← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 3,976 sections
Orach Chayim.591.12.1 ומ " ש וכ " כ ר' משה גאון יחיד דמצלי בראש השנה כלומר שמתפלל בצבור בלחש במקום שיש ש " ץ אי גמר עלינו לשבח לימא כלומר ויתפלל תשע ואי לא לימא מלוך כלומר ואי לא גמיר עלינו לשבח לא יתפלל תשע אלא שבע וש " ץ יורד ומתפלל תשע ופוטר אותו דעלינו לשבח ותשע ברכות תלויין זה בזה כמו שנתבאר ועוד אפשר לפרש כפשוטו והוא עיקר דדעת רב עמרם שלא ניתקן שבח גדול כזה לאמרו ביחיד אלא אם כן במקום שאין ש " ץ ודעת רב משה גאון דיכול יחיד לאמרו אפילו במקום שיש ש " ץ אם הוא בקי לאמרו כראוי ואי לא לימא מלוך וטעמא דס " ל דעלינו לשבח ועל כן נקוה לך מתחבר יחד דהכל שבח אחד ולפיכך אם אינו בקי לאמרו לא יאמר אלא מלוך לבד ופסוקי מלכיות יאמר כשמגיע אצל ומלכותו בכל משלה אז יאמר כי המלכות שלך הוא ולעולמי עד תמלוך בכבוד ככתוב בתורתך ה' ימלוך לעולם ועד ויאמר כל פסוקי מלכיות ואח " כ יאמר קדשינו במצותיך כו' ובזה נתיישב מה שהוקשה לב " י :
Orach Chayim.591.13.1 ומ " ש ואוחילה נראה מתוכו כו' טעמו מתוך הנוסח נראה כן וכן הוא מנהג אשכנז שאין אומרים לא אוחילה ולא היום הרת עולם ביחיד אבל בסדור הרמב " ם כתוב שאומרים אוחילה והיום הרת עולם והוא מנהג ספרד :
Orach Chayim.591.14.1 אין פוחתין מעשרה פסוקים משנה בפרק בתרא דר " ה :
Orach Chayim.591.15.1 ומ " ש ואפילו לא אמר מהם כלום כו' שם מימרא דרב חננאל וכפי פי' הרא " ש ור " ת אבל בסמ " ג כתב וז " ל כיון שאומר ככתוב בתורתך מועיל כאילו אמר מלכיות של תורה וצריך לומר כמו כן ככתוב בדברי קדשיך ועל ידי עבדיך הנביאים וכן בזכרונות וכן בשופרות וכן כתב הרב המגיד שכך פי' הרמב " ן וכן פי' הר " ן . והרמב " ם פירש עוד בדרך אחר ע " ש :
Orach Chayim.591.16.1 ומ " ש ומכל מקום נוהגין כתנא קמא לומר עשרה פסוקים אף על גב דהכי הילכתא דצריך לומר עשרה לכתחלה וכן פסקו כל המחברים וא " כ דינא הוא ולא מנהג היינו דוקא אם התחיל לומר פסוק אחד דאז צריך לומר כל הי' לכתחלה לפי פי' הרא " ש אבל אם אינו רוצה לומר כלום הוא יכול הוא אף לכתחלה לפטור עצמו בככתוב ועל זה אמר ומ " מ נוהגין לומר עשרה ואינן פוטרין עצמן בשום פנים בככתוב ומ " ש נוהגין כת " ק לאו דוקא ת " ק דהא אף לר " י ב " נ הכי איתא לכתחלה אלא קאמר הכי לפי דת " ק נקט עשרה להדיא במילתיה וק " ל :
Orach Chayim.591.17.1 שאו שערים וכו' ואע " ג דאנן עשרה פסוקים בעינן והני חמש בתרי פסוקי לחוד נינהו אפשר דר' יוסי פסיק ליה לפסוקא קדמאה לתרתי פסוקי ובתראה לתלתא פסוקי וכדאיתא בקידושין פ " ק דקאמר בפסוקי נמי לא בקיאינן כו' כנ " ל אלא דמפרשים אליבא דר' יהודא מי זה מלך הכבוד לאו ממניינא לא משמע הכי ועיין במ " ש הב " י :
Orach Chayim.591.18.1 כתב אבי עזרי יש שאינן משלימין למנין י' כו' כלומר יש סוברים שלא נתקנו פה בתורת השלמה וממילא לפי דבריהם צריך המתפלל לדקדק שלא להשמיט בפסוקים כי היכי דליהוי י' פסוקים בלא הך פסוק' ולא יתכן דבריהם שהרי שנינו ומשלים בתורה ולדבריהם לא השלימו בתורה פי' שהרי בכל הסדורים שבידינו היום מסיים בפסוק הבן יקיר לי בזכרונות ובפסוק וה' אלהים בשופר יתקע בשופרות ולפי דבריהם הנך הויין השלמה ואע " ג דדיעבד אם השלימו בנביא יצא ומכל מקום היאך עבדינן הכי לכתחלה אלא בע " כ הך פסוקי דוזכרתי ודתקעת' בתורה השלמת ניתקנה ואעפ " י שאינה סמוכה לית לן בה הלכך בט' פסוקים לבד סגי כיון דהנך ניתקנו בתורת השלמה :
Orach Chayim.591.19.1 ומ " ש ומיהו תימא וכו' עד אבל אם הוסיף לא חיישינן ומסיים כדבעי צל " ע דמה סברא יש בזה מה נפשך אי טעמא משום דבעינן הרוב משל תורה וכדמשמע מפרש " י א " כ אין חילוק בין הוסיף ללא הוסיף וכי היכי דבהוסיף מסיים בה כדבעי אם הרוב משל תורה ה " ה בלא הוסיף ואי טעמא דבעינן השלמה בתורה דוקא א " כ אפי' הוסיף נמי וק " ל . והאידנא מתפללין זה היום תחלת מעשיך ואע " ג דקי " ל כרבי יהושע דאמר בניסן נברא העולם לפי שהוא תחלת דין פירוש מהרי " ח מצאתי :
Orach Chayim.592.1.1 ואח " כ מחזיר הש " ץ התפלה כדי לתקוע על סדר הברכות דתנן כו' בפ' בתרא דר " ה ונראה דאע " ג דבלאו הכי מחזיר כמו בכל שאר התפלות כדי להוציא לשאינו בקי וגם כדי שיענו הם הקדושה אחריו כמ " ש רבינו למעלה בתחלת סימן קכ " ד מ " מ דעת רבינו לבאר דאף למאי שכתב לעיל להזהיר במוסף דר " ה דמוטב שיתפללו יחידים כי מי שירצה לצאת בתפלת ש " ץ וכו' והיה טעמו להזהיר בתפלה זו יותר כיון שהן ט' ברכות וארוכות ואינן שגורין בהן בקל יבא שלא יכוין לכל מלה והלכך טוב הוא שיתפלל כל יחיד ויחיד וכן נוהגין להתפלל מתוך הסדור שלפניו משא " כ בשאר התפלות שנסמכים לפעמי' על הש " ץ וא " כ מעתה יעלה על הדעת שאין צורך להחזיר התפלה שהרי עיקרה נתקנה כדי להוציא את אחרים כדתנן אמר ר " ג לדבריכם למה ש " צ יורד א " ל כדי להוציא את שאינו בקי א " ל כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי ומאחר שנוהגין הכל בין בקי ובין אינו בקי להתפלל מוסף דר " ה מפני עצמו מתוך סדורו ולא לסמוך על הש " ץ א " כ מה צורך בחזרת הש " ץ דאי משום קדושה עיקר החזרה לא נתקנה משו' זה גם רבי' לא כתבו אלא כסניף לטעם הראשון שהוא עיקר ועל כן אמר דמ " מ מחזיר כדי לתקוע על סדר הברכות וא " ת ר " ג מאי קמהדר להו לדבריכם למה ש " ץ יורד והרי צריך לירד לפני התיבה כדי שיתקע על סדר הברכות שלא אמרו אלא בצבור וי " ל דמשאר ימות השנה קא מהדר להו וכן פי' הר " ן ואני אומר פשטא משמע דמהדר להו אף מר " ה וי " ה מדלא קאמר בפירוש לדבריכם למה ש " צ יורד בשאר ימות השנה אלא סתמא למה ש " ץ יורד הלכך נראה דכדי לתקוע על סדר הברכות לא היו מתקנים לחזור התפלה אלא היו תוקעין כך אחר התפלה או קודם ועוד נראה עיקר דמדינא יכולין לתקוע על סדר ברכות כיון שיש כאן חבר עיר פי' חבורת צבור שמתפללין יחד אף אם לא היה שם ש " ץ דלא הזכיר ש " ץ אלא חבר עיר תדע דכן הוא שהרי הערוך הביא הני דמחמירין ותוקעין ל' בעמידה ול' בלחש כו' אלמא דאין איסור לתקוע על סדר ברכות בשעה שהצבור מתפללין בלחש והיינו טעמא מאחר דאיכא הכא חבורת צבור אלא דנוהגין עכשיו לתקוע על סדר הברכות דש " ץ וא " כ היאך אפשר לומר דחזרת התפלה היא משום תקיעה לא לחזור ולא ליתקע ויתקעו על סדר הברכית בשעה שהצבור מתפללין בלחש אלא ודאי עיקרא משום שאינו בקי כדתניא להדיא ואפ " ה אף עתה דנוהגין במוסף דר " ה שכל יחיד מתפלל בעצמו בין בקי ובין אינו בקי מ " מ אין לנו כח לעקור תקנת רז " ל שתקנו שהש " ץ יורד בפרט מאחר שיש בה ג " כ תועלת כדי שיענו הקדושה אחריו כמ " ש למעלה וזה הטעם יספיק לזמנינו זה שנהגו אף בשאר ימות השנה שמתפלל כל יחיד ויחיד בסדורים שבדפוס הנמצאים ביד הכל גדול וקטן ואינן נסמכים על הש " ץ ואפ " ה מחזיר התפלה משום שאין לנו לעקור תקנת רז " ל מאחר שיש בה טעם זה ג " כ שיענו קדושה אחריו אבל תחלת התקנה אינה אלא משום להוציא אחרים ומ " ש רבינו כאן דחזרת התפלה כדי לתקוע על סדר הברכות לא נהירא :
Orach Chayim.592.2.1 ומ " ש ותוקעין למלכיות כו' כ " כ הרי " ף והרמב " ם והתו' והרא " ש שכן המנהג ע " ש ועכשיו אנו נוהגין כר " ת :
Orach Chayim.592.3.1 ומ " ש והכי איתא בערוך שכתב והני דמחמירין כו' רבינו ז " ל נמשך אחר דברי התו' שכתבו לכאורה נראה לתקוע אתפלה כמו כן ל' קולות ובערוך פי' שהיו עושין כן שפי' בערך ערב דהלין דמחמירין ותוקעין כדיתבין ול' בלחש וכו' ויש לתמוה למה להם להביא דבריו אלה שאינן אלא לתת טעם להמחמירין והלא קודם זה כתב דעתו בפירוש וז " ל אההיא דהירושלמי בלע המות לנצח וכו' וכד תניין ליה אומר ודאי האי שופר וכו' ומכאן אנו למדין דבעינן ל' בעמידה כמו ל' בישיבה ודקדק מדקאמר וכד תניין ליה דמשמע שחוזרין ותוקעין כמו בראשונה לגמרי וי " ל דהביאו דבריו אלה אהני דמחמירין משום דמתוכן אנו למדין שהיו עושין כן הלכה למעשה וק " ל :
Orach Chayim.592.4.1 ומ " ש דכל תקיעתא דיחידאי וכו' בערוך שבידינו כתב דקל תקיעתא וכו' וכן בתוס' והכל אחד ונראה דטעמו דכיון דמאחר שתיקן ר' אבהו משום ספק לתקוע תשר " ת ותש " ת ותר " ת א " כ כל יחיד התוקע בצבור אין לו לתקוע אלא בסדר הזה משום דאם יתקע תשר " ת או תש " ת או תר " ת לבד יסברו השומעין שזו היא עיקר התקיעה ויבואו לטעות ומש " ה קאמר דכל קל תקיעתא דיחידאי מיבעי ליה להיות עשרה לא פחות ולפי זה כל תקיעות אף דכל חדש אלול לא יתקעו בפחות אלא כסדר הזה ולא נהגו כן ואפשר דלר " ת דתיקן תשר " ת אין לחוש אף אם יתקעו תשר " ת לבד ואנו מנהגינו כר " ת וק " ל :
Orach Chayim.592.5.1 ואם שח וכו' שם כתב הרי " ף והרא " ש בשם ריש מתיבתא דהשח בין תקיעות דמיושב לדמעומד עבירה היא ויש לגעור בו אלא שאינו חוזר ומברך שמצוה אחת היא וכתב הרא " ש בשם ראבי " ה נ " ל דה " ה השח בין תקיעות דמיושב דאינו חוזר ומברך וכתב עוד בשם הר " י גיאת שאפילו הקהל צריך להזהר שלא להסיח שאין זה מברך לתקוע אלא לשמוע וכך הם דברי רבינו והר " ן תמה על דברי ריש מתיבתא ע " ש :
Orach Chayim.593.1.1 ברכות של ר " ה בריית' פ' בתרא דר " ה תקיעות וברכות של ר " ה ויה " כ מעכבין זו את זו פי' י " כ של יובל שהוא שוה לר " ה בתקיעות וברכות וכתב במרדכי הארוך משמע דבעידן צלותא בעינן למיעבד התקיעות וקשה דא " כ בהנך דישיבה היאך נפקי ונ " ל דהכי פירושו המברך מלכיות זכרונות מברך שלשתן או לא יברך כלל וכן תש " ת אם בקי בשלשתן יתקע ואם לאו לא יתקע וכן פירשו כל המפרשים ודלא כדמשמע מפירוש רש " י וכך הם דברי רבינו :
Orach Chayim.596.1.1 כתב רב עמרם כו' ורב האי כתב לא מתור' המנהג כו' פי' לא מתורת מנהג אנו עושין כדי שנאמר דכיון שנהגו כן הכל ודאי מנהג אבותינו תורה וא " כ יש עכוב בדבר כגון אם טעה יחזור לראש אלא מכי אתא רב יצחק כו' דמשם למדת שיחידים היו רגילים לתקוע אחר התפלה ואין שייך מנהג במה שעשו היחידים מעצמן ולפיכך אם אין עושין כן אין עיכוב בדבר ונראה דאף להמחמירין שהביא הערוך ונתן טעם כנגד מאה פעיות כו' אין זה חיוב ואין עיכוב בדבר :
Orach Chayim.597.1.1 ואוכלין וכו' עד סוף הסימן בפסקי הרא " ש סוף ר " ה וכן המנהג ובמרדכי הארוך הובאו כמה תשובות שלא להתענות ודחה הראיות שמביאים להתענות :
Orach Chayim.597.2.1 ומ " ש הרא " ש ודבריו תמוהין כו' נראה בעיני ליישב די " ט ראשון דר " ה דאוריית' דכתב בתורה ושמחת בחגיך ור " ה אקרו חג ואר " י הוקשו כל המועדות זה לזה אבל בשבת אינו כתוב רק לשמרו ואינו נקרא חג ואינו כלול עם שאר המועדים עד שנאמר דהוקש להם ומה שאין אנו מתענין בו הוא מדרבנן לבד לפיכך בשבת שובה כיון דמשונה הוא מתענין בו ואף על פי דכתיב וקראת לשבת עונג ודברי קבלה כד " ת מ " מ כיון דלא כתיב ביה בפירוש שמחה איכא למימר דהיינו עונג דידיה דיתיב בתענית ומזה הטעם יש סוברים לחלק בדין תענית חלום דבשבת מתענין ובי " ט אין מתענין כמו שכתוב במהרי " ל סוף הלכות י " ט אף דלא קי " ל הכי לענין תענית חלום מ " מ יש ללמוד ממנו לחלק בסברא זו בין י " ט ראשון דר " ה לשבת שובה וק " ל כתוב באגודה האוכלים בר " ה לא יאכלו כל שבעם למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה' על פניהם והרב מהר " ש לוריא כתב שקיבל מזקנו שלא אכל דגים בר " ה כדי למעט תאות האנושי במקצת דבר המסויים ויזכור יום הדין ולא יבא לידי קלות ראש ע " כ : כתב בספר אבן שועב בשם הרמב " ן ז " ל כי בתקיעת שופר יש רמז לדין כמו עורו ישנים מתרדומתכם ר " ל כי השעה צריכה הערה כמו שנאמר אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו מכאן כתוב בירושלמי שאסור לאדם לישן בר " ה כדאמר התם איך בר נש דדמיך בריש שתא ועוסקים בדיניה ועוד י " ל כי הוא מורה עצלות כדכתיב מה לך נרדם וגו' עכ " ל ומהר " מ היה רגיל לישן כמו בשאר י " ט תשב " ץ מצאתי כ " כ בהגהות דמהר " ש לוריא . ולענין זמן בליל י " ט שני וכו' והגאונים כתבו שאין לומר זמן בשני לא בקידוש ולא בשופר כ " כ הרא " ש והג " ה מיימונית פכ " ט מה' שבת ורבינו ירוחם נ " ו ח " א בשם הגאונים אבל בהגהת מיימונית פ " ג דה' שופר כתב דאפילו החולקים על רש " י היינו דוקא בקידוש אבל בתקיעה מודו דהיום אין יוצאין בתקיעה של אתמול ולא אמרינן יומא אריכתא הוא וה " ה נמי בברכת התקיעה ע " כ ואפשר דעל החולקים על רש " י בזמנו קאמר לא על הגאונים הקדומים לו דהא ודאי תופסים דאין לומר זמן כל עיקר ביום שני מיהו באגור בהעתקתו לשון רבינו כתב והגאונים כתבו שאין לומר זמן בשני אלא בקידוש ולא בשופר גם במסקנתו כתב מנהג בעלי הנפש מאשכנז דעל הקדוש אומר זמן אפילו לא השיג פרי חדש ובשופר אין מברכין זמן וזה ממש הפך ממ " ש בהג " ה מיימונית דעל הקידוש אין לומר ועל התקיעה יש לומר ואפשר לומר לדעת הגאונים שהביא האגור דסברתן דכיון דאנן בקיאין בקביעא דירחא וי " ט שני אינו אלא דרבנן אתי זמן דרבנן שעל הקידוש ומפיק זמן דשופר דהוא נמי מדרבנן ביום שני אבל ביום ראשון דשופר מדאורייתא הוא לא אתי זמן דרבנן שעל הקדוש דאף ביום ראשון אינו אלא מדרבנן כדאיתא במרדכי הארוך סוף סוכה בשם הגאונים וכמ " ש למעלה בסימן תקפ " ה ומפיק זמן דשופר דאורייתא :
Orach Chayim.597.3.1 ומ " ש רש " י אבל לענין זמן ממ " נ וכו' עד דהא מיום השני היו מונין איכא למידק דהא אמר התם פ " ק דביצה משחרב בית המקדש התקין ר " י ב " ז שיהו מקבלין עדות החדש כל היום וקאמר תו מי לא מודה ריב " ז שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש ופירש " י ודאי מונין למועדים מן הראשון אפילו באו עדים לאחר מנחה אלא מלעשות י " ט שני לא נעקרה תקנה הראשונה ממקומה ואם כן לפי זה למה יאמרו זמן בשני אי אמנהגא דב " ד סמכינן שהרי מונין מן הראשון והוא עיקר ר " ה ואין שם ספק כדפי' רש " י גופיה וצריך לומר דלפירש " י דהתם קשה דמנ " ל לתלמודא הך מילתא דמי לא מודה ריב " ז כו' דילמא כיון שהתקין שיהו מקבלין כל היום א " כ י " ט שני לגמרי אינו קודש והרחוקים העושים ב' ימים מספק היו עושין וב' קדושות הם והתוס' הקשו כן ופירשו לדעת רש " י דהכי קאמר מי לא מודה ריב " ז כו' כגון קודם חורבן דהוי קדושה אחת ואם כן גם לאחר החורבן נמי כשהיו עושין ב' ימים כמו קודם החורבן הם קדושה אחת ע " כ ועל פי זה הם גם דברי רש " י שכתב ממ " נ שאם תאמר דכיון דהתקין שיהו מקבלין כל היום אם כן שני לגמרי אינו קדש והרחוקים שעושין ב' ימים מספק הוא וב' קדושות וכמו שהקשו התוס' א " כ שפיר יש לומר זמן בשני ואם נאמר דאמנהגא דב " ד סומכין והם היו נוהגין קודם חורבן לעשות ב' ימים קודם מחמת התקנה שלא יהיו מקבלין עדות החדש אלא עד המנחה ואז הוה יום שני עיקר וממנו מונין המועדות וא " כ גם לאחר החורבן נמי הוה כמו קודם חורבן כמו שפי' התו' לדעת רש " י וצריך לומר בו זמן ודו " ק כנ " ל וכיוצא מצאתי בספר תשב " ץ שוב מצאתי להריב " ש ז " ל בתשובה שלו סימן תק " ה האריך ע " ז ע " ש :
Orach Chayim.601.1.1 בשני מתפללין ותוקעין כמו בראשון כו' זה פשוט וכבר נתבאר דאם חל ר " ה בשבת דאומרין זכרון תרועה ובהגהת מנהגים כתוב עוד מצאתי בספר ישן בשבת אומר בפסוקי מוסף במקום ובחדש השביעי פסוק אחר האמור בפרשת אמור דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש וכו' עד אשה לה' ואומר ונאמר ועשיתם עולה לריח ניחוח כו' עד תמימים כמ " ש בפ' פנחס ומסתברא כך לפי שיש בפסוק שבאמור זכרון תרוע' ולא יום תרוע' עכ " ל וכמדומה שלא נהגו כן וכן נראה עיקר שהרי ד " ת יום תרוע' הוא אף בשבת :
Orach Chayim.602.1.1 למחרתו כו' שפשיטא שיאכל בטהרה שחייב אדם לטהר עצמו ברגל כו' אף ע " ג דלקמן בסוף סי' תר " ו כתב בשם הרא " ש דההיא דר' יצחק היינו לטהר עצמו מכל טומאות ואף מטומאת מת להזות עליו ג' וז' והאידנא אין לנו טהרה כו' אין זה דחייה אלא כדי שלא לברך על הטבילה אבל מ " מ למדנו מדרבי יצחק דכיון שחייב אדם לטהר עצמו ברגל אם כן מאי דאפשר לו לטהר צריך הוא לעשות ואף על גב דלא אפשר ליה לטהר עצמו בכל דבר לא משום זה נפטר במאי דאפשר וק " ל ומשום הכי יראה דאף בערב ראש השנה יש לטבול משום קרי כדי לטהר עצמו במאי דאפשר :
Orach Chayim.604.1.1 תני רב חייא בר רב מדיפתי ועניתם וכו' פרש " י בפ " ק דר " ה ה " ק קרא ועניתם בתשעה אכילת ט' אני קורא עינוי וכיון דאכילתו עינוי חשיבא כל דמפיש באכילה ושתייה טפי עדיף דהא מדקאמר בערב על כרחך לא מקפיד אעינוי דט' וכי קרא עינוי בט' אכילה ושתייה דידה קרוי עינוי והתוספות הסכימו לפירושו ולכך כתבו בפ " ק דברכות דעיקר הדרש הוא מדכתיב ועניתם קודם בערב דמשמע ועניתם מיד ביום התשיעי וזה הפך מ " ש בערב דמשמע ולא בתשיעי אלא ע " כ אכילה ושתייה קרוי עינוי ומה שדקדק רש " י וכתב כל דמפיש כו' כונתו ליישב הלשון שאמר כל האוכל ושותה דמשמע בין רב ובין מעט ומנ " ל הא דילמא לא התיר הכתוב אלא אכילה ושתייה מועטת דדמי קצת לעינוי ועל כן פי' דכיון דהאכילה גופה חשיבא עינוי א " כ ממילא כל דמפיש באכילה ובשתייה טפי עדיף ולכך קאמר כל האוכל וכו' :
Orach Chayim.604.2.1 ומ " ש רבינו וה " ק קרא וכו' עד סוף הסימן הם דברי הרא " ש בסוף פ' יה " כ גם רש " י לשם פי' כן וז " ל התקן עצמך בט' וכו' וכוונתם ליישב לשון עינוי המורה על האכילה והוא הפך העינוי ולכך פירשו דה " ק ועניתם בתשעה לחדש כלומר הכינו עצמיכם לעינוי בט' לחדש ומפני שקשה למה לא כתב בפירוש שיאכלו על כן אמר דכוונת התורה להורות שהרי הוא כאילו התענה בט' וי' ומפני שעדיין קשה דכיון שזה חשוב כמו זה א " כ למה הזהירה התורה שיאכלו ולא יתענו על כן קאמר פי' כאילו נצטווה להתענות בשניהם אבל עכשיו שלא נצטוו להתענות אסור להתענות גם ה' המגיד כתב בלשון זה כאילו נצטוו וכו' וכ " כ התו' בפרק קמא דברכות ובפ " ק דר " ה והביאו סמך מפסחים פרק אלו דברים מר בריה דרבינא כולי שתא הוה יתיב בתעניתא לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורי אלמא דהאכילה היא עיקר וע " ש ולפי שעדיין קשה מה צורך ללמדנו באכילת עי " כ שהיא מצוה גדולה כאילו נצטווה להתענות כו' יותר מאכילת שאר שבתות וי " ט שהיא ג " כ מצוה על כן קאמר והוא מאהבת הקב " ה כלומר הכוונה בזה להראות חיבתו של מקום לישראל ביה " כ שגזר עליהם במצוה שיאכלו כדי שלא יזיק להם התענית ולכך למדנו בו שהאוכל כאילו נצטוה להתענות דמעתה ודאי כל אחד יהיה זריז לאכול הרבה כיון שהאכילה גופה חשיב' כעינוי ומקבל עליה שכר כאילו נצטווה להתענות בעי " ה :
Orach Chayim.604.3.1 ומ " ש וכן נוהגין להרבות בו בסעודה כו' כוונתו לבאר לנו דלא נימא דההיא דר' חייא אינו אלא לר " ע אבל ר' ישמעאל לית ליה האי סברא וכמבואר בפ " ק דר " ה וא " כ נימא דהלכתא כר " י על כן אמר וכן נוהגין כו' דההיא דרב חייא מדפתי הילכתא היא : ומ " ש כאילו התענה ט' ועשירי ולא אמר כאילו התענה בט' טעמו משום דהוה משמע כאילו נצטוו להתענות בתשיעי ולא נצטוו בעשירי וא " כ קשה מה לי בט' ומה לי בי' סוף סוף נצטוו להתענות בעשירי מה מעלה יש באכילת תשיעי על כן אמר כאילו נצטוו להתענות בשניהם ואיכא למידק דאע " ג דרבינו פוסק כר' חייא מדפתי דוענית' לכל האוכל כו' אתי ולא קי " ל כדתניא דועניתם למוסיפין מחול על הקודש אתי כר' ישמעאל אלא כר " ע דנפקא ליה שמוסיפין מקרא דבחריש ובקציר תשבות דכתיב בשביעית מ " מ משמע דר " ע יליף כולהו משביעית שבת וי " ט ויה " כ וכן פי' התו' פ " ק דר " ה מדפריך ורבי עקיבא האי ועניתם מאי עביד ליה וא " כ קשה למה לא כתב רבינו גם בה' שבת וי " ט דמוסיפין מחול על הקדש ונראה בעיני דרבינו לא ס " ל כמ " ש התו' דר " ע יליף כולהו משביעי' והדין עמו מאחר דאין שום למד המלמדנו להקיש כולהו משביעי' ומאי פריך בגמ' ור " ע האי ועניתם מאי עביד ליה כו' ולא קאמר דאתי למוסיפין מחול על הקדש היינו טעמא משום דא " כ קשיא בחריש ובקציר למה לי כיון דמקרא דועניתם כולו נלמד למוסיפין ולכך קאמרינן דועניתם אתי לכדרבי חייא מדפתי והתוספת שבת וי " ט לית ליה כל עיקר ומ " מ תוספת יה " כ דאורייתא היא לד " ה כדמוכח פ' השואל ופ' המביא וצריך לומר לפי זה דר " ע סובר כתנא דעצם עצם דפ' יה " כ דמדאיצטריך למעוטי מאזהר' תוספת יה " כ בין בעינוי ובין במלאכה ש " מ דצריך להוסיף והאי תנא דעצם עצם נמי ס " ל כר " ע דועניתם אתי לכדרב חייא מדפתי כדאיתא התם ולא ס " ל תוספת שבת וי " ט כל עיקר ופסק רבינו כותייהו שהם הרבים ועוד דהלכה כר " ע מחבירו אבל הרי " ף והרא " ש בריש יה " כ הביאו הברייתא ששונה תוספת לכל יום קודש ותימא דרבינו סתם דבריו הפך דעתם ועוד שפסק הפך דעת הרא " ש אביו . ונראה דדעת רבינו היא מאחר שהרא " ש הביא הברייתא דרב חייא מדפתי וכתב עלה שכן נוהגין א " כ בעל כרחך דלא קי " ל כרבי ישמעאל דדריש וענית' לתוספת בכל יום קודש ומן התורה לא בעינן תוספת אלא ביה " כ ומה שהביא הבריית' דבעינן תוספ' לכל יום קודש לחומרא בעלמא הביאה לא שכך הלכה דהא ודאי מכח הראיות שהביא אמנהג שמצוה לאכול בעי " ה מוכח דהלכה כר " ח מדפתי וכן מ " ש הרא " ש בפ' תפלת השחר לענין תוספת שבת וי " כ וי " ט דקי " ל שהוא מן התורה פ " ק דר " ה א " צ כל כך שיעור גדול לתוספת היינו נמי לומר דקי " ל הכי לחומרא לא מעיקר ההלכה דודאי עיקר הפסק כר " ע וכדתני רבי חייא מדפתי כנ " ל דע' רבינו . אכן הרמב " ם שלא כתב גם כן דמוסיפין בשבתות וי " ט אי אפשר ליישבו בכך שהרי לפי יישוב זה שכתבנו דר " ע ותנא דעצם דעצם קיימו בחדא שיטה אין חילוק בין עינוי למלאכה ובשניהם צריך להוסיף דנלמדנו במדאיצטריך וכמ " ש רבינו להדיא לקמן בסימן תר " ח והרמב " ם ז " ל חילק ביניהם שאין תוספת אלא בעינוי אבל לא במלאכ' ולכך יראה לי דדעתו לפסוק כרב פפא דבתרא הוא וסוגיא בפ' יה " כ הכי איתא תנא דעצם עצם למד אזהרה לעיצומו של יום מג " ש ותנא דבי רבי ישמעאל למדה מג " ש אחרת ורב אחא יליף שבת שבתון משבת בראשית ורב פפא קאמ' הוא גופיה שבת איקרי דכתיב תשבתו שבתכם וקאמר בשלמא רב פפא לא קאמר כרב אחא דקרא דכתיב בגופיה עדיף אלא רב אחא מ " ט לא קאמר כרב פפא מיבעי ליה לכדתניא ועניתם וכו' מכאן שמוסיפין כו' וקאמר ותנא דעצם עצם האי . בט' לחדש מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדרב חייא כו' והשתא מדלא קאמרינן נמי ורב פפא האי בט' לחדש מאי עביד לי' אלמא דלרב פפא נמי אתי קרא דועניתם להוספת עי " כ אלא דתשבתו שבתכם לא משמע ליה דאתי להוספת שבת וי " ט אלא לגופיה לאזהרה ולא ס " ל לרב פפא כתנא דעצם עצם כל עיקר והילכך לא נלמד הוספת יה " כ מינה אלא מוענית' ופסק הרב כוותיה דועניתם לחוד אתי להוספת דיה " כ אבל תשבתו שבתכם לא נלמד מיניה הוספת שבת וי " ט אלא מוקי ליה לאזהרת עינוי עיצומו של יום ולכך לא כתב הרב דין הוספה דשבת וי " ט ומעתה נמשך דכיון דתשבתו שבתכם דאתא לאזהרה אינו אלא בעינוי דאכילה ושתייה דמלאכה בהדיא כתיב ביה א " כ ועניתם דברישא דקרא נמי אינו מדבר אלא בעינוי דאכילה ואין דין הוספה אלא באכילה ולא במלאכה כן נ " ל דעת הרמב " ם ז " ל ודו " ק :
Orach Chayim.604.4.1 והיאך לא אקננו אפילו בעשרה כו' והתשובה על שקנהו מיד עבדו כתב ב " י מה שכתב ע " ש ומהרש " ל כתב דהמעשה היה שהמוכר תבע בעדו ה' זהובים או יותר ולא היה שוה הדמים שתבע והעבד נתן בעדו זהוב והחייט הוסיף עליו וכו' וא " כ התשובה היא כי לא קנהו מיד עבדו כי בודאי לא היה עבדו קונהו כ " כ ביוקר כאשר תבע המוכר ומה שאני קניתיו לא מיד עבדך קניתיו כי אף אם לא היה שם שום קונה כי אם אני לבדי וגם היה תובע בו עשרה זהובים יותר מכפל בדמיו לא הנחתי אותו בעבור ציוו המקום וכבוד היום וא " כ תשובה זו מספקת לכל שאלותיו ולפעד " נ כפשוטו הוא דכך השיב לשוטר דאם היה קונה הדג להנאתו למלאות תאותו היה זה מעשה רע וראוי לענשו על כך אבל כיון שלא נתכוין אלא לקיים מצותו ית' שציונו הקב " ה לאכול ולשתות ולקבל ממנו ית' שכר גדול כאילו נצטויתי להתענות בו בודאי הכל יודעים דמצותו יתעלה קודם לכל מי שלא בא לקנות הדג לשם קיום מצוה אלא לצורך אכילתו בלבד :
Orach Chayim.605.1.1 ואין אנו יודעין מנהג זה למה אי משום תמורה כו' רצה לומר שכיון שנתברר לנו שאין טעם למנהג זה א " כ ראוי הוא לבטלו מטעם ניחוש ודרכי האמורי ועל זה השיב הא ודאי קושיא היא וכו' כלומר הפך מסברתכם דלעולם המנהג הוא מטעם תמורה ואין בו ניחוש וקושייתכם ע " ז היא קושיא ויש בה לומר ב' טעמים כו' ועיין במרדכי ריש יומא שם מבואר שהשואלים היו חוששים למנהג זה משום ניחוש :
Orach Chayim.605.2.1 ומ " ש ועושה כסדר הזה ג' פעמים עד ושוחטו לאלתר נראה שבכלל ושוחטו הוא ג " כ ברכת השחיטה שאי אפשר שישחוט ולא יברך ותכף לברכה שחיטה אלא שבתשב " ץ משמע שמברך על השחיטה קודם כל המעשים ותכף לסמיכה שחיטה בלא ברכה ואולי בראשון ששוחט מודה דצריך לברך סמוך לשחיטה אלא שלאחר כך מאחר שהתחיל לשחוט ודעתו על הכל שוב אין הפסק באחרות על ידי כל המעשים האלו מפני שצורך שחיטה הוא ע " ש מיהו מנהגינו אינו כן אלא עושה כסדר הזה לכל אחד ואחד ואח " כ מברך ושוחט כל התרנגולים ביחד בלי הפסק וכן עיקר : מצאתי העתק ממרדכי קטן עוברות צריכות ג' כפרות ולתאומים לא חיישינן ע " כ אמנם במהרי " ל כתב ב' כפרות והא' בשביל העובר ע " כ וכן נראה עיקר משום דאם נקבה תלד הרי התרנגולת כפרה בעדה ובעד הולד ואם תלד זכר הרי התרנגול כפרה בעד הולד וכן כתב בהגהת ש " ע ושאר מנהגי הכפרות מבואר בדברי האחרונים ע " ש : בתשובת הרשב " א סי' שצ " ב כתב לבטל מנהג זה משום דרכי האמורי וכ " כ בא " ח משם הרמב " ן ואין אנו חוששין לדבריהם כדי לבטל מנהג הגאונים מ " מ נראה בעיני לבטל המנהג שנהגו לקנות תרנגולים לבנים בדמים יקרים מפני שמצאו כן במהרי " ל דבזה ודאי יש לחוש קצת לדרכי האמורי כשמחזר ושואל אחר תרנגול לבן למי ואולי אף מהרי " ל לא נטל לבן אלא כשלא הוצרך לשאול אחריו כגון שמכרו לו תרנגול לבן או בקנה תרנגול לבן בין תרנגולים וכדאיתא פ " ק דע " ג אבל לדקדק ולשאול אחריו ולקנותו בדמים יקרים נראה מדרכי האמורי וכן קבלתי מא " א מורי ז " ל :
Orach Chayim.605.3.1 ומה שרגילין לזרוק את בני מעיי' לגג זהו כדי לרחם על העופות תשב " ץ ומדרש סימן זה יהא מסור בידך כל הימים שאתה מרחם על חבירך יש לך מרחמים ולאו דוקא חבירך אלא אפילו שאר בריות כדכתיב ורחמיו על כל מעשיו ומעשה בר' דהשוכר את הפועלים יוכיח ומה שזורקין הבני מעיים בדוקא הטעם מפני שנהנו מן הגזל מהר " ש לורי " א ובמרדכי סוף יומא השיב על ראיה זו וז " ל ואין כל כך ראייה דשמא העורבים לקחוהו בבית ישראל ולא על הגגות ע " כ והא דנקט המרדכי עורבים משום דבפרק ג " ה גרסינן חזא להנהו עורבי דקא שדו כבדא וכולייתא וכו' ולענין בשר שנתעלם מן העין איתמ' התם ולי ירא' דאי אפשר לומר דלקחוהו מן הבית שא " כ אעפ " י דהיתירא שכיח השתא טפי מ " מ אינו אלא כמו רובא דהיתירא ומיעוטא דאיסורא וכל שנטלו מן הבית הוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא בע " כ דמן הגג נטלו העורבים דמצאו העורב בפריש ומרובא קא פריש ולכך קאמר דהיתירא שכיח השתא טפי ורובא הוי דהתירא נ " ל :
Orach Chayim.606.1.1 ויתן כל אדם אל לבו בעי " כ לפייס וכו' כ " כ הרא " ש בפ' יה " כ והביא ראייה לדבריו ורצונו לומר שאל יאמר היום או למחר אפייסנו אלא בערב יום הכפורים יפייסנו ולא יעבור משא " כ בשאר ימות השנה שאף על פי שראוי לכל אדם לפויס תכף למי שפשע כנגדו מ " מ יכול הוא להניח הענין ליום אח' :
Orach Chayim.606.2.1 ומ " ש וצריך לילך לו כו' פשוט שם במעשים שאירעו וכן כתוב לך והתרפס ורהב רעיך אלמא דצריך לילך לו והא דג' שורות דג' בני אדם מימרא דרב חסדא שם . ומשמע לשם ממימרא דרבי יוסי בר חנינא דצריך לפייסנו בכל פעם במין ריצוי אחר כדכתיב אנא שא נא ועתה שא נא וכ " כ במהרי " ל דבשלש מיני רצויים ירצנו אלא שהרי " ף והרמב " ם והסמ " ג והרא " ש לא הביאו זה בחיבוריה' :
Orach Chayim.606.3.1 ומ " ש וה " מ לחבירו כ " כ הרי " ף והרא " ש לשם וכ " כ הרמב " ם והסמ " ג בהלכות תשובה וטעמם משום דגרסי' אמאי דפריך התם ארב שהיה מבקש מחילה מרבי חנינא י " ג עי " ה ולא איפיוס והיכי עביד הכי והאמר רבי יוסי בר חנינא כל המבקש מטו מחבירו אל יבקש ממנו יותר משלש פעמים ומשני רבו שאני ודלא כגירסת רש " י רב שאני ופי' רב שאני מחמיר על עצמו היה ומשמע לגרסתם דבחברו אסור לפייסו יותר מג' פעמים וכדמשמע מלישנא דקאמרי' היכי עביד הכי אלא מניחו והולך לו וכ " כ להדיא בחבוריהם ואם כן איכא למידק אדברי רבינו שתופס שיטתם וכתב כאן א " צ לפייסו עוד דמשמע שאם רצה לפייסו עוד הרשות בידו וצריך לומר לדעת רבינו דמאי דקאמר היכי עביד הכי היינו משום דקס " ד דתלמודא דחברו היה ומדינא עביד רב הכי ולהכי פריך דמדינא ודאי אין צריך לבקש מחבירו יותר מג' פעמים ומשני רבו שאני דמדינא עד שיפייס את רבו ואפילו אלף פעמים אבל לפנים משורת הדין אפילו בחבירו יכול הוא לפייסו ואפילו אלף פעמים והכי מסתבר' אם אין שם בזיון תורה כר' יוסי דאמר אל יבקש יותר היינו לומר דמן הדין אין לבקש יותר ואינו מדבר בלפנים משורת הדין כנ " ל דעת רבינו וכן עיקר ודע דבגמרא פריך ור' חנינא היכי עביד הכי להיות אכזרי מלמחול ופריק חלמא חזא ליה לרב דזקפו בדיקל' כו' משמע דכל היכא שהמוחל אינו עושה כן לאכזריות אלא לשום טעם כגון שיש לו ריוח בזה יכול לעשות כן ובהגהת ש " ע כתוב שיכול שלא ימחול כשמכוין לטובת המבקש מחילה נראה שהיה מפרש ההוא עובדא דקאמר התם ר' חנינא אמר ש " מ בעי למיעבד רשותא פי' ויטילו עליו צרכי צבור ולא איפייס כי היכי דליזיל וליגמור אורייתא בבבל ולא יתבטל מד " ת דלפי פי' זה עשה כן ר' חנינא לטובתו של רב ומשמע אבל לטובת המוחל עצמו אינו יכול לעשות כן ואיני יודע היכן מצא פי' זה כי רש " י פי' בהפך וכסבר' הראשונה : מצאתי המבקש מחילה שפשע כנגדו וצריך לפרש בשעת המחילה אותה פשיעה דרשות מהר " ש וכן עיקר דלמאי דכתבינן לקמן בסימן תר " ז דצריך לפרט החטא בוידויו לפני המקום ה " ה נמי בוידויו לפני חבירו דבהא אין לחלק בין עבירות שבינו לבין המקום לבינו ובין חבירו ובירושלמי דיומא דאמר הדין דחטא על חבריה צריך למימר ליה סרחית עלך ואין קבליה הא טבות ואין לא מייתי בני נש ומפייס ליה קדמיהון כו' לאו דוקא דאמר בסתם סרחית עלך אלא צריך לפרש אותה פשיעה כדפי' ודע דבספר עין יעקב דקדק מלשון הירושלמי הנז' שהחוטא ילך לכתחלה מעצמו לבקש מחילה ואי לא קבלו אז יביא עמו אנשים וחוזר לבקש ממנו בפניהם דלאו כמו שנוהגין מקצת בני אדם לשלוח תחלה אמצעי שירצה העלוב לקבל פיוס העולב :
Orach Chayim.606.4.1 ומ " ש ואם מת כו' שם מימרא דר " י בר חנינא ומשמע דבאינו מת אין צריך שורה של עשרה בני אדם וכן מבואר בשאר מחברים אלא שבמרדכי כתב דכשהולך לפייסו בשלשה שורות של שלשה בני אדם ולא איפייס איתא בתנחומא אמר רב שמואל יביא עשרה בני אדם ויעשה שורה אחת ואומר להם קטטה היתה ביני ובין חבירי והלכתי לרצותו ולא קבל עליו והקב " ה רואה שהשפיל עצמו ומרחם עליו וכו' וכן כתב במהרי " ל : כתב הסמ " ג בסוף הלכות תשובה בירושלמי דהחובל אמר רב יוסף הדא דאתמר שצריך למחול באדם שלא הוציא עליו שם רע אבל בהוציא עליו שם רע אין לו מחילה עולמית ע " כ . ונראה דמה שכתב אין לו מחילה עולמית הוי כמו טעם לומר שאין המוחל נקרא אכזרי בשביל זה דמאחר שהשם רע יזיק לו ולדורותיו ואף אם אחד מהם מוחל האחר אינו מוחל וא " כ אין לו מחילה עולמית הלכך גם אותו שהוציא עליו שם רע אינו נקרא אכזרי אם אינו מוחל לו שהרי השם רע פוגע בכבוד דורותיו עד עולם וזהו עלבון גדול שאין ראוי לשום אחד מהם למחול על זה אבל מ " מ כל אחד מהם יש לו לבקש מחילה אפי' הוציא עליו שם רע שמא ימחול לו ומטעם זה אם מת צריך להביא עשרה בני אדם כו' דאצל המבייש לא נשתנה דין בקשת המחילה אצל שם רע כל עיקר כי אם אצל המתבייש נשתנה הדין כדלעיל :
Orach Chayim.606.5.1 ואמר רב עמרם טובל אדם בשעה שביעית ומתפלל רצונו לומר דאף על פי דעיקר הטבילה משום יה " כ היא באה מכל מקום יקדימה לתפלת המנחה דמאחר דתקנו חז " ל להתודות במנחה קודם שיאכל וישתה שמא תטרף דעתו בסעודה א " כ וידוי זה הוא במקום הוידוי שיש לו להתודות ביה " כ וע " כ בעינן שהתפלה עם הוידוי יהיה בטהרה ובנקיות כמו ביה " כ עצמו : ומ " ש ואמר רב סעדיה בעלייתו מלטבול מברך על הטבילה טעמו דמאחר דאמר ר' יצחק חייב אדם לטהר עצמו ברגל א " כ צריך לברך על הטהרה כעל כל מצות דרבנן ומה שהשיג הרא " ש על זה דר' יצחק היינו לטהר עצמו מכל טומאה אינה השגה דאיכא למימר ודאי כן הוא דלטהר עצמו מכל טומאות קאמר אלא שאף על פי כן בכל טהרה וטהרה שאפשר לו לטהר עצמו חייב לברך עליה כשמטהר עצמו ולענין הלכה כיון דפלוגתא דרבותא הוא אין לברך מספק והכי נהוג . העתיק הב " י מהתשב " ץ הלכה למעשה על אבל כשחל יום ג' מסתימת הגולל בערב י " כ ונצטווה לרחוץ אבל לא ללבוש לבני' ודוקא ביום ג' מותר פחות מכאן לא ע " כ : וכתב ב " י וז " ל ואיני יודע טעם היתר לרחוץ בעי " כ עכ " ל ותימא בעיני דמאי קא קשיא ליה הלא קי " ל דר " ה ויה " כ כרגלים ואפילו שעה אחת לפני יה " כ מבטל ממנו גזירת ז' ואף על גב דלא אמרינן מקצת יום ככולו לענין שיהא מותר לרחוץ ביום אלא בערב כדאמר רב הונא בריה דר' יהושע בן לוי פ' ואלו מגלחין הכל מודים שאם חל ג' שלו להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב הלא פי' ר " י התם דאין פי' עד הערב עד הלילה אלא פירושו מבעי " ט והיינו סמוך לחשיכה מבע " י דלא כפירש " י וכך המנהג ואי קשיא איפכא קשיא למה פסק דוקא ביום ג' אי משום דאמר רב הונא שאם חל ג' כו' הלא כתוב בהגה' סמ " ק ובשאר מפרשים דהיינו דוקא לרבנן ואבא שאול אבל למאי דקי " ל אפילו שעה אחת קודם הרגל מבטל גזירות ז' כך לנו יום א' או שעה אחת כמו ג' לרבנן דלדידן אין חילוק בין יום א' לו' ימים ואי תוך ג' אסור לאחר ג' נמי אסור ועוד קשיא מאי איריא ערב יום כפור כל ערב י " ט נמי שרי דהא כל רחיצה דבערב י " ט של מצוה היא ואפשר דס " ל דלענין מעשה אין להתיר אלא סמוך לחשיכה ממש וכיון דבערב י " כ אי אפשר לצמצם התיר לרחוץ בעוד היום גדול אפי' קודם מנחה וכי היכי דיש גאונים נהגו להקל בערב הרגל לרחוץ בבקר אף על פי שמחמירין כל השנה כמ " ש בהגהת מיימונית פ " י כך פסק בתשב " ץ להקל בערב יה " כ יותר משאר ערב הרגל . ומ " ש דוקא ביום ג' נראה דדקדק כך מדאמר רב הונא שאם חל ג' שלו ולא קאמר בסתם שאם חל א' מימי אבלות ואליבא דהלכתא אלא ודאי דווקא ביום ג' שרינן הרחיצה בערב סמוך לחשיכה אבל פחות מכאן לא שרינן לרחוץ אלא בלילה ממש זו היא דעת התשב " ץ ואינו עיקר דאין חלוק בין תוך ג' לאחר ג' לעולם שרי לרחוץ וכן פסק מהר " ל הלכה למעשה עיין בהלכות שמחות שלו . ועיין עוד לעיל בסימן תקמ " ח וביורה דעה סימן שצ " ט :
Orach Chayim.607.1.1 וצריך להתוודות במנחה וכו' לשון הרמב " ם פ " ב מה' תשובה שמא יחנק בסעודה נראה שכך היה גורס בברייתא והר " י כתב שצריך לפרט החטא ובמקצת ספרי רבינו כתוב והר " י כתב שאין צריך לפרט החטא והוא הנכון וכ " כ מהר " ש לורי " א שנוסחא זו עיקר וק " ל :
Orach Chayim.607.2.1 ומ " ש וכן נראה שאין צריך לפרט החטא שר " ע אומר שאין צריך לפרט החטא והילכתא כדבריו שם וצריך לפרט החטא שנאמר אנא חטא העם וגומר דברי ר " י בן בבא ר " ע אומר אשרי נשוי פשע וגו' אלא מהו שאמר משה ויעשו להם אלהי זהב כדר' ינאי וכו' וס " ל לרבינו הלכה כר " ע מחבירו אבל הרמב " ם שם ובסמ " ג פסקו כר " י בן בבא ונראה דטעמו משום דהתם תניא עבירות שהתודה ביה " כ זה לא יתודה עליהן ביה " כ אחר כו' ראב " י אומר כ " ש שהוא משובח שנא' כי פשעי אני אדע מבואר מדברי שניהם דצריך לפרט החטא ואין הלכה כר " ע מחבירו ועוד דמשנת ראב " י קב ונקי ומשום הכי יראה לי דגם הרי " ף והרא " ש שהביאו מחלוקת ר " י בן בבא ור " ע בסתם כך דעתם דהלכה כר " י בן בבא ולא הוצרכו לפרש זה דמאחר שהביאו מחלוקת זו דת " ק וראב " י מוכח מינייהו דצריך לפרט החטא כדפי' והרמב " ם בשיטת הרי " ף רבו אמרה כדרכו נ " ל . ובגמרא שם רב רמי כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח ל " ק הא בחטא מפורס' הא בחטא שאינו מפורס' ר " נ אמר כאן בעברו' שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו ופי' הב " י דע " כ דרב דלא כר " ע דלר " ע אפי' מפורסם כעון העגל נמי לא יפרט ולא נהירא שהרי מבואר בפירש " י דאין לדמות מחלוקת רב ור " נ למחלוקת ר " י בן בבא ור " ע דרב אמר לך אנא דאמרי אפי " לר' עקיבא דע " כ לא אמר ר " עקיבא דא " צ לפרט אפי' במפורסם כעון העגל אלא כשהוא עומד בוידוי לפני המקום ב " ה דצריך למעט כח החטא כל מאי דאפשר ולכך קאמר כרבי ינאי שמשה לא הזכיר עון העגל אלא כדי למעטו ולומר אתה גרמת וכו' אבל ודאי טוב לו בחטא מפורסם שיודה ברבים ויתבייש ולא יכפור בו ובאינו מפורסם לא יגלה חטאו לבני אדם וכבוד השם הוא שכל מי שחוטא בפרהסיא או מודיע לרבים שחטא כך וכך מעוט כבוד שמים הוא אבל בעמדו בתפלה ומתודה אין לפרט בין במפורסם ובין באינו מפורסם ולר " י בן בבא הסברא להפך דבין במפורסם ובין באינו מפורסם יפרט החטא בוידויו כדי שימחול לו המקום ב " ה בוידויו עליהם כדכתיב ומודה ועוזב ירוחם ורב נחמן נמי ה " ק דע " כ לא קאמר ר " י בן בבא דצריך לפרט אף בעבירות שבינו למקום כעון העגל אלא דוקא בוידויו אבל לגלות לרבים מעוט כבוד שמים הוא אבל בעבירות שבינו לחבירו יגלה לרבים שיבקשו ממנו שימחול לו דכי היכי שצריך להתודות עליהם בוידויו בתפלתו לפני המקום ב " ה ה " ה בוידויו לפני חבירו כשמבקש ממנו מחילה ור " ע ס " ל דאין לפרט שום חטא בוידויו מטעם נתבאר ולגלות לרבים יש חלוק בין עבירות שבינו למקום לעבירות שבין אדם לחבירו ועפ " ז יתיישב מפני מה הביאו הרי " ף והרא " ש והרמב " ם והסמ " ג דברי ר " נ ולא הביאו דברי רב והראב " ד הרגיש בזה בהשגותיו וכתב וכן בעבירות מפורסמות כו' אלא נראה דטעמם דע " כ ר " י בן בבא דהילכתא כוותיה לא ס " ל כרב דאי הוה ס " ל כרב דמחלק בין מפורסם לאינו מפורסם א " כ הו " ל לר " י בן בבא להביא ראייה לדבריו מקרא דמכסה פשעיו לא יצליח כמו שר " ע הביא ראייה לדבריו מקרא דאשרי נשוי פשע ותו דהאי קרא דמכסה פשעיו ליכא למידחייא כדדחינן לקרא דאנא חטא וגו' לכדרבי ינאי אלא ודאי דס " ל כר " נ דמכסה פשעיו מדבר בעבירות שבינו לחבירו אבל שבינו למקום אין לגלות וע " כ הביא מקרא דאנא חטא דאפי' שבינו למקום נמי והיינו בוידויו בשעת התפלה . ועוד דלר " נ אתיא פלוגתייהו שפיר דלכ " ע המקרא דמכסה פשעיו מדבר בעבירות שבינו לחבירו ולא פליגי אלא במקרא דאשרי נשוי פשע דמדבר בעבירות שבינו למקום דלר " י בן בבא דוקא שלא בשעת וידויו אבל בשעת וידויו צריך לפרט כדכתיב ויעשו להם אלהי זהב ולר " ע אין חלוק דלעולם א " צ לפרט וכדרבי ינאי אבל אליבא דרב לא אתי שפיר פלוגתייהו דהא רב מפרש המקרא דאשרי נשוי פשע בחטא שאינו מפורסם ור " ע מוקי לה אפי' בחטא מפורסם ולשעת התפילה בוידויו הלכך סבירא להו דהעיקר כדברי ר " נ ויצא לנו מזה דכל הגאונים פסקו כר " י בן בבא דצריך לפרט החטא וכ " פ המרדכי והכי נקטינן ודלא כרבינו והב " י שפסקו כר " ע כמ " ש בש " ע ודו " ק . גם מ " ש הב " י דר " ע מודה היכא דמפרט בלחש והאריך על זה אינו נכון לפי ע " ד :
Orach Chayim.607.3.1 ועונות שהתודה עליהם ביה " כ שעבר ולא שנה עליהם כתב הרי " ץ גיאות שאין להתודות עליהן וכו' טעמו שפסק כת " ק דראב " י שסובר כן ודעתו דאע " ג דמשנת ראב " י קב ונקי הכא כיון שראב " י אינו אומר אלא שהוא משובח דכתיב כי פשעי אני אדע אבל אינו בחיוב להתודות עליהן ות " ק סובר דאיסורא הוי משום ככלב שב על קיאו הדעת מכרעת שלא להתודות עליהן :
Orach Chayim.607.4.1 ומ " ש שהרא " ש כתב שיכול להתודות עליהן ולא ידעתי היכן כתב כן דמה שהביא בסתם הברייתא אינו מכריע שסובר כך גם אין רבינו רגיל לכתוב על שם אביו שכתב כן אם לא פסק כן בפירוש ועוד שגם כן הו " ל לומר שהרי " ף כתב כן שהרי שניהם הביאו הברייתא בסתם :
Orach Chayim.607.5.1 ולפירש " י יכול לחתום שהוא גורס וחכ " א בכ " מ שזקוק לשבע אם בא לחתו' חותם וכו' פי' דלפי גירסא זו בכל התפלות בי " כ אפי' אינו של נעילה חותמין בוידוי וממילא נמי בתפלת מנחה דערב י " כ נמי דמאי שנא וידוי זה מאחרים שמ " ש כל מקום שזקוק לשבע אינו אלא לאפוקי כשמתודה בלא תפלה כערבית שאומר הש " צ הוידוי בלא תפלה או אפילו בשאר תפלות כשאומר הוידוי עם הש " צ שזה אינו רשאי לחתום אבל כשמתודה סמוך לתפלתו אין חלוק בין מתפלל ז' למתפלל י " ח דמנחה וכן פי' ב " י וע " ל בסי' תרכ " ג :
Orach Chayim.607.6.1 ולענין חזרת ש " ץ את הוידוי במנחה כתב אבי העזרי שאין לו להחזירו כיון שאינו יכול לאמרו באמצע התפלה כמו בשאר תפלות פירוש דבשאר תפלות אומר מחול עד לפני ה' תטהרו ומתחיל בפסוקים ודברי ריצוי ואח " כ הוידוי וא " כ הוי באמצע התפלה ממש ומעין הברכה אבל בתפלת י " ח באמצע י " ח ממש לא הוי מעין הברכה ובברכת סליחה דהוי מעין הברכה לא הוי באמצע . ומשמע לאבי העזרי דכיון דאיתא בפרק יום כפורים סוף ( יומא דף פז ) והיכן אמרו יחיד אחר תפלתו וש " צ אומרו באמצע דוקא באמצע קאמר דאל " כ הו " ל לומר וש " צ אומר בתוך התפלה מאי באמצע וב " י פי' הטעם לפי שלא ניתקן לאמרו במנחה אלא לאחר התפלה ואיני מביא דבריו דהא סתמא קאמר בגמרא והיכן אמרו יחיד אחר תפלתו וש " צ אומרו באמצע ומשמע פשט השמועה דאף בוידוי דמנחה נמי דינא הכי אלא דעת ראבי " ה כדפרישית דאי אפשר לאמרו במנחה באמצע התפלה ממש דלא הוי מעין הברכה ומזה הוכיח ראבי " ה לפרש דהיכן אמרו ביה " כ עצמו דוקא קאמר :
Orach Chayim.607.7.1 ומ " ש ורבינו האי כתב אין מנהג כו' פי' רבינו האי חולק אראבי " ה וסובר דודאי מן הדין היה יכול לומר הוידוי בברכת סליחה דהוי מעין הברכה ובאמצע לאו דוקא ולכך אין מונעין אותו אם רצה להרויח פי' שלא על דרך חיוב כי אם בדרך שאנו נוהגין ביום התענית להאריך בתחנונים וסליחות באמצע ברכת סליחה אבל מדרך חיוב להוציא אחרים ידי חובתם ודאי לא כי אין מנהג שיתודה ש " ץ במנחה ומן המנהג ראייה חזקה שכך קבלו הקדמונים דהיכן אומרו ביה " כ עצמו בדוקא קאמר ולכך אין חיוב בעי " כ וזהו שכתב בתשובה האחרת יפה השיבו הראשונים כו' שלא לאמרו ש " צ בברכת סליחה מצד החיוב שלא שמענו בבבל כו' וממילא אינו יכול לאמרו מצד החיוב להוציא את שאינן בקיאין כי לא תקנו בכה " ג ואם יוסיף בברכת סליחה כגון וידוי אינו כ " א הרווחה בעלמא ואינן יוצאין בזה ידי חובתם ולדבריכם שאתם צריכין כו' אבל רב עמרם כתב ש " ץ אומר וידוי במנחה להוציא את שאינו בקי פירוש אע " פ שיראה מן המנהג שלא היתה תקנת רז " ל שיתודה ש " צ באמצע י " ח להוציא את שאינו בקי מ " מ מתודה הש " צ אחר התפלה כיחיד להוציא את שאינו בקי דבזה הוא שלוחם מאחר שמתפלל כדרך שהיחיד מתפלל לעצמו ויצא היחיד ידי חובתו בזה כמו בשאר תפלות שמתפלל הש " צ ממש כסדר תפלת היחיד בלי שינוי ומוציא רבים י " ח דאף זה כן וכן מבואר בדברי הר " ן דרב עמרם לא קאמר אלא לאחר התפלה ביחיד ע " ש אבל רבינו האי וראבי " ה חולקים עליו וס " ל דלאחר התפלה פשיטא שאין יכול לאמרו להוציא את שאינו בקי כי לא היתה התקנה להוציא אחרים אא " כ באמצע התפלה : ומ " ש הב " י לפרש לשון רבי' האי אינו נכון לפע " ד . ודע שכל משא ומתן בזה אינו אלא בוידוי שהש " צ חוזר בקול רם אבל במה שמתפלל הש " ץ בלחש אין שום אדם בעולם שיאמר שאין הש " ץ מתודה כשאר יחיד דפשיטא דלגבי דידיה נמי איכא למיחש שמא תטרף דעתו בסעודה או שמא יחנק וכ " כ ב " י ופשוט הוא וכן המנהג כרב האי שאין הש " ץ מתודה במנחה בקול רם כל עיקר אף לאחר התפלה . וקשיא לי מ " ש מוידוי של ערבית שנוהגין אנחנו שהש " צ חוזר בקול רם אף על פי שאינו באמצע תפלה וי " ל דאותו וידוי אינו כדי להוציא רבים י " ח אלא הרווחא בעלמא שהרי קי " ל תפלת ערבית רשות : ומ " ש הב " י שהגרסא הנמצאת באשר " י אין שומעין לו היא גירסא נכונה מאד לא ידעתי טעמו דא " כ מאי אבל אם רצה להרויח דקאמר רב האי שלכך בלי ספק ט " ס הוא באשיר " י גם ברבי' ירוחם ראש נ " ז כתב אין מונעין אותו וכן עיקר ועל דרך שפירשנוהו ודו " ק :
Orach Chayim.607.8.1 ונוהגין באשכנז שכל הקהל לוקין מלקות מ' וכו' כתב ב " י ותמהני למה לא כתב שהטעם מפני שמלקות מכפרת עון וכו' מיהו למה שנהגו ללקות מלקות כל דהו ואינו רק לזכרון למלקות דאורייתא אם כן בע " כ שאין עושין כן לכפרה אלא שמתוך כן יתן אל לבו לשוב מעבירות שבידו וק " ל :
Orach Chayim.608.1.1 ואוכלין וכו' עד בין באיסור אכילה ובין בעשיית מלאכה כבר נתבאר לעיל בסי' תר " ד טעמו דפסק כר " ע וכתנא דעצם עצם ונתבאר שם דעת הרי " ף והרא " ש והרמב " ם :
Orach Chayim.608.2.1 ומ " ש ואם הפסיק מאכילתו בעוד היום גדול כו' כ " כ הרא " ש פ " ב דתענית ועיין לעיל בסימן תקנ " ג כתבתי דלדעת הרא " ש אם קבל עליו התענית אסור נמי לרחוץ ולסמוך ואם לא קבל עליו מותר ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל עד בין השמשות וכן הדין ביום כפור . והמנהג במהרי " ל שדרש דמשהפסיק בסעודתו אסור לו לאכול ולשתות עוד גם אם עוד היום גדול וז " ל מהרש " ל ואף שכל הפוסקים כתבו שיכול לחזור ולאכול אם לא שקבל עליו התענית וכן מוכח מן התלמוד להדיא אכן כבר נהגו העם בהפסקתם לקבל התענית בדעתייהו והוה כאילו קבלו בפה וחומרא יתירה היא עכ " ל ונראה לי דמ " ש דחומרא יתירה היא היינו לפי שהוא תופס עיקר דבעינן קבלה בפה וכדמשמע בדברי הרב המגיד פ " ג דתענית אבל בהג " ה מיימונית לשם בשם מהר " ם מבואר דאף בקבלה בלב סגי דכיון שנתכוין שלא לאכול היום עוד אם כן היה תופס איסור בדבר שלא לחזור ולאכול ואיך יחזור ויאכל וכ " ה בהג " ה מיימונית פ " א מהלכות שביתת עשור הלכה ו' ע " ש גם באגודה לא הכריע וכתב דיש דוחין הראייה דאיכה רבתי דקאמר אכלתי ופסקי דשמא מתחלה היה דעתו לכך שיאכל אם ירצה אכל אם היה גומר בדעתו שלא לאכול אסור לו לאכול אפילו עוד היום גדול וכיון דרוב ניהוג שלנו אחרי מהר " ם והנמשכים אחריו אין להקל ועוד שכך דרש מהרי " ל ודלא כהגהת ש " ע שכתב בסתם שאם קיבל בלב לא הוי קבלה נ " ל . כתבו התו' פ " ק דעבודת כוכבים דבעי " כ אין אוכלין בשר בהמה רק עופות ודגים ודברי' קלים ומבואר שם להדיא דמיירי בכל היום ונראה דטעמא הוי משום דבשר שמן מרבה זרע כדאיתא פ " ק דיומא ומהאי טעמא כתב במהרי " ל והסכים עמו מהר " ש שלא לאכול מאכלי חלב כל היום משום דמרבה זרע כדאיתא פ " ק דיומא ואע " ג דלגבי מיני תבלין לא אסר הרב גופיה כ " א בסעודה המפסקת יש לחלק בין דבר המחמם לבד לדבר המחמם ומרבה הזרע ג " כ ולכך אין לאכול מאכלי חלב כל היום ומ " ש בתשב " ץ בעי " כ בסעודה המפסקת לא אכל מהר " ם כ " א תרנגולת ודבר רך ושריית פת ביין לפי שהוא כמעוכל עכ " ל טעמו שלא אכל הרבה כדי שבעו שלא יתגאה כשמתפלל וכמ " ש בכל בו על שם מהר " ם אבל ודאי גם כל היום לא אכל רק עופות ודגים כדפי' ויש לדקדק על היין הרי מרבה זרע הוא כדאיתא פ " ק דיומא ואפשר דשריית פת ביין דבר מועט הוא ולית לן בה אי נמי במזוג דוקא נהג מהר " ם :
Orach Chayim.609.1.1 ולענין הטמנת חמין בעיה " כ כו' עד ואיני יודע מה חשש איסור יש בדבר ולפע " ד נראה ליישב דעת הגאונים דחשש איסור יש משום מאי דתניא בפ' מקום שנהגו כל העושה מלאכה בע " ש ובעי " ט מן המנחה ולמעלה אינו רואה סי' ברכה לעולם ועיקר הפירוש שאף מן המנחה גדולה קאמר כמו שנתבאר בס " ד למעלה סימן רי " א וסי' ת " ח וא " כ אם יטמין בעי " כ לאחר חצות כמו שעושין בע " ש יהא נראה כמכין מי " ט לחול שהרי בע " ש אסור כל מלאכה מחצות ולמעלה אא " כ שהוא לצורך שבת כהטמנה וכיון דהטמנה זו אינה אלא לצורך חול אין לו להטמין מחצות ולמעלה לכבוד חול וזהו שדקדק רב עמרם בלשונו שכתב בעי " ה אין רשאין להטמין כמו שעושין בע " ש מפני שאין טומנין וכו' כמו שהועתק באשיר " י דמשמע להדיא דוקא כמו שעושים בע " ש לאחר חצות אבל קודם חצות אף ר " ע מודה דאין שם איסור ומ " ה כתב רב שריר' דצריך להמתין שיעור מה שתחום הקדרה באותו חום לפי שההטמנה לאחר חצות לצורך חול היא נעשית באיסור ומ " מ רב נטרונאי ס " ל להקל וטעמו משום דאף אכילת מוצאי יה " כ מצוה היא ע " פ המדרש דבמוצאי יה " כ בת קול יוצאה ואומרת לך אכול בשמחה לחמך כדלקמן בסי' תרכ " ד ועוד יראה לומר דטעם הגאונים האוסרים הוא משום דנראה כמתקן לצורך היום וכמ " ש הר " ן והרב המגיד לחד פירושא בקניבת הירק דאסור קודם המנחה משום דנראה כמתקן לצורך היום . ולענין הלכה מנהגינו שלא להטמין וכך פסק באגודה וכץ כתב ראבי " ה שראה מכתב ידי גלילי ראב " ן ועיין במרדכי וכך השיב מהרי " ל :
Orach Chayim.609.2.1 ומ " ש גדולה מזו התירו קניבת ירק כו' צריך לומר שרבינו מפרש הא דאמרי' בפ' אלו קשרים שהתירו הקניבה משום עגמת נפש דהיינו לומר שהתירו לו להכין סעודתו מבע " י מפני שחשו חכמים שלא יצטרך לתקן הכל לערב ותהיה נפשו עגומה כפי' הר " ן לשם וכן פי' ה' המגיד פ " א מה' שביתת העשור וא " כ הטמנה נמי נתיר כדי שלא תהא נפשו עגומה . דאילו לפרש " י אדרבה דכדי שתהא נפשו עגומה מן המנחה ולמעלה שהוא שואף ומצפה לעת אכילה ואינו אוכל והוי קרוב לעינוי מש " ה התירו הקניבה וא " כ מאי גדולה מזו דקאמר היא הנותנת משום הכי נמי אין להתיר הטמנה כדי שתהא נפשו עגומה וכן מצאתי למהר " ש לורי " א ז " ל :
Orach Chayim.610.1.1 מקום שנוהגין להדליק כו' פי' מקום שנהגו להדליק בחדר משכבו צריך הוא להדליק ומקום שנהגו שלא להדליק צריך הוא שלא להדליק שניהם משום תשמיש המטה הוא ואנו נוהגין להדליק בבתים על שולחן הערוך ולברך עליהן כמו בשבת משום שלום בית ודלא כמהרי " ל שכתב שלא לברך עליהן כי אם ביה " כ שחל להיות בשבת וכן נמצא בדרשו' מהר " ש דוקא בערב שבת משום דאז שכיחי מזיקין בליל יה " כ ואיכא משום שלום בית הא לאו הכי לא וזה עולה כדעת המרדכי פ' ב " מ ופ' מקום שנהגו וסוף יומא ע " ש אלא העיקר כדעת רבינו בשם הרא " ש דהכי משמע בירושלמי פרק הרואה :
Orach Chayim.610.2.1 ובכל מקום מדליקין וכו' נראה דאעפ " י שצריך הוא להדליק באלו א " צ לברך דאין כאן משום שלום בית :
Orach Chayim.610.3.1 ומ " ש ונוהגין בכ " מ וכו' פירוש דמה שנוהגין להרבות נרות אעפ " י דלא תנן כי אם ובכ " מ מדליקין בב " כ ובנר א' או ב' הוי סגי טעמא הוי משום דהדלקת הנר הוי כבוד כדכתיב באורים וכו' וכיון דאמר בגמרא ולקדוש ה' מכובד זה יה " כ שצריך לכבדו בכסות נקייה וכסות נקייה לא רמיזא בקרא אלא בע " כ מאחר שהמקרא אומר לכבדו צריך לכבדו במידי דהוה כיבוד וכסות נקייה הוי כבוד אם כן מטעם זה מכבדין אותו בכל מיני כבודים דהיינו בריבוי נרות . ומטעם זה אנו נוהגין להציע בב " כ בגדים נאים דהוי נמי כבוד .
Orach Chayim.611.1.1 כל הדברים וכו' בפרק יה " כ אליבא תנא דעצם עצם אמרינן ה' קראי כתיבי במלאכה חד לאזהרה דיממא וחד לאזהרה דליליא וחד לעונש דיממא וחד לעונש דליליא וחד לאפנויי למיגמ' עינוי ממלאכה בין דיממא ובין דליליא וכבר כתבתי בסימן תר " ד שרבינו פסק כרב עמרם וכתנא דעצם עצם וסובר גם כן דאע " ג דרחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה תקנת' דרבנן הוא מ " מ מאח' דאסמכינהו אקראי דאקרו עינוי כמו אכילה ושתייה כעין אכילה ושתייה דאורייתא תקנוהו ולכך כתב כל הדברים האסורים בעיקר היום אסורים גם בלילה אבל יש לדקדק על הרמב " ם שאינו פוסק כתנא דעצם עצם ואפ " ה כתב ג " כ דעינוי נלמד ממלאכה שאסור בין ביום ובין בלילה ונראה דדוקא לענין עונש ואזהרה לעינוי פסק הרמב " ם כרב פפא דאתיא ליה מתשבתו שבתכם כדלעיל ולא כתנא דעצם עצם אבל מ " מ ס " ל להרמב " ם דמג " ש זו למדנו דכי היכי דאיסור מלאכה בין ביום ובין בלילה כך איסו' העינוי בין ביום ובין בליל' :
Orach Chayim.611.2.1 ואע " ג דנפקי מקראי וכו' כלומר דנפקי מקראי דכל הני איקרו עינוי ובכלל להתענות הן וכיון דכתיב כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה א " כ נימא בכל הני דאיכא בהו כרת וקאמר דאסמכתא בעלמא נינהו ולכך אפילו איסור דאורייתא ליכא בהו זו היא דעת הרא " ש על פי שיטת ר " י אבל הרמב " ם סובר דודאי לאו בכלל להתענות הוא ולכך אין בהן כרת אבל מ " מ איסור דאורייתא איכא בהו ועיקרא דמילתא למדנוהו מדכתיב שבת שבתון שבת לענין מלאכה ושבתון לעניינים אלו ודברים אלו לדעתו מד " ס קרינן להו ואע " פ שכך הלכה למשה מסיני וכמו שכתב בספר המצות שלו בעיקר ב' ולכך כתב שאם רחץ או סך או נעל או בעל מכין אותו מכת מרדות לפי שאין כתוב בפירוש אזהרה שלו בתורה ומאי דאמרינן בגמרא אזהרה שלו מתשבתו שבתכם היינו לעינוי דכתיב בקרא דהיא אכילה ושתייה והסמ " ג כתב תחלה דנראה מדאיצטריך לומר שאין עונש כרת על שאר עינויין משמע דלכל הפחות יש בהן איסור דאורייתא ואח " כ כתב דר " י פירש ששאר עינויין כולן דרבנן . גם הר " ן ז " ל כתב דנ " ל דכולהן מדאורייתא נינהו ונראה בעיני שזהו דעת רש " י ז " ל בפ' הערל דמאי דקאמר התם מניין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו כו' פירש רש " י מותר לסוכו ואע " ג דקי " ל דסיכה כשתייה והו " ל כמאן דשתי ליה בטומאה אלמא דס " ד דאיסורא דאורייתא משום דסיכה כשתייה ומשום הכי התו' שחולקין על זה ונמשכו לשטתם דסיכה כשתייה לאו דאורייתא פי' לשם בענין אחר שכתבו וז " ל דס " ד דאסור משום דמבער בטומאה עכ " ל ודו " ק והלכך יראה לי דלמעשה ראוי להחמיר כרש " י והרמב " ם והר " ן ז " ל :
Orach Chayim.611.3.1 מלאכה כיצד כל מלאכה שחייבים עליה בשבת כו' עד דאסור לטלטלו ביה " כ בפ " ק דמגלה תנן אין בין שבת ליה " כ אלא שזה זדונו בכרת וזה זדונו בסקילה . ובפ' אמרו לו מסקנא דתלמודא נמי דליתא לדרפרם ופסק הלכה כשם שעירוב והוצאה לשבת כך עירוב והוצאה ליה " כ אכן בפ' שני שעירים איתא נמי להא דרפרם ולא דחאוה לשם כמו שדחאוה בפ' אמרו לו מ " מ התו' כתבו על זה דד " ת עניי' במקומם ועשירים במקום אחר וע " ז נסמך הסמ " ג וכתב דמסקנא דליתא לדרפרם וכ " כ התוס' בפ " ג דשבועות להדיא אבל מפי' רש " י שם יראה דס " ל כרפרם וכדמשמע בפ' שני שעירים וההיא דפ' אמרו לו דחייה בעלמא היא גם הראייה שמביא הרי " ף והרא " ש בפ " ק די " ט מההיא דפ' בכל מערבין איכא למידחי דדוקא עירובי תחומין נוהג ביה " כ אבל לא עירובי חצרות מ " מ לענין הלכה מאחר שהתו' מסכימים לפסק הרב אלפס אעפ " י שאינו מכח ראיה אחת ואיכא למימר דכל אחד דוחה הראייה של חבירו מ " מ בענין הדין הם שוין וכך ראוי לנהוג לחומרא דלא כפרש " י וכן פסק בש " ע לעיל סימן תי " ו ועיין בתוס' ס " פ ד' אחין ( יבמות דף ל " ד .) ודין איסור הטלטול כתבו גם הרמב " ם בפ " א והסמ " ג לאוין ס " ח :
Orach Chayim.611.4.1 ומ " ש אלא שבזה הקילו בו שהתירו בו קניבת ירק וכו' בס " פ ואלו קשרים וטעמא משום עגמת נפש וכבר כתבתי בסימן תר " ט פרש " י בזה ושרבינו מפרש כהר " ן וה' המגיד ולפי פירושם הא דלא שרי אלא מן המנחה ולמעלה ה " ט דכיון שהוא סמוך לערב דומה כמי שיש לו פת בסלו ולא אתי למיכל מיניה אבל קודם מנחה נפשו מתאוה לאכול וחוששין דילמא אתי למיכל מיניה ומטעם זה יש להוכיח דאסור לכל אדם ליגע במאכל ביה " כ קודם מנחה ולר' יותנן אף כל היום משום דמחרפי כדאיתא התם גבי קניבת ירק וקי " ל כוותיה והא דתנא דבי מנשה ר " ג אומר מדיחה אשה ידה במים ונותנת פת לתנוק ואינה חוששת שאני התם דצריכה היא להאכיל לתינוק שאינו יודע ליטול מעצמו ואיכא ביה משום חיי הנפש הלכך לא גזרו דילמא אתי למיכל מיניה שהרי אף הרחיצה התירו אבל בעלמא חיישינן ומעתה היה ראוי למחות נמי בתינוקות שנוהגין לשחוק באגוזים ביה " כ מטעם דילמא אתי למיכל מיניה ואף למהרי " ל שכתב שתחלת המנהג היה כדי שהשחוק יהיה להם לענוי ולעגמת נפש ועל הדרך שפי' רש " י ז " ל דטעמא הוי משום דהוי קרוב לענוי ואיכא למימר דלרש " י לא חיישינן לדילמא אתי למיכל מיניה בתעניות מ " מ קשה מדקי " ל כר' יוחנן דאסור לגמרי אפילו מן המנחה ולמעלה ודוחק לומר דשאני קניבת ירק דאית ביה משום שבות עכ " פ אבל שחיקת אגוזים לית ביה משום שבות אי לא הוי ע " ג קרקע ולא אולודי קלא והלכך אפי' קודם מנחה אין בו איסור דהא מסתמא אית ביה משום שבות כדאיתא ס " פ בתרא דעירובין ואפשר לומר דמה שאין מוחין בשחיקת אגוזים היינו מפני שאינן נמנעין כמ " ש הסמ " ג בה' שבת מוטב שיהיו שוגגין ואל יהו מזידין אלא דמ " מ קשה דבנגיעת מאכל היה לנו להזהר כדפי' ונראה דכיון שנהגו להקל א " כ בודאי נהגו כן ע " פ פרש " י דלא חיישינן בהא לדילמא אתי למיכל מיניה ועוד דאף הר " ן וה' המגיד כתבו עוד טעם אחר דקודם המנחה נראה כמתקן לצורך היום אבל מן המנחה ולמעלה דרכן של בני אדם לתקן מאכלם לצורך הערב ולטעם זה אין איסור בנגיעת המאכל אפילו קודם המנחה מיהו רבינו ז " ל לא ס " ל האי טעמא דא " כ מאי גדולה מזו התירו קניבת ירק וכו' שכתב בסי' תר " ט דילמא שאני קניבת ירק דמן המנחה ולמעלה אינו נראה כמתקן לצורך היום אבל הטמנה נראה כמטמין לצורך היום והוי כמו קניבת ירק מקודם המנחה דאסור אלא בע " כ דרבינו תופס עיקר הטעם דילמא אתי למיכל מיניה ולכך כתב גדולה מזו דכיון דאפילו מן המנחה ולמעלה שרי ולא חיישינן לאתי למיכל מיניה כ " ש בהטמנה מעיה " כ מ " מ כדאי הם רש " י והר " ן וה' המגיד לקיים המנהג . ואע " ג דלרבנן דר' יהודה בפ " ק דפסחים אמרינן הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קא אכיל מיניה הא לאו הכי חיישינן לדילמא אתי למיכל מיניה איכא למימר דבתענית לא חיישינן כ " כ לדילמא אתי למיכל מיניה מפני שע " י הצער של התענית שהוא מרגיש כל שעה הוא מידכר משא " כ בחמץ שרגילות בו כל השנה ואין לו היכר ולא מידכר וכה " ג משני התם אליבא דר' יהודא דבאיסור חדש ע " י הקטוף הוא זכור . שוב מצאתי למהרא " י בת " ה שנשא ונתן בדין זה והעלה כמסקנתו :
Orach Chayim.611.5.1 ומ " ש פי' להסיר ממנו עליו המעופשין כו' כן פי' הרמב " ם בפ " א וכתב ה " ה שכן פירש " י והקשו עליהם דהיינו בורר והיינו מלאכה גמורה ותירץ הוא דלא מיקרי בורר אלא מתוך פסולת גמור או מין אוכל ממין אוכל אבל זה הכל מין אוכל אחד הוא ואין עלין אלו פסולת גמור ולא ראויין להקרא פסולת ואפשר שראויין לאכילה ע " י הדחק וכיון שכן אין בזה אלא משום שבות בשבת והותר ביה " כ כו' וכתב עוד דהרמב " ן והרשב " א מפרשים דהקניבה היא הדחת הירק ע " ש ובפירוש רש " י שלנו פי' הקניבה לנתוק העלים מן הקלחים כדי להשוותם שיהיו מוכנים לחתכן :
Orach Chayim.612.1.1 אכילה דתנן האוכל כו' משנה ר " פ בתרא דיומא האוכל ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה והרמב " ם ורבינו לא כתבו רק ככותבת הגסה טעמם משום דרב פפא קא מיבעיא ליה ככותבת שאמרו בגרעיניתה או בלא גרעיניתה ואסיקנא רב אשי לא מיבעיא ליה הא דרב פפא גסה איתמר כל כמה דגסה אלמא דבלשון ככותבת הגסה משמע בגרעיניתה ותו לא איצטריכא ליה למיתני בהדיא וכגרעינתה אלא כי היכי דלא תימא כמוה וכגרעיניתה וכחללה וזהו דגרסינן בירושלמי הדא אמרת דצריך למעך חללה שאין משערין אלא בה ובגרעיניתה וכן משמע מלשון הסמ " ג לאוין ס " ט וכן בר " ן ומאחר שהמסקנא בגמרא דהוא פחות מכביצה תו לא צריך לבאר דלא בעינן כמוה וכגרעיניתה וכחללה דממילא משמע דכיון שהוא פחות מכביצה חייב עליו ומשמע נמי דבכותבת עצמה אם היא פחותה מכביצה אין חייב עליה שהרי צריך למעך חללה ותהיה פחותה מביצה בהרבה ומסתברא שיש לנו לכוין שלא תהיה פחותה ממנה אלא במעט זו היא דעת הרמב " ם ורבינו למאי שקצרו דבריהם בזה :
Orach Chayim.612.2.1 ומ " ש ואין חלוק בין גדול לקטן כו' שם מבואר כך באתקפתא דר' זירא ולא היה צריך לרבינו לכתוב זה בפי' דממילא משמע דאין חילוק גם הרמב " ם כתב בסתם ובגמרא נמי לא איתמר בפירוש אלא דר' זירא אתקיף לאודועי דטעמא הוי משום דקים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה בציר מהכי לא מיתבא דעתיה מיהו כ " ע טובא ועוג מלך הבשן פורתא וא " כ רבינו שלא כתב טעם הדין יש לדקדק עליו למה כתב הדין כל עיקר כיון דממילא משמע הכי ואפשר מאחר דבשתייה משערין בכל אדם לפי מה שהוא והו " א דבאכילה נמי הכי דינא על כן כתב דבאכילה אין חלוק ובגמרא איתא להדיא מתקיף לה ר' זירא מ " ש אכילה דכל חד וחד בכותבת ומ " ש שתייה דכל חד וחד בדידיה א " ל אביי קים להו לרבנן בכותבת דבהכי מייתבא דעתיה בציר מהכי לא מייתבא דעתיה בשתייה בדידיה מייתבא דעתיה בדחבריה לא מייתבא דעתיה :
Orach Chayim.612.3.1 ומ " ש ל " ש אוכל דברים המותרים או דברים האסורים כו' ברייתא שם ומשנה פ " ג דכריתות ולא הוזכר שם אוכל טמא אלא אוכל טבל וכ " כ ברמב " ם ומשמע דאתי לאשמעינן דבין פגול ונותר שהוא בכרת ובין בטבל שהוא במיתה ובין בנבלה וטרפה שהוא בלאו ובין בדברים המותרים שאינם בלאו על הכל חייב עליו ביה " כ וכן מבואר לשם בברייתא ולפיכך נ " ל להגיה טבל במקום טמא :
Orach Chayim.612.4.1 ומ " ש ואפילו מלח שעל הבשר שם אמר רב פפא אכל אומצא ומילחא מצטרף ואע " ג דלאו אכילה היא כיון דאכלי אינשי מצטרפי :
Orach Chayim.612.5.1 ומ " ש וציר שעל הירק שם אמר רשב " ל ציר שעל גבי ירק מצטרף לכותבת ביה " כ פשיטא מהו דתימא משקה הוא קמ " ל דכל אכשורי אוכלא אוכלא הוא :
Orach Chayim.612.6.1 ומ " ש ושיעור לצרף כו' תוספתא שם ונוסח האמיתי בלשון רבינו כך הוא ושעור לצורך ב' אכילות הוא כדי אכילת פרס שהוא ד' בצים שאם יש מתחלת אכילה הראשונה וכו' והב " י האריך לפלפל במ " ש רבינו וכתב הרמב " ם שאם יש מתחלת האכילה הראשונה וכו' נוסחא מוטעת נזדמנה להרב ז " ל :
Orach Chayim.612.7.1 אכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה או שאכל אכילה גסה וכו' סמכן יחד משום דטעמא דאכל אכילה גסה דפטור הוא משום דהוי כמי שאכל אוכלין שאינן ראויין כמבואר בדברי הרמב " ם ולפי שקשה היכי משכחת לה שיאכל אכילה גסה ביה " כ דאי בעבר ואכל ביה " כ עצמו תיפוק ליה דחייב מתחלת האכילה עד שלא אכל האכילה גסה לכך פי' רש " י שאכל ליל יה " כ על השבע שהיה שבע מסעודה שהפסיק בה וכל מה שאכל משחשיכה אכילה גסה היתה ושלא להנאה וכתיב אשר לא תעונה פרט למזיק לזה שאינו מבטל ממנו שום עינוי ע " י אכילה זו אלא מזיק הוא את האוכלין ואת עצמו עכ " ל רש " י וכך הם דברי רבינו ובכלבו כתב דמשכחת לה אף באוכל ביה " כ כגון שאכל תחלה אוכלים שאינן ראויין לאכילה ואח " כ אכל אוכלין הראוים ומשמע מדברי רש " י ורבינו דאעפ " י שלא אכל כ " כ בסעודה המפסקת עד שנפשו קצה מלאכול אלא שהוא שבע הרבה עד שאינו מתאוה לאכול אפ " ה פטור על אכילת ליל יה " כ מאחר שאינו מבטל ממנו שום עינוי ע " י אכילה זו אלא מזיק הוא את האוכלין ואת עצמו כי האכילה על השבע היזק הוא לגוף . ותימא שסתם רבינו דבריו פה דלא כדעת ר " ת בפ' ע " פ שכתב דאכילה גסה דיה " כ דפטור היינו דוקא כשאכל תחלה כ " כ עד שנפשו קצה מלאכול וכשאכל יתר על זה אין שמה אכילה אבל כשאכל תחלה ואין מתאוה לאכול אכילה דאחריה שמה אכילה וחולק הוא אפירש " י גם מלשון הרמב " ם יראה שתופס כר " ת שכתב וז " ל היה שבע מאכילה גסה עד שקץ במזונו ואכל יתר על שבעו פטור כמי שאכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה שאע " פ שזה המאכל היתר ראוי לרעב אינו ראוי לכל מי ששבע כזה עכ " ל . ונ " ל ליישב ולומר דלענין דינא לא פליגי רש " י ושאר מפרשים אלא בפירוש הסוגיא לבד הוא שנחלקו דלדעת רש " י רשב " ל אינו מדבר אלא באוכל כל מאכלים שאינם ראויין אלא למי שהוא רעב הילכך אעפ " י שלא אכל כ " כ עד שקץ במזונו הו " ל אכילה געה מאחר שאינו נהנה ממנה כלל אבל רע לו ומזקת לו ולפיכך פטור אבל אם אכל מאכלים הראוים אף לשבע כגון מאכלים המבושמים והמתובלין שיש בהן הנאה אף לשבע אף רש " י ז " ל יודה מחייב על אכילה זו אפילו אכלן על השבע אלא דרב פפא לא איירי בהכי . ור " ת והרמב " ם שכתבו שאכל עד שקץ במזונו כונתם לומר שאז אף אם אכל אח " כ מאכלים המבושמים ומתובלין שיש בהן הנאה לשבע מ " מ לזה שקץ במזונו אין לו הנאה כלל אף במאכלי' חשובים כאלו ולכך פטור וא " כ אין ביניהם מחלוקת בעיקר הדין כי אם בפירוש הסוגיא וסברא זו הוזכרה בכל בו עיין עליו גם בהר " ן שכתב כר " ת משמע דהכי ס " ל שכתב בפ' ע " פ דאכילה דיה " כ היינו כל שאכל קודם לכן כ " כ שאינו יכול לאכול לאחר מכאן אלא בקושי אכל על השובע ודאי שמה אכילה כדרך כל מאכל חשוב שהוא בא לבסוף ע " כ מבואר מלשונו דבמאכל חשוב המתובל והמבושל קיימי' דעל השבע הויא אכילה אבל אם אכל תחלה כ " כ עד שקץ במזונו שאז אי אפשר לו לאכול לאחר מכאן אלא בקושי הויא אכילת גסה אף במאכל חשוב :
Orach Chayim.612.8.1 אכל עלי קנים פטור ולולבי גפנים וכו' כך היא הנוסחא האמיתית בדברי רבינו והכי איתא בברייתא בפרק בתרא דיומא וכן ברמב " ם אלא שהוא ז " ל גורס עלי גפנים במקום עלי קנים . כס פלפלי או זנגבילא יבישתא פטור וכו' שם אוקמתא דגמרא ומבואר לשם להדיא דפלפלין ביבישתא פטור וא " כ מלת יבישתא שכתב רבינו קאי גם לפלפלי ודלא כדמשמע מדברי הרמב " ם בפ " ב עיין בדברי ה' המגיד שם :
Orach Chayim.612.9.1 והא דבעינן שיעור דוקא לחייבו כרת כו' בר " פ בתרא נחלקו בחצי שעור ר' יוחנן אומר אסור מן התורה כיון דחזי לאצטרופי איסורא קא אכיל ר " ל אמר מותר אכילה בעינן וליכא ופסקו הפוסקים כר' יוחנן לגבי ר " ל ורב נמי סבר כר " י בפ' ג " ה :
Orach Chayim.612.10.1 ומ " ש אכל מדבר שאינו ראוי לאכילה כתב א " ה דאפילו איסורא ליכא צ " ע דמנ " ל לראבי " ה הא דאי משום דמשמע ליה מדר' יוחנן דכיון דלא חזי לאצטרופי לאו איסורא קא אכיל ואף ר' יוחנן מודה בה דמותר הא ודאי איכא למידחי ולמימר דדילמא לא מהני האי טעמא אלא לענין זה דלית ביה איסורא דאורייתא אבל איסורא דרבנן מיהא איכא וכן משמע מדתנן אכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה ושתה משקין שאינן ראויין לשתייה פטור דדוקא פטור דיעבד אבל אסור לכתחילה . ונ " ל דטעמא דראבי " ה משום דס " ל דכל הני פטורין דתנן באוכלין ומשקין שאינן ראויין וציר ומורייס וכן מאי דאיתמר בכס פלפלי וזנגבילא יבישתא או אכל אכילה גסה דפטור פטור ומותר קאמר ופטור דנקט משום דשייך באכילה גמורה ובשתייה גמורה חיוב חטאת ועיין לעיל בסימן תקס " ז ועוד מדקאמר בפ' האורג כל פטורי שבת פטור אבל אסור וכו' מכלל דשאר פטורי פטור ומותר הן וכ " כ להדיא במרדכי ובאגודה בפ " ק דתענית על שם ראבי " ה בדין כס פלפלי ובאגודה פ' יה " כ כתב כן גם אאכל אוכלין ושתה משקין שאינן ראויין ומש " ה פסק להתיר לבלוע רוק שלו ואף אם הוא הרבה ממלא לוגמיו דאינו ראוי לשתייה ובאמת שכן מבואר מדברי ראבי " ה שכתב דפטור דנקט משום דשייך באכילה גמורה חיוב חטאת אלמא דבאוכל בכשיעור קאמר דבעלמא חייב חטאת וכאן פטור ומותר וכן ודאי עיקר דלדעת ראבי " ה שהביא רבינו אין חילוק בין אוכלין ובין משקין גם אין חילוק בין אוכל ושותה כשיעור או פחות מכשיעור בכל ענין אפילו איסורא ליכא ומיהו בענין הרוק משמע דלכולי עלמא שרי כדמוכח בפירוש רש " י בפ' כלל גדול ( שבת ד' ע' ) דרוק לאו אכילה היא אלא בליעה דכתיב עד בלעי רוקי וע " ש אך קשה מעובדא דרב גידל בר מנשיא דגבי חומץ דקאמר אימור דאמרי אנא דיעבד לכתחלה מי אמרי דאלמא דחומץ חי שאינו ראוי לאכילה אינו מותר לכתחילה וגם קאמר אימר דאמרי אנא פורתא טובא מי קאמרי וראבי " ה ס " ל דאפילו בכשיעור ויותר שרי לכתחלה . ונראה ודאי דראבי " ה ס " ל דאע " ג דכל הני פטורי פטור ומותר קאמר מ " מ פשיטא שאינו מותר אלא מעט כל שהוא לו לצורך שאפי' סיכה שהוא דרבנן אעפ " י שאינה של תענוג כמו להעביר הזוהמא אסורה אא " כ לצורך חולה אע " פ שאין בו סכנה או חטטין וכדאיתא בירושלמי ויתבאר בסי' תרי " ד בס " ד כ " ש אכילה שהיא דאורייתא דלא שרינן לה אעפ " י שאינו נהנה ממנה אא " כ לצורך כגון ללחלח גרונו ולפלוט שאז שרי אפילו בכשיעור ויותר כיון שאין עושה כן דרך אכילה ושתייה וההוא דוקא קרי לה פורתא ודיעבד וכענין שכתב בעצי קנמון אבל אם אכל או שתה כדי לבטל ממנו הרעב והצמא א " כ לדידיה הוי אכילה ושתייה גמור וההוא קרי ליה טוב' ולכתחלה אסור וכיון דבההוא עובדא דחלא דאתי כולי עלמא מזיגו חלא ואישתו כדי לבטל מהם את הצמא זה ודאי אני קורא בו טובא ולכתחלה ששותה ממנו כדרך כל השותין לבטל מהם הצמא והלכך אעפ " י שאינו ראוי לשתייה ואין בו איסור דאורייתא מ " מ אסור הוא דרבנן וזהו דקאמר אימור דאמרי דיעבד לכתחלה מי אמרי אימור אמרי אנא פורתא טובא מי אמרי אימור דאמרי אנא חי מזוג מי אמרי כנ " ל לפי שיטת ראבי " ה ז " ל מיהו רבינו שכתב בס " ס זה שתה משקין שאינן ראויי' לשתייה כגון ציר או מורייס וחומץ חי פטור אבל אסור משמע דס " ל כהרמב " ם שמפרש כל הני פטור אבל אסור הן וחולק אראבי " ה שכתב דאיסורא ליכא וכן משמע מדברי הרא " ש שהביא בסתמא מתניתין דאכל אוכלין שאינן ראויין פטור ולא פי' גם הביא עובדא דרב גידל בסתם משמע מפשטא דפטור אבל אסור ומשמע נמי מדכתב רבינו בסתם דחומץ חי פטור אבל אסור דאין חלוק בין מעט להרבה וכן מבואר בהרמב " ם ותימא דהא בהדיא קאמר אימור דקאמרי אנא פורתא טובא מי קא אמרי וכתב הב " י שלא היו גורסים אימור דאמרי אנא פורתא וכן משמע בהג " ה מיימוני' לשם הביא לשון התלמוד ולא הביא ההיא דאימור אנא פורתא מיהו רבינו שראה הרא " ש שגורס אימור דאמרי אנא פורתא אי איפשר לומר דעתו שלא חש לדברי אביו ולכך נ " ל לומר ודאי הוו גרסי כגרסתינו אלא שהיו מהפכין הגירסא אימור דאמרי אנא חי מזוג מי אמרי אימור דאמרי אנא פורתא טובא מי קא אמרי אימור דאמרי אנא דיעבד לכתחילה מי קא אמרי וכך היא הגירסא בדברי הרא " ש גם בהג " ה מיימונית כתוב תחלה אימור דאמרי אנא חי כו' לפי גירסא זו האי דאמר אימור דאמרי אנא פורתא וכו' אימור דאמרי אנא דיעבד וכו' אינו קאי לחומץ חי משום דפירוש פורתא היינו פחות מכשיעור לדעת הרמב " ם ורבינו וכיון שכן אפילו בחומץ מזוג נמי אינו חייב בדיעבד בפחות מכשיעור אלא אחומץ מזוג קאי והכי פירושו תחלה קאמר שלא התיר אלא בחומץ חי ואח " כ קאמר דאעפ " י שגם בחומץ מזוג יש היתר היינו דוקא בפורתא פי' בפחות מכשיעור ואף זה בדיעבד אבל לכתחלה לא והם היו שותין לכתחלה יותר מכשיעור בחומץ מזוג ומכ " ש דלא אמריתא אנא אלא בחומץ חי אבל לעולם אף בחומץ חי אסור לכתחלה בין מעט ובין הרבה ובדיעבד אין חיוב חטאת כלל אפי' בהרבה כנ " ל דעת הרמב " ם ורבינו : והרב רבינו ירוחם כתב וז " ל וכל הפטורים שכתבתי בין באכילה ובין בשתיה דוקא מעט אבל הרבה לא ואפילו מעט דוקא דיעבד אבל לכתחלה אסור עכ " ל נראה ממנו דבהרבה אפילו דיעבד חייב חטאת והיינו כמשמעות פשטא דעובדא דרב גידל דאמר אימור דאמרי אנא וכו' ותימא למה יתחייב בהרבה כיון שאין ראויין לאכילה ואנן אכילה בעינן וליכא ואפשר דטעמא דאוכלין שאינן ראויין לאכילה דפטור הוא מפני שאינו נהנה מהם ולא תעונה כתיב פרט למזיק וזה כיון שאכל הרבה ושיבר רעבונו וריוה צמאו הרי נהנה מהם ואכילה ושתיה ראויה לו קרינן ביה ולא אמרינן בכי הא בטלה דעתו אצל כל אדם דבדידיה תליא מילתא אי מותיב דעתיה בהכי אם לאו ודו " ק . וזה פשוט דלר' ירוחם לא קרי לה הרבה אלא שאוכל ושותה כדי לבטל ממנו הרעב והצמא כדרך כל האוכלין ושותין וכמ " ש לדעת ראבי " ה אבל אין לפרש לדעתו דהרבה היינו בכשיעור ומעט היינו בפחות מכשיעור כמו שכתבתי לדעת הרמב " ם ורבינו דא " כ מאי איריא כל הני דפטורים אפילו אכילה ושתייה גמורה דינא הכי וק " ל והב " י פי' דברי ראבי " ה דדוקא באוכל פחות מכשעור וכתב לחלק בין ציר ומורייס וחומץ חי לשאר אוכלין ומשקין שאינן ראויין וכך נראה מדברי בעל צידה לדרך שסובר כן וכל זה בטל לפע " ד אלא העיקר בדעת ראבי " ה כדפי' וכמפורש באגודה שהבאתי גם דברי הרמב " ם ורבינו צריך לפרש בדרך שכתבתי ודו " ק : ודע שהרי " ף לא הזכיר חלוקי דינים אלו בפסקיו וטעמו דכיון שיש איסור בכל שהוא אין צורך לבאר בזמן הזה אם חייב כרת אם לאו אבל הר " ן כתב דלבעל הלכות שאפילו לחולה מאכילין אותו תחלה פחות מכשיעור להקל עליו א " כ אף אנו צריכים לבאר השעורין והצירופים וזו היא ג " כ דעת רבינו שכתב דינים אלו ונמשך אחר הרמב " ם והרא " ש שכתבו ג " כ דינים אלו וכן פי' ב " י :
Orach Chayim.613.1.1 רחיצה דתניא אסור לרחוץ וכו' בפ' בתרא דיומא :
Orach Chayim.613.2.1 ומ " ש שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג זה אינו מפורש לשם אלא שרבינו סובר כן מדהתירו לרחוץ הלכלוך אלמא שלא אסרו אלא של תענוג וכ " כ שאר מחברים ומ " מ יראה דלאו דוקא דשל תענוג אלא אפילו אינה של תענוג כגון להעביר הזוהמא נמי אסור ולא שרי אלא כשהוא מלוכלך שזה דומה לדין חטטין דשרינן בסיכה אעפ " י שאינו של סכנה אבל סיכה להעביר הזוהמא אסור כמ " ש בסי' תשי " ד וה " ה ברחיצה דרחיצה וסיכה שוין ומ " ה כתב הרמב " ם ברחיצה שהחולה רוחץ כדרכו אעפ " י שאינו מסוכן ולמדו הרב מדין סיכה כמו שפי' ה " ה ובזה מיושב מה שקשה על מ " ש המחברים וכן מוכח נמי בגמרא דביה " כ בין בחמין בין בצונן אסור ובפ " ק דתענית אמרי' דכל שהוא משום תענוג בחמין אסור בצונן מותר אלא ודאי דביה " כ אף שאינו של תענוג נמי אסור כל שאינו לצורך חולה או להדיח הלכלוך והלכך אפילו בצונן נמי אסור והר " ן כתב בענין אחר עיין עליו :
Orach Chayim.613.3.1 ומ " ש הלכך בבקר וכו' כ " כ התו' ורוב האחרונים ודלא כהרמב " ם ורש " י ז " ל :
Orach Chayim.613.4.1 ומ " ש וכן בכל היום אחר שעשה צרכיו וקנח וכו' כ " כ הרא " ש וז " ל וכן כל היום אחר שעשה צרכיו או שהטיל מים ושפשף הוי כמו ידיו מלוכלכו' בטיט ובצואה דאי אפשר לו להתפלל בלא נטילה ע " כ ומשמע מדברי רבינו דמפרש דבריו דאף כשאינו מתפלל יכול לרחוץ מדכתב וכן כל היום וכו' ומ " ש דא " א לו להתפלל בלא נטילה לאו דוקא תפלה קאמר אלא ה " ה אשר יצר דהוי דבר שבקדושה נמי אינו יכול לברך בלא נטילה וכמ " ש הרא " ש ופיה בסוף תענית להדיא וכ " כ רבינו לעיל בסי' תקנ " ט לענין ט' באב ואע " ג דבדברי הרא " ש כתב בסתם בשעשה צרכיו ס " ל לרבינו דהיינו דוקא בקנח דכל העושה צרכיו מן הסתם צריך לקנח עצמו דאילו בלא קנח ידיו נקיות הן ולמה נתיר לו לרחצה דאע " ג דיש גאונים שכתבו דאפי' בקטנים ולא שפשף יש ליטול ידיו ביה " כ משום הכון וגומר מאחר שצריך לברך אשר יצר שהוא דבר של קדושה מ " מ רבינו חולק וס " ל דזה אינו חיוב גמור וכדמשמע בסוגיא דפ " ג דיומא וכמ " ש למעלה בסי' ז' ולכך אף בעושה צרכיו ולא קנח דינו כמטיל מים ולא שפשף ודלא כי " א לעיל בסי' ז' דבעושה צרכיו ולא קנח דינו כקנח מפני שחזקה שנגע בבשר מטונף שבגופו אי נמי מאחר שטינף גופו דהרא " ש לא ס " ל הכי כמבואר לעיל מתוך תשובת הרא " ש זאת היא דעת רבי' . אבל מדברי ה " ר ירוחם יראה שהבין דברי הרא " ש כפשטן דדוקא נוטל ידיו להתפלל ונ " ל העיקר כדעת רבינו ומ " ש הב " י לדעת רבינו דדוקא באינו מתפלל אבל אם רוצה להתפלל אפילו בלא קנח צריך ליטול ידיו נ " ל דלא דק דהא ודאי דדעת רבינו על פי דברי הרא " ש אין חלוק ואף ברוצה להתפלל דוקא בקנח כמו שביארתי דמשום הכון אין חיוב ליטול ידיו ואע " ג דבסוף תענית כתב הרא " ש דמותר לרחוץ ידיו כדרכו לתפלה משום דרחיצה דתפלה מצוה היא ולא אסרו אלא רחיצה של תענוג לא כ " כ אלא ארחיצה דנ " י בשחרית ע " ש וה " ט דסתם ידים כמו מלוכלכות הן בשחרית אבל כל היום היכא דידע דלא קנח אין חיוב ליטול ידיו משום הכון אף במתפלל ולכך יראה דלמעשה יביא עצמו לידי חיוב נטילה ע " י שיקנח וישפשף שאז מחוייב ליטול ידיו לכל הדעות ואף באינו מתפלל יכול ליטול ידיו בקנח מאחר שמברך אשר יצר ידלא כדמשמע מדברי ה " ר ירוחם ודו " ק :
Orach Chayim.613.5.1 וכתב גאון מי שהוא איסטניס וכו' כ " כ שם הרא " ש וז " ל אמר גאון מי שמבקש לקנח פניו ביה " כ אם איסטניס הוא ואין דעתו מיושבת עליו כל השנה עד שיקנת במים וכ " ש ביה " כ שצריך לטהר עצמו ולקנח יקנח אבל שאר כל אדם אסור וכו' והר " י גיאת כתב אם היה לכלוך על פניו או לפלוף ע " ג עיניו מותר להעבירן במים ע " כ ויש לדקדק על דברי רבינו שכתב וכ " כ הר " י גיאות דמאי וכן כתב ב " י דאיסטניס בלא לכלוך כמי שיש לו לכלוך בלא איסטני' דמי ולע " ד נראה דס " ל לרבינו דהגאון מדבר באיסטניס שיש לכלוך על פניו דאם אין שם לכלוך מאי שייך בהו קינוח או מאי קאמר כ " ש ביה " כ שצריך לטהר עצמו וכו' דכיון שאין שם לכלוך לא שייך ג " כ קינוח טהרה אלא בשיש לכלוך על פניו קאמר וכן מבואר ברבינו ירוחם שכתב וז " ל וגאון ז " ל כתב שאם הוא רגיל להעביר לפלוף מעיניו במים שחרית כל השנה שהוא איסטני' מעביר ג " כ ביה " כ דהוי כמלוכלך בטיט ובצואה אבל לא כל אדם אחר ע " כ וס " ל לרבי' נמי דהר " י גיאו' נמי מדבר באיסטניס שיש בו לכלוך וכמש " ר להדיא לעיל בסי' תקנ " ד דהרי " ץ גיאות נמי מדבר כשדרכו לרחוץ במים וכן מבואר בלשון הרי " ץ גיאות שהעתיקו הר " ן בפ' בתרא דיומא וז " ל שאם היה לפלוף ע " ג עיניו ודרכו לרחצן במים רוחץ ומעבירן כדרכו ואינו חושש כו' ודרכו לרחוץ היינו איסטניס ומ " ה כ " ר וכ " כ הרי " ץ גיאות מאחר דתרווייהו בחדא עניינא קמיירי וכן נראה מדברי בעל צידה לדרך שלא כתב רק סברא זאת דאסטניס ביש לכלוך על פניו או על עיניו שרי ואע " ג דהרא " ש כתב והר " י גיאות כתב כו' לא משמע ליה לרבינו דפליג אגאון אלא הרא " ש כתב זה מאחר דהגאון לא הזכיר בדבריו כי אם במי שמבקש לקנח פניו לכך הביא דברי הריצ " ג שכתב דין זה אף בלפלוף ע " ג עיניו דנמי שרי בכה " ג וזאת היא דעת רבינו . אבל ברבי' ירוחם מבואר שהבין מדעת הרא " ש שהריצ " ג חולק אגאון והתיר ביש לכלוך אע " ג דלא הוי איסטניס והגאון ס " ל דבאיסטניס ביש לכלוך דוקא שרי ואע " ג דהרי " ג כתב ודרכו לרחצן במים ס " ל לרבי' ירוחם דאין לדקדק מלשון זה שלא התיר אלא באיסטניס דאיכא למימר דלא כ " כ אלא לאפוקי אם אין דרכו לרחצן אלא שעכשיו ביה " כ הוא שרוצה בכך שזה אסור אפילו ביש לפלוף ע " ג עיניו דהא ודאי לתענוג עושה כן כיון שאין דרכו בכך אבל בדרכו בכך שרי אעפ " י שאינו איסטניס ודעתו מיושבת עליו אף אם אינו רוחצן ומ " מ משמע מדברי כולם אם אין שם לכלוך כל עיקר אסור אפילו באיסטניס וה " ט דאין זה דומה למלוכלך בטיט ובצואה דתניא בברייתא שהרי אין כאן לכלוך ולא התירו אלא במלוכלך וכן עיקר וכ " כ במהרי " ל שכך קבל ממהר " ש אלא שסתם דבריו דלא נהגו להתיר באסטניס ואפשר לפרש דבריו דוקא בלא לכלוך מפני שהיה מפרש דעת הגאון באסטניס בלא לכלוך כמו שפי' ב " י ואפשר נמי לומר שהיה מפרש כפירושינו דהגאון מדבר דוקא ביש לכלוך ואפ " ה ס " ל דלא נהגינן הכי וטעמו מאחר שבעל העיטור כתב דלהעביר מים על פניו אסור וכ " כ בסמ " ק משמע דבכל ענין אסור אף ביש לכלוך ודלא כהגאון אלא דמדברי הרא " ש לא משמע הכי שהרי הביא דברי ב " ה ודברי הגאון ור " י גיאות בלא שום מחלוקת משמע דס " ל דלא פליגי וב " ה בסתם אדם דלאו איסטניס קאמר וכן נ " ל עיקר להלכה להתיר באיסטניס ביש לכלוך ואפי' בלא איסטנים קרוב הדבר להתיר מאחר דיש לכלוך וכדמשמע מפשטן של דברי הרי " ג כמו שהבינה הר' ירוחם והכי מסתברא דמאחר שיש לכלוך על פניו או לפלוף ע " ג עיניו לא גרע מהיו ידיו מלוכלכות כנ " ל להלכה ומ " מ צריך ליזהר שלא לרחוץ אלא מקום הצריך :
Orach Chayim.613.6.1 ומ " ש ואפי' כל אדם כו' שם מטפח' אחת הית' לריב " ל כו' והביאו רבי' למעלה בסי' תקנ " ד ושם נתבארו דברי המרדכי שתמה עליהם בסימן זה : ומ " ש ואפילו כל אדם טעמו מפני שסובר שהרי " ג לא התיר אף ביש לכלוך אלא במי שדרכו לרחוץ כן בכל יום וכמו שנתבאר בסמוך ועל כן כתב ואפי' כל אדם כלומר אף מי שאין דרכו בכך ועושה עתה לתענוג להעביר הלכלוך אינו יכול לעשות כן במים אלא במפה נגובה :
Orach Chayim.613.7.1 כתב ב " ה וכו' כ " כ שם הרא " ש משמו :
Orach Chayim.613.8.1 ומ " ש ומסתברא כיון שבידו וברשותו הואי לנעול משום סכנת עקר' כו' פי' וא " כ שייך לומ' שעשה לי כל צרכי שהרי אילו היה שם סכנת עקרב היה צריך לנעול מנעלי' ומה שלא כתב ב " ה ג " כ טעם לשיברך על נטילת ידים היינו מפני שהוא סובר דיכול ליטול ידיו שחרית כדרכו ואינו חושש וא " כ פשיטא שיברך ענ " י וטעם האומרים שאין לברך ענ " י היינו מפני שסוברים שאין ליטול ידיו אף בשחרית וכל זה מבואר בדברי ב " ה שהעתיק הרא " ש ז " ל ע " ש :
Orach Chayim.613.9.1 Orach Chayim.613.10.1 ומ " ש ובלבד שיעשה שינוי שלא יוצי' ידו משפת חלוקו כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה הן דברי הרא " ש כי רש " י פי' שהשינוי הוא שלא יהא נראה כנושא משוי והתוס' פ " ק דכתובות כתבו שמסקנא דכל דבר שאדם עושה במזיד לא שייך שמא יסחוט דסברא הוא דכיון דלדעת כן הוא עושה ולהכי לא גזרינן שמא יסחוט בעובר במים ביה " כ כנגד רבו ועוד איכא למימר התם מצוה שאני עכ " ל התוס' ולדעתם אם הוא בענין דלא שייך למיסר משום שנראה כנושא משוי אף משום סחיטה ליכא למיסר אף על גב דאין עושה שום שינוי :
Orach Chayim.613.11.1 וכתב בה " ג ודוקא עד צווארו כו' טעמו מאחר שלא הוזכר בברייתא בסתם עובר במים אלא עובר עד צווארו במים משמע דה " ט דאילו תני עובר במים הוי משמע נמי אף מעבר לשוט להכי תני עד צווארו למימרא דדוקא הכי שרי אבל מעבר לשוט אסור ומה שהשיג רבינו ואמר ותימא אם התירו לו רחיצה חמורה וכו' אינה השגה לעניות דעתי דרחיצה שאני שהרי לא אסרו אלא רחיצה של תענוג וכיון שאינו מכוין כלל להנאת רחיצה כי אם לדבר מצוה א " כ אין כאן איסור כלל וכענין שהתירו כל רחיצה שאינה של תענוג אבל שיטה שאסרוה משום גזירה שמא יעשה חבית של שייטין מה בכך שעובר לדבר מצוה סוף סוף הגזירה במקומה עומדת וכי היכי דבכל שבתות השנה אסור לעבור לשוט כנגד רבו משום הך גזירה דשמא יעשה חבית וכו' ה " נ גבי יה " כ וכן עיקר גם רבינו לא מלאו לבו לחלוק על בה " ג שכל דבריו דברי קבלה אלא שתמה עליו לפי דעתו וכבר בארנו בס " ד שאין כאן תימא כלל ומ " ש הב " י בזה אינו מתיישב ע " ש :
Orach Chayim.613.12.1 והרב אסור לעבור כו' שם בעיא ולא אפשיטא וכתב הרי " ף והלכך אסור וכך נראה מדברי שאר המחברים :
Orach Chayim.613.13.1 ההולך לשמור פירותיו כו' שם רבא שרא לבני עבר ימינא למעבר במיא לנטורי פירות וכתב הר " ן ומשום הפסד ממון התירו לו כמו שהתירו משום מצוה ע " כ ולפ " ז משמע דאף בחזרה שרי וכן משמע מלשון הרמב " ם שלא חילק אלא כתב בסתם וכן ההולך לשמור פירותיו וכו' ובסמ " ק בפנים מפורש גם להיתר אלא שבהג " ה לשם כתוב פי' כשהוא חוזר מרבו לביתו דקדק לבאר דאם עובר לשמור פירות אסור לחזור וכן מפורש בסמ " ג וברבי' ירוחם וכך הם דברי רבי' וכן עיקר דלא הוזכר היתר החזרה אלא בעובר למיתי לפירקא דדבר מצוה הוא וא " כ אין לנו ראייה להתיר היכא דליכא מצוה . גרסינן בפ' ואלו קשרים אמר רב הונא היה מהלך בשבת ופגע באמת המים אם יכול להניח רגלו הראשונה קודם שיעקור רגלו שנייה מותר ואם לאו אסור מתקיף לה רבא היכא ליעביד ליקוף קא מפיש בהילוכא ליעבר זימנין דמתווסן מאניה במיא ואתי לידי סחיטה אלא בהא כיון דלא אפשר שפיר דמי ומותר לדלג וצ " ע בהולך להקביל פני רבו ביה " כ או בשבת ופגע באמת המים ולא אפשר ליה בדילוג אי שרינן ליה לעבור אפילו איכא דרכא אחרינא אלא דמפיש בהילוכא דעד כאן לא קאמר ליקוף קא מפיש בהילוכא אלא היכא דאפשר ליה בדלוג דהא ודאי עדיף לדלג פסיעה אחת מלילך כמה פסיעות דהא והא אית ביה משום מעשות דרכיך שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול אבל לעבור במים דאית ביה משום סחיטה ודאי עדיף להקיף ואפילו מפיש בהילוכא או דילמא כיון דהזהירו שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו כדי שלא יבא לידי סחיטה א " כ אין כאן איסור ושרי לעבור אפילו היכא דאיכא דרכא אחרינא וכן פסק בהגה' ש " ע להקל ואפשר לומר גם כן שזהו דעת רבינו לעיל בסי' ש " א אם באנו לדקדק בלשונו דתחלה כתב האי דינא דפ' אלו קשרים דמוטב שידלג ממה שיקיף מפני שמרבה בהלוך ואסור לעבור שלא יבא לידי סחיטה ואח " כ כתב היה הולך לדבר מצוה וכו' יכול לעבור בה משמע מלשונו דאדלעיל קאי היכא דאפשר להקיף אלא שמרבה בהילוך ואפ " ה יכול לעבור בה אלא דשמא לא דקדק בלשונו ואסתם אמת המים קאי ולא בדוקא היכא דאפשר להקיף ומההיא דפ " ב די " ט דתניא נדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה ולא חיישי' משום סחיטה מטעם שכתבו התוס' שהבאתי למעלה ואפ " ה דוקא באין לה בגדים הא יש לה בגדים אסורה לטבול בבגדיה אין להביא ראיה דה " ה הכא אם יש לו דרך אחר דאסור לעבור דהא ודאי איכא למימר דשאני התם דכיון דיש לה בגדים אין כאן חשש איסור משא " כ הכא דאיכא איסורא דקא מפיש בהילוכא ולענין מעשה נ " ל להחמיר וכן מצאתי למהר " ש לוריא בביאורו לסמ " ג ה' שבת בדין דש שכתב דגבי רבו איירי שאין לו דרך אז מותר לילך ולעבור במים לקראת רבו ע " כ :
Orach Chayim.613.14.1 מותר להצטנן בטיט כו' בפ' יה " כ תני רב יהודה בר גרוגרות אסור לישב ע " ג טינא ביה " כ אמר ריב " ל ובטינא מטפחת אמר אביי ובטופח ע " מ להטפיח ופירש " י ע " ג טינא שלחלוח הטיט הוי עונג קרוב לרחיצה ורבינו שכתב להצטנן במקום לישב טעמו משום דסתם ישיבת אדם אינה אלא כשהוא לבוש בגדים וכאן עיקרו לאשמעינן איסור רחיצת גופו ביה " כ שאינו אלא ברחיצה דתענוג והלכה ביש בו טופח ע " מ להטפיח דהוי הצינון עונג וקרוב לרחיצה ואם לאו מותר להצטנן דאים שם עונג רחיצה . ומותר להצטנן בכל מיני פירות שם אמר ר " י מותר להצטנן בפירות :
Orach Chayim.613.15.1 ומ " ש ובתינוק וכו' שם רבא מצטנן בינוקא :
Orach Chayim.613.16.1 ומ " ש בכל מיני כלים הרקים שם רבה מצטנן בכסא דכספא :
Orach Chayim.613.17.1 ומ " ש אבל אם יש בהן מים כו' שם אמר רבא כסא דכספא מלא אסור חסר מותר דפחרא אידי ואידי אסור משום דמישחל שחיל רב פפא אמר דכספא חסר נמי אסור משום דמזדריב ופי' רש " י מלא אסור שמא ישפכו המים על בשרו משחל שחיל פולט המים שבולע דמזדריב מחליק ונשמט מידו ונשפכו המים עליו ופסק רבינו כרב פפא דמחמיר ויש נוסחאות דגרסי רב אשי וכן ברי " ף והא ודאי דהלכה כרב אשי וצ " ע בלשון הרמב " ם שכתב לא ימלא אדם כלי חרס מים ויצטנן בם כו' וכ " כ הסמ " ג דהא מבואר בגמרא דבכ " ח אידי ואידי אסור לד " ה ואפשר דלא ימלא לאו דוקא מלא ממש אלא נתינת המים לכלי קרוי מלוי כדתנן בפ' כיצד משתתפין בור שבין ב' חצירות אין ממלאין ממנו בשבת וכו' וטובא איכא התם ונסמכו ז " ל שלא לבאר כן בפירוש דכיון שלא חילקו בין מלא לחסר ממילא משמע דבכל ענין אסור ועוד שהרי כתבו ואפי' בכלי מתכת נמי אסור ואי לא איירי אלא במלא א " כ מאי רבותא דכ " ח משאר כלי מתכות אלא ודאי דאיירי בחסר וה " ק ל " מ בכ " ח דאסור אף בחסר משום שפולט המים ונוזלין מדופנו אלא אפילו כלי מתכות דלא שייך האי טעמא אפ " ה אסור בחסר שמא ינתזו מים על בשרו והיינו כרב פפא דקאמר משום דמזדריב שפירש הרי " ף שמא ינתזו המים על בשרו כדכתב הרמב " ם וסמ " ג וכן פי' ה' המגיד ע " ש גם הסמ " ק כתב כלשון הרמב " ם וסמ " ג ודקדק לבאר ואפי' חסר ע " ש :
Orach Chayim.613.18.1 ומ " ש ויש אוסרין בכ " ח אפי' רקים וכו' צריך לומר לדעתם דהא דקאמר פחרא אידי ואידי אסור היינו לומר בין מלא ובין חסר בין אין בו מים כל עיקר לעולם אסור ולא משמע הכי גם הפוסקים חולקים על סברא זו דלא אסרי אלא ביש בו מים :
Orach Chayim.613.19.1 המלך והכלה וכו' משנה שם המלך והכלה ירחצו את פניהם והחיה תנעול את הסנדל דברי ר " א וחכמים אוסרים : ומ " ש שהרי " ג פסק כחכמים כן פסק גם הסמ " ג וז " ל אפי' אצבע קטנה אסור להושיט במים אפי' מלך וכלה לדברי רבנן דרבי אליעזר וכן הוא לדעת ר " י בעל התוס' כמ " ש הר " ן משמו לשם דמספקא ליה אי חכמים דאוסרין במתניתין קיימי אמלך וכלה ואי קיימי אסורין דקי " ל כרבנן ופשיטא דמספק יש לאסור ועוד דהרב המגיד כתב דלשם מבואר דחכמים דאוסרין אכולה משנה קאי והיינו מדקאמר בגמרא מתניתין מני ר' חנניא בן תרדיון היא דתניא וכו' ע " ש וא " כ לר " י אסור דקי " ל כרבנן . ומ " ש ורי " ף פסק כר " א ולזה הסכים הרא " ש כן משמע ברי " ף שהביא דברי האמוראים לפרש דברי ר " א גם הר " ן וה " ה כתבו שכן נראה דעת הרי " ף ובאשר " י מבואר שפוסק בפי' דחיה מותר לנעול את הסנדל וכך פסק הרמב " ם וכתב הרב המגיד שכן דעת הרמב " ן ועיקר מ " מ נראה בעיני שלא להקל נגד דעת הרי " ג ור " י וסמ " ג :
Orach Chayim.613.20.1 ולענין טבילת בעל קרי כתב הר " י ברצילוני כו' וכ " כ בעל ה " ג נראה מדברי רבי' דהרי " ב איירי ברואה קרי ביה " כ ואפ " ה ס " ל מבחוץ דאפי' בראה קרי מאתמול דטבילה לאו בזמנה היא ולאו מצוה היא נמי טובל כדרכו ביה " כ משום תפלה כדי להתפלל בנקיות וטעמו משום דס " ל כרבי יוסי דטבילה בזמנה לאו מצוה היא ואפ " ה עד המנחה צריך לטבול משום תפלה ואע " ג דבברייתא דמייתי מינה ראיה תני הרואה קרי ביה " כ יורד וטובל ס " ל להרי " ב דלאו דוקא ברואה קרי ביה " כ אלא משום דבעי למיתני בסיפא ואם מבערב ישפשף נקט ברישא ברואה ביה " כ אבל אה " נ דה " ה ברואה בעי " ה ולא טבל מאתמול דטובל ביה " כ כדי להתפלל בנקיות ולא קשה א " כ אמאי לא איירי הר " י ברצילוני ברואה קרי בעיה " כ דאיכא למימר דכיון דמילתא דלא שכיחא היא שכבר נהגו כל הטובלים לטבול בעי " כ לא איירי בה ואפשר דברייתא דתני הרואה קרי ביה " כ נמי תני הכי משום דברואה בעי " כ דרך לטבול מיד קודם הכנסת יה " כ אבל אין לפרש דהרי " ב סובר דוקא ברואה ביה " כ ומשום דס " ל כת " ק דטבילה בזמנה מצוה אבל ברואה בעי " ה דלאו בזמנה היא אינו יכול לטבול משום תפלה לחוד והר " ם ור " ת שחלקו עליהן ס " ל דלא אמרו הרואה קרי ביה " כ טובל אלא כשתקנו טבילה לבעלי קריין דהוי בטבילתן בזמנה מצוה אבל בזמן הזה אין הטבילה לבעל הקרי מצוה כל עיקר אף בזמנה דא " כ בסמוך שכתב רבי' הפסק דכל חייבי טבילות טובלין כדרכן בשם בה " ג אמאי לא כתבו נמי בשם הרי " ב כמו שכתב כאן הפסק בשם שניהם שהרי טעם אחד לשני דינים אלו לפי זה אלא ודאי כדפי' דאף בטבילה דלא בזמנה דלאו מצוה היא ס " ל להרי " ב ובה " ג דטובלין כדרכן משום תפלה והר " ם ור " ת חולקים עליהם וסוברים דמשום תפלה א " צ טבילה כמו בשאר ימות השנה ואפי' ברואה ביה " כ ולקמן בדין טבילה בזמנה בה " ג לחוד הוא שסובר דקי " ל דטבילה בזמנה מצוה ור " ת חולק אף בזה וסובר דקי " ל דטבילה בזמנה לאו מצוה והרמב " ם ז " ל אע " ג שסובר דטבילה בזמנה וכל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביה " כ אפ " ה בעל קרי אינו טובל ביה " כ אפי' ראה קרי ביה " כ ע " ש בפ " ג מה' שביתת העשור ולענין הלכה קי " ל כר " ת דאין טובלין ביה " כ בין בעל קרי אפי' ראה ביה " כ עצמו בין שאר חייבי טבילות וכן היא דעת רבינו ולמעלה בסי' תקנ " ד כתבתי מזה ע " ש :
Orach Chayim.614.1.1 סיכה דתניא כו' בפ' בתרא דיומא אלא דהתם חולה קתני סתמא ורבי' פירש אף חולה שאין בו סכנה וכ " כ הרמב " ם והסמ " ג וכ " כ הרא " ש גבי הא דר " ת היה אומר דאפילו שלא להאכיל את התינוק מותר ליטול ידיו שחרית וכו' וטעמייהו דדומיא דיש לו חטטין קתני דאין בו סכנה :
Orach Chayim.614.2.1 ומ " ש אבל בלא חולי אפי' אינו סך לתענוג אלא להעביר הזוהמא אסור לאו דוקא להעביר הזוהמא דכל שאינו משום חולי וחטטין אפי' אינו של תענוג אסור אלא דרך העולם נקט שרגילין לסוך להעביר הזוהמא . גם הרמב " ם פסק דסיכה אף שאינה של תענוג אסור וכתב ה " ה שכן הוא בירושלמי וכ " כ הר " ן אבל בסמ " ג הביא הירושלמי בהיפך דבאינה של תענוג שרי ופירשה דהיינו דוקא לחולה ולחטטין :
Orach Chayim.614.3.1 נעילת הסנדל ילפינן מקרא כו' בפ' בתרא דיומא :
Orach Chayim.614.4.1 ומ " ש ודוקא בשל עור כו' שם בשם ריב " ל ור " א דהוו נפקי בשל שעם ביה " כ ועוד אמוראי דנפקי בשל גמי ודהוצי ושל עשבים ורבב " ח הוי כריך סודרא אכרעיה ונפיק :
Orach Chayim.614.5.1 וקב הקיטע תנן בפ' במה אשה והקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר ורבי יוסי אוסר ותני עלה ושוין שאסור לצאת בו ביה " כ ובפרק בתרא דיומא פריך מינה אשל שעם דהכא משמע דקב הקיטע שהוא של עץ לבד ואינו מנעל לענין שבת לר' יוסי ואפ " ה אסור ביה " כ ואם כן ה " ה לשל שעם ופרקינן לעולם דכ " ע מנעל הוא כלומר ובקב הקיטע המחופה עור קאמר דלדברי הכל מנעל ממש הוא ואסור ביה " כ ולענין שבת בהא פליגי מר סבר גזרינן דילמא משתמיט וכו' אבל באינו מחופה עור שרי כמו בשל שעם כך היא ההצעה לדעת הרי " ף והרא " ש ז " ל עוד הביא הרא " ש לשם הסוגיא דפ' מצות חליצה דמוכח מינה דכל שאינו של עור יוצאין בו ביה " כ והיינו כר' יוסי דהלכתא כוותיה לגבי ר " מ אבל קורדקסין אעפ " י שאין להם עקב והם פנטינ " ש לפי מ " ש ה " ר ירוחם אפי' בבית אסור ובהגה' מיימונית פ " ג דה' שביתת העשור כתב קורדקסין פר " ש מנעלים דקין שנועלין תחת המנעלים להגן מן המים והוא מפירוש רש " י פ' מ " ח והיינו שיש להם עקב ומבואר לפי דעת הרא " ש ורבי' דשל עץ ואינו מחופה בעור שרי כר' יוסי כדפרישית אבל במחופה בעור כמו פנטינ " ש אסור אעפ " י שאין לו עקב וכן הוא דעת הרי " ף כמ " ש הר " ן וז " ל הר' ירוחם לעולם לא ראיתי מי שנוהג היתר לצאת בסנדל של עץ ובהגהות לרי " ף כתב דשל שעם נמי דוקא כשהוא לח אבל יבש ה " ה כעץ ואסור לצאת בו ביה " כ וכל זה ע " פ שיטת רש " י שסובר דמסקנת התלמוד דאפי' לר' יוסי אסור בשל עץ והיא נמי שיטת רבי' שמשון בתוס' פ' בתרא דיומא ע " ש :
Orach Chayim.614.6.1 ומ " ש וכן מותר לילך באנפלאות של בגד ל " ש בבית ל " ש בר " ה כ " כ הרא " ש ודלא כיש רוצים לדקדק מפ' מ " ח ולפרש דדוקא בבית שרי והטעם שלהם דדוק' של שעם וגמי וכיוצא שאינן דומין למנעל בצורתן ולא אתי למטעי לנעול מנעל גמור יוצאין בו אפי' בר " ה אבל במנעל גמור אעפ " י שהוא של בגד אסור לצאת דאתי למחלף במנעל של עור וכן מבואר בתוספתא דאוסר באנפליא של בגד ולדעת התוספתא איירי ביוצא לר " ה אבל הרא " ש כתב דלא מיסתבר לחלק בין בית לר " ה ועוד דבירושלמי תני יוצאין משמע אפי' בר " ה וכ " כ הר " ן ולדעתם ההיא תוספתא שבשתא היא ובסמ " ג ובסמ " ק משמע נמי דאין לחלק בין בית לר " ה אלא שתופסים עיקר דהתוספתא חולקת ואוסר' אנפלאות של בגד אף בבית ומש " ה הביאו שניהם הירושלמי שמתיר והתוספתא שאוסר ונראה מדעתם להחמיר וכן הוא העיקר לפע " ד וכן ראיתי מרבותי שהלכו יחף לגמרי גם מדברי בה " ג מבואר דאפי' כריכה לא שרי לכתחלה אלא לצורך מצוה או מיפנק או סכנת עקרב הא לאו הכי כ " א לרווחא דמילתא אסור כמו שאבאר דעתו בסמוך בס " ד וכ " כ בנ " י פ' מ " ח וז " ל הילכך מי שיש לו שום מיחוש בגופו יכול לנעול בתי שוקיים וכיוצא בו של בגד כו' אלמא דבלא מיחוש אסור ודלא כמו שנוהגים העולם להקל בזה . כתב בנ " י פ' מ " ת בשם הרא " ה דאנפליא של בגד דתנינן דבבית שרי אתא למעט חצר שאינה מעורבת משום דכל דבר שאינו מנעל אסור משום משאוי וכן ההיא דשל שעם וגמי וכריך סודרא אכרעיה היינו דוקא לחצר מעורבת או למבוי מעורב ע " כ וכבר כתבתי דלכתחלה צריך לילך יחף לגמרי וראוי לחוש ג " כ לדברי הרא " ה שאפי' הולך באנפלאות כמו איסטניס לא ילך בחצר שאינה מעורבת דהכי מסתברא דאף עפ " י שמדברי הר " ן פרק בתרא דיומא נראה שחולק על סברת הרא " ה מ " מ ראוי להחמיר נ " ל :
Orach Chayim.614.7.1 והחיה מותר לנעול הסנדל שם במשנה החיה תנעול הסנדל דברי ר " א ולא כחכמים דאסרי וכך פסקו הרי " ף והרא " ש והרמב " ם כמו שכתבתי למעלה בדין מלך וכלה :
Orach Chayim.614.8.1 ומ " ש כל ל' יום כ " כ הרמב " ם והרב המגיד מביא ראיה מפ' מפנין וכ " כ הר " ן וכבר כתבתי למעלה דראוי להחמיר כהרי " ג וסמ " ג ור " י בעלי התוס' דפסקי כחכמים ואף חיה אסורה לנעול סנדל :
Orach Chayim.614.9.1 כתב בה " ג כו' זה לשון בה " ג וכן בנעילת הסנדל היכא דמיפנק או דבעי למיזל לחורבא ואפוקי ס " ת למיזל למיקרי בצבורא או דבעי לכרוך ריפתא לינוקא או אפוקי לבושא א " נ למאי דצריך ליומיה והוא דחיל למיעל בלא מסאנא משום עקרבא שרי ליה למיכרך מידי אכרעיה א " נ מסיים גורביה ואפיק כל צורכיה דאמר שמואל כל מחמת סכנת עקרב מותר וכן נמי לענין מיפנק שרי ליה למסיים גורביה דהא רב יהודא נפיק בדהיטנא כו' אבל מסאני בין מיפנק ובין לא מיפנק אסור ע " כ ואיכא למידק בלשונו שחזר וכתב וכן נמי למאן דמיפנק שרי ליה למסיים גורביה הלא כבר כתב מתחלה היכא דמיפנק ועוד שחזר וכתב אבל מסאני בין מיפנק ובין לא מיפנק אסור ואמאי לא כתב נמי בין משום עקרבא ובין ליכא עקרבא אסור ונ " ל ברור דאף בה " ג סובר דמשום סכנת עקרב מותר אפי' במנעל ממש כמו שפי' שאר כל המפרשים אההיא דשמואל אלא שמכל מקום הורה לנו הרב במ " ש ויכרוך מידי אכרעיה וכו' דכל היכא דמדחי סכנת עקרב לא שרינן ליה קפי לכתחלה לא גורבי שהיא כעין אנפלאות ולא מסאני אלא דוקא אי לא מדחיא סכנת עקרב בכריכה שרינן ליה גורבי וכן אי לא מדחייא הסכנה אפי' בגורבי שרינן ליה מסאני כדאמר שמואל וזה פשוט דכריכה שרי טפי דהא אף לבעל המאור שאוסר כל דבר המגין מ " מ כריכה שרי דהא ליכא מאן דפליג עליה וכמבואר בדבריו פ' בתרא דיה " כ ושיעור לשון בה " ג כך הוא פתח בתלתא היכא דמיפנק א " נ דבעי למיזל לחורבא ואפוקי ס " ת דזה הוי לצורך מצוה א " נ דבעי לכרוך לינוקא ריפתא כו' דאינה לצורך מצוה וגם לא מיפנק אלא דדחיל מעקרבא וסיים בתרתי דקאמר שרי ליה למיכרך מידי אכרעיה א " נ מסיים גורביה ואפיק כל צורכיה וכו' ושמעינן מדבריו אלו דלרווחא דמילתא אפי' כריכה בעלמא לא אלא בעי למיפק יחף לגמרי והאמוראים דנפקי לכריכה או בגורבי כדאיתא בגמרא היינו לצורך משום דמיפנקי אבל לרווחא דמילתא ודאי אסור ולפי שהיה עולה על הדעת לומר דלא שרי למיפנקי אלא הקל שהוא הכריכה ולא שרינן גורבי אלא בהולך לצורך מצוה או משום דדחיל מעקרבא לכך חזר וביאר וכן נמי לענין מיפנק שרי ליה למסיים גורביה אי לא מדחיא הפנקתו בכריכה גרידא וראיה דרב יהודה דנפיק בדהיטני וכו' ולא נפיק בכריכה שהוא הקל אלא ודאי דכל כך הוה מיפנק דלא מצי למיפק בכריכה אבל מסאני אסור אפי' למיפנק ומסוף לשונו יש ללמוד בביאור דדוקא משום מיפנק לא שרינן ליה מסאני אבל משום סכנת עקרב היכא דלא מידחיא הסכנה אף בגורביה שרינן ליה מנעל ממש וכדשמואל ולא היה צריך לבאר כן בפירוש שזה דבר פשוט בפשטא דמימרא דשמואל שהביא כדבריו אלא היה צריך לפרש האיסור להיכא דמיפנק שלזה אין היתר בעולם לנעול מנעל ממש כך היא דעת בה " ג ורבי' קיצר לשונו והשמיט דין מיפנק לגמרי מפני שאינו חולק עליו בזה דודאי דמשום דמיפנק לא שרינן ליה לסיים מסאני אלא בהני תרתי חולק עליו לפי שהבין מדבריו שדעתו שלצורך מצוה בלא סכנה או אפי' שלא לצורך מצוה אלא דאיכא סכנה לא שרי אלא למיכרך חידי אכרעיה או גורביה אבל לנעול מנעל ממש אסור לעולם ולכך השיג עליו בהני תרתי ואמר ולא נהירא דמשום סכנת עקרב מותר אפי' במנעל ממש אפי' שלא לצורך מצוה וכן לצורך מצוה אפי' ליכא סכנת עקרב מותר לנעול מנעל ממש וכבר כתבתי דבחלק האחד דהוא סכנת העקרב גם בה " ג סובר כן דאפי' שלא לצורך מצוה מותר לנעול מנעל ממש אבל בחלק האחר דהוא לצורך מצוה וליכא סכנת העקרב אפשר לומר דדעת בה " ג היא דלא שרינן ליה מנעל ממש שהרי לא מצינו היתר זה בגמרא ואין לדמותו לרחיצה שהתירו לעבור במים לצורך מצוה דהתם כשעובר במים הוי רחיצה שאינה של תענוג כיון דאין רצונו לרחוץ אבל נעילה היא תענוג עכ " פ ועוד דהתם אי אפשר בענין אחר אבל בלא נעילה אפשר ע " י הדחק א " נ י " ל וכן עיקר דאף בה " ג סובר דלצורך מצוה שרי מסאני ולכך כתב דמסאני אסור בין מיפנק וכו' דמשמע אבל משום עקרבא או משום צורך מצוה שרי אפי' מסאני אי לא מצי מיפק בגורבי ודו " ק . והב " י פי' שרבינו הבין מדברי בה " ג דדוקא לצורך מצוה מותר וזה ודאי אי אפשר שהרי ליתן לחם לתינוק אין זה צורך מצוה גם מה שפירש דיש לחלק במנעל ממש בין לנעלו כדרכו לנעלו שלא כדרכו הוא דבר בטל ואין לה גמרא ונוסחא מוטעת בדברי רבי' נזדמנה להרב ז " ל וכן צריך להגיה וכן לצורך מצוה מותר אפי' לנעול מנעל ממש . ודע שבהגהות הרי " ף בשם רבי' ישעיה אחרון ז " ל כתב דבירושלמי מתיר לאיסטניס לנעול אף מנעל של עור עד כאן וזה סותר דברי בעל הלכות גדולות שאוסר גם רבי' הסכים עמו בזה כדפרישית ואולי יש לחלק דדוקא כשהוא מפונק לילך יחף אסור לנעול אבל בירדו גשמים ומטנף רגליו בהא אם הוא מפונק מותר לנעול מנעל ממש ובכה " ג מדבר בירושלמי וכן פסק במהרי " ל וכן כתב בהגהת ש " ע והדעת נותנת להתיר בזה דכי היכי דרחיצה שרי ללכלוך וטינוף וכן סיכה לחולה וחטטין ה " נ שרי נעילה כדי להזהר מלכלוך וטינוף ועוד דהא אם מטנפן יהא צריך לרוחצם וכך לי להתיר הנעילה מתחלה כמו הרחיצה לבסוף ומ " מ לפי הסברא שכתבתי בסמוך לחלק דהנעילה היא תענוג עכ " פ משא " כ הרחיצה כשאינה לתענוג יש לאסור והלכך לענין מעשה ראי להחמיר אף בירדו גשמים אח " כ ראיתי בנ " י פ' מ " ח שאוסר מן הדין במנעל אף בלכלוך דמוטב שיתלכלך כו' ושכן פסק הרשב " א והריטב " א וכן איתא בתוס' והביא נמי הירושלמי בשם הרמב " ן דאיסטניס דהיינו שהוא מצונן מותר בסולי' שהוא סנדל בלא עקב משמע אבל סנדל ממש אסור וע " ש : הגה' מהרי " ש אסר לעמוד על כרים של עור ביה " כ אבל על אחרים יכולין לעמוד מלבד בשעת התפלה יעמיד על הארץ עכ " ה ועיין בתרומת הדשן סימן קמ " ט :
Orach Chayim.615.1.1 הרואה קרי ידאג כל השנה כולה שמראים לו וכו' בסוף יומא תנא דר " י הרואה קרי ביה " כ ידאג כל השנה ואם עלתה לו שנה וכו' ורבי' שאמר שמראין לו וכו' ה " ק ידאג כל השנה באולי הראו לו מן השמים שלא קבלו תעניתו וכו' אבל אם עלתה לו שנה הרי למפרע נראה שצדיק גמור היה ולא רצו לענותו לפיכך השביעוהו מן השמים וזהו ידאג דשמא אינו צדיק אלא כעבד שמוזג וכו' וכן מבואר בפי' רש " י לשם :
Orach Chayim.616.1.1 התינוקות מותרין בכל אלו וכו' ברייתא פרק בתרא דיומא :
Orach Chayim.616.2.1 ומ " ש ומותר להאכילם בידים הכי מוכח בגמרא דמותרין הגדולים להאכילן להשקותן להרחיצן לסוכן וכ " כ הר " ן ז " ל והא דנקט רבי' אכילה לאו דוקא דה " ה לאינך ותו דרבותא נקט דאפי' אכילה דהיא דאורייתא וכ " ש לאינך שהן דרבנן :
Orach Chayim.616.3.1 ומ " ש וכתב הר " י שמותר לומר לעו " ג כו' כ " כ הסמ " ג והג " ה מימוניות . והדבר ברור שאם אין שם עו " ג דאף הישראל עצמו מותר לרחוץ התנוק כדמוכח בגמ' כדפי' ולא גרע מההיא דתני דבי מנשה דמדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק ואינה חוששת והיינו משום דכל רחיצה שאינה של תענוג שרי וה " ה הכא דרחיצה זו רביתא דינוקא הוא כדאיתא בגמ' ותו דסתם תינוק חולה הוא אצל חמין א " כ אין איסור לרוחצו וכן מבואר במרדכי פ' שני דביצה אלא דאם יש עו " ג עדיף טפי לעשות ע " י עו " ג . ועוד נראה בעיני עיקר דה " ר יהודה אתי לאשמעינן דמותר לומר לעו " ג להבעיר אש ולהחם חמין ביה " כ כדי לרחוץ התינוק ונקט בלשון קצר ואפשר נמי לומר דמאי דלא נקט בפירוש מותר לומר לעו " ג להחם חמין משום דהוה משמע דישראל עצמו רוחץ התינוק באותם המים וזהו ודאי יש בו קצת איסור משום מעשה יה " כ אע " ג שאין שם איסור מוקצה גמור מאחר שמקודם היו ראויין לשתייה מ " מ כיון שאפשר ע " י עו " ג לא שרינן ליה לישראל ומש " ה קאמר דמותר לומר לעו " ג לרחוץ אפי' בחמין שהוחמו בו ביום כלומר לומר לעו " ג להחם ולרחוץ באותם החמין אבל בחמין שהוחמו מאתמול אין שם נידנוד איסור לרחוץ אפי' ישראל עצמו כדפי' וכל זה שלא כפי' הב " י :
Orach Chayim.616.4.1 ומ " ש ומ " מ מחנכין אותן וכו' משנה ובריית' לשם :
Orach Chayim.616.5.1 ומ " ש כיצד הבריא וכו' עד סוף הסי' הוא על פי גירסת רש " י ופירושו שהסכים אליהם הרא " ש בפסקיו וכל שנים שהזכיר רבי' הם שנים שאינן שלימות שמ " ש מחנכין אותם לשעות בשנת עשר פירושו כשהשלים ט' ונכנס לעשר ובשנת י " א פירושו שהשלים עשר ונכנס לי " א וכן כולם .
Orach Chayim.616.6.1 ומ " ש ובשנת י " ד משלים מן התורה פי' שנת י " ג ויום אחד דיום אחד בשנה חשיב כשנה ואפי' חלוש דבדאורייתא אין חלוק בין חלוש לחזק . ודע דהנוסחא האמיתית בדברי רבינו גבי ותינוקות שממהרים וכו' עד והחולה מחנכין אותה לשעות בשנת עשר ובשנת י " א ודלא כיש ספרים שהשמיטו בם בשנת עשר . גרסינן בפרק נערה שנתפתתה אמר אביי אמרה לי אם בר שית למקרא בר עשר למשנה בר תליסר לתעניתא מעת לעת ובתינוקת מבת תריסר כך היא הגירסא הנכונה כמו שכתב הסמ " ג בה' י " כ ופי' רש " י לתעניתא מע " ל להתענות כל היום וחינוכה לשעות קודם לכן שנתיים כדאמר ביומא . ובתינוקת שהיא ממהרת להביא כח שאינה מתשת כח בלימוד תורה . ותריסר דקאמר שנת י " ב גופיה דאי בת י " ב ויום אחד דאורייתא היא שמביאה שני שערות ובת עונשים היא ואין צורך לנו ללמוד ממניקתא של אביי עכ " ל רש " י והר " ן ז " ל לשם העתיק פי' רש " י וכתב עליו ולפי זה משמע דליכא השלמה מדבריהם בתינוק דאי איתא הוה ליה למימר נמי השלמה דתינוק עכ " ל ונראה ברור שהוא ז " ל היה גורס בר תריסר לתעניתא מעת לעת ובתינוקת כגי' רוב ספרים שבידינו היום אכן לפי הגירסא שכתבתי והיא כתובה בסמ " ג יראה ברור דלפי' רש " י הא דבר תליסר לתעניתא מע " ל היינו נמי שנת שלש עשרה גופא ומשלים מדרבנן קאמר וזה שכתב רש " י ז " ל וחינוכה לשעות קודם לכן שנתיים כדאמר ביומא היינו שנת אחד עשר ושנת שנים עשר גופא ואע " ג דקאמר התם דשנת שנים עשר גופא נמי משלים מדרבנן היינו דוקא בבריא אבל בחולה אינו משלים כ " א שנת שלש עשרה גופא לפי גירסת רש " י ז " ל והכא בתינוק שאינו בריא מחמת לימודו קמיירי שתש כוחו בלימוד תורה ודבר חדוש זה אנו למדין ממניקתו של אביי דתינוק הלומד תורה אפי' הוא בריא דינו כאינו בריא ואינו משלים אלא בשנת שלש עשרה גופא ומשום הכי פירש רש " י ובתינוקות שהיא ממהרת להביא כח וכו' ולא פירש משום שחינוך שלה לפני גדלותה שנה כמו שתפסו התו' ז " ל עליו בקושיא זו אלא נראה דכונת רש " י ז " ל לבאר לנו שמה שאנו למדין ממניקתו של אביי אינו אלא לענין לימוד התורה שהתינוק אף כשהוא בריא אינו משלים כ " א בשנת י " ג גופא אבל בתנוקת משלמת בי " ב גופא מאחר שאינה מתשת כח בלימוד תורה וממילא אנו למדין דמשלמת אף בי " א גופא אם היא בריאה וכן משמע מל' אביי שאמר אמרה לי אם בר שית למקרא וכו' דמשמע דמפני שהוא לומד תורה אינו משלים כ " א בשנת י " ג משא " כ בתינוקת כנ " ל דעת רש " י ז " ל ולפי זה הכי הילכתא ואינו חולק אסוגיא דיומא גם הרא " ש שפסק ביומא כרש " י הביא דברי אביי בשם מניקתו בפ' נערה נראה שכך הלכה . ומעתה נוכל ליישב מנהגינו שנתפשט בכל מקום שאין מדקדקין בתינוק אפי' כשהוא בריא אם אינו מתענה כשהוא עומד בשנת י " ב שזה אינו לא כגירסת רש " י ולא כגירסת הרי " ף אלא בעל כרחך דמאחר שכולם לומדין דינו כחולה והלכך אינו משלים אלא כשהוא עומד בשנת י " ג כגירסת רש " י ופירושו וכדפי' כנ " ל עוד מצאתי כתוב וז " ל מסתברא דבזמן הזה מסתמא חשיבי חולים כיון דלא בקיאין אימת ספק נפשות להקל ע " כ :
Orach Chayim.617.1.1 עוברה שהריחה מאכל ואם לא יתנו לה ממנו תסתכן היא או הולד לוחשים באזנה שהיום יה " כ אם תתיישב דעתה מוטב ואם לאו תוחבים כוש ברוטב ומכניסין לתוך פיה אם תתיישב דעתה מוטב ואם לאו נותנין לה מן הרוטב ואם לא נתיישבה דעתה בזה נותנין לה מן האיסור עצמו כך היא הנוסחא האמיתית בספרי רבי' והיא משנה ובריית' בפרק בתרא דיומא :
Orach Chayim.617.2.1 ומ " ש רבי' נותנין לה מן האיסור עצמו לא היתה כוונתו להורות דדוקא בדבר איסור כן הדין אבל אם המאכל עצמו מותר ואינו אסור אלא משום יה " כ אין צריך לדקדק בזה דא " כ למה כתב רבינו דין זה בהלכות יוה " כ כיון דאין צריך לדקדק בזה לענין יה " כ אלא לענין אכילת איסור אלא ודאי דאין חלוק : ומה שכתב נותנין לה מן האיסור עצמו לאו דוקא מן האיסור אלא אף בהיתר כן הדין ביום הכפורים אלא דנמשך אחר לשון הברייתא וכך היא דעת הרמב " ם בפי' המשנה לשם דדין יה " כ שוה לשאר איסורים דנותנין להם האיסור הקל אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו נותנין לה מה שאסור יותר ממנו וכ " כ ב " י כמסקנא וכך מפורש ברבי' ירוחם נכ " ז : ומ " ש תסתכן היא או הולד לא משום שאין שניהם מסוכנים דהא ודאי דשניהם עומדין בסכנה וכדכתב הרא " ש והסכים לפי' רש " י אלא כיון דמדינא מאכילין אותה אפי' אינו מסוכן רק א' מהם ע " כ אמר תסתכן היא או הולד ואה " נ דשניהם בסכנה עומדין וק " ל :
Tur Orach Chaim, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .