← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 3,976 sections
Orach Chayim.492.1.1 נוהגין באשכנז כו' התו' בסוף קידושין כתבו שי " א . שלכך נהגו להתענות משום הא דאמרינן לשם סקבא דכולה שתא ריגלא :
Orach Chayim.493.1.1 נוהגין בכל המקומות כו' עד וכזה הורו הגאונים נראה לי דאין חילוק בין נישואין של מצוה כגון שאין לו אשה ובנים לנשואין שאינו של מצוה דבאבלות ישנה כזו שאינה אלא מנהג לא חילקו ביניהם וכך נהגו . ומה שכתב יש מקומות שנהגו שלא להסתפר כלומר בענין נשואין נהגו בכל המקומות איסור אבל בתספורת יש מקומות שנהגו איסור ויש מקומות שנהגו היתר ועכשיו נוהגין כל המקומות שלא להסתפר :
Orach Chayim.493.2.1 ומ " ש ויש מסתפרין מל " ג בעומר ואילך שאומרים שאז פסקו מלמות כתב בית יוסף דאין מסתפרין אלא ביום ל " ד אבל בל " ג עצמו נוהגין איסור והיינו טעמא דאיתא במדרש דט " ו ימים קודם עצרת פסקו מלמות ונשארו ל " ד יום שמתו בם לפיכך נוהגין אבלות כל ל " ד יום . ומה שאין נוהגין איסור ביום ל " ד גופיה ה " ט דמאחר שנוהגין אבלות בליל ל " ד ומקצת היום בהתחלתו אמרינן מקצתו ככולו ולפי זה אין להסתפר כ " א ביום ל " ד עצמו אחר שהתחיל עמוד השחר ולא בלילה שלפניו ולפי דעת זו כל ל " ג אסור אף בר " ח אייר ועיין בדבריו . אבל במדינות אלו נוהגין להסתפר ביום ל " ג עצמו וה " ט לפי שאנו תופסין עיקר כדברי התוספות שכתבו האחרונים משמם שלא מתו אלא בימים שאומרים תחנה בהם ונמצא שלא מתו בז' ימי הפסח ובז' שבתות ובשני ימים של ר " ח אייר ובר " ח סיון שהם י " ז ימים אלא שמאחר שאי אפשר לז' ימי הפסח בלא שבת נמצא שאינם רק י " ו ימים שלא מתו בהם נשארו ל " ג שמתו בהם לפיכך נוהגין אבלות ל " ב יום ומסתפרים בל " ג עצמו מטעם שנתבאר דמקצתו ככולו ואין מסתפרין אלא בל " ג עצמו ביום ולא בלילה שלפניו : ולפי טעם זה של תוספות כאשר כתבנו נתפשטו שני המנהגים יש מקומות שאין מסתפרים עד ל " ג ומל " ג ואילך ול " ג עצמו בכלל מסתפרין כדפי' ויש מקומות שמסתפרים עד ר " ח אייר ור " ח אייר בכלל אבל אח " כ אין מסתפרים עד עצרת רק בל " ג בעצמו לחוד מסתפרין וה " ט דעד ר " ח אייר ור " ח אייר בכלל איכא י " ו ימים ונשארו ל " ג שמתאבלים בהם ולפיכך מסתפרים בל " ג עצמו משום דמקצתו ככולו כדפרי' וממילא דאף בר " ח סיון אין להסתפר לפי מנהג זה עיין בדרשות מהרי " ל . וכתב בהגה' ש " ע ולא ינהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ומקצת מנהג זה משום לא תתגודדו וכל שכן שאין לנהוג היתר כשתיהן עכ " ל ופשוט הוא ומשמע דכל זה אינו אלא לענין תספורת אבל לענין נישואין כבר כתב רבינו שנוהגין בכל המקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת דמשמע דאין היתר בעולם לישא אשה בכל הימים הללו אכן ב " י כתב דלמאי שכתב רבינו ויש מסתפרין מל " ג ואילך לדידהו נמי מותר לישא אשה כיון דפסקו אז מלמות למה יהא אסור לישא אשה וכ " כ ה " ר אבודרהם ורבינו שלא הזכיר אלא שמסתפרין נקט חדא מינייהו עכ " ל וכך פסק בש " ע וממילא לפי מנהגונו נמי כל מקום ומקום לפי מנהגו באיזה יום שמותר להסתפר מותר נמי לישא אשה וכ " כ במנהגים דמהר " א טירנא שעתה נוהגין גם לישא אחר ל " ג כמו שמסתפרין מל " ג ואילך וממילא לאותן שמסתפרין עד ר " ח אייר ור " ח אייר בכלל מותרים נמי לישא אשה באותן הימים : וצריך להתישב במ " ש בהגהות דמנהגים דאיתא במנהגי דור " א דכשחל ר " ח אייר בשבת אז נושאין בו דממ " נ אם נהגו לשם היתר עד ר " ח אייר ור " ח אייר בכלל מאי איריא בשבת אפילו אינו שבת נמי ואם לא נהגו היתר עד ר " ח אייר אלא מל " ג ואילך אפי' כשהוא שבת נמי לא . ונראה לי דודאי לא נהגו היתר אלא מל " ג ואילך אלא דמ " מ ס " ל דבחל ר " ת אייר בשבת מאחר דמיתוספ' שמחה ביום השבת שהוא שבת ור " ח אין להחמיר באבילות ישנה כולי האי ונושאין בו ואע " ג דאין נושאין בר " ח אייר דעלמא שאינו של שבת מ " מ בחל בשבת נושאין בו כנ " ל והכי נקטינן ודו " ק : כתוב בדרשות מהרי " ל אם חל ל " ג בעומר ביום א' אינו מותר לגלח בע " ש שלפניו וע " ש הטעם . אבל מהרי " ו התיר והביא ראיה מרחיצה דשרו כה " ג באבל לפי שאינו אלא מנהג וגילוח דספירה נמי אינו אלא מנהג ולא עדיף מרחיצה דהתם : וכתב מהרש " ל דכן עיקר וכ " כ בהגהו' ש " ע דכן נוהגין :
Orach Chayim.495.1.1 בחדש הראשון כו' כתב ב " י אף על גב דקרא קמא בערב פסח קאמר הביאו כאן להוכיח ממנו דקרא דבט " ו לחדש ניסן קאמר :
Orach Chayim.495.2.1 ומ " ש ותנן אין בין כו' נראה דהביא המשנה משום דמפשטיה דקרא לא משמע שיהא מותר ביום טוב מלאכת אוכל נפש לישראל עצמו אלא על ידי אחרים כמו שאמר יעשה לכם דמשמע ע " י אחרים כמו שכתב בסמ " ג תחלת הלכות יום טוב על פי המכילתא לכך הביא המשנה דתני סתמא אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד שפירושו שאוכל נפש בלבד הוא שמותר ביום טוב ומשמע דלגמרי מותר אף לישראל עצמו והיא המשנה דפרק קמא דמגילה לענין מלאכה דאורייתא אבל המשנה דפרק משילין אינה אלא לענין שבות כמו שפי' התו' לשם ומש " ה הוסיף רבינו על לשון המשנה ואמר שמותר בי " ט לומר דאהא ליכא מאן דפליג דמותר לגמרי כדפי' וקרא דיעשה לכם צריך לומר דמשמעו בין ע " י עצמו בין ע " י אחרים בין עכו " ם ובין ישראל חברך וכדאיתא במכילתא . ואח " כ תיקן וכתב וחוץ מהוצאה והבערה כו' לאורויי לן דלשון אין בין וכו' דמשמע דוקא אוכל נפש ותו לא לא קי " ל הכי דטובא איכא בינייהו גם הרי " ף והרא " ש בפ' משילין הביאו המשנה כצורתה ואח " כ תקנו ע " פ סוגיית הגמרא דלאו דוקא אוכל נפש . ועוד יראה לומר דמה שהוסיף רבינו וכתב שמותר בי " ט בא להורות לנו דדוקא לענין איסור קאמר דאין בין י " ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד שמותר בי " ט ובשבת אסור אבל יש ביניהם שזה בסקילה וזה בלאו וכמ " ש התו' בפ " ק דמגלה :
Orach Chayim.495.3.1 ומ " ש וחוץ מהוצאה והבערה שמותר כו' כ " כ גם הרמב " ם בפ " א והוא מדתנן בפ " ק דביצה בש " א אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את הס " ת לר " ה וב " ה מתירין . ואסיקנא בגמ' דפליגי במתוך וכו' ואמרי' תו התם דהכי נמי פליגי בהבערה שלא לצורך וידוע דהלכה כב " ה :
Orach Chayim.495.4.1 ומ " ש ובלבד שיהא בהן צורך קצת זו היא דעת התוס' בשם ר " ח ור " ת דלא כפרש " י והרמב " ם ז " ל ויתבאר בסי' תקי " ח . ואיכא למידק מאי איריא הוצאה והבערה כל שאר מלאכות נמי הותרו במתוך לב " ה כדאיתא להדיא בפ " ק דביצה לענין שחיטת עולת נדבה בי " ט ופירשו התוס' דאיכא נמי צורך י " ט בשחיטתה שלא יהא שולחנך מלא ושלחן רבך ריקם כדמוכח בפ' שני ובפ " ק דכתובות נמי שרינן חבורה בי " ט במתוך וכו' ופשיטא דה " נ בכל שאר מלאכות שהרי כולן היה בכלל ל " ת כל מלאכה והותרה לצורך אוכל נפש ומתוך שהותרו לצורך הותרו נמי שלא לצורך ואפי' בנפל ביתו בי " ט כתבו התוס' פ' המצניע ( שבת דף צ " ה ) בד " ה ומנורה דמדינא הוה שרי לבנות דמתוך שהותרו בנין לצורך אוכל נפש דמגבן הוי משום בונה הותרה נמי שלא לצורך אלא דאסור מדרבנן משום דהוי עובדא דחול ונ " ל דאה " נ שכל המלאכות הותרו במתוך אם יש בהן צורך שמחת י " ט ומה שהזכיר רבינו הוצאה והבערה לחוד היינו בזמן הזה כל שחיטה היא לצורך אוכל נפש או שלא לצורך כלל דשחיטת עולה ליכא האידנא ובנין בית כבר כתבו דאסור משום עובדא דחול וכ " כ המרדכי בפרק אין צדין ואפייה ובישול וכיוצא בהן לא תמצא בהן שלא לצורך אוכל נפש אם לא שאופה ומבשל לכלבים שאין בזה צורך שמחת י " ט כלל משא " כ הוצאה והבערה שתמצא בהן לעולם אף שלא לצורך אוכל נפש ויש בהן שמחת י " ט כמו שיתבאר לקמן בסימן תקי " ד ותקי " ח אבל להרמב " ם שמתיר ד " ת אפילו אינו לצורך כלל במתוך וכו' עדיין הקושיא במקומה עומדת למה נקט בלשונו הוצאה והבערה יותר משאר מלאכות דדמי להו כגון שחיטה ואפייה ובישול הלא בכולן אינו לוקה מטעם מתוך וכו' וה' המגיד כתב ע " ז מה שכתב ומביאו ב " י עיין עליו וצל " ע . ולהרמב " ם דמתיר במתוך אפי' שלא לצורך כלל אם כן אמאי כתב דהבונה בי " ט לוקה הלא מדהותר מלאכת בנין לגבן בי " ט לצורך אוכל נפש ד " ת הותרה שלא לצורך כלל :
Orach Chayim.495.5.1 ומ " ש וקצירה כו' עד ובירושלמי מסמיך להו כולהו אקראי כ " כ הרא " ש בר " פ א " צ ולאפוקי ממאי דמשמע מתוך פי' רש " י לשם דצידה אסורה ד " ת כיון דאפשר מעי " ט וכן הבין הרמב " ן בספר המלחמות מפרש " י והשיג עליו כמו שהשיג עליו הרא " ש דבאוכל נפש ממש אין לחלק בין אפשר ללא אפשר ולעד " נ כדי ליישב דברי רש " י דגם הוא מודה דמדאורייתא שרי ומ " ש וז " ל ואף על גב דשחיטה ואפייה ובישול מאבות מלאכות הן והותרו לצורך יום טוב ה " ק דאף על פי דאבות מלאכות הן ואפייה לא אחמרו בה רבנן והותרו לצורך מצוה ובצידה אחמרו בהו רבנן טעמא דמילתא משום דשחיטה אי אפשר מעי " ט פן יתחמם ויסריח אבל צידה אפשר לצודו מבע " י ויניחנו במצודתו במים ולא ימות ולמחר ישלהו הלכך אחמרו בהו רבנן . מיהו הר " ן ז " ל לא נעלם ממנו שכך אפשר לפרש דברי רש " י ואעפ " כ השיג עליו ואמר דאם כן אם עלתה מצודתו מעי " ט ריקנית יהא מותר לצוד בי " ט שהרי אי אפשר ואין זה השגה דרש " י ז " ל ס " ל דחכמים השוו מדותיהם וכיון דעל הרוב אפשר לצוד מעי " ט לא התירוהו כלל ומה " ט נמי אסרו כל לקיטה בי " ט אפילו בתותים ותאנים שנפסדין כשנלקטו מעי " ט כדי שלא לחלק בין לקיטה ללקיטה משא " כ בשחיטה ואפייה ובישול דלא תמצא כל עיקר שלא יהא נפסד אם עשאן מעי " ט ומה שהשיג עוד וכתב שהדגים שניצודו נפסדין אע " פ שעומדין במים במצודה לא ידענו מי הגיד לו להרב זה מיהו אין אנו צריכין לכל זה דאפשר דרש " י ס " ל דבאוכל נפש ממש נמי לא שרו ד " ת אלא בשלא אפשר מעי " ט כמו שיתבאר בסמוך בדברי הסמ " ג בס " ד :
Orach Chayim.495.6.1 ומ " ש בשם ר " י שהוא פי' הטעם לפי שאדם רגיל לקצור שדהו כו' אף על גב שהרא " ש לא כתב פירוש זה בשם ר " י כבר אפשר שראה כן כתוב בתוס' ר " י והכי משמע מדברי התוספות בפרק המצניע ( שבת דף צ " ה ) שכתבו ז " ל ומיהו תימא לר " י כיון דמותר לגבן בי " ט מן התורה אפילו באפשר אפילו לא יהא מותר מדרבנן אלא בדלא אפשר א " כ נפל ביתו בי " ט יהא מותר לבנותו ביום טוב דמתוך וכו' וי " ל דאסור מדרבנן דהוי עובדא דחול כי היכי דאסורה טחינה והרקדה ביום טוב עכ " ל אלמא דס " ל לר " י דטחינה והרקדה אינה אסורה אלא משום עובדא דחול אך קשה ממ " ש הסמ " ג וז " ל אומר ר " י בר שמואל דמכשירין דין הוא שיהיו מותרין מן התורה בכל ענין אם לא מיעט רחמנא הוא שהרי כך יהיו טובים אם נעשים מאתמול כאילו נעשו היום אבל אוכל נפש ודאי אסור מן התורה אלא בדבר המתקלקל אם נעשה אתמול ולהכי גזרינן בפירות הנושרין גזירה שמא יתלוש ובמשקין שזבו גזירה שמא יסחוט מפני שתלישה וסחיטה אסורין מן התורה בדבר שאינו מתקלקל אם נעשה מאתמול שאם נאמר שתלישה וסחיטה עצמה אסורין מדרבנן גזירה י " ט אטו שבת א " כ היא גופיה גזירה ואנן ניקום וניגזור גזירה לגזירה עכ " ל וידוע דסתם ר " י הוא ר " י בר שמואל ואפשר ליישב דס " ל לר " י דדוקא אותה תלישה וסחיטה שלא היה מתקלקל אם נעשו מעי " ט אסורין מן התורה בי " ט אבל בדבר המתקלקל היה מותר ד " ת ואפ " ה אסרוהו חכמים משום דילמא מימנע משמחת י " ט נ " ל . וצ " ע דלהרמב " ם ושאר גאונים דאוכל נפש ממש שרי לגמרי ד " ת ואפי' אפשר מעי " ט א " כ מאי קאמר תלמודא בריש פ " ק דביצה גבי ביצה גזירה שמא יתלוש ושמא יסחוט היא גופיה גזירה וכו' וכמו שהקשה התוס' לשם וצריך לומר מאחר דאסמכוה אקרא הוי כמו איסור דאורייתא ממש וגזרו עוד אף ביצה אטו הך ואעפ " י שהיא גופיה אינה אלא גזירת חכמים . כתב ב " י ע " ש הכל בו שי " א שאין איסור מחמר בי " ט רק בשבת שפרט לך בה הכתוב ונראה שטעמו מפני שבי " ט אינו אסור אלא מה שהוא אב מלאכה דהוי בכלל כל מלאכת עבודה לא תעשו . וכן מוכח בירושלמי לענין הבערה דאיכא מ " ד דהבערה שלא לצורך אסור ביום טוב משום דהבערה היתה בכלל שאר מלאכות ולחלק יצתה ואיכא מ " ד דמותר משום דסבר דהבערה ללאו יצתה ולא הוי אב מלאכה . והתוס' בפרק שני די " ט ( דף כ " ג ) הביאו הך ירושלמי וכן שאר מחברים הביאו וא " כ מחמר דלכ " ע אינו מאבות מלאכות מותר בי " ט וכן עיקר דלא כסברת המחמירין שבכל בו וכן מבואר בהרמב " ם וסמ " ג שכתבו דאין מוציאין משא על גבי בהמה בי " ט שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול אלמא דד " ת אין איסור בשביתת בהמתו ובמחמר כדפרי' ודלא כמ " ש בב " י ודין שביתת הבהמה בי " ט כתוב לעיל סי' רמ " ו :
Orach Chayim.495.7.1 ויש דבר שהחמירו בו יותר מבשבת כגון באיסור מוקצה וכו' פי' דאע " ג דבפ' מי שהחשיך פליגי רב אחא ורבינא והלכה כדברי המיקל דבמוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כר " ש לבר ממוקצה מחמת איסור דדחייה בידים מכל מקום בי " ט פסק כר' יהודה לפי שהוא קל כו' וכדרב נחמן דמוקים לסתמא דמתניתין הכי בריש פ " ק דביצה ואע " ג דפליגי עלה רבה ורב יוסף ורב יצחק אפ " ה פסק כר " נ לפי שהסוגיות לשם מוכיחות כר " נ דהלכה כר " י בי " ט ועיין במ " ש האלפסי בסוף מסכת ביצה :
Orach Chayim.495.8.1 ומ " ש וכ " כ בשאלתות באגודה ובמרדכי בפ " ק דביצה כתוב דהשאלתות פוסקין כר " ש בין בשבת בין בי " ט :
Orach Chayim.495.9.1 ומ " ש אלא שר " ת היה מחלק כו' אע " ג דהרא " ש והסמ " ג והמרדכי כולם כתבו בשם בה " ג שהיה מחלק בזה מ " מ כתבו רבינו בשם ר " ת מפני שמבואר מדבריו דבכל נולד אסור בין בשבת בין ביום טוב ואפילו קורה שנשברה הו " ל נולד ואסור כדכתב הסמ " ג בשמו ליישב הסתם משנה דאין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה בי " ט שמביא רב נחמן ממנה ראייה דהלכה כרב יהודה ביום טוב וכתב הוא ז " ל דלא סתם לן כמותו אלא בנולד דקורה שנשברה הוי נולד כמו שברי כלים ומה שאין מבקעין עצים מן הקורות זהו משום מוקצה מחמת חסרון כיס דאפי' ר " ש מודה אבל בה " ג לא כתב דנולד אסור אלא כגון שברי כלים בי " ט כמו שהעתיק הסמ " ג לשונו ממש ולפיכך כתב רבינו חילוק זה על שם ר " ת להורות חומרא בכל נולד שבעולם ועל זה כתב וכן ר " ח וכו' כלומר דגם הוא אוסר בסתם כל נולד בעולם אלא שבזה חולק אר " ת דלר " ת אסור הנולד אף בשבת ולר " ת אינו אוסר הנולד אלא בי " ט ועוד דלר " ח אסור בי " ט מוקצה מחמת איסור ולר " ת מותר . וכ " כ הרא " ש לשם על שם ר " ח כנ " ל וב " י פי' לפי שהרא " ש דחה ראיית בה " ג ולא דחה ראייה ר " ת על כן הזכיר דברי ר " ת לבד ואין זה מתקבל דאף על פי שהראייה נדחה מ " מ עיקר דבריו לא נדחו והיה לו לכתוב עיקר הדין על שם בה " ג כמ " ש משם ר " ת אבל למאי דפרי' ניחא ותדע שהרי אף ר " ש מודה בנולד דאסור כמ " ש רבינו להדיא בסי' תצ " ח באפר שהוסק בי " ט דחשוב כנולד ואסור אף לר " ש וא " כ למה כתב דבנולד פסק ר " ת כר " י אלא ודאי דבכל נולד קאמר דפסק ר " ת כר " י דאילו לר " ש אינו אסור בנולד אלא בנולד בו הוא דבר חדש ממש :
Orach Chayim.495.10.1 ומ " ש בשם ר " ת דבמוקצה מחמת איסור פסק כר " י בי " ט אע " ג דבשבת נמי הלכה כר " י במוקצה מחמת איסור כדפרי' מכל מקום יום טוב חמיר טפי דאילו בשבת אינו אסור אלא מוקצה מחמת איסור דדחייה בידים אבל בי " ט במוקצה מחמת איסור גרידא נמי אסור :
Orach Chayim.496.1.1 ואנו שעושין שני כו' וכן לכחול וכו' בפ " ב דביצה בעא מיניה רב אשי מאמימר מהו לכחול את העין ביום טוב היכא דאיכא סכנה לא מיבעיא לי דאפילו בשבת שרי כי קא מיבעיא לי סוף אוכלא ופצוחי עינא ופי' רש " י שקרוב להתרפאות הוא ואינו כוחל אלא להגיה מאורתו . ומסקנת הגמרא כאשר פסק רבינו . והרמב " ם ז " ל כתב וכן מותר לכחול את העין ביום טוב שני ואף על פי שאין שם חולי נראה מדבריו שהוא ז " ל מפרש דתרתי קא מיבעיא ליה חדא סוף אוכלא דהיינו בחולי שאין בו סכנה ופצוחי עינא היינו דליכא חולי אלא להנאת הגוף אבל מדברי שאר כל המפרשים יראה כפירוש רש " י דלא מיבעיא ליה אלא בחולי שאין בו סכנה ומשום צערא ואהא מסיק דשרי ביום טוב שני אבל כשאין שם חולי אסור וכך משמע מדברי רבינו והכי נקטינן :
Orach Chayim.496.2.1 ומ " ש ובשני מותר אפילו על ידי ישראל וכו' שם אמימר שרא למיכחל עינא בי " ט ב' של ר " ה וכתב האלפס דלית הילכתא כוותיה דקי " ל קדושה אחת היא אבל בי " ט ב' של גליות מותר וכ " כ הרא " ש ושאר מחברים אבל באגודה כתב על דברי האלפס וז " ל אבל בתוספות אסור לישראל אפי' בי " ט ב' של גליות אך מתיר לומר לא " י עכ " ל :
Orach Chayim.497.1.1 אין צדין דגים מן הביברין בי " ט ואין נותנין לפניהם מזונות משנה ר " פ א " צ ופרש " י דדגים אפשר להם בלא מזונות שהם אוכלין שרשי העשבים וקרקע וגדול אוכל את הקטן ולפי דבריו אף במקום שהם ניצודין ועומדין כגון באמת המים דבסמוך לא יתן לפניהם מזונות וה " ה להיפך כשהם בביבר קטן העשוי מחיצות כל סביביו ואין להם לא שרשי העשבים וקרקע וכולם דגים גדולים מותר ליתן לפניהם מזונות אף על פי שאסור ליקח מהם בי " ט והתוספות הקשו על פירושו מסוגיית הגמרא וכתבו דהא בהא תליא דאם צידה מותרת מותר נמי ליתן לפניהם מזונות בי " ט וכשהצידה אסורה אין נותנין לפניהם מזונות בי " ט גזירה שמא יצודם ומדברי רבינו בסמוך גבי חיה ועוף מבואר דס " ל כפי' התוס' ולכך כתב דבמחוסרין צידה אסור לצודן וליתן לפניהם מזונות וכשאינן מחוסרים צידה מותר לצודן וליתן לפניהם מזונות דאלמא דהא בהא תליא דאילו לפירש " י לעולם נותנין לחיה ועוף מזונות אפילו במחוסרין צידה דלא אפשר להם בלי מזונות בימי החורף ואף בימי הקיץ במקו' דריסת בני אדם שאין עשבים עולין בו כמו שפרש " י במשנה :
Orach Chayim.497.2.1 ואם סתם אמת המים כו' מימרא דרב בפרק א " צ ומוכח בגמרא שאינן צריכין זימון אחר דמעשה דסתימת המים חשיב זימון גמור וזהו שהרי " ף והרא " ש והרמב " ם כתבו בסוף מימרא זו דהא כבר ניצודו מעי " ט והו " ל מוכנין ורבינו ז " ל קיצר מלבאר דהו " ל מוכנין מפני שלא בא בכאן לפרש אלא דין צידה ולפיכך כתב בסתם דאם סכר אמת המים מותרין דאין בהם איסור צידה וכיון דמותרין בעל כרחך צ " ל דבסתימת המים הו " ל מזומנים וא " ת כיון דרבינו ז " ל פסק בסתם דאין צדין דגים מן הביברין ומשמע דאפילו בביבר קטן שא " צ לומר הבא מצודה אסורים א " כ קשה מ " ש מאמת המים דמותרין . וי " ל דביברין כיון שהם רחבים והדגים מכוסין מן העין נשמטים לכאן ולכאן לחורים ולסדקי' והויא צידה בי " ט משא " כ בחיה ועוף דאינם מכוסים מן העין ליכא משום צידה בביבר קטן כשאין צורך לומר הבא מצודה ונצודנו אבל אמת המים מתוך שאינה רחבה אינם יכולים להשמט אפילו ארוכה וכן היא דעת הראב " ד והרשב " א וכמ " ש ב " י ודלא כהרמב " ם שסובר דאף בביברין מותרין הדגים בביבר קטן כשא " צ לומר הבא מצודה כדכתב הרב המגיד בפ " ב ולפי זה הנוהגים לשום הדגים בביבר קטן העשוי ממחיצות כל סביביו ומתחתיו כמו תיבה וקורין אותו קשט " ן בל " א שרחב קצת אסורים הדגים בי " ט משום צידה לדעת הראב " ד והרשב " א ורבינו וכן נראה מדברי רש " י שלא מצא היתר בביבר לדגים כי אם לצודן מבע " י ויניחנו במצודתו במים ולא ימות ולמחר ישלהו ולא דמי לאמת המים דשרי דגבול יש לה דאינה רחבה אלא אמה שעל כן נקראת אמת המים וכל שרחב יותר מאמה בת ו' טפחים אסורים הדגים :
Orach Chayim.497.3.1 ואפילו ספק צידה כו' ריש פרק אין צדין איפסקא הילכתא משמיה דשמואל דספק מוכן אסור איכא דמתני להא דשמואל אהא דתניא שוחטין מן הביברין בי " ט ( פי' רש " י מן הביברים שניצודין ועומדין . אבל לא מן הרשתות ומן המכמרות רשב " א אומר בא ומצאן מקולקלין מעי " ט בידוע שמעי " ט ניצודו ומותרין הא ספיקא אסורין אמר שמואל הלכה כרשב " א והרי " ף לא הביא זה ויראה שדעתו דהלכה כלישנא קמא דשמואל ולא כדאיכא דמתני ולכן פסק כת " ק דרשב " א דאפי' מצאן מקולקלין אינו יוצא מידי ספק מוכן דשמא הקלקול היה בשביל שהחיה מנתקת במצודה ועדיין לא ניצודה ולפיכך לעולם אסור עד שיודע בודאי שניצודו מערב יום טוב כגון שראה שהחיה במצודה מערב יום טוב וכך כתבו כל המחברים ותימה על הרב המגיד שתופס לדבר פשוט דבמצאן מקולקלין מערב יום טוב מותרין כרשב " א וכן פסק בש " ע ולא נהירא אלא כדפרישית . עוד כתב הרב המגיד לשם שהרשב " א חולק ואומר דדוקא בדבר שקרוב ליגע בשל תורה כגון ספק ניצוד אסור אבל שאר ספיקות דמוקצה ונולד שהוא מדבריהם הולכין בספיקו להקל ואני תמה שאם כן ספק ביצה למה היא אסורה וכו' ודבריו צ " ע עכ " ל ולעד " נ דדוקא היכא דאיתחזק איסורא כגון דהוה קמן ביצה שנולדה ביום טוב ואחר כך נסתפקו על ביצה אחת אם זאת היא שנולדה ביום טוב אם לאו מחמרינן בספיקו וכן בכל ספק נולד היכא דאיתחזק איסורא ואף על גב דהוי מדבריהם הולכין אחר ספיקו להחמיר בדשיל " מ אבל היכא דלא אתחזק איסורא הולכין להקל בשל דבריהם אפי' בדשיל " מ אם לא בכגון ספק ניצוד שקרוב ליגע בשל תורה גם הר " ן ז " ל חילק בפרק קמא דביצה אמימרא דבדק בקינה של תרנגולת כו' בחילוק זה עיין שם ( בדף רפ " א ע " ב ):
Orach Chayim.497.4.1 אווזין כו' בריש פרק אין צדין הצד אווזין ותרנגולין ויוני הרדסיאו' פטור ומוכחת הסוגיא דפטור ומותר וכן כתב הרא " ש בשם בעל העיטור . וכתב עוד דאעפ " י דמדברי התו' משמע דמפרשים דפטור אבל אסור קאמר היינו דוקא לפי סברת המקשה שהקשה כ " כ בפשיטות אבל למסקנא דמותר דבאין לכלובן לערב ומזונתן עליך אפי' לכתחלה שרי למיצדינהו . והא דאין צריכין זימון גם זה שמפני שהן ברשות אדם . וכתב ב " י בשם מהר " י אבוהב דאין חילוק בין אווזין לתרנגולים ההולכים בחצר להולכים בבית' וכדמוכח מדברי הרא " ש . עוד כתב ב " י דאין לחוש אי מטלטל ושביק להו דכולן חזו לאכילה ומותרין לטלטל ויכול לברור איזהו שירצה וכדכתב בהג " ה אשיר " י פרק קמא דביצה והרמב " ם בפ " ב מיהו בהג " ה מיימוני לשם בשם ראבי " ה ורשב " ט כתוב דאע " פ דאינו מוקצה מ " מ חשו חכמים לטירחא וירא שמים יתן עיניו מתחלה ליטול ולא יברור ע " כ ונראה לי ברור דלא פליגי בדינא אלא ראוי להחמיר קאמר כדמשמע לשונו שכתב מיהו ירא שמים וכו' .
Orach Chayim.497.5.1 ושאר כל חיה ועוף כו' משנה וגמרא לשם וע " פ פי' רש " י דשיעורא דרב אשי כל היכא דרהיט אבתריה ומטי לה בחד שיחייא ביבר קטן וכו' ושיעורא דרב יוסף כל שאומרים הבא מצודה וכו' חדא שיעורא היא וכן נראה מהרי " ף והרא " ש והרמב " ם שלא הביאו רק דברי רב יוסף ושלא כדברי התוספות שהקשו על פירש " י וכתבו דשיעורא דרב אשי קאי לבהמה וחיה ושיעורא דרב יוסף לעופות וכך הם דברי רבינו שכתב ושאר כל חיה ועוף כל שמחוסרין צידה כו' הורה לנו דאין חילוק בין חיה ועוף בדין זה וכ " כ ה' המגיד שכן עיקר :
Orach Chayim.497.6.1 וה " מ בגדולים כו' כ " כ התו' בפ " ק במתניתין דב " ש אומרים אין מוליכין את הסולם כו' דלב " ה מועיל זימון ליוני שובך וכי היכי דלא תקשי אהך דאוסר משום צידה צריך לחלק בין גדולים לקטנים וכ " כ המרדכי וכ " כ הרא " ש בשם ה " ר יוסף גם הר " ן פירש כן לשם במתניתין דב " ש אומרים לא יטול אא " כ נענע מבע " י אכן מפי' רש " י בפיסקא ואם אין שם אלא הן מותרין מבואר דס " ל דזימון מועיל אף לגדולים ואין אסורין משום צידה לפי שאין יוני שובך צריכין צידה מעליא וזהו שפירש " י במפורחים גדולים ופורחים למרחוק דאלמא דאפי' בגדולים כשמצאן במקום שזימנן מותרין והא דתניא דהצד יוני שובך חייב היינו דוקא יוני הבר וכן פי' רש " י להדיא וז " ל יוני שובך ויוני עלייה יוני הבר הן ושטין ואוכלין בחוץ דבאותן שייך איסור צידה ונ " ל דרש " י ז " ל מפרש דקננו בטפיחים קאי אכולן דבין יוני שובך ויוני עלייה ובין צפרים דכל אלו כשקננו בטפיחים העשויות בחומות לקנן שם עופות הבר חייב בהן משום צידה אבל שאר יוני שובך דא " צ צידה אינן אסורין משום צידה וכן היא דעת הרי " ף בפ " ק דביצה והרמב " ם בפ " ב וכתב המגיד שזו היא ג " כ דעת העיטור מיהו לענין מעשה צריך להחמיר כדעת התו' והשותים מימיהם וכן פסק בש " ע וכדברי רבינו :
Orach Chayim.497.7.1 וכיצד הוא הזימון אומר זה וזה וכו' משנה בפ " ק דביצה ( דף י' ) בש " א לא יטול אא " כ נענע מבע " י ובה " א עומד ואומר זה וזה אני נוטל ומסיק בגמרא דאין חילוק בין בריכה ראשונה דאית בהו משום חורבן שובך ובין בריכה שנייה בכל ענין צריך שיאמר זה וזה אני נוטל וא " צ לנענע ופרכינן ולב " ה ל " ל למימר זה וזה אני נוטל לימא מכאן אני נוטל למחר ומסקינן דילמא מטלטל ושביק מטלטל ושביק דזימנין דמשתכחי שמנים כחושים וכחושים שמנים וקא מיטלטל מידי דלא חזי ליה ופרש " י כל אותן שטלטל יתר על צרכו מוקצין היו משמע מדבריו דאפילו הזמין כל היונים שבשובך אין הזמנה מועלת אלא למה שהוא צריך וכל מה שאינו צריך הוה ליה כמזמין עצים ואבנים לאכילה שאין הזמנה מועיל להן לטלטלן כיון שאין אדם אוכלן וכדאמר בפ' א " צ אי דלא חזי כי אזמין להו מאי הוי ולפיכך אסור לטלטלן אא " כ שיאמר זה וזה אני נוטל וכן משמע בסוגיא וכ " פ האגודה בשם ר " י וז " ל דלמא מטלטל ושביק כו' והקשה ר " י ויכין כל יוני השובך ליקח למחר מה שהוא צריך ותירץ דאין זה מן המוכן כיון שיודע שאין צריך לכולן וכ " פ בהגהת אשיר " י וברבינו ירוחם וכתב עוד ה " ר ירוחם מיהו אם אפשר שיצטרך לכולן מזמין כל השובך ולמחר נוטל כל מה שצריך ע " כ וכן משמע מדברי האגודה בשם ר " י שכתבתי בסמוך וכ " פ בהגהת ש " ע :
Orach Chayim.497.8.1 זימן שחורים וכו' משנה שם ( דף י ) זימן שחורים ומצא לבנים לבנים ומצא שחורים ב' ומצא ג' אסורין ג' ומצא ב' מותרין ובגמר' פשיטא אמר רבה הב " ע כגון שזימן שחורים ולבנים והשכים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים מה " ד הני אינהו נינהו ואיתהפוכי איתהפוך קמ " ל הנך אזדו לעלמא והני אחריני נינהו ונראה דבהך אוקימתא רבותא אשמועינן דל " מ במצא שחורים במקום לבנים ולבנים לא מצא כל עיקר דפשיטא דאסורין דאמרינן דכי היכא דאזדו הלבנים אזדו השחורים ואלו אחרים הן אלא אפי' מצא נמי לבנים במקום שחורים מ " ד לא אזדו כל עיקר ואתהפוכי אתהפוך קמ " ל . ודע שרש " י ז " ל פי' זימן שחורים ולא היה שם עוד כונתו שבאותו הקן לא היה עוד שחור שלא זימן שאילו היה כן אפילו בלא מצא לבנים אסורין דהא איכא חד דמערב בהו אבל אם לא היה שם עוד אעפ " י שבקן האחר היו שחורים שלא זימן מותרים אלו שבקן המזומן דכיון שמצאן במקומן לא חיישינן דלמא איתהפוכי אתהפוך מקן לקן עוד פי' רש " י זימן שחורים ולבנים בב' קנין כו' כונתו דאילו בקן אחד ודאי אתהפוכי אתהפוך ומותרין שכן דרך היונים שבקן ותדע דמדקתני בסיפא בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים משמע דוקא לפני הקן אבל אם מצאן בתוך הקן שהזמין אעפ " י שלא מצאן במקום שהניחן ממש מותרין ואפילו מצאן על פתח הקן כיון שלא מצאן לפני הקן מותרין וכל זה מפני שכן דרך היונים לשנות מקומן בקן או על פתח הקן וכן פסק בהג " ה אשיר " י משם הא " ז : ואהא דב' ומצא ג' אסורין קאמר בגמרא ממה נפשך אי אחריני נינהו הא אחריני נינהו ואי לא אחריני נינהו הא איכא חד דמערב בהו ונ " ל דכך פירושו ממ " נ בין לר' בין לרבנן דפליגי במעשר הכא ודאי אסורין דאי אחריני נינהו כרבנן דאמרי הכל חולין הא אחריני נינהו ואי לא אחריני נינהו כרבי דאמר חולין ומעשר שני מעורבין זה בזה הא איכא חד דמערב בהו הילכך בין למר ובין למר אסורין והיינו ממה נפשך דקאמר ולא כפרש " י ז " ל :
Orach Chayim.497.9.1 זימן ג' ומצא ב' מותרין כתב ב " י דאע " ג דבגמ' מתרץ לה רב אשי דאפילו ב' גוזלות מקושרים תלינן לקולא ואמרינן הואיל ומנתחי אהדדי הני אינהו נינהו וחד מינייהו אזול לעלמא ורבינו תופס דבריו עיקר כמבואר בה' חמץ מ " מ אין תפיסה עליו שלא ביאר כן בהדיא משום דאיכא למימר דסתם דבריו משמען דבכל ענין מותרין אפילו היו מקושרין גם הר " ן כתב לפרש דברי הרי " ף שכתב בסתם מותרין דל " מ בשאינן מקושרים אלא אפילו במקושרין נמי מותרין השנים ע " ש . ואיכא למידק בזמן ב' ומצא ג' דאסורין בע " כ דאיירי נמי דהשנים שזימן מקושרין היו דומיא דג' ומצא ב' ואמאי אסורין אין לך היכר גדול מזה דאלו הב' מקושרין ואם נאמר דמתניתין איירי במצאן מותרין כל שכן דקשה מאי איריא דמצא ג' אפי' מצא ב' כמו שהניח נמי אסורין כיון דמצאן מותרין אימור הני אחריני נינהו דדוקא בהניח ג' ומצא ב' דחדא ודאי קא מדדה ואזיל לעלמא מינתחי והותר הקשר לגמרי אבל בהניח ב' מקושרין ומצא ב' מותרין אין לתלות לקולא וי " ל דאה " נ דבכה " ג אפילו במצא ב' מותרין אסורין והא דתנן ב' ומצא ג' היינו משום דמתניתין איירי נמי בשלא היו מקושרין מתחלה דהתם ודאי אינן אסורין אלא במצא ג' והשתא מתיישב טפי מה שסתמו המחברים דבריהן ולא כתבו רק המשנה כצורתה לאורויי לן דבהניח ב' ומצא ג' בכל ענין אסורה ובהניח ג' ומצא ב' בכל ענין שרי נ " ל :
Orach Chayim.497.10.1 בתוך הקן וכו' משנה שם בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים ופרש " י ובתוך הקן לא מצא כלום וכן מוכח בסוגיא ע " ש אבל מצא בתוך הקן שהזמין אעפ " י שלא מצאן במקום שהניחן ממש מותרין כדפרישית ודע דהתם קאמר לימא מסייע ליה לרבי חנינא דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב ודחי אביי דמתני' איירי בדף ורבא דחי דמתניתין איירי בב' קנין זו למעלה מזו כו' והמחברים לא הביאו דבריהם וה " ט דמאחר דקי " ל כר' חנינא דהלך אחר הרוב א " כ אפילו בדליכא דף נמי אסורין והה " נ אפילו בדליכא שני קנין זו למעלה מזו א " נ דאיכא ב' קנין זו למעלה מזו אבל הזמין שניהם אפ " ה אסורין דחיישינן ליוני דעלמא שהן מן הרוב ואצ " ל היכא דאיכא דף או היכא דאיכא ב' קנין זו למעלה מזו והזמין באחת ובאחרת לא הזמין דפשיטא דאסורין ולכך כתבו המשנה בסתם להורות דבכל ענין אסורין כשמצאן לפני הקן ולא בתוכו אבל מדברי ב " י נראה שסובר דלמסקנא בב' קנין זו למעלה מזו והזמין באחת ובאחרת לא הזמין כו' מותרין היונים אפי' מצאן לפני הקן ודלא כרבא ולא ידעתי טעם לזה אדרבה למסקנא הכל אסור ולבי אומר לי שיש ט " ס בדבריו :
Orach Chayim.497.11.1 ומ " ש וכיון שאינו פורח כו' איכא למידק דמשמע דכשמצאן בתוך הקן שהזמין מותרין אפילו בפורחין ותימא דהא עכ " פ אסורים משום צידה דכיון דפורחין גדולים הן ואין הזמנה מועלת להן כדלעיל בס " ו וצריך לומר דאיירי בקטנים ובפריחה מועטת וכ " כ הר " ן להדיא ע " ש :
Orach Chayim.497.12.1 השוחט בהמה בי " ט צריך שלא יבדוק עד שיפשיט כו' פי' עצה טובה קמ " ל וכ " כ הכל בו וה " ר ירוחם בשם המפרשים ומה שאסור ההפשט כשנמצאת טרפה ולא שרינן סופו משום תחלתו ה " ט דהפשט הוא אב מלאכה וג' דברים דהתירו סופן משום תחלתן אינן אלא באיסור דרבנן :
Orach Chayim.497.13.1 ומ " ש ובענין טלטול הבשר לרי " ף שפוסק במוקצה כר' יהודה בי " ט אסור וכו' כן מבואר בפ' מי שהתשיך לוי כי הוה מייתו טרפה לקמיה בי " ט לא הוה חזי ליה אלא הוה יתיב אקיקלית' דאמר דילמא לא מיתכשרא ואפילו לכלבים לא חזיא ומפרש התם דלוי ס " ל כר " י דאית ליה מוחצה אבל לר " ש שרי וא " כ להרי " ף שפוסק במוקצה בי " ט כר " י אסור לטלטל בשר טרפה זו אבל לר " ת שפוסק כר " ש שרי ומההיא דלוי משמע דאפי' לר " י יכול לטלטלה קודם שנודע שהיא טרפה ופשיטא דה " ה הפשט נמי שרי לפי שמשנשחטה בחזקת היתר עומדת וכ " כ בכל בו וב " י כתב לחלק בין בהמה בריאה שמתה דאסור לטלטלה אפילו לר " ש ובין נשחטה ונמצא טרפה דמותר לטלטלה שהרי היא עשויה להמצא טרפה וכן מוכח מההיא עובדא דלוי דלר " ש שרי לטלטל הטרפה ואע " ג דמודה ר " ש בבעלי חיים שמתו שאסורין כדאיתא בפ' א " צ :
Orach Chayim.498.1.1 אין מראין סכין כו' אלא יראנו כו' הכי אסיק רב יוסף בפרק א " צ וד' טעמים נאמרו בזה וטובא איכא בינייהו לענין דינא . לרש " י הטעם לפי שנראה כמעשה חול דאושא מילתא שהטבת רוצה למכור בשר באיטליז ועמו הסכים הרשב " א כמו שכתב ה' המגיד וכתב בהגהת אשיר " י דלפי פי' זה שאר כל אדם שאינו טבח מותר להראות סכינו לחכם וכ " כ ב " י אכן מדברי הסמ " ג בשם רש " י משמע דלאו דוקא נקט רש " י טבח שהרי כתב וז " ל רש " י פירש אסור להראות הסכין להחכם מפני שנראה כמעשה חול בפרהסיא כסחורת מכירת בשר וחכם רואה לעצמו שאין בזה כ " כ בפרהסיא עכ " ל הנה שלא הזכיר בדבריו טבת . להרמב " ם הטעם לפי שיש לחוש שמא תהיה פגומה ויאמר לו אסור לשחוט וילך ויחדדנה במשחזת ולפי זה דוקא לע " ה אסרו להראות אבל כל שאינו ע " ה אין לחוש לזה כן מבואר בדברי הרמב " ם והסמ " ג גם הרמב " ן הזכיר פירוש זה ואמר שהוא נכון יותר מכל הפירושים . להרי " ף ולהרא " ש בשם בעל הלכות טעמיה דמילתא דחיישינן דילמא ילך אחר החכם חוץ לתחום ולפי טעם זה אין חילוק דאפילו אינו טבח ואפילו אינו ע " ה חיישינן דילמא מישתלי וילך אחריו בלי כונה חוץ לתחום . לבעל המאור הטעם הוא דראיית הסכין כראיית בכור היא שמעכבת השחיטה ונראה כמתקן וכדן את הדין ולפי טעם זה אפילו אם עבר והראהו אסור לשחוט בו כמו בעבר וראה מומי בכור כנ " ל לפי פירושו דבדיעבד ודאי שרי לשחוט אפילו אם עבר וראהו ומצאו יפה :
Orach Chayim.498.2.1 ויכול להוליך הבהמה אצל הטבח והסכין לשחוט ואפילו גדי קטן שצריך להוליכו על כתיפו או יוליך הטבח והסכין אצל הבהמה כך הוא הגרסא נכונה בספרי רבינו והכי תניא בפרק קמא אליבא דב " ה ולא חיישינן דילמא אתי לאמלוכי כדחייש ב " ש . ובמקצת ספרי רבינו כתוב ויכול להוליך הסכין והבהמה אצל הטבח כו' או טבח ילך אצל הבהמה והסכין והוא ט " ס דאין נדנוד איסור בהליכת הטבח בלא סכין ואף ב " ש מודים בזה דשרי והא דנקט טבח וסכין אצל בהמה לא נקט טבח אלא משום הוצאת הסכין שביד הטבח א " נ רבותא אשמועינן דלא מיבעיא באיניש אחרינא אלא אפילו בטבח דנראה כמעשה חול בפרהסיא למכור בשר באיטלז אפ " ה שרי :
Orach Chayim.498.3.1 ומ " ש אפילו גדי קטן כו' טעמא משום דקשיא ליה למה ליה למתני הולכת הבהמה אליבא דב " ה דהא ודאי כיון דהולכת הסכין ביד הטבח שרי להוציא כ " ש הולכת הבהמה ברצועה שבין קרניה ולכך פי' דאשמועינן אפילו גדי קטן על כתיפו דאושא מילתא ואפ " ה שרי :
Orach Chayim.498.4.1 ואין שוחטין המדבריות כו' בסוף פ' משילין תנן אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל שוחטין ומשקין את הבייתות . ובגמרא למה ליה למימר משקין ושוחטין מילתא אגב אורחיה קמל " ן דלישקי איניש בהמתו והדר לישחוט משום סירכא דמשכא ופירש " י שתהא נוחה להפשיטה שהוא נדבק יותר מדאי בבשר וכן פי' הר " ן וכך פי' רבינו אבל הרי " ף פי' משום סירכא דריאה דאי איכא סירכא מישתמט' ובהג " ה מצאתי בשם ה " ר שמואל השגה על פירושו דחס ושלום לא תהא כזאת בישראל להכשיר את הטרפ' בהערמה עכ " ל ולא קשה מידי דודאי סירכא גמורה לא תינתק על ידי ההשקאה אלא דוקא סירכות הבאות מחמת זיעה וכמ " ש הכלבו בשם רבותיו וכן נראה מפירוש המשניות להרמב " ם ס " פ משילין שכך הוא מפרש ע " ש :
Orach Chayim.498.5.1 ומ " ש דאין משקין את המדבריות השקאה שלצורך שחיטה היינו לומר כגון אם רוצה לשחטו במוצאי י " ט ומשקה אותן בי " ט לצורך שחיטה זה אסור :
Orach Chayim.498.6.1 ומ " ש אבל שאר השקאה שרי להשקותה אע " ג דבסימן שקודם זה נתבאר דאין נותנין מזונות לדגים שבביבר כבר פי' התוס' שהטעם הוא גזירה שמא יצודם וכך תופס רבינו עיקר כמ " ש לשם ובמדבריות שהם ניצודים לא שייך האי טעמא . ולפרש " י נמי דהטעם דאפשר להו בלא מזונות בהשקאה דמדבריות לא שייך גם זה ואפי' לפרש " י בפ' האורג דטעמא דמילתא כיון שהן מוקצין לא שרי למיטרח עלייהו ומדבריות נמי מוקצין הן מ " מ יש לחלק דשאני דגים כשמחוסרין צידה שכיון שאינן ברשותו אינן מוכנין לאדם אבל הני בהמות שהן ברשותו שאין מחוסרין צידה אעפ " י שהן מוקצין שאין דעתו עליהן לשוחטן אפ " ה נותנין לפניהם מזונות ולא גרעי מכלבים ועורבים שאינן ראויין כלל ואפילו הכי נותנין לפניהם מזונות כדתנן ואת הנבלה לפני הכלבים ומטלטלין את הלוף מפני שהוא מאכל לעורבים וכהאי גוונא כתב הר " ן בריש א " צ ובסוף משילין ע " ש אכן בדברי הרמב " ם יש לדון דס " ל להחמיר ושאני עורבים וכלבים שאינן מוקצה דדעתיה עלוייהו להשתמש בהם בכל צרכיו אעפ " י שאינן ראוים לאכילה משא " כ המדבריות דאקצה להו מדעתיה דאסור ליגע בהן והב " י כתב דלהרמב " ם נמי משקין המדבריות ע " ש ולי נראה כדפרישית ועיין בדברי הרמב " ם בפ " ב :
Orach Chayim.498.7.1 ומ " ש ומדבריות היינו שרועות חוץ לתחום ואינן באות ללון בתוך התחום פי' אינם באות ללון בכל לילה אלא ברביעה והיינו כרבנן דפליגי עליה דר' במשנה ובברייתא ס " פ משילין דמיקל ואמר אלו ואלו בייתות הן וכו' דליתא וכך פסק הרי " ף והרמב " ם והרא " ש לשם :
Orach Chayim.498.8.1 ומ " ש ודוקא לר' יהודה וכו' כן מבואר ברי " ף והרא " ש לשם :
Orach Chayim.498.9.1 ומ " ש ומיהו ב " ה כתב כו' פי' דבעל העיטור חולק וראייתו מפ' משילין דקאמר בחד לישנא דר " ש מודה במדבריות דמוקצין הן כגרוגרות וצמוקין וא " כ יש לנו להחמיר כאותו לשון אבל בה " ג דחה ראייתו וכתב כיון דמוקצה מדרבנן הוא ואיכא תרי לישני בגמרא לחד לישנא אית ליה לר " ש מוקצה במדבריות ולאידך לישנא לית ליה נקטי' כלישנא דמיקל דבדרבנן נקטינן לקולא ולזה הסכים הרא " ש ז " ל כלומר שגם הוא סובר דלר " ש אין במדבריות משום מוקצה שהרי הביא בפסקיו דברי הרי " ף ודברי בה " ג שסוברין כן ולא הביא דברי העיטור וכתב ב " י דלענין אם ההלכה כר " ש בי " ט אם לא בזה לא הכריע הרא " ש כלום עכ " ל ולעד " נ מדבריו שמביא במסקנתו דברי ר " ח דאף בי " ט הלכה כר " ש חוץ מנולד ומוקצה מחמת איסור ע " ש אבל בשבת התיר הרא " ש להדיא אף הנולד כדכתב בסוף פ' נוטל דלא כר " ת דמחמיר בנולד אף בשבת :
Orach Chayim.498.10.1 עגל שנולד בי " ט מותר וכו' פי' הואיל ומוכן אגב אמו :
Orach Chayim.498.11.1 ומ " ש אם האם עומדת לאכילה כו' כ " כ הרא " ש לשם דבעומדת לגדל ולדות אסור למאן דאית ליה מוקצה ומשמע להדיא דלר " ש שרי וא " ת הא ר " ש מודה בנולד כשהוא דבר חדש ממש וי " ל דבבעלי חיים אין לאסור משום נולד וכן כתבו התוספות לשם וא " ת ומ " ש מאפרוח שנולד בי " ט שאוסרין מקצת הגאונים כדלקמן בסי' תקי " ג י " ל דאפרוח דמי לגרוגרות וצמוקים דבעודו בקליפתו לא היה ראוי לכלום אבל עגל שהיה ראוי לאכול אפילו קודם שנולד אגב שחיטת אמו שרי לד " ה וכהאי גונא כתב הרא " ש וכתב עוד דלא קשה ליתסר משום הכנה אפי' אם האם עומדת לאכילה כמו ביצה שנולדה ביום טוב דלא שייך הכא טעמא דהכנה דדוקא לידת ביצה חשוב הכנה משום דע " י הלידה הוכנה לגדל אפרוח דאילו נמצאת במעי אמה אינה מגדלת אפרוח וגם טובה יותר לאכול אבל ולד הוא טוב לאכילה וראוי לכל דבר אם נשחטה אמו ונמצא במעי אמו כמו אחר הלידה :
Orach Chayim.498.12.1 ומ " ש והא דשרי דוקא דקי " ל בגויה דכלו לו חדשיו וכו' וכגון שהפריס כו' כן כתב הרא " ש לשם וה " ר ירוחם כתב על דבריו אלה וז " ל ותמהתי כי כבר נפסקה הלכה כרב נחמן דאמר בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים וכן פסק הרא " ש בעצמו פ' אלו טרפות ובודאי ט " ס הוא כי אין צריך שיפרוס אכן מדברי רבינו שהעתיק דבריו אלה וגם הוא פסק בי " ד בסומן מ " ו ובסימן נ " ח דבית הרחם אין בו משום ריסוק אברים ואפי' אינו יכול לעמוד מותר לשחוט מיד אם ידוע שכלו לו חדשיו ובאין ידוע ימתין עד ליל ח' משמע דאין כאן ט " ס כל עיקר ולכך נתחבטו האחרונים ליישב סתירה זו בדברי הרא " ש ורבינו מהר " י בן חביב ז " ל כתב דלכתחלה דוקא יש לחוש לריסוק אברים וזהו מ " ש בה' י " ט דמדבר בענין היתר שחיטה אבל בה' טרפות מדבר בענין דיעבד אם הוא טרפה אם כבר נשחט ולכך אמרו דאין בו משום ריסוק אברים וכשר בדיעבד ודברי הרא " ש אפשר ליישב כן אבל דברי רבינו בי " ד שכתב לענין טרפה גם כן מותר לשחוט מיד אי אפשר ליישב בכה " ג עוד כתב ב " י שיש מי שכתב דבה' י " ט מדבר במקשה לילד ובה' טרפות מדבר באינו מקשה לילד וגם על זה קשה שהיה להם לפרש בהדיא וגם למה כתב דין המקשה בהלכות י " ט ולא בהלכות טרפות והרב מהרר שלמה לורי " א ז " ל כתב וז " ל דהאי וגם צריך שיפרוס וכו' קאי אהיכא שאינו ידוע שכלו לו חדשיו שאסור עד ליל יום ח' וגם צריך שיפרוס וכו' אבל לא הפריס וכו' כגון שלא עמד אסור אפילו אחר ח' דחיישינן לריסוק אברים ולא אמר רב נחמן דלא חיישינן לריסוק אברים אפילו אית ביה ריעותא אלא היכא שידוע שכלו לו חדשיו והוא בשלמותו ובבריאותו כה " ג ודאי לא חיישי' אבל בלא כלו לו חדשיו חיישינן וכן פסק הרוקח ורבים טעו בפשט זה עכ " ל . ובי " ד העתיק לשון הרוקח שכתב בסי' תס " ח אבל בלא נודע שכלו לו חדשיו אסור וכן הורו כל רבני שפיר " א ומפרש הוא ז " ל דבתוך ח' ימים אין כאן חידוש הוראה דתלמוד ערוך הוא בפר " א דמילה דאסור אלא ודאי אפי' אחר ח' ימים הורו לאיסור אם לא עמד אכן לפע " ד למעיין לשם ברוק " ח יראה להדיא דהוראה זו היחה בעגל שנשחט תוך ח' ימים . גם שמעתי ממורי הרב מהר " ר הירש שור ז " ל שהקשה על פירושו דלמה לי הפריס ע " ג קרקע הא בשהייה מעת לעת כבר יצא מכלל ריסוק אברים וא " צ בדיקה וא " כ בלא כלו לו חדשיו דצריך להמתין עד ליל ח' שוב לא שייך לחוש לריסוק אברים . ומהר " ם איסרל " ש פי' דכלו לו חדשיו צריך שיפריס על גבי קרקע אם רוצה לשוחטו בי " ט משום דחיישינן שמא ימצא ריעותא באבריו הפנימיים ונמצא ששחט בי " ט שלא לצורך ודבריו נכונים וברורים בטעמא ואע " ג דגבי עוף הנדרס דצריך בדיקה פסקו הרא " ש ורבינו דיכול לשחטו בי " ט ולא חיישינן שמא ימצא טרפה שאני התם כיון דשהה מעת לעת אחר שנדרס ויצא מכלל ריסוק אברים וא " צ בדיקה אלא משום דחיישינן שמא נשתברו רוב צלעותיה או נשברה השדרה ונפסקה חוט שלה או אחד משאר מיני טרפות בהא ודאי סמכינן ארובא דבהמות בחזקת היתר עומדות ויכול לשוחטה ביום טוב אבל עגל זה שאינו בכלל הרוב שהרי תיכף שנולד אתייליד ביה ריעותא שאינו יכול לעמוד חיישינן לריסוק אברים לענין זה שאינו יכול לשוחטו בי " ט עד שיפריס ע " ג הקרקע כדי שיצא מספק ריסוק אברים לגמרי :
Orach Chayim.498.13.1 ואם נולד בשבת כתב ה " ר אפרים שאסור בי " ט שלאחריו משום הכנה פי' לאו דמיתסרא מדאורייתא משום הכנה דהא בשבת גופיה אינו אסור אלא מחמת איסורו של שבת דרביע עליה שהרי בנולד בי " ט מותר לשחטו אלא כיון דבשבת עצמו אסור משום מוקצה מחמת איסור אסורה בי " ט שלאחריו משום הכנה שאם אתה מתירו בי " ט נמצא שהשבת הכין לי " ט ולא לעצמו כיון שאסורה בו והו " ל כביצה שנגמרה בראשון ונולדה בשני שלא הכינה לעצמה כלום אלא לשני אלא דהתם אסור משום הכנה דאורייתא והכא הוה כעין דאורייתא וכה " ג פי' התוס' והר " ן בביצה שנולדה בשבת שאסורה בי " ט שלאחריו משום הכנה דלאו הכנה דאורייתא קאמר אלא כעין דאורייתא :
Orach Chayim.498.14.1 ומ " ש וב " ה כתב שמותר וכ " כ א " א הרא " ש ז " ל דלא שייך הכנה בלידת העגל כבר כתבתי דברי הרא " ש שמחלק בין לידת ביצה לולד דהולד כיון שהוא טוב לאכילה וראוי לכל דבר אם נשחטה אמו כמו אחר הלידה לא שייך ביה הכנה כל עיקר והר " ן כתב דיש מתירין מטעם אחר דכיון דאילו אית ליה חולה בתוך ביתו חזי אפילו לבריא באומצא אפילו בי " ט שרי וכ " כ ה' המגיד בשם הרשב " א והכי נקטינן ואצ " ל בנולד בי " ט שהוא מותר בשבת שלאחריו דכיון דמותר בי " ט נמצא שי " ט לעצמו הכין וממילא הותר לשבת וכ " כ הר " ן :
Orach Chayim.498.15.1 בהמה מסוכנת כו' . משנה פ' א " צ בהמה מסוכנת לא ישחוט אא " כ יודע שהוא יכול לאכול ממנה כזית צלי מבע " י ר " ע אומר אף כזית חי מבית טביחתה ופי' רש " י שהוא מזומן ומופשט מעורו ועומד ובגמ' אמר רמי בר אבא הפשט וניתוח בעולה וה " ה לקצבים מכאן למדה תורה ד " א שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט וניתוח מאי קמ " ל אילימא לאפוקי מדרב הונא דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה בחזקת היתר עומדת והא אנן תנן מתניתין כדרב הונא דתנן ר " ע אומר אפילו כזית חי מבית טביחתה ותני ר' חייא מקום טביחתה ממש קודם הפשט אלא רמי בר אבא אורח ארעא קמ " ל וכך כתב הרא " ש ש " מ דהפשט ונתוח לקצבים דרך ארץ הוא ולא איסורא והתירו לאכול כזית מבית טביחתה בלא בדיקה משום הפסד ממונו וכו' יראה מדבריו דאע " ג דמדר " ע דאמר כזית חי מבית טביחתה שמעינן דלת " ק דוקא אחר הפשט ונתוח אפ " ה הלכה כר " ע מדפריך סתמא דתלמודא מיניה אלמא דהלכתא כוותיה וכך הם דברי רבינו ולכך כתב בסתם לאכול ממנה כזית מבע " י דמשמע אפי' חי כר " ע גם כתב ואפילו אין שהות ביום לבודקה ולנתחה כר " ע אבל הרמב " ם והסמ " ג כתבו כת " ק דבעי' כזית צלי ואחר הפשט ונתוח ודלא כמו שפירש ב " י דאף הרא " ש ורבינו פוסקים כת " ק דהא ודאי ליתא ודו " ק . ומה שמשמע מדברי הרא " ש ורבינו דלא שרינן לשחטה אא " כ יאכל ממנה כזית ה' המגיד והר " ן ורבינו ירוחם חולקים על זה דאע " פ שאינו אוכל אלא יש שהות לאכול שרי . עוד כתב ה' המגיד דדוקא במסוכנת התירו זה אבל לא בבריאה וכ " כ הרשב " א בתשובה :
Orach Chayim.498.16.1 ואם שחטה בשדה כו' משנה שם וכתב הר " ן דאיכא מ " ד דוקא במסוכנת שיש לה קול שלא נשחטה לגמרי בשביל י " ט לא יביאנה במוט אבל בריאה שנשחט לצורך י " ט מביא אפילו במוט ע " י שינוי אם אפשר והכי משמע מלשון רבינו שאמר ואם שחטה וכו' דדוקא במסוכנת קאמר והרמב " ם פוסק דה " ה לבריאה וה' המגיד כתב שהרשב " א כתב שכך ראוי להורות . כתב הר " ן דהמסוכנת לא יפשיט את עורה אא " כ שייר ממנה אבר אחד ומביאו עמו דהכי איתא בירושלמי אבל בהגהת אלפסי בשם ר' ישעיה אחרון כתב וז " ל ולא התירו בה אלא השחיטה שמא תמות ותפסד אבל להפשיטה לא התירו אלא לצורך י " ט עכ " ל וכן ראוי להורות :
Orach Chayim.498.17.1 עוף שנדרס כו' פי' שנדרס ברגלים והיא בעיא דלא אפשיטא בפרק המביא ופסק הרמב " ם בפ " ק והרא " ש לשם לקולא וכתב ה " ה שכן הוכיח הרשב " א ואע " ג דצריך בדיקה משום טרפות כל בהמה נמי צריך בדיקה בריאה משום טריפות הריאה דשכיחא ואפ " ה שוחטין אותה בי " ט דסמכינן ארובא וה " נ סמכי' ארובא אע " ג דאתיליד ביה ריעותא דנדרס מ " מ מן הרוב הוא ומשום הכי פסק בהגהת אשיר " י דבמקום שהטרפות מצויות כמו הכשרות דליכא רוב אסור לשחוט בהמה בי " ט ודלא כמה שהבין ב " י מהגה " ה זו :
Orach Chayim.498.18.1 בכור בזמן הזה כו' פלוגתא דר' יודא ור " ש במשנה בפ' א " צ ומסקנא דגמרא דהלכה כר " ש דאין רואין מומין בי " ט דהו " ל כמתקן ודן את הדין וכך פסקו כל המחברים ואפילו במום שנולד מעי " ט אם לא ראוהו בעי " ט כי אם בי " ט ומצא שהוא מום קבוע אינו נשחט בי " ט וטעמא דמילתא משום מוקצה ואע " ג דר " ש לית ליה מוקצה הכא כיון דאית ליה אין רואין הלכך לאו דעתיה עלויה מאתמול והלכך אסור אפילו ראוהו בדיעבד כן פי' התוס' והר " ן :
Orach Chayim.498.19.1 ומ " ש אבל אם נולד במומו בי " ט וכו' שם קאמר רב נחמן דהכי אמר רב הונא פי' רש " י שאין בזה משום תיקון ולא משום דין שלא היה בו חזקת איסור מעולם ואע " ג דבגמרא מוקי לה דוקא בדיתבי דייני התם פי' שמיד שנולד ראו בו את המום דלא הוקצה כלל היינו משום כי היכי דלא תידוק מיניה דאין מוקצה לחצי שבת אבל למאי דקי " ל דאין מוקצה לחצי שבת כמו שנתבאר למעלה בסימן ש " י תו לא צריכינן לאוקמי בדיתבי דייני התם דודאי אפילו בדלא יתבי דייני התם כיון שנולד עם מומו לא היה לו חזקת איסור מעולם ואין בו משום תיקון ולא משום דין ולא משום מוקצה אלא שאף עפ " כ לכתחלה אסור לבקרו בי " ט כי היכי דלא ליתי לאחלופי בשאר מומין . והיכא דנשחט ואח " כ הראה מומו פסקו התו' בשם ר " י דהלכה כר " י לגבי ר " מ דמתיר במומין דאינם עשויים להשתנות וכ " כ באגודה בשם התוס' בפ' אין צדין :
Orach Chayim.498.20.1 מותר לשחוט לכתחלה חיה ועוף בי " ט לר " ת כו' בפ " ק תנן השוחט חיה ועוף בי " ט בש " א יחפור בדקר ויכסה ובה " א לא ישחוט אא " כ היה לו עפר מוכן מבעוד יום ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ובגמרא ומודים וכו' אמר רב יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ מבע " י והא קא עביד כתישה אמר רב בעפר תיחוח והא קא עביד גומא כדאמר ר' אבא החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה פטור עליה . ותו רמינן בגמרא מהך מתניתין דשמעינן מינה דגבי שמחת י " ט ב " ש לקולא וב " ה לחומרא אכמה מתניתין דהתם דב " ש לחומרא וב " ה לקולא ואמר ר " י מוחלפת השיטה ומשמע מפירש " י דכל הנך משניות דמייתי מחליף ואותה דהשוחט כדקאי קאי וכתבו התו' דקשה טובא להדא פירושא ולכך פי' ר " ת דמוחלפת השיטה היינו ההיא דהשוחט כו' דב " ה סברי יחפור בדקר ויכסה והשתא ניחא הכל ואומר ר " ת תמה אני על מה הצריכו העולם הכנה וזכור אני דבימי נערותי לא היו מצריכים כלל אך עתה לפי מה שטעו דסבורים דמוחלפת לא קאי אהשוחט וכו' וב " ה לחומרא לפיכך מצריכין הכנה ומיהו זה אינו דלפי פירושו נמי לכל הפחות סברי ב " ה מאי דסברי ב " ש מעיקרא וב " ש בעו דקר נעוץ ואפילו בעפר תיחוח בעו הכנה מדקאמר הכא ע " כ לא קאמרי ב " ש התם אלא היכא דאיכא דקר נעוץ משמע אפי' בעפר תיחוח בעו ב " ש דקר נעוץ מבע " י משום הכנה כדפ " ה ותדע וכו' גם הרא " ש הביא דברי ר " ת ושר " י תמה על דבריו ע " ש . וכדי ליישב דברי ר " ת נראה שהיה ר " י סבור שגם ר " ת מפרש דדקר נעוץ בעינן כדי שיהא מוכן כמו שמפרש הוא ולכך היה סבור דכיון דלר " ת לא בעינן עפר מוכן ממילא לא בעינן דקר נעוץ והא ליתא דפשיטא שר " ת מפרש דלא שרינן במתניתין בין לב " ש בין לב " ה לחפור בדקר בעפר תיחוח ולכסות אא " כ בדקר נעוץ מבע " י כמו שכתב ר " י אלא שר " ת מפרש דאפילו לא הכין הדקר הנעוץ מבע " י כדי לכסות בו אלא שמצא כך דקר נעוץ בי " ט ונמצא שאין זה מן המוכן אפ " ה מותר אפי' לכתחלה לשחוט לב " ה למאי דמחליף ההיא דהשוחט דלא בעינן דקר נעוץ משום הכנה כמו שהבין ר " י אלא משום דאיכא צד רמז חפירה דאף על גב דעפר תיחוח חפור ועומד הוא מכל מקום איכא צד רמז חפירה ואסורה משום מראית עין בלא דקר נעוץ וכן פירש " י להדיא אמאי דקאמר בגמרא ע " כ לא קאמרי ב " ש התם אלא היכא דאיכא דקר נעוץ כו' וז " ל אבל היכא דליכא דקר נעוץ דאיכא צד רמז חפירה לא שרי אפילו בעפר תיחוח שהוא כחפור ועומד כו' ועוד טעם אחר דאיכא למיחש דילמא איכא שם רגבים דבעו כתישה אבל בדאיכא התם דקר נעוץ מעי " ט וניתקן בי " ט והעלה עפר עינינו רואות שהעפר כולו תיחוח ולא עפר גוש וכה " ג כתב הרמב " ם בספ " ב מהי " ט ולפי זה דוקא בחופר מקרקע עולם ס " ל לר " ת דבעי' דקר נעוץ אבל בעפר המיטלטל דלא צריך לא חפירה ולא כתישה אעפ " י שלא הכין מותר לשחוט לכתחלה כדי לכסות באותו העפר . ולעניות דעתי נראה שדברי ר " ת עיקר שאם כדברי ר " י דדקר נעוץ משום הכנה וא " כ בעינן שינעוץ הדקר מעי " ט כדי לכסות בו מה צריך דקר נעוץ במכאן אני נוטל למחר סגי כמו שדקדק הגמ' לב " ה דמתני' שאומר עומד ואומר זה וזה אני נוטל ל " ל למימר זה וזה אני נוטל במכאן אני נוטל למחר סגי והוצרך לתרץ דילמא מיטלטל ושביק וכו' ואולי ר " י סובר דבמוקצה דקרקע עולם צריך שיעשה שום מעשה של תיקון מבע " י כמו שכתוב במרדכי פ' כל הכלים בשם ר " ב לענין מוקצה דעצים ואבנים אבל לר " ת א " צ לדחוק בזה ועוד קשה לדברי ר " י דאמאי תנן ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה למה צריך דקר בשחט הא אפילו אפר כירה שהוסק בי " ט דנולד גמור הוא שרינן בירושלמי לכסות בו בשחט כבר כדי שלא יעבור על מצות כיסוי כ " ש בעפר תיחות כשאינו מוכן אלא ודאי דלא בעינן דקר נעוץ משום שאינו מוכן אלא משום דאיכא צד רמז חפירה וכו' כדפי' ולפיכך אף בדיעבד בעינן דקר נעוץ לב " ש למאי דמחליף וממילא לב " ה נמי דמתיר לכתחלה בדקר נעוץ לא משום הכנה אלא משום חפירה אבל הכנה לא בעינן כל עיקר . ומה שתירץ הרא " ש קושיא זו בע " א ואמר דה " ט דבעינן דקר נעוץ משום דאיכא תרתי איסורי חדא דאינו מוכן ועוד דקא עביד גומא אע " ג דאינו צריך אלא לעפרה איסורא מיהא איכא עכ " ד לא נתחוורו דבריו אצלי דאי משום גומא מה הועיל דקר נעוץ דהא אכתי איכא גומא כדמוכח ממאי דפריך והא קא עביד גומא דאלמא דאפילו בדקר נעוץ בעפר תיחוח איכא משום גומא אלא צריך לומר דמאי דשרי אפילו דעביד גומא היינו משום שמחת י " ט למר אפילו לכתחלה ולמר דיעבד כמו שפירש הרא " ש עצמו קודם זה וא " כ בעל כרחך מאחר שאין הדקר נעוץ מבטל הגומא שהרי אף בדקר נעוץ איכא משום גומא וגם לא משום שאינו מוכן דהא אפילו בנולד גמור שרי בשחט כבר א " כ אין הדקר נעוץ אלא משום דאיכא צד רמז חפירה וחשש כתישה כדפרישית אבל הכנה לא בעינן . ונראה בעיני שכך היה מפרש גם רבינו דברי ר " ת ז " ל דלא כמה שהבין ר " י ז " ל וז " ש מותר לשחוט לכתחלה חיה ועוף בי " ט לר " ת אם יש לו דקר נעוץ ועפר תיחוח בענין שא " צ לחפור ולא לכתוש וכ " ש אם הזמין עפר מאתמול כוונתו להורות לנו דלר " ת אפילו לא נעץ מבע " י כדי לכסות בו למחר אלא יש לו דקר נעוץ ועפר תיחוח שאינו מן המוכן והוא בענין שא " צ לחפור ולא לכתוש דהיינו שהדקר הנעוץ העלה עפר תיחוח ולא עפר גוש שוחט אפילו לכתחילה :
Orach Chayim.498.21.1 ומ " ש וכ " ש אם הזמין עפר מאתמול פי' וכ " ש אם אותו עפר תיחוח ודקר נעוץ הוא ג " כ מזומן מאתמול א " נ שאר עפר תיחוח המיטלטל שא " צ חפירה וכתישה והזמינה מאתמול דפשיטא דשרי וכתב זה אעפ " י דפשוט הוא כדי שלא תטעה לפרש דבריו שאמר תחלה בדקר נעוץ ועפר תיחוח דאיירי בהזמין כפי' ר " י לכך כתב וכ " ש אם הזמין כו' דממילא מובן דמ " ש תחלה איירי בלא הזמין אלא שמצא כך דקר נעוץ שאינו מן המוכן וכ " ש אם הזמין תחלה כו' גם בסמ " ג מבואר שמפרש כשיטה זו שכתב וז " ל מורי כתב דהיכא דשחט כבר ואין לו עפר מוכן שיכול לכסות באין מוכן כדאמרינן ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ע " כ ותימה מה ראייה מביא ממתניתין הא מוקמינן לה בגמרא בדקר נעוץ מבע " י שהוא מוכן לפר " י וכמו שהקשה בהג " ה מיימונית ולא תירץ כלום אכן ל " ק מידי דברור הוא דמורי מפרש דדקר נעוץ אינו כי אם משום דאיכא צד רמז חפירה אפילו אינו מוכן כמ " ש לדעת ר " ת ואעפ " י שהיה יכול להביא ראייה מהירושלמי דאפילו באפר שהוסק בי " ט דנולד גמור הוא מכסין בשחט כבר ומכ " ש בעפר דמוקצה וכמו שהביא הסמ " ג הירושלמי קודם זה . אפשר לומר דס " ל למורו דמשם ליכא ראייה דאיכא למידחי ולומר דלא התירו בירושלמי אלא למאן דשרי מוקצה ונולד בי " ט כי יש מי שסובר לפרש כן כאשר אכתוב לקמן בס " ד ולכך הביא ראייה ממתניתין דקתני ושוין וכו' דאלמא דאפילו לב " ה דאסרי נולד בי " ט אליבא דרב נחמן אפ " ה מתירין היכא דשחט כבר . ומה שהאריך ב " י לפלפל בדעת ר " ת ובדברי רבינו והבין דלר " ת בהזמין עפר מאתמול שאמר מכאן אני נוטל למחר אעפ " י שאין דקר נעוץ בו שרי לחפור מקרקע עולם ולשחוט לכתחלה ובלא הזמין שרי בדקר נעוץ ולרי " ף אע " פ שיש לו דקר נעוץ בעפר תיחוח לא ישחוט מאחר שלא הזמינו אבל אם הזמינו יכול לשחוט לכתחלה אף לרי " ף כל זה לא נהיר ולא הארכתי בקושיות לסתור דבריו כי לע " ד הכל מובן מתוך מה שכתבתי ועוד יתבאר בסמוך בס " ד :
Orach Chayim.498.22.1 ומ " ש אבל לרי " ף לא ישחוט לכתחלה כו' טעמו משום דבסוף השמועה דקאמר מוחלפת השיטה גרסינן במקצת ספרים א " נ עד כאן לא קאמרי ב " ה התם אלא משום דאין בנין בכלים וכו' דלפי גירסא זו לא מיתהפכא כל עיקר והלכה כב " ה דלא ישחוט לכתחילה אא " כ היה לו עפר מוכן מבע " י פי' עפר המיטלטל המוכנת מאתמול אבל דקר נעוץ אפילו לא היה מוכן לא ישחוט לכתחלה משום דאיכא צד חפירה וכתישה ואם שחט כבר ויש לו דקר נעוץ בעפר תיחוח יכול לכסות בו ולמאי שכתבתי דדקר נעוץ לא בעינן אלא משום דאיכא צד חפירה וכתישה אף לרי " ף לא בעינן בשחט כבר דקר נעוץ מוכן מבע " י אלא אפי' מצא כך דקר נעוץ שאינו מוכן נמי שרי וז " ש רבינו בסתם ויש לו דקר נעוץ דמשמע אפילו אינו מוכן מאתמול ודלא כדברי הרא " ש שהסכים לפי' ר " י דדקר נעוץ בעינן שיהא מוכן כנראה מדבריו במ " ש דה " ט דבעינן דקר נעוץ משום דבלא דקר נעוץ איכא תרתי לאיסורא חדא דאינו מוכן כו' דאלמא דדקר נעוץ בעינן כדי שיהא מוכן ונראה מדברי רבינו מדלא הביא דברי הרא " ש אביו בזה שהוא תופס עיקר כפי' ר " ת והדין עמו כדפרי' וכמו שנראה מפירש " י שהבאתי למעלה ואיכא לתמוה הרבה על מ " ש התוס' דדקר נעוץ משום הכנה כדפ " ה דלא מצאנו בפ " ה שום ענין שמורה על זה דמה שפירש " י ה " ג וליטעמיך ליכסייה בדקר נעוץ או באפר כירה דהא בהדיא תני במתניתין דמוכן הוא עכ " ל אאפר כירה קאמר דבהדיא תני במתני' שאפר כירה מוכן הוא ומינה קשי' וליטעמיך אמאי אין שוחטין כו' לכתחלה בדאית ליה אפר כירה אבל מדקר נעוץ ל " ק ולא מידי דפשיטא דאין שוחטין לכתחלה לב " ה אם אינה מוחלפת אלא דקשיא להיכא דכבר שחט לכוי אמאי אין מכסין דמו בדקר נעוץ בדאית ליה וזה דבר ברור נ " ל . ולענין הלכה יראה דאף עפ " י דהרז " ה האריך לבאר דמוחלפת ההיא דהשוחט וכמו שפי' ר " ת ולזה הסכימו התו' בכמה מקומות בפ " ק וכן יראה מדברי הרמב " ם כמו שאבאר דבריו בסמוך בס " ד מ " מ כבר כתב הרמב " ן בספר המלחמות שכל הגאונים פסקו כדברי הרי " ף והאריך ליישב דבריו וכך היא הסכמת הרא " ש כנראה מדבריו שהביא באחרונה דברי ה " ר יוסף שפירש דלא מהפכינן למילתייהו כלל אלא ה " פ החליפו ב " ה שיטתן להקל בסילוק תריסין טפי מאחריני משום דהוי צרכי רבים שבזה נתיישב התימה שתמה הרא " ש מתחלה על דברי הרי " ף גם במרדכי הארוך כתב שדעת הרי " ף כפי' ה " ר יוסף שהרי לא החליף השיטה כל עיקר ובלאו הכי נמי אתי שפיר לפי הגירסא שבספרים דגרסי אי נמי וכו' ובמרדכי כתב נמי שם שספר המצות ואבי עזרי לא פסקו כר " ת הלכה למעשה הלכך נקטינן לחומרא דלא ישחוט לכתחלה אפילו בדקר נעוץ בעפר תיחוח שהכין לכסות בו משום דאיכא צד רמז חפירה לכתחלה אבל בשחט כבר מכסה בדקר נעוץ בעפר תיחוח אפילו לא הכין מאתמול כנ " ל להלכה אבל למעשה ראוי לאסור אם לא הכינה מאתמול ואף בשאר עפר המיטלטל שאינו מוכן אין לכסות אפילו שחט כבר כמו שפסק הרמב " ם ובסמוך אבאר דבריו בס " ד . כתבו התוס' דדקר נעוץ בעפר תיחוח מיירי שאפילו עפר קשה סביב והתיחוח באמצע דכשמגביה הדקר ניכרת הגומא ואפ " ה שרי משום שמחת י " ט וכשכל המקו' סביב עפר תיחוח וכשמגביה הדקר אז נופלת הקרקע ואין ניכר כאן שום גומא פשיטא דשרי וא " ת א " כ מאי פריך תלמודא והאיכא גומא אמאי לא משני דמתני' איירי כשכל המקום סביב עפר תיחוח ואפשר לומר בדוחק דס " ל לתלמודא דמתני' סתמא קתני אף בעפר קשה סביב אבל נ " ל עיקר דתלמודא דס " ל דכשכה " מ סביב עפר תיחוח לא בעינן דקר נעוץ דדקר נעוץ אינו אלא משום דאיכא צד רמז חפירה וכתישה וכשכל המקום סביב עפר תיחוח לית ביה משום חפירה וכתישה כל עיקר ומאי דמשני בעפר תיחוח היינו לומר שהעלאת הדקר היא עפר תיחוח שכן דרך קרקע עולם על הרוב כשנועצין בה דקר מעלה עפר תיחוח בהעלאה רואין אם יש שם עפר גוש אם לאו זהו שדקדק הרמב " ם וכתב וז " ל מי שהיה לו דקר נעוץ בי " ט ונתקו בי " ט והעלה עפר אם היה אותו עפר תיחוח ה " ז מכסה בו ומטלטלו אבל אם העלה עפר גוש ה " ז לא יכתוש בי " ט עכ " ל מבין ריסי לשונו יראה שמפרש דקר נעוץ דמתניתין בנעוץ בסתם עפר ומש " ה פריך והא קא עביד כתישה ומשני בעפר תיחוח כלומר שהעלה עפר תיחוח ומש " ה פריך והא קא עביד גומא דפשיטא דאיכא גומא דכל המקום סביב הקרקע קשה אלא שהעלה עפר תיחוח אבל כשכל המקום סביב עפר תיחוח ליכא משום גומא ולא בעינן כל עיקר דקר נעוץ אלא דינו כשאר עפר המיטלטל וכל זה שלא כפירוש ר " י דדקר נעוץ משום הכנה דלדידיה לעולם בעינן דקר נעוץ אפילו כל המקום סביב עפר תיחוח :
Orach Chayim.498.23.1 אפר כירה כו' משנה שם שאפר כירה מוכן הוא ומוכח בגמרא דלכ " ע שוחטין לכתחלה אם יש לו אפר כירה דעדיף מדקר נעוץ :
Orach Chayim.498.24.1 ומ " ש דחשוב כנולד ואסור אף לר " ש כ " כ התוס' והרא " ש לשם ועיין במ " ש למעלה סוף סימן תצ " ה ולקמן בריש סי' תק " א :
Orach Chayim.498.25.1 ומ " ש ואם שחט כבר כו' ירושלמי כתבוהו התו' והרא " ש שם ומ " מ הרמב " ם חולק על זה כמו שיתבאר בסמוך בס " ד כתב הכלבו בשם ה " ר משולם שאם שחט מותר לכסות באפר כירה שהוסק בי " ט ולא יכסה בדקר ע " כ ופשוט הוא דבדקר נעוץ קאמר וס " ל דדקר נעוץ גרע מאפר כירה דאית ביה משום גומא דדקר נעוץ אינו מבטל הגומא וגם אינו מוכן וכמ " ש למעלה משא " כ אפר כירה שהוסק בי " ט דלית ביה משום גומא כי אם מוקצה לבד ודלא כמ " ש הב " י גם מכאן ראייה לכל מה שכתבתי למעלה :
Orach Chayim.498.26.1 הכניס עפר הרבה לביתו לצורך גינתו כו' והוא כנוס במקום אחד כו' כן פי' רש " י לשם דלא כמה שכתבו התו' לחד פירושא דבהכניס לצורך גינתו לא שרי רק לכסות בו אבל לא לשאר צרכיו והא דבעינן כנוס טעמא דמילתא דאם אינו כנוס בטל אגב קרקע . ודבר פשוט הוא דמאחר דדעתו עליו לכל צרכיו יכול לשחוט אף לכתחלה לכסות בו . ומה שכתב מותר לכסות בו נמשך אחר לשון הברייתא ודלא כמ " ש באורחת חיים בשם הרשב " א דדוקא בשכבר שחט אבל לכתחלה לא והביאו ב " י :
Orach Chayim.498.27.1 מכניס אדם מלא קופתו עפר וכו' ומיירי שהוא תיחוח כו' כן פרש " י ופשוט הוא דבהכניס הרבה לצורך גינתו דבסמוך נמי מיירי שהוא תיחוח וכו' :
Orach Chayim.498.28.1 ומ " ש אבל אם הכניס מלא קופתו לצורך גינתו לא דכיון שהוא מועט בטל כן משמע מפירש " י לשם וכך ביארו התו' דבריו ופשוט הוא דגם במלא קופתו יכול לשחוט לכתחלה וכן מוכח בגמרא :
Orach Chayim.498.29.1 שחט בהמה וחיה ונתערבו כו' שם תני ר' זירא לא כוי בלבד אמרו אלא אפי' שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמם זה בזה אסור לכסות בי " ט א " ר יוסי בר יסינאה לא שנו אלא שאין יכול לכסותו בדקירה אחת אבל יכול לכסותו בדקירה אחת מותר פשיטא מהו דתימא נגזר דקירה אחת אטו ב' דקירות קמ " ל ופירש " י לא כוי בלבד אמרו דאין מכסין בי " ט דדין הוא שלא יכסוהו שמא בהמה היא וטרח טירחא דלא מצוה ואפילו באפר כירה אלא אפילו שחט וכו' דאיכא חד טעון כסוי אפ " ה אין מכסין משום דקא טרח נמי בשביל בהמה וזה מבואר בדברי הרמב " ם דאף בעפר מוכן יכסנו דוקא בדקירה אחת ומה שהשיג רבינו ואמר דאפילו בדקר נעוץ יכול לכסותו בדקירה אחת נראה בעיני דלא השגה היא דאף למאי שהבין הוא ז " ל מדברי הרמב " ם שסובר גם כן דדקר נעוץ לא שרי אלא דיעבד מ " מ איכא למימר דאה " נ דס " ל להרמב " ם בנתערבו דשרי בדקר נעוץ אם יכול לכסות בדקירה אחת ומאי דנקט אם יש לו עפר מוכן ואפר כירה לרבותא נקט הכי דאפילו בהני לא שרי טפי מדקירה אחת אלא דנ " ל מבואר מדברי הרמב " ם דס " ל דדקר נעוץ דינו שוה לשאר עפר דאם נעצו מעי " ט כדי לכסות בו בי " ט עפר מוכן הוא ואם לא נעצו לשם זה לאו מוכן הוא ודינו כשאר עפר שאינו מוכן דאפילו בשחט כבר אין מכסין בו לפי סברתו וז " ש הרב בספ " ב המכניס עפר מעי " ט אם ייחד לו בחצירו קרן זוית ה " ז מוכן ומותר לטלטלו ולעשות בו כל צרכיו וכן אפר שהוסק מעי " ט מוכן וכו' ומותר לטלטלו וכו' . מי שהיה לו דקר נעוץ מעי " ט וניתקן בי " ט והעלה עפר אם היה אותו עפר תיחוח ה " ז מכסה בו ומטלטלו כו' מדכתב ומטלטלו אלמא דבדקר נעוץ נמי מותר לכל צרכיו ויכול לשחוט לכתחלה כדי לכסות בדקר נעוץ אם נעצו מתחלה לשם כך דהו " ל מוכן הנה הודיע בכאן איזהו עפר מוכן ואיזהו שאינו מוכן וס " ל דדקר נעוץ דמתניתין איירי במוכן ושלא כפי' ר " ת דאיירי באינו מוכן וס " ל להרמב " ם דלמסקנא השטה מוחלפת במתניתין דהשוחט ולב " ה שוחטין לכתחלה כשהכין לו דקר נעוץ מבע " י כדין שאר עפר מוכן וזה שכתב הרב אחר זה בראש פ " ג מי שהיה לו עפר מוכן או אפר מוכן שמותר לטלטלו ה " ז שוחט חיה ועוף ומכסה דמם ואם אין לו עפר מוכן או אפר הראוי לטלטלו ה " ז לא ישחוט ואם עבר ושחט לא יכסה דמם עד לערב דקשיא טובא אמאי לא יכסה בדקר נעוץ שהרי הכל מודים דבדיעבד יכול לכסות בדקר נעוץ אלא ודאי דכשכתב הרב מי שהיה לו עפר מוכן בכלל זה אם היה לו דקר נעוץ שהכין שגם הוא עפר מוכן וכשכתב ואם אין לו עפר מוכן כו' היינו לומר שאין לו גם כן דקר נעוץ שהכין ולכך לא יכסנו עד לערב שלא התירו לכסות באינו מוכן בי " ט אפילו כבר שחט והיינו דקאמר בתלמודא דידן דאין מכסין באפר כירה שהוסק בי " ט ומשמע דאפילו שחט כבר אין מכסין אותו ומה שמתיר בירושלמי בשחט כבר ס " ל להרמב " ם דהיינו דוקא לדעת המתירין מוקצה ונולד בי " ט כמו בשבת אבל לדעת האוסרין מוקצה בי " ט אין לכסות בעפר שאין מוכן אפילו דיעבד וכן פסק ה " ר ישעיה אחרון ז " ל כמ " ש בהג " ה אלפסי וא " כ כשכתב הרמב " ם בנתערבו דאם היה לו עפר מוכן או אפר כירה דיכול לכסות הכל בדקירה אחת בכלל עפר מוכן הוה נמי אם היה לו דקר נעוץ שהכין שגם הוא נקרא עפר מוכן אבל אינו מוכן אסור לכסות בו אפילו לא נתערבו בין בדקר נעוץ בין בשאר עפר שאינו מוכן ולפי זה גם הרמב " ם ס " ל דדקר נעוץ אינו אלא משום דאיכא צד רמז חפירה וכתישה כמ " ש למעלה :
Orach Chayim.498.30.1 ומ " ש רבינו ואם יש לו עפר מוכן יכול לכסותו אפילו בהרבה דקירות תימה גדולה דמנ " ל הא ותו דפשטא דברייתא דתני לא כוי בלבד אמרו וכו' משמע להדיא דאפילו בנתערבו דינו ככוי שאין מכסין ואפילו בעפר מוכן משום דקא טרח נמי בשביל בהמה וכמו שפירש רש " י להדיא ונראה ליישב דס " ל דאי אפשר לומר כפי' רש " י דמשום דקא טרח בשביל בהמה אסורה שהרי אף הנולד התירו בירושלמי לטלטל כדי שלא יעקר מצות כסוי בשחט כבר כ " ש דשרי לטרוח ותו דאי משום טורח מאי קא קשיא ליה לתלמודא מעיקרא ארבא דקאמר אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק לספק מ " ט לא כו' אמאי לא משני דרבא ה " ק דאע " ג דדעתו לכל מילי הכנסתו מועלת לודאי ואינו מועלת לספק משום דדילמא קטרח טירחא דלאו מצוה ומעיקרא נמי מאי קשיא לן ארב יהודה מכוי ליכסייה כדרב יהודה תיפוק ליה דאסור משום טירחא אלא ודאי דבעפר מוכן ליכא למימר משום טירחא ואפילו לכתחלה כ " ש אם כבר שחט ותנא דרבי זירא הכי קאמר לא כוי בלבד אמרו לאיסור אלא אפילו בנתערבו אסור אבל אין האיסורין שוין דבכוי אסור אף בעפר מוכן ובנתערבו אינו אסור כי אם בדקר נעוץ ודוקא ביותר מדקירה אחת וטעמא דמילתא דכל דקירה הוא תחלת חפירה וזה אסור אף בלא נתערבו משום דאיכא צד חפירה שלא התירו באינו מוכן אם שחט אלא בדקר נעוץ אבל בלא דקר נעוץ אסור וכיון שכן אף בדאיכא דקר נעוץ כיון שצריך לדקירה אחרת אסור ותדע דהא אף לפרש " י אין איסור הכוי שוה לנתערבו דבכוי אף דקירה אחת אסור ובנתערבו דקירה אחת שרי אלא ודאי דה " ק לא כוי בלבד אמרו לאיסור וכו' וא " ת לפי זה אמאי אשמועינן טפי בנתערבו דאסור בב' דקירות הלא אף בלא נתערבו אסור י " ל דאתי לאשמועינן בנתערבו כיון דאינו יכול לכסותו בדקירה אחת לא יכסנו כל עיקר ואפילו דקירה אחת אסור דשמא יכסה בדקירה זו דם הבהמה ולא יכסה דם החיה כל עיקר משא " כ בלא נתערבו דאף עפ " י שאינו יכול לעשות ב' דקירות מכל מקום דקירה אחת מיהא יכול לעשות כי היכי דלקיים מצות כיסוי כל מה דאפשר ונראה בעיני דמכאן הכריחו הרמב " ם ורבינו דין זה דאפילו דקירה אחת אינו יכול שזה אינו מפורש בגמרא אלא ודאי דקשיא להו ל " ל למיתני דאסור לעשות ב' דקירות בנתערבו הא אפילו בלא נתערבו נמי אסור כדפרי' . ומאי דמדקדק תלמודא פשיטא מה " ד נגזור דקירה אחת אטו ב' דקירות קמ " ל ולא קאמר דאתיא לאשמועי' דבאינו יכול לכסות בדקירה אחת דאפילו דקירה אחת אסור היינו משום דמלישנא דר' יוסי בר יאסינאה משמע דאתי לאורויי לן היתרא בדקירה אחת ותו דכבר שמעינן להא מילתא מדתני ר' זירא גופא ולכך הוצרך לומר דר " י בר יאסינאה אתי לאשמועינן היתירא דדקירה אחת דלא ליגזור אטו ב' דקירות כנ " ל ליישב דברי רבינו ולפי זה אף בלא נתערבו אסור בב' דקירות ודלא כמ " ש ב " י להקל בזה ונמשך אחריו הרב בהגהת ש " ע ודו " ק וגם לא כמ " ש הרב המגיד והב " י דהרמב " ם סובר כהרי " ף דלא מיתהפכא חדא מינייהו ודקר נעוץ לא שרי אלא בדיעבד דליתא אלא כדפרי' ודוק היטב . כתב הר' ישעיה אחרון אהא דכוי דאין מכסין היינו דוקא כשהיה הדם בזוית אחת אבל אם היה באמצע החצר שמלכלך חצרו ה " ז כדבר המאוס וכגרף של רעי וראוי לכסותו בעפר מוכן ואפי' אם היה דם בהמה . אבל באינו מוכן אסור אפילו היה באמצע החצר ונכון הוא באדם אם אסתניס כרב יוסף שהדם נמאס אליו אבל בשאר כל אדם אפשר דלא מכל מקום יש להקל באמצע החצר מטעם אחר שלא יתלכלכו כליו בחצר וכ " כ בהגהת ש " ע :
Orach Chayim.499.1.1 אין מרגילין בי " ט ברייתא בפ' כל פסולי המוקדשין וטעמא דמילתא דקטרח טירחא דלא חזיא ליה בי " ט שהרי אי אפשר להשתמש בנאד זו בי " ט זה :
Orach Chayim.499.2.1 ומ " ש פירוש שמפשיטין העור שלם כו' כן פרש " י לשם ופי' עוד ל' אין מרגילין להפשיטו דרך הרגלים וכו' ולא ביאר דבריו אם ההפשט מרגלים כלפי ראשה או מראשה כלפי הרגלים אבל בפרק העור והרוטב ביאר דבריו וכתב דמרגיל היינו שמתחיל להפכו מרגלים כלפי ראשה וכו' ורבינו סתם וכתב פי' שמפשיט העור שלם כו' נראה שסובר דלענין י " ט אין חילוק דכל שמפשיט העור שלם דקטרח טירחא דלא חזיא ליה בי " ט אסור ודוקא לענין חבור לטומאה יש לחלק בין מתחיל מראשה כלפי הרגלים לבין מתחיל מכלפי הרגלים לכלפי ראשה כמו שמפורש במשנה לשם אבל לענין י " ט אין חילוק וזהו שרש " י ז " ל סתם דבריו בפרק כל פסולי המוקדשין וכתב להפשיטו דרך הרגלים וכו' דמשמע דבכל ענין אסור ודלא כמה שפי' ב " י דאף לפרש " י דוקא מרגליה כלפי הראש אבל מראשה כלפי זנבה מותר ביום טוב דלא אסרו אלא להרגיל והאי לאו מרגיל הוא דניתא אלא בכל ענין אסור כדמשמע מדברי רבינו ועוד נ " ל ברור דברייתא דנקט מרגיל לרבותא נקט הכי לפי פרש " י במרגיל שהדבר ידוע דיותר טורח במפשיט העור שלם מראשה כלפי רגליה מבמפשיט מרגליה כלפי ראשה ולכך נקט מרגיל דאפי' במפשיט מרגליה כלפי ראשה אסור בי " ט ומכ " ש מראשה כלפי רגליה . אכן לפי פי' הרמב " ם במרגיל שהוא מתחיל מפיה ומוציא כל הבשר מרגל אחת כו' כמ " ש בפ " ג צריך לפרש דדוקא מרגיל אסור ולענין מעשה ראוי להחמיר בכל ענין במפשיט העור שלם כדברי רבינו נ " ל :
Orach Chayim.499.3.1 כתוב בה " ג אסור למלוג גדי מפני שיש בו טורח יותר מבהפשט ואם רצה למולגו כדי לאכול עורו שרי כך הוא הנוסחא במקצת ספרי רבינו וטעמו מדתניא בס " פ המביא כדי יין מולגין את הראש ואת הרגלים ומהבהבין אותו באור וס " ל לבה " ג דלאו דוקא נקט הראש והרגלים דה " ה כל העור נמי אם רצה למלגו ברותחין כדי לאכול העור דשרי דמאי שנא אלא שדבר בהווה אבל אם אין כונתו במליגה זו כדי לאכול העור אלא שאינו רוצה להפשיט והמליגה במקום הפשט היא זה ודאי אסור מפני שיש בו טורח יותר מבהפשט וכך נוטה דעת הרשב " א בהוראה זו כמ " ש ה " ה משמו בפ " ג אלא דקשיא לי מ " ש רבינו דין זה בשם בה " ג והרא " ש בפ' המביא לא כתב כך אלא כתב וז " ל בה " ג אוסר למלוג את כל הגדי כדי לאכול העור משום דקל יותר להפשיט הנה מבואר דלבה " ג אסור אפילו אם כוונתו כדי לאכול העור וכן פסקו התוספות לשם וכמו שכתב האגודה וז " ל פי' בה " ג דוקא ראש ורגלים אבל כולו גדיא לא ופירשו התוס' אפילו רוצה לאכול עור הגדי עכ " ל וכ " כ ה " ר ירוחם ורבינו ישעיה אחרון ז " ל לכן נראה לי גירסת ספרים אחרים בספרי רבינו עיקר שכך כתוב שם כתב בה " ג אסור למלוג גדי כדי לאכול עורו מפני שיש בו טורח יותר מבהפשט עכ " ל שזה מסכים למ " ש הרא " ש ושאר מחברים בשם בה " ג . כתב בסמ " ק בסי' קצ " ד אבל בעוף דלא שייך בה הפשט מותר למלוג ולהבהב כל הגוף ע " כ :
Orach Chayim.499.4.1 בהמה שנשחטה בי " ט מותר להגביה עורה כו' משנה בפ " ק בש " א אין נותנין את העור לפני הדורסן ולא יגביהנו אא " כ היה עליו כזית בשר וב " ה מתירין ולא זו אף זו קתני ב " ש דל " מ לפני הדורסן דזהו צורך עבוד שמתעבד ע " י הדריסה אלא אפילו להגביה עורה לשוטחה ע " ג כלונסות נמי אסור ורבינו דקדק וכתב מותר להגביה עורה וליתנה במקום דריסת הרגלים הפך מלשון התנא משום דלמאי דקי " ל כב " ה דשרי איפכא הוי לא זו אף זו וק " ל :
Orach Chayim.499.5.1 ומ " ש ומותר למלוח וכו' שם תנא ושוין שמולחין עליו בשר לצלי ואסיקנא דאפי' לצלי כעין קדרה נמי אסור פי' אדם שמולח צלי שלו קרוב למליחת קדרה שלו נמי אסור וכ " ש מליחה לקדרה דאסור ורבינו סתם וכתב לצלי דהיינו נמי כדרך שמולחין רוב בני אדם צלי שלהן :
Orach Chayim.499.6.1 ומ " ש אף ע " ג דדמי קצת לעבוד הורה לנו טעם דין זה דמליחה לקדרה דאסו' היינו טעמא דזהו עבוד ממש ולא התירו לעשות מלאכה גמורה שלא לצורך אכילה הלכך לא התירו אלא נתינתם לפני הדורסן ומליחה מועטת שכל זה דמי קצת לעיבוד אבל אינו עיבוד גמור :
Orach Chayim.499.7.1 ומ " ש ומותר להערים וכו' ירושלמי כתבוהו הפוסקים ור " ל מולח מעט בשר בכאן ומעט בשר בכאן עד שימלח העור כולו וכ " כ הרמב " ם להדיא וכתב הר " ן דהתירו הערמה זו לפי שההפסד בא לו מחמת י " ט אבל אם ההפסד בא לו מחמת פשיעתו כגון שלא הניח עירוב תבשילין לא התירו לו להערים והחמירו בו יותר מבמזיד וכמו שיתבאר לקמן בסי' תקכ " ז ועיין במ " ש בסימן תק " ג . והב " י כתב כאן וז " ל בסימן שאחר זה אכתוב דלא שרי להערים אלא דוקא קודם אכילת שחרית עכ " ל וכונתו להורות לנו דאף בהערמת מליחה ע " ג העור לא שרי אלא קודם אכילה וכן כתב להדיא בסימן שאחר זה ולא נהירא דודאי כיון שהבשר ראוי לאכילה התירו סופן משום תחילתן אף אחר אכילת שחרית ועיין במה שאכתוב בסימן שאחר זה :
Orach Chayim.499.8.1 ומ " ש אבל אם נשחטה מעי " ט אסור אוקימתא דגמרא לשם דדוקא בי " ט התירו סופן משום תחלתן אבל בעי " ט לא דאי נמי לא שרית ליה אינו נמנע מלשחוט מעי " ט דהא יכול לשוחטו מבע " י ודעת רש " י להתיר אפילו בנשחטה מעי " ט אם הופשט בי " ט כנראה מפירושו וכן סוברים מקצת גאונים וכן יראה מדברי הרמב " ם אבל דעת הרא " ש והרשב " א להחמיר כיון שנשחטה מערב יום טוב וכך כתב רבינו והכי נקטינן :
Orach Chayim.499.9.1 אין מולחין החלבים וכו' ברייתא פ " ק וכתב הר " ן אין מולחין את החלבים כדי שלא יסריחו דמולח מידי דשייך ביה עיבוד כגון חלבים דלאו אוכלים גמורין הן יש בו משום מעבד ע " כ כונתו ליישב דמה שהוצרך לומר דאין מולחין החלבים היינו משום דהו " א דאין כאן משום עיבוד דאוכלין הן קמ " ל דשייך ביה משום עיבוד דלאו אוכלין גמורים הן ופירוש דאין מהפכין היינו לומר שלא יהפוך אותו צד שנתקשה שהוא מלמעלה למטה ומה שהוא למטה יהיה למעלה ויתקשה ג " כ מהרוח :
Orach Chayim.499.10.1 ומ " ש אפילו לשוטחן ע " ג יתידות פי' ליכנס בהן הרוח שם בברייתא משום רבי יהושע אמרו שוטחן ברוח ע " ג יתדות ואיכא תרי לישני בגמרא חד אמר הלכה כרבי יהושע וחד אמר אין הלכה וכתב הרי " ף וסוגיין כלישנא בתרא דאין הלכה כר' יהושע וכן פסקו שאר כל הפוסקים אלא דמשמע ליה דר' יהושע דאמר שוטחן ע " ג יתדות לרבותא נקט ומכ " ש דהיפוך בעלמא שרי וא " כ יש לתמוה על לשון רבינו שכתב אפילו לשוטחן כו' דמשמע דלא פליג ר " י אלא אשוטחן והא ודאי ליתא דת " ק לא הזכיר בדבריו שטיחה אלא היפוך וצ " ל דרבינו מפרש דת " ק דנקט ואין מהפכין אף השטיחה ע " ג יתדות בכלל זה שאסור ליגע בהן כל עיקר בין להפכן מלמטה למעלה ובין להפכן ולשוטחן ע " ג יתדות ור " י התיר ההיפוך לשטיחה אבל לא ההיפוך מלמטה למעלה שזה הוי עובדין דחול ולכך נקט בלשון אפי' ודוחק וברמב " ם פ " ג וכן בסמ " ק ובסמ " ג כתבו ואין מהפכין בהם ואין שוטחין וכו' מבואר מדבריהם שאין בכלל ההיפוך השטיחה . ומה שלא התירו השטיחה בחלבים ג " כ סופן משום תחלתן כמו שהתירו השטיחה בעור לפני הדורסן מפרש בגמרא דחלבים כיון שאינן ראוים לאכילה מוכחא מילתא שלתיקון החלבים הוא מהפכן ושוטחן ואתי למימר מ " ט שרו ליה רבנן כי היכי דלא ליסרח מה לי למשטחינהו ומה לי למימלחינהו ומליחה בחלבים יש בו משום מעבד אבל גבי נתינת העור לפני הדורסן לא מוכחא מילתא שתהא שטיחתו לצורך עבוד דמימר אמר האי דשרו ליה רבנן מפני צורך י " ט התירו דחזי למזגא עלייהו וממה שהתירו מליחת בשר לצלי ע " ג העור ליכא למטעי שהרי לא התירו אלא למלות הבשר לא העור ומש " ה יש מתירין למלוח בשר ע " ג החלבים באויר משום דלא מוכחא מילתא שעושה בשביל החלבים ואע " ג דבעור שרי למלוח הבשר אף על העור ממש מכל מקום בחלבים אי אפשר אלא באויר כדי שלא יאסר הבשר ויש אוסרין מטעם שהמליחה מועטת לגבי החלבים הוי בהו כעיבוד גמור והכי ודאי משמע מדתניא סתמא אין מולחין את החלבים דמשמע כל מליחה אסור ובר " ן כתב טעם אחר לאסור דמאחר שאין דרך לקרב הבשר לחלבים כדי שלא יאסור ועכשיו בא ומלחן ע " ג החלבים מוכחא מילתא דלעבדן קא עביד והכי נקטינן . פסק בהג " ה אשיר " י דהחלבים מותר לטלטלן ולאו מוקצה הוא דחזו להדלקה ועוד דדעתיה עלוייהו להצניען שלא יאבדו :
Orach Chayim.500.1.1 אין קונין בשר מהטבח בפיסוק דמים שיאמר לו תן לי בסלע או בשתים משנה פרק א " צ לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר אבל שוחט הוא ומחלק ביניהם ובגמרא היכי עביד כי הא דבסורא אמרי תרטא ופלגא תרטא וכו' ומשמע דשקול דקאמר לאו דוקא דה " ה באומר תן לי בדינר נמי אסור משום דאסור להזכיר שם דמים וכ " כ הרמב " ם והסמ " ג והסמ " ק דתן לי בסלע אסור :
Orach Chayim.500.2.1 ומ " ש ושלא יאמר לו הריני שותף עמך בסלע ג " ז משנה שם אין נמנין על הבהמה בתחלה בי " ט אבל נמנין עליה בעי " ט ושוחטין ומחלקין ביניהם . ובגמרא מאי אין נמנין אמר רב יהודא אמר שמואל אין פוסקין דמים על הבהמה לכתחלה בי " ט היכי עביד אמר רב מביא שתי בהמות ומעמידן זו אצל זו ואומר זו כזו תנ " ה לא יאמר אדם לחבירו הריני עמך בסלע הריני עמך בשתים אבל אומר לו הריני עמך למחצה לשליש ולרביע ומשמע לי דהא דקאמר היכי עביד הכי קאמר היכי עביד אם לא נמנו עליה מעי " ט אבל לכתחלה ודאי צריך הוא שימנה עליה מעי " ט כדמשמע מפשטא דמתניתין דהיינו שיפסקו דמיה מעי " ט כמה היא שוה וכמה יקח כל אחד ואחד ואח " כ בי " ט שוחט ומחלק ביניהם כפי המינוי שהיה ביניהם בעי " ט ונמצא שבי " ט עצמו לא קא עבדי ולא מידי אלא שאם לא נמנו עליה מעי " ט דאסור לפסוק דמים בתחלה בי " ט היכי קא עביד וקאמר דמביא ב' בהמות כו' ולמחר פוסקים דמי השנייה וכל אחד ואחד נותן דמי חלקו דנמצא עכשיו שפיסוק דמיה אינו בתחלה אלא לאחר שחיטה וחילוק למחר ביום חול אכן מדברי רש " י משמע שגורס במשנה אין נמנין על הבהמה בתחלה בי " ט אבל שוחט הוא ומחלקים ביניהם דלפי גירסא זו מאי דקאמר היכי עביד ה " פ הא דקתני שוחט הוא ומחלקין ביניהם היכי עביד שידעו למחר כמה היתה שוה לפסוק דמיה וכמו שפירש " י להדיא דהשתא אף לכתחלה אין צריך למנות עליה מעי " ט דשפיר יכול לסמוך על זה לכתחלה לשחוט בי " ט ולעמוד ב' בהמות זו אצל זו וכן נראה מדברי שאר כל המחברים וכך היא דעת רבינו : ומ " ש ושלא יאמר לו הריני שותף כו' לישנא דברייתא נקט ולאו דוקא דה " ה נמי דאסור לומר בשעה שמחלקין ביניהם אני בסלע ואתה בשתים שאין מזכירין שם דמים אלא זה נוטל שליש וזה נוטל רביע וכ " כ הרמב " ם והסמ " ג והסמ " ק להדיא . ומדברי רבינו נראה דבההיא דלא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר דקאמר היכי עביד כי הא דבסורא כו' נמי איירי במביא ב' בהמות ומעמידן זו אצל זו כו' דאל " כ היאך ידעו כמה צריכין לפרוע והתלמוד לא חש לפרש שכבר פירשה כן אמתניתין דאין נימנין שנישנית תחלה ולי נראה דאף ע " פ שהדין דין אמת מכל מקום הפירוש בתלמוד אינו כן אלא דמתניתין דלא יאמר לטבח שקול וכו' לא קא עסיק בפיסוק דמי הבהמה שכבר הורה לנו דינו במשנה דאין נמנין אלא קא עסיק בדין אמירה לטבח ומיירי בבהמה שכבר פסקו דמיה מערב יום טוב ואפילו הכי לא יאמר לטבח תן לי בדינר בשר וכן נראה מלשון הרמב " ם והסמ " ג שתחלה כתבו המשנה דאין פוסקין דמים לכתחלה על הבהמה ביום טוב אלא מביא ב' בהמות כו' ואח " כ כתבו לא יאמר אדם לטבח כו' אלא תן לי חלק או חצי חלק ולמחר עושין חשבון על שויו משמע דשויו כבר ידוע :
Orach Chayim.500.3.1 אסור לשקול בשר וכו' שם פלוגתא דתנאי ופסקו המחברים דהלכה כחכמים דאין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר ופירשו בגמרא מאי כל עיקר אפילו לשמרו מן העכברים והוא דתליא בתריטא מפני שנראה כשוקל בשר ביו " ט :
Orach Chayim.500.4.1 ומ " ש ואסור לשקול מנה כנגד מנה פירש " י כשיודע משקל ראשונה שהיא מנה ושוקל כנגדה עכ " ל ואע " ג דרבי חייא ורבי שמעון הוי שקלי מנה כנגד מנה לא קי " ל כוותייהו אלא כרבנן דאמרי אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר כ " כ הרי " ף והרא " ש :
Orach Chayim.500.5.1 ומ " ש ומותר לשקול בידו כו' שם אמר רב יהודה אמר שמואל טבח אומן אסור לשקול בשר ביד . ופירש הרא " ש דאפילו לשקול בלא ליטרא אסור לאומן ודלא כפי' רש " י דאין איסור אלא דוקא בלוקח בשר בידו אחת והמשקל בידו אחת ומכוין המשקל שדומה לכף מאזנים . ורבינו דקדק וכתב תחלה ומותר לשקול בידו שלוקח וכו' להורות דבאינו אומן נמי לא שרי אלא בשוקל בידו בלא ליטרא אבל בליטרא אסור אפילו ביד ואפילו אינו אומן ונראה בעיני שנלמד כן מן התוספתא שהביא הרא " ש ממנה ראיה לפירושו דהכי קתני אבל שוקל בידו ומניח ואם היה טבח אומן לא ישקול בידו מפני שידו כמשקל אבל חותך בסכין ונותן לזה ולזה משמע להדיא דבכה " ג דקאמר דאסור לאומן דהיינו בשוקל בידו לבד בלא משקל מפני שידו כמשקל שרי בשאר כל אדם שאינו אומן ומשמע נמי בסיפא דאפילו באומן שרי לכוין דרך חתיכתו לחתוך ליטרא או חצי ליטרא והיינו דקתני אבל חותך בסכין ונותן לזה ולזה ומכאן הוציא הרשב " א זכרונו לברכה דין זה שכתב עליו הרב המגיד דדבר פשוט הוא דמאי פשוט כ " כ מאחר שהוצרך בתוספתא ל ? היתר זה דלא תימא דבאומן הכל חשיב כמו משקל ואסור קמ " ל דלא :
Orach Chayim.500.6.1 כתב הרשב " א לכאורה וכו' גם במרדכי בפרק א " צ כתב בשם הירושלמי דמותר לב " ה לשקול אם יחפוץ לידע כמה הגיע לחלקו שכן דרך ב " ה להיות מונה ומשם למד הרשב " א ז " ל דבשוקל בביתו לידע כמה יבשל נמי מותר מטעם זה שכן דרך ב " ה להיות מונה כדתנו נמי התם הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי בצים או אגוזים במנין שכן דרך בעה " ב להיות מונה בתוך ביתו שלא החמירו על בעל הבית לשנות דרכו בי " ט לקלקל עניינו כיון דלא מוכח דמשום דמים הוא דמידכר מנין ומשקל אלא שכך צריכים וכן פי' הר " ן לשם ומה שהשיג רבינו וכתב ומיהו גבי מדינת ? הקמת משמע דאפילו בביתו נמי אסור נ " ל ליישב דלמאי שכתבתי דטעמו של הרשב " א מפני שכך דרך בע " ה להיות מונה א " כ במדידת הקמח הדבר ידוע שאין דרכה של אשה להיות מודדת קמח דאדרבה דרכה ללוש עיסה מרובה בבת אחת מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא אלא דוקא בי " ט שטוב יותר למעט באפייה מפני שאסור לאפות פת מרובה ולפיכך היא מודדת כמה היא צריכה לי " ט או כדי שלא תפחת משיעור חלה ושתטול חלה בעין יפה מדידה זו כיון שאין דרכה בכך מידמייא כמודד למקח וממכר ואסורה בי " ט והיינו נמי טעמא דנחתום דמודד תבלין ונותן לתוך קדירתו כדי שלא יקדיח תבשילו שכך דרך הנחתום להיות מודד בתוך ביתו כדי שלא יקדיח תבשילו אבל אי לאו חששא דשמא יקדיח לא היה דרכו בכך להיות מודד בתוך ביתו ונמצא שכשהוא מודד מיחזי כמודד למקח וממכר והוא אסור ובזה נסתלקה גם השגת ב " י כנ " ל ליישב דברי הרשב " א ומ " מ לענין מעשה ראוי להחמיר :
Orach Chayim.500.7.1 מותר למלוח הרבה חתיכות וכו' בפ " ק דביצה א " ר יהודה אמר שמואל מולח אדם כמה חתיכות בשר בבת אחת אעפ " י שא " צ אלא לחתיכה אחת רב אדא בר אהבה מערים ומלח גרמא גרמא והרי " ף והרא " ש הביאו דברי שניהם והרא " ש ז " ל כתב וז " ל משום דאין עבוד באוכלין מיקל במליחת בשר ואע " ג דלית ליה טעמא כלל בשריותא דשמואל שאין החתיכות שהוא צריך לה מיתקנת ומשובחת כלל במליחת שאר החתיכות וגם צריך להפוך כל חתיכה וחתיכה ולמולחה עכ " ל נראה מדבריו שבא לתת טעם להיתר אף ההערמה ואמר דה " ט דכיון דאין עבוד באוכלין יש להקל שהרי אין לומר טעם כלל אף במה שמתיר שמואל למלוח בבת אחת דאי מטעם דאמר רשב " א ממלאה אשה כל התנור פת מפני שהפת נאפה יפה כו' הא ודאי דאין החתיכה שהוא צריך לה מיתקנת וכו' ואי מטעם דאמר ת " ק ממלאה אשה קדרה בשר אעפ " י שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת כו' דבחד טירחא סגי הא ודאי דבמליחת בשר צרוך להפוך כל חתיכה כו' וא " כ בע " כ אין להתיר אלא משום דאין כאן מלאכה ד " ת דאין עבוד באוכלין הלכך יש להקל אף ההערמה כך הוא פי' דברי הרא " ש ומה שפסק רבינו כשמואל ולא הביא דברי רב אדא דאמר מערים וכו' תמה ב " י מפני מה לא פסק כרב אדא שהרי הרי " ף והרא " ש הביאו דבריו וכו' ולי נראה ליישב דמדכתב רש " י ותוס' בפ " ב דביצה וז " ל ולא דמי להערמה דרב אדא דמלח גרמא גרמא דאין עבוד באוכלין ואי משום טירחא הא עדיפא דילמא חס שלא יסריח הבשר וממנע ולא שחיט עכ " ל דאלמא דלא התירו ההערמה אלא בשחט בי " ט ולכך כתב דברי שמואל בסתם דמולח הרבה בבת אחת שזה מותר אף בנשחט מעי " ט אבל הערמה אסור בנשחט מעי " ט . ודין היתר הערמה בנשחט בי " ט כבר כתבו הרב בסימן שקודם זה שכתב ומותר להערים למלוח כאן מעט כו' דפשיט דכי היכי דשרי הערמה זו הה " נ דשרינן להערים למלוח גרמא גרמא ולפי זה אין רב אדא חולק על שמואל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכך הוא דעת הרמב " ם שהביא בפ " א דברי שמואל אצל דין ממלאה אשה קדרה בשר וכו' ונראה מדבריו שהוא מפרש דמליחת בשר בבת אחת הוי כמו ממלאה אשה קדרה בשר כו' דבחד טירחא סגי להו דלא כפירוש הרא " ש וכך פירש רש " י להדיא ולפיכך אף בנשחט מערב יום טוב שרי אבל רב אדא דמערים דלאו חד טירחא הוא היינו דוקא בנשחט ביום טוב והתם ודאי שרי אף ההערמה כמו במולח כאן מעט כו' ועוד נראה דננשחט ביום טוב מדינא שרי למלוח הכל גרמא גרמא אף בלא ההערמה שהרי בחלבים שאסרו לשוטחן אינו אלא מפני שאינן ראויין לאכילה ומוכחא מילתא וממילא בבשר הראוי לאכילה לא מוכחא מילתא ושרי אלא כיון דאיכא טירחא בכל גרמא וגרמא בפני עצמה לא שרינן ליה אלא ע " י הערמה מאחר שכבר מלח כדי צרכו . אבל למלוח בבת אחת אפי' נשחט מערב יום טוב שרי כנ " ל דעת רבינו והרמב " ם ז " ל גם דעת הרי " ף והרא " ש כך היא וכן מבואר מדברי הרא " ש פרק תולין שחילק בין הערמה להערמה וכתב דהערמה דרב אדא דמלח גרמא גרמא מותר לדברי הכל וע " ש . ודע דבתוספות ובסמ " ק כתב בשם מהר " ש מאוי " רא דההיא הערמה דרב אדא היינו דוקא קודם אכילה אבל לאחר אכילה אסור להערים וכן כתב ה " ר ירוחם ובהג " ה אשיר " י ורבינו לא כתב כן ונראה דטעמו מפני שהוא מפרש דהר " ש מאיבר " א סובר דהערמה זו שרי אף בנשחט מערב יום טוב ולכך לא שרינן לה אלא קודם אכילה אבל למאי שכתבנו דלא שרי אלא בנשחט ביום טוב וכדי שלא ימנע משמחת יום טוב הלכך שרי אפילו לאחר אכילה דכיון דעיקר ההיתר מאחר שהבשר ראוי לאכילה לא מוכחא מילתא וכמו נתינת העור לפני הדורסן דהתירו סופן משום תחילתן כיון דלא מוכחא מילתא והה " נ במאי דשרינן להערים בנשחט בי " ט למלוח על העור כאן מעט וכו' אף במולח לאחר אכילה שרי ולא כמו שכתב ב " י להחמיר בלאחר אכילה דבלי ספק אין חילוק כיון שהטעם הוא משום דהתירו סופן משום תחלתן אבל נשחט מערב י " ט אפילו קודם אכילה אסור להערים כדפרי' וכן נראה דעת הרא " ש שלא הביא דברי הר " ש מאויר " א וכן עיקר נ " ל ועיין במ " ש לקמן בסימן תק " ב :
Orach Chayim.501.1.1 אין מבקעין עצים כו' משנה פרק המביא אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב ובריש ביצה קאמר רב נחמן דהכא סתם לן תנא הלכה כרבי יהודה וכתבו התוספות לא מייתי מרישא דאין מבקעין קורות דהא מיירי בסואר של קורות דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס ובהא כ " ע מודו אפילו ר " ש אלא מייתי מסיפא ולא מן הקורה שנשברה . וא " ת והא ר " ש אינו מתיר אלא ביושב ומצפה ויש לומר דהכא נמי הואיל ונשברה ביום טוב מסתמא היתה רעועה מאתמול והוה כיושב ומצפה מתי תשבר קורתו ותהיה ראויה להסקה עד כאן לשונו ומשם הוציא רבינו חילוקי דינים אלו וכן מבואר בריש פרק המביא גבי עצי סוכה דאף ר " ש אינו מתיר אלא בסוכה רעועה דמאתמול דעתיה עילווה . וכן בנבלה שנתנבלה בשבת מוקים לה בפרק אין צדין במסוכנת דמצפה מתי תמות בהמתו ודכוותה בקורה רעועה אבל בריאה לא וכ " כ במרדכי פ " ק דביצה ועיין במ " ש לעיל סוף סי' תצ " ז : ולענין הלכה כבר נתבאר בסימן תצ " ה דר " ח מחמיר בנולד גבי י " ט וקורה שנשברה נמי הוי נולד כדכתב הרמב " ם פ " ב וכ " פ הסמ " ג להדיא א " כ אסור לבקוע עצים מקורה בי " ט אפילו היתה רעועה :
Orach Chayim.501.2.1 וכשהוא מבקע לא יבקע אלא בקופיץ כו' משנה שם אין מבקעין לא בקרדום ולא במגל ולא במגרה אלא בקופיץ ובגמרא לא בקרדום אמר רב חיננא בר שלמיא ל " ש אלא בנקבות שלו אבל בזכרות שלו מותר פשיטא בקופיץ תנן מה " ד ה " מ קופיץ לחודיה אבל קרדום וקופיץ אימא מגו דהאי גיסא אסור האי גיסא נמי אסור קמ " ל ואיכא דמתני לה אסיפא אלא בקופיץ אמר רב חיננא בר שלמיא ל " ש אלא בזכרות שלו אבל בנקבות שלו אסור פשיטא לא בקרדום תנן מה " ד ה " מ קרדום אבל קופיץ אימא מגו דהאי גיסא שרי האי גיסא נמי שרי קמ " ל . פי' נקבות שלו הצד הרחב והצד הקצר הוא הזכרות ויש לתמוה דמשמע דלישני לא פליגי בדינא אלא דלישנא קמא קאמר דבקרדום שרי בצד הזכרות וקופיץ כוליה זכרות הוא ובלישנא בתרא קאמר דבקופיץ אסור בצד הנקבות ובקרדום כוליה נקבות הוא אבל הכל מודים דבזכרות שרי בין בקרדום בין בקופיץ ובנקבות אסור בין בקרדום ובין בקופיץ וכן כתב הר " ן דבאתריה דהאי היו עושין לקרדום נקבות וזכרות וקופיץ כוליה זכרות ובאתריה דהאי הוי עושין לקופיץ נקבות וזכרות וקרדום כוליה נקבות וכן מבואר מלשון הרמב " ם והסמ " ג שכתבו דלא יבקע בקופיץ בצד הרחב מפני שהוא כקרדום אלמא דקרדום כוליה נקבות הוא והיינו כלישנא בתרא וא " כ קשה על רבינו שכתב דבקרדום אסור אף בצד הזכרות . וצריך לומר דס " ל דהני לישני פליגי וא " כ בע " כ דללישנא קמא אינו אסור בצד הרחב אלא בקרדום וללישנא בתרא אינו מותר בצד הקצר אלא בקופיץ דאל " כ מנ " מ בין הני לישני וכן יראה מדברי הרא " ש שכתב וז " ל הרמב " ם ז " ל פסק כלישנא בתרא וכן בעל העיטור עכ " ל ואי לישני לא פליגי אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה מאי פסק שייך למימר בהני לישני אלא ודאי דפליגי ודו " ק . ומיהו ברמב " ם אינו מבואר דהכי ס " ל דאדרבה מדכתב מפני שהוא כקרדום משמע דס " ל לפרש דמר כי אתריה ומר כי אתריה כמ " ש הר " ן :
Orach Chayim.501.3.1 ומ " ש ובס " ה אסר גם בקופיץ כ " כ בסמ " ק בשם התוספות וכן הוא בתוספת שלנו :
Orach Chayim.501.4.1 ומ " ש ואפילו בקוע בקופיץ לא שרי וכו' כ " כ הרא " ש ודהכי משמע בדברי הרמב " ם :
Orach Chayim.501.5.1 ומ " ש אבל לשברם ביד יראה מפרש " י שמותר וכו' ברש " י שלנו בסוגיא זו לא נראה מדבריו כן זולתי בתוספות שכתבו דכיון דאין אנו בקיאין בקרדום ולכך יש לנו לאסור לבקע עצים רק ביד . וז " ל הרב מהר " ש לורי " א מה שכתב יראה מפרש " י שמותר לא נהירא דלא כתב רש " י דשרי ? ביד אלא גבי מפשח לן ? אלותא כו' בפ' המביא והתם נמי עץ גדול הוא שאי אפשר להריח בו ולטלטלו אבל אחר שעשה ממנו מקלות אף שהיו גדולות וראויות לקתא דנגרי לא היה מפשח יותר כדמשמע דלא עביד אלא אלותא ודו " ק עכ " ל :
Orach Chayim.501.6.1 ומ " ש אבל מלשון א " א הרא " ש ז " ל יראה דאפילו לשברם ביד נמי אסור היינו מדכתב דעצים שהם גדולים קצת לא יבקעם כיון שיכול לאפות בהם בלא ביקוע טירחא שלא לצורך הוא ואב מלאכה דטוחן א " כ לפי טעם זה ודאי דאף ביד נמי אסור . כחב מהר " ש לורי " א המדקדקים נהגו לאסור אף בח " ה ומתקני' כל עצים הקטנים הצריכים אף לבשול דגים מקודם י " ט ואין להקל להם עכ " ל : כתב הר " ן דיש מקשין למה התירו ? לבקע ע " י שינוי והלא מכשירין שאפשר לעשותן מעי " ט נינהו ותירץ הראב " ד דכיון דאי אפשר לאפות ולבשל בלא עצים עשו אותן כדיכת מלח שהתירו אותה ע " י שינוי עכ " ל וטעם זה אינו אלא לפי דעתו והוא דעת הרמב " ם בפ " א ששחיקת תבלין מכשירי אוכל נפש הוא אבל לפי דעת הסמ " ג שסובר שדיכת מלח אוכל נפש ממש הוא שהרי כתב וז " ל ומדתנן והמלח במדוך של עץ למדנו שכל מלאכת אוכל נפש מותרת ע " י שינוי אפילו בדבר שאינו מפיג טעמו ואפשר לעשות מעי " ט וכן היא דעת הרשב " א בתשובה בסימן תרפ " ד א " כ אין מכאן ראייה למכשירין . עוד כתב הר " ן ול " נ שכל שהוא נהנה מגופו של דבר כאוכל נפש עצמו הוא ולא דמי למכשירין דעצים עושה מהם מדורה ומתחמם כנגדה ואף לבשל בהם שרי משום מתוך והשיג עליו מהר " י אבוהב שהרי המדורה לחמם לא הותרה אלא במתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש ואם כן היאך נתירו לבשל משום מתוך שהותר למדורה לחמם מאחר שהמדורה עצמה לחמם לא הותרה אלא ממה שהותר בבישול והשגה זו אי אפשר ליישבה לפי דעת הר " ן שהוא עצמו כתב בפ " ב די " ט במשנה דב " ש אומרים לא יחם וכו' ועושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה דכיון דמתהני בה שרי משום מתוך עכ " ל אכן יראה לי דאפשר לומר דמדורה לחמם כיון דהנאת כל גופו היא דמיא לאוכל נפש ואע " ג דבפ " ב די " ט קא מבעיא לן האי מדורה מאן קתני לה ופשטינן דלב " ש לא שני להו בין הנאת גופו להנאת אבר אחד היינו דוקא לב " ש אבל לב " ה איכא למימר דס " ל דהנאת כל גופו דמיא לאוכל נפש ושרינן ליה בלא מתוך והכי משמע לישנא דתלמודא בפ " ב די " ט ע " ש ודלא כפי' הר " ן לשם וא " כ שפיר נוכל לפרש כאן גבי ביקוע כפירושו של הר " ן נ " ל :
Orach Chayim.501.7.1 אין מביאין עצים אלא מן המכונסין שבקרפף כו' מימרא דרב יהודה אמר שמואל בפרק המביא ופי' רש " י דטעמא משום מוקצה דמכונסין שבשדה ומפוזר בקרפף לאו דעתיה עלוייהו והר " ן כתב דטעמא משום גבוב והוי כמעמר ומדינא אפילו מפוזר בשדה שרי דגבוב ביום טוב הותר דצורך אכילה היא כבקוע עצים או כהבערה עצמה אלא שבשדה אסרו משום דמחזי כמגבב למחר וליומא אחרינא ומכונס נמי מיחלף במפוזר אבל בקרפף לא גזרו אלא במפוזר דמיחזי כמאן דעביד למחר ומשום הכי אין מביאין אלא במכונס שבקרפף . והתוספות בפרק המביא כתבו דלא שייך עמור אלא במקום שגדלים שם כדמוכח בפ' כלל גדול גם הר " ן הביא ראייה לסברא זו ע " ש בפרק המביא :
Orach Chayim.501.8.1 ומ " ש הסמוך לעיר בתוך ע' אמה כו' שם במשנה איזהו קרפף כל שהוא סמוך לעיר דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר כל שנכנסין לו בפותחת אפי' בתוך תחום שבת ואיבעיא לן בגמרא ר' יוסי לקולא קאמר או לחומרא קאמר ואסיקנא ש " מ ר " י תרתי לקולא קאמר ש " מ הכי גריס רש " י ותוס' פי' דבין בסמוך בלא פותחת ובין בפותחת ואינו סמוך תרוייהו שרי לר' יוסי ואפסיקא בגמרא הילכתא כר' יוסי גם הרא " ש כתב גירסת רש " י ופירושו ואחריו נמשך רבינו אבל מדברי הרי " ף יראה שהיה גורס ש " מ ר' יוסי לקולא קאמר ומפרש פי' אחר בהלכה דהיינו קולא להתיר בפותחת אפי' אינו סמוך אבל אם אין לו פותחת אפילו סמוך אסור וכן יראה מדברי הרמב " ם ז " ל . ושיעור סמוך פי' הרא " ש תוך עיבורה של עיר דהיינו ע' אמה וד' טפחים וכ " כ המפרשים :
Orach Chayim.501.9.1 וכשמלקט בחצר עצים כו' משנה שם ר " א אומר נוטל אדם קיסם לחצות בו שיניו ומגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא וחכ " א מגבב משלפניו ומדליק ותו איתא התם ת " ר מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא ובלבד שלא יעשה צבורין ור " ש מתיר ופסק רבינו כת " ק דברייתא מפני שהוא מכריע דר " ש מתיר לגמרי וחכמים שבמשנה אוסרין לגמרי דלא התירו אלא לגבב מלפניו להדליק ועוד נראה דמה שלא פסק כחכמים שבמשנה שהם רבים מפני שת " ק ור " ש דברייתא כולהו ס " ל כרבי אליעזר דכל מה שבחצר מוכן הוא ועוד דלפרש " י דחכמים שבמשנה בתרתי פליגי דאפילו להדליק דוקא מלפניו ולחצוץ שיניו אפילו מלפניו לא דעצים לא ניתנו אלא להסקה א " כ חכמים ס " ל דלא כהילכתא כמו שכתבו התוספות לשם הילכך נקטינן כרבי אליעזר בכל דבריו והיינו כת " ק דברייתא דקאמר נמי מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא ואע " פ שלא אמר ר " א בפירוש שלא יעשה צבורין צבורין מ " מ הכי ס " ל והכי משמע לישנא דמגבב מן החצר ומדליק דמיד שמגבב מדליק שלא יעשה צבורין ואף בברייתא לא היה צריך לומר כן בפירוש אלא משום דבעי למיתני עלה ור " ש מתיר וק " ל ומשום הכי מיושב שהרי " ף והרא " ש הביאו המשנה לבדה ולא הביאו הברייתא מפני שמלשון רבי אליעזר דקאמר מגבב מן החצר ומדליק היינו לומר שידליק מיד ולא יעשה צבורין צבורין וגם הם סוברין דהלכה כר " א דמתני' ולא כחכמים וכמו שפסק רבינו ויותר נכון לומר שהם חולקים על רבינו ופוסקים כחכמים דמגבב משלפניו ומדליק ולכך לא הביאו הברייתא אלא המשנה כצורתה דמשמע דהלכה כחכמים וכמו שפסק הרמב " ם ומפרשים נמי דמגבב משלפניו ומדליק אפילו לעשות צבורין צבורין דהא טעמייהו דאסור לעשות צבורין אינו אלא משום דמחזי דקא מכנף למחר וליומא אחרינא וזה אינו אלא כשמבשל במקום אחר אבל כשמלקט מלפניו דהיינו סמוך למקום בישול הקדרה ד " ה דקדירתו מוכחת עליו ושרי כנ " ל לפרש טעמו של הרי " ף והרא " ש ורבי' ודלא כהב " י שכתב דדעת רבינו לפרש כפירושו של הר " ן לחלק בין גבוב של עצים קטנים ממש לגבוב של עצים קטנים קצת דבקטני' ממש לא שרי לגבב אלא משלפניו דהא ודאי ליתא לדעת רבינו דאם כן אמאי לא כתב דבקטנים ממש מגבב משלפניו ומדליק וכמו שתמה על זה ב " י עצמו ולא תירץ כלום אלא ודאי כדפרישית עיקר ולענין הלכה נקטינן כרוב המחברים דדוקא משלפניו וכל גבוב של עצים קטנים דין אחד להם דלא כהר " ן וכשמלקט מלפניו שרי אף לעשותן מהן צבור אבל שלא מלפניו אסור בכל ענין ובעצים גדולים דלא שייך בהו גבוב פשיטא דשרי אפילו שלא מלפניו דדעתיה עלוייהו מאתמול דאפי' מן המכונסין שבקרפף מביאין ובמפוזרין דאסור היינו משום מוקצה אבל בחצר אף במפוזרין אין בהם משום מוקצה לדברי הכל ולא נחלקו חכמים אלא בגבוב דבעצים קטנים שצריכים גבוב הואיל ודקין וטורח לקששן מאתמול לאו להכי קיימי ובטלי לגבי החצר כנ " ל מדברי שאר כל המחברים זולתי ברמב " ם דמשמע דאף במפוזרין שבחצר אסור שאין היתר אלא במכונסין שברה " י או לגבב מלפניו ומדליק ואף בשדה ואין חילוק בין קטנים לגדולים ע " ש וצ " ע בלשון רבינו שדקדק וכתב וכשמלקט בחצר עצים כדי לשרוף וכו' דמשמע שאפילו מלקט מלפניו לא יעשה מהם צבור דסתמא קתני ובלבד שלא יעשה מהן צבורין צבורין דבכל ענין אסור דלא כמ " ש לדעת הרי " ף והרא " ש הילכך ראוי להחמיר אף בזה . המסקנא דכל שלא מלפניו אסור בין קטנים בין גדולים אלא א " כ במכונסין שברה " י אבל מלפניו שרי ללקט מעט וישרוף אבל צבור אסור בכל ענין אפילו כשמלקט מלפניו ומשמע דבמביא ממכונסין שברה " י אין איסור בצבור ואף הגבוב דמלפניו אין להתיר אלא בחצר אבל לא בשדה ודלא כהרמב " ם דמיקל בזה :
Orach Chayim.501.10.1 אוד וכו' בפ' המביא דרש רבא אוד שנשבר אסור להסיקו בי " ט מפני שהוא שבר כלי ואסור משום מוקצה לר' יהודה ואע " ג דנולד נמי הוי כדפרש " י בפ' כל הכלים וכ " כ הרמב " ם בפ " ב ומכאן הוכיח בה " ג דנולד אסור בי " ט כמבואר בסמ " ג ובאשיר " י מ " מ מאחר דרבא אינו מחלק בין מוקצה לנולד דאף במוקצה שאינו נולד ס " ל כר " י כדמוכח בסוף נוטל לכך לא דקדק התלמוד וקאמר אליבא דרבא דהאי אוד שנשבר בי " ט אסור משום מוקצה ונמצא דלמאי דקי " ל בנולד כר' יהודה בי " ט אסור וכן בכל שאר שברי כלים אין מסיקין דהו " ל נולד :
Orach Chayim.501.11.1 שקדים ואגוזים וכו' בפ' ב " מ אמר רב יהודא אמר רב מסיקין בתמרים ובאגוזים ואין מסיקין בקליפתן דר " י ור " ש מתיר ורבינו נקט שקדים ואגוזים ע " פ התוספתא ונמשך אחר הרמב " ם שכתב כן ובגמ' פ' ב " מ מבואר דאסור משום נולד דתמרים אע " ג דמעיקרא גרעינין והשתא גרעינין מ " מ מעיקרא מיכסיין והשתא מגליין ואגוזים נמי אע " ג דמעיקרא מיגליא והשתא נמי מיגליא מ " מ כיון שאין קליפה שלהן שלם כמו שהיה מתחלה דומה לשברי כלים ואסורין משום נולד ועוד יראה לי דמה שלא כתב רבינו דין תמרים היינו משום דאף לר " י שרי להסיק בקליפות משום דחזי למאכל בהמה כדאמרי' בפ' נוטל בתמרי ארמייתא ובפ " ב די " ט דא " ל אביי לרב יוסף הני סופלי לחיותא היכי שדינן להו וכו' ועיי' לעיל בהלכות שבת בסי' ש " ח בדין גרעיני תמרה :
Orach Chayim.501.12.1 אסור להסיק בי " ט שני של ר " ה הלפידים וכו' טעם דין זה משום איסור הכנה כדין ביצה שנולדה בי " ט ראשון של ר " ה שאסורה בשני משום הכנה וכן בשבת וי " ט הסמוכין זה לזה דאסור בשני משום הכנה פי' שהרי בשני הותר בשביל אותה לידה של ראשון וא " כ הוי ראשון מכין לשני והכי נמי בלפידים אלו שיותר טובות הן להדליק כשהודלקו כבר וכבו א " כ הכבוי של יום ראשון הוי מכין לשני ואע " פ שלא היה בדעתו להכינה לא גרע מביצה שהוכנה בי " ט ואפי' הכי אסור משום הכנה ומקור דין זה מהירושלמי דאיתא התם דאסורין שירי שמן שירי מדורה שירי פתילה שנשארו משבת לי " ט כמו ביצה ובספר התרומה בסי' רנ " ג כתב דה " ה לב' י " ט של ר " ה והרא " ש בפ " ק דביצה הביא דבריו ואחריו נמשך רבי' ופסק בסתם לאיסור :
Orach Chayim.501.13.1 ומ " ש אא " כ ירבה עליו עצים וכו' למדו מדין עצי' שנשרו לתוך התנור שיתבאר בסי' תק " ז בס " ד :
Orach Chayim.501.14.1 ומ " ש ובשאר י " ט מותר היינו משום דאין שם איסור הכנה כיון שא' מהם חול כדין ביצה בב' י " ט של גליות דנולדה בזה מותרת בזה . וב " י השיב על בעל התרומה במה שאסר בב' י " ט של ר " ה דא " כ אף ביום ראשון היה לו לאסור הלפידים כמו ביצה שנולדה שאסורה בו ביום וכן בכל יו " ט הו " ל למיסר הלפידים ביום שכבו וצ " ע ול " ק מידי דברור הוא דטעם דין זה לדעתו מאחר שכבר אפו ובישלו לצורך היום ושוב אין בהם צורך ליום ראשון לא לעשות מדורה ממנו לחמם ולא לבשל אלא שנשארו כך כבוים אם כן אסורין לטלטלן ביום ראשון שלא לצורך שמחת י " ט דלא הותרה הבערה שלא לצורך במתוך אא " כ שהוא לצורך שמחת י " ט כמו שיתבאר לדעת בעלי התוס' ואם כן אם יבעיר אותן ביום שני לצורך י " ט הוי ראשון מכין לשני כמו ביצה אבל אינו דומה לגמרי לביצה דביצה אסורה ביום ראשון ואפילו לצורך והני לפידים שריין ביום ראשון לצורך י " ט אף אחר שכבו דלאו מוקצה הן אלא לענין זה קאמר דהוי כמו ביצה שאם נשארו עד למחר שלא היה צריך להן ביום ראשון אסורין בשני משום הכנה ואע " ג דבעגל שנולד בי " ט מותר בשבת ואינו אסור משום הכנה דהואיל ושרי בי " ט נמצא שי " ט לעצמו הכין וממילא הותר לשבת כדכתב הר " ן בריש ביצה ולא אמרי' מאחר שלא היה צורך בעגל זה בי " ט ולא היה יכול לשחטו שלא לצורך ונשאר עד למחר וא " כ אסור משום הכנה י " ל דשאני התם דלא שייך בלידת העגל איסור הכנה כמ " ש למעלה בסי' תצ " ח בשם הרא " ש ומותר אפי' בי " ט שאחר שבת . מ " מ לענין הלכה אין נראה לאסור בב' י " ט של ר " ה אבל בשבת וי " ט ראוי להחמיר מאחר שמפורש בירושלמי לאיסור ודלא כהגהת ש " ע שכתב להתיר אף בשבת וי " ט נ " ל :
Orach Chayim.502.1.1 אין מוציאין האש לא מן העצים כו' משנה פ' המביא ומפרש טעמא בגמ' משום דקא מוליד בי " ט ומדברי הרמב " ם דפ " ד מבואר דס " ל דלאו נולד קאמר לאסור לר' יהודה כביצה שנולדה דלפי זה אף אם כבר הוציא האש אסור להשתמש בו אלא ה " ק דאסור להוליד ולהמציא האש בי " ט כיון שאפשר להמציא אותה מבערב ואף לר " ש אסור ואם הוציא אין איסור להשתמש בו וכ " כ הסמ " ג והסמ " ק כלשון הרמב " ם וכ " כ ב " י וכך נראה מדברי רבינו שכתב בסתם דאין מוציאין ולא כתב דאסור לר " י :
Orach Chayim.502.2.1 ומיהו אין להקל וכו' פי' כיון דאיכא לפרש מכלל דכל מפוח אסור אע " ג דיש לדחות דהא דנקט היתר בשפופרת אשמועינן רבותא דאפי' בשל אומן שרי בשפופרת אבל בשל בעל הבית פשיטא דאפילו במפוח שרי וכמ " ש התוס' בשם הר " פ ומביאו ב " י אפ " ה אין להקל כיון דאיכא לפרש לאיסור דכל מפוח אסור :
Orach Chayim.502.3.1 מדורה העשוייה מעצים דקים מותר ג " ז מימרא דר " י בפ " ב די " ט לפי גי' הרי " ף והרא " ש ופירושם דגרסי קינסא שרי וכ " כ המרדכי בשם ר " ח וכ " כ הרמב " ם בפרק ד' ונראה בעיני דעצים קטנים לאו דוקא אלא דרגילות הוא בעצים קטנים ליקח אחד מהם להאיר בלילה לכך הזהיר שאסור כשאחז בהן האור וה " ה דבעצים גסים נמי אסור אם אחז בהן האור גם הרוקח כתב בסתם עצים שבאש אין לסלק דהוי כמכבה :
Orach Chayim.503.1.1 אסור לבשל ביו " ט אלא כדי צורך היום כו' ברייתא פ " ב דביצה ת " ר אין אופין מיו " ט לחבירו ק " ו מי " ט לחול באמת אמרו ממלאה אשה קדרה בשר אע " פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת ממלא נחתום חבית של מים אע " פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד אבל לאפות אינו אופה אלא מה שצריך לו רשבא " א ממלאה אשה כל התנור פת מפני שהפת יפה בזמן שהתנור מלא אמר רבא הלכה כרשב " א ופי' רש " י ממלאה אשה כו' דבחד טירחא סגי וכן בנחתום לגבי מילוי אבל לאפות כל ככר וככר צריך אפייה ורדייה לעצמו ומשמע לכאורה דלא שייך האי טעמא שהוא יפה בזמן שהוא מלא אלא לגבי פת אבל לא לגבי תבשיל והכי משמע בכל דברי הפוסקים הרי " ף והרא " ש והרמב " ם והסמ " ג והסמ " ק והאגודה שלא הזכירו זה אלא לגבי פת . והשתא ודאי דאף למאי דקיל " ן כרשב " א אפ " ה בתבשיל אינו מותר אלא בחד טירחא אבל אסור ליתן בקדירה חתיכה לאחר שהניח הקדרה ע " ג האש כיון דאין התבשיל מיתקן יותר בכך אבל רבינו ס " ל דאף התבשיל מיתקן יותר כשיש הרבה בקדרה וכ " כ הרוקח וכ " כ הרב המגיד בשם הרשב " א וצריך לפרש לדידהו דמאי דמתיר ת " ק בתבשיל יותר מבפת היינו דוקא כשנותן כל החתיכות בקדירה בבת אחת דהוי חד טירחא אבל בב' טירחות אסור בתבשיל כמו בפת דמשום תוספת תיקון התבשיל והפת לא שרינן ליה לטרוח ולפ " ז למאי דקיי " ל כרשב " א הכל מותר בין בתבשיל בין בפת ואפשר דאף רש " י סובר כן דאי אפשר להכחיש המפורסם שהתבשיל מיתקן יותר כשיש הרבה בקדרה ומ " ש דבחד טירחא סגי היינו דוקא לת " ק אבל לרשב " א הכל מותר וכך אפשר לפרש לדעת שאר כל הפוסקים ומה שלא הזכירו האי סברא אלא בפת נמשכו אחר לשון הברייתא אבל אה " נ דה " ה בתבשיל מיתקן יותר כשיש הרבה ומותר אפי' בב' טירחות וכן עיקר :
Orach Chayim.503.2.1 ויש אומרים דאפילו אמרה בפירוש שהיא רוצה אותה לצורך מחר שהוא מותר ויש אוסרין ונראה שהוא מותר וכו' הא דיש אוסרין היא סברת הרוקח וז " ל אבל אין לומר אלו יהיו לצורך יום טוב ולא אלו אך כשממלאה הקדרה אז התבשיל טוב ואינה ניכרת הערמתה וכההיא דרב אדא דמלח גרמא גרמא דלא מוכחא מילתא וכן במועד קטן מטילין שכר במועד אע " פ שיש לו ישן דלא מוכחא מילתא כו' והאריך להביא כמה הערמות דבתלמוד שהתירו כיון דלא מוכחא מילתא ורבינו הסכים לסברת המתירין שהרי אין זה בכלל הערמה דטעם ההיתר הוא מפני שהתוספת גורם טעם בתבשיל והו " ל כאילו כל התבשיל נתבשל לצורך היום וא " כ אפילו פירשה בפירוש נמי מותר ודברי טעם הם ונראה בעיני שאף הרוקח ז " ל לא היתה דעתו לומר שאם אמרה בפירוש דהוי הערמה ממש והתבשיל אסור דהא ודאי אין כאן הערמה כיון שהוא צריך עכ " פ לחתיכה אחת וכמו שכתב רבינו אלא דלכתחלה הזהיר שלא תאמר כך מפני שמדבריהם ניכר קצת הערמה וכן נכון להזהיר על זה :
Orach Chayim.503.3.1 כתב בעל העיטור דוקא קודם אכילה כו' בפ " ב די " ט תניא גבי מי שנאבד עירובו בפשיעתו מבשל הוא לי " ט ואם הותיר הותיר לשבת ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור ופי' רש " י שלא יערים לבשל בב' קדרות שיאמר אני צריך להזמין אורחים או יבואו לי אורחים אבל בקדרה אחת מותר להערים ולהרבות וכן פי' התוספות ושאר מחברים אחריהם כמו שיתבאר בסמוך וכן מפרש בעל העיטור והשתא ודאי כיון דאפילו קודם אכילה אסרו הערמה לבשל לצורך היום ואח " כ לחזור ולבשל ולומר שיזמין עוד אורחים מכ " ש כשחוזר ומבשל אחר האכילה דניכר הערמתו והדבר פשוט דקודם אכילה נמי אם אינו צריך אפילו לחתיכה אחת שכבר בישל לצורך סעודת שחרית כמה מיני תבשילין אף שאינו אוכל מכל תבשיל רק מקצתו וחוזר ומבשל תבשיל אחד לצורך הלילה דאסור ואף על פי דאוכל ממנו כזית בתוך הסעודה שחרית דלשון הברייתא משמע להדיא דוקא כשצריך לחתיכה אחת הוא דשרי הא לאו הכי הויא הערמה ואסור וכך מפורש בסמ " ק שכתב ויש ליזהר שלא ישחוט מי " ט לחבירו שמא השני חול ואפי' בשני י " ט של ר " ה דאע " ג דקדושה אחת הן דוקא להחמיר ולא להקל אך אם הוא אוכל קצת מן העוף או מן הבהמה בו ביום שרי משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה אבל לאפות ולבשל מי " ט לחבירו אסור אפילו כשאוכל קצת ממנו בו ביום דהתם לא שייך האי טעמא עכ " ל ואח " כ העתיק הברייתא דממלאה אשה קדרה בשר וכו' אלמא דס " ל דהברייתא עכ " פ דוקא בשצריך לחתיכה אחת עכ " פ כמו שנוהגין לאכול הרבה מיני תבשילין מכל אחד חתיכה אחת או שתים אבל כשאינו צריך כלל ועיקר בישולו לצורך הלילה אסור אפילו כשאוכל ממנו קצת וליכא למימר דמאי דאסר בתחלה מיירי באחר אכילת שחרית כמו שפי' ב " י שהרי אחר כל זה כתב ומיהו דוקא קודם אכילת שחרית אבל לאחר אכילה לא ע " כ ואם כן תחלת דבריו הם בקודם אכילה כדפרי' ואפ " ה בשחיטה התיר אפילו בכה " ג דכיון שאוכל ממנו קצת אע " פ שא " צ הוה ליה כמו שמבשל תבשיל אחד לאחר אכילה ואכלו כולו דשרי אף על פי שאינו צריך לאכול עוד וה " נ הו " ל כמי שצריך לכל הבהמה הנשחטת מאחר שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ואע " פ דתנן בהמה מסוכנת לא ישחוט אא " כ יודע שהוא יכול לאכול ממנה כזית צלי מבע " י דמשמע דוקא מסוכנת אבל לא בריאה דהתם ה " פ כשיכול לאכול אע " פ שאינו אוכל אבל בריאה אסור אפילו יכול לאכול אבל באוכל ממנה קצת שרי אפילו בריאה כך הוא לדעת הסמ " ק אבל כבר חלקו עליו דלא מפלגינן כלל בין שחיטה לבישול והכל אסור אם אינו צריך לאכול ממנו היום ובסגנון זה היא שיטת כל המחברים שכתבו היתר באוכל ממנו קצת דכונתם היא דוקא בכה " ג שצריך לאכול ממנו קצת ואף כשיש לו תבשילין הרבה מכל מקום הוא בכלל צריך כיון שדעתו היא מתחלה כדי לאכול משמנים שחרית אבל כשדעתו אינה אלא לבשלו לצורך הלילה ואינו אוכל ממנו קצת אלא כי היכי דלא ליאסר עליו זאת היא הערמה ואסור והארכתי בזה מפני שראיתי הרבה טועין בפשט זה לבשל לצורך הלילה בקדירה אחת ואח " כ בסעודת שחרית נותנין גם אותו תבשיל על השלחן ואוכלין ממנו קצת והוא איסור גמור ומה שכתבו התוס' בפ " ק דביצה וז " ל מערים ומלח גרמא גרמא וכן רגילין העולם שמערימין ומולחין התרנגולת ומבשלין ואוכלין מעט מן התרנגולת כגון הכבד ומיהו הר " ר שמואל היה אומר היינו דוקא קודם אכילה אבל אחר אכילה לא וכ " כ בהגהת אשר " י וכ " כ רבינו ירוחם בח " ב נראה דהאי דכתבו ומיהו הר " ש היה אומר כו' הוא להורות דהעולם טועין בזה מפני שהם עושין כן אפילו לאחר אכילה וזה פשוט דאסור דדוקא קודם אכילה התיר רב אדא למלוח הרבה אפילו אינו צריך אלא לחתיכה אחת אבל ודאי דאפילו קודם אכילה אין היתר אלא אם כן שצריך לחתיכה אחת עכ " פ כדפרי' ואע " ג דבמה שהיו נוהגין העולם להתיר על סמך אכילת הכבד בסתמא אין בו צורך היום היה יכול לסתור מנהגם אפילו היה קודם אכילה מכל מקום נקט האמת בדבריו שהם היו עושין כן לאחר האכילה ולזה אין היתר בעולם משא " כ בקודם אכילה שיש היתר היכא דצריך לחתיכה אחת ותדע שהרי בפ " ב דביצה כתבו התוס' להדיא דההיא דמלח גרמא גרמא דמיירי בקודם אכילה כדכתב ה " ר שמואל שאני התם דהוי עבוד באוכלין בעלמא ומשום שמחת יו " ט כדי שלא ימנע מלשחוט הוא דשרי הא לאו הכי אסור וכן פי' הר " ן לשם וכ " כ הרשב " א בתשובה וכן הוא בפירש " י אלמא דאפילו בקודם אכילה אסור להערים והיינו בכה " ג שאין צריך אפילו לחתיכה אחת וכיון שאין צריך אין חילוק בין אוכל ללא אוכל . ורבינו יואל פי' ההיא דממלא אשה כולי דשרי אפילו בהערמה והא דתניא ואם הערים אסור לאו הלכתא היא וכל הגאונים חולקין עליו . ודע דבמרדכי הארוך כתב בפ " ב דביצה אההיא דאוסרין לזמן לעו " ג בי " ט שמא ירבה בשבילו וא " ת ומה בכך הא אמר לעיל ממלאה אשה את הקדירה כו' י " ל דהתם אילו היה כריסו מחזיק הכל ראוי לו ע " כ מותר לאפות ולבשל לו בבת אחת יותר מצרכו אבל לאפות להדיא או לבשל לצורך עכו " ם אסור ומה " ט נמי אסר רב חסדא עיסה חציה של עכו " ם כו' וכה " ג כתב באגודה ולפ " ז יראה דאפילו כשצריך לחתיכה אחת ומבשל הרבה לצורך הלילה ונותנו על השולחן לאכול ממנו לא יאמר לבני ביתו שלא לאכול מזה התבשיל כי אם קצת דהא עיקר ההיתר הוא משום שאילו היה כריסו מחזיק הכל וכו' אלא אם יותיר יותיר ולא יאמר כלום ואפשר שזאת היא סברת היש אוסרים שהביא רבינו שלא לומר בפירוש כו' . אכן הרא " ש והר " ן ז " ל פי' בע " א דההיא דאסור לזמן לעו " ג וכו' ה " פ שמא ירבה בשבילו לבשל בקדרה אחרת לבדו וכן פי' הרוקח ולפ " ז אין איסור באמירה זו . והמחמיר תע " ב . והיכא דעבר והערים ובישל לצורך הלילה על סמך שיאכל ממנו קצת אע " פ שא " צ אסור התבשיל לדידיה שהרי בלא הניח ע " ת החמירו במערים יותר מבמזיד ונראה דכאן אפילו במזיד שמבשל לצורך הלילה ואין דעתו לאכול ממנו כל עיקר נמי דינא הכי ואע " פ דבמי שלא הניח ע " ת שרינן התבשיל במזיד כאן יש להחמיר יותר ודלא כהריב " ש בתשובה סימן רנ " ד שאמר דהכל אחד וכבר הארכתי בזה בתשובתי בס " ד ואפילו היה שוגג קנסינן שוגג אטו מזיד ואסור לדידיה אבל לאחריני שרי ובני ביתו נמי כאחריני דמו :
Orach Chayim.503.4.1 ומ " ש וכן נחתום כו' כתב ה " הבשם הרשב " א צריך שיתן את הכל קודם שהניח החבית ע " ג האש שהרי אין המים יפים יותר כשיש הרבה בכלי ואין היתירו אלא משום דחד טירחא הוא והכא איכא ב' טירחות ונראה בעיני לפ " ז שאסור לומר בפירוש שהוא רוצה אותו לצורך מחר לדעת רבינו שאמר דטעם ההיתר מפני שהתוספת גורם טעם בתבשיל ולכן אפילו פירש בפירוש נמי מותר א " כ לפ " ז במילוי מים אסור ויש הוכחה לזה מדכתב רבינו המחלוקת אתבשיל לבד ולא כתבה בסוף הסימן גם אמילוי מים אלמא דבמילוי מים אין היתר נ " ל וכבר כתבתי למעלה דאף בתבשיל ראוי להחמיר :
Orach Chayim.504.1.1 תבלין או פלפלין נידוכין כדרכן לרב אלפס וכו' משנה בפ " ק בש " א תבלין נידוכין במדוך של עץ והמלח בפך ובעץ הפרור ובה " א תבלין נידוכין כדרכן במדוך של אבן והמלח במדוך של עץ ובגמרא דכ " ע מיהא מלח בעי שינוי מ " ט רב הונא ורב חסדא חד אמר כל הקדרות צריכות מלח ואין כל הקדרות צריכין תבלין וחד אמר כל התבלין מפיגין טעמן ומלח אינה מפיגה טעמה מאי בינייהו איכא בינייהו דידע מאי קדרה בעי לבשולי א " נ במוריקא א " ר יהודה אמר שמואל כל הנידוכין נדוכין כדרכן ואפילו מלח והא אמרת מלח בעי שינוי הוא דאמר כי האי תנא דתניא אר " מ וכו' א " ל רב לרב אחא ברדלא כי דייכת אצלי אצלויי ודוך ר " ש שמע קול בוכנא אמר האי לאו מגוויה דביתאי היא ודילמא אצלויי אצלי דשמעיה דהוי צליל קליה ודילמא תבלין הוי תבלין נבוחי מנבח קלייהו . והרי " ף ז " ל הביא המשנה כצורתה והביא גם כן הסוגיא דגמרא מרב יהודה אמר שמואל ואילך והשמיט דברי רב הונא ורב חסדא ופי' גם כן שמה שאמר אצלי אצלויי ודוך לענין מלח קאמר ליה אבל תבלין לא בעו הצלאה והביא ראיה מדקמשני שמעיה דהוה צליל קליה והדר אקשינן ודילמא תבלין הוה שמעינן דתבלין לא בעי הצלאה ומשמע לי דס " ל לרי " ף דכל מיני תבלין לא בעו הצלאה אפי' ידע מאי בעי לבשולי ואפילו מוריקא וראייתו מדאקשינן ודילמא תבלין הוו ומאי קושיא דילמא אפי' את " ל דתבלין הוו מ " מ אסור במוריקא או היכא דידע מאי קדרה בעי לבשולי אלא ודאי דבכל ענין לא בעי שינוי בתבלין וכן מבואר בסמ " ג שכתב וז " ל ומקשה עוד ושמא דתבלין היו כותשין שא " צ הטייה ושינוי ומתרץ כי ידע שלא היה כותשין התבלין כי יש להם קול ניבוח משמע שכל מיני תבלין נידוכין כדרכן ודוקא במלח צריך הטייה עכ " ל ולפי זה צ " ל דהטעם שמלח צריך שינוי אחר מתבלין הוא משום הפגת הטעם וכל מיני תבלין יש בהן הפגת טעם אחד מרובה ואחד מועט ואף מוריקא ומשא ומתן זה חולק אמשא ומתן של בני ישיבה שאמרו דאיכא בינייהו דרב הונא ורב חסדא במוריקא ולכך לא הביא הרי " ף דבריהם והמשא והמתן שעליו גם כתב בסתם דתבלין לא בעו הצלאה דמשמע דכל מיני תבלין שבעולם לא בעי שינוי ואפילו ידע מאי קדירה בעי לבשולי וכדמשמע ממאי דאקשינן ודילמא תבלין הוו דאלמא דסתמא דתבלין לא בעי שינוי בכל מיני תבלין שבעולם ומשמע נמי מדברי הרי " ף שהביא המשנה כצורתה דמלח במדוך של עץ ופסק נמי כרב דמלח סגי בהצלאה דאין חילוק בין שינוי לשינוי דכל שינוי בין שינוי במדוך של עץ או שינוי דהטייה הכל הוי שינוי ושרי ולפ " ז רב דאמר דמלח בעי הצלאה חולק אדשמואל דאמר כי האי תנא דתניא אמר ר " מ כו' דמלח לא בעו שינוי כל עיקר דיחידאה הוא ולית הלכתא כוותיה אלא כסתמא דמתניתין דמלח בעי שינוי אלא דלא בעינן בדוקא שינויא דמדוך של עץ דה " ה נמי בשינוי דהצלאה סגי ולהכי הביא הרי " ף דברי שמואל לאורויי לן דרב פליג עליה דשמואל בהא והילכתא כוותיה דרב באיסורי ועוד טעם אחר דלית הילכתא כשמואל דהא רב ורב ששת וכל בני הישיבה שנשאו ונתנו אדברי ר " ש כולהו חלקו עליו וס " ל דמלח בעי שינוי וכתנא דמתני' והיינו דקאמר ר " ש האי לאו מגו ביתאי כלו' דאנא לא ס " ל להקל כשמואל אלא כרב ואיש אחר הוא שסובר כשמואל לדוך מלח בלא הצלאה ובלא שינוי כל עיקר וכך הם דברי הרמב " ם שכתב בסתם דכין את התבלין כדרכן משום דמפיגים טעמם דמשמע כל מיני תבלין בעולם גם כתב דמלח בעי שינוי דהצלאה או שידוך בקערה וכיוצא בה כדי שישנה כו' והיינו כדפרי' שרב ורב ששת חולקים אשמואל ודלא כפירש " י דרב ס " ל כשמואל עיין עליו ונתיישב מה שלא הביאו הרי " ף והרמב " ם והסמ " ג דברי רב הונא ורב חסדא והמשא והמתן שעליהם שנתקשו בו הר " ן והב " י עיין עליהם . ועתה נבא לבאר דברי רבינו דמ " ש תבלין או פלפלין נידוכין כדרכן כו' פי' כל תבלין אפילו מוריקא נידוכין כדרכן ולא בעו שינוי חוץ מן המלח שצריך שינוי קצת פי' ובהכי סגי ואצ " ל אם ישנה טובא כגון לדוכם בקערה או במדוך של עץ ומה שאמר והפלפלין הוא לפי דבתוספתא תניא הפלפלין כתבלין אלמא דאין הפלפלין בכלל סתם תבלין ותו דבפרק תולין משמע דפלפלין אסור לדוכן ואשמועינן דהיינו בשבת אבל בי " ט שרי דלא כפי' רש " י ור " ח והשאלתות אלא כמ " ש ר " י בתוס' שם ( דף קמא ) ובפ " ק דביצה ( דף יד ):
Orach Chayim.504.2.1 ומ " ש ומיהו אסור לטחון הפלפלין וכו' פלוגתא דתנאי במשנה בפ " ב דביצה ( דף כג ) ופסקו הפוסקים כחכמים דאסרי ולא כראב " ע דמתיר וטעמא משום דהוה כעובדין דחול וכתב בסמ " ק דאפי' ע " י שינוי חדא חדא אסור בריחיים משום עובדא דחול :
Orach Chayim.504.3.1 ומ " ש אבל לדעת התוס' כ " כ התוס' בסוגיית הנזכרות כיון דפליגי רב הונא ורב חסדא ולכל אחד איכא קולא וחומרא עבדינן לחומרא אלא דקשה לפ " ז דהו " ל לרבי' לפרש דבמוריקא אסור אפילו לא ידע מאי קדירה בעי לבשולי וכך תפס עליו ב " י ול " נ ליישב דרבינו ראה דכתב הרא " ש וז " ל וצריך ליזהר שלא לידוך תבלין כדרכן היכא דידע מאי קדרה בעי לבשולי דלא ידענא כמאן הילכתא וכו' דמדלא כתב נמי דצריך ליזהר במוריקא אפילו לא ידע אלמא דאין חלוק ולכך כתב בסתם לאורויי לן דכל תבלין לא אסירי אלא בדידע ואף ע " פ דלמאי דלא ידעינן כמאן הילכתא איכא להחמיר במוריקא אפילו לא ידע ס " ל להרא " ש דמ " מ בהא מילתא קיי " ל כדקאמר תלמודא ודילמא תבלין הוו דאלמא דכל מיני תבלין לא בעי שינוי ואפי' נפרש דה " ק ודילמא תבלין הוו ולא ידע מאי קדרה בעי לבשולי מ " מ שמעינן דכל מיני תבלין שוין דלא בעו שינוי היכא דלא ידע אבל בידע מודים דבעי שינוי אף בתבלין ועוד נראה דרבינו מפרש דאף לדעת התוספות חולקים רב ור " ש אשמואל וס " ל דמלח בעי שינוי ובשינוי דהטייה סגי . ולענין הלכה נראה דתפסינן לחומרא כדעת התוס' וצריך שינוי בכל תבלין היכא דידע וכו' ובמוריקא נמי בעי שינוי ואפילו דלא ידע דלא כרבינו ובפלפלין נמי יש להחמיר כראבי " ה דפסק כר " ש ור " ח והשאלתות דאף בי " ט צריך שינוי דליתנהו בכלל שאר תבלין שנידוכין כדרכן דפלפלין ומוריקא לא מפיגין טעמן וכההוא לישנא קי " ל דתלי טעמא בהפגת הטעם ובריחיים שלהם אסור מפני שהוא כמכביר דתניא הריחיים של פלפלין יש בהם משום ג' כלים אמצעי משום כלי כברה וכו' ע " כ במרדכי הארוך ע " ש ראבי " ה ובסמ " ק כתב עוד להחמיר לעשות שינוי בפלפלים דמתוך כך זכורין שלא לדוך יותר מן הצורך והאריך בזה ע " ש :
Orach Chayim.504.4.1 ומ " ש ושום וכו' ירושלמי הביאוהו הפוסקים השום והשחליים והחרדל נידוכין כדרכן ובמרדכי כתב ע " ש רבינו יקר דמלשון נידוכין כדרכן משמע דאף בריחיים שלנו מותר לעשות חרדל דהיינו דרכן אבל ה " ה והר " ן בשם הרשב " א כתבו דאסור משום עובדין דחול דלא התירו אלא דיכה ולא שחיקה והכי נקטינן דלא כדמשמע מדברי רבינו שכת' לפי שנפגמים ביותר אם שוחקין אותו מעי " ט אלמא דמתיר אפי' שחיקה בריחיים ביו " ט וכמ " ש ה " ר יקר דלא קיי " ל הכי וכ " פ בש " ע :
Tur Orach Chaim, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .