← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 3,976 sections
Orach Chayim.540.2.1 מותר ליטול גבשושית שבבית כ " כ הסמ " ג והסמ " ק והם דברי התוס' בפ " ק ולא נמצא בתוס' שלנו אבל הוא כתב בפסקי תוספו' ומביאו ב " י . במחצלים כתוב בהגה " ה עץ הוא כעין רגל שדוחק הוא במערכה לסתום הסדקים עכ " ה :
Orach Chayim.540.3.1 תנור שראוי להתייבש וכו' שם ריש ( דף י " א ) רב יהודה שרי לאמי תנוראה למיגדל תנורי ומסיק דהיינו דוקא בראוי להתייבש וז " ל רש " י בסוכה ( דף ל " ז ) ולשון תלמודא לומר לכל אומן בדבר לשון זה מגדלי כגון למגדלי אוהרי ולמיגדלי תנורי בחש " מ הא למדת שפי' לשון זה לשון עשיה ותיקון הוא עכ " ל :
Orach Chayim.540.4.1 ומ " ש והעשוי כבר מותר לעשות לו בית מושב להעמידו עליו כ " כ התוס' לשם ( דף י ) בד " ה ר' יהודה וז " ל נראה דוקא העמדה דתנור אין זה בנין בתחלה אלא הוא עשוי כבר אבל אינו מחובר בקרקע וצריך לחברו בטפילה בארץ כדמפרש בפ' כל הכלים א " נ כי ההיא דפ' המביא וכו' כלומר אע " ג דהעמדה דתנור לאו בנין בתחלה הוא מ " מ במה שמחברו בארץ הוא בנין גמור שצריך לחברו בטפילה דהיינו סיד וטיט וכו' והרמב " ם בפ " ח כתב ובונין על חרס של תנור ועל הכירה הטפילה שלהם עכ " ל נראה שמפר' העמדה דתנור הוא שבונין מבחוץ לתנור וכירה טפילה מטיט כל סביב החרס כדי שישמור חומו :
Orach Chayim.541.1.1 מותר לעשות מצודות דגי' וכו' ספ " ק דמ " ק ריש ( דף י " א ) רב שרא למיגדל אוהרי בחולא דמועדא מ " ט מעשה הדיוט הוא אבל אוזלי אסור מ " ט מעשה אומן הוא ופי' בו הרא " ש וב " י כמ " ש רבינו ותימ' היאך מותר לעשות מלאכה כי האי בלא שינוי וצריך לומר דחשיב ליה דבר האבד כמ " ש בסמוך בדין מסרגין המטות :
Orach Chayim.541.2.1 מסרגין המטות וכו' משנה ומסקנא דגמרא ( דף י ) דשתי וערב נמי שרי בלא שינוי דחשיב ליה דבר האבד אבל לא יפשיל חבלים בתחלה כלומר חבלים שלא היה במטה זו אסור להפשילם ולארוג אותם במטה זו אבל מלשון רש " י שכתב שאין גודלין אותם לכתחלה מבואר שאין אסור אלא שלא יעשה החבלים במועד מחדש אבל אם נעשה קודם מועד מותר להפשילם אע " פ שלא היו החבלים מעולם במטה זו :
Orach Chayim.541.3.1 ואסור לעשות הקמטים וכו' מה שקשה על זה דאם אסור בחולו של מועד כ " ש בי " ט ולמה כתבו גם רבינו בי " ט כתבתי ליישב זה לעיל בסימן תקי " ט :
Orach Chayim.541.4.1 ומ " ש ואסור לתקן מלבושיו וכו' עד הלכך אסור לומר לעו " ג וכו' כ " כ התוס' ריש ( דף י ) וכ " כ הרא " ש ולשון הלכך פי' לא תימא כיון דאיכא קצת דבר האבד יש להתיר לתקנם ע " י עו " ג אלא אסור ג " כ ע " י עו " ג דלא פלוג רבנן דכל היכא דאסור ע " י ישראל אסור לומר לעו " ג לעשותו :
Orach Chayim.541.5.1 ההדיוט וכו' משנה וגמרא ריש ( דף י ) וכתב הכל בו ההדיוט תופר כדרכו ואפי' לאחרים ואפי' בשכר אם יהיה צורך המועד בזה עכ " ל וצורך המועד דקאמר הכא היינו לומר שצריך לשכר זה במועד לפי שאין לו מה יאכל במועד דשרי וכמו שיתבאר בסימן שאחר זה והב " י לא פירש כך וכתב עליו וטעות הוא וכו' ואין כאן טעות :
Orach Chayim.542.1.1 אפילו מלאכות המותרות וכו' כל מ " ש רבינו בסימן זה הוא תלמוד ערוך בפרק מי שהפך ריש ( מועד קטן דף י " ב ) ופי' רש " י כיון דלא שקלי שכר אלא ריוח בעלמא כדי סעודתו דקא אכל בהדייהו לא קא חש'ב מלאכה עכ " ל וכיוצא בזה בפרק אלו מגלחין ( סוף מועד קטן דף י " ח ) דתנן ר' יהודא אומר כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו ופי' רש " י לעצמו לקיים זו המצוה אבל לצבור למכור דדרך שכירות הוא חשיב מלאכה וכו' עכ " ל :
Orach Chayim.542.2.1 וכל מלאכה וכו' שם ( דף י " ג ) תנן דמות' למכור בתים וכו' כשאין לו למוכר מה יאכל וקמבעיא לן שכר פעולה שאין לו מה יאכל מהו ופשטינן מדתנן אין כותבין שטר חוב במועד ואם אינו מאמינו שאין לו לסופר מה יאכל ה " ז יכתוב שמע מינה וכתב ה " ר ירוחם פועל שאין לו מה יאכל פירוש וגם אין לו מה שימכור מותר ליתן לו מלאכה לעשות כדי שירויח ממה שיאכל עכ " ל . ונראה דהכי מוכח בהך סוגיא דקא בעי למיפשט מדתנן לצורך המוכר שאין לו מה יאכל לאתויי מאי לאו לאתויי שכר פעולה ודחינן לא פירושי קא מפרש לצורך המוכר כיצד כגון שאין לו למוכר מה יאכל ולעולם לא תיפשוט מינה לשכר פעולה אלמא דלמכור בתים ועבדים ובהמה כשאין לו מה יאכל כיון דליכא מלאכה שרי טפי מה שאין כן בשאין לו דבר למכור אלא צריך לשכר פעולה כדי שיהיה לו ממה שיאכל איכא למימר דאסור השתא לפי זה אף למאי דפשטינן דשכר פעולה נמי שרי היינו דוקא כשאין לו מה שימכור אבל כשיש לו למכור בתים או עבדים ובהמה לא התירו לו שכר פעולה לעשות מלאכה שאסורה במועד וב " י תמה על זה דהלא לא חייבוהו חכמים למכור אם אין לו מאתים זוז וכו' ואיכא לתמוה על דבריו דהתם לא עביד איסורא אם נוטל לקט שכחה ופאה הלכך לא חייבוהו למכור אבל במועד דאיכא איסורא חייבוהו למכור כי היכי דלא ליעבד איסורא :
Orach Chayim.543.1.1 כל מלאכה או דבר שאסור לעשות וכו' ברייתא בפרק מי שהפך ריש ( מועד קטן דף י " ב ) כללו של דבר כל שהוא עושה אומר לעו " ג ועושה וכל שאינו עושה אינו אומר לעו " ג ועושה דאלמא אפילו אינה מלאכה אלא כגון סחורה נמי כיון שאינו עושה אינו אומר לעו " ג ועושה :
Orach Chayim.543.2.1 ומ " ש ואפי' דבר שמותר לעשות ביו " ט וכו' שם אמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר א " ר פפא ואפי' חוץ לתחום נמי לא אמרן אלא דליכא מתא דמיקרבא להתם אבל איכא מתא דמקרבא להתם אסור א " ר משרשיא וכי ליתא למתא דמיקרבא להתם נמי לא אמרן אלא בשבת וי " ט דלא שכיחי אינשי דאזלי ואתו להתם אבל בחש " מ דשכיחי אינשי דאזלי ואתי להתם אסור מר זוטרא בנו ליה אפדני מקבלי קיבולת חוץ לתחום איקלע רב ספרא ורב הונא בר חנינא ולא עלו בגויה וא " ד הוא נמי לא על בגויה ומקשינן והאמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר ומפרקינן אדם חשוב שאני . וא " ד סיוע סייע בתיבנא בהדייהו וצריך לומר דעובדא דמר זוטרא הוי נמי בשבתא דאי בחש " מ לא הוה קשה לדשמואל מידי דהא לא התיר שמואל לבנות חוץ לתחום אלא בשבת אבל בחש " מ אסור מדינא כדרב משרשיא ואפילו לא הוי אדם חשוב שפיר עבדי דלא עלו בגויה כיון שנבנה באיסור אלא ודאי דהך עובדא בשבתא הוי דמחוץ לתחום מדינא שרי ולהכי צריך לשנויי דאדם חשוב שאני א " נ סיועי סייע בתיבנא אלא דקשה דלעיל בסי' רמ " ה הו " ל לרבינו לכתוב חלוק זה דבאדם חשוב אם בנו לו בשבת חוץ לתחום דלא יכנסו לתוכו וצריך לומר דס " ל דהלכה כלישנא בתרא דסיוע סייעיה בתיבנא אבל אי לא סייע מותר ליכנס בתוכו ואפילו באדם חשוב כיון דליכא איסורא בבנו לו מחוץ לתחום בשבת ולהכי לא הזכיר רבינו דין זה כלל בהלכות שבת אבל הכא בחש " מ דאיכא איסורא בבנו לו חוץ לתחום מדינא נכון להחמיר שאין ליכנס לתוכו ואפילו לא הוי אדם חשוב וכל זה פשוט וברור לפע " ד בסוגיא ובדעת רבינו בהלכות שבת ובהלכות חולו של מועד אבל דברי ב " י אינני מבין דכתב כאן וז " ל ומדכתב רבינו סתם נכון להחמיר ולא חילק בין אדם חשוב לשאינו חשוב נראה שהוא סובר דכלישנא סיוע סייעיה בתיבנא נקטינן וכו' דהא ודאי אפילו ללישנא קמא דאדם חשוב שאני היינו דוקא בשבת דליכא איסורא לבנות לו חוץ לתחום אבל בחש " מ דאיכא איסורא אין ליכנס לתוכו אפילו לא בנו לאדם חשוב וכדפירש' וכדי ליישב קצת דברי ב " י נראה שהיה מפרש דשמואל ודאי אף בחש " מ קאמר דחוץ לתחום מותר לבנות מדקבעה סתמא דתלמודא למימרא דשמואל הכא בחש " מ ולא קבעוה למימריה בהלכות שבת וס " ל דאף בחש " מ לא שכיחי אינשי דאזלו מדוכתא לדוכתא כמו בחול ממש וכדכתב הרא " ש ורב פפא ורב משרשיא פליגי עליה דשמואל וס " ל דלא שרי אלא בשבת אבל בחש " מ אסור אפילו בנו לו חוץ לתחום ועובדא דמר זוטרא בחש " מ הוה ומותבינן עלייהו מדשמואל דכיון דמתיר אפילו לכתחלה לבנות לו חוץ לתחום אפילו בחולו של מועד א " כ לא היה להם להחמיר כל כך שלא יכנסו לתוכו בשכבר נבנה ואפילו לרב פפא ורב משרשיא דאסרי לבנות לו חוץ לתחום בחש " מ מכל מקום כשכבר נבנה לא היה ראוי לאסור ליכנם לתוכו כיון דשמואל מתיר אפילו לבנות לכתחלה ומשני אדם חשוב שאני וכו' אבל אין פירוש זה אמת חדא דלא משמע כלל דרב פפא ורב משרשיא פליגי עליה דשמואל אלא פירושי קא מפרשי לדשמואל ותו דהלא פירש " י כהדיא לדשמואל דבשבת דוקא קאמר וחוץ לתחום שרי והיאך נעלה על דעתינו לפרש לדברי שמואל דאף בחולו של מועד קאמר דחוץ לתחום שרי הפך פירש " י אלא האמת הוא דתקפה עליו משנתו כשכתב דברים אלו והעיקר הוא כדפרישית :
Orach Chayim.544.1.1 צרכי רבים מותרים לעשות בחולו של מועד וכו' משנה וגמרא ריש מ " ק ועל פי פי' הרא " ש לשם ומביאו ב " י :
Orach Chayim.544.2.1 ומ " ש אפילו כיונו מלאכתן במועד וכו' כתוב לשם בשם הראב " ד ועל פי הירוש' דטעמ' דמלתא שאם לא יהיו נעשים דברים אלו במועד בשעה שהם בטלים ממלאכתם ומתחברים כולם שוב לא יהא נעשה ולפי זה נראה דהאי אפי' כיוונו מלאכתן וכו' לאו דוקא במעשה אומן ורבים צריכין להם עתה קאמר אלא ארישא נמי קאי כשאינו מעשה אומן ואין רבים צריכין להם עתה דמותר גם כן אפילו כיונו מלאכתן במועד ואפי' בפרהסיא ובטירחא יתירתא והכי משמע להדיא מלשון הרא " ש שכתב האי אפילו אם כיונו מלאכתן במועד אדין צרכי רבים שאינו מעשה אומן ואין רבים צריכין להם עתה שכתב תחלה ורבינו דקדק וכתבו בסוף לאורויי דאתרווייהו קאי ואמר אפילו אם כיונו מלאכתן במועד וכו' :
Orach Chayim.545.1.1 אסור לכתוב בחש " מ אפי' להגיה אות אחת בספר אסור משנה בפרק אלו מגלחין סוף ( מועד קטן דף י " ח ) ופירושו דאע " פ דאסור להשהות ספר שאינו מוגה בתוך ביתו מ " מ כיון דהיה לו להגיהו קודם המועד הו " ל מכוין מלאכתו במועד ואפי' אם לא נמצא הטעות אלא עכשיו במועד ולא ידעו מקודם אפ " ה אסור מפני שזו מלאכה שאינה לצורך המועד וכ " כ הרמב " ם בפ " ז אלא דלפי זה אם אין להם ס " ת אחרת אלא זו מותר להגיהו כדי לקיים מצות קריאה בס " ת בצבור לחובת היום וכן נראה מלשון הרא " ה שהביא ה' המגיד לשם והכי נקטינן ועי' בב " י . כתוב בתרומ' הדשן סימן פ " ה דאסור לכתוב במועד אפילו לצורך רבים בלא שינוי אם אינו לצורך המועד דסתם כל כתיבה מעשה אומן הוא שהרי הרמב " ם כתב דשאילת שלום וחשבונותיו התירו חכמים לכתוב משום שאין אדם מקפיד על כתיבתו וה " ה כמעשה הדיוט משמע שמה שאסרו חכמים אינו אלא משום דמעשה אומן הוא עכ " ל ואיכא לתמוה דהחמיר יותר בכתיבה דלצורך רבים מכתיבה דשאילת שלום וחשבונותיו דלפע " ד הדבר פשוט דלא אסרו כתיבה במועד אלא בכתב אשורית שכותבין בהם תפילין ומזוזות וס " ת דמעשה אומן הוא אבל כל כתיבה מאשי " ט שלנו אינו מעשה אומן ומש " ה התירו לכתוב אפי' שאילת שלום וחשבונותיו ומכ " ש דשרי לכתוב לצורך רבים בכתיבה שלנו דמאשי " ט אפי' אינו לצורך המועד ובלא שינוי וכדעת הגדול שהביא בת " ה דראה שהוא עצמו כתב במועד בלא שינוי לצורך רבים אע " פ שלא היה צורך המועד ונראה דודאי הגדול היה כותב מאשי " ט אפי' לא היה צורך רבים אלא צורך יחיד כגון אגרת שלומים וחשבונותיו אלא דמעשה שהיה כך היה לצורך רבים מיהו נוהגין לדקדק לכתוב בשינוי קצת ונראה דהשינוי יהא שהכתב בעצמו לא יהא יפה באותיותיו כמו שהוא נוהג לכתוב כתב יפה בחול אבל אם הכתב יפה כמנהגו בחול אלא שמשנה להתחיל לכתוב בקרן זוית של הנייר אין זה שינוי וכן כתבו התוספות ריש ( דף י " ט ) בד " ה וטווה ועוד יתבאר דין זה בסמוך סעיף ד' :
Orach Chayim.545.2.1 ואסור לכתוב תפילין וכו' עד שאם אין לו מה יאכל כל מלאכה נמי שרי כך פי' רש " י ריש ( דף י " ט ) וכ " כ הרא " ש ונימוקי יוסף ושאר מפרשים אבל ברמב " ם מפורש דלא התירו לכתוב אפי' תפילין ומזוזות אלא כשאין לו מה יאכל וס " ל דאין חילוק בין שאר מלאכות דאסיקנן בפרק מי שהפך דשכר פעולה שאין לו מה יאכל שרי ובין מלאכת כתיבה דתפילין ומזוזות דהלכה כרבי יוסי בברייתא דאומר כותב ומוכר כדי פרנסתו ואתא לאשמעינן רבותא דאפילו במלאכה שהיא מצוה כגון כתיבת תפילין ומזוזות לא שרי אלא כדי פרנסתו בצמצום ולא יותר להרווחה וכל שכן שאר מלאכה דלית בה מצוה דלא שרי אלא כדי שיהא לו כדי פרנסתו ולא להרווחה ולכן לא כתב הרמב " ם כאן המסקנא דפרק מי שהפך דשכר פעולה שרי אם אין לו מה שיאכל אלא כתב הך דר' יוסי דפרק אלו מגלחין דאפי' בתפילין ובמזוזות לא שרי אם אין לו מה יאכל אלא כדי פרנסתו אבל לא יותר להרוחה ומכל שכן בשכר פעולה שאינה של מצוה דלא שרי טפי אלא כדי פרנסתו בצמצום ודו " ק ועוד נראה דהרמב " ם נתכוין להוציא מדעת הרמ " ה שהביא נ " י בפ' מי שהפך דלא התירו שכר הפעולה כשאין לו מה יאכל אלא כשבא ללוות מחבירו התם הוא דאפילו מאמינו מותר לסופר לפתוב שטר חוב אם אין לסופר מה יאכל דמתוך שהותרה הלואה במועד לצורך הלוה הותר נמי שכר הפעולה לצורך הסופר אבל שכר פעולה גרידא אפילו להגיה בספר העזרה אסור אפילו אין לו לסופר מה יאכל אא " כ שהוא לצורך המועד ומביאו ב " י בסימן תקמ " ב הנה להוציא מדעת הרמ " ה נזהר הרמב " ם כשכתב לההיא דפרק מי שהפך שלא כתב אלא מי שצריך ללות במועד ולא האמינו המלוה בעל פה ה " ז כותב שטר חוב עכ " ל ולא כתב דאפילו מאמינו כותב אם אין לו לכופר מה יאכל כדי שלא נפרש דדוקא כאן התירו שכר פעולה אם אין לו מה יאכל מטעם מתוך וכו' כמו שפי' הרמ " ה וכתב לההיא דפרק אלו מגלחין דכותב תפילין ומזוזות במועד ומוכר לאחרים כדי פרנסתו אם אין לו מה יאכל דאף על פי שאין שייך כאן לומר מתוך וכו' נמי שרו שכר פעולה אף אם יש לו מה יאכל ומכל שכן בבא ללות במועד דהותר שכר פעולה אם אין לו לסופר מה יאכל מטעם מתוך וכו' וכן כתב עוד הרב בסוף אותו פרק דבכל מלאכה מותר לשכור פועל עני שאין לו מה יאכל כדי שיטול שכרו להתפרנס בו . מיהו בין לפי' הראשון דפרישית ובין לפירוש שני דעת הרמב " ם היא שאין להתיר שכר פעולה אף בכתיבת תפילין ומזוזות אלא כדי פרנסתו בצמצום שיגיע לידו מה שיאכל ולא יותר להרווחה וכתב הרב המגיד שכך היא דעת הגאונים וכן מבואר בהלכות הרי " ץ גיאות ודלא כפירש " י ודעימיה דמתירין אפי' להרווחה ולפי הנראה כך הלכה מיהו דוקא לדידהו שאין מניחין תפילין בחולו של מועד ולכן פסק ב " י בש " ע כאן כדברי הרמב " ם ולעיל בסימן ל " א פסק דאין להניח תפילין במועד דהשתא כיון דאין כתיבה זו לצורך המועד אסור להרווחה אבל לדידן שמניחין תפילין בחולו של מועד הו " ל לצורך המועד ומותר להרווחה וכן כתב בית יוסף וכן כתב בהגהת ש " ע ע " ש :
Orach Chayim.545.3.1 מותר לטוות תכלת לציציותיו שם במשנה ודקדק רבינו מדלא קאמר בסתם מותר לטוות תכלת לציצית אלא אמר לציציותיו אלמא דוקא לעצמו מותר אבל לאחרים אפי' בחנם אסור דלא דמי לתפילין דהוי חובת הגוף הלכך מותר לאחרים בחנם כדי שיקיים המצוה שמוטל על אחרים מטעם ערבות אבל ציצית דחובת גברא הוא כשלובש את הטלית ואם אינו לובש פטור כדלעיל בסימן י " ט אם כן אין על האחרים חיוב ערבות והא דנקט תנא תכלת עיקר המצוה שהוא פתיל תכלת נקט והוא הדין כשאין תכלת מותר גם כן לטוות הלבן דפשוט הוא והכי נקטינן :
Orach Chayim.545.4.1 מותר לכתוב חשבונותיו וכו' כבר נתבאר בס " א דכתיבה זו היא מאשי " ט מעשה הדיוט היא ושרי אפילו אינו לצורך המועד והא דכתיב בספר רוקח סימן ש " ח דרבינו שמריה התיר לכתוב חשבונות בחולו ש " מ ע " י שינוי משו' דדבר האבד הוא דקשה חדא הלא מאשי " ט לא בעי שינוי דמעשה הדיוט הוא י " ל בהא דס " ל כדעת מהרא " י דכתיבה יפה דמאשי " ט שכותב אדם בחול צריך ג " כ שינוי במועד שלא יהיו כתובים האותיות יפה אלא אותיות שבורות וכ " כ התו' ריש ( דף י " ט ) וז " ל ויש כותבין ע " י חלוק האות וכן היה עושה רבי זקני והיו " ד שאי אפשר היה כותב בכתב הפוך עכ " ל ומשמע דכל זה איירי בכתיבה מאשי " ט אלא דקשה עוד שאמר משום דדבר האבד הוא דדבר האבד לא בעי שינוי כמ " ש בסי' תקל " ז וכך הקשה ב " י ולפע " ד נראה דצריך להגיה וי " ו על תיבת משום דצריך להיות ומשום ותרתי היתירא אתא לאורווי חדא דמותר ע " י שינוי או אפי' בלא שינוי משום דדבר האבד והכי מוכח מסוף דבריו שהקשה מדאיתא בתוספתא כותב אדם חשבונותיו ויציאותיו במועד והיינו דהלשון משמע דכותב כדרכו בלא שינוי ומסתמא ליכא הכא דבר האבד ומתרץ י " ל דמיירי ביציאותיו שהם לצורך שמחת י " ט אבל לכתוב משכנות שאין כתיבה זו לצורך מועד לא שרי בלא שינוי ואפ " ה משום דאיכא דבר האבד במשכנות מותר אפילו בלא שינוי וניחא השתא הא דמביא ראייה לשם מפרקמטיא דכל שהוא אסור ופרקמטיא האבד מותר בלא שינוי ואי איתא דמצריך תרתי שינוי וגם שיהא דבר האבד והקשה מתוספתא ותירץ דהתם הוי לצורך המועד מאי האי דקאמר בתר הכי אפי' הכי משום דבר האבד מותר ומאי מביא ראיה נמי מפרקמטיא ודו " ק ונראה דעפ " י דברי הרוקח נהגינן שלא לכתוב אפי' מאשי " ט בלא שינוי הוכא דליכא דבר האבד והשינוי צריך שיהא בכתיבת כל אות ואות שלא יהא כתקונו וכדמוכח מדברי התוספתא ולא מהני בשינוי על הנייר ומהרא " י החמיר עוד אפילו בכותב לצרכי רבים כל שאינו לצורך המועד כמ " ש בס " א וב " י השיג עליו בזה ופסק דיש לכתוב בלא שינוי ושכן נהגו אבל מנהגינו במדינות אלו להחמיר שלא לכתוב כלל אלא ע " י שינוי וכדפי' שיהא השינוי בכל אות ואות וכמ " ש הג " ה מיימוני שהיה נוהג מהר " ם לכתוב אותיות שבורות וחתוכות ומביאו בית יוסף :
Orach Chayim.545.5.1 ואגרות רשות פירוש שאלת שלום וכו' וכן פי' הרי " ף והרא " ש והרמב " ם וכן פירש בירושלמי :
Orach Chayim.545.6.1 ומ " ש ויש אוסרין ומפרשין וכו' כן פי' רש " י :
Orach Chayim.545.7.1 ומ " ש אבל דיסקי לא נראה דרצונו לומר כל כתב בעלמא נקרא דיסקי והכי משמע בפרק השולח ( גיטין דף ל " ו ) דכתב רש " י דיסקי שטרי שאלות ותשובות ושלומות והא דאיתא פ' י' יוחסין ( קידושין ד' ע ) אפיק דיסקא דהזמנתא משמע נמי דלשון דסקי הוי כתב בעלמא ומפרש דלשם הוי כתב של הזמנה ולפי זה סבירא ליה לבה " ג דכל הכתבים אסורים חוץ מפסקי דרשוותא וכ " כ בהגהת מיימוני פ " ז בשם ה " ג והשאלתות וכבר נתבאר דנהגו להקל בכל כתבים ועל ידי שינוי וכתב מהרש " ל וז " ל וכתבי הזמנות שנוטלין שכר נראה שצריך להוציא אותן מעות לשמחת י " ט מיד עכ " ל :
Orach Chayim.545.8.1 אין כותבין שטרי חוב וכו' משנה פרק אלו מגלחין סוף ( מועד קטן דף י " ח ) ומ " ש או שאין לו להסופר מה יאכל מותר אוקימתא דגמרא בפרק מי שהפך ומכאן יצא לו לרבינו מ " ש בתחלת הסימן שאם אין לו מה יאכל כל מלאכה נמי שרי דלא כהרמ " ה דמפרש דלא התירו שכר פעולה אלא בלוה מטעם מתוך וכו' וכבר הארכתי מדין זה בס " א ובס " ב :
Orach Chayim.545.9.1 וא " א הרא " ש ז " ל כתב תשובה שאלה והתיר לו להעתיקם דחשוב דבר האבד פי' דמשום הכי התיר להעתיקם משום דהיה שולח גוף התשובה למקום אחר והו " ל דבר האבד ממנו אם לא יעתיקנה כי לא יהיה זכור מ " ש בתשובה אבל מ " ש התשובה בלאו האי טעמא שרי לכתוב דאפילו אגרת שלומים שרי להרא " ש וכדעת הרי " ף והרמב " ם כ " ש תשובה אבל בכלל כ " ג כתב וז " ל וכתב תשובה על השאלה בח " ה לפי שהיה השליח ממתין לה וכו' משמע דצריך ליתן טעם על כתיבת התשובה ואפשר דכיון דהרא " ש היה מחמיר על עצמו שלא לכתוב בחולו של מועד משום הכי הוצרך לומר טעם על כתיבת התשובה במועד משום דהשליח היה ממתין לה ולא היה רוצה להתעכב עד אחר המועד וכן כתב להדיא בכלל רביעי וז " ל לא הייתי כותב בחולו של מועד כי לא הורגלתי בכך אלא לצורך שעה היא וכו' אבל מי שנוהג היתר לכתוב תשובת שאלה וכל שכן הוא וב " י כתב ג " כ כיוצא בזה :
Orach Chayim.546.1.1 אין נושאין נשים במועד וכו' משנה פרק קמא דמ " ק סוף ( ד' ח' ) והאריכו בגמרא בטעם האיסור ויליף לה מקרא דאין מערבין שמחה בשמחה . וכתב בהגה " ת סמ " ק וז " ל ומכאן יש נזהרין שלא לעשות שני חופות ביום אחד גם מביאין ראייה מהירושלמי דמפיק מקרא שלא לערב שמחה בשמחה מיעקב אבינו דא " ל לבן מלא שבוע זאת וגו' ולא היא דהתם השתי שמחות היו לאדם אחד דיעקב היה נושא שתי נשים וכן גבי רגל שמחת האשה שהוא נושא ושמחת הרגל הם שתיהן לו הלכך שייך בהו עירוב שמחות אבל בב' חופות שעושין משתי נשים לשני אנשים לא שייך הכא עירוב שמחה בשמחה וכן היה נוהג מורי רבינו יחיאל לעשות חופת יתום או יתומה עם חופת אחד מבניו הכל ביום אחד אך משתי אחיות פי' בספר חסידים ( דאין לעשות ביום א' עכ " ל ) ובמקצת ספרים כתוב דאפי' בשבוע אחד אין לעשות ואין לשנות המנהג עכ " ל הגה " ה ממרפ " א :
Orach Chayim.546.2.1 עושה אשה תכשיטיה בחש " מ משנה וברייתא שם ( דף ט' ) פי' כוחלת נותנת כחול כין עיניה כדי שיהיו נאים : פוסקת מחלקת שערה לכאן ולכאן : סרק סם כדי שתראה אדומה :
Orach Chayim.547.1.1 ואפילו כל שלשים וכו' משנה בפרק קמא ( דף ח' ) פי' רגילים היו לשכור ספדן לחזור על קרוביו של מת שמת מלפני שלשים ולומר בכו עמי כל מרי נפש ואסור להספיד כך כל שלשי' לפני המועד :
Orach Chayim.547.2.1 ומ " ש ואפילו יש לו הספד בלא זה וכו' גם זה שם במשנה ונחלקו בה רב ושמואל רב קאמר דהטעם דשלשים יום הוא משום דהמעות שכינס לשמחת יום טוב יתננו להספדן בשכרו ונמנע משמחת יום טוב ולפי זה אם סופדו בחנם שרי . ולשמואל הטעם הוא שאותו העצבון והצער ע " י ספדן אינו נשכח מלבו עד ל' יום לפי זה אפילו סופדו בחנם נמי אסור :
Orach Chayim.547.3.1 אין קורעין בח " ה וכו' משנה בפרק אלו מגלחין סוף ( מועד קטן דף כד ) תנן סתמא אין קורעין ולא חולצין וכו' ומפרש לה הרא " ש לשם בשם הראב " ד במועד דוקא קאמר שאין קורעין וכו' אלא קרוביו שחייבין להמתאבל עליו אבל שאינן קרוביו אין רשאין לקרוע במועד אבל הסמ " ק מפרש הך משנה בחול שאינו מועד דאם אינן קרוביו אסורין לקרוע משום בל תשחית ובי " ד סימן ש " מ סעיף ל' ול " א הארכתי בזה ע " ש . לשון ב " י וכתוב בסמ " ג ובסמ " ק אומרים שרש " י קרע בחש " מ אבל הבראה אין עושין דהוי פרהסיא ונראה דה " ה לקריעה וגם לאחר המועד אין להברות כיון שעברה סעודה ראשונה עכ " ל והאי ונראה וכו' הוא לשון הגהת סמ " ק אבל הסמ " ג כתב בלשון אחר :
Orach Chayim.547.4.1 חכם ששואלין אותו וכו' נראה דטעות הוא וכצ " ל חכם ות " ח ששואלין אותו וכו' וכ " כ בי " ד סי' ש " מ סעי' ח' וכל מה שכתב רבינו כאן עד אחת מכל המצות נתבאר לשם מסעיף ד' עד סעיף עשירי :
Orach Chayim.548.1.1 כתב בה " ג וכו' כ " כ הרא " ש בשמם בפרק אלו מגלחין ( דף ל " ה ) ובי " ד סוף סי' שצ " ט כתב שדעת הגאונים כדעת בה " ג ושאין כך דעת ר " ת והרא " ש ומ " מ לא היה מוחה במי שנוהג כדברי הגאונים עכ " ל אבל כאן לא כתב רבינו זה לפי שנמשך אחר מ " ש הרא " ש ריש ( דף לח ) שהכריעו החכמים האחרונים שאין שום אבילות דאורייתא אף ביום הראשון כ " א אנינות וראיותיהם ברורות וחזקות ולא תזוז מינה עכ " ל דלפי זה אפילו היתה מיתה וקבורה ביום האחרון של חג או בי " ט שני של עצרת אינו נוהג אבלות כלל בי " ט דלא אתי עשה דרבנן דיחיד ודחי עשה דרבים דרבנן והכי נהוג . מי שבא לנהוג כדברי הגאונים מוחין בידו משום לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות שכבר קבלנו עלינו לנהוג בזה כר " ת והרא " ש :
Orach Chayim.548.2.1 ומ " ש שאין אבלות נוהג במועד כלל אלא אנינות וכו' נראה דה " ק דלבה " ג דאבלות נוהג במת ביום אחרון פשיטא דגם אנינות נוהג בו דלא עדיף משבת דנוהג בו אנינות אלא אפי' לר " ת דאין אבלות נוהג בי " ט כלל לא תימא דשמחת הרגל דוחה ג " כ לאנינות דעדיף משבת לזה אמר דלענין אנינות מודה ר " ת דלא עדיף משבת :
Orach Chayim.548.3.1 ומ " ש ומיהו אעפ " י שאסור בתשמיש המט' א " צ לישן וכו' נראה דלפי דלהרמב " ם מותר בתשמיש המטה כמ " ש בשמו בי " ד בסי' שצ " ט א " כ סד " א כיון דאיכא מאן דמיקל אעפ " י שאנו נוהגין להחמיר דאסור בתשמיש המטה מ " מ כיון דקילא ליה הך אבלות למקצת הגאונים צריך שמירה דישן בין האנשים וכו' וכדחיישינן גבי חתן לכך אמר דא " צ שמירה דלא דמי לחתן דאיכא תרתי דקילא ליה ואיכא נמי אפושי שמחה :
Orach Chayim.548.4.1 ומ " ש וכן נמי אם חל יום ח' וכו' הקשה ב " י דמאי וכן דקאמר דמשמע לא זו אף זו והא ליתא ולא כתב יישוב על קושייתו אבל בי " ד סי' שצ " ט סעיף ז' כתבתי ליישב זה בס " ד :
Orach Chayim.548.5.1 ואם חל יום ז' שלו בשבת ערב הרגל וכו' ואם חל יום א' או יום ו' שלו בערב הרגל מותר לספר ולכבס וכו' עיין בב " י בסימן שצ " ט כתוב שם ג " כ לשון זה וביארתי שם דבור זה באורך וגם כתבתי דמ " ש לספר הוא ט " ס וצריך להעביר קולמוס על לספר ולהגיה מותר לכבס וכו' ע " ש שוב ראיתי שכתב מהר " ם איסרלש ליישב הנוסחא דמותר לספר מיירי בתספורת המותר תוך ל' כגון נטילת השער שעל השפה דמותר באבל לאחר ז' להרי " ץ גיאות כמו שכתב רבינו בשמו בי " ד ריש סימן ש " ץ ומ " ש המגיד משנה פ " ז דה' י " ט שמ " ש הרמב " ם שם דאבל שחל ז' שלו בי " ט דמגלח במועד שהוא טעות ולא מוקי לה בנטילת שער שעל השפה זהו לפי שהרמב " ם כתב להדיא ריש פ " ו דהלכות אבל דאבל אסור כל ל' אפי' לגלח שפמו וכדעת הראב " ד שהביאו רבינו בסימן ש " ץ אבל דברי רבינו וה " ר ירוחם יש ליישב בכך :
Orach Chayim.548.6.1 ומ " ש רבינו כאן ודוקא בשאר מתים וכו' לאו אבבא זו קאי אלא ארישא קאי דהרגל מבטל גזירת שלשים וכו' וכן כתב בית יוסף :
Orach Chayim.548.7.1 ומ " ש ומיהו כתב בסמ " ק וכו' כך הוא בסמ " ק שלנו בהלכות אבל כדין הרגלים ולפני ב " י לא היה כתוב בסמ " ק שלו וכתב מה שכתב :
Orach Chayim.548.8.1 ר " ה וי " כ חשיבי כרגלים וכו' כל זה עד ומשלי' עליהן שמונה נתבאר ביורה דעה סוף סימן שצ " ט ולשם כתב בקובר מתו ביום ראשון דר " ה דמונה מיום שני דר " ה ובי " ט של גליות מונה מיום האחרון ואפי' היה שבת דעולה למנין ע " ש :
Orach Chayim.548.9.1 שמע שמועה קרובה בשבת אי ברגל ולמ " ש ורגל נעשית רחוקה וכו' כן כתב בי " ד סי' ת " ב ושם נתבאר דדברים שבצנעא כל היום אסור ע " ש באורך : שמע שמועה קרובה בשבת כתב בסמ " ק וכו' עד סוף הסימן כן כתב רבינו בי " ד סוף סימן ת " ב ולשם בסימן ת' כתבתי ביאורו ודלית הילכתא כר' יחיאל דמחמיר ע " ש :
Orach Chayim.549.1.1 גרסינן כו' והעמיד היא הגירסא בכל הספרים ורצונו לומר דאפוסטמו' העמיד צלם בהיכל אבל רש " י פי' והועמד שהעמידו מנשה וכו' ובירושלמי כתובים שני הדיעות ומביאו ב " י ומ " ש ונחרשה העיר שחרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל נראה דרבינו נמשך בלשון זה אחר לשון הרמב " ן בספר תורת האדם ופי' מה ששנינו ונחרשה העיר הוא ההיכל לבדו כמה דקתני בברייתא כשחרש טורנוסרופו' הרשע את ההיכל נגזרה גזרה על ר " ג להריגה וכו' אבל הרמב " ם והסמ " ג כתבו וזה לשונו ובו ביום חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו לקיים מ " ש ציון שדה תחרש עכ " ל הוסיפו לומר ואת סביביו כדי ליישב מה ששנינו בסתם ונחרשה העיר מפני שגם שאר העיר שסביב ההיכל נחרש וגם נתיישב מאי דקתני בברייתא היכל מפני שהתחלת חרישתו בהיכל היתה וז " ל רש " י בגמרא נחרשה העיר כדכתיב ציון שדה תחרש שנחרשה כולה ונעשית כשדה חרושה עכ " ל ולפי פירושו צ " ל מאי דקתני בבריי' היכל אינו אלא לומר שבשעה שנחרש ההיכל אז תיכף נגזרה גזירה על ר " ג וכו' אבל מודה שכל העיר נחרשה :
Orach Chayim.549.2.1 צום חמישי זהו ט' באב בפרק בתרא דתענית מוקי קרא דבסוף מלכים דנשרף בשבעה והיינו דבשבעה נכנסו להיכל ואכלו ושתו בו ז' וח' וט' עד שפנה היום לעיתותי ערב הציתו בו האש ונשרף עד שקיעת החמה בעשור כדכתיב בספר ירמיה וכ " כ התו' בפ " ק דר " ה וע " ל סימן תקנ " ח :
Orach Chayim.549.3.1 צום השביעי זה ג' בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ולמה נכתב כאן ללמדך וכו' כך היא גירסא הנכונה בדברי רבינו ובגמרא זה ג' בתשרי שבו נהרג גדליה ומי הרגו ישמעאל בן נתניה הרגו ללמדך כו' ומפרש רבינו דמ " ש ללמדך וכו' הוא כדי לתרץ למה נכתב כאן וכן הוא הלשון בספר תורת אדם להרמב " ן וקצת קשה מאי קאמר למה נכתב כאן הלא המקרא לא בא אלא להורות שכל הד' צומות אסורין בהספד ובתענית כשבית המקדש קיים ואי משום שנכתב תוך הצומות שהן בעבור החורבן הלא מדרש זה לר " ע הוא שמפרש הכתובים כסדר החדשים וכמ " ש רבינו גופיה בסמוך ונראה לי דמאחר שעולי בית שני לא שאלו רק האבכה בחדש התמישי גו' ולא הזכירו שאר הצומות נראה דעיקר שאלתם לא היתה כי אם מפני הצומות שהם צמים בעבור חורבן הבית והעיר האם מחוייבים לצום גם לאחר שנבנה הבית והעיר על תלם וכדאיתא התם בגמ' הנהו הוא דתלנהו בבנין ב " ה ופירש " י דעל ידי החורבן הוקבעו לצום וע " י הבנין הוקבעו לי " ט וכו' ומפני זה לא שאלו רק על הצום החמישי שהוא נתקן על עיקר החורבן וכדינו דין צום הרביעי וצום העשירי שנתקנו ג " כ על חורבן העיר אבל צום גדליה לא שאלו מפני שהיה נחשב בעיניהם כשאר צומות שצמין בעבור מיתת הצדיקים שאין נוהגין להתענות בהן כי אם בשעת החורבן והשתא שפיר קאמר בברייתא למה נכתב כאן כלומר מאחר שלא נכתב צום השביעי בשאלה ששאלו לא הו " ל לכתוב ג " כ כאן בתשובה שהשיב להן המקום בענין הצומות של חורבן הבית והעיר דמסתמא ודאי כשישיב להם שלא יצומו בצומות שהם בעבור החורבן מכ " ש שאין להם לצום בצום שנתקן מפני מיתת הצדיק כמו שחשבו בשאלתם והשיב ללמדך ששקולה וכו' ומפני זה נמי דקדק עליהם המקום בתחלת תשובתו להם . אמר אמור אל כל עם הארץ ואל הכהנים לאמר כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי כו' הנה הזכיר הה' והז' לבד להורות להם הדרך האמת שדין צום הז' שקול כמו צום הה' כצ " ל לפי דעת רבינו והרמב " ן מיהו יראה לי שמה שאמר התנא ללמדך וכו' אינו כדי לתרץ למה נכתב כאן אלא כדי לתרץ למה חזר והזכיר הכתוב צום הה' וצום הז' אחר שכבר הזכירן בתחילת התשובה ומה בא הכתוב ללמדנו והשיב דיתורא דקרא אתא ללמדך ששקולה מיתת הצדיקים שהיתה בחדש השביעי כשריפת בית אלהינו שהיתה בחודש החמישי ומש " ה חזר וכתבו אבל הרמב " ן ורבי' שכתבו ולמה נכתב כאן לא כיונו לזה דא " כ הכי הול " ל ולמה חזר ונכתב כאן וק " ל ומלשון הרמב " ם והסמ " ג יראה שמפרשים ללמדך שמיתת צדיק כזה שקולה כשריפת בית אלהינו לאשר נכבה גחלת ישראל הנשארים וסיבב להתם גלותן ע " ש :
Orach Chayim.550.1.1 פריך בגמרא קרי לה צום פי' הלשון אינו מיושב דמשמע הוא גופיה ששון ושמחה מאי שאי אפשר שהרי הצום עצמו צער יגון ואנחה הוא והו " ל למימר חדש הרביעי וחדש החמישי וכו' יהיה לששון שהחדש נהפך מאבל לי " ט ומיגון לשמחה והב " י פי' בע " א והפירוש שכתבתי הוא פשוט :
Orach Chayim.550.2.1 והאידנא דליכא שלום וליכא שמד רצו מתענין רצו אין מתענין משמע מדברי רבינו דכל הד' צומות ברצו תלו ומאי דקאמרינן בגמרא א " ה ט' באב נמי אמר רב פפא שאני ט " ב הואיל והוכפלו בו הצרות היינו לומר דרבנן תקנו להחמיר בו בכל החומרות אע " פ שאין שמד ואין שלום מאחר דהוכפלו בו הצרות וכמו שהיו נוהגין כשיש שמד אבל המקרא שאמר צום הרביעי גו' הושוו כל הד' צומות ולפיכך כאן בסימן זה בפי' המקרא כתב סתם והאידנא וכו' אבל בסימן שאחר זה כתב דיני ט' באב כפי תקנת חכמים ועוד יתבאר בסמוך בס " ד :
Orach Chayim.550.3.1 ומ " ש רצו רוב ישראל פי' רוב ישראל שבאותה מדינה והיינו רוב צבור :
Orach Chayim.550.4.1 ומ " ש והאידנא רצו ונהגו וכו' עד הלכך הכל חייבים להתענות מד " ק ומתקנות הנביאים ומיהו כולם מותרים ברחיצה וכו' איכא לתמוה דלפי מ " ש דהכל חייבין להתענות מד " ק ומתקנת הנביאים כל הד' צומות אסורין ברחיצה וכו' דלא גרע תקנת נביאים מגזירת נביאים בתעניות אמצעיות ואחרות ועוד דדברי קבלה כד " ת ובי " ה אסור ברחיצה וכו' וכמ " ש הר " ן בשם הרמב " ן דמעיקר התקנה אסור ברחיצה וכו' בכל הד' הצומות ומה שלא נהגו בחומרות הללו בג' צומות היינו משום כיון דהני ברצו תלו הרשות בידן ומעיקרא רצו להתענות בלבד והיינו בזמן שאין שמד ואין שלום כמו האידנא דכיון דמן הדין תלו ברצו לא רצו בג' צומות כי אם להתענות בלבד וא " כ לפמ " ש רבינו וכ " ש בדורות הללו הלכך הכל חייבין להתענות מדברי קבלה וכו' לאו ברצו תלו וכל דין תענית צבור יש בהן ואסורין ברחיצה וכו' והיאך כתב שוב ומיהו מותרין ברחיצה כו' . וצריך לפרש דמ " ש רבינו ומיהו כולם מותרים ברחיצה כו' לאו אדסמיך ליה קאי אלא אמ " ש תחילה והאידנא רצו ונהגו להתענות לפיכך אסור לפרוץ גדר עליו קאי ואמר ומיהו כולם מותרין ברחיצה וכו' ודו " ק ועיין במ " ש הסמ " ק בשם הרי " ץ גיאות ביישוב מה שנהגו לקבוע ג' צומות אלו חובה . גרסינן בפ " ק דמגילה ר' נטע נטיעה בפורים ורחץ בקרוני של צפורי בי " ז בתמוז וכו' משמע לכאורה דבא להורות דאע " ג דאסור בתענית אינו אלא רשות דכך רצו ושלא לנהוג באיסור רחיצה וסיכה וכו' כדין תענית צבור וכ " כ התו' והמרדכי בשם ראבי " ה שהביא ראיה מההיא דקאמר שמואל בפ " ק דתעני' לענין נעילת סנדל אין תענית צבור בבבל אלא ט' באב בלבד וכיון דמותר בנעילת הסנדל ה " נ מותר לרחוץ בחמין בג' צומות ור " י הלוי אביו היה אוסר וראייה מפ " ק דר " ה דמתיב רב כהנא אמ " ד בטלה מגילת תענית ממעשה דגזרו תענית בחנוכה בלוד וירד ר " א ורחץ ור " י וסיפר ואמרו לאותן שגזרו תענית צאו והתענו על מה שהתעניתם אלמא דר " א ור " י באו כדי לעקור את התענית משמע דלמתענים בו אסור ברחיצה ולדעתו ההיא דפרק קמא דמגלה דרבי שרחץ נמי כדי לעקור את התענית לגמרי בא וממילא משמע דלמתענים בו אסור ברחיצה וכה " ג כתב הר " ן בפ " ק דר " ה בשם הרמב " ן . ומ " מ נ " ל דאין משם ראייה כלל לזמנינו זה לאסור בו רחיצה משום דהתם הם טעו ונהגו חובה לאסור הרחיצה וסיכה כו' אפילו היכא דליכא שמד על כן באו הם לעקור את התענית לגמרי לומר דאינו חובה להתענות דברצו תלו וכיון דברצו תלו ואנן לא נהגינן איסור ברחיצה ובשאר חומרות דאיתנהו בתענית צבור הרשות בידינו הוא וזהו שכתב המרדכי בסוף דבריו וכתב ראבי " ה דנהגו היתר ברחיצה עכ " ל ודו " ק אמנם עכשיו לא ראינו מי שנהג לרחוץ בג' צומות ואסור להורות היתר משום אל תטוש וגו' ואע " ג דבהגהות אשיר " י פ " ק דתענית כתב וכן הוא המנהג שרוחצין באלו התענית עכשיו אין המנהג כן :
Orach Chayim.551.1.1 תשעה באב וכו' עד כיון שהוכפלו בו הצרות אע " ג דבי " ז בתמוז נמי הוכפלו בו הצרות מ " מ חורבן ב " ה תקיפא טובא ועוד דלא דמי לס' באב דצרה אחת הוכפלה בו תוס' פ " ק דר " ה ומביאו ב " י והנה לאשר רוב דיני ט' באב הם מנהג שנהגו רוב ישראל ועיקרי הדינים לא נודע ביניהם ומפני זה נשתבשו ההמון במקצתם להחמיר או להקל שלא כדין על כן ראיתי לכתוב תחלה עיקר הדין כדמות הקדמה למה שיבא אחר זה . תשעה באב מצוה מד " ס היא ומפורש בדברי הנביאים איסור אכילה ושתייה שבו כדכתיב צום החמישי וכו' ופרק בתרא דתענית ת " ר כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב אסור באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה כו' כדלקמן ריש סי' תקנ " ד ועתה שאין שמד ואין שלום אף ט' באב אינו מתקנת נביאים אלא מתקנת חכמים כמו שיתבאר . וקודם לזמן הזה משנכנס אב צריכין למנוע מדבר שמשמח הלב ואעפ " י שאינו מלאכה וכמו ששנינו משנכנס אב ממעטין בשמחה והיינו שהעם ממעטין במשא ומתן ובבנין ונטיעה ואין נושאין נשים ומארסין ואין עושין סעודת אירוסין דכל אלו משמחין את הלב . אבל באכילת בשר ושתיית יין אעפ " י שמשמח לא אסרום חכמים מפני שבמניעתם יש צער לגוף משא " כ במו " מ שאעפ " י דאיכא שמחה בהיותם מ " מ אין צער לגוף במניעת' ואף לספר ולכבס לא אסרו מר " ח דאין בהם שמחה וגם הוא צורך הגוף אבל בשבת שחל ט " ב להיות בתוכה אסרו לספר ולכבס וסמכוה על המקרא שאמר והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה ויליף טעמא מדכתיב ושבתה לאסור השבת שחל ט " ב להיות בתוכה ומשום הכי אסרו דוקא לספר ולכבס מפני שהוא מלאכה לצורך תענוגי הגוף שבזה מראים קצת אבלות שכשעוסקים בתספורת וכביסה נראים כאינם חוששין להתאבל על התורבן אבל אכילת בשר ושתיית יין ורחיצת חמין וסיכה וכו' שהוא שומר הבריאות דאף המרחצאות יש בהן חיי נפש דלא ליתי שיחנא וכיבי כדאיתא ר " פ אלו נדרים וכמ " ש הרשב " א בתשובה לענין חול המועד הביאה ב " י לעיל סי' תקמ " ד וגם אינה מלאכה לא אסרוהו כלל כי אם בסעודה שמפסיק בה וה " ט דמאחר שהסעודה גופה לצורך ט " ב צריכה שתהיה בעניות ושפלות . וברחיצה וסיכה חולקים מקצת גאונים שאינו אסור כי אם משחשכה כמו שיתבאר כל זה בס " ד וביאור עיקר דינים אלו והמנהגין שנהגו יבא בסימנים הבאים בס " ד :
Orach Chayim.551.2.1 והכי איתא בירושלמי ומפרש טעמא שלא יקדמנו אחר ברחמים פי' שיתפלל אם לא ישאנה ימות הוא או היא ולא יראה שישאנה אחר ויצטער הוא אבל לא שמא יקדמנו אחר וישאנה דהא מ' יום קודם יצירת הולד בת קול יוצא ואומר בת פלוני לפלוני ומה נפשך אי חזיא ליה לא אזלא מיניה ואי לא לא תועיל התפילה וכן איתא בפרק אלו מגלחין בדין אירוסין בחול המועד ( סוף דף י " ח ) והתו' הקשו שם תימא אמאי לא משני הא בזיווג ראשון הא בזיווג שני ע " כ ולא קשיא ולא מידי דתלמוד מהדר אטעמא דאפילו היכא דהוא והיא לא נישאו עדיין :
Orach Chayim.551.3.1 וקאמר בירושלמי ה " ד בנין של שמחה ה " א בפ " ב דתענית אמתני' דמשנכנס אב ממעטין בשמחה ורבינו מפרש דזהו בנין חתנות כדקאמר בפ " ק דמגלה לענין תענית צבור ואיכא להקשות למה לא הזכיר רבינו דאיתא בפ " ק דתענית ששם הגוף וכך הקשה הב " י ויראה שרבינו נתכוין להביא קצת סמך דמאי דאתמר לענין תענית צבור דזהו בנין חתנות נילף מיניה נמי לעניין ט' באב שהרי בפ " ק דמגלה אייתינן ליה למילף מיניה דמותר לנטוע נטיעה בפורים בשל שמחה דכיון דביומי דתענית אסור בשל שמחה ממילא בפורים מותר בשל שמחה השתא לפי זה נדון בדרך כ " ש למילף דין ט' באב מתענית צבור דמאי דאסור שם בבנין של שמחה ה " ה בט' באב :
Orach Chayim.551.4.1 ומ " ש ולפי זה וכו' כ " כ הרא " ש ותימא למה נתיר כותלו גוהה שהרי סוף סוף של שמחה הוא וי " ל דדוקא ביש בו סכנה ולאו דוקא דגוהה ברשות הרבים אלא אפילו גוהה למבוי ולחצר מותר לסותרו ולבנותו מפני שהכל סכנה וזהו שאמר בירושלמי אבל אם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו ולא כתב גוהה לר " ה והכי איתא בירושלמי לענין מועד כותל הגוהה סותר ובונה כדרכו וכמ " ש הנימוקי יוסף בשם הראב " ד בפ' משקין וע " ל בסימן תק " מ ובמ " ש לשם בס " ד אך קשה מ " ש רבינו ולפי זה דהא אפילו לסברת י " א דאוסרין כל בנין מ " מ בכותל גוהה ומפני הסכנה מותר לסתור ולבנות כדרכו דלא חמיר ממועד דהתירו לסתור ולבנות ולא סגי לסתור לבד משום דמימנע ולא סתיר והוי סכנה ה " נ ודאי לענין תשעה באב ויש לומר דעיקר כוונת רבינו במ " ש ולפי זה אינו אלא להורות דלפי סברא זו הא דקאמר אבל אם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו לאו בכל בנין קאמר דאינו מותר אלא בכותלו גוהה אלא דוקא בשל חתנות קאתי לאשמעינן והכי קאמר דאפילו בשל חתנות מותר אם גוהה אבל בשאינו של חתנות אפילו אינו גוהה מותר לאפוקי לסברת י " א דאפילו בשאינו של חתנות אינו מותר אלא בכותל גוהה :
Orach Chayim.551.5.1 ומ " ש וי " א כיון דגמרא דידן אוסר וכו' סברא זו לא מצאתי בפוסקים בפירוש אבל מדעת הרי " ף והרמב " ם והרא " ש יראה דסבירא להו הכי שהרי לא כתבו ההיא דירושלמי לענין ט' באב אלא לענין תענית צבור ובדיני תשעה באב כתבו סתם משנכנס אב ממעטין בשמחה שהוא כולל כל דבר המשמח כגון משא ומתן ובנין ונטיעה והדומה להם אלא שאוסרין כל בנין כדרך שאסרו כל משא ומתן דאל " כ היה להם לפרש עלה דמתניתין דמשנכנס אב ממעטין בשמחה מאי דקתני עלה בירושלמי הדא דתימא וכו' כדי לבאר דלאו בכל ענין אסור וכמו שפירשו בירושל' ויותר נראה שסברת י " א שכתב רבינו היא ע " פ סברא אחת מסברת התוס' שכתבו בפ' החולץ וז " ל מלישא וליתן מלבנות ולנטוע בפ' בתרא דתענית מוקי בירושלמי ובבנין ונטיעה של שמחה כגון אבורנקי של מלכים וי " א דמשא ומתן נמי איירי בשל שמחה כגון צרכי חופה ואין נראה דלא אסר אלא סעודה עצמה ונראה דרבוי משא ומתן קא אסר שימעטו יותר מבשאר ימים עכ " ל ועל פי זה כתב רבי' די " א כל בנין קאמר כדרך שאסרו כל משא ומתן פי' כמו שאסרו בין משא ומתן של שמחה כגון צרכי חופה או שאר משא ומתן ה " נ אסרו כל בנין אבל מ " מ אינו דומה ממש למשא ומתן דהתם ממעטין בעסקיהם קאמר ר " ל רק כדי פרנסתן אבל בבנין אפי' מעט אסור ודלא כהירושלמי ומ " ש התוס' פ " ק דמגלה ממעטין במשא ומתן פירוש של שמחה דומיא דבנין ונטיעה וממעטין רוצה לומר שלא יהו ששים כלל וחמירי מט' באב שמארסין בו אבל אין לפרש ממעטין אבל ששים קצת דא " כ הו " ל לפרש השיעור מהו קורא ממעט עכ " ל ונראה לכאורה דדברי התוס' סתרי אהדדי אכן המעיין בם יראה דלא קשה מידי דבפ " ק דמגילה לענין תענית של גשמים הוא ותנן התם עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ומתן בבנין ובנטיעה באירוסין ונשואין ומאחר דלענין אירוסין ונשואין ליכא לפרש אבל ששים קצת דא " כ הו " ל לפרש מהו השיעור ופשיטא דפירושו שאין מארסין וכונסין כלל ה " נ דכוותיה לענין משא ומתן ובנין ונטיעה נמי אסור לגמרי קאמר פירוש בשל שמחה לגמרי אסור וגם המשא והמתן אינו אסור אלא בשל שמחה דומיא דבנין ונטיעה . אבל בפרק החולץ לענין תשעה באב קאמר ותני התם העם ממעטים בעסקיהם מלישא וליתן מלבנות ולנטוע ומארסין אבל לא כונסין ואין עושין סעודת אירוסין וכיון דלא אסר אלא סעודה עצמה אלמא דצרכי חופה נמי מותר והשתא בע " כ צריך לפרש דריבוי משא ומתן דוקא הוא דקא חסר ולא שני לן בין צרכי חופה לשאר משא ומתן ומעתה נמי צ " ל דכל בנין אסור אפילו אינו של שמחה דומיא דמשא ומתן דאסור בכל ענין ולא קי " ל כהירושלמי דמיקל אף לענין תשעה באב בבנין והב " י מנוחתו כבוד לא פירש כן . ולענין הלכה נראה כסברא הראשונה וכמו שמפורש בהירושלמי ולא נשוה הירושלמי חולק אתלמודא דידן בדבר שאינו מפורש להדיא בתלמודא דידן ואדרבא הלשון ממעטין דקאמר משמע דממעטין לאסור בשל שמחה דוקא ודומיא דהכי משא ומתן נמי אינו אסור אלא בצרכי חופה ומ " ש התוס' בפ' החולץ דאינו נראה שהרי לא אסר אלא סעודה עצמה יש לתרץ דעשיית הסעודה לחוד ומשא ומתן לצרכי חופה דאושא מלתא לחוד וכל אחד יש לו סברא להיתר ולאיסור ולדינא תרווייהו אסורין גם מה שכתבו התוס' בפ " ק דמגלה לענין תענית של גשמים דממעטי' רוצה לומר שלא יהו ששים כלל אין צריך לפרש כן דהתם נמי הלשון ממעטין פי' שממעטין קצת באירוסין ובנשואין והיינו שאין מארסין ואין כונסין אא " כ לא קיים מצות פריה ורביה ולעולם הלשון דממעטין לא ישתנה פירושו ומשמעו וה " נ לענין משא ומתן ובנין ונטיעה קאמר דממעטין קצת לאסור בשל שמחה דוקא וכך מטין דברי הרמב " ם בפ " ג מהלכות תענית ומ " מ לענין בנין יראה כדברי הר " ן דכל בנין שהיא לנוי ולהרווחה אסור אפילו אינו בנין של חתנות ואינו מותר אלא בכותל גוהה ומפני הסכנה וכך מטין דברי הרמב " ם שלא הזכיר בית חתנות אלא ציור וכיוד שהוא לנוי ולהרווחה וכתב הרב המגיד שלמד כן מההוא דירושלמי שלא התיר רק בכותל גוהה . ועוד יראה לי דמאחר דהירושלמי עיקר דבריו אמתני' דמשנכנס אב ממעטין בשמחה איתאמר' ולשם לא הזכיר של בית חתנות היאך תסלק אדעתין להקל ולפרש דדוקא בשל חתנות קאמר אלא ודאי מאי דקאמר הדא דתימא בנין של שמחה כל שהוא של שמחה כגון לנוי ולהרוחה אסור ולכן נקט להתיר כותל גוהה דמילתא דפסיקא הוא שאינו של שמחה שהרי אינו אלא מפני הסכנה וה " ה לכל בנין שהוא צריך לו הוא דשרי דוקא ומ " מ הדעת מכרעת אם שכר עו " ג קודם ר " ח אב לבנות לו בית בקבלנות דעו " ג אדעתיה דנפשיה קעביד אין בו איסור דעיקר טעמא הוא למעט בשמחה והרי הישראל יושב בטל ואינו עוסק בשמחה ואפילו בשבת מותר מן הדין ואינו אסור אלא מפני הרואה ופשיטא דלענין ט' באב שהוא דרבנן אין לאסור מפני הרואה והדבר צריך הכרע אמנם לשכור לו עו " ג מר " ח אב ולבנות לו בית מיד פשיטא דאסור וכן שלא יסייע הישראל עצמו בבנין הבית כל שהוא לנוי ולהרווחה ועיין במהרי " ל ולפי פסק זה כל משא ומתן שאינו של שמחה מותר וכן נהגו ומהר " ש לוריא כתב יישוב למנהג אפילו לסברת י " א וז " ל ועכשיו נהגו להקל שלא חשו באיסור משא ומתן כלל ואפשר דס " ל דעכשיו בזמן הזה הכל הוא כדי חיינו כמ " ש התוס' בפ' איזהו נשך עכ " ל :
Orach Chayim.551.6.1 שבת שחל תשעה באב וכו' משנה וגמרא בפרק בתרא דתענית . ומ " ש ואפילו אין לו אלא חלוק א' שם דאפי' לר " נ דמתיר לכבס ולהניח אפ " ה אוסר בחלוק א' לכבס וללבוש כ " ש לרב ששת דקי " ל כוותיה דאוסר לכבס ולהניח דאוסר בחלוק אחד לכבסו וללובשו :
Orach Chayim.551.7.1 ומ " ש וכן המכובסין קודם לכן וכו' שם שלח רב יצחק בר גיורי אעפ " י שאמרו כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ אבל אסו' ללבשן בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה משמע דלגמרי אסור אפילו המכובסים קודם לכן שהרי לא חילק ומעתה נדון בק " ו בכלי צמר דכ " ש דאסור :
Orach Chayim.551.8.1 ומ " ש ולא ללבשן לבד וכו' שם אמר רב ששת תדע דבטלי קצירי דבי רב אלמא דהכל אסור דאי לא אמאי בטלי וכ " כ הרמב " ן והרשב " א בתשובה סימן קפ " ז וממילא שמעינן שאף המכובסין מקודם לכן אסור אף להציע כמו לענין לבישה דאסור הכל כדמוכח מההיא דשלח רב יצחק דלא חילקו חכמים :
Orach Chayim.551.9.1 ומ " ש לפי שאין חוששין לגוהצן יפה כו' הרא " ש שם ומשמע דס " ל להרא " ש דהגיהוץ הוא שמעבירין אבן על הבגדים להחליקן ולעשותן כעין חדשים ואין זה רק ליפות הבגד כמ " ש הערוך וכמ " ש הר " ן ע " ש הגאון ה " ר יהודה בר ראובן ומשום הכי כתב הרא " ש דבכלי פשתן אין חוששין לגוהצן יפה ליפותן שהרי אין הגיהוץ מתקיים בהן ומתלכלך מיד מפני הזיעה ולפי טעם זה אפי' בחדשים אין בהם משום גיהוץ אבל הרמב " ן חולק על זה כמו שיתבאר בסמוך בס " ד :
Orach Chayim.551.10.1 כתב הרמב " ן הא דאין בכלי פשתן משום גיהוץ דוקא בישנים כו' פירוש דעת הרמב " ן הוא שהגיהוץ עיקרו אינו אלא כדי ללבן הבגד מהזיעה והטינוף שעלו בו כבר ובגדי פשתן מדרכן להתרבה בזיעה וטינוף לפי שהן קרובין לבשר ולפיכך אינם מתגהצים כהוגן וטינוף הלכך דוקא בישינים אבל בחדשים שעדיין לא נתרבה בהה הזיעה והטינוף ויוצא מהן ע " י הגיהוץ יש בהן משום גיהוץ אבל כלי צמר אפילו ישנים יש בהם משום גיהוץ שהזיעה והטינוף שבהם יוצא מהם על כל פנים כשמגהצים אותן ומ " ם הלכך כלים חדשים וכו' ר " ל כלי צמר חדשים המגוהצים בגיהוץ שלהם בין לבנים ובין צבועים אסורים ללבוש וכן ישנים המכובסין בכבוס שלהם כולן אסורין ללבוש בין לבנים ובין צבועים ולא לבד ללבוש אסור אלא אפי' לגהץ או לכבס ולהניח אסור נמי וגיהוץ שלנו נמי אסורין בין לבנים בין צבועים בין בחדשים ובין בישנים אלא שבישנים יש צד היתר אם אינן יוצאים מתחת המכבש ומ " מ דעת הרמב " ן דדוקא בגיהוץ יש צד היתר אבל בכבוס שלהם אע " ג שהוא כמו גיהוץ שלנו חמיר טפי ואסור בישנים לגמרי דלא שייך הא מילתא דיוצאין מתחת המכבש אלא לענין גיהוץ ופשיטא דגם בגיהוץ שלהם איך איסור בישנים אלא ביוצאין מתחת המכבש וזהו שכתב הרמב " ן בתחלת דבריו הלכך כלים חדשים וכו' וכן ישנים מכובסים כו' כלומר דדוקא בחדשים אין לחלק אפי' בגיהוץ וכן במכובסים אפי' בישנים אין לחלק אבל בגיהוץ ובישנים יש לחלק דדוקא ביוצא מתחת המכבש וזה ברור שהרי בפ' אלו מגלחין קתני יוצא מתחת המכבש בגיהוץ שלהם אח " כ כתב הרמב " ן ומיהו כבוש שלנו פי' אפי' בחדשים מותר לכבס ולהניח וכל זה דוקא בכלי צמר אח " כ כ' וכל כלי פשתן פי' בין לבנים בין צבועים בגיהוץ שלהם מותר להניח ומ " מ דוקא בכלי פשתן ישנים אבל בחדשים כבר כתב בתחלת דבריו שיש בהן משום גיהוץ ומ " ה סתם דבריו פה לפי שנסמך על מ " ש בתחלת דבריו ומ " ש אפי' בגיהוץ שלהם הוא לומר ומכ " ש בכבוס שלהם או בגיהוץ שלנו דמותר לכבס ולגהץ ולהניח בכלי פשתן ישנים וכ " כ הר " ן להדיא שזו היא דעת הראב " ד והרמב " ן גם הב " י העתיק דברי הרמב " ן גופיה בדין זה שכך כתב בשם הגאונים שפירשו כן ואיכא לתמוה על הב " י שכתב בביאורו לדברי הרמב " ן במ " ש וכן ישנים מכובסין כו' ז " ל וכן ישנים מכובסין בין דצמר ובין דפשתים כולן אסורות דבכבוס לא שאני לן בין צמר לפשתן וכו' דדבר זה אי אפשר לפרש לדעת הרמב " ן דלדעתו כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ שלנו ולא משום כיבוס שלהם כדפרי' גם דברי הב " י גופיה קשה אהדדי שהוא עצמו כתב קודם זה לדעת הרמב " ן וז " ל ומיהו כלי פשתן ישנים בין לבנים ובין צבועים לכבס או לגהץ ולהניח מותר וכו' ונראה דלא דק או הוא טעות סופר מכל מקום במה שפירש הוא תחלת דברי הרמב " ן שכתב הלכך כלים חדשים כו' דאכלי צמר ופשתן קאי אי אפשר אלא דוקא אכלי צמר קאי כדפי' . ויש רוצים לפרש דודאי תחלת דברי הרמב " ן אכלי צמר קאי אלא שלא הזכיר בדבריו רק מדין גיהוץ וז " ש וכן ישנים מכובסים היינו לומר דגם המה אסורין לגהץ ובא להוציא שאין איסור לגהץ בגדי צמר ישנים שאינן מכובסים חחלה מאחר שאין הגיהוץ פועל בהם כלום וז " ש וגיהוץ שלנו נמי אסורין בין בחדשים בין בישנים כמו שאסור גיהוץ שלהם בין בחדשים ובין בישנים המכובסין וה " נ בגיהוץ שלנו ודוקא בישנים היוצאין מתחת המכבש וכן משמע קצת בספר תורת אדם שכתב ושמע מינה כל שם גיהוץ אסור הלכך כלים חדשים וכו' דמשמע שלא בא לבאר רק כל מילי דגיהוץ דשלהם ודשלנו אבל אי אפשר לפרש כן שהרי לדעת הרמב " ן עיקרו של הגיהוץ אינו רק ללבן והיינו מים או אפר או נתר ובורית כמ " ש נימוקי יוסף בפרק ואלו מגלחין וא " כ אין טעם למ " ש וכן ישנים מכובסין כו' נ " ל ודו " ק ומ " מ לענין דינא ב' הפירושים שכתבתי הם האמת לדעת הרמב " ן :
Orach Chayim.551.11.1 כתב אבי העזרי נהגו אבותינו איסור אף בכיבוס שלנו פירוש דוקא בשבת שחל להיות תשעה באב בתוכה וכ " כ המרדכי שכך נהגו אבותינו וכ " כ התו' בפרק בתרא דתענית בשם רש " י ובר " ן משמע שגם הרמב " ן סובר לאיסור מדינא וה " ט משום דכבוס שלנו עכשיו הוא יפה ככבוס של ארץ ישראל ואינו דומה לשל בבל ואין דברי הב " י נוחין לי במה שכתב דברי הרמב " ם הם לפי המנהג שנהגו העולם לאסור אלא דינא היא וכשיטת הר' יהודה בר ראובן מיהו עכשיו נהגו איסור מר " ח וכ " כ מהרי " ל ובמנהגים האחרונים ואין לשנות וכתוב ברוקח אבל אשה בימי לבונה מלבנת ומכבסת אפי' בשבוע שחל ט' באב להיות בתוכה ע " כ ודבר פשוט הוא דודאי במקום מצוה לא גזרו גם הר " ן בשם רבינו האי גאון גבי בנין ונטיעה וכו' השוה מידה זו דבשל מצוה אפי' בשל שמחה מותר וכ " כ הרמב " ם בפ " ג לענין תענית של גשמים ממעטין באירוסין ובנשואין אלא א " כ לא קיים מצות פריה ורביה וכו' וכתב הרב המגיד ודבר ברור הוא כו' ומזה אתה למד להתיר בכל דבר שהוא לענין מצוה ומה שאנו נוהגין להחמיר לענין נשואין אפי' מי " ז בתמוז ואפי' לא קיים מצוה פריה ורביה אפשר משום דלא מסמני להו מילתא א " נ ועיקר שסוברים כמו שחילק ר " ת בפ' החולץ ומהר " ם הביא בדין תשמיש המטה דשאני אבלות דרבים דהחמירו בו טפי שאם לא יעשה היכירא יהא נראה כאולו אינם חוששים להתאבל על ירושלים הלכך דווקא נשואין שהוא מפורסם ורבי' מתעסקין עמו אבל מילי דצנעא ודיחיד כמו לבישת לבנים ומכ " ש דמצוה הוא פשיטא שאין להחמיר ומכ " ש נדה שיכולה לרחוץ ולטבול וכמ " ש במהרי " ל ובהגהת ש " ע סי' כ' ובסעודת מצוה כגון מילה ופדיון הבן וסיום מסכתא וסעודת אירוסין אוכלין בשר ושותין יין כל השייכים לסעודה אבל יש לצמצם שלא להוסיף ובשבוע שחל ט' באב להיות בתוכה אין לאכול בשר ויין רק מנין מצומצם וזה אפי' בערב ט " ב שרי ובלבד שלא יהא בסעודה שמפסיק בה עכ " ל וכל זה כתוב במנהגי מהר " א טירנא ומהרי " ל והא דאיתא בפ' החולץ דקודם דקודם והיינו מר " ח מקמי שבת שחל להיות בתוכה מארסין ואין עושין סעודת אירוסין וכדכתב רבינו בתחלת סי' זה וכן פסק בש " ע ס " ב אין זה אלא שלא במקום מצוה כגון שיש לו אשה ובנים אבל לצורך מצוה מותר אפי' בשבת שחל ט " ב להיות בתוכה וכמ " ש הר " ן מיהו עכשיו נוהגין איסור אפי' אין לו אשה ובנים : וז " ל מהר " ש לוריא אמ " ש רבינו אפי' מטפחת וכו' ואנחנו נוהגים איסור אפי' מר " ח כל דבר שנוהג בשבוע שחל להיות ט " ב בתוכה חוץ ממה ששייך לכבוד השבת אין לשנות כלל כגון כתונת ומטפחת דנהגינן היתר אבל בסדינים כמדומה שנהגו איסור וצ " ע דמחמירין באבל ממש אף הכתונת לשבת אבל מטפחת הידים והשלחן כמדומה שנהגו היתר פשוט אפי' באבל הנלע " ד כתבתי וע " ל ביורה דעה סימן שפ " ט עכ " ל : עוד נוהגין עכשיו להחמיר מתחלת ראש חדש לענין כבוס אבל תספורת נוהגין להחמיר מי " ז בתמוז וכמ " ש במנהגי מהר " א טירנא ונשאלתי באבל שאירע שלשים שלו בי " ח בתמוז והשבתי דאין להחמיר בתספורת דאע " ג דבתכפוהו אבליו זה אחר זה מיקל בתער אבל לא במספרים כדאיתא בפרק אלו מגלחין מ " מ כאן שאינו אלא מנהג בעלמא אין להחמיר כולי האי אבל כה " ג בשבת שחל להיות ט' באב בתוכה אסור בין בכבוס בין בתספורת :
Orach Chayim.551.12.1 כתב רשב " ט דה " ה וכו' פי' כמו שאסור לספר ולכבס בשבוע זו מפני שהוא מלאכה לצורך תענוגי הגוף הוא הדין נמי כלים חדשים ומפני שנראה כמוסיף על התלמוד שלא אסרו אלא לספר ולכבס לכן הביא ראייה מהירושלמי לפי פירוש הר " ן גאון שאפי' בשתי יש מנהג לאיסור כ " ש תיקון בגדים חדשים ומעתה סברא לומר דבכלל האיסור תספורת וכביסה נמי איסור תיקון כלים חדשים ואע " ג דלפי הסברא היה ראוי לאסור אף תקון כלים ישנים כמו לענין כיבוס דישנים דאסור אלא דמאחר דלא אתי במכ " ש דשתי דאיכא למימר דשאני שתי שהוא תקון מחדש והוי נראה כמוסיף על התלמוד הלכך לא אסרו רשב " ט ומשום הכי נמי לא אסר רשב " ט מר " ח מפני שלא אסרו בתלמוד מר " ח אלא דברים המוסיפים שמחה וכמו שלא אסרו לספר ולכבס מר " ח וכמי שנתבאר בתחלת סימן זה אח " כ כתב וראוי להחמיר בזה מר " ח וכו' כלומר אעפ " י שבתספורת וכביסה אין איסור מר " ח מפני שאינו בכלל מיעוט שמחה אבל תקון בגדים חדשים יש בהן משום מיעוט שמחה . ונ " ל קצת סמך לדבריו שהרי הקונה כלים חדשים מברך שהחיינו וזה פשוט דברכת שהחיינו אינה באה אלא על דבר שמחה ונ " ל לפי מנהגינו לאסור כבוס מר " ח אפי' בישנים וכדעת הרמב " ן ולאו מדינא ה " ה נמי תקון כלים יש לאסור מר " ח אף בישנים ואף עפ " י שאינו בכלל מיעוט שמחה בתספורת וכביסה ונראה עוד דלפי הדין אין איסור אלא שלא יכבס הישראל בעצמו שהרי עיקר הטעם דנראה כמסיח דעתו מלהתאבל על ירושלים שעוסק בכיבוס בגדים ה " ה לענין תיקון בגדים אלא שנהגו לאסור וכן משמע במהרי " ל :
Orach Chayim.551.13.1 ותספורת של שבת זו כתב הרמב " ן שדינו כדין אבל וכו' עד כל שמעכב האכילה מותר הרב ז " ל נמשך לדעתו שכך פסק בדין אבל אבל להרי " ץ גיאות דבאבל תוך ז' אף למה שמעכב האכילה אסור וכן פסק בש " ע בי " ד סי' ש " ץ א " כ הכא נמי אסור אף למה שמעכב האכילה ואיכא לתמוה דבש " ע פסק כאן כהרמב " ן וביורה דעה פסק כהרי " ץ גיאת :
Orach Chayim.551.14.1 ולאחר התענית מותר מיד כר " מ . ויש נוהגין איסור עד שבת נחמו וכמו שכתב במנהגי דמהר " א טירנא ובמהרי " ל ויראה פשוט דנוהגים כן שלא לאכול בשר ולשתות יין עד שבת נחמו ומחמירין כרשב " ג צריכין להחמיר נמי בתספורת וכבוסה ותיקון בגדים וכ " כ במהרי " ל שאסור לספר ולכבס עד יום ו' אם לא מפני השבת . ודברים אלה אינן דין כי אם לאותן פרושים שנמנעין מבשר ויין עד שבת נחמו צריכין להזהר נמי בתספורת וכביסה אם לא בה' מפני כבוד השבת ואעפ " י שנמנעין מבשר ויין עד שבת עצמו וכל זה פרישה בעלמא ולאו מדינא וכמ " ש במהרי " ל גופיה לשם דאינו אסור אלא עד התענית והיינו מדינא ואין דברי מהרש " ל נראין שהשיג בתשובה על הנוהגין כן לפי שמחמירין כרשב " ג לאחר שכבר נפסקה הלכה כר " מ דמאחר שגם רשב " ג נסמך על המקרא שאמר ושבתה אלא שאנו לא ראינו להחמיר על הצבור כל כך וזהו שאמרו בגמרא ותרוייהו לקולא מ " מ יחיד הרוצה להחמיר על עצמו אין מוחין בידו ולא גרע מעשירי באב שרגילין הפרושים בכל החומרות שנוהגין בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה ומקצתן צמין בו והכל אינו מן הדין כי אם חומרא בעלמא מפני כבוד הבית שנחרב בעונינו ומה שהביא ראייה מפ " ק דברכות שאם בא להטות בערב כב " ש חייב מיתה אע " ג דלב " ה נמי שרי להטות מ " מ מאחר שבא לכוין לעשות נגד הלכ' חייב מיתה וה " ה נמי הכא שבא לכוין להחמיר כרשב " ג נגד ההלכה דאסור אינה ראייה כל עיקר דהתם ודאי לא אמרו דחייב מיתה אלא כשהיה זקוף והטה במתכוין דאף לב " ה דאית להו מטין וקורין ה " מ דמטה ואתא מעיקרא כדאיתא התם בעובדא דר " א בן עזריה ור' ישמעאל אבל כל שאר חומרות פשיטא דיכול להחמיר כ " א לעצמו תדע דהא בפ " ב דביצה תנן בג' דברים ר " ג מחמיר כדברי ב " ש אין טומנין את החמין מי " ט לשבת כו' עד מה נעשה לבית אביך שהן מחמירין על עצמן ומקילין על כל ישראל ובפ " ק דשבת נמי תנן אמר רשב " ג נוהגין היו של בית אבא שהיו נותנין כלי לבן שלהם לכובס עו " ג ג' ימים קודם השבת והיינו שהיו מחמירין על עצמן כב " ש וכפירש " י לשם אלמא דכל שאר חומרות שרי ואינו דומה להטייה דק " ש וה " ה נמי חומרא זו דט' באב עד שבת נחמו הלכך אין לבטל המנהג ועד היום נוהגין כן מקצת פרושים וכן עיקר ודלא כמהרש " ל : הגה " ה מיימוני ויש מקומות שנהגו לבטל השחיטה מר " ח עד שיעבור התענית ע " כ וזהו מנהג אשכנז ועיין במה שאכתוב לקמן בסימן תקנ " ח . ומי שיש לו תישים שזמנן הגיע לשוחטן ולמכור העורות מר " ח ואילך ורוצה ליתן לקצב עו " ג לנוחרן נראה דכיון דישראל אסור לנוחרן וכדתניא עיקור שיש בה טריפה אסור ושאין בה טרפה מותר ופירש " י בפ " ק דע " ג ( דף י " א ) עיקור שיש בה טרפה שהבהמה נטרפת בו אסור לעשותן ואעפ " י שאין סופו ליהנות ממנה אסור לגרום טרפות לבהמה בידים עכ " ל וכל שאסור לישראל עצמו אסור לומר לעו " ג לעשותו בשלו וכ " ש הכא דסופו ליהנות ממנה ואעפ " י שהתו' הקשו על פרש " י והתירו לגרום להם טרפות יש לנו לתפוס כרש " י לחומרא ואף לפי' התו' כיון שנהנה אסור לעשות סחורה בנבלות וטרפות כמבואר בי " ד סימן קי " ז :
Orach Chayim.551.15.1 וכתב בספר המצות הקטן פי' לפירושו כל השבוע לבד מיום ה' ומיום ו' נראה בעיני דה " ה אם אינו רוצה להמתין עד יום ו' מפני טורח השבת שפיר דמי לכבס בה' ובגמרא ובשאר פוסקים לא הזכירו כי אם כיבוס אבל בסמ " ק לשם כתוב לספר ולכבס בה' וכו' ובתוס' כתבו דאם חל ביום ה' מותר לספר ולכבס מחצות ואילך כו' ור "? ביום ד' מחצות ואילך דאילו ביום ה' פשיטא דאסור דאפי' אם חל בע " ש לייט עלה אביי וכמ " ש הב " י והוא מדברי הר " ן אלא ודאי דביום ד' קאמר ולא קשה מהא דתניא אם חל בה' לפניו אסור היינו דוקא שלא לצורך שבת אלא לכבס ולהניח אבל לצורך שבת ודאי מותר אם אי אפשר להמתין עד ע " ש מפני טורח השבת ולא גרע מחל בע " ש דמותר לכבס בה' מפני כבוד השבת וסתמא קתני דמותר ומשמע אפי' לאחר חצות ואדרבה נראה דטפי עדיף דכל כמה דמיקרבה לשבת טפי עדיף דמיחזי לכבוד שבת וה " נ לחל ביום ה " שמותר לכבס ביום ד' ויש לסמוך על הוראה זו שנראה מדברי התוס' שפסק כן הלכה למעשה ודלא כדברי הב " י שדחה מהלכה . ועל סמך הוראה זו הורתי הלכה למעשה ליוצא בדרך למרחקים בשבוע שחל בה ט' באב לכבס לו בגדי פשתן לכבוד שבת אפי' לכמה שבתות שהוא צריך דודאי אי אפשר לו להמתין עד אחר ט' באב דאז כבר החזיק בדרך ואי אפשר לו לכבס בהיותו הולך בדרך . ומה לי אם אי אפשר לו להמתין עד אחר ט' באב מפני טורח שבת כמ " ש התוס' או שום טורח אחר או טירדא המונעו וק " ל ומ " מ אם אפשר ע " י עו " ג לא יכבס בעצמו דע " י עו " ג אין איסור אלא מנהג כמ " ש בסמוך נ " ל :
Orach Chayim.551.16.1 כתב אבי העזרי נהגו אבותינו שלא לרחוץ מר " ח ואילך וכ " כ במרדכי במנהגיו וכ " כ בהג " ה אשיר " י מא " ז וכן שאר מחברים האחרונים ועיין בתרומת הדשן אם אף בצונן אסור ומסיק דנוהגין לאסור כל גופו אפי' בצונן אבל חפיפת הראש מותר אפי' בחמין למי שנזהר בו בכל שבת ע " ל סי' תקנ " ב ס " ז : ואם אירע ר " ת בערב שבת נ " ל דרוחצין לכבוד השבת וכ " כ במנהגים שכן נהגו ואף עפ " י שכתב שם ג " כ ובמנהגי דורא דרבותינו שבמגנצ " א נזהרין ומקדימין לרחוץ מ " מ לא נראה כלל להורות להחמיר שהרי במרדכי בפ' ב' דשבת האריך לבאר בראיות דמצוה לרחוץ בע " ש ובמרדכי הארוך מסיים בסוף דבריו אבל ביום ה' לא הוי יקרא דשבתא אא " כ אי אפשר לו לרחוץ בע " ש עכ " ל ועוד שאף בשבת של חזון הוא חומרא יתירא שהרי אף הכבוס התירו חכמי התלמוד לכבוד השבת אפי' ביום ה' שחל ט' באב להיות בתוכה ואף אנו נוהגין היתר בזה וא " כ היאך נחמיר ברחיצה שלא אסרוה חכמי התלמוד כל עיקר וכבר הפליג על זה הרב מהר " ש לורי " א בתשובה סי' צ " ב ושאין המנהג כ " כ יאות לבטל הרחיצה בע " ש אלא מה אעשה שכבר נתפשט המנהג עכ " ל וא " כ נימא הבו דלא לוסיף עלה דדוקא בערב שבת של חזון דחל לפעמים בערב ט' באב ראוי להחמיר מחצות ואילך כמו ערב תשעה באב דעלמא ומשום לא פלוג נהגו לאסור בכל ערב שבת של חזון אבל בערב שבת שהוא ר " ח שאינו שבת של חזון לא ראיתי לאסור כלל ובפרט הרגיל לרחוץ בכל ע " ש כשאפשר לו ונמנע עתה עון יש בידו :
Orach Chayim.551.17.1 ויש פרושים שמתענין מי " ז בתמוז וכו' ואותן צריכין להשלים מהרי " ש :
Orach Chayim.551.18.1 ומ " ש וי " א כנוד ג' שבועים שהתענה דניאל כו' פרש " י בדניאל ג' שמטות שנים והם כ " א שנים ובראש ירמיה כתב מקל שקד אני רואה ופירש " י אמנדליי " ר ומדרש אגדה השקד הזה משעת חניטתו עד גמר פירותיו כ " א יום כמנין שבין י " ז בתמוז שבו נבקעה העיר לט' באב שבו נשרף הבית ע " כ ואפשר ע " ד זה הוא גירסת הירושלמי מהרא " פ : וכתב מהר " ש לורי " א בתשובה סימן צ " ב דמי שאינו אוכל בשר ושותה יין מי " ז בתמוז מותר ליכנס במרחץ והאריך בזה . ובספ' חסידים והאחרונים הביאוהו לפסק הלכה דאין לברך שהחיינו בין המצרים ולפי זה ג " כ אין לקנות אז כלים חדשים או ללבוש כלי חדש מאחר שאי אפשר לו לברך שהחיינו כל בין המצרים : נשאלתי על מי שקבל עליו בפירוש שלא לאכול בשר מי " ז בתמוז עד ט' באב וכן שלא לאכול פירות כל הזמן הזה אם מותר לאכול בשבת והשבתי נ " ל פשוט דאסור ויתירו לו נדרו ואפי' נדר לצום סך ימים ואירע בהן שבתות וי " ט צריך התרה לכל הפחות מדרבנן ולא דמי להא דתנן ראה אותם אוכלין תאנים וכו' וכמ " ש רבינו בי " ד סימן רל " ב דאפי' התרה א " צ דשאני התם דהנדר טעות דשגגה גמורה וכמ " ש התו' בפ " ד דנדרים לחלק בין ההיא דראה אותן אוכלין תאנים ובין ההיא דתנן פותחים לאדם בכבוד שבתות וי " ט ומכ " ש בנדון זה שלא נדר רק שלא לאכול בשר ופירות דאינו מוכיח כ " כ שלא נתכוין גם לשבתות ובכה " ג ודאי דברים שבלב דלא מוכחי כי הני לא הוו דברים ואעפ " י שנהגו הפרושים לאכול בשר ופירות בשבתות בין המצרים היינו לפי שמתחלה כך קבלו עליהם בפירוש וע " ד כך נהגו כן כל ימיהם אבל מי שלא נהג כן אלא דעכשיו מקבל עליו ואומר בסתם שלא לאכול בשר ופירות בין המצרים צריך התרה :
Orach Chayim.552.1.1 ערב ט' באב וכו' משנה בפרק בתרא דתענית והכריע הרמב " ן דהלכה כת " ק וכן נראה מדעת הפוסקים והרמב " ם והסמ " ג והסמ " ק ורבינו ירוחם שלא הביאו אלא דברי ת " ק והרא " ש והרי " ף והאגודה נמי אף עפ " י שהביאו המשנה כצורתה מ " מ מאחר שהביאו מאי דקאמר בגמרא עלה דת " ק תנא אבל אוכל הוא בשר מליח כו' אלמא דפוסקים כת " ק דאי כרשב " ג אפי' בשר שאינו מליח מותר רק שישנה אלא ודאי הלכה כת " ק ולא ס " ל כהאי כללא כל מקום ששנה רשב " ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וכו' וכמ " ש הרי " ף בסוף פ' המדיר ועיין בנ " י פ " ק דב " ב בשם הר " ן :
Orach Chayim.552.2.1 ומ " ש מפרש בגמרא כל זמן שהוא כשלמים פי' התוס' והסמ " ג דהיינו משעת שחיטתו אבל רש " י והר " ן וה " ה פירשו דאשהה במלח קאי וכן מבואר ברמב " ם בה' ממרים כמו שאכתוב בסמוך בס " ד :
Orach Chayim.552.3.1 ומ " ש אבל מכאן ואילך נתבטל טעמו זהו מפרש " י שם בגמרא :
Orach Chayim.552.4.1 ומ " ש ואבי העזרי פי' משום דבשלמים כתיב שמחה וכו' היינו לומר דאבי העזרי חולק אפירוש זה וס " ל דאעפ " י דאין הטעם נתבטל ומשובח הוא ויש בו מעדן ותענוג אפ " ה מותר משום דלית ביה משום שמחה והוי כמו שאר מיני מעדנים שעושין מדגים וחמאה וחלב ומש " ה נמי גבי בן סורר ומורה אינו חייב כיון דלית ביה משום שמחה לא ממשיך בתריה ומשום האי טעמא נמי אכל בשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה ואע " ג דמעדן ותענוג הוא וכדגרסי' פ " ק דחגיגה כו' וממילא לענין ט' באב נמי שרי בשר עוף כיון דלית ביה שמחה ורבינו השיג על זה וס " ל דכל מה שהוא מעדץ ותענוג נהי שאין בו שמחה ממש לפי לשון המקרא שאמר ושמחת מ " מ הוא מעדן ותענוג ואינו מרבה אבל ואסור ולפיקך גם עופות אסורים שהוא נמי מעדן ותענוג ומה שהתיר התלמוד בשר מליח היינו משום שאין בו מעדן ותענוג שכבר נתבטל טעמו כדפי' רש " י אח " כ כתב רבינו ובסמ " ק כתב וכו' כלומר לדידן שיש בו מעדן אסור אף בשר מליח כמו עופות לדין התלמוד וצ " ל לדעת הסמ " ק שדין בשר מליח משתנה לפי הזמן וגם הוא חולק אדברי אבי העזרי ודו " ק :
Orach Chayim.552.5.1 ומ " ש תדע שהרי אבל אחר מצוה להשקותו יין כו' יש לדקדק דמבשר גופיה הו " ל להביא ראייה שהרי אבל אע " פ שאסור בכל מיני שמחה הותר בבשר : ומ " ש דלענין ט' באב אסור גם בבשר אלא ודאי כדי להרבות אבל וצ " ל דעדיף ליה טפי למידק מיין דאפי' מצוה הוא באבל להשקותו ואפילו הכי לענין ט' באב אסרוהו . אבל בבשר ליכא מצוה אפי' בשאר אבל ומ " מ אין הוכחתו ברורה ולע " ד שלפי סברתו גם שאר מאכל שהוא מעדן ותענוג כמו של דגים או של חלב כיוצא נמי יהא אסור כדי להרבות אבל אלא ודאי לא אסרו אלא בשר ויין שנמצא כתוב אצלם לשון שמחה וכן משמע פשט לשון התלמוד בפ' בן סורר ומורה דקאמר התם משום שמחה הוא וכו' וכמ " ש בסמוך ומ " ה בשר דגים ובשר עופות נמי שרי לדין התלמוד כדברי ראבי " ה ועיקר ומ " מ צ " ע לבאר מ " ש ראבי " ה ואמרינן נמי גבי בן סורר ומורה דאינו חייב אלא בבשר שהוא כשלמים כו' ובפ' בן סורר ומורה מבואר להדיא איפכא והכי איתא התם רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אכל בשר מלוח ושתה יין מגתו אינו נעשה בן סורר ומורה : תנן התם ערב ט' באב לא יאכל וכו' תנא אבל אוכל הוא בשר מליח וכו' עד כמה אמר ר " ח בר כהנא כ " ז שהוא כשלמים כו' הכא מאי התם משום שמחה הוא כ " ז שהוא כשלמים נמי אית ביה משום שמחה הכא משום אמשוכי הוא וכל שהוא לא מימשך ויין עד מ' יום אלמא דלגבי בן סורר ומורה אפי' יש בו משום שמחה אינו נעשה בן סורר ומורה דלא מימשך ואפי' משעבר לילה אחת מפיג טעמא ולא חשוב בעופות איכא למימר נמי דאיכא שמחה אלא דלא חשיב ולא מימשך וצ " ל דראבי " ה ויפרש מאי דקאמר בגמרא הכא מאי בלשון קושיא הוא והכי קא קשיא ליה ארבה ורב יוסף מאחר דלענין ט' באב בשר מליח ויין מגתו לא אקרי בשר ויין כדתניא בברייתא א " כ ה " ה ודאי לענין בן סורר ומורה לא אקרי בשר ויין ותדע לך שכן הוא מדרב חנינא בר כהנא שנתן שיעור למה ששנינו לענין ט' באב ולא נתן שיעור למה ששנינו לענין בן סורר ומורה אלא ודאי דדין אחד להם א " כ רבה ורב יוסף מאי אתו לאשמעינן וזהו שאמר הכא מאי כלומר הכא מאי סברא איכא למימר דליהוי ביה שיעור אחר מלענין ט' באב אדאיצטריך רבה ורב יוסף להשמיענו . ומשני התם משום שמחה כו' פי' רבה ורב יוסף סבירא להו הך סברא אבל רב חנינא בר כהנא לא ס " ל כותייהו אלא הכל שוה ודין אחד להם והילכתא כותיה דמשום שמחה הוא גם בשר עוף טעמא משום שמחה הוא גם הרמב " ם בפ' י " ז מה' ממרים פסק כן לענין בן סורר ומורה וז " ל וכן אם אככ בשר מליח ביום הג' למליחתו או שתה יין מגתו פטור כו' וכדברי ראבי " ה והיינו כרב חנינא בר כהנא ודעתם עיקר וכ " כ בהג " ה אשיר " י משם הא " ז ובמרדכי בשם רשב " ט ולא כדעת רבינו שהוא יחיד ומיהו לפי המנהג הכל אסור אף מר " ח ומ " מ איכא נפקותא בדבר למי שאי אפשר לו לאכול חלב רק בשר יאכל בשר עוף כיון דמן ההלכה אין איסור רק בבשר בהמה גם לסעודה המפסקת :
Orach Chayim.552.6.1 ונראה דאפי' לדברי המחמירין כו' הב " י הביא מ " ש הרמב " ן דיש מחמירין לאסור בב' מינין בקדרה אחת ואפילו בדג וביצה שעליו וכו' ומפני זה השיג על דברי רבינו וכו' שהרי דג וביצה שעליו דרכו בכך כל השנה ואפילו הכי איכא מאן דאסר ולעד " נ דרבינו ס " ל דוקא כגון אפונין שאין ממשות הבצים והבצלים נראה שהכל מתערב ונימח ברוטב שבו דהשתא האפונין הם עיקר התבשיל והבצים בטלים הן במיעוטן ברוטב ואין כאן ב' תבשילין אבל בדג וביצה שעליו או חותך קפלוט תחת הדג שכל א' בעין וניכר בפני עצמו חשוב תבשיל כמו הדג ואף ע " ג דדרכו בכך :
Orach Chayim.552.7.1 ומ " ש ובירקו' ופירות וכו' כ " כ הרמב " ן ומשמע אבל במבושלין אסו' וכ " כ הר " ן לדעתו וכ " כ הסמ " ג בשם ריב " א וזה עולה כדעת הראב " ד דאפילו דבר שנאכל כמות שהוא חי מקרי תבשיל גם הסמ " ק הוכיח כן מדברי ריב " א ע " ש וכן האגודה הביא דברי סה " מ לענין תפוחים וכתב אח " כ וכן נהגו שלא לשתות שכר ועיין בתשובת מהר " ש לורי " א בדין שכר :
Orach Chayim.552.8.1 ומ " ש וכל זה בסעודה שמפסיק בה וכו' אכל מה שכתוב בסי' זה קאמר דאינו נוהג אלא בסעודה שמפסיק בה ואף מ " ש הרמב " ם מימינו לא אכלנו כו' אינו אלא בסעודה שמפסיק בה דאילו בסעודה שאינו מפסיק בה אין שם מנהג ולא חסידות שלא לאכול תבשיל ואפי' כמה מיני תבשילין :
Orach Chayim.552.9.1 וכתב הרמב " ן ומסתברא סעודה המפסיק בה שאין דעתו עוד לאכול אחריה סעודת קבע כן מבואר בסוגיא דקאמר רב יהודה ל " ש אלא בסעודה שמפסיק בה אבל בסעודה שאינו מפסיק בה מותר וא " כ הסועד ערב ט " ב אם עתיד לסעוד סעודה אחרת מותר לאכול בשר ולשתות יין וכו' אלמא דוקא כשעתיד לאכול סעודה אחרת שהוא קבועה הא לאו הכי אסור ודבר פשוט הוא שמ " ש הרמב " ן לא כאלו שבטנם בטן רשעים אוכלים בשר כו' שדבריו אלה לפי המנהג ספרד שנוהגין לאכול בשר כל היום כדין התלמוד ולא פשט ביניהם המנהג שכתב הסמ " ג שלא לאכול בשר כל היום כולו וכמ " ש הב " י אלא ודאי שיש לקרא תגר גם לפי מנהגינו שלא לאכול בשר אם אוכלין אחר חצות סעודה גמורה ברבוי תבשילין ואח " כ אוכלין עראי דהוי בכלל בטן רשעים ואע " ג שאין עוברין באיסור בשר ויין שאסרו לסעודה המפסקת מכל מקום עוברין על איסור ב' תבשילין שאסרו לסעודה המפסקת שהרי אין אחריה סעודת קבע ולכן ירא שמים לא יאכל אחר חצות סעודה בריבוי תבשילין שמה שנוהגין לאכול אח " כ סעודה המפסקת בפירות על הקרקע היא אכילת עראי ובעל נפש שאינו רוצה לשנות המנהג שכתוב בהגהת ש " ע ירבה בסעודה קודם חצות וכבר העיר על זה הרב מהר " ש לוריא בתשוב' סי' ל' :
Orach Chayim.552.10.1 ונ " ל דכיון דנמנע וכו' וכתב מהרש " ל על זה וז " ל סוף דבר בשבת אין לעשות אבילות כלל רק מה שנהגו להראות אבלות בענין הבגדים שאין משנין כלל כי אם הכתונת משום עונג שבת וחפיפת הראש בחמין אסור אפי' לכבוד השבת כי אם בצוננין וכן המסקנא ועיקר עכ " ל ומיהו יש נוהגין היתר בחפיפת הראש ע " ל סימן תקנ " א סי " ב יי ויראה לי דמה שכתוב במרדכי הג " ה ופי' כתונא הוא מעיל ולא חלוק וכו' אינו עיקר ושום תלמיד הגיהו לפי מה שנוהגין רוב האשכנזי' שלא לשנות החלוק הסמוך על בשרו לפיכך דחק לפרש כתונת הוא המעיל אבל העיקר שלא להראות אבלות בחלוק שעל בשרו . וכן נוהגים במלכותינו ועיין במהרי " ל ובתשו' שכתב מהר " ש לורי " א בזה : כתב בש " ע סעיף י " א והוא מתשובת הרא " ש יחיד שקיבל עליו תענית בה " ב כל השנה ואירע ערב ט' באב להיות בשני ישאל על נדרו או ילוה תעניתו ויפרע ובהגהות ש " ע כתב דהגאונים סוברים דאין לו ללוות התענית דקבלת בה " ב כל השנה הו " ל יום זה כדלקמן בסי' תקס " ח דאין יכול ללות ולפרוע אע " פ שהוא מצער אלא צריך להתענות עד אחר תפילת המנחה ואוכל סעודה המפסקת קודם ביאת השמש ואסור לאכול יותר אלא סעודה המפסקת מפני נדרו וכן נוהגין ועיין בת " ה סימן רע " ח ובהגהות מרדכי דפוס גדול :
Orach Chayim.553.1.1 כתב הרמב " ן משהתחיל וכו' אע " ג דלפי מה שהעתיקו הרא " ש והר " ן לא הוזכר להדיא בדברי הרמב " ן משהתחיל מ " מ רבינו דקדק דלפי טעמו של הרמב " ן שכתב דכיון שהתחיל באבלות שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מחמת תשעה באב כך יש לו לנהוג אבלות שלא לרחוץ ושלא נסוך דכיון דהנאתם לאחר שעה נינהו הוי כרוחץ לצורך ט' באב א " כ לפי טעם זה ודאי מיד משהתחיל לאכול סעודה המפסקת ונמנע מבשר ויין ושאר חומרות שבו אסור נמי לרחוץ ולסוך כמו בט' באב עצמו : ומ " מ הרא " ש שחולק עליו וכתב ודבר תימא הוא חולק נמי אהיכא שכבר פסק מסעודתו דמאחר דיכול לחזור ולאכיל כל זמן שלא קבל עליו התענית לדעת הרא " ש והתוס' א " נ לדעת הרמב " ן שחוזר ואוכל עד חשיכה ה " ה נמי שמותר לרחוץ ולסוך כל אותן הזמן ומ " ש רבינו אדברי הראב " ד וא " א הרא " ש והתו' פירשו דאפי' לאחר שהפסיק יכול לחזור ולאכול היינו נמי לומר וכיון שמותר לאכול גם לרחוץ ולסוך מותר אע " פ שהפסיק מסעודתו וכ " כ הרא " ש להדיא בפסקיו ורבינו קיצר לשם מפני שנסמך על מה שכתב תחלה ודבר תימא הוא ומבואר לפע " ד מדברי הרא " ש שלא חלק אהראב " ד אלא כל זמן שלא קבל עליו התענית אבל משקבל עליו התענית שאסור לו לאכול אסור נמי לרחוץ ולסוך אלא שמתוך תשובת מהר " ש לוריא סימן צ " ב יראה שהבין לדעת התוס' והרא " ש אפילו קבל עליו התענית מותר לו לרחוץ ולסוך ולא נהירא :
Orach Chayim.553.2.1 וכתב הרמב " ן דלא שייך למימר קבלה כו' כ " כ בספר המלחמות בפ " ק דתעניו' גם בעל המאור נחלק על הרי " ף בדין זה מטעם אחר ע " ש וכתב שכן נמצא בפירוש בתשובה לרבינו האי גאון ז " ל וכמדומה שהמנהג להחמיר כדעת הרי " ף ואין לשנות וכך פסק גם הב " י להחמיר ועיין לקמן בסימן תר " ח כתבתי דהמנהג הוא שאף בקבלה בלב הוי קבלה ואסור לו לחזור ולאכול ע " ש :
Orach Chayim.554.1.1 ת " ר כל המצות וכו' בפרק בתרא דתענית ועיין פירושא לקמן ריש סי' תקנ " ה ומ " ש ותינוקות של בית רבן בטלים וכו' הלשון משמע שאפי' בדברים הרעים שבירמיה קינות ואיוב אסור ולא ידענא טעמא מאי ואפשר דתינוקו' שאינן מבינין בטוב מה שמוציאין מפיהם ועיקר שמחתם במה שיודעין וטוב להקרות ראשי הפרשיות אין לחלק בהן בין דברי נחמות לדברים הרעים אבל התינוק שהגיע למדה זו שמבין מה שהוא אומר אה " נ דמותר ללמוד עמו בדברים הרעים ומ " ש משום שנא' פקודי ה' ישרים משמחי וגומר הוא טעם למה שאסור לגדולים בדברי הנחמות ולתינוקות לגמרי שכל זה משום שמחה היא שנאמר פקודי ה' גו' וק " ל :
Orach Chayim.554.2.1 וכתב הרמב " ן מיהו חיה כל ל' יום פי' כל ל' יום היא בחזקת חולה שאין בו סכנה וכדאיתא ס " פ מפנין וכמ " ש רבינו לעיל בסימן של " ו א " כ ביה " כ אפי' אמרה צריכה אני אין מאכילין אותה אחר ז' ללידתה וכן שאר חולה שהוא צריך לאכול ביה " כ צריך אומד אבל בט' באב א " צ אומד אלא מאכילין אותה מיד ואפי' אמרה איני צריכה דכללא הוא דבמקום חולי לא גזרו רבנן וט " ב לזמנינו דאין שמד ואין שלום נמי גזירה דרבנן היא ואינה מדברי קבלה שהוא כדברי תורה כדאמר בפ " ק דר " ה רצו מתענין וכמ " ש ר " ת ביולדת בצום גדליה להתיר לאכול וה " ה לט' באב גם הר " ן והרב המגיד פסקו כדברי הרמב " ן וכתב עוד ה " ה דדבר פשוט הוא וכו' והרב מהר " ש לוריא בתשובה הבין שר " ת חולק על הרמב " ן בדין זה ופסק להחמיר וכבר השבתי עליו בתשובה בס " ד דמן הדין אין איסור כלל ומ " מ כבר נהגו בנות ישראל להחמיר להתענו' כל זמן שאין להם חולשא ונתרפאת מלידתה ואף בשאר ג' צומות נהגו להחמי' כשהן בריאות ולא מן הדין : וכתב הב " י אדברי ר " ת שהתיר ליולדת בצום גדליה . לאכול כיון דברצו תלו כו' ולפי' הרשב " א והרב המגיד בלאו האי טעמא שרי מטעם מניקה עכ " ד ונראה לי דדברי ר " ת הם אף ביולדת שאינה מניקה כגון שמת הולד וכיוצא בזה גם דברי הרמב " ן בחיה כל ל' יום אפי' אינה מניקה קאמר שמותר מטעם חולה ותו דר " ת שכתב האי טעמא היינו מפני שהוא כולל להתיר אף בט' באב דכיון שהאידנא אין שמד ואין שלום א " כ רשות הוא ואף ט " ב אינו אלא תקנת חכמים ובמקום חולי לא גזרו רבנן וכמו שכתבתי בסמוך אבל טעם דמניקה אינו מועיל כי אם לג' צומות וק " ל :
Orach Chayim.554.3.1 ומ " ש וכן רחיצה וסיכה אסורין כו' דא " ר אלעזר וכו' וקשה שהרי בפ " ק דתענית אמרו והילכתא דאבל פניו ידיו ורגליו בצונן מותר והתם מדמה אבל לט' באב וכן פסק המרדכי לשם לענין ט' באב בשם ר " ש משנ " ץ וי " ל דרבינו נמשך אחר הרא " ש אביו שכתב וז " ל ואע " ג דמשמע הכא דאבל ות " ב שוין לענין פסק הלכה החמירו בת " ב יותר מבאבל וכדר " א בפרק מקום שנהגו ע " כ וזהו שדקדק בלשונו לכתוב דא " ר אלעזר וכו' גם הר " ן כתב כשיטה זו פ " ק דתענית :
Orach Chayim.554.4.1 ומ " ש ומיהו טבילה של מצוה מותר כו' לכאורה יראה שרבינו פוסק כאן שתהא אשה טובלת ביה " כ ובת " ב כדברי ת " ק שחולק אר " ח סגן הכהנים ותימה דלקמן בה' י " כ משמע להדיא שדעתו נוטה להחמיר כר " ת מדהביא דבריו באחרונה משמע שכך היא מסקנתו לאסור ע " ש סוף סימן תרי " ג ונראה לומר דעיקר כוונת רבינו אינו רק להורות היתר לרחוץ ידיו לתפלה ולברכה מאחר דרחיצה זו לכ " ע הוי רחיצה של מצוה דלצורך תפילה וברכה היא וזהו שהביא דברי ת " ק שאמר דכל חייבי טבילות טובלין כדרכן וכו' וטעמא דת " ק מפני דשל מצוה היא ועד כאן לא פליגי עליה אלא דס " ל דטבילה בזמנה אינה מצוה וכן ר " ח סגן הכהנים אינו חולק אלא מטעם דכדאי הוא בית אלהינו וכו' אבל כל היכא דאיכא רחיצה של מצוה ליכא למ " ד שיהא אסור ולפיכך לצורך תפלה וברכה דלכ " ע הוי של מצוה מותר לרחוץ וכשיטה זו כתב גם הרא " ש בסוף תענית והר " ן ביומא ולא בא רבינו להורות כאן שתהא אשה טובלת בט " ב או ביה " כ אלא נסמך על מ " ש לקמן בשם ר " ת להחמיר דס " ל דטבילה בזמנה אינה מצוה אפי' ביה " כ ומכל שכן בט " ב שנוסף עוד חומרא דר " ח סגן הכהנים גם הסמ " ג החמיר טפי בט " ב מביה " כ שכתב על דברי ת " ק ובט " ב אין כך הלכה כאשר ביארנו בהל' נדה ושם כתב שר " י פסק כר " ח סגן הכהנים מטעם דכדאי כו' ומשמע להדיא אבל ביה " כ קי " ל כת " ק וא " כ רבינו שכתב להחמיר ביה " כ כר " ת מכ " ש לענין ט " ב . ומ " מ יראה דדוקא לענין יה " כ וט " ב ס " ל להחמיר כר " ת ולאו מן עיקר ההלכה אלא חומרא בעלמא אבל לענין שתהא אשה טובלת בשבת ס " ל לרבי' דמותרת לטבול וכמ " ש בי " ד ריש סי' קצ " ז ע " ש :
Orach Chayim.554.5.1 בפרק בתרא דיומא עט " ב מביאין וכו' פירוש שורה במים כו' נראה דרבי' בא לבאר שלא נפרש דמפה זו יש בה טופח ע " מ להטפיח דא " כ ודאי רחיצה גמורה היא ואסור כשעושה כך לתענוג וזהו שכתב והיא מתנגבת כלומר שאין בה כדי טופח ע " מ להטפיח אבל מ " מ נשאר בה קצת מלחלוחית המים שכשיקנח בה תצטנן דהשתא אע " פ שאין עושה כן אלא לתענוג שרי דאין כאן משום איסור רחיצה אבל אם היה עושה כן כדי להעביר הלכלוך לבדו ולא לשום תענוג כלל אפי' רחיצה במים להדיא הוי שרי כמ " ש הרי " ץ גיאות והסמ " ק בהל' ט " ב אחר שכתב דרחיצת ידים שחרית מותר וכן כל היום כשעושה צרכיו משום דאין איסור רק לתענוג כתב ויש שנוהגין לשרות מפה ליטול הידים ע " כ כלומר שאינן רוצים לרחוץ ידיהם להדיא במים אלא ע " י מפה השרויה שיש בה טופח ע " מ להטפיח וראוי ליטול בה הידים ועל הנוהגין כן כתב במרדכי סוף מסכ' יומא שהוא מנהג שטות דאי כבר נטל ידיו ואינו עושה כן אלא משום תענוג להקר ידיו הא ודאי אסור דלא התירו ליטול הידים בבקר אלא להסיר הלכלוך אבל רחיצה לתענוג אסור והא רחיצה גמורה היא כיון שיש בה ספק כדי ליטול הידים ויותר יש בו מטופח ע " מ להטפיח ואי ליטול ידיו שהם מלוכלכין הא ודאי שרי אפי' רחיצה להדיא ומה צורך במפה והב " י מ " כ לקמן בה' יה " כ הביא דברי המרדכי בזה והשיג עליהם ולא ירד לדקדק אחר כונתו האמיתית שהוא כדפרישית שיש כל כך מים במפה השרויה כדי ליטבול בה ידיו ואינה בענין המפה דריב " ל בגמרא שהיא היתה נגובה ואינה ליטול הידים אלא להעביר הלכלוך שבעינים כמו שפירש רבינו ודו " ק ומיהו נראה ליישב קצת לנוהגים כך מפני שהם מחמירין לחוש לדעת הרמב " ם שאוסר ליטול ידיו אפי' שחרית שהרי כתב שאינו מברך ענט " י וסוברין דליטול שחרית ע " י מפה שרויה אפי' יש בה טופח ע " מ להטפיח מודה הרמב " ם דשרי כיון שאינה רחיצה גמורה אבל מ " מ אין לו לברך ענט " י מאחר שאינו נוטל ידיו ע " י כלי כדין נט " י שחרית והמרדכי השיג עליהן מאחר שרוב הגאונים חולקין אהרמב " ם וחשיב ליה למנהג שטות והמנהג עכשיו ליטול ידיו במים ע " י כלי כדין נט " י שחרית בין בט " ב ובין ביה " כ כדעת רוב הגאונים ולא כהרמב " ם :
Orach Chayim.554.6.1 ואיסור נעילת הסנדל וכו' מיהו בסמ " ג כתב על של בגד ובתוספתא אוסר עכ " ל ונכון להחמיר גם יש גאונים שסוברין דכל מידי דמגין מנעל איקרי ואסור הילכך יש להחמיר לילך יחף לגמרי וכן ראיתי רוב רבותינו גם בט " ב ומיהו אין לגעור באותן שנהגו להקל בנעל של בגד :
Orach Chayim.554.7.1 וכן עמא דבר וכ " כ הרמב " ן כתב מהרש " ל והאידנא עמא דבר לאיסור ע " כ וכ " כ בהגהת ש " ע גם במנהגי דמהר " א טירנא כתוב שמכריזין בלילי שבתות דברים שבצנעא נוהג :
Orach Chayim.554.8.1 אין שאלת שלום לחבירים פי' תלמידי חכמים אין נותנין זה לזה שלום בט " ב וכ " כ הרמב " ם פ " ה הלכה י " א אבל במרדכי כתב לשון התוס' אין שאלת שלום לחבירו וכו' משמע כל שהוא חבירו אפי' אינן חברים :
Orach Chayim.555.1.1 תשעה באב אינו חייב בכפיית המטה עד ואיני מבין כו' כתב הב " י ואפשר לדחוק ולומר דר' האי סובר דהלכה כרבי יהושע כו' ותימה גדולה היאך עלה על דעתו לפרש דר' האיי חולק אתלמוד ערוך דפוסק עולא הלכה כר' אליעזר בחליצה והלכה כר' יהושע בהנחה וכן פסקו כל הפוסקים ואפי' בשני פסקו דאינו חולץ כרבא דהתם גם הסמ " ג הביא בשם הירושלמי שפוסק כן אלא שמהפך הגירסא ע " ש ולי נראה לתרץ קושית רבי' דר' האי סובר דע " כ לא קאמרינן דהלכה כר " א אלא שאינו חולץ בשביל פנים חדשות אם הניחן עליו קודם שבאו אבל אם באו קודם שהניחן אין מניחן עד שילכו וכמ " ש המרדכי פרק אלו מגלחין וכן בהגה " מ פ " ד דאבל אלא דאינהו כתבו דביום ג' אפי' יש שם פנים חדשות מניחן בפניהן ועל זה חולק רב האי דכל שבעה אין לו להניחן עד שילכו וזהו שכתב רבינו האי כגון הסרת תפילין דלפירוש הב " י הול " ל חליצת תפילין כלשון התלמוד אלא ודאי דר " ל כגון שבאו פנים חדשות קודם שהניחן וצריך הוא להסירן לצד אחר שלא להניחן בפניהם עד שילכו ועל זה קאמר דהרשות בידו אם רצה להמתין עד הערב ימתין ואם רצה להניחם אחר שילכו מאצלו מיד יניחן אבל להניח תפילין כל ז' אם לא באו פנים חדשות וכן אם הניחן כבר שאינו חולץ אפי' באו פנים חדשות מזה לא דיבר רבינו האי כלום דפשיטא דהלכה כעולא דפוסק הלכה כר' אליעזר בחליצה והלכה כר' יהושע בהנחה ונתיישבו דברי רבי' האי בלי שום דוחק בס " ד :
Orach Chayim.556.1.1 כתב בה " ג אע " ג דקיי " ל כו' פי' סד " א כיון דאי אפשר להבדיל על הכוס במ " ש מאחר שאז אסור לו לשתות א " כ יבדיל מבע " י כדי שיוכל לשתות קמ " ל דלא דהא אף עתה אסור לו לשתות דאי אבדיל קבליה לט " ב כו' :
Orach Chayim.556.2.1 ומ " ש והרמב " ן כתב שאין לו להבדיל על הכוס פירוש שאין לו להבדיל כלל לא בשבת ולא במוצאי שבת ולא במוצאי ט " ב וסגי בשיבדיל בתפלה ועיין בדבריו באשיר " י סוף תענית וכתב עוד הרמב " ן שם לדחות דברי האומר דנותנין לתינוק לשתות וע " ל בסי' תקנ " ט גבי מילה וכתב הרא " ש וכן נהגו העם כדברי בה " ג וכ " כ רבינו ירוחם שראה כן בכמה מקומות אבל כתב לשם שלא יכניס עצמו בספק ברכה לבטלה ושכן עיקר :
Orach Chayim.557.1.1 במ " ב צריך להזכיר וכו' ירושלמי כתבוהו הרי " ף והרא " ש בסוף מסכת תענית : ומ " ש כתב הרא " ש כל ימי תמהתי וכו' לפעד " נ דהקדמונים היתה קבלה בידם שלא תקנוה אלא במנחה והוא שתקנו לומר נחם להתפלל על הנחמה אם כן בערבית ושחרית שהוא כמי שמתו מוטל לפניו ואינו בנחמה אין לומר אותו אלא במנחה :
Orach Chayim.558.1.1 תניא בז' אב וכו' עד רק להשיב נפש נראה דר " ל דאפי' שאר מאכלים לא יאכל רק כדי להשיב נפש אבל לא קאי אאכילת בשר דבשר אין לאכול כלל גם מהר " ש לורי " א בתשובה כתב דאנו נוהגין כדברי רבי' שלא לאכול בשר אף ביום העשירי וכן ראיתי רבותי נוהגין וגזרו על הציבור לנהוג כן וגם כשחל ט " ב בשבת ונדחה ליום א' אסור לאכול בשר במוצאי התענית כמו שפסק מהרי " ל בתשובה סימן קכ " ה אבל ביום ב' שלאחריו מותר בבשר ויין וכ " ש לרחוץ או לספר ולכבס מותר וכתב עוד מהרש " ל דבעשירי אסור אף לספר ולכבס ולרחוץ ודלא כמה שפסק במנהגים דמהר " א טירנ " א עיין עליו ומאחר שאין לאכול בשר במוצאי תענית ג " כ לא ישחוט עד שיעבור התענית וכן משמע בהגה " מ שכתב שנהגו לבטל השחיטה עד שיעבור התענית ודלא כנמצא בתשובת הרשב " א סי' ש " ו שנוהגין העם שלא לשחוט עד חצות או עד לערב וכן במרדכי אכן כשחל ט " ב ביום ה' יש להקל ולשחוט לצורך שבת :
Orach Chayim.559.1.1 סדר היום ויושבין לארץ וכ " כ בהגהת אשר " י מא " ז וכן במרדכי וז " ל הגה " מ ת " ר כל מצוה הנוהגת באבל נוהגת בט " ב אסור באכילה וכו' ונראה למהר " מ מנהג צרפת שאין יושבין על הספסלים כל היום עד תפלת המנחה דהא אבל כל ז' הימים אין לו לישב אלא ע " ג קרקע עכ " ל וקצת קשה שהרי ההיא ברייתא דוקא לענין מצות ל " ת הנוהגות באבל תניא ואף שם לאו בכל מילי אלא הני דוקא דקא מפרש רחיצה וסיכה וכו' וכמ " ש הרא " ש וכדלעיל ריש סי' תקנ " ה ותו קשה דא " כ עד חשיכה היה לו לנהוג איסור זה כמו שהשיב הרא " ש לענין רחיצה וז " ל על ששאלת אי שרי לרחוץ פניו כו' כדי להקר סמוך למנחה קטנה חלילה וחס אלא כל היום אסור דאי אמרת מקצת היום ככולו א " כ כיון שנהגו בבקר קצת אבלות יפסוק איסור ט " ב ולא הוזכר אבלות ישנה לענין זה עכ " ל ונראה דאף מהר " ם לאו דינא קאמר אלא שהביא סמך למנהג ולא נהגו איסור רק עד מנחה שאז עבר רוב היום באבלות ומש " ה אין לגעור באותן שנוהגים לישב על הספסלים אחר יציאה מב " ה ובכאן טועין ההמון שנועלין מנעליהן אחר חצות ומקצתן נוהגין היתר מיד כשיושבים על הספסלים ולא ידעו לחלק בין מה שאסור מן הדין כגון נעילת הסנדל דפרושי קא מפרש בברייתא דאסור ובין מה שאינו אלא מנהג וצריך לכופן שלא לעבור על דברי חכמים וכמ " ש הרא " ש לענין רחיצה דכל הנך דקא מפרש בברייתא דאסורים מדינא אסורים עד חשיכה גם במהרי " ל כתוב להדיא והולכין יחפין עד חשיכה ופשוט הוא לפי מה שהביא מהר " ם סמך מהברייתא לישיבת קרקע יש ללמוד ממנו דבכל מידי דאסור באבל כל ז' יש לנהוג בו איסור גם בט " ב לכל הפחות עד אחר חצות אבל כפיית המטה ועטיפת הראש אפי' באבל ממש אין אנו נוהגין בזמנינו זה וכ " ש בט " ב :
Orach Chayim.559.2.1 ומ " ש ועוד דלא שייך לומר ואני זאת בריתי שהכל בטילים בו פי' בטילים מד " ת הנקרא ברית ולפי טעם זה גם בשחרית אין לאמרו וכן המנהג שאין לומר ואני זאת בריתי לא בערבית ולא בשחרית וכ " כ מהרש " ל : ומ " ש וכתב ר " ע ואם חל בב' וה' אומרים אא " א אין המנהג כן :
Orach Chayim.559.3.1 ומ " ש ויחיד אומר ענינו היינו לפי דעת שכ " ר לקמן בסי' תקס " ה וגם בזה אין המנהג כן כמו שיתבאר לשם בס " ד :
Orach Chayim.559.4.1 ומ " ש אבל במ " ס כתב וכו' אתחלת הסימן קאי שאמר סדר היום כתב אבי העזרי וכו' לומר לאורו איכה וקינות וכו' וקורא איכה וכו' בשחרית מסדרין הברכות וכו' עד שלא למעט בכבודו ועכשיו אמר אבל במ " ס כתוב סדר אחר דיש שמאחרין שאין אומרין ספר קינות דהיינו איכה עד הבקר לאחר קריאת ס " ת וכו' והקורא בס " ת בט " ב אומר ברוך דיין אמת ויש מניחין תיק של סה " ת על הקרקע ואומר נפלה עטרת ראשינו וקורעין בגדיהם ומספידין כו' ואין חוששין להם שממעט בכבוד הס " ת :
Orach Chayim.559.5.1 ואם יש תינוק למול מלין אותו אחר הקינות ויש ממתינין למולו עד אחר חצות מל' רבינו יראה שתופס עיקר כסברא הראשונה ולכן כתבה בסתם ותימא על הרב מהר " א טירנ " א שכתב ואם יש מילה מלין אחר איוב כן מסיק באורח חיים עכ " ל שהרי רבינו לא הזכיר בדבריו איוב . אולי הבין ממ " ש בסברא אחרונה ויש ממתינין למולו עד אחר חצות דהיינו אחר איוב שעל הרוב אינו נמשך יותר מאחר חצות וביש מנהגים כתוב גירסא אחרת ולפע " ד משמע דמל' רבינו משמע שסובר עיקר עד אחר הקינות גם מהר " ש לורי " א כתב שכן המנהג וכ " כ בהגהת הש " ע וכן הוא במהרי " ל הלכה למעשה דווקא לאחר קינות ולא אחר איוב ומלכותינו לא נהגו לומר איוב בציבור :
Orach Chayim.559.6.1 ודעת התוספות שיברך על הכוס ויתן לתינוק לשתות כתב במרדכי הארוך בתשובת ראבי " ה שהשיג על תשובת רבינו יצחק ב " ר יודא וז " ל סגי ליה במאי דיהבינן ליה לינוקא דאיתמהיל ביומא דתעניתא דגבי ינוקא כי האי לא חיישינן למיסרך וכו' הנה שדעתו דוקא תינוק הנימול ולא כדעת ר " ת דמתיר בסתם לכל תינוק ואין להקשות לדעת ראבי " ה גם ביה " כ לענין זמן או בט " ב במ " ש ניתיב לתינוק קטן כי האי דאינו אלא בן ח' ימים משום דאיכא למימר דשמא אינו נמצא תינוק הזה בכל המקומות והו " ל חבילות חבילות וכ " כ שם ראבי " ה וכתב עוד דין זה דיהיב לתינוק הנימול בשם ראב " ן זקינו ע " ש אבל הר " ן בתשובה סי' נ " ב כתב דאין מועיל זה והוי ברכה לבטלה וצריך לשתות ממנו תינוק שהגיע לתנוך וגם אם הביאו הכוס ליולדת שלא שמעה הברכה בב " ה אינו מועיל כלל וכתב על זה דדבר פשוט הוא והאריך בזה עיין עליו מיהו מנהגינו ליתן לתינוק הנימול כדעת המנהגים בה' י " כ וכ " כ בהגהת ש " ע לשם וכ " כ מהר " ש לורי " א לענין ט' באב ובכי הא ודאי אין לזוז מן המנהג : כתב בית יוסף ולענין הלכה נקטינן כדברי הגאונים וכו' וכי האי גוונא כתב ביורה דעה סי' רס " ה ומדבריו אלה משמע שסובר דיולדת בט' באב תתענה ותימא שכתב דלא כדברי הרמב " ן שהביא רבינו סי' תקנ " ד דחי' כל ל' יום מאכילים אותה מיד ונראה דהכא כתב לפי המנהג שנהגו הנשים בעצמן להתענות שלא מן הדין ותדע שהרי בסי' זה בש " ע כתב ב " י להדיא שגם בתשעה באב תשתה ממנו היולדת אלמא דלא תתענה וכן פסק לעיל בש " ע סי' תקנ " ד אלא ודאי דמה שכתוב כאן וביורה דעה סי' רס " ה הוא לפי המנהג שנהגו ובתשובה הארכתי בזה בס " ד : הגה " ת מיימונית וכתב רב שמואל דאמגלתא ורות וקינות ושיר השירים מברך בא " י אמ " ה אקב " ו על מקרא מגילה בלחש כדאיתא במ " ס ע " כ והביאו מהר " ש לורי " א בהגהותיו . תנן רפ " ג דמגילה ואין מפטירין בנביא במנחה וכתבו התוס' שם והטעם שמפטירין במנחה בתענית ולא בשחרית משום דכתיב ביה דרשו משפט ועשו צדקה ואגרא דתעניתא צדקתא לעת ערב ומש " ה נכון לאמרו בערב לאחר שעשו צדקה ע " כ :
Orach Chayim.560.1.1 משחרב הבית תקנו כו' בברייתא ס " פ חזקת הבתים ואיתא התם אמר רב חסדא וכנגד הפתח וכתבוהו הפוסקים וכתב הב " י ורבינו אגב שיטפא נשמט ממנו ולי נראה דרבינו ס " ל דרב יוסף דאמר וכמ' אמה על אמה פליג ארב חסדא דכל היכא דמשייר אמה על אמה סגי אפילו שלא כנגד הפתח ופסק כרב יוסף ומכל מקום לא קי " ל הכי אלא כדעת שאר כל הגאונים דס " ל דלא פליגי ורב חסדא מפרש דברי רב יוסף היא :
Orach Chayim.560.2.1 והרמב " ם ז " ל כתב אין בונין בנין מסיד כבנין המלכים אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר בו אמה על אמה ואינו משמע כן בגמרא וכו' כך היא גירסא הנכונה בדברי רבינו ופירוש דבריו שהוא ז " ל הבין לפרש דברי הרמב " ם שאין בונין בנין מלכים לסוד בתיהם בסיד בלי טיח טיט תחלה שזה אסור אפילו ע " י שיור אמה וזהו שכתב הרמב " ם שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייד כבנין המלכים ר " ל מסוייד זהו כשסד בסיד בלי טיח טיט תחלה או מכוייד זהו מיני פתוחים וציורים שזהו אסור לעולם פי' שאין לו תקנה אפי' ע " י שיור אמה על אמה אלא טח ביתו בטיט תחלה ואח " כ סד בסיד על הטיט ואז יש היתר בשיור אמה על אמה בלא סיד והיה סבור שטעמו של הרמב " ם בזה מדתניא אין מסיידין אין מכיידין אין מפייחין בזמן הזה שפירושה אין מסיידין בענין זה שהוא דרך גדולה ומעלה בסיד בלי טיח טיט וכן אין מכיידין ואין מפייחין היינו מיני פתוחים וציורים ומדתניא בסתמא אין מסיידין כו' משמע דאין לזה שום היתר בעולם וזהו שכתב הרמב " ם שאין בונין לעולם כו' ומאי דתניא בברייתא דסד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט ופריש רב יוסף דהיינו שיור אמה על אמה היינו כשטח בטיט תחילה ואח " כ סד בסיד והא דתניא באידך ברייתא לא יסוד אדם את ביתו בסיד ואם עירב בו חול או תבן מותר היינו ע " י שיור אמה על אמה דכיון שעירב בו חול או תבן משחיר קצת וה " ה כשטח בטיט תחלה ואח " כ סד בסיד עליו דמשחיר קצת נמי שרי ע " י שיור אמה על אמה . אבל בסיד ממש כדרך בנין מלכים אסור אפי' ע " י שיור אמה על אמה וכן נראה מלשון הר " ן שכתב אלא סד אדם ביתו בסיד ומשייר בה דבר מועט משמע שאם עירב בו חול או תבן צריך לשייר עכ " ל דעל זה השיג רבינו וכתב ואינו משמע כן בגמרא וכו' וס " ל הך ברייתא דתני סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו אמה על אמה בכל מיני סיד קאמר דמותר ע " י שיור שהרי בסתמא קתני סד בסיד ואפי' הכל סיד בלי טיח טיט או עירוב חול ותבן וכיון דמארי דתלמודא מייתי לה הך ברייתא במסקנא דמילתא ואמוראי רב יוסף ורב חסדא פירשו בה דינא דשיור היכא הוי ולא פירשו בה דדוקא בעירב תבן או חול או טיט תחילה אלמא דכל מיני סיד מותר על ידי שיור אמה על אמה דאל " כ הו " ל לפרש דהאי נמי ע " י עירוב חול קאמר כאידך ברייתא דמייתי מקמי הכי גם הרי " ף והרא " ש והסמ " ג והסמ " ק לא כתבו רק ברייתא דסד אדם את ביתו ומשייר בו דבר מועט ואמר רב יוסף אמה על אמה ואמר רב חסדא וכנגד הפתח משמע להדיא דכל מיני סיד שרי ע " י שיור אמה על אמה וכן נראה מפשט הסוגיא ולפיכך יראה לי שגם הרמב " ם ס " ל הכי ומה שאמר אין בונין לעולם בין מסוייד ומכוייד כעין מלכים היינו מיני ציורים לבד הוא שאסור לעולם ומאי דתני בברייתא אין מסיידין ואין מכיידין ואין מפייחין משמע ליה דה " ק אין מסיידין בסיד ואין מכיידין ציורין בכותל מן הסיד וכן פי' בערוך ערך כייד וערך פח וזה אסור לעולם אפי' ע " י שיור אמה על אמה אבל בסד ביתו בסיד גרידא בלי ציורין ופתוחין מותר ע " י שיור אמה על אמה ומה שאמר אח " כ אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר בו אמה על אמה ה " ק אלא טח ביתו בטיט אפי' בלא שוור או סד בסיד ומשייר וס " ל דמאי דתניא על ידי עירוב חול או תבן מותר הוא דוקא על ידו שיור מפני שמשחיר קצת אבל בטח בטיט אפילו בטיט לבן משחיר טובא ולא בעי שיור ולעולם אפילו כשסד בסיד גמור סגי נמי בשיור וזה ברור ונכון למבין ומדוקדק בלשון הרמב " ם ויש נזסחאות במקצת ספרי רבינו דגרסי הכי והרמב " ם ז " ל כ' אין בונין בנין מסיד כבנין מלכים אלא טח ביתו בסיד ובטרכסיד ומשייר בו אמה על אמה ואינו משמע כן בגמרא וכו' וכך היתה הגירסא לפני הב " י והרבה על זה קושיות ופירוקים ולא כיון נכונה אלא הנוסחא ופירושא שכתבתי הוא העיקר והנכון ולענין הילכתא לפי מה שפירשנו דעת הרמב " ם שהיא אינה חולקת על דעת שאר כל רבותינו כך הדין דע " י שיור אמה על אמה מותר אפי' אין טחים בטיט תחלה ואפילו בלא עירוב חול או תבן אלא הכל סיד שרי וה " ה בטרכסיד שהוא עירוב חול בסיד או בלא טרכסיד שהוא עירוב תבן נמי שרי דוקא ע " י שיור אמה על אמה מאחר שהוא ע " י סיד אבל כשטח בטיט שרי אפילו בלא שיור בסיד אמה על אמה אבל כשסד בסיד ומצייר ציורין בכותל מן הסיד אסור אפי' ע " י שיור אבל ציורין בכותל בלא סיד תחלה לא תואר לו ולא הדר ושרי ונראה לי דה " ה ציורין בכותל על טיח בטיט נמי אין בו איסור כיון שאינו על הסיד . ועוד יראה לי דכל היכא שאסור אפילו בדיעבד מחייבין אותו לקלוף שהרי תניא לקח חצר מסויידת מכויידת מפוייחת הרי זו בחזקתה משמע דוקא לקחה אבל אי עביד איהו גופיה אסור דאין בזה לומר שהיא בחזקתה שהרי לא היה לה חזקת היתר בעולם וכן מוכח עוד בסוגיא דפריך מאותה ברייתא אחזקת זוזין וגזוזטראות לר " ה ומה התם דאי עביד שלא כדין מחייבין אותו לסתור מכ " ש לענין איסורא דחמיר טפי כדמשני התם איסורא שאני ודו " ק ועוד יראה דבזמן הזה אפילו לקח חצר מסויידת ומכויידת מחייבין אותו לקלוף דמאי דתניא הרי זו בחזקתה היינו טעמא שיש לנו לתלות שבהיתר עשה בזמן שב " ה קיים וכמו שפירשו שם התו' ובזמן הזה ליכא למימר הכי ונראה שמטעם זה השמיטו הפוסקים דין זה דלקח חצר מסויידת זולתי הרמב " ם אפשר שהוא ז " ל פירשה דהרי הוא בחזקתה היינו דתלינן לומר שהבית היה מקדם של עו " ג ופשיטא דהלוקח מן העו " ג אין מחייבין אותו לקלוף כיון דלא נעשה באיסור ביד עו " ג ומ " מ נראה דאין להקל בלוקח מישראל נ " ל :
Orach Chayim.560.3.1 ומאי בת הצדעא פי' טפול סיד וכו' וז " ל רמב " ם שרגילות לסוד שם ולהשיר שערות והר " ן כתב לשם דהיינו כשהאשה קולעת שערה כולה משיירת ממנה דבר מועט בין אזנה לפדחתה כנגד צדעתא ומביאה סיד טרוף שהוא חבוט וטחה אותו שער ואינה קולעת אותו אלא מטילה אותו כנגד פניה כך עושות בנות עניים אבל בנות עשירים שורקתו בבשמים ובשמן טוב כדי שיתחברו השערות זו בזו עכ " ל :
Orach Chayim.560.4.1 ומ " ש ואפילו כסא דהרסנא איכא למידק למה כתב כאן בלשון אפילו טפי מאינך דקא חשיב ובגמרא פ' חזקת לא הוזכר אפילו בכל הני ואולי ריהטא דלישנא בפ' כל כתבי נקט דאתא התם רב אשי אמר אפילו דבר מועט ועשאו לכבוד שבת הוה ליה עונג מאי היא אמר רב פפא כסא דהרסנא ובגמרא פרק חזקת נמי קאמר עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט מאי היא אמר רב פפא כסא דהרסנא וכיון דהתם בלשון אפילו קאמר כתב רבינו פה נמי בלשון אפי' שוב מצאתי בסמ " ג שכתב אמר רב פפא אפי' כסא דהרסנא אולי כך היו גורסין בפ' חזקת :
Orach Chayim.560.5.1 ופסק הרמב " ם כשמואל ואיני יודע למה דהא קי " ל כרב באיסורי ולי נראה דל " ק מידי דדעת הרמב " ם כיון דשמואל אמר מילתא מציעתא דרב קאי כוותיה דלא אסרינן טפי משל ורד והדס ולוי קאי כותיה דלא שרינן טפי משל קנים וחילתא הלכך הלכתא כוותיה וכה " ג כתב הר " ן בפרק המדיר שזהו ג " כ דעת הרמב " ם ז " ל דפסק בהמדיר את אשתו שלא תתקשט כשמואל אע " ג דקי " ל שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן אלא טעמיה משום דשמואל אמר מילתא מציעתא וכה " ג כתבתי לעיל לענין ק " ש דלא בעינן עמידה בכל פרשה אלא עד לבבך כר' נתן דהוא אמר מילתא מציעתא אמנם לפי גרסתינו בדברי הרמב " ם מבואר שפוסק כלוי דאוסר כל העטרות של חתנים וכ " כ ה' המגיד שהרמב " ם פסק כלוי וכדברי הב " י וצ " ל דרבינו היה לו נוסח' אחרת בדברי הרמב " ם ז " ל :
Orach Chayim.560.6.1 ומ " ש דפירשו התו' דלאו בעטרות של הראש איירי וכו' בפ " ק דגיטין ( דף ו' ) כתבו כן וחלקו על פרש " י דעטרה ממש היא דאין דרך לעשות עטרה משל קנים אלא עטרות שעושין כעין כיפה ומשמע לי דלפי' התו' כיון דבשל כיפה אסור כ " ש בעטרה ממש וא " כ בזמנינו זה שדרך לעשות עטרה בראש משל קנים ותילות כמו שנוהגים העו " ג בשעת נשואין שלהם אסור לישראל וכן משמע להדיא בסוף סוטה דטפי איסור יש בעטרה שבראש מבאותן שעושין כעין כיפה ונראה דפי' התו' אינה אלא בעטרות חתנים אבל בעטרות כלות אפילו בעטרה ממש מותר כשעיקרן של מיני צבעוני' ועיין בסמ " ג בפי' עטרות חתנים :
Tur Orach Chaim, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .