם כדמשמע מפי' הערוך דבדעתו הדבר תלוי שאם אינו חפץ במלח וליפתן אלא נתכוונו לאכול פת חרבה בלא מלח וליפתן אפי' אינה פת נקייה יכול לבצוע אע " פ שאין שם לא מלח ולא ליפתן . ואיכא לתמוה אמ " ש בש " ע וז " ל ואם היא נקייה וכו' או שנתכוין לאכול פת חריבה א " צ להמתין עכ " ל דנראה כמזכה שטרא לבי תרי דאע " פ דלהרמב " ם דמיקל בנתכוין לאכול פת חריבה אפי' אינה נקייה אע " ג דאיכא למימר בטלה דעתו אצל כל אדם כ " ש דמיקל בפת נקייה דכל אדם אוכלה בלא מלח ולפתן מ " מ לרש " י ושאר מפרשים דוקא פת נקייה אבל אם אינה נקייה לא יבצע אפי' נתכוין לאכול פת חריבה ואם דעתו לפסוק כהרמב " ם ה " ל לכתוב לשונו ולא היה צריך לכתוב באם היא נקייה דא " צ דפשיטא היא ונלמדנו במכ " ש מפת חריבה וי " ל דפוסק כהרמב " ם ואתא לאשמועינן דבין שהיא נקייה ונתכוין לאכול עמה מלח וליפתן ובין פת חריבה שאינ' נקיי' ולא נתכוין לאכול עמה מלח ולפתן דשקולין הן ובין כך ובין כך א " צ להמתין :
Orach Chayim.167.8.1 ויאכל מיד וכו' מימרא דרב בפ' כ " מ ופירש " י הבוצע קודם שטעם מן הפרוסה בצע ממנה והושיט למי שאצלו וכו' משמע דאם טעם הבוצע מן הפרוסה אע " פ שהמסובים עמו לא טעמו אין השיחה הפסק אפי' שח אחד מן המסובין שלא טעם דכבר יצאו במה שטעם הבוצע אלא שנותנים לכתחלה מן הפרוסה לכל המסובין לחבב המצוה וכ " פ הרוקח והביא ראיה לדבר ומביאו ב " י ואע " פ שהשיג ב " י על הראיה נראה בעיני דאפי' את " ל דראיית הרוקח אינה ראיה מ " מ הדין הוא אמת ויציב וכדמוכח להדיא מפירש " י וכדפרישית וכ " כ בהגהת ש " ע . כתב ב " י דנראה מפירש " י דדוקא בכל מה שהוא שח לצורך ברכת המוציא כמו טול ברוך גביל לתורי לא הוי הפסק אבל צרכי סעודה ליתן לאכול לפלוני שאינו לצורך המוציא הוה הפסק וכן נראה מדברי רבינו עכ " ל והוא מדכתב ומיהו שח בצרכי סעודה כמו קחו מפרוסת הברכה וכו' דאלמא דשאר צרכי סעודה שאינו כמו טול ברוך שהוא לצורך המוציא הוה הפסק מיהו אפשר לדייק מדברי רבינו איפכא מדאמר ואם שח בדברי' בטלים צריך לחזור ולברך דדוקא דברים בטלים אבל לצרכי סעודה אפי' אמר תנו לפלוני לאכול לא הוי הפסק והא דאמר רבינו כמו קחו מפרוסת הברכה לישנא דתלמודא דאמר טול ברוך נקט והרמב " ם דנקט תנו לפלוני לאכול טעמו דהיה גורס טול כרוך בכ " ף מלשון כרוכו ריפתא דמשמע שיתנו לפלוני לאכול ואע " פ שאינו לענין ברכת המוציא כיון דמצרכי סעודה הוא לא הוי הפסק ואפשר דרבינו נמי הכי סבירא ליה כדפרישית עוד כתב ב " י דמשמע מדברי התוס' שכתבו הביאו מלח וכו' ואנו אין רגילין להביא על השולחן לא מלח ולא ליפתן משום דפת שלנו חשוב ומשמע מדבריהם שהם סוברים דלדידן הביאו מלח הביאו ליפתן הוי הפסק כיון דלאו צורך פרוסת המוציא הוא אע " פ שהוא מצרכי סעודה עכ " ל ולפעד " נ דבמלח פשיטא אף לדידן לא הוי הפסק וכדמוכח מדברי התוס' עצמם שכתבו אח " כ מיהו רבינו מנחם היה מדקדק מאד להביא מלח על השלחן כדאיתא במדרש וכו' אלא אפי' לפתן אע " פ דלדידן א " צ להמתין מ " מ מי שמדקדק שלא יבצע עד שיביאו לפניו ליפתן קא עביד מצוה מן המובחר דקא עביד כדקאמר תלמודא מידי דהוה אפת נקייה לדידהו דא " צ להמתין ותלמודא דקאמר בסתם הביאו מלח הביאו ליפתן א " צ לחזור ולברך ומשמע אע " פ שבוצע על פת נקייה שא " צ לא מלח ולא ליפתן נמי א " צ לחזור ולברך ועוד דטול ברוך גופיה נמי לא צריך מדינא אלא לחבב המצוה ואפ " ה לא הוי הפסק ואם כן לדידן נמי הביאו ליפתן הוי חבוב מצוה דקא עביד כדקאמר תלמודא אע " פ שאינו צריך ולא הוי הפסק והכי נקטינן והכי משמע בש " ע שחזר בו ב " י מדלא כתב דלדידן הביאו מלח הביאו ליפתן הוי הפסק . עוד פסק תנו לאכול לפלוני נמי לא הוי הפסק כמפורש ברמב " ם ולדעתי דכך היא דעת רבינו כדפי' דדוקא דברים בטלים הוי הפסק והכי עיקר ולכן השאלה להרשב " א במי שהיה לו פת נקייה שא " צ ליפתן ובירך עליה המוציא ואחר שבצע אמר הביאו ליפתן לא הוי הפסק אע " פ שהיה דעתו בשעה שבצע לאכלה בלא ליפתן דלא כדהשיב הרשב " א גם הב " י דחה לתשובה זו ע " ש :
Orach Chayim.167.9.1 ואם שכח ואכל ולא בירך וכו' כתב ב " י דאפי' יכול לחזור ולאכול לאחר שגמר סעודתו א " צ לברך דלא כמ " ש בכלבו דיחזור ויאכל ויברך ונראה דאפי' לא תהיה אכילתו אכילה גסה דקץ במאכלו אפ " ה כיון דגמר בדעתו שלא לאכול ואח " כ נזכר שלא בירך אינו מברך :
Orach Chayim.167.10.1 ואם הוא מסופק וכו' הקשה ב " י דבסי' ר " ט כתב רבינו בשם הרמב " ם דכל הברכות כולם אם נסתפק אם בירך אם לאו אינו מברך וא " כ ה " ל לרבינו להקשות בדברי הרמב " ם דידיה אדידיה עכ " ל וי " ל דברמב " ם אפשר לומר דאע " פ דכל שאר הברכות הם מדרבנן מ " מ ברכת המוציא היא מדאורייתא דבר " פ כ " מ מייתי לה בק " ו ומה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ " ש וס " ל דק " ו גמור הוא אלא דרבינו השיג עליו ואמר דגם ברכת המוציא אינו אלא דרבנן לפי שנמשך אחר דברי התוס' דכתבו לשם דלאו ק " ו ממש הוא וכ " כ בספר המצות ולענין הלכה נקטינן להקל בברכות כספר המצות ורבינו ותו דב " י כתב דט " ס הוא ברמב " ם דבנוסחאות שלנו כתב דבנסתפק אם בירך המוציא אינו חוזר ומברך מפני שאינה מן התורה אלא דקשיא לי לפי גירסא זו לאיזה צורך כתב הרמב " ם דין זה אצל ברכת המוציא הלא כבר כתב בפ " ח דבכל הברכות א " צ לברך בנסתפק חוץ מברכת המזון וי " ל דכיון דברכת המזון מייתי לה בק " ו הוצרך לפרש דאינה מן התורה דאין זה ק " ו ממש ולכן בנסתפק א " צ לחזור ולברך והכי נקטינן :
Orach Chayim.167.11.1 ואם בירך במקום ברכת המוציא שהנ " ב ( פי' שאמר בא " י אמ " ה שהנ " ב ) או שאמר בריך רחמנא וכו' פי' שאינו אומר בא " י אמ " ה אלא בריך רחמנא הוא במקום בא " י אלהינו מלכא דעלמא הוא במקום מלך העולם דקי " ל כר' יוחנן דכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה כדלקמן בסי' רי " ד אלא שצ " ע אם צ " ל מריה דהאי פיתא במקום המוציא לחם מן הארץ או אפי' לא הזכיר פת אלא אמר מריה דהאי נמי יצא וכתב ב " י דהתוס' והמרדכי מסתפקין בזה וכיון דספיקא בדרבנן הוא יצא עכ " ל ומיהו כל זה דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא :
Orach Chayim.167.12.1 ואם הם שנים או רבים וכו' משנה בפרק כ " מ וכפירש " י דישיבה בלא היסיבה לא הוי קבע לסעודה וכתב ב " י והא דלא כתב סתם היו רבים משום דלענין ברכת המזון יש חילוק בין שנים ליותר משנים אבל בברכת המוציא ל " ש אם הם שנים או שלשה או יותר בכל גווני אחד מברך לכולם עכ " ל ואכתי קשה לאיזה צורך כתב רבינו כך הא פשיטא היא דבברכת המזון יש חילוק בין ב' לרבים ובהמוצי' אין חילוק וא " כ לימא סתמא כלשון המשנה היו יושבין לאכול בלא היסיבה כיון שאינן נקבעים כל אחד ואחד מברך לעצמו ואם היסבו שהוא דרך קבע א' מברך לכולם ונראה דרבינו ה " ק ואם הם שנים דלגבי ברפת המזון אפי' היסבו כל אחד מברך לעצמו ואינו יוצא במה ששומע מחבירו אפ " ה לגבי המוציא אם הסיבו אחד מברך והשני יוצא במה ששומע ממנו ברכת המוציא ועונה אמן והטעם כתב בשבולי הלקט דבסוף הסעודה הם נפרדים זה מזה לכך כ " א מברך לעצמו אפילו היסבו אבל תחלת הסעודה כשיושבים בהסיבה ודעתם להצטרף האחד יוצא בברכת המוציא של חבירו ועוד חילק בטעם אחר דב " ה דאורייתא המוציא דרבנן לא אחמור כולי האי ומביאו ב " י וטעם הראשון עיקר ואם הם רבים יותר משנים דלגבי ב " ה מצטרפים ומזמנין יחד ואחד מברך לכולם אפי' לא הסיבו אפ " ה לענין המוציא כיון שלא היסבו כל אחד מברך לעצמו והשתא ניחא דאתא לאשמועינן דבברכת המזון אין חילוק בין היסבו ללא היסבו אלא בין ב' לג' וששה וכו' ובברכת המוציא אין חילוק בין ב' לרבים אלא בין היסבו ללא היסבו וצ " ע בסי' קע " ד :
Orach Chayim.167.13.1 ואם אמרו נאכל כאן כו' קאי אמ " ש אבל היו יושבין בלא היסיבה דכ " א מברך לעצמו דאם אמרו נאכל כאן במקום שהיו יושבים מקודם הוי קביעות מקום דאין חילוק בין אמרו נאכל בדוך פלן ובין אמרו נאכל כאן כיון דבדבורם הכינו מקום לאכילתן הוי קבע ואפי' בלא הסיבה כ " כ הרא " ש :
Orach Chayim.167.14.1 ובעל הבית וכו' פי' בני חבורה שהם אורחים שנזדמנו לאכול יחד התם הוא דאין מצטרפין אלא בהיסיבה אבל בעה " ב עם בני ביתו דכולם נגררין אחר בעה " ב דבמקום אכילתו גם הם נמשכים לשם אחריו הוי שפיר קביעותא בישיבה בלא הסיבה והאידנא אפילו לבני חבורה הוי קביעות בישיבה בלא הסיבה וכתב ב " י ומיהו ישיבה בעינן אף לדידן ולא הוי קביעות אם אמרו נאכל כאן או נאכל בדוך פלן אם אוכלים שם מעומד אא " כ ישבו בשולחן אחד או במפה אחת :
Orach Chayim.167.15.1 והיכא שהמסובים רבים גדול שבכולן בוצע וכו' תמוה למה כתב היכא שהם רבים דאפי' בשנים נמי כך הוא הדין דגדול שבשניהם בוצע ואם האחד בעה " ב הוא בוצע ואין רשאי לטעום עד שיטעום הבוצע ואם כ " א אוכל מככרו וכו' ואפשר דמשום דמה שאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונים אינו שייך אלא כשהמסובין רבים לכך אמר תחלה והיכא שהמסובין רבים כלומר דבמסובין רבים שייכים כל הדינים הנמשכים ואם אחד מהם כהן עיין במ " ש בהגה " ת ש " ע ולקמן סי' ר " א :
Orach Chayim.167.16.1 ואם יש עמה' בע " ה וכו' בר " פ ג' שאכלו ריש ( ד' מו ) בע " ה בוצע כדי שיבצע בעין יפה פי' בוצע מן הפת פרוס' גדול' כדי לחלק ממנה לכל המסובים ולכ " א לפחות כזית שהוא שיעור חצי ביצה שזה ודאי עין יפה וכך נראה ממ " ש הרא " פ :
Orach Chayim.167.17.1 ואין המסובין רשאין לטעום וכו' נראה מדברי רבינו מדלא חילק בין נתן לכ " א חלקו קודם שטעם הבוצע דרשאים המסובין לטעום קודם ובין שלא נתן לפני כ " א חלקו דאז אינן רשאין להקדים ולטעום מן הפת שבצע המברך וכדעת השר מקוצי שכתבו התוס' בשמו אלמא דרבינו פוסק כדעת י " מ שבתוס' ובמרדכי דבין כך ובין כך אין המסובין רשאין לטעום וכמו שפסק ב " י והיא דעת הרמב " ם והרשב " א וכ " כ בהגהת ש " ע . ומ " מ יראה לע " ד שהבוצע יהא נזהר לכתחלה לטעום מיד ולא לתת לפני כ " א חלקו קודם שיטעום הוא לאפוקי נפשייהו דמסובין מפלוגתא דרבוותא :
Orach Chayim.167.18.1 ואם כ " א אוכל מככרו וכו' כך הוכיחו התוס' מעובדא דרב אשי בפ' ע " פ דאע " פ דרב אשי היה מקדש על הכוס של יין להוציא המסובין גחין ההוא סבא ושתה מקמי רב אשי לפי שהיה כוס ביד כ " א וא' ולא היו זקוקים לכוסו של רב אשי וה " ה לענין ברכת המוציא וכתב מהרש " ל דכשיש כוס ביד כ " א וא' א " צ לשפוך מכוסו של המברך לתוך כוסם אם לא שכוסם פגום יש לשפוך מכוס של ברכה שאינו פגום לתוך כוסם וכ " כ בהגהת מיימוני ובאשיר " י פ' ג' שאכלו עכ " ל :
Orach Chayim.167.19.1 ומ " ש אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונין ה " א פ' ג' שאכלו ריש ( דף מז ) אליבא דרב חסדא דאע " פ דגם עניית אמן הוא מן הברכה ואמרינן צריך שתכלה ברכה קודם בציעה כדפירש " י לשם להדיא אפ " ה א " צ אלא מפי רוב העונים דכל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה :
Orach Chayim.167.20.1 הבוצע פושט ידו תחילה לקערה לאכול ופו' פי' לאחר שטעם הבוצע תחלה ואח " כ טעמו המסובים רשאי הבוצע ליתן רשות לרבו שיפשוט ידיו תחלה לקערה לאכול אבל אינו רשאי ליתן רשות לטעום הבציעה קודם שיטעום הבוצע וכדפי' בסמוך דלא כהשר מקוצי דכיון שאמרו אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום הבוצע לא מהני רשות שלו למיעבד איסורא אבל כאן לא אמרו חכמים אין המסובין רשאין לפשוט ידיהם לקערה וכו' אלא אמרו הבוצע פושט ידו תחלה וכו' דכיון שהיה בוצע להוציא המסובין ראוי הוא לכבוד שיפשוט ידיו לקערה תחלה יכול הוא לחלוק כבוד זה לרבו כיון שאין שם איסור :
Orach Chayim.167.21.1 מי שאינו אוכל וכו' פי' דלבניו ובני ביתו הקטנים כדי לחנכם במצות פורס הוא להם ובניו הקטנים לאו דוקא דה " ה אחרים וז " ש ובני ביתו כלומר שאינן בניו אלא של אחרים וה " ה קטנים אחרים שאינן בני ביתו אלא אורחא דמילתא נקט וכן פי' ב " י ופשוט הוא :
Orach Chayim.168.1.1 היו לפניו חתיכות של פת ופת שלם וכו' עד ובוצע משתיהן יחד בפרק כיצד מברכין פי' הרא " ש עובדא דרב שלמון בפרוסה של חטים ושלימה של שעורים שהיה מניח הפרוסה בתוך השלימה דא " ל שלמון אתה ושלום משנתך שעשית שלום בין התלמידי' שנחלקו בו ומדלא אשכחן בתלמודא בפלוגתא דרב הונא ור' יוחנן בפתיתין ושלמין ושניהם ממין אחד דאיכא דס " ל הכי דקא מנח פרוסה בתוך שלימה אלמא דוקא בחטין ושעורין לא הכריעו איזה מהן קודם אבל בשניהם ממין א' קי " ל כר " י דשלימה עדיף כך היא דעת הרי " ף והרמב " ם והרא " ש וה " ר יונה ע " פ דברי התוס' ודלא כמקצת רבוותא ע " פ פי' רש " י דגם בששניהם ממין חדא מניח הפרוסה בתוך השלימה ובוצע משתיהן יחד עיין במ " ש ב " י באורך ונראה דדין זה דוקא במי שהוא סועד יחידי כדמשמע לשון היו לפניו חתיכות אבל אם שנים סועדים טפי עדיף שיברך א' על הפתיתין של חטין והשני יברך על שלמים של שעורים וכ " כ הרב מהרש " ל ושראה כך נוהגין אבל בששניהם ממין אחד אין לעשות כך כיון דקי " ל דשלם עדיף . כתוב בתרומת הדשן סימן ל " ב דבשני מיני פת לא אמרו חכמים דחד עדיף מאידך לברך עליו ולפטור את חבירו אלא ברוצה לאכול משניהם אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאחד מברך עליו ואין לו לחוש לשני אף על פי שהוא חשוב וכ " כ בהגהת ש " ע ויש להקשות מעובדא דרב שלמון דאייתו לקמיה פתיתין של חטים ושלמים של שעורים לבדקו איזה חשוב אצלו לברך עליו ולפטור את חבירו ודילמא כשיברך על האחד אינו מפני חשיבותו אלא לפי שאינו רוצה לאכול אלא מזו שמברך עליו עכשיו וי " ל דכונתם היה דאם יאכל משניהם ויברך על האחד אז נודע דמה שמברך עליו הוא החשוב ואם לא יאכל אלא מאחד מאותו שמברך עליו ולא יאכל משני כלום אז נודע דאינו רוצה לאכול משני עכשיו ואין הכי נמי שלא יהא נודע מעתה איזהו חשוב לברך עליו כדי לפטור את חבירו כשרוצה לאכול משניהם וק " ל :
Orach Chayim.168.2.1 וכן פת עכו " ם נקייה ופת קיבר של ישראל מברך על איזה מהן שירצה פי' אם אינו נזהר מפת עכו " ם דאם הוא נזהר מפת עכו " ם חייב הוא לברך על של ישראל אפי' הוא קיבר וכ " כ המרדכי ומביאו ב " י וכתב עוד המרדכי דהשר מקוצי ציוה לסלק הפת לבן של כותי מעל השלחן והיינו נמי כשאינו נזהר מפת של כותי דאם הוא נזהר א " צ לסלקו מן השלחן דכיון שאינו אוכל ממנו אלא מפת של ישראל וחייב לברך על של ישראל א " כ אין לחוש כלל להסירו מן השלחן הניחא באינו נזהר דיכול לברך על פת של כותי היפה כשהוא חביב לו ציוה לסלקו כדי לברך על של ישראל וכן מבואר במרדכי פ' כיצד מברכין דבאינו נזהר צוה לסלקו ודלא כמ " ש בש " ע כאן דבנזהר מפת של כותי צריך לסלקו וכתב בס' הלבוש לפרש דברי ש " ע דמחלק דכשהוא נזהר מפת של כותי ומיסב לבדו דצריך לסלק פת של כותי היפה מן השלחן אבל כשאחר שאינו נזהר מפת של כותי מיסב עמו דאינו יכול לסלקו דאותו אחר רוצה לאכלו וצריך שתעלה גם הברכה עליו לפיכך מותר לבעה " ב לבצוע מן היפה של כותי וכיון דמותר לו לבצוע הותר לכל הסעודה וכל זה ליתא גם דלא כש " ע שכתב כדעת מהרא " י בת " ה סי' ל " ב דאם בעה " ב אינו נזהר מפת של כותי וכו' דליתא וכבר כתבתי כל זה בי " ד סי' קי " ב מבואר לשם הפשט במרדכי ופסק הלכה ע " ש ובתשובה על זה הארכתי בס " ד :
Orach Chayim.168.3.1 פת הבאה בכיסנין מסקנא דגמ' בפ' כיצד מברכין ( ברכות דף מב ):
Orach Chayim.168.4.1 ומ " ש והוא פת שעשוי כמין כיסים מלאין צוקרא ושקדים ואגוזים ומיני תבלין כ " כ ה " ר יונה ע " ש ר' חננאל ורצונו לומר עיסה שנילושה במים בלבד אלא שעשוי כיסים מלאים צוקרא או שקדים או אגוזים או שאין בה שום אחד מאלו הדברים וגם אין שם כיסין אלא שעירב בעיסה מיני תבלין והטעם לפי שלא קבעו חכמים לברך המוציא וג' ברכות אלא בלחם סתם שהכל קובעין עליו וז " ל רש " י דף מ " א פת שנילושה עם תבלין הרבה ואגוזים ושקדים וכו' ורצה לומר ג " כ או אגוזים או שקדים הרבה דאם אין שם אלא דבר מועט אע " פ שטעם תערובת הפירות או תבלין ניכר בעיסה ה " ל פת גמור ומברך עליהם המוציא וג' ברכות גם לשון הרמב " ם שכתב בפ " ג שהיא עיסה שנילושה בדבש או בשמן או בחלב או שעירב בה מיני תבלין ואפאה היינו לומר שנילושה בדבש הרבה ושמן הרבה וחלב הרבה או שעירב בה מיני תבלין הרבה דלא כמה שכתב ב " י וז " ל דהא תערובת תבלין דבר מועט הוא וכו' עכ " ל דאע " פ דסתם תערובת תבלין דבר מועט הוא כאן לא איירי במועט אלא בהרבה תבלין דומיא דדבש ושמן וחלב שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר כאשר הם נמצאים בזמנינו מיני לעקוכ " ן בדבש הרבה ותבלין הרבה וכך היא דעת הרב בהגהת ש " ע : עוד כתב ב " י דנקטינן להקל ואינו מברך המוציא וג' ברכות בין שיש בה הרבה תבלין בין שאין שם אלא דבר מועט ואפילו אינו מתובל כלום אלא שעשאן כעכין יבשין וכוססין אותם לתיאבון לא כדי להשביע ( כגון קיכל " ך שלנו ) לכל אלו יש להם דין פת הבאה בכסנין עכ " ל וכן פסק בש " ע ואיכא לתמוה למה אמר שהוא קולא הלא אם אינו מברך ברכה הראויה לה בין כך ובין כך הוא חומרא שעובר משום לא תשא ולכן נראה עיקר דאם אינו מתובל כלל אלא דעשאן כעכין יבשין ואפי' אית בהו נמי תבלין דבר מועט כיון שנילוש' במים בלבד או אפי' הני כסנין שנילושין בדבש או שמן או חלב והמים הם הרוב כל אלו אין לאכלן אלא בתוך הסעודה אבל אם הדבש או השמן או החלב הוא הרוב והמים הם המיעוט דבטלין במיעוטן משמע דבהא כ " ע מודו דיש להם דין כסנין ואצ " ל אם אין שם מים כלל אלא כל העיסה נילושה בדבש שיש לה דין כסנין . מיהו מצאתי בלקוטים בשם הרב מהר " ר אלכסנדר כ " ץ ובשם רבינו יצחק מדורא שהיו נוטלין ידיהם על אכילת לעקו " ך שמוכרין בשוק ומברכין עליהן המוציא וג' ברכות אלא דאותן לעקוכן שהערנים היו מתקנים בבתיהם היו אוכלין בלא נטילה ובלא המוציא אלא מברכין עליהן במ " מ לפי שרובן בשמים נראה דס " ל דמה שפירש " י פת שנילושה עם תבלין הרבה ואגוזים ושקדים היינו לומר שהתבלין הם הרבה מן הקמח אבל אם הקמח הרבה מן הבשמים קימחא עיקר ולכן הלעקוכי " ן שמוכרין בשוק אע " פ שהעיסה נילושה בדבש בלא שום תערובת מים כיון דהקמח עיקר צריך ליטול ידיו ולברך עליו המוציא וג' ברכות אלא שאין נוהגין כן אלא לברך במ " מ בלבד ולאחריו מעין שלש מיהו ירא שמים לא יאכל הני סתם לעקוכן שמוכרין בשוק אלא בתוך הסעודה לאפוקי נפשיה מפלוגתא דרבוואתא ועוד דידוע דעכשיו מזייפין אותן ומערבין בהם מים הרבה ואין הדבש עיקר וכן משמע מלשון הרב בהגהה דדוקא בלעקו " ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר הוא דמברך עליו במ " מ הא לאו הכי פת גמור הוא וכ " כ מהר " ש לוריא בתחלת א " ו שלו ע " ש הרב ר' זעליקמן בינ " ג דהא דדובשני מותרין לפי שהתבלין בטלין בקמח היינו סתם דובשני דקמח עיקר והא ראייה דמברכין עליהם המוציא וג' ברכות אבל בקלוני " א יש דובשני שקורין בורגר קוכ " ן דהתבלין עיקר שהרי כתב באגודה שאין מברכין עליהן המוציא דאין ס' בקמח כנגד התבלין היה צ " ע לפ " ז היאך אוכלין אותן כיון שהתבלין נידוכו במדוכות של עכו " ם עכ " ל אלמא דבסתם דובשני כיון דקמח עיקר מברכין עליהן המוציא אע " פ שנילושה בדבש לחוד בלא שום תערובת מים ומ " מ כיון דיש חולקים ונותנין להם דין כסנין אין לאכול כלל סתם לעקוכי " ן אלא בתוך הסעודה כדפי' וכן הני שמאל " ץ קוכ " ן או פוט " ר קוכ " ן אין לאוכלם אלא בתוך הסעודה בין שיש שם תערובת מים בין אין שם תערובת מים ואע " פ שכבר נהגו לעשות שמאל " ץ קוכ " ן ללחם משנה בליל שבת ולברך עליו המוציא אינו נכון לכתחלה והני פורים קרעפליך שהעיסה נילושה בדבש ובתבלין או בשומן אווז ואח " כ עושין אותם כמו כיסין לתת בתוכו אגוזים ורוזינק " ש וכן הויז " ן בלאז " ן כ " ע מודו דיש להם דין כסנין :
Orach Chayim.168.5.1 ואם אכל ממנו שיעור וכו' עד דבתר רובא אזלינן כל זה בפסקי הרא " ש ( דף ע " ב ע " א ) ומ " ש ואם אכל היינו לומר שמתחלה היה בדעתו לאכול שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו סעודה וגם אכל כשיעור הזה אף על פי שהוא לא שבע ממנו מברך עליו המוציא וג' ברכות אבל אם מתחלה היה בדעתו וכו' : כתב השלטי הגבורים בשם גדול אחד וז " ל דהמולייתות הנאפות בתנור שהן מליאות בשר או דגים או גבינה או מיני ירקות מברך עליהן המוציא וכן נראה בעיני עיקר שהן עשויין פת וליפתן ולקביעות סעודה הן עשויין עכ " ל וכ " כ האגור במולייתות שקורין פשטי " דא הנאפות בתנור מלאים בשר או דגים או גבינה מברכין עליהם המוציא וג' ברכות ומביאו ב " י בסוף סימן זה וכן פסק בש " ע ופשוט הוא :
Orach Chayim.168.6.1 לחמניות אותן שבלילתן עבה וכו' פי' לחמניות הם רקיקים דקים אם מתחלתו עיסה דהיינו כשנתנו המים בקמח היתה בלילתן עבה וגם סופו עיסה דנאפה בתנור אפילו לא קבע עלייהו מברך המוציא ושלשה ברכות דלחם גמור הוא והוא שקורין אובליאו " ש אבל אותן שבלילתן רכה שקורין נילו " ש דזה תחלתן סופגנין וסופן דקין מאוד דהיינו שנשפכין על הברזלים החמים מאוד ונאפין עליהם או נשפכין על עלים רחבים ובארץ רוסי " א קורין אותו נליסנ " יקי ונאפה בתנור על העלים אם לא קבע עלייהו מברכין עליהם בורא מיני מזונות וכו' ודלא כפירש " י דדוקא באובליא " ש מחלק תלמודא בין קבע עלייהו ללא קבע אבל בנילו " ש אפי' קבע עלייהו אינו מברך אלא בורא מיני מזונות דליתא וכך היא דעת התוס' והשותים מימיהם . כתב במרדכי על הא דאמרינן בפרק כ " מ בריש ( דף ל " ח ) גבי כובא דארעא מר זוטרא קבע סעודתא עילויה ובריך עילויה המוציא וג' ברכות וז " ל אמנם אותם נילו " ש רכים הם יותר מדאי ואינו אלא גובלא בעלמא ויש להסתפק אם יש לברך המוציא או בורא מיני מזונות והיה נוהג ר " י שלא לאכלם אף בפורים כ " א תוך הסעודה ולברך תחלה כדי לפוטרם מברכה שהיה מסופק אי הוי קביעותיה קביעות או לא עכ " ל כלומר אף בפורים דרגילין לקבוע סעודתייהו עילוייהו וה " ה בכל שאר ימות השנה היכא דקבעי סעודתא עילוייהו נמי איכא לאסתפוקי אי הוי קביעותייהו קביעות או לא . וקצת קשה דאח " כ כתב המרדכי אהך דלחמניות ( בדף מ " ב ) דאסיקנא אי קבע עלייהו מברכין עליהן המוציא פירש הקונטרס אובליא " ש ור " י פירש נילו " ש עכ " ל השתא משמע דר " י לא נסתפק בנילו " ש ופשיטא ליה דקביעותן הוי קביעות ומברכין עליהן המוציא איברא דבתוספות ( דף ל " ח ) בד " ה מר זוטרא כתב ספק זה ע " ש הר " מ ולא ע " ש ר " י ולפ " ז אפשר דט " ס הוא במרדכי וצ " ל והיה נוהג ר " מ שלא לאכלם אף בפורים כ " א תוך הסעודה ועי " ל דהא דכתב בשם ר " י דהיה נוהג שלא לאכלם אף בפורים וכו' אינו אלא באותם נילו " ש שהם רכים יותר מדאי וכדכתב ברישא אמנם אותן נילו " ש רכים הם יותר מדאי וכו' דמדקאמר אותן נילו " ש משמע דבאלו דוקא איכא ספיקא ומ " ש אח " כ בלחמניות שהם נילו " ש דאם קבעו עלייהו מברכין עלייהו המוציא אינם אותם נילו " ש שהם רכים כל כך גם במ " ש ה " ר יונה גבי טריתא דארעא דמברכין במ " מ ואי קבעי סעודתייהו עילוייהו מברך המוציא וג' ברכות וז " ל ואומר ר " י הזקן דוקא בהני וכיוצא בזה מועיל קביעות אבל באלו הרקיקין הדקין ביותר שעושין בשני ברזלים ונקראים נובליא " ש אין הקביעות שלהם קביעות ואין מברך אלא במ " מ שאין קביעות בזה אכילה לעולם עכ " ל . ואחר כך גבי לחמניות היכא דאכיל להו בתורת קביעותא דמברך עליהן המוציא וג' ברכות כתב וז " ל דלחמניות הם רקיקין דקין ונקראים בלע " ז נובליא " ש ומפני שבלילתן מתחילה רכה הוצרך להשמיענו דהיכא דקבעי עילוייהו מברכין עליהן המוציא וא " כ דבריו סותרין זו את זו . וב " י הביאן סמוכין זה לזה ולא הזכיר כלל דקשיין אהדדי אפשר דכיון דראה בדפוס שאמר שעושין בשני ברזלים ונקראים אובלי " אש א " כ אובלי " אש לחוד ונובליא " ש לחוד אבל בעל כרחך צריך לומר דטעות סופר הוא דאובלי " אש כתבו התוספות והרא " ש והמרדכי דבלילתן עבה דתחילתו וסופו עיסה כמ " ש ב " י גופיה קודם לזה וכאן אמר על הני רקיקין שבלילתן מתחלה רכה אלא ודאי צריך להגיה נובליא " ש וצריך לומר דאותן נובליא " ש שעושין בשני ברזלים דקים טובא ואין קביעות בזה לעולם אבל שאר נובליא " ש שאינן כל כך דקים מהני בהו קביעות ומברכין עליהם המוציא וג' ברכות והני לחמין דקין מאוד שקורין בפראג וואפלטק " יש נעשים בשני ברזלים אין קביעותן קביעות ואין מברכין עלייהו אלא במ " מ בלבד כמ " ש ה " ר יונה : כתב עוף במרדכי שלנו דכתב רבינו מאיר דאותן לחמניות דקות שקורין ני " לוש נראה דלא פטר להו פת מברכה שלפניהם דלא חשיבי מחמת סעודה טפי מפת הבאה בכסנין בתוך הסעודה שטעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם מק " ו ומה פת הבאה בכסנין דאי קבע סעודתיה עלוייהו צריך לברך עליו המוציא וג' ברכות אפ " ה לא חשיב מחמת הסעודה עכ " ל כ " ש נילו " ש שהם לחמניות דקות דלא חשיבי מחמת הסעודה ולכאורה קשה דאין זה ק " ו דהלא גם בנילו " ש כתבו התוס' והרא " ש וה " ר יונה והמרדכי ע " ש ר " י דאי קבע סעודתיה עילוייהו דצריך לברך עליו המוציא וג' ברכות דלא כפירש " י ויש ליישב דכיון דלפירש " י דוקא בלחמניות שקורין אובליא " ש קאמר תלמודא דאי קבע עלייהו מברך המוציא וג' ברכות אבל בני " לוש שהן רקיקין דקין טובא אפי' קבע עלייהו אינו מברך אלא במ " מ ואילו בפת הבא' בכסנין ליכא למאן דאמר דלא מברך עלייהו המוציא אי קבע עלייהו דתלמוד ערוך הוא א " כ שפיר הוה ק " ו אף לדידן דלא ס " ל כפירש " י אלא דאף בני " לוש מברך עלייהו המוציא אי קבע דמ " מ מסתברא דנילו " ש לא חשיב מחמת הסעודה טפי מפת הבאה בכסנין וכן כתב הגהת מיימונית ומביאו ב " י אלא שנראה מדבריו שרבינו מאיר חולק הוא אמ " ש המרדכי תחלה בשם ר " י שאף בפורים לא היה אוכל אותם אלא תוך הסעודה כדי שתהא ברכת הפת פוטרתן וחולק הוא גם כן אמ " ש התוס' גבי כובא דארעא בשם ר' מאיר דהפת פוטרתו וצ " ל לפי זה דר " ם שבתוספות אינו רבינו מאיר אלא רבינו משה מאייבר " א אבל לפעד " נ דאין מחלוקת ודלא כב " י והוא דודאי ברכת פת פוטרתו לניל " וש כשאוכלן בתוך הסעודה ורבינו מאיר לא איירי אלא כשמביאן לאחר הסעודה לקינוח סעודה התם הוא דה " ל כמו פירות ולפיכך צריך לברך לפניהם בורא מיני מזונות ולאחריהם לא יברך כלל דב " ה פוטרו וכ " כ ב " י גופיה ע " ש שבולי הלקט דכך הוא הדין בכובא דארעא ולחמניות ופת הבאה בכסנין והכי נקטינן :
Orach Chayim.168.7.1 ופת גמור וכו' כך היא הסכמת הרמב " ם והרשב " א והרא " ש דלא כהראב " ד דבפחו' מכזי' בתחל' מברך במ " מ ולבסוף מעין ג' עיין בב " י ויש להקשות להראב " ד מהא דאמר בסמוך בחביצא דדוקא בנדבקו יחד ע " י מרק אינו מברך המוציא בדלית ביה כזית אא " כ דאית ביה תוריתא דנהמא אבל בפירורין כמות שהן מברך עליהן המוציא וג' ברכות אפי' לית ביה כזית וליכא נמי תוריתא דנהמא וי " ל דהתם מיירי בדליכא כזית בפירור אחד אבל בהצטרף כל הפירורין אית בהו טובא כזית הילכך מברך עלייהו המוציא אבל בדליכא בהו בין הכל אלא פחות מכזית בלבד אינו מברך אלא במ " מ ולבסוף מעין ג' להראב " ד ואין הלכה כך אלא כמ " ש רבינו :
Orach Chayim.168.8.1 אמר רב יוסף חביצא וכו' בפ' כ " מ ( דף לז ) ואע " ג דרש " י פירש דרב יוסף מיירי בנתבשלו וא " כ לרב ששת ורבא אף בנתבשלו ואין בהן כזית אי איכא תוריתא דנהמא מברך המוציא וג' ברכות התוס' הקשו על פירושו מדאמר רב יוסף מנא אמינא לה וכו' דמאי מדמי לחביצא שהוא מבושל לכך נראה דחביצא היינו פירורין הנדבקים יחד ע " י מרק או ע " י חלב והתם הוא דס " ל לרב ששת ורבא דאפי' אין בהן כזית אי איכא תוריתא דנהמא מברך עליהם המוציא וג' ברכות ולפי דמשמע מדברי התוס' דכיון דליכא ראיה לרב יוסף אלא להיכא דלא נתבשלו אלמא דבנתבשלו אפילו אית בהו כזית ואית בהו נמי תוריתא דנהמא בין לרב יוסף ובין לרבא מברך עליהם במ " מ ולבסוף מעין שלש לכך כתב רבינו ופירש ה " ר יונה דג' חילוקים יש בו וכו' דאע " ג דבתלמודא דידן לא קאמר דבנתבשלו נמי מברכין המוציא ושלשה ברכות לפחות בדאית בהו כזית מכל מקום בירושלמי איתא הכי להדיא דבנתבשלו ואית בהו כזית מברך עליהן המוציא ושלשה ברכות ומדלא הזכירו בירושלמי תוריתא דנהמא אלמא דבאית בהו כזית אפילו נתבשלו ואפילו ליכא תוריתא דנהמא מברך המוציא ושלשה ברכות ובלית בהו כזית ונתבשלו אפילו אית בהו תוריתא דנהמא אינו מברך אלא בורא מיני מזונות והחילוק השני באינו מבושל אלא שנדבקו על ידי מרק הוא מפורש בתלמודא דידן בדברי רב ששת ורבא דפליגי אדרב יוסף וכתבו התוספות דקי " ל כרבא דבתראה הוא וסבירא ליה דאפילו אין בהם כזית נמי מברך עליה המוציא וג' ברכות בדאית ביה תוריתא דנהמא אבל בדאיכא כזית לא בעינן תוריתא דנהמא דהא אפילו לרב יוסף דבליכא כזית אינו מברך אלא בורא מיני מזונות אפילו בדאית בה תוריתא דנהמא סבירא ליה דבאית בה כזית מברך המוציא ושלשה ברכות אפילו לית בה תוריתא דנהמא דמדלא הזכיר רב יוסף בדבריו תוריתא דנהמא אלמא דאין חילוק לדידיה בין אית ביה תוריתא ללית ביה תוריתא אם כן כל שכן לרבא דמצריך המוציא וג' ברכות לאין בה כזית בדאית ביה תוריתא דפשיטא דבאית בה כזית צריך לברך המוציא וג' ברכות אפי' לית בה תוריתא וכדרב יוסף והחילוק השלישי נשמע מדיוקא דדוקא בחביצא איכא לחלק בין כזית לאין בה כזית ובין אית ביה תוריתא ללית ביה תוריתא אבל בדליכא חביצא אלא מפורר דק דק אע " פ שאין בו כזית ולא תואר לחם מברך המוציא וג' ברכות דאל " כ אדאשמועינן חביצא הוה ליה לאשמועינן רבותא אפילו פירורין בלא חביצא וק " ל . וב " י כתב דהחילוק השלישי הוא מסברא וכו' ולי נראה כדפי' והא ודאי מיירי דבכל הפירורים אית בהו כזית דאי אין בהו כזית אין מברכין ג' ברכות אלא המוציא כדלעיל בסי' זה סעיף ו' ע " ש . עוד כתב ב " י דבדברי ה " ר יונה איכא ט " ס שכתוב בו אם יש בפרוסות כזית וצ " ל אם אין בפרוסות ול " נ דהמדפיס השמיט שיטה אחת וכצ " ל היכא שהוא מבושל אם יש בפרוסות כזית מברך עליהם המוציא וג' ברכות ואם אין בהם כזית אע " ג דמיחזי דאיכא תוריתא דנהמא אינו מברך עליו אלא במ " מ דכיון שהוא מבושל לא תואר לחם לו והיכא שאינו מבושל אלא שהוא מחובר ע " י דבש או מרק בלא שום בישול אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא אע " פ שאין בו תואר לחם אין בפרוסות כזית וכו' . וא " ת לפרש " י דמשמע דבאיכא תוריתא דנהמא אפי' אין בה כזית מברכין עליה המוציא וג' ברכות לרבא דהלכה כמותו ואפילו בנתבשלו וזה סותר למ " ש בירושלמי דאין לברך המוציא בנתבשלו אלא בדאיכא כזית כבר תירצו התוספות לשם בד " ה אמר רבא וז " ל והא דאמר בירושלמי דפרוסות קיימות הן בכזית היינו לפי שכן דרך להיות תוריתא דנהמא בכזית אבל פעמים דאפילו בפחות מכזית איכא תוריתא דנהמא עכ " ל ומשמע לפי דברי התוס' דאפי' בנתבשלו בכלי ראשון נמי איכא לפעמים תורית' דנהמא ומברכין עליה המוציא אפילו ליכא כזית לרבא אבל המרדכי לשם פי' תורית' דנהמא שלא יהא נימוח לגמרי אלא ניכר וידוע שהוא לחם מברך המוציא וג' ברכות לרבא ואפילו נתבשלו כדפירש רש " י והא דתניא לעיל טחנה אפאה ובשלה אם אין הפרוסות קיימות אינו מברך אלא במ " מ כלומר ולמאי דמפרש בירושלמי היינו לומר כשאין בהן כזית מוקי לה רבא בכלי ראשון ובשנימוחו כמו שמחלק לקמן גבי פת צנומה משם ראבי " ה וה " ג עכ " ל וגבי פת צנומה בקערה מברך עליה המוציא כתב המרדכי פי' פת יבישה שנתנ' בקער' לשרות ובה " ג פי' דוקא צנומה בקערה דכיון דשדי עלייהו רותחין ה " ל כלי שני אבל צנומה בקדרה דה " ל כלי ראשון אע " ג דאיתיה בעיני' נפיק ליה מתורת לחם עכ " ל וצריך לפרש דהך צנומה בכלי ראשון דנפק ליה מתורת לחם היינו דוקא בדאין בהן כזית דאם יש בהן כזית אפי' נפיק ליה מתורת לחם בכלי ראשון נמי מברך עליהן המוציא וג' ברכות כדפי' משם הירוש' וכדכתב ה " ר יונה וכן פי' ב " י א " כ לפ " ז כל שנתבשל בכ " ר אינו חשיב תואר לחם ואין מברך המוציא וג' ברכות אם אין בהן כזית אף לרבא והכי נקטינן דאם אין בהם כזית ונתבשלו בכ " ר אפי' אית בהו תוריתא דנהמא אין מברכין עליה אלא במ " מ וכמ " ש רבינו והיא דעת רוב פוסקים ודלא כפרש " י לפי דעת התוס' ודו " ק . ועיין בב " י מה שכתב בדין זה בפי' דברי הרמב " ם דלכאורה קשה דדבריו סותרין מרישיה לסיפיה וכתב ע " ז ג' פירושים ולפע " ד אין פירושים הללו מתקבלים כלל ורחוקים מן האמת אבל מה שנראה נכון הוא דה " פ מתחלה כתב אם יש בפתיתים כזית אע " ג דאיכא ספק אם נשתנית צורתה אי נמי אפי' ודאי נשתנית או שניכר שהן פת וברור לנו שלא נשתנית צורתה אע " פ דאיכא ספק אי אית בהו כזית א " נ אפי' ודאי אין בהן כזית כיון דאיכא חדא לטיבותא בודאי באין ספק כלל מברך עליה המוציא וג' ברכות אח " כ אמר ואם אין בהן כזית בודאי אע " פ דאיכא ספק אם נשתנית צורתו אם לאו או שעברה צורת הפת בבישול בודאי אע " פ דאיכא ספק אם אית בהן כזית אם לאו מברך עליה במ " מ דכיון דאיכא חדא לריעותא בודאי ובאידך נמי איכא ספק חיישינן דילמא באידך נמי הוי לריעותא . ולמד הרב מ " ש בחדא לטיבותא בודאי דמברך עליה המוציא וג' ברכות מהך דרבא דאמר והוא דאית ביה תוריתא דנהמא בודאי ומהך דירושלמי דמפרש דהא דתניא דבפרוסות קיימות בבישול מברך עליו המוציא היינו שיש בהם כזית וממילא נשמע דבדאיכא חדא לריעותא בודאי ובאידך איכא ספק אינו מברך אלא במ " מ ובזה עלו דברי הרמב " ם כהוגן ומדוייק לשונו הצח שמ " ש תחלה או שניכר שהן פת ולא נשתנית צורתו כלומר שניכר היטב שלא נשתנית צורתה כלל ושאין ספק בה וכן מ " ש בסיפיה או שעברה צורת הפת בבישול האריך לומר בבישול וגם אמר שעברה לבאר דר " ל דאין ספק שעברה צורת הפת לגמרי כגון בבישול דרגילות הוא ע " י בישול שעברה צורתה ואין בו ספק כנ " ל נכון והכי נקטינן :
Orach Chayim.168.9.1 כל דבר שבלילתו עבה וכו' הכי תנן בפ " ק דחלה תחילתה עיסה וסופה סופגנין חייבת בחלה דפירוש דתחלה בללה עבה וסופה מטגנה בשמן או מבשלה במים חייבת וכתב הרא " ש לשם דרבינו תם מפרש דלעולם חייבת אפי' היה מתחלה בדעתו לבשלה או לטגנה בשמן ורבינו שמשון מפרש הך משנה דוקא דכשבללה עבה היה דעתו לאפותה בתנור ואח " כ נמלך וטגנה בשמן דבתר דעתו דמעיקר' אזלינן אבל אם מתחילה כשבללה עבה היה דעתו לבשלה או לטגנה בשמן פטורה ומחלוקת זה כתבה רבינו בי " ד סימן שכ " ט בדין חלה ושמסקנת הרא " ש כר " ש וכתב עוד דכשדעתו לבשלה ולאפות ממנ' מעט כולה מתחייבת בחלה על ידו ושכן היה מנהג מהר " ם מרוטנבורג וכו' אבל כאן בדין המוציא קיצר וכתב בסתם כל דבר שבלילתו עבה וכו' והוא לומר דבשעה שבללה היה דעתו לאפותה בתנור ואח " כ נמלך וכו' דבהא אף רבינו שמשון מודה דבתר דעתו דמעיקרא אזלינן וחייבת בחלה ומברכין עליה המוציא כדפי' והב " י לאחר שהביא סוגיית התלמוד והפוסקים כתב וז " ל ומ " מ יש לתמוה למה סתם כאן דבריו כדעת ר " ת כיון דהרא " ש והרמב " ם סברי כר " ש ודאי דהכי נקטינן וא " כ כדבריו היה לו לסתום עכ " ל ושגגה יצאה מלפני השליט דרבינו כאן ודאי אין דעתו לפסוק כר " ת אלא מיירי בנמלך דהיינו שעשה מתחילה עיסה דבלילתה עבה דאפילו נמלך אח " כ ובשלה במים או טגנה בשמן לחם גמור הוא וחייב בחלה ובברכת המוציא דדין זה כ " ע מודו בה ותו איכא למימר דאע " פ שכתבו התוס' בפרק כל שעה דלר " ת כשם שחייבת בחלה בתחילתה עיסה וסופה סופנגין ה " נ מברכין עליו המוציא היינו דוקא בלא היה דעתו מתחילה לבשלה או לטגנה אבל אם מתחלה היה דעתו לטגנה או לבשלה במים אע " פ דחייבת בחלה לר " ת מ " מ לענין המוציא אפשר דר " ת מודה בהא דלא הוי לחם לענין המוציא וא " כ לפ " ז ודאי לא קאמר רבינו כאן דלחם גמור הוא אף לענין המוציא אלא בנמלך כדפי' אלא דמהראיה שהביא ר " ת ממנחות משמע דאף כשדעתו מתחילה לטגנה בשמן אח " כ נמי מברך עליה המוציא לר " ת כמו שאפרש בסמוך ואיך שיהיה לר " ת מ " מ ודאי דברי רבינו כאן מיירי במי שעושה עיסה דבלילתה עבה ואח " כ נמלך ובשלה דאף ר " ש מודה בהא דחייבת בחלה ומברכין עליה המוציא ופשוט הוא ודלא כב " י גם לא כמ " ש בש " ע שנהגו להקל לברך עליהם המוציא דהא כיון דלר " ש והרא " ש ורבינו אין לברך המוציא אם טגנו בשמן אלא בנמלך כדפי' אם נהגו להקל אפילו בלא נמלך וכר " ת יש לבטל המנהג דאין הלכה כיחיד במקום רבים דהלא גם הרמב " ן והרמב " ם כתבו כר' שמשון והרא " ש ורבינו הביאו ב " י ע " ש :
Orach Chayim.168.10.1 ומ " ש ובלבד שיהא בו תואר לחם כ " כ התוספות לשם ע " ש ר " ת ואע " ג דלגבי חביצא בסמוך כתב רבינו דאם יש בהן כזית מברך עליו המוציא אפילו אין בו תואר לחם היינו משום דלחם גמור היה מתחלה קודם שעשאה חביצא אבל הכא דמעולם לא היה לחם ודאי לא נקרא לחם מתחלה כשנתבשל במים אלא היכא דאית ביה תואר לחם ומיהו אפי' אית ביה תואר לחם אין מברכין המוציא אלא היכא דנמלך אבל אם מתחלה כשבללה עבה היה דעתו לבשלה במים או לטגנה בשמן ס " ל לרבינו שמשון דאין מברכין עליהם המוציא אפי' אית ביה תואר לחם תדע שהרי ר " ת בפרק כל שעה הביא ראיה מדתנן במנחות נטל לאכלן מברך המוציא וס " ל לר " ת דאיירי נמי במנחת מחבת ומרחשת דמתחלה כשבללה עבה היה דעתו לטגנה בשמן ואפילו הכי מברך עליה המוציא אם כן בעל כרחך צריך לומר לרבינו תם דבמנחת מחבת ומרחשת אית ביה תואר לחם דאי לית ביה תואר לחם אין מברך עליה אלא במ " מ כדכתב להדיא לשם בתוס' לר " ת השתא לר " ש דדחי ראיית ר " ת ואמר דהא דתנן נטלן לאכלן מברך עליהן המוציא לא איירי במנחת מחבת ומרחשת דההיא אין מברך עליהן המוציא כיון שהיה דעתו לטגנה בשמן אלא מיירי בשאר מנחת סולת דאינו מטגנה בשמן אלמא להדיא דלר " ש אם היה דעתו מתחלה לבשלה במים או לטגנה בשמן אין מברך עליהן המוציא אפילו יש להם תואר לחם כמו מנחת מחבת ומרחשת והכי משמע מדברי רבינו בי " ד בסימן שכ " ט שכתב בסברת ר " ש בסתם דכשמתחלה היה דעתו לבשלה או לטגנה דפטורה מחלה ולא חילק בין אית ביה תואר לחם ללית ביה תואר לחם וה " ה נמי דאין מברכין עליה המוציא ורבינו שכתב כאן בסתם דבאית ביה תואר לחם מברכין עליה המוציא דמשמע דאף לר " ש דהלכה כמותו דינא הכי אין זה אלא בנמלך כדפי' ודו " ק :
Orach Chayim.168.11.1 טרוקנין והוא שעושין גומא וכו' בפ' כ " מ ( סוף דף ל " ז ) טרוקנין חייבין בחל' מאי טרוקנין אמר אביי כובא דארעא ואמר אביי טריתא פטורה מן החלה א " ל אביי לרב יוסף האי כובא דארעא מאי מברכין עלויה א " ל מי סברת נהמא הוא גובלא בעלמא הוא ומברכין עלויה במ " מ . מר זוטרא קבע סעודתא עלויה ובריך עלויה המוציא וג' ברכות אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בהן י " ח בפסח מ " ט לחם עוני קרינן ביה כך היא גירסת הספרים וכך הוא בסמ " ג ובאשיר " י ובקיצור פסקי הרא " ש מבואר שם להדיא דבטרוקנין אינו מברך המוציא אלא בדקבע סעודתא עלויה אבל בטריתא אפילו קבע סעודתא עלויה אינו מברך אלא במ " מ דאל " כ מאי איכא בין טרוקנין לטריתא לגבי המוציא ורבינו פסק איפכא דבטרוקנין כתב בסתם מברך עליו המוציא משמע אפי' לא קבע סעודתא עליה ובטריתא כתב לחלק בין קבע סעודתיה עליה ללא קבע והב " י נכנס בכמה דוחקין כדי ליישב זה וכמו שהעיד על עצמו דפשט דברי רבינו אינן כפירושו ומה שנראה לפע " ד אמת וישר הוא דרבינו נמשך בפסק זה אחר דברי האלפסי שכתב וז " ל אמר אביי טריתא פטורה מן החלה וכו' והא טריתא דארעא מברכין עלה במ " מ ואי קבע סעודתא עלויה מברך עלה המוציא וג' ברכות אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בה י " ח בפסח מ " ט לחם עוני קרינא ביה עכ " ל ואין להעלות על הדעת שמ " ש והא טריתא דארעא הוא ט " ס וצ " ל והא כובא דארעא דהיינו טרוקנין חדא דלא הזכיר הרי " ף מקמי הכי לא טרוקנין ולא כובא דארעא ואם כן אין שייך ללשון לומר והא כובא דארעא ועוד דהלא בדברי ה " ר יונה מפורש שכך היא גירסת הרי " ף שהרי כתב טעם להפרש שיש בין טריתא זו לטריתא דלעיל שזו עשויה בקרקע ולעיל עשויה בכירה שהוא כלי וכו' אבל לדעת רבינו אין דעת הרי " ף כמ " ש הר " י אלא זו וזו חדא טריתא היא ומקריא טריתא סתם ומיקריא נמי טריתא דארעא ובגמרא גורס הרי " ף הכי אמר ליה אביי לרב יוסף האי טריתא דארעא מאי מברכין עלויה וכו' השתא לפי גירסא זו בטרוקנין פשיטא ליה דלחם גמור הוא לענין חלה ולענין המוציא ואפילו לא קבע סעודתא עליה מברך עליה המוציא ושלשה ברכות אלא דבטריתא קמיבעיא ליה לענין המוציא דכיון שעשוייה בקרקע אי הוי לחם לענין המוציא ומהדר ליה דלאו לחם הוא ואין מברך אלא בורא מיני מזונות אלא אם כן דקבע סעודתא עליה דאז כיון דקבע ה " ל לחם אף לצאת ידי חובתו בפסח וזו היא גם כן דעת הרמב " ם בפ " ג שכתב עיסה שנאפת בקרקע וכו' הואיל ואין עליה צורת הפת מברך עלה בורא מיני מזונות ואם קבע מזונו עליה מברך המוציא עכ " ל ולא כתב לחלק בין עיסת טרוקנין לטריתא אלא הלך בדרכו של הרי " ף שלא כתב אלא דין טריתא דארעא שהיא עיסה שנאפת בקרקע כמו שהערביים עושים אבל טרוקנין אין צריך לפרש דפת גמור הוא גם לענין המוציא ולא קמיבעיא ליה לאביי כדפרישית וכיון דבתלמודא לא הזכירו דין טרוקנין לענין המוציא לא הזכירוהו גם כן הרי " ף והרמב " ם ונראה דרבינו הכריע דגירסת הרי " ף והרמב " ם היא עיקר דלא כגירסת הספרים ודלא כמה שכתב הסמ " ג והרא " ש אביו וזה מתרי טעמי חדא מדמהדר ליה רב יוסף בריתחא מי סברת נהמא היא ואי אטרוקנין קמיבעיא ליה הא פשיטא דמסתברא מדחייבת בחלה אלמא דנהמא הוא ואיכא למימר דנהמא נמי הוה לגבי המוציא ואמאי רתח עליה וקאמר מי סברת וכו' אבל אי אטריתא קמיבעיא ליה ניחא דהכי קמהדר ליה דכי היכי דלא קמיבעיא לך אטרוקנין משום דכיון דחייבת בחלה הוי נמי נהמא לגבי המוציא אם כן בטריתא נמי מדפטורה מן החלה פטורה נמי מן המוציא בע " כ דקא סברת אע " פ דפטורה מן החלה דילמא נהמא טפי הוי לענין המוציא קא רתח עליה מי סברת נהמא הוא וכו' הא פשיטא כיון דפטורה מן החלה אם כן לית בה גלגול עיסה כלל אלא גובלא בעלמא הוא ולהכי פשיטא הוא דאין מברכין עליה אלא בורא מיני מזונות ועוד דהא בירושלמי איתא להדיא ר' יוחנן אומר טרוקנין חייבין בחלה ואומרים עליו המוציא וכו' הביאו הרא " ש בה' חלה ובפרק כ " מ ומדקאמר בסתם משמע ודאי דאפי' בדלא קבע סעודתא עילויה מברכין עליה המוציא אם כן תלמודא דידן נמי דקאמר דמברכין עליה במ " מ אא " כ דקבע סעודתיה עלויה לא קאמר אלא בטריתא דארעא וכגירסת הרי " ף ומה שקשה כיון דלגירסת הרי " ף הא דקאמר אדם יוצא ידי חובתו בפסח איתאמרא גבי טריתא למה כתבה רבינו גבי טרוקנין י " ל כיון דבירושלמי קאמר להדיא טרוקנין חייבין בחלה ואומר עליה המוציא ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח כתב לה רבינו גם כן גבי טרוקנין ותלמודא דידן נמי דקאמר אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בהן י " ח בפסח אתרוויוהו קאי ולצדדין אטרוקנין אפילו לא קבע סעודתיה עלויה ואטריתא היכא דקבע סעודתיה עלויה וכיון דכתב רבינו גבי טרוקנין דאדם יוצא י " ח בפסח דלחם הוא כיון שמברכין עליה המוציא מיניה נמי שמעינן בטריתא היכא דקבע סעודתיה עלויה דגם כן יוצא ידי חובתו בפסח ולא היה צריך לחזור ולכתבו ולפי ענד " נ דגירסת הרי " ף עיקר וכמו שפירשה רבינו אלא דלהלכה ודאי במידי דתליא בגירסאות אזלינן לחומרא הכי והכי ובטרוקנין היכא דקבע סעודתיה עילויה לכ " ע מברך המוציא וג' ברכות ובטריתא היכא דלא קבע סעודתיה עילויה לכ " ע מברך עליה במ " מ אבל בטרוקנין היכא דלא קבע סעודתיה עילויה ובטריתא היכא דקבע סעודתיה עילויה דפליגי בה לפי הגירסאות אין לאכלן אא " כ מברך על לחם גמור בתחלה ואח " כ אוכלן בתוך הסעודה ודלא כמ " ש בש " ע הגירסת ספרים והסמ " ג והרא " ש כנ " ל :
Orach Chayim.169.1.1 ואח " כ כו' נראה דרבינו סובר דמ " ש חד ספי ליה מכל מינא ומינא כו' קאי אהא דקאמר הכל משהין לפני השמש וכו' דאע " פ שמן הדין מצי להשהות עד שיגמור סעודתו מ " מ מדת חסידות עביד דספי ליה מכל מינא ומינא מיד בתחלת סעודה ומש " ה כתב מדת חסידות היא ליתן לו מיד מכל מין ומין . והב " י כתב דלכן כתב רבינו צריך ליתן ממנו מיד לשמש משום דאיתא התם הנהו תרי חסידי מר קדים ספי ומר מאחר ספי דקדים ספי אליהו משתעי בהדיה דמאחר ספי לא משתעי אליהו בהדיה עכ " ל ואין צורך לזה אלא מהך עובדא שהביא רבינו נמי משמע הכי כדפי' :
Orach Chayim.169.2.1 ואסור ליתן לו פרוסה אא " כ יודע בו שנטל ידיו בפרק כ " ה ( דף ק " ז ) מימרא דר' זירא אמר רב לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש אא " כ יודע בו שנטל ידיו ורבותא קאמר דאפילו לתוך פיו דאינו נוגע בו וה " א אוכל מחמת מאכיל א " צ ליטול ידיו קמ " ל דאוכל מחמת מאכיל צריך ליטול ידיו ואצ " ל דליתן לידו אסור דאפילו את " ל דאוכל מחמת מאכיל א " צ ליטול ידיו כיון דאינו נוגע במאכל אבל הכא דנותן לידו נוגע במאכל הוא ויהא אוכל בלא נט " י . וב " י כתב וז " ל ומדברי רבינו נראה דלתוך פיו לאו דוקא אלא אפילו לידו נמי אסור עכ " ל ולכאורה קשה דמאי אפילו לידו אדרבה כ " ש לידו דאסור וכ " כ ב " י עצמו לעיל סוף סימן קס " ג ע " ש ואפשר דלידו איכא למימר דיצניענו עד לאחר הסעודה ויטול ידיו ויאכלנו ואפ " ה אסור דמסתמא יאכלנו מיד בלי נטילה כתב ה " ר יונה בס " פ אלו דברים יש למדין מכאן שאין ראוי לתת לאכול אלא למי שיודע בו שיברך ונראה שכיון שמתכוין לעשות מצוה שנותן בתורת צדקה מותר ע " כ ורצונו לומר שביודע שלא נטל ידיו אם נותן לתוך פיו או לידו כדי לאכלו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול אבל במי שאינו יודע אם יברך אם לאו בשעה שנותן לו אינו עובר כלום אלא אדרבה מקיים מצות צדקה ואם אין עני מברך הנותן צדקה אינו עובר בזה על לפני עור בשעת נתינה וקיים מצות צדקה ואפילו יודע בו שהוא ע " ה גמור ולא יברך כלל לא מפני כך יבטל מצות צדקה ומה שהשיג על זה הב " י נ " ל דאינו השגה :
Orach Chayim.169.3.1 ומ " ש שאז יודע שיתנו לו כל צרכו מלשון שיתנו לו בלשון רבים משמע דר " ל דבעל הסעודה ובני ביתו יתנו לו לאדם חשוב כל הצריך לו לסעודה זו עד שיהיה ג " כ למי שמשמש לאדם חשוב כל צרכו וכן פי' הר " י אבל רש " י פירש בדאיכא אדם חשוב בטוח השמש שיתן לו האדם חשוב לחם ככל הצריך ואם גם רבינו כך דעתו ה " ל לומר שיתן לו כ " צ בלשון יחיד :
Orach Chayim.170.1.1 הלכה בסעודה וכו' כלומר הלכה זו אמרו בהלכות סעודה אדם יוצא להטיל מים נוטל ידו אחת אותה ששפשף בה הניצוצות שצריך שישפשף שלא יהא נראה ככרות שפכה ויוציא לעז על בניו כדלעיל בראש הספר ומשמע דאם לא היה צריך לשפשף ויודע שלא נגע במקום הטנופת חוזר לסעודה וא " צ ליטול ידיו כלל ודוקא להטיל מים אבל המיסך רגליו שעושה גדולים ההוא ודאי צריך נטילה וכ " כ הגהת אשיר " י הביאו ב " י :
Orach Chayim.170.2.1 דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתיהן דכיון שהפליג שעה אחת או שתים הסיח דעתו מסעודתו ולא נזהר לשמור ידיו שהם עסקניות לפיכך צריך ליטול שתיהן ואפי' לא יצא להטיל מים כלל אלא יצא לדבר עם חבירו בלבד נוטל שתיהן כדפרישית :
Orach Chayim.170.3.1 לא שנו אלא לשתות וכו' משמע דקאי נמי אדיבר עם חבירו והפליג ותימה הלא קי " ל דבסתם ידים הנוטל ידיו לפירות ה " ז מגסי הרוח כדלעיל בריש סי' קנ " ח וי " ל דמש " ה פירש " י דהאי לשתות הוא שדרכם היה להאריך לשהות בשתייה אחר המזון קודם ב " ה וצריך ליטול שמא יתן פרוסה לתוך פיו וכ " כ הר " ר יונה ומביאו ב " י :
Orach Chayim.170.4.1 משיירין פיאה בקערה וכו' ה " א בר " פ כיצד מעברין ופרש " י כשהשמש מערה מן האלפס לקערה אין דרך להניח באלפס כלום לצרכו אבל כ " א מניח פיאה בקערה ומחזירה לשמש והוא מאכל שמש עכ " ל הביאו ב " י והתוספות כתבו דבפרק בן עזאי קתני משיירין פיאה במעשה קדרה ואין משיירין פיאה במעשה אלפס פי' במעשה קדרה נראה כרעבתן אם אינו משייר אבל במעשה אלפס אינו נראה כרעבתן אם אינו משייר ע " כ ומהרש " ל בהגהותיו כתב דבמסכת ד " א פרק הנכנס לבית גרסינן איפכא משיירין פיאה במעשה אילפס ואין משיירין פיאה במעשה קדרה פי' במעשה אלפס נראה כרעבתן אם אינו משייר אבל במעשה קדירה אינו נראה כרעבתן אם אינו משייר עכ " ל וכיון דאיכא פלוגתא בגירסאות נראה דראוי לכל בעל נפש שיחמיר לעצמו להניח פיאה בין במעשה קדרה בין במעשה אלפס :
Orach Chayim.170.5.1 גרסינן בפרק ע " פ לא יאכל אדם תרין וכו' כך היא הנוסחא במקצת ספרי רבינו ואע " ג דהתוספות כתבו דהאידנא לא קפדינן בהכי וכו' ומביאו ב " י נראה דלהכי כתבו רבינו כאן דבהך מימרא ידעינן לפרושי הא דכתב בסמוך ולא יביא ב' כוסות וכו' :
Orach Chayim.170.6.1 גרסינן במסכת ד " א הנכנס לבית כל מה שיאמר לו בעה " ב יעשה וכו' ובתלמודא דידן איתא כל מה שיאמר לך בעה " ב עשה חוץ מצא ונראה דה " פ כל שירות שיאמר לך בעה " ב שיעשה בתוך ביתו יעשה חוץ מצא כלומר אם יאמר לו שישרת אותו ביציאה חוץ לבית כגון לשלחו לשוק ולצאת חוץ לבית א " צ לשרתו בכך כי אין זה דרך ארץ לאורח לצאת לשוקים ולרחובות שאיננו מכיר בהן :
Orach Chayim.170.7.1 לא יאכל אדם פרוסה כביצה פי' לא יתפוס בידו פרוסה כביצה אע " פ שאינו אוכל אלא קצת ממנו נקרא רעבתן ע " כ ואפשר דרצונו לומר דאם מכניס בפיו פרוסה כביצה בבת אחת ולועס ואוכל זה נקרא רעבתן :
Orach Chayim.170.8.1 ולא יביא שני כוסות בסעודתו ויברך ב " ה וכו' מדברי ב " י נראה דהכי פי' מי שרוצה ליזהר שלא ישתה זוגות ויש לו שני כוסות וכדי להנצל מן הסכנה רוצה לשתותן בפעם אחת ואע " פ שאין כוונתו אלא כדי לברך ב " ה בלי טירדא והוא דאם ישתה ב' כוסות בשתי פעמים לא יוכל לברך ב " ה לפי שלא תהא דעתו מיושבת עליו שירא שמא יזוק לפי שכבר נסתלק מן הסעודה ואין כוס ב " ה מצטרף עם הב' כוסות ששתה ושיהיו שלשה כוסות לבטל הזוגות וכדלקמן בסימן קפ " ג וכדי לברך ב " ה בלי טירדא רוצה לשתות ב' הכוסות בבת אחת ואפ " ה אין לו לשתותן בבת אחת מפני שנראה כגרגרן ועוד יש לפרש דה " ק לא יביא ב' כוסות ביחד בסעודתו ואע " פ שאין דעתו לשתות שניהם אלא אחד לשתות והשני לברך עליו ב " ה אעפ " כ מאחר שמביא שניהם יחד נראה כגרגרן :
Orach Chayim.170.9.1 שנים שיושבין על השלחן נראה דלא מיירי הכא בדליכא אלא קערה אחת דא " כ הלא שנינו הבוצע פושט ידיו תחלה ואם בא ליתן רשות לרבו או לגדול ממנו הרשות בידו וא " כ דינא הכי הוא ולא משים דנראה כגרגרן אלא מיירי דקערות טובא איכא על השלחן לפני כ " א ואחד ואפ " ה דרך ארץ הוא שלא יהא פושט ידו לקערה שלפניו עד שהגדול יפשוט ידו תחלה לקערה שלפניו ואם פשט תחלה נראה כגרגרן וה " ה במניחין פירוש לפני כ " א וא' ד " א הוא שיפשוט הגדול ידו תחלה :
Orach Chayim.170.10.1 מעשה בר " ע וכו' פי' הביא לפניהם שני תבשילין לראות אם יש בהן ד " א שלא יפשטו ידיהם תחלה אל מה שהוא ערב יותר . ואפילו אם יפשטו ידיהם תחלה בדבר פחות אכתי יבדוק אותם בד " א באם לא יבא אחריו כשיאחזנו בידו אחת שיאחזנו בב' ידיו אם לאו ולכן הביא לפניהם קלח של כרוב שאינו בא אחריו כשיאחזנו בידו אחת :
Orach Chayim.170.11.1 לא יאמר אדם לחבירו בא ואכול מה שהאכלתני וכו' עיין בב " י שכתב דבברייתא גרסינן היו הופכין אכסניא לנישואין דכשהאכיל אותו באכסניא היה פורע לו להאכילו בסעודת נישואין דכיון דלא נעשית הסעודה בשביל זה לא מיחזי דרך רבית ובהגהת ש " ע פי' לפי גירסת רבינו דה " ק לא היה אומר אכול עמי מה שהאכלתני דנראה כאילו הלוה לו ואם האכילהו יותר אית ביה משום רבית אלא היו הופכין דא " ל בא ואכול עמי ולפעם אחרת אהיה אוכל גם עמך ומותר לו לאכול עמו אח " כ אפילו בסעודה יותר גדולה ומהרש " ל פי' דבירושלים היו מהפכין לומר בעד מה שהאכלתני אכול עמי דאין זה אלא דרך תשלומין עכ " ל ולכאורה אין טעם לדברים אבל כי דייקת ביה תראה דיפה כתב והוא דבא " ל בא ואכול מה שהאכלתני מדקאמר בא ואכול תחלה משמע שיאכל אצלו ככל אות נפשו בעד מה שהאכילו כבר השתא ודאי אם יאכל אצלו סעודה גדולה יותר הוי דרך ריבית אבל אם מהפך הדברים ויאמר מה שהאכלתני אכול משמע דלא הרשהו לאכול עמו אלא כפי השיעור שהאכילו לבד יאכל עמו ולא יותר ואין זה אלא דרך תשלומין ולא דרך ריבית . ולפעד " נ דה " פ דכשהוא א " ל בא ואכול מה שהאכלתני הוי דרך ריבית דכיון דמזכיר שחבירו האכילו ובשביל זה יאכל עמו עכשיו נראה כאילו חבירו הלוהו והאכילו לשם כך כדי שיחזור ויאכלנו ושמא יאכל עמו יותר והוי דרך ריבית אבל כשהוא מהפך ואומר בעד מה שאכלתי אצלך אכול עמי אין דברים אלו מראין שחבירו האכילו לשם כך כדי שיחזור ויאכל עמו אלא הוא מעצמו רוצה לחזור ולהאכילו דרך חסד כמו שאכל אצלו דרך חסד אין זה ריבית כלל כיון דאין דבריו אלו מראין שחבירו האכילו דרך הלוואה כדי לשלם לו ודו " ק :
Orach Chayim.170.12.1 לא יפרוס אדם פרוסה ע " ג הקערה נראה דה " פ לא יכפה הקערה על פיה ויפרוס הפרוסה ע " ג הקערה מפני שרגילות הוא שגב הקערה מלוכלכת תמיד בדבר מיאוס אבל מקנח הקערה בפרוסה ואח " כ אוכל הפרוסה דאין זה מיאוס כמו שיתבאר בסי' ק " ע ועי " ל דבקער' שיש בה מאכל קאמר דלא יפרוס פרוסה ע " ג הקערה שמא ישפך מה שבקערה א " נ שמא הפרוסה תפול לתוך הקערה וממאיס בהכי :
Orach Chayim.170.13.1 ולא ישתה מן הכוס ויתן לחבירו וכו' כתב מהרש " ל אם לקח חבירו הכוס מעצמו ושותה ממנו לית לן בה רק שלא יתננה לו בידיו דשמא מחמת בושה יקבל ממנו וישתהו ואיכא סכנת נפשות :
Orach Chayim.170.14.1 הנכנס לסעודה לא יקח חלקו וכו' פי' דאם לא יניחנו לפניו אלא מיד לאחר שנתנו לו חלקו חזר מיד ונתנו לשמש נראה שלפי שחלקו בזויה בעיניו לא חפץ בה ומסרה לשמש אלא יטלנו ויניחנו לפניו דמראה שמקובל בעיניו אלא דלפי שאינו צריך לאכול עכשיו נתנו לשמש :
Orach Chayim.170.15.1 ומ " ש וליתן לבנו וכו' פי' דוקא לשמש או לבנו ולעבדו לא יתננו אבל האורחים יכולים ליתן זה לזה שמאחר שהוא זימן אותם אינו מקפיד במה שנותנים אלו לאלו וכ " כ הר " י בפרק אלו דברים ומביאו ב " י :
Orach Chayim.171.1.1 אמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת והלכתא כוותיה וה " מ במידי דלא ממאיס ביה אבל במידי דממאיס ביה לא בס " פ ג' שאכלו קאמרינן כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת כמאן כר' אליעזר דאמר דנוטלין ידים ביין ולא חיישינן להפסד אוכלין ומתוך כך פסק ר " ח דאין הלכה כשמואל דהא קי " ל כרבנן דפליגי אדר " א וחיישינן להפסד אוכלין וגם ברייתא דארבעה דברים נאמרו בפת אין סומכים את הקערה בפת כי שמא ישפך המרק על השלחן ונמאס הפת ואיכא הפסד אוכלין פליגא אדשמואל אבל בה " ג אמר דהלכה כרבנן במידי דממאיס כגון ליטול ידיו ביין והלכה נמי כשמואל במידי דלא ממאיס אע " ג דשמואל גופיה ס " ל דאפילו במידי דממאיס עושה צרכיו בפת כר' אליעזר ודלא כברייתא דד' דברים מיהו אנן לא קי " ל כשמואל אלא במידי דלא ממאיס . אבל התוס' והרא " ש כתבו דנראה דאפי' שמואל מודה דבמידי דממאיס אסור וכדמוכח בפ' במה טומנין ( שבת דף נ' ) ולפ " ז לא פליגא דשמואל אברייתא דד' דברים נאמרו בפת והא דקאמר כמאן אזלא הא דשמואל כר " א ה " ק ר " א ס " ל כשמואל ועדיפא מיניה מתיר אפילו היכא דממאיס ע " כ . ולזה נתכוין גם רבינו שכתב תחלה והלכתא כשמואל בכל דבריו לאפוקי מפר " ח דלית הלכתא כשמואל כלל ולאפוקי מבה " ג דהלכתא כשמואל בחדא אלא הלכתא כשמואל לגמרי דשמואל גופיה לא קאמר אלא במידי דלא ממאיס וכו' הלכך אין מניחין עליו בשר חי וכו' ודעת רבינו במ " ש הלכך וכו' לקשר הך ברייתא דארבעה דברים נאמרו בפת להא דשמואל להורות דשמואל נמי ס " ל הך ברייתא דאין סומכין הקערה בפת משום דממאיס דלא כפר " ח ופי' בה " ג אלא כדפי' התוס' והרא " ש . ותו נראה דלפי שהיה אפשר לפרש בברייתא טעמים אחרים דהא דאין מניחין בשר חי על הפת זהו מפני איסור דם הנדבק בבשר כמ " ש ה " ר יונה והא דאין מעבירין כוס מלא על הפת זהו מפני חששא דשמא יארע דבר קלקלה בסעודה דע " י שיגע הכוס בפת ישפך הכוס ואע " פ שלא ישפך על הפת כההיא דתניא לא יתן אדם פרוסה לשמש בין שהכוס בידו וכו' וכדלעיל בסימן קס " ט דחיישינן לקלקלה בתוך הסעודה והא דאין סומכין הקערה בפת זהו משום דחיישינן שמא ישכחנו תחת קערה ויהא נדרס ברגלי אדם וכשיהא בו כזית קא עביד איסורא דאסור לאבדן וכדי להוציא מלב טעמים הללו אמר רבינו לאחר שכתב אבל במידי דממאיס ביה לא הלכך אין מניחין עליו בשר חי וכו' לאורויי דהני תלת נמי משום דאסור לעשות צרכיו במידי דממאיס ובבשר חי אע " פ שאין בו משום איסור דם שהוכשר כבר מדמו נמי אסור משום דממאיס ביה וכן אין מעבירין עליו כוס מלא אפילו נזהר שלא ישפך הכוס נמי אסור דשמא ישפך קצת על הפת וממאיס ביה וכן אין סומכין בו הקערה אי ממאיס בהכי פי' כגון דאחורי הקערה היא לחה או מלוכלכת בטיט דהשתא הפת שסומכין בו הקערה נמי ממאיס בהכי בודאי אבל אי לא ממאיס בהכי שרי פירוש ולא חיישינן שמא ישכחנו ויהא נדרס ברגלי אדם גם לא חיישינן שמא כשתהא הקערה נופלת יהא הפת נמאס מן המרק דלא חיישינן להכי מן הסתם אלא דוקא היכא דידוע דממאיס בהכי וז " ש רבינו אי ממאיס בהכי וכ " כ הרא " ש ומותר לסמוך הקערה בפת אי לא ממאיס : ודלא כמו שפי' ב " י דחיישי' שמא תשמט הקערה ויפלו מאותם הדברים על הפת וימאיסוהו וכ " כ בש " ע דליתא חדא דלישנא דרבי' דכתב אי ממאיס בהכי לא משמע כפירושו כלל ועוד דהכי מוכח ממ " ש הרא " ש הביאו רבינו בסמוך וז " ל ואפשר דההיא דמ " ס פליגא אדשמואל דקתני אין סומכין ואין מכסין באוכלין ולשמואל שרי דהא לא ממאיס עכ " ל אלמא להדיא דכל היכא דלא ממאיס השתא לא חיישינן לדלמא יהא נשמט ויפלו על הפת דאי איתא דהוה חיישינן להכי ליכא למימר כלל דפליג דהא ודאי דשמואל מיירי במידי דלא ממאיס והך דמ " ס במידי דאיכא למיחש ביה דילמא יהא נמאס . ואיכא למידק אמאי הפסיק רבינו בדין אין נוטלין הידי' ביין וכו' באמצע הארבעה דברים השנויים בברייתא וי " ל דכיון דטעמא דאין נוטלין הידים ביין וכו' הוי נמי משום דבמידי דממאיס אסור לעשות צרכיו באוכלין משום הפסד אוכלין ואף שמואל מודה בהא כדפרישית ולהכי לא מיבעיא בנטילה שלצורך אכילה דפשיטא דאסור ביין דאין נט " י לאכילה אלא במים וכמ " ש הרא " ש בפ " ג שאכלו ע " ש הראב " ד ולאו דוקא במים ממש אלא כל שרובו ועיקרו מים כמ " ש בסוף סעיף זה אלא אפי' נטילה לנקות ידיו מן הזוהמא נמי אסור במשקין משום הפסד אוכלין כדאיתא בפ' במה טומנין ( שבת דף נ' ) לגבי זיתים לכך כתב להך דאין נוטלין ידים ביין סמוכה להני תלתא דקחשיב בברייתא דהוי נמי משום דממאיס ואיכא הפסד אוכלין אבל הך דאין זורקין את הפת וכו' אפי' לא ממאיס בהכי נמי אסור משום ביזוי אוכלין וכ " כ התוס' בפרק שלשה שאכלו ( סוף ברכות דף נ' ) בד " ה אין זורקין ונלפע " ד דהכי מוכח בסוגיא בעובדא דאמימר ומר זוטרא ורב אשי דמר זוטרא הוה קא זריק מאכל לקמיה דרב אשי א " ל לא ס " ל מר להא דתניא אין מזרקין את האוכלים א " ל ההיא בפת תניא והתניא כשם שאין זורקין את הפת כך אין זורקין את האוכלין א " ל והתניא אע " פ שאין מזרקין את הפת אבל מזרקין את האוכלין אלא ל " ק הא במידי דממאיס הא במידי דלא ממאיס והשתא אי איתא דזריקת הפת נמי לא אסור אלא היכא דממאיס מאי האי דקאמר מעיקרא ההיא בפת תניא ותו הך ברייתא דמפליג בין פת לאוכלין במאי קמיירי אי בממאיס אפילו אוכלין אסור ואי בדלא ממאיס אפילו פת שרי אלא בעל כרחך דבפת אסור אפילו לא ממאיס משום ביזוי אוכלין ולהכי משני ליה מר זוטרא מעיקרא דהא דתניא אין מזרקין את האוכלין ואפילו לא ממאיס משום ביזוי אוכלין היא ובפת תניא אבל שאר אוכלין שרי אי לא ממאיס ואקשי ליה רב אשי והתניא כשם וכו' דאלמא דלית לן לאפלוגי בין פת לשאר אוכלין ומהדר ליה מר זוטרא בע " כ איצטריך לן לאפלוגי בינייהו דהא באידך ברייתא מפליג בינייהו אלא ודאי היכא דממאיס אפילו בשאר אוכלין אסור והיכא דלא ממאיס שאר אוכלין שרי ובפת אסור והא דתניא כשם וכו' הכי קאמר כשם שאין זורקין את הפת אפילו לא ממאיס משום ביזוי אוכלין כך אין זורקין כל האוכלין הנמאסים ע " י זריקה משום ביזוי אוכלין כגון תותים ותאנים המבושלין כל צרכן דע " י זריקה הם מתמעכים ונמאסים אפילו על גבי מפה שעל השלחן אבל רימונים ואגוזים שרי לזרוק אפילו ע " ג קרקע ומיהו דוקא בקליפתן ובימות החמה אבל בימות הגשמי' אפי' בקליפתן אסור וכן אפי' בימו' החמה אם אינן בקליפתן וע " ג קרקע נמי אסור וכמ " ש בסוף סימן זה ויש להקשות אהך דאין נוטלין הידים דאף לנקות הזוהמא קאמר דאין נוטלין משום הפסד אוכלין ומ " ש מהא דשרי למשוח הידים בשמן ערב להסיר הזוהמא . וי " ל התם תקנת חכמים היא משום קדושה להסיר הזוהמא קודם ב " ה לפי שמזכיר השם וצריך טהרת ידים ואסמכוה אקרא והתקדשתם וגו' אני ה' זה שמן ערב ומהאי טעמא נמי מים אחרונים נמי שרי ביין וכל שאר משקים מפני שהם מעבירים את הזוהמא כמו שיתבאר בסי' קפ " א בס " ד ואף מים ראשונים שרינן בשכר ומי דבש שלנו דרובן ועיקרן מים ולא חיישינן להפסד אוכלין כל שהוא משום מצוה או חובה או קדושה כדלעיל בסי' ק " ס ודוקא לשאר נקיות דעלמא קאמר הכא דאסור משום הפסד אוכלין : כתב א " א הרא " ש יש נוהגין וכו כ " כ בספ " ג שאכלו ומ " ש ולא ישב אדם על קופה מלאה תאנים וגרוגרות וכו' נראה דלאו בקופה של עץ קשה קאמר כגון קופות שלנו דכיון דאין הקופה נכפפת מאדם היושב עליה לא ממאיס בהכי כלל ואין כאן בזיון ואפילו היו בתוכה ספרי קדש מותר לישב עליה אלא בקופה שנעשית מעור או משק של עזים וכיוצא בזה שהקופה נכפפת מפני האדם היושב עליה קאמר דאסור ואפ " ה בקופה מלאה קטניות דלא ממאיס כלל או על עיגול של דבילה אע " פ דאפשר דלפעמים מתמעכים הדבלים מ " מ כיון דעל הרוב אינם מתמעכים לפי שהם דבוקים יחד טובא נהגו להקל והאי מפני שנהגו כן לא קאי אלא אעיגול של דבילה אבל קטנית מדינא שרי שאין שם מיעוך כלל ולא שום בזיון אוכלין : ומ " ש אין אוכלין אוכלין באוכלין וכו' כלומר אם אוכל אוכלין בדבר שאינו אוכל אין כאן איסו' דלא יהא אלא כף של עץ ושל מתכת אבל אם הדבר שאוכל בו ומשמש בו מעשה עץ הוא ג " כ אוכל אז אסור להשתמש בו משום ביזוי אוכלין אא " כ היו ראויין לאכילה יחד ואוכלן יחד וזהו שאמר פי' אלו עם אלו ואוכלן ביחד : ואפשר דההיא דמ " ס פליגא אדשמואל דקתני אין סומכין באוכלין ואין מכסין באוכלין ולשמואל שרי אבל מרישא דקתני אין נוהגין ביזוי באוכלין אין זורקין אוכלין ממקום למקום ולא ישב אדם על קופה ליכא הוכח' דפליג אדשמואל דהא בסוגיא דתלמודא בעובדא דמר זוטרא ורב אשי מוקי להך דאין זורקין אוכלין במידי דממאיס וכן לא ישב אדם על קופה וכו' בקופה הנכפפת מישיבת האדם וממעך התאנים והגרוגרות וממאיסם קאמר כדפי' בסמוך אבל מסיפא דקתני נמי ואין מכסין ובכיסוי לא קא ממאיס כלל קא מוכח דפליגא דאי מאין סומכין ליכא לאוכוחי מידי דאיכא לאוקומי בקערה מלוכלכת כדפי' לעיל אליבא דברייתא דארבעה דברים וכו' :
Orach Chayim.171.2.1 ומ " ש שהגדולים היו אוכלים מעט מן הפת וכו' נראה שהגדולים סבירא להו דלא פליגא מס' סופרים אדשמואל דשמואל לא התיר אלא בדלא ממאיס ומס' סופרים נמי לא אסר לסמוך בפת או לכסות בפת אלא היכא דממאיס בודאי וכשאוכל אוכלים באוכלים נמי לא שרי אלא לאוכלן ביחד דאי לא אוכלן ביחד ה " ל ממאיס לאוכלין וכשאוכל דייסא עם הפת ואוכל בכל פעם מעט מן הפת אין כאן ממאיס מדאכיל מיניה בכל פעם ומ " ס שלא התיר אלא לאכלן ביחד היינו נמי אפילו לא אכלו כולו בכל פעם אלא מעט ממנו נמי ליכא משום מיאוס ואוכלן ביחד קרינן ביה ומ " מ ודאי מה שנשאר מן הפת לסוף אכילה אוכל אותו ואינו זורקו משום הפסד אוכלין וכ " כ ב " י ופסק כך בהגהת ש " ע :
Orach Chayim.171.3.1 ממשיכים יין וכו' והוא שיקבלנו בכלי וכו' כך פירש רש " י וכ " כ הרא " ש ונראה דלפי דס " ל לרש " י דהמשכה זו אינה באה אלא לסימן טוב ולית בה מצוה לפיכך אסור להפסידו אבל הרשב " א כתב דעיקר שמחת חתן וכלה בכך וכדי לשמחן שרי אע " פ שנמאסים כ " כ ה " ר מנוח ע " ש הראב " ד דאפילו אזיל לאיבוד שרי משום שמחה ומביאו ב " י ופשוט הוא דכל שיש בו משום מצות שמחת חתן וכלה לא חיישינן להפסד אוכלין דלא עדיף משמן ערב קודם ברכה דשרי לאבדו כדפי' בסמוך אלא דמ " מ יש לחוש לחומרא כדפירש " י והרא " ש ורבינו שיקבלנו בכלי דוקא וכן פסק בש " ע :
Orach Chayim.172.1.1 שכח והכניס משקין וכו' בספ " ג שאכלו ( סוף דף נ' ) קאמרינן גבי אוכלים במידי דלא ממאיס פולטן ומברך וחוזר ואוכלן אבל אינו מסלקן לצד אחד לכתחלה ולברך עליהם משום שנאמר ימלא פי תהלתך אבל במידי דממאיס מסלקן לצד אחד ומברך ומיהו אפילו במידי דלא ממאיס אם סלקן לצד אחד ובירך יצא אלא דלכתחלה צריך לקיים ימלא פי תהלתך אבל במשקין אמרו בסתם בולען ודעת ר " ח שאינ מברך משום דאידחו להו מתורת משקין דאינם ראויים לשתות לכל אדם והלכך אין להקפיד על ברכתם כ " כ הרא " ש והרשב " א לשם משמו ועוד נראה דר " ח מדמה הני משקין שבלען למי שאכל ושתה ולא בירך דאסיקנא לשם בתחלת ( דף נ " א ) כיון דגברא מעיקרא הוה חזי ואידחי הואיל ואידחי אידחי וכ " כ הרשב " א לשם בשם הגאונים אבל הרא " ש שדי בה נרגא דלא דמי ע " ש ומביאו ב " י ומסקנת ב " י להקל בברכות דרבנן וכר " ח וכן פסק בש " ע אבל בהגהת ש " ע פסק כהרא " ש ודעימיה דמברך עליהם ושכן נראה עיקר אבל לפעד " נ עיקר כמו שנראה מדברי הראב " ד דכשדעתו לאכול יותר א " כ לא גמר סעודתו הלכך בולען למשקין ויברך עליהן ברכה ראשונה אבל אם אין דעתו לאכול יותר ה " ל גמר ובולען למשקין ואינו מברך דדמי להך דמי שאכל ושתה ולא בירך דכיון דגמר לא יברך למפרע וכמ " ש רבינו בסי' קס " ז וכך מבואר בהשגות הראב " ד פ " ח ומביאו ב " י עוד כתב שם הראב " ד אפילו גמר לאכול אם יש לפניו משקין יותר שאינו בולע מה שבפיו אלא פולט ומה חסרון יש במלא פיו משקין אם יאבדו ולא יהנה מהם בלא ברכה אבל כשאין לו יותר והוא דחוק לאותם שבפיו התירו לבלען ולא יאבדו ותאבד ג " כ הברכה שהרי גמר שאם יפלוט אותם ג " כ תאבד שאין לו יותר עכ " ל והא דכתב דפולטן ה " א בירושל' הביאו הרשב " א ספ " ג שאכלו וכתב בשם הראב " ד דהא דקאמר פולטן היינו בשיש לו זולתן דהשתא פולטן ומברך על האחרים ושותה אבל בשאין לו אלא הם כתב דבולען ומברך עליהם ע " ש וכ " כ הרא " ש שכך פי' הראב " ד וזה סותר למ " ש בהשגות בשאין לו אלא הם והוא דחוק לאותם שבפיו דבולען ואינו מברך עליהם ולענין הלכה נקטינן באם גמר סעודתו דאם יש לו זולתן פולטן ומברך על האחרים ושותה ובשאין לו אלא הם פולטן ולא יהנה מהם ותאבד הברכה ואם הוא דחוק לאותם שבפיו בולען ואינו מברך דספק ברכה להקל ודו " ק . עוד כתב לשם הרשב " א דהראב " ד פסק כרבינא דאפילו גמר לאכול מברך וזה ג " כ סותר למ " ש הראב " ד בהשגות דבגמר לאכול אינו מברך ונקטינן כמ " ש בהשגות דכך היא דעת כל הגאונים כמסקנת התלמוד דקאמר ולא היא ואפשר דלא היה כתוב בגירסת הראב " ד האי ולא היא ולכך חזר בו בהשגות וכך פסק רבינו בסימן קס " ז כמסקנת התלמוד ולא היא וכו' :
Orach Chayim.173.1.1 מים אמצעיים רשות וכו' ס " פ כל הבשר ומ " ש פי' בין תבשיל לתבשיל וכו' נראה דהיינו שנתבשל בשר עמו ובסמ " ק סימן רי " ג כתב כגון ביצים מטוגנים בשומן או שלקות בשומן והשני של גבינה נמי שנתבשל גבינה עמו או שלקות בחמאה . אבל אם אין בתבשיל לא בשר ולא שומן אלא שנתבשל בקדרה של בשר ובקדרה חולבת אם יהיה הקדרה נקי מותר לאכול התבשיל אפילו עם גבינה דה " ל נ " ט בר נ " ט דקי " ל כדשמואל דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח ואפילו הקדרה לא הודח יפה דהוי קצת ממשו של בשר דאע " ג דבטל הוא במיעוטו אפ " ה אסור לאכול אותו תבשיל בכותח דלא התירו אלא נ " ט בר נ " ט ולא היכא דאיכא ממשו מכל מקום לאחריו שרי כך העליתי בי " ד סוף סימן פ " ט ע " ש ועיין במ " ש ב " י כאן :
Orach Chayim.173.2.1 וא " א הרא " ש היה רגיל ליטול ידיו בין בשר לדגים וכו' נראה דמשמע ליה לרבינו מדברי ר " ת דמדכתב ועוד בין תבשיל לתבשיל ששניהם של בשר או שניהם של גבינה למה לו ליטול ידיו כלל דמאי קושיא ודילמא בשניהם של בשר כשאחד בשר בהמה והשני בשר דגים קאמר דיש לו ליטול מחששא דדבר אחר בע " כ דס " ל לר " ת דליכא חששא דסכנתא אלא בדגים שנצלו עם בשר בתנור אחד אבל כשאוכלן בזה אחר זה ליכא חששא דסכנתא ולפיכך כתב רבינו דא " א הרא " ש היה חושש גם בזה והיה רגיל ליטול ידיו בין בשר לדגים דחמירא סכנתא מאיסור' והכי נהוג עלמא כהרא " ש :
Orach Chayim.173.3.1 כתב בה " ג שהאוכל בשר וכו' כל זה התבאר ביורה דעה סימן פ " ט ובמרדכי כתב ע " ש ראבי " ה שאסור לאכול גבינה אפי' אחר ביצים מטוגנים בשומן אווז משום גזירה דבשר בחלב : ומ " ש ואם יש בשר בין השיניים צריך להסירו כאן קיצר רבינו אבל בי " ד האריך ועיין במ " ש לשם :
Orach Chayim.173.4.1 ואחר הקינוח ידיח פיו במים או ביין ובס " א כתב או ידיח פיו במים או ביין שני פעמים וכתב מהרש " ל שכן הוגה מספרים המדוייקים ואפשר לומר לפי זה דמדמי ליה לנט " י דבעינן שהמים השניים יעבירו לחלוחית מים הראשונים הטמאי' וכן הוא בהדחת מים אחר ששהה הבשר במלחו דבעינן ב' פעמים דצריך דהשניים מעבירין לחלוחית מים הראשונים :
Orach Chayim.173.5.1 שני אכסנאין וכו' עיין בי " ד סי' פ " ח לשם נתבאר בס " ד :
Orach Chayim.173.6.1 ומ " ש או שיאכל כל א' על מפה שלו לבדו משמע דבאין מכירין דאין חוששין יכולין לאכול יחד על מפה אחת ותימה הלא בהגהת אשיר " י בשם ר' קלונימוס ורבינו יהודה ומביאו ב " י משמע שאפי' היו מחולקין על השלחן בהפסקה גמורה צריך נמי מפה בפני זה ובפני זה אלמא דאסור לאכול בשר וגבינה על מפה אחת משום דנדבק בשר במקום גבינה יחד במפה אי נמי שהקערה רותחת עם בשר תהא בולעת מגבינה שידבק במפה וכן איפכא ומיהו לדידהו דשלחן של ת " ח ב' שלישית גדיל שליש גלאי כדלעיל בסימן קס " ה ליכא למיחש להנך חששות כיון דלא היתה המפה משמשת אלא לקנח את פיהם אבל הקערות והכוסות באמצע השולחן שלא היה מכוסה במפה היו אכן אכתי בקינוח הפה נמי איכא חששא דבמקום שקנח חבירו שומן הבשר שנדבק בפה יקנח חבירו שומן הגבינה שנדבק בפה ועוד דגם בקערה של בשר רותחת באמצע השולחן איכא למיחש דכשישים אח " כ קערה של חלב רותחת לשם תהא בולעת טעם הבשר שנבלע בתחלה ואפי' היה השלחן צונן וקי " ל תתאה גבר אפ " ה אדמיקר בלע ליה פורתא ואוסרת כדי קליפה ויש ליישב דהיו נזהרין לקבוע מקום מיוחד בשלחן לבשר ומקום מיוחד לחלב א " נ שהיה להם ב' שלחנות א' לבשר וא' לחלב ולדידן שהשלחן כולו מכוסה פשיטא שצריך ליזהר שיהא מפה מיוחדת לבשר ומפה מיוחדת לגבינה מטעמים דאמרן וכך נוהגים :
Orach Chayim.174.1.1 יין שבתוך הסעודה מברכין עליו בפה " ג כלומר שאין ברכת המוציא שעל הפת פוטרתו כמו שפוטר שאר דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה דאינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם אבל יין גורם ברכה לעצמו וה " א בפ' כ " מ ( סוף דף מ " א ):
Orach Chayim.174.2.1 ואם אין לו אלא כוס אחד וכו' פלוגתא דב " ש וב " ה במשנה ס " פ אלו דברים והלכה כב " ה אלא דבספרים שלנו כתוב בא להם יין אחר המזון והכי גריס רש " י וז " ל בגמרא בא להם יין כל ימות השנה קאמר אחר המזון ובתוך המזון לא בא להם וכשגמרו סעודתן בא להם לפני ברכת המזון עכ " ל משמע לפי פירושו דאם בא בתוך המזון אף לב " ה מברך על היין ואח " כ מברך על המזון כיון דאכתי לא מטי חיובא דב " ה ולא פליגי אלא כשבא להם יין לאחר שגמרו סעודתן לפני ב " ה דכיון דמטא חיובא דב " ה התם הוא דפליגי בית הלל וקאמרי מברך על המזון ואח " כ מברך על היין וא " כ קשה למה כתב רבינו בסתם ואם אין לו אלא כוס אחד וכו' דמשמע אפי' בא להם קודם שגמרו סעודתן א " כ לא היה לו אלא כוס אחד קודם שהתחילו בסעודה נמי מניחו עד לאחר המזון ותו מוכיח הכי מדברי רבינו דהא לכאורה אין דין זה דאם אין לו אלא כוס א' מניחו עד לאחר המזון כאן מקומו אלא דרבינו אתא לאשמועי' דאפי' בא להם יין בתוך הסעודה נמי מניחו לאחר המזון ולהכי לאחר שכתב יין שבתוך הסעודה מברכין עליו בפה " ג כתב מיד בסמוך לו דאע " פ שהוא תוך הסעודה אם אין לו אלא כוס א' מניחו לאחר המזון וזה הפך פירש " י ונראה דרבי' נמשך אחר גי' הרי " ף והרא " ש דגרס במשנה בא להם יין בתוך המזון וכו' והכי משמע לשם בברייתא ריש ( דף נב ) דתניא הנכנס לביתו במ " ש וכו' ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו אלמא דאפי' לא היה לו אלא כוס אחד מתחלת הסעודה מניחו לאחר המזון ואע " ג דהך ברייתא ב " ש היא בהא לא אשכחן דפליגי עלייהו ב " ה אלא לגבי מאור ובשמים דתני לה בהך ברייתא איזהו מוקדם לברכה פליגי בה ב " ש וב " ה אבל במאי דקאמרי מניחו לאחר המזון ליכא פלוגתא ועוד נראה דאף לספרים דגרסי בא להם יין אחר המזון לא תני הכי אלא להודיע כחן דב " ש דאע " פ דמטא זמן חיובא דב " ה אפ " ה מברך על היין תחילה ושותהו ואחר כך מברך על המזון וטעמייהו דב " ש משום דכתיב ואכלת ושבעת וברכת ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתייה והדר וברכת וכדכתב הרשב " א בחידושיו אבל לב " ה אין צריך ואפילו הביאו להם יין בתוך המזון אי נמי לא היה לו אלא כוס אחד מתחלת הסעודה נמי מניחו לאחר המזון והכי נקטינן ודלא כדמשמע מפירש " י :
Orach Chayim.174.3.1 וה " מ שצריך לברך בתוך הסעודה שלא קבע לשתות לפני המזון וכו' משנה בפ' כ " מ ( דף מב ) בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון והרא " ש בפ' ע " פ ( דף קלה ע " ב ) כתב שהיו רגילין לקבוע עצמן בשתייה קודם נטילת ידים וכן אחר שגמרו סעודתן קודם ברכת המזון וכו' עכ " ל וכן נראה מדברי רבינו שכתב בסתם יין שלפני המזון פוטר גם כן היין שלאחר המזון ולא הזכיר אם נטל ידיו לסעודה אם לאו אלמא דר " ל בין לא נטל ידיו בין נטל ידיו בכל ענין פוטר . אבל התוס' והמרדכי כתבו להדיא דהא דיין שלפני המזון פוטר דוקא דכבר נטל ידיו דהכי משמע בברייתא דכיצד סדר הסיבה ( דף מג ) ובפירש " י מבואר לשם דלאחר שהסיבו ונטלו כל אחד שתי ידיו כדי לאכול היו נוהגים להביא קודם אכילה יין כדי לשתות והאי הוא שנקרא יין שלפני המזון לפי שהוקבע לשתות ואחד מברך לכולם ופוטר את היין שלאחר המזון פירוש אותו יין שחוזרין ושותין לאחר שגמרו סעודתן קודם ב " ה פוטרו היין שלפני המזון דכיון דזה לשתות וזה לשתות חשבינן להו כחד וכתבו עוד התוס' והרא " ש דה " ה דיין שלפני המזון פוטר את היין שבתוך המזון דכיון דזה לשתות וזה לשרות לשתות עדיף מלשרות והחשוב פוטר את הגרוע :
Orach Chayim.174.4.1 ומ " ש רבינו וכן יין של קידוש וכו' פירוש אפילו יין של קידוש אע " פ שאינו בא לשתות אלא למצוה לצאת ידי חובתו קידוש על היין פוטר נמי היין שבתוך המזון מזה הטעם דחשוב הוא ופוטר הגרוע אפי' היה מקדש קודם שנטל ידיו לסעודה וכן המבדיל על השלחן וכו' כלומר לא מיבעיא קידוש דאין קידוש אלא במקום סעודה כמ " ש התוספות והרא " ש אלא אפילו המבדיל על השלחן במקום סעודתו אע " פ דא " צ להבדיל במקום סעודה מ " מ כיון דהשתא מבדיל במקום סעודתו נמי פוטר היין שבתוך המזון אע " פ דעדיין לא נטל ידיו לסעודה מהאי טעמא דהחשוב פוטר הגרוע וכך מוכח להדיא מהראיה שהביא הרא " ש מפ' ערבי פסחים ואחריו נמשך רבינו אבל התוספות והמרדכי לפי שיטתם דמפרשים דיין שלפני המזון דפוטר היין שלאחר המזון היינו דוקא דכבר נטל ידיו לסעודה נסתפקו בהבדלה דכתבו דיש חולקין דיין של הבדלה אינו פוטר אפילו הבדיל לאחר נטילה מיהו נראה כיון דנטל ידיו ודעתו לאכול ולשתות שם פוטר אפילו דהבדלה וכו' ומיהו יש שמחמירין להבדיל קודם נטילת ידים לאפוקי נפשייהו מפלוגתא דאז ודאי צריך לברך אחריו ברכה מעין שלש ולא פטר יין שבתוך המזון עכ " ל ולפי דבריהם משמע דהוא הדין נמי ביין שלפני המזון אינו פוטר אלא היכא דכבר נטל ידיו אבל אם לא נטל ידיו אינו פוטר וצריך לברך אחריו ברכה מעין שלש אבל להרא " ש ורבינו ושאר פוסקים דיין שלפני המזון פוטר אפילו לא נטל ידיו אין צריך לברך לאחריו ולכן נראה לי דכדי להסתלק מן הספק צריך דהשותה יין על השלחן לפני המזון קודם שנטל ידיו להתכוין שלא להוציא יין שבתוך הסעודה וממילא צריך לברך ברכה אחרונה תחילה קודם שנטל ידיו לסעודה ולא פטר יין שבתוך המזון ולפעד " נ ליישב בזה דעת הרי " ף שכתב בפ' ע " פ והכריע לברך ברכה אחרונה על השני ועל הרביעי והקשו עליו דלמה יברך על השני והלא הסעודה לפניו והוא פוטר יין שבתוך הסעודה ואם כן היאך יברך אחריו כמ " ש הרא " ש לשם ולא קשיא מידי דאיכא למימר להרי " ף דמפרש כפירוש התוס' והמרדכי דהא דיין שלפני המזון פוטר יין שבתוך המזון אינו אלא היכא שכבר נטל ידיו ולפיכך בכוס שני דשותהו לפני נטילה צריך לברך אחריו קודם שיטול ידיו ולפי זה היה נכון דכששותה כוס שני בליל פסח שיכוין שלא להוציא היין שבתוך הסעודה ואז צריך לברך לאחריו מעין שלש לדברי הכל שבזה יוצא ידי התוספות והמרדכי והרי " ף ואז אי אפשר לו לשתות יין בתוך הסעודה דכיון דהיה צריך לברך לפניו היה נראה כמוסיף על הכוסות מיהו דברי התוספות והמרדכי דלעיל כתבם הסמ " ג בשם ר' יוחנן ורבינו יוסף וכך כתב המרדכי והגהות מיימונית סוף פרק רביעי דברכות בשם רבינו יוסף ובעשין בסמ " ג בסדר של פסח כתב וז " ל כתב ר' יוחנן בר שמואל בתשובה אחת שהוא ורבינו יעקב לא היו מברכים על הגפן בליל פסח עד לאחר כוס רביעי נראה דסבירא ליה לר " י אף על גב דבכל השנה לא הוה קביעות גמור לפטור היין שבתוך הסעודה אלא אם כן כבר נטל ידיו אבל בליל פסח שאדם חייב לקבוע עצמו ולשתות ארבע כוסות הוה ליה קביעות גמורה אף על פי שלא נטל ידיו והכוס שני שמברך עליו קודם נטילה פוטר אף היין שבתוך המזון ולפיכך אין לברך אחריו אלא לאחר כוס רביעי מיהו דעת הרי " ף אינו כן אלא אין חילוק בין שאר ימות השנה לליל פסח וכל ששותה קודם שנטל ידיו אינו פוטר ליין שבתוך הסעודה ולפיכך צריך לברך לאחריו ואחר כך נוטל ידיו ומנהגינו כר " י ורבינו יעקב תם שלא לברך לאחריו בליל פסח אלא לאחר כוס רביעי ויתבאר לקמן בסימן תע " ד אבל בשאר ימות השנה יברך על היין קודם שנטל ידיו ויכוין שלא להוציא היין שבתוך הסעודה כדפרישית וזה לשון הש " ע הילכך המבדיל קודם נטילה יכוין שלא להוציא יין שבתוך הסעודה ובדיעבד שלא כיון כך פוטר יין שבתוך הסעודה דספק ברכות דרבנן להקל עכ " ל ונראה ודאי דכל שכן כשבירך על היין שלפני המזון קודם שנטל ידיו ולא נתכוין שלא להוציא יין שבתוך הסעודה פוטר היין שבתוך הסעודה ואין לברך אחריו ודין שאר משקים כשבירך לפני המזון קודם שנטל ידיו יתבאר בסמוך ועיין לקמן בסימן רצ " ט ובש " ע :
Orach Chayim.174.5.1 יין שלפני המזון וכו' עד שנפטר בברכת המזון כל זה פשוט שם בפ' כיצד מברכין במשנה ובגמ' ובתוס' ובאשיר " י ולכאורה נראה דיין של קידוש והבדלה אפי' היה מקדש ומבדיל לאחר שנטל ידיו אינו פוטר יין שלאחר המזון שהוא בא לשתות דדוקא ליין שבתוך המזון הוא פוטרו דכיון דאין קידוש אלא במקום סעודה חשוב כאילו מברך על היין שבתוך המזון ואפילו מקדש מקמי שנטל ידיו כדפי' בסמוך אבל אין כוס של קידוש פוטר היין שלאחר המזון אפי' מקדש לאחר שנטל ידיו והכי משמע מדברי רבינו שכתב לעיל בסמוך וכן יין של קידוש פוטר יין בתוך המזון דמשמע דוקא בתוך המזון אבל מצאתי להרשב " א בחדושיו שכתב בד " ה איבעיא להו וז " ל ויין של קידוש והבדלה אף על גב שלמצוה קאתי מ " מ כיון דקודם אכילה הוא כבא לשתות דמי ופטר ליה ליין שבתוך המזון ושלאחר המזון וכו' עכ " ל ולענין מעשה צריך עיון :
Orach Chayim.174.6.1 ודוקא לפני היין צריך לברך בתוך הסעודה אבל לאחריו א " צ לברך שנפטר בבה " מ משמע מלשון רבינו דעל היין שלאחר המזון צריך לברך לאחריו ואין ברה " מ פוטרתו והכי משמע ממ " ש הרא " ש בפרק ע " פ ומביאו ב " י דעל היין שלפני המזון א " צ לברך לאחריו אף כשאין לו יין בתוך המזון דכיון שהוא בא לפתוח הבני מעיים ולהמשיך אדם לתאות אכילה ברכת המזון פוטרתו עכ " ל ובחידושי הרשב " א כתב שני סברות בזה ומביאו ב " י . מיהו למה שיתבאר בסימן קע " ז דאין אנו רגילין למשוך ידינו מן הפת עד ברכת המזון ליכא מאן דפליג דאפי' ביין שלאחר המזון א " צ לברך לאחריו דברכת המזון פוטרתו :
Orach Chayim.174.7.1 ועל כל שאר משקים שבסעודה וכו' מחלוקת זו תלוי במ " ש בגמ' בפ' כיצד מברכין ( סוף ברכות דף מ " א ) אי הכי יין נמי נפטריה פת שאני יין דגורם ברכה לעצמו וכתבו התוספות דפריך דודאי יין מחמת סעודה אתי שהוא שותה כמה פעמים דאי לאו הסעודה לא ישתה ולפטריה פת ומשני שאני יין דגורם ברכה לעצמו פירש רש " י דבהרבה מקומות הוא בא ומברכין עליו אע " פ שא " צ לשתות כגון בקידוש ובברכת אירוסין דלפי זה כתב ר " ת משמע דבשאר משקין כמו מים ושכר הבאים מחמת סעודה פת פוטרתן דאפי' יין הוה פוטר אי לאו דקובע ברכה לעצמו עכ " ל וזהו דעת הרא " ש ורבינו אבל מחזור ויטרי חולק על שתיית מים הביאו התוס' לשם וז " ל צריך לברך על שתיית המים בכל פעם ופעם ואפי' בתוך הסעודה דהוי כנמלך דלא פריך הכא דנפטריה פת ליין אלא משום דיין זיין אבל מים לא זייני וכדתנן בר " פ בכל מערבין הנודר מן המזון מותר במלח ובמים ופשיטא דלא פטר להו פת דאינה בכלל ברכת הפת וכ " כ הרא " ש לשם בשם ה " ר יום טוב והרא " ש דחה דבריו מיהו לפי טעם זה בשכר ובשאר משקים חוץ ממים מודו דפת פוטרתן אבל הרשב " א כתב סברא שלישית דיש מפרשים יין גורם ברכה לעצמו כלומר השתייה היא גורמת ברכה לעצמה לפי שהאכילה והשתייה שני עניינים וא " א לשתיהן להיות כאחד וכתב הראב " ד דלפי זה הפירוש אפילו שתיית מים נמי בעי ברכה וכו' עד ודברי רש " י ור " ת נראה עיקר עכ " ל הרשב " א השתא לפי דעת יש מפרשים גם בשכר ושאר משקים צריך ברכה לפניו ואין הפת פוטרתן וכ " כ בשבולי לקט בשם הלכות גדולות מאן דשתי מיא או שיכרא בסעודתו מברך זימנא קמייתא ומ " ש רבינו על שם בה " ג שיש לברך על המים שבתוך הסעודה לאו דוקא מים אלא הוא הדין שאר משקים ולא נקט מים אלא לרבותא דלא מיבעיא שאר משקים דאדם שותה אותן אף שלא לצמאו ואפילו אינו אוכל כלום דפשיטא דצריך לברך אף בתוך הסעודה אלא אפילו מים שאין אדם שותה אותן אלא לצמאו כשהוא אוכל נמי צריך לברך לפניהם וכמה שכתב הראב " ד דאפי' שתיית מים נמי צריך ברכה כלומר ומכ " ש שאר משקים ודלא כמחזור ויטרי והר " ר יום טוב דמפרשים איפכא דמים דוקא בעי ברכה דכיון דלא זייני אין הפת פוטרתן אבל שכר ושאר משקים דמיזן זייני לא בעו ברכה לפניהם דפת פוטרתן ועכשיו נהגו הכל שלא לברך כלל בתוך הסעודה לא על המים ולא על שאר משקים גם לא שמענו מרבותינו שהיו נוהגים כמנהג הר " ם והרא " ש להסתלק מן הספק לברך קודם נטילה על שאר משקים על דעת לשתות בתוך סעודתו כי תופסים עיקר כפירוש רש " י ורבינו תם ור " י והפוסקים השותים מימיהם דפת פוטרתן ולפ " ז המיסב על השלחן וקבע עצמו לשתות שאר משקים ובירך לפניהם קודם נט " י כיון שאין דעתו לפטור מה ששותה בתוך הסעודה צריך לברך על המשקים ששתה לפני הסעודה ברכה אחרונה ואח " כ נוטל ידיו לסעודה :
Orach Chayim.174.8.1 והרוצה להסתלק מן הספק ישב קודם נטילה וכו' הרא " ש שכתב כך אזיל לטעמיה דיין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון אפי' לא נטל ידיו אבל לדעת התוספות והמרדכי דאם בירך קודם נטילה צריך לברך מיד ברכה אחרונה לא נסתלק מן הספק אלא א " כ שיברך לאחר נטילה קודם שיברך המוציא דכשבירך המוציא ה " ל תוך הסעודה ונכנס בספק ואע " פ שאין להפסיק בין הנטילה להמוציא משום היסח הדעת כמ " ש הכל בו בשם מהר " ם ריש סי' כ " ד היינו במסיח מילי דעלמא אבל אם עושה כן לשם מצוה להסתלק מן הספק פשיטא דשרי ובהגהות מיימונית איתא להדיא בשם מהר " ם קודם המוציא ועיין בב " י :
Orach Chayim.174.9.1 ואם המסובים רבים אפי' הסיבו ביחד וכו' עד ולדידן אפי' בלא הסיבה ע " ל סימן קס " ז סי " ב ומ " ש ובספר המצות כתב שאין אנו רגילין לקבוע אלא בפת וכו' פי' ס " ה פוסק כלישנא בתרא דשאר דברים לא מהני להו הסיבה וכל א' צריך לברך לעצמו וכן פסק הראב " ד הביאו ב " י ועוד סבירא ליה כדעת התוס' בפרק כ " מ ( דף ל " ט ) בד " ה נתן בר קפרא וז " ל ואנו אין לנו שום הסיבה אלא על הפת ולכך צריך לברך כל אחד על כל דבר הן בפירות הן ביין עכ " ל וכן כתבו התו' עוד בפ' כ " ה ( דף ק " ו ) בד " ה וש " מ ומביאו ב " י ולכך פסק דביין או שאר כל הדברים אין אחד פוטר את חבירו ואעפ " כ כתב רבינו ולא נהירא והוא לפי שראה בדורו שהיו רגילין לקבוע גם על היין וכמו שהוא בדורינו זה והתוס' והסמ " ג כתבו לפי דורם שלא היו רגילין לקבוע על היין גם נמשך רבינו אחר פסק הרא " ש כלישנא קמא להקל בברכות דרבנן דבשאר כל הדברים אפי' לדידהו א' פוטר את חבירו בישיבה לחוד ולענין הלכה כדי להסתלק מן הספק אם קובעין עצמן לשתות יין יכוין המברך שלא להוציא אחרים כדי שיתחייב כל א' לברך לעצמו ודוקא בברכת בפה " ג אבל בברכת הטוב והמטיב מברך א' לכולם ועיין במ " ש סי' קע " ה ס " ג . כתוב בתוך הגהת מהרש " ל וז " ל מצאתי מפני מה אומרים סברי מרנן על היין לפי שבשעה שהיו דנין ד " נ היו משקין אותן יין ע " ד תנו שכר לאובד ויין למרי נפש וכן היו משקין האבלים יין כדאמרינן לא נברא יין אלא לנחם בו אבלים לכך אמרינן סברי מרנן שיהא לחיים ולכך הם חייבים לענות לחיים ולא למות עד כאן לשונו כך השיב רבינו יוסף הגדול ואם תאמר קידוש והבדלה למה אומרים סברי מרנן וגם בברכת המזון הרי בית הבליעה פנוי זהו שלא לחלק בברכת היין זה הכלל אין מרשין על היין ואין מסברין על הפת מאי טעמא לחם שהוא רשות שאם רצה שלא לאכול לחם ובשר הרשות בידו לפיכך נוטל רשות כדי שיסכימו כולן אבל קידוש והבדלה וברכת המזון שהיא טעונה לשם מצוה אין צריך ליטול רשות אלא יאמר סברי מרנן כלומר תנו דעתכם על הברכה לצאת בה ידי חובתכם והן עונין לחיים וכן יין שבתוך הסעודה א " צ ליטול רשות דכיון שישבו כולן לאכול ודאי אי אפשר בלא שתייה לפיכך יש לומר סברי מרנן או סברי מורי אבל אין לומר סברי מרניי שאין זה תיבה עכ " ל . ומהר " מ מ " ץ כתב הטעם מה שאומרים סברי מרנן על היין ולא על הלחם ולא על השכר משום שהיין הביא קללה לעולם בימי נח שנשתכר ונתארר בנו כנען על כן אומרי' סברי כלומר תבינו שבדעתי לשתות ובדעתכ' אני אשתה שלא יזיק על כן רגילין להשיב אחריו לחיים עכ " ל וז " ל הגהות ש " ע וכן כ " מ שמברכין על היין משום ברכת היין שבתוך הסעודה אין אומרים ברשות אלא סברי עכ " ל כדברי רבינו יוסף שאמר שבקידוש והבדלה ובברכת המזון אע " ג דבית הבליעה פנוי אומרים סברי שלא לחלק בברכת היין מדברי כולם נשמע דכל מקום שמברכים על היין אומרים סברי מרנן ואפי' אינו בתוך הסעודה ולפ " ז אף כשמברכין ברכת אירוסין וברכת נישואין בחופה לפני בית הכנסת אומרים ג " כ סברי מרנן וכן ראיתי ממורי הרב הגדול מהור " ר הירש שור ז " ל ושכך קיבל מהגדולים וכך אנכי נוהג :
Orach Chayim.175.1.1 הביאו להם יין אחר מימר' דר' יוחנן בפ' הרוא' ( סוף דף נ " ט ) על שינוי יין א " צ לברך אבל אומר ברוך הטוב והמטיב ופירש " י שתה יין בסעודה והביאו לו יין אחר טוב מן הראשון ונראה מלשונו שאם הביאו לו שני מיני יינות כאחד מברך לכתחלה בפה " ג על המשובח ופוטר להגרוע וכ " כ לשם בהמרדכי ואף רבינו מסתמ' לא יחלוק על זה כי לעולם יש לברך על העיקר ועל החביב תחלה ופוטר את השני כדאיתא בפ' כ " מ אלא דרבינו בא לבאר דלא תימא דנקא כשהביאו לו יין אחר לאחר שבירכו על הראשון בורא פרי הגפן דלא נפטר השני בברכת בורא פרי הגפן שבירך על הראשון התם הוא דמברך על השני הטוב והמטיב אבל אם היה לו תחלה ב' מיני יינות ובירך על הגרוע בפה " ג סלקא דעתך אמינא דבברכת בפה " ג שעל הראשון נפטר גם המשובח מלברך עליו כלום שהרי היו שניהם לפניו בשעת ברכת בפה " ג קמ " ל דלאו דוקא וכו' אלא ה " ה אם היו לו תחלה ב' יינות ובירך כבר על הא' בפה " ג צריך לברך על השני כששותהו הטוב והמטיב ואין זה אלא כשכבר בירך על הראשון בפה " ג אבל לכתחלה ודאי הגון הוא לברך על המשובח בפה " ג ולפטור השני ולא יביא עצמו לידי חיוב ברכת הטוב והמטיב בכדי וזה דעת הש " ע שהביא בתחילת סי' זה לשון רבינו ובסעיף ג' הביא ל' המרדכי ולכאורה חולקים הם וכדמשמע בב " י אבל למאי דפי' ניחא דאין כאן מחלוקת אבל בהגהת ש " ע כתב על לשון הש " ע שכתב ולאו דוקא הביאו להם מחדש וכו' כתב הוא וז " ל ודוקא היו לפניו יחד כשבירך בפה " ג וכו' ותימא היאך הוא מפרש מ " ש אלא ה " ה אם היה להם מתחל' שתי יינות דמיירי שלא היו לפניו יחד כשבירך בפה " ג דכשלא היו לפניו יחד בשעת ברכת בפה " ג מאי נפקא מינה אם היה לו במרתף או בחדרו יין אחר כשלא היה לפניו אבל למאי דפי' ניחא וק " ל :
Orach Chayim.175.2.1 ומ " ש ופי' רשב " ם דוקא שיודע שהשני משובח מן הראשון כך הוא בפירושו בפרק ע " פ ( דף ק " א ) וכתבו התוס' לשם דכ " כ בה " ג ודהכי משמע בירושלמי דקאמר יין חדש וישן צריך לברך משמע דוקא כששותה חדש תחלה שהוא גרוע מן הישן ששותה אחריו וכ " כ התוספות בפ' הרואה אלא דכתבו עוד דר " ת פי' דמדמסיים בירושלמי דרבי היה מברך הטוב והמטיב על כל חבית וחבית משמע בכל ענין אפי' מטבא לבישא בודאי ופליג רבי אהא דקאמר תחלה יין חדש וישן צריך לברך והלכה כרבי . ומ " ש התוס' עוד ולפרשב " ם יעמידנה להך דרבי במסופק אם האחרון הוא טוב ומספק היה מברך על כל אחד שמא משובח הוא עכ " ל היא דעת התוס' עצמם שתופסים שיטת רשב " ם דמטבא לבישא בודאי אין מברכין הטוב והמטיב דלא כר " ת ומפרשים בהך דרבי במסופק וכו' אבל רשב " ם גופיה אפי' במסופק אין לברך הטוב והמטיב אלא ביודע שהוא משובח מן הראשון ומפרש בהך דרבי ג " כ ביודע שהיה משובח ואתא לאשמועינן דצריך לברך הרבה פעמים הטוב והמטיב כמספר החבית ששותה אם כל אחד ואחד משובח ממה שלפניו ואינו יוצא בברכת הטוב והמטיב שבירך ראשונה על כל החביות המשובחים אלא צריך לחזור ולברך הטוב והמטיב על כל יין משובח משלפניו והכי משמע מלשון התוס' בפ' ע " פ שכתבו על הך עובדא דר' דמשמע דפליג וז " ל מיהו יש לדחות שהיה מברך לפי שלא היה מכירו וכו' וכ " כ הרא " ש בפ' הרואה כלשון התוס' בפ' ע " פ והיינו כדברי רבינו כאן דרשב " ם מפרש דוקא ביודע שהוא משובח מן הראשון והתוס' מפרשים אפי' סתמא וכו' ודלא כר " ת דמפרש אפי' יודע שהוא גרוע ממנו ולפע " ד דגם לשון התוס' בפ' הרואה שכתבו ולפירשב " ם יעמידנה כו' נמי ה " ק התוס' דלדידן דאנו תופסים שיטת רשב " ם ודלא כר " ת איכא לפרש בהך דרבי במסופק וכו' כדפי' ובזה נסתלק השגת ב " י שאמר דאיכא לתמוה על רבינו שלא כתב הסברות מכוונות כמ " ש בתוס' ובמרדכי וכו' עכ " ל דלמאי שכתבתי מכוונות הן כמו שפי' בתוס' ע " פ ובאשיר " י פ' הרואה ולענין הלכה נקטינן כדעת התוס' דאמרי מילתא מציעתא דכשאינו יודע שהשני גרוע מברכין עליו הטוב והמטיב וכן פסק בש " ע וכן נוהגין וכ " כ ב " י דהכי הוה סוגיא דעלמא מיהו אם שתה תחלה אדום ואח " כ הביאו לו לבן יש לברך אפי' גרוע מהראשון דכיון דכתב המרדכי ע " ש ר " ת לפי שיטתו דאפי' גרוע הרבה יותר מן הראשון מברך הטוב והמטיב לפי שהוא בריא לגוף יותר מן האדום א " כ לפי מנהגינו דביודע שהוא גרוע אין לברך מ " מ בלבן אחר אדום מברכין אפי' ביודע שהוא גרוע אבל בגרוע הרבה יותר מן הראשון אין לברך דלא כר " ת מיהו דבר פשוט הוא אם שתה תחלה לבן ואח " כ אדום משובח מן הלבן דמברך הטוב והמטיב אע " פ שאינו בריא לגוף כמו הלבן דמ " מ כיון שהוא משובח יותר אית ביה הטוב והמטיב אליבא דכ " ע ושרי ליה מאריה להגה " ה בש " ע שהביא דעת ר " ת דבהביא לבן אחר אדום מברך הטוב והמטיב אף על פי שהוא יותר גרוע וכו' דליתא ודו " ק : וכתב במרדכי דהאלפסי פסק אכסנאי שנתארח אצל בעל הבית לא יברך הטוב והמטיב כי אין זה הטבה כיון שאינו שלו עכ " ל ורצונו לומר שהאורח לא יברך אלא הבע " ב מברך והאורח עונה אמן ויוצא בברכתו כי אין האורח יכול לברך הטוב לדידיה כיון שאין היין שלו שלא הטיב הקב " ה אלא לבעה " ב שהיין שלו ואין ספק שבתשובה פסק כך והכי נקטינן והב " י השיג על זה ואינה השגה כל עיקר :
Orach Chayim.175.3.1 ומ " ש אבל היו מסובים לשתות בלא אכילה א' מברך לכולם כתב ב " י לטעמיה אזיל שפסק בסי' שקודם זה דיין אם הסיבו א' מברך לכולם וכבר נתבאר שם דעתו ודעת החולקים עליו עכ " ל וק " ל דלפי פירושו לאיזה צורך חזר וכתב דעתו כאן גבי הטוב והמטיב דהא פשיטא הוא דכאן א' מברך לכולם דאתיא במכ " ש מברכת בפה " ג דמברך ביחיד ואפ " ה אחד מברך לכולם כ " ש בהטוב והמטיב דאינו מברך ביחיד אלא נראה איפכא מדברי ב " י דס " ל לרבינו דאף לספר המצות דבברכת בפה " ג אין אחד פוטר את חבירו דאין קביעות אלא בפת מ " מ בהטוב והמטיב כיון דמברך הטוב לדידיה והמטיב לאחריני וכשהו' יחיד אינו מברך ה " ל קביעות גמור שקובעין כול' לשתות יחד ולברך הטוב לדידיה והמטיב לאחריני ודברי רבינו כאן כך הם מפורשים דאע " פ דלדידי כשמברך הטוב והמטיב בתוך הסעודה כל אחד מברך לעצמו ושפיר הוי הטוב לדידיה והמטיב לאחריני כיון שאחר שותה ונהנה עמו וא " כ לפ " ז ה " א כיון דלס " ה דאין קביעות על היין ואפי' היסבו לדידהו וישיבה לדידן כל א' מברך לעצמו גבי ברכת בפה " ג א " כ ה " ה גבי הטוב והמטיב כיון דאין קביעות על היין כל א' מברך לעצמו ושפיר המטיב לאחריני כיון שאחר שותה ונהנה עמו וקאמר רבי' דלית' להא גבי הטוב והמטיב אלא גם ספר המצות מודה דהוי קביעות גמור בהיסבו לדידהו וישיבה לדידן לשתות בלא אכילה ואחד מברך לכולם שהרי כולם דעתם לקבוע ולברך הטוב לדידיה והמטיב לאחריני והכי נקטינן גבי הטוב והמטיב דאף בלא אכילה א' מברך לכולם אבל גבי ברכת בפה " ג יכוון המברך שלא להוציא אחרים כדי שכל אחד יברך לעצמו וכמ " ש בסי' קע " ד סעיף ט' ע " ש . מצאתי כתוב בשם הראב " ד על שינוי פת נקייה מברך הטוב והמטיב אם נהנים אחרים עמו וכן כתב הר " ן בפ' ע " פ בשמו וכתב שחכמי הצרפת חולקים עליו גם התוס' והרא " ש בפ' הרואה פסקו דאין מברכין הטוב והמטיב אלא איין ולא אלחם ובשר :
Orach Chayim.176.1.1 בירך על הפרפרת וכו' משנה פרק כיצד מברכין ומ " ש ופרפרת הוא פת צנומה בקערה וכו' כלומר דלא כפירש " י פרפרת מיני דגים ופרגיות דא " כ אמאי איצטריך לומר דפרפרת לא פטר את הפת הא פשיטא אבל לפר " ח דפרפרת פת צנומה בקערה הוא איצטריך לומר דלא פטר את הפת אע " ג דהוי מין פת וכ " כ התוס' והרא " ש וזה היה דעת רבינו שהפסיק באמצע המשנה בין רישא לסיפא לפרש מה היא פרפרת כלומר דהשתא אתי שפיר הא דאיצטריך למיתני בסיפא בירך על הפרפרת לא פטר את הפת ולפעד " נ דגם רש " י מודה דמה שהוא מיני דגן שמברכין עליו בורא מיני מזונות נמי מיקרי פרפרת ולאו דוקא דגים ופרגיות קאמר שהרי כתב כגון פרגיות ודגים דמלשון כגון משמע והוא הדין מיני דגן דאוכלין אותו ע " י דבש או שאר דברים מתוקים שמברכים עליהם בורא מיני מזונות להמשיך האכילה ואחר אכילה ג " כ קודם ברהמ " ז לקנוח הפה ופרפרת שלפני המזון פוטר הפרפרת שלאחר המזון לפני ברהמ " ז וברכת הפת אינו פוטרתו כדין כל הדברים הבאים לאחר הסעודה ולא היה דעתו עליו מתחלה . ומיהו אין הפרפרת שלפני המזון פוטר את הפרפרת שלאחר המזון אלא כששניהם מין אחד דהיינו דברכותיהן שוות דעל שניהם מברכין במ " מ או שהכל או בפה " א או בורא פרי העץ אבל אם הראשון בפה " א והשני בפה " ע אין פוטרין זה את זה וכ " כ בשלטי הגבורים ופשוט הוא ודע דבגמרא סוף ( דף מ " ב ) מוכיח דבירך על הפת פטר את הפרפרת שבתוך הסעודה אע " פ שאין צורך סעודה למילוי כרס אלא למגרר אכילה וכ " ש דפטר מעשה קדרה שהוא לאכול למזון ממש ואם בירך על הפרפרת פטר מעשה קדרה כ " ש אם בירך על מעשה קדרה דפטר את הפרפרת דהלכה כתנא קמא ולא כב " ש : ומ " ש בדברי ה " ר יונה ואם בירך על הפרפרת לא פטר מעשה קדרה ט " ס הוא וצריך להעביר קולמוס על תיבת לא :
Orach Chayim.177.1.1 אמר רב פפא הלכתא דברים וכו' ה " א בפרק כיצד מברכין ( סוף ברכות דף מ " א ) ודברי רבינו כפי' ר " י בתוס' והרא " ש לשם דפירש דברים הבאים מחמת הסעודה הן הדברים שרגילים לקבוע עיקר הסעודה עליהם לאכלן עם הפת כגון בשר ודגים וביצים וירקות וגבינה ודייסא ומיני מלוחים והביאם בתוך הסעודה קודם שהסירו הפת מן השלחן דהשתא אפי' אוכל אותם בלא פת אין טעונין ברכה לפניהם דברכת הפת פוטרתן ולא לאחריהם דברהמ " ז פוטרתן . דברים הבאים בתוך הסעודה קודם שהסירו הפת מן השלחן והן דברים שאין רגילין לבא לעיקר הסעודה לאכלן עם הפת כמו בשר וכו' אלא באים לקינוח הפה כגון תאני' וענבים וכל מיני פירות אם אכלן בלא פת טעונים ברכה לפניה' דברכת הפת אינו פוטר אלא לדברים הבאים לעיקר הסעודה ללפת בו את הפת אבל לא לאחריהם דבהמ " ז פוטר כל מה שאוכל בסעודה . לאחר הסעודה דהיינו לאחר שהסירו הפת מן השלחן קובעין עצמן לשתות ומביאין כל מיני מאכלים ופירות ומיני מגדים למתק השתייה צריך לברך בין לפניהם בין לאחריהם אפי' הביאו דברים שרגילים לקבוע הסעודה עליהם כגון בשר ודגים וכו' דאין ברכת המוציא וברהמ " ז פוטרין אלא מה שנאכל תוך עיקר הסעודה וכתבו התוס' ועכשיו אין לנו דין זה דאין מנהג שלנו למשוך ידינו מן הפת כלל עד לאחר ברהמ " ז אבל כל שעה שאנו אוכלין פירות או שום דבר קודם ברכת המזון דעתינו לאכול פת כל שעה עכ " ל וכהאי גוונא כתוב במרדכי משמע מלשון זה דאף על פי שהסירו הפת מן השלחן כגון בסעודות גדולות וקובעין עצמן לשתות ולאכול פרפרת כיון שדעתינו לאכול פת כל שעה בעוד שלא בירכו ברכת המזון אין טעונין ברכה לאחריהם אבל מלשון הרא " ש שכתב ודין שלישי דרב פפא אין מצוי בינינו בזמן הזה לפי שאין אנו רגילין למשוך ידינו מן הפת עד ב " ה עד כאן לשונו משמע דדוקא בסתם סעודות דידן דאף לאחר הסעודה קודם בהמ " ז כשקובעין לשתות אין מסירין את הפת מן השלחן ואין מושכין ידיהם מן הפת התם הוא דאין מברכין לאחריהם אלא ברהמ " ז פוטרתן אבל בסעודות גדולות שמסירין הפת מן השלחן טעונים ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם ולכן כתב הרא " ש דדין השלישי אינו מצוי בינינו כו' כלומר דאינו שכיח אלא בסעודות גדולות וזה היה דעת רבינו כמפורש בדבריו וכן פירש ב " י מיהו עכשיו נוהגים ע " פ משמעות דברי התוס' דאין חילוק בין סתם סעודות לסעודות גדולות ואפי' הסירו הפת מן השלחן כיון שדעתינו לאכול פת כל שעה א " צ לברך לאחריהם וכן פסק בש " ע סתם שאין אנו רגילין למשוך ידינו מן הפת עד ברהמ " ז ולא כתב לחלק בין סתם סעודה לסעודות גדולות והכי נקטינן :
Orach Chayim.177.2.1 וכתב א " א הרא " ש ז " ל יש להסתפק כו' איכא למידק דהלא הרא " ש כתב דאין להוכיח מן הירושלמי שאם הביאו לו פירות באמצע הסעודה ואכל מקצתן בלא פת שלא יהא טעון ברכה לפניהם וכו' אלמא דספיקא היא וא " כ למה כתב רבינו בשם הרא " ש פסק גמור שצריך לברך לפניהם והב " י כתב דמשמע ליה לרבינו מדכתב דאין להוכיח משם שלא יהא טעון ברכה לפניהם אלמא איהו סבר שטעונין ברכה לפניהם עד כאן לשונו ולא הבנתי מאין באה הבנת משמעות זה הלא פשוט הוא דמדאין להוכיח שלא יהא טעון ברכה לפניהם משמע דספיקא היא וספק ברכות להקל ואין לברך מספק ולפעד " נ דדעת רבינו היא מדכתב הרא " ש בתחלה דיש להסתפק במי שקובע סעודתו על הפירות וכו' ואח " כ כתב וסברא הוא שלא יברך עליהם ואח " כ כתב מיהו אין להוכיח מכאן וכו' שמעינן להדיא דס " ל להרא " ש דבכלל מ " ש תחלה וסברא הוא שלא יברך עליהם דלדידיה הוו השתא מחמת הסעודה דעיקר סעודתו סמיך עלייהו עכ " ל דנמשך מזה דבהביאו פירות באמצע הסעודה שאין עיקר סעודתו עליהם דסברא הוא בהיפך דצריך לברך לפניהם אלא דכיון דלאחר שכתב הרא " ש וסברא הוא וכו' הוכיח עוד בראיה מהירושלמי דבקובע עיקר סעודתו על הפירות אין טעונין ברכה לפניהם לכך כתב ומיהו אין להוכיח מכח ראיה זו מהירושלמי שאם הביאו פירות באמצע סעודה ואכלן מקצתן בלא פת שלא יהא טעון ברכה לפניהם וכו' אבל מכל מקום ודאי אף על פי דאין להוכיח מן הירושלמי דאין לברך ואפשר לומר דצריך לברך מכל מקום מטעם הסברא שכתב תחלה וסברא הוא מבואר דבאמצע הסעודה שאין עיקר הסעודה עליהם צריך לברך לפניהם כדפרישית . נמצא דלדין הראשון איכא סברא והוכחה מן הירושלמי ולדין השני אף על גב דליכא הוכחה וראיה מן הירוש' מכל מקום סברא איכא ודו " ק : ולענין הלכה הנה ה " ר יונה חולק וכתב דאפילו קובע סעודתו על הפירות ללפת בהם הפת אם אוכל מהפירות בתחלת סעודתו בלא פת צריך לברך עליהם ודלא כהרא " ש וכמרדכי ורבינו ולכן כתב ב " י דירא שמים יהא נזהר שיאכל מהפירות עם פת באמצע סעודתו דאז אפילו אם אח " כ יאכל מהם בלא פת אינם טעונים ברכה כלל לדברי הכל אף על פי שאינו חוזר לבסוף לאכול עמהם פת וכן פסק בש " ע אבל אם הביאו לו פירות באמצע סעודתו ואין עיקר סעודתו עליהם כל ירא שמים יהא נזהר בהיפך דיאכל קצת מהם בתחלה בלא פת ויברך עליהם ואח " כ יאכלם בין בפת בין בלא פת וכן כתב המרדכי הארוך שכן עשה מהר " ם ז " ל והכי נקטינן :
Orach Chayim.178.1.1 בני חבורה וכו' בפרק ע " פ ( דף ק " א ) אסיקנא כרב ושמואל דשינוי מקום צריך לברך דהכי תניא כוותייהו ור' יוחנן דאמר שינוי מקום אין צריך לברך איתותב מהך ברייתא וקאמר רב חסדא הא דאמרן שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן אבל דברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן אין צריך לברך מ " ט לקיבעא קמא הדר ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך ומפרש בגמרא דלרב ששת נמי אין צריך לברך אלא היכא דלא הניחו שם מקצת חברים אבל הניחו שם מקצת חברים או זקן או חולה אף לרב ששת אין צריך לברך דכיון דהניחו שם אדם לא נעקר קביעותם הראשון . ומייתי בגמרא ברייתא דהיו מסובים לשתות ועקרו רגליהן לצאת לקראת חתן וכו' דהוי סייעתא לרב ששת ותיובתא לרב חסדא ורב נחמן בר יצחק ומשני דההיא רבי יהודה היא ומייתי ברייתא אחריתא דהיו מסובים ועקרו רגליהם לילך לבית הכנסת או לבית המדרש דפליגי רבנן עליה דר " י וסבירא להו דבדברים שטעונין ברכה לאחריהם במקומן אפילו לא הניחו שום אדם אין צריך לברך וכרב חסדא ומייתי בגמרא עוד ברייתא דת " כ דרב חסדא ולפי שרבינו כתב בסמוך הכרעת הרא " ש כרשב " ם דהלכה כרב חסדא לכך הביא הך ברייתא דעקרו רגליהם לילך לב " ה או לבית המדרש דרבנן דפליגי בהא אר' יהודה סבירא להו כרב חסדא גם שינה וכתב ויצאו ממסיבתם במקום ועקרו רגליהם משום דבגמרא קאמרינן דמדתני עקרו משמע דבדברים שטעונין ברכה לאחריהם במקומם קא עסקינן וכיון שרבינו בא לחלק השתא בין דברים שאין טעונין לדברים הטעונין היה צריך לשנות הלשון וכתב ויצאו ממסיבתם לבה " כ או לבה " מ אם הסיבו על דברים שאין טעונין וכו' וק " ל . ועוד נ " ל עיקר דהא דהביא רבינו הך דעקרו לילך לב " ה או לבה " מ ולא הביא נמי הך דעקרו לילך לקראת חתן או כלה הוא לפי שתופס עיקר כסברת התוספות והרא " ש דאף בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן אין צריך לברך אלא ברכה ראשונה אבל א " צ לברך ברכה אחרונה על מה שאכלו דלא כמ " ש הרמב " ם רפ " ד דשינוי מקום חמיר טפי מהיסח הדעת וגורם דצריך לברך ברכה אחרונה למפרע על מה שאכלו וחוזר ומברך ברכה ראשונה על מה שצריך לאכול וכן פסק הסמ " ג בהלכות ברכות סוף ( דף קי " א ) ולכך נקט רבינו הך ברייתא דיצאו לילך לב " ה או לבה " מ לרבות' דאע " פ שהפסיקו בתפלה לא אמרינן צלויי ומיכל בהדדי לא אפשר וצריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל כבר אלא א " צ לברך ברכה אחרונה וכמ " ש רבינו בס " ס זה . ומזה הטעם כתב רבינו מיד כששינו מקומן מחדר לחדר אם רוצין לאכול שם צריכין לברך ברכה ראשונה וכו' דקשיא טובא למה כתב אם רוצין לאכול שם הלא אפילו אינן רוצין לאכול שם אלא חוזרין למקומם הראשון וגומרין סעודתן במקומם הראשון צריכין לחזור ולברך ברכה ראשונה על מה שיאכלו דשינוי מקום דינו כהיסח הדעת דצריך לברך ברכה ראשונה אפילו חזר למקומו הראשון כמפורש בברייתא וכ " כ הר " ן להדיא אלא דעת רבינו להורות רבותא דאפילו אוכל במקום שני ולא חזר למקומו הראשון אפ " ה א " צ לברך אלא ברכה ראשונה אבל א " צ לברך ברכה אחרונה על מה שאכלו כבר ואצ " ל היכא דחזרו למקומם דא " צ לברך אלא ברכה ראשונה :
Orach Chayim.178.2.1 ואם היתה מסיבתם על דבר שצריך ברכה לאחריו במקומו וכו' כבר נתבאר דפלוגתא דרב חסדא ורב ששת הוא ורשב " ם פסק כרב חסדא והרי " ף פסק כרב ששת והרא " ש הכריע כרשב " ם והשיג על הרי " ף וכ " כ סמ " ג שכך תופסין רבותינו שבצרפת עיקר אלא דאיכא לתמוה על מ " ש בסמ " ג אח " כ וז " ל עוד מסקינן התם דאם עקרו רגליהם לילך לבה " כ כשהן חוזרין אין טעונין ברכה לא למפרע ולא לכתחלה אם הניחו שם חבירים אע " פ שהתפללו בינתים עכ " ל דכיון דפסק כרב חסדא אין חילוק בין הניחו שם חבירים ללא הניחו דבדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם צריך לברך ברכה ראשונה אפילו הניחו חבירים ובדברים שטעונין א " צ לברך לרב חסדא אפילו לא הניחו ונלפע " ד ליישב דדעת הסמ " ג היא להורות דלדברי הכל אין התפלה חשיבא הפסקה ועקירה להצריכו לחזור ולברך ברכה ראשונה שהרי אף להך ברייתא דת " כ דרב ששת דבדברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן ועקרו לילך לבה " כ אם לא הניחו שם חבירים חוזר ומברך ברכה ראשונה לא משום דהתפלה חשיבא הפסקה ועקירה מקביעות הראשון צריך לברך שהרי כשהניחו חבירים אין צריך ברכה כלל לא למפרע ולא לכתחלה אלמא דלדברי הכל אין התפלה הפסקה אבל במאי דפליגי רב חסדא ורב ששת ס " ל לסמ " ג דהלכה כרב חסדא כמ " ש הסמ " ג תחלה דכך תופסים חכמי הצרפתים עיקר כנ " ל פשוט אבל בסמ " ק צ " ע שכתב בסי' קנ " א וז " ל וחבורה שהיו מסובים ועקרו רגליהם ללכת לבה " כ או לקראת חתן כשהניחו מקצת החבירים כשחוזרים אין טעונין ברכה למפרע ברכת המזון ולא לכתחלה ברכת המוציא עכ " ל בפנים . ובהגה " ה כתב ואפילו בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן דאילו בדברים הטעונין ברכה לאחריהם אפילו לא הניחו מקצת חבירים נמי דשינוי מקום אין צריך לברך לפניהם בדברים הטעונים וכו' עכ " ל ומביאו ב " י וכתב עליו ולשונו אינו מכוון שכתב אין טעונין ברכה לא למפרע ברכת המזון ולא לכתחל' ברכת המוציא משמע דאיירי בפת ואח " כ העמידה בדברים שאין טעונין ברכה במקומם עכ " ל ותו קשיא לי טובא היאך אמר דאילו בדברים הטעונים אפי' לא הניחו מקצת חברים וכו' והלא בהך ברייתא מפורש דדוקא בהניחו אין צריך לברך אבל בלא הניחו צריך לברך אכן לפע " ד נראה פשוט דבפנים פסק כרב ששת וכאלפסי והרמב " ם וכמרדכי שכתב שכך פסק ר " ח ורבינו יואל הלוי אבל בהגה " ה חולק על מ " ש בפנים ולכן אמר תחלה דהא דתניא בדברים הטעונין אין צריך לברך למפרע לאו דוקא בדברים הטעונין אלא אפילו בדברים שאין טעונין אין צריך לברך למפרע על מה שאכל אלא ברכה ראשונה לבד צריך לברך לכתחלה על מה שיאכל ואילו בדברים הטעונין אפילו לא הניחו חברים אין צריך לברך אפילו לפניהם ואין צריך לומר דאין צריך לברך למפרע דהלכה כרב חסדא ודלא כמה שפסק בפנים כרב ששת וכהך ברייתא דת " כ דרב ששת דליתא אח " כ פי' עוד בהגה " ה זו ואמר דמה שמזכיר בברייתא דאין טעונין ברכה למפרע כשהניחו מקצת חברים אפילו לרב ששת צריך לומר דלאו דוקא בשביל שהניחו חבירים דאפי' לא הניחו אין היסח הדעת גורם חיוב ברכה למפרע וכו' וכל זה הוא ע " פ שיטת התוס' והרא " ש והכי נקטינן ודלא כמ " ש בפנים ודו " ק . עוד כתב לשם בסמ " ק בפנים וז " ל ואם אכל פת במקום אחד וחזר ואכל פת במקום אחר צריך לחזור ולברך במקומו הראשון ברכת המזון ולכך אין צריך לברך במקום שני לפניו עכ " ל וכתב בהגה " ה עליו דטעמו שהוא מפרש הא דקאמרינן מ " ט לקיבעא קמא קא הדר שהוא צריך לחזור למקום קיבועו הראשון לברך ברכת המזון אחר שאכל במקום שני והשיג עליו ואמר דפי' לקיבעא קמא קא הדר היינו לומר כיון דאם לא היה אוכל כאן היה צריך לחזור למקומו הראשון כדי לברך אחריו בדברים הטעונים אם כן לא אסח דעתיה מאכילה הראשונה בשינוי מקום ואין צריך לברך לפניו במקום שני וכשגמר לאכול כאן מברך במקום שני ברכת המזון על שתי האכילות ואין צריך לחזור למקומו הראשון אע " פ שאכל בקביעות במקום הראשון וכמו שפי' רשב " ם ולפ " ז הא דאיתא בסוף פרק אלו דברים דרבב " ח אזל בשיירתא וחזר למקומו הראשון לברך שם ברכת המזון צריך לומר שלא היה בידו פת במקום שני שאילו היה בידו פת היה אוכל מעט ממנו במקום שנזכר ומברך שם ולא היה נסמך על הנס לומר לבני שיירא אנטירו לי דאנשאי יונה דדהבא וכן כתב עוד בהגה " ת סמ " ק סי' ק " ט וכן כתב רבינו לקמן בסי' קפ " ד ע " ש הר " פ והכי נקטינן :
Orach Chayim.178.3.1 ומ " ש רבינו דדברים הטעונים לרשב " ם היינו שבעת המינין ולר " י דוקא מין דגן מחלוקתם תלוי בגירסתן דלר' שמואל ב " ר מאיר גרסינן בברייתא בני חבורה שהיו מסובים לשתות ולא גרסינן לשתות יין אבל ר " י גרס לשתות יין ועיין בתוספות ובסמ " ג ובמרדכי :
Orach Chayim.178.4.1 ומ " ש רבינו דהרא " ש הסכים לדעת ר " י דוקא פת ומיני דגן כך מבואר מדבריו בע " פ שכתב כלשון הרי " ף דברים שאינם טעונים כגון פירות ויין או דברים הטעונים כגון פת ומיני דגן וקצת קשה למה תלה רבינו הסכמת הרא " ש בדעת ר " י ולא תלה אותה בדעת הרי " ף שכתב כמו ר " י ואפשר דמ " ש רבינו ולר " י דוקא מין דגן לאו לרבינו יצחק בעל התוס' בלחוד נתכוין אלא לרבינו יצחק האלפסי נמי נתכוין ועי " ל דלפי דר " י בתוס' הקשה אפרשב " ם דמפרש דדברים הטעונים הם כל שבעת המינין ור " י הביא ראיות דדוקא מין דגן אבל הרי " ף לא כתב דוקא מין דגן אלא כתב דברים שאין טעונין כגון פירות ויין אבל בדברים שטעונין כגון פת ומיני דגן ואיכא למימר דברישא צ " ל כגון פירות ומים ובסיפא לאו דוקא פת ומיני דגן אלא ה " ה כל שבעת המינין לכך הביא רבינו דברי ר " י שכתב בתוספות להדיא דוקא מין דגן והתוס' בפרק ע " פ בד " ה אלא בדברים לאחר שהביאו פרשב " ם ומה שקשה על פירושו וכתבו פר " י דדוקא מין דגן כתבו זה לשונם ולכל הפירושים אם הלך באמצע סעודה למקום אחר יכול לשתות יין או מים בלא ברכה דכיון שהוא בתוך הסעודה לקיבעיה קמא הדר עכ " ל ורצונם לומר במ " ש ולכל הפירושים דבין לפרשב " ם דכל ז' המינין נמי הוי דברים הטעונים ובין לפי' התוס' דדוקא מין דגן אם קבע סעודתו על הפת ובירך המוציא והלך באמצע סעודה למקום אחר יכול לשתות יין כלומר אפילו יין דלא הוי דברים הטעונים לפי' התוס' וכ " ש דיכול לאכול פת ומין דגן בלא ברכה ומ " ש או מים היינו או אפילו מים יכול לשתות בלא ברכה לפרשב " ם ומכ " ש יין דהוי דברים הטעונים לרשב " ם יכול לשתות בלא ברכה דכיון שהוא בתוך הסעודה לקיבעיה קמא קא הדר כדרב חסדא דרשב " ם ור " י פוסקים כמותו כך היא דעת התוס' בדיבור זה מיהו להרי " ף ודעימיה דפוסקין כרב ששת אינו יכול לשתות לא יין ולא מים ואפילו לאכול פת ומין דגן אינו רשאי בלא ברכה ראשונה אא " כ הניחו זקן או חולה וכן פי' ב " י ופשוט הוא אלא דאיכא לתמוה טובא אפסקי ב " י בש " ע דבסעיף א' או ב' כתב כלשון הרמב " ם פ " ד דפסק כרב ששת דאחד זה ואחד זה צריך לברך ומשמע מדבריו מדכתב דאם היו מסובים בשתייה או לאכול פירות אם שינה מקומו הרי פסק אכילתו ולפיכך מברך למפרע על מה שאכל וחוזר ומברך שנייה לכתחלה על מה שהוא צריך עכ " ל אלמא דא " צ לברך במקום שאכל בראשונה כיין דאין קביעתו על פת ומין דגן או ז' המינין אלא מברך במקום שני למפרע ולכתחלה ואפי' הניחו שם אדם במקום הראשון אבל אם היו מסובין על פת ומיני דגן או ז' המינין אז יש לחלק דאם הניחו שם אדם א " צ לברך כלל אבל כשלא הניחו שם אדם צריכים לברך במקום הראשון כשיוצאין ברכה אחרונה למפרע על מה שאכלו וברכה ראשונה על מה שיאכלו דנעקר קביעות הראשון בשינוי מקום כיון שלא הניחו שם אדם וצריך לחזור למקומו ולברך במקום שקבע אכילתו בראשונה הטעונה ברכה לאחריה במקומו ולא דמי לאוכל ומהלך דאסיקנא סוף פרק ג' שאכלו דיושב ומברך פי' יושב במקום שפסק ויברך וכמ " ש הרמב " ם להדיא רפ " ד דשאני היכא דקבע מקום לאכילתו התם הוא דצריך לברך במקום ראשון שקבע שם אבל במהלך ואוכל דלא קבע שום מקום יושב ומברך במקום שפסק ואח " כ בסעיף ד' כתב בהיפך וז " ל אם אכל פת במקום אחד וחזר ואכל במקום אחר אינו מברך ב " ה אלא במקום השני כמו שנהגו הולכי דרכים האוכלים דרך הילוכם ויושבים ומברכים במקום סיום אכילתם עכ " ל שהם דברי הסמ " ק והביאם ב " י שפסק כך ע " פ פרשב " ם דהלכה כרב חסדא דבדברים הטעונים בכל שינוי מקום מברך לאחריהם ברכה אחת במקום שני על שתי האכילות של מקום ראשון ושל מקום שני ולפניהם נמי א " צ לחזור ולברך דלקיבעא קמא קא הדר פירוש ע " ד קביעות הראשונה הלך למקום שני ואין חילוק בין שינוי מקום דהולכי דרכים ובין שינוי מקום דסעודה קבועה אפילו מבית לבית עכ " ל סמ " ק בהגה " ה א " כ הפסקים דש " ע סותרין זא " ז ועוד איכא לתמוה במה שפסק ב " י כהרי " ף והרמב " ם ודעימיה דהלכה כרב ששת דצריך לברך אפילו בדברים הטעונים הלא ספק ברכות להקל וכיון דרשב " ם ור " י והרא " ש והשותים את מימיהם כולם פסקו כרב חסדא דבדברים הטעונים א " צ לברך למה יש לנו להכניס עצמינו בספק ברכה לבטלה בפלוגתא דרבוותא אלא העיקר דבדברים הטעונים אין צריך לברך לא למפרע על מה שאכל ולא לפניו על מה שיאכל אלא גומר אכילתו במקום שני ומברך לאחריו על שתי האכילות ואין חילוק בין הניחו אדם ללא הניחו אדם דאפילו לא הניחו אדם אין צריך לברך בדברים הטעונין אבל בדברים שאינן טעונין צריך לברך ברכה ראשונה על מה שיאכל אבל ברכה אחרונה אין צריך לברך אלא בסוף במקום שני כמ " ש התוס' והרא " ש דשינוי מקום אינו אלא כהיסח הדעת והיסח הדעת אינו מזקיק אלא ברכה ראשונה ואיכא לתמוה על מ " ש הרב בהגהת ש " ע דלדעת התוס' והרא " ש אם אכל דברים שאינן צריכין ברכה במקומן אם הניח מקצת חברים א " צ לברך במקום שני אפילו ברכה ראשונה דסוגיא דגמרא לא משמע כלל דלרב חסדא איכא חילוק בין הניחו חברים ללא הניחו כמ " ש ב " י להדיא וכדפי' לעיל בתחלת סעיף ב' בפי' דברי הסמ " ג ואין ספק שהרב ז " ל הבין במ " ש בהגהת סמ " ק ואפילו בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומן וכו' שהביא ב " י בסוף סי' זה דקאי אהא דכתב בפנים דאם הניח מקצת חברים דאין טעונים ברכה למפרע ברכת המזון ולא לכתחלה ברכת המוציא עכ " ל דעל זה אמר דלאו דוקא בטעונים אלא אפילו באינן טעונים לא הוי שינוי מקום היסח הדעת וא " צ לברך כלל כיון שהניחו מקצת חברים ושרי ליה מאריה דלפי הבנה זו לא אפשר ליישב מ " ש אח " כ דאילו בדברים הטעונים וכו' ועוד דלא אמרו בגמרא לחלק בין הניחו חברים ללא הניחו אלא לרב ששת ודוקא בדברים הטעונים אבל בדברים שאינן טעונים אין חילוק בין הניחו ללא הניחו אפילו לרב ששת . ותו איתא להדיא בסוגיא דלרב חסדא אין חילוק כלל בין הניחו ללא הניחו אפי' בדברים הטעונים כ " ש דאין חילוק בדברים שאינן טעונים אלא פי' הגהה זו אינה אלא כמו שפירשתי למעלה ולעולם לרב חסדא אין חילוק בין הניחו אדם ללא הניחו שום אדם דבדברים הטעונים בכל ענין אין צריך לברך ובדברים שאינן טעונין בכל ענין צריך לברך וכדפי' ואין בזה מחלוקת והכי נקטינן : ומ " ש הרב בהגהת ש " ע בסעיף א' וז " ל וע " ל סי' רע " ג אם היה דעתו לאכול במקום אחר לא מיקרי שינוי מקום והוא שיהא שני המקומות בבית אחד עכ " ל נראה שלא כתב כן אלא לדברי הרמב " ם שפסק כרב ששת דבשינוי מקום צריך לברך למפרע ובתחלה אפילו בדברים הטעונים כדפי' . וקאמר דאם היה דעתו מתחלה לאכול במקום אחר לא מיקרי שינוי מקום כששני המקומות בבית אחד אבל לרב חסדא דבדברים הטעונים א " צ לברך כלל בשינוי מקום לא למפרע ולא בתחלה אפילו לא היה דעתו לאכול במקום אחר אע " פ דלכתחלה ודאי אין לו לעקור ממקומו הראשון לאכול במקום אחר כדכתב בכל בו מ " מ אם מתחלה כשקבע לאכול במקומו הראשון היה דעתו לאכול במקום אחר רשאי לכתחלה לילך למקום אחר ולגמור סעודתו אפי' בשני בתים או יותר וכך נוהגין עכשיו כשקובעין לאכול בביתם בליל שבת ושבת בשחרית ובמנחה ובאמצע הסעודה עוקרים רגלם לילך לנישואין לבית אחר וגומרין שם הסעודה ואין מברכין כלל לא למפרע ולא בתחלה אלא בבית אחר מברכין ב " ה על שתיהן והיינו לרב חסדא כדפי' . פסק בקצרה להרמב " ם המברך ב " ה או ברכה אחת מעין שלש צריך לברך אותה במקום שאכל שינה מקומו צריך לברך למפרע על מה שאכל וחוזר ומברך בתחלה המוציא ואח " כ יגמור ואם מתחלה כשבירך המוציא היה דעתו לאכול במקום אחר לא מיקרי שינוי מקום והוא שיהיו המקומות בבית אחד . חברים שהיו יושבים לאכול ויצאו לקראת חתן או כלה אם הניחו שם אדם חוזרין למקומן וגומרין סעודתן וא " צ לברך שנייה ואם לא הניחו שם אדם כשהן יוצאין צריכין ברכה למפרע וכשהן חוזרין צריכין ברכה לכתחלה . היו מסובין לשתות או לאכול פירות שאינן מז' המינין שא " צ לברך במקום שאכלו אם שינו מקומן הרי הפסיק אכילתן ואפילו הניחו שם אדם מברכין למפרע על מה שאכלו וחוזרין ומברכין שנית על מה שצריך לאכול ואם אוכל כשהוא מהלך כמו שנהגו הולכי דרכים שאוכלים דרך הילוכם יושבים ומברכים במקום סיום אכילתם והיינו כרב ששת אבל התוספות והרא " ש והנמשכין אחריהם פסקו כרב חסדא דשינוי מקום אינו אלא כהיסח הדעת וא " צ לברך אלא ברכה ראשונה על מה שרוצה לאכול אבל א " צ לברך על מה שאכל ודוקא בהיסבו על דברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן כגון יין וכל מיני פירות אפילו הן מז' מינין צריך לברך ברכה ראשונה אפילו הניחו שם אדם וחזרו למקומן הראשון אבל אם היתה מסיבתם על דבר שצריך ברכה לאחריו במקומן כגון פת ומיני דגן א " צ לברך כששינו מקומן אפילו לא הניחו שם אדם ואין חילוק בין חזרו למקום הראשון ובין סיימו סעודתן במקום אחר בכל ענין א " צ לברך לא למפרע על מה שאכל ולא לכתחלה על מה שיאכל אלא חוזר ואוכל בלא ברכה ומברך לבסוף ברכת המזון על שתיהן ונראה דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אזלינן לקולא בספק ברכה והוא דאם אכלו פירות שאינן מז' המינין ושינו מקומם אין לברך למפרע אלא מברך ברכה ראשונה על מה שיאכל עוד ואפילו הניחו שם אדם וחזרו למקומם צריך לברך על מה שיאכל עוד דבהא ליכא פלוגתא דלא כמו שכתב הרב בהגה " ה אבל אם אכלו הפירות מז' המינין וכל שכן פת ממיני דגן ושינו מקומן אין צריך לברך כלל לא למפרע על מה שאכל ולא בתחלה על מה שיאכל אלא לבסוף מברך על שתי האכילות בין חזרו למקומם בין סיימו סעודתם במקום אחר ואפילו לא הניחו שם אדם מיהו לכתחלה לא יעקור ממקומו בלא ברכת המזון כיון שבשעה שקבע כאן לאכול ובירך המוציא היה דעתו לגמור סעודתו במקום הראשון צריך לברך לכתחלה במקום שאכל אבל אם היה דעתו בשעת ברכת המוציא לילך באמצע סעודתו לנישואין אפילו רחוק מביתו יכול לכתחלה לשנות מקומו ולסיים סעודתו במקום אחר ואין צריך לברך לא למפרע ולא לכתחלה אלא מברך ב " ה במקום השני על שתי האכילות וכן נוהגים ע " כ הפסק :
Orach Chayim.179.1.1 גמר סעודתו ונטל ידיו מסקנא דגמרא בפרק כ " מ ( דף מ " ב ) ולשם פי' רש " י עד שיברך ב " ה וכן פרש " י בפ' ע " פ גבי הב לן ונבריך איתסר לכו למשתי עד דברכיתו ב " ה דאסחיתו דעתייכו וכן פרשב " ם לשם וכן פי' הרשב " א בפ' כ " מ אבל בפ' כיסוי הדם ( דף פ " ו ) חזר בו רש " י וכתב גבי הב לן ונבריך אסור לשתות עד שירד לפניו וז " ל התוס' אסור לכו למישתי פי' בקונט' וכן פי' ר " ת אם לא תברכו בפ " ה כו' והרא " ש הביא כל דברי התוס' וכתב עוד וי " מ אסור לכו למישתי עד דמברכיתו ב " ה ולא נהירא כו' והב " י הקש' על דברי רבינו דמשמע דבנטל ידיו נמ יכול לאכול אם בירך לפניו המוציא ולא משמע הכי באשיר " י פ' כ " מ דמדכתב ואם אמר הב לן ונבריך כנטל ידיו דמי לפי' רש " י ולפרשב " ם שפירשו כיון דאמריתו הב לן ונבריך אסור לכו למישתי עד דמברכיתו ב " ה ויש מחלקין בין שתייה לאכילה ולא משתבר עכ " ל משמע דבנטל ידיו פשיטא דלדברי הכל אסור לאכול אפי' רוצה לברך לפניו המוציא ובהב לן ונבריך לפירש " י ורשב " ם נמי כנטל ידיו דמי ואסור למישתי עד דמברך ב " ה אבל לפרש " י בתר חזרה וכן לר " ת וכהסכמת הרא " ש בפ' כיסוי הדם אע " ג דבנטל ידיו אסור לאכול עד דיברך ב " ה בהב לן ונבריך יכול לאכול כשבירך לפניו המוציא ע " כ ועוד האריך ומסיק דדברי רבינו בזה צ " ע . וליישב דעת רבינו נראה דס " ל דכיון דבהב לן ונבריך דקביל עליה בפירוש לברוכי הסכימו התוס' והרא " ש לפרש " י בתר חזרה ולר " ת דיכול לאכול כשבירך לפניו המוציא כ " ש בנטל ידיו דלא קביל עליה בפי' וסברא זו כתב הרשב " א בפ' כ " מ לפי שיטתו דבנטל ידיו אסור לאכול עד שיברך ב " ה דכתב אח " כ וז " ל ואי אמר הב לן ונבריך הוא הדין והוא הטעם וכל שכן הוא דהא קביל עליה בפירוש לברוכי עכ " ל ועוד יש להוכיח מדברי התוס' והרא " ש בפרק כיסוי הדם דלא ס " ל לחלק בין היסח הדעת דהב לן ונבריך להיסח הדעת דנטל ידיו דאי איכא לחלק ביניהם מאי קא מקשו אפרש " י בתר חזרה ואפר " ח דבהב לן ונבריך שרי לאכול כשמברך לפניו א " כ האי עובדא דפרק כ " מ דרבה אכיל ור' זירא לא אכיל בתר דסליקו תכא מקמייהו דאמאי לא אכיל הלא יכול לאכול כשמברך לפניו דמאי קושיא ודילמא ר' זירא ס " ל דדוקא בהב לן ונבריך לא הוי היסח הדעת כ " כ ושרי לאכול כשמברך לפניו אבל בסילק תכא ה " ל היסח הדעת טפי וחשיב כנטל ידיו דאסור לאכול עד שיברך ברכת המזון אלא בע " כ דס " ל לתוס' והרא " ש דאין חילוק בין היסח הדעת דהב לן ונבריך לכל שאר היסח הדעת דכל שהוא היסח הדעת דינן שוה . אלא דלמסקנא לא חשיב ליה היסח הדעת לא בגמר דעתו מלאכול ולא בסילק תכא אלא א " כ דאמר הב לן ונבריך אפילו לא נטל ידיו או נטל ידיו ולא אמר הב לן ונבריך ובתרווייהו כשמברך לפניו המוציא יכול לחזור ולאכול והא דכתב הרא " ש בפרק כ " מ ואי אמר הב לן ונבריך כנטל ידיו דמי לפרש " י וכו' לא בא הרא " ש לשם אלא לבאר תרתי חדא דאע " ג דאמרינן הכא ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא וכו' דמשמע דדוקא נטל ידיו הוי היסח הדעת ותו ליכא היסח הדעת דליתא אלא ה " ה אי אמר הב לן ונבריך ולא נטל ידיו כנטל ידיו דמי אידך בא לבאר דאע " ג דגבי נטל ידיו לא איתפרש היסח הדעת דידיה מ " מ כיון דלפרש " י ורשב " ם שפירשו בהב לן ונבריך דאסיר לכו למישתי עד דמברכיתו ב " ה הוא הדין בנטל ידיו פירושו עד דיברך ב " ה וכתב הרא " ש כך ע " פ דברי התוס' לשם בפ' כ " מ וז " ל תיכף לנטילת ידים ברכה והלכך כיון שנטל ידיו באחרונה לאחר הסעודה אסור לאכול עד שיברך וה " ה אם אמר הב לן ונבריך אפילו בלא נטילה עכ " ל אבל לפרש " י בתר חזרה ולר " ח ודעת התוס' והסכמת הרא " ש בפ' כיסוי הדם דבהב לן ונבריך שרי לאכול כשבירך לפניו המוציא ה " ה בנטל ידיו ואע " פ שמדברי ה " ר יונה מבואר דמחלק בין נטל ידיו דאסור לשתות עד שיברך ב " ה ובהב לן ונבריך יכול לשתות כשמברך לפניו ומחלק עוד דבהב לן ונבריך יכול לאכול אפילו לא יברך כלל אפילו לפניו ולשתות אסור עד שיברך לפניו מכל מקום דעת התוס' והרא " ש ורבינו אינו כן אלא אין חילוק בין אכילה לשתייה ואין חילוק בין נטל ידיו לאמר הב לן ונבריך לא הוי היסח הדעת גמור אלא לענין זה שאם רוצה לאכול או לשתות עוד מברך לפניו ואח " כ אוכל ושותה ולבסוף מברך ב " ה ולפי זה לא אמרו תיכף לנטילה ברכה אלא היכא דגמר בדעתו שלא לאכול עוד אלא שמפסיק בדברים אחרים א " נ בלא דיבור מפסיק שיעור כ " ב אמה אבל ברוצה לחזור ולאכול מברך ואוכל ואח " כ תיכף לנטילה ברכה מיהו אע " פ שלפע " ד אין ספק בפירוש זה שכתבנו לדעת התוס' והרא " ש וכמפורש בדברי רבינו מ " מ כל ירא שמים יהא חושש לחומרא דבנטל ידיו לא יאכל ולא ישתה עד שיברך ב " ה ובהב לן ונבריך לא ישתה ולא יאכל עד שיברך לפניו אבל אין להחמיר דאף בהב לן ונבריך לא ישתה עד שיברך ב " ה כפרשב " ם והרשב " א כיון דרוב פוסקים חולקים עליהם בזה בטלה דעתם ברוב : כתב ב " י ודעת הר " ן בפ' כיסוי הדם לחלק בין שתייה לאכילה וכו' עד ואסור לשתות בלא ברכה ומותר לאכול דמאחר שאינו מצריך ברכה לאכילה וכו' ודברים אלו סותרים זה את זה תוך כדי דיבור ונראה דט " ס הוא וצ " ל אלא דקשה דמאחר וכו' אבל בספר הלבוש הבין שאין שם ט " ס וכתב מה שכתב ושרי ליה מאריה ע " ש :
Orach Chayim.180.1.1 ולאחר שגמר סעודתו יברך ברכת המזון כלומר ולא יפסיק בסילוק השלחן בין גמר סעודה לב " ה אלא מיד לאחר גמר סעודה יברך ב " ה ואח " כ יסלק השלחן אם ירצה :
Orach Chayim.180.2.1 ויש שנוהגין להסיר השלחן וכו' כלומר ולא חשיב להו הפסקה כיון שכך נהגו חכמי התלמוד וכתב הרא " ש דאין ראיה משם וכו' דלעולם איכא למימר דמיד אחר גמר סעודה יברך המברך ב " ה ואין מסלקין השלחן לפני המברך דחשיב הפסקה ותו דהגון הוא דלפני המברך תהא המפה והלחם על השלחן כדי שיברך ב " ה על הלחם שלפניו כדמשמע בפרק חלק דצריך לשייר פתיתין על השלחן ומביאו ב " י וא " כ למנהגינו נמי שאוכלין על שלחן אחד אין נכון להסיר המפה וכו' ויש שנוהגי' שלוקחים כל הלחם והמפה ומניחים אותו לפני המברך כדי שיהא נראה וניכר שמברך על הלחם :
Orach Chayim.180.3.1 וצריך ליטול ידיו קודם שיברך פרק אלו דברים והייתם קדושים אלו מים אחרונים :
Orach Chayim.180.4.1 ומ " ש וקודם שיטול ידיו יכבד הבית וכו' פלוגתא דב " ש וב " ה במשנה ר " פ אלו דברים ואסיקנא בגמרא דהלכה כב " ש דמכבדין את הבית תחלה ואח " כ נוטלין לידים מ " ט דב " ש משום פירורין פי' ב " ש סברי מותר להשתמש בשמש ע " ה ושמא יניח תחת השלחן על הארץ גם פירורין שיש בהם כזית שאסור לאבדן וכשיטול ידיו עליהן ממאיסן ומאבדן בידים לכך צריך לכבד הבית תחלה שלא ישארו שם פירורין וימאסו במים של נטילה ודע דבמקצת ספרי רבינו כתוב וקודם שיטול ידיו יכבד הבית שלא ישארו שם פירורין שאין בהם כזית ורצונו לומר אע " פ דמסתמא אין שם פירורין שיש בהם כזית אפ " ה צריך כיבוד משום פירורין שאין בהם כזית אבל ברוב ספרי רבינו כתוב בסתם שלא ישארו שם פירורין :
Orach Chayim.180.5.1 ומ " ש רבינו אע " פ שמותר לאבד הפירורין שאין בהם כזית . איכא למידק השתא בקושיא דלא סבירא ליה דצריך לכבד משום חששא דפירורין שיש בהם כזית אלמא דס " ל דפשיטא הוא דהשמש יגביהם ולא יניחם שם על הארץ וא " כ א " צ לכבד בשביל פירורין שיש בהם כזית א " כ אמאי קשיא ליה טפי בפירורין שאין בהם כזית למה צריך כיבוד כיון דמותר לאבדן ביד הלא אפילו אסור לאבדן לא היה צריך ג " כ כיבוד דכיון דאסור לאבדם לא יניחם השמש על הארץ . וי " ל דבאין בהם כזית אם היה אסור לאבדן הוה ניחא דצריך כיבוד דשמא מתוך קטנותם לא יהא רואה אותם השמש ויניחם על הארץ ובנטילה ממאיסם ומאבדן אבל השתא דמותר לאבדן קשיא למה צריך כיבוד דאי משום שיש בהן כזית דאסור לאבדן הלא השמש רואה אותם ויטלם ולא יניחם על הארץ . ומתרץ שמא יהא השמש ע " ה וכו' ואכתי קשה כיון דחיישינן לשמש ע " ה א " כ אף בלא נטילת מים אחרונים יהא צריך כיבוד . ונ " ל דאין אדם מוזהר על זה לבדוק אחר הפתיתין אם נפלו על הארץ ביש בהם כזית כי לא הוזהר אלא שלא לאבדן בידים אבל אינו חייב לבדוק אחריהם אבל השתא דצריך ליטול ידיו אם יהיו נמאסים במימי נטילה הוה ליה כאילו מאבדן בידים בשעה שנוטל ידיו לפיכך צריך לכבד תחלה . ועי " ל דבלא נטילה לא היה צריך כיבוד בדוקא קודם נטילה אלא היה יוצא בכיבוד לאחר ברכת המזון : כתב ה " ר יונה דמה שאין אנו נוהגין לכבד קודם נטילה הוא לפי שאנו נוטלין הידים חוץ לשלחן במקום שאין שם פירורין וליכא למיחש למידי ומבואו ב " י וכן פסק בש " ע אבל לפעד " נ כיון דהרא " ש ורבינו ראו דברי ה " ר יונה ואעפ " כ כתבו פסק דין זה כמו שהוא בגמרא דצריך לכבד הבית קודם שיטול ידיו אלמא דדחו להא דר' יונה והוא דהוא ז " ל תלה דבריו לפי שאנו נוטלין הידים חוץ לשלחן וכו' וזה אינו דאע " פ דכך הוא מנהגינו בנטילה ראשונה ליטול חוץ לשלחן דלא כמנהג חכמי התלמוד דהיו נוטלין במקום שהיו מסובין לאכול כדאיתא בברייתא כיצד סדר הסיבה בפרק כ " מ ( דף מ " ג ) מ " מ בנטילה אחרונה גם עכשיו מי שנוהג ליטול מים אחרונים מביא שמש אליו המים ונוטל שם במקומו שיושב אצל השלחן הלכך מי שנוהג בנטילת מים אחרונים צריך לנהוג לכבד הבית קודם שיטול ידיו או ילך חוץ לשלחן ויטול ידיו כנ " ל פשוט דצריך ליזהר בזה :
Orach Chayim.181.1.1 ואח " כ יטול ידיו דאמר רב יהודא וכו' בס " פ אלו דברים כי קדוש אני זה שמן הטוב פי' דלאחר מים אחרונים צריכין לסוך את הידים להעביר זוהמתן ומייתי התם ברייתא דשמן הטוב מעכב את הברכה ופירש " י שאסור לזמן עד שיובא וכן לענין שמעכב ברכות כל דבר הבא בקינוח סעודה שאסור לאוכלו בלא ברכה עד שיסכוהו עכ " ל ותו איתא בברייתא כשם שהמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה ומיהו בפרק כ " מ ( דף מ " ב ) איתא אמר רב הרגיל בשמן שמן מעכבו ומסיק ולית הילכתא ככל הני שמעתתא וכו' ופירש " י אין סיום סעודה תלוי לא בגמר ולא בסילוק ולא בשמן אלא במים אחרונים וכו' אלמא דאפי' הרגיל בשמן אין שמן מעכבו וז " ל התוס' בפ' כ " ה ( דף קה ) בד " ה מים וה " נ כי דריש התם כי קדוש אני זה שמן שהיו סכין את ידיהן להעביר את הזוהמא הוי אסמכתא דלא מצינו בשום מקום שיהא שמן לא חובה ולא מצוה :
Orach Chayim.181.2.1 ומ " ש אני ה' אלהיכם זו ברכה בפרש " י באלפסי כתוב זו ברכה ברהמ " ז שמברכין לבסוף עכ " ל וקשה דל " ל אסמכתא זו הא בהמ " ז דאורייתא היא מואכלת ושבעת וברכת אבל ה " ר יונה כתב כלומר זו ברכה שמברכין על מים ראשונים עכ " ל והא דנקט ראשוני' משום דלד " ה צריך לברך על מים ראשונים ולית בה פלוגתא אבל למאן דפליג ואמר דצריך ג " כ לברך אמים אחרונים האי זו ברכה קאי נמי אמים אחרונים . וק " ל :
Orach Chayim.181.3.1 והם חובה דגרסי' בפ' כל הבשר וכו' ( דף ק " ה ) ופירש " י לשם חובה עדיפא ממצוה עכ " ל נראה דקשיא ליה כיון דילפינן מקרא והייתם קדושים אלו מים אחרונים אלמא דאית בהו מצוה כדי לקיים והייתם קדושים א " כ למנ " מ עשאו אותם חובה משום מלח סדומית בלאו מלח סדומית ודאי חייב לקיים המצוה דמים אחרונים כמו שמקיים המצוה דמים ראשונים דתרוייהו אית בהו משום קדושה . ומתרץ רש " י חובה עדיפא ממצוה כלומר דאפי' בדוכתא דפטור משום מצוה כגון ההולכים במחנה דפטורים ממים ראשונים חייבים באחרונים לפי שהם חובה מפני סכנת מלח סדומית כמ " ש רבינו בסמוך וכך פי' התוס' לשם ע " ש ר " ת בד " ה מים א " נ לענין זה קאמר רש " י חובה עדיפא ממצוה כמ " ש בס' אורחות חיים ומביאו ב " י ריש סימן קנ " ח לבטולי הנך מקמי הנך שאם אכל עכשיו ואין לו מים אלא למים אחרונים והוא צריך לאכול סעודה אחרת ביום כגון ג' סעודות בשבת מבטל הסעודה האחרת ונוטל ידיו לבה " מ מפני שכבר נתחייב בברכה ואם יש לו שמן ערב או יין מנקה בו ידיו ומברך עכ " ל והא דכתב דביין נמי מנקה בו ידיו טעמו דבקרא לא רמיזא שמן אלא נקיט שמן מידי דמנקי וה " ה יין דמנקה דעיקר הטעם להעביר הזוהמא משום דידים מזוהמות פסולין לברכה וכשמנקה הזוהמא אית בה קדושה לברך שמו הקדוש ואין חילוק בין יין לשמן מיהו כבר נתבאר דעכשיו אין לנו שמן ערב ולא נהגינן לנקות הידים לא בשמן ולא ביין ועיין במ " ש ב " י בסוף סימן זה דמים אחרונים אפי' שאר משקים כגון יין וחלב וכל מיני משקים מעבירין את הזוהמא והר " ר יונה כתב בפ' אלו דברים לתרץ הקושיא דלעיל וז " ל אבל מתוך מ " ש רב אחא משבחא גאון ז " ל בפ' וישמע יתרו למדנו עיקר דבר זה דמאי דאמר דאיכא מצוה משום קדושה אינו אומר אלא על המברך דכיון שמזכיר את השם צריך שיטול ידיו קודם שיברך אבל נטילת אחרים אינו משום קדושה אלא מפני הסכנה בלבד ולכן יכולין ליטול אחר בה " מ משא " כ במברך דצריך ליטול דוקא קודם בה " מ כיון דמזכיר את השם עכ " ל אבל קשה הלא קי " ל דשומע כעונה וכשם שהמברך מזכיר השם כך השומע ועונה אמן אחר כל ברכה וברכה חשיב כאלו הזכיר את השם ולכעד " נ עיקר דקראלא קאמר אלא באוכל דברים שאינן ראויין ליקרב ע " ג המזבח דאית ביה זוהמא כדאמרינן בהמה שקרבה ע " ג המזבח פסקה זוהמתה וכדכתב הר " ן בפ' כל הבשר הילכך איכא מצוה במים אחרונים מקרא דוהייתם קדושים להעביר הזוהמא מקמי הברכה אבל באוכל דבר הראוי ליקרב ע " ג המזבח דלית ביה זוהמא לית ביה מצוה משום קדושה דהא קדוש ועומד הוא כיון דלית ביה זוהמא ומש " ה עשאום חובה מטעם סכנת מלח סדומית ללמד דאף בראוי ליקרב ע " ג המזבח חייב במים אחרונים כנ " ל אבל ה " ר יונה כתב בפ' אלו דברים בהיפך וז " ל י " א שלא הצריכו מים אחרונים אלא כשאוכל דבר הראוי ליקרב ע " ג המזבח ואין זה כלום שטעם מים אחרונים הוא מפני שידיו מזוהמות וכשאוכל דגים ואווזים ידיו מזוהמות ונמצא שצריך ליטול ידיו ולהעביר הזוהמא ואע " פ שפסולין ליקרב ע " ג המזבח עכ " ל ודבריו תמוהים ואפשר די " א ס " ל כיון דבדבר הקרב ע " ג המזבח חייב ליתן עליו מלח דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח ולזה הטעם הצריכו הגאונים לבצוע על המלח לפי שהשלחן נקרא מזבח וכתיב במזבח על כל קרבנך תקריב מלח כמ " ש בשבולי הלקט ומביאו ב " י סי' קס " ז השתא כיון שמים אחרונים אינו חובה אלא מפני שאדם אוכל אחר אכילתו מלח א " כ כל שאוכל דבר שאינו ראוי ליקרב ע " ג המזבח דא " צ מלח אינו צריך ג " כ לטבל אצבעו במלח אחר האכילה וממילא אינו חייב ג " כ במים אחרונים זהו דעת י " א וה " ר יונה השיג ואמר ואין זה כלום וכו' דהא ודאי טעם מים אחרונים הוי נמי משום והייתם קדושים דהיינו להיות קדוש ונקי שלא תהיה הזוהמא על ידיו בשעת ברכת המזון כשמזכיר השם הילכך צריך ליטול ידיו אף באכילת דגים ואווזים להעביר הזוהמא אע " ג דליכא טעמא דמלח והר " ן בפ' כ " ה כתב איפכא בשם י " א דאדרבה כל דבר שאינו קרב על המזבח דוקא בעי מים אחרונים משום זוהמא וכו' וגם על זה איכא להשיב דהא פשיטא דאפילו בדבר הקרב ע " ג המזבח שאינו מזוהם נמי בעי מים אחרונים משום מלח סדומית כדפי' הילכך ודאי אידי ואידי בעי מים אחרונים וה " נ אין חילוק בין אותו המברך לאחרים השומעים ועונים אמן כולם צריכין ליטול ידיהם קודם בה " מ אם הם נזהרים במים אחרונים :
Orach Chayim.181.4.1 ואם המסובים רבים וכו' בפ' ג' שאכלו סוף ( דף מ " ו ) אמרינן דכשהם יותר מה' גנאי הוא שיסלקו השלחן מן הגדול ויטול ידיו וימתין וישמור ידיו עד שנוטלין כולן ולכן מתחילין מן הקטן היושב בסוף ואין מסלקין השלחן מלפני הגדול ובעוד שהוא אוכל האחרים נוטלין מים אחרונים עד שיגיעו המים לחמשה שאצלו ואז מסלקין השלחן מלפני הגדול ונוטל ידיו תחלה ובעוד שהד' נוטלין אחריו מעיין הגדול בד' ברכות של ב " ה וא " כ אינו יושב בטל וכתב הרשב " א דלאו דוקא גדול ממש קאמר אלא המזומן לברך בה " מ קרי ליה גדול משום דמדינא הגדול יש לו לברך ב " ה אא " כ נתן רשות לאחר משום הכי קאמר מתחילין מן הגדול ומביאו ב " י אלא דאיכא להקשות אמ " ש הרא " ש ומביאו רבינו בסימן ק " פ שלא היו מסירין השלחן מלכני המברך והכא קאמרי' דהיו מסירין השלחן מלפניו וצ " ל דבשעה שנטל ידיו היו מסירין השלחן כדי לכבד הבית ואת " כ נוטל ידיו אבל בשעת בה " מ היו מחזירין את השלחן לפניו וא " ת אפי' הם מאה או יותר יתחילו מן הגדול ובעוד שהם נוטלין יעסוק בד " ת וי " ל דאף בד " ת אין להפסיק לכתחלה בין נטילה לב " ה דג' תכיפות הן תיכף לנטילה ברכה ואע " פ דהרהור בד " ת ודאי לא הוי הפסק מ " מ גנאי הוא לפני הרואים דלא ידעי דמהרהר בד " ת וסברי דיושב בטל לגמרי :
Orach Chayim.181.5.1 וכתב הרמ " ה כיון שהן חובה צריך לברך עליהן איכ' למידק דאמאי לא קאמר כיון שהן מצוה צריך לברך עליהן כמו על מים ראשונים וי " ל דאתא לאשמועי' דאפי' באוכל דבר שהוא ראוי ליקרב ע " ג המזבח דלית ביה זוהמא ולא בעי ליטול אלא משום סכנת מלח סדומית אפ " ה כיון שהם חובה מתקנת חכמים צריך לברך עליהם אלא דקשה דא " כ לפ " ז צ " ל דבה " ג ור " ע דאמרו כיון דאינו אלא לצורך האדם משום מלח סדומית א " צ לברך לא קאמרי אלא בדבר הקרב לגבי המזבח ולא משמע הכי דא " כ ה " ל לפרש ולחלק דבזו צריך לברך ובזו א " צ לברך ותו דמאי קאמר והראב " ד הכריע וכו' הלא לפ " ז גם בה " ג ור " ע מחלקים בין ידיו מזוהמות וכו' ועל כן נראה דלר " ע ולבה " ג ודאי לא תקנו מים אחרונים אלא משום מלח סדומית בלחוד אלא דאסמכוה אקרא דוהייתם קדושים אבל ליכא באחרונים משום קדושה ולית בהו מצוה אלא חובה משום סכנת מלח סדומית וכפשטא דרב יצחק בר אשיאן דמים ראשונים מצוה והאחרונים חובה דכשם שהראשונים מצוה ולא חובה הכי נמי אחרונים חובה ולא מצוה וכ " כ התו' בפ' כל הבשר להדיא וז " ל מים ראשונים מצוה והאחרונים חובה בברכות דריש תרווייהו מקרא והתקדשתם וכו' ואסמכתא בעלמא הוא דהא טעמא דאחרונים הוי משום מלח סדומית וכו' ע " ש וזו היא נמי דעת הרמ " ה שכתב כיון שהן חובה פי' כיון שאינן רשות אלא חובה צריך לברך עליהן כמו על מים ראשונים שהן מצוה דמה לי מצוה מה לי חובה אידי ואידי צריך לברך ולא קשה א " כ מאי נפקא מינה בין מצוה לחובה לענין דינא דהא איכא נפקותא לענין מלחמת הרשות אי נמי לבטולי הנך מקמי הנך כדפי' בתחלת סימן זה ולבה " ג ור " ע ניחא טפי דאיכא נפקותא דראשונים שהן מצוה חייב לברך עליהן אבל אחרונים שהן חובה לצורך אדם אין לברך עליהן וכ " כ התוס' דזו היא הנפקותא לבה " ג ע " ש :
Orach Chayim.181.6.1 ומ " ש והראב " ד הכריע כו' נראה דדעתו דבאחרונים נמי איכא מצוה משום קדושה להעביר הזוהמא כמו מים ראשונים כדנפקא לן תרוייהו מוהתקדשתם והייתם קדושים אלא דקרא אתא לאוכל דברים שידיו מזוהמות מהם וס " ל דבכל מאכלים לחים ידים מזוהמים מהם בין שהוא דבר שהוא קרב ע " ג המזבח בין שאינו קרב וצריך נטילה דוקא קודם ברה " מ ולפיכך צריך לברך עליהם על רחיצת ידים ובאוכל פת חריבה אע " פ דליכא ידים מזוהמות נמי תקנת חכמים היא דצריך ליטול משום סכנת מלח סדומית ולשם יכול ליטול ידיו אחר בה " מ וא " צ לברך עליהן :
Orach Chayim.181.7.1 ומ " ש ורב אחא משבחא כתב וכו' נראה דאיהו ס " ל דקרא אתא לדבר שאינו קרב דאית ביה זוהמא ואית ביה מצוה משום קדושה כמו מים ראשונים ולכך צריך לברך על האחרונים כמו על הראשונים אלא דמ " מ תקנת חכמים היתה גם על דבר הקרב דלית ביה זוהמא ליטול ידו ולית בהו אלא חובה משום סכנת מלח סדומית ולכך א " צ לברך עליהן .
Orach Chayim.181.8.1 ומ " ש וכתב עוד שהמברך לפי שמזכיר השם וכו' היינו לשינויא אחרינא דכתב גם ה " ר יונה לדעת ר' אחא משבחא דקרא אתא למברך ב " ה דמזכיר השם צריך ליטול קודם שיברך אבל האחרונים א " צ כמו שכתב לעיל בסעיף ג' והתוס' כתבו וכו' דעת התוס' היא דלא דמו כלל מים אחרונים לראשונים דראשונים אית בהו מצוה ומשום קדושה והילכך צריך לברך עליהן אבל אחרונים לית בהו מצוה וקדושה אלא חובה בלבד מפני מלח סדומית וכיון שהוא ניתקן לצורך האדם כל שאינו צורך אליו דאין מלח סדומית מצויה בינינו א " צ ליטול ולכן אפי' מי שנוהג ליטול במים אחרונים אין לברך עליהן דחשבינן להו האידנא רשות ולא חובה וקאמרי עוד דאף לאותו שמברך בה " מ והיה ראוי ליטול ידיו להסיר הזוהמא כדי שלא יברך בידים מזוהמות אפ " ה מאחר שאין אנו עושין כמ " ש הפסוק כי קדוש אני זה שמן ערב גם בנטילה לא נהגו וכו' :
Orach Chayim.182.1.1 ואח " כ מביאין לו כוס של יין לברך עליו ברהמ " ז וכו' דעת רבינו כדעת הרא " ש בפ' ע " פ דב " ה טעונה כוס אפי' ליחיד וז " ש לשון יחיד ואח " כ מביאין לו כוס של יין לברך עליו ואמר עלה דבהמ " ז טעונה כוס אפי' ביחיד ואמר עוד אבל לא שאר משקין אפי' אם קבע עלייהו כלומר אע " פ דהשתא בשעה שקבע לשתות אחר המזון קודם ברהמ " ז לא היתה קביעתו אלא על שכר או מי דבש מ " מ כיון דהיין מצוי באותו מקום צריך להדר לברך על כוס של יין וכ " כ הרא " ש שם וס " ל כפרשב " ם דל " ג ה " מ דלא קבע עליה אבל קבע עליה לית לן בה אלא סתם גרסי' אין מברכין אלא על היין דמשמע אפי' קבע על שאר משקין אלא דאם אין היין מצוי באותו מקום א " צ להדר אחר היין כמ " ש הרא " ש לשם בראיה ברורה מיהו דוקא כשאין לו יין בביתו א " צ להדר אחריו לקנותו מהחנוני אבל אם יש לו יין אלא שקבע עכשיו על שאר משקין אע " פ דאין היין מצוי באותו מקום אין לברך אלא על היין שאין זה קרוי מהדר אחריו כיון שיש לו יין בביתו : כתב ב " י דלהרי " ף והרמב " ם ברכת המזון אין טעונה כוס כלל אפי' בג' ולמקצת פוסקים בג' טעונה כוס וביחיד אינה טעונה כוס וכך הוא במדרש הנעלם דרות וכן נוהגין העולם וראיתי מהמדקדקים שכשאינם ג' חוששין לדברי הפוסקי' דאפי' ביחיד טעונה כוס ומוזגין כוס יין לב " ה וכדי לחוש לדברי המדרש הזה מניחים אותו על השלתן ואינם תופסים אותו בידיהם עכ " ל ולא ידעתי למה לא יתפסנו בידו הלא ליכא למ " ד דאיכא איסורא לכוס של ברכה ביחיד ובמדרש נמי לא אמר אלא דשלא בג' א " צ כוס ומשמע ודאי מלשון א " צ כוס דאם מברך על כוס טפי עדיף ואיכא מצוה מן המובחר וכדכתב ב " י גופיה לדעת הרי " ף והרמב " ם שכ " כ ה " ר מנוח והא ודאי כשמניח הכוס על השלחן ואינו תופסו בידו אין זה מברך על הכוס ולכן נראה עיקר שאפי' ביחיד יברך על הכוס ויתפוס הכוס בידו ודלא כהמדקדקים גם ב " י לא פסק כהני מדקדקים בש " ע ואע " פ שבהגהת ש " ע הביאו וכתב ונכון מנהג זה ע " ד הקבלה מ " מ קשה לנהוג כן דכיון דדעת רוב הפוסקים דבה " מ טעונה כוס של יין אפי' ליחיד דכך הוא מסקנת התלמוד ופשיטא דצריך לתפוס הכוס בידו א " כ אין לנו לנהוג מנהגינו ע " ד הקבלה כל שהוא נגד מסקנת התלמוד ועוד נראה דאף המדקדקים לא אמרו להניח על השלחן אלא בכוס של יין שנכון הוא כך ע " ד הקבלה אבל בשאר משקים כשהוא חמר מדינה מודה דיש לתפוס הכוס בידו אפי' ביחיד וכן משמע מלשון ב " י והגהת ש " ע כשכתבו מנהג זה שנהגו בו המדקדקים . כתב מהרש " ל בתשובה סימן כ " ג דהלכה ב " ה טעונה כוס אפי' ביחיד ובשעת הדחק שאין לו שכר שהוא חמר מדינה יכול לברך על המשקה כל דהו כגון קווא " ס או בארש " ט שרוב שתיית הבינונים הוא ואסור להורות כן בפני המון שלא ירגילו בכך ויעשו מנהג זה אפילו שלא בשעת הדחק וע " ש וסעודת נישואין וברית מילה נוהגין במדינתינו דבתוך הסעודה שותין שכר של שעורים לשרות המאכל ואחר המזון קודם ב " ה קובעין לשתות מי דבש ויש מי שהורה שיש לברך ב " ה אכוס של שכר שעורים לפי שהוא חמר מדינה וגם הוא ממין שבעה ומין ז' עדיף ולא נהירא דאע " ג דהלכה כר' יהודה דמין ז' עדיף כדלקמן בסי' רי " א היינו דוקא כשחפץ לאכול משניהם וברכות שוות אז יברך על מין ז' ויפטר החביב אבל כשאינו חפץ לאכול המין ז' פשיטא דאף לר' יהודה מברך על מה שחפץ עכשיו לאכול וכ " כ מהרא " י בת " ה סי' ל " ב והשתא לפ " ז כיון שקבעו לשתות מי דבש ואינן חפצין לשתות שכר שעורים שאינו חביב להם פשיטא דעל מי דבש יש לברך ב " ה ועוד שהרי גם הוא חמר מדינה כמו שכר שעורים ע " ל בסי' רי " א : כתב בהגהת ש " ע ואע " ג דיין נמצא בעיר מ " מ לא מקרי מצוי לדבר זה כיון שהוא ביוקר וא " א לקנות יין בכל סעודה לברך עליו אמנם המצוה מן המובחר לברך על היין עכ " ל וע " ל בסי' רע " ב כתב רבינו די " מ דשאר משקין לא נקראו חמר מדינה אא " כ שלא יהא היין גדל מהלך יום כל סביב העיר דהשתא נקרא העיר מקום שאין יין מצוי בו . ולפי זה ודאי אף בקראקא שמצוי יין הרבה אצל החנוני שמביאין ממקומות שגדל שם יין ה " ל מקום שאין היין מצוי בו כיון שאינו גדל מהלך יום כל סביב העיר ומברכין ב " ה על כוס של שכר שעורים אם אין לו יין בביתו כדפי' בתחלת סי' זה :
Orach Chayim.182.2.1 וצריך שלא יהא פגום וכו' עד אבל אם שפך ממנו לכלי אחר לא חשוב פגום פי' אם לא שתה ממנו כלל אלא שפך ממנו מעט לכלי אחר לא חשוב בזה פגום ה " א בפ' אלו דברים אליבא דב " ש אבל הרשב " א כתב ע " ש הראב " ד דלב " ה דפליג עליה כיון דבכוס אחד הביאו אי שקיל מיניה נחשוב אותו פגום וכמי שבירך על שיורי כוסות וא " נ י " ל דמלא בעינן עכ " ל ומביאו ב " י והכי נהוג עלמא דאם שפך ממנו לכלי אחר מצריכים לחזור ולתקנו מהקנקן :
Orach Chayim.182.3.1 והר " ם מרוטנבורק היה נוהג וכו' עד דקמא קמא בטיל עכ " ל ומצאתי עוד משמו וז " ל אבל לא מהני מה ששופך נתוכו מעט יין שאינו פגום עכ " ל ונראה דטעמו כיון דס " ל קמא קמא בטיל א " כ נעשה מה ששופך לתוכו הכל פגום אבל בשם הר " ם מ " ץ ראיתי כתוב וז " ל בפ' אדיר מתוחים פי' הר " י משפירא דמדתני' טעמו פגמו ולא תני פסלו אין לך דבר שנפגם שאם נסתם הפגימה שלא יהא כשר כגון פגימת המזבח ופגימת הסכין של שחיטה ולהכי נוהגין לסותמו בלחם וזורקין בו לחם או מים וטוב הוא וכן פסק מורי השר עכ " ל ולפ " ז ה " ה איפכא דאם שפך מן הכוס פגום לקנקן הכל נעשה פגום וכ " כ מהרש " ל ולפיכך נלע " ד כדי לצאת ידי חובתו בפלוגתא דרבוואתא יש לשפוך תחלה מעט מן הקנקן לתוך כוס הפגום שבזה נתקן הפגימה למקצת רבוותא דלא כמהר " ם דקמא קמא בטיל ונעשה הכל פגום ואח " כ מערה הכל כל מה שבכוס לתוך הקנקן לא בשפיכה אחת אלא במעט מעט עד שיערה כולו דהשתא קמא קמא בטיל בקנקן וניתקן הכל לדעת מהר " ם דלא כמקצת רבוואתא דכל מה שבקנקן נעשה פגום ואח " כ חוזר וממלא הכוס מן הקנקן ומברך עליו דהשתא הכוס נתקן מפגימתו לדברי כולם ממה נפשך אי למקצת רבוותא נתקן בתחלה כששפך מעט מן הקנקן לכוס פגום אי למהר " ם ניתקן בסוף כשעירה כל מה שבכוס לתוך הקנקן כתב מהר " ם מ " ץ דכוס פגום אין יכולין למלאותו ולתקנו אלא מכוס שיש בו רביעית ובשם רבינו אליעזר הלוי אמרו אפי' בלא תוספת יש תקנה כגון אם שתה מכוס גדול ויערה אותו בכוס קטן אם יהיה בו כשיעור ברכה יכול לברך עליו עכ " ל . ויש להקשות דהא רב ששת בר אידי קפיד אחצבא פגימא ובגמ' גרסי' אחביתא פגומה והא ודאי דמיירי בעירה מן החבית או מן הכד לתוך כוס קטן ואפ " ה קפיד עליה ואפשר דר " א הלוי לא אמר דיכול לברך עליו בכה " ג אלא בשעת הדחק שא " א בכוס אחר והכי נהוג בשעת הדחק לערות מכוס גדול פגום לכוס קטן שאין בו אלא רביעית ואם כל כך שעת הדחק היא שאין לו אלא כוס קטן פגום נמי מברכין עליו כדעת הר " מ מרוטנבורג וכל זה דוקא כשאין לו אפילו מים לתקנו דאם יש לו מים אין לברך על הפגום כיון דיש לו תקון :
Tur Orach Chaim, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .