← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 3,976 sections
Orach Chayim.617.3.1 וכתב הרמב " ן דוקא עוברה וכו' אף ע " ג דהרמב " ן גופיה כתב לענין פחות מכשיעור דל " ש עוברה ול " ש חולה וכמ " ש גם רבי' לקמן בסי' תרי " ח מ " מ הכא ודאי יש חולוק בין עוברה לחולה דעוברה לפעמים מתיישב בלחישה וברוטב אבל חולה אין מתיישב בכך צריך להאכילו מתחלה וכו' אבל כשמאכילין האיסור עצמו שוין העוברה והחולה דמאכילין אותם פחות מכשיעור אם ידוע שיספיק להם ועיין במ " ש לקמן בזה בס " ד :
Orach Chayim.617.4.1 ומ " ש וכן כל אדם כו' חוזר לתחלת הסימן שאמר עוברה שהריחה וכו' כלומר ולאו דוקא עוברה אלא ה " ה כל אדם ומ " מ נראה מדברי רבי' שכל שאר אדם אינו מותר אלא א " כ נשתנו פניו הא לאו הכי לאו מסוכן הוא אבל עוברה שהריחה אפי' לא נשתנו פניה מאכילין אותה דאעפ " י שהיא עצמה אינה בסכנה עכשיו מאחר שלא נשתנו פניה כל מקום הולד עומד בסכנה דאי לא אכלה מתעקר ולדה וימות ואז גם היא תסתכן שכל המפלת בחזקת סכנה היא וכן יראה מלשון הרא " ש והר " ן אכן ברבינו ירוחם בשם הרמב " ן מבואר דאף בעוברה אין מאכילין אותה אלא אם כן פניה מוריקות והרמב " ם נראה ממנו שתופס שיטת הרא " ש והר " ן ורבי' שהרי בה' יה " כ . ובפי " ד מהמ " א כתב עוברה שהריחה מאכילין אותה ולא הזכיר כלל שחלתה או פניה מוריקות ובשאר כל אדם כתב וכן החולה שהריח דבר שיש בו חומץ וכו' מבואר דדוקא בחולה וכיוצא בו כגון שנשתנו פניו וכן עיקר נ " ל :
Orach Chayim.617.5.1 יולדת תוך ג' ימים לא תתענה כלל פי' ואפי' אמרה איני צריכה מאכילין אותה ואומר לה אכלי וכ " כ הרא " ש בשם הרמב " ן ודלא כהשאלתות שפסק דחיה אסורה להתענות עד ל' יום דנחלקו עליו כל המחברים . ובתרומת הדשן פסק כן מההיא דפ' מפנין דמחלקין בחיה בין תוך ג' לאחר ג' לענין חלול שבת וה " ה דיש לחלק בשעורין הללו לענין בטול ענויי י " כ וכתב עוד דתוך ג' לא חשבינן להו מע " ל אלא מיד כשנכנס יום ד' ללידתה מקרי לאחר ג' אעפ " י שהוא תוך ג' מע " ל וע " ש :
Orach Chayim.618.1.1 חולה שצריך לאכול אם יש שם רופא בקי וכו' משנה בפ' בתרא דיומא חולה מאכילין אותו ע " פ בקיאין אם אין שם בקיאין מאכילין אותו ע " פ עצמו עד שיאמר די ודקדק רבי' לומר חולה שצריך לאכול להורות דלאו בחולה שיש בו סכנה דוקא קאמר וכמו שכתב הרמב " ם חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול דמשמע אבל באין לו סכנה לעולם אין מאכילין אותו ועל כן כתב חולה שצריך לאכול כלומר אפי' בחולה שאין בו סכנה והוא צריך לאכול שלא יכבד עליו החולי ויסתכן נמי מאכילין אותו וז " ש אם יש שם רופא בקי שאומר אם לא יתנו לו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן וא " צ שיאמר שמא ימות וכ " כ הרא " ש שלא כדעת התוס' והיינו שאין כאן סכנה עדיין אלא אפשר שיסתכן ונראה בעיני אע " פ שאינו אומר רק אפשר שיכבד עליו החולי ואינו אומר ויסתכן אפ " ה מאכילין אותו דכל שאפשר שיכבד עליו החולי אנו חוששין שמא יסתכן דכבר אפשר נמי שיסתכן וכן מצאתי בדרשות מהר " ש שכתב וז " ל רק שאומר שחליו מתגבר עליו אם אין נותנין לו נותנין לו ע " כ ואפשר לפרש ג " כ שמ " ש הרא " ש ורבינו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן האי אפשר אויסתכן נמי קאי כלומר אפשר שיכבד ואפשר שיסתכן :
Orach Chayim.618.2.1 ומ " ש שמאחר שהודיעוהו שהוא יה " כ והוא שואל לאכול א " צ לדקדק עליו יותר כונתו בזה לומר שכשהחולה שואל לאכול ולשתות אומרים לו יה " כ הוא ומאחר שהודיעוהו שהוא יה " כ חוזר ושואל ואומר אעפ " כ תנו לי לאכול או חוזר ואומר איני יכול לסבול מחמת החולי וכיוצא בזה מאכילין אותו דכה " ג חולה אומר צריך קרינן ביה אע " פ שאינו אומר בהדיא שצריך משום סכנה אלא סבור החולי שאינו מסוכן אפילו הכי מאכילין אותו ומשמע דלאו דוקא כששואל לאכול תחלה והודיעוהו שהוא יה " כ וכו' אלא אפי' נמי כשיודע שהיום יה " כ והוא שואל לאכול מאכילין אותו עיין בהג " ה מיימוניות פ " ב מה' שביתת העשור ובהג " ה סמ " ק סי' רכ " א :
Orach Chayim.618.3.1 ומ " ש ואם הוא אומר שצריך וכו' כבר נתבאר בסמוך בהודיעוהו שהוא יה " כ והוא שואל לאכול אומר צריך אני קרינן בזה ואפי' ק' רופאים אומרים א " צ יתנו לו והיא מסקנא דמר בר רב אשי לשם וכן פסקו כל המחברים וטעמא משום דלב יודע מרת נפשו :
Orach Chayim.618.4.1 ומ " ש ואם רופא אחד אומר שצריך ואפי' הוא אומר אין צריך יתנו לו מימרא דר' ינאי לשם ודקדק רבי' לומר ואפי' הוא אומר אין צריך להורות דלא מיבעיא ברופא אחד אומר צריך ורופא אחד אומר אינו צריך והחולה אינו אומר כלום דפשיטא דיתנו לו דספק נפשות להקל אלא אפי' אם הוא עצמו אומר א " צ וסד " א דלימא הכא לב יודע מרת נפשו קמ " ל דלהקל דוקא אמרי' הכי אבל לא להחמיר ותלינן דהאי דאמר אין צריך תונבא הוא דנקט ליה פי' שטות או טירדא או מחמת ביעתות חליו אומר כך והכי מפרש התם בגמרא לפי גירסת הרא " ש :
Orach Chayim.618.5.1 ואם הוא ורופא אחד עמו אומר שא " צ כו' אוקימתא דגמ' לשם וטעמא שאין דבריו של אחד במקום שנים ומזה למד רבי' דה " ה נמי ברופא אחד אומר צריך וב' אומרים א " צ והחולה אינו אומר כלום דאין נותנין דאין דבריו של א' במקום שנים ולא היה צריך לבאר גם כן בהפך היכא דרופא א' אומר א " צ וב' אומרים צריך והחולה אינו אומר כלום דנותנין לו דאין דבריו של א' במקום שנים דהתם לאו מהאי טעמא דאין דבריו של א' במקום ב' נותנין לו דאפי' בחד לגבי חד נמי נותנין לו דספק נפשות להקל כמו שנתבאר בסמוך :
Orach Chayim.618.6.1 אם הוא ואחד עמו אומרים צריך כו' שאין הולכין בסכנת נפשות אחר רוב דעות אלא כיון שב' אומרים צריך יתנו לו כך הוא מפורש בסוגיא באוקימתא קמא לשם דלא אזלינן בתר רוב דעות אלא כיון שב' אומרים צריך יתנו לו ואע " ג דלמסקנא דמר בר רב אשי אם הוא אומר צריך אפילו איכא ק' דאמרי ל " צ לדידיה שמעינן וכמו שפסק בסמוך וא " כ למה כתב ואם הוא ואחר עמו אומרים שצריך וכו' דמאי איריא א עמו אפילו אין אחר עמו נמי נותנין לו אפשר ליישב דמאחר דלאוקימתא קמא בעינן הוא ואחר עמו אע " ג דלמסקנא לא בעינן ליה אפ " ה לא נמנע מלכתוב כן לרבותא כי היכי דלא תימא דלמסקנא דוקא באומר הוא לבד צריך התם הוא דשומעין לו משום לב יודע וגומר אבל בשיש אחד עמו וסייעו אין שייך לומר לב יודע וגומר אלא שמאמין הוא לדברי הרופא האומר צריך קמ " ל דלא וכה " ג כתב ב " י בשם מהר " י אבוה " ב וכן פירש מהר " ש לורי " א ובהגהת ש " ע :
Orach Chayim.618.7.1 ואם חולה אומר איניצריך והרופא מסופק וכו' ירושל' הביאו הרא " ש והר " ן וע " פ פירושו של הרמב " ן וברור הוא דמ " ש והרופ' מסופק היינו שמכיר את החולי אלא שמסופק אם יכבד כשלא יאכל אבל אם הוא מסופק בחולי שאינו מכיר אותו אם הוא בעינן שיכבד חליו אם לא יאכל בזה ודאי לא יתנו לו דרופא זה ה " ה כאדם דעלמא ועיין ברבינו ירוחם :
Orach Chayim.618.8.1 איכא מ " ד מדקתני מאכילין אותו ע " פ בקיאין כו' הולכין אחר הבקיאין פי' אפי' יחיד כנגד רבים הולכין אחר היחיד בין להקל ובין להחמיר וכך פסק הר " ן ולדידי' צריך לפרש דמאי דמשמע בסוגיא דאין דבריו של א' במקום שנים היינו דוקא בשוין בבקיאות ואינו נראה להרמב " ן כו' פי' דעת הרמב " ן שאם הבקי אומר א " צ והב' האחרים שאינן בקיאין כמוהו אומרי' צריך הרוב עדיף ומאכילין אותו דכיון שכולם רופאים ויודעין במלאכה אין דבריו של אחד במקום שנים להחמיר ומ " מ במופלג בחכמה חוששין לדבריו אם אומר צריך ומאכילין אותו אפי' במקום ב' שאומרים א " צ דחכמה עדיף מרובא להקל בספק נפשות וממילא משמע דחד לגבי חד שומעין לבקי בין להקל ובין להחמיר וכן מפורש בספר תורת האדם וז " ל והילכך במנין שוה דרופאים הולכין אחר חכמה ובקיאות וראיה ברורה ממה ששנינו הנשאל לחכם היו ב' א' מטמא ואחד מטהר אם היה א' מהן גדול בחכמה הלך אחריו וכתב הר' ירוחם דה " ה ב' בקיאים לגבי ב' שאינן בקיאין וחולה אינו אומר כלום דשומעין לבקיאין בין להקל ובין להחמיר ע " כ ומ " מ מבואר בדברי הרמב " ן דבשוין בבקיאות וב' אומרים צריך אפי' ק' אומרים א " צ נותנין לו דכיון דב' אומרים צריך תרי כק' והולכין אחר המקילים וכך פירש ה " ה לדעת הרמב " ן :
Orach Chayim.618.9.1 ומ " ש ומדברי הרמב " ם יראה שהולך אחר רוב דעות ואחר בקיאות כו' פירוש הרמב " ם תופס סברא שלישי דבשוין במנין הולכין אחר הבקיאות בין להקל ובין להחמיר וכדעת הרמב " ן אבל בשאינן שוין במנין הולכין אחר הרוב בין להקל ובין להחמיר ואע " פ שהמיעוט בקיאין יותר אזלינן בתר רובא :
Orach Chayim.618.10.1 ומ " ש ולא נהירא אלא כדפי' היינו כמ " ש למעלה והיא סברא רביעית שלא חילק כל עיקר בין בקיאין לשאינן בקיאין גם לא אזלינן כל עיקר בתר רוב דעות אלא כל היכא ששנים אומרים צריך מאכילין אותו אפי' מאה אומרים אין צריך אפי' הן בקיאין יותר וכשאחד אומר צריך ואחד אומר א " צ נמי מאכילין אותו אע " פ שאותו שאומר א " צ הוא מופלג בחכמה ובקיאות . וכן נראה מדעת הרא " ש בפסקיו שלא חילק בכך כל עיקר ואיכא לתמוה על מה שנחלקו הרא " ש ורבינו על דין זה ומקילין היכא דאחד אומר צריך ואחד אומר אינו צריך והוא מופלג ממנו בחכמה דבזה שוין האיכא מ " ד שהזכיר רבי' וגם הרמב " ן והרמב " ם והר " ן סוברים כמוהו דהולכין אחר בקיאות ואין נותנים וראייתם ברורה מהא דנשאל לחכמים היו ב' א' מטמא ואחד מטהר וכו' הלכך לענין מעשה אין להקל נגד רוב הגאונים ודלא כמ " ש בהגהת ש " ע באחד נגד אחד או ב' כנגד ב' דמאכילין אותן אפי' קצתן יותר בקיאין מקצתן וכדברי הרא " ש ורבי' אלא כדעת רוב הגאונים עיקר ואצ " ל היכא דאינן שוון לא בבקיאות ולא במנין כגון ששנים אומרי' צריך ומאה בקיאין ומופלגין אומרים דאין צריך דפשיטא דאין נותנין דלא כדמשמע מדעת הרא " ש ורבי' דס " ל דאף בזה נותנין . ולענין רוב דעות היכא דשוין בבקיאות נראה אף שהשאלתות ורמב " ם והסמ " ג וסמ " ק הולכין בשיטת רש " י דאזלינן בתר רוב דעות בין להקל ובין להחמיר אנן מספק נפשות אזלינן לקולא ותופסין עיקר כרי " ף ורמב " ם והר " ן והרא " ש ורבינו וכתב ה " ה שכן פסקו הגאונים וכן הסכימו מן האחרונים וכ " כ ה " ר ירוחם שאם היה בא מעשה לידינו היינו מאכילין אותו דספק נפשות להקל ומה שנראה מסדור לשונו של הר " ן דלהרמב " ם נמי לא אזלינן בתר רוב דיעות נראה בעיני דט " ס הוא והגירסא מהופכת וכצ " ל בדברי הר " ן וכן דעת ר' אחא משבחא וכן דעת רש " י וכן דעת הרמב " ם בפ " ב מה' שביתת העשור ולא נהירא וכו' ובזה נסתלקה תלונת הב " י :
Orach Chayim.618.11.1 לא שנא עוברה שהריחה וכו' כ " כ הרמב " ן בספר תורת האדם ור " ל דאף בחולה ואפי' צריך לכשיעור מאכילין אותו פחות פחות מכשיעור ומה שהעתיק רבינו למעלה בשם הרמב " ן דנבילה מאכילין אותו מתחלה כדי הצריך לו ע " פ בקיאין דמשמע דאין מאכילין אותו פחות פחות מכשיעור היינו דוקא כשהרופא אינו אומר שיספיק לו להאכילו ממנו מעט מעט וז " ש על פי בקיאין וכאן איירי כשהרופא אומר שיספיק לו להאכילו ממנו מעט מעט כמו שאמר אם יספיק להם שיתנו לו מעט מעט כו' והיינו שידוע שיספיק להם ע " פ הרופא ועיין באשיר " י מבואר כן . ולענין הלכה אנו נוהגין כדרשות הר " ש מאוסטרייך שכתב וז " ל י " א שאין נותנין לו השיעור בבת אחת אבל לא נהגינן הכי ואמרינן ספק נפשות להקל ונותנין לפניו ואומרי' לו יה " כ היום ואם יאכל הרשות בידו ע " כ וכן ביולדת לאחר ג' ותוך שבעה כן עושין . וכתב עוד מהר " ש דוקא רופא מומחה אבל שאין מומחה או נשים לא מהימנינן להו אכן גבי יולדת מהימנינן להו משום דאינהו בקיאין בהן ע " כ . וכתב בהג " ה ש " ע אם נחלש הרבה עד שנראה לרוב בני אדם שאצלו שהוא מסוכן אם לא יאכל מאכילין אותו ע " כ והוא מספר א " ו הארוך : כתב במהרי " ל אם מאכילין חולה מחמת אונס אז מאכילין אותו חשובי גדולי העיר משום דאין הכל בקיאין ודילמא יפשעו בנפש וסבורים שאינו צריך וימות ע " כ :
Orach Chayim.619.1.1 ערבית נכנסין לב " ה ונוהגין באשכנז שקודם שיתפללו מתירין לכל העבריינין וכו' כ " כ המרדכי והאגודה בסוף יומא וכן בכל בו ותשב " ץ משם הר " ם :
Orach Chayim.619.2.1 ומ " ש ואמרינן בזה הלשון כו' תימא בעיני מה טעם לזה הלשון שאומר תחלה בישיבה של מעלה כו' ואח " כ אומר אנו מתירין ואם נפרש אנו כוללין הישיבה של מעלה ושל מטה יחד וא " כ מאי בישיבה וגם רחוק הוא שכל א' יכלול עצמו עם הישיבה על כן אומר אני לתקן הלשון בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה מתירין להתפלל עם העבריינים עד " ה וע " ד הקהל וכן מצאתי בספר צידה לדרך והטעם הוא כי אמירה זו אינה כי אם הודעה לבד שלא יתמהו העולם ומודיעין אותה כי גם בישיבה של מעלה הסכימו על זה מההיא דר " ש חסידא והישיבה של מטה בכל מקום שהוא קבועה גזרו והתירו ג " כ להתפלל עם העבריינים בי " כ ע " ד המקום וע " ד הקהל כלומר שלא יחשבו שכבר נפטרו מעבריינותם כיון שהתירו להתפלל עמהם זה אינו כי לא התירום רק ע " ד המקום שיחזרו בתשובה למקום ב " ה ולא יחזרו לעבריינותם ולפי זה שאינה כי אם הודעה לבד אין צריכין שנים כמ " ש במנהגי מהר " א טירנא אלא הגדול לבד מודיע כן וכן כתב מהרי " ל טרם ירד ש " ץ לפני התיבה היה עומד הוא לפני התיבה ואמר בישיבה כו' וכן עמא דבר לומר הגדול שבכל עיר ועיר ע " כ : באגודה יש מקומות שאין מתעטפים בטליתות כי לילה לאו זמן ציצית ויש מקומות שמתעטפין ומברכין דכסות המיוחד ליום חייב אף בלילה וטוב להתעטף בעוד היום גדול לאפוקי נפשיה מפלוגתא כדי לברך ע " כ וכה " ג כתב בתשב " ץ ומצאתי ע " ש רש " י כשעמד בלילה היה מתעטף בטלית שאינו שלו ע " כ וכ " כ בפסקי תוספות ספ " ק דקידושין בשם הש " ר אבל הרא " ש בהלכות ציצית כתב דטעות הוא דכיון שיש בו ציצית לא מיפטר מברכת ציצית אעפ " י שהיא שאולה ודבריו נכונים . והעיקר דמי שמתפלל סליחות או עומד בציצית ביום הכפורים בלילה יתעטף ולא יברך וכשיאור היום ימשמש בציצית ויברך ובערב יה " כ יתעטף בעוד היום גדול וכן נוהגין הכל להתעטף מבע " י ולברך :
Orach Chayim.619.3.1 ואומר כל נדרי ואסרי וכולי די נדרנא ודי אשתבענא ודי אחרימנא מי " ה שעבר וכו' והוקשה לר " ת מה מועיל להתיר על מה שעברו כבר וכו' נראה דלא היתה דעת ר " ת לומר דלא הותר הנדר והשבועה אם כבר עברו עליהן דהא מסקנת התלמוד פ " ג דשבועות דהנשבע על ככר ואכלה אפילו מזיד וכפתוהו על העמוד נשאל עליה היכא דלא רץ וכך פסקו כל המחברים עיין בי " ד בסימן רל " ח אלא דעת ר " ת לומר מאחר שלשון כל נדרי ניתקן למדברים בעדם די נדרנא ודי אשתבענא כו' א " ה מה מועיל בכה " ג להתיר על מה שעברו כבר כלומר בשלמא על להבא אם יעברו ודאי דהוה מועיל בכה " ג מדין תנאי אבל על מה שעברו כבר אינו מועיל ע " י עצמו כ " א ע " י אחרים כדאמרינן לא יחל הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו וגם ע " י פתח וכך הם דברי רב נטרונאי שהביא רבינו בסמוך שכתב וז " ל דמה מועלת התרה למי שמתנה אחר נדרו שיהא בטל כו' כלומר כיון דהוא עצמו הוא שמתנה על נדרו שיהא בטל לאו כלום הוא ולא הותר הנדר ומשום כך אומר ר " ת בלי ספק שהקדמונים שתיקנו כל נדרי וכו' תקנוהו על להבא ולכך הנהיג לומר מיה " כ זה וכו' וגם הנהיג לומר דנדרנא ודאשתבענא מפני שכשהוא אומר שני תיבות די נדרנא ודי אשתבענא אין לה משמעות אחר כי אם לשעבר אשר נדרנו כבר הנו " ן בקמ " ץ ואשר נשבענו כבר אבל בתיבה אח' משמע להבא כדאמר בפ " ג דשבועות שאוכל דאכילנא משמע וכ " כ בסמ " ג הלכות נדרים ובהג " ה מיימוניות ובתו' פ " ד נדרים בשם ר " ת שתיבת נדרנא להבא משמע ע " ש ואשתבענא בסגול תחת האלף משמע נמי להבא והב " י כתב שהגירסא הנכונה בדברי רבינו היא וגם הנהיג לומר די נדירנא ודמישתבענא עיין עליו ואמת שכן כתוב בפסקי ה " ר ירוחם אבל אין צורך להגיה כן בדברי רבינו גם בפסקי הרא " ש כתוב כגירסתינו בספרי רבינו ועוד יראה דמישתבענא במ " ם היא בינוני לא עתיד עיין במ " ש הרא " ם פ' וארא על מה שפרש " י מיתחבלת ארעא :
Orach Chayim.619.4.1 ומ " ש כי אמר שפשט זה המנהג ממה דתנן בנדרים הרוצה וכו' עד אבל כשאינו זוכר לתנאי אז מועיל התנאי איכא למידק דלמה לו להאריך בכאן לבאר חלוקי דינים אלו בין כשזוכר התנאי לאינו זוכר הרי לא היתה כוונתו רק לתת טעם למנהג שנתפשט מהאי דתנן הרוצה וכו' דלענין זה לא נפקא לן מיניה אם יש חלוק בין זוכר לאינו זוכר דאפילו אם נאמר דבכל ענין מועיל התנאי נמי יתיישב המנהג ונראה דכדי ליישב לשון בכולן איחרטנא בהון דלא אתי שפיר לפי דעת ר " ת על להבא על כן הקדים לבאר דאין התנאי מועיל אלא א " כ כשאינו זוכר ולכך צריך לומר בכולהון איחרטנא בהון כלומר אם אשכח ואדור מעתה אני מתחרט כו' ובזה יתיישב מה שהאריך הרא " ש לבאר לדעת ר " ת הסוגיא דפ " ד נדרים ושרבא אינו חולק על אביי אלא נדחק לקיים לשון המשנה אבל לעולם סבירא ליה כאביי דכשזוכר התנאי נדרו קיים והכי הילכתא שכל אריכות זה כאן הוא מפני שמזה נמשך ליישב הלשון דבכולהון איחרטנא בהון ודו " ק . אלא דמכל מקום קשיא ליה לפ " ז מאחר דלדעת ר " ת מדין תנאי הוא שמבטל הנדרים שידור מכאן ולהבא אם כן מה צורך כלל לומר איחרטנא בהון כיון דלאו מדין חרטה הותרו הנדרים . אכן בתוספות פרק ד' נדרים מבואר דלדעת ר " ת אומר כולהון דאיחרטנא בהון וכו' בדל " ת ופירושו שאומר כל הנדרים יהיו בטלים באם נתחרט אח " כ דאין הבטול מועיל בר " ה אלא כשנתחרט עליו לאחר שנדר וכ " כ בתשב " ץ ובמנהגי דמהר " א טירנ " א וכן קבלתי לומר דאיחרטנא דלא כהרא " ש ורבינו ורבינו ירוחם :
Orach Chayim.619.5.1 ומ " ש ומיהו ביטול אינו מועיל אלא לנדרי עצמו כו' כלומר דלדעת הקדמונים שאמרו מיום הכפורים שעבר כו' וכדי להנצל מן העונש אם כן ודאי שהבטול כולל על כל הנדרים שעברו כדי להנצל מעונש כולם אבל לרבינו תם קשיא היאך תקנו לבטל להבא כל השבועו' והנדרים והו " ל לתקן לומר חוץ מתקנת הקהל וגזירות וחרמות של צבור ועל זה קאמר דאין צריך דפשיטא דאין בטול מועיל אלא לנדרי עצמו וכו' כן נראה לי וכן משמע בסמ " ג ובהג " ה מיימוניות ע " ש אכן בתוספות כתבו בסגנון אחר וז " ל דהראשונים שהיו סבורין שמתירין הנדרים שעברו היו אומרין חוץ מתקנת הקהל ושבועות בית דין אבל השתא שאין מתירין אלא להבא אין צריך נפרש דאנן אין מתירין אלא מה שאדם נודר בינו לבין עצמו אבל דבר שבין אדם לחברו אין אנו יכולין להתיר וכך אפשר לפרש גם כן הלשון שהביא רבינו :
Orach Chayim.619.6.1 ומ " ש וכתב אדוני אבי הרא " ש ז " ל ומיהו נראה כמנהג הקדמונים כו' בסוף יומא והיישוב לקושיית ר " ת במה שכתב מה מועיל להתיר על מה שעברו כבר הוא מבואר בדברי רב סעדיה שהביא שכתב דכי תקון רבנן לומר כל נדרי לעדה ששגגה וכו' ושיעור דברי רבינו כך הם שהרא " ש כתב דנראה כמנהג הקדמונים ובסגנון זה כתב רב סעדיה וכו' עד אלא לצורך השבת ומעתה יתיישב קושיית ר " ת שכיון שאין התרתם אלא לכגון שגגת צבור הלכך א " צ לפתוח פתח ממקום א' גם א " צ התרת חכם אלא הם עצמם יכולין להתיר השבועה והאיסור והנדר והחרם כדי להנצל מן העונש ולפי זה צ " ל דסביר' ליה להרא " ש ולרב סעדיה דנדרי צבור ניתרים אף על מה שעבר דלא כהרשב " א שכתב דעל מה שעבר אינו ניתר דהיתר צבור מיגז גייז ליה וכהפרת הבעל וכתבה מהרי " ק בשורש נ " א ודו " ק :
Orach Chayim.619.7.1 ומ " ש הרא " ש ולכך אומר אותו ג' פעמים יאומר ונסלח וגו' כלומר שמזה יש הוכחה למנהג הקדמונים שניתקנה על לשעבר ולכך הנהיגו בה כדין התרת נדרים גם אומר ונסלח גו' כי צריכין כפרה לאותן שעברו אבל לר " ת שאינו כי אם מדין תנאי מה צורך לומר ג' פעמים גם מה טעם לאמירת ונסלח וגו' כיון שלא עברו עדיין ומ " ש ובסגנון זה כתב רב סעדיה כו' כלומר שגם הוא תופס כמנהג הקדמונים שניתקנה על לשעבר ואעפ " י שאינו תופס ממש כהרא " ש דאילו הרא " ש מפרש דכל נדרי כולל לבטל כל הנדרים כדי להנצל מן העונש וארבעה טעמים שכתב ר " ת שאין מועיל כל נדרי לבטל כל הנדרים דחאם הרא " ש כמבואר בדבריו סוף יומא אבל לרב סעדיה אינו כן דלא מבטל אלא לעדה ששגגה וכ " כ הרמב " ן במשפט החרם והשמיט רבינו סברת הרא " ש אביו בזה ולא הביא רק דעת רב סעדיה ז " ל מפני שסובר דרב סעדיה היה בקי יותר במנהג הקדמונים מהרא " ש ז " ל ואולי הרא " ש היה נעלם ממנו דברי רב סעדיה הללו שכתב דניתקנה לעדה ששגגה כו' שהרי לא הביאו בדבריו :
Orach Chayim.619.8.1 ומ " ש וכתב עוד דכי תקון רבנן וכו' עד אבל מי שנשבע כל השנה להתיר שבועה ולבטלה לא כלומר שיתיר השבועה הוא עצמו ולבטלה זה אי אפשר דהא בעינן ג' הדיוטות או יחיד מומחה ואי אפשר נמי בלא חרטה :
Orach Chayim.619.9.1 ומ " ש ונוהגין לאמרו קודם ברכו הוא כדי ליישב דלפי מנהג הקדמונים קשיא ההיא דאין נשאלין לנדרים בשבת אלא לצורך השבת כשלמא לר " ת דאינו אלא תנאי ודאי שרי אפילו בשבת וע " כ כתב ונוהגין לאמרו קודם ברכו כו' בשבולי הלקט כתוב רוב הגאונים מיחו לימר כל נדרי לפי שאין בו שום תקנה רק רע זולתי הנוסחא מרב האי גאון והכי איתא בסדורו כל נדרי ואסרי כו' עד מיום צום כיפור שעבר עד יום צום הזה ועברו עלייהו בשלו או באונסא ניבעי רחמי מן קדם מרא דשמיא דלישרי לן עכ " ל וכה " ג כתב הריב " ש בשם הרי " ט ז " ל אבל אפשר לומר שאין כונתם אלא לומר דרך בקשה דיהא רעוא דיהון שביקין בשמיא ממאי דעברו עליהן בשגגה כדכתיב ונסלח וגו' אבל אם את היא הכונה קשה איחרטנא בהון אא " כ יאמר שהחרטה היא מדרכי התשובה להתחרט על שעבר ועל שנשבע כלל ואינה החרטה הנזכרת בהיתר נדרים כו' :
Orach Chayim.619.10.1 ומ " ש אבל רב נטרונאי כתב אין נוהגין כו' נראה שמה שלא נתיישב להם הטעם שכתב רב סעדיה היינו מפני שהתרת כל נדרי היא בסתם ומשמעות הלשון והענין להתיר אף לנדרים הקיימים ולכך חששו שמא יבא הדבר לידי טעות להתיר בהיתר זה שאר נדרים חרמים שאינן לעדה ששגגה וכו' וכ " כ הרמב " ן שמטעם זה אסרו הגאונים עליהם :
Orach Chayim.619.11.1 ומ " ש וכבר פשט המנהג בכל המקומות לאומרו פי' ועל פי תקנת ר " ת על להבא וכ " כ כל האחרונים ומה שהקשה לפי זה מפני מה אומרים אותו ג' פעמים כתב הרא " ש לדעתו מפני שכן מצינו כל דברי חכמים משולשים מגל זו מגל זו מגל זו כו' והסמ " ג כתב הטעם שאומר אותו ג' פעמים לפרסם הדבר ובמרדכי בשם ראב " ן כתב דלהכי אומר ג' פעמים שמא יש אדם שלא שמע בפעם הראשונה או שנייה ישמע בשלישית ע " כ ומ " ה נהגו הש " ץ להגביה קולן בפעם ב' וג' ומה שהקשה מפני מה אומרים ונסלח וגו' תירץ הרא " ש לא שיהא צריך עתה כפרה אלא שאם ידור וישכח הביטול ויעבור על הנדר ואעפ " י שכבר בטלו מ " מ צריך כפרה כדאמר בפ' בתרא דקידושין זה היה סבור לאכול בשר חזיר ועלה בידו טלה צריך סליחה ולפי דעת ר " ת כשאומר ונסלח לא יאמר ככתוב וגומר הג " ה מיימונית ומה שהקשה עוד הלא מסקינן בפ " ד נדרים דלבטל הנדרים מדין תנאי לא דרשינן ליה בפירקא והיאך אמרינן ליה בבה " כ תירצו התו' והסמ " ג דאין בית התפלה כמו בית דרשא בפרקא מאחר שלא אמר בפירוש מותרין אתם ועוד דדרשא היא בלעז ללועזים ואתי לזלזולי בנדרים אבל כל נדרי שהוא כתרגומו אין כל העם מבינים . ומה שהקשה עוד הלא שנינו יעמוד בר " ה ואנן ביה " כ עבדינן תירצו התו' והרא " ש אשכחן דיה " כ איקרי ר " ה ביחזקאל כתוב בר " ה בעשור לחודש ולכך תקנוהו לומר ביה " כ משום דביה " כ בטלים מכל מלאכה אף ממלאכת אוכל נפש ואיכא כנופיא טובא . כתו' במהרי " ל להתחיל כל נדרי מבע " י דאין מתירין נדרים בשבת כו' וכ " כ במנהגים וקשיא לי דלמאי דנוהגין כר " ת ואינו אלא מדין תנאי א " כ שרי אפילו בשבת עצמו כמו שנתבארו עוד קשיא דכתבו האחרונים דהצבור יאמרו עם הש " ץ בנחת דהתרת נדרים בג' והלא לר " ת אין כאן התרת נדר אלא מדין תנאי וצריך לומר מאחר דהתנאי הוא לבטל ולהתיר הנדר שידור א " כ דומה קצת לדין התרת נדרים ואתי לאחלופי להתיר בעלמא נדר ממש בשבת או ביחיד על כן החמירו להתחיל מבע " י ולהתיר בג' ואין זה מצד הדין אלא מצד היותר נכון וכן משמע לשון מהרי " ל שכתב טוב הוא לאתחולי כל נדרי ביום : וראיתי לחכם בעל הלבושים שכתב דלשון כל נדרי שלנו אינו מתוקן לדעת ר " ת דמדין תנאי צריך שיתנה כל אחד לעצמו ולא שיתנה הש " ץ בשביל כל הקהל דזה ודאי אינו מועיל להתנות ע " י שליח ועוד דתחלת לשון כל נדרי דאינדרנא הוא לשון יחיד וסוף הלשון על נפשתנא הוא בלשון רבים וכן נדרנא לא נדרי כו' הכל בלשון רבים ולא הועיל כלום אלא צריך לתקן הכל על נפשאי נדראי לא נדרי וג " כ צריך כל יחיד ויחיד לאמרו בפני עצמו עכ " ד ותמיה לי טובא דאף לפי דעתו מה חשש בזה שאומר בסוף בלשון רבים דרך לשון הקדש כך הוא לומר לשון רבים אף על יחיד ובעל נפשתנא ודאי ל " ק מידי דהנפשות רבים נפש רוח נשמה ואעפ " י דתחלתו לשון יחיד מה בכך ומ " ש שכל יחיד צריך להתנות לעצמו ליתא דאף את " ל דע " י שליח לא יוכל להתנות מ " מ רבים שהסכימו על שום תנאי ואחד מהם אומר בפי' כך וכך התנינו וקיימנו עליהם מועיל מדין הסכמה ולא מטעם שליחות וזה ברור ומעשים בכל יום וכן מבואר במרדכי בדין כל נדרי וז " ל כשנכנסין לב " ה בלילה פותח ש " ץ ואומר כל נדרי כו' ואיתא מרבותי שהנהיגו לומר מיה " כ זה עד יה " כ הבע " ל בכולהו איחרטנא בהון ופי' ראב " ן לפי שאין הכל בקיאין לידע דהנודר כאילו בנה במה והמקיים כאילו הקריב עליה קרבן וכולן שמתכוונין לש " ץ כאילו אמרו בפירוש שבנו ונתחרטנו על נדרינו ונשאלנו והוא מתיר להם בהסכמת רבי' שאין יחיד מתיר אא " כ מומחה ובבבל אין מומחה וכנ " ל עיקר עכ " ל מבואר דס " ל כר " ת להתיר נדרים להבא אבל לא מטעמיה כדי שלא יהא בעונש נדר אם יעבור אלא כדי שלא יהא בעונש אף אם יקיים דהמקיים כאילו הקריב עליה קרבן ומבואר ג " כ בדבריו דאעפ " י שהוא מדין תנאי אפ " ה א " צ לבטל הוא עצמו אלא כשמתכוין לש " ץ כאילו אמרו בפירוש שבנו כו' ומפרש ג " כ איחרטנא בהון כמו שפי' הרא " ש ורבינו לדעת ר " ת שאם אשכח ואדור מעתה אני מתחרט עליהן וזהו שבנו ונשאלנו כו' ומתנה שיהו בטלים והש " ץ מתיר לכל הקהל בהסכמת רבים אעפ " י שלא אמרו בפירוש ומ " ש שאין יחיד מתיר אא " כ מומחה וכו' היינו לומר שאפילו בהתרת נדרים אין יחיד מתיר אא " כ מומחה ובבבל אין מומחה וא " כ כל שכן להתיר נדרים להבא שהוא מדין תנאי שאין היחיד מתיר אלא בהסכמת רבים ונראה לי שמטעם זה כל נדרי ניתקן בסופו בלשון רבים ואעפ " י שמלת דאנדרנא לשון יחיד הוא אין לחוש דכל הקהל יחד הוי כאיש אחד והש " ץ אומר כן בשביל כל הקהל כאחד דאינדרנא פירוש שאנו נודרים ותדע דלא תיקן ר " ת כלום אלא ששינה מלשון עבר אל לשון להבא אבל לשון רבים שבו לא שינה ולא תיקן כלום וכי היכי דמקודם בע " כ היה בלשון רבים שהרי התירו הנדרים של כל הקהל לשעבר ה " נ בלהבא אומרו בלשון רבים ומטעם הסכמה כדפי' ועוד נראה לי דהעיקר הוא לומר דנדרנא ודאישתבענא וכמ " ש האשיר " י ורבינו וסמ " ג והג " ה מיימוניות והוא מדברי התו' לדעת ר " ת דכתבו דנדרנא להבא משמע וכן מצאתי בכל המחזורים הישנים הנכתבים בעט סופר והנדפסים דנדרנא דמעתה לשון כל נדרי מתחלתו ועד סופו הוי לשון רבים ומקרוב הגיהו מקצת מחזורים בדפוסים דאינדרנא ע " פ המנהגים והוא לשון יחיד ולא נהירא . א " נ דאף בעל המנהגים סובר דאינדרנא הוי לשון רבים והאל " ף לא תורה כי אם על העתיד והנו " ן יורה על רבים דאל " כ היה אומר דאידרנא דזה הוי דוקא על היחיד מאי דאינדרנא כללו של דבר דאין לשנות בלשון כל נדרי כל עיקר דכל לשונו הוא בלשון רבים והש " ץ הוא שמתיר הנדרים להבא מדין תנאי בהסכמת רבי' זולתי שיאמר כולהון דאיחרטנא בהון כמ " ש למעלה בשם התו' נראה לי ודו " ק :
Orach Chayim.619.12.1 ואחר שאמר כל נדרי מברך שהחיינו דקי " ל שאומר זמן בר " ה ויה " כ וזמן אומרו אפי' בשוק שלא תקנו לאומרו על הכום אלא היכא דאיכא כוס והיכא דאי אפשר וכו' כך הוא הגירסא הנכונה והוא מסקנת התלמוד ס " פ בכל מערבין ועיין לעיל בסי' תקנ " ט אם נותנין לתינוק לשתות והמסקנא דנותנין לתינוק הנימול . בספר אבודרהם הקשה מהא דמאכילין את הקטן ולא גזרינן דילמא אתי למיסרך ומ " ש הכא דגזרינן ותירץ דכיון שאינו צמא ואנו נותנין לו לשתות סבור שהוא מצוה לשתות יין קדוש ואתי למיסרך כשיהיה גדול ולא היתה קושייתו על הקטן שאין בו דעת להאכיל לעצמו דהתם פשיטא שמאכילין אותו דשמא יסתכן ולא חיישי' לגזירה בספק נפשות אלא בקטן שיש בו דעת להאכיל לעצמו קא קשיא ליה דכיון שאנו מאכילין אותו בידים אתי למיסרך כמו ביין קידוש אם נותנין לו לשתות ומ " מ יראה לי דקושייתו מעיקרא ליתא דמה שמאכילין את הקטן איכא היכירא לקטן שהרי מחנכין אותו בשנת י' וי " א לבריא וי " א וי " ב לחולה וא " כ יודע הקטן איסור יה " כ ולא אתי למיסרך אבל בשתיית יין קידוש כיון דצריך לשתות ממנו תינוק שהגיע לחנוך כמ " ש הר " ן וליכא היכירא לתינוק אתי למיסרך :
Orach Chayim.619.13.1 וכתב ר " ע מנהג שלנו אחר שאוכלין ושותין חוזרין לב " ה כו' האריך בזה לתת טעם למנהג שמברכין שהחיינו קודם תפלת ערבית כי הנכון הוא לברך אחר תפלת ערבית שכבר קדש היום והגיע הזמן ואמר שהטעם הוא מפני כי קודם תפלת ערבית איכא כנופיא שאחר האכילה חוזרין לב " ה להתפלל תפלת ערבית ולפרוס על שמע משא " כ אחר תפלת ערבית שהלכו מקצתן תיכף מ " ש וכל כך למה צריך הש " צ לברך דוקא קודם תפלת ערבית ואמר . דשמא יש אחד מישראל שלא בירך כלומר שלא ידע לברך אבל אם תלמיד רוצה לברך לעצמו אחר תפלת ערבית הרשות בידו שזמן אומרו אפי' בשוק ואין צריך לאומרו בצבור ועל זה קאי מה שאמר ורב סעדיה כתב שצריך לברך שהחיינו אחר תפלת ערבית בין ביחיד ובין בצבור פי' דלא כר " ע דמחלק בזה בין צבור ליחיד כדפי' והב " י פירש דברי ר " ע בע " א עיין עליו ולע " ד נראה כדפרישית :
Orach Chayim.619.14.1 ואם חל בשבת אומרים ויכולו כו' ואינו מזכיר יה " כ מימרא דרבא פרק ב " מ ומותבי' עלה מתפל' נעילה דמזכיר בה של שבת כדלקמן סי' תרכ " ג ופרקינן התם יום הוא שנתחייב כד' תפלות אבל הכא בדין הוא דאפי' בשבת ל " צ ורבנן הוא דתקנו משום סכנה :
Orach Chayim.619.15.1 ואיתא בפרק ר " א שצריך להעמיד א' לימין כו' הכי איתא בפ' מ " ד משה ואהרן וחור עמדו במקום גבוה בתוך מחנה ישראל אחד מימינו של משה ואחד משמאלו מכאן אתה למד שהש " צ אסור להתפלל אם אין שם שנים עומדים ע " כ ולכאורה משמע דבכל תפלה ותפלה קאמר אכן במרדכי משמע שמפרש דבריו דוקא ביה " כ שהצבור בצער דומיא דהתם במלחמת עמלק הא לאו הכי א " צ ג' ורבי' בסי' תקס " ו כתב דאיתא במדרש דתענית צבור בעי ג' :
Orach Chayim.619.16.1 ומ " ש ומזה נהגו לעמוד סגן כו' ר " ל סגן אחד מכל צד ובהג " ה מיימונית כתב וכן מנהגינו בר " ה וביה " כ אבל עכשיו אין נוהגין כן בר " ה כי אם בי " ה לבד כמ " ש רבי' והמרדכי והיינו טעמא מפני שאנו תופסין עיקר הפירוש דמשום שגזרו תענית צבור במלחמת עמלק כדאיתא במדרש מחר אנכי נצב ר' אלעזר המודעי אומר מחר נגזור תענית וכו' הלכך דוקא ביה " כ ובתענית צבור לבד מעמידין ג' ולא בר " ה כיון דאין נוהגין להתענות בר " ה ואולי אותן שנוהגין להעמיד ג' בר " ה היו ג " כ נוהגין להתענות בר " ה ומ " מ יש תימא על מנהיגו שהשנים שעומדין אצל ש " ץ הולכין למקומן מיד אחר ברכו ואינן עומדין אצל הש " ץ כל עיקר בשעת התפלה והנכון שיעמדו אצלו כל היום כשאומר סליחות ותחנונים וכמדומה שכך נוהגין במקצת מקומות אלא שלא נהגו להעמיד שנים כ " א אחד כדאיתא בירושלמי לענין קריאת התורה כדלעיל בסי' קמ " א וה " הלתפלה וכן מצאתי ולא נראה לי דהתם טעמא הוי משום דכי היכי דנתינתה ע " י סרסור כו' הלכך סגי בא' אבל הכא מקרא קא דרשינן ואהרן וחור וגו' הלכך בעינן שנים :
Orach Chayim.619.17.1 ומ " ש ועוד נהגו אנשי מעשה באשכנז שעומדים על רגליהן כל הלילה וכל היום וכו' נ " ל לפרש כמשמעו שהרי אמרו הנשבע שלא יישן ג' ימים ה " ז שבועת שוא משמע דיכול להיות בלא שינה יום שלם ודלא כפי' הב " י :
Orach Chayim.619.18.1 ומ " ש ועוד נהגו ללון בב " ה כו' כ " כ במרדכי ובהגהת מיימוניות והאריכו לבאר שאין איסור בדבר ומ " מ מבואר שם דאם אינו אומר שירות ותשבחות או כדי לשמור הנרות אסור לו לישן שם . במרדכי פ " ק דתענית הבית תוספתא דמשמע מינה דאדם שהוא עוסק בצרכי צבור וניחם להם בשום צער שהצילם ראוי ג " כ להתמנות על מעשה רבים ומכאן נהגו להעביר לפני התיבה בר " ה ויה " כ פרנסים המנהיגים המגינים על הדור שלהם ובירושלמי פריך מכיון שהוא מתמנה על הצבור הוא מתפלל ונענה בתמיה ומשני מכיון שהוא מתמנה על הצבור ונמצא נאמן ה " ה מצלי ומתעני כלומר בעינן שיהא פרנס נאמן ע " כ ובדור הזה בעונותינו כל אחד עושה עצמו יחיד להיות ש " ץ בר " ה וביה " כ אף שלא נמצא נאמן ואינו זקן ולא רגיל ולא מרוצה לעם ולא די זה הצער לבד אלא באין ע " י כך לידי מריבה ושנאה ולא השגיחו כי לא אמרו רז " ל אלא בפרנסים הנאמנים המגינים על הדור שלהם ועכ " ז צריך שיהא מרוצה ומקובל לכל הקהל כמו שכתב מהר " ם בתשובה וכדי לתקן פרצה זו ראוי שלא יתפלל שום אדם בר " ה ויה " כ זולתי הש " ץ הרגיל הקבוע לכל ימות השנה ובפרט באותן קהילות הקטנות ראוי לבטל מנהג זה לגמרי :
Orach Chayim.620.1.1 שחרית כו' אבל סליחות ורחמים חובת היום הן כלומר בג' ראשונות דוקא לא הוי חובה וטוב למעט אבל בברכה אמצעי חובת היום הן וטוב להרבות בהן . ובלילה אינו מתודה . אנו נוהגין שהש " ץ מתודה אף בלילה כסברא השנייה וכ " כ רבי' בסתם בסי' תרי " ט ואומר הוידויין כמו שאמר באשמורת :
Orach Chayim.620.2.1 ומ " ש יצטרכו להקדימה כיון שהגיע זמנה אין אנו נוהגין כן אלא אפי' הגיע זמנה אין להקדימה וכבר נתבאר טעם דין זה למעלה בסי' רפ " ו בס " ד . מנהג של ישיבה בשחרית ז' פעמים ויעבור ובמוסף ז' וכו' וכן הוא במרדכי ואנו נוהגין כקבלת ראבי " ה דבשחרית י " ג ויעבור :
Orach Chayim.621.1.1 ומוציאין ב' ספרים י וכו' ונהגינן כמו שכתב בכלבו שהמפטיר אינו חותם בעל התורה מלך מוחל וסולח ודלא כמ " ש ברוקח : מילה ביה " כ פסק מהר " ם דמלין אחר קריאת התורה כשמזכירין נשמות ולאחר המילה אומר אשרי וכן נראה עיקר כדי שלא יפסיקו במילה בין אשרי לקדיש אלא דבמנהגי מהר " א כתב דנ " ל למול אחר אשרי :
Orach Chayim.621.2.1 ומ " ש שמזכיר את השם עשרה פעמים ג' בכל וידוי כו' פי' שהיה מתודה ג' וידוים שנים על הפר וא' על שעיר המשתלח ובכל וידוי היה אומר אנא השם כו' אנא בשם כו' לפני ה תטהרו ובגורלות היה אומר לה' חטאת :
Orach Chayim.621.3.1 ומ " ש ובוידוי השני היה מוסיף אני ובית אהרן עם קדושיך משנה בפ' טרף בקלפי ולכאורה משמע מדלא הוזכרו בני אהרן בוידוי הראשון שלא היו מתכפרים בו הכהנים אבל בתוס' פ " ק דשבועו' כתוב דאף לר " ש דסובר דהכהני' מתכפרים נמי בוידוי ראשון ומש " ה איכא תרי וידוין בפר ואיכא מתן דמו דג' כפרות דפר לכפר על הכהנים כנגד ג' עבירות שישראל מתכפרים בשעירים חד כנגד שעיר הנעשה בפנים לתלות על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף וחד כנגד שעיר החיצון לכפר על שאין ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף וחד כנגד שעיר המשתלח לכפר על שאר עבירות אפילו הכי מודה ר " ש שאינו מזכיר בהדיא בני אהרן עד שיראה כזכאי דר " ש נמי ס " ל כתנא דבי רבי ישמעאל מוטב שיבא זכאי ויכפר על חייב כו' וכ " כ התוספות בפרק שני שעירים אמתניתין דוידוי שעיר המשתלח ע " ש :
Orach Chayim.621.4.1 ותניא בתוספת' אנא השם עויתי כו' אנא בשם כפר נא וכן יש במקצת גרסאות בשנייה בשם :
Orach Chayim.621.5.1 ואיתא בירוש' כו' כך הוא הנוסחא בספרי רבי' והיא ישרה בעיני הב " י ז " ל ופירושה דה " ק וכן יש במקצת גרסאות במשנה בשניה בשם אע " ג דברובם כתוב גם בשנייה השם . ומ " ש ואיתא בירושלמי אמר רב חגי וכו' כלומר דלא תימא דהסופר טעה ושינה במקצת ספרים זה אינו דמאחר דמצינו דבירושלמי איתא להדיא דרבי חגי חילק בין ראשונה לשנייה ודאי דכן עיקר גם במרדכי ובר' ירוחם כתוב בנוסחת התוספתא בשנייה בשם :
Orach Chayim.621.6.1 ומ " ש ר " ח לא משגיחין בר' חגי וכו' ולא הזכיר בדבריו דלא משגיחין נמי בתוספתא היינו מפני שר' חגי אמר בפירוש לחלק בין ראשונה לשנייה וקאמר דאפ " ה לא משגחינן ביה ואצ " ל דלא משגחינן בתוספתא אלא תופסין עיקר רוב ספרים דגורסין במשנה בראשונה ובשנייה בשם אלא דקשיא לי לפי זה למה אמר במקצת גרסאות ולא אמר במקצת ספרים כלשון הרא " ש ועוד דדברי הרא " ש מראין שגורס בתוספתא בשנייה השם שהרי כתב דת " כ והתוספתא תופסין שיטה אחת ובמרדכי מבואר דבת " כ כתוב כמו במשנה בשנייה השם וכן הוא בת " כ שבידינו היום ואם כן למה לא נמשך רבינו אחר האשיר " י להעתיק התוספתא כמו שהעתיקה הרא " ש על כן נ " ל העיקר דכך היא הנוסחא בספרי רבי' ותניא בתוספתא אנא השם עויתי וכו' אנא השם כפר נא וכו' ויש מקצת גרסאות בשניה בשם ואיתא בירושלמי וכו' והסופר טעה וכתב וכן במקום וכו' וכך נמצא בדפוס קרימונא שנת ש " ת ופירוש גירסא זו דתחלה כתב דבתוספתא תניא בשניהם השם כמו שהעותק באשיר " י ואח " כ כ' ויש במקצת גרסאות ר " ל במקצת גרסאות בתוספתא בשנייה בשם כמ " ש במרדכי ונמצא שאין להביא ראיה מהתוספתא כיון דלא ברירא לן איזהו הוא הנכונה אח " כ כתב ואיתא בירושל' כו' :
Orach Chayim.621.7.1 ומ " ש ורב האי כתב לא בלשון זה וכו' פי' לדידיה לא היה אומר הכ " ג שם של מ " ב בהתחלתו לא בה' ולא בב' ואנו שאומרים אנא השם אינו אלא רמז א " כ אין חילוק בין אם אמר השם או בשם דאילו להרא " ש שהיה הכ " ג מזכיר השם בכתיבתו כמו שהוא כתוב בפסוק ודאי יש לחלק בין אמירת השם לבשם כמו שהכ " ג היה אומר בהתחלת השם :
Orach Chayim.621.8.1 כתב רב סעדיה וכו' מדברי הריב " ש בתשובתו בסי' רי " ט יראה שכך הוא פי' דבריהם רב סעדיה סוב' שצריכין לומר לפני השם לרמוז שהכ " ג היה אומרו בשם המפורש וכמו שאנו אומרים אנא השם ולא אנא אדני להורות שהיה אומר כן בשם המפורש ולא בשם אדנות ה " נ דכוותה והרי " ץ גיאות חולק ואמר דדוקא אנא השם שהם דברי הכ " ג לבד ולא מקרא שכתוב בתורה בזה ודאי אם היינו אומרי' אנא אדני היה נרא' שאנו הוגים את השם באותיותיו אלו שהכ " ג היה הוגה בשם והיו סבורים שהכהן הגדול ג " כ כך היה אומר בכינויו כמו שאנו אומרים ולפיכך אומרים אנא השם לרמז שהכהן הגדול בשם המפורש היה אומר אבל לפני ה' דמקרא שכתוב בתורה הוא ליכא למיטעי דפשיטא דקרא הוא דקרינן כדכתיב ואין כונתינו להגהות השם באותיותיו אלו שהכ " ג היה הוגה בם וכינוי באותיותיו הוא לכ " ג וכתב כן לצחות הלשון דרך מליצה וכן נראה מדברי הב " י ומה שכתב הרי " ג ואם אמר לפני ה' אין בכך כלום אין לדקדק מלשונו דדוקא בדיעבד אבל לכתחלה יאמר לפני השם דא " כ היינו רב סעדיה שכתב ג " כ ראוי לומר לפני השם ופשיטא דאין כוונתו אלא דראוי לומר כך לכתחלה ואם אמר לפני ה' אין מחזירין אותו אלא כוונת הרי " ג דאין לגעור במי שנוהג כן דאין בכך כלום ומאן דנהג כך לא ישנה וכך אנו נוהגין וכך היה נוהג הר " פ והר " ץ כל זה ע " פ תשובת הריב " ש סי' רי " ט אכן לפי עניות דעתי נראה דעיקר מחלוקת גאונים אלו היא בזה דדעת רב סעדיה היא דהטעם שאנו קורין אנא השם ולא אנא אדני הוא דמאחר שאין זה אלא דרך ספור שאינו מזכיר השם דרך בקשה או דרך שבח והודאה א " כ יש בכאן משום מוציא שם שמים לבטלה ולפיכך ס " ל דה " ה נמי בלפני ה' ודעת הרי " ג דיש לחלק דדוקא אם היה קורא השם בכינויו אנא אדני היה עובר משום מוציא שם שמים לבטלה מאחר שלא הזכיר השם דרך בקשה וכו' שאינו כ " א ספור מה שעבר בזמן שהיה כ " ג אבל לפני ה' אע " פ שהוא דרך ספור מ " מ מקרא הוא דקרינן ואין בכאן משום מוציא שם שמים לבטלה אפילו קורא המקרא אלף פעמים ביום ובפ' הספינה דף פ " ב פריך מכדי פסוקי נינהו ליקרי פי' יהא קורא מספק כאדם שקורא בתורה ע " ש וז " ש אין אנו הוגים השם באותיותיו שיהא בו נדנוד איסור הזכרת השם שלא כדין משא " כ באנא השם ופשיטא דהוגה וכו' לאו דוקא דאין זה אלא בשם בן ד' אלא נקט לשון התלמוד וטעמו בכאן דמוציא שם שמים לבטלה הוא ולפי זה צריך לדקדק בפיוט כשאומרים צעק בקול רם לה' חטאת שיאמרו לשם חטאת וכן אצל וכך היתה תפלתו של כ " ג ביה " כ כו' יה " ר מלפניך וכו' שלא יאמרו אדני אלא יהי רצון מלפניך השם שתהא השנה וכו' וכן בסוף ועל אנשי השרון היה אומר יהי רצון מלפניך השם שלא יעשו בתיהם קבריהם וכו' דמאחר שכל זה אינו כי אם ספור הבקשה שעברה וכן בכל מקום שהוזכר השם בספור כזה ולא ראיתי במחבר שהתעורר להזהיר על זה :
Orach Chayim.621.9.1 וכתב אבי עזרי על כל אזכרה היו מברכין וכורעין וכו' וכן אנו עושים לדוגמא נראה דזהו דוקא לצבור בשעת מוסף כשהש " ץ חוזר התפלה אבל הש " ץ עצמו אסור לזוז ממקומו בשביל כריעה זו דכיון שאינה לצורך אלא לדוגמא אין להפסיק בתפלה ולעקור רגליו כלל וכך פסק הריב " ש בסי' של " ב :
Orach Chayim.622.1.1 למנחה אומר אשרי ובא לציון ואין אנו נוהגין כן אלא בין תפלה מנחה לנעילה אומר אותו וכ " כ בהג " ה מיימונית ספר אהבה והטעם עיין בכל בו :
Orach Chayim.622.2.1 ומ " ש ואם חל בשבת מזכיר בה של שבת כו' אין אנו נוהגין כן אלא מסיים מגן דוד כשאר מנחה וכ " כ בהג " ה מיימונית בשם ראב " ן וכן הסכים מהרי " ל בתשובה :
Orach Chayim.622.3.1 ומ " ש ואם חל בשבת אומר צדקתך אין אנו נוהגין כן גם אין אומרים א " מ כשחל בשבת כיון שהוא שאלת צרכים אבל שאר סליחות ותחנונים אומרים כמו בחול . וכתב ר " ע שאין נשיאות כפים כו' כבר נתבאר בסי' קכ " ט בס " ד :
Orach Chayim.623.1.1 ומאריכין בסליחות וכו' וזמנ' סמוך לשקיעת החמה כו' בסוף יומא אמר רב תפלת נעילה פוטרת של ערבית ומסיק דרב תנאי היא דתניא בעל קרי טובל והולך עד המנחה רבי יוסי אומר כל היום כולו פי' דלחכמים זמן תפלת נעילה גם בלילה ולכך אוסרין לבעל קרי לטבול מן המנחה ולמעלה ביה " כ אלא ימתין עד שתחשך ויטבול ויתפלל ור' יוסי מחיר שסובר שמצות תפלת נעילה ביום הוא הילכך יטבול ויתפלל והשתא רב ס " ל כחכמים דתפלת נעילה בלילה ולכך פוטרת של ערבית ומשמע דהלכה כחכמים שהם רבים וזהו דעת הרי " ף ז " ל שהביא ההיא דרב בפסקיו וכך פי' הר " ן דעת הרי " ף וכן מבואר מלשון הרא " ש דלא כדמשמע בהגהת מיימוני פ " ג דה' תפלה דרי " ף כתב דתפלת נעילה ביום ע " ש ונראה שכך היא דעת הרא " ש שכתב דברי הרי " ף בסתמא משמע דהכי ס " ל אלא שאח " כ כתב ור " מ פסק דלית הילכתא כרב ותפלת נעילה אינה פוטרת של ערבית וצריך להתפלל אותה ביום מדגרסינן בירושלמי וכו' ואין מהירושלמי סתירה לפסק הרי " ף דפשיטא דלא דחינן תלמודא דידן מקמי הירושלמי ואיכא להקשות דבדברי הר " מ שהביא הרא " ש מבואר דס " ל לפי הירושלמי דלא פליג רב אהתחלת תפלת נעילה לכתחלה דמודה דראויה להיות ביום כשהחמה בראש האילנות אלא אגמר תפלה פליג ואמר דצריכה להיות בלילה דמאי נעילה נעילת שערי שמים ובגמר התפלה הוי עיקר הנעילה . אבל לרבי יוחנן בירושלמי דפליג עליה דרב ס " ל דצריך להתפלל כולה ביום דמאי נעילה נעילת שער ההיכל דהוי ביום ובגמר התפלה הוי עיקר הנעילה וא " כ קשה על מה שכתב רבינו וזמנה סמוך לשקיעת החמה כשהחמה בראש האילנות פירוש התחלת זמנה כך הוא וז " ש ויש ליזהר שלא יאחרו בהתחלת התפלה להתפלל אותה בלילה כמו שנוהגין אלא סמוך לשקיעת החמה בענין שיסיימו אותה עם צאת הכוכבים והיינו כרב דאילו לר' יוחנן צריך להתפלל כולה ביום והסיום הוא סמוך לשקיעת החמה דהיינו חצי שעה קודם שקיעת החמה כפי' סמוך למנחה דהוי נמי חצי שעה קודם וזהו כשהחמה בראשי האילנות דסוף שעור תפלת נעילה לר " י הוא תחלת השעור לרב וכמו שכתב הרמב " ם בפ " ג דה' תפלה שישלים אותה סמוך לשקיעת החמה . והוא קודם צאת הכוכבים הרבה דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים ה' מילין ובסימן שאחר זה כתב ומתפלל תפלת ערבית שאין תפלת נעילה פוטרת של ערבית והיינו דלא כרב וא " כ דבריו סותרין זה את זה וצ " ל דודאי גם רבינו פוסק כרב וכמו שפסקו הרי " ף והרא " ש אלא לפי שכתבו הם והאידנא נהוג עלמא לצלויי תפלת ערבית אחר נעילה בעל כרחך דטעמא הוי משום הבדלה דצריך להבדיל בתפלה ואע " ג דלרב דהילכתא כוותיה ס " ל דקל הוא שהקילו עליו מפני תעניתו כדי למהר אכילתו וא " צ להתפלל ערבית משום הבדלה ויוצא בהבדלה שעל הכוס מ " מ הם החמירו על עצמן להתפלל כדי שלא לבטל ההבדלה שבתפלה וכיון דנהגי עלמא הכי שויוה עלייהו חובה ומחוייבים להתפלל תפלת ערבית משום הבדלה ואין תפלת נעילה פוטרת אותה וכי היכי דבשאר ימות השנה דקי " ל דתפלת ערבית רשות השתא נהוג עלמא לשוויה כחובה כדכתב הרי " ף בפרשת ת " ה וכ " כ כל שאר המחברים הה " נ לענין הבדלה במוצאי יה " כ דאע " פ דתפילת נעילה פוטרת אפילו למ " ד תפלת ערבית חובה כדאיתא בגמרא מכל מקום כיון דנהוג עלמא לצלויי תפילת ערבית אחר נעילה משום הבדלה שויוה עלייהו כחובה ומש " ה כתב רבינו ומתפללין ערבית שאין תפלת נעילה פוטרת של ערבית דשויוה עלייהו כתובה וזהו שאמר בסמוך לזה ואומר בה הבדלה בחונן הדעת כלומר שמטעם הבדלה כך הדין כדפי' כנ " ל ליישב דברי רבינו אכן דברי הב " י ז " ל בש " ע קשה ליישב דכתב זמן תפלת נעילה כשהחמה בראש האילנות כדי שישלים אותה סמוך לשקיעת החמה וזה אי אפשר לאומרו דפשוט הוא דכשהחמה בראשי האילנות היינו סמוך לשקיעת החמה והכל שיעור א' כדפי' וצ " ע ולענין הלכה נראה אע " ג דהרמב " ם והר " ן וכמה גדולים אחרים שהובאו בהגהת מיימוניות ובמרדכי והם הרוב ס " ל דגמר תפילת נעילה צריך להיות בעוד היום גדול והיינו כשהחמה בראשי האילנות דהוי סמוך לשקיעת החמה . מ " מ גדול המנהג בכל ישראל שנהגו כרב שגומרין התפילה בלילה וכדאי הם הרי " ף והרא " ש לסמוך עליהן שלא לבטל המנהג אכן בזה צריך להזהר מאוד להתחיל בעוד שהחמה בראש האילנות דאע " פ דלרב יכול להתפלל גם התחלת התפלה בלילה כדמוכח מהא דמוקי רב כחכמים דטובל והולך עד המנחה אין זה אלא דיעבד משום איסור רחיצה ביה " כ אבל לכתחלה מצוה מן המובחר להתחיל כשהחמה בראשי האילנות וה " ט משום גמר התפלה שתהיה עם צאת הכוכבים בשעת התחלת נעילת שערי שמים ומ " ה יראה דאותן הממהרים בתפלת המנחה כדי להתחיל נעילה בעוד היום גדול לא יפה הן עושין דזה הוי כמו דיעבד כיון שאי אפשר להתחיל מבע " י ואין ראוי לבהל למהר בתפלה שמקלקלין כל התפלה לגמרי והחכם עיניו בראשו למעט בסליחות ובפסוקים ולקצר בנגונים כדי להתחיל תפלת נעילה בעונתה ועוד שהפיוט בנעילה מורה כך שאומר טרם יבא השמש היום יפנה השמש יבא ויפנה כי פנה היום ולא כי עבר והאומר כן בלילה כשכבר עבר היום בקשתו פלסתר ומיחזי כשיקרא באמרו דברים שאינן כן לפני המקום ב " ה :
Orach Chayim.623.2.1 וזה סדרה אומר ש " צ כו' ואנו נוהגון כר " ע לומר אשרי ובא לציון קודם תפלת נעילה להפסיק בין מנחה לנעילה אבל קודם תפלת מנחה אין אומרים לא אשרי ולא ובא לציון ומיהו כיון דאיכא פלוגתא טוב שלא לחתום כתב הב " י דאינו מכוון דאדרבה משמע דלד " ה אם רצה לחתום בנעילה חותם וכו' ואפשר ליישב לדעת רבינו דכיון דאיכא פלוגתא בשאר תפלות דלר " מ מחוייב הוא לחתום ולרבנן אין לחתום לפיכך אע " ג דאפילו לרבנן רשות הוא בנעילה ואם בא לחתום חותם מ " מ מאחר דא " צ לחתום טוב הוא שלא לחתום דשמא אם יבא לחתום בתפילין נעילה יטעו הרואין לומר שצריך לחתום אף בשאר תפלות והתם קי " ל כרבנן דאין לחתום וכך מוכח הלשון דלמעלה בסי' תר " ז כתב כיון דאיכא פלוגתא דרבואתא ורצונו לומר פלוגתא דרש " י ורב עמרם וכתב כאן בסתם כיון דאיכא פלוגתא ורצונו . לומר פלוגתא דר " מ וחכמים נ " ל :
Orach Chayim.623.3.1 אבל בוידוי שלאחר התפלה כו' כ " כ הרא " ש וכתב במהרי " ל הני מילי יחיד אבל ש " ץ מזכיר של שבת שהרי אמרו באמצע תפלתו : ואומר כתר וברכת כהנים וכו' ואנו נוהגין לומר נעריצך ואין נושאין כפיהם ואע " פ דאיפסקא הילכתא בפרק בתרא דתענית כר' יוסי דנושאין כפיהם בנעילה מ " מ מאחר דרוב פעמים נמשכת התפלה עד הלילה ובלילה אסור בנשיאת כפים כדילפינן מלשרתו ולברך בשמו עיין בהגהת מיימונית פ " ג דה' תפלה . גם נוהגין לומר א " מ אחר תכלת נעילה דלא כמ " ש במרדכי :
Orach Chayim.624.1.1 ומתפללין ערבית שאין תפלת נעילה פוטרת וכו' כבר בארתיו בס " ד בסי' שקודם זה :
Orach Chayim.624.2.1 ומ " ש ותוקעין תשר " ת זכר לתקיעת היובל כו' כ " כ המרדכי בשם גאון וכתב ראבי " ה דנראה סברת הגאון משום דדילמא שוה יובל לתקיעות ולברכות מיהו נ " ל דכולי האי כתקנת ר' אבהו לא עשו כן ע " כ וכן אנו נוהגין לתקוע רק תקיעה אחת שאמרו קדיש אחר תפילת נעילה ויש נוהגים לתקוע מיד אחר תפלת נעילה כו' כן נוהגים עכשיו והטעם משום דהשכינה מסתלקת אחר תפלת נעילה וכתיב עלה אלהים בתרועה ועוד כיון דהוי זכר לתקיעת יובל שהיתה ביה " כ כל כמה דמסמכינן ליה ליה " כ עדיף טפי :
Orach Chayim.624.3.1 ומבדילין על הכוס ואין מברכין על הבשמים כ " כ הרמב " ם בפ' כ " ט מה' שבת ובכל בו כתב דאף במוצאי יה " כ שחל בשבת אין לברך וכן פסק בש " ע גם בהגה' ש " ע לא כתב כנגדו ונמשך אחר מנהגי מהר " א טירנא שכתב ג " כ שאין לברך אפילו בחל בשבת אכן בתשובת מהרי " ל סימן ל " ד כתב לברך על הבשמים כשחל בשבת וכ " כ הר " ר דוד אבודרהם וכן נ " ל עיקר לענין מעשה מאחר שהמרדכי פסק לברך על הבשמים כניהוג ר " ג מ " ה ואף כשחל בחול לא נהגינן כוותיה מ " מ כשחל בשבת ראוי לנהוג כניהוגו מאחר שרבים סוברים כן וכן פסק מהר " ש לורי " א ועוד נ " ל דלא שייך כאן ספק ברכות להקל מאחר שנהנה מן הבשמים וק " ל :
Orach Chayim.624.4.1 אבל מברכין על האור וכו' בפ' מקום שנהגו :
Orach Chayim.624.5.1 ומ " ש פי' שהוציאוהו עתה וכו' כלומר התם הוא דאין לברך עליו והטעם משום דבעינן אור ששבת וכשהוציאוהו עתה לא שייך שבת אבל אם היה אור ששבת אפילו הוציאוהו מקודם מן העצים ומן האבנים מברכין עליו אפילו במוצאי יה " כ :
Orach Chayim.624.6.1 ומ " ש ומיהו אפילו וכו' כן פירש " י לשם וה " ט שגם בזה שייך שבת כיון ששבת ממלאכת עבירה וטעם עיקר הדין דבעינן שבת היינו משום דההיא ברכה ניתקנה כיון דדבר חידוש הוא שלא נהנה ממנו היום ואין זה אלא בשבת : כתוב במהרי " ל יותר נכון להבדיל בנר של בית הכנסת שהוא אור ששבת אלא לפי שהודלק לשם מצוה לכבוד ולא להאיר ידליק נר אחר ממנו ויבדיל לאור שניהם : ואוכלין ושותין בשמחה דכתיב לך וגו' הכי איתא במדרש במוצאי יה " כ בת קול יוצאת ואומרת לך אכול וגו' : וחסידים וכו' כ " כ בסמ " ג שהיה נוהג ר " י הלוי ושאר הגדולים :
Orach Chayim.624.7.1 ומ " ש וא " א הרא " ש ז " ל היה מוחה בידם טעמא משום דאין כח לשום אדם לברך ברכות מעצמו כל שלא הסכימו עליהן חכמי התלמוד ורבא הוה רגיל דהוי יתיב בתעניתא תרי יומי קאמר אבל לא שהיה מתפלל כסדר יה " כ נראה לי והב " י פירש בענין אחר ע " ש :
Orach Chayim.624.8.1 ומ " ש אבל לשאר כל דבר ואיסור מלאכה נוהגין כמו בראשון הילכך אפילו אחרים לא יבשלו לו פשוט ומהר " ם האריך בזה ע " ש במ " ש ב " י :
Orach Chayim.624.9.1 ומ " ש וי " א מי שעשה פעם אחת כו' כ " כ בסמ " ק בשם הר " ם סוף הלכות י " כ :
Orach Chayim.624.10.1 ומ " ש וא " א היה מתיר לישאל עליו כן עיקר ועכשיו לא שמענו מי שנהג לעשות ב' ימים יה " כ ויפה המנהג שלא לעשות :
Orach Chayim.625.1.1 בסוכות תשבו גו' תלה הכתוב כו' איכא למידק בדברי רבינו שאין זה מדרכו בחבורו זה לבאר כוונה לשום מקרא שבתורה כי לא בא רק לפסוק הוראה או להורות מנהג ופה האריך לבאר ולדרוש המקרא דבסוכות תשבו ויראה לי לומר בזה שסובר דכיון דכתיב למען ידעו כו' לא קיים המצוה כתיקונה אם לא ידע כוונת מצות הסוכה כפי פשטה ולכן ביאר לפי הפשט דעיקר הכוונה בישיבת הסוכה שיזכור יציאת מצרים זה הטעם בעצמו לרבינו ז " ל במ " ש בה' ציצית בסימן ח' ויכוין בהתעטפו שצונו המקום וכו' וכן בה' תפילין בסי' כ " ה כתב ויכוין בהנחתם שצונו המקום להניח כדי כו' מה שלא עשה כן בשאר הלכות כי לא כתב שיכוין שום כוונה בעשיית המצוה כי המקיים המצוה כדינה יוצא בה אעפ " י שלא היה לו שום כוונה אבל בציצית שכתב בהן למען תזכרו וגו' וכן בתפילין כתוב למען תהיה תורת ה' בפיך שפשוטו הוא שהתפילין הם אות וזכרון כדי שיהא תורת ה' שגור בפיו כי ביד חזקה הוציאך יראה שלא קיים המצוה כתקונה אם לא יכוין אותה הכוונה ולכן כתב בהלכות אלו ויכוין כו' וכן גבי סוכה שכתוב למען ידעו וגו' משמע ליה ג " כ שצריך שיכוין בשעת ישיבת הסוכה הטעם המכוין במצוה :
Orach Chayim.625.2.1 תלה הכתוב וכו' כתב ב " י תלה הכתו' מצות סוכה ביציאת מצרים וכן הרבה מצות כלומר הוקשה לו הושבתי בני ישראל בסוכות ודאי אחר צאתם ממצרים היה וא " כ למה לו לתלותם ביציאת מצרים הכי הול " ל כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר ועוד מאי רבותא דהושבתי' בסוכות שצוה לעשות מצות סוכה זכר להושבת בני ישראל בסוכות ועוד למה ציוה לעשות סוכה בתשרי בניסן מיבעי ליה כיון שהם זכר ליציאת מצרים ולכך כתב לתרץ לראשונה תלה הכתוב וכו' ולתרץ לשנית כתב והסוכות שאומר וכו' ולתרץ לשלישית כתב ואע " פ שיצאו וכו' עכ " ל וקשיא לי על פירושו דאיך נאמר דהוקשה לו תחלה הושבת בני ישראל בסוכותי ודאי אחר צאתם ממצרים היה כו' דמאחר דעדיין לא ידענו טיבן של אותן הסוכות שהושיבנו בהן אינו מן הראוי לתפוס בפשיטות שהם היו ודאי אחר צאתם ממצרים עד שיקשה ע " ז למה לו לתלותו ביציאת מצרים מן הראוי היה לפרש תחלה טיבן של אורן הסוכות שהם היו במדבר ואח " כ היה לו לדקדק למה לו לתלות ביציאת מצרים ועוד דכיון דעיקר הקושיא היא למה לו לתלות אותה הושבה ביציאת מצרים מאחר שלא היתה אותה ההושבה רק אחר צאתם ממצרים אלמא שאם היתה אותה ההושבה בשעת צאתם ממצרים לא היה ק' מידי וא " כ מה טעם למה שאמר וכן הרבה מצות דבשאר מצות לא מצינו רק שתלה עיקר המצוה בזכירת יצאת מצרים לבד ואין לדקדק שם כמו שדקדק במצות סוכה ועוד לפי פירושו לא ידעתי מה השיב במ " ש לפי שהוא דבר שראינו בעינינו כו' סוף סוף קשה ל " ל לתלות ההושבה של בני ישראל ביציאת מצרים מה שלא היה אלא הו " ל לתלות המצוה של ישיבת סוכה ביציאת מצרים כמו בשאר מצות ועוד לא ידעתי היאך ימשוך מישיבת הסוכה התכלית המכוון מן המצוה דהיינו שיזכרו יציאת מצרים מאחר שהושבה של בני ישראל בסוכות היתה אחר צאתם ממצרים זמן הרבה . על כן יראה לי לומר דעיקר כוונת רבינו לבאר דפשט המקרא הוא שהכוונה במצות סוכה היא לזכור יציאת מצרים אבל אין פי' המקרא שהכוונה במצות סוכה היא למען ידעו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל לבד כי בזה מקיים המצוה כתקונה ומה שאמר הכתוב בהוציאי אותם מארץ מצרים לא קאי אלמען ידעו אלא התורה הודיענו שהושבה של בני ישראל בסוכות היה באותו הזמן אבל קיום המצוה היא בידיעת ההושבה בסוכות לבד שזה אינו אלא עיקר הפי' שידעו כי ההושבה היתה בסוכות בהוציאו אותם מארץ מצרים וז " ש תלה הכתוב מצות סוכה ביציאת מצרים וכן הרבה מצות כלומר דמשאר הרבה מצות שתלאם ביציאת מצרים יש ללמוד שגם מצות סוכה תלאה ביציאת מצרים ושזהו עיקר הידיעה כמה שאמר למען ידעו ואמר טעם לזה לפי שהוא דבר שראינו בעינינו כו' פי' שאם היה עיקר הכונה בלמען ידעו שההושבה היה בסוכות לבד א " כ לא היה בזה רק זכירת החסד שעשה עמהם במדבר ובודאי דהוה ק' דכמה מעלות טובות למקום עלינו שהאכילנו את המן ונתן לנו הבאר ושאר חסדים ולמה ציוה יותר במצות סוכה לזכור החסד של הושבת דסוכות יותר משאר חסדים אבל אם עיקר הכוונה לזכור יציאת מצרים אתי שפיר שכן הרבה מצות נצטוו זכר ליציאת מצרים לפי שהוא דבר שראינו בעינינו כו' והוא המורה על אמתת מציאת הבורא כו' וא " כ משאר הרבה מצות יש ללמוד שגם במצות סוכה היתה הכונה בלמען ידעו על הידיעה של יציאת מצרים ואח " כ הוקשה לו לפי זה אם כן היאך ימשך מישיבת הסוכה התכלית המכוון מן המצוה דהיינו שיזכרו יציאת מצרים ואמר והסוכות שאומר הכתוב שהושבנו בהם הם ענני הכבוד וכו' כלומר ודאי לר " ע דפרק קמא דסוכה דאמר סוכות ממש עשו להן לא ימשך מישיבת הסוכה זכרון יציאת מצרים ואפשר דלר " ע אה " נ דלמען ידעו לא קאי אלא אישיבת סוכה לבד אבל לר' אליעזר דפליג עליה ואמר ענני כבוד היו ודבריו עיקר דכן תרגם אונקלוס ארי במטלת עננין אותיבת והקיפן בהן לבל יכה בהם שרב ושמש וזכרון זה יעלה על ידי מצות סוכה שמצותה צלתה מרובה מחמתה זכר לענני כבוד שהגינו מפני החמה וא " כ ע " י כך יזכור גם לשאר נפלאותיו ונוראותיו שעשה עמהם להגין עליהם תכף יציאתם ממצרים בענן כבודו כי בט " ו בניסן היתה התחלת העננים וכמ " ש בשעת יציאת ממצרים וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך וגו' דמאחר שהסוכות זכרון לענני הכבוד הוא הוא זכרון ג " כ ליציאת מצרים ע " י ענן יומם גו' להגין עליהם וזהו שאמר ודוגמא לזה צוונו לעשות סוכה כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו אח " כ הוקשה לו א " כ שמצות חובה היא זכר לענני הכביד והם היו מיד בצאתם ממצרים היה מן הראוי לעשות סוכה בניסן דבשלמא אם נאמר דסוכות ממש היו איכא למימר דלא עשו להם סוכה במדבר כי אם בתשרי אבל ענני הכבוד היו תכף ככתוב וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן גו' ותירץ ואע " פ שיצאנו ממצרים בחדש ניסן כו' ודע שהר " א מזרחי בפ' בהעלותך הקשה למה לא ציותה התורה שיעשו בסוכה א' מלמעלה וא' מלמטה וד' מד' רוחות דומיא דענני הכבוד ולמאי שכתבתי בסמוך יתיישב גם זה שמצות סוכה אינה אלא רק לזכור יציאת מצרים זה יגיע לאדם ע " י ישיבת סוכה שצלתה מרובה מחמתה זכר לענני הכבוד שהגינו עליהם בכל מקום מפני החמה והשרב ומזה יגיע לזכרון שאר נפלאותיו ונוראותיו אשר עשה להגין עלינו ביציאת מצרים והדבר ידוע שהאחד שלמטה לא היה להגין מפני החמה כי אם להנמיך הגבוה ואין מזה זכרון לשאר הגנות אשר הגין עלינו ביציאת מצרים :
Orach Chayim.626.1.1 מקום הראוי כיצד שיעשנה תחת אויר השמים דכתיב בסוכת תשבו ודרשינן וכו' בפ " ק דסוכה דרשינן מדכתיב בסכת חסר וי " ו ואע " ג דפסול תחת האילן פסול נמי מטעם מחובר דדרשינן ליה מבאספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר ופסול תחת הבית הוא נמי משום תעשה ולא מן העשוי כדאיתא התם מכל מקום מטעם סוכה תחת סוכה נמי פסול זו ואצ " ל זו קתני פן פי' הרא " ם ולי יראה דאתי לאורויי לן דלא תימא דוקא סוכה תחת סוכה הוא דפסול דסכך אחד אמר רחמנא אבל סוכה שתחת הבית ותחת האילן כשרה דהא ספך אחד הוא ומחובר לא פסול אלא א " כ שסכך הסוכה הוא מן המחובר או מן העשוי אבל היכא שסכך הסוכה הוא מן התלוש ועשוי לשם סוכה בהכשר סד " א דתו לא פסלה בשביל האילן או הבית שלמעלה מן הסכך דדל בית ואילן מהכא איכא צל סוכה כדאמר בריש פ " ק דסוכה דל עשתרות קרנים מהכא איכא צל סוכה קמ " ל דבכלל בסכת חסר ו' משמע נמי ולא תחת האילן ולא תחת הבית ולפי זה זו אף זו קתני :
Orach Chayim.626.2.1 ואם האילן צלתה מרובה מחמתה פסולה בכל ענין אף אם הסוכה צלתה מרובה מחמתה שם שנינו העושה סוכתו תחת האילן כאילו עשאה בתוך הבית ובגמרא אמר רבא ל " ש אלא באילן שצלתו מרובה מחמתו אבל חמתו מרובה מצלתו כשירה . וכי חמתו מרובה מצלתו מאי הוי הא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר אמר רב פפא בשחבטן מאי קמ " ל תנינא הדלה עליה את הגפן וסיכך על גבן פסולה ואם היה הסיכוך הרבה מהן או שקצצן כשירה ה " ד אילימא בשלא חבטן הא קא מצטרף סכך פסול עם סכך כשר אלא לאו בשחבטן וש " מ דלא גזרינן . מ " ד הני מילי בדיעבד אבל לכתחלה לא קמ " ל . ופירש רש " י הא קא מצטרף סכך פסול מחובר סכך פסול הוא דכתיב באספך כו' ומהני צל האילן לצל סוכה להשלים צלתה של סוכה לכאורה משמע דס " ל דאם הסוכה צלתה מרובה מחמתה בלי צירוף צל האילן כשירה אע " פ שצל האילן כנגד צל הסכך ולא בעינן דחבטן אלא אם כן דצל האילן מהני ומשלים צלתה של סוכה ע " י צירוף וכך הבינו הראשונים מלשון רש " י ז " ל אכן לפי לשונו זה שבידינו היום יש לפרש כוונתו שסובר גם הוא כדעת אבי " ה ומה שכתב ומהני צל האילן כו' ה " ק דאפילו בסוכה שצלתה מרובה מחמתה מכל מקום כשנחשוב הסכך הכשר שכנגד האילן כמאן דליתיה נמצא שמצטרף סכך פסול של אילן עם סכך כשר שאינו תחת האילן ומהני ומשלים שעל ידי שניהם נעשית הסוכה צלתה מרובה מחמתה וכן יראה מדברי הר " ן שהבין כך דעת רש " י שהרי בפירוש כתב בסתם כדעת אבי " ה ולא הזכיר דעת רש " י החולק על פי' זה היפך מנהגו לכתוב פי' רש " י עכ " פ אלא ודאי דס " ל דאף דעת רש " י כך היא אלא דמאחר שלא כתב בפי' לא הזכיר דבריו וכן יראה עוד מלשון רש " י בעצמו שכתב אי דלא חבטן דלא בטיל אמאי כשרה הא מצטרף ונמצא מסכך במחובר ואע " פ שהוא רחוק ומובדל מרבה הוא את הצל וצריך להיות צלתה מרובה מחמתה לבד מזה עכ " ל משמע דאיירי בסוכה שצלתה מרובה מחמתה בלא האילן ואפ " ה בלא חבטן פסולה משום דבעי צלתה מרובה מחמתה לבד מזה ובהגהת מיימוני כתב שרש " י חזר בו בפירושו גבי סוכה שתחת סוכה וא " כ קרוב לפרש שגם מתחלה כך היה דעתו ואין שם חזרה נ " ל ואיך שיהיה מ " מ סברא זו שכתבוהו על שם רש " י הסכימו אליה התוס' והביאו ראיות לזה וכ " כ במרדכי בשם ר " ת אכן באשיר " י כתוב דחיות לראיות התו' ע " ש . ועל ההיא דחבטן נאמרו בו ד' פירושים רש " י ז " ל ורוב המחברים פירשו השפיל ענפיו למטה מעורבין עם הסכך כשר ואין נראה בעין וסכך כשר רבה עליו ומבטלו דמדאורייתא כל מילי בטל ברוב וכן פירשו התוס' והסמ " ג בשם מורו דדוקא בלא ניכר בטל ברוב מדאורייתא אבל אם הוכר סכך פסול לא יבטל ועיין במ " ש בסוף סי' זה היאך מבטלין איסור לכתחלה ובעל המאור פי' בחבטן כלומר שחבטן עד שנשרו עליהן דגלי דעתו דלא ניחא ליה בצלו של אילן כלל ונעשה כאילו עומד בפני עצמו ולא מצטרף לצל סוכה והאריך בזה והביא ראיה לדבריו מחבורי הגאונים שכתבו כן גם הרמב " ן לא השיג עליו בזה בספר המלחמות . והרמב " ם בפי' המשנה פי' שהוא מלשון קציצה ותלישה גם רש " י ז " ל הזכיר פי' זה והקשה עליו והרב ז " ל יישבו בדבריו דמה דקשה מדתנן אם היה הסיכוך הרבה מהן או שקצצן פירושו שאם היה הסיכוך הרבה מהן וקצצן לחודיה שלא נענען בקצוצן או שקצצן כדינן בניענוע בידים אפילו לא היה הסיכוך הרבה מהן כשרה . והראב " ד בהשגותיו פ " ה מה' סוכה וכן הרב המגיד שם הבינו מדברי הרמב " ם בחבורו שהוא מפרש חבטן הפרידן ע " ש אבל העיקר הוא שכונתו בחיבורו כמ " ש בפי' המשנה וכן מבואר למעיין בלשונו בחבורו ונתיישב בזה מה שהניח בצ " ע בעל הגהת מיימונית בדברי הרמב " ם לשם ולענין הלכה נראה מאחר שגם הסמ " ג העתיק דברי הרמב " ם בזה אע " ג שנראה מדבריו שלא עלה על דעתו לפרש בחבטן כמו שפי' הרמב " ם אלא פמו שפירש " י זהו מפני שלא ראה פירוש המשנה להרמב " ם אבל לפי האמת אין להתיר אלא בקצצן לפי שהמחובר הוא חשוב ואינו דומה לשאר סכך פסול שהוא בטל ברוב סכך כשר וכן פסק רבינו ישעיה אחרון ז " ל כמ " ש בהג " ה להרי " ף עוד כתוב שם דאם נתלשו ענפי האילן ואינן מעורין במקצת עד שיכולין לחיות אע " פ שהם פסולין לסכך בטלין ברוב סכך כשר ע " כ נראה מדבריו שהוא מפרש בחבטן שנתלשו הענפים בכדי שאינן יכולין לחיות אבל לא נקצצו לגמרי מן האילן והוא פי' חמישי ודבריו נכונים בעיני דמדקאמר או שקצצן מכלל דרישא במחובר ודו " ק ועיין בתוס' ( בדף י " א ) בד " ה דשלפינהו : ולשון רבינו שכתב פסול בכל ענין פי' בכל ענין אפי' אם השפיל ענפיו למטה וערבן עם סכך הסוכה והכשר מרובה על הפסול ואינו ניכר אפ " ה פסול אפילו אם הסוכה צלתה מרובה מחמתה דמאחר שהאילן צלתו מרובה מחמתו א " כ אין הסכך הכשר מועיל בסוכה כלום ומשמע נמי דפסול בכל ענין ואפי' אם הסוכה קדמה לאילן כמו שכתב בס " ס זה בסתם דס " ל לרבינו דאף רש " י מודה בזה אע " פ שלא כתב כן בפירוש :
Orach Chayim.626.3.1 ומ " ש אבל אה " ע כו' אפילו אם הסוכה צלתה מרובה מחמתה כו' עד בכשר להכשיר כ " כ הרא " ש משמו וכ " כ הר " ן וה' המגיד בשם האחרונים וכתבו עוד לבאר דהא דכשרה הסוכה היכא שהצל של הסוכה הוא בעניין שאפילו אם ינטל הצל שכנגד האילן יש שיעור בכשר להכשיר היינו דוקא שלא יהא מה שתחת האילן שיעור ד' טפחים במקום א' בגדולה וג' בקטנה הא לאו הכי פוסל ואינו בטל לעולם מפני שעומד בפני עצמו ע " כ ועיין לקמן בסי' תרל " ב באיזה ענין הוא פסול בכה " ג וכבר נתבאר דאפילו לרש " י אין היתר כי אם בשהאילן חמתו מרובה מצלתו אבל אם האילן צלתו מרובה מחמתו פסול בכל ענין וכל שכן לאבי " ה והר " ן וכן מבואר בהר " ן ופשוט הוא ולא היה צריך לבאר ג " כ דלראבי " ה נמי אם השפיל הענפים למטה ועירבן דכשרה הסוכה אפילו אם היו ענפי האילן מכוונין נגד הסכך הכשר דכיון דעירבן הסכך כשר רבה עליו ומבטלו אם אין הפסול ניכר דפשוט הוא דכשר בכה " ג לדברי הכל כ " ז שהאילן חמתו מרובה מצלתו ואפי' אם גם הסוכה חמתה מרובה מצלתה דמ " מ כיון שעירבן ורבה עליו מבטלו דמדאורייתא כל מילי בטל ברוב : כתב במרדכי הארוך בשם ראבי " ה דמההיא דחבטן משמע דאפי' שהסכך הפסול הוא מלמעלה בטל ברוב אם אינו ניכר וע " ש :
Orach Chayim.626.4.1 ומ " ש ומפני זה יש מחמירין פי' מפני שחוששין לפי' ראבי " ה לחומרא דאילו לרש " י הואיל והסוכה צלתה מרובה מחמתה בלא צל העצים הדקין שקורין לט " ש והלט " ש חמתן מרובה מצלתן אין להחמיר דהא אפילו באילן שרי בכה " ג כ " ש בלט " ש אך ק' מ " ש רש " י פירוש אחבטן וש " מ מהכא דמסככין על קני הגג שקורין לט " ש אע " פ שסמוכות זו לזו בפחות מג' כיון שחמתה מרובה מצלתה כו' הא אפילו תחת הלט " ש דליכא עירוב נמי שרי . ואפשר לומר דס " ל דאה " נ דאפי' בכה " ג שרי אלא לפי שבזמנו היו רגילין לסכך הלט " ש כתב כן א " כ דעל הלט " ש שרי אפילו כשאין בסכך הכשר לבדו צלתה מרובה מחמתה כי אם ע " י צרוף הלט " ש דכיון שהסכך רבה עליו ואין הלט " ש ניכרין ביניהם בטל ברובא דאילו תחת הלט " ש אין היתר אא " כ בדאיכא בסכך הכשר לבדו צלתה מרובה מחמתה בלא צירוף צל הלט " ש כמו שנתבאר באילן לרש " י :
Orach Chayim.626.5.1 ומ " ש והר " י היה נוהג כו' כ " כ בהגהת ספר מצות קטן וברור הוא מהלשון שאמר לערב ב' הסככים יחד להיות הכל סכך א' דכונתו לומר שנתערבו בענין שלא יהו נכרים הלט " ש שאם הן נכרים אין כאן סכך אחד ואינן בטלים ודלא כהב " י שהבין מהלשון דמיירי אפילו אם ניכרות הלט " ש :
Orach Chayim.626.6.1 ומ " ש ונ " ל שהוא מותר כלומר שטירתא זו הוא יתרון שלא לצורך בסוכות שלנו דכיון שכולה מכוסה לעולם נשאר צלתה מרובה מחמתה :
Orach Chayim.626.7.1 ומ " ש ובה " ע ג " כ התירו מטעם אחר כו' גם במרדכי ואגודה פ " ק דסוכה כתב דמצא ראבי " ה תשובת רבינו יצחק דכשרה וכן השיב ר " י סגן לויה ול " ד לאילן שחמתו מרובה דבעינן חבטן ועירבן ולבטל ברוב דשאני אילן דסכך פסול הוא אבל הלט " ש לאו סכך פסול הוא אך מקום פסול אם הם למעלה מכ' ע " כ . וכתב הב " י על הראייה שהביא ב " ה וז " ל לא מייתי ראיה מדתנן נוטל א' מבינתיים דההיא בנותן סכך כשר באויר שבין נסר לנסר היא והנסרים הנשארים לסכך פסול חשבינן להו אלא מדתנן מפקפק מייתי ראייה דכיון דבמפקפק סגי דהיינו שיסיר כל המסמרים לשם עשיית סוכה ונכשרת הסוכה בסכך זה אלמא דסכך כשר הוא אעפ " י שכל עוד שלא פקפק פסולה הסוכה מ " מ כיון דלא מיפסיל מצד עצמו אלא משום תעשה ולא מן העשוי לא חשיב סכך פסול עכ " ל ולא הבינותי דבריו דמה נפשך אי להרא " ש ושאר פוסקים דמפרשים הא דמפקפק או נוטל וכו' בנסרים שהם רחבים ד' דאפילו ר' יהודה דקי " ל כוותיה לגבי ר " מ מודה דסכך פסול הוא משום גזירת תקרה לשמואל ואפ " ה במפקפק כשר' הסוכה משום דבבטולי תקרה ליכא משום גזירת תקרה כמו שיתבאר כל זה לקמן בסי' תרכ " ט ותרל " א בס " ד דא " כ בלא פקפוק נמי סכך פסול הוא משום גזירת תקרה אפי' לר' יהודה ואי להרמב " ם שמפרש הא דמפקפק או נוטל וכו' איירי בנסרי' שאין בהן ד' א " כ אף בנוטל וכו' הנסרים הנשארים לאו סכך פסול הן לרבי יהודה דקיימא לן כוותיה לגבי רבי מאיר שאין בהן איסור אלא משום תעשה ולא מן העשוי ועוד לא ידעתי מאי נ " מ בין אם הפסול מצד עצמו או מטעם תעשה ולא מן העשוי ס " ס הצל שבא מן הלט " ש הוא פוסל בסוכה כנגדו ד " ת דמאי נפקא מינה בטע' וכן מבואר בסמ " ק שכתב אההיא דנוטל וכו' ואומר השר מקוצי דדוקא כשהוא מסוכך על גביו אבל אם הוא מסכך מתחתיו צריך ליטול הכל שסכך פסול פוסל כל מה שתחתיו וכתב ע " ז בהג " ה לשם וז " ל ולפי' השר מקוצי צריך להסיר כל הלטי " ש כיון שהוא מסכך תחת הגג או יסכך על הלטי " ש דאז סגי בנוטל אחת מבינתיים אכן בלי ספק דב " ה היה מפרש דההיא דנוטל כו' מיירי לסכך אף מתחתיו דלא כפי' השר מקוצי ואולי שאר מחברים נמי הכי ס " ל מדלא כתבו לאיסור בכה " ג דאף על פי שהרמב " ם והרא " ש ורבינו כתבו דנוטל אחד מבנתיים ומניח סכך בשר במקומו לא היתה כוונתם להורות דאסור לסכך מתחתיו אלא אורחא דמילתא נקטו בדבריהם ואה " נ דאף מתחתיו שרי דלית ביה משום סכך פסול כל עיקר דכיון דאין הסוכה מכוסה כולה בנסרים ועוד דבטולי תקרה הוא ליכא משום גזירת תקרה ואפילו ברחבן ד' ומשום תעשה ולא מן העשוי נמי ליכא דבנוטל אחד מבנתיים עביד ליה מעשה דלא בעינן מעשה בכל נסר ונסר אלא כיון דעביד מעשה בנסר שבנתיי' חשיב ליה מעשה בכול' תקרה והילכך יכול לסכך אפילו מתחתיו וה " ה תחת הלט " ש וא " כ שפיר מביא ב " ה ראייה מנוטל א' בנתיים דס " ל דע " י שנוטל כו' כשרין אף הנסרין הנשארים וכ " כ הרמב " ן בספר המלחמות דבנוטל אחת מבינתיים כולה כשרה ולא שתהא סוכתו חצייה פסולה והוא שצריך לצמצם עצמו בין נסר לנסר ויהא צריך לדקדק בפרוץ כעומד ובמעדיף וליתן שתי וערב כו' אלא ודאי בנוטל א' מבינתיים סגי דאיתעביד בה מעשה רבה ובטל ממנה שם תקר' שעליה גם במרדכי בשם ר " י שכתבתי בסמוך כתב דתחת הלט " ש כשירה ולא שייך כאן תעשה ולא מן העשוי כיון שנוטל הנסרים שעל הלט " ש רצונו לומר דכיון שעושה מעשה בנסרים חשיב כאילו עשה מעשה גם בלט " ש דלא בעינן מעשה בכל הגג דמעשה בנסרים חשיב מעשה רבה ולא דמי לקציצת הענפים דבעינן נענוע בכל אחד כמו שפירש " י דהתם הקציצה לאו מעשה רבה היא משא " כ בנטילת הנסרים דחשיב מעשה רבה ובטיל שם תקרה ושם גג שעליו זאת היא דעת ב " ה וההולכים בשטתו להכשיר הסוכה תחת הלט " ש וחולקין אשר מקוצי ואר' יחיאל וההולכין בשטתם דמפרשים אההיא דנוטל וכו' במסכך על גביו דוקא משום דס " ל דבעינן מעשה בכל התקרה ובכל הגג כדין נענוע בקציצת הענפים והלכך הנסרים הנשארים והלט " ש סכך פסול הן משום תעשה ולא מן העשוי ואסור לסכך מתחתיהם אם לא על גביהם ולענין הלכה יראה בעיני להחמיר באיסור דאורייתא שאין לסכך תחת הלט " ש אא " כ כמו בסוכות שלנו שאין בהן אויר כלל כמו שכ " ר או לסכך ע " ג הלט " ש כמ " ש בסמ " ק ובתנאי שלא יהא בין הלט " ש פחות מג' דאז הן כלבודין ויעשו כולן כדף א' ואין הסכך הכשר רבה עליו ומבטלו כיון שהלט " ש ניכרין ועומדין כל א' בפני עצמו וז " ל תשובת הרשב " א בסי' רי " ג על מה שנהגו בסוכה העשוייה מנסרים שאין ברחבן אלא טפח והם תקועין במסמרות של ברזל והן משולבין כשליבת הסולם ואין בפתח השליבה ג' טפחים ומכסין אותן בהדס וערבה אין לפסול מטעם המסמרות שהסכך מרובה מהן אלא שאחד מרבותי אסר זה מאחר דהנסרים תקועים במסמרות הרי כל הנסרים בנסר אחד רחב ד' ויש בו משום גזירות תקרה ויש שנחלקו עליו ואתה הנח להן כיון שנהגו דאעפ " י שאינן נביאים הם בני נביאים ע " כ וטעם החולקים דס " ל דלא אמרינן כה " ג לבוד לאסור משום דלא אמר לבוד להחמיר כדלקמן בסימן תרל " ב ולפיכך הסכך כשר מתרבה עליו ומבטלו וכ " כ במהרי " ל וקשיא לי היאך אפשר לומר דמבטלו אם הלט " ש ניכרין ונראין הלכך נראה עיקר לאסור בכה " ג אם הלט " ש ניכרין וביש ביניהם ג' אפילו נכרין שרי מאחר שסיכך על גביהן אין צל הסוכה בא מן הפסול כי אם מן הכשר למעלה ממנו :
Orach Chayim.626.8.1 ולא שנא אם האילן קדם וכו' אע " ג שכבר כתב רבינו דין זה בדרך אגב בהעתקתו לדברי ראבי " ה חזר וכתבו כאן בסתם לאורויי לן שדין זה מוסכם מפי הכל ואינן דברי יחיד ודברי החולקים על זה הם דברים דחויים עיין במ " ש הר " ן על זה במתניתין דהדלה עליה את הגפן ועיין עוד במ " ש לקמן בסי' תרכ " ט בדין הנחת הסולם על הסוכה :
Orach Chayim.626.9.1 ואם קצץ כו' במשנה דהדלה עליה את הגפן כו' או שקצצן ואסיקנא בגמרא דצריך לנענע ורש " י והר " ן פירשו דצריך לנענע כ " א לבדו ומניחו וחוזר ומגביה חבירו ומניחו אכן הרי " ף והרא " ש והרמב " ם כתבו בסתם ואחריהם נמשכו ה " ר ירוחם ורבינו שכתבו ג " כ בסתם ודע דבמרדכי ובאגודה פ " ק והג " ה מיימוני' פ " ה כתבו בשם ר " ת דבעינן להזיזן ממקומן וכן נהג היכא דסכך בחבילת עצים וערבה ולא התירן קודם ועיין במה שאכתוב בזה לקמן בסימן תרכ " ט בס " ד : כתב בהגה " ת סמ " ק דעושה סוכתו תחת הגג בתוך הבית ואחר שסיכך הסיר התקרה כשירה ואין בזה תעשה ולא מן העשוי כיון שגוף הסכך נעשה בהכשר ע " כ וכ " כ בהגהת אשר " י פ " ק דסוכה וכן המסקנא בא " ז כר " י הלבן ודלא כר " ב מרעגנשפור " ג דמחמיר וכ " כ הב " י בשם ה " ר אלחנן . עוד כתב בשם א " ח להכשיר מטעם אחר לפי שגילוי הגג והסרת הרעפים ופקפוק הדפין הוא המעשה להכשיר הסיכוך הנעשה בפיסול וכ " כ בכל בו . וכ " כ במהרי " ל בשם הא " ז אלא שכתב שם בשם גדול אחד שדרש על אותן סוכות שנעשו גגיהן כל השנה כמין צריף ובחג מסלקין לצדדין ומסככין שם הסוכה דאז אסור לסכך הסוכה כי אם שסילקו את גג הצריף מתחלה דאם סכך הסוכה בראשונה ואחר כך סילק את הגג הוי מן העשוי ומהרי " ל ז " ל השיג עליו מהעושה סוכתו תחת הגג שהתיר בא " ז ואפשר לחלק ולומר דשאני התם שעושה סוכה גמורה בבית תחת הגג ושם סוכה עליו אלא שהיא תחת הגג מכל מקום גוף הסכך נעשה בהכשר מה שאין כן באותן סוכות שאין שם סוכה עליו עד לאחר שסלקו את גג הצריף הלכך יש להחמיר וכן קבלתי בשם מהר " ש לורי " א שכתב דיש להתמיר באותן סוכות משו' תעשה ולא מן העשוי אם לא סילק הגג קודם שסכך עליו . עוד כתב במהרי " ל העושה סוכתו תחת בדי מדלית הגפנים שאין צריך לערב הסככים דאינו דומה ללט " ש העשויין לשם בית הילכך צריך לערב אבל האי לא נקשרו הבדים כי אם להעמיד את הגפנים ע " כ ולא ידעתי טעם להוראה זו הלא הלט " ש אינן אסורין משום גזירת תקרה שאין בהן ד' ואפילו היה בהן ד' מ " מ בטולי תקרה היא ולא גזרינן בהו משום גזירת תקרה כמו שנתבאר ואין איסור בלט " ש אלא משום תעשה ולא מן העשוי וא " כ בדי המדלית נמי אית בהו משום תעשה ולא מן העשוי נ " ל : כתב בתרומת הדשן תלוש ולבסוף חברו כגון קורות דבתים המחוברים במסמרים לכותלי הבית יראה דכשר הוא וכן מוכיחות ההלכות פ " ק דסוכה גבי מפקפק או נוטל כו' והא דמחובר פסול היינו דוקא מחובר מעיקרו או נטוע ולבסוף השריש כו' כך היא ההצעה בדבריו ונסתלקה מעתה תלונת הב " י ע " ש . ועל מה שנהגו העולם באותן סוכות שגגיהן כמין צריף להורידן מפני הגשמים ולחזור ולפתחן אין בזה משום תעשה ולא מן העשוי שהרי לא נעשה מעשה פיסול בגוף הסכך שנעשה כבר בהכשר וכ " כ במהרי " ל אלא שגמגם לאסור מפני שדומה לבנין וסתירה הלכך צריך לעשות להן צירים שפותח וסוגר בהן וכ " כ בהגהת ש " ע : כתב במרדכי הארוך ובאגודה פ " ק על ההיא דחבטן ועירבן ומבטלן ברוב וא " ת הלא אין מבטלין איסור לכתחילה וי " ל דקודם י " ט שאינו איסור עדיין ניתקן ועוד דהא דאין מבטלין לכתחלה מדרבנן הוא וה " מ במקום שנהנה כגון לאכול או להחם אבל מצות לאו ליהנות ניתנו אבי " ה :
Orach Chayim.627.1.1 וכי היכי וכו' הקדים לומר וכי היכי וכו' כדי לתת טעם למה אסרו לישן תחת המטה וכו' ואמר שהוא כסוכה תחת סוכה דאינו יוצא י " ח ד " ת אפי' דיעבד וכ " כ הרי " ף והרא " ש בפרק הישן וברמב " ם בפי' המשנה ובחבורו אבל הרז " ה כתב דטעמא הוי דגבוה עשרה הו " ל אהל ואין זה עומד בצל סוכה אלא בצל אהל המטה ומדרבנן הוא אבל ד " ת יוצא ידי חובתו והרמב " ן דחה ואמר דא " כ אף בשאינה גבוהה עשרה נמי שהרי אהל הוא לענין שאר דברים אלא הטעם משום דאתא האי אהל ומבטל לסכך סוכה כיון דחשוב ומתורת סוכה בתוך סוכה למדו חכמים דבר זה וכו' :
Orach Chayim.627.2.1 ומ " ש לפיכך הישן תחת המטה משנה ריש פרק הישן ותירגמה שמואל במטה גבוה עשרה והך דכילה מימרא דרב יהודה אמר שמואל בפ " ק ובלישנא קמא מתיר באינה גבוה י' ובלישנא בתרא מתיר באין לה גג וכתב הרא " ש דלישני לא פליגי אהדדי ותרוייהו בעינן לאיסורא והרי " ץ גיאת פסק כלישנא בתרא דתלי הכל בגג וקשה דהא שמואל גופיה תירגמה להך דהישן במטה גבוה י' אלמא דתלי נמי בגבוה י' :
Orach Chayim.627.3.1 ומ " ש אבל העצים וכו' פי' הא דבעינן תרתי גג וגבוה י' דוקא מטה דלגבה עשויה וכן בכילה כיון דלא קביעה בעינן תרתי אבל קינופות והן עצים היוצאים מד' ראשי המטה כיון דקביעין ולתוכן עשויות חשיבי אהל בגג טפח אפי' אינה גבוה י' אבל אם אחד יוצא באמצע וכו' לא חשיבי אהל אם אינן גבוה י' כיון שאין שם ג " כ טפח ואיתא בירושלמי שכן הוא עושה חלל באצילי ידיו פירוש כשם שאם הגביה אדם שתי זרועותיו כשהוא שוכב תחת הסדין ונעשית הסדין עליו כאהל אין בכך כלום כך אלו שני הנקליטין שבאמצע המטה כמו זרועותיו הן חשובין ואין בכך כלום אבל אם גבוהין י' חשיבי אהל אע " פ שאין שם גג טפח כיון דקביעי ולתוכן עשויות כ " ז מבואר במשנה וגמרא בפ " ק וכ " כ הר " ן לשם ובפרק הישן ודלא כדמשמע ברי " ף ורמב " ם דבנקליטין כשר בכל ענין וכבר האריך הרמב " ן פ " ק דסוכה בספר המלחמות לבאר זה ע " ש גם ה " ה ספ " ה האריך ביישוב דבריהם ע " ש : כתוב באגודה פ " ק הא דכילה שאין לה גג היינו דאינה רחבה טפח תוך ג' לגגו וגם הסדינין מגיעין לארץ שאין לה מחיצה טפח אע " פ שהיא גבוה עשרה מותר לישן בה דשפוע אהלים לאו כאהל דמי עכ " ל . וכ " כ לפי דבפרק תולין איתא הכי לענין שבת כדלעיל בסי' שט " ו וה " ה לגבי סוכה והכי משמע פ " ק דסוכה רב יוסף היה ישן בכילת חתנים לפי שלא הו " ל גג טפח שוה ולא מחיצה טפח מן הקרקע ומ " ש בפרק הישן דרב לא התיר לישן בכילה אלא מפני הבקי פי' זבובים דמצטער אבל אין מצטער לא ובה " ג הביאו לפסק הלכה היינו בכילה שיש לה גג טפח כ " כ בסמ " ג ובהגהת מיי' ספ " ה ועי' בתוס' פ " ק בד " ה מותר לישן ( דף י " א ).
Orach Chayim.627.4.1 ואפי' אם פירס סדין וכו' פ " ק כתב הרא " ש דהלכה כרב חסדא ורבה בר רב הונא דפסלי במופלג ד' אפי' לנוי אפי' בתוך ד' וכ " פ הרי " ף והרמב " ם והסמ " ג אבל הרי " ץ גיאת פסק כר " נ דשמואל קאי כוותיה גבי סוכה שתחת סוכה דאין התחתונה פסולה אא " כ יש ביניהם עשרה טפחים וה " ה גבי נוי אינו אסור אלא בי " ט והרא " ש דחה דבריו ע " ש וע " ל סוף סימן תרכ " ט דס " ל לרבינו דלאו דוקא לנוי אלא ה " ה נמי כשהניח לצורך האדם להגין עליו או לשאר צורך דין נוי יש לו ועיין לשם הפסק :
Orach Chayim.628.1.1 סוכה שתחת סוכה וכו' פ " ק פליגי ת " ק ור " י ואסיקנא דביכולה לקבל ע " י הדחק פליגי והלכה כת " ק דפסולה דסוכה דירת עראי בעינן ואם אינה יכולה לקבל אפי' ע " י הדחק כמאן דליתא לעליונה דמי והתחתונה כשירה :
Orach Chayim.628.2.1 ומ " ש וגם צריך שיהא ביניהם י " ט שם פסק הרא " ש כשמואל דאמר י " ט בעינן ודלא כרב חסדא ורבה בר רב הונא דסגי בד' וכ " פ הרמב " ם וכתב הרמב " ן פ " ק שכך היא דעת הרי " ף ומ " ש בספרי הרי " ף שבידינו דהלכה כרב חסדא ורבה בר רב הונא אין זה מדברי הרי " ף אלא איזהו תלמיד הגיה כך בגליון והכניסוהו בפנים וכמו שהוא מבואר במ " ש הרז " ה והרמב " ן והרא " ש והר " ן ורבינו ירוחם שהרי " ף לא הזכירו וע " ש דאסיקו דהלכה כשמואל דבעינן י " ט ודלא כהרז " ה וב " ה וראבי " ה והכי נקטינן :
Orach Chayim.628.3.1 ומ " ש שאם היא מסוככת כהלכתה וכו' שם לפי גירסת ר " ת דלא כגירסת רש " י והא דהסכך פסול למעלה מעשרים אינו מצטרף בהדי סכך הכשר לפוסלו כתב הרא " ש בשם ר " ת דלא חשיב סכך פסול כיון שאין פיסולו מחמת עצמו אלא מחמת מקומו ושגם ראבי " ה מפרש כן ע " ש בדין סוכה שתחת האילן :
Orach Chayim.629.1.1 ממין הראוי וכו' משנה פרק קמא ובגמרא מה " מ אר " י אמר קרא חג הסוכות וגו' באספך מגרנך ומיקבך וכתב רש " י דלפי זה אסור לסכך בעורות כו' וכ " כ התוס' והרא " ש לשם והרמב " ם בראש פ " ה ומזה הטעם נמי אין מסככין במיני מתכות :
Orach Chayim.629.2.1 ומ " ש וכן כל דבר וכו' כתב ב " י ובשפודים של עץ מיירי דאי של מתכת תיפוק ליה שאין גדולן מן הארץ ע " כ ואפשר דמיירי אף בשפודין של מתכת שהבית יד שלהן של עץ ולא הו " ל בית קיבול אלא כעין חצים זכרים דאין מכסין אף בעץ שבהם בשביל השפוד שהיה מקבל טומאה בין שהשפוד שלם או נשבר :
Orach Chayim.629.3.1 סככה בחצים וכו' מימרא דרב יהודה פ " ק סככה בחצים זכרים כשרה בנקבות פסולה משום דבית קבול הוא ואע " פ שהוא עשוי למלאות שמיה בית קבול ופירש " י סככה בחצים . בית יד של חצים ע " כ כלומר שלא היה בהן עדיין הברזל דאילו היה בהן הברזל אף הזכרים פסולין מפני שקבלו טומאה ע " י הברזל שהוא כלי וכ " פ רבי ישעיה אחרון ז " ל : וכתב עוד רש " י הזכרים כעין שלנו שתוחבין אותו בבית קבול של חץ כשרה דאע " פ דכלים נינהו פשוטי כלי עץ נינהו ואין מקבלין טומאה נקבות שיש נקבים בראשיהם והחץ עשוי כמרצע ליכנס לתוך הנקב ובית קבול להן וראויין לקבל טומאה ואע " פ שהוא עשוי להתמלאות מילוי עולם שלא להתרוקן עוד שמיה קבול עכ " ל ור " ל שהחצים הזכרים אינן מקבלים טומאה אפי' מדרבנן כדתנן בפ " ב דמסכת כלים כלי עץ כלי עור כלי עצם כלי זכוכית פשוטיהם טהורים : ומ " ש בפ' המוכר את הבית אדף של נחתומין שאני פשוטי כלי עץ דטמא מדרבנן פירשו התוס' לשם וכן בסמ " ג עשה ה' טומאת שרצים בשם ר " י דשלחן וכיוצא בו כיון שהוא דומיא דשק שמשמש את האדם ואת משמשיו מרבינן ליה בת " כ מריבויא דמכל כלי עץ ואותה דרשא אסמכתא ואינו אלא דרבנן אבל במדרס הזב והזבה והנדה והיולדת מטמאין מן התורה שנאמר וכל המשכב אשר ישכב עליו וגו' כל העשוי למשכב או למרכב ועיין בתוס' פ " ק דסוכה דף ה' ונ " ל דלמאי דכתב המרדכי בשם הר " א ממי " ץ וכ " כ בתה " ד אפי' אותן פשוטי כלי עץ דמקבלין טומאה מדרבנן נמי מסככין בה דאינו אסור לסכך כי אם בדבר המקבל טומאה מדאורייתא וצריך לפרש לפ " ז אהא דנקט חצים זכרים דטהורים לגמרי ה " ט משום דבעי למינקט בסיפא בחצים נקבות דפסולה אע " פ שהוא עשוי להתמלאות נקט ברישא חצים זכרים דכשרה ולא גזרינן זכרים אטו נקבות וה " א בגמרא אבל בתוס' פ " ק דף ה' כתבו להדיא אחצים זכרים שאם היו מקבלין טומאה מדרבנן היו פסולין לסיכוך :
Orach Chayim.629.4.1 בפשתן וכו' שם מימרא דר' יוחנן סככה באניצי פשתן פסולה בהוצני פשתן כשירה פי' הרי " ף והרא " ש הוצני כיתנא דלא דייק ולא נפיץ דעדיין עץ הוא וכ " כ הרמב " ם בפ " ה וכ " כ התוספות וכתבו עוד דאע " ג דאניצי פשתן אינו מטמא בנגעים הואיל וקרוב הוא לטומאה גזור בהו רבנן לפוסלו לסכך עכ " ל פי' כיון שאינו מחוסר אלא מלאכת טויה דמטוה מטמא בנגעים מיד אפילו לא נתלבנו כסומכוס ורשב " א ור " מ ולא כר' יהודה בפרק במה מדליקין דס " ל דמטוה אינו מטמא בנגעים אלא משיתלבנו דלפי דעתו הפשתן כשר לסכך בו לגמרי אפי' מדרבנן מפני שהוא רחוק ממקבל טומאה דאורייתא שמחוסר ב' מלאכות א' מלאכת טוייה ב' מלאכת לבון דלא קיי " ל הכי אלא מטוה טמא מיד וא " כ פשתן נמי אסור לסכך בו מדרבנן כיון דקרוב הוא למקבל טומאה דאורייתא והרמב " ם כתב מפני שהפשתן נשתנה צורתו וכאילו אינו מגדולי קרקע והראב " ד כתב עליו טעם אחר יש לנו בזה מפני שראויין ליתן אותן בכרים וכסתות והרי הן מקבלין טומאה ע " י דבר אחר ולא פחיתי מבלאי כלים ע " כ וכל זה הביא הר " ן ובגמרא אסתפקו בפשתן ששרו אותו במים כדרך ששורין את הפשתן אע " ג דלא דייק ולא נפיץ ומשמע מדברי הפוסקים שהתירו בסתם דלא דייק ולא נפיץ שתופסים לקולא וכתב הר " ן הטעם דכיון דמדרבנן הוא נקטינן לקולא מיהו רבינו ישעיה אחרון כתב להחמיר בספקו וכתב עוד דצמר גפן וקנבוס אע " ג שדק אותן ונפצם אין עליהן תורת טומאה וכשרים לסכוך וטעמו כיון דשאר בגדים אינן מטמאין בנגעים לא גזרו בהו רבנן דלא גזרו אלא בצמר ופשתן דמיטמאין בכל הטומאות ואין זה אלא לדעת התוספות דהטעם הוא משום גזירה דקרוב לטומאה דאורייתא אבל להרמב " ם ולהראב " ד אף הצמר גפן וקנבוס פסול דכיון דפסול פשתן הוי משום דנשתנית צורתו או מפני שראוין ליתן בכרים וכסתות טעם זה שייך ג " כ בצמר גפן וקנבוס והכי נקטינן לחומרא וכן חבלים של פשתן בסמוך נמי פסולין משום דנשתנה צורתן :
Orach Chayim.629.5.1 מחצלת של קש וקנים וכו' ספ " ק פליגי בה תנאי ופסקו הפוסקים הלכה כת " ק וכדאסיק רב פפא דאין חילוק בעולם אלא בין גדולה לקטנה :
Orach Chayim.629.6.1 ומ " ש וה " מ שאין להם שפה וכו' שם בגמרא מוכח דאע " פ שאין נארגות היטב ויש הפרש בין בית ניר לבית ניר מ " מ ראויין הן לקבל פירות הגסין שאין יוצאין דרך נקב קטן :
Orach Chayim.629.7.1 כתב ה " ר ישעיה וכו' עד לעשותו לשכיבה הכל בפסקי הרא " ש ספ " ק ויראה מדבריו דכשציוה לאומן לתקנה לסכוך מדינא שרי לסכך בה אלא דאסור משום גזירה דמי יודע וכו' ואתו כ " ע לסכוכי בהו ולפי זה דיעבד יצא י " ח אם סיכך בהם דלא גרע משווצרי דבסמוך אבל אם לא ציוה לאומן לתקנן לסכך אלא שקנאה לסכך בה מדינא נמי אסור ומיהו לענין מעשה בכל ענין לא יצא י " ח אפי' דיעבד ולא דמי לשווצרי דלא פסילי אלא משום דילמא שביק להו ונפיק והילכך אי לא נפיק יצא י " ח דיעבד אבל הכא דפסולין משום דחיישינן דילמא אתו כ " ע לסכוכי בה ועברי אדאורייתא בדיעבד נמי פסולה ועיין בב " י שחילק בכך בסמוך אצל חבילה ונראה לפי דברי הרא " ש הא דקטנה סתמה עומדת לשכיבה אא " כ עשאה לסיכוך היינו שרוב בני אותה העיר עושין אותה לסיכוך וכן אצל גדולה שרוב אנשי המקום נוהגין לשכב עליהן וכן פי' בהגהת ש " ע ולקמן אצל דין סכוך נסרים כתבתי דין מחצלאות שקובעין בגגין כעין תקרה בשם הכל בו . כתב בתה " ד על הסולמות דמותר לסכך בהן משום דאינו בא מן המקבל טומאה דאורייתא וגם אינו קרוב למקבל טומאה מדאורייתא וקשה לע " ד אמאי אינו קרוב לסולמות שקובעין האיכרים בעגלה וכן לסולמות שקובעין בשפוע אצל הכותל להניח שם עשב שיאכלו הסוסים משם וכן בשאר בהמות שהסולמות האלו עשויין לקבל עשב ותבן ותבואה בעודן בשבלים ושאר דברים ומקבלין טומאה מדאורייתא ובאגודה פ " ק כתב וז " ל התוס' הביאו ת " כ דממעט סולמו' מטומאה ומשמע אפילו טומאה דרבנן ולפ " ז היה מותר להניחו ע " ג סכך וראיתי רבותי אוסרין ולא ידעתי הטעם אם לא משום גזירת כלים כדקאמר סוף פרקין עכ " ל נראה דר " ל גזירה משום שאר סולמות שהן כלים כדפרישי' ואע " ג דרבי חייא בר אבא בשם ר' יוחנן הוא דמוקי לה לפלוגתא דר " מ ור " י בנסרים משופין ומשום גזירת כלים וקי " ל כר' יהודא דמסככין בנסרים אלמא דלית ליה גזירת כלים ומש " ה פסקו הפוסקים דסככה בחצים זכרים כשרה ולא גזרינן זכרים אטו נקבות מ " מ איכא למימר דהלכה כר " מ בגזירותיו כמ " ש הראב " ד הביאוהו הרא " ש והרמב " ן וא " כ שפיר אית לן גזירת כלים אליבא דרבי חייא בר אבא דשמא הלכה כמותו וה " ה דגזרינן לדידיה זכרים אטו נקבות ומש " ה גזרינן נמי בסולם שאינו עשוי לקבל אטו שאר סולמות העשויין לקבל גם בדרשות מהרי " ל אסר הסולם ומהרא " י גופיה כתב שם דאחד מהגדולים דרש דאין לסכך בסולם גם הרשב " א בתשובה בסימן קצ " ה כתב לאסור הסולם אם לא ששליבותיו קבועות ע " ג ירכותיו הא כל שירכותיו נקובין לקבל שליבותיו פסולין אף ע " פ דעשויין למלאות וכו' ומשמע אפי' נקובין מעבר לעבר פסולין משום דקרוב למקבל טומאה מדאורייתא וכמו שנראה מהאגודה ומהרי " ל שלא חילקו ואסרו בסתם כל סולמות וכן נ " ל עיקר וכן פסק בהג " ה ש " ע דכיון דבתשובת הרמב " ן כתב דיש להסתפק בזה לכן אין לסכך עליו . עוד נ " ל דאפי' בדיעבד אם הניחו סולם על הגג וסככו על גביו דכל הסוכה פסולה כיון דמעמיד הסכך הוא והרמב " ן והר " ן בפרק הישן במתני' דהסומך סוכתו בכרעי המטה הסכימו דלהרי " ף טעמא דמעמידה במקבל טומאה הוא העיקר ודלא כמ " ש הרא " ש וכיון שראייתם ברורה אין להקל ולא כמ " ש מהרא " י להקל גם בזה כמ " ש לשם בסי' צ' וצ " א וכן הוא במהרי " ל בתשובה סי' פ " ג ונחלק על הגדולי' שאוסרים בדבר המעמיד אלא דברי האוסרים עיקר והא דכתב הרשב " א בתשובה סי' רי " ג דאין המסמרו' פוסלין את הסכך המרובה מהן איירי דאין המסמרות מעמידין הסכך דאף בלא המסמרים היה להן עמידה וכן הא דתקרה שאין עליה מעזיבה דאיירי בשהמסמרות קבועין בהן ואינו פסול אלא משום גזירת תקרה או משום תעשה ולא מן העשוי כדאיתא בגמרא ולא פסלו ליה מטעם המסמרות איירי נמי בכה " ג שאין המסמרות מעמידין וכו' אבל בדבר המעמיד דבלא הוא היה הסכך נופל פוסל הסוכה אם המעמיד מקבל טומאה והכי נקטינן להחמיר כהרמב " ן והר " ן : כתב הר " ן אמתני' דתקרה שאין עליה מעזיבה דדוקא נקט שאין עליה מעזיבה שאם היה בה מעזיבה לא הוה סגי במפקפק דמעזיבה ועפר סכך פסול נינהו דלאו גידולי קרקע הן עכ " ל ואעפ " כ כתב הוא ז " ל בפרק הישן אמתני' דהסומך סוכתו בכרעי המטה דהלכה כמ " ד דאם העמיד הסכך בדבר המקבל טומאה פסול ואע " פ שעכשיו נהגו לסמוך הסוכה ע " ג כתלים שאין מסככין בהן לפי שאין גידולן מן הארץ היינו טעמא משום דלא שכיחא לסכך בכיוצא בהן ועוד דכ " ע ידעי דכל כה " ג בית דירה מקרי ולא סוכה הילכך ליכא למיגזר ויש שנוהגין לעשות בכותלים דפנות של קנים משום הכירא כדי שלא יהא נראה כסומך על הכותלים לגמרי ומדת חסידות בעלמא הוא עכ " ל וכל זה לפי דעתו שפירש לשם דלהעמיד הסכך בדבר שאין מסככין בו אין הסכך פסול אלא מדרבנן גזירה שמא יאמרו זה עומד וזה מעמיד כשם שראוי להעמיד כך מסככין בו אבל מלשון רש " י במשנה דהסומך סוכתו יראה דלאו משום גזירה שמא יאמרו הוא דפסול אלא הואיל ועיקרו של סכך אלו מעמידין אותו הוי כאילו סיכך בדבר המקבל טומאה כדקי " ל בעלמא שהכל הולך אחר המעמיד וכ " נ מדברי הרא " ש שכתב וקשה לי לטעמא דמעמיד וכו' אם סיכך על מחיצת אבנים תהיה פסולה הואיל והעמיד הסכך בדבר שאין גידולו מן הארץ ולא תירץ ע " ז כלום מכל מה שתירץ הר " ן ז " ל דהכא בכותל ליכא למיגזר אלמא דס " ל דטעמא דמעמיד לאו משום גזירה הוא ולפיכך יראה דמדינא אין להעמיד הסכך בדבר שאין גדולו מן הארץ ואם העמיד עליו הסוכה פסולה ולכן צריך לעשות הדפנות של קנים ולסמוך הסכך עליו מדינא ולא ממדת חסידות בעלמא כדכתב הר " ן ז " ל ומה שאמרו בריש סוכה אלא מעתה עשה מחיצות של ברזל וסיכך על גבן ה " נ דלא הוי סוכה איכא למימר דהמחיצות הן של ברזל אבל מעמידי הסכך הם הקנים ולא המחיצות של ברזל ושפיר קרי ליה וסיכך ע " ג כלומר שנסמך אל אלו המחיצות כמו סיכך ע " ג אכסדרה וכתב עוד הר " ן דלא הוה מעמיד הסכך אא " כ שהסכך עצמו נסמך ממש עליו אבל נעץ קונדסין במטה וסכך עליה כשרה דכיון שאין הסכך נסמך ממש על המטה אע " פ שיתידותיו וקונדוסיו סמוכות עליו אין זה מעמיד בדבר המקבל טומאה והוא מדברי הרמב " ן בספר המלחמות ע " ש בפרק הישן . ובתשובת מהרי " ל הקשה א " כ דדבר המעמיד פוסל איך יניחו מעמידי הסכך בכותל המחובר ולא קשה כלל דכותל מחובר אם היה עושה ממנו סכך לא היה מחובר ואינו דומה לאילן שכתב הרמב " ן והר " ן דאילן המעמיד הסכך פסול וההיא דהעושה סוכתו בראש האילן דכשרה לאו במסכך ע " ג אילן עסקינן אלא שקרקע הסוכה נתון באילן ונעץ קונדסין בקרקע הסוכה וסיכך עליהן ובכה " ג אף על פי שהמחובר סומך את המעמיד לית לן בה דכמעשה קרקע בעלמא קא עביד עכ " ל דאיכא לחלק דשאני אילן דלפעמים מסככין בו בעודו מחובר אבל כותל מחובר אינו פסול מתורת מעמיד מאחר שא " א לסכך בו בעודו מחובר ואינו דומה למחיצת אבנים דאף כשמסככין בו בתלוש פסול הוא מצד עצמותו לפי שאין גידולו מן הארץ לפיכך פוסל ג " כ מתורת מעמיד ודו " ק . כתב בתשובת הרשב " א סי' קצ " ה על הסולם שהשליכוהו ע " ג הסוכה ושכחוהו דאפי' את " ל שאין מסככין בסולם וסכך פסול הוא אפי' הכי מאחר שכבר נכשרה הסוכה ואין צריך לצרופו של סכך פסול שוב אינו פוסל והיינו כתונתיה דמנימין דלכשייבש אין בו איסור אלא משום שלא יאמרו מסכך בדבר המקבל טומאה וכדמוכח נמי ממתניתין דהדלה עליה את הגפן וכו' ויראה מדבריו שתופס סברת ר " ת שהביא הר " ן במתני' דהדלה עליה את הגפן וכו' דכל שתחלתה בכשרות אע " פ שאח " כ הדלה עליה תו לא מיפסלא וכבר דחה הר " ן ז " ל דמתני' דהדלה עליה את הגפן וכו' לאו הוכחה כל עיקר וההיא דכתונתיה דמנימין נמי יש לפרש דכל שהניח לצורך הבגד הוי כלנאותה ושרי ואחרים פירשו דבשעת אכילה ושינה מדינא נמי פסול אלא אפי' שלא בשעת אכילה ושינה קאמר דלישקלי' שלא יאמרו מסכך בדבר המקבל טומאה כמו שיתבאר בסוף סימן זה והילכך לדידן דתופסין לחומרא דסכך פסול אפי' קדמה הסוכה בכשרות כמ " ש למעלה בסי' תרכ " ז א " כ אסור להניח הסולם אוהספסל או כסא וכיוצא בו ע " ג הסכך דבשעת אכילה ושינה מדינא פסול ושלא בשעת אכילה ושינה אסור נמי משום מראית עין דמאחר שאין בהנחה זו צורך האדם להגין עליו או לצורך הכלי שהניח דין סכך פסול יש לו כמו שיתבאר בסוף סימן זה בס " ד : כל מיני אוכלין מקבלין טומאה וכו' בת " כ סדר שמיני מכל האוכל משמע האוכל המיוחד פרט לאוכלי בהמה :
Orach Chayim.629.8.1 ומ " ש והילכך ענפי תאנה וכו' ברייתא פ " ק דסוכה פליגי בה ת " ק ואחרים ופסקו הפוסקים כת " ק דבפסולת מרובה על האוכל בלבד מסככין בהן ולא בעינן פסולת מרובה על הידות ועל האוכל :
Orach Chayim.629.9.1 ומ " ש ואם קצרם לאכול וכו' עד פירוש אותם כל זה מסקנא דגמרא לשם אליבא דרב מנשיא בר גדא זולתי מ " ש דאם קצרן לסיכוך דאף הידות מצטרפין עם הפסולת וכו' שזה איננו מפורש בגמרא כי אם באשיר " י ונראה דטעמו משום דאמרינן התם בקוצר הסכך לא ניחא ליה באוכל המחובר דאוכל בסכך לא מיבעיא ליה ולפיכך אין להם ידות כלומר דאין הידות מביאין טומאה לאוכל דאינו יד לאוכל כיון שמתחלה כשקצצן לסכך לא היה דעתו שהידות יהיו יד לאוכל שבו וממילא צריך לומר שהיה דעתו להיות יד לפסולת והילכך מצטרפין הידות עם הפסולת לבטל את האוכל :
Orach Chayim.629.10.1 ואם סיכך בירקות וכו' שם מימרא דשמואל ורצונו לומר דאף מעכשיו קודם שיתייבש הוא פסול מיד וכ " כ הרמב " ן והר " ן ונראה דהייבוש דקאמר היינו בכהאי גוונא שאם יבשו יפלו ולא ישאר בהן ממש וכ " כ הרמב " ם וזהו שאמרו בגמרא דכי יבשו פרכי ונפלי אבל שאר יבשות שנשאר בהן ממש מותר לסכך בהן דאל " כ הרי כל הירקות מתייבשות בחמה והכי מוכח מההיא דאביי דבהיגי אין מסככין בהן לכתחלה מפני שנושרין עליהן שכתב בסמוך וכן בהא דתנן תחתיה מפני הנשר דמוכח מינייהו דאינן נחשבים כאויר לפסול בג' והיינו טעמא מאחר שנשאר בהן ממש ורבינו קיצר בזה ומ " ש ואם אין דרכן להתייבש אז דינם כסכך פסול כ " כ הרא " ש לשם ואפשר לומר דאתא לאורויי דבאין דרכן להתייבש מהר אינו פוסל אלא בד' אע " פ שגם הם מתייבשין לפעמים עד שלא נשאר בהן ממש מ " מ כיון שאין דרכן בכך אם לא לגודל החמימות אינו נחשב כאויר ושיעור המיהור נראה מדברי הר " ן דהיינו כשדרכו להתייבש תוך שבעה משנתלשו משעה שנכנס החג : כתב ה " ה דירקות שפוסלין בג' אפי' אינן מקבלין טומאה שאינן מיוחדים למאכל אדם הדין זה בהם ע " כ :
Orach Chayim.629.11.1 כל דבר שמחובר וכו' לפיכך הדלה וכו' משנה פ " ק דסוכה ואע " ג דמדתנן אם היה הסיכוך הרבה מהן משמע דמיירי בדאיכא נמי סכך כשר מ " מ ודאי הא דתנן או שקצצו מיירי אפי' בדליכא סכך אחר לגמרי אלא שעשה הסיכוך מהגפן בלבד אפ " ה כשר וכמ " ש רבינו .
Orach Chayim.629.12.1 ויש דברים שכשרים מן התורה וכו' שם מימרא דאמוראי בשווצרי ובהיגי דכיון דסרי ריחייהו ונתרי טרפייהו שביק להו ונפיק וכתב הרא " ש בכל הני לכתחלה לא משום גזירה דילמא שביק וכו' אבל יצא י " ח אם סיכך בהם וכ " כ הרמב " ם רפ " ה וכמ " ש רבינו כאן ועיין במה שכתבתי בסוף סי' זה וכתב הר " ן דסרי ריחייהו מבאיש ריחם וכיון דמשום הכי הוא מסתברא דאף לדפנות פסולים :
Orach Chayim.629.13.1 ומ " ש וחבילה ג " כ וכו' משנה שם חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים אין מסככין בהן וכולן שהתירן כשרות ומפרש ר' יוחנן דמתני' בחבילה שהעלה לסכך ומשום גזירת אוצר איכא פי' חבילה שאדם מכניס כל ימות הקיץ לחורף קרוי אוצר ואותן מניחין לפעמים על הסוכה לייבש והלכך אסור בחבילה שהעלה לסכך גזירה אטו זאת :
Orach Chayim.629.14.1 ומ " ש כגון זה שלא נעשה אפילו לצל כו' כפרש " י ור " ל דאילו נעשה לצל הית' כשרה כסוכת גנב " ך לקמן בסי' תרל " ה : וכתב הב " י דחבילה אפילו דיעבד פסולה ולא דמי לירקות שריחן רע או שעליהן נופלין דכשרות דיעבד וכן מבואר בתוס' בדף י " ב בד " ה אין מסככין שכתבו דלא גרסינן לכתחלה דדיעבד נמי לא מהני מדרבנן מדקאמר הא מדאורייתא ש " ד משמע אבל מדרבנן לא וכן משמע מדברי הרמב " ם רפ " ה ע " ש וכן כתב הר " ן בפי' המשנה דחבילי קש כו' ע " ש : ה " ג סכך בחבילה שאין קושרין אותה אלא למוכר' במנין כו' ובמקצת ספרי רבינו כתוב וכן חבילה וכו' וט " ס הוא :
Orach Chayim.629.15.1 ומ " ש אבל חבילה שהעלה ליבש כו' נראה דהר " י מקרקשינא והי " א נחלקו בפי' הסוגיא במאי דקאמ' אליבא דר' יוחנן דמפר' מתני' דחבילי קש אין מסככין בה דמשום גזירת האוצר איכא דהא דלא מפרש למתניתין בחבילה שהעלה ליבש דפסולה משום תולמ " ה ה " ט משום דתני בה אין מסככין ולא קתני אינה סוכ' משמע דמדאוריית' סוכה היא אלא דמדרבנן אין מסככין בה משום גזירת אוצר והשתא קשה אמאי לא קאמר תלמודא דמדקתני סיפא ואם היו מותרות כשרה דמשמע דבהתרה לחוד סגי מוכח דאיירי בגזירת אוצר דאי בהעלה לייבש לא ניתרה בהתרה לחוד אלא ודאי דמסיפא לא מצי למידק מידי דאפי' הניחן מתחלה ליבש מהני התרתן לחוד כאילו ניענוע דלעיל כך מפרשים הי " א וכ " כ התו' לשם בד " ה אין מסככין . והר " י מקרקשינא קשיא ליה דאם כן היא גופה קשיא אמאי תנן אין מסככין ומיירי בגזירת אוצר הו " ל למיתני אינה סוכה ומשום תעשה ולא מן העשוי כי היכי דתנן בחוטט בגדיש אלא ודאי דבהעלה ליבש בעי ג " כ נענוע ולא הוה מצי למיתני בסיפא ואם היו מותרות כשרות אלא דתלמודא לא מצי למידק מידי מסיפא אליבא דר " י משום דאיכא לאקשויי עלה דר " י דמנ " ל דבהעלה ליבש בעי נענוע ודילמא אף שם סגי בהתרה לחוד ולכן דייק לה מלישנא דאין מסככין בהן וממילא דייקינן תו דבהעלה ליבש בעי ג " כ נענוע דאל " כ היא גופא קשיא אמאי לא תנן אינה סוכה בהעלה ליבש כדפי' . וכתב רבינו ומסתברא שצריכה נענוע ונראה לי חזוק לסברתו דכיון דפסול חבילה זו דאורייתא הוא דומה לפסול מחובר כמו אילן שהוא ג " כ פסול ד " ת וכי היכי דהתם בעי נענוע עם הקציצה ה " נ בעי נענוע עם ההתרה דההתרה לא עדיפא מקציצה וכן עיקר . ואף בחבילה שהעלה לסכך בה ראוי להחמיר לנענע עם ההתרה כמו שעשה ר " ת הביאו באגודה וז " ל ואם קצצו כשר וצריך לנענע ר " ת פי' להזיזו ממקומו וכן נהג היכא דסכך בחבילי עצים או בחבילי ערבה ולא התירן קודם עכ " ל פי' ר " ת מפרש הנענוע הוא שיזיזנו ממקומו ויניחו במקום אחר דלא כדמשמע מפי' רש " י שמגביה כל אחד וחוזר ומניחו במקומו הראשון וכן נהג היכא דסכך וכו' דהתירן תחלה ואח " כ נענע והזיזן במקומם למקום אחר ונ " ל שטעמו בזה היה משום דאפשר לפרש דמאי דתנן ואם היו מותרות כשרות היינו לומר דצריך לנענע ג " כ ואע " ג דלא תנן בהדיא שהרי במתניתין דהדלה כו' תנן נמי או שקצצן ומיירי דצריך לנענע אע " ג דלא תנן ובזה מתיישב טפי הקושיא דאמאי לא דייק מדקתני סיפא ואם היו מותרות כשרות דאיירי בגזירת אוצר וכו' שהרי אף בגזירת אוצר בעינן נענוע עם ההתרה כמו בהעלה ליבש וא " כ מסיפא לא מצי למידק מידי ומ " ש במרדכי וצריך לנענע פירש " י משום דנענוע קרוב לסתירה הוא שמגביהו כל אחד לבדו ומניחו ור " ת היה נוהג להזיז ממקומו אם סיכך בחבילי עצי' וכו' כונתו ג " כ בדרך זה שפירשתי דברי האגוד' כלומר דר " ת חולק על רש " י והיה נוהג להזיז ממקומו אח' ההתרה אף אם סיכך בחבילי עצים כו' ואצ " ל בקציצת מחובר או בהעלה ליבש דבעינן להזיזן ממקומן עם הקציצה וההתרה ודלא כפירש " י דמניחו במקומו הראשון וכן מבואר בסמ " ג שכתב צריך לנענע אותן אחר קציצתן כדי שתהא עשוי' לשם סוכה ונוהג ר " י עם הנענוע להזיזן ממקומן וכן בהגה " ת מיימונית על מ " ש הרמב " ם וצריך לנענע וכו' כתב ר " ת היה רגיל להזיזן ממקומן ע " כ כונתן מבואר שהנענוע אחר הקציצה היה באופן זה להזיזו ממקומו הראשון למקום אחר שהוא מעשה גמור לשם סוכה וכל זה ברור ופשוט והארכתי בו כדי ליישב מ " ש הב " י דסברת ר " י מקרקשינא כתבה המרדכי בפ " ק בשם ר " ת דאע " ג דר " ת איירי בחבלה שהעלה לסכך בה מ " מ אנו למדין מדבריו בדרך כל שכן בחבילה שהעלה ליבש דלא סגי בהתרה לחוד אלא צריכה נענוע ג " כ דהיינו להזיזו ממקומו לדעת ר " ת דאי אפשר לומר דבהעלה ליבש לא מהני הנענוע עם ההתרה לר " ת אפי' הזיזו ממקומו דהא ודאי לא גרע מקציצה דמחובר דמהני הנענוע עם הקציצה ה " נ מהני הנענוע עם ההתרה והיינו להזיזו ממקומו לדעת ר " ת אבל ההזזה ממקומו בלי התרה לא יועיל כלום בחבילה שהעלה לסכך דלא עדיף מקים השני ממקום הראשון אידי ואידי לשם סוכה הוה ומתניתין נמי קתני ואם היו מותרות כשרות אלמא דבעינן ההתרה עכ " פ בחבילה שהעלה לסכך :
Orach Chayim.629.16.1 ומ " ש הר " ן וז " ל איכא מ " ד דאע " ג דאסור לסכך בתחלה בחבילין אפ " ה חבילה שהניחה ליבשה אם נענעה כשרה כדמוכח גבי נסרים דאע " פ דלכתחלה מסככין בנסרי' אפ " ה בסוכה שהיא עשויה כבר סגי ליה בפקפוק דכיון דמחזר עליה לבעלה ליכא למיגזר שמא ישב בסוכה של תקרה אחרת שהיא עשויה כבר עכ " ל אלמא דבנענוע לבד בלא החרה מכשיר היינו דוקא בהניחה ליבש ומטעם שכתב דכיון דאסיק אדעתי' ותיקן ליכא למיגזר בה משום זימנא אחריתי שהרי המעוות תיקן וכל שכן שלא יעוות וכן פירש רש " י גבי החוטט בגדיש דאם נענע העמרים שעל הסכך וחזר והניחן לשם סוכה כשר שהרי המעוות תיקן וכ " ש שלא יעוות אבל בחבילה שהעלה לסכך בה לא יועיל הנענוע בלא התרה כל עיקר כדפי' אפילו הזיזן ממקומן דלא עדיף מקום השני מהראשון אידי ואידי לשם סוכה הוי ועדייין הגזירה במקומה עומדת שאם אתה מתיר חבילה זו אתי להתי' גם בחבילה שהעלה ליבש וזהו שכתב הר " ן בלשונו איכא מ " ד דאף על גב דאסור לסכך בתחלה בחבילין כלומר ואין לה היתר בעולם בלא התרה אפ " ה חבילה שהניחה ליבשה אם נענעה כשרה בלא התרה כדמוכח גבי נסרים דאין היתר בעולם לסכך בנסרים רחבין ד' ובתקרה שעשוייה לשם בית יש היתר בפקפוק אף ברחבין ד' וה " ט דכיון דתיקן המעוות כל שכן שלא יעוות ומכל מקום אף על פי שכתב היתר בהעלה ליבש בנענוע בלא התרה אין ללמוד ממנו היתר בהתרה בלי נענוע דשאני נענוע דהוא מעשה לשם סוכה אבל התרה לחוד לא עשה בגוף הסכך שום מעשה ולא דמי לחבילה שהעלה לסכך בה דסגי בהתרה לחוד לפי פשוטה של משנה דשאני התם דכיון דלא אסירא אלא משום גזירה דחבילה שהעלה ליבש כשהתירן לא מיחלפי שאין אדם מייבש חבילה המותר' וכן פי' הר " ן להדיא טעם זה אבל בהעלה ליבש דאסור משום תעשה ולא מן העשוי אפשר דלא יועיל ההתרה לחוד ואם כן מה שכתב הב " י דסברת הי " א שהביא רבינו כתבה הר " ן וז " ל איכא מ " ד כו' הוא שלא בדקדוק . ולענין הלכה כבר כתבתי דהעיקר הוא דבהעל' ליבש בעי נענוע עם ההתרה ולדעת ר " ת צריך ג " כ שינענעו ממקומו הראשון למקום אחר ואף בהעלה לסכך יש לנהוג כן כמו שנהג ר " ת ואין להקל ג " כ להתיר בנענוע בלי התרה אפילו בהעלה ליבש דהראייה שהביא הר " ן מנסרים איכא למידחיא דדילמא התם שאני דבפקפוק הוא בטול התקרה ליכא למיגזר משא " כ בחבילה דבנענוע ליכא בטול היבוש דכך מתייבשת החבילה במקום האחר כמו במקום הראשון אכתי הגזירה במקומה עומדת והלכך אין היתר בשום דבר כי אם בנענוע עם התרה תחלה והנענוע הוא להזיזו ממקומו נראה לי ודוק היטב . גרסינן בגמרא אמר רבי אבא הני צריפי דאורבני כיון שהותרו ראשי מעדנים שלהן כשרים והא אגידי מתתאי אמר רב פפא דשרי להו רב הונא בריה דרב יהושע אמר אפילו תימא דלא שרי להו כל אגד שאינו עשוי לטלטלו לא שמיה אגד ופירש " י צריפי . כמין כוך עגול ככובע ונחבאים בתוכו ציידי עופות : דאורבני . עשוים מענפי ערבות וגודלין אותו מתחתיו ופיו רחב ולמעלה קושרים ראשי הנצרי' בחבל קשר אחד : ראשי מעדנים . קשר העליון מעדנים כמו התקשר מעדנות כימה : מתתאי לצד פיו . הוא קלוע : דשרי להו . מתיר ראשי החוט שהוא קלוע בו וא " צ להפקיע הקליעה : שאינו עשוי . לטלטלו כגון זה שמשהתיר הקשר העליון אם אתה מטלטלו ניתק מאליו שאין לו עוד אלא פיו קלוע כמין גדיל לאחוז את הנצרים עכ " ל וכן פי' ה " ר ירוחם ופסק כרב הונא אבל הר " ן פי' שמדבר בחבילה ממש הקשורה מב' ראשים קשר אחד בראשן הגס שהיא עיקר והוא נקרא ראשי מעדנים וקשר השני בראשן הדק ע " ש והרמב " ם בפ " ה כתב בסתם כרב הונא גם הרי " ף והרא " ש הביאו הסוגיא בסתם ולא פירשו כלום מ " מ לענין הלכה אע " ג דלא פירשו ודאי דתופסים עיקר כרב הונא דכיון דמילתא דרבנן הוא נקטינן כדברי המיקל אכן בדברי רבינו צ " ע שלא כתב מזה כלום ונראה בעיני ליישב זה שהיה מפרש עוד פירוש אחר בהלכה שלא כפירש " י ושלא כהר " ן והיינו דרב הונא לא מהדר לפרוקי מאי דפרכינן והא אגידי מתתאי כמו שפירש " י והר " ן אלא מהדר לאפלוגי ארבי אבא ומתיר בהני צריפי דאורבני בלי שום התרה כל עיקר דדוקא אגד שעושין בחבילות כדי לטלטל כל האגד שלא יהא צריך לטלטלו אחד אחד התם הוא דגזרו רבנן דאין לסכך בהן גזירה משום חבילה שהעלה ליבש אבל שאר כל אגד שאינו עשוי כדי לטלטלו באוגדו כמו הני צריפין שאוגדין אותן הציידין כדי להתקיים מלאכתן בתוכן אין בהן משום אגד והרי הן דומין למחצלאות העשויו' לסיכוך דאע " ג שהן ארוגים ואגודים אין בהן משום אגד ומסככין בהן דלא גזרו בהן משום חבילה שהעלה ליבש והכי נמי דכותה וכן פי' רבינו ישעיה אחרון ז " ל וכן נראה מדברי הרמב " ם שכתב בסתם וכן כל אגד שאינו עשוי לטלטלו לא שמיה אגד ולא כתב כל עיקר דצריך התרת קשר העליון בצריפי דאורבני משמע דמפרש כפירוש זה שכתבתי דלא בעי התר' כל עיקר כמו באגד בגזע אחד שהרבה קנים יוצאין ממנו שעליו אמר הרמב " ם וכן כל אגד וכו' וכך היה מפרש רבינו גם בהרי " ף והרא " ש ולפי זה כיון שהלכה כרב הונא שאין צריך התרה בשום דבר כל עיקר כ " א בחבילה לכך השמיט רבינו ההיא דצריפי דממילא משמע דדוקא חבילה אבל כל שאר דברים שאינן בכלל חבילה שרי לסכך בה וכך מבואר בסימני הרא " ש שכתב בסתם כל אגד שאינו עשוי לטלטלו לא שמיה אגד כלשון הרמב " ם והיינו על פי פירוש זה שכתבתי כדפי' כנ " ל ליישב דברי רבינו . ולענין הלכה ודאי כן עיקר כפי " זה שהרי אף הר " ן ז " ל נטה מפירש " י בצריפי דאורבני ופירש שמדבר בחבילה ממש וה " ט דלפי פירש " י קשה מה איסור יש באותן כוכין מאחר שאינן דומין לחבילה כל עיקר וה " ה כמחצלות וכו' וכן נראה מדברי הרמב " ם והרי " ף והרא " ש שכתבו בסתם ולא פי' כלום דמשמע דס " ל דא " צ התרה כלל כי אם בחבילה ממש . ומ " מ אין להקל בחבילה ממש דלסגי בהתרה אחת בראשן הגס כמו שפי' הר " ן אליבא דרב הונא אלא בעינן התרה בב' ראשין דהא כבר כתבתי דרב הונא דאמר כל אגד וכו' קאי אכוכין ומהדר לאפלוגי אר' אבא דבכוכין לא בעינן התרה כל עיקר כדפי' אבל בחבילה ממש בעינן התרה לגמרי בב' ראשיו כנ " ל הלכה למעש' :
Orach Chayim.629.17.1 וכן אסרו לסכך בנסרים וכו' מפני שדומין לתקרת הבית וכו' ארישא דמילתא קאי למיהב טעמא למה אסרו לסכך בנסרים שרחבן ד' וקאמר מפני שדומין לתקרב הבית דרוב תקרת הבית עשויין מנסרים שרחבן ד' ואי מכשרת בהו אתי למימר מה לי לסכך באלו ומה לי לישב תחת תקרת הבית שאף הוא בנסרים מקורה וההיא ודאי פסול מדאורייתא דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל השנה :
Orach Chayim.629.18.1 ומ " ש ואפילו הן משופין וכו' שם בגמרא על מתניתין דתקרה שאין עליה מעזיבה ור " ל דאף על פי שהן משופין וחלקין וראויין לתשמיש אינן מקבלין טומאה דפשוטי כלי עץ נינהו אלא דס " ד דליגזור בהו אטו כלים המקבלים טומאה וקאמר דלא גזרינן אלא דאיכא למידק דברישא דמילתיה ברחבי' ד' נמי הו " ל לרבינו לבאר דפסולין אע " פ שאינן משופין וכמו שביאר הרמב " ם בפ " ה על פי הגמרא . כ' בכלבו ובמקומו' שנהגו להקרות בנסרי' דקים אסור לסכך בהן משום גזרת תקר' וכן הדק באלה מחצלאו' של קנים אעפ " י שהיא גדול' באלו המקומות שנוהגין לקבען בגגין כעין תקר' אין מסככין בהן ומעשה היה בעיר נרבונא בחכם אחד שסכך בנסרים דקים פחותים מג' ולעזו עליו ואמרו מימינו לא ראינו וכמעט שלא שמטה בחש " מ אלא שלא נזדמן לו סכך כשר אחר וכן באלה עצים הדקים שגודלין ואורגין אותן ונקראי' קלד " ש אין מסככין בהן דלתקראות הן עשויות מתחלתן ויש בהן משום גזירת תקרה ועכשיו נוהגין לכסות בענפי אילנות וערב' על הלט " ש ואין לכסו' בלט " ש דאע " פ שלא נהגו עכשיו להקרות בלט " ש וא " כ אין בהם משום גזירת תקר' מ " מ יש לחוש למ " ש הסמ " ק דילמא אתי לסכך בהן בקביעות שאין הגשמים יכולין לירד שם .
Orach Chayim.629.19.1 אפילו אם מסוככת כהלכתה וירא שמא ייבש הסכך כו' משנה פרק קמא פירס עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני הנשר פסול' ופירש " י מפני הנשר . שלא יהו עלין וקסמין נושרין על שולחנו והקשו עליו התו' והרא " ש דלמה יפסול אם מגין על אדם מפני החמה ומן הקסמין ומאי שנא מלנאותה והסכימו לפי " ר " ת שפריסת הסדין הוא כדי שלא ייבש השכך או ישרו העלין ותהיה חמתה מרובה מצלתה וכמו שפי' רבינו אך קשה שהרי רבינו הסכים לדעת המפרשים דל " ש קדמה הסוכה או קדם האילן וכו' כדלעיל בסוף סי' תרכ " ו וכאן פסק כר " ת דאם פירס הסדין על הסוכה כדי להגין או ששרוי במים דכשרה ואע " ג דהסדין פסול הוא דמקבל טומאה וממנו בא הצל אפ " ה כשרה מאחר שהסוכה כבר נעשה בהכשר שוב אין הסכך פסול פוסל אותה וא " כ דבריו סותרין זה את זה וי " ל דס " ל לרבינו דכל שעושה להגן הוי כלנאותה ואין שם סכך פסול עליו לפסול שכנגדו דבטל הוא אגב סוכה וה " ה במניח עליה לצורך הבגד כדי ליבשה וכדמוכח בירושלמי דאמר התם כל שלא מפני הנשר כשרה ובכלל זה לנאותה לצורך הבגד דבטל אגב סוכה וכ " כ הר " ן ודוקא באילן שהוא מחובר קאמר דפוסל אפי' אם קדמה הסוכה דלא שייך שם לנאותה ולא בטל אגב סוכה :
Orach Chayim.629.20.1 ומ " ש ובלבד שיהא בתוך ד' לסכך כבר נתבאר בסי' תרכ " ז :
Orach Chayim.629.21.1 ומ " ש ומיהו לכתחילה לא יעשה וכו' שם בעובדא דכיתונתיה דמנימין דאסרה רב אשי לכשיבשה מפני מראית עין דלא לימרו קא מסככי בדבר המקבל טומאה אבל מדינא שרי כיון דפריסת הסדין מתחלה לצורך הבגד היתה הוי כלנאותה ושרי . ומיהו ודאי אם פריסת הסדין מתחלה היתה שלא לצירך כלל פוסל הסוכה מדינא וכבר כתבתי למעלה בסי' זה דאפשר לפרש דאפי' אם היתה פריסת הסדין לצורך הבגד פוסל מדינא בשעת אכילה ושינה וכן פי' הר " ן בשם אחרים וכתב דראוי להחמיר לענין מעשה בזה גם נ " ל להחמיר כפירש " י דאפילו להגין מפני החמה או מפני העלין וקסמין שלא ינשרו על שלחנו פוסל וכ " פ בהגהת סמ " ק וכן נראה מדברי הרמב " ם בפ " ה שכתב בסתם דמשמע דפסול בכל ענין וכן פי' ה' המגיד לשם וכן פסק הרוקח והכי נקטינן . וא " ת והלא בלא סדין נמי אסור לסכך בעשבים שעליהן נושרין כדלעיל וי " ל דודאי אם עשה שום תיקון שלא יהו העלין נושרין שרי אפילו לכתחלה כיון דליכא למיחש שמא יצא מן הסוכה מאחר שעליהן אינן נושרין ואשמעינן כאן דאם פירס תחתיה סדין שלא ישרו העלין כיון שהסדון מקבל טומאה והיא גורם שלא ישרו פסולה הסוכ' ואפילו דיעבד ומתוך שיטת ההלכה היה נראה לי דדוקא במיני סנה כשעליהן נושרין התם דוקא קאמר דאסור לסכך בהן משום דאיכא למיחש בהו שמא יצא מן הסוכה מתוך שהוא חושש שמא יתחוב לו קוץ בבשרו אבל בשאר מינים לא חיישינן שמא יצא מן הסוכה אבל מדברי הרמב " ם ורבינו משמע דאין חילוק בין מיני קוצין לשאר מינין אלא בין דבר שנושר ונובל תמיד התם הוא דאין מסככין בו ואפילו לפי זה הני עצי אילנות ועצי ערבה שעליהן נושרין ג " כ לפעמים כשמנשב עליהן הרוח מ " מ כיון שאינו נושר ונובל תמיד מעצמו מסככין בהו אפילו לכתחלה וכן כתוב צאו ההר והביאו זית ועלי עץ שמן ועלי הדם ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות סוכה ככתוב היונו עבות היינו עץ הדס אמר רב חסדא הדס שוטה לסוכה וענף עבות ללולב והדס לא עדיף משאר עצי ערבה :
Orach Chayim.630.1.1 כל הדברים כו' שהדפנות כשרים מכל דבר משנה פ " ק וכולם כשרים לדפנות ופירש " י דהטעם משום דכל סוכות הכתוב סכך משמע ודנפקא לן דפנות מבסוכת בסוכת בסוכות מייתורא דקראי ולא ממשמעות הלכך סוכות תעשה לך מגרנך אסככה הוא דקאי וכן פי' התוס' בפ " ק ( דף ז' ) בד " ה מחיצה היא וקרייה רחמנא סככה ע " ש :
Orach Chayim.630.2.1 ומ " ש ואפילו חמתה מרובה מצלתה וכו' נקט בלשון אפילו משום דבגמרא אמרו דר' יאשיה נמי מודה דלא בעינן למחיצות פסולת גורן ויקב אלא דס " ל דבחמתו מרובה מצלתו פסולה הסוכה אף בחמתה מחמת הדפנות משום דס " ל דסוכה דירת קבע בעינן ולפיכך צריך שיהא הדופן עבה וכן פירשו התוס' במקום הנזכר אלא דלית הילכתא כר' יאשיה דאוקימנא ליה בשיטה ולכך כתב רבינו ואפילו חמתו מרובה מצלתו נמי כשר ומ " מ לפי מ " ש בהגהת אשיר " י בשם הירושלמי משמע להיפך דדוקא בחמתה מרובה מצלתה כשרין הדפנות משום דלא בעינן דירת קבע אבל מיהא בעינן דבר שאין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ דסככה קרייה רחמנא ומתניתין דכולן כשרין לדפנות אחבילין דסמיך ליה קאי ולא אשאר פסולין ששנינו בסכך ואע " ג דלענין פסק דין העיקר כדברי שאר כל המחברים דכל הפסולין כשרין לדפנות ומדברי בעל המאור בפ " ק שהעתיק הירושלמי מבואר נמי דמכשיר מ " מ בעל הנפש יחוש לדברי הגהות אשיר " י שהם בשם הא " ז ע " פ הירושלמי ועיין במה שאכתוב בס " ם זה אצל עמידת הקנים דרך גדילתן :
Tur Orach Chaim, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .