← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 3,976 sections
Orach Chayim.466.1.1 לא ילעוס וכו' משנה בפ' כ " ש ומ " ש על כן הנותן וכו' כ " כ ברוקח סימן רפ " ה ומביאו המרדכי פרק אלו עוברין ומבואר מדבריהם שאין איסור אלא במוצא ריר אבל באינו מוצא ריר לא מחזקינן איסורא שהיה עליהן ריר מיהו מהרי " ו כתב בסתם לבער כל הנותר ומשמע אף באינו מוצא ריר וזהו ודאי חומרא וזהירות יתירה :
Orach Chayim.466.2.1 כתב הר " א מרגמייז " א וכו' כ " כ הרא " ש בשמו בפרק כל שעה :
Orach Chayim.466.3.1 ומ " ש ומיהו ירקד הבצק הנדבק לחוץ לא משום שצואת התרנגולים הוי מי פירות עם מים בעיסה דלא מצינו כך בשום מקום וגם הוא כנגד הסברא אלא משמע דתולדה בפני עצמה הוא כמו מלח אלא משום מאיסותא קאמר דירקד הבצק הנדבק לחוץ וזהו שהוסיף וקאמר לחוץ כלומר שיזרקנו לחוץ דעובר על בל תשקצו אם לא יזרקנו לחוץ אבל גבי נפל מים על קמח קאמר בסתם ירקד הקמח והשאר מותר :
Orach Chayim.466.4.1 ומ " ש וראיתי מורים הלכה למעשה שיאחז בידו וכו' כתב מהרש " ל ומ " מ אח " כ צריך לרקד כל הקמח הנשאר וכן המנהג ועיקר וכל זה בעוד שהוא לח אבל אם נתייבש שוב לא מהני ריקוד לאכלו בפסח אלא ירקדנו וישמרנו עד אחר הפסח ואם נתייבש בפסח אסור להשהותו כמ " ש במרדכי בשם הר " י א " ז מוינא ודין קמח שבשק אם אכלו ממנו עכברים ביארתי לעיל בסימן תנ " ג :
Orach Chayim.467.1.1 חטין שבאובספינה וכו' בס " פ כ " ש ההיא ארבא דטבע חישתא פי' שם הנהר שרא רבא לזבוני לעכו " ם איתיביה בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לעכו " ם ולא יעשנו מרדעת לחמור מ " ט לאו משום דהדר ומזבין להו לישראל הדר אמר רבא לזבינהו קבא קבא לישראל כי היכי דכליא קמיה פיסחא כך היא גי' הרי " ף והרא " ש כתב הר " ן דה " ק קב לזה וקב לזה ובכה " ג אפי' לישראל שרו וכ " ש לעכו " ם וכ " כ בעל העיטור לישראל וה " ה לעכו " ם . והרמב " ם והסמ " ג כתבו מוכרו לישראל ומודיעו כדי שיאכלנו קודם פסח ואם מכרו לעכו " ם קודם פסח מוכר מעט לכ " א וא' כדי שיכלה קודם פסח שמא יחזור העכו " ם וימכרנו לישראל ונראה מדבריו שלא היה גורס קבא קבא לישראל אלא גרסי קבא קבא לעכו " ם דמשמע דלישראל אין חילוק דאם מודיעו אפילו הרבה שרי ואם אינו מודיעו אפילו קבא קבא אסור דחיישינן שמא ישהנו כדי לאכלו בפסח דדוקא לעכו " ם דליכא למיחש אלא שמא יחזור וימכרנו לישראל ולא שייך לגביה הודעה דלאו בר הודעה הוא בענין זה הלכך בקבא קבא לא חיישינן אבל בישראל לא שרינן אלא בהודעה : ומצאתי להרב מהרש " ל שכתב אדברי ב " ה שהסכים עמהם רבינו וע " פ גי' הרי " ף והרא " ש דלישראל שרי קבא קבא אפילו לא הודועי וז " ל ותימא וכי נאלמה שפתינו מלומר לו שהוא של חמץ כדי שיזהר בו ולמה לנו לסמוך אהיתר שיכלה קודם פסח שלא לצורך מאחר שנוכל להודיעו ע " כ נראה דאיירי בהודיעו ואפ " ה לא ימכור יותר ממה שיכלה קודם הפסח דשמא ישכח ויביא לידי מכשול ודו " ק עכ " ל . ונ " ל סעד לדבריו מדאמר הדר אמר רבא ניזבנינהו קבא קבא לישראל דכיון דהדר ביה ואמר דלא ליזבנינהו אלא קבא קבא למה ליה למיהדר נמי ממאי דקאמר מעיקרא דליזבנינהו לעכו " ם דהא בקבא קבא ליכא למיחש דהדר מזבין להו לישראל אלא ודאי דהדר ביה רבא מתרתי דמעיקרא הוה אמר לזבינהו לעכו " ם אע " ג דלא שייך בעכו " ם הודעה ולא הוה חייש דהדר מזבין להו לישראל ותו הוה אמר דלישראל נמי שרי בהודיעו אלא רבותא קאמר דאפילו לעכו " ם שרי וכ " ש לישראל בהודעה וכדאותיבו ליה מבגד וכו' דשמעינן מינה דחיישינן בכלאים דהדר מזבין להו לישראל ותו שמיעינן מינה מדלא יעשנו מרדעת לחמור דחיישינן מאחר שהכלאים אינו ניכר דילמא אישתלי ושקיל ליה מהתם ויעשנו טלאי על בגדו הדר ביה רבא וקאמר דלא שרינן אלא קבא קבא לישראל דלעכו " ם דלא שייך הודעה ודאי אסור למוכרה דילמא הדר מזבין להו לישראל ואפילו לישראל דשייך הודעה נמי לא שרינן אפילו בהודיעו אלא קבא קבא דילמא אישתלי וכנ " ל עיקר לפי גירסת הרי " ף והרא " ש דאין להתיר למכור הרבה לישראל אפילו בהודיעו :
Orach Chayim.467.2.1 ומ " ש י " א דה " ה לעכו " ם כתב מהרש " ל וז " ל מדקאמר י " א משמע דלא ברירא ליה אי דינא הכי ותימה א " כ איך הכריע לעיל כב " ה דלא בעי הודיעו דאי בעי הודיעו אפילו טובא נמי ומאי דיוקא דילמא לעולם אפילו טובא נמי שרי והא דנקט קבא קבא לדיוקא דלגבי עכו " ם אפילו קבא קבא אסור אלא בודאי דאף בעכו " ם שרי וכ " כ ב " ה להדיא . ואפשר לומר דס " ל מה שנקט התלמוד ליזבנינהו קבא קבא לישראל דוקא קאמר קבא ולא טובא דדוחק לומר דה " ה טובא ולדיוקא נקט כו' אלא ניזל בתר משמעות לישנא גופא דדוקא קבא קבא קאמר ואם כן כמו כן נימא דוקא קבא קבא לישראל אבל לעכו " ם אפילו קבא קבא אסור . וכן מסתבר בעיני דפשטא דתלמודא כולהו בדוקא קאמר נ " ל עכ " ל וכן ראוי להחמיר לפי גרסתינו דקאמר קבא קבא לישראל דמשמע דאפילו בהודיעו לא שרי אלא קבא קבא ולא יותר כדפי' בסמוך וקבא קבא גופא נמי לא שרי בישראל אלא בהודיעו אבל בעכו " ם דלא שייך הודעה אפי' קבא קבא לא שמא יחזור וימכרנו לישראל :
Orach Chayim.467.3.1 כתב הר " א שהן אסורין אע " ג שלא נתבקעו וכו' כ " כ שם הרא " ש ובהגהת מיימונית בפ " ה בשם הרא " ם חילק בע " א ואמר דלא הצריכו נתבקעו אלא בלתיתה שזליפתה מועטת אבל במקום שרייה מרובה כההיא ארבא דטבעה בחישתא אמרינן דה " ל חמץ אעפ " י שלא נתבקעו . ובשם ריב " א כתב חילוק אחר דלא בעינן נתבקעו אלא בשעורין אבל חטים או שיפון ושיבולת שועל אפילו לא נתבקעו אפילו אם שהו זמן מרובה אסור והכל לפי ראות עיני האדם וכה " ג כתב רבינו ירוחם בשם השר מקוצי וכ " כ הר " ן בשם הרא " ה והר " ן עצמו חלק עלוו ואמר דלא נהורא דודאי בעינן נתבקעו אלא דההיא ארבא קצת חיטין מבוקעין היו בהם וחיישינן דילמא מזבין להו עכו " ם לישראל ולאו אדעתיה א " נ שמא יטחנם העכו " ם ויחזור וימכרם לישראל ע " כ . ולענין הלכה יראה מאחר שהרי " ף והרמב " ם והסמ " ג פסקו בסתם בההיא ארבא דטבעה בחישתא דאסור משמע אפילו לא נתבקעו אסור וכדברי הרא " ש בשם הר " א ולא כהר " ן גם מבואר בדבריהם שכתבו דגן שנטבע בנהר כו' דאין חילוק בדין ארבא בחישתא בין שעורים לחיטין אכן סברת הרא " ם ג " כ אינה רחוקה וכ " כ הרשב " א בתשובה וז " ל ולא דמי לארבא בחישתא דהכל טבעו במים וכל שטובע במים מן הסתם שוהה בו ויש בו להחמיץ ע " כ הבה שנתן טעם לאיסור משום דשוהה בו וכמ " ש הרא " ם בחיטין שירדו עליהן רוב גשמים ושרייתן מרובה דחוששין להם לבקוע והאוכלן בכרת כי ההיא ארבא בחישתא והביאו המרדכי בפרק כ " ש והה " מ פ " ה והאגור פסק כן הלכה למעשה בשם אביו וממילא היכא דלא שהה במים כמו הני חיטין המובאין בשוק וגשמים מזלפין עליהן אין לחוש ומותרין החיטין . ומ " מ לענין מעשה יש ליזהר לכתחלה אף בזליפה מועטת דהא עיקר טעמו של הרא " ש להתיר בכך משום דמדמה ליה ללתיתה דחיטין וכיון דאנן תופסין עיקר כגאונים דאסרי לתיתה ואע " ג דעסיק בה א " כ בזליפה מועטת כ " ש דאסור לכתחלה ותו דלה " ר אפרים כל שלא עסיק בה באין לידי חימוץ אף בזליפה מועטת כמו לתיתה ודו " ק . כתב במרדכי הארוך בשם ראבי " ה חיטין מבוקעים שנתייבשו ואין המבוקעין ניכרין ונתערבו בכרי אם המבוקעין בודאי עדיין בכרי אסורים בפסח דחמץ בפסח בין במינו ובין שלא במינו במשהו ואפילו לאחר הפסח אסורים דהא דלא קניס ר " ש ע " י תערובות היינו שאינו ניכר כגון קדירות בפסח אבל הכא אע " ג דאינו ניכר הוי כמונח בכד ואסור להשהותו הלכך אם ברי לן שהחמץ בכרי אסור למכור אפילו לעכו " ם כההיא ארבא בחישתא אבל היכא דאכלו מן התבואה עד הפסח הוי ס " ס ושרי למיכל אפילו בפסח כדאמרינן פ' התערובות בטבעת של ע " ז שנתערבה בק' טבעות ונפל אחד מהם לים הגדול הותרו כולם מטעם ס " ס ספק נפל מן האיסור ואת " ל לא נפל כל ב' טבעות שנהנה מהן אפשר שהן מן המותרים ה " נ שמא אכלו כבר מן האיסור ואת " ל לא אכלו איכא למימר דיאכלו עתה מן המותר ואפילו לא אכלו מינייהו מצי למישקל מינייהו ולשדינהו לים או מפרר וזורה לרוח או יאכל מהן קודם פסח ואינך משתרו ואין כאן משום מבטלין איסור לכתחלה דאכתי לא חל הפסח ודוקא שרינן בתרתי תרתי למיכל דלכל הפחות ודאי היתר איכא בהדי ספק איסור כדאמרינן פרק התערובות לא התיר ר " א אלא ב' ב' אבל א' א' אסור ואין לך כל מצה שלא יהא יותר מן שיעור איסור וה " ל תרתי תרתי ובס " ס אפילו באיסור דאורייתא תלינן להקל עכ " ל ובאגור בשם אביו כתב על החיטין שזלף עליהם גשמים בקצת מקומות עד שהיה בהם טופח ע " מ להטפיח וז " ל אף כי הרא " ם וריב " א החמירו ואמרו גבי חטים אם יש שם ריבוי מים אפילו לא נתבקעו אסורים נסמוך על ההיתר שכתב ראבי " ה לאכול מקצתם קודם פסח או למכור לעכו " ם מעט מעט והשאר לישתרי להשהותם מכח ס " ס שמא לא ירדו עליהם מים ואת " ל ירדו עליהם שמא לא נתבקעו אבל לא לאכול מהם בפסח דאע " ג דלענין בל יראה יתבטלו הספיקות ברובן לגבי אכילה דהוי במשהו לא מקילינן עכ " ל ותימה על מ " ש ואת " ל ירדו עליהם שמא לא נתבקעו הלא בתחלת דבריו כתב הרא " ם וריב " א דבריבוי מים אפילו לא נתבקעו אסורין ועוד מאי צריך להיתרו של ראבי " ה לאכול מקצתם בלאו הכי נמי הוי ס " ס ואפשר דאה " נ וה " ק דכי היכי דראבי " ה התיר בס " ם לאכול מקצתן בחטין שנתבקעו ונתייבשו ונתערבו ה " נ בנדון דידן שהספק שמא ירדו מים על כל הכרי ואינו ניכר נתיר בלא נתבקעו מכח ס " ס אפילו בלא אכלו מקצתן אלא שיסיר אותן שנתלחלחו עד שהיה בהן טופת ע " מ להטפיח והשאר מותרין מכח ס " ס דשמא לא ירדו עליהם מים ואת " ל ירדו שמא לא נתחמצו שלא כל שבא במים מחמיץ והאי שמא לא נתבקעו דקאמר לא דייק וכוונתו לומר שמא לא נתחמצו מפני שאפשר שלא ירד עליהן רבוי מים אלא זליפה מועטת עד שלא היה אפשר בשום פנים שיתבקעו וכה " ג כתב הרשב " א בתשובה הביא הב " י בסימן זה שהתיר באותן ערימות שנפלו עליהן גשמים מכח ס " ס שמא לא נכנסו בהם מים אלא בשבלים העליונים אבל לא בבטן הערימה ואף אם ת " ל שנכנסו שמא לא הספיקו להחמיץ וכו' אלא שהוא ז " ל התיר אף באכילה ובאגור לא התיר אלא להשהותן ובאמת שיש לתמוה עליו שהרי עיקר סמיכתו על ראבי " ה והוא ז " ל התיר אף באכילה מכח ס " ס ומיהו אפשר לומר דס " ל דלא התיר ראבי " ה אלא בתערובות דכיון דאיכא ודאי היתר שרינן בספק איסור אצלו מכח ס " ס אבל כאן דכל הכרי עומד בספק איסור לא נתיר באכילה מכח ס " ס כיון דליכא ודאי היתר אצלו כדאמר בפ' התערובות . ודעת הרשב " א ז " ל דההיא דהתערובות שאני דנתערב שם איסור בודאי הלכך לא שרינן בס " ס אלא בודאי היתר אבל כאן דאיכא למימר שמא לא נכנסו בהם מים כל עיקר שרינן מכח ס " ס אפילו ליכא ודאי היתר דכיון דלא היה שם איסור בודאי מעולם זה חשוב כמו ודאי היתר אצל ספק איסור ומ " מ לענין מעשה ראוי להחמיר כדברי האגור וכן פסק בהגהת ש " ע . עוד במרדכי הארוך דחטין שנתבקעו ונתייבשו ונתערבו באחרים ואיכו ניכר ליכא קפידא דדבר יבש חד בתרי בטיל וחמץ שנתבטל קודם פסח שרי למיכל בפסח וכ " כ בכלבו אלא שהחמיר באכילתו מאחר שאין הפסד בשהייתו והוא מין במינו ויש לו מתירין ע " כ אכן מדברי ראבי " ה מבואר שחולק על זה שהרי לא התיר לאכלם ולהשהותם אלא ע " י ספק ספיקא ונראה שטעם מחלוקתם בזה אפילו איכא ששים נגד המבוקעים אפילו הכי אוסר ראבי " ה מטעם דקמח בקמח הוי יבש ביבש ונותן טעם בפסח במשהו כדעת הסמ " ק בחטין שצמחו שקורין גירמ " ר ודעת המתירין מאחר דיבש ביבש חד בתרי בטיל א " כ אם יטחנו אותן חטין אין כאן מבטלין איסור לכתחלה שכבר נתבטל ביבש וכשנטחן חוזר להיות לח בלח דקמח בקמח הוי לח בלח ואם יש ס' שרי למיכל מיניה בפסח כדעת הסמ " ג ות " ה כנ " ל וכבר קבעתי הלכה בזה למעלה בסי' תנ " ג וכתבתי לשם דלענין מעשה לאכלם בפסח אפי' איכא ס' יש להחמיר לעצמו כדעת הסמ " ק ודעימיה ולכך יש לאפות הכל קודם הפסח אבל להשהות החטין בעינם שרי דכבר נתבטל ביבש ומ " מ צריך ביטול למבוקעים דאע " פ דאיבו ניכר מ " מ הוי כמונח בכד וע " י ביטול שרי להשהות כדברי הכל בו בשם הראב " ד ולא כדמשמע מדברי ראבי " ה אבל אם נטחנו החטין מותר להשהותן בפסח אף בלא ביטול כמ " ש הר " ן בתשובה בסימן נ " ז ונ " ט . ובעיקר הדין דראבי " ה נראה בעיני דאנן לא נהגינן הכי משום דכיון דאיכא ספק שמא לא אכלו כולו תו ליכא להתיר באת " ל דלא אכלו כולו איכא למימר דיאכלו עתה ממקום המותר דאין לך כל מצה שלא יהא יותר מן שיעור איסור וה " ל תרתי תרתי כדכתב ראבי " ה דהא ודאי דמשהו איסור שבמצה אוסר כל המצה בפסח למאי דקי " ל דאין חילוק בין בישול לאפייה וראבי " ה שהתירו ה " ט דס " ל דאפייה אינו אוסר לכל היותר כי אם כדי בטילה כמבואר בהגהת מיימוני בסוף ה' חמץ ומצה א " כ נשאר הרבה היתר בכל מצה ומצה אבל לדידן האפייה אוסרת בכולו דאין לומר דלדידן נמי שרי משום דכבר נתבטל החמץ בטחינה דקמח בקמח בטל דהא השתא קיימי' אליבא דסמ " ק דסובר דקמח בקמח הוי יבש ביבש ונ " ט בפסח דאל " כ למאי הצריך ראבי " ה לאכול מקצתן קודם פסח בלאו הכי נמי הוה שרי בטחינה אלא ודאי דס " ל דקמח בקמח הוי יבש ביבש כסמ " ק ונ " ט בפסח ולכך הצריך לאכול מקצתן ואח " כ מותר מכח ס " ס משום דס " ל דהאפייה אינו אוסר בכולו אבל לדידן לא שייך היתר זה אם באנו לתפוס סברת סמ " ק נ " ל ודו " ק :
Orach Chayim.467.4.1 כתב בה " ג כו' עד וכ " כ ראב " ן דבש של עו " ג אין מחזיקין בו איסור לומר מזוייף הוא מיהו במרדכי בשם הר " י כתב דאסור ל " ש בעיניה ל " ש משקה שקורין מע " ד לפי שרגילין לערב בו קמח או סולת אך דבש המוציאין מן הכוורת היה נראה להתיר ומיהו נכון לאוסרו דילמא אתו לאחלופי בדבש דעלמא עכ " ל אכן במדינתנו לא נהגו איסור בדבש ואדרבה הוא עיקר שתייה בפסח ומ " מ צריך ליזהר באותו דבש שמוכרים בכלים קטנים כי רגילים העכו " ם לערב בהן קמח וכמה פעמים נתברר אלי שמערבים בהן קמח הרבה ולפיכך דוקא אותו הדבש שמביאין בחביות גדולות וכיוצא בזה שאין שכיח בו תערובות וכן נראה מדברי הגהת ש " ע ומהרי " ל בדרשות כתב שדבש חי אסור לאכול כי המשקה בדוחק התירו לפי שנתבטל טעמו קודם פסח וכן קבלתי ע " ש מהרש " ל שכך קיבל גם הוא ונראה בעיני שאפילו אותו הדבש שמוציאין מן הכוורת לפנינו אין לאכלו חי משום גזירה דילמא אתי לאחלופי וכו' וק " ל . עוד נראה דדוקא קודם פסח יכול לעשות משקה דאפי' היה בו תערובת קמח כבר נתבטל בס' אבל במועד אסור דשמא יש בו תערובת קצת ונ " ט בפסח עצמו וכן נהגו :
Orach Chayim.467.5.1 לתת חיטין או שעורין ונתבקעו וכו' בפ' כ " ש אין לותתין שעורין ואם נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות ר " י אומר שורן בחומץ וחומץ צומתן אמר שמואל אין הל' כר' יוסי מסקנא דגמרא דחטין שרי ללתות אף לכתחלה וכתבו רבינו למעלה בסימן תנ " ג ופשוט הוא דכי קאמר דחטין שרי ללתות דוקא בלא נתבקעו אבל נתבקעו אסורות מק " ו דשעורין דהא חטין קשין הן ואין רגילין להתבקע וכשנבקעו ודאי נתחמצו ומבואר מדברי רבינו דס " ל דכל שלא נתבקעו שרינן להו אע " פ דשהו טובא בלתיתה משום דכל דעסיק בה לא באין לידי חימוץ ולא כדמשמע מדברי ריב " א שבהגהת מיימוני : ומ " ש על פי חבית של יין כו' הוא גירסת ר " ח : ומ " ש ואית דגרסי וכו' היא גירסת ר " ח ור " י בשם ר " ת בתוס' וכן היא גירסת הרי " ף והרמב " ם והר " ן פי' עוד פי' אחר על פי גירסת ר " ח ע " ש :
Orach Chayim.467.6.1 ומ " ש וכתב רב אלפס יש פוסקים וכו' במרדכי הארוך כתב על זה והחטין שנשרו במים אם נתבקעו דינם כההיא ארבא בחישתא ואם לא נתבקעו נראה בעיני שמותר למכרם לעו " ג דשמא לא ימכרם לישראל ואת " ל ימכרם דשמא הלכה כשמואל דשרי עכ " ל וכבר כתבתי המסקנא דבריבוי מים יש לאסור אפילו לא נתבקעו כיון דלא עסיק בה ובזליפה מועטת אין להחמיר בדיעבד :
Orach Chayim.467.7.1 ומ " ש וה " מ למיכלינהו בעינייהו וכו' ג " ז מדברי הרי " ף וכ " כ הרא " ש הרמב " ם ושאר גדולים אכן המסקנא במרדכי בשם סה " מ דיש להחמיר כיון דאין אנו בקיאין מה נקרא ראויה להתבקע ומפני המנהג אני אוסר מספק והמיקל משום שמחת י " ט לא הפסיד ע " כ ואנו מנהגינו לאסור הכל ואפילו לא נתבקעו ואפילו בשעורים ואין מיקל בדבר כל עיקר וכ " כ ה " ר ירוחם לפי דעת השר מקוצי ע " ש . ובהגהת מיימוני כתב דאסור התבשיל והכלי שהיה בו תבשיל זה והכף שנתחב בו וכן הכסוי שעליו אסור בכל שהוא ע " כ ונראה דה " ה כל התבשילין שנתערבו מאותו התבשיל הכל אסור בכל שהוא ופשוט הוא וכן נוהגין וכמו שיתבאר בסמוך . כתב בספר הרוקח כו' במרדכי הארוך הביא ג " כ ראיות להתיר בשם ראבי " ה ומסקנת ראבי " ה לאיסור ע " ש :
Orach Chayim.467.8.1 ואם נמצאת חטה בעיסה או במצה אפויה כתב א " א הרא " ש שמותר אפילו היא בקועה וכו' פי' בפסח עצמו דאילו בע " פ סגי בקליפה לדברי הכל כיון דאיכא ששים וכן מבואר בסמ " ק בסי' רי " ט ופשוט הוא ודברי הרא " ש הללו הם בפ' כ " ש אחר שכתב דיש פוסקין כשמואל דבעינן נתבקעו ממש אבל לא נתבקעו ממש שרי וע " ז כתב ונ " ל דכ " ש אם נמצא חטה בעיסה או במצה לאחר אפייתה שמותרת אם לא נתבקעה וכו' מבואר בדבריו שמתיר אפילו קרובה להתבקע כל זמן שלא נתבקעה ממש ועל זה כתב עוד שאפילו היא בקועה שרי פירוש בקועה ממש ותימה א " כ מה הוא זה שכתב אח " כ שאפילו נתבקעה אינו חמץ גמור וכו' והא ודאי דר' יוסי לא קאי אנתבקעו ממש דההוא ודאי חמץ גמור הוא אלא קאי להיכא דלא נתבקעו עדיין דחומץ צומתן ואינו מניחן להחמיץ וכן מבואר בפרש " י שכתב שורן בחומץ אם רואה שנופחות שורן בחומץ וחומץ צומתן ואינו מניחן להחמיץ וסובר ר' יוסי דאם שורן בחומץ אפילו נתבקעו אח " כ אינו חמץ דכבר צמתן החומץ ואינו מניחן להחמיץ וצ " ל דהרא " ש אינו מפרש כרש " י ז " ל אלא סובר דר " י אנתבקעו ממש קאי וטעמו דכי היכי דלמר עוקבא דקאמר לא נתבקעו ממש בעל כרחך ר' יוסי אנתבקעו קאי לשמואל נמי דקאמר נתבקעו ממש ר' יוסי אנתבקעו קאי דבהא מילתא לא פליגי :
Orach Chayim.467.9.1 ומ " ש ולא חיישינן שמא היתה במים וכו' הב " י ז " ל הבין מלשון זה די " להדשמ' היתה במים וא " כ נאסרו המים ואע " ג דלקמן בחמץ שנפל בבור ובישלו באותן מים תבשיל כתב רבינו דלד " ה אין התבשיל נאסר מפני שהמים צוננין אינן מחמיצות היינו בע " פ אבל בפסח עצמו נאסרין המים דחמץ בפסח במשהו ועפ " י דברי הרא " ש הללו לפי פירושו פסק הלכה למעשה בש " ע וכתב ויש מי שאוסר אם הוא בתוך הפסח ולא נהירא דודאי כל הני עובדי דלקמן איירי בפסח עצמו ואפ " ה התירו המים משום דס " ל דכללא הוא דצונן לא בלע מחטה כל עיקר . ומ " ש הרא " ש ולא חיישינן שמא היתה במים איכא למימר אפילו את " ל דגם הרא " ש סובר דמותרים המים אפילו הכי ל " ק דשפיר מצינן למימר דכתב כן למאן דאסר כל המצות הנילושין מאותה עיסה וסבר הרא " ש דטעמייהו משום דחיישינן שמא היתה במים ונאסרו המים כי יש סוברין כן כמ " ש בהגהת מיימוני בשם התוס' בסוף הלכות חמץ וז " ל ועוד מצאתי בשמו חטה שנמצאת במים בין חמין ובין צונן אם נתרככה אסורין המים ואם לאו מותרין המים ואע " ג דאיכא קצת ספיקא הוי ספיקא דרבנן ולקולא עכ " ל וע " פ סברא זו כתב הרא " ש דאין לאסור המצות משום דחיישינן שמא היתה במים ונתרככה ונאסרו המים לפי סברתו להא ודאי ליכא למיחש לפי שישראל רגילין לשמור וכו' וא " כ אין כאן מקום לאסור אף לפי סברתם וראיתי קצת גדולים שאסרו אותה המצה שהיו חוששין שמא נתחמצה החטה אע " פ שהעיסה לא החמיצה ויש אחרים שאסרו כל המצות מפני שחששו שמא היתה במים כדלעיל ולא נהירא לי וכו' ומהר " ש לוריא כתב דה " ק ולא חיישינן שמא היתה במים וא " כ נתחמצה החטה כבר ונאסרה וכו' ואע " פ שלא נתחמצו המים דהחטה השרויה במים ודאי נתחמצה כההיא ארבא בחישתא ושלא כדברי ראבי " ה דלקמן א " נ נ " ל דאיכא למימר אף הרא " ש סובר כראבי " ה דבעודם במים אף החטה אינה מחמצת כדאיתא גבי חלה תטילה לצונן שאינה מתחמצת העיסה וכ " ש החטה אלא סובר הרא " ש דמ " מ החטה השרויה במים נתרככה ונופחה ומיד שהוציאוה מן המים מתחמצת וז " ש ולא חיישינן שמא היתה במים ונתרככה ולפיכך נתחמצה החטה אע " פ שהעיסה לא החמיצה ולפי זה ההיא ארבא בחישתא לא הוי חמץ גמור אלא לאחר שהוציאם מן המים ושני סברות אלו כתובים בהגהת סמ " ק בסי' רכ " ב ע " ש אכן רבינו לא ס " ל לפרש כהאי א " נ כמו שיתבאר וממילא צ " ל שהיה מפרש דברי הרא " ש במ " ש ולא חיישינן שמא היתה במים וכו' באחד משני הפירושים הראשונים שכתבנו :
Orach Chayim.467.10.1 ומ " ש ויש אחרים שאסרו כל המצות כו' ולכאורה יראה דהיינו כל המצות שנילושו מאותה עיסה משום דחמץ מפעפע וכבר פשט החמץ בכל העיסה וסברא זו כתב המרדכי בפרק כ " ש בשם ר " י ומשמע להדיא לפי דעתו דהמצות שמעיסה אחרת אין לאסור כמ " ש ר " ת דאין ריח פת אוסרת אכן בדברי הרא " ש כתב שאסרו כל המצות הנאפות עמה בתנור וצ " ל דה " ט משום דחיישינן שהחטה היתה במים ונתרככה ונאסרו המים וממילא נאסרו כל המצות שנילושו מאותן המים אכן בסמ " ק כתב ג " כ דאסורין כל המצות הנאפות עמה בתנור וכתב הטעם דאע " ג דקי " ל דריחא לאו מילתא היא במעשה התנור כי אם במעשה הפטום נהי דלאו מלתא היא ליחשב נתינת טעם מ " מ משהו מיהו איכא ולפי זה פליגי הני אחרים אר " ת ולענין הלכה ודאי קי " ל כר " ת דמתיר ריח פת דראייתו ברורה כמבואר במרדכי בפרק כ " ש ופרק ג " ה ע " ש :
Orach Chayim.467.11.1 ומ " ש ולא נהירא לי וכו' ולענין הלכה כבר נהגנו בין בבישול בין בצלייה ואפייה לבטל בס' בשאר ימות השנה וממילא הוי בפסח במשהו ולפיכך כל אותה המצה אסורה אבל אחרות מותרות כר " ת דריח הפת לא מצינו ואף אותן המצות שנילושו מאותה עיסה נמי שרינן להו דאמרינן כאן נמצא כאן היה ועוד דהו " ל ס " ס שמא לא היה הגרגיר בעיסה אלא באותה המצה נפל הגרגיר בשעת תיקונה ואת " ל היה בעיסה שמא לא נתחמצה כל עיקר אבל באותה מצה ליכא אלא חד ספק אסורה וה " ה בחטה הנמצאת בעיסה שלמה או מצה קודם אפייתה אסורה אותה העיסה או המצה לבדה ולא חיישינן שמא היתה במים ואסורים כל העיסות ואף ע " פ דהעיסה צוננת אסרינן אם נמצא בה שעורה שנתרככה ואפילו לא נתבקעה דאנן לא בקיאין בראויה להתבקע דשמא כבר הגיע לכל זה ואוסרת כמר עוקבא וכ " ש בחטה ושפון ושבולת שועל דהרבה גאונים ס " ל כריב " א דלגבייהו לא בעינן נתבקעו ואוסרין ואע " פ דצונן בצונן היא מ " מ ע " י לישה מחמצה ויהיב טעם משהו בכולן וכן פסק הרשב " א בתשובה העתיקה הב " י ז " ל וכן פסק מהרי " ל בשם מהר " ש והסכים עמהם מהרש " ל בתשובה וכן נהגו איסור בזה ומ " מ דוקא בנתרככה וראיתי לבעל הלבוש שהיקל בחטה הנמצאת בעיסה משום דצונן הוא וכתב דלדברי כל הגאונים מותר וכל משאו ומתנו של הרא " ש בויכוחו עם הגדולים שאסרו אותה מצה ויש שאסרו כל המצות אינו אלא בנמצא במצה אפויה ומשום דאפייה כבישול ולי יראה דאע " פ שאפשר לפרש כך בדוחק בדברי הרא " ש גופיה למעיין בם אבל לשון רבינו א " א לפרש כן שהרי כתב בתחלת דבריו ואם נמצאת חטה בעיסה או במצה אפויה וכו' והשתא לפי פירושו דבנמצא בעיסה ליכא מאן דפליג ל " ל להזכיר בדבריו אם נמצאת בעיסה אלא ודאי דרבינו מפרש דברי הרא " ש כפשטן דאף בנמצאת בעיסה חולקים הגדולים דיש מהן שאוסרים אותה המנה לבדה שנמצאת בו החטה ויש מהם שאוסרים כל המצות הנעשים מאותן המים וטעמם דכבר נאסרו המים א " נ דהחטה בקועה נותנת טעם ע " י לישה בכל המצה או בכל העיסה : ומ " ש הרא " ש בסוף דבריו ולא נהירא לי שאפילו היתה חמץ למה תיאסר כל המצה וכו' ונשא ונתן באפייה מפרש רבינו ז " ל דכוונתו בזה לומר דאפילו באפייה ליכא איסור וכ " ש בנמצאת בעיסה אבל הגדולים שחולקין על זה ס " ל דאפילו בעיסה אסור כאשר הבאתי בשם הר " ם דאם נתרככה אסורין המים וממילא אוסרת לעיסה והכי נקטינן . וכל זה בנמצאת החטה בפסח עצמו אבל בע " פ אין איסור אלא בכדי נטילה כמו שפסק בסמ " ק בסימן רי " ט וכן פסק מהרי " ל ואע " פ דע " י לישה המים מחמצה ויהיב טעם בכולו וא " כ ליבטל בס' ולא ליבעי נטילה מ " מ לא אמרינן הך סברא דע " י לישה מחמצה כו' אלא להחמיר אבל לא להקל להתיר בלא נטילה . וה " ה במצה אפוייה בע " פ אינו אסור כי אם כדי נטילה רק שלא יחממוה משנכנס הפסח בעוד החטה שם דאם חזרו וחממו המצה בערב חוזר ונ " ט בפסח עצמו ואוסר במשהו וכ " כ בסמ " ק וכתב עוד ומיהו בחמום דכלי שני אין לחוש ואני אומר דראוי לחוש ואע " ג דכ " ש אינו מבשל מ " מ מפליט ומבליע הוא ומידי איסור משהו לא נפיק וכן מצאתי בהגהת מיימונית סוף ה' חמץ וז " ל בשם ר " ת דחמץ שהוא במשהו אוסר אף בצלי וכן מצאתי בשם רשב " ט ובשם הר " י משטרסבור " ק לאיסור אפילו ע " י מליגה בכלי שני אוסרין ע " כ וכ " כ במרדכי בפרק כ " ש מעשה שמלגו תרנגולת ע " פ בנוצתה ברותחין בקערה של חמץ והוא כ " ש ואסרו לאכלו בפסח כדאמר פ' דם חטאת עירה לתוכו רותח כו' וכ " כ הרוקח :
Orach Chayim.467.12.1 ואם הוא בי " ט האחרון וכו' ולאו דוקא במליחה ואפייה וצלייה אלא אפילו בבישול נמי שרי להשהות כדאיתא במרדכי פ' כ " ש ואם היא ביום ז' של פסח מאחר שאינו יכול לבערו כדינו דהיינו בשריפה צריך הוא לזרקו לנהר או לרוח ואל ישהנו עד לאחר הפסח והארכתי בתשובה בס " ד :
Orach Chayim.467.13.1 מעשה שמלגו כו' מעשה זו כתוב ג " כ במרדכי הארוך פרק כ " ש ומסיק שם וגם הכלים אשר הרתיחו בו הממים וגם הכלי ששפכו בו המים הם מחומצים ע " כ ומשמע מהכא דאפילו כ " ש אוסר דהא מליגה בכ " ש היא ואפ " ה אסר ראב " ן התרנגולת וכל הכלי וכבר כתבתי כן בשם המרדכי והר " י משטרסבור " ק ודלא כמ " ש האגור בשם הגאונים דהתירו התרנגולת שנמלגה בחמין בפסח והיה הזפק עמה עדיין ובה היו חטין והתיר מטעם דקרום הזפק היה מפסיק בינו לבין הבשר ע " כ והיה טעמם משום דנמלג בכלי שני דאינו מבשל ואינו מבליע ומפליט כי אם בקליפה לכל היותר ולא קי " ל הכי אלא אוסר לגמרי אפילו בכ " ש . ודע דבמרדכי בפ' כ " ש בתוס' מצאתי בתשובה אם נמצא גרגיר חטה אצל התרנגולת בקערה ולא בתרנגולת עצמה הדעת נוטה להתיר שהרי ס " ס הוא ספק דשמא נתעכל בתוך התרנגולת ואת " ל דאינו מתעכל בתוך התרנגולת שמא השתא נפל בקערה ובתרנגולת מעולם לא הוה ע " כ : וכתב עוד מעשה היה ששרו בשר בלילה בפסח ולמחר מצאו גרעין אחד של תבואה במים ושאלו לר " ש הכהן ולרבינו משולם ואסרו שניהם לאכלו וכו' וטעמא משום דאין כאן כי אם ספק אחד אם היה עם הבשר במים או נפל שם אח " כ וספיקא דאורייתא לחומרא ול " ד למצא גרגיר בקערה אצל התרנגולת וכו' שהתרתי דהתם שייך תרי ספיקי כדפי' לעיל אבל הכא לא עכ " ל ונראה ברור דאותה שרייה בבשר הוי בצונן ואפילו הכי אסרוהו מספק וטעמייהו דסבירא להו דחטה שנתרככה אוסרת למים אע " פ שהן צוננין וחוזרות ואוסרות הבשר במשהו וסוברין נמי דמן הסתם חיישינן שמא נתרככה ואוסרת מיהו אנן לא קי " ל הכי כמו שיתבאר בס " ד . ואיכא למידק אראב " ן שאוסר במליגת התרנגולת אע " ג דאיכא נמי תרי ספיקי וכתב מהרש " ל דצ " ל לדעתו שאוסר כאן משום דס " ל דלא ילפינן איסור מטומאה ואין כאן ספק לומר שמא נתעכל עכ " ל ואני אומר דגם בעל אותה תשובה שהתיר בנמצא אצל התרנגולת סובר כן דלא ילפינן איסור מטומאה אלא ס " ל דדוקא בחטין ושעורים שלמים שנמצאו בזפק דכל דבר שהוא שלם ניכר בשלמותו שלא נתעכל ולא נלעס התם דוקא קאמר אע " ג דגבי טומאה חשיבא כמעוכלת לענין איסור לא חשיב כמעוכל ומחמצת ובכה " ג דוקא קפסק ראב " ן לאסור הכל דהיינו בחטה שלמה וניכר בשלמותו אבל אם אינו שלם פשיטא דיש כאן ספק שמא נתעכל כל כך שאין עליה תורת אוכל אף לענין איסור ולכך התיר באותה תשובה מכח ס " ס אע " ג דכתבתי בסמוך דלמעשה נהגינן כבעל האגור שלא להתיר באכילה החטין שנפל עליהן דלף אע " ג דאיכא ספק ספיקא שאני התם דלאכול החטין עצמן מחמרינן כיון דכל הכרי עומד בספק איסור דאוריי' אבל כאן שאין שם אלא איסור משהו אין להחמיר וכדכתב הרי " ף לחלק בין החטין עצמן לתבשיל בלא נתבקעו ממש כדלעיל . ואין להקשות אפילו ליכא אלא חד ספק במעשה דראב " ן נתיר ונימא דכאן נמצא כאן היתה כמו במומין וי " ל דבמומין ודאי כיון שנולדו בה מומין איכא למימר העמד הגוף על חזקתו שלא היה בו מומין וכאן נמצאו וכאן היו ועוד דה " ל כמו המע " ה שהוא בא להוציאה בלא כתובה ולומר שמקחו מקח טעות לפיכך צריך להביא ראיה שהמומין נולדו בה כבר בבית אביה אבל כאן לענין איסור לא שייך המע " ה והדבר עומד בספק ועוד דליכא למימר כאן העמד התרנגולת על חזקתה שלא היה גרגיר דאדרבה דרך התרנגולים להמצא בה גרגרים בזפק הלכך אינו יוצא מידי ספק איסור ולכך פסק ראב " ן להחמיר ודלא כמ " ש רבינו ירוחם בח " ה בשם הרשב " א דאם נמצא גרגיר בכלי שהדיחוה דאמרינן כאן נמצא כאן היתה כמו במומין ולא אמרי' שבאת מן התרנגולת וכן הורה הלכה למעשה ע " כ דלא קי " ל להתיר משום דכאן נמצא כאן היה וכו' היכא דליכא אלא חד ספיקא כל זה לדעת רוב המפרשים דלא ילפינן איסור מטומאה אבל בסמ " ק בשם רבינו שמשון בהלכות חמץ כתב דאין חילוק בין לענין טומאה ובין לענין איסור דכל דבר שהוא שלם שהוא ניכר בשלמותו שלא נתעכל ולא נלעס כגון חטים שלמים שבגללי בקר דאינו עיכול ואותן החטים שנמצאו במעי התרנגולת בפסח ראוי להחמיר ולאסור אם נתבשלו או נצלו עמהם דלא הוי עיכול ויש בהן איסור חמץ ולא דמי לההיא דאהלות גבי בשר המת כמה ישהה במעיו ויהא עיכול בעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף ששם מדבר בבשר המת שנלעס ולא נכנס שלם בגוף ע " כ הנה מבואר בדבריו דדוקא כשהיא חטה שלמה אוסרת משום חמץ אבל כשאינו שלם אינו אוסר דחשיב כמעוכל כמו לגבי טומאה ומיהו אפשר דאף הסמ " ג סובר באם אינו שלם דאינו יוצא מידי ספק שמא לא נתעכל ודוקא היכא דאיכא ס " ס יש להתיר אפילו באכילה כיון דאיסור משהו מדרבנן אבל היכא דליכא אלא חד ספיקא מחמרינן ביה טפי כיון דעיקר איסורו הוי דאורייתא ואין חילוק בין הסמ " ג לשאר מפרשים בדין חמץ כל עיקר אלא לענין טומאה דאילו לשאר מפרשים חשיב כמעוכל אפי' שלם ולדעת הסמ " ג אף לענין טומאה לא חשיב כמעוכל אם הוא שלם ודו " ק . ולענין הלכה למעשה יראה דאפילו איכא ס " ס אין להתיר באכילה אלא להשהות לבד וכן היא המסקנא במנהגים ע " ש והכי מסתבר דההוא ספק דשמא נתעכל לא חשיב כל כך ספק שיועיל להתיר חדא דדעת שוטים לאו כלום הוא דכבר אפשר דיש מי שבקי בדבר ויודע שלא נתעכל עדיין ועוד דמי יימר דהשבירה היא מפני העיכול דקרוב יותר לומר דמפני שהחמיצה נתבקעה ונשברה ועוד קרוב לומר דראב " ן שאסר התרנגולת וכל הכלים היינו משום דלא ילפינן איסור מטומאה כל עיקר דאע " ג דלענין טומאה חשיב עיכול אפי' היא שלימה לענין איסור לא חשיב עיכול ואפי' היא שבורה מפני שעינינו רואות שהחטה עדיין יש בה אוכל ובלי ספק נותנת טעם משהו בתבשיל הלכך אין להקל להתיר באכילה אפי' בס " ס אבל בחד ספיקא אסור אפילו להשהות וכן המנהג דחטה בתרנגולת אפילו היא שבורה דאיכא חד ספק שמא נתעכל או אפילו אינה שבורה ונמצא בקערה אצל תרנגולת או בכלי שמלגו בה או בכלי ששרו בו בשר בחמין דאיכא נמי חד ספק שמא היתה בתרנגולת או בבשר מתחלה צריך לבערה בחש " מ ופסק מהרא " י בכתביו בסימן קס " ד דצריך שריפה ונראה בעיני דאף בהפסד מרובה אסרינן הכל בחד ספיקא משום דמדינא אין כאן היתר מטעם דכאן נמצאת כו' כדפי' וכיון דעיקר איסור חמץ דאורייתא הוא אע " ג דאיסור משהו דרבנן לא מקילינן ביה ודלא כמ " ש בהגהת ש " ע להקל בזה והיכא דאיכא ס " ס דמותר להשהות כ " ש דמותר למכרה לעכו " ם לפי שאינה נמכרת ביוקר בשביל החטה שנמצאת בתוכה ונמצא דאין לו הנאה מן החטה כלל כדכתב במרדכי אחטה שנמצאת בתרנגולת ואע " ג דאנן לא נהגינן הכי בזו מ " מ בס " ס ודאי יש לנהוג כך וק " ל :
Orach Chayim.467.14.1 מעשה ונמצאת חטה בקועה בכלי של מים ובשלו באותן מים תבשיל כו' פי' ונטלו החטה ממנו קודם הבישול א " נ שלאחר שבישלו כבר באותן המים מצאו אח " כ חטה במים הנשארים בכלי וזה נראה יותר לפי הענין והלשון :
Orach Chayim.467.15.1 וכן התיר אבי העזרי כו' אע " ג דאבי העזרי כתב הטעם מפני שהצונן מעכבו מלהחמיץ וממילא בלחם חמץ או עיסה שכבר נתחמצה אסורין המים וכן מבואר בהגהת מיימונית סוף הלכות חמץ ובמרדכי לדעת אבי העזרי מ " מ כתב רבינו על מעשה הנזכר וכן התיר אה " ע מפני שסובר דלדעת אה " ע אף בחטה בקועה שרינן כיון דחטה בקועה אינו חמץ גמור אלא קרוב להחמיץ כדכתב הרא " ש מיהו למאי דפרישית למעלה בשם רש " י דחטה בקועה הוי חמץ גמור אסורין המים ואע " פ דבנתרככה ואינה בקועה לא הוי חמץ גמור אף לרש " י אפ " ה נהגינן כמהר " ם לאסרו משום דאין אנו בקיאין בשיעור הנחת ע " פ הביב ושמא היא ראויה להתבקע והוי חמץ גמור למר עוקבא ואוסרת למים כדקבעתי ההלכה בסמוך דנהגינן לאסרו בתבשיל אפילו לא נתבקעו ממש אלא שראויה להתבקע וכבר כתב במרדכי בשם ספר התרומה דאין אנו בקיאין בראויה להתבקע אבל בלא נתרככה אין לאסור אפילו למנהגינו : ומ " ש וכן התיר אבי העזרי ונ " ל שאין הנדון דומה לראיה דההיא דוקא בעיסה וכו' סברא זו לחלק בין עיסה לחטה כתובה ג " כ בהגהת סמ " ק בסימן רכ " ב אכן כתב עוד שם סברא אחרת דאין חילוק וההיא ארבא בחישתא נהי דאין מחמיצין בעודם במים כיון דאפילו עיסה אינה מחמצת בעודה במים כ " ש חטה מ " מ לאחר שעלו מן המים מחמיצין וזו היא סברת ראבי " ה ונכונה וברורה היא והיא סברת הרא " ש שכתב דכיון שהעיסה לא החמיצה כ " ש החטה אבל רבינו שסובר דאע " ג דהעיסה אינה מחמצת במים צוננין מ " מ חטה ודאי מחמצת היה סובר לחלק דבעודה במים חטה מחמצת טפי ודברי הרא " ש הם כשעלו מן המים דהתם עיסה מחמצת טפי ולא נהירא אלא כדברי ראבי " ה עיקר דלעולם הם שוין דבעודם במים העיסה והחטה שניהם אינן מחמיצין וכשעלו מן המים שניהם מחמיצין נ " ל :
Orach Chayim.467.16.1 ומ " ש רבינו כיון שהמים צוננין אין החטה נותנת בהן טעם רצונו לומר שאינה נותנת בהן טעם כל עיקר ואפילו משהו ליכא דכהאי לישנא כתוב ג " כ בסמ " ק בסי' רכ " ב משנכנס י " ט נותנת טעם משהו מיהא ע " י חמום וכו' וכן בשאר מחברים ואיירי בפסח עצמו כדפרישי' למעלה מ " מ אף לדעת רבינו שאין נותנין טעם דוקא בלא שרייה מעת לעת אבל שרייה מעת לעת חשוב כמבושל וכ " כ מהר " ש לורי " א ולענין הלכה למעשה נראה בעיני דראוי לנהוג כמ " ש בהגהת מיימונית בשם הר " ם דאם נתרככה החטה אסורים ואצ " ל חמץ גמור או עיסה שנתחמצה שנפל לבאר דאסורים המים ואוסרים התבשיל כדעת ראבי " ה ודלא כיש מקילין בזה במרדכי : ואם נמצא החטה או החמץ אחר שכבר בישל באותן המים נראה דבחטה אפי' נתרככה יש להתיר אפילו באכילה משום דאיכא ס " ס ספק שמא עתה נפלה במים ואפילו אם ת " ל כבר נפלה שמא לא נתרככה אלא עכשיו אבל בחמץ או עיסה שנתחמצה דליכא אלא חד ספק התבשיל אסור אף להשהות אלא צריך שריפה בחש " מ :
Orach Chayim.467.17.1 מעשה שהגעילו יורה מחומצת וכו' כ " כ בהגהת מיימוני סוף ה' חמץ ובמרדכי בשם הרוקח ואבי העזרי ונראה דההגעלה היתה קודם פסח והירידה לבור היה בפסח עצמו ולפיכך אסרו לשתות מימיו בפסח שחמץ בפסח במשהו ואע " פ שהמים צוננין כבר ביארנו דלדעת ראבי " ה אסורין המים בנפל בו לחם חמץ ואפי' דיעבד אסור התבשיל אם בישלו באותן המים ואע " פ שרבינו כתב בסמוך דלדעתו אפילו חמץ גמור שנפל לבור מותרין המים מ " מ בנדון זה מודה גם רבינו מפני שהמים המחימצים נתערבו במימי הבור ונעשין גוש אחד ואינו דומה ללחם חמץ דאין לחוש אלא לטעמו וכיון שהמים צוננין אין נותנין בהם טעם והעיקר יראה לי דאע " ג דאין במים המחומצין בנ " ט וגם הירידה לבור היתה קודם פסח וכבר נתבטל ואינו חוזר וניעור אפ " ה אסרוהו לבור לכתחלה מאחר שאפשר לשאוב מים מבור אחר אין ראוי לשאוב מזה לכתחלה כיון דס " ס איכא נתינת טעם במשהו ואין דומה לדבר אכילה שנתערב בו חמץ במשהו קודם פסח דשרי' לאכלו בפסח לכתחלה משום דזה ודאי הוי כדיעבד אי אסרי' למיכלי' בפסח משא " כ במים בבור ולפי זה ודאי אם בישלו באותן המים לא נאסר התבשיל בדיעבד וק " ל : בספר הרוקח חטה שנמצאת בקדירה נאסרה הכף וכו' כתב הב " י דמיירי בחטה בקועה וטעמו משום דלהרי " ף כל שלא נתבקע ממש אינו אוסר התבשיל . אכן למאי שכתב במרדכי בשם ס " ה אסור בכל ענין מפני שאין אנו בקיאין בראויין להתבקע כמ " ש בסעיף ה' :
Orach Chayim.467.18.1 וכתב עוד חטה שנמצאת בתרנגולת מלוחה וכו' כי נתרככה החטה כלומר אע " פ שאינה בקועה מכל מקום ודאי על ידי חום המליחה נתרככה ונותנת טעם במשהו . ומ " ש והשאר מותרות וכו' כתב מהר " ש לורי " א אפשר שטעמו דאין חתיכה הבלוע אוסרת חבירתה בלי רוטב ודו " ק אכן בא " ו כתב דבמליחה שנמלחו וחד אוסר אף בלי רוטב וכן עוקר ע " כ וכ " כ בתשובתו שאנו נוהגין הכל בשריפה וכן פסק מהרר " י כהן מקראקא וכתב שכן העידו על מהר " י מרגליות שפסק כן וכך קבלתי מרבותי וכן אני נוהג ודלא כמ " ש הרב בהגהות ש " ע להקל :
Orach Chayim.467.19.1 ומ " ש בשם הרא " ש שאין דבריו נראין במה שאוסר כל התרנגולת המלוחה כו' איכא למידק למאי שהביא הרא " ש בפסקיו עובדא דאווז ששפשפו אותה במורסן דאסורה משום דאית בה פילי וההוא ודאי איירי דשפשפו אותה צונן בצונן דאי בחמין אפילו לית בה פילי וא " כ קשיא וכי גרעי טפי הפילי מחום דמליחה וצ " ע :
Orach Chayim.467.20.1 יש מתירין חטה שנמצאת בזפק כו' כבר נתבאר למעל' בדברי ראב " ן דאנן קי " ל דאין ללמוד איסור מטומאה ולפי מנהגינו לאסור בצלי במשהו א " כ אם נמצא חטה בזה לאחר שהבהבו אותו כל העוף אסור :
Orach Chayim.468.1.1 העושה מלאכה וכו' משנה וגמרא פרק מקום שנהגו ורש " י פי' מנחה קטנה וכן פירש הר " א מזרחי אבל במרדכי פי' מנחה גדולה וכן עיקר ולמעלה בה' שבת בסי' רנ " א ביארתיו בס " ד :
Orach Chayim.468.2.1 ומ " ש אינו רואה סימן ברכה לעולם פי' באותה מלאכה אינו מרויח ואינו באה לו לתועלת ואף אם בא איזה תועלת מפסיד הוא כנגדה ממקום אחר וכן פי' הר " א מזרחי באותה מלאכה וכן יראה מפרש " י פרק בני העיר גבי המוכר ס " ת או ביתו אינו רואה סימן ברכה לעולם ע " ש . מהר " ש לורי " א :
Orach Chayim.468.3.1 וכתב אבי העזרי כו' כ " כ הרא " ש פ' מקום שנהגו ומצאתי בשם הא " ז שכתב בה' ע " ש וז " ל נראה בעיני האי דאסור במלאכה בע " ש מן המנחה ולמעלה היינו דוקא לקבוע עצמו במלאכה כדי להשתכר אבל מלאכה בעלמא שהוא לצורך שעה ההוא ודאי שרי כדתנן פ " ק דשבת ב " ש אומרים אין שורין דיו וכו' וב " ה מתירין ע " כ . כתב במרדכי משמע דאסור לעשות מלאכה אפי' ע " י עכו " ם כמו מלאכה דחש " מ ויש לתמוה על המנהג שנהגו לתפור ע " י עכו " ם בגדים חדשים בביתו של ישראל כל יום י " ד וכו' עכ " ל ואפשר ליישב דהמנהג נתפשט ע " פ דברי הרוקח שכתב דע " י עכו " ם מותר לעשות מלאכה אפילו בביתו דלא שייך אמירה לעכו " ם שבות כי אם גבי שבת וי " ט וחש " מ . ומשמע לכאורה דלהסתפר מן העכו " ם אפילו לסברת הרוקח אסור משום דמסתמא מסייעו שמטה עצמו אליו וכאילו עביד הישראל גופיה המלאכה וכדאמרינן בפ' אלו הן הלוקין לגבי הקפת הראש וכן משמע בדרשות מהרי " ל ה' י " ט וכתב עוד שם דאף ליטול הצפרנים אסור בע " פ מחצי יום ואילך אבל מהר " ש לוריא בביאוריו לסמ " ג כתב וז " ל המרדכי אוסר מלאכה ע " י עכו " ם אבל בעל עץ חיים חולק וז " ל בה' ח " ה ואמר הר " ם שאין לאסור להסתפר מן העכו " ם או מישראל מחצות ואילך דדוקא בעלי אומניות שעושין להשתכר אסור אבל איש שמספר לחבירו אין לאסור משום מלאכה עכ " ל ומנהג הוא להסתפר אחר חצות ע " י עכו " ם אבל לא ע " י ישראל וכן קבלתי עכ " ל מהר " ש לוריא . ואע " פ דבדרשות מהרי " ו בהלכות פסח וכן בי " ד בסימן שצ " ט משמע דאוסר אחר חצות אפילו ע " י עכו " ם מכל מקום נ " ל דהמיקל בזה ע " י עכו " ם לא הפסיד ובישראל אפילו בחנם אסור דאין לחלק בין בחנם בין בשכר כיון שהם מלאכות גמורות כדכתב במרדכי :
Orach Chayim.468.4.1 אבל בפניהם אם יש לחוש למחלוקת כו' פי' דוקא בדבר שניכר בו שינוי מנהג אם לא יעשה אותה מלאכה כמותם יש לו לעשות אותה מלאכה עמהם דגדול השלום ויש לו לעבור על מנהג מקומו כיון דלית ביה איסורא דאורייתא אלא שנהגו בו איסור להחמיר עליהם אבל בדבר שאין ניכר בו שינוי מנהג כגון סתם מלאכה שאין בזה משום מחלוקת דמימר אמרי מלאכה הוא דלית ליה דפוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא ודאי לא יעשה כי צריך לנהוג כחומרי המקום שהלך משם וכו' כ " כ הרא " ש ומביאו ב " י :
Orach Chayim.468.5.1 ומ " ש ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות וכו' משנה וברייתא שם כל מלאכה שהתחיל בה קודם לי " ד והיא לצורך המועד גומרה בי " ד אבל לא יתחיל בה בתחלה בי " ד אע " פ שיכול לגומרה ומשמע להדיא מדתנן אבל לא יתחיל בה כו' דמיירי במקום שנהגו לעשות . וקשיא לי לפי' ר " י מאי איריא במקום שנהגו שלא לעשות אפי' במקום שנהגו לעשות נמי שייך האי דינא דהא לר " י כיון דיכול לגומרה אפילו לאחר חצות אפילו לא התחיל כ " א בי " ד יכול לגומרה אחר חצות מאחר שהתחיל בהיתר דלהרא " ש ודאי ניחא דכיון דאינו יכול לגומרה אלא עד חצות א " כ לא שייך האי דינא אלא במקום שנהגו שלא לעשות אבל לפר " י קשיא ונראה ליישב דר " י מפרש דהא דתנן האי דינא במקום שנהגו שלא לעשות אתי לאשמועינן דלא יתחיל בה בתחלה בי " ד אע " פ שיכול לגומרה קודם חצות דלא תימא אפיכו במקום שנהגו שלא לעשות אינו אסור בתחלה בי " ד אלא היכא דאי אפשר לגומרה כי אם לאחר חצות אבל ביכול לגומרה קודם חצות שרי קמ " ל דלא וממילא אנו למדין דבמקום שנהגו לעשות אם התחיל קודם חצות יכול לגומרה אחר חצות מאחר שהתחיל בהיתר ואם לא התחיל בהיתר קודם חצות פשיטא דאסור להתחיל ולגמור אחר חצות זו היא דעת ר " י ודלא כהרא " ש אבל הר " ן פי' כדברי הרא " ש :
Orach Chayim.468.6.1 Orach Chayim.468.7.1 ומ " ש אפילו במקום שנהגו שלא לעשות כך פי' רש " י והרא " ש והר " ן דהמשנה מדברת במקום שנהגו שלא לעשות וכתב עוד הר " ן דג' מלאכות אלו שרו אף להתחיל בי " ד ודוקא עד חצות אבל מחצות ולמעלה הכל שוה לאיסור ואפילו לגמור וזה ע " פ שיטתו כהרא " ש בסמוך דאילו לפי' ר " י כיון שהתחיל בהיתר יכול לגומרה אפילו אחר חצות כדפירש' :
Orach Chayim.468.8.1 ומ " ש והרמב " ם כתב שאפילו אלו הג' לא יתחילו כו' טעמו שהוא מפרש המשנה שמדברת במקום שנהגו לעשות אלא דקשיא ע " פ דרכו מלשון המשנ' דקתני אבל לא יתחיל בה בתחלה בי " ד וכו' דמשמע דאיירי במקום שנהגו שלא לעשות וצריך לומר דס " ל לפרש דר " מ וחכמים פליגי במנהג דלחכמים המנהג לעשות מלאכה לכתחלה קודם חצות בג' מלאכות ור " מ ס " ל דלכתחלה אין עושין שום מלאכה אפילו במקום שנהגו ואפילו קודם חצות ואפילו בג' מלאכות ואין המנהג לעשות מלאכה אא " כ התחיל בה קודם לי " ד דאז יכול לגומרה בי " ד וממילא לר " מ במקום שנהגו שלא לעשות היינו אפילו התחיל בה קודם לי " ד אין יכול לגומרה בי " ד אפילו בג' מלאכות ואפילו לגומרה קודם חצות אלא דקשיא לפירוש זה מדתניא בברייתא ר " מ אומר כל מלאכה שהוא לצורך המועד גומרה בי " ד ושאינה לצורך המועד אסור ועושין מלאכה בע " פ עד חצות במקום שנהגו דמוכח מינה דרישא דקתני גומרה בי " ד איירי במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה לפיכך העיקר כדברי הרא " ש וכן היא דעת הראב " ד בהשגות :
Orach Chayim.468.9.1 מושיבין שובכין לתרנגולים פי' להושיבה על הביצים לגדל אפרוחים כו' משנה שם מושיבין שובכין לתרנגולים בי " ד ותרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה וגמרא השתא אותובי מותבינן אהדורי מיבעיא אמר אביי סיפא אתאן לחש " מ וכדכתב גם רבינו בסימן תקל " ו וברור הוא דבי " ד כיון דמושיבין אף לכתחלה אם ברחה שרינן להחזירה אפילו לא ישבה עליהם ג' ימים וגם הוא לאחר ג' ימים לבריחתה ולפיכך סתם רבינו דבריו בכאן וכתב וכ " ש אם ברחה וכו' לאורויי לן דכיון דשרינן בברחה במכ " ש א " כ בכל ענין שרינן לה :
Orach Chayim.468.10.1 ומ " ש פי' להושיבה על הביצים כו' היינו למאי דגרסינן מושיבין שובכין לתרנגולין והיא גירסת הרי " ף והרא " ש והוא לשון ראשון שבפירש " י ולאפוקי מלשון אחרון דגורס מושיבין שובכין ותרנגולים כלומר שובכין ליונים ותרנגולין היו מושיבין להתחמם לגדל אפרוחים וכתב דהכי מסתבר דשובך לא שייך אלא ביונים דזה אינו דהושבת שובכים ליונים שכבר נולדו ודאי אסור ולא התירו כ " א הושבת תרנגולים להתחמם לגדל אפרוחים וק " ל :
Orach Chayim.468.11.1 גורפין הזבל מתחת רגלי הבהמה והזבל שבחצר כו' משנה שם גורפין מתחת רגלי הבהמה בי " ד ובמועד מסלקין לצדדין . ובברייתא הזבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין שברפת ושבחצר מוציאין אותו לאשפה הא גופא קשיא אמרת זבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין והדר תני שברפת ושבחצר מוציאין אותו לאשפה . אמר אביי ל " ק כאן בי " ד כאן בחש " מ רבא אמר הא והא בחש " מ וה " ק אם נעשית חצר כרפת בקר מוציאין אותו לאשפה ופי' רש " י גורפין ומשליכין לחוץ ובמועד שחמור יותר אין משליכין לחוץ אלא מסלקין לצדדין ומשמע מפשטא דסוגיא דלא פליגי אביי ורבא דרפת וחצר שוין בדין בי " ד דבשניהם גורפין ומשליכין לחוץ לאשפה אפילו לא נעשה החצר כרפת אבל בחש " מ אין גורפין ומשליכין לחוץ אלא מסלקין לצדדין ובחצר דוקא אם אין מקום לסלק לצדדין שנתקלקל החצר כולה ומזיק לבני החצר הרבה שנעשה כרפת מוציאין אותו לאשפה אבל מהרפת אין מוציאין לאשפה כל עיקר בחש " מ אלא מסלקין לצדדין וזו היא נמי דעת הרמב " ם דבי " ד כתב המשנה לחוד דגורפין הזבל מתחת רגלי הבהמה ומוציאין אותו לאשפה ובה' חש " מ כתב הברייתא הזבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין ואם נעשה החצר כרפת בקר מוציאין אותו לאשפה אלמא דס " ל דבי " ד אין חילוק דאפילו לא נעשה כרפת בקר מוציאין אותו לאשפה וממילא דמוציאין נמי מהרפת אכן מדברי הרי " ף והרא " ש שכתבו בפ' מקום שנהגו המשנה כצורתה וגם כתבו הברייתא בלשון הזה הזבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין ואם נעשה החצר כרפת בקר מוציאין אותו לאשפה וכך הביאו בפ' מי שהפך משמע שמפרשים דרבא דקאמר הא והא בחש " מ לאו דוקא בחש " מ דודאי איכא לאוקומי נמי דהא והא בי " ד וה " ק אם נעשה חצר כרפת מוציאין אותו לאשפה אלא משום דלאביי אי אפשר לאוקומי אלא דרישא בחש " מ וסיפא בי " ד קאמר רבא דלא צריך להאי דוחקא אלא איכא לאוקומי נמי סיפא בחש " מ כמו רישא ואה " נ דאיכא למימר דרישא נמי בי " ד כמו סיפא אלא דניחא ליה למימר טפי דסיפא כמו רישא א " נ חדא מינייהו נקט . ולפי זה צריך לפרש מתניתין דגורפין מתחת רגלי הבהמה בי " ד וא " צ לסלקו לצדדין דאיירי במעמיד בהמה בחצר דהתם ודאי כל מה שהוא תחת רגלי הבהמה דינו כרפת ולפיכך יכול להוציאו לחוץ לאשפה וברייתא שמחלק בין נעשה חצר פרפת ללא נעשה איירי במעמיד בהמה ברפת ומפנה הזבל מהרפת לחצר מעט מעט אז יש לחלק בין נעשה חצר כרפת ללא נעשה וזהו דעת רבינו שנמשך אחריהם וכתב תחלה המשנה בסתם גורפין הזבל מתחת רגלי הבהמה ואח " כ כתב הברייתא והזבל שבחצר לא יוציאנו וכו' והא ודאי דאף לשיטת רבינו אין גורפין מתחת רגלי הבהמה שעומדת ברפת אלא מסלקין לצדדין דדוקא בחצר משום שמזיק לבני החצר התירו לגרוף להשליך לחוץ ובמה שכתבתי התיישב תלונת הב " י על הרמב " ם ז " ל ע " ש :
Orach Chayim.468.12.1 מוליכין ומביאין כלים וכו' משנה שם :
Orach Chayim.468.13.1 ומ " ש כל היום נראה שדעתו מדאמר לשם תנן מוליכין ומביאין כלים מבית האומן ורמינהי אין מביאין כלים מבית האומן ומשני ל " ק כאן בי " ד כאן בח " ה ומדלא משני הא והא בי " ד וכאן קודם חצות וכאן לאחר חצות אלמא דבי " ד כל היום מותר :
Orach Chayim.468.14.1 ומ " ש בשם הרמב " ם כ " כ בסמ " ג ה' חמץ אכן ברמב " ם שלפנינו כתבו להדיא דמותר אף אחר חצות וכן הסכים הרב המגיד שטעות הוא באותן ספרים שכתוב בהן דוקא עד חצות אכן מאחר שגם בסמ " ג כתב כן יראה לומר שנמשך אחר הרמב " ם ואפשר לומר דס " ל דכל המשניות מדברים בעד חצות ומפרשים נמי דמאי דלא משני הא דאין מביאין וכו' דאיירי בי " ד ובלאחר חצות ה " ט דמדקתני אין מביאין כלים כו' ולא קתני נמי אין מוליכין כדקתני באידך אלמא דבחש " מ איירי ומש " ה נקט אין מביאין לאורויי לן דלצורך המועד מביאין אבל להוליך אפילו לצורך המועד אסור דאילו בי " ד אין חילוק בין הולכה להובאה דקודם חצות אף להוליך שרי ולאחר חצות אף להביא אסור וק " ל :
Orach Chayim.469.1.1 אסור לומר בשר זה לפסח וכו' מימרא דרב יהודה אמר רב בפרק מקום שנהגו :
Orach Chayim.469.2.1 ומ " ש יש מפרשים כו' כ " כ הרא " ש ופירוש זה הוא לדעת התוס' שכתבו לפרש ההיא דנראה כמקדיש קדשים בחוץ דר " ל דע " י שאומר עכשיו בשר זה לפסח סברי אינשי דמחיים אקדשה בפירוש לשם קרבן פסח הלכך בבשר בהמה גסה ליכא למיחש להכי כיון דאינו ראוי לקרבן פסח אבל לרש " י שהחשש הוא שיאמרו עכשיו קורא שם ופשיטא דבשר שחוטה אינו ראוי לקרוא עליו שם קרבן לאחר שנשחט אלא לדמי פסח קאמר אין חילוק . וכן משמע עוד מדכתב רש " י בחטין וז " ל אבל חטי לא דמו מידי לקדשים וכי קאמר חיטין אלו לפסח דמנטרו לפסח קאמר אצניעו לפסח לאוכלם ולא אמרינן מיחזי כמאן דאמר למוכרן ולקנות פסח בדמיהן ע " כ מבואר מלשונו דבבשר חיישינן דקאמר למוכרן ולקנות פסח בדמיהן והלכך אף בבשר בהמה גסה נמי חיישינן :
Orach Chayim.469.3.1 ומ " ש אבל רש " י פי' אפילו בשר בהמה וכו' לא כתב כן בפירוש אלא מכללא נשמע הכי ממ " ש בחטין כדפי' :
Orach Chayim.469.4.1 ומ " ש ואפילו שחוט נמי אע " ג דלי " מ נמי אפילו שחוט כדקאמר רב יהודה בפירוש אסור לומר בשר זה לפסח מ " מ כתב כן אליבא דרש " י בדרך רבותא כלומר לא מיבעיא כשאומר כן בעודנה בחיים בהמה זו לפסח דפשיטא דחיישינן דלדמי פסח קאמר אלא אפילו שחוט דסד " א דליכא למיחש להכי כיון שלא אמר כך מתיים אלא אצניעו לפסח קאמר קמ " ל דלא אלא בכל ענין חיישינן דילמא לדמי פסח קאמר דאילו לי " מ והוא פי' התוס' דחיישינן דילמא מחיים אקדשה אין סברא לחלק בין שחוט לאינו שחוט דבכל ענין יש לחוש דילמא מקודם שאמר זו לפסח אקדשה בפירוש לשם קרבן פסח נ " ל :
Orach Chayim.469.5.1 ושרי למימר הני חטי לפיסחא שם מימרא דרב פפא ומשמע לי דלאו דוקא חטי אלא ה " ה נמי בשר דגים ועופות דלא דמי מידי לקדשים שאין מביאין ממנו קרבן בפנים ורב פפא דנקט חטים לרבותא נקט הכי דאעפ " י דמביאין ממנו קרבן מנחת סולת אפ " ה לית לן בה וכ " ש דגים ועופות וכן משמע מלשון רבינו ושאר פוסקי' דלא נשאו ונתנו כי אם בבשר בהמה נ " ל אכן במהרי " ל כתב לאיסור אף בתרנגולת שאין קרבן בא מהן ונ " ל דחומרא בעלמא הוא שדימה דין זה לאכילת צלי בליל פסחים דאסור כל שבמינו שחיטה ואין דמיון זה עולה יפה לע " ד דודאי צלי דאסור במקום שנהגו איסור משום גזירה שמא יאמרו בשר זה פסח הוא הלכך כל שטעון שחיטה הוא בכלל גזירה זו דשמא יטעו הרואים ויחשבו שצלי זה בשר טלה וגדי הוא אבל אמירת בשר זה לפסח דאין חשש אלא שמא יאמרו הרואים הקדישו לדמי פסח כל מידי דלא דמי לקדשים לא חיישינן . ובדגים אפילו למהרי " ל אין חשש כיון שאינו טעון שחיטה . ובגמרא קאמר אגדי מקולס שאסור לאכלו בפסח דל " ש אמר ל " ש לא אמר שאינו מקולס אמר הרי זה בשר לפסח אסור משום דנראה כקורא שם לא אמר לא משמע להדיא דאם אמר בשר זה לפסח אסור לאכלו ואף בהנאה ודאי אסור משום דנראה כמקדיש קדשים וצריך קבורה ומ " מ בתרנגולת אין לאסור בדיעבד דהא מדינא ליכא למיחש בה מידי כדפרישית ואינו אלא חומרא לכתחלה וק " ל :
Orach Chayim.470.1.1 גרסינן במסכת סופרים וכו' בפ' בתרא וכתבו רבינו בתחלת ה' פסח ובמרדכי פ' מקום שנהגו הביא הירושלמי דרבי לא הוה אכיל בע " פ לא חמץ ולא מצה ואיכא מ " ד משום דרבי בכור היה וע " פ זה נתפשט המנהג דסוברין כהאי מ " ד לחומרא ומ " ש וכתב אבי העזרי שגם בכור לאב כו' כלומר אע " פ שאינו בכור לאם ומשום דרחמנא תלי מצות פדיון בכור בפטר רחם זכר למכת בכורות וסד " א דדוקא בפטר רחם הוי זכר למכת בכורים קמ " ל דלא . ובס " א כתב שגם בכור לאם כלומר שאעפ " י שאינו בכור לאב אפ " ה מתענה מאחר שהוא פטר רחם ומשמע לפי זה אבל בכור לאב לחוד אינו מתענה ומ " מ נהגו להתענות ובאגודה כתב דאף נקבה בכורה תתענה וראיה מבתיה בת פרעה דאהני לה זכות משה וכן פסק בתשובות מהרי " ל סימן י " ד ונכון לנהוג כן :
Orach Chayim.470.2.1 האיסטניס וכו' והכי איתא בגמרא בפרק ע " פ איתא הכי וכ " כ במרדכי בפרק מקום שנהגו בשם הירושלמי לחד מ " ד דרבי לא אכיל בע " פ משום דאיסטניס הוה ולא משום דבכור הוה :
Orach Chayim.471.1.1 כל אדם אסור לאכול פת מתחלה שעה י' ולמעלה כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו והוא משנה ר " פ ע " פ סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך ואסיקנא בגמרא דסמוך למנחה קטנה תנן דמנחה קטנה מט' ומחצה וסמוך לה חצי שעה דהיינו מתחלת שעה עשירית ולמעלה אסור לאכול פת ומפרש נמי בגמ' דהטעם בסמוך למנחה קטנה דילמא אתי למיכל מצה אכילה גסה ופירשו התוס' דתרי גווני אכילה גסה הן אחת שנפשו קצה מלאכול ועל אותה אכילה פטור ביה " כ ויש אכילה גסה שאינו מתאוה לאכול אך יש בה טעם ועל אותה אכילה קאמר בנזיר שאם אכל את הפסח לשם אכילה גסה לא עביד מצוה מן המובחר והא דפסח נאכל על השובע היינו שמתאוה לאכול קצת ומש " ה כתב רבינו דאסור לאכול פת וכו' כדי שיאכל מצה לתיאבון כלומר אף אותה אכילה גסה דמצה שאינו מתאוה לאכול אך יש בה טעם נמי אסור דבעינן שיאכל מצה לתיאבון כדמוכח מרב ששת דאיסטניס הוה וכו' כמו שנתבאר בסימן שקודם זה : ומ " ש כל אדם כו' היינו משום דקודם הזמן הזה הכל לפי מה שהוא אדם כדחזינן ברב ששת וכו' אבל מסמוך למנחה ואילך כל אדם אסור וכן מבואר בדברי הרא " ש פ' ע " פ :
Orach Chayim.471.2.1 ומ " ש אבל בשר וירק ומיני תבשיל שרי שם אמר רב אסי אבל מטבל הוא במיני תרגימא ופירש " י מיני תרגימא פירות והא דקאמר מטבל הוא לפי שמאכלם ע " י טיבול וז " ל הרי " ף פירוש מיטפל מיטבל כלומר מעביר פתו במיני תרגימא כגון פירות וקטניות וכיוצא בהן וכן הוא דעת רוב המחברים ודלא כהרא " ש שכתב דמיני תרגימא שהוזכר בכל מקום היינו דוקא חמשת מינים שמברכין עליהן במ " מ דליתא דהא בפרק בתרא דיומא איכא נמי חד שינויא דמשני ואב " א מאי אם השלים במיני תרגימא יצא פירות וכמו שכתבו התוס' במסקנא ואף ע " ג דלמאי דמסיק התם דפירי לא בעי סוכה בע " כ צריך לפרש הא דתנן גבי סוכה אם השלים במיני תרגימא יצא לאו בהשלים בפירות קאמר דכיון דפירי לא בעו סוכה לא יצא בפירי מ " מ שמעינן מסוגיא זו מדקא משני בחד שינויא דמיני תרגימא פירי נינהו אלמא דבעלמא היכא דלא מוכח איכא לפרש דמאי מיני תרגימא פירי והלכך כאן מסתברא דתבשיל העשוי מחמשת המינין דמשביעים אסור מן המנחה ולמעלה שאי אפשר שיאכל אחריהם מצה לתיאבון אם יאכל מהם מתחלת שעה עשירית ואילך וא " כ צריך לומר דמיני תרגימא דשרינן להו הכא היינו פירות דוקא ואין פירושו כמיני תרגימא דעלמא שהוא תבשיל העשוי מה' המינין דמיני תרגימא משתנה פירושו לפי הענין וכך סתם רבינו דבריו כמסקנת התוס' וכרוב המחברים ולא כדעת הרא " ש אביו :
Orach Chayim.471.3.1 ומ " ש והרמב " ם כתב אבל אוכל הוא מעט כו' הוא בפ " ו ונראה שטעמו מפני שהוא מפרש מדקאמר אבל הוא מטבל דדוקא בדרך טיבול כדרך בני אדם שמטבילין קודם סעודה מעט כדי שיהא תאב לאכול אבל לא ימלא כריסו מהם :
Orach Chayim.471.4.1 ומ " ש ויין מותר לשתות הן רב הן מעט וכו' שם רבא הוה שתי חמרא כולי מעלי יומא דפיסחא כי היכי דניגרריה לליביה דניכול למצה טפי לאורתא . ובפרק כיצד מברכין פריך בגמ' וחמרא מי סעיד והא רבא הוה שתי חמרא וכו' ומשני טובא גריר פורתא סעיד ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דה " ק היין אעפ " י שהוא גורר הרבה מ " מ סועד הוא מעט וזהו טובא גריר כלומר הרבה הוא גורר פורתא סעיד כלומר מעט הוא סועד אבל אין חילוק בין רב למעט ודלא כפירוש התוס' והמרדכי שמפרשים דה " ק טובא גריר כלומר כששותה הרבה גורר וכששותה מעט הוא סועד ומש " ה אסור לשתות יין בע " פ מן המנחה ולמעלה אא " כ שותה הרבה דליתא וכך פי' הרב מהר " ר ליוא מפראג זצ " ל בחבורו ע " ש . והרב מהרש " ל פי' דרבינו ס " ל דבע " פ כל מה שישתה אפילו מעט הוי טובא בהצטרף ב' כוסות שלפני סעודה וכה " ג כתב המרדכי בפ' ע " פ בהא דקאמר בין הכוסות הללו אם רצה לשתות שותה דהיינו טובא דהא שתה כבר כוס ראשון ומה ששתה בינתיים וכוס שני שישתה אח " כ וא " כ הוי טובא עכ " ל המרדכי אכן מדברי התוס' והמרדכי בפרק כיצד מברכין מבואר דלא שייך צירוף אלא בין הכוסות אבל במה ששותה מן המנחה ולמעלה דאיכא הפסק גדול בינתיים אינו מצטרף אל הכוסות ולפיכך אסור לשתות מעט מן המנחה ולמעלה ולענין הלכה נראה להחמיר כדעת התוס' והמרדכי ולא כדעת רבינו המיקל :
Orach Chayim.471.5.1 ומ " ש ומהו הפת שיאכל וכו' כ " כ הרא " ש בפרק ע " פ והוסיף עוד וכתב ואי מיני תרגימא הא אמרינן דשרי והוא הולך לשיטתו דאילו לשיטת הרמב " ם אפשר לומר דאיירי במיני תרגימא דמקמי הכי מצי אכיל כמה דבעי ומתחלת שעה עשירית לא מצי אכיל כ " א מעט אבל לא ימלא כריסו מהם . גם מ " ש דמצה עשירה אין יוצאין בה יש לדקדק ע " ז מנ " ל הא דהא דתניא בפרק כ " ש ר " ע אומר מת " ל לחם עוני פרט לעיסה שנילושה בשמן ויין ודבש היינו דוקא בשאין בו מים דכיון דאינו בא לידי חימוץ אינו יוצא בה י " ח מצה אבל כל שאר מצה עשירה שיש בה ג " כ מים שבא ליד חמוץ כיון דמצה היא יוצא י " ח דיעבד והלכך אסור לאכלו נמי בע " פ מחצות ולמעלה . ואפשר לומר דמשום הכי כתב רבינו פירוש שנילושה במי פירות כלומר במי פירות לבד בלא מים וק " ל ועיין בדברי ה' המגיד פ " ו הלכה ה' והא דאמרינן בירושלמי דהאוכל מצה בע " פ כבועל ארוסתו וכו' ברוקח משמע דכל היום אסור וכן משמע לעיל בסימן תמ " ד בהנהגת רש " י ובסימן תנ " ח בדברי ה " ר מתתיה גאון ע " ש ועוד כיון דסתמא קאמר ע " פ משמע כל היום וכן לעיל בסי' רמ " ט כתב רבינו ונראה דאף קודם המנחה נמי אין לקבוע דע " ש סתמא קאמר וא " כ כאן נמי ע " פ סתמא קאמר וכן לעיל הבכורות מתענין בע " פ בודאי כל היום הוא אכן יראה יותר נכון לפי הטעם דאינו אסור אלא מחצות דהא טעמא משום בועל ארוסתו כו' וזה אין שייך אלא מזמן איסור חמץ דכיון דנאסר בחמץ ועדיין זמן מצה לא הגיע ה " ל כארוסה דנאסרה לכל ועדיין זמן נשואי בעלה לא הגיע אבל קודם זמן איסור חמץ לא דמי לארוסה וכ " כ הרא " ש להדיא דדוקא מזמן איסור חמץ ואילך אסור וכ " כ בעל המאור בפרק ואלו עוברין גם הר " ן לשם הסכים לדחות ראיית הרמב " ן מהירושל' ע " ש וכך כתב בתרומות הדשן אלא דמ " מ אין להקל כלל וכמ " ש ברוקח בסימן רס " ז סמך לזה דמדרב לא אכל בע " פ כדי שיאכל בלילה לתיאבון א " כ מזה יש ללמוד לפחות דמצה שראוי לצאת בה בלילה דאין לו לאכול וכבר כתבתי מזה למעלה בסימן תמ " ד :
Orach Chayim.471.6.1 ואם התחיל לאכול קודם שעה עשירית ומשכה סעודתו עד הלילה פסק רשב " ם כו' וטעמו דפסק כר' יוחנן דאמר הלכה כרבי יהודה בע " פ דמפסיקין בעקירת שולחן והלכה כרבי יוסי בע " ש דאין מפסיקין בעקירת שלחן :
Orach Chayim.471.7.1 ומ " ש ורב אלפס פסק דאף בפסח כו' טעמו משום דפסק כשמואל דקאמר אין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי אלא פורס מפה ומקדש ותניא כוותיה . ובירושלמי איתא נמי דשמואל סבר כחכמים דפליגי אר " י ורבי יוסי כמ " ש התוס' :
Orach Chayim.471.8.1 ומ " ש ומברך ברכת המוציא וגומר סעודתו הטעם מפני שהקידוש הוי הפסק בסעודה דאחר קידוש הוי התחלת אכילה אחרת :
Orach Chayim.471.9.1 ומ " ש שי " א שגם ברכת המוציא אין צריך וכו' היא דעת בעל המאור וכבר התבאר טעם מחלוקת זו למעלה בסי' רע " א בס " ד :
Orach Chayim.472.1.1 אבל לא יאכל קודם שתחשך כו' כ " כ הרא " ש לשם וכ " כ המרדכי בשם רבי יעקב מקורבייל וה " ר יואל וכוונתם דהתחלת הסעודה בפסח אינה אלא בלילה אבל גמר הסעודה אף בשאר ע " ש ועי " ט צריך שתהיה בלילה דהא עיקר החיוב של הסעודה מדרשא דתלתא היום דחדא דאורתא וא " כ אינו יוצא ידי חיוב סעודה אא " כ אכלה בלילה וכשמפסיק מאכילתו קודם שקידש היום ודאי לא יצא ידי חובתו ולא דמי לקידוש שיכול להוסיף מחול על הקודש כדאמר בפרק ת " ה דשאני קידוש דקאי על השבת ויכול להוסיף על קדושתו משא " כ באכילה דצריך שתהיה בלילה עכ " פ כ " כ מהר " ל מפראג ז " ל ודבריו נכונים . ובת " ה פסק עוד דאף התחלת הסדר אינו כ " א בלילה ממש ע " ש בסימן קל " ז :
Orach Chayim.472.2.1 ומ " ש ויסדר שלחנו יפה וכו' כ " כ המחברים והטעם לפי שאמרו בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא משעבוד מצרים כו' :
Orach Chayim.472.3.1 ומ " ש ויכין מקום מושבו וכו' משנה בפ' ע " פ ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ופירש " י כדרך ב " ח במטה ועל השולחן :
Orach Chayim.472.4.1 ומ " ש בשם אבי העזרי דבארצינו אין צריך להיסב כ " כ בשמו גם שאר מחברים ומשמע מדבריו דאף בהיסיבה ה " ל דרך חשיבו' וחירות אלא מפני שהסיבה הויא לפעמים דרך חולים הלכך ישיבה כדרכה הויא דרך חירות לעולם ולכך א " צ להסב אבל אם רצה להסב שפיר דמי דבאינו חולי ודאי יורה על דרך חירות והכי נהוג לכתחלה לעשות הסיבה מאחר שרבים חולקים על אה " ע וס " ל דאף בארצנו בעי הסיבה עכ " פ ומ " מ להלכה אנו תופסין דברי אה " ע עיקר ואם אכל מצה בלא הסיבה א " צ לחזור ולאכול וכמ " ש האגודה ושאר האחרונים אלא שמ " מ נראה דמצוה מן המובחר לחזור ולאכול בהיסיבה אבל אין לו לחזור ולשתות בהיסיבה כיון דאיכא למימר דנראה כמוסיף על הכוסות . ובאבל תוך י " ב חודש הכרעתי בתשובתי שאין לו היסיבה מאחר דישיבה כדרכה ה " ל דרך חירות כמ " ש ראבי " ה ואנו תופסין דבריו עיקר ולשם הארכתי בס " ד וכן המנהג :
Orach Chayim.472.5.1 וכשהוא מיסב לא יטה על גבו ולא על פניו בפ' ע " פ פרקדן לא שמיה היסיבה וי " מ על גבו וי " מ על פניו ולכך פסק כדברי שניהם לחומרא וכ " כ הרמב " ם :
Orach Chayim.472.6.1 ולא על ימינו וכו' שם היסיבת ימין לא שמיה היסיבה ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט ורש " י פי' דהאי ולא עוד אפרקדן קאי ועל היסיבת ימין לא שמיה היסיבה לא פי' כלום ורשב " ם פי' היסיבת ימין לא שמים היסיבה שהרי בימינו הוא צריך לאכול ועל ולא עוד פי' דקאי אהיסיבת ימין דסמיך ליה ולא כפירש " י דקאי אפרקדן גם הרא " ש כתב וז " ל פירש רשב " ם שהרי בימינו צריך לאכול ולפי זה איטר בימינו מיסב בימינו ולאידך פירושא דשמא יקדים וכו' קאי אהיסיבת ימין אין חילוק בין איטר לאחר עכ " ל ועל הנוסח שנמצא בספרי רבינו יש לדקדק שכתב תחלה ופירש רשב " ם מפני שצריך לאכול בימינו ולפי זה איטר יד ימינו יטה על ימינו ואח " כ כתב ורש " י פי' הטעם שלא יקדים כו' דמשמע דלרשב " ם לא הוי טעמא משום שמא יקדים והא ליתא דודאי אף לרשב " ם הוי טעמא משום שמא יקדים וה " פ הסוגיא לדידיה היסיבת ימין לא שמיה היסיבה משום דצריך לאכול בימינו ולפי זה היה הדין נותן באיטר שיסב על שמאלו שהוא ימין כל אדם ואח " כ אמר ולא עוד כו' דלפ " ז איטר יד ימינו מיסב על שמאל של כל אדם ועוד קשה שהרי רש " י מפרש דולא עוד אפרקדן קאי גם בדברי הרא " ש קשה שכתב ולאידך פירושא כו' דמשמע דלרשב " ם לא הוי פירושא הכי הלכך יראה עיקר דט " ס הוא בספרי רבינו וצריך להגיה רשב " ם במקום רש " י ורש " י במקום רשב " ם וכן הגיה הר " א מפרא " ג והב " י גם באשיר " י צריך להגיה פרש " י במקום פי' רשב " ם וכדמוכח נמי מתרומת הדשן בסי' קל " ו . וכתב מהר " ש לוריא ז " ל אע " ג שתופס פי' רשב " ם עיקר דולא עוד קאי אהיסיבת ימין וכו' מ " מ מאי דקאמר תלמודא מעיקרא היסיבת ימין לא שמיה היסיבה הוי נמי דסמכא ולכך אפילו דיעבד לא הוי היסיבת ימין היסיבה דה " ל כאילו לא היסב כלל וצריך לחזור ולהיסב ואעפ " י שלפי הטעם דשמא יקדים לא שייך לחזור דמאי דהוה הוה מ " מ לפי טעם הראשון לא הוי היסיבה כל עיקר עכ " ד ומ " מ למאי דנהגינן כראבי " ה דדיעבד יצא אפילו בלא היסיבה כל עיקר א " כ לעולם א " צ לחזור ולהסב ולענין הלכה פסק מהרא " י ז " ל דאיטר יד ימינו יסב בשמאל כל אדם דחמירא סכנתא מאיסורא ובפלוגתא דרבואתא אמרינן ספק נפשות להקל :
Orach Chayim.472.7.1 אשה חשובה צריכה היסיבה שם בגמרא ולפירוש השאלתות ניחא דאשה חשובה אורחה למזגא אבל לפרשב " ם קשה דאף אשה חשובה צריך שתהיה עליה אימת בעלה ועוד דאימת בעלה ודאי אינו כ " כ כאימת האב על הבן ואף עפ " כ חייב להיסב הלכך נראה עיקר כפי' השאלתות ומה שנמצא בגמרא שלנו אשה אצל בעלה לא בעיא היסיבה ט " ס הוא והתלמידים הגיהו ככה ע " פ פי' רשב " ם והעיקר דאפילו אלמנה וגרושה לא בעיא היסיבה כפי' השאלתות אם לא בנשים חשובות ובשם התוס' כתבו דשלנו כולן חשובות הן :
Orach Chayim.472.8.1 בן אצל אביו צריך היסיבה כו' שם בן אצל אביו בעי היסיבה איבעיא להו תלמיד אצל רבו מאי ת " ש אמר אביי כי הוינן בי מר זוגינן אברכי דהדדי כי אתינא לבי רב יוסף אמר לן לא צריכיתו מורא רבך כמורא שמים מיתיבי עם הכל אדם מיסב ואפילו תלמיד אצל רבו כי תניא ההיא בשוליא דנגרי . וכתבו התוס' ונראה דאביו והוא רבו נמי אין צריך דלא גרע מרבו אחר מיהו סתם אב מלמד לבנו תורה כדאמרינן פ " ק דקידושין שהבן ירא מאביו מפני שמלמדו תורה ואפ " ה קאמר בפני אביו צריך היסיבה . והרא " ש כתב בסתם בן אצל אביו צריך היסיבה ואפילו הוא רבו דסתם בן אביו מלמדו תורה וכמ " ש רבינו . ומכל מקום לענין מעשה ראוי להחמיר שלא יסב הבן אלא א " כ נותן לו האב רשות דהא ודאי לפי דברי התוספות שכתבו בתחלה דלא גרע מרבו אחר איסורא נמי איכא משום דמורא רבך כמורא שמים :
Orach Chayim.472.9.1 ומ " ש רבינו בתלמיד לפני רבו א " צ היסיבה וכו' לאו דוקא קאמר אלא תפס לשון הגמרא דמסיק כי אתינא לגביה דרב יוסף א " ל לא צריכיתו וכו' והתם קאמר לא צריכיתו לאפוקי ממה שהיו נוהגין בבי מר א " נ דבי רבה שנתן להם רשות להיסב היו סבורין שמחוייבין להסב ועל זה קאמר רב יוסף לא צריכיתו דאף על פי שנתן לכם רשות מ " מ אם אתם רוצים אינכם צריכין להיסב מאחר שיש לכם התנצלות שאינכם רוצים להיסב מחמת יראה דמורא רבך כמורא שמים אבל אם לא נתן לו רשות איסור נמי איכא ופשוט הוא :
Orach Chayim.472.10.1 ומ " ש אפילו אינו רבו מובהק כ " כ שם הרא " ש מדלא אשכח לאוקמי ברייתא דאפילו תלמיד בפני רבו בעי היסיבה אלא בשוליא דנגרי ומיהו יש לדחות דדילמא מדקאמר סתמא ואפילו תלמיד אצל רבו משמע אפילו מובהק ולכך ..... יש להחמיר ברבו שאינו מובהק שיתן לו רבו רשות ואז חייב בהיסיבה מספק ודו " ק וכך פסק מהר " ל ז " ל מפראג :
Orach Chayim.472.11.1 השמש צריך היסיבה בעיא דאיפשטא שם וכתב מהר " ל מפראג דמדקאמר בגמרא השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא דמשמע דיעבד יצא יראה דדוקא השמש שמשמש לבני הסעודה ואי אפשר לו להיסב יוצא באכילת כזית אחד בהיסיבה דלגבי השמש הוי דיעבד אבל שאר כל אדם יסב לכתחלה כל פעם שאוכל מצה דכל האכילה של המצה אפילו אוכל הרבה הכל הוא מצוה אחת ויותר טוב שיהיה כל אכילתו במצוה וכה " ג כתב הרמב " ם פ " ז וז " ל ואימתי צריך היסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ד' כוסות האלו ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב ה " ז משובח ואם לאו אינו צריך עכ " ל :
Orach Chayim.472.12.1 ומ " ש וכל מי שצריך היסיבה כו' כ " כ הרא " ש מדתנן גבי שמש כשהוא מיסב יצא משמע מיסב אין לא מיסב לא ומ " מ כבר כתבתי בסעיף ב' דא " צ לחזור ולאכול בהיסיבה אלא דמצוה מן המובחר לחזור ולאכול בהיסיבה :
Orach Chayim.472.13.1 וצריך כל אדם לשתות ד' כוסות על הסדר וכו' שם שתאן בבת אחת רב אמר ידי חירות יצא ידי ד' כוסות לא יצא ופירש " י בבת אחת עירה ארבעתן לתוך כוס אחד . ורשב " ם הקשה על פי' וכתב ונ " ל דה " פ בבת אחת שלא על סדר משנתינו אלא שתאן רצופין וכ " כ הרא " ש ואחריהם נמשך גם רבינו : ומ " ש וצריך כל אדם היינו לומר דכל אחד צריך שיהיה כוסו לפניו ולאפוקי שלא ישתו שנים מכוס אחד שיש בו שתי רביעיות וכמו שפסק הכל בו ואורחות חיים א " נ אתא לאשמועינן דאפילו מי שאינו שותה יין כלל כל השנה כולה מפני שהוא מזיקו או שהוא שונאו מ " מ צריך לדחוק עצמו ולשתות בלילה זו כל הד' כוסות וכמו שפסק הרשב " א הביאו הב " י :
Orach Chayim.472.14.1 ומ " ש ושיעור הכוס רביעית כו' שם בגמ' :
Orach Chayim.472.15.1 ומ " ש וא " צ שישתה כולו אלא רובו שם השקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא אמר רב נחמן בר יצחק והוא דשתי רובא דכסא וכתבו התוס' רובא דכסא היינו כמלא לוגמא ומיהו לכתחלה צריך לשתות רביעית ע " כ וכן משמע אדברי הרא " ש שכתב והוא דשתי רובא דכסא ובני ביתו שותין המיעוט הנשאר משמע דלכתחלה א " צ להשקותם אלא הוא שותה כל הכוס והם יוצאין בשמיעה תדע כו' הנה מבואר דלכתחלה ישתה כל הכוס וכך יש לפרש דברי רבינו שכתב דא " צ שישתה כולו אלא רובו כלומר דברובו יצא אבל לכתחלה ישתה כולו וכן מוכח בדבריו לקמן בסימן תפ " ז שכתב וישתה רביעית או רובו בהיסיבה כלומר רביעית שלם לכתחלה או רובו דיעבד והיינו טעמא דלא אמרינן רובו ככולו אלא לענין שיוצא ברובו דיעבד אבל לכתחלה ודאי צריך כולו ופשוט הוא . ואם היה כוס גדול כתב הב " י דבספר א " ח כתב משם הרמב " ן שצריך לשתות רוב מכל כוס אפילו מחזיק כמה רביעיות עכ " ל והכי משמע לישנא דרובא דכסא דקאמר דכל מה שיש בכוס הוא הכוס וצריך שישתה רוב הכוס לעולם . וא " ת לדעת הרמב " ן דאפילו דיעבד בעי רוב הכוס כדקאמר והוא דשתי רובא דכסא ובדיעבד קאמר דהא קאי אמאי דקתני השקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא דהיינו דיעבד א " כ למאי דקתני המקדש וטעם מלא לוגמיו דהיינו רוב רביעית יצא ואם לאו לא יצא הא פשיטא הוא דלא יצא מדבעינן רובא דכסא שאינו פחות מרוב רביעית וי " ל דהרמב " ן ז " ל מפרש דטעימת מלא לוגמיו לא קתני לה אלא גבי קידוש וברכת המזון דהתם לא בעינן רק טעימת הכוס ובטעימת מלא לוגמיו הוי טעימה אפילו בכוס גדול והלכך אפילו לכתחלה לא בעי למיטעם רביעית שלם אלא סגי במלא לוגמיו דהיינו רוב רביעית אבל כאן דבעינן שישתה ד' כוסות ולא הוה שתיית כוס אא " כ שותה רוב הכוס ולכך לא קאמר גבי ד' כוסות והוא דשתי מלא לוגמיו אלא קאמר והוא דשתי רובא דכסא בין כוס קטן של רביעית בין כוס גדול הרבה והיינו דוקא דיעבד אבל לכתחלה צריך לשתות כולו כדפי' . ומכל מקום נראה דאפילו לכתחלה אין למלאות כל הכוס ממש אלא ימלאנו עד רובו דזה נקרא נמי כוס של יין וישתה הכל לכתחלה ובדיעבד יצא בשתיית הרוב ממנו ובמדינות אלו שהיין ביוקר ושותין מעט יזהר כל אדם שלא יקח כוס גדול אלא כוס שאין בו כ " א רביעית וישתהו לכתחלה כולו או רובו דיעבד :
Orach Chayim.472.16.1 ואם היין חזק כו' שם שתאן חי יצא ופרשב " ם שלא מזגן במים יצא וכגון שיש בו רביעית לוג דבבציר מרביעית לאו כלום הוא דכי היכי דמזוג בעינן רביעית בין הכל הכי נמי חי בעינן רביעית וכתב המרדכי לשם דלכתחלה צריך שיהא מזוג ודוקא ביינות שלהם כו' :
Orach Chayim.472.17.1 ומ " ש ואיתא בירושלמי כו' כבר נתבאר בסי' רע " ב וכן דין יין מבושל נתבאר לשם ומסקנא דיוצאין במבושל :
Orach Chayim.472.18.1 ואפי' אין לו אלא מזון שתי סעודות כו' שם ר " פ ע " פ ולא יפחתו לו מד' כוסות של יין ואפי' מן התמחוי ומפרש רבינו ימכרם וכו' ויש פירושים אחרים הביאם ב " י :
Orach Chayim.472.19.1 ואחד הנשים כו' בברייתא שם פלוגתא דת " ק ור' יהודה ופסק כר " י דתינוקות פטורים דמה תועלת יש לתינוקות ביין אלא מחלקים להם קליות ואגוזים כדי שלא ישנו וישאלו והיינו בתינוקות שהגיעו לחינוך דבלא הגיע לחינוך לא הוה פליג ת " ק דחייבים :
Orach Chayim.472.20.1 ומ " ש שטוב ליתן לכ " א כוסו לפניו כ " כ הרא " ש שנהגו כך וכן נכון לעשות וכ " כ המרדכי :
Orach Chayim.473.1.1 ומוזגין לו כוס ראשון ומקדש עליו משנה בפ' ע " פ :
Orach Chayim.473.2.1 ומ " ש ומברך תחלה בפה " ג כו' שם מחלוקת ב " ש וב " ה והלכה כב " ה דאמרי מברך על היין ואח " כ מברך על היום מפני שהיין גורם לקידוש שתיאמר ועוד דברכת היין תדירה וברכת היום אינו תדיר ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם :
Orach Chayim.473.3.1 ומ " ש ושהחיינו לבסוף הכי משמע בגמ' גבי יקנה " ז דאביי אמר יקזנ " ה ורבא אמר יקנה " ז דאלמא דכ " ע ברכת שהחיינו היא לאחר קידוש ולאביי הוה טעמא דאם אין כאן קידוש אין כאן זמן ולרבא משום דמה מצינו בכל מקום זמן לבסוף וה " ט דזמן אומרו אפילו בשוק ועיקרו אינו על הכוס הלכך אומרו לבסוף עיין בפירוש רשב " ם : ואם חל במוצאי שבת אומר יקנה " ז כו' שם והלכתא כרבא :
Orach Chayim.473.4.1 ומ " ש לא היסב צריך לשתות פעם אחרת בהיסיבה כ " כ הרא " ש לשם וחילק בין ב' כוסות הראשונים לאחרונים דבראשונים ודאי צריך לחזור ולשתות ובאחרונים נסתפק קצת והמרדכי נסתפק בכולהו ארבע . וכשחוזר ושותה צ " ע בברכה דבין ראשון לשני ודאי אם היה דעתו לשתות ושתה כוס ראשון בלא היסיבה וכשחוזר ושותה בהיסיבה א " צ לברך שכבר בירך אבל אם לא היה דעתו לשתות אפשר דהוי כמו נמלך וצריך לברך עתה כששותה בהיסיבה ובין שלישי לרביעי דאסור לשתות אם כן כשחוזר לשתות כוס שלישי בהיסיבה הוי נמי כמו נמלך וצריך לחזור ולברך ואפשר כיון דחוזר לשתות כדי שיצא י " ח בהיסיבה אינו דומה לנמלך ואין צריך לחזור ולברך וצ " ע ולענין הלכה נראה כיון דאיכא למימר דהוי כמוסיף על הכוסות ועוד יש ספק בברכה אין לחזור ולשתות בהיסיבה דהא לראבי " ה לא בעינן היסיבה בארצינו ודבריו אנו תופסין עיקר כדלעיל בסי' תע " ב :
Orach Chayim.473.5.1 ומ " ש ואינו מברך לאחריו כו' עיין לקמן בסי' תע " ד :
Orach Chayim.473.6.1 ואם ירצה לשתות אפי' כמה הרשות בידו משנה שם בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה וכו' וכתב רשב " ם דאיתא בירושלמי דבין ג' לרביעי לא ישתה כדי שלא ישתכר דתו לא מצי למימר הלל דיין שלאחר המזון משכר אבל מה ששתה קודם זה בתוך המזון או לפני המזון אינו משכר הלכך אף בין ראשון לב' ישתה ומש " ה כתב רבינו דיכול לשתות אפילו כמה מאחר שאינו משכר וכ " כ במרדכי וכתב עוד דבין א' לב' מצוה נמי איכא לשתות הרבה דמיגרר גריר ויאכל מצה לתיאבון ודלא כמ " ש בכל בו :
Orach Chayim.473.7.1 ומ " ש וכתב אבי העזרי כו' והן הולכין לשיטתן וכו' עד שאם אנו חושבין אותו כמוסיף אפילו בלא ברכה נמי כלומר וכיון דבע " כ בלא ברכה לא הוי כמוסיף כדתנן בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה ואע " ג דמה ששותה בין א' לב' ובין ב' לג' שוה לכוס שני שעל כולן אינו מברך בפה " ג אפ " ה לא הוי כמוסיף א " כ אף כשלא היה דעתו לשתות ומברך בפה " ג נמי לא הוי כמוסיף זו היא דעת רבינו ומ " מ יש לדקדק ע " ז דדילמא דוקא בלא ברכה לא הוי כמוסיף משום דכוס ראשון אומר עליו בפה " ג וקידוש וכוס שני אומר עליו ההגדה ומה ששותה בינתים בלא ברכה אינו אומר עליו כלום הלכך ודאי אינו נראה כמוסיף על הכוסות אבל אם יברך עליו בפה " ג יראה כמוסיף על הכוסות שהרי דומה לשאר כוסות שאומר עליו ברכה ושבח הלכך יראה לי דאף לדעת הרא " ש יכוין לבו לשתות שלא יצטרך לברך פעם שנית וק " ל :
Orach Chayim.473.8.1 ומ " ש ואלו ירקות משנה וגמ' לשם . חזרת הוא לאטי " ך עולשי " ן קורבי " ל תמכא הוא קרי " ן . הגהת מיימוני ר " ת היה מדקדק דוקא בקלח אבל לא בשורש וז " ל מהרי " ו ואם יקח מערטי " ך יקח מה שהוא למעלה מן הקרקע כגון העלין וסמוך לו אבל לא יקח מה שהוא למטה מן הקרקע דהוי שורש וכו' אגודה פ " ה דעירובין משם ר " י : באגור סימן תת " ה מהר " י מולין הורה לחזר אחר כרפס לטבול ראשון שקורין אפי " א כי אינו בכלל מרור ויש סמך ברוקח כרפס אותיות ס' פרך ששעבדו מצרים ס' רבוא בפרך אבל בפיטרזי " ל וקורבי " ל בלשון אשכנז היה מסופק שמא עולשין שהוא מין מרור הוא ולאחר שמילא כריסו ממרור בטבול ראשון יברך על אכילת מרור בתמיה וכשאין לו כרפס יקח כרתי פור " י בלע " ז עכ " ל הב " י כתב שלא היה בקי בפי' עולשין כי אינו ענין לפיטרזיל " ו :
Orach Chayim.473.9.1 וחרוסת הוא זכר לטיט שם במשנה ר " א בר צדוק אמר מצוה בחרוסת . ובגמרא מאי מצוה ר' לוי אמר זכר לתפוח ור' יוחנן אמר זכר לטיט : אמר אביי הלכך צריך לקהוייה וצריך לסמוכיה לקהוייה זכר לתפוח לסמוכיה זכר לטיט . וכתב הב " י דמ " ש רבינו ומדברים חמוצים זכר למרור ט " ס הוא וצריך להגי' זכר לתפוח ודוחק הוא להגיה כל הספרים לכן נ " ל דרבינו נמשך אחר גירסת הרי " ף והרא " ש דגרסי אמר אביי הילכך צריך לקהוייה וצריך לסמוכיה ותו לא ומפרש דאביי קאי אדברי ר " י לחודיה דכיון שהוא זכר לטיט צריך לסמוכיה שיהא דומה לטיט וצריך לקהוייה זכר לוימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים וגו' ובעל כרחינו צריכים אנו לפרש כן בדברי הרי " ף והרא " ש שהרי אחר שכתבו פלוגתא דר' לוי ורבי יוחנן ומאי דקאמר אביי כתבו נמי הא דקאמר בגמרא ת " כ דר' יוחנן תבלין זכר לתבן חרוסת זכר לטיט דאלמא דהילכתא כרבי יוחנן דזכר לטיט הוא ולא זכר לתפוח וא " כ לא צריך לקהוייה זכר לתפוח אלא ודאי דבעי לקהוייה זכר למרור ול " ג בגמרא לקהוייה זכר לתפוח וכן מבואר ברמב " ם שכתב וז " ל החרוסת מצוה מד " ס זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים וכיצד עושין אותה לוקחין תמרים או גרוגרות וצמוקים וכיוצא בהן ודורסין אותם ונותנין לתוכן חומץ ומתבלין אותם בתבלין כמו טיט בתבן כו' הרי לך שפסק כר' יוחנן שהוא זכר לטיט ולא זכר לתפוח ואעפ " כ כתב שנותנין לתוכן חומץ כאביי דצריך לקהוייה אלמא דטעמא דלקהויי הוי משום זכר למרור שהיו שיניהם קיהות מעבודה קשה שבחומר ובלבנים שוב מצאתי כן בערוך ערך חרוסת מאי מצוה ר' יוחנן אמר זכר לטיט ע " כ עושין אותה מכל מיני מתוקין ומרורין וחומץ כמו הטיט שיש בו כל דבר עכ " ל והביאו המרדכי בסדר הראשון של פסח ע " ש :
Orach Chayim.473.10.1 ומ " ש רבינו אחר זה ונותנין בו תפוח כו' לא משום דסבירא ליה כר' לוי דאמר חרוסת זכר לתפוח דהא ודאי לית הילכתא כוותיה דעיקר החרוסת אינו כ " א זכר לטיט אלא משום דבתשובת הגאונים כתב לעשות החרוסת בפירות שנדמה להם כנסת ישראל בשיר השירים תחת התפוח : כפלח הרמון . התאנה חנטה פגיה . אעלה בתמר . אל גינת אגוז . ושקדים על שם ששקד הקב " ה על הקץ כמ " ש התוספות לכך כתב גם רבינו שניתנים בו פירות אלו לזכרון אלו הדברים ומ " מ קיצר ולא העתיק רק התפוח והתאנה והאגוז ומשום דאלו נאמרו על גאולת מצרים מה שאין כן כפלח הרמון ואעלה בתמר ושקדים נמי לא הוזכר במקרא על הגאולה אדרבה על פורענות מקל שקד אני רואה וגומר :
Orach Chayim.473.11.1 ומ " ש אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה מאיזה מין שירצה שם בגמרא מאי ב' תבשילין א " ר הונא סילקא וארוזא רבא מהדר אסילקא וארוזא הואיל דנפק מפומיה דרב הונא חזקיה אמר אפי' דג וביצה שעליו רב יוסף אמר צריך שני מיני בשר אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה . רבינא אמר אפילו גרמא ובישולא וכתב הר " ן וכולהו אמוראי מודו דטעמא דב' תבשילין משום הכי הוא ורב יוסף מה טעם קאמר כלומר כיון דב' תבשילין זכר לב' קרבנות הן באין משום הכי בעינן ב' מיני בשר ורבינו שפסק מאיזה מין שירצה נראה דס " ל דרבינא דהוא בתרא מיקל טפי מכולהו אמוראי דאפילו עצם ובישולו וכ " ש דג וביצה שעליו או סילקא וארוזא ואצ " ל ב' מיני בשר וכן נראה מדברי הסמ " ג שהביא דברי רבינא דאפילו עצם ובישולו דמשמע ואצ " ל מידי אחריני וכן מבואר בדברי ה " ר ירוחם . אבל הרמב " ם פסק דוקא ב' מיני בשר וכ " כ ההגהות בשם רבינו שמחה וכן דרש מהר " ש מאוסטריוך כמ " ש בהגהות מהרי " ל וכ " כ התוס' ורשב " ם בשם ר " ח אלא שס " ל שאחד צלי כנגד הפסח והב' מבושל כנגד החגיגה וכ " כ הרי " ף אבל התוס' והגהת מיימונית השיגו על זה ומסקנתם דיקח ב' מיני בשר אפילו שניהם צלויים או שניהם מבושלים ובשם ר " ת כתבו ההגהות דהלכה כרבינא דהוא בתראה הילכך צריך ליקח גרמא והרוטב או ב' מיני בשר נראה דס " ל לר " ת דרבינא מוסיף ארב יוסף לחודיה ולומר דלא בעינן ב' מיני בשר אלא אפילו גרמא ובישולא אבל מיהו בשרא בעינן דגרמא לחוד ודאי לא מהני אלא בדסביך ביה בשרא פורתא דהאי נמי גרמא מיקרי אבל לא דג וביצה שעליו דהנהו לא חשיב בשר ואצ " ל שאר מינים דלא וכן פי' הר " ן וע " ש :
Orach Chayim.473.12.1 ומ " ש רבינו ונהגו בבשר וביצה כ " כ באגודה וכ " כ כל האחרונים ותימה גדולה למה לנו להקל נגד ר " ח והרי " ף והרמב " ם ור " ת ושאר גדולים שכולם פסקו דבעינן ב' מיני בשר או לפחות גרמא ובישולא דהרוטב יש לו דין בשר . ואפשר לומר דס " ל דבשר ממש ודאי עדיף טפי מגרמא וביצה ממש לא גרע מרוטב שנתבשל עם העצם והלכה ודאי כרבינא דבתרא הוא וק " ל . ודע שמנהג אשכנז ליטול זרוע וביצה ולצלותם ואין אוכלים אותם לפי שנהגו כמ " ש במרדכי דאין אוכלין צלי בב' לילות אפילו ביצה צלויה ולפיכך צריך לצלותם מבע " י כיון דלא נהגו לאוכלם א " כ הוי שלא לצורך י " ט מהרי " ו . ומהר " ש לורי " א כתב שלפי דין התלמוד צריך לאוכלם לזכר אכילת פסח וחגיגה ולפיכך צריך לבשלם ומיד אחר הכריכה יאכלם ויחלקם לכל המסובין אבל לא יצלה אותם דאין אוכלין צלי כל עיקר ודבריו נכונים וכך אני נוהג :
Orach Chayim.473.13.1 ומ " ש וי " א כשפסח במ " ש וכו' זו היא מסקנת הרא " ש וכתב ה " ר ירוחם שכן עיקר אבל כל האחרונים הסכימו לסברת הר " פ וכן קיבל מהרי " ל מרבותיו וכן נראה מסקנת רבינו שהזכיר תחלה סברת הרא " ש בשם י " א ואח " כ כתב כהר " פ חולק על סברא זו ושכ " כ בעל העיטור לאורויי לן דהכי עיקר וכך נהגו :
Orach Chayim.473.14.1 ומ " ש ומברך על נטילת ידים כן הוא דעת רש " י דכיון דידים שניות הן ופוסלין את התרומה וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה ה " ל כמו נהמא וצריך ליטול משום קדושה ונקיות כמו בנהמא ולפיכך צריך לברך ענ " י כמו בנהמא וכבר נתבאר למעלה דזו היא ג " כ דעת הרמב " ם והרא " ש ושאר גדולים :
Orach Chayim.473.15.1 ומ " ש ולא יטול קודם קידוש כי לקידוש א " צ נטילה מימרא דרב ברונא בפ' ע " פ נטל ידיו לא יקדש :
Orach Chayim.473.16.1 ומ " ש ומיהו מי שרגיל ליטול כו' כבר נתבאר בסימן רע " א שהרבה גדולים פסקו כך ומיהו במרדכי כתב דבפסח שיש הפסק גדול בינתיים אין לו לב " ה ליטול ידיו קודם קידוש משום דצריך ליטול ידיו פעם אחרת לעשות הטיבול ונמצא דברכה הראשונה היתה לבטלה כו' כוונת דבריו אלו לומר דבפסח ודאי לא תעלה לו הנטילה דקודם קידוש לסעודה מאחר שיש הפסק גדול בינתיים באגדתא והלילא כדאיתא בגמרא להדיא נטל ידיו בטבול ראשון נוטל ידיו בטבול שני ואסיקנא דטעמא דכיון דבעי למימר אגדתא והלילא דילמא אסחא לדעתיה ונגע וא " כ מאחר שעכ " פ צריך הוא לחזור וליטול קודם סעודה לצורך סעודה ממילא נטילה זו דקודם קידוש אין צורך בה דאי משום שתעלה לו לצורך טבול הא פשיטא דצריך הוא ליטול ידיו פעם אחרת לצורך הטבול משום דקידוש הוי הפסק בין נטילה לטבול דאע " ג דבשאר שבתות וי " ט לא הוה קידוש הפסק בין נטילה לסעודה התם ה " ט משום דקי " ל כשמואל דאין קידוש אלא במקום סעודה וה " ל הקידוש צורך הסעודה ולפיכך לא הוה קידוש הפסק אבל אין קידוש צורך טבול והוי הפסק וצריך לחזור וליטול לצורך טבול ונמצא דברכה ראשונה היתה לבטלה זו היא דעת המרדכי במ " ש כאן והוא חולק אמ " ש המרדכי גופיה אח " כ דגבי הבדלה נמי מותר ליטול ידיו ולהבדיל דלא הוי הבדלה היסח הדעת כיון שדעתו לאכול מיד ואע " ג דהבדלה לא שייכא מידי בסעודה אפילו הכי לא הוי היסח הדעת שדברים אלו הם דברי גדול אחר שחולק אמה שכתב ראשונה וכדבריו הראשונים הוא העיקר . והב " י לא ירד לדקדק אחר דבריו וכתב מה שכתב עיין עליו . ולענין הלכה כתב בהגהת ש " ע בהלכות פסח דאין ליטול ידיו כלל קודם קידוש והיינו כמ " ש במרדכי וכן כתב הרא " ש בתשובה וכן כתב ה " ר ירוחם . אבל מהר " ש לוריא כתב בסדר פסח שלו דיש ליטול ידיו קודם קידוש שלא לשנות משאר קידושים שבשאר כל ימות השנה אלא דמכל מקום יביא עצמו לידי חיוב נטילה שיסך רגליו וישפשף כדי שיהא מחויב ליטול ידיו קודם קידוש ולא יברך על נטילת ידים אלא אשר יצר דאין מברכין על נטילת ידים אלא לאכילה או לתפלה לדעת הרא " ש ורבינו לעיל בסימן ז' . וכתב עוד ואם כן ממילא לטבול לא בעי נטילה דלא עדיף האי טבול מאכילה ממש שהרי בכל השנה לא הוי קידוש הפסק ואוכלין על ידי נטילה דמקודם קידוש כל שכן טבול ע " כ ולי נראה להכריע דודאי ראוי שיטול ידיו קודם קידוש על ידי שיביא עצמו לידי חיוב נטילה ולא כהגהת ש " ע אבל מכל מקום עוד צריך ליטול ידיו לצורך טבול ולא דמי לכל ימות השנה דלא הוי הקידוש הפסק לפי שהקידוש הוא צורך סעודה כדפי' במרדכי בדבריו הראשונים והוא העיקר ובשני נטילות אלו אין לברך ענ " י אלא לאחר כך כשיטול ידיו שלישית לצורך סעודה נ " ל ודו " ק :
Orach Chayim.473.17.1 ומ " ש והר " ם מרוטנבור " ק כתב שהאידנא אין צריך נטילה כו' היא דעת התוס' בפ' ע " פ ע " ש ונתבאר ג " כ למעלה בסימן קנ " ח :
Orach Chayim.473.18.1 ומ " ש והרוצה לצאת ידי ספיקא כו' בכאן תמהו רבים שהרי רבינו כתב למעלה דאף בהיסך ושפשף אינו מברך ענ " י אף אם רוצה ללמוד אא " כ היה מתפלל אחריו מיד וכן השיגו מהרא " י בסדר שלחן שלו . ואני אומר דלא קשה מידי דדברי רבינו הללו חוזרים על מ " ש ומיהו מי שרגיל ליטול כל ימות השנה קודם קידוש כו' גם עתה יכול ליטול קודם ועל זה כתב דהרמ " מ לא היה מברך על נטילה על טבול ראשון וממילא נמי דלמי שרגיל וכו' ונוטל עתה קודם קידוש ג " כ לא מברך ועל זה כתב והרוצה לצאת ידי ספיקא כו' דודאי בכה " ג כשנוטל ידיו קודם קידוש חייב לברך ענ " י כשמקדש אחריו מיד דקידוש לא גרע מתפלה דאידי ואידי דבר שבקדושה הוא אבל בנוטל ידיו לאחר קידוש ודאי אינו חייב לברך ענ " י אפילו' בהיסך ושפשף . כך היא דעת רבינו מיהו לדידן דאפילו ברוצה להתפלל אינו מברך ענ " י ודלא כהרא " ש ורבינו וכמו שנתבאר בסימן ז' א " כ אפילו בנוטל ידיו קודם קידוש אפילו בהיסך ושפשף אינו מברך ענ " י אלא אשר יצר כמ " ש בסמוך :
Orach Chayim.473.19.1 ולוקח ירקות כו' שם מוכח בסוגיא דל " מ היכא דאיכא שאר ירקות דבעי תרי טבולי ומברך אטבול א' בפה " א כי היכי דליהוי היכירא לתינוקות אלא אפילו היכא דליכא אלא חזרת נמי בעינן תרי טבולי כי היכי דליהוי ביה היכירא לתינוקות ופירש " י ורשב " ם במשנה דטבול א' הוי היכירא לפי שאין בני אדם רגילין לאכול ירק קודם סעודה וכ " כ בסמ " ג ואחריהם נמשך רבינו והתשובה לתינוקות הוא דהטבול שקודם סעודה הוא דרך חירות כדרך ב " ח שמטבילין קודם סעודה להמשיך תאוות המאכל כ " כ קצת מפרשים . ולי נראה דהתשובה היא לפי שעדיין לא הגיע זמן סעודה דבעינן למימר תחלה אגדתא והלילא על כן אנו מטבילין עכשיו לטעימה בעלמא לפני הסעודה שלא להשהות כל אותו הזמן בלי אכילה כל עיקר . ומהר " ל מפראג האריך לפלפל בזה וכתב שלדעתו הטבול הראשון הוא בא כדי שיהא ניכר כשעושין הטבול השני שהוא לשם מצות מרור שאם לא היה הטבול הראשון לא היה ניכר באכילת מרור שהוא לשם מצוה שהרי כל ימות השנה דרך לטבול בפרט בחזרת אבל עכשיו שואלין על טבול שני שבתוך הסעודה למה לי עוד טיבול אחר וישיבו להם שצריכים טבול משום מצות מרור וטבול ראשון כדרכן כל ימות השנה ולקמן בסימן תפ " ג כתבתי שזהו דעת הרי " ף בפי' הסוגיא ע " ש :
Orach Chayim.473.20.1 ומ " ש ואין צריך כזית מהם כ " כ הרא " ש וכל האחרונים זולתי הרמב " ם שכתב דכל אחד ואחד אינו אוכל פחות מכזית וכן נמצא במרדכי בסדר הראשון של פסח ויש לתמוה מנ " ל הא . ונראה בעיני ראיה ברורה מדאמר בגמרא היכא דליכא אלא חסא אמר רב הונא מעיקרא מברך אמרור בפה " א ואכיל ולבסוף מברך עליה על אכילת מרור ואכיל מתקיף לה רב חסדא לאחר שמילא כריסו הימנו חוזר ומברך עליה אלא אמר רב חסדא מעיקרא מברך עליה בפה " א ועל אכילת מרור ולבסוף אכיל חסא בלא ברכה והלכתא כוותיה דרב חסדא והשתא אי איתא דבטבול הראשון לא בעי כזית מאי אתקפתא דרב חסדא הא ודאי כיון דלא אכיל כזית מעיקרא לא מצי לברך עליה על אכילת מרור וליכא למימר לאחר שמילא כריסו וכו' אלא ודאי דלרב חסדא אף בטבול ראשון בעינן כזית ולכך אתקיף ליה לאחר שמילא כריסו וכו' ומהר " ל מפראג ז " ל הביא ראייה אחרת מדר " ל דאמר זאת אומרת מצוה צריכות כוונה כו' ואינה ראייה ע " ש :
Orach Chayim.473.21.1 ומ " ש וכתב ר " ע שטיבול זה בחרוסת כו' כן נראה גם מדברי הר " י גיאת שהביא רבינו בסימן תפ " ג ע " ש ונראה בעיני דראייתם על זה מדאמר בגמרא אמר רב פפא ש " מ האי חסא צריך לשקועיה בחרוסת משום קפא דאי סלקא דעתך לא צריך לשקועיה נ " י למה לי הא לא נגע ופשיטא דאטיבול שני ל " ק נ " י למה דהא בעינן נטילה לשם סעודה כדמסיק התם כיון דבעי למימר אגדתא והלילא דילמא אסוחי אסח לדעתיה ונגע אלא אטיבול ראשון קאמר נ " י למה וכן פרשב " ם להדיא ועליו קאמר דצריך לשקועיה בחרוסת אלמא דבטיבול א' נמי בעי חרוסת והא דנקט חסא ולא נקט שאר ירקות ה " ט דאמתני' קאי דהטיבול הא' נמי בחסא וס " ל ז " ל דכי היכי דבעינן חרוסת כשהטיבול הראשון בחסא אף ע " ג דאינו אלא להיכירא דתינוקות הכי נמי כשהטיבול הראשון הוא בשאר ירקות ובשאר ירקות נמי איכא משום קפא ודלא כמ " ש במרדכי בסדר של פסח ע " ש . ולדעת הרא " ש צריך לומר דחרוסת דנקט הכא לאו דוקא חרוסת ממש אלא כל מידי דקיוהא דמטבילין בו נקרא חרוסת כדאמר בפרק כל שעה ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה דמי ופירש רש " י בית חרוסת כלי שנותנים בו חומץ וכל דבר שיש לו קיוהא ולשון חרוסת קיהוי עד כאן לשונו . ולענין הלכה נ " ל להכריע דאם גם טיבולו הא' בחזרת צריך חרוסת שהרי מברך על אכילת מרור וכדמשמע פשטא דמילתא דרב פפא שהבאתי ודלא כהרא " ש בשם ה " ר יונה אבל כשהטיבול הא' בשאר ירקות אין לטבול בחרוסת נ " ל וק " ל :
Orach Chayim.473.22.1 ולר " י מברך אחר הטיבול בורא נפשות רבות כו' מחלוקת זו לענין ב " נ לא נמצא במחברים בפירוש אלא שרבינו מפרש מדעתו דממה שנחלקו רשב " ם ור " י בברכת בפה " א שעל המרור דלרשב " ם א " צ לברך בפה " א לפי שנפטר בבפה " א שבירך על הירקות בטיבול ראשון ור " י חולק וסובר דלא נפטר באותה ברכה משום דאגדתא והלילא הוי הפסק טובא אלא טעמו של דבר לפי שהמרור נחשב כדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה שברכת הלחם פוטרתו וכמ " ש התוספות והרא " ש בפ' ע " פ נמשך ממחלוקת' זו דנחלקו נמי לענין ב " נ דלר " י דהוי הפסק באגדתא והלילא ממילא צריך לברך אחר טיבול ראשון ב " נ שאין בהמ " ז פוטרת מה שאכל כבר קודם סעודה והפסיק באגדתא והלילא בין אכילה לסעודה ולרשב " ם א " צ לברך דמאחר דאגדתא והלילא לא הוי הפסק כל עיקר שהרי ברכת בפה " א שבירך על הירקות בטיבול ראשון פוטר ג " כ טיבול שני מברכת בורא פרי האדמה א " כ ממילא נמי ודאי ברכת המזון שלאחר הסעודה שפוטר טיבול שני מברכה שלאחריו פוטר ג " כ טיבול ראשון מברכה שלאחריו וכן נראה ממה שהביא הרא " ש מחלוקת רשב " ם ור " י בפסקיו דאלמא דנפקא מינייהו לענין דינא דאין דרכו של הרא " ש להביא המחלוקת של המפרשים בפירושא דשמעתתא היכא דלא נפקא מינייהו מידי לענין דינא וצריך לבאר שזה שכתב רבינו דלרשב " ם אין צריך לברך דמשמע דאם בא לברך הרשות בידו היינו לומר שאם נתכוין בטיבול ראשון שלא לפטור בברכה זו כי אם הירקות שבטיבול זה ממילא צריך לחזור ולברך בפה " א בטיבול שני ונמשך מזה שצריך לברך ב " נ אחר טיבול ראשון אבל כשנתכוין לפטור בברכה זו גם המרור שבטיבול שני ודאי דאין לו לברך ב " נ אחר טיבול א' . והקשה מהר " ל מפראג על דברי רבינו שכתב דלר " י מברך אחר טיבול א' ב " נ הלא כתב הרא " ש דב' כוסות הראשונות דקודם הסעודה חשיבי כדברים הבאים מחמת הסעודה מפני דיין שלפני המזון בא להמשיך תאות המאכל ובכלל סעודה הן ולפיכך א " צ לברך אחריהן ונפטרין בברכת המזון א " כ ה " ה נמי הירקות שבאין ג " כ להמשיך תאות המאכל כמ " ש התוס' בפ' ערבי פסחים אפילו אותן שבאים קודם סעודה נחשבין כבתוך הסעודה וברכת המזון פוטרתן ואמאי צריך לברך עליהן ב " נ . ולא קשיא מידי דלהרא " ש ודאי שהסכים לדעת רשב " ם דאגדתא והלילא לא הוי הפסק לענין ברכה דטיבול ה " ה נמי דלא הוי הפסק אפילו לענין ברכה דכוסות אבל לר " י הוי הפסק אפילו לענין ברכה דב' כוסות הראשונות . א " נ ס " ל לר " י דירקות שקודם הסעודה לא נחשבו כ " כ להמשיך תאות המאכל אא " כ אוכל הסעודה מיד ולא דמי ליין דקודם הסעודה דממשיכין אפילו איכא שהות טובא קודם סעודה והתוספות לא כתבו דממשיכין הירקות אלא לגבי מרור שאוכל בתוך הסעודה ע " ש בדף קט " ו בד " ה והדר אכיל . א " נ אפילו ר " י מודה דכיון דתקינו רבנן למימר אגדתא והלילא על כוס שני לא הוי הפסק לענין ברכה דכוסות אבל לענין ברכה דטיבול ודאי הוי הפסק דאין עני ברכה דטיבול שהוא בא להיכירא דתינוקות לאגדתא והלילא ולפיכך הוי הפסק לדידיה . אכן הסמ " ג בסדר של פסח כתב בהדיא בשם ר " י שלא היה מברך ב " נ אחר טיבול ראשון ושכן נהג גם ר " ת ואולי ר " י החמיר בדבר שלא לעשות מעשה על פי עצמו אבל מדינא היה חייב לברך לפי פירושו בסוגיא ודע שכתב הרשב " א בתשובה בסימן רמ " א שאחר אכילת המרור חייב לברך ב " נ ופוטר את המרור ואת הירק שאכל בטיבול הראשון ואין לברך ב " נ אחר הירק וצ " ל דס " ל ג " כ כסברת רשב " ם דאגדתא והלילא לא הוי הפסק וכתב עוד הרב ז " ל שאם בירך לאחר הירק מיד ב " נ אז צריך לחזור ולברך בפה " א ולאכול מרור ולחזור ולברך ב " נ עד כאן אבל ר " י ז " ל סובר דאין צריך לברך על המרור לא לפניו ולא לאחריו דדינו כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה דא " צ ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם דברכת המוציא וברכת המזון פוטרן : והענין הלכה נראה בעיני שבעל נפש הרוצה לצאת ידי חובת כל הגאונים יאכל בטיבול א' כזית שלם כדברי הרמב " ם ודעימיה ויהא דעתו בשעת ברכת בפה " א שלא לפטור המרור בברכה זו וממילא חייב לברך אחר טיבול א' ב " נ לד " ה ואח " כ כשיברך המוציא יכוין נמי שלא להוציא המרור בברכת המוציא ויחזור ויברך על המרור בפה " א ועל אכילת מרור ויחזור ויברך אחריו ב " נ דאז יוצא י " ח לדעת כל הגאונים ואין כאן משום ברכה שאינה צריכה מאחר שאינו עושה כן אלא לאפוקי נפשיה מפלוגתא וכן קבעו ההלכה אצל המבדיל על השלחן קודם נטילה דיכוין שלא להוציא היין שבתוך הסעודה כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא ואז צריך לברך אחר היין של הבדלה מעין ג' וצריך נמי לברך ברכה ראשונה על היין שבתוך הסעודה ואין בזה משום ברכה שאינה צריכה ע " ל בסימן קע " ד :
Orach Chayim.473.23.1 ויקח מצה האמצעית ויבצענה לשנים כ " כ הרא " ש וכ " כ בהגהת מיימוני בסדר מהר " ם ושכן פי' ראבי " ה ודלא כמ " ש בסמ " ג וברוקח דבוצע העליונה היא הראשונה משום דאין מעבירין על המצות דאדרבה המצוה הראשונה שהוא לברך ברכת המוציא היא הראשונה אבל לבצוע המצה לשנים לעשותה פרוסה משום דכתיב לחם עוני אין בזה מצוה כ " כ וכ " כ במרדכי בסדר של פסח שבהגהות . ומה שאין בוצעין השלישית היינו נמי משום דאין מעבירין על המצות שהרי אותה שבוצעין צריך לברך עליה על אכילת מצה תחלה ואח " כ עושין הכריכה באותה שנשארה ולפיכך במצה הראשונה עושין מצוה הראשונה היא ברכת המוציא ובשנייה עושין מצוה שנייה היא ברכת על אכילת מצה ובשלישית מצוה שלישית היא הכריכה . ומה שבוצעין אותה קודם שיקרא ההגדה כבר כתב בכלבו הטעם כדי שיאמר עליה הא לחמא עניא דמה דרכו של עני בפרוסה . ובדברי הר " ן בשם רבינו האי גאון משמע דהטעם הוא משום דהא דאמרינן הכל מודים דבפסח מניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע היינו דוקא כשהביאו לפניו פרוסה אבל אם הביאו לפניו שלמה אין לנו לפורסה לכתחלה ולפיכך מקדימין לפורסה קודם ההגדה כדי שבשעת ברכת המוציא ימצאנה כשהיא פרוסה . וכ " כ ה' המגיד בשם אחרים אבל הרמב " ם כתב שפורסים אותה בשעה שמברך המוציא ולא נהגו עכשיו כמותו :
Orach Chayim.473.24.1 ומ " ש ויתן חציה לאחד מן המסובין כשומרה לאפיקומן נראה דהטעם הוא שמא יאכלו הכל בתוך הסעודה ולא יהיה לו עוד מצה משומרת באחרונה :
Orach Chayim.473.25.1 ומ " ש ונותנין אותה תחת המפה וכו' כ " כ הרוקח :
Orach Chayim.473.26.1 ומ " ש וחציה השני ישים בין שתי השלמות וכ " כ הרא " ש ולפי שהיה קשה לרבינו ז " ל למה יפסיק בין שתי השלמות שבאים משום לחם משנה לפיכך כתב דהטעם כדי שיפגע בשלמה כו' וממילא נמי לא קשה ישים החציה תחת שתי השלמות דכיון דצריך לברך על חציה על אכילת מצה צריך שיפגע בה תחלה אבל במרדכי בסדר של פסח כתב וחצי מצה הנפרסת ישים על שתי השלמות כו' וכ " כ רבינו בסימן תע " ג על שם אנשי א " י ונראה דהטעם משום דס " ל דכיון דאין מעבירין על המצות צריך לפרוס הראשונה כדי לברך עליה על אכילת מצה שהוא בא חובה ללילה זה שזה הוא מצוה הראשונה אבל ברכת המוציא שאינו כי אם ברכת הנהנין ואינה קודמת לעל אכילת מצה אלא משום דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם אינו מצוה כל כך לפיכך מניח הפרוסה על שתי השלמות אך קשה דהא אמרינן דבפסח הכל מודים שמניח הפרוסה בתוך השלמה ופירש " י בתוך השלמה היינו תחת השלמה וכן פירשו כל המפרשים ונראה דמהאי טעמא נמי כתב הסמ " ג דאף ע " ג דבוצע לראשונה מניחה בין שתי השלמות וי " ל דאינהו ס " ל דכשמניח פרוסה על השלמה זהו בתוך השלמה וכך העתיק הב " י בריש סימן תע " ה בשם הרשב " א בתשובה ע " ש : כתוב במהרי " ל דחלק הגדול יקח לאפיקומן ולא פחות מחציה דהיינו חלק הקטן וכ " כ מהרש " ל ונראה דהטעם הוא משום דראוי להחמיר לאכול אפיקומן ב' זיתים על פי פרשב " ם אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עם הפסח כמו שיתבאר לקמן בריש סימן תע " ז לכך הצריכו ליקח חלק הגדול נ " ל ודלא כמ " ש במהרי " ל משום חבוב מצוה ונאכל על השובע וגם כדי שביעה דטעמים אלו אין להם יסוד כנ " ל :
Tur Orach Chaim, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .