← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 3,976 sections
Orach Chayim.518.5.1 ומ " ש וכן כל צרכי תכשיט כו' תשובת הגאונים הביאה הרא " ש :
Orach Chayim.518.6.1 ומ " ש אבל דבר וכו' כגון מפתח שסוגר בו הכלים וכיוצא בו שאין בו צורך כלל כלומר שאין בו צורך ליומו כלל אעפ " י שיש בהן צורך למחר וירא שמא יגנבו דמה שלבו דואג משום פסידא לא חשיב לצורך היום זו היא דעת רבינו כמו שנראה ממ " ש תחלה במפתח של אוכלין שירא להניחו בבית דמשמע דבשל כלים אפי' ירא לא ויש לתמוה אדברי המקילין בסמ " ק בשל כלים בירא להניחו בבית דא " כ הירושלמי דמחלק בין של אוכלין לשל כלים במאי קמיירי דאי בירא אפילו בשל כלים נמי שרי ואי באינו ירא אפילו בשל אוכלין נמי לא דהא ודאי הוצאה שלא לצורך היא וצריך לומר לדברי המקילין בסמ " ק דדוקא בשביל מעות שיש לו בתיבה או דבר חשוב כגון מחזורים שבב " ה שלבו דואג עלייהו התם ודאי חשיב צורך היום אבל בשביל סתם כלי תשמישו שאינן חשובים וכיוצא בהן אף על פי שירא להניחו בבית שמא יגנבו מ " מ אין לבו דואג עליהן אם נפסדים אסור להוציא ובכה " ג מותר בשל אוכלין ולענין הלכה יראה להקל באיסור דרבנן וכן נהגו עפ " י דברי הסמ " ק אלא שההמון לא ידעו לחלק ומקילין אף בהוצאת המפתח שלא לצורך לגמרי וצריך לכופן לשמוע דברי חכמים והמחמיר בכל אלה תע " ב :
Orach Chayim.518.7.1 וכל דבר שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו בי " ט כ " כ הרמב " ם בפ " א ובפ " ב ונ " ל שראייתם בזה מדקאמר אלא מעתה ליפלגו באבנים כו' ופי' רש " י אי אין איסור הוצאה אין איסור טלטול שלא נאסר טלטול אלא משום הוצאה ומה שלא גזרו על כל טלטולים אפי' על אוכלים וכלים משום דאין גוזרין גזירה על הצבור אא " כ רוב צבור יכולין לעמוד בה אלא מדלא אפלוג באבנים ש " מ דכ " ע יש איסור הוצאה לי " ט אלא שמן התורה הותרה לצורך כו' אלמא משמע דבי " ט נמי אף ע " ג דהותרה ההוצאה במתוך מ " מ כיון דאיכא איסור הוצאה איכא נמי איסור טלטול בכ " ד שאסרו לטלטל משום הוצאה בשבת אסור נמי בי " ט :
Orach Chayim.518.8.1 לקח עץ וכו' . בס " פ א " צ אמר רב יהודה אמר שמואל שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו בי " ט רב מלכיו אמר שומטו ומניחו בקרן זוית א " ר חייא בר אשי והוא שיש עליו כזית בשר רבינא אמר אע " פ שאין עליו כזית בשר מותר לטלטלו מידי דהוה אקוץ בר " ה כך היא גירסת רש " י ופי' שפוד שצלו בו בשר בי " ט אסור לטלטלו מיד לאחר שנצלה הצלי לפי שנמאס ומוקצה וכבר נעשה צורך י " ט שומטו מלפניו מהר בגרירה ובטלטול מן הצד עד שיעבירו מלפניו לקרן זוית אבל לא טלטול גמור . שרי לטלטולי בטלטול גמור ולסלקו שלא יזוקו בו אנשי ביתו עכ " ל משמע מדבריו דמיירי בשפוד שמיוחד לצלות בו דהו " ל כלי ואפ " ה אוסר שמואל משום מוקצה מחמת מיאוס כיון שצלו בו עכשיו ולרבינא שרי לטלטולי בטלטול גמור אבל הרי " ף והרא " ש גורסין בדברי רבינא אע " פ שאין עליו בשר שרי מידי דהוה אקוץ בר " ה ומפרש רבינו ורבינא לא אתא אלא לומר דשרי לשומטו ולהניחו בקרן זוית ולא בעי בשר כדבעי רב חייא בר אשי ומפרש נמי דמיירי בלקח עץ שאינו מיוחד לשפוד דאינו כלי דמוקצה הוא אף לרבי שמעון דלא כפירש " י דמיירי בשפוד ישן דמוקצה מחמת מיאוס הוא דא " כ קשיא הך דרבינא אדרבינא בפרק מי שהחשיך דאית ליה הלכה כר " ש אף במוקצה מחמת מיאוס וקשיא נמי דשמואל אדשמואל לשם דאית ליה הלכה כר " ש דלית ליה מוקצה וכמו שהקשו התוס' בפ' אין צדין ומה שכתבו התוס' ליישב דשאני שפוד דלאחר מלאכתו אין כאן תורת כלי עליו וכונתם משום דאינו עושה מעשה כלי אלא מעשה קוץ בעלמא מש " ה לא התירו לטלטלו אלא לצורך גופו דאין עליו תורת כלי לא נהירא ליה לרבי' יישוב זה דלמה יגרע שם כלי משפוד המיוחד לצלות בו משאר כלים ולכך פירש דמיירי בעץ שאינו מיוחד לשפוד ויפה פי' וכ " פ בש " ע :
Orach Chayim.518.9.1 מותר לטלטל הסולם כו' כבר הציע הב " י המשנה והגמרא ודברי הפוסקים ע " ז ונתקשה ביישוב דעת רבינו ומניחו בצ " ע ולי יראה מבואר מדברי התוס' פ " ק דביצה ופ' חלון ודברי הרא " ש פ " ק דביצה דלר " ת שרי לטלטל סולמות קטנים של בית שדרך לטלטלם מזוית לזוית ובין בי " ט ובין בשבת שרי ובכה " ג איירי בפ' חלון ולא דמי לסולמות של שובך ושל עלייה שהם גדולים וחזו להטיח בהן גגו ולפיכך אסורים בין בי " ט ובין בשבת ובכה " ג איירי פ " ק דביצה אלא דלרבי דוסא בשל שובך שרי להטות מחלון לחלון דליכא חשדא ולת " ק שרי אף להוליך משובך לשובך משום דשובכו מוכיח עליו דכיון שהוא ניכר שהוא של שובך לא חיישינן להרואה שיאמר להטיח גגו הוא צריך ולפי זה סולמות שלנו שהן קטנים ולא חזו להטיח בהן גגו שרי לטלטל אף בי " ט ולהר " א מבורגיי " ל אין חלוק בין גדולים לקטנים דכולהו חזו להטיח בהן הגג אלא בין י " ט לשבת דבי " ט אסור בר " ה משום דהרואה אומר להטיח גגו הוא צריך הלכך אף ברה " י אסור דכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור אבל בשבת דליכא הך חששא כיון שאסור להוציא לחוץ לא גזרו בחצר ולפי זה אסור לטלטל אף סולמות שלנו בי " ט ואפי' בביתו ורבינו ז " ל דקדק בדברי הרא " ש פרק חלון שכתב וז " ל משמע הכא כו' דמדלא כתב ולפ " ז אסור לטלטל סולמות שלנו בי " ט וכו' מוכח דהרא " ש מפרש דכוונת ר " ת בדבריו היא הא דשרי של שובך היינו טעמא דליכא חשדא מהרואה כו' דכיון דקטנים הם אין ראויין לעלות בהן לגג וז " ש בפרק קמא דביצה שובכו מוכיח עליו דכיון דסולם של שובך קטן הוא מוכיח דלא להטיח גגו הוא מוליך שהרי אין ראויין לעלות בהן לגג ולפיכך מותר לטלטלו אפי' בר " ה אבל של עלייה שהיא גדולה ראויין לעשות בהן לגג אסור ברה " ר דאיכא חשדא מהרואה והילכך אפילו ברשות היחיד נמי אסור דכל שאסרו מפני מראית עין כו' ואף להר " א מבורגיי " ל שרי בסולמות שלנו מטעם זה דכיון דאין ראויין לעלות בהן לגג ליכא חשדא מהרואה כמו שהוא לר " ת ולא נחלק הר " א מבורגייל אתירוצו של רבינו תם אלא במ " ש דבפרק חלון איירי בסולמות קטנים וכו' דס " ל דבשל גדולים שראויין לעלות בהן לגג אסור לטלטל בשבת כמו בי " ט וע " ז קאמר הר " א מבורגיי " ל דליתא דאף בשל גדולים שרי בשבת דכיון שאין מטלטל בר " ה מותר לטלטלו בחצר אבל במ " ש ר " ת דבקטנים שאין ראויין לעלות בהן לגג שרי אף בי " ט מודה הר " א מבורגיי " ל לר " ת דפשיטא דשרי מדשרינן בשל שובך אף בר " ה מטעם דשובכו מוכיח עליו דהיינו לומר דכיון שהוא קטן שאין ראוי לעלות בו לגג ליכא חשדא וה " ה כל שאר סולמות שבבית שמטלטלין מזוית לזוית כמו סולמות שלנו שרינן להו אף בי " ט ואף ע " ג דדברי הרא " ש בפ " ק דביצה סותרין לזה ס " ל לרבינו דלשם העתיק לשון התוס' וכאן חזר בו דאף להר " א מבורגיי " ל שרינן לטלטל סולמות קטנים בי " ט . ומעתה נבא לבאר דבריו דמ " ש מותר לטלטל הסולם משובך לשובך אפי' בר " ה היינו כלישנא קמא דרב חנן דב " ה שרי אף לר " ה וכמו שפסק הרא " ש בפ " ק דביצה ומ " ש וה " מ סולם קטן כגון של שובך פי' שאינו ראוי לעלות בו לגג וליכא חשדא מהרואה אבל גדול כגון של עלייה אסור לטלטלו אפי' בבית ולמעלה בסי' ש " ח כתב סולם אפי' של עלייה והוא גדול מותר לטלטלו בשבת בחצר והיינו כפירוש הר " א מבורגיי " ל שהוא העיקר . והרמב " ם כ' וז " ל אין מוליכין את הסולם של שובך משובך לשובך בר " ה שמא יאמרו לתקן גגו הוא מוליכו אבל ברה " י מוליכו אע " פ שבכ " מ שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור כאן התירו מפני שמחת י " ט עכ " ל פסק כלישנא בתרא דר' חנן דב " ה לא שרו אלא ברה " י אבל במ " ש דהטעם הוא משום שמחת י " ט הוא כנגד הגמרא שבביאור אמרו דלרב חנן לית ליה דרב שאמר כ " מ שאסרו חכמים מפני מראית העין וכו' ורב דאית ליה כל מקום וכו' פליג ארב חנן וס " ל דב " ה שרו אף בר " ה ותנאי היא וכבר השיגו הראב " ד ולא נתיישב בלבי מ " ש ה " ה על זה אכן יראה לי דדעת הרמב " ם דלמאי דאר " י מוחלפת השיטה דהיינו מתני' דהשוחט כמ " ש למעלה בסימן תצ " ח שכך מפרש הרמב " ם וכפירושו של רבי' תם ובעל המאור דההיא דהשוחט היא שמוחלפת ואינך כולהו מתניתין כדקאי קאי וטעמייהו דב " ה דשרו להוליך משובך לשובך משום שמחת י " ט הוא א " כ לא צריכינן לאוקמי דרב חנן בתנאי בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא דהכא משום שמחת י " ט הוא דאקילו ביה רבנן ללישנא קמא הקילו ב " ש ברה " י וב " ה הקילו אף בר " ה וללישנא בתרא הקילו ב " ה ברה " י וכולהו משום שמחת י " ט ומאי דמוקי לה בגמרא בתנאי היינו לפום מאי דלא מהפכינן לההיא דהשוחט וב " ה לגבי שמחת י " ט לחומרא קאמרי אבל למסקנא דמהפכינן לההיא דהשוחט לא צריכינן לאוקמי בתנאי זה נ " ל ברור בדעת הרמב " ם ובש " ע פסק לחומרא כהרמב " ם אלא דמחלק דבשבת לא שרו אלא לנטותו מחלון לחלון אבל יוליכנו משובך לשובך ובי " ט מותר להוליכו משובך לשובך :
Orach Chayim.518.10.1 בהמה שהיתה מסוכנת כו' בפרק א " צ הב " ע במסוכנת וד " ה כך היא הגירסא בספרים שלנו והיא גי' הרי " ף והרא " ש אבל רש " י גרס הב " ע במסוכנת ופי' דלר " ש דוקא שרי אבל לר' יהודה אף במסוכנת אסור וכך היא דעת בעל המאור והר " ן העיד שזו הגירסא היא בעיקר הנוסחאות לכך יראה להחמיר בין במסוכנת ובין בחולה קצת וכר " י וכ " ש בריאה דאפילו ר " ש מודה בה :
Orach Chayim.518.11.1 מתחילין בערימת התבן כו' משנה ר " פ המביא ומתחילין בערימת התבן אבל לא בעצים שבמוקצה ובגמרא א " ר כהנא זאת אומרת מתחילין באוצר תחילה מני ר " ש היא דלית ליה מוקצה אימא סיפא אבל לא בעצים שבמוקצה אתאן לר " י דאית ליה מוקצה הכא בארזי ושוחי עסקינן דמוקצין מחמת חסרון כיס ואפילו ר " ש מודה . איכא דמתני לה אסיפא אבל לא בעצים שבמוקצה אמר רב כהנא זאת אומרת אין מתחילין באוצר תחלה מני ר " י היא דאית ליה מוקצה אימא רישא מתחילין בערימת התבן אתאן לר " ש דלית ליה מוקצה התם בתבנא סריא תבנא סריא הא קא חזי לטינא דאית ביה קוצי וכתבו התו' וז " ל התם בתבנא סריא דאית ביה קוצים וגם אינו ראוי למאכל בהמה וקאי להסקה ואפי' ר " י מודה וא " ת ומ " ש מעצים שבמוקצה דקאסר ר " י אע " ג דחזיין להסקה וי " ל דלא דמי דדוקא גבי אוצר של תבן לא הקצה דעתו למה שראוי עתה דלא הקצה דעתו כי אם ממאכל בהמה ועתה היא ראוי להסקה ומזה לא הקצה דעתו אבל אוצר של עצים הקצה דעתו ממה שראוי עתה עכ " ל ומשמע דדוקא ללישנא בתרא דמודה ר " י בתיבנא סריא דאית ביה קוצים צריך לדחוקי ולחלק בחלוק זה שכתבו התו' אבל ללישנא קמא דמתניתין ר " ש היא ודאי דלר " י אסור אף בתיבנא סריא דאית ביה קוצים דאע " פ שעומדין להסקה מ " מ כיון שערימת התבן אוצר הוא ולא זימנן מבע " י דינן כשאר אוצר של עצים שעומדין להסקה ואסורין משום מוקצה לר " י ומעתה נבאר דברי רבינו דתחלה כתב המשנה מתחילין בערימת התבן וכו' אח " כ מפרש דהא איכא לאוקמא בין לר " ש ובין לר " י דלר " ש רישא בסתם אוצר של תבן דשרי מפני שהוא מוכן דעומד להסקה כלומר דאע " פ דאצור למאכל בהמה מ " מ עומד נמי להסקה וכיון דלית ליה לר " ש מוקצה א " כ מוכן הוא ושרי וסיפא איירי בארזי ושוחי שהן מוקצין מפני שעומדין לבנין ולר " י סיפא בכל מיני עצים תניא דאסור דכל אוצר מוקצה הוא לר " י ואסור ורישא איירי בתיבנא סריא דאית ביה קוצי דאינה ראוייה עכשיו אלא להסקה ואף ר " י מודה בה שהוא מוכן ומ " ש וזה תלוי בשינוי דעת הפוסקים בענין מוקצה רצונו לומר דמאן דפסק כר " ש מוקי מתניתין כר " ש ומאן דפסק כר " י מוקי לה כר " י ואף ר' יהודה מודה בתבנא סריא דאית בה קוצי דשרי ואתי רבינו לאורויי דלא נפרש דאף למאן דפסק כר " י מוקי למתניתין כר " ש וסיפא בארזי ושוחי אבל לר " י אסור להתחיל בערימת התבן אפי' בתיבנא סריא דאית ביה קוצי הואיל ואוצר הוא ולא זימנן להסקה וקאמר רבינו דליתא אלא ודאי הוא דלמאן דפסק כר " י מוקי למתניתין כר " י ולפיכך תיבנא סריא דאית ביה קוצי מודה בה ר " י אפי' הוא אוצר שרי להסקה בי " ט כנלע " ד פשוט ולא כמה שפי' ב " י ע " ש :
Orach Chayim.518.12.1 העושה סוכתו בעצרת לצל וכו' משנה ובריי' פרק המביא דף ל' ומ " ש רבינו בעצרת לאו דוקא דה " ה בפסח וכן פי' רש " י להדיא לשם במשנה אלא דשכיחא טפי לעשות סוכה בעצרת בגינה או בפרדס כפי שאז חום השמש גובר ועושין סוכה לצל :
Orach Chayim.518.13.1 ומ " ש ואפי' היתה רעועה ונפלה פי' לא מבעיא בלא נפלה דאסור לכ " ע ליטול ממנה עצים בי " ט משום דסתר אהלא אפי' סככה עב מאד וא " צ כל הסכך לצל אפ " ה אסור משום דבטלי לגבי סכך והכל שוה עליון כתחתון סכך הוא וכל פורתא דשקיל מיניה סתירה הוא וכן אסור ליטול מן הדפנות מהך טעמא דסתר אהלא ואפילו נפלה בי " ט ולא היתה רעועה דלאו דעתיה עליה מאתמול דלאו נביא הוא דידע שעתידה ליפול למחר ואסור משום מוקצה אפי' לר " ש אלא אפי' היתה רעועה וגם נפלה נמי ס " ל לת " ק דלא אמרי' מאתמול דעתיה עלויה בשום מידי דלא חזו ביה " ש ור " ש מתיר ברעועה ונפלה דאמרינן דעתיה עלויה מאתמול כיון שהיתה רעועה וכיון דנפלה ליכא סתר אהלא הכי מוקמינן לה בגמרא :
Orach Chayim.518.14.1 ואם לאחר שתקנה וכו' שם במשנה וברייתא אין מביאין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ובגמרא מקשינן מאי שנא מן הסוכה דלא דקא סתר אהלא מן הסמוך לה נמי קא סתר אהלא א " ר יהודה אמר שמואל מאי סמוך סמוך לדפנות רב מנשיא אמר אפי' תימא בשאין סמוך לדפנות כי תניא ההיא באיסורייתא ומשמע לרבינו דלרב מנשיא אף בסמוך לדפנות לא שרי אלא באיסורייתא ולא חברם שמה וחולק אדרב יהודא דמתיר בסמוך לדפנות בקנים הנזקפים דכיון דלא נארגו עם הדופן לא בטילי לגבי דופן משא " כ בסמוך לסכך דאין הסכך ארוג והכל שוה עליון כתחתון הכל סכך הוא ואסור אבל לרב מנשיא בין בסכך ובין בדפנות לא שרי אלא באיסורייתא אבל באינן איסורייתא אסור אף בסמוך לדפנות ואין לחלק ביניהם אלא בהא דבדפנות אם חברם שמה אפי' באיסורייתא אסור שהרי נתכוין לעשות שיהא הכותל עב אבל בסכך כל שהן איסורייתא שלא התיר אגדן לא בטלינהו לגבי סכך אלא הניחם עליו להצניעם דלא שייך חיבור גבי סכך וז " ש רבינו ואם לאחר שתקנם בדפנותיה ובסככה סמך לה עוד חבילות וכו' כלומר שסמך לדפנותיה עוד חבילות ולא חברם שמה או שזרק החבילות עוד יותר על הסכך מותר אלמא משמע דבקנים הנזקפים סביב הדפנות אסורים אפי' לא חברם שמה דלא שרי בלא חברם אלא באיסורייתא וב " י כתב להשיג על זה מלשון רש " י דמשמע דבסמוך לדופן אפי' אינם חבילות אלא קנים הנזקפים מותר ליטלם ואינה השגה דרש " י לא כתב כן אלא בפירוש דברי רב יהודא אבל לרב מנשיא מתניתין סתמא קתני אלא מן הסמוך לה בין בסמוך לסכך בין בסמוך לדפנות ובאיסורייתא דוקא קתני דשרי אבל באינן איסורייתא אסור בכל ענין גם לא כמ " ש ב " י דרב יהודה ורב מנשיא לא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא דליתא אלא ודאי פליגי והלכה כרב מנשיא דמחמיר ובתרא הוא וכדפי' הוא העיקר . עוד נראה דבאיסורייתא שרי לכ " ע אפי' לא נפלה דהא אין שם לא משום סתר אהלא ולא משום מוקצה והכי משמע בסוגיא דמוקי למתניתין באיסורייתא לכ " ע ובתר הכי מוקי לברייתא לר " ש דמתיר ברעועה ונפלה והכי משמע מדברי רבינו דהיתר עצים תלוי או ברעועה ונפלה לר " ש או בסמוך לה איסורייתא ואפי' לר " י ופשוט הוא ומשמע נמי דלא שרינן באיסורייתא אלא בסוכה דעצרת ופסח אבל בסוכת החג אפי' באיסורייתא אסור מדרבנן משום מוקצה כי היכי דאסור היתר על כדי הכשר סוכה כדלקמן בסימן תרל " ח וכן פי' ב " י ומש " ה כתב רבינו דין זה כאן בסוכה של עצרת :
Orach Chayim.518.15.1 ומ " ש ואם התנה ליטול ממנה בי " ט ונפלה מותר וכו' שם בברייתא ואם התנה עליה הכל לפי תנאו ופריך מי מהני בה תנאה בסוכת החג והאמר רב ששת וכו' אמר רב מנשיא אמר שמואל סיפא דמהני בה תנאה אתאן לסוכה דעלמא ופי' רש " י וארישא דברייתא קא מהדר דאפליגו בה ת " ק ור " ש ואוקימנא בשנפלה ומשום מוקצה וקאמר אם התנה עליה מבע " י שאם תפול למחר יסיקנה הכל לפי תנאו דכיון דנפלה לית בה משום דקא סתר אהלא וכיון דהתנה לית בה משום מוקצה ומשמע מדברי רבינו דתנאה מהני אפי' לא היתה רעועה ולא כדעת התוס' בפ' כירה ( שבת דף מ " ד ) ע " ל בסי' רע " ט ולקמן בסימן תרל " ח :
Orach Chayim.518.16.1 ומ " ש אבל בסוכת החג לא מהני תנאה כלומר אפי' היתה רעועה מעי " ט ונפלה בי " ט נמי לא מהני ביה תנאה דמקרא דחג הסוכות שבעת ימים לה' נפקא לן מה חג לה' אף סוכה לה' פי' שהוא הקדש לה' דאסור ליהנות ממנה ודרשא גמורה היא כדמוכח בפ " ק דסוכה אלא דר " י פי' בתוס' דדוקא כל זמן שהסוכה בעמידה שייך בה מה חג לה' וכו' אבל כשנפלה לא שייך בה מה חג לה' וכו' ואינה אסורה אלא משום מוקצה ולר " ת אפי' נפלה נמי שייך בה מה חג לה' וכו' והיינו לפי שיעור סוכה ב' דפנות שלמות ושלישית אפי' טפח אבל אי עביד דפנות שלמות יותר משיעור סוכה לא נפיק מקרא ועל היותר קאמר שאסור מטעם מוקצה כמ " ש התוס' בפ' המביא סוף ( ד' ל' ) בד " ה אבל עצים ורבינו קיצר כאן וכתב בסתם דבסוכת החג לא מהני תנאה אבל לקמן בסי' תרל " ח ביאר דבריו ע " ש :
Orach Chayim.518.17.1 בית שאינו טוח בטיט וכו' משנה בפ' המביא ( ד' לא ) בית שהוא מלא פירות סתום ונפחת נוטל ממקום הפחת ר " מ אומר אף פוחת לכתחלה ונוטל ומפרש בגמ' דר " מ לא התיר לכתחלה אלא באוירא דליבני פירש " י סדור של לבנים בלא טיט דאם טוח בטיט קא סתר אהלא ואסור לכו " ע לכתחלה אלא מיירי בלא טיט ואפ " ה לת " ק אסור לכתחלה אלא דבנפחת מאליו בי " ט שרי ליקח מהם כיון שאין בפחיתתו אלא איסור דרבנן לא אסח דעתיה מינייהו כן פירש " י וכ " כ הרא " ש וכ' עוד אבל בנין גמור אפי' ר " ש מודה וכו' וכמ " ש רבינו שהרי ר " ש לא התיר בסוכה שנפלה אלא ברעועה דדעתיה עלויה והכי נמי בבית לא שרי בנפחה כשבנוי בנין גמור אלא כשהיה רעוע וכ " כ הרב המגיד בשם הרשב " א אבל בשם הרמב " ן כתב שאפי' בריא ונפחת בי " ט מותר לפי שאין הפירות מוקצין מחמת עצמן ואינן בסיס לדבר האסור והא דמוקמינן לה באוירא דליבני היינו דוקא לר " מ דמתיר לכתחילה אבל לת " ק דאינו מתיר אלא בנפחת מאליו אפילו בנוי בנין גמור שרי אם מותר לטלטל מוקצה משום אוכל נפש נתבאר למעלה בסי' תק " ז דשרי וב " י בסי' זה הקשה על זה דא " כ למה לא התירו לשחוט לכתחלה כדי לכסות באפר שהוסק בי " ט ול " ק ולא מידי דשאני כיסוי דאינו לצורך אוכל נפש שהרי מותר לאכול אפי' לא כיסה א " כ הכיסוי מצוה בפני עצמה היא ואסור :
Orach Chayim.519.1.1 חניות שאינן מחוברין בקרקע וכו' בפ " ק ( דף יא ) תנן בש " א אין מסלקין את התריסין בי " ט וב " ה מתירין אף להחזיר ומפרש בגמרא הא דמותר להחזיר אעפ " י דחזרה שלא לצורך י " ט היא אינו משום דאין בנין וסתירה בכלים דלפי זה אף דבתים נמי שרי אף להחזיר והא ודאי דמדרבנן מיהא היה אסור להחזיר כיון דטירחא שלא לצורך י " ט היא אלא טעמא דהיתירא היא דהתירו סופן הוא החזרה משום התחלתן הוא סילוק התריסין דסילוק התריסין להניח עליו צרורות רוכלין בשוק צורך י " ט הוא לרבים ואי לא שרית ליה להחזיר ירא הוא להניחה פתוחה בשוק ולא פתח לה כלל ואתי לאמנועי משמחת י " ט לפיכך התירו אף להחזיר ולפי זה אם אין בהן צרכי רבים אלא לצרכו בלבד אסור להחזיר אפי' דחניות שבשוק אבל תריסין דכלים שבבתים אעפ " י שהן צרכי רבים אסור להחזיר דאין שייך להתיר כאן סופן משום תחלתן דבכלי הבית אינו ירא להניח אותן פתוחות ואפי' לא שרית ליה להחזיר ודאי מסלקן כדי למכור לרבים ולא אתי לאימנועי משמחת י " ט . ומש " ר וסוגר אותו בדלת וכו' למוכרן פירוש למוכרן לרבים וכן פירש " י ( בדף י' י " א ) וכ " כ הרי " ף והרא " ש כאן בפירוש וכ " כ עוד הרא " ש בסוגיא דמוחלפת השיטה בשם ה " ר יוסף דמאי דמקילין ב " ה בסילוק תריסין היינו משום דהוו צרכי רבים ואין רוב הצבור יכולין לעמוד בה וכך הם דברי רבינו במ " ש ומסדר עליו צרורות רוכלין למוכרן וכו' פי' דלמכרן לרבים צרכי רבים נינהו ומש " ה התיר גם החזרה ולפי זה נראה דבחניות שלנו שהן עשויין בכותלי הבית המחוברין לקרקע אסורין אף לסלק התריסין לבד דמה שלא אסרה התלמוד דבתים אלא החזרה אבל לסלקו שרי אינו אלא בכלים שבבתים כגון תריסין דתיבות הבית וכ " כ רש " י והכל בו להדיא והכי משמע מדברי רבינו ומיהו אם אין לו ציר כלל אלא מעלים אותן בקרשים דהיינו שעושין חקיקה למעלה ולמטה שהקרשים נכנסים בו דזה אין לו דין ציר לאסור משום דמחזיר ציר למקומו ושרי כמ " ש ב " י לעיל סי' שי " ג אפשר לומר דאף במחוברין לקרקע נמי שרי מיהו אפשר לומר דלא התיר ב " י אלא באותן שהם מיטלטלין אבל במחוברין לקרקע אסור וצ " ע ומיהו כשהוא מקרש אחד ודאי דאסור בין אין לו ציר ובין יש לו ציר כמו שנתבאר לעיל בסי' שי " ג וכן פסק לשם בש " ע סעיף ד' :
Orach Chayim.519.2.1 חותמות שבכלים וכו' כבר נתבאר כל זה למעלה בסימן שי " ד ואיכא למידק אמאי לא הביא רבינו כאן דברי הר " פ שאוסר להסיר את היתדות וכו' וכדכתב לעיל גבי שבת ואפשר כיון דה " ר יעקב מקינו " ן חולק על זה ומתיר להסיר היתידות שאחורי התיבות משום דסתירה גרועה היא כיון שאינו צריך לשבור שום דבר אע " פ דהר " פ חולק עליו מטעם גזירה שמא יתקע כדאמר בפרק כל הכלים וכמ " ש במרדכי בפרק בכל מערבין ראה רבינו להכריע דדוקא בשבת יש להחמיר כהרי " ף אבל לא בי " ט דלא גרע מזקיפת המנורה של חוליות דב " ה מתירין אף להחזיר והוא שלא יתקע ולא גזרינן שמא יתקע כדכתב הרמב " ם בפ " ד מה' י " ט ובשבת במנורה של חליות כ " ע ל " פ דאסור משום שמא יתקע אלא ודאי דבי " ט לא התמירו בענין זה כדכתבו התוס' להדיא בפ " ב בתירוץ הראשון ע " ש ( בדף כ " ב ) בד " ה וב " ה סברי :
Orach Chayim.519.3.1 אוכלי בהמה אין בהן משום תיקון כלי מימרא דרב יהודא בפ' המביא ( דף ל " ג ) ופירש " י כמ " ש רבינו ומ " ש אפילו בסכין כ " כ לשם הרא " ש בפלוגתא דר " א ורבנן דבתבן וקש שרי לקטום אפילו בכלי אבל בקיסם אסור אפי' בלא קטימה ופירש " י דהטעם משום מוקצה דהואיל ודרכן לדבר האסור לעשות ממנו כלי לא התירו לטלטלן אלא להסקה ואפי' לר " ש אסור לטלטל הקיסם לשום צורך דמודה ר " ש במוקצה דעצים ואבנים אבל התוס' כתבו דלר " ש ודאי שרי לטלטל הקיסם לשום צורך אלא לכך אסרו לחצוץ בו שיניו גזירה משום שמא יקטום וכן מסיק נמי בגמר' עכ " ל ועיי' במ " ש התוס' לשם בד " ה וחכמים וכן נראה מלשון רבינו שכתב תחלה דאוכלי בהמה דאין בהן משום תיקון כלי מותר לקטמו אפילו בסכין אבל קיסם דאית ביה משום תיקון כלי אם היה קוטמו הילכך אפילו בלא קטימה אסרו לחצות בו שיניו גזירה שמא יקטום :
Orach Chayim.519.4.1 מותר לטלטל עצי בשמים וכו' שם פלוגתא דר " א ורבנן והלכה כרבנן דשרי ומסיק בגמרא דה " ט דרבנן דאזלי לטעמייהו דבקוטמו לכלי לחצות בו שיניו ולפתות בו את הדלת אינו אלא משום שבות דקטימה תיקון כלאחר יד הוא ולאו תיקון מעליא הוא אא " כ מחתכו וממחקו בסכין א " כ הכא דלהריח מותר לכתחלה ולפי זה אפי' אם הן קשין שראוי לעשות ממנו כלי כגון מקלות גדולות שראוי לעשות ממנו בית יד לקורדום אפ " ה שרי לקטמן להריח בהן דלא גזרינן שמא יקטום לשם כלי גמור כיון דהתם נמי אין בהם אלא משום שבות ואין צ " ל ברכין שאינן ראויין לעשות מהן כלי כל עיקר :
Orach Chayim.519.5.1 קמטים וכו' בפ " ב ריש ( דף כ " ג ) קטורה בידים מעשה אומן הוא ואסור ופי' הרא " ש כמ " ש רבינו דעושין קמטים תמטים וכו' אבל רש " י פי' קטורה לשון קשר שמקשרין בתי ידים ובתי שוקיים של נשים על עץ חלק או על אגוד' של קשים משמע שאסור לעשות אותו הקשר לבד אעפ " י שאינו קשר של קיימא משום דמעשה אומן הוא ויש קצת נוסחאות בפי' רש " י שכתוב בהן שמקמטין במקום שמקשרין והיינו כפי' הרא " ש אלא דקשה לפי זה במה שפי' קטורה לשון קשר לכן נראה עיקר כנוסחא הראשונה וצריך ליזהר אף בקשר בלבד ובאלפסי כתב וי " א שהוא עישון בית הידים עכ " ל וקיטורא ל' קיטור הכבשן ור " ל שמעשנין אותו בבושם ואסור ומאי דמסיק התם דלעשן פירות מבשמים לקלוט טעם הבושם שרי מידי דהוה בישר' אגומרי ואוכל נפש הוא דשרי אבל מה שאינו אוכל נפש אסור והקשה מהרש " ל דלפי פי' זה משמע דבחש " מ שרי לעשן בי ידיה דדוקא בי " ט אסור מוגמ' משום דאינו שוה לכל נפש ובספ " ק דמ " ק אמרי' קטורה בי ידיה אסור בחש " מ והרי " ף מייתי ליה התם וצ " ל דאין עישון זה דבי ידיה כעישון ומוגמר דשאר בגדים דבי " ט אסור ובחש " מ מותר אלא בענין אחר הוא ואסור אפי' בחש " מ ואכתי איכא להקשות לפי' הרא " ש ורבינו דהיינו קמטים קמטים כיון דאפי' בחש " מ אסורים הקמטים וכדלקמן בסי' תקמ " א א " כ פשיטא דכ " ש דאסור בי " ט ולאיזה צורך איתמר ליה בי " ט וי " ל דבגמרא הכי איתא קטורה שרי מאי קטורא אי קטורה בידיה מעשה אומן הוא ואי לעשן אסור דקא מכבר לעולם לעשן מידי דהוה בישרא אגומרי השתא ודאי ל " ק דתלמודא לא אתא לאשמעינן אלא היתירא דלעשן פירות בבושם שרי אבל קטורי בידיה לעשות קמטים דאסור בי " ט לא איצטריך דפשיטא דאפי' בחש " מ אסור כ " ש בי " ט אלא דלפי דעולה מן הסוגיא דאסור לעשות קמטים בי " ט כתבוהו הפוסקים בהלכות י " ט וכן חזרו וכתבוהו במקומו בהלכות חש " מ וק " ל :
Orach Chayim.520.1.1 ר " ג אומר וכו' משנה פ " ב ( דף כ " ב ) ודברי רבינו הם כמו שפי' הרא " ש לשם וע " ל בסי' של " ז נתבאר באריכות בס " ד :
Orach Chayim.521.1.1 מי שיש לו פירות כו' משנה ר " פ משילין ומ " ש אבל לא יטרח להורידם לא בסולם ולא במדרגה פי' אפי' במדרגה שלנו דליכא טירחא כולי האי כמו בסולם שיש אויר בין השליבות ואפ " ה אסור וכן פירש " י סולמות כל מדרגה קרוי סולם ואף הכבשים שלנו עכ " ל ומ " ש ולא בחלונות שבמעקה וכו' שם פירש " י אם הגג מוקף מחיצה ואין בו ארובה אבל יש חלון במחיצה לחצר או לבית לא ישלשלם בשקין דרך החלון בחבל מפני שיש טורח להעלות מן הגג לחלון ומשם לארץ עכ " ל וז " ש רבינו אפי' להפילם דרך שם כלומר אפי' אינו טורח להורידם בחבל דרך חלון אלא להפילם לשם אפ " ה אסור מפני שיש טורח להעלות מן הגג לחלון ומשם לארץ עכ " ל וכ " פ רש " י במשנה וצריך להגביהו עד החלון ולהשליכו לא טרחינן : ומ " ש ובשבת אסור פי' מה שמותר לשלשל פירות דרך ארובה מפני המטר אינו אלא בי " ט אבל בשבת אסור וע " ל בסי' של " ח :
Orach Chayim.522.1.1 אין הסומא יוצא במקלו כו' ברייתא בפ' א " צ ( ביצה דף כ " ה ) ואסיקנא דאם רבים צריכין לו מותר ולפי' התוס' לשם בד " ה שאני ילתא דבאשה נמי דרבים צריכין לה דומיא דילתא דבת ריש גלותא היתה ורבים צריכים לה מותר :
Orach Chayim.522.2.1 ומ " ש ואם רבים צריכין לו ואינו יכול לילך שם בענין אחר כתב ב " י דהר " ן חולק דאפי' יכול לילך שם בענין אחר התירו לו משום דוחקא שלא ידחפום בני השוק או שלא לטנף הבגדים ומיהו נראה דאף רבינו לא אמר להיכא שאינו יכול לילך כלל בע " א דא " כ אפי' אין רבים צריכין לו מותר כמו למי שנתכווצו גידי שוקיו אלא ר " ל דאינו יכול לילך בטוב אלא ביגיעה רבה כגון שהוא זקן או חולה קצת דלתרוצי סוגיא דידיה קא עביד דומיא דסומא במקלו ואיכא זילותא די " ט וא " ת כאן משמע דוקא בי " ט שרי היכא דרבים צריכין לו ובסי' ש " א כתב דאף בשבת שרי לד " ה אע " ג דאיסור דאורייתא הוא וי " ל דכיון דקי " ל הנושא את החי במטה פטור אף על המטה מפני שהמטה טפלה לו א " כ אף בשבת אין שם אלא איסור דרבנן והיכא דרבים צריכין לו מותר וכדפי' לשם : וכתב מהרש " ל היכא דאין רבי' צריכין לו דאסור אף בי " ט היינו דוקא בר " ה או בכרמלית דמיחלף בר " ה אבל מבית לחצר היכא דלא עירב שרי דאין עירוב והוצאה לי " ט לאפוקי בשבת דאפי' חוץ לעירוב אסור :
Orach Chayim.522.3.1 ומ " ש ובלבד שלא יכתף וכו' ה " א בסוגיא דגמ' דקא משני שאני ילתא דבעיתא ולאו דוקא ילתא אלא ה " ה איש דבעית אלא כיון דהקושיא היתה מעובדא דילתא קא משני נמי שאני ילתא ויש גורסין שאני איתתא דבעיתא משמע דבסתם אשה שרי אבל בסתם איש אסור אא " כ בידוע דבעית וזה דעת הרשב " א הביאו ב " י עוד כתב ב " י דמלשון הרמב " ם שכתב ואיש שהיו רבים צריכין לו יוצאין בכס' אחריו ומוציאין אותו על הכתף אפי' באפריון עכ " ל משמע דאין איסור בכתף כלל והכי משמע מדברי הרי " ף וטעמם דפסק הלכה כאמרי לה לקולא דמשום דוחקא דצבורא שרי לכתופי דלא לידחקו ליה צבורא וה " ה מפני טעם אחר איזה שיהיה ונראה מדברי הרמב " ם דיציאה בכסא שאמרו היינו שהיו נוהגין להוציא אחר האנשים החשובים כסא ביד איש אחד לישב בו במקום שירצה ואלונקי הוא אפריון שיושב בו כשמכתפין אותו עכ " ל ומהרש " ל קשיא ליה דבסוגיא לא משמע הכי מדמקשה על הא דאין יוצאין בכסא איני והא שלח רב יעקב בר אידי זקן אחד היה בשכונתינו והיה יוצא בגלודקי שלו וכו' וסמכו נמי על דברי אחי שקיא וכו' וכן אמר רב נחמן אנא אפיקתיה למר שמואל משמשא לטולא ומטולא לשמשא משמע להדיא דקאי על מה שמוציאין האנשים בכסא ועוד הקשה על פי' הב " י ומסיק דט " ס הוא בדברי הרמב " ם אלא כך צ " ל ויוצא בכסא עכ " ל בפ' א " צ ס " ס י " ד ולפעד " נ דאין כאן ט " ס גם לא כפי' ב " י אלא דהרמב " ם ס " ל דכיתוף שהוא נקרא בשם אלונקי ופירושו אפריון שמוציאין בו אותו שרבים צריכין לו לדרוש להם בשבתא דריגלא כעובדא דאמימר ומר זוטרא וכיוצא בזה ואז מותרין לצאת אחריו בכסא למקום שנושאין הגדול כדי לשמוע הדרשה אם הם זקנים או חולים קצת שהליכה ברגליהם קשה להם יוצאין בכסא אחר הגדול והיינו דקא פריך תלמודא אברייתא דתני אין יוצאין בכסא מזקן אחד שהיה בשכונתינו וכו' דקשיא טובא מאי פריך הא קאמר ריב " ל אם רבים צריכין לו מותר ותו מאי היה שאלתם מריב " ל הלא הלכה פסוקה היא דמותר מעובדא דאחי שקיא ומדרב נחמן בר יצחק אלא בע " כ דלא שאלו אלא על אותן שבאו לשמוע הדרשה אם מותרין הן גם כן לצאת בכסא אחריו והשיב אם רבים צריכין לו מותר לצאת בכסא אחריו כולי עלמא וא " כ קשיא מברייתא דקתני אין יוצאין בכסא וכו' ומשני התם כדקאמר טעמא אם היו רבים צריכין לו מותר פי' דכשרבים צריכין לו כגון בשבתא דריגלא כולי עלמא יכולין לצאת בכסא אחד אנשים ואחד נשים הגדול יוצא אפי' בכתף באלונקי שהוא אפריון וכ " ע יוצאין בכסא אחריו אם הן זקנים או חולים ולפי זה אין צריך לדחוק דילתא דיצאה באלונקי לפי שרבים צריכין לה דבת ר " ג היתה כדכתבו התוס' אלא דילתא יצאת כדי לשמוע הדרשה והא דיצאת באלונקי משום דבעיתא והכי משמע מלישנא דהרמב " ם להדיא שכתב ואיש שהיו רבים צריכין לו יוצאין בכסא אחריו ומוציאין אותו על הכתף אפי' באפריון אלמא דלכ " ע שרי לצאת אחר הגדול שרבים צריכין לו בכסא דוקא ולא בכתף ובאפריון ולגדול עצמו שרי אפי' על הכתף ואפי' באפריון ודלא כמו שפי' ב " י דלהרמב " ם אין איסור בכתוף כלל דודאי דהכתוף אסור לכ " ע שהולכין אחר הגדול שרבים צריכין לו ולא שרינן להו אלא לצאת בכסא בלא כתוף מיהו פירושו של ב " י הוא נכון לפרש בו דעת הרי " ף שלא הזכיר איסור כתף כלל שוב ראיתי בספר הרמב " ם שנדפס בוינצי " א שנת ש " י שהגיהו הרב מהר " ם מפדואה דכתוב בו יוצא בכסא וכדעת מהרש " ל ועם כל זה נראה עיקר כספרים ישנים דכתוב בהן יוצאים בכסא אחריו וכדפי' ודו " ק :
Orach Chayim.524.1.1 אין עולין ע " ג אילן וכו' משנה בפ' משילין סוף ( ביצה דף לו ) וע' לקמן בסי' של " ט ובמ " ש לשם בס " ד . הקשה הב " י אמאי לא כתב רבינו פלוגתא דרש " י ור " ת בלא חולצין ולא מיבמין כמ " ש בלא דנין ולא מקדשין . ונרא' ליישב דרבינו ס " ל דלכ " ע אסור לייבם משום דקונה אותה ליורשה כי היכא דאסור ליכנס לחופה וכדכתב בב " י וכן חליצה דאיכא קושר ומתיר פשיטא דהוא מצוה הבאה בעבירה ולכולי עלמא אסור ותלמודא דקפריך והלא מצוה קעביד לא פריך אלא מלא מייבמין ודקא משני לא צריכא דאיכא גדול ומצוה בגדול לייבם ה " ק לדידך דקא מקשת והא מצוה קעביד בייבום נמי ל " ק דאפי' היה שם מצוה איכא למידחי דאיכא גדול וכו' אבל לפי האמת אפי' ליכא גדול נמי לא מייבמין :
Orach Chayim.525.1.1 הלואת יו " ט פליגי בה וכו' ר " פ שואל אדם :
Orach Chayim.525.2.1 ומ " ש יש פוסקין כו' כ " כ הרי " ף ומשמע דרב אלפס פסק כרבה לא משמע הכי בספרי הרי " ף שבידינו היום דכתב שתי הסברות ולא הכריע ואין ספק דבספר הרי " ף שביד רבינו היה כתוב דהכריע כרבה :
Orach Chayim.526.1.1 מת המוטל לקברו אם הוא בי " ט א' וכו' בפ " ק דביצ' ריש ( ד' ו' ) אמר רבא מת בי " ט ראשון יתעסקו בו עממין בי " ט שני יתעסקו בו ישראל ואפילו בשני י " ט של ר " ה משא " כ בביצה אמר מר זוטרא ל " ש אלא דאשתהי אבל לא אשתהי משהינן ליה רב אשי אמר אע " ג דלא אשתהי נמי לא משהינן ליה מ " ט י " ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן אפילו למיגז ליה גלימא ולמיגז ליה אסא ופירש " י מת המוטל לקברו אם יום ראשון הוא וכו' עכ " ל נראה דס " ל לרש " י דאם היה פירושו דרבא מחלק בין מת בי " ט ראשון למת בי " ט שני א " כ קשה למר זוטרא דקאמר לא אמרן דיתעסקו בו ישראל ביום שני אלא דאשתהי וכו' דהו " ל לרבא לחלק במת ביום טוב ראשון בין נקבר ביום ראשון דיתעסקו בו עממין ולא ישראל כלל אפי' יסריח ודאי ואם לא נקבר עד יום ב' יתעסקו בו ישראל כיון דאשתהי לכן פי' רש " י דאה " נ דכך הוא פי' דברי רבא מת המוטל לקוברו אם י " ט ראשון הוא יקברוהו עממין ולא ישראל ואם י " ט ב' הוא למר זוטרא היכא דאשתהי יתעסקו בו ישראל ואי לא אשתהי משהינן ליה אבל בי " ט ראשון אפי' אשתהי יתעסקו בו עממין ולא ישראל כלל ולרב אשי אע " ג דלא אשתהי לא משהינן ליה די " ט שני כחול שויוה רבנן אבל בי " ט ראשון אע " ג דאשתהי יתעסקו בו עממין ולא ישראל כלל דבהא לא פליגי אלא בי " ט שני הוא דפליגי כך הוא לפי פרש " י והר " ן כתב עוד דיש מי שפי' דלמר זוטרא לא שרי בי " ט ראשון בעממין אלא בדאישתהי אבל לא אשתהי אפילו בעממין לא ורב אשי נמי מודה ולא פליגי אלא אי " ט שני דיתעסקו בו ישראל דאפי' לא אשתהי לא משהינן ליה דכחול שויוה רבנן ולא נהירא דאפילו ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין אפי' לא אשתהי בין למר זוטרא ובין לרב אשי ולא פליגי אלא ביום טוב שני כדפי' וכך היא דעת הרא " ש שכתב דלרש " י בפרק תולין בי " ט ראשון לא יתעסקו בו עממין אלא בדאישתהי אבל לא אשתהי משהינן ליה וכ " כ בה " ג והשיג עליהן אלא בי " ט ראשון נמי שרי ע " י עממין אפילו לא אשתהי וזהו שכתב רבינו מת המוטל לקוברו אם הוא ביו " ט ראשון וכו' ותיקן לישנא דרבא כמו שתיקנו רש " י וכתב דבי " ט ראשון מותר ע " י עממין אפי' לא אשתהי דלא כפירש " י בפרק תולין :
Orach Chayim.526.2.1 כתב ה " ר יחיאל הלוי וכו' נראה דט " ס הוא וצ " ל ה " ר יואל הלוי שכ " כ התשב " ץ משמו והיה כתוב בספרים הר " י הלוי וחשב המדפיס שר " ל ה " ר יחיאל ואינו כן אלא הוא ה " ר יואל הלוי אביו של ראבי " ה אבל ה " ר יחיאל הלוי לא אשכחן בשום מקום בפוסקים :
Orach Chayim.526.3.1 בי " ט שני יתעסקו בו ישראל וכו' היינו כרב אשי די " ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן דאפי' איכא עממין שרי ע " י ישראל :
Orach Chayim.526.4.1 ומ " ש ור " ת היה מחמיר וכו' טעמא מדקאמר בתר הכי והאידנא דאיכא חברי חיישינן פי' אומה רשעה שקורין חברי שכופין את ישראל לעשות מלאכה ובי " ט איכא לאשתמוטי לומר דאסור לנו לפי דת ישראל לעשות מלאכה וכשרואין שקוברין את המת בי " ט שני יכופם ג " כ לעשות מלאכתם ואמר ר " ת שבזמן הזה איכא לחוש ג " כ שיכופו אותנו לעשות מלאכתם ע " ש בתוס' ובאשיר " י שנחלקו עליו דכיון דליכא השתא חברי שרי ע " י ישראל אלא שנוהגין להחמיר באיסור דאורייתא בדאיכא עממין אבל כשלא אפשר ע " י עממין כגון ביום חגם עושין הכל ע " י ישראל בי " ט שני אבל יום ראשון אפילו ליכא עממין ואשתהי ואפי' יסריח אסור ע " י ישראל אלא משהינן ליה עד י " ט שני אם אינו שבת ואם י " ט שני בשבת משהינן עד יום א' והכי נקטינן : מעשה שמת תינוק וכו' נראה דהא דנקט בן שלשים לרבותא דהריב " ם נקט הכי דאפי' ביום ל' אין לקוברו אף בי " ט שני וכ " ש בתוך ל' אבל לר " י בן ר " י הלבן דמתיר בבן ל' ה " ה בתוך ל' נמי מותר אלא דהמעשה שנחלקו עליו כך היה בבן ל' מיהו בי " ט שני דנקט דוקא הוא דלא התיר אלא בי " ט שני דכחול שויוה רבנן לגבי מת ולכן היה מיקל לקוברו בשני אבל בי " ט ראשון מודה דמחמרינן וחיישינן למיעוט המצוי ואסור לקוברו אפי' ע " י עו " ג ובתשובה הארכתי :
Orach Chayim.527.1.1 יו " ט שחל להיות בערב שבת כו' משנה ר " פ שני ורצונו לומר אבל מבשל הוא לי " ט בכמה קדרות ואם הותיר אפילו הותיר שתים הותיר לשבת ושרי כיון דמתחלה לא נתכוונו לבשל קדרה בפני עצמה לצורך שבת אבל בקדרה אחת יכול לבשל אפילו מרבה בה חתיכות לצורך שבת וע " ל סימן תק " ג :
Orach Chayim.527.2.1 ועירוב זה פי' ר " ת שצריך לעשותו מפת וממיני תבשיל וכו' ור " י פי' דסגי בתבשיל לבד כו' טעם מחלוקת זה מפורש בתוס' ( דף י " ז ) בד " ה אמר רבא ובאשר " י לשם ומסקנת כל הפוסקים שכן עמא דבר כר " ת והג " ה מיימון כתבו עוד ומיהו היכא דאירע דלא עירב אלא בתבשיל לבד סומכין על כל הנך רבוותא דשרו . ובמרדכי הארוך הביא הירושלמי רבי חייא רבה עלה לביתו וכבר נכנס יו " ט א " ל אנשינן עירובי אמר לון איתא להכי טלופחין מאתמול א " ל אין ומדקדק לשם הדא אמרה אפילו מין אחת פירוש שאין צריך אלא תבשיל אחד שהרי סמך על העדשים לחוד וכן פסק בש " ע . מיהו מ " ש וכבר נכנס י " ט זהו לפי פי' ה " ר אפרים שהביא רבי' בסוף סימן זה אבל כל הגאונים מפרשים שלא נכנס י " ט וכך היא דעת רבינו ועיין במ " ש בסוף הסימן :
Orach Chayim.527.3.1 ומיהו כל מיני תבשיל צלי שלוק ומבושל ראוי לכך וכו' שם ( דף ט " ז ) מייתי תלמודא ברייתא תבשיל זה צלי ואפי' כבוש שלוק ומבושל וקולייס האספנין שנתן עליו חמין מעי " ט והרמב " ם כתב עוד דבמעושן נמי יוצאין בו דה " א בירושלמי ורבינו השמיט כבוש וקולייס האספנין ומעושן ולא נקט אלא מיני תבשילין דנתבשלו ממש אצל האש דשכיחי אצל כל אדם :
Orach Chayim.527.4.1 ואפי' עדשים וכו' שם תני ר' חייא עדשים שבשולי קדירה סומך עליהם משום ע " ת וה " מ דאית בהו כזית א " ר יצחק בריה דר " י שמנונית שע " ג הסכין גורדו וכו' ופירש " י סומך עליהן מעי " ט וכו' גורדו מעי " ט וי " א דדעת רש " י היא דוקא שבשלו העדשי' מעי " ט וחתכו השמנונית בסכין בעי " ט דהשתא איכא הוכחה שהשאירו וגורדו בעי " ט לצורך ע " ת ויכול לסמוך עליו אבל אם נשארו מג' או ד' ימים מקודם אין סומכין עליו ודעת רבינו דשרי בכל ענין ולא נקט רש " י מעי " ט אלא להוציא י " ט עצמו והוא לומר דצריך להתנות מעי " ט ולומר אם אשכח לעשות ע " ת אסמוך על זה התבשיל או על שמנונית זה הנגרד מן הסכין אבל מקודם עי " ט ודאי נמי שרי והכי משמע להדיא מהך ירושלמי דאמר ליה רבי חייא אית הכא טלופחין מאתמול אלמא דאפי' בעדשין שמאתמול קודם עי " ט נמי שרי לסמוך עליו וא " כ בע " כ דרש " י לא בא אלא להוציא י " ט עצמו וכ " כ המרדכי בשם ר " י שזאת היא דעת רש " י שכתב בעי " ט לאפוקי בי " ט עצמו ודלא כמ " ד בירוש' דא " צ להתנות מעי " ט אלא נקטינן כרב חסדא דצריך להתנות מעי " ט ונראה דמה שפי' רש " י סתמא דתלמודא דידן לחומרא כמאן דאמר צריך להתנות מעי " ט הוא לפי דבפיסקא דעושה אדם תבשיל מערב י " ט קבעה תלמודא להא דתני רבי חייא עדשים וכו' משמע פשטא דקאתי לאשמעינן דאפי' בעדשים ושמנונית סומך עליו מעי " ט וחשיב כאילו עושה תבשיל מעי " ט וסומך עליו לשבת אלמא משמע דצריך להתנות מעי " ט ודלא כהר " ש בונבור " ק שבמרדכי שפסק כדברי האומר בירושלמי דלא צריך להתנות דבשל סופרים הלך אחר המיקל דליתא אלא קי " ל כפשטא דתלמודא דידן לחומרא דצריך להתנות ותו משמע דסומכין לכתחלה אעדשים וגרידת השמנונית מן הסכין ואין ראיה מלשון סומכין עליו דמשמע סומכין עליו בשעת הדחק אבל לא לכתחלה כמ " ש מהרש " ל דהא במתני' תני נמי ועושה תבשיל מעי " ט וסומך עליו לשבת והתם לכתחלה קאמר דסומך עליו לבשל בי " ט הרבה תבשילין לצורך שבת והכי נמי יכול לסמוך עליו לכתחלה וכ " כ ב " י מיהו נראה ודאי דמצוה מן המובחר היא לעשות תבשיל לכתחלה לצורך ע " ת כמו ששנינו ועושה תבשיל מעי " ט כו' ועובדא דירושלמי נמי משמע הכי דתני בה ר' חייא רבה עלה לביתו אמרין ליה אינשנון מערבא א " ל אית הכא טלופחין מן אתמול א " ל אין וכו' משמע דוקא היכא דשכח ואין הזמן מספיק לעשות תבשיל א " נ שהשעה דחוקה לו ואין לו דבר לעשות תבשיל אבל היכא דאפשר לו לעשות תבשיל יעשה לכתחלה תבשיל אע " ג דמדינא יכול לסמוך לכתחלה אעדשים שנשארו בקדרה מ " מ מצוה מן המובחר היא לעשות תבשיל וזאת הוא דעת המרדכי שכתב ואשמעינן ר' חייא דהא דתנן עושה תבשיל ה " מ לכתחלה אבל דיעבד היכא דשכח עבדין כדפרישית עכ " ל דהכל מודים דלכתחלה מצוה מן המובחר לעשות תבשיל אלא דהיכא דשכח סומך עליו דיעבד ומיהו מדינא יכול לסמוך עליו לכתחלה אע " ג דלא שכח אלא דלא עבד מצוה מן המובחר כתב מהרש " ל בפ " ב ס " ס ח' וז " ל נראה דלא בעי להתנות מעי " ט אלא בדסומך על תבשיל שנשאר בלא מתכוין כגון שולי קדרה והדומה לו אבל מי שעשה תבשיל מיוחד לשם ע " ת או שהפרישו לשם כך אפי' היה דעתו אח " כ להתנות ולברך עליו ושכח מלהתנות ולברך סומך עליו בדיעבד והברכה אינה מעכבת עכ " ל וכדבריו משמע בירושלמי דלא פליגי בצריך להתנות אם לאו אלא בעובדא דר' חייא דסמך על טלופחין דנשארו בקדרה בלא מתכוין מאתמול דלחד מ " ד תנאי הו " ל לרבי חייא הגדול ולאידך מ " ד לא הו " ל תנאי לר' חייא כלל הא לאו הכי א " צ תנאי ( הגה " ה הא דכתב הר " ש מבונבור " ק דבפלוגתא דע " ת כיון דמדברי סופרים הוא הלך אחר המיקל כך כתב גם הרמב " ם דע " ת מד " ס הוא ומביאו ב " י ודהכי איתא בפרק אלו עוברין ואע " ג דלמאן דלית ליה הואיל אמרינן התם הכי משמע מאן דאית ליה הואיל נמי סבר הכי דבהא לא פליגי עכ " ל ולא משמע הכי בסוגיא אלא בהא מילתא ודאי פליגי וכן השיג עליו מהרש " ל פ " ב סימן ג' ע " ש עכ " ה ):
Orach Chayim.527.5.1 דגים קטנים מלוחים וכו' פי' אע " פ דאם נתבשלו אח " כ על ידי עו " ג אינם נאסרים משום בישול עו " ג כיון שנאכלים חיים ע " י מליחה אפ " ה חשיבי בישול לענין ע " ת וסומך עליהם משום תבשיל אבל במליחה בלא בישול לא וכו' משום דלא דמי לכבוש דהוי כמבושל אבל מליחה אינה אלא כרותח דצלי ואע " ג דצלי גופיה חשיב תבשיל מ " מ מליחה דאינה אלא כצלי ולא צלי ממש לא חשיב לסמוך עליו והיא מימרא דרב אשי שם ( דף ט " ז ):
Orach Chayim.527.6.1 מצוה על כל אדם לערב וגם מצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו שם ר " פ שני ולפי שקשה כיון דכל אדם מצוה לערב לאיזה צורך יהא גם הגדול מערב לזה אמר ונפקא מינה למי שהוא טרוד וכו' ודברי רבינו בזה כדברי הרא " ש לשם אבל מי שהו " ל להניח ולא הניח פושע הוא היינו שלא הניח מפני שסמך על הגדול זהו פושע ואינו יוצא בעירובו של גדול אע " פ שהגדול הניח עליו את העירוב ואפי' אם שכח לערב אינו יוצא בעירוב של גדול אלא בשכח פעם אחת אבל בשכח פעם שנייה פושע הוא כדמוכח מעובדא דסמיא לפי פשוטו . והכי נקטינן לחומרא וכדמשמע מפי' רש " י לקולא גם מפי' הר " ן משמע דאזלינן לקולא וכמ " ש ב " י ע " ש וליתא וכן פסק בש " ע שוב ראיתי למהרש " ל שכתב לחלק בין בר בי רב לע " ה דע " ה לא ידע שמחוייב כל א' להניח עירוב וסמך על גדול או על אחר חשיב כאונס אבל אם הוא בר בי רב חשיב כפושע דאפי' לא ידע דשגגת תלמוד עולה זדון ע " כ ואין לזה ראייה אלא אין חילוק דכיון דלא ידע חשיב כאונס אפי' אם הוה בר בי רב ודוקא בפעם אחת אבל בשנייה פושע הוא כי היכי דבשכח מחמת טירדא חשבינן ליה אונס ובשניה הוה ליה פושע כעובדא דסמיא דמסדר מתנייתא דהו " ל בר בי רב הכי נמי בלא ידע הו " ל אונס בראשונה ולא אמרינן בכה " ג שגגת תלמוד עולה זדון שלא יהא יוצא בעירובו של גדול כנ " ל . ובהגהות ש " ע כתב דע " ה שאינו יודע לערב דינו כשכח או נאנס דסומך על הגדול והוא מדברי הא " ז ונכון :
Orach Chayim.527.7.1 וכשמערב על אחרים צריך שיכוין בדעתו וכו' שם ( דף ט " ז ) א " ר הונא א " ר ע " ת צריכין דעת פשיטא דעת מניח בעינן דעת מי שהניחו לו בעינן או לא בעינן ת " ש דאבוה דשמואל מערב אכולה נהרדעא וכתב מהרש " ל על מה שכתבו הפוסקים דכשמודיעו בי " ט שהוא ע " ש שעירב עליו סומך עליו דיש מקשים הא פשיטא הוא דצריכים לידע דאם לא ידעו איך יבשלו או יאפו ותירץ בדוחק דאתא לאשמעינן שאם לא ידע בבירור שיערבו עליו לא מהני עד שידע בודאי שיערבו עליו או על כל בני העיר ומתוך כך פסק דעכשיו דנוסח העירוב הכתוב בסידורים הוא שכ " א מערב על כל בני העיר א " צ לידע דודאי עירבו עליו וכמ " ש הר " ן דכיון דשמואל ורב אמי ורב אסי הוי מערבין על כולה מתא והיו רגילין בכך היו סומכים עליהם אע " פ שלא הכריז ודהיה הדבר נודע לכל אנשי העיר עכ " ל ואע " פ שפסק זה נראה ודאי אמת מ " מ א " צ לתרץ מה שיש מקשים בסברא זו דנלפע " ד דאין כאן שום קושיא דצריך לתירוץ דהא בפי' רש " י מפורש דהא דקא מיבעיא לן מי בעינן דעת מי שהניחו לו ה " פ כלום צריך שימלך בו תחלה לעשותו על פיו עכ " ל נראה דמספקא לן דילמא לא מהני אם הודיעו לאחר שהניח עליו ע " ת אפי' הודיעו בערב י " ט ופשט ליה מאבוה דשמואל דמערב אכולה נהרדעא דמסתמא לא היה נמלך עם כל בני העיר אלמא דאפי' לא נודע לבני העיר עד אחר שהניח נמי סומך עליו ומשמע לפוסקים דמסתמא משמע אפי' לא נודע לו אלא בי " ט עצמו נמי סומך עליו ועיקר דעת הפוסקים להורות דסגי בנודע לו בי " ט וא " צ שיהא נודע לו בעי " ט וכן הוא משמעות ל' האלפסי והרא " ש והסמ " ג וכך מפורש בדברי רבינו וא " כ אין כאן קושיא דלא אתא לאשמעינן דצריך שיהא נודע לו בי " ט בע " ש דהא פשיטא הוא אלא לדיוקא אתא דיכול לסמוך עליו בידיעה זו בי " ט עצמו וא " צ שיהא נודע לו בי " ט ודבר פשוט הוא וא " צ להביא זה לפנים כי אין כאן קושיא כלל :
Orach Chayim.527.8.1 ומ " ש וכל מי שהוא בתחום העיר יוצא בו שם ועד כמה עד תחום שבת ופירש " י דלעומדין חוץ לתחום לא היה דעתו של מניח עליהן ותימא הא פשיטא הוא כיון שעומד חוץ לתחום דאפי' היה דעתו עליו לא מהני עירובו כיון שלא יכול לבא אל עירובו דליהוי כגומר והולך וי " ל דמיירי באותו שהניחו ע " ת ויכול לבא ע " י עירוב ואפ " ה כיון דעומד חוץ לתחום לא היה דעתו של המניח עליו מן הסתם אא " כ פי' דמניח עירוב אף על אותן שהן חוץ לתחום ויכולין לבא ע " י שהניחו עירובי תחומין אז יכולין גם לסמוך עליו וכ " כ ה " ה בשם הרשב " א והתוס' והביאו ב " י והכי נקטינן :
Orach Chayim.527.9.1 ומ " ש ואינו מזכה להם ע " י בנו ובתו הקטנים וכו' ע " ל סי' שס " ו היאך היא המסקנא :
Orach Chayim.527.10.1 ומ " ש ואשתו פסק רב אלפס ור " י שמזכה להם על ידה וא " א הרא " ש כתב שאינו מזכה על ידה טעמו כיון דבע " ח אין מזכין על ידה אלא כשיש לה בית באותו חצר דמגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחרינא ובע " ת דאינה צריכה לזכות אין מזכין על ידה מידי דהוה אע " ח כשאין לה בית בחצר עכ " ל ולפי זה מודה הרא " ש שאם אינו מעלה לה מזונות כיון דצריכה לעשות ע " ת לעצמה דמזכין נמי על ידה שהרי צריכה לזכות לעצמה ופשוט הוא והר " ן דחה ואמר דהא דאוקימנא התם כשיש לה בית באוחה חצר ה " מ לר " מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה אבל לרבנן לא צריכינן דאית לה בית וכו' הלכך מצי מזכה ע " י אשתו עכ " ל ומביאו ב " י ופסק הלכתא דשרי לזכות ע " י אשתו ודע שמ " ש רבינו דרב אלפס התיר לזכות ע " י אשתו כך כתוב בספרי הרי " ף ישנים אבל מזכה ע " י בנו וכו' וע " י אשתו כדאמרי' לענין שבת אבל בספרי הדפוס שבידינו כתבו תוס' וז " ל ואוקמינן להאי דקתני ע " י אשתו פ' אלו נדרים ( נדרים דף פ " ח ) שיש לה לאשתו חצר באותה מבוי והיא שרויה לבדה מגו דזכיא לגופה זכיה נמי לאחריני אבל איתתא דיתבה בהדי בעלה בחצר אחת לא זכיא מידי לאחרינא דקי " ל יד אשה כבעלה ואע " ג דהתם משמע דלר " מ הוא דצריך לרבנן לא צריך מיהו כיון דרב קאמר התם כר " מ קי " ל כרב באיסורי ועוד דבקדושין קאמר רבא דכ " ע יד אשה כבעלה ובע " א פליגי דאשתכח דלד " ה צריך שיהא לה חצר ואותה חצר נתנוהו לה ע " מ שאין לבעלה רשות בה וכדרבנן דלר " מ לא משכחת לה שיהא לה חצר שלא יהא שלו דקאמר במשנה פ " ק דקדושין ( דף כ " ב ) בכסף ע " י אחרים ובשטר ע " י עצמו דקנייה רבו בכל ענין אלא אליבא דרבנן וכיון דחצר שלה ולא לבעלה ומקבלת פרס ואוכלת במקומה דינא הוא דצריכה לערב כר " י ב " ב דאמרינן בפרק הדר ( עירובין דף ע " ג ) דאוסר בנשים אבל בעירוב תבשילין דלא שייך לא מציא זכיא לאחריני מש " ה לא תנן ( פ " ד דמסכת מעשר שני ועיין בפ " ק דקידושין דף כ " ב ) גבי מערים אדם על מעשר שני ע " י אשתו אלא בשיתופי מבוי בלבד כדאמרינן לענין שבת עכ " ל והגה " ה זו חולקת אפסק האלפסי דמתיר לזכות ע " ת ע " י אשתו ומהרש " ל הקשה דהיאך תלינן הא דאוקימנא התם כשיש לה חצר וכו' בפלוגתא דר " מ ורבנן דהלא מפורש בנדרים לשם דמותיב אמתני' דבפרק חלון דתני בה ומזכה ע " י אשתו מדתניא להדיא דאין זכין להן ע " י אשתו ומסיק רב אשי מתניתין בשיש לה חצר וכו' אלמא דהך אוקימתא אינו תלוי כלל בפלוגתא דרב ושמואל אי הלכה כר " מ או כרבנן וכן פי' התו' והרא " ש לשם להדיא גם הר " ן כתב להדיא בנדרים דאין תלוי האי אוקימתא במילתא דרב וכו' והאריך ודחה לדברי הר " ן דבפ " ב די " ט ולע " ד גברא קא חזינא תיובתא לא קא חזינא דאין ספק דהוה מצי לשנויי מתניתין כרבנן ברייתא כר " מ דהא פשיטא דלרבנן דאין יד האשה כיד בעלה יכול לזכות על ידי אשתו אלא דניחא ליה לתלמודא לאוקמי מתניתין כר " מ משום דסתם מתניתין ר " מ דמה " ט פריך ר' זירא ממתני' דחלון אמתניתין דנדרים אליבא דרב כדפי' רש " י לשם אבל ברייתא דאין זכין להן על ידי אשתו פשיטא דכר " מ אתיא ולא כרבנן כדפי' ואיתא לדברי הר " ן בפ " ב די " ט דלא כמהרש " ל ואיתא נמי למ " ש בהגהות דאלפסי שבדפוס ומ " מ לענין הלכה נקטינן אעפ " י דלכתחילה אין לזכות על ידי אשתו בדיעבד סומכין על דברי המיקל בעירוב וכדלעיל בסימן שס " ו :
Orach Chayim.527.11.1 כיצד הוא עושה וכו' לעיל קאי דקאמר מצוה על כל אדם לערב וגם מצוה על כל גדול וכו' וכדי לפרש כיצד יעשה הגדול אמר דנותנו למי שיש לו זכות וכו' דאילו במי שמערב לעצמו לוקח העירוב בידו ומברך ואומר בדין יהא שרא לנא לאפויי וכו' ועכשיו נהגו כל העולם לזכות לכל בני העיר ומברכין ג " כ בלשון זה שכתב רבינו וכמ " ש בכל הסידורים ומ " ש לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא כ " כ הרא " ש לשם שכך נהגו אעפ " י שלא תקנו אלא לעיקר סעודה היינו דא " צ לעשות העירוב אלא מפת ותבשיל שהוא עיקר סעודה אבל צריך להזכיר כל דבר שאסור לעשות בלא עירוב עכ " ל וזה שלא כדעת הרי " ף והרא " ש דלא כתבו אלא לאפויי ולבשולי . ודע דמהרש " ל בתשובתו סי' ע " ח למד מדברי הרא " ש דאסור לשחוט בי " ט שני לצורך שבת אפי' עושה ע " ת כיון שלא התנה ולא פי' ולשחוט דכי היכי דצריך להתנות ולומר ולאדלוקי ולא הוי בכלל ולמעבד כל צרכנא הכי נמי כ " ש שחיטה ואף עפ " י דבתשובת הרא " ש מפורש דיכול לשחוט דחה ואמר דהיינו דוקא דהזכיר בע " ת לשחוט ע " ש ושרי ליה מאריה דאין ספק דמותר לשחוט כמפורש בתשובת הרא " ש בסתם ולא דמי למאי דמצרכינן לפרש ולאטמוני ולאדלוקי שרגא דהתם כיון דאפשר לאפות ולבשל לצורך שבת וא " צ להטמין וכן אפשר בלא הדלקת נר שאין זה מעיקר הסעודה אבל לשחוט פשיטא שהיא בכלל ולבשולי שאי אפשר לבשל אם לא ישחוט תחלה וכן שאר מלאכות הפשט ומליחה וכל המלאכות שקודמין לבישול דאין צריך להתנות עליהן בפירוש לפי שהן בכלל ולבשולי ובזה מיושב במה שהוסיפו לומר ולמעבד כל צרכנא דקאי על מ " ש תחלה לאפויי וכו' ובא לומר שהוא מתנה על ד' מלאכות אלו אפייה ובישול והטמנה והדלקת הנר שיעשה ג " כ כל מה שצריך עוד מלאכה לצורך תשלום אלו הד' מלאכות וכדפי' ולפע " ד דחזר בו מתשובה זו בחבורו כיון שלא הזכיר דין זה לשם :
Orach Chayim.527.12.1 ויכול להניח עירוב ע " ד להיות סומך עליו כ " ז שהוא קיים אפילו לי " ט אחר זהו ע " פ מ " ש הרא " ש ריש פ " ב דרבא ורב אשי פליגי בהא מילתא והלכה כרב אשי דבתרא היא ומשמע דס " ל להרא " ש ורבינו דיכול לסמוך בכל י " ט שבאותה שנה וכן פי' ב " י אבל מהרש " ל השיג ואמר דאפי' לרב אשי צריך לערב בכל עי " ט ולא יועיל ע " ת דעי " ט ראשון לי " ט אחרון כ " ש דלא יועיל לכל י " ט שבאותה שנה וכן לא יועיל ע " ת כלל אף לאותו י " ט אלא היכא שעשה מעי " ט אבל כשעשאו קודם ערב יום טוב לא יועיל ואפי' לרב אשי וכן עמא דבר והאריך בזה מיהו אף על גב דהכי נהוג לכתחלה מ " מ כדאי הם הרא " ש ושאר הפוסקים לסמוך עליהן בדיעבד וכ " פ ב " י בספרו הארוך ובש " ע והכי נקטינן :
Orach Chayim.527.13.1 ומ " ש נשאר ממנו כל שהוא וכו' כתב ב " י דרבינו נמשך כאן אחר לשון המשנה שאמרה ואם שייר ממנו כל שהוא סומך עליו לשבת כדמפרש בגמרא כל שהוא לאו דוקא דשיור כזית בעינן וסמך על מ " ש לעיל דכזית הוא שיעור העירוב בין בתחלתו בין בסופו ע " כ מיהו בספרי רבינו המדוייקים כתוב בהן נשאר ממנו כזית . ומיהו כתב מהרש " ל דכיון שצריך להיות העירוב קיים אין ראוי לאכלו עד ליל שבת ומ " מ היה מנהג מהר " ם להניח הככר תחת הלחם המשנה בליל שבת ובמחרתו ובסעודה שלישית היה בוצע עליו דמאחר דמתעביד ביה מצוה חדא ראוי לעשות עליו מצוה אחרת וכן נהגו בעירובי חצירות ע " כ :
Orach Chayim.527.14.1 התחיל בעיסתו וכו' עד יבא יורה צדק מיהו הראב " ד בהשגות אינו מסופק אלא מפרש לחומרא גומר עיסה זו לבד וכתב להקל בצד אחד וז " ל מה שעשה בעוד שהעירוב קיים מותר לו לשבת ופי' ה' המגיד דמה שנעשה בהיתר אפי' נתכוין בו לצורך י " ט יכול הוא להניחו לשבת ולבשל מכאן ואילך לי " ט עכ " ל ומביאו ב " י והכי נקטינן כקולו וכחומרו וכן פסק בש " ע :
Orach Chayim.527.15.1 מישלא עירב וכו' זהו ע " פ שיטתו של הרא " ש שצריך להתנו' ולומר לאטמוני ולאדלוקי אבל להרי " ף ולהרמב " ם יכול להדליק ונראה דאע " פ דנהגו לכתחלה כהרא " ש כדאי הם הרי " ף והרמב " ם סמוך עליהן בדיעבד אם לא עירב להדליק נר של שבת שהיא מצוה : וכשם שאסור וכו' שם בעיא דאיפשטא וכגירסת התוספות וקנייה זו היא בלא ק " ס אלא בל' מתנה גרידא ובמשיכה ואע " פ דמחזי כעובדין דחול משום מצוה התירו להקנותו כי היכי דמקני לולב ואתרוג בי " ט וכ " כ במרדכי ומביאו ב " י :
Orach Chayim.527.16.1 ומ " ששאין העולם יודעין שהוא כאחרים כלומר אע " פ דשלוחו של אדם כמותו ואם כן אחרים שערבו אינן צריכין לזכות לבני ביתם דכשעירב כולם מותרים וכמ " ש הרא " ש וא " כ מדינא ודאי זה שלא עירב מותר לאפות ולבשל לאחרים בביתם כשעירבו הם אפ " ה אסרו חכמים מפני מראית העין דאותן שידעו שזה לא עירב סבורים שמבשל ואופה לעצמו משלו בבית אחר כדי שלא יבינו שעובר על דברי חכמים כנ " ל דעת רבינו ודלא כמה שנראה ממ " ש ב " י ומהרש " ל דדחו דברי רבינו בזה אלא דבריו ברורים וישרים :
Orach Chayim.527.17.1 ומ " ש רבינו על דברי בעל העיטור ולא נהירא הוא לפי דכך הוא משמעות לשון הברייתא בסתמא דתני בה מי שלא הניח ע " ת הרי זה לא יאפה ולא יבשל לא לו ולא לאחרים ולא אחרים אופין ומבשלין לו אבל הדבר פשוט דלא קשיא כלל דמדינא ודאי מותר לאפות ולבשל לאחרים כדפי' בסמוך דרבי' מודה בזה אלא דס " ל לרבינו דברייתא אוסר לפי שאין העולם יודעים אבל בעל העיטור לא ס " ל הך פירושא אלא הכי פירושו דאינו אסור אלא שלא יאפה ולא יבשל משלו לא לו ולא לאחרים וכן אחרים אין אופין ומבשלין לו משלו והכריח בעל העיטור לפרש כן דהא בע " כ פשיטא הוא דאחרים יכולין לאפות ולבשל משלהם וליתן לו אח " כ במתנה כדמוכח מהך בבא דמקנה קמחו לאחרים וא " כ בע " כ הא דתני ולא אחרים אופין ומבשלין לו היינו לומר דמשלו אין אופין ומבשלין א " כ רישא נמי דאסור לו לאפות ולבשל לא לו ולא לאחרים היינו לומר ג " כ דמשלו אסור דומיא דסיפא ונלפע " ד דהעיקר כדברי בעל העיטור ופירושו והכי נקטינן :
Orach Chayim.527.18.1 ואם ערב במזיד ובשל וכו' שם איבעיא להו עבר ואפה מאי ת " ש מי שהניח ע " ת וכו' ואם הערים אסור וקס " ד דה " ה לעבר ואפה א " ר אשי הערמה קא אמרת שאני הערמה דאחמירו ביה רבנן טפי ממזיד ר " נ בר יצחק אמר אפי' את " ל דמזיד והערמה שוין כדקס " ד דפשטן איכא למדחי דהך ברייתא דאוסר הערמה וה " ה למזיד חנניא היא ואליבא דב " ש ( אבל לב " ה שרי תרווייהו ) ונראה דרנב " י לא אתא אלא למידחי פשיטותא דאפי' למאי דקס " ד ליכא ראיה לאיסורא היכא דעבר ואפה אבל קושטא ודאי הכי הוא דאחמירו רבנן הכא בהערמה טפי ממזיד וכדמשמע מלישנא דרב אשי דדחי ליה בריתחא ואמר הערמה קאמרת וכו' אלמא דדבר פשוט הוא דהערמה דהכא חמירא טפי ממזיד ורנב " י נמי מודה לרב אשי דקושטא הכי אלא דדחי ליה לפשטן דאף למאי דקס " ד ליכא למיפשט לאיסורא : ומ' " ש הרא " ש וז " ל ויראה מרב אשי ומרנב " י דקאמר הא מני חנניא היא ואליבא דב " ש דאינון אמוראי בתראי דדחו להך פשיטותא מסתבר להו משום כבוד שבת אין לקנסו עכ " ל כלומר אע " ג דבעיין לא איפשטא ומסתברא לקונסו כיון דעבר במזיד מ " מ מדברי האמוראים יראה דמסתברא להו איפכא דאע " פ דעבר במזיד אין לקונסו משום כבוד שבת דאם לא כן למה להו להאמוראים לדחות הך פשיטותא לאיסורא ודאיכא למימר עבר ואפה מותר הפך הסברא אלא בע " כ דמסתברא להו דמותר משום כבוד שבת אבל לענין הערמה ודאי כולי עלמא מודו דהכא חמירא טפי ממזיד ולא הייתי צריך לפרש זה אלא להוציא ממ " ש מהרש " ל דיראה דתופס הרא " ש כל הדחויים האלו ואף הערמה שריא והך ברייתא דאוסר' הערמה חנניא היא ואליבא דב " ש היא דלאו כהלכתא וא " כ קשה על מ " ש רבי' דהערמה אסורה ונדחק בפי' דברי הרא " ש ואין כאן קושיא כי הדברים מבוררים כשמש דהערמה דהכא אסור לדברי הכל וכ " כ הרא " ש בפי תולין גבי הא דא " ל הערמה מדרבנן הוא וצורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחלה דכתב וז " ל לא כל הערמה במילי דרבנן שוין יש הערמה שמותר לכל אדם כי ההיא דפ " ק די " ט רב אדא מערים ומלח גרמא גרמא ויש הערמה דלא שריא אלא לצורבא דרבנן כי הך דהכא ויש הערמה דאסור לכ " ע ואחמור בה רבנן טפי ממזיד כי ההיא דפ " ב די " ט גבי ע " ת וכו' עד ואם הערים אסור ויש דאיכא פלוגתא כי ההיא דפרק כל כתבי אין מערימין בכך ר " י בר יהודה אומר מערימין וכן אותו ואת בנו שנפל לבור בי " ט דפליגי בהו ר " א ור' יהושע עכ " ל : כתב ב " י וכי תימא למה החמירו הכא בהערמה טפי ממזיד וי " ל שאם תתיר למערים נמצאו הכל מערימין וישתקע שם ע " ת אבל המזיד אינו מצוי עכ " ל ולפ " ז שוגג ג " כ אינו מצוי ושרי וכ " כ בהגהת אשיר " י ע " ש ריב " א וכ " כ בהגהות ש " ע מיהו בהגהת אשיר " י מסיק דהכל לפי ראות עיניו של החכם ששואלין אותו יעשה עכ " ל נראה דרצונו לומר דאפשר לחוש בשואל שיעשה מזיד ויאמר שוגג הייתי ויש להחמיר לו אפי' היה שוגג ומ " מ מסתברא שלא להחמיר בשוגג טפי ממזיד והכי נקטינן :
Orach Chayim.527.19.1 וכתב ה " ר אפרים וכו' ונראה שא " צ וכ " כ בעל העיטור פי' דעת ה " ר אפרים היא לפרש הך עובדא דר' חייא רבה בירושלמי דעל לביתיה א " ל אנשינון מערבא א " ל אית הכא טלופחין מאתמול א " ל אין דקשיא ליה להר " א דלאיזה צורך שאל אית הכא טלופחין מן אתמול הו " ל להניח ע " ת בי " ט ראשון ולהתנות דמשמע ליה דכשנכנס ר' חייא לביתו כבר נכנס י " ט כמ " ש במרדכי הארוך הבאתי לשונו בתחלת סימן זה אלא בע " כ דאין להניח ע " ת ע " י תנאי אלא בדאית ליה מידי דבשיל מאתמול וכ " נ ממ " ש הר " ן בפ " ב שזאת היא דעת ה " ר אפרים ע " ש אבל דעת רבי' היא דהך ירוש' מיירי דרבי חייא ודאי לא נכנס לביתו קודם שנכנס י " ט ולא הכינו תבשיל כדי לעשות ע " ת ונסמך ר' חייא על כזית טלופחין שנשאר בשולי קדרה כמ " ש רבינו בסעיף ב' ולא היה מקום לעשות ע " ת ע " י תנאי כיון דעדיין לא נכנס י " ט אבל אם לא נזכר דשכח לעשות ע " ת עד שנכנס י " ט פשיטא דמניח ע " ת על ידי תנאי אפי' לית ליה מידי דבשיל מאתמול דבהא מלתא לא איירי הירושלמי והכי נקטינן דלא כה " ר אפרים דיחיד הוא בדין זה כנגד כל הגדולים :
Orach Chayim.528.1.1 יום טוב אין צריך ע " ת ושתופי מבואות כך העלו הרי " ף והרא " ש בפ " ק ומיהו הר " ן כתב על שם הרשב " א דכלים שאין בהן צורך ליום כלל אסור להוצואן מחצר לחצר בלא עירוב וכו' ומביאו ב " י בתחלת סימן קי " ח ע " ש :
Orach Chayim.528.2.1 כתב הרמב " ם דוקא בזמן שב " ד מקדשין ע " פ הראיה וכו' פי' דאז בני הגולה לא היו יודעין יום שקדשו בו החודש בארץ ישראל אם קדשוהו ביום ל' או ביום ל' ואחד והיו בני הגולה עושין ב' ימים יו " ט כדי להסתלק מן הספק והיה בדין להתנות מספק אבל היום שבני ארץ ישראל סומכין על החשבון ומקדשין את החודש עליו אין עושין י " ט שני כדי להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד כי הראשון ודאי קדש וכך שלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם אף ע " פ דבקיאין בקביעא דירחא שמא ח " ו יגזרו שמד ויבואו לשכוח סוד העיבור אין לנו לערב ולהתנות :
Orach Chayim.528.3.1 ומ " ש וא " א הרא " ש לא כתב כן הוא מדכתב בסתם כלשון התלמוד דבב' י " ט של גליות מערב בי " ט הראשון ומתנה ולא כתב להא דהרמב " ם אלמא דתופס עיקר כדעת החולקים עליו דכיון דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם כו' לית לן לאחמורי טפי מינייהו וכיון דאינהו מצי מתנו אנן נמי מתנינן והכי נקטינן ועיין בב " י :
Orach Chayim.529.1.1 מצות יו " ט לחלק אותו וכו' פסק כרבי יהושע לגבי ר " א משום דר " א שמותי הוא וע " ל ריש סימן רמ " ב נתבאר באריכות :
Orach Chayim.529.2.1 כתב הרמב " ם חייב אדם וכו' הקשה הב " י דהא בפרק ע " פ איתא תניא ריב " ב אומר בזמן שבה " מ קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ועכשיו שאין בה " מ קיים אין שמחה אלא ביין שנאמר ויין ישמח לבב אנוש ומשמע דסגי ביין בלא בשר ולמה הצריך הרמב " ם שיאכלו בשר וישתו יין ע " כ ונראה דס " ל לרבי' דממתני' דבפ' אותו ואת בנו בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט וכו' בד' פרקים אלו משחיטין את הטבח בע " כ וכו' משום שהיו מרבין בשמחה לעשות סעודות כדפי' רש " י לשם אלמא דאיכא נמי שמחה בבשר אע " פ שאינן שלמים ובפרק כל כתבי נמי קאמר במה מענגו לשבת בבשר שמן ובדגים גדולים והך דע " פ הכי פירושו בזמן שבה " מ קיים עיקר שמחה בבשר שלמים כדכתיב קרא וזבחת שלמים וגו' דאיכא תרתי שמחה חדא שמחת הבאת שלמים לה' אידך שמחת אכילת בשר משא " כ ביין דליכא אלא חדא שמחה אבל עכשיו שאין בה " מ קיים אין עיקר שמחה אלא ביין כדכתיב קרא ויין ישמח לבב אנוש אבל בשר אינו עיקר שמחה דלא אשכחן קרא דכתיב בו שמחה בבשר שאינו של שלמים . וזאת היא דעת התוס' שכתבו התוס' לשם ריש ( דף ק " ט ) וז " ל במה משמחן ביין היינו בזמן הזה אבל בזמן ב " ה אין שמחה אלא בבשר עכ " ל פי' בזמן הזה עיקר שמחה ביין ובזמן בה " מ אין עיקר שמחה אלא בבשר מטעמא דפי' . עוד הקשה ב " י דמ " ש הרמב " ם הקטנים נותן להם קליות ואגוזים לא מצאתי מפורש דבפרק ע " פ לא אמרו אלא דמחלק קליות ואגוזים לתינוקות כדי שלא ישנו וישאלו וא " כ היכא דלא שייך האי טעמא מנ " ל עכ " ל וי " ל דהיא גופא דלא ישנו וישאלו אינו אלא דלפי שהם שמחים ומשתעשעים בקליות ואגוזים הם נעורים וא " כ מכאן נשמע דבהא מילתא יש לשמוח בתינוק ביום טוב ומהרש " ל כתב דבתוספתא דע " פ איתא להדיא הקטנים בי " ט בראוי להם דהיינו קליות ואגוזים :
Orach Chayim.529.3.1 ומ " ש ואע " ג שהאכילה והשתייה במועד מ " ע היא וכו' אלא כך היא המדה וכו' הקשה מהרש " ל מעובדא דר " א שהיה דורש כל היום כולו ואח " כ אמר להם לכו אכלו משמנים אלמא דהתפלה והדרשה תהיה קודם סעודת שחרית ולא קשיא מידי שהרי בגמ' מקשה היאך אר " א על הכתות שיצאו שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה שמחת יום טוב מצוה הוא ומשני ר " א לטעמיה דאמר שמחת י " ט רשות וכו' אלמא דלמאי דקי " ל כר' יהושע דשמחת יום טוב מצוה היא מיד שיגיע שעה רביעית דהיא זמן סעודה חייב לקיים המצוה בזמנה ואח " כ לעסוק בתורה עד חצי היום וכסדר ההנהגה שכתב הרמב " ם והיינו משום דלאחר חצי היום הגיע זמן המנחה אבל לר " א דשמחת י " ט רשות היא חייב להקדים תלמוד תורה עד חצי היום ולא יותר דמכאן ואילך כזורק אבן לחמת ולהכי אמר ר " א על אותן שיצאו קודם שעה ששית שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה ודו " ק ומהא דאמר בפ " ק דרב לא אוקי אמורא עליה מי " ט לחבריה נמי ל " ק דהתם כדקאמר טעמא דרב אורויי הוה מורי בדרשתו כדאיתא בפרק אמרו לו אבל הרמב " ם לא אמר אלא דלאחר הסעודה הולכין לבתי המדרשות ושונין עד חצי היום והיינו לימוד בלא הוראה ותו לא מידי :
Orach Chayim.530.1.1 חול המועד וכו' עד אסמכת' בעלמא נינהו כ " כ התוס' בפ " ב דחגיגה ( דף י " ח ) והרא " ש ריש מ " ק מיהו בב " י הביא דעת הרמב " ן והרשב " א דעיקר חש " מ ודאי ד " ת הוא והיינו כשאינו לצורך מועד ואינו דבר האבד אבל לצורך המועד א " נ שלא לצורך המועד אלא שהוא דבר האבד מותר מן התורה לגמרי אלא שהחכמים אסרו מדבריהם קצת מלאכות אלו ודעת זו נכון לפע " ד והוא דכיון דבי " ט לא התירה התורה אלא לצורך אוכל נפש מכלל דבחש " מ מותר כשהוא לצורך המועד אפי' אינו אוכל נפש ומדכתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו שהוא לומר אפי' מלאכת דבר האבד אסור כמו שפירש " י בפ' אמור מכלל דבחש " מ מותר בדבר האבוד דאל " כ מאי איכא בין חש " מ לי " ט וה " א להדיא בתורת כהנים סדר אמור פרשה י " ב וכל מלאכה לא תעשו הרי זה בא ללמד על ידי מועד שהם אסורים במלאכה יכול יהיו אסורין במלאכת עבודה ת " ל הוא הוא אסור במלאכת עבודה ואין ימי מועד אסורין במלאכת עבודה וכו' ומה שאמרו בפ' שני דחגיגה שהתורה מסרה לחכמים אינו אלא שהם יבחנו איזה מלאכה אסורה לפי שאינו דבר האבד ואיזהו היא דבר האבד ושריא אבל כשאינו דבר האבד כלל אסורה דבר תורה מדאיצטריך קרא בי " ט למיכתב מלאכת עבודה וא " ת לדעת התוס' והרא " ש דחש " מ מותר לגמרי מן התורה למה נכתב מלאכת עבודה גבי י " ט לימא קרא סתמא כל מלאכה לא תעשו דכיון דאין חילוק בין מלאכה למלאכה דבי " ט אסור אפי' דבר האבד ובחש " מ מותר אפי' אינו דבר האבד מהי תיתי לחלק וי " ל דאי כתב סתמא סד " א דכי היכי דשרי בי " ט אוכל נפש ה " ה דשרי נמי דבר האבד אע " פ שאינו אוכל נפש דכך היא הסברא מבחוץ להכי כתב מלאכת עבודה לאורויי דאע " פ דאוכל נפש שרי אפ " ה דבר האבד אסור הפך הסברא אך קשה להרמב " ן בפירושו לתורה בסדר אמור דמשיג על רש " י ופי' דמלאכת עבודה דקאמר קרא הכי פירושו מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש דאוכל נפש מלאכת הנאה תקרא ושאינה אוכל נפש מלאכת עבודה תקרא ובסדר בא דקאמר קרא בפי' אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם כתב קרא סתם כל מלאכה לא יעשה בהם אבל בשאר פרשיות כתב קרא מלאכת עבודה להורות דמלאכת אוכל נפש שריא ומש " ה בשבת ויה " כ כתב בסתם כל מלאכה לא תעשו משום דאוכל נפש נמי אסור השתא לפי זה קשה מנ " ל להרמב " ן מקרא דמלאכת דבר שאינו אבד אסור בחש " מ מן התורה וי " ל דהרמב " ם לא השיג אפירש " י אלא במה שפי' מלאכת עבודה משמעו דבר האבד שאין זה לפי פשוטו של מקרא מטעם הקושיות שהקשה שם אבל מדרש חכמים בתורת כהנים דכתב הוא הוא אסור במלאכת עבודה ואין ימי המועד אסורין במלאכת עבודה הך דרשא ודאי לא דרשינן ליה אלא לענין דבר האבד דמלאכת עבודה אע " פ דפשוטו פי' מלאכה שאינו אוכל נפש דרשו חכמים דמשמעו ג " כ מלאכה שיש בו צורך וחסרון כיס וזה מוכרח מדאיצטריך קרא למיכתב הוא למידרש הוא אסור במלאכת עבודה שהוא דבר האבד ואין ימי המועד אסורים בדבר האבד דאם לא כן לא אצטריך למיכתב הוא :
Orach Chayim.530.2.1 ומ " ש הלכך התירו דבר האבד וכו' וכל צרכי רבים וכו' כלומר לפי דעת זו שעיקרן אינו אלא מדרבנן ניחא טפי מה שהתירו דבר האבד וצרכי רבים וכו' דהם אסרו והם התירו אבל להרמב " ן והרשב " א קשיא טובא היכן מצינו איסור דאורייתא מקצתו אסור ומקצתו מותר כמו שהקשה ר " ת הביאו הרא " ש בריש מ " ק ועוד הקשה כמה קושיות וכיוצא בזה כתב גם נימוקי יוסף ע " ש :
Orach Chayim.531.1.1 ור " ת פי' וכו' כ " כ בהגהת אשירי ר " פ ואלו מגלחין דכתב הא " ז יש שרוצים לומר אדם שגילח ערב הרגל מותר לגלח ברגל כו' ואין נראה וכו' : ו .
Orach Chayim.531.2.1 ומ " ש רבינו וקשה מאד להתיר פי' כיון דכל ישראל נוהגין שלא לגלח במועד היאך נתיר לאחד לבדו דבר זה קשה מאד להתיר אפי' היה מותר מן הדין ועוד דבגמרא משמע דמדינא אסור דאי איתא דשרי הו " ל לפורטה בהדי הנך דתנן ואלו מגלחין במועד :
Orach Chayim.531.3.1 ומ " ש כי היכי דקאמר גבי כבוס וכו' איכא למידק הלא גבי כבוס לא תנן ליה במתני' דלותיב מיניה לר " ת דהו " ל למתני נמי גבי גילוח במתני' דהלא כבוס אינה אלא מימרא דרב אסי אמר ר' יוחנן ואפי' נפרש דרבינו נמי קשיא ליה דהו " ל לתלמודא לומר כן על משנת אלו מגלחין כי היכי דקאמר על משנת ואלו מכבסין דמי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לו לכבסו וכו' וכמו שפי' ב " י אכתי קשה דמי הגיד לו לרבינו בחלוק אחד דמותר לכבסו אפי' אם לא כבסו קודם המועד דליקשי מיניה לגילוח ודלמא לא התירו בחלוק אחד אלא בדכבסו קודם המועד אבל בדלא כבסו קודם המועד אסור לכבסו במועד ובדאית ליה תרי ומיטנפי אפי' כבסם קודם המועד אסור לכבס במועד משום דדי לו בשתי חלוקים שכבסם לפני המועד אחד לי " ט ראשון וא' לי " ט אחרון וכמ " ש התוס' לשם ( ד' יד ) בד " ה שאין לו וא " כ לפי זה ניחא דבגילוח נמי יכול לגלח במועד אם גילח לפני המועד אלא דתלמודא אשמעינן לגבי כבוס כדי לחלק דלא שרי בחלוק אחד אלא היכא דכבסו קודם המועד אבל לא כבסו קודם המועד אסור ובתרי ומיטנפי אסור אפי' אם כבסם קודם המועד משא " כ בגילוח דליכא לפלוגי במידי דלא איירי בה תלמודא דפשיטא דשרי לגלח במועד כיון שגילח קודם הרגל ולא נכנס למועד מנוול דהדין נמשך אחר הטעם ולא צריך לפרש ונראה דרבינו תופס עיקר כמו שנמצא בתוס' לשם ( ד' י " ח ) בד " ה אע " ג דכתבו וז " ל אע " ג דאית ליה תרי ומיטנפי מדלא משני הב " ע בשלא כבסו לפני הרגל דלא שרינן במי שאין לו אלא חלוק אחד אלא היכא דכבסו משמע דמי שאין לו אלא חלוק אחד שרי לכבסו במועד אפי' פשע ולא כבסו לפני המועד כך נ " ל ובתוספ' מסופק בזה ונ " ל דהכא משמע דלא פלוג עכ " ל כלומר דליכא לפלוגי במידי דבחלוק אחד אפי' לא כבסו לפני המועד נמי שרי משום דאפילו אם כבסו קודם המועד הוא חוזר ומתלכלך אבל בתרי ומיטנפי אסור לכבסם במועד אפילו כבסם קודם המועד ולפי זה ודאי קשה דבגילוח נמי ליכא לאפלוגי במידי והוה ליה לפרושי היתירא דאם גלח קודם המועד כדי שלא נטעה לומר דמתניתין דוקא נקט אלו מגלחין הני אין מי שגילח קודם המועד לא כי היכי דמפרש גבי כבוס דלא נטעה דדוקא נקט אלו מכבסין הני אין מי שאין לו אלא חלוק אחד לא אלא בע " כ קושטא הכי הוא דבגלוח אסור אפי' אם גילח קודם דלא דמי לכיבוס דשרי משום דאפי' כבסו קודם המועד חוזר ומתלכלך ודו " ק : וכן וכו' ה " א בירושלמי כתבו שם הרא " ש הקשה הב " י הלא הרי " ף והרא " ש פסקו שם דאפילו לאפקירותא כי פייס לבעל דיניה ומיפייס שרי ליה לאלתר ואין הלכה כאביי דלאפקירותא עד דחייל שמתא עליה תלתין יומין וכן פסק הרמב " ם וא " כ היאך כתב הרא " ש ורבינו בכאן דאע " פ שהתירו קודם הרגל אין נידוי פחות משלשים יום דמשמע לכאורה דפסקו כאביי ולהרא " ש אפשר לומר שלא הביא הירושלמי לפסק הלכה דנידוי שלשים יום אלא ללמד שאם היה אפשר לו לפייס לבעל דינו קודם הרגל ולא פייסו עד הרגל אינו מגלח אבל בדברי רבינו שפסק כאן בפי' דאין נידוי פחות מל' יום ובי " ד סימן של " ד כתב ע " ש הראב " ד הא דאמר סתם נדוי ל' יום היינו לענין כשהיו מנדין אותו היו אומרים פלוני יהא בנידוי ל' יום ומ " מ אם חזר בו ופייס לבעל דינו מתירין אותו לאלתר אפילו נידהו לאפקירותא וכמ " ש הרי " ף והרא " ש ודאי דקשה טובא דפסקיו סותרין זה את זה והאריך ב " י ליישב קושיא זו בכמה גווני ולפע " ד אין כאן קושיא כלל שיהא צריך ליישב דהלא מפורש בי " ד דאין מתירין לו לאלתר אא " כ חזר בו ופייסיה לבעל דיניה אבל אם לא חזר בו ולא פייסיה לבעל דיניה אלא שבא לב " ד ומבקש שיתירו לו מתירין לו שיהא מותר לאחר ל' יום וכמ " ש הרא " ש גופיה ע " ש הראב " ד וז " ל א " נ דלא פייסיה ואפ " ה אחר ל' יום מתירין לו וכו' ומ " מ צריך הוא שיבא לב " ד ויבקש שיתירו לו וכו' עכ " ל ומביאו ב " י השתא הירושלמי דקא מסיק אלא במה אנן קיימין בשהתירו לו קודם הרגל וחל ל' שלו ברגל שאין נדוי פחות מל' יום נמי מוקי למתניתין במי שלא חזר בו ולא פייסיה לבעל דיניה אלא שבא לב " ד וביקש מהם שיתירו לו והתירו לו קודם הרגל ואפ " ה כיון שלא חזר בו אסור לגלח עד אחר ל' יום דאין נדוי פחות מל' יום וכך הם דברי רבינו וז " ש אבל אם נשאר בנדוי שלא ביקש שיתירו לו וברגל בקש וכו' דהדין תלוי באם בקש מב " ד קודם הרגל שיתירו לו והתירו לו אע " פ שלא פייס לבעל דיניה מגלח ביום ל' שחל ברגל אבל אם לא ביקש מב " ד שיתירו לו עד שנכנס הרגל והתירו לו אינו מגלח ולפי זה צריך לומר דמ " ש הרא " ש במה אנן קיימין אם כשהתירו לו קודם הרגל יגלח ואי בשלא התירו לו קודם הרגל אל יגלח כלומר אל יגלח ברגל דלאו אנוס הוא דהו " ל לפייס את בעל דינו כדי שיתירו לו עכ " ל לאו דוקא לפייס את בעל דינו קאמר דהא אפילו לא פייס את בעל דינו נמי מתירין כשבקש מב " ד שיתירו לו אלא נקט הרא " ש האי לישנא משום דלמאי דקס " ד בקושיא דקודם הרגל כבר נשלמו ל' יום א " כ קשיא טובא הא ודאי דאף אם היה מפייס לבעל דינו היה מפוייס שהרי אין עליו נדוי יותר מל' יום ואצ " ל דאם היה מפייס לבית דין דהיו מתירין לו לו אבל למסקנא מוקי לה בירושלמי בדלא פייסיה לבעל דיניה אלא שביקש מב " ד וכו' ולשון פסקי התוספות שהביא ב " י ומנודה שפייס קודם לרגל נמי מוכח הכי דרצונו לומר שפייס לב " ד דאל " כ הוה ליה לומר שפייס לבעל דיניה אלא ומנודה שפייס סתם קאמר ומשמע אפי' לא פייס לבעל דיניה אלא פייס לבית דין בלבד דמנודה הוא ל' יום ואח " כ מותר כיון דפייס לב " ד והתירוהו לו וכדפי' וכן ראיתי במרדכי הארוך שכתב לפרש הירושלמי במ " ש הרא " ש וכתב כל לשון הרא " ש זולתי במ " ש הרא " ש דלאו אנוס הוא דהו " ל לפייס את בעל דינו כדי שיתירו לו כתוב לשם דהו " ל לפייס קודם הרגל ואינו אנוס לגלח ברגל וכו' והיינו דהו " ל לפייס לב " ד וכדפי' בפסקי התוס' והכי נקטינן לחומרא דוקא בהתירו לו קודם הרגל ודלא כמה שפסק בש " ע שכתב כלשון הרמב " ם להקל אף בלא התירוהו אלא ברגל וכן כתב במרדכי דהכי משמע בגמרא דידן דליתא אלא כמפורש בירושלמי :
Orach Chayim.531.4.1 וכן מי שנדר וכו' וכגון שלא מצא מי שמתיר לו קודם הרגל אף ע " ג דהרא " ש כתב דבירושלמי קא מוקים לה בשנשאל קודם הרגל ולא מצא פתח לנדרו אלא ברגל כהדא ר' שמעון בר ר' לא מצאו פתח לנדרו עד שבא אחד מזקני גליל לא כתב רבינו כן משום דכתב עוד הרא " ש דלמאן דאית ליה פותחין בחרטה וא " צ פתח אסור לגלח במועד אלא דוקא היכא דלא מצא אדם שיתיר לו קודם הרגל ועי " ל דבכלל מ " ש וכגון שלא מצא מי שמתיר לו קודם הרגל הוה נמי שלא מצא מי שימצא לו פתח להתיר נדרו עד שבא אחד ברגל ומצא לו פתח וכעובדא דר " ש בר רבי :
Orach Chayim.532.1.1 מותר ליטול צפרנים ברייתא בפרק אלו מגלחין פליגי בה ר' יהודא ור' יוסי ופסקו הפוסקים כשמואל דאמר הלכה כר' יוסי דמתיר ואמר רב ובגנוסטרי אסור פי' במספרים וכתבו הרי " ף והרא " ש וה " מ בימי אבלו אבל במועד אפי' בגנוסטרי שרי אבל ה " ר יהודא מפרש דאף במועד אסור בגנוסטרי אבל בסכין שרי וה " ר ברוך מפר' דהסכין נמי הוו בכלל גנוסטרי ולא שרי אלא ליטלם בשינים או בידים או דרך שינוי אחר שלא במספרים וסכין . כתב סמ " ק דלצורך מצות טבילה נוטלן כדרכן בחול והכי נהוג איסור אם לא בטבילה :
Orach Chayim.532.2.1 ומ " ש ל " ש דיד ל " ש דרגל פי' ל " מ דיד מותר ליטול משום דמאיס אלא אפילו דרגל דלא מאיס נמי שרי והכי איתא בגמרא דף ( יח :):
Orach Chayim.533.1.1 מותר לטחון קמח וכו' ברייתא בפרק מי שהפך ( מועד קטן דף י " ב ) וסוף הברייתא ובלבד שלא יערים ורבי' לא הביאו לפי דאסיקנא תנאי היא וסמך על מה שכתב אח " כ דהרמב " ם כתב לקולא ודעת הרא " ש להחמיר כרבנן ופירש " י שלא יערים שלא יעשה הרבה ויאמר לצורך המועד אני עושה ומתכוין כדי שישייר לאחר המועד עכ " ל ואכולהו תלתא בבי אקמח ועצים ושכר קאי וקאמר ובלבד שלא יערים ורמינן עלה מדתניא מטילין שכר במועד לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ואעפ " י שיש לו ישן מערים ושותה מן החדש פי' רש " י שיכול לומר לצורך המועד הטילו ופרקינן תנאי היא דתניא אין מערימין בכך ר " י ב " ר יהודה אומר מערימין והרמב " ם פוסק להקל כר " י ב " ר יהודא דכל בדבריהם אזלינן להקל אבל הראב " ד בהשגות כתב דהלכה כרבנן דהם רבים וזו היא דעת רבינו שכתב שדעת הרא " ש לאסור הערמה כיון דפלוגתא דתנאי היא כלומר והלכה כרבים לגבי יחיד אבל אפשר ליישב דעת הרמב " ם דגם הוא פוסק כרבים לגבי יחיד אלא דמפרש דבמסקנא הערמה זו לשתות מן החדש אף רבנן מודו דשרי ולא פליגי אלא בהערמה לעשות שכר יותר מצורך המועד דמוכחא מילתא דהערמה ואסור לרבנן ומעיקרא דרמינן ברייתות אהדדי קס " ד דאין לחלק בין הערמה זו לזו ופרקינן תנאי היא הך ברייתא דמתיר בהערמה דתניא אין מערימין בכך דלישנא יתירא דקאמר בכך משמע בכך דוקא היינו במותיר הוא דאסור להערים אבל בשותה מן החדש מערימין ר " י בר יהודא אומר מערימין ואפי' במותיר וכ " ש בשותה מן החדש אלמא בשותה בהערמה הכל מודים דשרי ואחר כן כתב בסתם הציידין והטוחנין וכו' אם עשה לצורך המועד והותיר ה " ז מותר ולא כתב לפרש דאסור להערים ולהותיר דממילא משמע מדלא התיר אלא לשתות מן החדש בהערמה אלמא דלהותיר בהערמה אסור כרבנן דאמרי אין מערימין בכך וכדפי' מיהו פשטא דסוגיא משמע דאין חלוק בין מותר בהערמה ובין שותה בהערמה בכולהו לרבנן אסור אבל לשון הרמב " ם מורה כדפירש' וכ " כ במגדל עוז ופשיטא דלהרמב " ם ה " ה בטחינה ובצירה יכול להערים ולטחון ולבצור ולומר רוצה אני לאכול מן החדש או לאכול פת חמה וכל כיוצא בזה ולענין הלכה נקטינן ככל הפוסקים דכל הערמה דהכא אסור לרבנן שהם רבים כנגד ר " י ב " ר יהודא ועיין לעיל בסימן תקכ " ז בדין הערמה דע " ת הבאתי מ " ש הרא " ש בפ' תולין דאיכא חלוקים טובא בדין הערמה :
Orach Chayim.533.2.1 מותר לעקור פשתן וכו' שם שומשמין חזי לנזייתא דאית בהו פירש " י גרעינין דאית בהו בשומשמין דחזו למיעבד בהו משחא עכ " ל דהיינו לומר דחזו מיד דהו " ל לצורך המועד ורבינו כתב שיבשים שבו ראויין לאכול מיד משמע שהשומשמין עצמם ראויין לאכול מיד לא הגרעינין למעבד בהו משחא ביד :
Orach Chayim.534.1.1 אין מכבסין במועד וכו' עד ומטפחת הספרים שנותנין עליהן כשמסתפרין פי' שצריך להסתפר לכל אותם שהתירו חכמים ובירושלמי קאמר עלה מכבסין אותם מפני הכבוד פי' התו' מפני כבוד המסתפרים שנותנין אותם בפניהם ואין כבוד להם במטונפים ויש גורסין הספרים ואיירי בספרי הקודש דמכבסין אותן בימי הרגלים מפני כבוד הרגל :
Orach Chayim.534.2.1 וכל כלי פשתן מותרים לכבסן מימרא דרבי יוחנן שם וכתב הרא " ש עלה והאידנא נהגו בהן איסור ואין ספק דלא קאי אלא אכלי פשתן ונהגו כן משום דמהר " ם פסק דכלי פשתן נמי אסור כאביי ורבא דפליגי אר' יוחנן כדמוכח הסוגיא דף ( י " ח ) אבל בגדי קטנים נהגו בהם היתר בכל מקום ובכל זמן דלא אשכחן מאן דפליג אמ " ש בירושלמי דבגדי קטנים דינן כמי שאין לו אלא חלוק אחד דמותר לכבסו ואינו ענין לכלי פשתן גם לשון רבינו משמע הכי ואינו יודע למה נסתפק ב " י בדברי הרא " ש ורבינו אי קאי גם אבגדי קטנים וכן נראה מדברי הר' ירוחם כמ " ש ב " י גופיה ופשוט הוא :
Orach Chayim.534.3.1 ומי שאין לו אלא חלוק אחד וכו' מימר' דר' יוחנן שם ומ " ש ובסמ " ק אסר אא " כ איזורו מוכיח עליו ה " א בגמרא ריש פ' אלו מגלחין ( מועד קטן דף יד ) ובפרק כל הבשר ( חולין דף קח ):
Orach Chayim.534.4.1 ומ " ש והר " פ הוסיף לאסור וכו' הקשה הב " י דמאי הוסיף הלא להסמ " ק נמי כשאין אזורו מוכיח עליו אסור כמ " ש לשם להדיא בפנים אבל אין אזורו מוכיח עליו אסור ותירץ דהסמ " ק מפרש כפירש " י בפ' אלו מגלחין דאיזורו מוכיח עליו פי' דכשפושט חלוקו ומתעטף במקטרינ " ו וחוגרו באיזורו ועומד ומכבס החלוק נודע לכל שאין לו אלא חלוק אחד דלפי זה לא התירו לכבסו בעצמו אבל ע " י אחר א " נ מכבסו בעצמו אלא שהוא לבוש חלוק שאול בשעת הכבוס אסור כיון דאין שם אזורו מוכיח עליו אבל הר " פ מפרש איזורו מוכיח עליו כדפי' רש " י בפ' כל הבשר דכשמכבס החלוק אם איזורו שהוא קבוע בו מוכיח שאין לו אלא חלוק אחד דאם היה לבוש חלוק אחר היה נוטל האזור מזה וקובעו בזה שהוא לבוש דלפי זה אפילו מכבסו ע " י אחר או שהוא לבוש חלוק שאול מ " מ חלוק זה שמכבסו עם האזור הוא מוכיח שאין לבעל החלוק זה שום חלוק אחר אלא זה בלבד וז " ש רבינו והר " פ הוסיף לאסור בכל חלוקים שלנו דאפילו מכבסו בעצמו ומתעטף במקטרינ " ו נמי אסור כיון שאין לנו איזור קבוע בחלוקו שיהא מוכיח עליו אבל להרי " ף והרמב " ם והרא " ש מותר לכבסו אפי' אין איזורו מוכיח עליו דתופסין פירש " י בפ' אלו מגלחין וס " ל כיון דמסתמא מכבסו בעצמו והתירו לו משום דאיזורו שחגור על מקטרינ " ו מוכיח עליו לא חלקו בין מכבסו בעצמו למכבסו ע " י אחר ובין לבוש חלוק שאול בשעת כביסה לאינו לבוש דסתם התירו לו דלא נתנו דבריהם לשעורין ולפיכך לא הוצרכו הפוסקים להביא להך דאיזורו מוכיח עליו כלל עכ " ד וכל זה נראה דוחק אבל מה שנראה אמת דהסמ " ק ג " כ מפרש כפרש " י בפ' כל הבשר ולכך כתב דאם אין איזורו מוכיח עליו אסור דהיינו כשאין מכבס החלוק עם האיזור הקבוע בחלוק ומ " ש והר " פ הוסיף וכו' היינו לפי דהסמ " ק כתב דכלי פשתן אפילו טובא מותר לכבס ואם אינו כלי פשתן מותר בשאין לו אלא חלוק אחד כשאיזורו מוכיח עליו והוסיף הר " פ לאסור בכל חלוקים שלנו אעפ " י שהם של פשתן כיון שאין לנו איזור קבוע בחלוק שיהא מוכיח עליו וע " ז כתב וכ " ש מי שאין לו אלא מפה אחת או סדין אחד שאין לו לכבסו דליכא הכא הוכחה כלל וסתם סדין בכל התלמוד הוא בשל פשתן וקאמר דהא פשיטא דאסור אלא אפילו חלוק א' דאיכא קצת הוכחה כשחגור על מקטרינ " ו והוא ג " כ של פשתן דאיכא תרתי לטיבותא נמי אסור כיון שאין איזורו מוכיח עליו לגמרי דהיינו שיהא קבוע האיזור בחלוק ומכבסו עמו שאין לנו איזור מוכיח עליו בכה " ג אבל דעת הרי " ף והרא " ש והרמב " ם והסמ " ג שלא הביאו הך דאיזור מוכיח עליו נראה שדחו אותו מהלכה וכמ " ש מהרא " י בכתביו סי' רל " ט דכל היכא דחזינא דמביא האלפסי שאר מילי מהך דינא דאתמר בלא פלוגתא והשמיט אינך מילי ש " מ דסבר דלאו הילכתא היא ודכוותא הכא דהשמיט הך דאיזורו מוכיח עליו סובר דלאו הילכתא היא וטעמו דבריש פרקין גרסינן בעי ר' זירא אבדה לו אבדה ערב הרגל וכו' רב אשי מתני הכי בעי ר' זירא אומן שאבדה לו אבדה וכו' תיקו ומשמע להאלפסי דבלישנא קמא נמי קאי בתיקו ואע " ג דאביי הקשה אלישנא קמא יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין והכא נמי יאמרו כ " ע אסורין לגלח וזהו מותר דלא מגליא אונסיה לכ " ע ולא דמי לחלוק אחד דמגליא אונסיה דאיזורו מוכיח עליו מכל מקום כיון דלר' זירא לא אפשיטא ליה דחינן לסברא דאביי מקמי ספיקא דר' זירא ור' זירא לית ליה הך סברא דאיזורו מוכיח עליו אלא סובר דאינה הוכחה כלל ואפ " ה שרי לכבסו כיון דאנוס הוא דאין לו אלא חלוק אחד אע " ג דלא מיגליא אונסיה וכן באבדה לו אבדה ערב הרגל אע " ג דמבעיא ליה לר' זירא ולא אפשיטא נקטינן להקל באיסור חול ש " מ דהוי מדרבנן וכיון דאניס מותר לגלח אע " ג דלא מיגליא לכ " ע אונסיה וכדין מי שאין לו אלא חלוק אחד ובזה מתיישב דלא הביאו האלפסי והרא " ש והרמב " ם הך דינא דאבדה לו אבידה ערב הרגל וכתב ב " י בריש סי' תקל " א דנראה דס " ל דאזלינן בה לחומרא אבל לפע " ד איפכא מסתברא דכיון דכתבו הך דר' יוחנן דאין לו אלא חלוק אחד דמותר לכבס אע " ג דלא מוכחא מילתא דלית לן הך סברא דאיזורו מוכיח עליו א " כ שמעינן להדיא דבאבדה לו אבדה ערב הרגל אע " ג דלא מוכחא מילתא כלל נמי אזלינן בה לקולא ומותר לגלח דהא בגמרא מדמינן להו להדדי אלא דאביי דחי ואמר דיש להקל טפי בחלוק אחד משום דאיזורו מוכיח עליו וכיון דאידחי ליה הך סברא ונקטינן דאזורו לאו הוכחה היא ואפילו הכי שרי ה " ה באבדה לו אבדה דמותר לגלח וכמ " ש הגהת אשיר " י משם הא " ז דנקטינן בהא לקולא כך היא דעת הרי " ף והרא " ש והרמב " ם דאזלינן בהו לקולא מיהו לענין הלכה למעשה נקטינן כהר " פ דאפי' בכלי פשתן ואפילו אין לו אלא חלוק אחד כיון שאין לנו איזור קבוע בחלוק שמוכיח עליו אסור וכ " כ באגוד' וכך יראה ממ " ש מהרא " י בת " ה גבי בגדי קטנים הקשה ב " י דהמרדכי כ' בשם התוספתא אע " פ שהתירו לכבסם לא יוליך לכובס אלא מכבס בצנעא בתוך ביתו ואח " כ כתב כל אלו שמכבסין במועד לא בעינן צנעא מפני כבוד המועד שאין מתכבסין יפה בבית כמו על הנהר וזהו סותר למ " ש תחלה דצריך לכבס בצנעא תירץ דמאי שכתב דבעי צנעא היינו למי שהוא מותר לכבס בימי אבלו אבל במועד לא בעי צנעא עכ " ל אבל בהגהת ש " ע מבואר דאף במועד לא שרי בפרהסיא אלא כשרוחץ ע " ג הנהר משום דמתכבד יותר יפה ע " ג הנהר ואיכא כבוד המועד אבל אם אינו כובסו ע " ג הנהר אינו כובסו אלא בצנעא ולא בפרהסיא וכדאיתא בתוספתא :
Orach Chayim.534.5.1 מי שיש לו כלים וכו' ברייתא ס " פ מי שהפך משמע אבל להוליך כלים אסור אפי' לצורך המועד ולא דמי לי " ד בניסן דשרי להוליך כדלעיל בסימן תס " ח דמועד חמיר טפי :
Orach Chayim.535.1.1 אין מפנין מחצר לחצר וכו' משנה וגמרא בפרק מי שהפך והיינו דוקא כשאין פתח בין שתי החצירות וצריך לפנות מחצר דרך ר " ה דהו " ל פרהסיא כ " כ נ " י וא " ת לפלוג וליתני בחצרות בין יש פתח ביניהם לאין פתח ביניהם וי " ל דאתא לאשמועינן היתירא מבית לבית דאע " פ שאין פתח ביניהם וצריך לפנות מזה לזה דרך החצר נמי שרי :
Orach Chayim.535.2.1 ואם אין הבתים פתוחים לחצר אלא למבוי וכו' פי' ואין פתח ביניהם וצריך לפנות דרך מבוי או דרך ר " ה אסור דהו " ל פרהסיא אבל לבית הסמוך לו מותר דלא חשיב פרהסיא וכ " כ במרדכי הארוך דאם לא הוצרך להוציא דרך ר " ה כי אם דרך פתח שבין שניהם או דרך חצר מותר ומיהו חולק הוא אדעת י " א בזה דאם צריך הוא להוציא דרך מבוי או דרך ר " ה אסור אפילו מבית לבית הסמוך לו ומביאו ב " י ונראה דיש להחמיר כמ " ש המרדכי דכל דרך ר " ה או דרך מבוי חשיב פרהסיא כמו מחצר לחצר דרך ר " ה או דרך מבוי :
Orach Chayim.535.3.1 והא דאין מפנין מחצר לחצר וכו' כ " כ הרא " ש בשם הראב " ד דמשנתינו דאין מפנין מחצר לחצר אע " ג דתנן בסתמא צריך לפרש דאינו אסור אלא דוקא כששניהם שלו או של אדם אחר אבל מאדם אחר לתוך שלו מותר דאל " כ היה חולק אירושלמי דמייתי בסמוך וכיון דאיכא לאוקמי דלא פליגא אגמ' דידן ניחא טפי והא דמייתי רבינו נמי הירושלמי אינו אלא לאורויי דין דירה נאה וכעורה :
Orach Chayim.535.4.1 גרסינן בירושלמי אין מפנין מדירה נאה לנא' וכו' משמע מכעורה לנאה מפנין אפילו שתיהן שלו או של אדם אחר וכ " כ בהגהות מיימונית ומביאו ב " י וכתב עוד ב " י אבל בנוסחא דידן בירושלמי איתא דכשאינה בתוך שלו אין מפנין ואפילו מכעורה לנאה וכ " כ בש " ע : וצ " ע בדין הבאת כלים מבית האומן שלא לצורך המועד דאסור להביא מחצר לחצר דרך מבוי לביתו וכמ " ש בסי' הקודם מי שרי מבית לבית באותו חצר כי היכי דשרי לפנות כליו ולכאורה משמע דמותר אבל במרדכי הארוך ראיתי שכתב דאסור ופי' בשם ר " ת דהטעם הוא שלא יאמר הרואה כי במועד צוה לתקנו והכי משמע ממ " ש ב " י בשם נמוקי יוסף בסוף סימן הקודם :
Orach Chayim.536.1.1 מי שצריך לרכוב וכו' ספ " ק דמ " ק ( דף י' ) משום רבינו ( פי' רב ) אמרו אפי' סוס שרוכב עליו וחמור שרוכב עליו מותר ליטול צפרנים בחש " מ אבל חמרא דריחיא לא רב יהודא שרא למישקל טופרא לחמרא דריחיא ופסקו הפוסקים כרב יהודא וכאן כתב רבינו דין סוס וחמור שרוכב עליו ובסימן תק " מ כתב דין חמור דריחיא ומ " ש ואפי' סוס שרוכב עליו וכו' נראה דר " ל אפילו אינו לצורך המועד אלא שרוכב עליו לטייל נמי משרא שרינן פסק ב " י ומ " ש התו' משמע שאסור לרכוב בחנם היינו שאינו לצורך המועד כלל ואפי' לטייל אבל במקצת ספרים לא גרסינן אפי' וכן באלפסי ובאשיר " י לא גרסי אפי' : כתב הרמב " ם והסמ " ג מותר לסרוק הסוס כדי ליפותו הוא מדאמרי' ספ " ק רב שרא לסרוקי סוסיא אבל התוס' הקשו אפרש " י שכתב אישטלי " ר דהא קי " ל דבין קידור ובין קירצוף שרי אפי' בי " ט דקי " ל כר " ש דדבר שאין מתכוין מותר עכ " ל ומיהו במרדכי הקשה ג " כ קושיא זו אפירוש רש " י ותירץ דסרוקי סוסיא היינו כעין אישטריגל " א שלנו דודאי אסור בי " ט דהוי פסיק רישיה שמשיר נימין עכ " ל וע " ל בסי' תקכ " ג כתב רבינו כן בשם ר " י :
Orach Chayim.536.2.1 ואין מרביעין אותו ברייתא בפ' מי שהפך ( מועד קטן דף י " ב ) ואע " פ דר' יהודא פליג ואמר חמורה שתבעה מרביעין עליה זכר שלא תצטנן ושאר כל הבהמות מכניסין אותם לבקרות פסקו הפוסקים כת " ק דאסור להרביע כל בהמה ומה שהביא הגהות אשיר " י דברי ר' יהודה אינו אלא משום דמתיר הבהמות שאסורין בהרבעה להכניסה לדיר והיא רובעת מעצמה ומסתמא לא פליג עליה ת " ק בהא אבל ודאי דהלכה כת " ק דכל הבהמות אסורין בהרבעה ואפי' חמורה שתבעה ודלא כמ " ש ב " י דמשמע מדברי הגה " ת אשיר " י דהלכה כר' יהודה דליתא :
Orach Chayim.536.3.1 אין מושיבין תרנגולת וכו' משנה פ' מקום שנהגו ( פסחים דף נ " ה ) וכרב הונא דמחמיר דלא שרי להחזירה אלא כשישבה עליהן ג' ימים דנפסדו הבצים לגמרי ואיכא הפסד מרובה ודלא כרב אמי דמיקל להחזירה אפי' לא ישבה עליהן ג' ימים דלא נפסדו לגמרי וראויין לאכילה למי שאינו איסתניס אלא דאיכא הפסד מועט דמוכרן בזול לפי שאינן ראויין לכל אדם ולהפסד מועט נמי חששו והאלפסי פרק מקום שנהגו הביא דברי רב הונא ולא הביא דברי רב אמי אלמא דפוסק כרב הונא דמחמיר וסובר רבינו דלהאלפסי מלאכת חש " מ דאורייתא ולכך פסק לחומרא ועליו קאמר הרא " ש יש פוסקים כרב הונא לחומרא אבל למאי דפסק ר " ת וריב " א דאיסור מלאכה בחש " מ דרבנן אזלינן ביה לקולא אבל מדברי ב " י מבואר שנוסחאתו באלפסי אינו רק המשנה כצורתה וכתב מה שכתב אבל רבינו גורס באלפסי כנוסחא דידן דהביא דברי רב הונא ומיהו איכא לתמוה דמנ " ל לרבינו דרב אלפס פוסק כרב הונא משום דס " ל דמלאכת חול המועד דאורייתא דילמא דמשום דמסתברא טעמא דרב הונא דלהפסד מועט לא חששו במידי דאיסורא וכדמסיק אביי ספ " ק דפסחים סוף ( דף כ' ) ועיין בפסק שחברתי על ענין זה בסעיף ג' והוא נדפס בתחלת ספר בית חדש לי " ד :
Orach Chayim.537.1.1 דבר האבד מותר וכו' ריש מ " ק משקין בית השלחין במועד וכו' ובגמרא מפרש דשלחין לישנא דצחותא הוא דכתיב ואתה עיף ויגע מתרגמי' ואת משלהי ולאי וה " א מתחלף בחי " ת ובית הבעל לישנא דמייתבותא הוא דכתיב כי יבעל בחור בתולה ומתרגמינן ארי כמה דמיתותב עולם עם בתולתא ורש " י פי' בית השלחין שדה שהיא עומדת בהר וצריך להשקותה תמיד משקין אותה אפי' בחש " מ לפי שהיה לו הפסד גדול אם אינה משקה אותה וכו' בית הבעל שדה הוא בעמק ואינו צריך להשקותה ואין בה הפסד אם אינו משקה אותה עכ " ל :
Orach Chayim.537.2.1 ומ " ש ל " ש ישן או חדש מפרש בגמרא דבבית השלחין שרי אפי' חדש דכיון דאיכא פסידא לא חיישינן דלמא אתי לאינפולי וטרח טירחא יתירא אבל בית הבעל אסור אפילו ישן דלא אתא לאינפולי דכיון שאין בה הפסד ואין משקין אותה אלא להרוחה לשוייה אפלי חרפי לא שרינן לאטרוחי במועד :
Orach Chayim.537.3.1 יאורות מים המושכים מאגמים וכו' מימרא דשמואל לשם ( דף ד' ) והכי פי' יאורות שאין נעשין בידי אדם אלא מעצמם נמשכו נהרות מהאגמים אם אינן פוסקין לעולם אפי' בשנה שחונה מקלחין תמיד מותר להשקות מהן אבל אם דרכן לפסוק אסורין שמא יפסקו ויבא למלאות בדלי והוי טירחא יתירא . חריצין וכו' ברייתא שם והכי פי' יאורות הנעשים בידי אדם כדי שיבואו המים דרך שם מן הנהר לשדה דודאי הוא שרגילין לפסוק אסור להשקות מהן מטעמא דפרי' ואם אמת המים עוברת ביניהם פי' דלאחר שנעשו חריצין להמשיך לתוכן מים מן הנהר נמשך לתוכן גם אמת המים דהשתא אעפ " י שמי הנהר פוסקין מן החריצין מ " מ אמת המים אינו פוסק לעולם מותר אפי' אם אין רוב השדה ראוי להשקות מן האמה וכרב אשי ודלא כרב פפא ולפענ " ד דכך היא גם דעת רש " י בפירושו וכמ " ש נ " י בשם הראב " ד הביאו ב " י ודלא כמ " ש ב " י דרש " י לא פי' כן עוד האריך ב " י לפרש בכמה גווני הך דיאורות והך דחריצין ולא נהירא ומה שכתבנו הוא הנכון :
Orach Chayim.537.4.1 ירקות וכו' ברייתא שם מדלין לירקות כדי לאכלן ואם בשביל ליפותן אסור ופירש " י מדלין משמע שהוא דולה מים ומשקה לירקות כדי לאוכלן בחש " מ ואם בשביל ליפותן שיגדלו הירקות אסור דהרווחה היא ואיכא להקשות הלא לדלות שיש בו טורח אסור אפי' הן נפסדים ולמה תני דליפותן אסור הלא אפי' כדי שלא יהא נפסדין נמי אסור וה' המגיד פי' דאה " נ דלאו דוקא ליפותן אסור אלא אפי' היו נפסדין נמי אסור ומביאו ב " י והוא דוחק ולפעד " נ דמשום רבותא דרישא נקט מדלין וה " ק מדלין לירקות כדי לאכלן דאפי' טורח רב מותר כדי לאוכלן בחש " מ ואם בשביל ליפותן אסור אפי' אינו טורח כלל דהרווחה היא אבל בלדלות משום פסידא לא קמיירי דכבר תני לה גבי בית השלחין דאסור וכך הם דברי רבינו ירקות שרוצה לאוכלן במועד יכול לדלות מים כדי להשקותן וכו' ואף ע " פ שיש בו טורח אבל אם אינו רוצה לאוכלן ועושה כדי להשביחן אסור להשקותן אע " פ שאין בו טורח :
Orach Chayim.537.5.1 שדה הבעל שיש בה אילנות וכו' משנה שם ( דף ו' ) ראב " י אומר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה דאיכא טירחא ובשדה בית הבעל איירי דאילו בית השלחין אפילו אין בה אילנות נמי שרי אלא בבית הבעל איירי דאע " פ דאין משקין אותה אפ " ה ביש בה אילנות דצריכין למים טפי ופסידא יתירא איכא דינו כשדה בית השלחין וכן פירש " י וז " ש רבינו שדה הבעל דאפי' של בעל כיון שיש בה אילנות יכול להמשיך וכו' ומיירי בממשיך המים מאילן לאילן בלא טורח דאי איכא טורח אף בית השלחין דאיכא פסידא נמי אסור וכמ " ש הרמב " ם הביאו ב " י והשתא ניחא הא דהקשו התוס' אמאי תנא מושכין ולא תנא משקין משום דלשון משיכה משמע דמשקה אותן ע " י משיכה בעלמא בלא טורח וזה דעת ה " ר ירוחם שכתב מושכין אמת המים מאילן לאילן פי' שאין בו טורח גדול וכו' דבא ליישב למה לא תנא משקין : ומ " ש אח " כ ומיירי שעומדין במקום משקה דאי לא ישקה איכא פסידא נראה דתרתי גופי הלכות אתא לאשמעינן חדא דלא התירו להשקות אלא דוקא כשהאילנות עומדים במקום משקה דא " צ להשקות ע " י דלי דאיכא טירחא אלא יכול להשקותה במשיכה בעלמא בלא טורח וכמ " ש תחילה אידך אשמעינן דוקא דאם לא ישקה איכא פסידא אבל אי ליכא פסידא אלא משקה להרווחה אסור אע " פ דליכא טורח וכדין בית השלחין .
Orach Chayim.537.6.1 אין עושין בתחלה וכו' בגמרא ( ד' ד ) ומשמע דוקא נתקלקלו שלא נסתמה הגומא לגמרי וניכר החריץ מעט מותר לתקן ולא בעינן טפח אלא במשהו סגי לה כיון דמימיה עומדין סביב הגפנים אבל באמה המושכת מים לשדה שצריך שהמים מקלחין ושוטפין לשדה בעינן שנשאר בעומקה טפח אבל אם נסתמו שלא ניכר החריץ כלל אף בסביב הגפנים אסור שהרי זה כעושה אותם מתחלה מיהו אפילו ניכר מעט אינו מותר להעמיק בהם יותר ממה שהיו דכיון דסגי בהכי הוי טירחא דלא צריך אבל באמה אפי' לא חפר בה עדיין אלא טפח מעמידו על ששה כך כתב ה' המגיד בשם רש " י והיינו טעמא דאמרן דבאמה בעינן דמעמיק ששה כך טפחים כדי שיקלחו המים לשדה שעל כן נקראת אמה לפי שעומקה אמה בת ששה טפחים :
Orach Chayim.537.7.1 אסור לפתוח מקום לשדה וכו' בפ " ק בגמרא ( ד' י ) ומצאתי בפירש " י דאלפסי ישן וז " ל רוצה הוא שיתפשטו המים בשדהו ויעברו שם כדי לזבל שדהו שאותם המים ובשדה בור עסקינן וכי שרו רבנן להשקות במועד שדה שיש בו זרעים עכ " ל :
Orach Chayim.537.8.1 אסור להשוות השדה וכו' שם בגמ' ורש " י גורס מוליא במוליא ונצא בנצא אדעתיה דארעא ואסור קשקל מוליא ושדא בנצא אדעתיה דבי דרי ושרי וכתבו התוס' שכך גרס רבינו גרשם וכך נראה מדברי רבינו אבל האלפסי והרא " ש גורסין איפכא מוליא במוליא ונצא בנצא אדעתיה דבי דרי ושרי מוליא בנצא ונצא במוליא אדעתא דארעא ואסור וכ' ב " י אדעתא דארעא הוא ואפי' מתכוין לצורך בי דרי כיון דמתחזי כמאן דעביד אדעתא דארעא אסור עכ " ל ומביאו ב " י וכ " כ ה " ר ירוחם ולפי זה נראה דלהלכה בפלוגתא דרבוותא היאך הוא מתחזי כמאן דעביד אדעתא דארעא או אדעתא דבי דרי דתרוייהו אסירי ודלא כמ " ש בש " ע בלשון רבינו שתופס פירש " י עיקר אלא תרוייהו אסירי :
Orach Chayim.537.9.1 אסור לקצץ ענפי אילן וכו' עד שקוצץ כולו מצד אחד מותר פירש " י דכשקוצץ ענפים שראויין למאכל בהמה מחד גיסא בין לחין בין יבשין שרי אבל כשקוצץ מהאי גיסא דדיקלא ומהאי גיסא ענפים יבשין שבו היינו אדעתא דדיקלא ואסור :
Orach Chayim.537.10.1 אישות וכו' משנה פ " ק סוף ( ד' ו ) ובגמרא מאי אישות בריה שאין לה עינים וטעם מחלוקת הרמב " ם והרא " ש בדין שדה הלבן הסמוכה לשדה אילן תלויה בגירסאות ומביאו ב " י ונקטינן לחומרא כהרמב " ם :
Orach Chayim.537.11.1 אין מכניסין צאן לדור וכו' ברייתא בפ' מי שהפך ( מועד קטן דף י " ב ) אין מדיירין לא בשבת ולא בי " ט ולא בחש " מ ואם באו מאליהן מותרין ( להניחן ) ואין מסייעין אותם ואין מוסרין להם שומר לנער את צאנם היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע מסייעין אותם ועושה בה עו " ג בשבת וי " ט ומסייעין אותם במועד ומוסרין להם לנער את צאנם רבי אומר בשבת בטובה ביום טוב במזונות במועד בשכר א " ר יוסף הלכתא כר' כך היא גירסת רש " י ומפר' דמסייעין במועד כלומר יכולין לסייע לאותו שכיר לדייר ומוסרין לו רועה אחר לנער את צאנו שמדיירים אותה הואיל ואינו שכיר לשבת ממש נראה מבואר דס " ל דלצדדין קתני היה שכיר שבת וכו' מסייעין אותן ומוסרין להו לנער את צאנם דבמועד מות' אף לסייעם כאילו של עו " ג הוא ואצ " ל דמוסרין להם לנער וכו' ובשבת מוסרין להם לנער וכו' אבל אסור לסייעם ועל פי זה כתב רבינו ואם היה העו " ג שכיר שבת וכו' מסייעין אותו בחש " מ ומוסרין לו שומר לנער את הצאן בשבת כלומר אבל אין מסייעין אותו בשבת אע " פ שהיה שכיר שבת אבל גירסת הרי " ף והרא " ש היא היה שכיר שבת וכו' מסייעין אותן ומוסרין להם שומר וכו' משמע בהיה שכיר שבת וכו' מותר ג " כ לסייע אותם אפילו בשבת וי " ט ואיכא לתמוה אמ " ש בש " ע ואם היה העו " ג שכיר שבת וכו' מסייעין אותו בחש " מ ומוסרין לו שומר לנער את הצאן דמשמע דבשבת אף למסור לו שומר אסור והא דלא כגירסת רש " י ולא כגירסת האלפסי והרא " ש וצ " ע ומ " ש רבינו ואם הכניסן העו " ג מעצמו מותרין אף בשבת אפי' אם מחזיק לו טובה וכו' זהו לפ " מ דמפרש דרבי ארישא קאי בבאו מאליהן ולא היה שכיר שבת וסובר דבמועד אין שוכרין אותם לכתחלה אבל באו מאליהן מותר לתת שכר ובי " ט מזונות וכ " כ הרב המגיד בפ " ח מהלכות י " ט בשם רש " י ומביאו ב " י אבל בפרש " י שלנו נראה דקאי רבי אהיה שכיר שבת וכו' ובמועד שוכרין אותו לכתחלה וכן נראה מדברי הרמב " ם כמו שפי' לשם ה " ה ומביאו ב " י ובי " ט יכול ליתן לו שכר מזונו כתב נ " י פי' דלאחר י " ט יתן לו שכר מזונו וכו' כלומר אבל בי " ט לא יאכל עמו דהא אין מזמנין עו " ג בי " ט וכ " כ הרא " ש לשם בשם הראב " ד והשיג עליו הרא " ש דאין אסור אלא לזמנו לעו " ג שהוא רוצה לכבדו ומרבה מנות בשבילו אבל בעו " ג שהוא שלוח אצלו מותר להאכילו וכמ " ש לעיל בסי' תקי " ב ולכן כתב רבינו כאן בסתם מותר בי " ט לתת לו מזונות :
Orach Chayim.538.1.1 מי שלקט זיתיו וכו' נראה דמ " ש בכל ספרי רבינו ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד כגון שהיה סבור כו' הוא טעות נפל בספרים והשורות צריכין להיות מהופכות וכצ " ל ואירעו אונס שלא היה יכול לדורכו עד שהגיע המועד או כגון שהיה סבור שהיה יכול לשהות עד אחר המועד ואירע דבר שאינו יכול לשהות או שאירע שום אונס קודם המועד דורך זיתיו וענביו כדרכו וכו' ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד ומותר לזפת וכו' דמכוין מלאכתו במועד דאסור היינו דוקא דיודע דיצטרך לעשות מלאכתו במועד ואינו עושהו קודם המועד אלא ממתין עד המועד שיהי' פנוי כמ " ש במרדכי ספ " ק דמ " ק וכמ " ש הגה " ת מיימוני להדיא אבל היה סבור שיכול לשהות עד אחר המועד ואירע אונס קודם המועד מותר לעשות במועד כל מה שצריך וכ " כ במרדכי וכן פסק בש " ע ופשוט הוא ומ " ש ומכניסין לחביות וסותמן ה " א במשנתינו ר " פ מי שהפך ר' יוסי אומר זולף וגומר וגף כדרכו אבל במקצתה כתוב זולף וגומר כדרכו וכן הוא בפרש " י שבאלפסי ובנ " י דלא גרסינן וגף גבי זיתים משום דאין דרך לעשות לזיתים מגופה דאפילו הניחם מגולה לא פסדי אבל בל " א פי' דגרסינן ליה משום דאיכא פסידא כשמוליכין אותו ממקום למקום בלא מגופה שניתז השמן ונשפך לארץ ועוד אפילו כשעומד במקומו נמי צריך לכסות שלא יכנסו לתוכו שרצים או יפול לתוכו דברים המאוסים ויתקלקל השמן אלא מיהו לפי זה לא היה צריך לתקן מגופה דהיה מספיק בכיסוי מועט אלא דאיכא למימר דצריך מגופה שלא יפיג השמן טעמו ויתקלקל דאעפ " י דשמן שהניחו מגולה לא מתקלקל שמא כשהוא חדש מתקלקל כל זה כתבו התוס' לשם בדבור ראשון : ומותר לזפת בין החביות בין כלים קטנים שהם לשתייה כלומר בין החביות שהם גדולים וכו' ובמקצת ספרים כתוב בפירוש בין חביות גדולות ובין קטנות שהם לשתייה והוא פלוגתא דאמוראי לשם לשמואל חיישינן לטרחא יתירא ולכן קטנות מותרות דליכא טירחא אבל גדולות אסורים ולרב דימי מנהרדעא חיישינן לפסידא ובגדולות איכא פסידא יתירא אי לא זפתם משום דנפיש יינם וזה שאמר רבינו ויש אוסרים בקטנים וכו' דפוסקים כרב דימי דבתרא הוא אבל רוב פוסקים פסקו הלכה כדברי שניהם להקל וכדעת הרא " ש :
Orach Chayim.539.1.1 כל סחורה וכו' עד אסור לתבוע דמיה ספ " ק דמ " ק סוף ( ד' י ) אמר רבא פרקמטיא כל שהוא אסור א " ר יוסי בר אבין ובדבר האבוד מותר . רבינא הוה מסיק זוזי בבני אקרא דשנותא אתא לקמיה דרב אשי א " ל מהו למיזל האידנא עלייהו א " ל כיון דהאידנא משכחת להו וביומא אחרינא לא משכחת להו כפרקמטיא האבוד דמי ושרי ומשמע ליה לרבי' מדברי הרא " ש לשם ומביאו ב " י דלא יתכן לאסור משום פרקמטיא אלא משא ומתן של סחורה כגון סחורה שנמכרה לפני המועד ומקבל דמיה במועד א " נ המלוה לו מעות לפני המועד ומקבל סחורה בפרעון דמיה במועד דאיכא משא ומתן של סחורה או בתחלה או בסוף אבל אם לפני המועד הלוה לוה מעות ומקבל מעותיו מן הלוה במועד פשיטא דשרי אפילו אינו דבר האבוד ולא על זה שאל רבינא לרב אשי ודלא כמה שהבין ב " י דאם מכר לו סחורה לפני המועד דשרי לקבל דמיה במעות במועד וכן פסק בש " ע דליתא אלא כמו שמבואר במ " ש רבינו שזה אסור :
Orach Chayim.539.2.1 ואם יש לו סחורה וכו' שם מימרא דר " י בר אבין שהבאתי בסמוך וע " פ דברי הרא " ש דוקא היכא דיפסיד מן הקרן :
Orach Chayim.539.3.1 ומ " ש דמותר למכור אם על ידי כך יוציא יותר לשמחת י " ט כתב ב " י דאינו מותר אלא במי שיש לו מעות מועטים דאילו היה לו מעות בריוח היה מוציא יותר לשמחת י " ט אבל מי שיש לו מעות הרבה שיוכל להוציא לשמחת י " ט בלא מכירה לא הותר לו למכור כדי שיוציא עוד יותר ודבריו נכונים וכן פסק בש " ע :
Orach Chayim.539.4.1 וכן אם באו שיירות וכו' שם כתב הרא " ש כך על פי הירושלמי וכ " כ הרמב " ם בפ " ז מה' י " ט וכ " כ סמ " ג ורוב פוסקים ודלא כהרמב " ן ודלא כמ " ש המרדכי בשם ר " ת לאיסור פסק ב " י הלכה למעשה להיתר וכן בירידים מותר למכור ולקנות כיון שקבועים מזמן לזמך אבל ביומא דשוקא שהוא יום אחד בשבוע אסור וכן פסק בש " ע ועיין בב " י שהאריך :
Orach Chayim.539.5.1 אבל מציאה אסור וכו' כתב ב " י דלא דמי לשיירא דמותר כיון דאינה מצויה תמיד דהתם ודאי חשיב דבר האבד כיון דפרקמטיא היא ודעתם של ב " א עליה להרויח ממנו פרנסתם אבל מציאה אינה מצויה כלל ואין דעתם עליה כלל לא חשיב דבר האבד א " נ מליחת דגים הוה מלאכה ואיכא טירחא לא שרינן לה משום רווחא ועי " ל מציאה ליכא פסידא אלא רווחא בעלמא היה אבל פרקמטיא ביטול דידה פסידא היא וע " ש :
Orach Chayim.539.6.1 מי שמלוה לחבירו וכו' נראה דאפילו לחבירו דאיכא למיחש שיערימו יחד ואפ " ה מותר ורבינו נמי לא השיג על זה אלא במלוה לחבירו לפי שהם יערימו וכו' וכ " כ בהג " א בשם א " ז להתיר במלוה לעו " ג :
Orach Chayim.539.7.1 אבל יותר מכדי שתייתו לא יקנה דהו " ל כקונה סחורה להרויח דאסור מיהו אם הוא בענין שיגיע לו ריוח גדול שאינו מצוי לו אח " כ כדי להרויח בו כל כך דמי לשיירות ושרי לקנות יותר מכדי שתייתן וכן נראה מדברי ב " י וכ " כ בהגהת ש " ע :
Orach Chayim.539.8.1 ואם הוא מוכר ירק וכו' שם רב הונא שרי להו להני כרופייתא למיזל לזבוני כי אורחייהו בשוקא ואותבוה מדתניא ערב י " ט האחרון של חג מוציא ומעטר את שוקי העיר בפירות בשביל כבוד י " ט האחרון מפני כבוד י " ט אחרון אין שלא מפני כבוד י " ט האחרון לא לא קשיא הא בפירי הא בתבלין פירש " י בתבלין מוכר כדרכו כגון כרו' וכרשינין הכל יודעין דלצורך המועד הן וליכא חשד' שאין ראויין להתקיים הלכך אפילו בפרהסיא מותר עכ " ל נראה דהני כרופייתא פירושו מוכרי כרוב וכרשינין שאינן ראויים להתקיי' ועל פי פירוש זה כתב רבינו ואם הוא מוכר ירק וכו' אבל התו' בשם הר " פ הקשה על פירש " י שפי' תבלין כרוב וכרשינין דאינן תבלין וכתב בשם הערוך דפירוש כרופייתא מוכרי מיני בשמים וא " כ מה שנמצא בפירש " י שלנו כרופייתא מוכרי בשמים אינו מפירש " י אלא הגה " ה היתה כתובה בגליון והכניסוה הסופרים בפנים אבל רבינו נמשך אחר פרש " י שהרי לא כתב דתבלין שהן בשמים מותר למכור כדרכו אלמא דס " ל דפי' תבלין הוא ירק כגון כרוב וכרשינין ונראה דדעת רבינו דפרש " י עיקר דלשון תבלין משמעו בשמים ומשמעו נמי כל מה שנותנין בקדרה לתקן התבשיל כל דבר שהוא תיקון לדבר אחר נקרא תבלין וכיון דהכא צריך לפרש דמותר כדרכו לפי שאין ראויין להתקיים א " כ בע " כ ירק הוא ונקרא תבלין לפי שהכרוב והכרשינין הם מתקנין התבשיל שנותנין טעם בתוכו כמו בצל וקפלוט גם הרי " ף והרא " ש והרמב " ם לא כתבו אלא תבלין בסתם כלשון הגמרא ואפשר דגם הם תופסים פרש " י וקושיית התוס' בשם הר " פ אינה קושיא דלשון תבלין לפעמים פירושו בשמים ולפעמים פירושו מיני ירקות שמתקנים בהם הקדרה וכמו שפירש " י בחומש על תובל קין שתבל והתקין אומנות קין מיהו במרדכי הארוך מפרש דתבלין היינו בשמים דמותר למכור בפרהסיא לפי שדרכו ליקח לצורך המועד ואעפ " י שהן דברים המתקיימים עד החול שרי ודוקא פירות וכסות וכלים דברים המתקיימים עד החול לא שרי אלא בצינעא כיון דאית בהו תרתי חדא שאינו ניכר כל כך שהוא לצורך המועד אידך שהן דברים המתקיימים עד החול אבל דברים שאין מתקיימים אפילו אינו ניכר שהוא לצורך המועד . א " נ דברים המתקיימים וניכר שהוא לצורך המועד כגון בשמים שרי והכי נקטינן :
Orach Chayim.539.9.1 ומ " ש ועי " ט האחרון וכו' כתב ב " י דמשמע מדברי הרמב " ם דלא התירו לעטר השוק בפירות אלא בערב י " ט האחרון של חג הסוכות מפני כבוד הרגל דרגל בפני עצמו הוא אבל לענין למכור בפרהסיא מותר אף בי " ט האחרון של פסח עכ " ל אבל מדברי רבינו משמע דאף לעטר השוק בפירות מותר אף בערב י " ט האחרון של פסח והכי משמע פשטא דלישנא דסתמא דתלמודא דהביאו הרי " ף והרא " ש ולא חילקו כלל :
Orach Chayim.539.10.1 ואין לוקחין בתים ואבנים וכו' כך היא גירסת הרי " ף והרא " ש וכתב בהגהת אשיר " י וצריך לאבנים כגון שהיה כותלו רעוע דסותרו ובונהו בי " ט והתירו סופו משום תחילתו עכ " ל אבל בסדר המשנה לא גרסינן אבנים וכן הרמב " ם ספ " ז לא הזכיר אבנים אלא בתים ועבדים ובהמה :
Orach Chayim.540.1.1 בנין אפי' כל שהו אסור וכו' משנה וגמרא פ " ק דמ " ק ( דף י ) ומשמע מדברי רבינו דכל שהוא מסוכן ונוטה ליפול מותר לסותרו ולחזור ולבנותו אפי' אינו נוטה לר " ה וכ " כ נ " י בשם הראב " ד דל " ג נוטה לר " ה וכ " כ ה " ר ירוחם ומביאו ב " י והא דמחלק במרדכי לשם בין סמוך לר " ה דאסור לסתור ולבנותו אפי' רעוע וגוהה ולא התירו לסתור ולבנו' אא " כ גוהה לר " ה מפני סכנת נפשות אין זה אלא בסמוך לר " ה ולא לר " ה בעצמה דמסתמא ליכא סכנת נפשות בסמוך לר " ה שאין שם עוברים ושבים מיהו ודאי לאו דוקא לר " ה . אלא ה " ה בגוהה למבוי או לחצר דאיכא נמי עוברים ושבים מבני המבוי או מבני החצר ואיכא נמי סכנת נפשות דמותר לסותרו ולבנותו ומש " ה אפי' סמוך לר " ה דליכא עוברים ושבים היכא דאיכא למיחש לגנבי שבאים על עסקי נפשות כתב המרדכי דמותר לסותרו ולבנותו כ " ש בגוהה למבוי ולחצר דאיכא סכנה כמו בגוהה לר " ה ולא אמר המרדכי דאסור בסמוך לר " ה אלא בדוכתא דליכא עוברים ושבים כגון בכונס לתוך שלו אי נמי בקרן זוית סמוך לר " ה ואין כאן מחלוקת דלא כמה שהבין ב " י דאיכא מחלוקת בין המרדכי ובין נ " י וה " ר ירוחם דליתא אלא כדפי' .
Tur Orach Chaim, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .