← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 3,976 sections
Single column Two columns
Orach Chayim.146.5.1 ומ " ש ורב אלפס פי' דוקא רב ששת שתורתו אומנתו וכו' לפ " ז נמי ניחא דמהדר אפיה להראות דמכוין טובא לגירסתו דלא פסק פומיה מגירסא ונמשך מזה דלא שרי אלא לדידיה דתורתו אומנתו אבל לשאר בני הכנסת שהיה מתפלל עמהם לא שרי לדידהו למיגרס . כתב ה " ר יונה מדאמר כיון שנפתח אסור לספר וכו' אלמא דמשעה שנפתח אסור אפילו בין גברא לגברא עד שיסיימו כל הפרשה ולא נהירא דהא לפירש " י לא אסור אלא בקול רם לפי שמונע אחרים מלשמוע ובין גברא לגברא אין שם שומע כיון שאין שם קורא בתורה וא " כ למה לא יספר בד " ת אבל בקול רם כמו בלחש כיון שאינו מונע אחרים משמוע אלא בע " כ בין גברא לגברא אין בו איסור כלל והכי נקטינן וכך נהגו :
Orach Chayim.146.6.1 כתב רב שר שלום וכו' פי' דא " צ לעמוד כל אותו הזמן דמשעת הוצאה עד לבסוף כשעונין הציבור יש " ר אחר קריאת ס " ת אלא צריך לעמוד משעת הוצאה עד שיוליכנו למקומו על הבימה כדאיתא בקידושין מפני לומדיה עומדין מפניה לא כ " ש ואח " כ יושבין וחוזרין ועומדין כשמחזירין אותו למקומו וכך היא כוונת בעל המנהיג שהביא ב " י :
Orach Chayim.147.1.1 אסור לאחוז ס " ת בלא מטפחת פי' הקורא בתורה צריך לאחוז בעמודי התורה בשעת ברכה וקורא כדלעיל סוף סי' קל " ט אסור לו לאחוז בעמודי הספר בלא מטפחת ומנהג שלנו שאין נזהרין בזה סומכין על מ " ש המרדכי ע " ש ראבי " ה בסוף מגילה נ " ל דה " מ בידים סתם אבל נטל ולא הסיח דעתו לא קפדינן עכ " ל וכ " כ ב " י שעל זה סומכין האשכנזים שאוחזים ס " ת ערום בשעה שמגביהים אותו להראות הכתב לעם עכ " ל ותימה למה כתב בשעה שמגביהים הלא אף בשעה שקורין אוחזים בעמודי ס " ת בלי מטפחת וי " ל דבשעה שמגביהים הכל רואים שאוחזים ערום בעמודי ס " ת משא " כ בשעה שקורים דאינו כ " כ מפורסם וכתב ב " י בשם האגודה דאפילו סמוך לנטילה אסור ולכן כל ירא שמים לא יאחז בעמודי ס " ת ערום בלי מטפחת וכן ראיתי מן המדקדקים דבין בשעה שקורי' בין בשעה שמגביהים אוחזי' בעמודי ס " ת ע " י כנף הטלית ושמעתי שכך נוהגים במדינת אשכנז ונכון הוא :
Orach Chayim.147.2.1 עשרה שקראו בתורה גדול שבכולם גולל דאריב " ל וכו' כך היא גירסת הרי " ף ולפ " ז ה " ק דכיון שהגולל נוטל שכר כנגד כולם לפיכך ראוי הוא לפי כבודו שיהא הגדול גולל דחולקין כבוד לגדול כדי שיטול שכר הרבה וכ " כ הר " ן וכן נראה מדברי התוס' ופי' גולל דקאמר הכא כתב בשלטי הגבורים ע " ש רבינו ישעיה אחרון הוא הגולל ס " ת קודם שיתחילו לקרות ומעמיד הס " ת על מקום קריאה וא " כ הוא הממציא הקריאות לקרות בהן לכך שכרו גדול וי " מ הוא הגולל אותו לאחר שקראו בה כדי לכרכו במטפחת עכ " ל ופי' י " מ הוא הנראה מדברי רבינו ובעל העיטור שהביא וכן נראה מדברי כל הפוסקים ועי " ל דה " ק דכיון דאריב " ל דהגולל נוטל שכר כנגד כולם בע " כ דטעמו משום דצריך ליזהר בדיני גלילה להעמידה על התפר ולגלול מבחוץ ולהדקו מבפנים ולגלול מטפחת סביב ס " ת ולא איפכא כמו שיתבאר שאם אינו נזהר על כל זה עון גדול יש בידו ומאחר שנזהר בכל זה לכן נוטל שכר כנגד כולם לפיכך נמשך מזה שהגדול שבכולם יהא גולל לפי שהגדול הוא הנזהר יותר משאינו גדול ועושה הגלילה כהוגן בכל דיניה . אבל לפי גירסת הספרים שבידינו משמע דמילי מילי קתני ולא תלי חדא באידך דה " ג י' שקראו בתורה הגדול שבהם גולל ס " ת והגוללו נוטל שכר כולן דאריב " ל וכו' :
Orach Chayim.147.3.1 וכתב בעל העיטור איכא מ " ד עשרה לאו דוקא וכו' כלומר וא " כ נמשך לפ " ז דאע " פ דהגדול לא קרא כלל אין אחר הגון לגלול ס " ת אלא הגדול שבב " ה אבל לסברא בתרא דוקא הגדול שבקוראים הוא הגון לגלול ואע " פ שיש הגון ממנו בב " ה וכך נראה מדברי ב " י :
Orach Chayim.147.4.1 הגולל ס " ת גוללו מבחוץ וכשהוא מהדקו מהדקו מבפנים פי' כשהספר עומד לפניו וכו' פירוש זה כתבו הרא " ש ורבינו וה " ר ירוחם ונראה דכך הוא פירושו דר' יוחנן תרתי מילי אתא לאשמועי' חדא דרך הגלילה בס " ת עצמ' לאחר שהגביה הש " צ הס " ת והראה אותה פתוח' לעם דחוזר וגולל אותה בידיו בעוד שאוחז בשני עמודי הס " ת . אידך אתא לאשמועינן דרך גלילת המטפחת סביב הס " ת לאחר שגלל הס " ת עצמה ב' החלקים זו עם זו ומונחת על ברכיו כדרבי ינאי ומביאו רבינו בסוף סי' זה . והנה אמר פירוש כשהספר עומד לפניו וכו' שזהו לפי דעת מס' סופרים בפ' המתחיל ולמה אמרו כולן בהלכה י " ד שלאחר הקריאה מגביה הס " ת ומראה פני כתיבתו לעם וכו' וכ " כ בהגהות מרדכי סוף ה' קטנות וז " ל מהר " מ כשהיה מגביה הס " ת היה מראה הכתיבה לעם והכי איתמר במ " ס עכ " ל ומביאו ב " י לעיל בסוף סימן קל " ד ומשמע דה " ק דאע " פ שהיו נוהגין העולם להגביה הס " ת בענין שפני כתיבתן כנגד פני המגביה וכמו שאנו נוהגין מ " מ מהר " מ לא נהג כן אלא הראה פני כתיבתו לעם כדאיתמר במ " ס וזהו ג " כ דעת הרא " ש ורבינו וה " ר ירוחם שכתבו הדין ע " פ מ " ס להראות פני הכתיבה לעם ואחורי הכתב כנגד פני המגביה כדי שלא יפסיק גוף המגביה בין הכתב ובין העם והשתא אתא לאשמועינן דכשהספר עומד כך פתוח בידיו ופני הכתב כלפי העם קודם שגלל אותה ומונחת על ברכיו אז לא יתחיל לגלול הס " ת עצמה מבפנים לחוץ אלא בתחלה צריך שיהפוך הכתב אליו באופן שפני הכתב יהא כלפי פני המגביה ואז יתחיל לגוללו מבחוץ לבפנים וזהו פי' למ " ש ר' יוחנן גולל מבחוץ :
Orach Chayim.147.5.1 ומ " ש רבינו ואחר שגמר הגלילה וכו' זהו פי' למ " ש ר' יוחנן וכשהוא מהדקו מהדקו מבפנים וזה קאי על גלילת המטפחת הארוך סביב הס " ת שלאחר שגמר גלילת המטפחת סביב הס " ת יכוין שיהא מהדק סוף המטפחת מבפנים וכו' ומהר " י חביב ז " ל הבין שמ " ש רבינו ויתחיל לגלול מבחוץ ר " ל יתחיל לגלול המטפחת מבחוץ וקשיא ליה מנ " מ אם יתחיל מבחוץ או יתחיל מבפנים וכתב אפשר דבזמנם היתה הגלילה ביריעה קצרה ורחבה וכו' וגם הבין כך דמ " ש ויתחיל לגלול מבחוץ דר " ל יתחיל לגלול המטפחת מבחוץ והאריך בכמה דרכי' לפרש דברי רבינו ונראה מכל דבריהם דמפרשים דברי ר' יוחנן דמדבר בשנים דהיינו הגולל והאוחז הס " ת דחזן הכנסת הוא האוחז בשני ידיו על ברכיו והאחר גוללו ולפע " ד נראה דר' יוחנן אינו מדבר אלא באחד שהוא המגביה ס " ת לאחר הקריאה ומראה אותו לעם ואח " כ גולל הס " ת עצמה בידיו באוחזו בשני עמודי הס " ת למטה ואח " כ כורך המטפחת הארוך סביב הס " ת כדפי' ואע " ג דודאי צריך לאחר שמסייעו ואוחז ג " כ בידיו הס " ת בשני עמודיו למעלה מ " מ ר' יוחנן לא הזכירו בדבריו ולא קעסיק ביה מידי והנה גם מהרי " ק שורש נ " ד כתב לפרש דברי רבינו ונדחק בפירושו וכמו שהקשה ב " י על פירושו ע " ש ואתה המעיין קבל האמת ממי שאמרו וניכרין דברי אמת . שוב נמצאו עוד פירושים בהך דר' יוחנן הובאו בב " י ויש כמה דברים שהיה ראוי לישא וליתן בהם אבל קצרתי בזה מאחר שעכשיו נתפשט המנהג שפני הכתב כלפי המגביה כי אז א " צ להפך הס " ת בשעת הגלילה וס " ל דבכך נמי שפיר מראה פני פתיבתו לעם לימינו ולשמאלו לפניו ולאחריו :
Orach Chayim.148.1.1 גרסי' בפ' וא " נ ( דף ל " ט ) אין ש " צ רשאי להפשיט התיבה כו' אע " ג דבכל דוכתא פי' תיבה הוא תיבה ממש שהס " ת נתונה בו וצנוע היתה שמה וש " צ יורד לפני התיבה זו להתפלל ותיבה זו עם הס " ת שבתוכה היו מוציאים אותה לרחוב כשגזרו תענית ציבור על ירידת גשמים וכדאמר במסכת תענית כלי צנוע היה לנו ובעונותינו הוצרכנו לגלותה אלא שבכותל ברוח שמתפללין כנגדו היו בונין ארון שמשימין בתוכו ס " ת לקרות מתוכו בשבתות וי " ט ובימות החול והוא הקרוי היכל וארון הקודש ועוד היו בונין בנין בגובה באמצע ב " ה ונקרא בימה ומעמידין שם כסא הוא השלחן להניח עליה ס " ת לקרות בה וכדלקמן בסימן ק " ן אבל כאן פי' תיבה זו היא הבימה שמעמידין בה כסא כמין שלחן להניח עליו ס " ת ופורשין בגדים נאים סביב לה וכו' :
Orach Chayim.149.1.1 פרש " י איכא פיתחא אחרינא וכו' משמע דאע " פ דאיכא פיתחא אחרינא לא שרי לצאת דרך פתח אף משינטל ס " ת אלא לצאת בלבד בפתח אחר דאז שרי אפילו לא יצא ס " ת אבל לילך לביתו ודאי אסור אלא חייב ללוות הס " ת עד יחזור ויתנו אותה בבית שמשתמרת בו וכמ " ש בסי' קמ " ח אלא מוליך ספר תורה והעם יוצאין אחריו וכפשוטו דקרא אחרי ה' אלהיכם תלכו אבל מקמי שינטל ס " ת לצאת דרך פתחו אסור לצאת כלל אפי' בפתח אחר ובדליכא פיתחא אחרינא לא יצא אדם בפני ס " ת אפילו משינטל ס " ת לצאת ואצ " ל דצריך עוד ללוות הס " ת עד הבית שמשתמרת בו וכ " כ מהר " י חביב אבל היכא שמצניעין הס " ת בהיכל במקום שמתפללין לא איירו בה ריב " ל ושמואל ומשמע דיכולין לצאת מב " ה לאחר גמר הקריאה כי היכי דשרי לצאת בין גברא לגברא . אבל לפירושו של גאון ריב " ל בכל מקום קאמר כלומר בכל שאר מקומות שמצניעין הס " ת בבית שהתפללו בו דוקא קאמר דאין הציבור רשאין לצאת עד שינטל ס " ת להצניעו בהיכל המתוקן לס " ת :
Orach Chayim.149.2.1 ומ " ש הגאון כשש " צ אומר עושה שלום אתא לאשמועינן רבותא דאפילו למנהג מקצת מקומות שאין מחזירין הספר למקומו מיד אחר גמר הקריאה אלא ממתינין עד אחר גמר התפלה לגמרי אפ " ה אין רשאי לצאת עד שינטל ס " ת להצניעו ופי' מהר " י אבוהב דבייתור מלת להצניעו אתא לאשמועינן דאין רשאין לצאת עד שהצניעו אבל לא מקמי שהצניעו אע " פ שנטלו להצניעו ויפה פי' ונלפע " ד לפי פירוש הגאון דלריב " ל היכא שמצניעים הס " ת בבית אחר שמשתמר בו ואיכא נמי פיתחא אחרינא רשאין לצאת בפתח אחר אחר גמר קריאת הספר אף מקמי שינטל הס " ת להצניעו דלא אמר ריב " ל אלא בכל שאר מקומות כדפי' והכי משמע מלשון הגאון שהביא הרי " ף שכתב וז " ל דברים הללו שאמר שמואל במקום שאין מניחין ס " ת בב " ה אלא מצד ב " ה או שיש עמו במבוי בית ששומרין בו ס " ת וריב " ל בכל מקום קאמר כשש " צ אומר עושה שלום אחרי גמירת התפלה אין הציבור רשאין לצאת עד שינטל ס " ת להצניעו והוסיף שמואל כי במקום שמוציאין אותו מב " ה להצניעו אין רשאין לצאת עד שיצא ויהלכו אחריו ויעשו לו הידור דאמר רבא כו' עכ " ל דמדהקדים הגאון לפרש דברי שמואל ואח " כ דברי ריב " ל וחזר וכתב לפרש והוסיף שמואל אלמא דכוונתו לפרש דשמואל הוא דאמר במקום שמוציאין אותו להצניעו אבל ריב " ל לא איירי בהא אלא בכל שאר מקומות שמצניעים הס " ת בהיכל והתם קאמר דאין רשאין לצאת עד שינטל ס " ת להצניעו בהיכל והצניעו אבל במקום שמוציאין איתו מב " ה להצניעו ואיכא פיתחא אחרינא דרשאין לצאת אף מקמי שינטל ס " ת להצניעו והוסיף שמואל כי במקום שמוציאין אותו מב " ה להצניעו בבית אחר אין רשאין לצאת אף משינטל ס " ת עד שיצא ס " ת בדליכא פיתחא אחרינא ודלא כפירש " י דלריב " ל אף במקום שמוציאין מב " ה למקום אחר אסור לצאת אף בפיתחא אחרינא עד שינטל ס " ת להצניע ואם לא הקדים הגאון לפרש דברי שמואל ואח " כ דברי ריב " ל אלא היה מפרש תחלה דברי ריב " ל דבכל מקום קאמר ואח " כ היה מפרש דשמואל במקום שאין מניחין ס " ת בב " ה קאמר היה מובן דריב " ל בכל מקום קאמר כפשוטו בין במקום שאין מניחין ס " ת בב " ה בין במקום שמניחין ודשמואל דוקא במקום שאין מניחין ס " ת בב " ה השתא דהקדים דשמואל במקום שאין מניחין ס " ת בב " ה קאמר א " כ דריב " ל לאו במקום שאין מניחין ס " ת בב " ה קאמר אלא בכל שאר מקומות שמניחין ס " ת בב " ה קאמר כנ " ל :
Orach Chayim.149.3.1 ומ " ש הלכך ליעכביה לס " ת וכו' כתב ב " י דה " ק יתעכב בשביל ס " ת עד דנפיק והוא אחוריה :
Orach Chayim.149.4.1 ומ " ש ולא נפיק מקמיה כלומר קרא דאחרי ה' תלכו לדיוקא אתא דוקא אחרי ה' ולא מקמיה וא " כ בע " כ דאיירי בדליכא פיתחא אחרינא דאי איכא פיתחא אחרינא והוא יוצא בפתח אחר לא ה " ל נפיק מקמיה ס " ת אלא הוא יוצא בפתח זו וס " ת בפתח אחר :
Orach Chayim.149.5.1 ומ " ש ולאחר שגמר קריאת הספר וכו' זהו לפי מנהגינו עכשיו דלא כדמשמע מדברי הגאון שמנהגם היה שאין מחזירין הספר למקומו בהיכל שבב " ה עד אחר התפלה כשש " צ אומר עושה שלום וז " ש אח " כ רבינו ויש מקומות וכו' דהיינו כמ " ש הגאון :
Orach Chayim.150.1.1 קודם שאצא מב " ה וכו' נראה דלפי דהיה ראוי דכאן שעומד רבינו בגמר הלכות תפלת שחרית להסמיך אליו מ " ש בסי' קנ " ה זה לשונו ואחר שיצא מב " ה ילך לבית המדרש וכו' אבל דיני ב " ה וקדושתה היה לו לחברם בי " ד אצל הלכות קדושת ס " ת ודיניה כי שם מקומו לכך אמר רבינו קודם שאצא מב " ה אפרש דיניה וקדושתה כלומר עדיין לא יצאתי אנכי מב " ה אלא עומד בב " ה וראוי להקדים הל' ב " ה ואח " כ אכתוב הדינים השייכים כשיצא מב " ה מסי' קנ " ה ואילך :
Orach Chayim.150.2.1 כופין בני העיר וכו' ונראה דבקהלות קטנות כ " ש דכופין זה את זה שילכו לב " ה להתפלל בי' אם אין לו אונס ועיין במ " ש הריב " ש בזה בתשובה אחרונה וע " ל סוף סי' נ " ה :
Orach Chayim.150.3.1 ואין בונין אותה אלא בגובה של עיר תוספתא דמגילה פ " ג ומייתי לה מדכתיב בראש הומיות תקרא ונראה דאין זה אלא בעיר שכולה ישראל אבל עכשיו שאנו דרים בעיירות בין הנכרים מתי מעט מוטב לקיים בעצמנו למה תתראו ונשפיל בתינו ביותר ונצא ידי שמים וידי הבריות וע " ל ריש סי' קנ " ד במ " ש ב " י ע " ש הר " י חביב :
Orach Chayim.150.4.1 י " א מי שהגביה ביתו יותר מב " ה שהיו כופין אותו להשפילו מיהו מפי' רש " י משמע דוקא לכתחלה צריך למונעו שלא יגביה אבל בדיעבד אין כופין להשפילו ומפר " ח שמפרש שצריך להגביה ב " ה משמע נמי דס " ל דדיעבד אין כופין להשפילו וכן עשה ר " ת מעשה שצוה להגביה קרן אחד דב " ה ולא כפה אותו להשפיל ביתו וכתב ב " י שכך הלכה מיהו בש " ע כתב דעת י " א נראה דס " ל דכיון דעונשו חמיר טובא דכל עיר שגגותיה גבוהים מב " ה סופה חריבה לכך החמיר כסברת י " א דכופין להשפילו והיינו אם אי אפשר להגביה ב " ה אף בקרן אחד
Orach Chayim.150.5.1 ובונין בה היכל וכו' ומעמידין בה בימה וכו' כלפי ההיכל וכלפי הזקנים וכלפי התיבה בכאן מפורש דהיכל אינו תיבה ותיבה איננו בימה אלא היכל הוא הנקרא ארון הקודש שבונין בכותל להניח בו ס " ת ותיבה הוא תיבה ארוכה וקצרה שמונח בו ס " ת אחת וש " צ יורד לפניה להתפלל ובתענית ציבור מוציאין אותה לרחובה של עיר ובימה הוא בנין בגובה באמצע ב " ה ומעמידין שם כסא הוא הנקרא שלחן להניח עליו ס " ת לקרות בתורה והתיבה היא נתונה בקרקע סמוך להיכל וש " צ יורד לארץ לפני התיבה ועיין במ " ש בזה בסימן קמ " ח והר " י חביב האריך בזה עלה במחשבתו ז " ל שהיכל הוא התיבה וד' שמות יש לו מיהו בסוף דבריו נראה שהסכים למה שכתבתי ע " ש :
Orach Chayim.151.1.1 בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש כגון שחוק וכו' ברייתא בפרק בני העיר ( מגילה דף כ " ח ) ורצה לומר כל אלו אף אכילה ושתיה בכלל קלות ראש הוא וכן פירש " י וכתבו התוס' והא דאמר בע " פ ( דף ק " א ) דאורחין אכלו ושתו וגנו בב " ה ר " ל בחדר הסמוכה לב " ה עכ " ל אבל הרמב " ן בשם הרמב " ם כתב דלצרכי עניים לפי שעה מותר ומביאו ב " י ונראה דזהו דעת הא " ז שכתב בהגהת אשיר " י בפרק בני העיר דאפילו בני אדם שאינן ת " ח מותרים לאכול ולשתות ור " ל כגון אורחים עניים דשרי וכפשטא דתלמודא בפרק ע " פ ולפע " ד דעל דרך זו היא ג " כ דעת הרמב " ם כמ " ש בסמוך :
Orach Chayim.151.2.1 ומ " ש ות " ח מותרין וכו' שם אמר רבא חכמים ות " ח מותרין דאריב " ל מאי בי רבנן ביתא דרבנן וכ " כ הרי " ף והרא " ש ומשמע אפילו שלא מדוחק וכ " כ רבינו בסתם דשרי ולא חילק אבל הרמב " ם בפי " א מה " ת לא התיר אלא מדוחק וכתב ב " י שטעמו מדאשכחן דרבנן לא הוו אזלי לבי כנישתא בזילחא דמיטרא אלא משום דשמעתא בעיא צילותא הא לאו הכי לא והיינו משום דזילחא דמיטרא לא הוה דוחק עכ " ל ואין משם ראיה דאיכא למימר דאינהו מחמרי אנפשייהו הוו כדכתב בהגהת אשיר " י ותו דמסתברא דמפני הגשמים ודאי הוה מדוחק דאי לא הוה מדוחק לא ה " ל למתני דאין נכנסין בהן מפני הגשמים באינו ת " ח כיון דאפילו בת " ח אסור מדינא אלא נלפע " ד דמפני הגשמים אע " פ שהוא מדוחק אסור אפילו לת " ח כדחזינן בהנהו רבנן דלא התירו אלא משום דשמעתתא בעיא צילותא היינו טעמא דמפני הגשמים או מפני החמה הוי זילותא טפי כיון דאינו תשמיש לצרכו אלא הצלה והגנה שלא יצטער איכא קלות ראש גמור הלכך לא שרי אפילו לת " ח אבל כל שאר צרכים שאדם משתמש בהם שרי לת " ח דלהכי קרי ליה ביתא דרבנן כאדם שמשתמש בביתו כל מה שצריך לתשמישו אבל אכילה ושתיה בלבד הוא דאמר הרמב " ם דחכמים ותלמידיהם אין מותרין בהם אלא מדוחק ונראה דכתב כך משום דהוה קשיא ליה דהכא תנא אין אוכלין ואין שותין בהן ובירושלמי אמרינן שהיו אוכלים בהם בעיבור החדש ובעיבור השנה ומפרש הרמב " ם דבירושלמי מיירי מדוחק שלא היה להם בית גדול ורחב לסעוד שם כמו בבית המדרש וכן הך דע " פ דאורחין אכלו ושתו וגנו בבי כנישתא מיירי נמי מדוחק שלא ה " ל לאורחים עניים מקום ללון שם כי אם בב " ה וב " מ זאת היא דעת הרמב " ם אבל דעת רבינו אינו כן אלא אפילו אכילה ושתיה מותר לת " ח אפילו שלא מדוחק ואע " פ דאית בהו קלות ראש ביותר כדכתבו התוס' בד " ה ואעפ " כ וכ " ש דמותרין ת " ח בשאר תשמישים אבל בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים בלבד הוא דאסור אפי' לת " ח כדפי' וכל זה דלא כמו שפי' ב " י דהשוה דעת רבינו עם דעת הרמב " ם מיהו בסמ " ק מפורש דת " ח מותרין ליכנס בהן אף מפני החמה ומפני הגשמים ע " ש בסי' ז' וצריך לומר דהיה מפרש דהני רבנן מחמרי אנפשייהו הוו כמ " ש הא " ז ולענין הלכה כתב בש " ע להחמיר באכילה ושתיה שלא מדוחק אפילו לת " ח : מיהו בבית המדרש יש להקל אפי' שלא מדוחק כדכתב הר " ן וכ " פ בהגהת ש " ע :
Orach Chayim.151.3.1 ואם צריך ליכנס בה וכו' או יאמר דבר שמועה פי' דבר הלכה או ישהה מעט וכו' ה " א בפרק בני העיר אי נמי נשהי פורתא וניקום וכ " כ הרי " ף והרא " ש :
Orach Chayim.151.4.1 ומ " ש שהישיבה בה מצוה שנאמר אשרי יושבי ביתך הוא לשון הרמב " ם ור " ל שמה שמתעכב שם היא מצוה אע " פ שאינו יושב אלא עומד דאשרי יושבי ביתך אין פירושו אלא עכבה כמו ותשבו בקדש : ומ " ש שהישיבה בה מצוה לישנא דקרא נקט ואינו לשון ישיבה ממש וכדמוכח בפרק אין עומדין דאריב " ל המתפלל צריך שישהה שעה אחת קודם תפלתו שנאמר אשרי יושבי ביתך ושעה אחת אחר תפלתו שנאמר אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך ולכן דקדק הרמב " ם ורבינו בלשונם שכתב או ישהה מעט ואח " כ יצא וכו' שלא כתבו ואח " כ יקום ויצא כלישנא דתלמודא נשהי פורתא וניקום דהוה משמע דנשהי בישיבה דוקא והא ליתא דאפילו בשהה פורתא בעמידה ואח " כ יצא נמי סגי וניקום לאו דוקא וראיתי מקצתם שהגיהו או ישב במקום או ישהה וטעות הוא דבשהה מעט בין יושב בין עומד איכא מצוה כנ " ל פשוט והכי נקטינן :
Orach Chayim.151.5.1 ומותר ליכנס בה במקלו וכו' בפ' הרואה תנן לא יכנס אדם להר הבית במקלו ולא במנעלו ולא באפונדתו ולא באבק שע " ג רגליו ולא יעשנו קפנדריא ורקיקה מק " ו ומפרש בגמרא מק " ו ממנעל שאין בו דרך בזיון ואסור בהר הבית וכדכתיב של נעלך וגו' רקיקה שהוא דרך בזיון לא כ " ש א " נ ק " ו משק שאינו מאוס לפני ב " ו וכתיב כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק רקיקה שהיא מאוסה לפני ממ " ה הקב " ה לא כ " ש וכיון דאסיקנא דרקיקה ומנעל שרי בבית הכנסת כ " ש הני דשרי חוץ מקפנדריא דאסור אפי' בב " ה דאקפנדריא קפיד אינש אפי' בביתו אבל ארקיקה לא קפיד וראיתי מקצתם מקפידים שלא ליכנס במקל בב " ה ולפ " ז באפונדתו דהיינו בכיסם ובאבק שעל רגליהם נמי היה להם להקפיד ואינן מקפידין ולכן נראה דאינו אפילו משנת חסידים דכיון דאין מקפידין בהני אין להם להקפיד גם במקל דמאי שנא הא מהא :
Orach Chayim.151.6.1 ויכול לרוק בה הכי אסיקנא בפ' הרוא' ( דף ס " ב ) והיינו שלא בשעת תפלה אבל בשעת תפלה אסור לו לרוק כדאיתא בפ' מי שמתו ( ברכות דף כ " ד ) ונתבאר לעיל סי' צ " ז ע " ש :
Orach Chayim.151.7.1 ואם התנו עליו להשתמש בו בשעת בנין כלומר אע " פ דבשעת שבנו ב " ה התנו עליו להשתמש בו לכל צרכיהם אפ " ה לא מהני תנא' להשתמש בו בשעת יישובן אלא מהני להשתמש בו בשעת חורבנן דאם לא התנו בשעת בנין אפילו בשעת חורבנו אסור להשתמש בהם כלל וכך הוכיחו התוס' והרא " ש והשותים מימיהם וכתבו בתוס' דתנאי לא מהני אלא לאותם שבבבל אבל לא מהני תנאי לאותם שבא " י וע " ש הטעם ומביאו ב " י ועיין במ " ש בסימן קנ " ב סוף סעיף ז' :
Orach Chayim.152.1.1 אין סותרין ב " ה כדי לבנות אחרת רפ " ק דבתרא ( דף ג ) א " ר חסדא לא ליסתור בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתא וז " ל הרמב " ם אין סותרין ב " ה כדי לבנות אחרת במקומו או במקום אחר עכ " ל פי' ל " מ אם אין הסתירה כדי לבנות אחרת כגון שבונה אחרת במקום אחר מעצים ואבנים חדשים דפשיטא דאין סותרין את הישן עד שיבנו החדש אלא אפילו צריך לסתור את הישן תחלה כדי לבנות אחרת במקומו אי נמי בונה במקום אחר וצריך לסתור את זו תחלה כדי לבנות האחרת בעצים ואבנים של ב " ה הישן אפ " ה אסור וה " א בפ' בני העיר ( מגילה דף כ " ו ) בעובדא דרמי בר אבא דקמיבעיא ליה בהא ופשטו רב פפא ורב הונא לאיסורא ומשמע התם דאפילו בשכבר התחילו בבנין החדש וליכא למיחש לפשיעותא שלא יבנה האחרת אפ " ה אין סותרין את הישן כדי להביא לבני וכשורי מינה ולעיולי לחדש . ואיכא לתמוה מאיזה טעם אסרוה כיון דליכא למיחש לפשיעותא ותו קשה אמאי לא כתבו הרי " ף והרא " ש והרמב " ם להך פשיטותא דאפילו בעומד באמצע בנין החדש נמי אסור לסתור הישן להביא משם לבני וכשורי וצ " ל דמפרשים הך עובדא בדליכא דוכתא לצלויי אבל בדאיכא דוכתא לצלויי פשיטא דשרי כיון דליכא למיחש לפשיעותא והכי מוכח בהגהת אשיר " י שכתב לשם וכן אסור ליקח אבנים מב " ה ישנה כדי לבנות בחדשה כי ליכא דוכתא לצלויי עכ " ל . ובהגהת ש " ע כתב וז " ל ואסור ליקח אבנים מב " ה ישנה כדי לבנות בחדשה עכ " ל ויש מקום לתלמיד לטעות בלשונו ולהבין דאפילו כבר ניתץ הישן נמי אסור וזה ודאי שקר ואם יבין דאסור לנתוץ הישן כדי לבנות החדשה זה לא היה צריך לאומרו בהגהה זו דכבר כתב כך בש " ע גופיה אין סותרין ב " ה כדי לבנות ב " ה אחרת ואם בא להוסיף איסור דאפילו עומד באמצע בנין החדש נמי אסור אע " ג דליכא למיחש לפשיעותא וכדאיתא בעובדא דרמי בר אבא הלא אין זה אסור אלא בדליכא דוכתא לצלויי כדפי' :
Orach Chayim.152.2.1 וה " מ שהיתה הראשונה חזקה וכו' רפ " ק דבתרא ולא אמרן אלא דלא חזא ביה תיוהא וכו' כי הא דרב אשי חזי ביה תיוהא סתריה ועייליה לפורייה התם ולא אפקיה עד דתקון ליה שפכי וזהו שכתב רבינו אלא ימהרו וישתדלו לבנותה מיד אמר ימהרו לבנות במהרה ביום ובלילה ואמר וישתדלו לעשות תחבולה כדי שימהרו וכדעבד רב אשי דעיילי לפורייה התם וכו' :
Orach Chayim.153.1.1 מותר לעשות מב " ה בית המדרש וכו' וכ' הרמב " ם הטעם דקדושת בית המדרש יתירה על קדושת ב " ה ומעלין בקדש ואין מורידין והוא מימרא דרב פפי משמיה דרבא פ' בני העיר סוף ( מגילה דף כו ) ודלא כרב פפא דמתני איפכא :
Orach Chayim.153.2.1 בני העיר שמכרו ב " ה כו' משנה ר " פ בני העיר ותיבה הוא ארגז שס " ת מונח בתוכו כדפי' לעיל בסי' קמ " ח ק " ן :
Orach Chayim.153.3.1 ומ " ש אבל איפכא להורידן מקדושתן לא כתב מהר " י אבוהב משמע דלקנות כיוצא בהם שרי ושכך מ " כ בשם ה " ר יונה ז " ל ומביאו ב " י ונראה דהיינו דוקא אם כבר מכרו דיעבד שרי לקנות כיוצא בהם אע " ג דאיכא עילויא אחרינא לקנות בהם ס " ת אבל לכתחילה אסור למכרם כדי לקנות כיוצא בהם כדכתב הר " ן ומביאו ב " י דהא פשיטא היא ואין מהרי " א חולק כלל אדברי הר " ן בזה ובס " ת מיבעיא לן אי שרי לכתחילה כיון דליכא לעילויי ולא איפשיטא ונקטינן נמי לחומרא כמ " ש הר " ן ועיין במ " ש בי " ד סי' ע " ד באורך :
Orach Chayim.153.4.1 ואפי' אם קנו בקצת וכו' שם בסיפא וכן במותריהן משום דמה לי כולה מה לי מקצתה מ " מ איכא הורדה אם משנה המותר לקדושה קלה :
Orach Chayim.153.5.1 ומ " ש וכן אם גבו מעות כו' פי' כשם שבמכרו דבר שקדושתו חמורה אין יכולין לקנות בדמי כולה דבר שקדושתו קלה כך הדין אם גבו אבל אם קנו בקצת המעות הדבר שגבו בהם והותירו משנין המותר אף לדבר שקדושתו קלה דבזה אין דין גבו כמכרו ופירש " י מותר להורידן שהרי עדיין לא באו לשימוש קדושה חמורה עכ " ל :
Orach Chayim.153.6.1 ומ " ש רבינו משנין המותר לכל מה שירצו כ " כ הרמב " ם בפ " א וקשיא לי דה " ל לומר משנין המותר לדבר שקדושתו קלה אבל לכל מה שירצו משמע אפילו לדבר שאין בו קדושה כלל אלא שאר צרכי הקהל ועוד כתב בכסף משנה תמה מהר " ך אמאי אין משנין הדמים הא הוו כטווי לאריג דליכא למ " ד ואפי' בלבנים אמרי' בתחילת הפ' דלית בהו משום קדושה כ " ש שגבו מעות וההיא דגבו והותירו יש לנו לפרש בע " א או שנאמר דלאו הילכתא היא עכ " ל וקושיא זו לפע " ד אינה צריכה לפנים דמה ענין הזמנ' לכאן שאין כאן הזמנה כמו מי שמזמין עצים ואבנים משלו ובונה בהכ " נ דאינו קדושה אלא משעת תשמיש שהתפלל בה אלא כהתנדב מעות ונתן ליד הגובה לצורך מה שגבו דמיד חלה הקדושה על המעות לקנות בהן אותו דבר שקדושתו חמורה ואסור לשנותן ואפי' המנדב עצמו אין בידו לשנות כמבואר בי " ד סימן רנ " ט ועל הקושיא הראשונה נראה דסבירא ליה להרמב " ם ורבינו דאם קנו בקצת המעות הדבר שגבו בהם והותירו משנין המותר לכל מה שירצו אפילו אין בו קדושה כלל אלא לכל שאר צרכי ציבור דכל מי שמתנדב דבר לצורך כך וכך אדעתא דהכי הוא מנדב לעשות במותר לכל מה שירצו והכי משמע בתלמודא דאמר רבא ל " ש אלא שמכרו והותירו אבל גבו והותירו מותר איתיביה אביי בד " א שלא התנו אבל התנו אפילו לדוכסוסיא מותר ( פירוש פרשא דמתא מזומן לשליחות מושל העיר כשיצטרכו ) היכי דמי אילימא שמכרו והותירו כי התנו מאי הוי אלא שגבו והותירו וטעמא דהתנו הא לא התנו לא לעולם שמכרו והותירו והכי קאמר במה דברים אמורים שלא התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל התנו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו לדוכסוסיא נמי מותר ומשמע דלמסקנא בגבו והותירו אפילו לא התנו מותר נמי אפילו לדוכסוסיא כמו במכרו והותירו היכא דהתנו דאל " כ ה " ל לחלק בין היתר זה להיתר זה והכי משמע נמי לישנא דקאמר רבא אבל גבו והותירו מותר דקאמר מותר בסתמא דמשמע מותר לכל מה שירצו כנ " ל דעת הרמב " ם ורבינו והכי נקטינן דלא כדמשמע מפי' רש " י דלא שרי אלא הורדה לקדושה קלה :
Orach Chayim.153.7.1 והא דב " ה נמכרת וכו' פי' דכרכים כיון שנעשית גם לאנשים אחרים אין בני העיר לבדם בעליהם ואף על פי שבנאוה משלהם בלבד ולא קבלו שום סיוע לצורך בנין משל אחרים מ " מ ה " ל כאילו הקדישוה בפי' לדעת כל העולם וכל ישראל בעלים שלו ואין רשות לבני העיר למכור שלא מדעת בעלים והכי נקטינן וכ " כ הרמב " ם והרא " ש ואחריהם נמשך רבינו דלא כי " מ בדרך אחר עיין בב " י :
Orach Chayim.153.8.1 ומ " ש אלא א " כ תלו אותה בדעת היחיד שם בפ' בני העיר א " ר אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא אע " ג דמעלמא אתו לה כיון דאדעתא דידי קא אתו אי בעינא מזבנינא לה ופי' הרא " ש דאע " פ שקדושה היא הך בי כנישתא לדעת כל העולם כולם מסכימים לדעת רב אשי וס " ל לרבינו דכל בני העיר קידשוה בשעת בנין לכל העולם ותלו אותה בדעת רב אשי ודבר זה היה נודע ומפורסם שכל בני העיר מסכימים לדעת רב אשי וה " ה יחיד אחר אם תלו אותה בדעתו יעשה בה היחיד מה שירצה להוסיף או למעט בבנין או למכרה לגמרי ולבנות ב " ה אחר במקומו או במקום אחר ותלמודא דנקט רב אשי מעשה שהיה כך היה בב " ה דמתא מחסיא דהיה ידוע דכולם מסכימים לדעת רב אשי . ויש לפרש ג " כ דס " ל להרא " ש דגדול בדורו כרב אשי מסתמא כולם היו מסכימים לדעתו ולמד רבינו מדבריו דה " ה כל יחיד אם תלו אותה בפירוש בדעת היחיד ונראה דה " ה בתלו בני העיר בשעת בנין לדעת עצמם דיכולין למכרה וכ " ש הוא מתלו אותה ביחיד בלבד והא דלא כתב רבינו דין זה דגדול הדור דמסתמא כולם מסכימים לדעתו היינו משום דס " ל דאין ללמוד שאר גדול מרב אשי והכי נקטינן וכן פי' ב " י ודלא כפי' מהר " י חביב :
Orach Chayim.153.9.1 ומ " מ המעות נשארין בקדושתן פי' ב " ה של כפרים או אפי' של כרכים כשתלו אותה בדעת היחיד דיכולין למכרה וב " ה יצאה לחולין מ " מ הקדושה חלה על הדמים ואסור לשנותם לקדושה קלה ובכפרים מפרש בסמוך דוקא בשלא מכרוה שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר :
Orach Chayim.153.10.1 ואם בנו בית סתם וכו' כ " כ הרא " ש ע " ש הירושלמי דאפילו הקדיש תיבה או מטפחת לשם ספר עד שלא נשתמש בו הספר מותר להשתמש בו הדיוט א " כ כ " ש אם בנאוה לשם בהכ " נ אינו קדוש אלא משנשתמש בו דהזמנה לאו מילתא היא ויכול להשתמש בו הדיוט ואע " ג דאינו יכול לחזור בו דבפיך זו צדקה דחשיב כמו נדר וכמ " ש המרדכי בשם מהר " ם על ראובן שאמר קרקע זו אני נותן לבנות עליה בהכ " נ דאינו יכול לחזור בו וה " נ אם הקדיש ביתו לבהכ " נ או בנאוהו לשם בהכ " נ אינו יכול לחזור בו מ " מ אין קדושה חלה עליו כלל ומשתמש בו הדיוט ולא דמי לגבו מעות דהתם הקדושה חלה עליו מיד משעה שהוציא המעות מידו ונתנם ליד הגובה כדפי' לעיל ולאו דוקא מעות אלא הוא הדין עצים ואבנים כשגבו מכל אחד אבן או עץ נמי חלה הקדושה עליו כמו גבו מעות אבל במקדיש בית לבהכ " נ או בנאוהו לשם בהכ " נ לא הוציא מידו כלום ואינו אלא הזמנה בעלמא ומשתמש בו הדיוט ולבנים חדשים שנעשו לצורך בהכ " נ דאין בהם קדושה כמ " ש רבינו בסוף סימן זה היינו נמי שאין שם אלא הזמנה בעלמא שלא הוציאם מתחת ידו וב " י כתב פירוש זה ואמר ודוחק לחלק בכך ותמהתי דלפע " ד נראה דתורת אמת הוא לחלק בכך וכמ " ש לעיל בסעיף ג' וכן פסק בהגהת ש " ע : כתב במרדכי דבהכ " נ לא קדיש אלא באזמניה לבהכ " נ לעולם וגם עשה מעשה שהתפללו בה פעם אחת כדאמר גבי תפילין צר ביה ואזמניה לצורך תפילין לעולם ולא לפי שעה אז קדיש כי צר ביה חד זימנא אבל הקדיש בית לפי שעה לתפלה כגון בכ " נ שבבבל ע " ת הם עשויות ושרי אי אתנו דהכל לפי תנאו עכ " ל והכי נהוג והא דכתב רבינו בסי' קנ " א דלא מהני תנאי בשעת יישובן היינו לומר דבעוד שנוהגין בו קדושת בהכ " נ והציבור מתפללין בה ורוצין להשתמש בה התם הוא דלא מהני תנאו אבל אם התנה להתפלל בו עד זמן פלוני ואחר כלות הזמן לא יתפלל בו כלל אז מהני תנאו שלאחר כלות הזמן אין שם קדושת בהכ " נ כלל ומשתמש בו כל תשמיש שירצה . ולפי זה ודאי דברי המרדכי הללו עולים יפה ומסכימים לדברי המפרשים בהך דב " כ שבבבל ע " ת עשויות שהביא ב " י בסימן קנ " א ודלא כב " י שכתב דאינן מסכימים ודו " ק :
Orach Chayim.153.11.1 וכשמוכרים אנשי כפר בית הכנסת וכו' איכא להקשות דה " ל למימר בסתם וכשמוכרין בית הכנסת וכו' דהוה בכללו גם כן בית הכנסת דכרכים כשתלו אותה בדעת היחיד דמסתמא דין בית הכנסת זו כדין ב " ה של יחיד בשלו דיכול למוכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה וכי היכי דלעיל אמר רבינו בסתם גבי איסורא ומ " מ המעות נשארין בקדושתן וקאי אדכפרים ואדכרכים כשתלו אותה בדעת היחיד ה " נ הכא גבי היתירא ה " ל למימר בסתם בתרוייהו ולמ " ש הר " ן דהך דתלו אותה בדעת היחיד דיעשה בה היחיד כפי דעתו היינו בהדי ציבורא ולאפוקי מדכרכים דציבורא לא מלוי מזבני לה עכ " ל ומביאו ב " י וכן פסק בש " ע ניחא דדוקא אנשי כפר יכולין למוכרה ממכר עולם והלוקח יעשה בה מה שירצה חוץ ממרחך וכו' אבל בדכרכים ותלו אותה בדעת היחיד אין היחיד עושה בה מה שירצ' אלא להוסיף או למעט בבנין או למכרה ולקנות בה' " כ אחרת והלוקח ג " כ מנהיג בה קדושת בה " כ ולא דמי לבה " כ של יחיד בשלו דהוא לבדו בעליה הילכך יכול לעשות בדמיו מה שירצה והלוקח ג " כ יעשה בה מה שירצה אפי' אלו הד' דברים אבל בדכרכים ותלו אותה בדעת היחיד כיון דכל ישראל בעליה דבה " כ זו אלא דתלו אותה בדעת היחיד ודוקא בהדי ציבורא אין יכולין להפקיע קדושת בה " כ לעולם אלא אעפ " י שיכולין למוכרה מ " מ הדמים נשארין בקדושתן והבה " כ ג " כ נשארה בקדושתה ועדיין צ " ע :
Orach Chayim.153.12.1 ומ " ש וכן כל יחיד בשלו יכול למוכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה אפילו ס " ת או בה " כ כצ " ל . ואח " כ מתחיל דבור אחר לבנים או עצים מבה " כ ישן וכו' ובב " י תופס הדיבור ב " ה או לבנים או עצים וכו' וכ " ב בש " ע והוא ט " ס :
Orach Chayim.153.13.1 לבנים או עצים מב " ה ישן וכו' מימרא דרבא שם ( דף כ " ו ) וכתבו התוס' אמאי קאמר הכא אוגורה ומשכונה אסור ובמתני' ( דף כז ) קאמר ר " מ דאין מוכרין ב " ה ( אפי' של רבים לרבים מכירת חלוטין דדרך בזיון הוא כלו' אינה נחשבת בעינינו לכלום ) אלא ע " ת שאם ( ירצה יחזירהו ) והלא על תנאי הוי כמשכונה ונ " ל דהא דר " מ שרי למכור ע " ת היינו של רבים לרבים להתפלל שם דאין במכר זה זלזול והא דאסרינן הכא משכנתא היינו ליחיד משום זלזול עכ " ל אם כן לפ " ז לחכמים דפליגי אר " מ ושרי למכור ממכר עולם חוץ מלד' דברים ומכ " ש דע " ת שרי והלכה כחכמים א " כ משכנתא נמי שרי של רבים לרבים וכתב ב " י ולא ראיתי לא' מהפוסקים שחילק בכך עכ " ל וכן נלע " ד דאין דיבור זה מדברי התוס' אלא מאיזה תלמיד שכתב כך בגליון והכניסוהו בפנים דאי כפירושו אמאי קאמר תלמודא אוגורה ומשכונה אסור מ " ט בקדושתה קאי פי' שאין דבר שיחול קדושתו עליו והיא תצא לחולין והלא לפי דברי התוס' בשל רבים לרבים שרי אפי' אין דבר שיחול קדושתו עליו ואין משכנתא אסורה אלא ליחיד משום זלזול והורדה ותו אי טעמא משום זלזול והורדה אף מכירה אסור כדתנן אין מוכרין של רבים ליחיד אלא האי פירושא ליתא ופשיטא דאפילו של רבים לרבים אסרינן הכא אוגורה ומשכונה מטעמא דבקדושתה קאי ור " מ דמתיר למכור ע " ת שאני התם כיון דאיכא צד אחד במכר שפיר חיילא הקדושה אדמיה והיא יוצאת לחולין : כתב מהרש " ל מכרו חומשין לוקחין בדמיהן ס " ת אבל איפכא להורידן מקדושתן לא נראה דאין קרוי הורדה מקדושה אם מניחין שאר ספרים בארון אצל ס " ת דהא עדיין בקדושתו קיים ותדע שהרי מעולם נהגו להניח בארון יריעות פסולין וה " ה חומשים ושאר ספרים אכן צ " ע היכא שהוציאו ס " ת ממנו אם יכולין להניח בתוכו שאר ספרים דמאחר דלית בה ס " ת איכא הורדה מקדושתה לפי שעה או לא עכ " ל ולפעד " נ פשוט דאסור מדתניא בפרק בני העיר ( מגילה דף כז ) גוללין ספר תורה במטפחת חומשין וחומשין במטפחת נביאים וכתובים אבל לא נביאים וכתובים במטפחת חומשין ולא חומשין במטפחת ס " ת ורישא דגוללין ספר תורה במטפחת חומשין ודאי מיירי דגוללין לפי שעה קאמר ואח " כ חוזרין וגוללין בה חומשין דאין לפרש דבמייחד אותה מעכשיו והלאה שלא לגלול בה אלא ס " ת לא איצטריך ליה למתני דהא פשיטא דשרי אלא בע " כ דבגוללין בה ס " ת לפי שעה קאמר דשרי אח " כ לחזור ולגלול בה חומשין וא " כ סיפא נמי דאסור לגלול חומשין במטפחת ס " ת בגוללין לפי שעה היא ואפ " ה חשבינן לה הורדה ואסור כדפי' והכי משמע להדיא במרדכי ר " פ בני העיר וב " י מביאו בסי' קנ " ד ע " ש גם מתוך מ " ש ב " י לשם בסימן קנ " ד וז " ל ומיהו איכא למידק שהרי מניחין סדורי תפלה וספרים אחרים ע " ג בגד הפרוס על התיבה כו' אלמא דס " ל דלפי שעה נמי הוי הורדה וכן מוכח ממ " ש הר " ן דאי בעינן עילויא אסור לגלול ס " ת זה במטפחת של ס " ת אחר ומביאו ב " י בסימן קנ " ד אלמא דלפי שעה נמי אסור וה " ה דאסור להניח חומשים ושאר ספרים בארון כשאין בה ס " ת דאף לפי שעה חשיב לה הורדה ואפי' אצל ס " ת נמי אין נראה להקל להניח בתוכה יריעות וחומשין וספרים פסולין כי מי הגיד לנו דמנהג וותיקין הוא :
Orach Chayim.154.1.1 תשמישי קדושה כגון תיק של ספרים וכו' ורצועות של תפילין ברייתא בריש פ' בני העיר ואלו הן תשמישי קדושה דלוסקמי ספרים תפילין ומזוזות ותיק של ס " ת ונרתיק של תפילין ורצועותיהן וכתבו התוס' מכאן משמע שהדל " ת והיו " ד שבקשר הרצועה אינן אותיות גמורות ולא הוי הל " מ כ " א השי " ן שבבתים מדלא קרי הכא לרצועות אלא תשמישי קדושה וה " נ משמע בהקומץ רבה ( דף לה ) דלא קרי להו אלא תשמישי קדושה וה " נ משמע פרק ב' דשבת דפריך והאמר אביי שי " ן של תפילין הל " מ ולא פריך כך מן הדל " ת והיו " ד וכו' אבל למה שפיר' רש " י דהדל " ת והיו " ד חשיבי נמי אותיות קשה מכל הני שהבאתי עכ " ל וכך הסכים הר " ן לשם וכך היא דעת רבינו וכדי ליישב פירש " י י " ל דבמגילה הכי קאמר ונרתיק של תפילין ושל רצועותיהן כי היכי דקאמר דלוסקמא של ספרים ושל תפילין ומזוזות והא דלא נקט נמי רצועותיהן אצל דלוסקמא י " ל דכיון דאורחיה דתנא למיתני בדוכתי טובא ספרים תפילין ומזוזות בהדי הדדי תני להו נמי הכא בהדי הדדי ובהקומץ רבה יש לומר דאיידי דקאמר גרדומי תכלת דשרי דתשמישי מצוה נינהו קאמר גרדומי רצועות פסולים דתשמישי קדושה נינהו ואה " נ דקדושים הם עצמם . ועי " ל דאעפ " י דאותיות דל " ת ויו " ד שברצועה הם עצמם קודש מכל מקום שאר הרצועה לתלותה לבר הקשר אף על גב דאית להו שיעורא אינו אלא תשמיש קדושה ובפרק ב' דשבת דפריך משי " ן הוא הדין דפריך מדלי' " ת ויו " ד וכפי' רש " י לשם להדיא אלא דאביי נקט שי " ן דהיא אות ראשונה משם שד " י והוא הדין דל " ת ויו " ד דאין בשי " ן לחודיה שם אלא בהדי דל " ת ויו " ד כנ " ל ביישוב קושיית התוספות :
Orach Chayim.154.2.1 הארון וכל מה שעושין לס " ת מועיל בו תנאי להשתמש בו שאר תשמיש פי' בתחילת עשייתו מועיל בו תנאי להשתמש עמו תשמיש של חול והיינו דוקא במקום מיוחד שבארון מוקף מחיצות מסביב והכי משמע בירושלמי הביאו המרדכי ר " פ בני העיר ר' יונה עביד ליה מגדל ואתני עליה עיליא דספריא וארעיה דמאנין פי' התנה עליו שחלק העליון של מגדל ישימו בו ס " ת וחלק התחתון ישימו בו כלים של חול והיינו כשכל חלק היה מוקף מחיצות מסביב אבל ודאי דאסור להשתמש שאר תשמיש של חול עם הס " ת בחלק אחד ביחד כדפי' באורך בסוף סימן קנ " ג :
Orach Chayim.155.1.1 א " ל נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה כצ " ל ולא כנמצא בספרי רבינו דגרס איפכ' והוא ט " ס דהא בפ' במה מדליקין ( שבת דף לא ) יליף לה מקרא והיה אמונת עתך וגומר אלמא דשאלת נשאת ונתת באמונה היא מקמי קבעת עתים לתורה והא דפ' קמא דסנהדרין דאין תחילת דינו של אדם אלא על ד " ת דכתיב פוטר מים ראשית מדון היינו עונש הדין שהיא תחילה על ד " ת דכיון דהתלמוד מביא לידי מעשה ראוי לעונשו בתחילה על שלא למד שמתוך כך נכשל במעשה אבל לענין שאלה ראוי להקדי' על שאלת משא ומתן שהיא קודמת לת " ת שכל אדם צריך לבקש ולחזר אחר פרנסתו ופרנסת ביתו בכל יום ויום מקודם וק " ל וזה היה דעת התוס' בפ " ק דסנהדרין בשינויא בתרא ועוד כתבו בשינויא קמא דבסנהדרין מדבר במי שלא למד כלל ובשבת מדבר במי שלומד אלא שלא קבע עתים לתורה נראה שדעתם דכיון דהעולם נברא בשביל שיתעסקו ישראל בתורה ואם לא היו מקבלים התורה היה העולם חזר לתוהו ובוהו א " כ דבר זה גדול מאד לכן כשלא למד כלל התורה דנים אותו בתחילה על ד " ת כי היה גורם שיחזור העולם לתוהו ובוהו אבל כשעסק בתורה אלא שלא קבע עתים לתורה אם לא היה נושא ונותן באמונה היה יישוב העולם חרב כי אין העולם קיים אלא על הדין ועל האמת ועל השלום וכמו שהאריך רבינו בזה בתחילת חושן משפט לכן שואלין אותו תחילה נשאת ונתת באמונה כי דבר גדול הוא כיון שקיום העולם תלוי בזה והב " י מיישב נוסחת רבינו המוטעת ולא נהירא אלא דברי התו' הן האמת :
Orach Chayim.155.2.1 כדאמרינן פ " ג מיני חלאים וכו' כמנין מחל " ה וכולם פת במלח וכו' כתב במרדכי הארוך וששאלת לפרש שיעור פת של שחרית ובאיזה שעה ביום אוכלין אותה דע שאנו לא נהגו בה כל עיקר ואין רבותינו רגילין בה מפני ששמענו שפת שחרית אינה באה אלא בתבואה הרחוקה מן היישוב ולא שמעה קול תרנגול ולא קול מושכין באניות והרגילין בה צריכי' לאוכלה תדיר בכל יום על כן נמנעים החכמים ממנה דאי אפשר לעמוד עמה עכ " ל :
Orach Chayim.156.1.1 ואחר כך ילך לעסקיו דכל תורה שאין עמה מלאכה מה שהביא רבינו הסיפא ולא הביא הרישא יפה ת " ת עם ד " א וכו' הוא לפי דנראה דהתנא מדבר בשתי כתות מישראל הא' הם התגרים דפורשין בספינות הים והולכים בסחורות בדרך רחוקה וארז " ל ולא מעבר לים היא לא תמצא תורה בתגרין ועליהם אמר יפה תורה עם ד " א דאצל כת זו ד " א עיקר והתורה טפלה ולכן אמר יפה הוא דיהיה יודע מה שכתוב בתורה שיגיעת שניהם משכחת עון וכת אחרת הם לומדי תורה ויושבים בביתם שהתורה אצלם הוא עיקר אמר עליהם וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון דבכת זו צריך שיתפרנס במלאכה והוא יושב בביתו ועוסק בתורה כי בזה יש לתורה קיום אצל כת זו . ורבינו מדבר כאן בכת זו שיושבי' בביתם ומתפרנסים במלאכה או בשאר עסקים כגון רבית וכיוצא כדי שיוכל לישב בביתו וללמוד תורה על כן הביא על זה הסיפא נ " ל אמת וצדק :
Orach Chayim.156.2.1 ויזהר מלהשתתף עם כו' עיין בח " מ ריש סי' קפ " ב מ " ש ע " ז בס " ד :
Orach Chayim.157.1.1 דהוי כזורק אבן לחמת פירש רש " י דאינו מעלה ואינו מוריד ויש מי שפירש דנוהגין כשהחמת אינה מלאה וחוששין שהיין יהא נפגם מטילין בה אבן שתהא מלאה כדי שלא יתקלקל ויפגם היין וכן הוא לענין זמן האכילה דלאחר שעה ששית אין המאכל מבריא את האוכלו ולא מוסיף בו כח אלא מחזיקו שלא יפגם ויחלה ויתקלקל ואקחה פת לחם ואקח " ה למפרע הת " ר חגורה " קודם " אכילה פ " ת לח " ם ר " ת " פן " תבא " לידי " חולי " מעיים :
Orach Chayim.158.1.1 וכשבא לאכול יטול ידיו קודם משמע מלשון רבינו מדה " ל לומר בקיצור ויטול ידיו קודם האכילה ולא אמר כך אלא אמר וכשבא לאכול וכו' אלמא דר " ל אפילו ידיו נקיות כגון שנטל ידיו שלא על דעת אכילה דאפילו כבר ידיו נקיות מ " מ כשבא לאכול חוזר ונוטל ידיו וכ " כ ב " י ע " ש האגור שכ " כ בשבולי הלקט וכן דקדק הרשב " א מפירש " י בפ' כל הבשר בהך דרב דנוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום דמדפירש רש " י ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם ולא אמר ובלבד שלא יהיו מטונפים אלמא דצריך שיכוין שיהיו נטולים לאכילה ולכך אמר צריך שיזהר מלטנפם דצריך נט " י לשם אכילה ומביאו ב " י בסימן קס " ד והכי מוכח מדברי הרמב " ם בפ " ו מה' ברכות וכה " ג כתבו התוס' בע " פ דאם נטל ידיו לדבר שטבולו במשקה ואח " כ רוצה לאכול לחם אין אותה נטילה עולה לו ע " כ וא " כ כ " ש היכא דלא נטל ידיו לא לדעת אכילה ולא לדבר שטבולו במשקה אלא לנקיות דפשיטא דאינה עולה לו :
Orach Chayim.158.2.1 ומ " ש ואפילו לחולין פי' ל " מ לתרומה דכיון דסתם ידים פוסלין את התרומה א " כ יהא אוכל תרומה שהיא טמאה מדרבנן שיש בה עון מיתה אלא אפילו לחולין דאין שני פוסל כתרומה נמי צריך נטילה כמו שיתבאר :
Orach Chayim.158.3.1 ולאו דוקא כשאוכל פת וכו' מימרא דר " א בפ' ע " פ ולשון צריך נט " י משמעו כל דין נט " י ומברך עליה' וכך היא דעת רש " י והרמב " ם והרא " ש ורבינו אבל אין כן דעת התוספות ורשב " ם ומהר " ם מרוטנבור " ג וכ " כ האחרוני' שיש ליטול ידיו ולא יברך והכי נקטינן וע " ל בסימן תע " ג : כתב ב " י דבגמרת ע " פ משמע דאע " פ שאינו מטבל אלא ראש הירק ואין ידו נוגע במשקה נמי צריך ליטול ידיו דחיישינן דילמא משקעיה ליה ויגע בידו במשקה וכ " כ בהגהת ש " ע . וכתב עוד דוקא פת שמברך עליו המוציא צריך נט " י אבל לחמניות דקות וכן פת הבא בכסנין ואינו קובע סעודתו עליהם שאין מברכין עליה' המוציא א " צ נט " י וכן פסק בש " ע . כתב הרוקח אוכל פחות מכביצה יטול מספק ולא יברך עכ " ל ומביאו ב " י משמע אבל פחות מכזית א " צ נטילה כלל דאל " כ ה " ל לאשמועי' רבותא דאפי' פחות מכזית יטול מספק ולא יברך וכך היא נוטה דעת הש " ע ע " ש . כת' ב " י דמדברי הרשב " א גבי בלם ליה אומצא בפ' כ " ה ( דף קז ) משמע דבשר צלי שמוהל טופח עליו א " צ נטילה דאי צריך נטילה אמאי איצטריך לפרש דנתן לו פת עם הצלי כיון דבלא פת נמי צריך נטילה במוהל טופח על הצלי ודברי הרשב " א הללו הם דברי התו' שכתבו בלם ליה אומצא פי' ופת עמה עכ " ל ומ " מ נלפע " ד דאין מכאן ראיה דכיון דעיקר נטילה ניתקנה על הפת אלא שהחמירו גם במשקין א " כ ליכא למיפשט אוכל מחמת מאכל בפת מאוכל מחמת מאכיל בדבר שטיבולו במשקה דאע " ג דבמשקה לא צריך נטילה דילמא בפת צריך מש " ה איצטריך לאוקמי בדבלם ליה אומצא ופת עמה . ולכן נראה דיטול ידיו בצלי טופח ולא יברך :
Orach Chayim.158.4.1 אבל הנוטל ידיו לפירות ה " ז מגסי הרוח כך הוא דעת רוב הפוסקים כרב נחמן בפרק כל הבשר ולא כרבא דאמר רשות הוא והסמ " ג פסק כרבא ולא קי " ל הכי מיהו כתב הר " פ בהגהת סמ " ק דאם רוחץ מפני שאין ידיו נקיות ואסור לברך על הפירות בידים מטונפות אין בו משום גסי הרוח וז " ל המרדכי אם ידוע דנגע במקום הטנופת צריך ליטול אף לפירות עכ " ל ונראה דה " ה בנגע במקומות המכוסים בגופו דחשיב כמקום הטנופת . כתב ב " י דהרשב " א כתב שהשותה צריך ליטול ידו אחת שנוטל בה את הכוס ושאר הפוסקים חלוקים עליו ונהוג עלמא כותייהו וכל המשנה אינו מן המחמירין אלא מן המתמיהין עכ " ל :
Orach Chayim.158.5.1 וצריך ליזהר בנטילתם וכו' פי' לאפוקי מהני אינשי דלא משו ידייהו כלל אע " פ שאינן הולכין במחנה למלחמה אבל אם מצמצם ברביעית מים בלחוד דהיינו משא ולא משא אינו חייב נדוי ולא נענש ואעפ " כ יוסיף ליטול ידיו בשפע וכו' כתב ה " ר יונתן ספ " ק דעירובין אמתניתין ד' דברים פטורין במחנה וכו' פטורין התירו להם חכמים למחנה היוצא להלחם אפילו למלחמת הרשות וכ " ש למלחמת מצוה אף על פי שהוא אסור לכל אדם ואפילו לשיירא ההולכת ממקום למקום שאין דין שיירא בד' דברים אלו כדין יחיד העומד בביתו וכו' עד והתירו להם לאכול בלא רחיצת ידים ולהתפלל בקנוח ידיהם בעפר לבדו ואפילו רחוקים ממים אפילו מיל דליחיד היינו מצריכים אותו לילך למעיין או בור או מקוה מים עד ד' מילין ולמחנה לא הצריכו עכ " ל וכ " כ ב " י ע " ש א " ח דמי שהיה במדבר או שיש לו סכנה אוכל ושותה בלא רחיצה וצ " ע בפ' עושין פסין שלא היה לו מים בבית האסורים ליטול ידיו לסעודה ואמר מוטב שאמות מיתת עצמי ולא אעבור על דברי חבירי תירצו התוס' דמחמיר על עצמו היה ע " כ :
Orach Chayim.158.6.1 ויברך ענט " י אע " פ שאינו אלא מדרבנן הא דכתב רבינו להא מילתא הכא אף על גב דכל הברכות במצות דרבנן אינן אלא מדרבנן נראה דה " ט דבעלמא כל מצוה דרבנן תקנוה רבנן בשביל דהמצוה בעצמה יש בה טעם וראוי לברך וצונו אבל מצות נטילה לחולין דאין בה טעם בעצמה אלא תקנו שיהא רגיל בנטילה זו אף בחולין כדי שלא יבא ליגע בתרומה בלא נטילה קשיא ודאי מאי וצונו כיון שאין טעם במצוה עצמה אלא משום סרך תרומה ותירץ דגם ברכה זו אסמכוה אלאו דלא תסור :
Orach Chayim.158.7.1 ומ " ש שגם הניגוב הוא מן המצוה פי' מטעם דהאוכל בלא ניגוב כאילו אוכל לחם טמא מיהו אין זה אלא כשאינו שופך רביעית בב " א על ב' ידיו כאחת וכו' כמ " ש ב " י בשם המרדכי : כתב בש " ע סעיף ז' דמי שנטל ידיו שלא לאכול ואח " כ נמלך ואכל אין אותה נטילה עולה לו וכתב בהגה " ה ואם לא הסיח דעתו יטול ידיו בלא ברכה הוראה זו תמוה ונראה ליישב דס " ל כהר " ר יונה שכתב שכל שמתנה שלא בשעת אכילה מתנה שחרית קרי ליה ומהני אפילו שלא בשעת הדחק אם לא הסיח דעתו וכמ " ש ב " י לקמן בסימן קס " ד השתא לפי זה זה שנטל ידיו שלא לאכול עכשיו אלא לאחר שעה ושתים חשיב ליה תנאי שלא בשעת אכילה ומהני אם לא הסיח דעתו או כגון שהניח ידיו אחר נטילה בבתי ידים וצריך לומר לפ " ז דאע " פ דאינו מתנה כך בפירוש בשעת נטילה אלא שמחשב כך בדעתו חשיב ליה מתנה וכאילו התנה בפיו בפי' דמי ומ " מ משום ספק דילמא אוכל בלי נטילה כיון דלא היה מתנה בפי' אלא במחשבה וגם לא היה התנאי שחרית כתב דיחזור ויטול ידיו לפני אכילה ומשום ספק ברכה לבטלה דשמא מהני תנאי זה כתב דיטול ידיו ולא יברך :
Orach Chayim.159.1.1 אין נוטלין לידים אלא מכלי פרק כ " ה ריש ( דף ק " ז ) קפדיתו אמנא . א " ל אין והא דפירש " י קפדיתו אמנא שיהא הכלי שלם הוה קשיא ליה מאי זו שאלה דהא ודאי כ " ע אין נוטלין ידיהם אלא מכלי ולכך פי' דה " ק קפדיתו אמנא אי ס " ל דאין נוטלין אלא מכלי א " כ צריך להקפיד אם הוא שלם דאם אינו שלם בטל מיניה שם כלי ואין נוטלין ממנו ידים :
Orach Chayim.159.2.1 ומ " ש אבל כל הכלים כשרים וכו' משנה פ " ק דידים כלומר אע " פ שג' מיני כלים הללו אינן מקבלין טומאה אפ " ה חשיב כלי לענין נט " י :
Orach Chayim.159.3.1 אם ניקב בכונס משקה וכו' בפ' כ " ה שם אמר רבא כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידי' ומשמע מדקאמר בסתם אין נוטלין ואינו מחלק אלמא דאפי' נוטל ידיו דרך הנקב ומחזיק רביעית מן הנקב ולמטה נמי אין נוטלין ממנו לידים דכיון דמעיקרא היה מקבל טומאה והשתא שניקב בכונס משקה לא מקבל טומאה בטיל מתורת כלי לגמרי ואין נוטלין ממנו לידים כלל אבל בספר התרומה סי' ע " ז מחלק שכתב וז " ל וצריך שלא יהא הכלי נסדק ולא ניקב במקום שהן עוברין כששופכן על ידו שמן הנקב ואילך אין תורת כלי עליו ומים שנופלין על ידיו מן הנקב ודאי כשרות אבל המים שעוברין מחוץ לנקב דרך שפת הכלי פסולות כיון שבאו על הנקב עכ " ל והרשב " א בת " ה בית ז' סוף שער ג' הביא דברי סה " ת ומסיים בהם דדרך הנקב שרי ליטול דה " ל כברזא ויש להקשות דברזא שאני דמתחלה נעשה לקבל ע " י כך כמו שהאריך בזה ב " י אצל מ " ש רבינו לקמן אבל אם היה ברזא בנקב וי " ל דהרשב " א ס " ל דזה שמייחד כלי זה ליטול ממנו דרך נקב זה חשבינן ליה כאילו עשה עכשיו נקב בכלי זה ולשום בו ברזא כדי ליטול ממנו דרך נקב זה דכך לי אם ייחדו עכשיו ליטול ממנו דרך נקב זה כמו אם היה עושה נקב בו מתחלה והשים בו ברזא כך היא דעת סה " ת בזה מיהו הבאים אחר סה " ת נחלקו בהבנת דבריו דהרשב " א הבין דדוקא בניקב בכונס משקה מחלק בין באו על ידיו דרך הנקב דשרי ובין נוטל דרך הכלי למעלה מן הנקב דפסול אבל אם אינו ניקב בכונס משקה אלא במוציא משקה אפילו דרך פיו למעלה נמי נוטלין שכתב וז " ל ומסתברא דאפילו נשבר כל שלא טהור מחמת שבירתו עדיין כלי הוא ואין מחלקים את הכלי לשנים וכל שמקבל רביעית ואין שברו גדול כל כך שיטהרנו מידי טומאתו מותר ליטול ממנו לידים עכ " ל אבל הסמ " ג והסמ " ק הבינו בהיפך שלא חילק סה " ת בין דרך הנקב ? דשרי ולמעלה דרך פיו פסול אלא בניקב כמוציא משקה ומחזיק רביעית למטה מן הנקב אבל בניקב בכונס משקה אפילו מחזיק רביעית למטה מן הנקב ונוטל דרך הנקב נמי פסול שאין שם כלי עליו כלל אבל בהגהת מיימוני פ " ז דה' ברכות כתב כלשון סה " ת ואיכא לפרש הכי ואיכא לפרש הכי אלא שהב " י וכן מהרא " י בת " ה סימן רס " א כתב דבהגהת מיימוני כתב כסמ " ג וסמ " ק אולי כך היה כתוב לפניהם בפי' . ובדברי הרא " ש צ " ע שאחר שהביא דברי רבא כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים כתב וז " ל וכלי שניקב ומחזיק רביעית למטה מן הנקב מותר ליטול דרך הנקב אבל לא דרך פיו דלמעלה מן הנקב לא חשיב כלי עכ " ל דלכאורה משמע דקאי אניקב בכונס משקה דלעיל מיניה אבל כל שהנקב פחות מכונס משקה כשר אפילו דרך פיו וכמ " ש הרשב " א מיהו אפשר דלא אמר הרא " ש דדרך נקב שרי אלא בניקב פחות מכונס משקה אבל בכונס משקה בטיל מיניה שם כלי ואפי' דרך נקב פסול וכמ " ש סמ " ג וסמ " ק . אלא דמדברי רבינו מוכח להדיא דהבין דברי הרא " ש דאף בכונס משקה כשר דרך הנקב אם יש רביעית מהנקב ולמטה ולא אמר רבא דאין נוטלין ממנו לידים בכונס משקה אלא בנוטל דרך פיו וא " כ בע " כ דבפחות מכונס משקה שרי אפילו דרך פיו דאי פסול דרך פיו ואין חילוק בין כונס משקה לפחות מכונס משקה למה אמר רבא כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לימא סתם כלי שניקב ומדברי מהרא " י נראה ג " כ דאע " ג דלכאורה משמע מדברי הרא " ש דבכונס משקה שרי דרך הנקב אינו מפורש בהדיא ומש " ה כתב מהרא " י כיון דסמ " ג וסמ " ק כתבו בפי' לאיסור ולא נמצא בדברי הרא " ש מפורש להיתר קשה לסתור דברים המפורשים לאיסור ואע " פ דאזלינן לקולא בספיקא דנט " י הכא לאו ספיקא היא ואע " ג דדברי רבינו חשבינן להו מפורש להתיר לא חשיב לה מהרא " י מפורש כיון דידוע דדברי רבינו הם ע " פ הבנתו בדברי הרא " ש וכיון דאפשר לפרש דברי הרא " ש ג " כ לאיסור כמ " ש סמ " ג וסמ " ק כדפי' א " כ אין דברי רבינו לבדן מכריעין כלל כיון דדבריו נתלין בפי' דברי הרא " ש והב " י תפס על מהרא " י ואמר ואיני יודע למה אינו מחשיב דברי רבינו והרא " ש מפורשים להתיר וכו' ואינה תפיסה כלל . ולענין הלכה אע " פ דמדברי מהרא " י נראה דהיה נוטה להחמיר מ " מ כיון דטעמו לא היה אלא מפני שלא מצא בפסקי גאון אחד להדיא להתיר וזהו לפי שלא ראה דברי הרשב " א ז " ל אבל אנן שזכינו לראות דבריו בפי' להתיר אזלינן לקולא וכמ " ש רבינו דבכונס משקה שרי דרך הנקב ובפחות מכונס משקה שרי אפילו דרך פיו וכך פסק בש " ע והכי נקטינן :
Orach Chayim.159.4.1 ומ " ש רבינו אם ניקב בכונס משקה פי' שאם ישימו אותו על משקין וכו' בפ' בא סימן ( נדה דף מ " ט ) ת " ר כיצד בודקין כ " ח לידע אם ניקב בכונס משקה אם לאו יביא עריבה מלאה מים ונותן קדרה לתוכה אם כנסה בידוע שכונס משקה ואם לאו בידוע שמוציא משקה ר' יהודה אומר לא כן בודקין אותה דאיידי דדחיק להו לשוליה אמיא עיילי מיא לגוה אפילו בנקב קטן אלא הכי בדקינן לה כופה פי הקדרה לתוך העריבה קודם שיתן המים ואח " כ נותן מים בעריבה עד שיהו מים צפין על שוליה אם כונס בידוע שכונס משקה ואם לאו בידוע שמוציא משקה וכו' ופסק רבינו כת " ק ובסיפא קתני היה יורד טפה אחר טפה בידוע שכונס משקה ופרש " י כלומר וזו נמי בדיקה אם נתן לתוכו מים והן יוצאין טיף אחר טיף בידוע שכונס משקה עכ " ל משמע דסתמא היא ולא פליגי בה אלא לכ " ע זו היא בדיקה :
Orach Chayim.159.5.1 וכתב בסמ " ק שאם יחדו לזיתים וכו' פי' הסמ " ק לשיטתו אזיל דבכונס משקה פסול לנטילה אפילו דרך נקב וכתב דביחדו לזיתים תורת כלי עליו ומותר ליטול ממנו דרך הנקב אם יחזיק רביעית מן הנקב ולמטה וא " כ לדעת רבי' דבכונס משקה שרי דרך הנקב מועיל יחוד לזיתים ליטול ממנו אפילו דרך פיו והשיג עליו דכיון דלא אשכחן דיחוד זיתים מועיל אלא לענין טומאה איכא למימר דלענין נטילה אינו מועיל לא לסמ " ק כדאית ליה ולא לדידי כדאית לי וב " י האריך בזה ע " ש וצל " ע כיון דלרבינו בניקב בכונס משקה נוטלין ממנו דרך הנקב ואע " ג דנקב זה מטהרנו מידי טומאתו וטהור הוא לגמרי אלמא דבנט " י מקילינן טפי מבטומאה א " כ ייחוד זיתים דמועיל גבי טומאה כ " ש דמועיל לענין נטילה ולא מחמרינן בנטילה טפי מבטומאה :
Orach Chayim.159.6.1 שבר כלי וכו' הלכך מגופת החבי' וכו' משנה פ " ק דמס' ידים אין נוטלין לידים לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ ולא במגופת החבית וכתב בסה " ת סי' ע " ז אע " פ שמחזיקין הרבה כיון דאין יושבין אלא מסומכין פסולין ואיכא למידק אלשון רבינו שכתב תחלה בסתם שבר כלי או כלי שלם וכו' ואח " כ כתב הלכך מגופת החבית וכו' דלמה תלה מגופת חבית בסתם כלי שאינו יכול לעמוד בלא שיסמכוהו הא ודאי דאין לחלק בין מגופה לשאר כלים כיוצא בו וי " ל דכיון דרש " י פי' בהא דאמר רבא בפכ " ה דמגופת חבית שהתקינה נוטלין ממנה לידים ר " ל שלא היתה מחזקת רביעית והתקינה לקבל רביעית והתוס' וכל השותה מימיהם חלקו עליו דא " כ פשיטא ומאי קמ " ל רבא וע " כ פירשו דמיירי בשהיה בה רביעית אלא שהיא חדה וכו' והשתא שמעינן מדברי התוספות דאפילו אינו שבר כלי אלא כלי שלם ומחזיק רביעית ע " י שיסמכוהו פסול לכט " י לאפוקי מפי' רש " י דמגופת חבית אינה פסולה אלא לפי שאינה מחזקת רביעית אבל אם היתה מחזקת רביעית אע " פ שצריך שיסמכוהו כשרה כיון שהוא כלי שלם ודפנות הכלים ושולי המחץ אינם פסולים אלא מפני שאינו כלי אלא שברי כלי וכ " פ רבינו שמשון אלא דבמגופה פי' טעמו דלאו לתשמיש לתוכו עבידא אלא לכסוי לחבית משמע דס " ל דמגופה יש בה רביעית וגם מושבה רחבה ופסולה משום דלא עשוי לקבלה ואם התקינה כלומר שייחדה מעתה והלאה לקבלה נוטלין ממנה וזה דלא כפירש " י ולא כפי' התוס' ולכך כתב רבינו להוציא מפרש " י ואמר שבר כלי או כלי שלם וכו' דאפילו שלם ומחזיק ג " כ רביעית אם צריך שיסמכוהו אינו כלי הלכך מגופת חבית וכו' כלומר שזהו הטעם דמגופת חבית פסולה אם לא תקנוה ולא כפרש " י וק " ל ונראה דלכתחלה אין ליטול ממגופה אלא בדאיכא כולהו תלתי דמחזיק רביעית ושיהא מושבו רחב שיושב שלא מסומך ושיהא מיוחד לקבלה מעכשיו והלאה דמה " ט בשק וקופה לא מהני תיקון לפי שאינן עשויין לקבל מים אבל במגופה מהני תיקון לקבלה וצריך תיקון כמו בחמת וכפישה וכ " כ ב " י דלא דמי מגופת חבית לכלי שתחלת תקונו כך שאינו יכול לעמוד בלא סמיכה וכשר דשאני מגופה שלא נעשה מתחלה לקבלה :
Orach Chayim.159.7.1 חמת וכפישה וכו' ברייתא בפרק כ " ה שם וטעמא דמילתא דחמת וכפישה מיני נודות של עור הן ועשויין ג " כ לקבל בהן משקין אלא שמקצתן אינן מקבלין רביעית משקין בלא סמיכה לפיכך צריך שיתקן להן בית מושב וכדין מגופת חבית והאי הלכך דכתב רבינו קאי אכולהו דאבתריה וה " ק השתא דצריך שיעמוד הכלי על עצמו בלא סמיכה לקבל רביעית אפילו הוא שלם הלכך נמשכו אלו הדינים והוא דמגופת חבית שהיא חדה צריך שיתקננה וכו' וחמת וכפישה שתקנן נוטלין מהן לידים אמר בסתם שתקנן כלומר שתקנן ג " כ שיכולין לעמוד מעצמן אבל שק וקופה אע " פ שתקנן עד שמקבלים רביעית מים בלא סמיכה אין נוטלין מהם כיון שאינן עשויין מתחלה לקבל משקים כלל ולא דמי למגופת חבית דעשויה מתחלה לכל תשמישין לכסות חבית ולקבל מים אלא שהיא חדה מועיל לה תיקון וא " ת ומ " ש מגופת חבית מכלי שתחלת תיקונו כך דא " צ תיקון כיון שעשוי לקבלה בענין זה וי " ל דמגופת החבית אילו היה נעשית מתחלה לקבלת מים בלחוד ושזה יהיה עיקר תשמישו לא היה עושהו חדה אלא היה מתקן לו בית מושב רחב אלא לפי שהיתה עיקר עשייתו לכסות בו פי החבית עשהו חדה אלא שעשהו ג " כ לקבל מים הלכך עכשיו כשנוטל ממנו ידיו צריך שיתקן לו בית מושב רחב שלא ישתמש בו שוב לכסות חבית כלל אלא לקבל משקין לחוד אבל כלי שמתחל' עשייתו אינו עשוי אלא כדי שכך יהא עיקר תשמישו לקבל מים ע " י סמיכה חשיב שפיר כלי כמות שהוא ונוטלין ממנו לידים בלא שום תיקון וז " ל ב " י כלי שתחלת תיקונו כך וכו' ולא דמי למגופת חבית שנעשית מתחלה להשתמש בה כך ואפ " ה צריכה תיקון דשאני התם שלא נעשית מתחלה לקבלה עכ " ל ותימא הלא כתב תחלה דשק וקופה לא מהני בהו תיקון לפי שאינן עשויין לקבל משקין אלמא דצ " ל דמגופת חבית וחמת וכפישה דמהני בהו תיקון אינו אלא משום דעשויין לקבל משקין ואפשר דר " ל שלא נעשים מתחלה לקבלת משקין בלחוד שזה יהא עיקר תשמישן אלא מגופת חבית עיקר תשמישו לכסוי חבית וחמת וכפישה עיקר תשמישו לקבל דבר יבש אלא שמשתמשין בהן ג " כ לקבלת משקין ומ " ש ב " י בסמוך אמ " ש הרמב " ם כלי שנשבר וכו' וז " ל אי נמי לרבותא נקט מגופה אע " פ שאין חללה עשוי לקבלה מהני בה תיקון וכו' נמי ר " ל שאין חללה עשוי לקבלה בלחוד וכו' כדפרישית כנ " ל . ליישב דבריו :
Orach Chayim.159.8.1 ולא יתן מים לחבירו בחפניו שאין נוטלין אלא מן הכלי משנה פ " ק דידים וקשיא לי דה " ל למתני בדידיה שלא יקח מים מן הכלי או מן הנהר בחפניו וישפשפם זה עם זה ולא היה צ " ל שלא יתן מים לחבירו בחפניו וי " ל דהא פשיטא היא דהמים נטמאו מיד כשנגע בהם ביד שאינה נטולה כמ " ש מהרא " י בת " ה סי' רנ " ט דמשמע בכל פסקי הגאונים שאם נטל ידו אחת לא ישפשפנה בחבירתה מפני שהמים שעל יד הנטולה יטמאו מחמת היד שאינה נטולה ויחזרו ויטמאו את היד וכן אחר שלא נטל אם נגע ביד של חבירו שנטלו ועדיין הם מוכשרים טמאים וצריך לחזור וליטול אלא רבותא אשמועינן הכא דאפילו אם כבר נטל ב' ידיו כדין מן הכלי לא יתן מים לחבירו בחפניו שהם טהורות דאין חפניו של זה חשובים כמו כלי לשפוך על ידיו של חבירו שאין נוטלין אלא מן הכלי ולפ " ז הא דכתב הרשב " א משם ר " ת דמותר ליטול ידו אחת מן הכלי ולשפוך ממנה לידו האחרת היינו לומר שיד זו הנטולה מן הכלי חשובה ככלי עצמו ומותר לשפוך ממנה על ידו האחרת דאינו דומה לנוטל ידיו תחלה ואח " כ נותן לחבירו בחפניו שמתחלה לא נטל מן הכלי כלל אבל אם נטל ידו אחת ואח " כ נטל מים ביד זו הנטולה ושפשפה עם חבירתה פשיטא דלא הוי נטילה כלל אפילו לר " ת והיינו דתנא התם נטל ידו אחת ושפשפה בחבירתה ידיו טמאות וכ " כ שבולי הלקט דבעל התרומה כתב צריך שישפוך המים על ידו אחת וכו' ולא תיגע בינתים היד לחבירתה ותנן נטל ידו אחת ושפשפה בחבירתה טמאה עכ " ל ומביאו ב " י והכי נקטינן וכ " כ בת " ה סימן רנ " ט וכן פסק בש " ע גם מ " ש בהגהת ש " ע ונהגו להקל כדברי ר " ת היינו דוקא בכה " ג שלאחר שנטל ידו אחת שפך ממנה על ידו השנייה ולא נגע בינתים היד לחבירתה אבל הסברא הראשונה היא עיקר דאפילו לא נגע בינתים היד לחבירתה נמי אינה נטיל' אלא צריך לשפוך מן הכלי גם על ידו השנייה כמ " ש הרמב " ם נוטל ידו אחת וצק בזו על זו וחוזר וצק בראשונה על השנייה אבל בנטל ידו אחת ושפשפה בחבירתה אינה נטילה כלל לד " ה וצריך לחזור וליטול ודלא כמה שנראה מדברי התוס' דמס' סוטה ומביאו מהרא " י שם על מנהג העולם שזורקין מן הכלי לידו אחת ואח " כ משפשפה בחבירתה דשפיר דמי כיון דמתחלה נטל מן הכלי וכו' דליתא לדבריהם כנגד כל הפוסקים וכ " כ בהגהת ש " ע סי' ק " ס סי " א מיהו מהרא " י נתן מקום לדבריהם כדי להכשיר המים שבכלי כשנגע בהם ביד שאין נטולה ולפעד " נ דאין להקל כלל וצריך לחזור וליטול ולברך ענט " י :
Orach Chayim.159.9.1 כתב הרמב " ם ז " ל כלי שנשבר וכו' איכא לתמוה טובא בהא דהביא רבינו דברי הרמב " ם בזה דאם היה מפרשו דאף במחזיק רביעית מן השבר ולמטה אין נוטלין ממנו לידים אפילו דרך הנקב דמ " מ שבר כלי הוא א " כ זה הפך מ " ש רבינו לעיל דכשר הוא ליטול דרך הנקב . וכך הקשה ב " י . ואם היה מפרשו דלא אמר הרמב " ם דשבר כלי הוא אלא בנשבר בכונס משקה בשוליו או שצדו במקום שאינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה אבל אם מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה אפילו גיסטרא שהוא שבר כלי ממש כשר לנט " י אם מחזיק רביעית מים שלא מסומכין וכמו שפי' ב " י והאריך בזה א " כ כ " ש דקשה דכיון דרבינו כתב דין זה מפורש לעיל לא היה צריך שוב כלל להביא דברי הרמב " ם בזה דתרתי למה לי ועוד שהם סתומים . לכן נלפע " ד דרבינו היה מפרש בדברי הרמב " ם דמחלק בין נקב קטן בכונס משקה דיכולין ליטול ידיו דרך הנקב לאין בו נקב אלא שהכלי נשבר ונתבקע דבנקב קטן דעלמא אם אינו ניקב אלא במוציא משקה יכול ליטול ממנו אפילו דרך פיו וכן אם ניקב בכונס משקה שרי ליטול דרך הנקב אבל בנשבר ונתבקע הכלי חשבינן ליה כולו שבר כלי ואפילו אין המשקין נכנסין בתוכו דרך שבירה זו אלא מוציא משקין בלבד נמי פסול מליטול בו ידיו כלל אפי' מחזיק רביעית מן הביקוע ולמטה דכיון דשבירה זו מטהרתו מידי טומאה ה " ל שבר כלי ופסול לגמרי והכי נקטינן דלא כמה שנראה בש " ע שהשמיט ולא הביא דברי הרמב " ם כל עיקר נמשך לפי פירושו דהרמב " ם מדבר בניקב בכונס משקה בשוליו שאינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה שזה כבר כתבו בש " ע והאי פירושא ליתיה לדעת רבינו בדברי הרמב " ם כדפי' ודו " ק :
Orach Chayim.159.10.1 וצריך שיבואו המים מכח אדם וכו' כתבו התוספות והרא " ש פלוגתא דת " ק ור' . יוסי בפ " ק דידים היא ושמעתין דאריתא דדלאי כר' יוסי דבעינן כח גברא וה " ג פסק כת " ק דלא בעינן כח גברא וז " ש רבינו דלא כה " ג וכו' דאמר רבא האי אריתא דדלאי וכו' דמהך שמעתא שמעינן דהלכה כר' יוסי ולא כת " ק ודעת ה " ג דפסק כת " ק ולא סמך אהך שמעתין כתבו ג " כ התוס' והרא " ש דטעמו דמדקמיבעיא לן בפ " ב דזבחים מהו לקדש ידיו ורגליו בכיור ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו אלמא דוקא התם דכתיב ממנו אבל בנט " י פשיטא ליה דאפי' בתוכו מותר דלא בעינן כח גברא כת " ק ולא קשיא מאריתא דדלאי דהתם ידיו חוץ לכלי הם וכבר פסק כח הכלי כשהמים באים על ידיו ואין כאן נטילה מן הכלי שהצנור אינו כלי ואנן בעינן נטילה מן הכלי ובין נוטל ידיו בתוך הכלי ובין שופך מן הכלי על ידיו יש כאן נטילה מן הכלי והא דנקט דלא אתא מכח גברא לאו דוקא כח גברא אלא משום דלא אתו מכח כלי עכ " ל ועוד כתב הרשב " א בשם הרמב " ן ליישב הך אריתא דדלאי אליבא דה " ג דהא דאין מטבילין בהם את הידים דשאובין הם ה " ט דכיון שהיא בקרקע כעין הטבלה היא וטבילה בשאובין ליכא אבל מישך ידיה במנא נטילה היא ע " כ ומשמע לפ " ז דכל שמשכשך ידיו בכלי שרי אפי' לית ביה מ' סאה דחשיב נטילה מן הכלי ואפילו לית בה אלא רביעית נמי סגי אבל אסור לשכשך ידיו בתוך כלי המחובר לקרקע אפילו יש בו מ' סאה דהוו להו טבילה בשאובין והכי משמע מדברי רבינו שכתב בשם בה " ג בסתם דמותר להטביל ידיו בכלי דבכל כלי מותר להטביל ידיו אפילו אינו מחזיק אלא רביעית ודחה דעתו מהך דאריתא דדלאי דלא חשיב טבילה דשאובין הן ומשמע אפילו יש בו מ' סאה נמי לא מהני אפילו היה כלי גמור ואינו מחובר לקרקע . מיהו בהגהת אשיר " י פרק היה קורא ע " ש ה " ג כתב וז " ל האי מאן דבעי למיכל ומשכא מיא באגנא או במשכילתא ויש בהן מ' סאה שדי ידיה בגוה ושפיר דמי עכ " ל משמע דס " ל לבה " ג דמתורת הטבלה היא ולהכי בעינן מ' סאה ולא מיבעיא במחובר לקרקע אלא אפילו אגנא ומשכילתא דמיטלטל הוא נמי עלתה לו טבילה והך אריתא דדלאי דאין מטבילין בו ומשמע אפילו אית ביה מ' סאה צריך לומר דה " ט דהך צנור אינו כלי כדכתב ברא " ש ואנן בעינן הטבלה בכלי בין שהוא מחובר לקרקע בין שאינו מחובר לקרקע ואפילו הן שאובין ואצ " ל הטבלה בנהר דמהני אבל שאובין שאינן בכלי כלל אלא בצינור ארוך ורחב אפילו יש בו מ' סאה לא מהני כיון דאין המים עומדין לא בנהר ולא בכלי אלא זוחלין בצנור ע " י שאיבה אין כאן הטבלה . ולענין הלכה ודאי יש לנו להחמיר לכתחלה דאין להטביל ידיו בכלי אפילו יש בו ארבעים סאה ואפילו אינו מחובר לקרקע ובשעת הדחק כתב בש " ע דיכול לסמוך על דברי המתירין באינו מחובר לקרקע ואם אח " כ נזדמן לו ליטול בדרך נטילה נוטל בלא ברכה עכ " ל וכתב כך ע " פ דעת מהר " י אבן חביב שהביא ב " י מיהו נ " ל דאפילו בשעת הדחק אין לסמוך על דברי המתירין אא " כ בדאית ביה מ' סאה דהא קמן הגהת אשיר " י דלא התיר ה " ג להטביל ידיו בכלי אלא בדאית ביה מ' סאה : והא דכתב בש " ע דאם הכלי מחובר לקרקע לא עלתה לו נטילה וצריך ליטול בדרך נטילה ולברך ענט " י ומשמע אפילו היה שם מ' סאה כדפי' נלע " ד להחמיר גם בזה שנוטל בדרך נטילה ואינו מברך דהא להגהת אשיר " י מדין הטבלה היא ואם היה שם מ' סאה פשיטא היא דעלתה לו לדעת ה " ג ואם חוזר ומברך ה " ל ברכה לבטלה וא " ת לדעת החולקים אדברי ה " ג תיקשי להו הך דפ " ב דזבחים דמשמע דבקידוש ידים ורגלים קמיבעיא ליה משום דכתיב ממנו אבל בנט " י אפי' בתוכה מותר וי " ל דס " ל להני גאונים דהא ודאי דברישא קמיבעיא ליה בדינא דקידוש ידים ורגלים דהיא דאורייתא ואה " נ דבנט " י נמי קמיבעיא ליה אלא דהך בעיא בעינן לה לאקדומי בריש' ולמסקנא דאין מקדשין בתוכו גם בנט " י תיקנו חכמים דדוקא ממנו ולא בתוכו דומיא דקידוש ידים ורגלים דהיא דאורייתא תדע דבריש סי' ק " ס כתב ב " י בשם הרא " ה דבנט " י בעינן מים לא נשתנו צורתן דומיא דקידוש ידים ורגלים והתם ילפינן ליה משום מים יתירא ובנט " י אינה אלא תקנת חכמים אלמא דתיקנו בנט " י דומיא דקידוש ידים ורגלים דהוי דאורייתא :
Orach Chayim.159.11.1 חבית שיש בה מים כו' בפ " ק דידים תנן מניח חבית בין ברכיו ונוטל ומטה חבית על צדה ונוטל והקוף נוטל לידים ר' יוסי פוסל בשנים אלו ודעת התוס' והרא " ש ורוב פוסקים לפסוק כר' יוסי דפוסל במטה חבית על צדה ובקוף וטעמא דתרווייהו דבעינן כח גברא וליכא אבל במניח חבית על ברכיו ונוטל חשיב שפיר כח גברא וזה דעת רבינו אלא דקשה דבמשנה תנא דאפילו מטה חבית על צדה ונוטל פוסל ר' יוסי ורבינו כתב היתה מוטה בארץ על צדה והמים מקלחים ממנה וכו' ואיכא למטעי דבמטה על צדה ונוטל כשרה ונראה דבכוונה שינה רבינו לשון המשנה כדי לפרש דמה שפוסל ר' יוסי במטה החבית על צדה אינו אלא שכאשר הטה החבית על צדה היתה שוב החבית מוטה בארץ על צדה ואינה מתנדנדת מכח הטייתו כלל והמים מקלחין ממנה ממילא דומיא דקוף שאין שם כח גברא ולא כוונתו כלל אבל אם לאחר שהטה החבית על צדה היתה החבית מתנדנדת ושופכת מים מכח הטייתו כל היום ונטל ידיו ממנה עלתה לו נטילה דזו היא כח גברא וכוונתו שהטה החבית בענין זה שתהא מתנדנדת ושופכת כל היום מכח הטייתו ופי' זה עולה כפי' השני שפי' ה " ר שמשון מביאו ב " י דאילו לפי' הראשון דלת " ק במטה החבית על צדה ונוטל היינו שהאדם עצמו הטה החבית והחבית שופכת מים כל היום מחמת הטייתו דכח גברא הוא ולא דמי לאריתא דדלאי וכו' דלפי פי' זה לר' יוסי דפוסל בשנים אלו והלכה כמותו אף בהטייה זו שהחבית מתנדנדת ושופכת כל היום מחמת הטייתו נמי פוסל ר " י דלא חשיב כח גברא והא ליתא ולכן דקדק רבינו ושינה לשון המשנה להורות דהעיקר כפי' שני שכתב ה " ר שמשון וכדפי' וכך נראה מדעת ש " ע שכתב תחלה כלשון רבינו חבית שיש בה מים וכו' עד בכל שפיכה ושפיכה ואח " כ כתב ואם הטה חבית מלאה מים והלך לו וישב לו וחבית שופכת מים כל היום מחמת הטייתו ונטל ידיו ממנו עלתה לו נטילה ולכאורה קשה דמ " ש ברזא אם לא החזירו דפסולה הנטילה משום דכבר פסק כח גברא בשפיכה הראשונה ומאי שנא הטיית החבית דמכשיר הלא גם בחבית פסק כח גברא בשפיכה הראשונה ושוב שופכת מעצמה וכח המים הן בהילוכן בשפיכתן וכדאיתא גבי שחיטה בסכין שקבע בגלגל של מים ושחט בו ומבואר בי " ד בסימן ז' אלא בע " כ צ " ל דהכא מיירי שהטה חבית של מים על צדה בענין זה שהיא מתנדנדת ושופכת כל היום מכח הטייתו א " כ כל שפיכה ושפיכה כח גברא היא דמכחו שהטה אותה בדרך זה שתהא החבית מתנדנדת ושופכת כל שעה חשיב כח גברא כל שעה . אבל מ " ש ב " י דהלכה כהרמב " ם דפסק כת " ק ודעת הרמב " ם כפי' הראשון דה " ר שמשון צל " ע דכיון דלת " ק אליבא דהרמב " ם כל הני תלתא דקחשיב ת " ק כולהו לאו כח גברא חשבינן להו אלא כח נותן ור' יוסי דפוסל בשנים אלו ס " ל דבעינן כח גברא ושנים אלו לא חשיב כח גברא אלא ממילא יבואו המים א " כ אדרבה איפכא מסתברא דהרמב " ם מפרש כפי' השני דהר " ש דהאי תנא דמכשר בקוף לא חייש אכח גברא אלא אכח נותן והלכה כמותו ואולי דט " ס הוא בב " י וצריך למחוק תיבת הראשון ולכתוב במקומו השני :
Orach Chayim.159.12.1 אבל כל אדם אפילו חש " ו משנה פ " ק דידים הכל כשרים ליתן לידים אפילו חש " ו מיהו בהגהת אשיר " י פ " ב דברכות כתב דוקא קטן כבר שית וכבר שבע ופי' ב " י דבציר מהכי אין לו כוונה כלל וה " ל כקוף בעלמא אלא כתב דלהלכה אפילו קוף כשר כל שכן קטן בציר מבר שית ולכן כתב בש " ע בסתם חש " ו גם פסק דנראין דברי המכשירין לקוף . אבל בהגהת ש " ע כתב דיש להחמיר בקוף ובקטן פחות מבר שית ובמרדכי הארוך כתב ע " ש תשובת רש " י דאין מקבלין מים מן הקטן בן ד' או ה' שנים דבעינן כח גברא וליכא עכ " ל ואיכא להקשות לרבינו דפוסל בקוף אמאי כתב בסתם להכשיר חש " ו דמשמע אפי' בציר מבר שית ומ " ש מקוף וי " ל דקטן אע " ג דהשתא לית ליה כח גברא ולא כוונה בן כוונה ניהו ואתא לכלל כוונה ולכלל כח גברא :
Orach Chayim.159.13.1 עו " ג או נדה כשרים כבר האריך ב " י בזה ובש " ע כתב דכשרים אבל מהר " ם החמיר שלא ליטול ידיו מעו " ג תשב " ץ ועוד מצאתי אני נזהר מלקבל נטילה מן העו " ג אף כי ר " י התירו והביא ראיה דנדות נוטלין ידיהם אף שהן טמאים במשא וכ " ש עכשיו שכולנו נוטלין ידים ממים טמאים מ " מ יש לדחות דנדה ויולדת וכן אנו עכשיו אי אפשר בע " א אבל שלא לקבל נטילה מן העו " ג אפשר וכעין זה תירץ ה " ר יצחק . תשובת מהר " ם מ " ץ בתוך הגהת דמהרש " ל על כן טוב להחמיר :
Orach Chayim.159.14.1 המטביל ידיו במ' סאה הראויין למקוה ש " ד ה " א בפרק כל הבשר דקאמר השתא כל גופו טובל בהן ידיו ורגליו לא כ " ש וכיון דמק " ו דכל גופו נפקא לן דיו ככל גופו ובעינן מים שראויים להטביל בהם כל גופו וז " ש רבינו המטביל ידיו במ' סאה הראויין למקוה כלומר הראויין שיהיו מטהרין כל גופו שאינן שאובין ולא זוחלין אלא מי גשמים שנתקבצו למקוה וכן פרש " י לשם . ודלא כה " ר יונה שאפילו אין בהם אלא רביעית כשרין ליטול בהם ידיו כיון שאינן שאובין אלא נתאספו מאליהן מי גשמים יכול לטבול בו ידיו וב " י האריך במחלוקת זו בין הפוסקים והמסקנא בש " ע בהטביל ידיו במי מעיין סגי ברביעית כל שמתכסים ידיו בהם בבת אחת ואם הטבילן במי מקוה י " א שדינו כמעיין וי " א שצריך מ' סאה ונקטינן כדברי המיקל . ובהגהת ש " ע ויש להחמיר לכתחלה עכ " ל וכל זה במטביל ידיו במעיין ובמי מקוה אבל במטביל ידיו בכלי המחובר לקרקע או שאינו מחובר לקרקע נתבאר למעלה : מ " כ בהגהת מהרש " ל ובשלג יש אוסרין ויש מתירין וה " ר אביגדור לא רצה ליטול משלג אפילו בשעת הדחק גליון אלפסי בברכות ע " כ . ונראה דר " ל שיקח שלג בכלי ויזרוק על יד אחת ואח " כ יזרוק עוד שלג אחר בכלי על ידו שנייה דהשלג דינו כמים אי נמי ועיקר לטבול ידיו בשלג קאמר דפליגי ביה כי היכי דפליגי בטבילת כל הגוף בשלג עיין בי " ד סי' ר " א ובש " ע לשם ס " ל אבל ליקח שלג בידו אחת ולשפשפו עם ידו השנייה לד " ה אסור אפילו במים ממש כל שכן בשלג דלא ועיין במ " ש ב " י בסי' ק " ס :
Orach Chayim.159.15.1 ומברך על טבילת ידים כך היא דעת הסמ " ג והמרדכי דאין מברכין ענ " י אלא כשנוטל מן הכלי ותימה שהרי בפרק הרואה כתב הרא " ש שראוי היה לברך בשחרית על נקיות ידים אלא כיון שתיקנו לברך ענט " י בנט " י לאכילה לכך תיקנו גם בשחרית לברך ענט " י אלא שאם אין לו מים ומנקה את ידיו בצרור או בכל מידי דמנקי מברך על נקיות ידים עכ " ל אלמא דאם הוא רוחץ שחרית במים אפילו אינו נוטל מן הכלי אלא משכשך ידיו בכלי או מטבילן בנהר נמי מברך ענט " י והכי משמע בש " ע לעיל סי' ד' שלא כתב דמברך על נקיות ידים אלא היכא דאין לו מים ומקנח ידיו בצרור וכו' משמע דביש לו מים לעולם מברך ענט " י בין נוטל ידיו מן הכלי בין טובל ידיו בכלי או בנהר אלא דכתב לשם דאם רוחץ במים הפסולים לנט " י לסעודה יש מי שאומר דלא מברך עלייהו דכיון דלא איתקון לנטילה לסעודה גם כן לא איתקון לנטילת שחרית כמ " ש ב " י לשם בשם הרא " ה א " כ לפ " ז נמשך דאם בטובל ידיו לסעודה לא היה מברך ענט " י אלא על טבילת ידים גם בשחרית היה צריך לברך על טבילת ידים או על רחיצת ידים או שטיפת ידים ולמה לא פסק כך בש " ע וגם הרב בהג " ה לא כתב כלום לשם ולפיכך נראה עיקר לברך ענט " י כמ " ש הרשב " א בתשובה ושכ " כ התוס' ומצא כך כתוב משם הגאונים ומביאם ב " י ופסק כך בש " ע כאן ולכן בסי' ד' לא כתב בש " ע דמברך על נקיות ידים אלא באין לו מים אבל ביש לו מים מברך ענט " י בכל ענין וכך פסק מהרש " ל בהגהותיו ודלא כהגהת ש " ע ודו " ק :
Orach Chayim.160.1.1 צריך שיהא במים מראה מים ופו' פ " ק דידים לא תני תנא אלא נפל לתוכו דיו וכו' ונשתנו מראיהן והרמב " ם הוסיף נשתנו מחמת מקומן ונראה דס " ל דתנא רבותא אשמעינן דלא מיבעיא נשתנו בתולדותן מחמת מקומן דפשיטא דפסולין דלא היה להם שעת הכושר אלא אפילו מחמת דבר אחר שנפל לתוכן . אבל מה שהוסיף רבינו ואמר בין מחמת עצמן דמשמע אפילו לא נשתנו מחמת מקומן בקרקע ולא נפל ג " כ דבר לתוכם אלא לאחר שנשאבו ועמדו בכלי ימים רבים נשתנו ונעשו ירוקים נמי פסולין לא ידעתי מנין לו דשמא אינן פסולין אלא כשנשתנו בתולדותן מחמת מקומן בקרקע או שנפל דבר לתוכן אבל לא בנשתנו לאחר שנשאבו מעצמן . ויש נוסחאות שלא כתוב בהן בין מחמת עצמן והכי עיקר . מיהו יש להחמיר אף בנשתנו מחמת עצמן וכך פסק בש " ע . ודע דכל נשתנה מראה דפוסל אינו אלא בנוטל ידיו בכלי אבל במטביל ידיו במקוה שיש בו ארבעים סאה אין שינוי מראה פוסל בה דאפילו להטביל בהן כל גופו כשרין כ " ש להטביל ידיו בלחוד עיין בי " ד סימן ר " א סעיף שלשים :
Orach Chayim.160.2.1 ומ " ש או ששרה בהן פתו פסולין וז " ל המשנה או ששרה בהן פתו פסולין שמעון התימני אומר אפילו נתכוין לשרות בזה ונפל לשני כשרים והפי' הנכון דה " ק דמדקאמר ת " ק או ששרה ולא קאמר או שנשרה אלמא דדוקא בנתכוין לשרות הא לא נתכוין אלא נפל מידו כשרים אבל כשנתכוין לשרות אפילו נתכוין לשרות בזה ונפל לשני נמי פסולים וקא פליג שמעון התימני ואמר ל " מ בנפל מידו דכשרים דלא נתכוין כלל אלא אפי' נתכוין לשרות בזה ונפל לשני נמי כשרים והלכה כת " ק ולכן כתב רבינו בסתם או ששרה פתו פסולין להורות דכל שנתכוין פסולין דלא כשמעון התימני וכ " כ בש " ע להדיא :
Orach Chayim.160.3.1 ומ " ש אבל אם הדיח בהן כלים מודחים או כלים חדשים פי' ל " מ מודחי' אלא אפי' כלים חדשים אע " פ שהרגילות הוא שאין משתמשין בהם אע " פ שהם נקיים אא " כ ידיחם תחילה לא חשבינן להו נעשו בהם מלאכה ובמשנה פליג ר' יוסי ופוסל בחדשים והלכה כת " ק :
Orach Chayim.160.4.1 המים שהנחתום וכו' פי' כשמטבל הגלוסקין במים נעשה מלאכה במים שבכלי אבל במטבל בהן ידיו או לוקח בחפניו וטח בגלוסקין לא נעשה מלאכה אלא במים שבחפניו בלבד אבל במים שבכלי לא נעשה מלאכה וכשרים כך פי' הרמב " ם והר " ש וכבר נתבאר בסימן קנ " ט ס " ז דאינן כשרין אלא כשהיו ידיו נטולות מקודם אבל במטבל בהן בסתם ידים פסולים : כתב בת " ה סי' ר " ס מים ששתו מהן תרנגולים לכאורה נראה דפסולין שהמים נופלין מפיהם והרי הן כמים שנעשו בהן מלאכה אבל מדכתב בא " ז משם פי' ר' חננאל דמים שלקק בהן הכלב פסולין לנט " י אלמא דמשאר בהמה וחיה ועופות לא נפסלו דלא חשבינן להו בכך כאילו נעשו בהן מלאכה ותו דהמים שנפלו מפיהם לתוך המים בטלין במיעוטן ולא דמי נט " י למי חטאת דפסול משום חומרא דמי חטאת עכ " ל בקצרה וב " י הקשה דא " כ בלקק בהם הכלב נמי נימא דבטל במיעוטו אלא ודאי דא " ז סבר דלא אמרינן בטל במיעוטו ופסול בנט " י כמו במי חטאת בין לקק בהם כלב בין שתה מהם שאר בהמות וחיות ועופות וכלב דנקט לדוגמא אלא דאיכא לתמוה דמי חשיבי טפי מלאכת שתיית העופות מהדיח בהם כלי' מודחים וכו' וע " ז סמך ב " י וכתב בש " ע מים ששתו מהם תרנגולים או שלקק מהם הכלב יש מי שפוסל ואין דבריו נראין אלא בין באלו בין בכל שאר בהמה חיה ועוף יש להכשיר עכ " ל ושרא ליה מאריה בקולא זו ולחלוק על מה שפסל הא " ז ובשם רבי' חננאל דכתבו הפוסקים דכל דבריו דברי קבלה והקושיא שהקשה ע " ז מסברתו דמי חשיבא טפי מלאכת שתיית העופות מהדיח בהם כלים מודחים וכו' נלפע " ד דאינה קושיא כלל דלא נקט רש " י בלשונו נעשה בהם מלאכה אלא לדוגמא כלומר כי היכי דהמים שנעשו בהם מלאכה פסולים לנט " י משום דע " י המלאכה שנעשה בהן נמאסים משתייה ונעשו שופכין הכא נמי המים ששתו העופות והבהמות וחזרו ונפלו מפיהם נמאסים ונעשו כשופכין ודינם כמים שנעשו בהם מלאכה דפסולים לנט " י דאפילו המים שהאדם שותה וחזרו ונפלו מפיו למים שבכלי ונמאסים כל המים ושופכים אותן כ " ש בשתו בהמות ועופות וחזרו ונפלו מפיהם למים שבכלי דנמאסין משתייה ונעשו שופכין ולא דמי למים שהדיחו בהם כלים מודחים או כלים חדשים דלא חשיבי נעשה בהם מלאכה לפי שאינם נמאסים ע " י הדחה זו משתייה וכ " ש המים שלקק מהם הכלב דנמאסין משתייה והרגילות הוא ששופכין אותן ולפיכך פסק א " ז בשם ר " ח דפסולין לנט " י ונקטינן כת " ה בכל מה שכתב בזה דמים שלקק בהן כלב פסולין לגמרי ואינן בטלין במיעוטן וכ " ש בשתה מהן חזיר וכיוצא בהן שנמאסין בעיני רובא דעלמא ושופכין אותן אבל בשתו בהן תרנגולים בטילין במיעוטן מה שנפל מפיהם וכשרים לנט " י :
Orach Chayim.160.5.1 כתב הרמב " ם ז " ל אם נתגלו גילוי האוסר אותם לשתות פסולי' פי' כיון דפסולים לשתות נעשו שופכים כמו מים שנעשו בהם מלאכה דנמאסים ונעשו שופכים כדפי' בסמוך במים ששתה מהם הכלב כ " ש היכא דאיכא חששא דשתה מהם נחש והב " י פי' דדעת הרמב " ם היא מדאמרינן בפ " ב דע " ז דמים שנתגלו לא ירחץ בהם פניו ידיו ורגליו ונכון הוא אבל מה שפי' אמ " ש רבי' ואפשר האידנא כו' איננו מתקבל לעניית דעתי ותו איכא לתמוה למה אמר רבינו ואפשר הא פשיטא היא דכיון שאין חוששין לגילוי וראויין לשתייה אינן שופכין כלל וכשרים לנט " י ונראה ליישב דאע " פ דרובא דעלמא אין חוששין לגילוי לפי שאין נחשים מצויין בינינו מ " מ כבר נמצאים כמה בני אדם דמחמירין לעצמן ונזהרים מלשתותן ואיכא למימר דלאותן שנזהרין מלשתותן נעשו להן כשופכים ופסולין להן לנט " י וקאמר רבינו ואפשר האידנא שאין חוששין לגילוי רובא דעלמא לפיכך כשרים אף ללטילה גם לאותן שנזהרין מלשתותן דלא חשיבי כשופכין לגבייהו וכדאמר פא " ט גבי חלב דאייתרא אינהו מיכל אכלי אנן מיסתם לא סתים בתמיה : כתב הרמב " ם מים שאובין שהדיח בהן כלים או ששרה בהם פתו וכו' משמע דוקא בשאובין פסלה מלאכה אבל אם עשה מלאכתו במי מקוה או מי מעיין בעודם מחוברים לא נפסלו כ " כ ב " י ופסק כך בש " ע וטעמו דכיון דבנעשו בהם מלאכה אינם פסולים אלא משום דנמאסים משתייה וחשובים כשופכים אין זה שייך אלא בשאובין אבל בעודם מחוברים לא נמאסו משתייה וק " ל :
Orach Chayim.160.6.1 חמי האור וכו' פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן ופסקו הפוסקים כרבי יוחנן דמיקל ותו איכא תרי לישני ופסקו הפוסקים כלישנא בתרא דמכשיר אף ביד סולדת וצריך לומר דלא חשיב ליה נשתנו מתורת מים במה שהיד סולדת בהם ולא נתבטלו בזה מדין מים . וחמי טבריא במקומן טובל בהם ידיו ככל מעיינות ומקואות אבל נטילה בכלי לא תקנו חכמים אלא במים שראויין לשתייה וחמי האור היה להם שעת הכושר לשתותן מקמי שהוחמו : וכתב הרמב " ם והרשב " א דחמי טבריא פסולין אפילו נעשו צוננין משום שהם מרים ואינם ראויים לשתיית בהמה וכ " כ ה " ר יונה בפרק אלו דברים וכתב עוד דאפילו ע " י הדחק אין אדם יכול לשתותן עכ " ל והיינו כדפי' לעיל דכל שנמאסו משתיית אדם נעשו שופכין ומה שתלו פיסולו בשתיית בהמה אינו אלא משום דכל שלא נפסלו משתיית בהמה אדם יכול לשתותן בשעת הדחק ולא נעשו שופכין כל זה מב " י בקצת תוס' ביאור :
Orach Chayim.160.7.1 ומ " ש וכן אם המשיך וכו' כלומר ל " מ בכלי דשאובין הן דלא הוי נטילה לדברי הכל אלא אפילו המשיך אותו בארץ וכו' דגזרינן בת בירתא אטו מנא כחזקיה דלא כר' יוחנן דלא גזר :
Orach Chayim.160.8.1 ומ " ש ואין בהם שיעור מקוה כן פירש " י דאם היה בו שיעור מקוה ליכא למיגזר אטו מנא ואף על פי שפירש " י ואין שם שיעור מקוה אבל מחוברין למקוה לא כתבו רבינו משום דה " ר יונה נחלק על זה ואמר דאם היו מחוברין למקוה אפילו לחזקיה מטבילין בו הידים אבל לפע " ד נראה עיקר כפירש " י דאי כהר " ר יונה אמאי קאמר תלמודא במקומן כ " ע לא פליגי דשרי ה " ל לאשמועינן רבותא והכי הל " ל במקומן א " נ בבת בירתא ומחוברין למקוה כ " ע לא פליגי דשרי במנא וכו' כי פליגי בבת בירתא ואינן מחוברין למקוה וכו' אבל לפירש " י ניחא דכל בת בירתא אפילו מחוברין למקוה פליגי בה והלכה כחזקיה דפוסל ובש " ע כתב שני הדיעות נראה שדעתו להקל דכל ספק בידים טהור משמע אף בספק דפלוגתא דרבוותא כמ " ש בת " ה סי' רס " א אבל לפעד " נ דתפסינן עיקר כפי' רש " י והרשב " א וכתב ב " י שכן נראה מדברי רבינו והוא מדכתב בסתם אין נוטלין מהן משמע אפי' מחוברין למקוה והכי נקטינן נ " ל :
Orach Chayim.160.9.1 מים מלוחים וכו' זאת היא דעת הרא " ש וכפירושא קמא שכתב האלפסי פרק אלו דברים והיא דעת רוב פוסקים דלא כהרמב " ם דמפרש כפי' בתרא ומיקל גם בעכורים להכשיר במי מקוה אפי' אין הכלב יכול לשתות מהן : ודין שלג וכפור כתבתי בסוף סי' קנ " ט : כתב בהגהת אשירי פ " ב דברכות ע " ש א " ז אין נוטלין ידים מיין שלנו עכ " ל כלומר דיין שלנו כיון שאינו חזק וראוי לשתייה בלא מים ומברכין עליו בפה " ג אין לו דין מים אפילו יש לו מראה מים כגון יין לבן משא " כ ביין חזק שאינו ראוי לשתייה בלא מים דיש לו דין מים ונוטלין ממנו לידים אם הוא לבן אך קשה דפלוגתא דר " א וחכמים היא בברייתא ספ " ג שאכלו ומביאו ב " י וקי " ל כחכמים דבין כך ובין כך אין נוטלין ממנו לידים מיהו יש גורסים נוטלין הימנו לידים עיין במ " ש הרא " ש ומביאו ב " י וכתב עוד בהגהת אשיר " י אבל משכר ודבש נוטלין בשעת הדחק עכ " ל וכתב ב " י ואין דבריו נראין בדבש ואפילו בשעת הדחק שהרי אינם מנקים עכ " ל ויש ליישב דלא קאמר בדבש עצמו אלא במי דבש וכן פי' בהגהת ש " ע ופשוט הוא אך קשה הלא שכר ודבש אין לו מראה מים וי " ל כמ " ש הרא " ש דמי פירות שעומדים במראיתם שם מים עליהם ושכר ודבש נמי כיון דלא שרו לנט " י אלא לפי שהם מי פירות אע " פ שאין בהם מראה מים כשרים להרא " ש ולפ " ז יין חזק שאינו ראוי לשתייה בלא מים ונוטלין ממנו לידים דשם מים עליו דמי פירות מקרי כדפרש " י ומביאו ב " י אפילו יין אדום נמי נוטלין מהן לידים דבמי פירות כשרים אפילו אין לו מראה מים ובש " ע הביא שני הדיעות ונקטינן לקולא בספק טהרה כדלעיל והרשב " א פסק דבין כך ובין כן נוטלין מהם לידים אלא שאסור כך לכתחילה כדי שלא יהא כמזלזל בדבר חשוב וכו' עכ " ל וכ " כ בש " ע :
Orach Chayim.160.10.1 וצריך שיהא במים רביעית וכו' איכא למידק דרבינו כתב תחלה הדין ואח " כ הביא דתנן מי רביעית וכו' ולמה לי תרתי ונראה דלפי דרבינו מפרש למשנה זו דוקא בשנים שבאו ליטול כאחד ולהכי חזר ואמר כיון שבאו משירי טהרה ובאו ליטול כאחד כלומר לא תימא לאו דוקא לשנים שבאו ליטול כאחד אלא דוקא שבאו ליטול כאחד אבל אם לא באו ליטול כאחד אלא א' בלבד הוא שבא ואחד יוצק על ידיו ואח " כ בא שני ופשט גם הוא ידיו אין הנטילה עולה לשני אלא כשיש שם רביעית מים אבל אם אין שם רביעית לא חשבי' לשני זה שיורי טהרה כיון שלא באו שניהם כאחד ועל זה מביא ראיה מדתנן מי רביעית נוטלין לא' אף לשנים וכו' דהכי פירושו דכשלא בא אלא אחד צריך שיהא במים רביעית ואף כשבאו שנים ליטול כאחד סגי נמי ברביעית וכך הוא הפירוש אצל מחצי לוג אף לג' או לד' מלוג לה' וכו' דאין לפרש משנה זו בדלא באו כאחד דא " כ תמה על עצמך למה הקילו בשני דנוטל פחות מרביעית הואיל שבאו משיורי טהרה דמאי צירוף איכא לשני עם הראשון עד שנקרא אצל השני שיורי טהרה כיון שלא באו כאחד אלא זה בא עכשיו והשני בא אחר שעה הלא ודאי כשם שצריך רביעית לראשון כך צריך רביעית לשני אלא ודאי דוקא בבאו ליטול שניהם כאחד וכ " כ הרב רבינו אשר וזה לשונו ושנים הבאים ליטול ידיהם כאחד גם הם יכולין ליטול מרביעית וכו' ומביאו ב " י ומ " ש רבינו ג' פעמים והרא " ש כתב ב' פעמים הוא לפי דלטהרה לא צריך אלא ב' פעמים ומש " ה לא הזכירו במשנה אלא מים ראשונים ושניים אבל מלבד אלו צריך לשפוך מים מתחלה להסיר הלכלוך שעל ודיו ואח " כ ישפוך ב' פעמים לטהר דה " ל ג' בין הכל ואם ידיו נקיות די לו בשני פעמים כמו ששנינו במשנה ומש " ה לא כתב הרא " ש אלא ב' פעמים ויתבאר בסימן קס " ב :
Orach Chayim.160.11.1 ומ " ש בין שנוטלין זה אחר זה וכו' כלומר לא תימא דלא מהני שיורי טהרה אלא בבאו ליטול כא' וגם נוטלין כולם כאחד אלא אפי' נוטלין זה אחר זה נמי מהני שיורי טהרה כיון שבאו ליטול כאחד ועוד יש לפרש איפכא וה " ק לא תימא אע " פ שבאו כולם כאחד לא מהני שיורי טהרה אלא בנוטלין זה אחר זה אבל לא בנוטלין כולם כאחד כיון שמים היורדים מהידים העליונים הם משקים טמאים ומטמאים הידים שתחתיהם אלא כולם במדרגת יד אחת חושבין אותם וכ " כ הרמב " ם וכתב ב " י דלא חשבינן להו כיד אחת אלא כשידי השני סמוכות לידי הראשון ופסק כך בש " ע ומשמע דס " ל לרא " ש ורבינו דבנוטלין זה אחר זה מהני שיורי טהרה אפי' אין המים באים על ידיו של שני בקילוח ראשון אלא הפסיק הקילוח וחוזר ומקלח על ידיו של שני נמי מהני דהואיל ובשעה שהתחיל הראשון ליטול מהם היה בהם רביעית אף לשני זה עולים מפני שבאו משיורי טהרה אבל הרשב " א בשם רבותיו החמיר דוקא בשלא הפסיק הקילוח ומשום דהוי נצוק חבור ובש " ע הביא שני הדעות ונראה שדעתו כיש מתירין דכל ספק טהרה בידים טהור :
Orach Chayim.161.1.1 וצריך ליזהר מחציצה שכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילה איכא למידק דלשון שכל דבר משמע דבא לתת טעם למ " ש וצריך ליזהר מחציצה ואין זה טעם לו אלא ה " ל לומר וכל דבר שחוצץ בטבילה וכו' וכמ " ש הרא " ש בפ' כל הבשר ונראה דה " ק וצריך ליזהר מחציצת כל דבר שבעולם שלא יעלה על לב כיון דנט " י דרבנן לא הוי חציצה אלא חציצה מרובה אבל לא חציצת דבר קטן להכי אמר שכל דבר שחוצץ בטבילה דאוריי' חוצץ בנטילה דרבנן ולפיכך צריך ליזהר אף בחציצת כל דבר קטן כמו בטבילה ולהכי כתב רבינו אחר זה ואם יש לו בצק תחת הצפורן וכו' לפי שהוא חציצה קלה ושכיח טובא הזהיר עליה ביותר ובשאר חציצות קלות דלא שכיחי כולי האי נסמך על מה שמפורש בי " ד בסי' קצ " ח :
Orach Chayim.161.2.1 ואם אינו מקפיד עליו אינו חוצץ פי' אפי' צואה שלא כנגד הבשר או בצק תחת הבשר נמי אינו חוצץ אם אינו מקפיד עליו וכן פי' ב " י וקשה דגבי טבילה כ' רבינו בסתם דחוצץ משמע דאפילו אינו מקפיד עליו כיון שדרך רוב בני אדם להקפיד עליו חוצץ וכמ " ש רבינו להדיא בי " ד וזה סותר מ " ש קודם זה שכל שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילה וצ " ל דבזו הקילו בנטילה כיון שאין כל אדם יכול ליזהר בזה ואע " פ שאמרו כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילה אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ ובהגהת ש " ע כת' שמה שלא נהגו לנקר הטיט שתחת הצפרנים לנטילה זהו משום דהוי כמיעוטו שאינו מקפיד כי אין מקפידין על זה אבל אם היה מקפיד הוא צריך וכן עיקר ( וכ " כ בהגהת סמ " ק סימן קפ " א ) ואפשר שנהגו להקל בחציצה לענין נטילה כי י " א שאין שייך חציצה לנטילה אבל העיקר כסברא הראשונה עכ " ל ( ודעת י " א שהביא הרב תמצאנו בספר התרומה סימן ע " ט שכתב כך בשם י " א ) והשתא לדעת הגה " ה זו העיקר דאם הוא מקפיד צריך לנקרן אבל לפע " ד דטעם מנהגינו שלא לנקר כלל הוא דסמכו על פי' ר " ת שכתב הסמ " ג דדוקא בטיט וצואה הנדבק כמו טיט של יוצרים שייך חציצה אבל לא בטיט אחר וצואה דאפילו שלא כנגד הבשר אינו חוצץ ואפילו בצואה הנדבק אינו חוצץ אלא שלא כנגד הבשר השתא ניחא מה שלא נהגו לנקרן לפי דסתם טיט וצואה תחת הצפורן אינו אלא אותו שאינו נדבק וכן פסק סמ " ק בהלכות נדה סי' רצ " ג ע " ש :
Orach Chayim.161.3.1 רטייה שעל גבי בשרו וכו' וא " ת לקמן בסוף סי' קס " ב כתב רבי' ע " ש הרא " ש במכה ורטייה עליה דדי לו במה שיטול שאר היד שלא במקום הרטייה דדומה למי שנקטעה אצבעו דנוטל שאר היד וא " כ לא שייך לומר ברטייה שהיא חוצצת כיון דא " צ ליטול ידו כלל במקום הרטייה ונראה דלא אמר הרא " ש דא " צ ליטול ידו במקום הרטייה אלא בדאיכא מכה בידו וכמפורש במ " ש פכ " ה וז " ל ואע " פ שלא התירו מפה לאוכלי טהרות כ " ש לחולין גרידי דלא זהיר ואתי למנגע שאני הכא דליכא למיחש שמא יגע באוכלין בבשרו שתחת הרטייה שאין מסירו מחמת כאב המכה וכו' עכ " ל אבל הכא מיירי ברטייה שע " ג בשרו בשאין שם מכה אלא קצת מיחוש שמסירו ויגע באוכלין וצריך ליטול ידיו גם במקום הרטייה ואיכא חציצה :
Orach Chayim.161.4.1 שיעור נט " י לרב אלפס כל היד עד הקנה של זרוע תימה דלעיל בסי' כ " ז כתב רבינו מקום הנחתן של יד בזרוע שמאל בגובה הבשר שבפרק שבין הקנה לכתף א " כ לפ " ז הא דכתב כאן כל היד עד הקנה של זרוע משמע שצריך ליטול כל היד וגם עד סוף הקנה במקום שהוא מחובר עם הזרוע והזרוע הוא העצם שבין הכתף והמרפק הנקרא קוד " ו כדפי' והא ליתא דהא כל הפוסקים פה אחד דמ " ש רב אלפס קידוש ידים ורגלים עד לפרק לחולין עד הפקק לתרומה עד לפרק דה " פ דלקידוש ולתרומה עד לפרק היינו עד מקום חבור היד לקנה ולחולין עד הפקק סוף האצבעות ואסיקנא משמיה דריב " ל עד לפרק בין לחולין בין לתרומה דהיינו עד מקום חבור היד לקנה בהתחלתו לא עד מקום שהקנה בסופו מחובר עם הזרוע וצ " ל בדוחק שלשון זרוע שהזכיר רבינו כאן אינו כלשון זרוע שהזכיר בסי' כ " ז דלשם פי' זרוע הוא העצם שבין הכתף והקוד " ו וכאן פי' זרוע הוא הקנה המחובר ליד שכך מבואר ברמב " ם שהוא קורא לעצם שבין יד לקוד " ו זרוע ולעצם הסמוך לכתף קורא מרפק כמ " ש ב " י בסימן כ " ז וא " כ הא דקאמר רבינו כאן כל היד עד הקנה של זרוע אין פי' כל היד עד סוף הקנה שמחובר עם הקוד " ו אלא כל היד עד התחלת הקנה של זרוע ומה שלא אמר בסתם עד הקנה הוא כדי שלא נבין עד הקנה האחר הוא המרפק שהוא העצם המחובר עם הכתף שגם הוא נקרא קנה לכן אמר עד הקנה שנקרא זרוע וז " ש עד הקנה של זרוע כלומר עד קנה זה לא גם עד קנה האחר :
Orach Chayim.162.1.1 גרסיגן בפ " ק דסוטה א " ר חייא בר אשי אמר רב מים הראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה וכו' בפ " ק דסוטה ופירש " י צריך להגביה ראשו אצבעותיו שיהיו המים משפעים לצד זרועותיו עכ " ל נראה דלפי דלשון שיגביה ידיו משמע איפכא והוא שיגביה הזרוע וישפיל האצבעות ויהיו המים משפעים לצד האצבעות ומשמעות זה ודאי טעות משום דלפי זה צריך גם כן לפרש דהא דקאמר אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה יהיה פירושו איפכא שישפיל הזרוע ויגביה האצבעות וא " כ יקשה דלמה לא יגביה הזרוע וישפיל האצבעות גם במים אחרונים כמו בראשונים דלמה ישנה בלא טעם אבל אם נפרש דבראשונים צריך שיגביה האצבעות ניחא דבאחרונים צריך שישפילם כדי שתרד הזוהמא שעל ידיו אבל ב " י פי' ל' רש " י בדרך אחר והוא שבא להורות שא " צ שיגביה כף היד כי אם האצבעות בלבד שהם המקום הצריך נטילה עכ " ל ולא נהירא חדא דהא פשיטא היא ועוד תימה היאך אפשר להגביה האצבעות ולהשפיל כף היד עד שהוצרך לפי' זה ואכתי איכא למידק למה אמר רש " י ראשי אצבעותיו ה " ל לומר אצבעותיו וכמ " ש רבינו צריך להגביה אצבעותיו למעלה ונראה לפע " ד דבלשון ראשי אצבעותיו בא ליישב מה שהקשה ב " י וז " ל דכיון דהחששא אינה אלא מפני המים שנטמאו ביד ויצאו חוצה לה שיחזרו ליד ויטמאו אותה למה אמרו צריך שיגביה ידיו טפי הוה עדיף שישפיל אצבעותיו מתחלה ועד סוף דהשתא אי אפשר להמצא חוץ ליד מים שנטמאו בה עכ " ל וליישב זה אמר רש " י ראשי אצבעותיו והוא לומר דפשיטא דצריך להגביה ידיו בתחלה כדי שיהיו נטולים גם ראשי אצבעותיו דאין ספק דכשישפיל האצבעות למטה לא יבואו המים מיד השופך עליהם אלא על אורך האצבעות מכל הצדדים מסביב אבל לא יבאו על ראשי האצבעות שהם פונים למטה ולכן צריך להגביה ראשי האצבעות בתחלה כדי שיהיו המים נשפכין גם על ראשיהם דבזה יצא ידי חובת נטילת ידים משא " כ כשלא יהיו נטולים ראשי אצבעותיו וכיון שכן אם כן צריך ליזהר גם כן שיגביהם מתחלה ועד סוף שלא יבאו המים שחוץ לפרק ולפ " ז התיישב הא דקאמר תלמודא מעיקרא בסתם אמר רב מים הראשונים צריך שיגביה ידיו ולא קאמר טעמא ובתר הכי דמייתי תניא נמי הכי קאמר טעמא בברייתא שלא יבואו המים שחוץ לפרק וכו' דאיכא למידק דמאי סייעתא איכא מהך ברייתא לרב דלא קאמר הך טעמא ומשמע דלא סבירא ליה האי טעמא אבל למאי דפרישית ניחא דכך היא ההצעה רב קאמר מים הראשונים צריך שיגביה ידיו מיד בתחילת נטילה כדי שיעלה בידו נטילה יפה לגמרי שיהיו נטולים גם ראשי אצבעותיו ומייתי אסמכתא וינטלם וינשאם דמשמע מיד כשנוטלם ינשאם וקאמר תניא נמי הכי וכו' והכי קאמר אי איתא דאין צריך להגביה בתחלה כדי שיהיו נטולים גם ראשי אצבעותיו אם כן קשה למה צריך להגביה ידיו כדי שלא יבאו המים שחוץ לפרק וכו' הלא טפי עדיף שישפיל ידיו מתחלה ועד סוף וכקושיית בית יוסף אלא בעל כרחך דבתחלה צריך להגביה ידיו כדי שיהיו נטולים גם ראשי אצבעותיו השתא לפ " ז צריך שוב ליזהר שלא ישפיל ידיו לאחר שהגביהם בתחלה שלא יבואו המים שחוץ לפרק וכו' אלא צריך להגביהם מתחלה ועד סוף אם כן שפיר קאמר תניא נמי הכי דמהך ברייתא איכא סייעתא לרב דבתחלה צריך להגביה ידיו כדי שיטול גם ראשי אצבעותיו ודו " ק כך נראה לי אבל מפרישת ב " י מבואר דסבירא ליה דאם השפיל אצבעותיו למטה מתחלה ועד סוף נמי יצא י " ח אלא דלכתחילה צריך להגביהם משום אסמכתא דקרא וינטלם וינשאם גם מדברי הר " י חביב שהביא ב " י מבואר דס " ל דיותר טוב הוא שישפיל ידיו מתחלת הנטילה עד סוף הניגוב וכתב שזאת היא דעת הר " ר יונה שהורה כן לכל ישראל דצריך שיזהר שלא יגביה ידיו ואחריהם נמשך הרב בהגהותיו ותמהני דהלא הרב ב " י שפירש כך בספרו ושהסכי' עמו מהר " י חביב לא נסמך על דעתו זה וכתב בש " ע הנוטל צריך להגביה ידיו למעלה וכו' נראה שחזר מדבריו ואיך יבא הרב בהגהתו לפסוק דבהשפיל ידיו מתחלה ועד סוף דשפיר דמי ולפע " ד מדוקדק מפרש " י דאם השפיל אצבעותיו למטה לא יצא י " ח ואוכל בלא נט " י והכי נקטינן : כתב הר " ר יונה בפ' אלו דברים לפרש דברי הרי " ף דפסק דצריך ליטול ידיו עד מקום חיבור כף היד לזרוע וז " ל הנוטל צריך שיגביה ידיו וכו' שיעור הנטילה עד הפרק שהוא בין חיבור היד והזרוע כדכתבינן לעיל ועכשיו בא להשמיענו שבשעת הנטילה צריך שיזהר שלא יגביה ידיו למעלה עד שינגבם מפני שאם יגביהם יקבלו המים ששופך באחרונה לטהר המים שעל הידים טומאה מהזרוע ויחזרו ויטמאו הידים ולא עלתה לו נטילה ע " כ וכתב בית יוסף ויש לתמוה דהא בהדיא קתני שיגביה ידיו כדי שלא יצאו מים וכו' והיאך פי' שלא יגביה ידיו כדי שלא יצאו מים וכו' והביא מה שפי' מהר " י חביב ותמה על פירושו ובדין תמה עליו אבל מה שפי' בית יוסף גם כן אינו מתקבל ואנכי תמה על מאורות הגדולים שנדחקו ליישב לשון זה ואין ספק אצל עניות דעתינו שטעות נפל בדפוס והתיבות נהפכו וכצ " ל צריך שיזהר שיגביה ידיו וכו' שאם לא יגביהם כו' ולא בא הר " ר יונה אלא ליישב לדעת הרי " ף מה שקשה דמאי טומאה איכא לדעתו בחוץ לפרק הלא כיון שצריך ליטול ידיו עד חבור כף היד לזרוע השתא אפי' נטל הראשונים והשניים על כל כף היד עם האצבעות כדין נטילה לדעת הרי " ף אין כאן מקום שיהיו המים נטמאים בו וכמו שסובר הרשב " א הביאו ב " י לתרץ זה אמר שהטומאה חוץ לפרק הזרוע דאם לא יגביהם מתחלה ועד סוף יחזרו המים שניים שיצאו חוץ לפרק הזרוע ויקבלו טומאה מהזרוע ויחזרו ויטמאו הידים וכמי שהוא הפי' לדעת הפוסקים שא " צ נטילה אלא עד מקום חיבור האצבעות לכף היד כך הוא הפי' לדעת רב אלפס שצריך נטילה עד מקום חיבור כף היד לזרוע אלא דבהא איכא הפרש ביניהם דלדעת הפוסקים החששא היא שהמים הראשונים שנטמאו יחזרו לתוך הפרק ויטמאו היד ולהר " ר יונה לדעת הרי " ף החששא הוא שיחזרו השניים וכו' ודו " ק :
Orach Chayim.162.2.1 ומ " ש הילכך כשנטל ראשונים ושניים חוץ לפרק וכו' רצונו לומר דאם כשנטל הראשונים עד לפרק יצאו המים מתוך הפרק לחוץ לפרק והמים השניים שעל הראשונים חוץ לפרק אין מטהרין אלא בעודן בתוך הפרק השתא אם יחזרו המים מחוץ לפרק לתוך הפרק יטמאו ליד ועל כן צריך ליזהר שלא ישפיל ידיו כלל אלא יגביהם מתחילה ועד סוף עד אחר שינגבם כדי שלא יחזרו המים ויטמאו ליד :
Orach Chayim.162.3.1 תנן מוסיפין על השניים וכו' כתב ב " י ע " ש הרמב " ם הא דאין מוסיפין על הראשונים דוקא כשניגב חצי ידו עד שלא נשאר טופח ע " מ להטפיח אבל אם נשאר טופח ע " מ להטפיח מוסיפין ופסק כך בש " ע אבל משאר הפוסקים שכתבו בסתם דאין מוסיפין על הראשונים משמע דבכל ענין אין מוסיפין על הראשונים וצריך עיון דהא תלמודא בפ " ב דגיטין קאמר דאילפא קמיבעיא ליה דילמא הא דאמרי דבי ר' ינאי ידים אין טהורות לחצאין היינו דוקא בדאינו טופח ע " מ להטפיח ולא איפשיטא וקי " ל דספק בטהרת ידים טהור ע " כ ולי נראה ליישב דבהך ספיקא אזלינן לחומרא טפי דכיון דבי ר' ינאי אמרי בסתם ידים אין טהורות לחצאין משמע דבכל ענין אינן טהורות אפילו איכא טופח על מנת להטפיח ולכן ראיתי מרבותי שהחמירו ולא נטלו ידיהם מכלי שקורין הנטפ " ם עם הענדי " ל כיון שאין אפשר בשפיכה ראשונה עד הפרק והעולם מקילין ויש להם על מי לסמוך . מיהו בזה צריך ליזהר למשמ' באותו הענדי " ל כל שעת שפיכת המים דרך שם כי אם לא ימשמש תמיד הנטילה פסולה דכבר פסק כח גברא במה שיצאו המים בראשונה דרך שם כדלעיל בסימן קנ " ט :
Orach Chayim.162.4.1 ומ " ש וי " מ שניים פי' מים אחרונים וכו' הכי משמע מדברי הר " ש על פי הירוש' ולפי זה במים ראשונים אין מוסיפין אפילו בשפיכה שנייה וכ " כ ב " י מיהו נקטינן להקל בספק טהרה ומוסיפין על שפיכה שנייה וכ " ש דמוסיפין על מים אחרונים :
Orach Chayim.162.5.1 תנן נטל ידו ושפשפה בחבירתה טמאה וכו' פי' היכא שהיה מחכך יד הנטולה בחבירתה שאינה נטולה כדי ליטול שתי ידיו לא הועיל כלום אלא אדרבה הנטולה נמי נטמאה מזו שאינה נטולה ומה שהאריך רבינו ואמר ושפשפה בחבירתה כדי ליטול שתי ידיו נראה שבא להוציא שלא נפרש משנה זו דמיירי היכא שחבירתה כבר נטולה ונגובה וזו שנטל עכשיו דשפך עליה שתי פעמים ונטהרה שפשפה בחבירתה כדי לקנח המים שעליה בחבירתה שהיא נגובה דלשון שפשוף הוא נמי לשון קינוח כמ " ש הר " ש ומביאו ב " י והאי פירושא ליתא דא " כ אמאי תנן טמאה אדרבה טהורה היא אלא צריך לפרש דחבירתה אינה נטולה והנטולה שפשף בחבירתה כדי ליטול שתי ידיו : ומ " ש רבינו ואפילו שפך באחרונה על שתי ידיו לפי שהמים ששפך על ידו אחת נטמאו וכו' דאלמא דמיירי בדלא שפך על ידו אחת אלא שפיכה אחת ואחר כך שפשפה בחבירתה לאו דוקא בכה " ג דה " ה בדשפך על ידו אחת ב' שפיכות ואח " כ שפשפה בחבירתה נמי טמאה כדפי' אלא רבותא קאמר דאע " ג דלא שפך על ידו אלא שפיכה אחת ולאחר ששפשפה בחבירתה חוזר ושופך באחרונה על שתי ידיו אפ " ה אין נטילה זו מועלת לפי וכו' ואצ " ל היכא ששפך תחלה על ידו ב' שפיכות ושפשפה בחבירתה דשתי ידיו טמאים וליכא הכא שום נטילה אחר שפשוף זה לטהר ידיו :
Orach Chayim.162.6.1 ומ " ש לפיכך הנוטל ידיו צריך שישפוך לו אחר וכו' פי' מהרש " ל דאם יהא שופך בעצמו מיד זו לחבירתה ואח " כ מחבירתה לזו איכא למיחש דלמא בשעת שנטל בראשונה והגביה ידו יצאו המים בשפיכה הראשונה שעליה מתוך הפרק לחוץ לפרק דשוב אין להם טהרה בשפיכה שנייה ואח " כ יחזרו וירדו לתוך הפרק בשעה שיטול הכלי ביד זו שנטלה תחלה וישפוך על חבירתה כי אז צריך להוריד ידו כדי לשפוך על חבירתה ויטמא ידו :
Orach Chayim.162.7.1 ומ " ש ואח " כ ישפשפם כתב ב " י משמע דצריך לשפשפם וכ " כ הרמב " ם הנוטל ידיו צריך לשפשף והאריך אלא דקשה לפ " ז דהיאך תולה דין זה במ " ש קודם זה או ישפוך על כל אחת רביעית ואח " כ ישפשפם שהשופך רביעית כאחד א " צ מים שניים לטהרם ה " ל לכתוב דין זה בפני עצמו הנוטל ידיו צריך לשפשפם וכמ " ש הרמב " ם לכן נ " ל דרבינו סובר דצריך לשפשף אלא ה " ק ואח " כ ישפשפם רשות אם ירצה לאפוקי אם לא נהג כך אם שפשף ידיו טמאות כמ " ש מקודם ובש " ע נמי כתב כלשון רבינו ואח " כ ישפשפם ולא כתב צריך לשפשפם נראה דלפי שהיה מסופק בדין זה כדמשמע ממ " ש הכל בו בשם הר " א דא " צ לשפשף לכך נקט לקולא וכתב ואח " כ ישפשפם אם ירצה כדפי' והכי נקטינן ודלא כדכתב בהגהת ש " ע הנוטל ידיו צריך לשפשפם ומיהו המנהג לשפשפם ואין לשנות :
Orach Chayim.162.8.1 ומי שיש לו מכה ורטייה עלי' וכו' ע " ל סי' קס " א ס " ג . ומ " ש אין נט " י לחצאין נתבאר לעיל בסי' זה ס " ג :
Orach Chayim.163.1.1 אסור לאכול בלא נטילה אפילו אם רוצה לכרוך וכו' נראה דלפי דהיה עולה על הדעת דכיון דלא תיקנו נט " י לחולין אלא משום סרך תרומה א " כ אין תקנה זו אלא לכתחל' היכא דאפשר לו ליטול ידיו במים בלי טורח אבל היכא דאין לו מים יכול לאכול בלא נטילה ואינו עושה איסור לכך אמר רבינו אסור לאכול בלא נטילה וכיון דאיסור הוא לפיכך אם רוצה לכרוך ידיו במפה נמי אסור דחיישינן דלא זהיר איניש דילמא נגע ועביד איסורא והלכך אפילו אין לו מים אסור לאכול בלא נטילה אפי' אם רוצה לכרוך ידיו במפה זהו דעת רבינו ע " פ דעת הרא " ש והסמ " ג והסמ " ק בהא דאסיקנא בפרק כל הבשר התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות דמשמע דכל שכן לחולין גרידי דלא זהיר ואתא למינגע מה שאין כן בתרומה דכהנים זריזים הן ולא אתו למינגע ודלא כהרמב " ם דס " ל דלחולין גרידי שרי לכרוך במפה דכיון דלא בעי נט " י לחולין אלא משום סרך תרומה לא גזרו בהו טפי מבתרומה וכבר האריך בזה בב " י ולענין הלכה פסק ב " י כרוב פוסקים דלא כהרב רבינו משה בר מיימוני מיהו אם אין מים מצויים לפניו ברחוק ארבע מיל ולאחריו מיל יכרוך ידיו במפה ואוכל וכך פסק בשלחן ערוך
Orach Chayim.164.1.1 אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום בפרק . כ " ה . כתב בספר המצות הולכי דרכים חשובים כשעת הדחק ואם אחר שהתנה שחרית נזדמנו לו מים נוטל ומברך יראה שפוסק כאותו לשון שאינו מתיר בתנאי אלא ע " י הדחק כצ " ל פירוש דאם היה תופס עיקר כאותו לשון דמתיר אפי' שלא ע " י הדחק לא היה צריך לומר דהולכי דרכים חשובים כשעת הדחק דאף בלא הולכי דרכים ובלא שעת הדחק מותר להתנות ותו כיון דבנזדמנו לו מים נוטל ומברך אלמא דלא התירו אלא בשעת הדחק בדוכתא דלא שכיחי להו מיא וכיון שנזדמנו לו מים אדעתא דהכי לא התירו לו ע " י תנאי שחרית והלכך נוטל ומברך אבל לי " א דאפילו שלא בשעת הדחק התירו בתנאי אם נזדמנו לו מים לא יברך דכיון דא " צ נטילה ה " ל ברכה לבטלה ואיכא למידק דאם מ " ש רבינו כתב בספר המצות רצונו לומר סמ " ג כמו שהבין ב " י קשה הלא הסמ " ג כתב שני הדיעות ולא הכריע ומ " ש ב " י דמדכתב סמ " ג אחר ב' הלשונות והולכי דרכים שעת הדחק הוא וכו' מדייק רבינו שנראה שפוסק כלישנא דלא שרי אלא בשעת הדחק עכ " ל איכא לתמוה טובא הלא בע " כ לשון סמ " ג כמו שהוא בדפוסים וכאשר העתיקו ב " י הוא בטעות דאיך יכתוב תחלה הולכי דרכים שעת הדחק הוא ע " פ מה שפוסק כאותו לשון שאינו מתיר אלא ע " י הדחק ואחר כך כותב ואם אחר שהתנה שחרית נזדמנו לו מים לא יברך שהוא ע " פ אותו לשון שמתיר אפילו שלא ע " י הדחק וצ " ל לפי דעת הב " י דהבבות מהופכות . ומ " ש סמ " ג והולכי דרכים שעת הדחק הוא צ " ל בסוף ויש להקשות על זה דמנ " ל דצ " ל בסוף דילמא צריך להקדימו קודם וי " א אפילו שלא בשעת הדחק ותו קשה דמדכתב רבינו יראה שפוסק וכו' משמע שפסק בהדיא וכיון שכתב שני הדיעות ולא הכריע אין זה פסק אלא ספק ולכן נלפע " ד דמ " ש רבינו כתב בספר המצות רצונו לומר הסמ " ק כתב כן וז " ל נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו וע " ז סומכים הולכי דרכים לאכול בלא נטילה בדרך וחשבי לא שכיחי מיא לפי שהם בדרך אמנם אם ימצא להם מים תוך פרסה יש להמתין כדאמרינן לנט " י ד' מילין וי " מ אהתנה שחרית קאי ד' מילין וצ " ע ע " כ לשון הסמ " ק גופיה ואח " כ מתחלת ההג " ה ודוקא היכא דלא שכיחי מיא ודוקא שחרית ודוקא שלא יטנפו עכ " ל וז " ש רבינו על דברי הסמ " ק יראה שפוסק כאותו לשון שאינו מתיר בתנאי אלא ע " י הדחק דמדכתב על דברי רב וע " ז סומכין הולכי דרכים וכו' שזהו ע " פ אותו לשון ולא הביא הלשון אחר דאפי' שלא ע " י הדחק נמי התירו אלמא דפוסק כאותו לשון וכו' ואח " כ אמר וכ " כ ה " ר פרץ ודוקא וכו' והוא מ " ש בהגהת סמ " ק ומה שהביא ב " י לשון הדפוס וז " ל נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו הג " ה וע " ז סומכין כו' תיבת הג " ה הוא טעות וצריך למחקו כי ההג " ה אינה מתחלת אלא במ " ש ודוקא היכא וכו' דהם דברי הר " פ שפוסק כמו הסמ " ק והוסיף ואמר ודוקא וכו' כמפורש בדברי רבינו ומ " ש הסמ " ק אמנם וכו' עד כדאמרינן לנט " י ד' מילין אין זה סוף דבורו ושכתב אח " כ וי " מ אהתנה שחרית קאי הוא סברא אחרת כמו שהבין ב " י ולכן כתב ב " י דהגירסא הנכונה לפי שי " מ כמ " ש בהגהת מיימוני דלפעד " נ דזו היא כשגגה היוצאה מלפני השליט דהדבר פשוט דמ " ש וי " מ הוא נקשר עם מ " ש מקודם כדאמרינן לנט " י ד' מילין וי " מ וכו' והכל סברא אחת והכי פירושו אמנם אם ימצא להם מים תוך פרסה יש להמתין דכיון דאמרינן לנט " י ד' מילין ומקצת מפרשים סברי דהך מימרא קאי אהתנה שחרית אף על גב דרוב מפרשים לא פירשו כן יש לנו להחמיר לכתחלה כמקצת מפרשים ואין צריך להגיה לפי שי " מ ומ " ש בהגהת מיימונית לפי שי " מ הוא הגהת איזה תלמיד שבא לבאר שלא נטעה דהאי וי " מ הוא סברא אחרת אבל הלשון כתיקונו הוא כמו שכתב בסמ " ק וכדפרישית . עלה בידינו דרבינו לא הביא דברי הסמ " ג שהביא ב' הדיעות ולא הכריע לפי שהיה מסופק אלא הביא דברי הסמ " ק שלא הביא אלא הדין הנמשך מאותו לשון שאינו מתיר אלא על ידי הדחק דיראה מזה שפוסק כאותו לשון וכו' וכ " כ הר " פ וכו' אבל א " א הרא " ש מתיר כלשון אחר אפילו שלא על ידי הדחק והכי נקטינן כהרא " ש דהוא דעת רוב פוסקים כמ " ש ב " י ופסק כך בש " ע ולפ " ז נמשך דאם נזדמנו לו מים נוטל ואינו מברך וכ " כ בש " ע :
Orach Chayim.164.2.1 ומ " ש הר " פ ודוקא שחרית כ " כ התוס' בשם ר " ת דהקשה הלא קי " ל בפרק ע " פ דאפילו קידוש הוי הפסק בין נטילת ידים לסעודה משום דבעינן תיכף לנטילת ידים סעודה כדאמר בפרק אלו דברים והשתא הא מועיל תנאי אפילו כל היום ואומר ר " ת דה " מ כשמתנה שחרית . ועוד יש לומר וכו' והר " ר יונה תירץ דבדלא התנה שחרית ונוטל בשעת אכילה התם הוא דצריך לאכול מיד שלא יסיח דעתו בינתים אבל בהתנה שחרית לא אמרו תיכף לנטילה סעודה עד כאן . וכתב ב " י ע " ז וז " ל ואפשר שזו היתה כוונת ר " ת כשתירץ דה " מ במתנה שחרית וכל שמתנה שלא בשעת אכילה מתנה שחרית קרי ליה שאל " כ מה טעם לחלק בין תנאי שחרית לתנאי דשאר היום לומר דבשחרית מהני ובשאר היום לא מהני עכ " ל ופסק כך בהגהת ש " ע ולפע " ד דאין הוראה זו נכונה גם ב " י לא כתב כן אלא בלשון ואפשר שזו היתה דעת ר " ת אבל לא סמך על אפשר זה להורות כך ולכן לא פסק כך בש " ע ותו דמלשון ה " ר יונה מבואר דלא מהני תנאי אלא בנוטל שחרית אבל שלא בנטילת שחרית ואינו נוטל ידיו אלא לאכול יש לו לאכול מיד ואע " פ דבשעת נטילה לא היה דעתו לאכול אלא לאחר שעה ושתים לא מהני תנאי ואם אינו נוטל באמצע היום לצורך אכילה אלא לצורך דבר אחר ומתנה עליו כל היום כ " ש דאין התנאי מועיל כיון שלא נטל לאכילה וכמ " ש ב " י לעיל סימן קנ " ח בשם האגור ובש " ע לשם ס " ז ותו דהב " י כתב כאן בשם הרשב " א דמי שנטל ידיו שלא ע " ד אכילה אפילו לשעתו צריך נט " י ע " ש אכילה וכו' וא " כ מכ " ש אם אינו לשעתו דצריך נט " י לאכילה ומה שהכריח ב " י הוראה זו ואמר דאל " כ מה טעם לחלק וכו' נראה לומר טעם נכון לחלק בכך ולפע " ד הוא אמת והוא דבנוטל שחרית דלא היה צריך לברך אלא על נקיות ידים אלא לפי שתיקנו ענט " י לאכילה מברך נמי בשחרית ענט " י וכמ " ש הרא " ש והרשב " א מביאו ב " י לעיל בסי' ד' הלכך ש " ד להתנות בשחרית שתהא נטילה זו וברכת ענט " י שעליה עולה גם לסעודה שהרי יש שייכות לברכת ענט " י דשחרית לברכת ענט " י לסעודה כדפי' אבל כשכבר בירך שחרית ענט " י ואח " כ נוטל ומתנה לסעודה מה שייכות יש לנטילה זו עם הסעוד' ממ " נ אם אינו מברך על נטילה זו על נט " י היאך מתנה עליה שתהא עולה לסעודה הרי לא היה מברך וחכמים ז " ל תיקנו שיטול לסעודה ויברך ואם עכשיו בשעת נטילה זו יברך הרי ברכה זו לבטלה היא כיון דאינה לא נטילת שחרית ולא נטילה לסעודה . עלה בידינו דה " ר יונה דוקא בנוטל שחרית אמר דמהני תנאי אבל בשאר נטילות לאחר שכבר נטל שחרית לא מהני כלל תנאי בין שנוטל לצורך אכילה בין בנטילה שלא לצורך אכילה דלא כהגהת ש " ע כנ " ל :
Orach Chayim.164.3.1 ומ " ש ומיהו פירש " י וכו' פי' במ " ש הר " פ ודוקא היכא דלא שכיחי מיא חולק א " א ז " ל ומתיר אפי' שלא ע " י הדחק אבל במ " ש ודוקא שלא יטנפו אין חולק עליו ואדרבה רש " י כתב כמותו ועוד הוסיף ואמר שיזהר מלטמאם ומלטנפם ונראה דמ " ש הר " פ שלא יטנפו בלחוד הוא לומר דאפי' טינוף בעלמא מבטל הנטילה ואצ " ל טומאה ממש דהיינו אם היה כאן מי ששפך שפיכה ראשונה פחות מרביעית על ידיו דהמים טמאים הם כדלעיל בסימן קס " ב וזה שהתנה שחרית נגע במים אלו הטמאים דהשתא נטמאו ידיו של זה שהתנה שחרית ורש " י דכתב תרווייהו שיזהר מלטמאם ומלטנפם לא זו אף זו קאמר אלא דבמקצת פרש " י כתוב איפכא מלטנפם ומלטמאם ולפ " ז ה " ק שצריך ליזהר מזה ומזה וכ " כ הרמב " ם בסתם ובלבד שלא יסיח דעתו מהם דמשמע שלא יסיח דעתו מליזהר בין מטומאה בין מטנוף וכתב ב " י משמע בפרק אלו דברים דאם טינפם אין מועיל תנאי וצריך ליטול ולברך אלא א " כ שאין נמצאים מים אלא בטורח דאז אפילו טינפם מועיל התנאי וא " צ לחזור ולברך ובתשובה להרמב " ן כתב דכל שנגע במקום מטונף צריך לחזור וליטול ידיו ולברך וכן פסק בש " ע :
Orach Chayim.165.1.1 מי שיצא מב " ה וכו' טעם הר " י בר יקר הוא דאם אינו עושה אלא נטילה אחת ומברך אשר יצר תחלה ואח " כ ענט " י הוי ברכת א " י הפסק בין נטילה לברכת ענט " י ואם מברך ענט " י תחלה הוי ברכת א " י הפסק בין ברכת ענט " י לברכת המוציא הלכך צריך ב' נטילות ודעת רש " י שאין הפסק כלל כיון דצריך עכשיו לברך ב' ברכות כמו יקנה " ז דלא הוי הפסק וכ " כ הר " פ ואע " פ דלפ " ז יכול לברך ענט " י תחלה ואח " כ אשר יצר או איפכא אשר יצר תחלה ואח " כ ענט " י מ " מ ראוי להקדים אשר יצר כיון שחיוב ברכה זו חל עליו תחלה מיד לאחר שעשה צרכיו ואח " כ חל עליו ברכת ענט " י לסעודה ולפיכך כתב רש " י בסתם אני ס " ל נטילה אחת עולה לכאן ולכאן ולא פי' איזה ברכה יקדים דפשוט הוא דיברך אשר יצר תחלה והכי משמע מדברי מהרמ " מ שהביא רבינו בסמוך . ומיהו קשה דבהגהת מיימונית משמע איפכא דמברך ענט " י תחלה ואח " כ אשר יצר ונראה דדעתם ז " ל דכיון די " א דבין לגדולים ובין לקטנים מברך ענט " י ואשר יצר דכיון שצ " ל אשר יצר שהוא דבר של קדושה צריך לברך ענט " י אע " ג דלא קי " ל הכי אלא אינו מברך ענט " י אלא אשר יצר כדלעיל בסימן ו' מכל מקום כאן שצריך לברך ענט " י לסעודה יש להקדים ענט " י כיון שדעתו לברך אשר יצר שהוא דבר של קדושה ונראה דמי שנוהג כרש " י הרשות בידו לברך ענט " י תחלה או א " י תחלה אלא שיש לו ליזהר שלא יברך פעם כך ופעם בהיפוך אלא יברך לעולם א " י תחלה או לעולם על נטילת ידים תחלה . וכן מי שמחמיר ליטול ב' נטילות או כהכרעת רבינו לברך ברכת אשר יצר בין שתי שפיכות יעשה כך לעולם ולא פעם כך ופעם כך :
Orach Chayim.165.2.1 ומ " ש ויראה להכריע וכו' הקשה הר " י אבוהב הלא כיון דהמים הראשונים מטהרים את הידים אע " פ שהמים טמאים מ " מ אם רצה לנגב מיד היה טהור לאכילה וכשמברך אז אשר יצר הוי הפסק בין הנטילה לברכת ענט " י ותירץ מה שתירץ עיין בב " י עליו והיה נראה לכאורה ליישב בדרך אחר והוא דרבינו נמשך למ " ש בסימן קס " ב בשם ס " ה דצריך ליתן מים ג' פעמים אחד להסיר הלכלוך וב' פעמים לטהרם ולפ " ז דעת רבינו כאן דלאחר ששפך פעם אחד להסיר הלכלוך מקנוח ושפשוף של ב " ה ועדיין לא שפך שתי שפיכות כדי לטהר הידים אז מברך אשר יצר כי עדיין לא הגיע זמן ברכת על נטילת ידים כיון שידיו טמאות ואח " כ כששפך על הידים עוד ב' שפיכות וטהרם מברך על נטילת ידים בשעת ניגוב כדרך כל נטילה לסעודה גם כי לא יצא מבית הכסא ולפ " ז י " ל דמ " ש דלאחר ששפך פעם אחת ומשפשף אין פירושו שמשפשף שתי ידיו זו עם זו דא " כ לא יועיל שוב נטילה אח " כ לאכילה אא " כ ינגבם תחלה כדלעיל בסי' קס " ב ס " ה אלא ר " ל דבכל יד בפני עצמה משפשף הלכלוך והטנופת מעליה ואח " כ שופך עוד ב' שפיכו' לטהרם אלא דאכתי קשה דה " ל לרבינו לומר בפירוש ואחר כך שופך עוד ומברך בשעת נגוב על נטילת ידים אבל לשון ואח " כ בשעת נגוב על נטילת ידים משמעו דלאחר ששפך פעם אחת ומשפשף יברך אשר יצר ושוב לא ישפוך כלל אלא מנגב ידיו ובשעת נגוב מברך ענט " י והוא תימה לכן נראה עיקר בדעת רבינו דכך הוא בא להכריע והוא שישפוך פעם אחת על שתי ידיו ושיהיו טהורות מיד ולא יצטרך שפיכה שנייה לטהרם דהיינו שישפוך רביעית בבת אחת כמ " ש לעיל בסימן קס " ב ס " ו וכיון שידיו טהורות רשאי לשפשף ומאחר שעדיין לא חל חיוב ברכת ענט " י כיון שלא התחיל בניגוב יברך אשר יצר ואח " כ בשעת נגוב יברך ענט " י ולפ " ז אין מקום לקושיית הר " י אבוהב דדעת רבינו דאין חיוב ברכת נט " י חלה עד אשר יטהרו ידיו לגמרי ויתחיל לנגבם והכי מוכח בתשובת הרא " ש הביאו ב " י וז " ל והעושה צרכיו ורוצה לאכול לאחר ששפך מים על ידיו פעם אחת או שתים וכבר ידיו נקיות יברך אשר יצר ויגמור הנטילה ויברך ענט " י עכ " ל דאלמא דסובר דבפעם אחת נמי ידיו נקיות והא ליתא דכיון דהמים הראשונים טמאים אין ידיו נקיות אלא בע " כ דה " ק דכששופך על ידיו פעם אחת היינו רביעית בבת אחת או שתים היינו רביעית בשתי פעמים בין כך ובין כך כבר ידיו נקיות ויכול לברך א " י ועדיין לא חל עליו חיוב ענט " י כיון שלא התחיל בניגוב ואח " כ יגמור הנטילה דהיינו שינגבם ובשעת נגוב חל עליו לברך ענט " י ואין כאן הפסק וס " ל דהיכא דשופך רביעית על ידיו בשתי פעמים דאין לברך אשר יצר שהוא דבר של קדושה בין שפיכה לשפיכה כיון שאין ידיו נקיות שהרי צריך הוא לשפיכה שנייה כדי לטהר המים הראשונים שהם טמאים וא " כ זהו טומאה על ידיו ואפי' היה מנגבם בין שפיכה לשפיכה היו ידיו טמאות לפי שהמים הראשונים הטמאים הם נדבקים במפה שמנגב בה ידיו ובשעת נגוב גופיה חזרו הידים ונטמאו בלחלוחית הטומאה שדבק במפה והשתא בין ינגבם אחר שפיכה ראשונה ובין שאינו מנגבם אסור לו לברך אשר יצר שהוא דבר של קדושה עד שיהיו ידיו נקיות דהיינו עד אחר שפיכה שנייה וקודם ניגוב כדפי' ולפ " ז הא דכתב רבינו בסוף סימן קנ " ח ולא יברך עד אחר הנטילה וכו' אינו רצה לומר אחר הנטילה וקודם ניגוב אלא אחר הנטילה ובשעת ניגוב ולאפוקי קודם גמר הנטילה שאין ידיו נקיות לא יברך וכן מ " ש לשם ועוד כיון דמברך קודם ניגוב וכו' היינו לומר קודם גמר נגוב דכיון דהנגוב הוא מן המצוה כל שלא נגב לגמרי ה " ל קודם לעשייתן אבל לא יתחיל לברך אלא בשעה שהתחיל לנגבם ואע " ג דהב " י פסק סוף סי' קנ " ח דהשופך רביעית בבת אחת א " צ לנגב ידיו וכן פסק לשם בש " ע נלפע " ד דאינו נכון דאע " ג דהכי תניא גבי המטביל ידיו אין לנו ללמוד דין נטילה מדין טבילה כיון דלא אשכחן הכי לא בברייתא ולא במימרא דאמוראי אלא אדרבה אשכחן דאמר ר' אבהו כל האוכל בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא וכו' דמדקאמר בסתם כל האוכל וכו' משמע אפילו שופך רביעית בבת אחת בעינן ניגוב ועל כן אין חיוב ברכת ענט " י חלה אלא משהתחיל לנגב ואפילו שפך רביעית בבת אחת והכי נקטינן דלא כדפסק בש " ע :
Orach Chayim.165.3.1 ואם רבים מסובים בסעודה הגדול מתחיל דתניא מים ראשונים מתחילין מן הגדול קשיא לי לאיזה צורך הביא רבינו הברייתא ותו לאיזה צורך אמר ואם רבים מסובים בסעודה ה " ל לומר בסתם וכשמסובין בסעודה הגדול מתחיל דתניא כו' ונראה דרבינו ראה שהרמב " ם פ " ז דברכות פסק בסתם ולא חילק ובגמרא איתא בהא דקא " ל ריש גלותא לרב ששת פרסאי בצרכי סעודה בקיאין טפי מרבנן קשישי והוא דבמים ראשונים מתחילין מן הגדול דא " ל רב ששת לר " ג א " כ ישב גדול וישמור ידיו עד שנוטלין כולן וא " ל ר " ג לאלתר מייתו תכא קמיה פי' שלחן שלו מביאין מיד לפניו ואוכל ולפני כ " א וא' היו מביאין שלחן קטן עכ " ל ולפ " ז לדידן דכולן מסובין בשלחן גדול לא ה " ל לגדול ליטול ראשון כדי שלא ישב וישמור ידיו עד שיטלו כולן וכך הקשה ב " י וצריך ליישב קושיא זו דמדקאמר רב ששת בתר הכי אנא מתניתא ידענא דתניא וכו' מים הראשונים מתחילין מן הגדול דקשה מה הוסיף רב ששת אדר " ג בהא מילתא הא ר " ג נמי הכי קאמר כדתני בברייתא בע " כ דה " ק דלפי תשובת ר " ג צריך לחלק בין דידהו דה " ל שלחנות קטנות לדידן דכולן מסובין בשלחן אחד אבל אנא מתניתא ידענא דתניא סתמא מתחילין מן הגדול ולא חילק וזה היתה דעת רבינו דקאמר דתניא וכו' כלומר דמהך ברייתא מוכח דליתא לדר " ג דחילק בכך אלא בכל ענין נוטל הגדול ואה " נ דהגדול ישב וישמור ידיו עד שיטלו כולן והשתא ניחא הא דכתב רבינו ואם רבים מסובים בסעודה וכו' כלומר דאפי' הם רבים ואם הגדול יתחיל ישב וישמור ידיו עד שיטלו כולן אפ " ה הגדול מתחיל דהכי תניא בברייתא ודלא כר " ג :
Orach Chayim.165.4.1 סדר הסיבה וכו' בגמרא איתא דר " ג קאמר שני לו למעלה ממנו ופירש " י רגילין היו לאכול בהסיבה על צדו השמאלית מוטה ורגליו לארץ איש איש על מטה אחת בזמן שהם שנים גדול מיסב בראש כלומר מיסב תחלה על מטתו ושני לו למעלה הימנו מטת השני לצד מראשותיו של גדול וכו' וא " ל רב ששת לר " ג וכי בעי אישתעויי מתרץ תרוצי ויתיב ומשתעי בהדיה כלומר ואם רצה הגדול לדבר עם שני לו צריך הוא לזקוף עצמו ממסיבתו לישב זקוף דכל זמן שהוא מוטה אינו יכול לדבר עמו לפי שהשני לו אחורי ראשו של גדול הוא ופני הגדול מסובין לצד אחר וטוב לו שישב שני לו למטה הימנו וישמע דבריו כשהוא מוטה א " ל שאני פרסאי דמראים בידיהם ובאצבעותיהם ברמיזה ואסיק רב ששת דליתא לדר " ג אלא כי הא דתניא בזמן שהן ב' מטות גדול מיסב בראש ושני לו למטה הימנו שאם הוצרך גדול לספר עמו לא יהא צריך לזקוף ובזמן שהן ג' שני לו למעלה הימנו ואם בא לספר מספר עם השלישי לו ואם בא לספר עם השני לו טוב הוא שיזקוף ואל ישפיל את השני לו לפני קטן ממנו שיהא הוא למטה וקטן ממנו למעלה ממנו עכ " ל וא " ת ליסב הגדול בראש ושני לו למטה ממנו ושלישי לו למטה מהשני לו וי " ל דא " כ אם רצה הגדול לדבר עם השלישי לו צריך שירים קולו כי השני לו מפסיק ביניהם ואין זה לפי כבודו לדבר בקול רם ולכן טוב הוא שיסב הגדול באמצע :
Tur Orach Chaim, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .