← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 3,976 sections
Orach Chayim.579.15.1 שיר למעלות ממעמקים וכו' שם בחמישית אומרים ממעמקים דיונה במעי הדגה מעין ממעמקים קראתיך ה' וחותם בעונה בעת צרה שכן כתיב ביה קראתי מצרה לי :
Orach Chayim.579.16.1 תפלה לעני כי יעטוף וכו' שם בששית אומרים תפלה לעני וכו' דבדוד כתיב ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה ובשלמה כשהכניס הארון לבית קדש הקדשים אמר נמי רעב כי יהיה בארץ ולפיכך חותם מרחם על הארץ שהם התפללו על ארץ ישראל ותפלה לעני כי יעטוף על דוחק הגשמים נופל מפני שהכל עניים בימי הרעב כדאמרי' לא נקראו ישראל דלים אלא על עסקי . תבואה :
Orach Chayim.579.17.1 רפאינו ה' וכו' שסיים שמע קולנו וכו' כלו' לאחר שסיים השש ברכות מתחיל רפאינו וכו' ואומר כל הברכה בלי הוספה עד בא " י מצמיח קרן ישועה ואח " כ מתחיל ברכת שמע קולינו וכו' ומוסיף בה התוספת זה שהזכיר בורא עולם במדת רחמים וכו' עד בא " י שומע תפלה ואח " כ רצה וכו' מ " ש וקדיש עד למעלה כלומר חצי קדיש שאומרים עד לעילא מכל ברכתא וכו' ולא יותר : וקורין בפ' אם בחקותי וכו' משנה בפ' בני העיר בתעניות ברכות וקללות ומ " ש שהשלישי קורא מן והקמותי את בריתי אתכם עד סוף כל הקללוח הוא מדתנן בפ' בני העיר אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולן משום שנאמר ואל תקוץ בתוכחתו : ומ " ש דבשחרית קורין ברכות וקללות ובמנחה קורין ויחל הארכתי על זה בסי' תקע " ה ע " ש :
Orach Chayim.579.18.1 מנחה אשרי וכו' עד ושבע ברכות אע " ג דאינו מוסיף כי אם שש ברכות מ " מ מפני שמוסיפין ומאריכין בברכת גואל ישראל כתב שבע כלומר שבע הן עם ברכת גואל ישראל שמוסיפין בה תוספת מרובה על העיקר וכן במשנה פ " ב מונה שבע ברכות זמתחיל מברכת גואל ישראל לפי שמאריכין בה הרבה :
Orach Chayim.579.19.1 ובלבד שיאמר ואשי ישראל וכו' פי' שלא יתחיל ברכת עבודה מרצה אלא מתחיל ואשי ישראל שאין אומרין רצה במנחה אלא כשיש בו נשיאות כפים כמ " ש לעיל בסי' ק " ך בשם רב שרירא גאון והיינו במנחה של שאר תענית שמתפללין סמוך לשקיעת החמה אבל כאן כיון שמתפללין עוד תפילת נעילה ומתפללין מנחה מבע " י מפני שצריכין להתפלל נעילה אחריו ג " כ בעוד שהוא יום וא " כ דמי' תפלת מנחה זו למנחה של שאר ימות השנה שאין לו תענית ושכיחא שכרות ואתיא לאחלופי בה לישא כפים בשעת שכרות ומ " ש אין במנח' זו שמתפללין מבע " י נשיאות כפים ולכן אין אומרים בה רצה ואעפ " י דביה " כ שאין בו ג " כ נשיאות כפים במנחה מה " ט גופיה ואפ " ה נהגו בו לומר רצה כדלעיל בסי' ק " כ איכא למימר היכא דנהוג נהוג והבו דלא להוסיף עליה וע " ל בסי' קכ " ט :
Orach Chayim.579.20.1 נעילה וכו' מדברי רבינו משמע שאין אומרים תפלת נעילה אלא בז' אחרונות והר " ן כתב בפרק בתרא דתענית דאף באמצעיות מתפללין נעילה והאריך בזה ע " ש :
Orach Chayim.580.1.1 כתב בה " ג אלו הימים שמתענין בהן מן התורה וכו' נראה דלפי שתקנו על מקצתם להתענות בהם בחנוכה ובר " ח כאילו היה התענית מן התורה כמו יה " כ דמתענין אף בשבת ולכך אומר דשקולין תענית אלו כאילו היו מן התורה ועי " ל דכיון שמ " ע מן התורה לזעוק ולהריע על כל צרה שלא תבא על הצבור שנאמר וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות וכמ " ש הרמב " ם רפ " א מה' תענית סובר בה " ג דגם דבר זה בכלל מ " ע זו לזעוק ולהתענות בימים שהיה בהם גזירה וצרה גדולה אע " פ שעברה הצרה שגם דבר זה מדרכי התשובה הוא שידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו את אלה וכו' וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרו' מעליהם וגם בכלל מן התורה להורות שצריך להשלים התענית עד צאת הכוכבים כאילו היו מתענים מדברי קבלה שהוא כד " ת כמו ד' צומות דמתענה עד צאת הכוכבים ואיכא למידק במאי דגזרו להתענות בר " ח ובחנוכה הלא משנה שלימה היא דאין גוזרין תענית על הצבור בר " ח בחנוכה ובפורים וכדלעיל בסי' תי " ח וי " ל דאין זה אלא כשגוזריו על כל צרה שלא תבא דאפשר להתענות לאחר ר " ח אבל בתחנית שקבעו על הצרות שעברו בימים אלו שהוא יום מר אי אפשר לדחותם כיון שהתעני' צריך להיות קבוע ביום זה שהיינו בו בצרה וזה היה דעת הרוקח בסי' רי " ב שכתב דבוירמ " ש מתענים גזירה בר " ח סיון וכו' :
Orach Chayim.580.2.1 ומ " ש בי " ז באלול מתו מוציאי דבת הארץ במגפה הקשה על זה הרא " ש בתשובה דממשמעות הכתובים שמתו בט " ב מיד ובאותו היום הית' הגזיר' שימותו במדבר לאחר שהתפלל משה עליהם בט " ב ואז אמרו ישראל חטאנו וכו' ע " כ וב " י נדחק ליישב זה ע " ש ולפעד " נ דאין כאן קושיא שהרי במקרא כתובים בתחלה תפלת משה על ישראל ואח " כ הגזירה שימותו במדבר ואח " כ כתוב והאנשים אשר שלח משה וכו' וימותו במגפ' לפני ה' ואיכא למימר שפיר דתפלת משה וגזירה דימותו במדבר היה בט " ב אבל מיתת המרגלים עצמן לא היתה אלא לאחר ט " ב בי " ז אלול דכך גזרה חכמתו יתברך ומה שהוקש' לב " י למה התקינו להתענות ביום זה אדרבה שמחה מיבעי באותו יום דבאבוד רשעים רנה ומה שתירץ על זה אינו מתקבל אבל לפע " ד האמת הוא דלפי שכל ישראל נענשו על ידם לפי ששמעו לקולם ונגזרה עליהם גזירה וצרה גדולה שימותו במדבר ועל כן מדרך התשובה קבלו עליהן להתענות ביום זה לדורות כדי שישימו ללבם העון הגדול ששמעו לקול הרשעים ולא יחזרו עוד לעשות כמעשה רשעים :
Orach Chayim.581.1.1 תניא בפרקי ר " א וכו' בפ' מ " ו הביאו הרא " ש סוף ר " ה והמרדכי בתחלת' בדפוס גדול ומ " ש על החדש וכו' עד לערבב השטן ליתא בספרי פר " א דידן בר " ח אלול אמר הקב " ה וכו' וכך פירש " י בחומש משמע לכאורה דביום שני דר " ח קאמר וקשה שהרי מר " ח עד בקרו של יה " כ אינו כ " א ל " ח יום ולילותיהן עמהם ותירץ הרא " ם שעלייתו בכ " ט באב בבקר היה ע " כ ואין הלשון משמע כן ותו דא " כ אמאי לא תקעינן בכ " ט באב וי " מ דאלול דההיא שתא מלייה מליוה ובר " ח שהוא ל' של אב עלה וירד בבקרו של יה " כ דהשתא איכא מ' יום ומ' לילות ואעפ " י דהאידנא לא מצינו אלול מעובר קודם עזרא אפשר שהיה מעובר כדאיתא בפ " ק דביצה ופ " ק דר " ה ועוד אפשר ליישב דירידתו ביה " כ סמוך לערב היתה ויה " כ ממנין מ' הוא ועלייתו בתחלת ליל ר " ח שהוא ל' של אב היתה כי אז א " ל הקב " ה עלה אלי ההרה ועלה מיד ומ " ש כל עליותיו בהשכמה היו אין זה אלא בעלה מאליו אבל ע " פ הדיבור עלה מיד וכמ " ש הרא " ם בסדר יתרו : ומ " ש רש " י בסדר כי תשא ובר " ח נאמר לו ועלית בבקר וכו' ה " פ בליל ר " ח א " ל היה נכון לבקר והוא שיהא מזמין עצמו בליל' בענין שיהא בבקר בראש ההר וז " ש היה נכון לבקר ועלית בבקר אל הר סיני וכן עשה דבלילה היה בשיפולי ההר ובבקר עלה אל ראש ההר ולא תקנו לתקוע בערב אלא בשחרית דל' של אב כי אז עלה אל ראש ההר כי באותה שעה העבירו שופר במחנה וכו' :
Orach Chayim.581.2.1 והעבירו שופר בכל המחנה שהרי עלה להר כצ " ל ופירוש שע " י תקיעה זו נתקבצו כולן והגידו להם הרי משה עלה להר וכו' ולפי דאיכא למימר דאם היו מעבירין כרוז נמי היו נמנעים מחטוא ואין מעלה בשופר זה לכך אמר והקב " ה נתעלה אותו יום באותו שופר שנאמר עלה אלהים בתרועה וגו' פי' עלה אלהים בתרועה היא תרועה דר " ה דכתיב יום תרועה יהיה לכם אבל ה' בקול שופר מקרא יתר הוא ואתא לדרשא דבקול שופר דמדבר דעל ידו הלכו אחרי ה' ולא טעו בע " ג גם בזה נתעלה המקום ב " ה וב " ש ולכן התקינו שיהיו תוקעין בשופר בר " ח אלול בכל שנה ושנה ולפי שעדיין לא ידענו למה תוקעין כל החדש אמר שהוא להזהיר על התשובה ומשופר המדבר למדנו שמתחילין בר " ח ולפי שלפי זה קשה דגם כל עשרת ימי תשובה יתקעו כדי להזהיר על תשובה ע " כ אמר וכדי לערבב על השטן שלא יהא נודע לו מתי יהא ר " ה דמטעם זה אין ראוי לתקוע אלא לפני ר " ה בלבד ומיהו טעם זה בלחוד היה מספיק לתקוע ג' או ד' ימים לפני ר " ה אבל מטעם זה להזהיר על תשובה צריך כל החדש משום דאיכא אסמכתא מקרא אני לדודי ודודי לי ר " ת אלול וס " ת עולה מ' כנגד מ' יום מר " ח אלול ועד יה " כ כי באלו מ' ימי התשובה מקובלת להיות לבו קרוב אל דודו בתשובה ואז דודו קרוב לקבל תשובה מאהבה ועוד סמך מקרא ומל ה' אלהיך " את " לבבך " ואת " לבב זרעך ר " ת אלול וכמ " ש האחרונים בספריהם :
Orach Chayim.581.3.1 ואמר רב האי וכו' עד ואנו מנהגינו כהנך דקיימי מר " ח אלול משמע מדברי רבי' שכל זה אמר רב האי אבל ממ " ש בסוף ר " ה משמע דהאי ואנו מנהגינו וכו' הוא להרי " ץ גיאות וכ " כ ה " ר ירוחם ח " ג :
Orach Chayim.581.4.1 ומ " ש לעמוד באשמורת הבוקר וכו' הטעם מהא דאיתא בפ " ק דע " ג הקב " ה שט בי " ח עולמות ובג' שעות אחרונות שט בעולם הזה ועיין בספר המוסר פ " ד :
Orach Chayim.581.5.1 וכי ראשון הוא פי' דליכא למימר דביום הראשון של חג הסוכות קאמר דלמה תלה יותר מצות נטילת לולב ביום הראשון של חג ובמצות עשיי' סוכה וחגיגה תלה אותם במנין ט " ו בחדש . ותירצו דאתא לדרש' לאורויי דיום ט " ו הוא ראשון בחודש לחשבון עונות דקודם ט " ו בחדש לא היו נחשבין דמער " ה הניח להם שליש וכו' ומיהו הדרא קושיא לדוכתא למה תלה הכתוב דרשא זו בלולב יותר מבסוכה ומבחגיגה ונראה דלפי דבריש תענית תנן מאימתי מזכירין גבורות גשמים ר' אליעזר אומר מי " ט הראשון של חג ואמר רבי אבהו לא למדה ר " א אלא מלולב דכיון דארבע מינין הללו באין לרצות על המים דכשם דאי אפשר לאלו הד' מינין בלא מים כך אי אפשר לעולם בלא מים לכך צריך להזכיר ג " כ משיב הרוח ומוריד הגשם מי " ט הראשון של חג כדי לרצות על המים ולפי זה ניחא דכתיב ביום הראשון גבי נטילת לולב למדרש זה ראשון לחשבון עונות והוא דבפ " ק דתענית איתא א " ר תנחום בר חנילאי אין הגשמים יורדין אא " כ נמחלו עונותיהם של ישראל שנאמר רצית ה' ארצך שבת שבות יעקב וגו' וא " כ בא הכתוב בעצמו ליישב מה שהקשה הוא גופיה למה ציוה הקב " ה להקדי' נטילת לולב לרצות על המים מי " ט הראשון והלא זמן הרביעה לא הגיע אלא בר " ח כסליו ולכל היותר לא הגיע אלא בי " ז בחשון ועל זה אמר תדעו למה הקדים לרצות על המים כי הלא היום הוא יום ראשון בחדש לחשבון עונו' כי מהיום והלא' נחשבין כל עונות ואם יהיו נחתמין העונות לפניו יתעלה לא תהיו זוכין לירידת גשמים ועל כן צריכים אתם לרצות על המים מי " ט הראשון כדי שיתרצה המקום להוריד לכם גשמים בשעה שנמחלו עונותיהן של ישראל מכאן והלא' חושבנא כי יום זה ראשון בחדש לחשבון עונות :
Orach Chayim.581.6.1 אבל ישראל אינם כן וכתב מהרש " ל ויש מקשין לפ " ז ילבוש בגדים מרוקמים וצבעי ארגמן ונ " ל דא " כ אין כאן הוכח' שבטוח בו ית' כי שמא אינו מפחד מיום הדין כלל ואינו חש אבל כשלובש לבנים זוכר ביום המיתה אי נמי מראה הסליחה ע " ד אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וגו' :
Orach Chayim.582.1.1 ובדיעבד פליגי וכו' כ " כ הרא " ש לשם לכאורה משמע דרצונם לומר דדוקא בדיעבד פליגי אבל בלכתחלה הכל מודים דצ " ל המלך הקדוש וקשה דא " כ במסקנא דקאמר והילכתא המלך הקדוש הו " ל לומר בפירוש והלכתא אס אמר האל הקדוש לא יצא דהוה ליה למיפסק הלכתא במאי פליגי לכן נראה עיקר דפליגי אף בלכתחלה לרבי אלעזר הכל תלוי ברצונו ולפיכך קאמר והלכתא המלך וכו' כלומר אין לו לומר כלל אלא המלך אבל ודאי דס " ל לרבה דאף בדיעבד לא יצא מדאמר ר " א יצא מכלל דלרבה לא יצא אף בדיעבד כן כי' ה " ר יונה וקרוב לפרש כן גם דברי הרא " ש ורבי' דר " ל דאף בדיעבד פליגי ולאפוקי מדעת אבי העזרי דבסמוך דלא פליגי אלא בלכתחלה וכו' :
Orach Chayim.582.2.1 ואבי עזרי וכו' כתב דלא פליגי אלא לכתחלה וכו' ונראה דס " ל דכיון דאין מפורש בתלמוד דמחזירין יש לנו לתפוס הכלל דתניא בפ' במה מדליקין כל ימים שאין בהן קרבן מוסף טעה ולא הזכיר א " צ להחזיר פירוש כל דבר שהזכרתו מדרבנן א " צ לחזור דמה שיש בו קרבן מוסף הזכרתו מן התורה היא ואע " פ דהזכרה דמשיב הרוח נמי מדרבנן היא וצריך לחזור אם טעה התם פסק התלמוד בפירוש דצריך לחזור והא דקאמ' יצא לא מכרעה דבדיעבד פליגי דאיכא לפרש דה " ק הבא לימלך א " ל שיצא בהאל כמו בהמלך אבל לרב עדיף המלך ומיהו אף לרב אין צריך לחזור בדיעבד וכך פי' המרדכי לדעת ראבי " ה וכן בריש פ' הקורא את המגילה עומד או יושב יצא פי' הר " ן דיצא אפי' לכתחלה קאמר ועי " ל סימן תר " צ והכי נמי משמע מדלא שמעינן ליה לרבה דקאמר בפירוש דבדיעבד לא יצא ועיין במ " ש ה " ר יונה בפ " ק דברכו' ועוד נראה דמדקאמר רב כל השנה וכו' דלא איצטריך נראה דה " ק כל השנה מתפללין לכתחלה האל חוץ מעשרה ימים שבין ר " ה ויה " כ שאומרים לכתחלה המלך אבל בדיעבד יצא בכל ענין בין בכל השנה בין בר " ה וי " כ דאין לפרש דאדיעבד קאי ואמר כל השנה וכו' דאין ספק דבכל השנה אין קפידא אם אמר המלך דמ " ש המלך מהאל אלא אלכתחלה קאי ולא קשה אמאי לא אמר ר " א דבי' ימים נמי אומרין האל דא " כ הוה משמע דלכתחלה נמי אמרינן האל ולא המלך והא ליתא דלפי שיטה זו בלכתחלה ס " ל לר " א דיצא בזה כמו בזה משא " כ בשאר ימות השנה דלכתחלה צ " ל האל בדוקא . כ' ב " י בשם הרשב " א על ש " צ שטעה ואמר האל הקדוש ובתכ " ד חזר ואמר המלך הקדוש א " צ לחזור ולמד ב " י ממנו דה " ה בהמלך המשפט וכ " פ בש " ע ובהגה " מ פ " י דתפלה דחו לדברי האומר דלא פליגי רבה ור " א אלא בהמלך המשפט אבל בהמלך הקדוש אין מחזירין והכי משמע מדברי הפוסקים דאין חלוק אלא דרבי' לעיל בסי' קי " ח בשם אביו הרא " ש ואחיו ה " ר יחיאל כתב לחלק דמאחר שנהגו לומר בכל שנה מלך אוהב צדקה ומשפט א " צ לחזור אם טעה ולא אמר המלך המשפט וכ " פ בהגה " ת ש " ע ואע " פ שהראב " ד כתב דחוזר ומביאו ב " י אזלינן לקולא בהך מלתא אבל אם טעה בהמלך הקדוש צריך לחזור והכי נקטינן :
Orach Chayim.582.3.1 נוהגין באשכנז וכו' נראה דס " ל דאף בסוף ברכה ותחלתם נוהגין להתפלל בכריעה דהכי משמע מדניאל שהיה עומד בדין שהלשינו עליו על התפלה והוה בריך על ברכוהי וכן משלמה דכתיב ויהי ככלות שלמה להתפלל וגו' קם מלפני ה' מכרוע על ברכיו ומלך נדון בכל יום וכ " כ אבודרה " ם ובהגה' סמ " ק סי' י " א אבל המדקדקים מכוונים לזקוף וכו' ולאו דוקא בסוף הברכו' דה " ה בתחלתם וכ " כ בסמ " ק בפנים כדעת המדקדקים מיהו משמע דלכ " ע כיון שאנו תלויין בדין צריך להתפלל בכריעה על ברכיו כשלמה ודניאל אבל אין נוהגין כן אלא יתפלל בכריעת ראשו עם גופו בלבד והכי משמע להדיא בתוס' ספ " ק דברכו' שכתב ובר " ה וביה " כ שאנו שוחין כל שעה בתפלה צריך ליזהר שיסיים הברכה רק שיכרע בברוך ושיגביה מיד וכו' כלומר רק שיכריע עד ברוך ושיגביה מיד :
Orach Chayim.582.4.1 ותקנו להוסיף וכו' עד דכתיב ובשוב רשע מרשעתו כל פשעיו וכו' לפי נוסח' זו צריך לפרש דמ " ש דכתיב בשוב כו' רבינו הוא שאומר דאצל הרשע כשישוב מרשעתו כתיב ביה כל פשעיו וכו' דעיקר ראייתו אינה אלא מפסוק כל פשעיו ולא מפסוק ובשוב וגו' ובמקצת נוסחאו' כתיב דכתיב ובשוב רשע מרשעתו אשר עשה ועשה משפט וצדקה הוא את נפשו יחיה וכתיב כל פשעיו וכו' וקשה הא לא כתיב זכירה בהאי קרא ותירץ ב " י דכתיב בקרא דלעיל מיניה והרב בע " י בסדר אמור כתב דמאי דקאמר דכתיב ובשוב רשע וכו' אינו להביא ראיה דבחיים נופל לשון זכירה דהא פשיטא היא אלא לפרש על שתקנו להתפלל על החיות בלבד לזה הביא ראיה דכתיב בשוב וכו' הוא את נפשו יחיה דאלמא דעיקר הבקשה לבעל התשובה הוא על חיותו :
Orach Chayim.582.5.1 וכן יש בפסוק ועוד בה עשיריה אע " ג דיש בו ט " ו תיבות כתב הר " א מפראג דכנגדו ט " ו תיבו' עם מלך עוזר ומושיע ומגן עכ " ל ואע " ג דקודם זה לא מנה אלא התוס' כיון דמניינים אלו אינן אלא סמך בעלמא היכא דלא סליק חושבנא אלא בהדייהו עבדינן בהדייהו וכן פי' ב " י בסמוך ומהרש " ל פי' דמתחיל למנו' י " א אחרי ושבה ואותן ד' תיבו' הקדמה היא דאיירי בתשובה ולשון רבינו מוכח הכי דקאמר וכן יש בפסוק ועוד בה עשיריה ושבה ולא אמר וי " א תיבו' שבפסוק ועוד בה וכו' עכ " ל וכיוצא בזה כתב ב " י :
Orach Chayim.582.6.1 ויש בהן ס " ח אותיו' כמנין חיים הב " י נדחק ליישב לשון זה וכתב דס " ח אותיו' בזכרינו כשיהיה זוכרינו מלא וי " ו יו " ד ולא נהירא דצריך ליזהר שלא יאמר זוכרינו בחולם דאינו ל' בקשה אלא פירוש זוכר שלנו ויפסיד הכונה וכמ " ש במנהגים ולפי דרכו היה אפשר למצוא ס " ח אותיו' כשיהא כתבינו מלא וי " ו יו " ד ותיב'החיים בה " א ותיבת זכרינו מלא יו " ד וכך היא נוסחא שלנו וב " י לא פי' כן מפני שנוסחת ספרדים אינה כלשון זה ומיהו קשה בלשון רבינו שאמר ויש בהן דאי אזכרנו קאמר הו " ל לומר ויש בו על כן נראה דאזכרנו ואכל הפסוקים שהביא קאי ואמר ויש בהן ס " ח אותיו' ופירוש אותיו' תיבו' כלשון רבי' ז " ל בברכו' גדולה נקמה שניתנה בין ב' אותיו' לחד פירושא א " נ ט " ס הוא וצ " ל ויש בהם ס " ח תיבות והוא דבזכרינו י " א תיבות וי " א בפסוק החפץ אחפוץ וי " א בפסוק כל פשעיו וי " א בפסוק ובשוב רשע וט " ו בפסוק ועוד בה עשיריה וח' בפסוק כי זכר סך הכל ס " ח תיבו' ואומר רבינו וזהו לחיים כלומר לפ " ז מתיישב מה שאין אומרים זכרינו שתחיינו אלא שבאו לבקש שבזכות התשובה המפורש' בפסוקים אלו ובמטבע של זכרינו שיש בהן ס " ח תיבות כמנין חיים יזכרנו לחיים :
Orach Chayim.582.7.1 והר " ם מרוטנבור " ק היה אומר לחיים וכו' הר " א מפראג תמה ע " ז ואמר שהרי בישעיה כתב לחיים בירושלים בפת " ח וכו' ומהרש " ל כ' כי מהר " ם אזיל לטעמיה דכל היכא דאיכא למיטעי לא סמכינן אקרא וכמ " ש גבי ברהמ " ז בענין נודה לך כדלעיל בסימן קפ " ז עכ " ל ומיהו אינו מתיישב למה הקפיד כאן יותר מעל מה שאנו אומרים בכל יום בהשכיבנו והעמידנו מלכנו לחיים ושמור צאתנו ובואנו לחיים אלא יראה העיקר שלא הקפיד אלא בר " ה ויה " כ שאנו תלויין בדין והשטן מקטרג לומר פיו הכשילו שאומר לחיים בפת " ח דמשמעו לא חיים וברית כרותה לשפתים לפסוק עליו הדין למות לא לחיים על פי מעשיו ואין לכנס עמו לפנים משורת הדין ע " פ החסד והרחמים אבל בשאר ימות השנה היה קורא לחיים בפת " ח על פי הדקדוק דכשהשו " א באה בתחלת התיבה באותיו' שאינה אחע " ה ולא בי " ת קוראין אותה בפת " ח :
Orach Chayim.582.8.1 ומ " ש עד לבסוף בהודאה וכו' ומיהו במנהגים כתב שלא יאמרו לחיים טובים אלא אצל בספר החיים וכך נראה מכתובים דדוד דעשה ג' חלקים דתחלה התפלל על השוגג דאין ראוי להקפיד עליו וככותי שמבקש מעט מים שאינן מקפידין עליהן דבאין חנם לעולם ואחר כך על המזיד שראוי להקפיד עליו כשאלת הכותי על הבצל שלא הגיע בחנם אלא בדמים ומקפידין עליו ואח " כ על העברות החזקות שאם ימשלו הם באדם לא יועיל לו מה שנמחלו לו השגגות והזדונות כשאלת הכותי בצל בלא פיתא אין בו תועלת דנסיב ליבא וכן שאלתינו תחלה זכרינו לחיים כי אין להקפיד על הזכירה ואח " כ וכתוב לחיים דראוי להקפיד על מעשה ומלאכת הכתיבה ואח " כ לבסוף שאלתינו דאין תועלת לא בזכירה ולא בכתיבה אם לא יהיו חיים טובים ולכן בסוף יאמר בספר חיים טובים כנ " ל עיקר אלא שמהרש " ל כ' שאין לומר אלא וכתוב לחיים כל בני בריתך וכן בספר חיים ברכה ושלום וכו' ובנעילה אומר וכתוב לחיים טובים בני בריתך ומדלגים כל כי אין להוסיף אלא ה' תיבו' ואין להזכיר חיים טובים אלא בנעילה וכ " כ בהגהו' דמנהגים וכן ראיתי שנהגו כך כל המקומו' ועכשיו על ידי המדפיסים נשתבש המנהג איש הישר בעיניו ידפיס לו וזה אומר בכה וזה אומר בכה . ה " ג כנגד מ " ד תיבו' שיש מן כה אמר ה' צבאות עוד אשר יבואו עמי וגו' עד ולחלות את פני ה' :
Orach Chayim.582.9.1 ומ " ש ושם של ד' מתגלגל בצירופו ע " ב עי' פירושו בב " י . עוד מצאתי פירושו היו " 'ד שהיא אות ראשונה לד' אותיות השם חשוב אותה ד' פעמים ה' חשוב אותה ג " פ וא " ו חשוב אוחו ב " 'פ ה " א אחרונה חשוב אותה פעם אחת בין הכל עולה ע " 'ב :
Orach Chayim.582.10.1 ויש מהגאונים שאמרו שאין לאמרו פי' כל התוס' אין לאומרו וכ " כ בה " ג וכו' אבל בספר החיים אומרים וכו' דלשון לא בנ' ראשונות כו' משמע דבתוך ג' הראשונות ובתוך ג' אחרונות בעוד שהוא עוסק בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשאלת צרכיו אבל כשכבר סיים השבח ולא חסר כ " א לחתום בברכה אין זה הפסק והו " 'ל כתחנונים :
Orach Chayim.582.11.1 וכתב ר " י וכו' וכ " כ התוס' סוף פ " ק דברכות ונראה דר " י סובר דסתמא דמילתא דנוסח התפלה שביד כל ישראל קבלנוה מאנשי כנסת הגדולה וכל המשנה ממטבע שתקנו חכמים ז " ל הו " ל ברכה שאינה צריכה וצריך לחזור והא דלא הוזכר בתלמוד דמחזירין היינו משום דלא פליגי בה דלכ " ע מחזירין אם שינה כמו כל התפלות שתקנו חכמים ובהמלך הקדוש ובהמלך המשפט דפליגי בה ואיכא מ " ד דיצא בזה כמו בזה הוזכרה בתלמוד אבל כל שאר נוסח התפלה לא הוצרכו להזכיר כנ " ל ליישב דעת ר " י מיהו רבים חולקים עליו והכי נקטינן לקולא שלא לחזור בזכרינו וכו' : ה " ג וכתיב והיו לכם לזכרון ואכולהו קאי וע " ל סימן תקצ " א אם בכלל זה שלא להזכיר פסוקי דר " ח בתפלת מוסף :
Orach Chayim.582.12.1 ואין אומרין ותתן לנו וכו' עד וכן פשט המנהג הכל כתוב באשיר " י סוף ר " ה אלא שרבינו שינה וכתב דברי רבי' האי סמוך לדברי רשב " א מפני שרב האי אמר אלא את יום הזכרון הזה זכרון תרועה דמשמע דחולק אדברי הרשב " ח שמחלק בין שבת לחול אלא לעולם יאמר זכרון תרועה אלא דצריך טעם למה דאי משום דכתיב זכרון תרועה מקרא קודש גבי ר " ה ויום תרועה לא כתיב הלא רב האי ס " ל בסמוך דא " א מקרא קודש . ובתרומת הדשן סימן קמ " ה פי' משום דלילה לאו זמן תרועה לפיכך אפי' בחול קאמר רב האי דאומר זכרון תרועה ומ " מ חולק הוא אהרשב " ח שאינו מחלק אלא בין שבת לחול דמשמע דבחול אפי' בלילה יאמר יום תרועה והמנהג עכשיו כהרשב " ח דבחול אפילו בלילה אומר יום תרועה דההוא יומא זמן תרועה הוא למחר ובשבת אומר זכרון תרועה אפילו ביום :
Orach Chayim.582.13.1 ומ " ש רבינו על דברי רב האי וכן פשט המנהג אינו חוזר על אמירת זכרון תרועה אלא על אמירת מועדים לבד וכן מבואר באשיר " י וכמ " ש ה " ר ירוחם שלא הזכירו בדברי רב האי כי אם מאמירת מועדים בלבד ועל זה כתבו שכן המנהג פשוט שלא לומר מועדים וכו' ע " ש :
Orach Chayim.582.14.1 ונוהגין בספרד וכו' עד ובאשכנז אין נוהגין לאמרו והכי מסתבר וכו' וכ " כ לעיל בסי' ת " ץ מיהו עכשיו נשתנה המנהג באשכנז שאומרים מקרא קודש בי " ט ובחול המועד וכיוצא בזה אשכחן שנשתנה המנהג בענין צדקתך כדלעיל בסימן רצ " ב וכן לענין לכפול כל סוף פסוק של כל מזמור לעיל בסימן נ " א וכמ " ש ב " י לשם . ועיין עוד למעלה בסי' ת " צ במ " ש לשם ואומר יעלה ויבא וכו' עד ודברך מלכנו אמת וכו' המרדכי כתב הטעם מדאיתא באגדה לעולם ה' דברך נצב וגו' כמו שהעתיק ב " י ועיין בספר כד הקמח אות רי " ש מה שכתב בזה : ובמנהגים בהגהו' הזהיר שלא לומר ודברך מלכנו אלא ודברך אמת וכו' שנא' לעולם ה' דברך נצב וכו' והכי נהוג :
Orach Chayim.582.15.1 אבל והשיאנו וכו' סברות אלו כולם כתבם הרא " ש סוף ר " ה ולשון אבל חוזר אל מ " ש לעיל בסמוך דמנהג פשוט שלא לומר ומועדים לשמחה והיה עולה על לב דגם והשיאנו שהיא ברכת מועדים אין לאומרו ע " כ אמר אבל בוהשיאנו עדיין מחלוקת ובאשכנז ובצרפת אין אומרין אותו אבל בשאר ארצות אומרים אותו וכן מבואר באשיר " י שאף שהמנהג פשוט בכלהמקומות שלא לומר מועדים לשמחה וכו' מ " מ להשיאנו אומרי' אותו בשאר ארצות זולתי אשכנז וצרפת ונראה דשפיר יש לחלק דוהשיאנו אע " פ דעיקרא ניתקנה אברכת מועדים כדכתי' כברכת ה' אלהיך וזה נאמר בג' רגלים מ " מ מאחר שגם ר " ה ויה " כ אקרו מועדי ה' ראוי הוא להתפלל אף עכשיו אברכת מועדים אע " פ שהוא נאמר בג' רגלים אבל ותתן לנו מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום חג הזכרון הזה דלשון זה משמעו שנתינת ר " ה ויה " כ היא לשמחה ולששון כשאר תגים ומועדים וזמנים וזה ודאי אינו אלא לדון לברואי עולם ניתנו ולשוב בתשובה לכך א " א אותו בשום מקום כך נראה לפרש לדידהו מיהו מנהגינו שלא לומר גם והשיאנו :
Orach Chayim.583.1.1 גרסינן בפ " ק דכריתות וכו' וז " ל האגוד' סוף ר " ה י " מ רוביא כדי שירבו ישראל וכרתי כדי שיכרתו שונאי ישראל וקשה א " כ יאכל כל דבר אם טוב הוא יהיה כנגד ישראל ואם רעה הוא יהפוך כנגד שונאי ישראל אלא יש לתרץ רוביא וכרתי שניהם גדלים מהר וסימן טוב הם עכ " ל וכתב עוד בשם הגאונים הילכך רגילין לאכול דבש ותפוחים מתוקים סימן לשנה מתוקה ולא יאכלם בלא ברכה ואף כי אוכלים בתוך הסעודה אחר ברכת המוציא עכ " ל ואוכלין ראש כבש וכו' בהגהות אשיר " י להטביל הראש בדבש וכן כתב התשב " ץ בשם מהר " ם וכן נהג מהרי " ל :
Orach Chayim.584.1.1 שחרית משכימין וכו' אע " ג דבפרק הקורא עומד תניא בי " ט מאחרין לבא וממהרין לצאת ופי' רש " י מאחרין לבא לבהכ " נ שצריך לטרוח בסעודת י " ט וממהרין לצאת משום שמחת י " ט ס " ל לרבינו דאין זה אלא בג' רגלים שניתנו לששון ולשמחה אבל בר " ה שהעולם נדון בו ומקצת גאונים כתבו דטוב להתענות בו אע " ג דלא קי " ל הכי מ " מ אינו הגון להרבות בסעודה וכדלקמן בסימן תקצ " ז ועוד דמנהגנו להרבות בקרוב " ץ והגון ליזהר ביותר בר " ה שהוא יום הדין לקרות שמע בעונתה גם לקיים מצות תקיעת שופר בהשכמה ועוד צריך למהר לצאת קודם שש שעות לכן כתב שחרית משכימין וכו' וכן בסימן רפ " א גבי שבת ובסימן תר " כ גבי יה " כ כתב ג " כ שחרית משכימין כדתניא התם אבל בה' י " ט בסי' תפ " ח כ' בשחרית נכנסין בבהכ " נ נזהר דלא כתב משכימין לפי דבשלש רגלים מאחרין לבא לבהכ " נ משום דמצוה לטרוח בסעודת י " ט ועיין במ " ש לקמן בסי' תרמ " ד :
Orach Chayim.584.2.1 ומחזיר ש " ץ וכו' אע " ג דאזהרה זו גם בכל שאר ימות השנה כדלעיל בסימן קכ " ד מ " מ כיון דקי " ל כר " ג דבתפלות ר " ה ויה " כ הש " ץ מוציא אף לבקי לדעת רבינו אף בתפלת יוצר דר " ה כך הדין כדלקמן בסימן תקצ " א לפיכך הזהיר על הש " צ ליזהר בר " ה להתפלל בכוונה ובנחת וכו' וז " ש וכל הצבור יכוונו וכו' דאפילו הבקי יכוין משא " כ בשאר ימות השנה דאין הש " צ מוציא אלא לשאינו בקי ואין הבקי צריך לכוין אבל ר " ה כולם צריכין לכוין . כתב במרדכי ספ " ק דר " ה בני אדם החבושים אין מביאין אצלם ס " ת אפי' בר " ה ויה " כ ומהר " ם מפדוא " ה חילק דדוקא כשלא היו מייחדן אצלם מערב ר " ה שום ארון או תיבה רק מביאין אותה ממקום אחר בשעת קריאה ואחר הקריאה מחזירין הספר למקומו בענין זה הוי גנאי לס " ת שיוליכו הס " ת אצלם וכו' ע " ש בתשובה סימן פ " ח :
Orach Chayim.585.1.1 ועומד התוקע לתקוע וכו' כ " כ בהגהות סמ " ק סימן צ " ג :
Orach Chayim.585.2.1 ומ " ש יברך לשמוע קול שופר כך היא הסכמת הפוסקים וכך נוהגין דלא כהסמ " ג שפסק כר " ת לברך לתקוע בשופר ומיהו בדיעבד אם בירך לתקוע בשופר יצא וא " צ לחזור לברך לשמוע . ובשם אגודה ושכל טוב דאין לומר בקול דמשמע לעשות צוויו ולשמוע בקולו אלא יאמר קול שופר :
Orach Chayim.585.3.1 ומ " ש דלאו בתקיעה תליא מילתא וכו' כן כתב הרא " ש וכתב עוד ופעמים שהתוקע בעצמו לא יצא כגון שהיה עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ותוקע עכ " ל ודעת רבי' דהאי ופעמים וכו' הוא לפרש הא דתנן התוקע לתוך הבור לא יצא דמשמע דהתוקע עצמו נמי לא יצא ולמה לא יצא הלא העומד בבור ותוקע ודאי שומע קול שופר ועל זה אמר ופעמים וכו' דבהא ודאי אף התוקע אינו שומע קול שופר אלא קול הברה ולא יצא ולפי זה הא דאיתא התם ל " ש אלא לאותן העומדין על שפת הבור וכו' לא אתא להוציא התוקע עצמו דיצא אפי' עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ואין לחלק בין העומד על שפת הבור ובין עומדין בבור אלא לשומעין דהא ודאי ליתא דפשטא דמתני' משמע דבתוקע עצמו נמי קאמר דלא יצא אם שמע קול הברה וה " ק ל " ש דלא יצאו אלא לעומדין על שפת הבור בין תוקע עצמו ובין לשומעין ממנו התקיעה כיון דלא שמעו אלא קול הברה אבל אותן העומדין בבור דשומע קול שופר יצא בין התוקע עצמו ובין השומעין ממנו התקיעה השתא מפשטא דמתני' שמעינן דאף התוקע לא יצא אם לא שמע קול שופר אלא קול הברה א " כ השמיעה עיקר אם שמע קול שופר אע " פ דלא תקע ולכן יש לברך לשמוע קול שופר ולזה לא הביא רבינו אלא המשנה לבדה שממנה עיקר הראייה והשמיט האי ופעמים וכו' מפני שאינה אלא לפרש המשנה ובזה נתיישבה ההשגה שהשיג הר " א מזרחי על רבינו לפי מה שהבין דאין הוכחת דין זה דבשמיעה תליא מילתא מגופא דמתני' אלא בהצטרף מילתא דרבא דליתא אלא מגופה דמתני' לחוד מויתי כדפי' :
Orach Chayim.585.4.1 כתב אבי העזרי ויברך שהחיינו וכ " כ הרמב " ם בפי " א מה " ברכות והסמ " ג בה' שופר ואינו מפורש בתלמוד וכן דאומרים שהחיינו על קביעות מזוזה ומעקה כמ " ש הרמב " ם לשם אינו מפורש בתלמוד ובמרדכי הארוך סוף סוכה ראיתי בשם הגאונים דהא דמברך אקידוש דר " ה שהחיינו ואינו פוטר זמן דתקיעת שופר היינו משום דלאו דאורייתא היא אלא רבנן שווינהו כרגלים דהא בעיא היא ס " פ בכל מערבין אי אמרינן זמן בר " ה ויה " כ משום דלאו רגלים נינהו ואסיקנא דאומר זמן מדרבנן והשתא לא אתא זמן דמדרבנן אקידוש ומפיק זמן דתקיעת שופר אורייתא אבל זמן דסוכה שעל הכוס מדאורייתא הוא ומפיק זמן דלולב דהוי דאורייתא השתא ניחא דכיון דתניא בפרק לולב וערבה דמברך שהחיינו אלולב ואסוכה שמעינן דכל שכן דצריך לברך שהחיינו אתקיעת שופר :
Orach Chayim.585.5.1 ואם התחיל לתקוע וכו' פי' מתחיל ממקום שפסק וכן כתב הרא " ש ומביאו ב " י וכן הדין בש " ץ שטעה שמתחיל השני מתחלת הברכה שטעה זה כדלעיל בסימן קכ " ו ולא דמי להקורא בתורה ונשתתק דהשני מתחיל ממקום שהתחיל הראשון אף על פי דשומע כקורא בתורה שאני דכתיב תורת ה' תמימה וכו' כדלעיל סימן ק " מ וכמ " ש הרא " ש ע " ש ראבי " ה בפרק הקורא עומד :
Orach Chayim.585.6.1 ומ " ש ואפי' אם בירך ולא יכול לתקוע כלל וכו' אינו מדברי ר " י כי במרדכי הארוך סוף ר " ה כתב משם ראבי " ה דאם לא התחיל הראשון לתקוע מספקא ליה לר " י אם אחר יכול לתקוע בברכה שבירך הראשון או לא אלא מדברי רבינו הוא שפסק כן כמ " ש הרא " ש :
Orach Chayim.585.7.1 ומ " ש וברכה לבטלה לא הוי כיון שיוצא בתקיעת השני כתב ב " י וז " ל נ " ל דה " ק ברכה לבטלה לא הוי כיון שהשני יוצא בברכתו אלא שתלה הדבר בשיוצא בתקיעת השני ולא דק כיון דהשני יוצא בברכתו אע " פ שלא יצא הוא בתקיעת השני כגון שיצא והלך לו או שסתם אזניו ולא שמע התקיעה לא היתה ברכתו לבטלה עכ " ל דעת ב " י דכיון דקיי " ל דכל ברכות שהם חובה אע " פ שיצא מוציא כדאיתא ס " פ ראוהו ב " ד א " כ ה " נ זה שבירך ולא תקע ואפי' יצא והלך לו ולא יצא ידי חובת תקיעה נמי לא הוי ברכה לבטלה כיון דברכת חובה היא ומטעם דכל ישראל ערבים זה בזה מיהו אפשר ליישב דברי רבי' דלא אמרו בברכת חובה אף על פי שיצא מוציא אלא להוציא את שאינו בקי אבל לא להוציא את הבקי כדלעיל בסימן רע " ג בשם בה " ג ובק " ש ובתפלה אף שאינו בקי לא כדלקמן בסי' תקצ " ד והשתא בתקיעת שופר היה נראה שצריך השני לברך לכתחלה אם הוא בקי שאינו יוצא בברכת הראשון ואם כן נמשך דברכת הראשון לבטלה היא ע " כ אמר דכיון שהראשון יוצא בתקיעת השני כאילו תקע הוא עצמו נמצא שאין השני צריך לחזור ולברך ולא הוי ברכה שבירך הראשון לבטלה והרב מהר " ל מלובלין פי' דדברי רבי' הם ע " פ דבריו שכתב לעיל בסימן ר " ו דמי שנטל בידו פרי לאכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד צריך לחזור ולברך אע " פ שהיה לפניו יותר מאותו המין כשבירך על הראשון כיון שלא כיון דעתו מתחלה לכך וה " נ לא כיון המברך מתחלה אלא לברך על תקיעת עצמו וכיון שלא יכול לתקוע הויא ברכה לבטלה וצריך הב' לחזור ולברך ע " ז אמר דלא דמי דכיון דבירך לשמוע ולא נאבדה ממנו השמיעה כשיתקע הב' א " כ יוצא הראשון בתקיעת הב' ולא הוי ברכה לבטלה . ואין פירוש זה במשמעות לשון רבינו כלל אבל העיקר כדפרישי' :
Orach Chayim.585.8.1 א " ר יצחק וכו' בפ " ק דר " ה ופירש " י כדי לערבב שלא ישטין כשישמע שישראל מחבבין המצות מסתתמין דבריו עכ " ל אבל הר " ן כתב כדי לערבב השטן פי' להכניע את היצר כדכתיב אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו דהשטן היינו היצה " ר וכדר " ל דאמר הוא השטן הוא היצה " ר הוא מלאך המות אבל בספר הערוך כתוב דגרסינן בירושלמי כתיב ובלע המות לנצח וכתיב ביום ההוא יתקע בשופר גדול כד שמע השטן קול שופר חדא זימנא בהיל ולא בהיל וכו' ונראה לי שלכך הקדימו תקיעות שמיושב אע " פ שהיה ראוי להקדים אותם שעל סדר הברכות שהן עיקר לפי שאילו היו מקדימין אותם אפשר שלא יהיו חוששין אח " כ לתקיעות שמיושב שאינן אלא לערבב את השטן וכו' עכ " ל ומביאו ב " י ומשמע לי מדבריו דלפירוש קמא דכתב דלהכניע את היצר קאמר לא קשיא כלל למה לא הקדימו התקיעות שעל סדר הברכות שהן עיקר דפשיטא היא דקודם התפלה צריך להכניע היצר ואפילו קודם תפלת שחרית היה ראוי לתקוע להכניע היצר אלא משום גזירת שמד שהיה אז תקנוהו אחר תפלת שחרית כדאיתא התם אבל להירושלמי דלערבב השטן ממש קאמר שיהא בהיל ומפחד ולא יקטרג השתא ודאי קשה כיון שאינו מעורב אלא בשמעו שנית לאחר שהתפלל מוסף ולא יוכל לקטרג בסוף היום בגמר הדין א " כ היה ראוי להקדים אותן שהן עיקר . ותירץ מה שתירץ :
Orach Chayim.585.9.1 ומ " ש אבל לעולם עיקר התקיעה היא מעומד שהיא על סדר הברכות כדתנן העובר וכו' נראה דמביא ראייה שהיא העיקר מדלא תנן במתני' דתוקעין מיושב אלא תנן דתוקעין על סדר הברכות אלמא דעל סדר הברכות הוא העיקר ואגב גררא הביא מה שדקדק רבינו האי מדקאמר מתקיע :
Orach Chayim.585.10.1 ומ " ש הרא " ש על דבריו ומהרש " ל כתב וז " ל אינו מביא ראיה אלא על שהוא על סדר הברכות עכ " ל ולא משמע הכי ומה שפי' ב " י שלפי דעת רבינו האי משמע שעל סדר הברכות אינם עיקר ולכך היה הפסקה בתפלה אם היה ש " ץ תוקע והרא " ש סובר דהם עיקר אלא הא דאין ש " ץ תוקע לאו משום דהוי הפסקה בתפלה אלא מפני הטרוף נראה דאינו אמת דא " 'כ הו " ל להרא " ש לכתוב הך דר' יצחק סמוך לאותה משנה ודברי רבינו האי עליהם אבל מדכתב הרא " ש הך דר' יצחק בריש פרק קמא והך דר' האי בפ' בתרא אלמא דאין ענין זה עם זה כלל אלא רבינו מביא ראיה דעל סדר הברכות הוא העיקר ואגב גררא הביא רבינו מה שכתב הרא " ש על משנה זו כדפרי' :
Orach Chayim.585.11.1 הילכך אם הוא מובטח וכו' וכתב מהרש " ל דלמהר " ם גבי כהנים דאפי' הוא מובטח לא סמכינן עליה היכא דאיכא אחר הכי נמי לענין תקיעה עכ " ל : מריעין לה בסופה . ב " י פי' צריכין להתריע בסופה מפני הצרות שיבואו עליהן כדתנן בפ " ב דתענית ומהרש " ל פי' דהוא מלשון רעה עיין בבאוריו לסמ " ג :
Orach Chayim.585.12.1 ומפרש בה " ג וכו' איכא לתמוה על מ " ש במהרי " ל דוקא שהיו מזידין שלא לתקוע אבל נתבטלה מחמת אונס לא יאונה להם און וי " ל דבה " ג מדבר באונס דאבדה דקרוב לפשיעה הוא וכ " כ בהגהת מרדכי פ " ק דר " ה לאו שחל בשבת אלא כגון שנאבד השופר או אונס אחר כלומר אונס אחר הדומה לאבידה שהיו יכולין להשמר ממנו שלא יגיע לו שום אונס ולא נשמרו זה נחשב למזיד אבל מהרי " ל מדבר באונס דגנב' דקרוב לשוגג הוא א " נ שהמושל גזר שלא לתקוע א " נ התוקעין אינם יכולין לתקוע דכל זה חשיב אונס דאיקלע בשבתא :
Orach Chayim.586.1.1 שופר של ר " ה וכו' עד אבל בדיעבד או שאין לו איל וכפוף יוצא בשאר מינין משמע דבכפוף ואינו של איל אינו יוצא אלא בדיעבד ותימה דבסמוך כתב דבכפוף יוצא בו לכתחלה אף שאינו של איל ותירץ ב " י שמה שכתב רבינו בתחלה או שאין לו אלא איל וכפוף הכי קאמר שאינו של איל וגם אינו כפוף וכו' ופירש עוד שהשלשה חלוקים מלבד של איל וכפוף ומה שלא מנה אותו בחלק הרביעי היינו מפני שאינו אלא למצוה מן המובחר ע " ש ולא נהירא אלא לדעת רבינו חלק הראשון הוא של פרה דפסול אפילו בדיעבד חלק השני שאר המינים דכשרים בדיעבד חלק שלישי אילים כפופים דכשרים לכתחלה כמבואר בדבריו ודעתו דאעפ " י דהרא " ש הסכים לדברי הרמב " ן דלכתחלה מצוה בכפופים ובכל הכפופים תוקעין והא דתנן זכרים לאו דוקא וכו' אין זה אלא כדי לפרש משנתינו בהא דאמר רבי יהודא בזכרים דפשטא לאו דוקא זכרים כי היכי דשל יעל לתנא קמא לאו דוקא יעל כמ " ש הרא " ש בשם הרמב " ן ה " נ זכרי' לר " י על כן הוסיף ואמר דאי לר' יהודא זכרים דוקא משום עקדת יצחק א " כ כי אמר בגמרא מר סבר פי' ר' יהודא כל דכייף טפי עדיף הול " ל דעדיף טפי משום עקדת יצחק אלא ודאי זכרים לר " י לאו דוקא כל זה לפרש משנתינו אבל לבתר דאתא ר' אבהו ואמר למה תוקעין בשופר של איל דאלמא דמצוה מן המובחר בשל איל כמ " ש הרמב " ן בסוף דבריו א " כ ממילא נשמע דשל יעל וכפוף אינו כשר אלא בדיעבד ולזה כתב רבינו מתחלה שיהא של איל וכפוף דאמר ר' אבהו וכו' ולא הביא דר' יהודא דמתניתין משום דלאו דוקא זכרים קאמר אבל מדרבי אבהו דצריך איל למצוה מן המובחר כדי להזכיר עקידתו של יצחק א " כ זה דינו לכתחלה והיינו דבר " ה בדאיכא לפנינו שופר של איל ושל עזים צריך לתקוע לכתחלה בשל איל וע " ז כתב רבינו ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד פי' כשכבר תקעו בשל איל או שאין לו של איל וכפוף בין באיל ואינו כפוף ובין בכפוף ואינו איל או אפי' אינו איל וגם אינו כפוף יוצא בדיעבד כדתנן כל השופרות כשרים וכו' וכמ " ש הרמב " ן דעד כאן לא פליגי אלא למצוה וכו' :
Orach Chayim.586.2.1 ומ " ש נמצא שיש בו ג' חלוקים וכו' חזר וכתב כדי לפרש כל חלק וחלק ואמר של פרה פסול ואפילו דיעבד וכו' וזהו חלק אחד כדי להביא ע " ז דברי הרמב " ן דה " ה קרני רוב החיות וכו' וזהו חלק הראשון . וכל שאר המינין וכו' זהו כדברי הרא " ש והרמב " ן שבזה מודה ר " י לתנא קמא ולפי דת " ק סבירא ליה דשל יעל פשוט ולא כפוף וסד " א דר " י דמודה לת " ק בדיעבד ס " ל נמי דוקא פשוט לזה אמר רבינו דליתא אלא בעינן לכתחלה כפוף ואפילו בשל עזים דגם ר " י דאומר זכרים כפופים לאו דוקא זכרים אלא אפי' יעלים בעינן כפופים כמ " ש הרא " ש והר " ן וכדפי' והוא החלק השני . ומכל מקום מצוה מן המובחר וכו' הוא חלק הג' . ונראה דאתא לאשמעינן דלא תימא הא דאיל לכתחלה דוקא בששניהם לפנינו אבל כשאין כאן של איל אין צריך לחזר אחריו ולכך חזר ואמר מצוה מן המובחר לחזר וכו' דאיל עדיף אף לחזר אחריו ומשום הכי כתב בתחלה דבשל עזים בדיעבד דוקא כיון דלכתחלה צריך לחזר אחר של איל ונמצא לפי זה דלשון רבינו שאמר ולכתחלה בעינן שיהא של כפוף ואפילו בשל עזים אין פירושו כפירוש לשון לכתחלה שאמר הרמב " ן בזה דאילו הרמב " ן כוונתו אפילו בדאיכא נמי של איל דלפי משנתינו אין לחלק בין זכרים ליעלים אבל דברי רבינו הם על המסקנא דר' אבהו ולא שרי לכתחלה בשל עזים אלא כשאין שם איל כלל ולפי שהב " י לא הרגיש בזה כתב מה שכתב . ונראה שכל זה אינו אלא בר " ה עצמו כשהגיע זמן לתקוע ונושאין ונותנין איזהו שופר כשר טפי לתקוע בו אבל קודם ר " ה דעדיין לא חל עליו חיוב תקיעה יכול לקנות שופר של עזים אע " פ שיש לפניו ג " כ של איל אלא שצריך לקנותו בדמים יקרים ויודע שלא יהא בעירו שופר של איל בר " ה אפי' הכי אין חייב לקנות של איל בדמים יקרים אלא יש לו דין הידור מצוה עד שליש ולא יותר כדלקמן גבי לולב וראיה ברורה מפרק אלו דברים בפסחים ( דף ס " ט ) דאותביה אביי לרבא מערל שלא מל ענוש כרת דברי רבי אליעזר ופירש רש " י ערל גדול שלא מל ע " פ ענוש כרת בשביל שהיה ראוי לתקן מו' שעות מזמן שחיטת הפסח ולמעלה ולא ניתקן ולא דמי לטמא ושהיה בדרך רחוקה שאין יכולין לתקן באותן שש שעות ומקמי הכי לא רמיא חיובא עלייהו אלמא אע " ג דלא חזי רמיא מצוה עליה היכא דאפשר למיתקן וכו' וגדולה מזאת קאמר עלה בפרק כיצד צולין ( פסחים דף פ' ) היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין משלחין אחד מהן לדרך רחוקה ועביד פסח שני ולא מיחייב כרת מאחר שבשעה ששולחין אותי לא מיחייב בפסח ולא רמיא מצוה עליה :
Orach Chayim.586.3.1 וכתב הרמב " ן והוא הדין בקרכי רוב החיות כלומר הדין הוא שוה דשניהם פסולין אבל טעם הדין אינו שוה דשל פרה אינו פסול אלא משום דבקרא קרי לה קרן ולא איקרי שופר ועוד דאין קטיגור נעשה סניגור ועוד דקיימא גלדי גילדי כדאיתא פ' ראהו ב " ד ובשאר רוב החיות ליכא הני טעמי ופסולייהו משום דבעינן שופר מלשון שפופרת והוא שיהא חלול ושיש לו זכרות וכו' ופרה אף על פי שהוא חלול ויש לו זכרות פסול משום דקרא קרי ליה קרן ולא קרי ליה שופר ועוד כו' :
Orach Chayim.586.4.1 הגוזל שופר ותקע בו יצא כתב הרא " ש דה " א בירושלמי ומה בין לולב לשופר אמר רב אסי בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם ברם הכא יום תרועה יהיה לכם מכל מקום נראה דמיתורא דיהיה דרוש לרבות מכל מקום אפילו גזול אי נמי מדכתיב גבי לולב לכם ברישא והדר פרי עץ הדר למימרא משלכם אבל הכא ברישא יום תרועה למימרא מכל מקום וכדדרשינן מדכתב ברישא לא תחסום והדר בדישו אלמא דלא תחסום מכל מקום : והרמב " ם פירש משום דאין בקול דין גזל והכי איתא בירושלמי ועיין בב " י :
Orach Chayim.586.5.1 ומ " ש רבינו אפי' לא נתייאשו הבעלים ממנו נראה דאתא לאורויי דלא תימא דוקא נתייאשו ואפילו הכי לכתחלה לא משום דמאיס למצוה קמ " ל דאפי' לא נתייאשו מגזירת הכתוב דלא בעינן בשופר משלכם ומיהו נראה דאף בנתייאשו לכתחלה לא יתקע בו דמשמעות הפוסקים שכתבו בסתם בדיעבד יצא אבל לכתחלה משמע דאין לחלק בין נתייאשו ללא נתייאשו :
Orach Chayim.586.6.1 שופר של ע " ג של עו " ג לא יתקע בו וכו' מימרא דרבא בפרק ראוהו ב " ד וה ? דבדיעבד יצא אעפ " י דאסור בהנאה אם לא ביטלה עו " ג היינו משום דקי " ל מצות לאו ליהנות ניתנו ואפ " ה לכתחלה לא דמאיס למצוה :
Orach Chayim.586.7.1 ושל ע " ג של ישראל אפי' בדיעבד לא יצא דכיון דשופר בעי שיעור כדי שיראה לכאן ולכאן והכא כתותי מיכתת שעוריה כיון דאין לו ביטול כאילו אין כאן שיעור דמי אבל בשל עו " ג אע " ג דלא ביטלה עו " ג כיון דיכול לבטלה ע " י עו " ג כל שעה שירצה יש לה שיעור מקרי וכל זה שלא כר " ת פ' כסוי הדם ופ' מצות חליצה ופ' לולב הגזול דמחמיר בשל עו " ג כל זמן שלא ביטל וכמ " ש משמו המרדכי פ' ראוהו ב " ד אלא כפי' הראשון שכתבו התוס' לשם שהסכימו לזה הרשב " א בתשובה בסי' ה' והרא " ש והר " ן פ' ראוהו ב " ד והוא דעת רש " י בפ' מצות חליצה ע " ש :
Orach Chayim.586.8.1 ומ " ש הילכך אפי' בשל עו " ג לא יצא אא " כ לא נתכוין לזכות בו כ " כ התוס' והרא " ש והר " ן ושאר מפרשים ונראה דהיינו דוקא בשופר שאין לו בעלים כגון שהוא של הפקר אבל ביש לו בעלים אפי' נתכוין לזכות בו לא קנאו כיון שיש לו בעלים ולא נתייאשו ממנו אלא כיון דרבא סתמא קאמר דבשל עו " ג יצא ומשמע אפי' אין לו בעלים קמפרשי התוס' דלא יצא בזו אא " כ לא נתכוין לזכות בו ומ " ש רבינו ואעפ " י שהוא גדול לא קאי להיכא שאין לו בעלים אלא מילתא חדתא קאמר וקאי אשל עו " ג בשיש לו בעלים דאעפ " י דאיכא תרתי לריעותא דהוא של ע " ג של עו " ג והוא גזול מבעליו אפ " ה יוצא בו . אבל ב " י כתב וז " ל ודבר פשוט הוא שמ " ש רבינו ואעפ " י שהוא גזול קאי למ " ש דבשל עו " ג לא יצא אא " כ לא נתכוין לזכות בו דהשתא הו' " ל גזול עכ " ל ושרי ליה מאריה דהא הך מילתא דלא נתכוין לזכות בו לא איירי אלא בשופר של הפקר דלא שייך ביה גזול ואע " ג דלכאורה משמע מלשון הרא " ש דקאי אלא נתכוין לזכות בו וכמו שעלה ע " ד ב " י אי אפשר לפרש כן ומ " ה נשמר רבינו וכתב האי ואעפ " י שהוא גזול לאחר שכתב אבל אם נתכוין לזכות בו וכו' כדי לאורויי דלא קאי אלא נתכוין לזכות בו וכו' וכך היא גם דעת הרא " ש למעיין בדבריו גם בתו' בפ' כיסוי הדם ופ' לולב הגזול לא הזכירו כלל מדין גזל כשכתבו חילוק זה דלא נתכוין לזכות בו אלא הזכירו דין שאול והיינו טעמא דכיון דאיירי באין לו בעלים לא שייך דין גזל אלא דין שאול ודו " ק :
Orach Chayim.586.9.1 המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו וכו' מימרא דרבא פ' ראוהו ב " ד ופי' דאפילו המודר עצמו תוקע בו אבל הרי " ף ובעל המאור גורסים מותר לתקוע לו פי' אדם אחר תוקע לו וכ " כ הכל בו בשם הגאון דהוא עצמו אסור כיון דנהנה בתקיעתו ורבינו נמשך אחר גירסת הרא " ש שגורס לתקוע בו וכ " כ הרמב " ם וה " ר ירוחם והאגודה מיהו למעשה נקטינן לחומרא חדא דהא חזינן דהתוקע נהנה בתקיעתו ועוד דהא אמר רבא גופיה המודר הנאה ממעיין טובל בו טבילת מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה דאיכא הנאת הגוף אלמא אף על גב דעיקר דעתו בטבילה לשם מצוה אפילו הכי אסור ביה " ח כיון דאיכא במי הנאה הוא הדין בשופר ומיהו כשאין שם אחר שיכול לתקוע לו כדאי הם הרמב " ם והרא " ש לסמוך עליהן בשעת הדחק וע " ל בסימן תקפ " ט בדין המודר הנאה מחבירו :
Orach Chayim.586.10.1 ניקב וסתמו וכו' אפילו אינו מעכב התקיעה לאחר הסתימה שחזר קולו לכמות שהיה בתחלה פסול אפילו נשתייר בו רובו אין לדקדק מלשונו דדוקא כשהיה מעכב קודם הסתימה הוא דפסול אבל אם לא היה מעכב לא קודם הסתימה ולא לאחר הסתימה אינו פסול כיון דאין קולו שלאחר הסתימה בא מן הסתימה ולא הוי שופר וד " א דא " כ הו " ל לרבי' לפרש חילוק זה בהדיא לדעת הגאוני' ותו שהרי לדעת הגאונים אפילו סתמו במינו אם מעכב התקיעה לאחר הסתימה פסול ואין חילוק דאפילו היה מעכב נמי קודם הסתימה ואין אומרין דאין כאן קול סתימה ואעפ " י שהר " א מזרחי כתב על זה שלא שמע טעם נכון מ " מ הדין דין אמת וב " י כ' דהטעם הוא מפני שאי אפשר שיהיה הקול שוה ונמצא שהוא קול שופר וד " א וא " כ הכא נמי איכא למימר האי טעמא דאי אפשר שיהיה הקול שוה ותו כיון דס " ס הקול בא נמי מן הסתימה שלא במינו הוי קול שופר וד " א אע " פ שלא היה מעכב קוד' אלא ודאי אין חילוק וכן כל שאר מחברים שהעתיקו דעת הגאונים לא חלקו בזה אלא כתבו להדיא דלא מתכשר אלא דאיכא תלתא למעליותא נשתייר רובו וסתמו במינו ואינו מעכב התקיעה . ופי' נשתייר רובו היינו שנשתייר רוב אורך השופר שלא ניקב בין שהשופר גדול או קטן והטעם דכל שלא נשתייר רובו הו " ל כאילו דבק שברי שופרות ואפילו יש שיעור שופר מן הנקב פסול אבל נשתייר רובו רובו ככולו וכאילו לא ניקב ואז אפילו לא נשתייר שיעור שופר ממקום הנקב עד הנחת הפה כשר היכא דאיכא תלתא למעליותא . וכתב הר " א מזרחי שאפילו היה הנקב גדול וקרוב לחציו כשר כיון שנשתייר בו כחוט השערה יותר מחציו עיין עליו ונראה נמי דאם ניקב ברחבו ובהיקפו צריך נמי שישתייר בו רוב היקפו שלא ניקב ואפילו נשאר מהנקב שיעור שופר ולא דמי לנסדק . ופי' מעכב התקיעה כתב ה' המגיד שנחלש הקול קצת ויוצא משם כך פי' הרמב " ן :
Orach Chayim.586.11.1 ומ " ש ובעל העיטור כתב ואם נשתייר וכו' נראה שדעתו מאחר שאינו מעכב התקיעה לא מיקרי קול הסתימה אלא קול השופר השלם ולא שייך הכא קול שופר וד " א ולא מיתסר אלא היכא דלא נשתייר שיעור שופר ממקום הנקב דהתם ודאי כיון דהסתימה שלא ממינו הו " ל כאילו השלים השופר בדבר אחר שאינו מינו ופסול ורבינו שכתב ולא נהירא סובר דעיקר הטעם משום קול שופר וד " א דהשתא אף אם נשתייר בו שיעור שופר מאי הוי ס " ס קול שופר וד " א הוא ודע שבה " ג בה' שופר פסק דאפי' סתמו שלא במינו אם נשתייר רובו ואינו מעכב התקיעה כשר בנקב משהו ולא מפסיל אלא היכא שנפחת קרוב לחציו וכך פי' הר " א מזרחי על הסמ " ג שהביא דעת בה " ג אבל הרא " ש והר " ן והגהות מיימונית כתבו בסתם שבה " ג פסק כשטת הגאונים נראה שהיה להם גי' אחרת בדבריו . ובדעת הרי " ף נחלקו רוב המחברים כתבו שדעתו כשיטת הגאונים אבל ה " ר ירוחם כתב שבגרסתו לספר האלפסי כתוב מהא שמעינן דאפילו שלא במינו אם לא נפחת רובו ואפי' מעכב התקיעה כשר וכך ראיתי בספר האלפסי ישן שהביא תרתי לישני דר' יוחנן ובתר הכי כתב מהא שמעינן וכו' וה " ר ירוחם כתב ולא הבנתי דבריו ולא סברתו בזה ולי נראה פשוט שהרי " ף ז " ל לפי גירסא זו תופס שיטת בה " ג דאף שלא במינו כשר בנקב משהו ומש " ה הביא ב' הלשונות בסתם וכתב עליהם מהא שמעינן וכו' להורות דהלכה כתרתי לישני דר' יוחנן ועל הדרך שפי' הר " א מזרחי לדעת בה " ג שהובא בסמ " ג ודו " ק :
Orach Chayim.586.12.1 ולדעת ר' יצחק וכו' דעת ר " י היא כיון דאיכא ביה הני תרתי למעליותא כשר אע " פ שמעכב התקיעה כיון דלא הוי קול שופר וד " א ולא גרע כשסתמו במינו מאילו לא סתמו כלל דכשר אע " פ שנשתנה קולו כדאיתא בירושל' וה " ה אף בסתמו שלא במינו ואינו מעכב התקיעה נמי כשר שהרי אין כאן קול שופר וד " א כיון שלא נשתנה קולו שאין הקול בא מן הסתימה אלא מן השופר ומיהו דוקא בנשתייר הרוב דאיכא ביה נמי תרתי למעליותא דאם לא נשתייר הרוב הו " ל כדבק שברי שופרות ומש " ה אפילו סתמו במינו ואינו מעכב התקיעה אינו כשר אף ע " ג דאיכא ביה נמי תרתי למעליותא עד דנשתייר הרוב דכל זמן דלא נשתייר הרוב הו " ל כדבק שברי שופרות דלשיטת רבינו לעולם בעינן שישתייר בו הרוב אבל ה " ר ירוחם נחלק עליו בזה וכמ " ש בב " י :
Orach Chayim.586.13.1 ומ " ש וכן אם נשאר קולו כמו שהיה כו' פי' לא תימא דוקא כשלא היה מעכב קודם הסתימה הוא דפסול דהתם חזינן דהעיכוב הוא מחמת הסתימה דשלא במינו והוי קול שופר וד " א אבל היכא דהיה מעכב קודם הסתימה וגם לאחר הסתימה נשאר קולו כמו שהיה קודם הסתימה בהא לא הוי קול שופר וד " א כיון שהקול אינו בא מן הסתימה להכי קאמר וכן אם נשאר קולו כמו שהיה וכו' דלעולם פסול דכיון שלא חזר קולו לכמות שהיה שלם אי אפשר שלא ישתנה קולו קצת מחמת הסתימה והוי קול שופר וד " א וכמ " ש ודלא כפירוש בית יוסף :
Orach Chayim.586.14.1 ומ " ש וכל זמן שלא סתמו כשר כו' הכי איתא בירושלמי נראה מדברי רבינו דלשיטת הגאונים גם זה הוא פסול כיון דאית ביה חדא לגריעותא דנשתנה קולו ומש " ה כתב דין זה בסברת ר' יצחק וכן נראה מדברי הרמב " ם שלא כתב לההיא דהירושלמי נראה שסובר דלא קי " ל הכי אלא כתלמודא דידן דבעינן תלתא למעליותא אבל מדברי ה' המגיד שכתב שהרשב " א סובר כשטת הגאונים שהיא עיקר ואפ " ה כתב לההיא דירושלמי משמע שסובר לחלק בין נסתם לאינו נסתם אף לשיטת הגאונים ויש לתמוה על רבינו שלא כתב בדין זה דבעינן נשתייר בו רובו לפי שיטתו דלעולם בעינן דנשתייר בו רובו ואף ה " ר ירוחם שחולק על שטת רבינו כתב בדין זה ודוקא בנשתייר בו רובו ע " ש ולענין הלכה אם ניקב ולא נסתם נראה דאם ניקב לארכו ונשתייר רובו כשר אפילו לא נשתייר שיעור שופר ממקום הנקב ואע " פ שיש בו חסרון וכה " ג כתב הר " א מזרחי להדיא בדין זה עיין בו בדבור נסדק לארכו ואם לא נשתייר רובו פסול אפילו נשתייר שיעור שופר ממקום הנקב וליכא למימר דחשיב ליה לאידך כמאן דשקיל דדוקא בנסדק לרחבו קא אמרינן הכי אבל לארכו הסברא להיפך דכיון דרוב ארכו ניקב הו " ל כאילו ארכו ניקב דרובו ככולו והו " ל כאילו כל השופר נחלק לשתים מצד אחד ופסול אבל בניקב לרחבו נראה כיון שלא נסתם לא גרע מדין נסדק וכי היכי דבנסדק רוב רחבו אם נשתייר שיעור שופר לצד פיו כשר ה " נ בניקב אבל מיעוטו כשר לגמרי ותדע שהרי גבי נסדק כתב רבינו אבל מיעוטו הו " ל ניקב בעלמא וכשר ומ " ש רבינו על דברי בע " ה דלא נהירא סברתו שמדמה ניקב לנסדק היינו בנקב ונסתם דוקא וכמו שפירשנו טעמו בסמוך נ " ל :
Orach Chayim.586.15.1 נסדק לארכו אפי' כל שהוא פסול שם ת " ר נסדק לארכו פסול וכו' וכתב הרא " ש דפירו' זה דנסדק לארכו אפי' כל שהוא פסול הוא עיקר . וקש' מ " ש מניקב לארכו ואין לפרש דאה " נ דלפי פי' זה פסול בניקב לארכו אפי' כל שהוא דא " כ הו " ל לרבינו לפרושי ולמה כתב בסתם דנקב כשר כל זמן שלא סתמו ומצאתי בדברי הר " א מזרחי שכתב בזה וז " ל דמכח התקיעה הסדק מוסיף והולך תמיד עד שנסדק כולו ופסלוהו אף בסדק כל דהוא אע " ג דלא גרע מנקב כדי שלא יבא להסדק בשעת התקיעות ויחשוב שיצא בו אבל בנסדק לרחבו אין לחוש לזה שהרי אפילו נסדק כל הקיפו אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר אבל בלא נשתייר בו שיעור תקיעה שאם יסדק כל הקיפו פסול בנסדק כל שהוא נמי פסול כמו בנסדק לארכו ואפשר לומר ג " כ דברחבו אין הסדק הולך ומוסיף כמו בארכו דאין הסדק נסדק אלא בארכו ומש " ה אין לפסלו אלא בנסדק רוב הקיפו ולא נשאר בו שיעור תקיעה אבל בשנסדק מיעוטו אע " ג דלא נשתייר בו שיעור תקיעה כשר אך קשה דא " כ מאי נסדק לרחבו דקאמר הא לא שייך בקרן סדוק אלא בארכו עכ " ל ונראה לפע " ד דלדעת רבינו צריך לפרש דלא שייך לומר דהסדק מוסיף והולך אלא בארכו ולהכי מכשיר בנסדק מיעוט רחבו ופוסל במיעוט ארכו ומה שהקשה הרב דא " כ מאי נסדק לרחבו דקאמר הא לא שייך וכו' לאו קושיא היא דלענין זה דוקא שנאמר שמכח התקיעה הסדק מוסיף והולך הא ודאי לא שייך אלא בסדוק לארכו שכח התקיעה היא נמשכת לארכו של שופר ואינו כן לרחבו והסדק הנעשה ברחבו אינו מכח התקיעה אלא לשום סיבה ע " י הכאה ונפילה אבל לעולם לשון נסדק שייך לומר על רחבו כמו על ארכו ומכל מקום למדנו מדברי הרב טעם החלוק שהסדק כל שהוא לארכו פוסל יותר מנקב לארכו והוא כדי שלא יבא להסדק בשעת התקיעו' כו' :
Orach Chayim.586.16.1 ומ " ש וה " מ שלא דבקו כו' שם בפסקי הרא " ש אמתני' דשופר שנסדק ודבקו פסול פי' דהיינו שנסדק מצד אחד לארכו על פני כולו משמע אבל אם נשתייר ממנו כל שהוא שלא נסדק אם דבקו כשר וע " ש :
Orach Chayim.586.17.1 ומ " ש ואם נסדק כולו בין מצד אחד בין מב' צדדים ודבקו אפילו חממו באור כו' פי' לדעת הרא " ש ז " ל איצטריך שסובר דאין חלוק בין דבקו בדבק לחממו באור והכל חשוב במינו וכשר והיינו דוקא כשהסדק הוא כל שהוא שאין פיסולו אלא על שם סופו שהסדק הולך ומוסיף עד שנסדק כולו אבל הכא שפיסולו מחמת שכבר נסדק כולו ואין שם שופר עליו אלא כחתיכת שופר שתקנה ועשאה כעין שופר דמי ומ " ה אפי' דבקו פסול וא " כ סד " א דוקא דבקו בדבק דאע " פ שאין הדבר ניכר בין הסדקים סוף סוף לא נעשה השופר גוש אחד אבל אם חממו באור עד שנפשר וחבר קצותיו אחת אל אחת תו לא מקרי חתיכת שופר שתקנה אלא שופר שלם קמ " ל דלא ופסול הארכתי להוציא ממ " ש הב " י בזה עיין עליו :
Orach Chayim.586.18.1 וכמה שיעור התקיעה כדי שיאחזנו וכו' והיינו דאמר שיעור שופר טפח כלומ' אידי ואידי חד שעורא הוא ולא תימא דפליג רשב " ג דברייתא פרק ראוהו ב " ד אדתני זעירא בפ' המפלת :
Orach Chayim.586.19.1 ומ " ש והאי דקאמר כדי שיאחזנו לאו אתוקע קאי וכו' פי' דאי אתוקע קאי אם כן הא דהמפלת דתני זעירא חמשה שיעורן טפח וחד מינייהו שופר ותני נמי כדי שיאחזנו הו " ל למתנייה בהדיא דהאי טפח דשופר אינו שוה לאינך טפחים דבשופר הכל לפי מה שהוא אדם דהא אגרופו של בן אבטיח גדול טפי ואיכא למטעי ולהקל למימר דאפי' בן אבטיח התוקע יוצא בטפח בינוני מדחשיב ליה עם שאר טפחים אלא ודאי כדי שיאחזנו אדם סתמא קאמר ולפיכך נקט בהמפלת טפח בסתמא וז " ש רבינו והיינו טפח כדפי' פירוש סתם טפח וכך היא הנוסחא בכל ספרי רבינו בהדיא באל " ף : ומ " ש והר " י גיאת כו' פי' דר " י גיאת דייק מלישנא דכדי שיאחזנו לאשמועינן דבעינן טפח שוחק אבל למאי דפריך דא " א לומר כדי שיאחזנו על התוקע מטעם דהו " ל לבאר בהמפלת בהדיא דשיעור טפח דשופר אינו שוה לאינך טפחים א " כ בסתירה זו נמי נדחו דברי הרי " ץ גיאת דאי טפח שוחק בעינן בשופר הו " ל למיתנייה בהדיא בהמפלת דאינו שוה לשאר טפחים שהם סתם טפח שאינו שוחק אלא ודאי גם בשופר לא בעי טפח שוחק וזהו שאמר ולמאי דפרישית אין צריך וב " י פי' בענין אחר והגיה בהדי בלא אל " ף ע " ש וע " ל בסימן תר " נ גבי שיעור טפח דלולב שם ביארתי יותר :
Orach Chayim.586.20.1 דבק שברי שופרות כו' משנה שם ומ " ש ואפי' יש בשבר שכנגד פיו שיעור שופר טעמו משום דשופר א' אמר רחמנא ולא שני שופרות ואין לדקדק מ " ש מנסדק רוב רחבו דכשר אם נשאר שיעור שופר מהסדק לצד פיו וחשיב לאידך כמאן דשקיל ולא הוי כב' שופרות דשאני התם דתחלת ברייתו אינו אלא שופר אחד וגם עתה הוא גוש אחד אבל דבק שברי שופרות אינו גוש אחד :
Orach Chayim.586.21.1 ציפהו זהב כו' ברייתא שם ומ " ש בעוביו במקום הקצר שהוא מקום הנחת פיו פי' אע " פ שאינו מוסיף אלא שציפ' זהב בעוביו לצד הפנימי מקום שמניח עליו הפה אפי' הכי פסול והטעם דכיון דלשם עיקר התקיעה הו " ל כאילו תקע בשופר של זהב דבתר העיקר אזלינן ולא כמו שפי' הב " י דמיפסל משום דמוסיף דא " כ הו " ל לרבינו לכתוב צפהו זהב על עובי השופר לא בעביו ותו דהו " ל לכללו עם נתן זהב על עובי השופר בצד הרחב דפסול מטעם מוסיף שהרי הדין והטעם אחד אלא ודאי כדפרי' וכיוצא בזה ראיתי להרב מהר " ש לורי " א שכתב וז " ל לפי טעם הראשון לא קפדינן אחציצה אלא אותו מקום שראוי לתקוע בו יהא שם שופר ולא חצוצרות פי' כשהוא סביב כל השופר ודו " ק וב " י האריך בכדי ואמר שלפי טעם הראשון משום מוסיף הוא וטעות הוא עיי' באשיר " י עכ " ל :
Orach Chayim.587.1.1 מקום הראוי וכו' אבל הוא עצמו יצא משמע קול שופר לאו דוקא הוא עצמו אלא ה " ה אחרים שהם עמו בתוך הבור כמבואר בסוגיא אלא לרבותא דדיוקא נקט הכי דטעמא ששומע קול שופר שהרי עומד הוא בבור והתם הוא דיצא אבל אם היה עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ותוקע לא יצא דלאו בתקיעה תליא מילתא אלא בשמיעה וכבר נתבאר בסימן תקפ " ה . כתב בית יוסף שרבינו כתב בשומעין עומדים על שפת הבור והתוקע עומד בתחלת התקיעה תוך הבור ובסופה חוץ לבור דלא יצא וממילא משמע דה " ה לתוקע עומד תוך הבור או חוץ לבור מתחלת התקיעה עד סופה והשומע הוא שעומד בקצת זמן התקיעה תוך הבור ובקצתה חוץ לבור עכ " ל ואיני יודע מנין לו זה שהרי הרא " ש לא אמר אלא בתוקע עומד בבור מתחלת התקיעה ועד סופה והשומע אינו עומד שם אלא בתחלתה או בסופה התם הוא דלא יצא והטעם לפי שהקול מתבלבל תחלה בבור קודם שיצא לחוץ אבל בתוקע עומד חוץ לבור מתחלת התקיעה עד סופה והשומע עומד בבור בתחלת התקיעה או בסופה בהא סברא ישרה לומר דגם השומע יצא שאין הקול מתבלבל בבואו לבור וכן משמע מלשון המשנה שלא שנאה רק בתוקע לתוך הבור וכך מורין דברי הרא " ש ז " ל נ " ל :
Orach Chayim.588.1.1 בזמן הראוי לתקוע וכו' לפיכך אם שמע מקצת התקיעה בלילה כו' פי' מאחר דבלילה אפילו דיעבד לא יצא כדתנן וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר משמע אבל קודם עמוד השחר לא הילכך אפילו תקע מקצתה ביום נמי לא יצא שהרי כבר נתבאר דהשומע מקצת תקיעה לא יצא והכא אע " פ ששמע את כולה כיון שמקצתה בלילה לאו כלום הוא וזה ברור ודלא כמ " ש הב " י דלשון רבינו אינו מיושב בזה :
Orach Chayim.588.2.1 שמע ט' תקיעו' מט' ב " א וכו' ה " ה נמי מאדם אחד וכן איתא להדיא בפ " ב דר " ה תניא שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא אלא כדי לחלק בין תקעו זה אחר זה לתקעו בבת אחת שזה אי אפשר אלא בט' בני אדם כתב ברישא דמילתא ט' בני אדם :
Orach Chayim.588.3.1 ושבת לאו זמן תקיעה היא וכו' ויעבירנו ד' אמות בר " ה פי' בשבת שייכ' הך גזירה אבל לא בי " ט דקי " ל מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ובלבד שיהא בה צורך קצת כדלעיל בסימן תקי " ט וה " נ יש בה צורך היום להוליכו אצל בקי ללמוד ולא קשה ביום טוב נמי יש לגזור שמא יצטרך לילך אחר השופר או אצל בקי בתרי עברי נהרא ויתקן חבית של שייטין כדי לעבור דהא ודאי משום הך מילתא לא מבטלין התקיעה כיון דמילתא דלא שכיחא ואיכא נמי היכיר' ומידכר ולא אתי למיטעי משא " כ העברת ד' אמות דמילתא דשכיחא הוא וליכא היכירא ועביד למיטעי דלאו אדעתיה איסורא דהעברה לכך גזרו עליה אך קשה גם בי " ט איכא איסורא בתקיעה משום שמא יתקן כלי שיר והיה להם לחכמים לבטל ד " ת בשב ואל תעשה ותירץ מהר " א מזרחי דלא אמר שב ואל תעשה שאני אלא היכא דליכא הכשר מצוה כמו ההיא דשופר של ר " ה אין מפקחין עליו את הגל וכו' דבעידנא דקא עקר שבות דדבריהם לא קא מקיים העשה אבל האיסור תקיעת שופר שהוא משום שמא יתקן כלי שיר דבעידנא דקא מיעקר איסור דרבנן מקיים עשה דשופר אין אומרים בזה שב ואל תעשה שאני אלא שהקשה ע " ז דא " כ מאי אולמא גזירה דרבה התם נמי נימא יבא עשה של תורה וידחה גזירה דרבה דהתם נמי במקום הכשר מצוה הוא ולא תירץ כלום ול " נ דקושיא מעיקר הכי מיתרצה דפשיטא דלא יעלה על הדעת לומר דתתבטל התקיעה לפי שחכמים אסרו התקיעה בי " ט משום שמא יתקן כלי שיר דעל תקיעה זו דר " ה לא תקנו כיון שהתורה צוותה לתקוע בזה היום אבל העברת ד " א בר " ה דמילתא אחריתי היא שכבר אפשר לתקוע בלא העברה חשו חכמים שמא יעבירנו ד' אמות בר " ה וכיון שמצוה היא בתקיעה ולא בהעברה שפיר אמרינן העמידו דבריהם בשב ואל תעשה ומה שקשה למה חששו לשמא יעבירנו ד' אמות בר " ה ולא חששו להוצאה מרה " י לר " ה כבר פירש " י הטעם בפ' לולב וערבה משום דברוב מקומות אין לחוש להוצאה כגון שהיה מונח בכרמלית או בקרפף וגינה ויש כאן איסור העברה והתוס' פירשו עוד דמרה " י לר " ה איכא היכירא וליכא למיגזר אבל בר " ה דזימנין דלאו אדעתיה ומעביר ד' אמות ע " כ וע " ש בדף מ " ג : כתבו הגהות אשיר " י אם אחד תוקע בשופר ואחד תוקע בחצוצרות יחד יצא בתקיעת שופר דתרי קלי בתרי גברי משתמעי ע " כ וכתב ב " י ותימא דבפ' ראוהו ב " ד משמע דתרי קלי בתרי גברי לא משתמעי כו' ואיכא לתמוה על תמיהתו דגבי שמע ט' תקיעות כתב רש " י ג " כ דהא אוקימנא דתרי קלי בתרי גברי משתמעי גם התוס' והרא " ש כתבו וז " ל ואע " ג דאמר לעיל דתרי גברי בתרי קלי משתמעי שאני התם כו' ואמאי לא קשיא ליה עלייהו ובעל כרחך צ " ל דאע " ג דמוכח לשם דתרי קלי לא משתמעי היינו דוקא בעלמא והיינו לומר דאעפ " י דאפשר הוא לתרי קלי דמשתמעי מ " מ אין השומעין מכוונין לבם מפני עירוב ב' הקולות אבל גבי שופר דאיירי ביה משתמעי שפיר וכדיהיב טעמא בגמרא דכיון דחביב יהיב דעתיה למשמע דהא אפשר הוא למשמע ולפיכך כתבו הם ז " ל בסתמא דתרי קלי משתמעי ורצונם לומר בשופר דוקא דאיירי ביה וזאת היתה דעת הגהות אשיר " י בשם ר " י וכן מוכח להדיא כדבריו שאמר ואם אחד תוקע בשופר כו' ומ " מ בתורה לא יקראו שנים עכ " ל אלמא דלא ס " ל דתרי קלי משתמעי אלא לענין שופר דאל " כ בתורה למה לא התיר :
Orach Chayim.588.4.1 ואע " פ ששבת לאו זמן תקיעה היא מותר לומר לקטן כו' כך פסק הרא " ש בשם ר " י בפרק בתרא דר " ה והב " י העתיק לשונו כפי מה שהוא בדפוס ועיקר הפסק חסר שם ובתו' מבואר וכך צריך להגיה בדברי הרא " ש . ונראה ודאי דמ " ש רבינו שאסור לומר לקטן שהגיע לחנוך לתקוע בשבת לאו דוקא בשבת אלא ה " ה בי " ט של ר " ה דבלאו שבת ג " כ אסור משום איסור שבות דתקיעה ואפי' טלטול השופר אסור וכן משמע מלשון הברייתא דתניא אין מעכבים לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע בי " ט ותינוקות דומי' דנשים דדוקא אין מעכבין הא לכתחלה לא אמרי' להו תקעו וכמ " ש רבי' בסימן שאחר זה וההיא ודאי בהגיע לחנוך דבלא הגיע לחנוך אפילו לכתחלה אומרים להן תקעו וכן משמע עוד מלשון הברייתא דתניא אין מעכבין התנוקות מלתקוע בשבת ואצ " ל בי " ט ומוקמינא לה בתנוקות שהגיעו לחנוך ועכובא הוא דלא מעכבין הא לכתחלה לא אמרינן להו תקעו וברייתא קאמר ואצ " ל בי " ט דאלמא די " ט ושבת שוין בדין זה . אחר שכתבתי זה ראיתי להר " א מזרחי שהאריך בזה וכ' סברא זו שכתבתי לפי פירוש א' אבל לפי פי' אחר כ' שמותר לומר לקטן שהגיע לחנוך לתקוע בי " ט ע " ש ולענין מעשה ראוי להחמיר שכך משמע פשטא דסוגיא כדפי' נ " ל :
Orach Chayim.589.1.1 אדם הראוי לתקוע וכו' ואעפ " י שנשים וקטנים פטורים יכולין לתקוע ולברך ונראה דדוקא נשים כיון דיש להם דעת יכולין להכניס עצמן בחיוב דקי " ל דגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה דאלמא דמי שאינו מצווה ועושה נמי שכר יש לו וכן קטן אפי' הגיע לחנוך מאחר שיבא לידי חיוב כשיגדל אין מוחין בידן אבל שוטה וחרש שאינן באין לידי חיוב בשום פנים מוחין בידן וקצת קשה על רבינו דלא היה צריך לכתוב כאן דאין מוחין הקטנים שהרי בסימן שקודם זה כתב דאף בשבת אין מוחין וא " כ כ " ש בי " ט ואי משום שיכוליו לברך הא נמי פשיטא דכיון שתוקעין מברכין שהקטן שהגיע לחנוך חייב מדרבנן בתפלה וכל הברכות כדתנן בפ' מי שמתו ופ' לולב הגזול וי " ל דסד " א דכיון דמן הדין הם פטורין מלתקוע אם מניחין אותן לתקוע ולברך איכא משום בל תוסיף שהרי לשם חובה הם תוקעין דאל " כ לא היו מברכין על התקיעה קמל " ן דלית לן בה וכיוצא בזה פי' רש " י בגמ' לענין נשים דסד " א דאי תקעי איכא בל תוסיף מאחר שהן פטורות וזה דעת האגור שאמר שהנשים אין להן לברך משום דאיכא בל תוסיף והיינו כדפי' דכיון דמברכין גלי אדעתייהו דמשום חובה עושין כן והו " ל כמוסיף על התורה שבכתב וזהו שהזהירה התורה לא תוסיף וגו' כלומר לא תוסיף על התורה שבכתב ולא על התורה שבע " פ עיין בסמ " ג לאוין סימן שס " ד ובהג " ה הרי " ף דף שי " ד ע " ב במ " ש ע " ש ר' ישעיה אחרון ז " ל . ויש להקשות על מ " ש רבינו יכולין לתקוע ולברך הפך מ " ש לעיל בסי' י " ז שיותר טוב שלא יברכו ונ " ל שמה שכ' כאן מוחין ואין מוחין בידן קאי נמי אברכה כאילו אמר שאינו ראוי לברך אלא שאין מוחין והיינו ממש כדלעיל וזהו שדקדק רבינו בלשונו וכתב יכולין לתקוע ולברך ואין מוחין דלדברי ר " ת האי דאין מוחין אינו אלא לענין התקיעה כדתניא אין מעכבין את הנשים דמשמע אבל לכתחלה לא משום איסור שבות דתקיעה אבל לענין הברכה לפי ראיות ר " ת כיון שתוקעות אומרין להן לברך אפי' לכתחלה ומפני מה כתב אין מוחין אף אברכה אלא ודאי דנמשך לפי שטתו דיותר טוב שלא יברכו אלא שאין מוחין כדפי' . כתב ב " י בשם הר " ש בר צמח דשומע ואינו מדבר יוצאים בתקיעתו עכ " ל ונראה דאפילו לכתחלה יכול לתקוע שהשומעין יכולין לברך ואינו דומה להא דתנן האלם והערום לא יתרומו לכתחלה משום שאינן יכולין לברך דשאני התם דאף אחר אינו יכול לברך משא " כ הכא ועיין בתרומת הדשן סי' ק " מ :
Orach Chayim.589.2.1 אנדרוגינוס מוציא את מינו וכו' כתב מהר " ש לוריא צ " ל דס " ל דאנדרוגינו' לא הכריעו בו חכמים ודוקא לדעת הרי " ף והרמב " ם דס " ל דהילכתא ספיקא הוא ומ " ה אינו מוציא את שאינו מינו וכן לענין מגלה אבל ר " י שפסק דזכר גמור הוא כמ " ש בי " ד סי'רס " ו ובא " ה סי' מ " ד מוציא אפי' שאינו מינו והרא " ש שהביא הברייתא בפ' ראוהו ב " ד משום דאזיל לחומרא עיין בי " ד סימן שט " ו עכ " ל ובי " ד סימן רס " ה ובאבן העזר בה' חליצה הארכתי על כל דיניו ע " ש :
Orach Chayim.589.3.1 וצריך שיכוין התוקע וכו' בפ' בתרא דר " ה ומ " ש אלמא בעינן דעת שומע שיכוון לצאת ודעת משמיע . אע " ג דמר " ז אין ראיה אלא דבעינן דעת משמיע מ " מ נלמוד דעת שומע במכל שכן דכיון דבעינן דעת משמיע שיכוון על זה להוציאו כל שכן דבעינן שהשומע עצמו יכוין לצאת בתקיעה זו דהא עיקר מצוה הוא בשומע ובסמוך שכתב הילכך המתעסק וכו' עד והשומע ממנו לא יצא הוא לרבותא לומר שאף שיכוין השומע לצאת אפילו הכי לא יצא וק " ל :
Orach Chayim.590.1.1 סדר תקיעה והכשרה דתנן וכו' בפ' בתרא דר " ה אבל תרועה לא ידעינן מאי היא וכו' שם אוקימתא דאביי דבהא פליגי תנא דמתניתין ותנא דברייתא דמ " ס גנוחי גנח ומ " ס ילולי יליל ומ " ש דמספקא לן נמי אם הוא שניהם כאחד אוקימתא דתלמודא לשם אליבא דר' אבהו למאי דאתקין בקיסרי דמספקא ליה דילמא גנח ויליל ויש לתמוה דכיון דחזינן דלא פליגי תנאי אלא אי גנוחי גנח או ילולי יליל וליכא תנא דקאמר דתרועה הוי גנוחי ויליל א " כ ר' אבהו למה מספקא ליה בהכי טפי וי " ל דלאו ספקא ממש קאמר לענין דינא אלא לחלוקי המנהגים קורא ספק וכמ " ש כל המפרשים על שם רבינו האי דד " ת לכ " ע התרועה עניין בכיי' הוא . מה לי בגניחה ומה לי בילילה ובכל ענין יוצא י " ח תרועה אלא דתנא דמתניתין היה שונה התרועה יבבות כמנהג הבכי של מקומו ותנא דברייתא היה שונה בגניחה כמנהג הבכי של מקומו וכדי שלא נראה כאגודות אגודות תיקן ר' אבהו שיהיו תוקעין כל ישראל תש " ת תר " ת וא " כ יש לומר שאגב זה תיקן נמי שיהו תוקעין נמי תשר " ת דכיון דנראה לספק שמא התרועה היא גנח ויליל כמנהג הבכי של מקצת בני אדם הילכך כדי שלא ליתן פתחון פה לשום ספק תיקן ג " כ תשר " ת וכן נראה מדברי הר " א מזרחי אכן להרמב " ם והסמ " ג דס " ל דספק ממש לענין דינא קאמר קשיא וצריך עיון :
Orach Chayim.590.2.1 ומ " ש שיליל הפסיק וכו' ואע " ג דבסי' תקפ " ח פסק כר " י בשמע ט' תקיעות בתשע שעות ביום דאין אנו חוששין להפסקה היינו דוקא היכא שהפסיק בשתיקה אבל בהפסיק בקול שופר שאינו כסדרן הוי הפסק וכ " כ ב " י לעיל בשם המפרשים וכן בסוף סימן זה אצל אבל אם עשה שתי תרועות זו אחר זו ע " ש :
Orach Chayim.590.3.1 ולפי זה צריך ליזהר בשברים וכו' כ " כ התו' והרא " ש שם ויש לתמוה דהא שברים הם משום גנוחי גנח וא " כ תקיעות דידהו לא הוי אלא כשיעור ג' גניחות שהם גדולים יותר וכ " ש בסדר תשר " ת אלא כשיעור ג' גניחות וג' יללות וא " כ קשה אמאי צריך ליזהר שלא יאריך השבר כג' יבבות כו' וכך דקדק ה " ר יחזקיה בהגהותיו כמ " ש במרדכי ובהגה " ת אשיר " י ונ " ל דלדעת רבינו האי אתי שפיר שהרי כתב דלכ " ע הוי תרועה בין בגניחה ובין בילילה וכיון דשיעור תרועה ג' יבבות כל שהוא א " כ כל שמאריך בשבר כאותו שיעור אף בסימן תשר " ת נעשה תקיעה ד " ת שהרי שיעור תקיעה כתרועה ואין אנו תוקעין תשר " ת תש " ת אלא מפני חלוקי המנהגים כמו שנתבאר ואיכא למימר דהתוס' והרא " ש ס " ל כרבינו האיי וכן נראה ממה שהביא הרא " ש דבריו בסתם בלי שום חולק ופסק ג " כ כפירש " י אלמא דס " ל הכי כדפי' לעיל :
Orach Chayim.590.4.1 ומ " ש ומיהו אם מאריך הרבה בכל תקיעה אין לחוש וכו' בתוס' לשם והביאו ראייה מדתנן תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים אין בידו אלא אחת ויש לדקדק על ראייתם ודילמא בשנייה דוקא אמר דעלתה לו לאחת וטעמא דאעפ " י דבמה שהאריך יותר מכדי תקיעה חשבינן ליה כמתעסק מכל מקום אין כאן הפסקה דפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה מיהא איכא ולכך עלתה לו באחת אבל בראשונה דמאי שהאריך הוי הפסקה בין תקיעה לתרועה מנ " ל דאין לחוס ונ " ל דראייתו היא מדתנן תקע בראשונה דלא איצטריך הו " ל למיתני האריך בשנייה כשתיים אין בידו אלא אחת אלא ודאי דלפי שאין שיעור לתקיעה למעלה ואם רצה להאריך מאריך ואין הדבר ניכר כשהוא מאריך שיכוין לב' תקיעות אלא מחמת שהוא כפליים כשעור תקיעה הראשונה מש " ה קתני תקע בראשונה שהיא מוכחת על השנייה שהיא כשתים ומינה אתה למד דאין שיעור לתקיעות למעלה :
Orach Chayim.590.5.1 ומ " ש וכן בתרועה כו' אף על פי דליכא להביא ראייה אתרוע' כמו אתקיעה מ " מ סברא היא דכיון דשיעור תקיעה כתרועה ובתקיעה מוכח ממתני' דיכול להאריך ממילא משמע דבתרועה יכול נמי להאריך דאי בתרועה הוי הפסקה בתקיעה נמי הוי הפסקה דהא חד שיעורא לתרווייהו ומ " ש וכן בג' שברים וכו' כלומר דלא תימא דוקא תרועה שהוא קול אחד כמו תקיעה יכול להאריך אבל שברים שהם מופסקים אם מאריך בהם הוי הפסקה לזה אמר דאין לחוש כי שברים תרועה היא וכיון דשיעור תקיעה כתרועה וכו' כמו שנתבאר . וכך היא דעת רוב המפרשים ודלא כשיש שהצריכו לתוקע שתקע ד' שברים לחזור לראש משום שהוסיף שבר כמו שהביא הרא " ש בפסקיו במעשה שאירע במגנצא שנת תתק " ה ע " ש ובמרדכי הארוך מצאתי בשם ראב " ן שהשיג ג " כ עליהם וז " ל נראה לי דבשביל שהוסיף שבר אין בכך כלום כדאמר גבי ציצית הטיל למוטלת כשרה ומסיק רבא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי כלומר כיון שעובר בבל תוסיף בהאי חמישי אינו מעשה לפסול ועוד דשבר רביעי מינא דשברים הוא והוה דומיא דאמר רבא בפרק לולב הגזול מין במינו אינו חוצץ מאבי " ה עכ " ל וכן הלכה רווחת דעושין יותר על השיעור מכל מקום לענין מעשה ראוי הוא שלא לעשות יותר מג' ולקמן יתבאר הטעם בס " ד :
Orach Chayim.590.6.1 ורש " י פי' שברים ארוכים מיבבות אבל בעל העיטור כתב כו' כן הוא הנוסחא במקצת ספרים ולפי נוסחא זו משמע מדעת רבינו דמפרש דלבעל העיטור אין השברים ארוכים מיבבות אלא גם המה ג' קולות קטנים כל שהוא אלא שהשברים בהפסק והיליל בלא הפסק . אבל בשאר כל הנוסחאות לא כתב מאמר ורש " י פי' שברים ארוכים מיבבות אלא אבל בעל העיטור כו' והשתא לפי זה דעת רבינו היא דלבעל העיטור נמי השברים ארוכים כמו לרש " י וכל הגאונים אלא שסובר דגם הג' יבבות ארוכים כשברים ונוסחא זו ופירושה נראה עיקר דלכל המפרשים והמחברים הג' שברים הם ארוכים דג' כוחות בכל שבר דהיינו ט' כוחות לג' שברים ואין חולק בזה ועוד דממ " ש רבינו עלה דבעל העיטור וכ " כ הרמב " ם דבעל כרחך להרמב " ם שכתב שיעור תרועה כב' תקיעות ושיעור ג' שברים כתרועה דהתרועה היא ט' כוחות דאי ג' כוחות כל שהוא כפי' רש " י א " כ התקיעה הוא כח וחצי כח כל שהו והא ודאי אי אפשר שהרי כתוב והעברת שופר דהיינו העברת קול פשוט ולשון העברה קול ארוך משמע וכח וחצי כח כל שהוא זוטר שיעוריה טפי ולא מקרי העברה אלא ודאי דלהרמב " ם התרועה היא שיעור ארוך כתשעה כוחות וכן השברים והתקיעה היא שיעור ארבעה כוחות ומחצה ואם כן בעל כרחך דגם בעל העיטור סובר כן ולפי מה שכתבנו נתיישב גם השגת הר " ן על הרמב " ם במה שכתב יש מי שפי' התקיעות דכולהו בבי כו' עיין עליו : ומ " ש ב " י דיש ספרים שגורסים וכ " כ הרמב " ן בנו " ן נראה דטעות סופר הוא שהרי הרב המגיד כתב שהרמב " ן הסכים לדעת הראב " ד ע " ש אלא כדפרי' עיקר נ " ל וטעם מחלוקת רש " י ובעל העיטור בזה נראה דתלוי בגירסת הירושלמי דגרסינן התם איזה הרעה ר' חנינא ור' מונא חד אמר כהדין טרימוטא וחד אמר תלת רקיקין ורש " י ז " ל גורס דקיקין בדל " ת פי' ג' קולות קטנים כל שהוא וחולק אמי שאמר כהדין טרימוטא דהיינו קול המתרעש אלא בעינן שיהא נכרים הג' קולות ופסק הלכה כמותו ובעל העיטור פוסק נמי כותיה אלא שגורס בדבריו רקיקין ברי " ש פי' ג' קולות רחבים וחולק אמי שאמר כהדין טרימוטא דהיינו קול המתרעש בקולות קטנים רצופים דאינו כן אלא ג' קולות רחבים רצופים ושעורן כג' שברים אלא שהשברים בהפסק והיליל שלא בהפסק ואלו ואלו ג' לבד וחד שיעורא איכא לתרווייהו והירושלמי הביאו המגדל עוז בה' שופר ע " ש . ודע שיש עוד סברא שלישית היא דעת ריב " א וריב " ם ששיעור התרועה כשיעור ט' כוחות כמו השברים אלא שהתרועה עצמה היא ט' קולות רצופים ולדעתו פי' הירושלמי דלא פליגי אלא בצורתה דתרועה דקרא דחד אמר כהדין טרימוטא דהיינו היליל שאנו עושין וחד אמר תלת רקיקין דהיינו השברים ובשיעורא לא פליגי וממילא משמע דאידי ואידי חד שיעורא הוא והיינו ממש פלוגתא דתנא דמתניתין ותנא דברייתא דתלמודא דידן וכך כתב בעל מגדול עוז פי' הירושלמי בשם הגאונים ע " ש . ויש לדקדק אמאי לא הביא רבינו גם סברת ריב " א וריב " ם שהביאו התו' והרא " ש ושאר כל המפרשים ואפשר לומר דטעמיה משום דלא היה אצלו מבואר בדבריהם דשיעור התרועה כשברים ממש דמשמע קצת ממה שכתבו התו' והרא " ש לדעתם וז " ל וצריך למשוך בתקיעה של תשר " ת כשיעור ג' שברים וט' כוחות ולא כתבו בפשיטות י " ח כוחות א " כ אפשר דלא ברירא מילתיה דשיעור ג' שברים לא הוי טפי מט' כוחות וא " כ לא היה מקום להורות דלפי זה א " צ להאריך בתקיעה של תש " ת יותר משל תר " ת דאפשר דאף לפ " ז צריך להאריך אבל אדברי בעל העיטור המפורשין דשעורייהו שוין קאמר ולפ " ז א " צ להאריך כו' משא " כ לפי' רש " י שהזכיר בתחלה דצריך להאריך . הב " י העתיק לשון הרא " ש שכתב לדעת ריב " ם וריב " א צריך למשוך בתקיעה של תשר " ת כשיעור ג' שברים וג' כוחות ונראה ממה שפסק בש " ע שהבין מלשון זה שצריך להאריך כשיעור י " ב כוחות דג' שברים הם ט' כוחות ועוד ג' כוחות וטעות נזדקר לפניו שהרי מבואר בתו' ובמרדכי ובהגהת מיימוני שהביא פי' ריב " א וריב " ם דצריך להאריך כשיעור ג' שברים וט' כוחות גם הרב המגיד כתב שיש מי שסובר כן והיינו דעת ריב " א גם הדבר מבואר מעצמו שכיון שכל אחד מהיבבות הוא ג' כוחות ממילא ג' יבבות הם ט' כוחות וג' שברים הם לפחות ט' כוחות דאינן קטנות יותר מיבבות . וא " כ לפחות בעינן י " ח כוחות ובלשון הרא " ש צריך להגיה וט' כוחות כלשון התוספות והמרדכי או להגיה וג' יבבות כלשון הג " ה מיימונית ופשוט הוא :
Orach Chayim.590.7.1 ומ " ש וסברא הראשונה היא דעת התו' כן משמע מסתם דבריהם שכתבו שצריך ליזהר להאריך בתקיעות תשר " ת יותר מתר " ת ובמרדכי כתב להדיא שכן נראה לר " י והוא בעל סתם תוספות :
Orach Chayim.590.8.1 ומ " ש וכן הוא דעת א " א הרא " ש ז " ל הוא ממ " ש בסוף דבריו ור " ח פי' כפי' רש " י וכן הוא בירושלמי ור' ירוחם כתב שכן נראה סברת הרי " ף ולא ידעתי טעמו שהרי הרי " ף כתב בסתם כלשון הגמרא . ולענין הלכה הנה הסמ " ג כתב שנראין דברי ריב " א וריב " ם גם כסמ " ק כתב בסתם כפירושם דהיבבות הם ט' כוחות וא " כ אין לחוש אם האריך קצת בשברים ואף לדעת רש " י שהיבבות ג' לבד כתב מה " ר יחזקיה דאם מאריך בשבר כשיעור ג' כוחות לא יצא מכלל שבר שהרי שיעור תקיעה דאותו סדר היא כשיעור ג' שברים ומהרא " י כתב דדבריו של טעם הן ואין להשיב עליהן ומ " ה כתב דאין צריך להזהר כלל שלא להאריך כשיעור ג' יבבות . מיהו לרבינו האי דהכל הוי תרועה ד " ת ויצא י " ח בכל ענין כדלעיל ודאי יש להשיב אדברי מהרי " ח . ואפשר דדוקא לענין צורתא דתרועה קאמר דזה וזה תרועה נקרא דהכל עניין בכייה אבל מיהו אף לדעת ר' האי השיעור צריך שיהא שוה דהיינו ט' כוחות דאל " כ הרי ודאי אלו מטעין את אלו דאלו קבלתן בשיעור התרועה ט' כוחות ואלו בקבלתן ג' כוחות ואע " ג דהאשיר " י שהסכים לפי' רש " י הביא דברי רבינו האי צ " ל דלא הביא דבריו רק לפרש מה שאמרו בגמרא מספקא ליה אי גנוחי גנח כו' דלאו ספק ממש קאמר אבל ממה שצריך לפרש לדעת רבינו האיי דהיבבות הם ט' כוחות בהא לא ס " ל כותיה אלא כפי' רש " י וצ " ע . והמנהג הוא להאריך בשברים קצת ואין לשנות לקצר שברים כדי לצאת ידי כולם אף דעת רש " י דמהרי " ח כתב שאם יקצר בשברים הרבה לא יצא דכן מוכח מפירש " י שכתב הגניחות כדרך החולים שמאריכים בגניחותיהם וא " כ מוכח בפי' שרש " י עצמו תופס עיקר דאף אם מאריך בשבר קצת לא יצא מכלל שבר וה " ט שסובר כמ " ש מהרי " ח וס " ל דספק ממש קאמר דלא כרבינו האי מיהו נ " ל דצריך להזהר שלא להאריך בשבר כשעור תשע כוחות ולא מיבעיא בסדר תש " ת דיצא מכלל שבר שהרי שיעור תקיעה מאותו סדר הוא כשיעור שברים שהוא תשע כוחות לבד אלא אפי' בסדר תשר " ת צריך ליזהר שלא יאריך כשיעור תשע כוחות ודלא כמהרא " י בת " ה דמשמע מדבריו דבתקיעות מיושב יכול להאריך בסדר תשר " ת אפי' כמהרק שלא יהא מאריך כשיעור ג' שברים וג' יבבות וכמהרי " ח ואין לסמוך על זה לכתחלה שהרי לדעת הראב " ד שיעור כל התקיעות אחד הן ט' כוחות לבד וכתב ה " ה שכן הסכימו הרמב " ן והרשב " א ושכן עיקר . אבל בדיעבד ודאי יש לסמוך אריב " א וריב " ם שכל שלא האריך בשבר כשיעור י " ח כוחות בסדר תשר " ת לא יצא מכלל שבר ולכך נמי לכתחלה יש להאריך בתקיעות תשר " ת כשיעור י " ח כוחות וכל ג' שברים כט' כוחות וכל תרועה ט' כוחות ואף בדיעבד אינו יוצא בתקיעת תשר " ת ובתש " ת אם היא פחות' מט' כוחות וצריך לחזור ולתקוע שהרי מנהגינו להאריך בשברים עד ט' כוחות וא " כ הוי תרי קולי דסתרי אהדדי אבל בתקיעה דתר " ת יש לסמוך בדיעבד אפירוש רש " י דתרועה ג' יבבות כל שהוא דהיינו ג' כוחות לבד ומטעם זה נמי בכל תרועה יש לסמוך בדיעבד אם לא עשה רק ג' כוחות כ " ש אבל ג' שברים לכ " ע הוי כשיעור ט' כוחות ובפחות לא יצא וצריך לחזור לראש כנ " ל :
Orach Chayim.590.9.1 כתב ר " ת דג' שברים צריך לעשותן בנשימה אחת שהיא במקום תרועה כ " כ הסמ " ג והמרדכי משמו ולא נמצא בתוספות והר " ן העיד שבתשובה כ " כ :
Orach Chayim.590.10.1 ומ " ש שהוא במקום תרועה הוא כדי דלא תימא מאחר שהשברים הם גניחות כדרך שאדם גונח מלבו ודרכו לפעמים לגנוח בב' נשימות א " כ ה " נ לא בעי בדוקא בנשימה א' דודאי אי תרועה ילולי יליל וכל אדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכים זה לזה אינו עושה כלל בהפסק אלא בנשימה א' לכך בעינן הג' יבבות בנשימה א' בדוקא אבל בג' שברים שהם לפעמים בהפסק מנ " ל דבעינן נשימה אחת בדוקא ע " כ אמר שהוא במקום תרועה דקרא ומסתמא צריך למיעבד התרועה כאחת בלי הפסק כדרך ב " א שעושין גם הגניחות בנשימה אחת לפעמים אבל ג' שברים ותרועה דתשר " ת כיון דלא עבדי אינשי כל עיקר גנוחי ויליל בנשימ' א' א " כ תרועה דקרא נמי בכה " ג קאמר בב' נשימות כדרך בני אדם ומהר " א המזרחי פי' בע " א עיין בהגהותיו לסמ " ג . ומשמע לע " ד דדברי ר " ת אינם אלא לכתחלה אבל בדיעבד ודאי יצא י " ח אף אם עשה ש " ת בנשימה אחת שהרי אין לו שום ראייה מהתלמוד לחזור בדיעבד ואדרבה מהירושלמי שהביא הרא " ש ז " ל דאם עשה תקיעה תרועה תקיעה בנפיחה אחת יצא אע " ג שהן ב' מצות כרבנן דפ' החליל נלמד מינה במכל שכן לשברים ותרועה שהן מצוה אחת דיצא גם הב " י כתב כן מטעם אחר וכן מבואר בדברי הרב המגיד ובתשובת הריב " ש סימן ל " ט וכן ודאי עיקר דלא כמ " ש מהרא " י דלר " ת אם עשאן בנשימה אחת לא יצא ונדחק להפוך הסברא ע " ש ומיהו לאותן גאונים דס " ל דיש לעשות ש " ת בנשימה אחת משמע דבדיעבד נמי לא יצא כאילו הפסיק התרועה לשנים וכ " כ מהרא " י וכ " כ הריב " ש . וכ " כ רבינו ירוחם דאם הפסיק בנשימה חוזר לראש הסימן וצריך לי עיון דמלשון הרא " ש משמע דאינו אלא לכתחלה ע " ש ואע " ג דהריב " ש כתב דמחזירין אותו ושכן דעת הרי " ג והרא " ש והרשב " א והר " ן נראה לומ' שלא מצא זה להדיא בדבריהם אלא לפי דמשמע ליה כך מדבריהם כ' כן אבל לדידן ודאי יש תשוב' דכיון דבתקיע' ובתרועה דשנים הן ד " ת אע " פ כן אמרו בירושלמי דאם עשאן בנפיחה אחת יצא אם כן הוא הדין לשברים ותרועה דאחת הן ד " ת אם עשאן בב' נפיחות נמי יצא דמאי שנא ודברי הגאונים הנזכרים אינם אלא לכתחלה גם במ " ש רבינו ירוחם דחוזר לראש הסימן אינו נכון בעיני דודאי לא גרע ממעשה דמגנצא דמסיק הרא " ש דלא הפסיד התקיעה שתקע דהוי כמי שנתקלקלה לו התרועה שחוזר עליה וה " נ אם עשאן בב' נשימות הוי כמי שנתקלקל' לו התרועה והתקיעה ראשונה לא הפסיד וכמו שיתבאר בסימן זה לק' בס " ד : ולענין הלכה הנה מהרא " י בספרו כתב לקיים דברי שניהם דבאותן דמיושב יעשה בנשימה אחת ובמעומד בב' נשימות ובאגור כתב וז " ל וראיתי נוהגין קצת תוקעים לעשות ש " ת בנשימה אחת והרבה פעמים תקעתי ועשיתים בנשימה אחת עכ " ל . ומנהגינו עכשיו לעשות בב' נשימות ואין לשנות דהא בדיעבד יצא י " ח בכל ענין לכל הדעות כמו שכתבתי בסמוך שכן הוא העיקר ומ " מ אותן שכבר נהגו לתקוע בנשימה אחת לא ישנו :
Orach Chayim.590.11.1 ואם תקע תר " ת בנשימה אחת לכאורה לא יצא כו' נראה מלשונו זה שפוסק כהירושלמי דלא כדמשמע לכאורה אבל רבינו ירוחם כתב ע " ש הרא " ש שסובר דלא יצא נראה דלא היה גורס בדברי הרא " ש שאמר לכאורה אלא כגירסתינו בדפוס ואם עשה תר " ת בנשימה אחת לא יצא וכו' דלשון זה משמעו שסובר דלא יצא אלא שאח " כ כתב דבירושלמי לא משמע הכי ומ " מ הפסק הוא דלא יצא :
Orach Chayim.590.12.1 ואם האריך בתקיעה אחרונה כו' איכא למידק דלדברי רבינו גמרא דידן חולק אירושלמי וזה הפך ממ " ש הרא " ש לפ' גמרא דידן כמו הירושלמי שאינו עולה לו כלל ונראה דעת רבינו מאחר שבסוף הביא הרא " ש דברי הרמב " ן ומסיק וניחא השתא אין בידו אלא אחת היינו שנייה והירושלמי אמילתא אחריתי קאי משמע דהכי ס " ל ושיעור לשון רבינו לפי זה כך הוא בירושלמי קאמר שאינו עולה לו כלל אבל לא קי " ל הכי לענין הך דינא דבגמרא דידן מוכח בהך דינא שעולה לו בשביל אחד וק " ל : ומ " ש רבינו דין זה בהאריך בתקיע' אחרונה של תשר " ת וכו' ולא כתבה נמי אף בהאריך בתקיעה שנייה של תשר " ת כדי שתעלה לו נמי לתקיעה שלישית של תשר " ת נמשך אחר לשון הרא " ש שכתב כן והרא " ש ז " ל לרבותא נקט הכי דלא מיבעיא התם דאינו עולה לו כלל שהרי שתי התקיעות בחיוב הן דשתיהן אמת אבל הכא ממ " נ אי תשר " ת אמת יהא עולה לו לתשר " ת ואם תש " ת אמת יהא עולה לתש " ת אפילו הכי אינו עולה לו כלל :
Orach Chayim.590.13.1 מעשה אירע במגנצ " א וכו' עד וא " א הרא " ש ז " ל כתב דאפילו אם גמר התרועה בין השברים לא הפסיד וכו' גם במרדכי כתוב השגת חתנו רבינו יואל הלוי אראב " ן בדין זה מטעם אתר וז " ל איני יכול לעמוד על דברי מורי שכתב ונתן חילוק בין היכא דגמר התרועה להיכא דלא גמר התרועה כי כל אדם המתחיל בתרועה במהרה יכול לעשות ג' יבבות וזהו שיעור תרוע' ואפי' את " ל שלא עשה כי אם ב' יבבות מנ " ל שאינו הפסק מה לי ב' מ " ל ג' ע " כ ודבריו נכוני' ולכך יראה דאף אם לא גמר התרועה חוזר ותוקע ג' שברים ואינו מועיל שיתקע עוד שבר אחד אפילו עושה הכל בנשימה אחת דסוף סוף הוי הפסקה באמצע השברים דאין לנו ראיה לחלק בין הפסק ג' לב' ודלא כמשמע מדברי הרא " ש שלא נחלק אראב " ן אלא היכא דגמר התרועה ולענין לחזור ולתקוע תשר " ת אבל להיכא דלא גמר משמע דמודה הרא " ש דבתוקע עוד שבר אחד סגי אם עושה הכל בנשימה אחת אלא כדברי ר " י הלוי עיקר . והב " י בש " ע שלו פסק בסתם דיתקע עוד שבר אחד ולא נהירא :
Orach Chayim.590.14.1 ואם עשה ד' או ה' שברים זה אחר זה בלי הפסק אין בכך כלום שהרי לכתחלה יכול לעשות מהם כמו שירצה כתב ב " י פשוט הוא שהרי כבר כתב לעיל דאין לחוש אם הוסיף על ג' שברים ולא כתב כאן כן אלא משום דבעי למיכתב שאם לאחר שתקע שלשה שברים שתק והפסיק וכו' ולא תיקן כלום דסוף סוף קשה מאי צורך במ " ש שהרי לכתחלה כו' כיון דלא נתכוין לבאר דין זה כל עיקר ועוד מאי שהרי לכתחלה כו' הלא הוא עצמו הדין שאמר לכך יראה דמה שכתב לעיל דיכול להאריך בה כמו שירצה היינו לומר דיכול לכתחלה והוא דכשהתוקע היה דעתו מתחלה קודם שתקע לעשות חמשה או ששה שברים דיכול לעשות כן דאין לה שיעור למעלה אבל היכא דלא נתכוין מתחלה כי אם לעשות שלשה שברים לבד וטעה ועשה ד' או ה' סלקא דעתיה אמינא דהוי הפסקה לכך כתב דאין בכך כלום שהרי אף לכתחלה יכול לעשות מהם כמו שירצה אם כן ודאי דבדיעבד לא גרע מלכתחלה וכתב כן על פי דברי הרא " ש במעשה דמגנצ " א שהתוקע טעה עוד בסדר תש " ת ועשה ד' שברים והחזירוהו וכתב הרא " ש ואותו שתקע ד' שברים לא קלקל כלום כו' . כ' במנהגים דמהר " א טירנ " א ויעשה שלשה שברים לבד ההפסקה עכ " ל ואין לו טעם דפשיטא דג' שברים ששעורן כט' כוחות שיעור זה ניתן לתקיעות הג' שברים ואין ההפסקה שבין השברים בכלל השעור ולכאורה היה נראה דט " ס הוא וצריך להיות בהפסקה בב' והורה לנו ב' דברים האחד שלכתחלה יעשה ג' שברים לבד ולא יותר וכן מבואר בדרשות מהרי " ל שמנהגם היה שלא לעשות שברים יותר מג' ע " ש . הב' שיפסיק בין הג' שברים לתרועה שלאחריה ואפי' להרא " ש דבעינן ש " ת בנשימה אחת דשניהם משום תרועה דקרא מכל מקום צריך להפסיק ביניהם וכן פסק מהרא " י וז " ל יזהר שלא יתקע כמו שרגילין תוקעין לתקוע שברים תרועה בכח אחד בלתי שום הפסק דבכה " ג לא מיקרי בנשימה אחת אלא יפסיק מעט רק שלא יעשה נשימה בינתים כך משמע מפירש " י פ " ק דחולין עכ " ל אבל נראה עיקר דהכי פירושו דלפי שנוהגין התוקעין בגמר התקיעה וגמר השברים וגמר התרועה להפסיק בקול ארוך קצת והזהיר בעשיית הג' שברים שלא יחשוב הפסקת קול זה לשבר אחד ויעשה מקודם ב' שברים ועם הפסק זה יהא ג' דכיון דהפסק זה עושין גם בתרועה לא נחשב לשבר כלל אלא צריך לעשות ג' שברים לבד הפסק קול זה בגמר השברים והכי נקטינן ואם לא עשה אלא ב' שברים ועם הפסקה זו יחשוב לו שבר ג' לא יצא ידי תקיעה נ " ל : וכתוב במהרי " ל שהוא תמה על המנהג שלא לעשות יותר מג' שברים דמאי שנא מתרועה ולי יראה שהמנהג הוא מפני מחלוקת הגאונים בשעור השברים דשמא יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה כמו שנתבאר ועל כן נכון שלא לעשות יותר מג' דשמא שבר האחרון נעשה תקיעה והוה הפסקה לדעת הרמב " ן וכן יראה לי עיקר שלא לעשות לכתחלה יותר מג' :
Orach Chayim.590.15.1 י " א דלא הוי הפסק אלא כשמפסיק בתרועה בין שברים לתקיעה וכו' יש לדקד' א " כ למה כתב הרא " ש שאפי' גמר התרועה בטעות לא הוי הפסק לפי שהוא מעין התרועה שיש לו לתקוע והלא אפילו לי " א הוי הפסקה כשמפסיק בתרועה בין שברים לתקיעה אע " פ דבסדר תר " ת הוי מעין התרועה שיש לו לתקוע ודוחק לומר דדוקא בסדר תש " ת ותר " ת קמיירי דהא סתמא קאמרי דהוי הפסקה משמע בכל ענין ונראה דלא קאמר הרא " ש אלא דוקא בכה " ג שעשה ב' שברים והתחיל להריע דהתם כיון שהתרועה דתר " ת סדר שלה כך היא גנח ואח " כ יליל והכל תרועה אחת וא " כ חדא תרועה היא אלא שנתקלקלה דומה לתוקע שאין הקול עולה לו יפה וכו' אבל במפסיק בתרועה קודם שברים כיון דאין סדר התרועה לעשות יליל ואח " כ גניחה א " כ אותה התרועה אינה שייכה לתרועה שמחוייב בה והוי הפסקה וכ " כ בספר אבודרהם אם טעה בסימן תשר " ת ותקע תרועה קודם שברים צריך לחזור ולעשות תשר " ת פעם אחרת וכן עיקר נ " ל :
Orach Chayim.590.16.1 ואם תקע ב' תשר " ת כו' אין לדקדק מכאן שזה הפך מ " ש בשם הרא " ש דאפי' אם גמר התרועה בין השברים לא הפסיד התקיעה שתקע דהתם כדמפרש טעמא דחדא תרועה היא אלא שנתקלקלה שחוזר עליה ולא הוי הפסקה אבל הכא איירי בטעות כי הנך דהוי הפסקה כמו עשה ב' תרועות כו' ולכך לד " ה הפסיד גם התקיעה וי " א שהפסיד הכל וצריך לחזור מראש שלשה פעמים ולענין הלכה נראה כדברי הרמב " ן שגם ראב " ן הסכים כן למעלה במעשה דמגנצא שכתב אבל ב' תשר " ת הראשונות לא הפסיד ואף על פי שר " י הלוי נחלק עליו וכתב נ " ל דהפסיד גם ב' תשר " ת הראשונים שהרי שלשה פעמים תשר " ת הם ט' תקיעות ובאותן ט' תקיעות קי " ל אם שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש ואם ישהה בין תקיעה ז' לת' או בין ח' לט' חוזר לראש ויתקע כל תקיעות ט' ה " נ אם בתשר " ת הב' או הג' יטעה ויעשה תר " ת או תש " ת יעשה שני שברים ויתקע שיסתור הכל עד כאן מכל מקום הלא כבר נתבאר בדברי ראב " ן שהובא באשיר " י דלא קשה מידי מהא דהעיקר כר' יוחנן דלית ליה שהיות מפסיקין במצות כלל וכן פסק ר " ת ולכך הנהיג בתקיעות דמעומד לתקוע תקיעה שברים תרוע' תקיעה ג' פעמים עיין בסמ " ג וטעמיה משום דרב קאי כוותיה בפ' הקורא למפרע :
Orach Chayim.591.1.1 ואחר שיגמור כו' משנה בפ " ב דר " ה כשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב ר " ג אומר שליח צבור מוציא את הרבים י " ח ותניא א " ל לר " ג לדבריך למה צבור מתפללין בלחש א " ל כדי להסדיר שליח צבור תפלתו אמר ליה רבן גמליאל לדבריכם למה שליח צבור יורד אמר להו כדי להוציא את שאינו בקי א " ל כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי אמר ר' יוחנן מודים חכמים לר " ג פירש רש " י אחר שנחלקו חזרו והודו ואותבינן מי אמר רבי יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן הלכה כר " ג מכלל דפליגי ופריק רבי אבא דהלכה מכלל דפליגי בברכות דכל השנה ומודים בברכות דראש השנה ויום הכיפורים ואותבינן עלה והאמר רב חנא ציפוראה אמר רבי יוחנן הלכה כר " ג בברכות דראש השנה ויום הכפורים ומשני אלא אמר רב נחמן מאן מודים ר " מ והלכה מכלל דפליגי עליה רבנן וקאמר מאי שנא הני ומסיק משום דאוושי ברכות ומשמע דהלכה כר " ג לגמרי אף בברכות דכל השנה כדקאמר ר' אבא ורב נחמן דאסיק מאן מודים ר " מ וכו' אינו אלא לפרוקי דלא תקשי לך הנך תרתי מימרי דר' יוחנן חדא דקאמר ר' אבהו משמיה דמודים חכמים לר " ג בברכות דר " ה ויה " כ ורב חנא אמר משמיה הלכה מכלל דפליגי ועמדו במחלוקתן ומש " ה פריק וקאמר מאן מודים ר " מ וכו' אבל לענין גוף ההלכה במאי דקאמר ר' אבהו משמיה הלכה כר " ג אף בשאר הברכות ודאי הכי קי " ל דליכא דפליג אהא דלימא דלית הילכתא כוותיה ונראה שזאת היא דעת בה " ג שהביאו התו' וה " ר יונה והרא " ש והמרדכי בפ' ת " ה בדין יחיד המתפלל עם הצבור ושכח יעל' ויבא דיוצא בשמיעת התפלה מש " ץ ואפי' הוא בקי כר " ג דאלמא דס " ל דהילכתא כר " ג אף בברכות כל השנה וכן מבואר במרדכי דהכי ס " ל לבה " ג עיין בפרק בתרא דראש השנה אבל הרי " ף ז " ל מפרש דלמאי דאסיק ר " נ הדרינן ביה ממאי דשני ר' אבא הלכה מכלל דפליגי בשאר ברכות ולא קאמר רבי יוחנן הלכה אלא אברכות דראש השנה וי " כ אבל בברכות דשאר ימות השנה לא פסק בה הלכה וממילא דהלכה כרבנן בשאר ימות השנה ולפי זה אם שכח יעלה ויבא בר " ח אינו יוצא בכך שיכוין לש " ץ אם הוא בקי וכן מבואר במרדכי בפ' בתרא דר " ה שכתב דלרב אלפס דפוסק דלא כר " ג אם שכח יעלה ויבא אינו יוצא בשמיעת התפלה מש " ץ וע " ש ויש לתמוה הרבה דא " כ מה עלה על דעת הרא " ש שכתב בפרק בתרא דר " ה תחלה הפסק מבה " ג בדשכח יעלה ויבא דיוצא בשמיעת התפלה הש " ץ ואח " כ העתיק דברי הרי " ף בסתם כאילו אין ביניהם מחלוקת גם על רבינו הנמשך אחריו יש להקשות כך דבסוף סי' קכ " ד הביא דעת בה " ג בסתם וכאן כתב בסתם הלכה כר " ג בר " ה ויה " כ כו' דמשמע אבל בשאר ימות השנה אין הלכה כר " ג וא " כ דבריהם סותרים זה את זה ואין לפרש דדעתם כיון דר " ג סובר דש " ץ פוטר את הבקי א " כ איכא למימר דאף רבנן לא פליגי עליה אלא בדלא התפלל כלל אבל אם התפלל דטעה מודו לר " ג דש " ץ פוטרו וכדכתב ב " י בסי' קכ " ד דהא כיון דטעמא דמקילינן בהתפלל וטעה הוי משום דדיינינן ליה כאנוס וכדכתב ה " ר יונה בפי' בפ' ת " ה ובאנוס גופיה הא פליגי רבנן וקאמרי דאינו מוציא את הבקי אפי' אנוס כדמוכח בפ' בתרא דר " ה דאסיקנא דאפו' ר " ג לא פטר אלא עם שבשדות דאניסי מכלל דרבנן אפילו אניסי לא פטרי ונ " ל דדעת הרא " ש ורבינו דכיון דאיכא ראייה ברורה לדברי בה " ג מפ' ת " ה דאמר רב אסי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים כו' כמבואר בתו' ואשיר " י לשם דאלמא בהתפלל וטעה יוצא בשמיעת ש " ץ אע " פ שהוא בקי א " כ בודאי אף הרי " ף ז " ל יודה בה וממילא צריך לומר לדעת הרי " ף דאעפ " י דלא פסקינן כר " ג אלא בר " ה ויה " כ היינו דוקא כשהוא בעיר דלא אניס הלכך בר " ה דאוושא ברכות כי אתי לבי כנישתא הש " ץ מוציאו ובשאר כל ימות השנה מתפלל לעצמו אבל עם שבשדות אפי' בשאר ימות השנה נמי הש " ץ מוציאו כיון דאניס ולא מצי למיתי לבי כנישתא דבהא נמי הלכה כר " ג כיון דאניס ולפיכך הש " ץ מוציאו כמו בשל עיר בר " ה ויה " כ כדאתי לבי כנישתא וממילא האי דשכח יעלה ויבא דיינינן ליה כאנוס לענין זה דלא צריך לחזור ולהתפלל אבל מ " מ מאחר שהוא עומד בבית הכנסת צריך לשמוע כל התפלה מפי הש " ץ ומה שכתב הרי " ף ועם שבשדות דאניסי ולא מצי למיתי לבי כנישתא בר " ה ויה " כ כו' לאו למידק דבשאר ימות השנה אין הש " ץ מוציאו אלא ה " ה בשאר ימות השנה ולא נקט ר " ה ויה " כ אלא משום דכל הפסק שכתב לשם איירי בר " ה ויה " כ ואה " נ דה " ה שאר כל השנה ועוד נוכל לומר דלרבותא נקט הכי דאפי' ר " ה ויה " כ ואצ " ל שאר התפלות שהן כנגד תמידין שיכול הש " ץ לפוטרן טפי אע " פ שאינן שומעין וסברא זו כתב ה " ר ישעיה אחרון ז " ל דלענין עם שבשדות דאניסי ולא מצי למיתי לבי כנישתא עדיף טפי ברכות דכל השנה עיין בהגהות לרי " ף פרק בתרא דר " ה ואפשר שזאת היתה ג " כ דעת הרמב " ם בפ " ח מה' תפלה שכתב לחלק בין ברכות דכל השנה לר " ה ויה " כ בעומד בב " ה כדמשמע מלשונו ע " ש אבל בעם שבשדות לא חילק ומשמע דס " ל דבכל ענין הש " ץ מוציאו אפי' בקי כיון דלא מצי למיתי לבי כנישתא וכדפי' ויותר נכון בעיני לפרש דעת הרמב " ם דס " ל דהך עם שבשדות כיון דאיתמר בגמרא משמיה דר " ש חסידא ומתניתין סתמא תנן משמע דתנא דידן פליג עליה ולפיכך פסק כסתם מתניתין כדרכו ולא כיחידאי בגמרא ודע דאההיא דאוושי ברכות פי' רש " י והרא " ש והסמ " ג שהרי הן תשע ואוושי מלשון רבוי ולפי זה אף בר " ה בתפלת יוצר וכן בשאר יה " כ דכיון דאינן אלא שבע אין הש " ץ מוציא את הבקי ודוקא ביה " כ של יובל שהוא שוה לר " ה בתקיעות ובברכו' קאמרי' דהש " ץ מוציא לבקי וכן מבואר ברמב " ם פ " ח מה' תפלה וכ " כ הר " ן פ' בתרא דר " ה וכ " כ רבי' ירוחם בשם המפרשים אכן מדברי רבינו בכאן ולעיל בסי' רס " ח משמע דבכל תפלות דר " ה ויה " כ הש " ץ מוציא ואולי היה מפרש דאוושי ברכות כמו ריאה דאושא פי' מתוך שאין רגילין בהו משמיעים קולם ואין אומרים אותו בלחש ומטעה אחד את חבירו וכ " כ בהג " ה מיימונית בשם התו' דלפי פי' זה אין חילוק דאף ביוצר דר " ה ושאר יה " כ מאחר שהן מטעות הש " ץ מוציאן ואפשר לומר ג " כ דאף רש " י והסמ " ג דכתבו נמי שהן ברכות ארוכות דעתם היה להורות שהש " ץ מוציא אף במקום שאינן ט' דמאחר שהן ארוכות מטעין והיינו נמי דאוושי כלומר ארוכות הרבה אכן הרא " ש לא הזכיר בדבריו רק מפני שהן ט' :
Orach Chayim.591.2.1 ומ " ש וכ " ש לבעל העיטור כו' פי' ב " י דדעת ב " ה היא לפרש דר " ג דקאמר דהש " ץ פוטר לבקי אינו אלא לעם שבשדות אבל דעיר אינו פוטר וקשיא לי דא " כ כדא " ל רבנן לר " ג לדבריך למה צבור מתפללין וא " ל כדי להסדיר הש " ץ תפלתו הו " ל לומר דהבקיאים שהן בעיר שהן רוב צבור מתפללין אלא ודאי לדברי ר " ג אין צריכין להתפלל כל עיקר כדי שיסדיר ש " ץ תפלתו אלא צריך לומר דס " ל לבע " ה דכיון דבגמרא אמרו דרב פליג אדרבי יוחנן דאמר מודים חכמים לר " ג אלא עדיין הוא מחלוקת ורב דימי בר חנינא נמי קאמר משמיה דרבב " ח דאפליג עליה ריש לקיש אדר' יוחנן ואמר עדיין הוא מחלוקת מעתה נמשך דפליג נמי אאידך דר' יוחנן דאמר הלכה כר " ג דאי לא אם כן מאי נפקא להו מינה במאי דקאמרי דעדיין היא מחלוקת סוף סוף הלכה כר " ג אלא ודאי לא ס " ל הלכה כר " ג אלא כרבנן ולכך קאמרי עדיין הוא מחלוקת יחיד ורבים והלכה כרבים הלכך אין הש " ץ פוטר אלא לשאינו בקי בין בראש השנה ויה " כ בין בשאר ימות השנה וכסתם מתניתין כנ " ל ליישב דעת בעל העיטור :
Orach Chayim.591.3.1 כתב ר " ת שצריך להזכיר קרבנות המוספים וכו' בסוף מסכת ר " ה אמר רב חננאל אמר רב כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך ופי' רש " י דאפסוקי מוספין קאי דאין צריך לומר מקראות המוספין משום דנפישי קראי דאיכא דמוספי דר " ה ודר " ח ומלכות וזכרונות ושופרות הלכך לא צריך לומר מקראות דמוספים לא דראש השנה ולא דר " ח אלא כיון שאמר נעשה ונקריב לפניך כמצות רצונך כמו שכתבת עלינו בתורתך שוב אין צריך אבל מלכות זכרונות ושופרו' ודאי צריך לומר כדתנן אין פוחתין וכו' ומשמע דבשאר מועדין אף רש " י יודה דצריך לומר מקראות המוספין כיון דלא נפישי . והתוספות בס " פ בכל מערבין כתבו נמי ע " ש רשב " ם דאין צריך לומר מקראות מוספי דר " ה ור " ח אלא שבזה נחלק על רש " י דאיהו סבירא ליה דאף אמלכיות וזכרונות ושופרות נמי קאמר כיון שאמר ככתוב בתורתך שוב אין צריך והא דתנן אין פוחתין וכו' היינו לומר דאם בא להזכיר מכיון שהתחיל גומר אבל אם הוא רוצה לפטור את עצמו בככתוב הרשות בידו ולפי זה גם במקראות הקרבנות אם התחיל להזכיר מוספי דראש השנה יזכיר כמו כן מוספי דראש חודש וכ " כ התוספות והמרדכי להדיא בסוף פרק בכל מערבין לדעת רשב " ם גם בהגהות לשם ובמרדכי סוף ר " ה כתבו סברא זו על שם כמה גדולים ע " ש ולפי דבריהם הירושלמי שהביא הרא " ש סוף ר " ה דאין לומר קרבנות מוסף דר " ח בראש השנה היינו לומר דאין צריך אבל אם רצה לאמרם הרשות בידו :
Orach Chayim.591.4.1 ומ " ש בס " פ בכל מערבין זכרון אחד עולה לכאן ולכאן היינו דוקא לענין זה לבד שלא יאמר את יום ר " ח הזה ואת יום הזכרון הזה אבל פסוקי דר " ח הרשות בידו כמו פסוקי דר " ה ור " ת חולק עליהן וסובר דמקראות של מוסף דראש השנה שהוא במקום הקרבנות צריך להזכירם לעולם דכך הראה הקב " ה לאברהם בברית בין הבתרים דכשיתבטלו הקרבנות וכו' ודברי ר' חננאל לא קאי אלא אמלכיות וזכרונות ושופרות ומכל מקום פסוקי דמוסף דר " ח בר " ה אין צריך להזכיר בפירוש כדאיתא בירושלמי שהביא הרא " ש ונפטר במה שאמר מלבד עולת החודש ומנחתה שכתוב בפנחס אצל מוסף דר " ה ולפי שלא הוזכר בו השעיר שהוא חטאת תיקן לומר ושני שעירים לכפר אחד שעיר של ר " ח וא' שעיר של ר " ה נראה לומר דמה שאינו מזכיר של ר " ח בפירוש ה " ט מדאסיקנא זכרון אחד עולה לכאן ולכאן פי' שאינו אומר את יום ר " ח הזה כו' אלא את יום הזכרון הזה לבד ומשמע דלכל ענייניו קאמר דזכרון דר " ה עולה לר " ח לפיכך בהזכירו מקראות דמוסף דראש השנה ואומר בלבד ג " כ חשיב ליה כאילו הכל נכלל בזכרון אחד משא " כ כשיאמר ובראשי חדשיכם דהוא זכרון בפני עצמו לראש חדש :
Orach Chayim.591.5.1 ומ " ש ושאר מפרשים לא פי' כן כו' כבר נתבאר דזו היא שיטת רש " י ורשב " ם אלא דלרש " י פסוקי דמלכיות וזכרונות ושופרות צריך שיאמר על כל פנים :
Orach Chayim.591.6.1 ומ " ש וכן נוהגים בספרד כו' הוא דלא כפי' רש " י דלדידיה דוקא בר " ה דנפישי ברכות הוא דא " צ אבל בשאר מועדים צריך לומר פסוקי דמוסף ולמנהג ספרד צריך לומר דההיא דרב חננאל קאי נמי אכל שאר מועדים ולא משמע הכי מענין הסוגיא :
Orach Chayim.591.7.1 ומ " ש ובה " ע כתב כבר נתבאר דזו היא שיטת רשב " ם החולק על ר " ת דלכתחלה אין צריך לומר מקראות המוספים אלא אם בא לומר הרשות בידו אלא שבזה נחלק בעל העיטור דמשמע מדבריו דאם בא לומר פסוקי דר " ה יכול הוא לעשות כן ולא קאמר שיאמר נמי ובר " ח אא " כ בא לומר שניהם מוספי החדש והזכרון אבל אינו בחיובא לומר שניהם ואילו לרשב " ם אם התחיל להזכיר דראש השנה צריך להזכיר גם כן דראש חודש כמו שנתבאר :
Orach Chayim.591.8.1 ומ " ש ור " ע כתב שאין אומרים וכו' נראה דר " ע סובר כר " ת בחדא לומר מלבד וגו' ולא להזכיר דר " ח בפירוט ופליג עליה בחדא שלא לומר ושני שעירים וטעמו נראה דדוקא מקרא דמלבד עולת החדש הכתוב אצל מוספי דר " ה חשיב ליה כזכרון אחד אבל מה שמזכיר השעיר של ר " ח שלא הוזכר לשם נחשב לזכרון בפני עצמו :
Orach Chayim.591.9.1 ומ " ש וגדולי מגנצ " א כו' כ " כ המרדכי סוף ר " ה והיא דעת ר " ת והערוך כ " כ התוספות בר " פ שני דמסכת י " ט וז " ל וי " מ מתכסה שאין מזכירין אותו במוסף דר " ה וכו' :
Orach Chayim.591.10.1 ומ " ש וא " א היה נוהג כר " ת כן מנהגינו עכשיו כר " ת והרא " ש ונראה בעיני שלא לומר את מוספי לפי מנהג שלנו דדוקא למנהג ספרד שאין אומרים פסוקי הקרבנות ולא מלבד כמ " ש הר " ן ורבינו ירוחם והבית יוסף לפיכך צריך לומר את מוספי דכיון שגם שעיר של ר " ח היה קרב בר " ה ואעפ " י שלא הוזכר במלבד וכדאיתא בתוספתא הביאו התוס' בר " פ שני דמסכת י " ט והר " ן בפרק בתרא דר " ה וא " כ כיון שכל המוספים דר " ה ודר " ח קרבים צריך הוא לרמז את הכל בתפלת מוסף משום ונשלמה פרים שפתינו ומאחר שאינו מזכיר הפסוקים יאמר את מוספי לרמז את ב' מוספי דר " ה ודר " ח אבל למנהגינו שאומר מקראות מוסף דר " ה אם יאמר את מוספי וכו' כאמור בחדש השביעי כו' צריך הוא ג " כ להזכיר פסוקי דר " ח כיון שהתחיל לפרט עשיית הקרבנות שכולל שניהם בתחלה באמרו את מוספי דכשחוזר ופורט את האחד בודאי הוא צריך לפרט ג " כ השני ואף ר " ת מודה בהא לרשב " ם ודעימיה דמאחר שהתחיל גומר אף דר " ח אבל אם אינו אומר את מוספי אלא את מוסף א " כ מתחלה אינו בא לפרט רק מעשה הקרבנות דר " ה ואת " כ יאמר מלבד וגו' ודלא כמ " ש בהגהת ש " ע ואומרים ג " כ את מוספי יום הזכרון ועוד קשה על לשונו שהרי בכל הסדורים שלנו נמצא את מוסף וכו' וא " כ מאי ואומרים וכו' דמשמע שכך נוהגים וזה אינו :
Orach Chayim.591.11.1 ואומר עלינו לשבח ורב עמרם כתב שאין ליחיד כו' נראה לפרש דלכ " ע שבח דעלינו לא ניתקן לאמרו בתפלת ר " ה אלא כשמתפללין כל התשעה ברכות במוסף וזהו עלינו לשבח כו' כלומר עלינו הוטל לשבחו ולגדלו בברכות מלכיות זכרונות ושופרות כמו שאנו מברכין עכשיו תשע ברכות וזהו מפני שלא עשאנו וכו' והשתא סברת רב עמרם היא דלטעמיה אזיל דסובר כשאר גאונים דצבור מתפלל שבע לבד כמו שנתבאר למעלה שזאת היא סברת רב עמרם ולפי זה אין מקום ליחיד לומר עלינו כיון שאינו מתפלל תשע אבל במקום שאין ש " ץ אומר אותו אפי' יחיד וטעמו דס " ל דאף לגאונים שאומרים אין הצבור מתפללין אלא שבע היינו לומר שא " צ להתפלל תשע אלא הש " ץ יורד ומתפלל תשע ופוטר אותן אבל כיון שאין ש " צ ודאי כל יחיד ויחיד צריך להתפלל תשע דמי יפטור אותו מחיוב תשע ברכות ונמצא שדין זה דתשע ברכות בר " ה לדעת הגאונים כדין תפלת מוסף של כל ימות השנה אליבא דרבי יהודא שאמר משום ר' אלעזר בן עזריה בסוף פרק תפלת השחר וכן מבואר בלשון הרמב " ן שהביא הרא " ש סוף ר " ה בדין זה ע " ש ובזה מתיישב גם מה שכתב רבינו וכבר נוהגין לאמרו כלומר דלפי מה שנתבאר דעכשיו נהגו הכל להתפלל תשע ואין לשנות אם כן מעתה נמשך שאומר גם עלינו :
Tur Orach Chaim, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .