← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 3,976 sections
Orach Chayim.436.4.1 ומ " ש אפי' מר " ה כך הוא הלשון בגמ' ופשוט הוא דלאו דוקא אלא אפילו קודם ר " ה דמאי שנא וכן נראה מסוגיא דקאמר ואזדא רבא לטעמיה כו' ובאוצר קאמר בסתם אבל דעתו לפנותו אפילו קודם ל' יום נמי זקוק לבער ולא הוזכר ר " ה לשם ורבינו שכתב גם בדין אוצר אפילו מר " ה היינו נמי לפי שיטה זו דלאו דוקא ר " ה . ומדברי הרי " ף והרא " ש וסמ " ג וסמ " ק ורבינו ירוחם משמע שלא היו גורסים כלל בגמרא אפילו מר " ה . והב " י כתב דפירושו מתחלת השנה ופשט הלשון לא משמע הכי ומה שהביא מתשובת הרשב " א אינה ראיה דהרשב " א לא בא לפרש לשון ר " ה הנאמר בתלמוד אלא לפי שהאמת הוא דלאו דוקא ר " ה כתב הוא בלשונו אפילו מתחלת השנה :
Orach Chayim.436.5.1 ואם שכח ולא בדק יבטל כשיגיע הפסח דין זה לא כתבו שום פוסק גם רבינו לא היה צריך לכתבו אחר שכתב קודם זה וכשיגיע הפסח יבטלנו ולשם ה " ל להביא דברי ב " ה ומה שהשיג הוא עליו אלא מפני שהיה עולה על הדעת דכאן כיון שהיה מחוייב לבדוק מיד כשיצא לדרך ושכח ולא בדק צריך מיהא לבטל מיד ולא כשיגיע הפסח דה " ל לדידיה האי יומא כליל י " ד וכדי להוציא זה אמר יבטל כשיגיע הפסח כלומר אבל לא יבטלנו עכשיו וזה פשוט דלאו דוקא כשיגיע פסח ממש דאז אין בידו לבטל אלא דוקא קודם תחלת שש וק " ל . וכתב במהרי " ל בעושה ביתו אוצר ולא בדק וכינס אוצרו צריך לפנות האוצר ולבדוק בליל ארבעה עשר ע " ש שכתב כן בשם מהר " ם : ומ " ש וענין הברכה כו' גם הכל בו כתב בשם הראב " ד כדברי ב " ה גם הר " ן בפרק כל שעה כתב דהא דאמר מבטל בלבו ודיו י " מ דעכ " פ צריך להוציא בשפתיו אלא שא " צ להשמיע לאזניו אבל רבינו ירוחם כתב כדברי רבינו ע " ל בסימן תל " ד ולענין הלכה אין לברך כיון דיש מחלוקת בדבר :
Orach Chayim.436.6.1 כתב אבי העזרי ישראל היוצא מבית כו' וה " מ במפרש לים ויוצא בשיירא נראה בעיני שפסק כן מדקשיא ליה דנקט המפרש ולא נקט יוצא לדרך סתמא ולכך פירש דהא דצריך לבדוק תוך ל' אפילו אין דעתו לחזור לפי שחל עליו חובת ביעור אינו אלא כשלא נכנס בשום בית שיוכל לקיים בו מצות ביעור משא " כ ביוצא לדרך סתמא שיקיים מצות ביעור בבית שיהיה בו כשיגיע הפסח וזו היא דעת הי " א שהביא האגודה שביארתי בסמוך ומה שכתב דין זה ביוצא מבית עו " ג נראה דלרבותא קאמר הכי דלא מיבעי בישראל היוצא מבית ישראל תוך ל' דצריך לבער החמץ שלא ימצא ממנו בתוך הפסח ואע " פ שיחזור הישראל השני ויתן בו חמץ מה בכך גם הוא יבער את הנשאר כשיגיע הפסח ולא ישאר שום חמץ בבית בספק אלא אפי' ביוצא מבית העו " ג שהעו " ג יתן לתוכו חמצו בפסח אפ " ה צריך לבער דצריך לקיים עכ " פ מצות ביעור וכן מבואר במרדכי כשכתב לדין זה בשם ראבי " ה ע " ש ומשמע להדיא שאם יצא מבית העו " ג קודם ל' יום ודעתו לחזור אפילו ביוצא לשיירא א " צ לבדוק כלל וה " ט דכיון שהבדיקה אינו מפני שחל עליו חובת ביעור אלא כדי שלא ימצא חמץ בבית בשעת הפסח והרי עכ " פ ימצא בו חמץ שמניח העו " ג לשם מה תועיל הבדיקה ולפי זה ביוצא לדרך סתמא קודם ל' יום ודעתו לחזור אם מניח אשתו בביתו א " צ לבדוק שהרי לא ימצא שם חמץ בבית כמ " ש לעיל לדעת י " א שבאגודה אבל אם אינו מניח שום אדם בבית צריך לבדוק וה " ה במפרש לים כן הדין ואין חילוק ביניהם אלא בהולך תוך ל' ואין דעתו לחזור כדפרישית ואפשר לומר ג " כ דס " ל לראבי " ה ביוצא לדרך סתמא קודם ל' יום ודעתו לחזור אפילו אינו מניח שום אדם בביתו א " צ לבדוק ושאני מפרש לים דחיישינן דילמא משתהי ע " פ בין השמשות וכדעת הרמב " ם דדעתו לחזור קודם הפסח קאמר אבל ביוצא לדרך סתמא לא חיישינן להא וכמ " ש בהגהת סמ " ק אכן לפירש " י דדעתו לחזור תוך הפסח קאמר אין חילוק בין יוצא לשיירא ליוצא לדרך סתמא בקודם ל' יום . ומ " ש בהגהת סמ " ק ואין להקשות על מה שבפנים דא " כ כל יוצא לדרך קודם הפסח זמן גדול אפילו קודם ל' יום ודעתו לחזור קודם הפסח יצטרך לבער דמשמע דדוקא אפנים שהולך בשיט' הרמב " ם הוה קשיא הכי ולא אפירוש רש " י והלא לפי מה שכתבתי גם אפירוש רש " י קשיא הכי שהרי אין חילוק לפירש " י בין יוצא בשיירא קודם ל' ליוצא לדרך סתמא קודם ל' ואמאי נקט יוצא בשיירא דהמעיין שם יראה דכך היא ההצעה דלפי הפנים קשה דא " כ כל יוצא לדרך כו' והלא רגילות הוא שהולכים קודם ל' יום ודעתו לחזור ואינן מבערין ולא מיחו בהם חכמים אלמא דשפיר עבדי ולפירש " י נוכל לומר דאין הכי נמי דבדעתן לחזור תוך הפסח צריכין לבער ומה שלא מיחו בהם חכמים היינו מפני שרוב ההולכין בדרך דעתם לחזור קודם הפסח והשתא קס " ד בקושיא דמאי דנקט המפרש לים לאו דוקא דה " ה ביוצא לדרך סתמא ועל זה תירץ הא לא קשיא דדוקא המפרש לים דהולך מרחוק חיישינן דילמא אישתהי ע " פ בין השמשות וכמו שכתבתי בסמוך ותדע מדנקט המפרש וכו' כלומר דבע " כ צ " ל דחילוק יש בין המפרש ליוצא בדרך סתמא ולא כדקא ס " ד בקושיא אלא דלרש " י החילוק אינו אלא בתוך ל' יום ואין דעתו לחזור ולפי הפנים החילוק הוא בקודם ל' יום א " נ גם בתוך ל' יום וכדעת אבי עזרי ודו " ק :
Orach Chayim.436.7.1 ומ " ש רבינו ונ " ל שאינו צריך לבדוק כו' נראה שאם היה רבינו מפרש הטעם דיוצ' בשיירא דצריך לבדוק שהוא מאחר שלא נכנס בשום בית שיכול לקיים מצות ביעור והוא צריך לקיים מצות ביעור כיון שהגיע תוך ל' יום כמ " ש בסמוך לא היה שום מקום להשגתו אמנם ס " ל לרבינו דמאחר שלא הצריכוהו לבדוק אלא מפני שאדם רגיל בו כל השנה כו' א " כ ביוצ' מביתו של עכו " ם ואין דעתו לחזו' ליכא למיחש להא ובכי הא ודאי כיון שבטל הטעם בטל גם הדין ומאי דצריך לבדוק במפרש לים מתוך ביתו שאני התם דבני ביתו אוכלין כל החמץ הנשאר וא " כ דעתיה עלויה ושמא ישאר ממנו כזית בתוך הפסח וה " ה אפילו אין לו בני בית כלל אלא נועל ביתו ויוצא לא מתייאש מן החמץ שבתוכו ומאחר שהוא תוך ל' יום לפני הפסח דחל עליו חובת ביעור וה " ל ההוא יומא כליל י " ד צריך לבער אבל כאן שנכנס בו העכו " ם ודאי מתייאש ממנו ואין לך הפקר גדול מזה ולענין הלכה נראין דברי ראבי " ה עיקר דחכמים השוו מדותיהם ובכל ענין חייב לבער מאחר שחל עליו חובת ביעור . כתב בכל בו אם אין האיש בביתו יכול לבטל במקום שהוא בו ואם אינו עושה כן מוטב שתבטל אשתו שהביטול בכל לשון וראוי להזכיר בזה כדי לצאת ידו ספק עכ " ל וזה כתב איוצא לדרך סתמא ונראה דה " ה ביוצ' בשיירא וכ " כ בהגהת ש " ע בסימן זה ומדברי הכל בו נלמד דאף אם מניח אשתו בביתו ה " ל כמי שאינו מניח בביתו מי שיבדוק דאל " כ מאי כדי לצאת ידי ספק הרי אשתו תבדוק ותבטל כיון שהניחה בביתו . וכתב עוד בכל בו בדין המפרש דצריך בדיקה י " א שמברכין בשעת הביעור וי " א שאין מברכין אחר שאין זה ביעור ממש אלא ביעור י " ד עכ " ל ולי יראה לקיים דברי שניהם דבתוך ל' דצריך לבדוק משום שחל עליו חובת ביעור והוה ליה ההוא יומא כליל י " ד חייב לברך אבל קודם ל' דאינו בודק אלא שמא ימצאם תוך הפסח ולא משום שחל עליו חובת הביעור כמו שביארנו אין לו לברך וק " ל . כתב במחזורים ע " ש האגודה שכל ל' יום קודם הפסח צריך לדקדק ולעיין בכל דבר שעושה בתוך ביתו שלא ישאר בו חמץ ולראות בחדרי הבית ובכלים שיהיו נקיים שלא ידבק בהם חמץ באופן שלא יוכל להסירו אח " כ בנקל ע " כ וכה " ג איתא במהרי " ל :
Orach Chayim.437.1.1 המשכיר בית לחבירו בי " ד מי שהוא המפתח בידו וכו' בריש פסחים בעא מיניה מר " נ בר יצחק המשכיר בית לחבירו בי " ד על מי לבדוק על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא א " ד על השוכר לבדוק דאיסורא ברשותיה הוא א " ל רב נחמן בר יצחק תנינא המשכיר בית לחבירו אם עד שלא מסר לו המפתח וכו' ומבואר שם בתוס' דבמשכיר בי " ג לא מיבעיא ליה דפשיטא ליה דעל השוכר לבדוק דעליו חל חובת בדיקת רשותו כשנכנס ליל י " ד . אבל למסקנא דתלוי במסירת המפתח משמע דאפילו אם השכירו בי " ג אם המפתח ביד המשכיר עליו מוטל לבדוק וזהו שיטת הרמב " ם בספ " ב ורבינו ירוחם נ " ה ח " א והאגודה בפ " ק דפסחים שכתבו דין זה בסתמא המשכיר בית לחבירו . אבל הרי " ף והרא " ש כתבו המשכיר בית לחבירו בי " ד וכמ " ש רבינו וק' היאך אפשר שהשכירו בי " ד והמפתח ביד השוכר בליל י " ד ומשום הכי פירש הר " ן בי " ד לצורך י " ד וממנו ואילך כלומר דהשכירו קודם י " ד לצורך י " ד מלבד שאין הלשון משמע כן ג " כ אינו נכון דא " כ לא הוי פירושו כאידך בי " ד דקאמר בעו מיניה מר " נ בר יצחק המשכיר בית לחבירו בי " ד חזקתו בדוק וכו' דהתם פי' בי " ד שחרית וכן פירש " י להדיא וטעמו משום דאי אפשר לפרש שהשכירו בי " ג לצורך י " ד דהא ודאי פשיטא דחזקתו אינו בדוק קודם זמנו וה " ה כל ליל י " ד כל שלא עלה עמוד השחר של י " ד עדיין יש לו זמן לבדוק ולא עבר על דברי חכמים וליכא למימר דחזקתו בדוק ולכן נ " ל העיקר דדעת הרי " ף דבמשכיר בי " ד שחרית נמי איכא לאפלוגי בין אם עד שלא מסר המפתח וכו' והענין דבי " ג נגמר ביניהם פיסוק הדמים אבל לא החזיק בבית בכסף ושטר וחזקה אלא בי " ד שחרית ואז יש לחלק במסירת המפתח דאם עד שלא מסר לו המפתח נכנס ליל י " ד על המשכיר לבדוק דהא חמירא דידיה הוא וגם לא זכה בו השוכר בתחלת ליל י " ד דהשתא אע " פ דביום י " ד זכה בו השוכר כדין וגם נמסר לו המפתח בי " ד כבר חלה חובת הבדיקה על המשכיר וכשלא בדק בליל י " ד צריך הוא לבדוק ביום י " ד שחרית אבל אם עד שלא נכנס ליל י " ד מסר לו המפתח על השוכר לבדוק ביום אם לא בדק בלילה דמאחר שרוצה להחזיק בבית ולקנותו וגמרו ביניהם פיסוק הדמים וגם לקח המפתח בידו אע " פ שלא החזיק עדיין בבית כשנכנס ליל י " ד עליו מוטל לבדוק ומינה דאם השכירו בי " ג והחזיק בבית כדין אע " פ שלא נמסר לו המפתח על השוכר לבדוק שהרי אין החמץ ברשות המשכיר כשנכנס ליל י " ד וג " כ אינו רוצה להחזיק בבית וה " ל השוכר כמי שמפקיד מפתח ביתו אצל אדם אחר דאין הנפקד חיוב לבדוק אלא דוקא כשרוצה להחזיק בבית ולקנותו וזהו המכוון בדברי ר " י שכתבו בתוס' בשמו וז " ל דהכא שמסר לו המפתח ולא החזיק וכו' דמשמע הא אם כבר החזיק על השוכר לבדוק אע " פ שלא נמסר המפתח וזהו דעת הרי " ף והרא " ש ורבינו שכתבו המשכיר בית לחבירו בי " ד ודלא כדעת הר " ן וה " ה שכתבו דאפי' קנאו השוכר בי " ב אם לא נמסר לו המפתח על המשכיר לבדוק אלא כדברי ר " י עיקר נ " ל ודו " ק אלא דצריך ליישב מאי דק " ל לפי' ר " י דמאי קא פשיט תלמודא ממזוזה התם מיירי דהשוכר החזיק בבית בכסף בשטר ובחזקה וי " ל דקס " ד דמיירי אפילו בלא החזיק אלא שגמרו ביניהם פיסוק דמים ומסר לשוכר את המפתח דאי בהחזיק לא איצטריך דפשיטא דעל השוכר לעשות מזוזה אלא היכא דלא החזיק אלא שמסר לו המפתח לאחר פיסוק הדמים והשתא ניחא הא דכתבו התוס' ומייתי ראיה ממזוזה דאע " פ דחל חיוב קודם שהשכיר על השוכר לעשות מזוזה עכ " ל דר " ל דבשעה שמסר לו המפתח היה חל שעה אחת חיוב מזוזה על המשכיר קודם שהשכירה במסירת מפתח זו כיון שלא החזיק השוכר אפ " ה על השוכר לבדוק ואי הוה מיירי בדהחזיק השוכר מאי קאמר דאע " פ דחל חיוב קודם שהחזיק הא פשיטא דלא מהני הא דחל חיוב על המשכיר קודם שהחזיק השוכר שיעשה המשכיר מזוזה לאחר שהחזיק השוכר ודו " ק :
Orach Chayim.437.2.1 השוכר בית מחבירו בי " ד וכו' שם בעו מיניה מר " נ בר יצחק המשכיר בית לחבירו בי " ד חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק למנ " מ לישייליה דליתיה להאי דנישייליה לאטרוחי להאי מאי . א " ל ר " נ תניתוה הכל נאמנים על ביעור חמץ אפילו נשים וכו' מ " ט מהימני לאו משום דחזקתו בדוק כו' וכתב הר " ן דליתיה להאי דנישייליה כלומר דאי איתא למשכיר קמן לא נפקא לן מינה מידי דאפילו נימא דחזקתו בדוק כל היכא דאיתא קמן שיילינן ליה וכו' ואין פירושו מכריח שכן הדין דאיכא למימר דלמאי דפשיט ר " נ בר יצחק דחזקתו בדוק אין צריך למישייליה אפילו בדאיתא קמן והא דקאמר למנ " מ לישייליה ה " פ מנ " מ בבעיא זו דמספקא לך הלא כיון דספק הוא נישייליה להוציא מידי ספק גם ראייתו מפ " ק דחולין יש לדחות דדוקא שחיטה דאורייתא צריך למישייליה ולא בבדיקה דרבנן אכן בתוס' מוכח דכן הדין אף למאי דפשיט תניתוה הכל נאמנין כו' וז " ל תימה מאי ס " ד דאי חזקתו בדוק א " כ מאי צריך לאמירה דהני כלל ואומר ר " י דמיירי כגון שבעל הבית בעיר אע " ג דחזקתו בדוק כיון דאיתא בעיר צריך לישאל הימנו ולהכי מהני אמירה דהני דלא שאלינן אע " ג דגבי טבל סמכינן אחזקת חבר כו' וכ " כ הרא " ש וז " ל ומתוך דברי ר " י משמע דאפילו אי חזקתו בדוק כשישנו בעיר צריך לשאול לו וכ " כ רי " ץ גיאות ז " ל עכ " ל הנה שהוכיח דין זה מדברי ר " י והם דברי התוס' שכתבתי אבל ממאי דקאמר תלמודא למנ " מ למישייליה ליכא להוכיח מידי ומש " ה לא הקשו התוס' מההיא דטבל אהא דקאמר למנ " מ למישייליה משום דאיכא לשנויי דמשום שהוא ספק אי חזקתו בדוק לכך בעינן למישייליה משא " כ בההיא דטבל דחזקה ודאית היא וק " ל וכך הוא שיטת רבינו ירוחם עיין עליו . וכתב הב " י וא " ת כי איתא למשכיר קמן אמאי שיילינן ליה ולא סמכינן אחזקה מ " ש מבהמה וכו' וי " ל דשאני בהמה שהיא בחזקת כשירה משנולדה אבל בית כל השנה בחזקת שאינו בדוק הוא עכ " ל ולא ידעתי טעמו דכיון דסמכי' על חזקתו בדוק כשאינו לפנינו א " כ כשישנו לפנינו נמי ואי לא הוי חזקה גמורה א " כ גם באינו לפנינו נצריכנו לבדוק אכן העיקר דבהמה שאני שחזקת כשרותה ממילא היא משא " כ בבית בדוק דאינו אלא ע " י שיבדקנו הבעל הבית ואפשר שע " י שום סיבה לא בדקו לכך צריך למישייליה ומטעם זה בשוחט אי איתא לקמן צריך למיבדקיה ואין סומכין ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כיון דהחזקה אינה ממילא אלא ע " י שלמד הלכות שחיטה . ולענין הלכה אי חזקתו בדוק הנה בהגהת מיימוני משם רא " ם ושאר גאונים מחמירין דכל תיקו דאיסורא לחומרא ואפילו בדברי סופרים וצריך עיון דשמא דוקא היכא דאסיקנא בתיקו אבל הכא דר " נ בר יצחק פשיט לה להיתרא אע " ג דדחינן לה מ " מ כיון דמדרבנן היא לא שבקינן למאי דפשיט ליה לר " נ בר יצחק מקמיה דחוי בעלמא דקאמר עלה גם הרמב " ם ובעל המאור ורי " ץ גיאות והרא " ש והר " ן ורבינו ירוחם פסקו להקל והכי נקטינן ותימה על הרי " ף דהשמיט דין זה כל עיקר .
Orach Chayim.437.3.1 השוכר בית מחבירו בחזקת בדוק כו' שם בעיא דאיפשיטא וכתבו התוספות נראה לרשב " א דבי " ג איירי דאי בי " ד על המשכיר לבדוק עכ " ל פי' דאי בי " ד מאי מקח טעות איכא הכא דמה לי אם בדקו המשכיר כבר או יבדקנו עכשיו סוף סוף מחוייב המשכיר לבדוק שכן משמע מדקאמר על המשכיר לבדוק ואינו יכול לומר אינו רוצה לעשות המצוה וכ " כ האגודה גם רבינו ירוחם הזכיר סברא זו אלא שכתב עוד סברא אחרת דמיירי בי " ד גם הר " ן האריך על זה ונראה עיקר דמדקאמר הכא סתמא השוכר בית מחבירו ולא אמר בי " ד כמו שאמר קודם אלמא דבין בי " ג ובין בי " ד איירי אלא מלשון רש " י שכתב אפ " ה אי ידע ביה אתמול כו' משמע דבי " ג איירי ודו " ק . אפי' במקום שנוהגין ליתן שכר כו' עיין בדין זה בהגהת מיימוני ספ " ב ובמרדכי פ' אלו מציאות . וה " ה כתב בשם הרמב " ן דצריך להחזיר לו שכר הבדיקה ולענין הלכה כתב הרב בהגהת ש " ע דצריך להחזיר שכר הבדיקה ולפעד " נ דאין להוציא מיד המוחזק :
Orach Chayim.437.4.1 הכל נאמנים כו' ואפי' ידענו וכו' שם בגמרא הב " ע דמחזיק לן דלא בדק וכו' ופירש " י כגון שראינוהו טרוד או יוצא מבע " י לדרך ואמרו הני אנחנו בדקנוהו ע " כ ומשמע ליה לרבינו דלאו דוקא בחזקה אלא אפי' היכא דידענו שלא בדק ר " ל דידענו בבירור ולא בחזקה בעלמא . אכן אפי' בחזקה שלא בדק אם אינו בעיר וליכא מ " ד אנן בדקנוהו צריך בדיקה דדוקא היכא דאינו ידוע אם הוא בדוק אם לאו אמרינן דחזקתו בדוק אבל לא היכא דמחזיק לן דלא בדק וק " ל ומדברי רבינו נראה שהוא סובר דאפי' לכתחלה נאמנים הנשים וכן משמע מהרמב " ם ספ " ב ודלא כהירושלמי שהביא הרא " ש דתלמודא דידן עיקר וכ " כ רבינו ירוחם וכבר הארכתי בזה בסימן תל " ו בס " ד :
Orach Chayim.438.1.1 עכבר שנכנס לבית בדוק כו' מימרא דרבא בפ " ק דפסחים :
Orach Chayim.438.2.1 ומ " ש ונכנס אחריו פירוש מיד נכנס אחריו ואע " פ שרגלים לדבר יש שהוא מן הככר שהכניס העכבר אפ " ה צריך בדיקה דכיון שאין דרכו של עכבר לפרר הני פירורין ודאי מעלמא קא אתו אבל בתינוק כיון דרגלים לדבר יש שהפירורין מן הככר שהרי מיד נכנס אחריו תלינן לקולא ומ " מ אם אין בפירורין כדי כל הככר לא תלינן לקולא שהתינוק אכל מקצת הככר דאין ספק מוציא מידי ודאי דודאי שהכניס וספק אם אכלו כי היכי דלא תלינן דאכלו התינוק כשלא מצא פירורין כל עיקר ומה " ט בעכבר לא תלינן דהעכבר אכל אותה אבל כשיש בפירורין כדי כל הככר תלינן לקולא דרגלים לדבר יש כיון שמיד נכנס אחריו והוי כמו ודאי ומינה דאפילו לא נכנס אחריו מיד לא תלינן לקולא אפילו בתינוק וכל זה ע " פ דברי התוספות ע " ש וכן פירש הר " ן אבל הרמב " ם ז " ל פסק בתינוק אפילו לא מצא כדי כל הככר א " צ לבדוק דהפירורין מראין שהתינוק אכל הככר ואלו הפירורין נפלו ממנו בשעת אכילה שדרך התינוק לפרר בעת אכילתו ואין דרך עכבר לפרר ואם לא מצא פירורין כלל צריך לבדוק ע " כ ומשמע מלשונו דכ " ש אם יש בפירורין כדי כל הככר דא " צ לבדוק ע " ש וכן נראה להב " י בדעת הרמב " ם וכן מ " ש הרא " ש ורבי' ירוחם שכתבו ואשכח פירורין כשיעור ההוא פיתא נמי משמע דס " ל להקל בתינוק כשמצא פירורין כדי כל הככר . לשון הרמב " ם בעכבר שנכנס ומצא פירורין אין אומרים עכבר אכל אותה פת במקום הזה והרי הפירורין אלא חוששין שמא הניח בחורין או בחלון ואלו הפירורין שם היו ולפיכך חוזר ובודק אם לא מצא כלום הרי זה בודק כל הבית ואם מצא אותה הפת שנטלה העכבר ונכנס א " צ בדיקה וקשה שזה דבר פשוט כיון שמכירו למה יבדוק יותר ולא היה צריך לכותבו ותו קשה דאפילו אינו מכיר אותה פת אם מצא ככר תלינן לקולא שזה שהכניס העכבר הוא שנמצא כמ " ש הרמב " ם גופיה באותו פרק דין י " א אלא נראה דבחסר ממנו קצת איירי ואפ " ה אין צריך בדיקה דתלינן דהעכבר אכל מקצתו ואלו פירורין נשארו ולא דמי למצא פירורין כדי כל הככר דכיון שאינו מכירן כל עיקר אימא מעלמא קא אתא וק " ל . ונראה בעיני דמ " ש הרמב " ם ה " ז בודק כל הבית וכ " כ רבינו איירי בעכבר שנכנס לבית ולא ראינו לאיזה מקום מן הבית הכניס הככר . אבל כשראינו שנכנס למקום מן המקומות שבבית א " צ לבדוק אלא אותו מקום בלבד ואין חוששין שגיררה החולדה או העכבר ממקום למקום שהרי הרבה פעמים בשאר ימות השנה שמניחים י' ומצא ט' והרי גיררה חולדה או העכבר בודאי ואפ " ה א " צ לבדוק בליל י " ד אלא מקום שמכניסין בו חמץ ואין חוששין שמא גיררה חולדה מבית שמכניסין בו לבית שאין מכניסין בו אע " פ שבודאי החולדה היא שגררה הככר ועיין בדברי הרמב " ם בדין אין חוששין שמא גיררה החולדה וה " ה נמי כשלא ראינו לאיזה מקום מן הבית הכניס הככר אלא שמקצת פתחי החדרים הם נעולין א " צ לבדוק באותן החדרים שהרי בודאי לא נכנס שם ואין חוששין שמא דרך חור הכניסה מחדר לחדר דא " כ אין לדבר סוף ואין סברא לבדוק כל החדרים ועליות שבבירה גדולה וטרקלין אבל אותן החדרים שהם פתוחים צריך לבדוק אפי' אין משתמשין בהן חמץ סוף סוף יש לחוש שהחולדה גיררה לשם שהרי לא ידענו לאיזה מקום הכניסה הככר ובכה " ג כתב הר " י אחרון ז " ל דצריך בדיקה בגיררה חולדה אף למקומות שאין מכניסין בהן חמץ וכבר הארכתי בזה למעלה בסימן תל " ד בס " ד ע " ש ופשוט הוא דבדין זה אין חילוק בין ביטל ללא בטל דבעכבר צריך לבדוק אפי' אם ביטל ובתינוק א " צ לבדוק אפילו אם לא ביטל דלפי הטעם שנתבאר בסמוך אין חילוק וכך יראה מדברי המחברים ועיין במה שאכתוב בסימן תל " ט בס " ד . לשון הרוקח בסימן רס " ו כי אין דרכו של עכבר לפרר וה " ה כלב והתרנגול ע " כ :
Orach Chayim.438.3.1 ואם עכבר נכנס וככר בפיו וכו' ותו מיבעיא כו' הכל שם בעיא דרבא ולא עירב רבינו בעיות אלו עם הראשונות אע " פ שמשפט אחד הוא לכולן לדעתו משום דבגמ' נשאלו אלו לבד ואלו לבד ב " י . ולי יראה משום דאפילו למחוור שבכולן שפוסק בבעיות הראשונות אם ביטל א " צ לבדוק ובלא ביטל צריך לבדוק מ " מ בבעיות האחרונות פוסק דלעולם צריך לבדוק מאחר דאנו רואין החמץ לפנינו ברשותו וכדפסק בעל המאור לכך כתב רבינו וגם באלו רבו הדעות כלומר ולמקצת גאונים אין דינן דהנך כדינא דקמייתא אלא שמ " מ הנכון דדינא דהנך כדינא דקמייתא ועוד מאחר דהשגת הראב " ד שכתב רבינו בסמוך דהנך בעיות לאו לכתחלה בעי אינן אלא באלו ג' אחרונות אבל בראשונות מודה הראב " ד דאפילו לכתחלה קא מיבעיא להו וכמו שיתבאר בסמוך ולכך לא עירבם יחד :
Orach Chayim.438.4.1 ומ " ש אבל הראב " ד כתב דהנך בעיין לאו לכתחלה קא בעי כו' פי' רבינו ס " ל דהנך בעיין כולן נמי לכתחלה לשעת בדיקה הם וכי היכי דבעכבר נכנס ועכבר יוצא כו' מיירי נמי קודם זמן איסורי ה " ה אינך והא ודאי דבמצא לאחר זמן איסורו ולא ביטל עדיין לא קא מיבעיא ליה דפשיטא דצריך להוציאו ד " ת דה " ל כמטמין בבור כיון שלא ביטל ואין בידו לבטלו ולא עדיף מחמץ שנפלה עליו מפולת דצריך לבטל כדי שלא יעבור עליו ד " ת וכשהגיע לאחר איסורו ולא ביטל צריך להוציאו כמ " ש לעיל בסי' תל " ג שם הוא העיקר אלא היכא דכבר ביטל או שיש בידו לבטלו קא מיבעי' ליה מי נימא שהטריחוהו חכמים כל כך בחמץ בשמי קורה ואינך לבדוק ולהוצי' או דילמא דדי לו בביטול דאוקמוה אדאורייתא ולכך פסק אם ביטל או יש בידו לבטלו א " צ לבדוק ומבטלנו ודיו ואם לא ביטל וגם אינו רוצה לבטל או אין בידו לבטלו פשיטא דצריך לבדוק וכמו שעלה ג " כ על דעת רבא דקא מיבעי' ליה הנך בעיי כדפרישית . והראב " ד כתב דבכה " ג שיש בידו לבטלו או אפי' ביטל כבר ומצאו קודם זמן איסורו דהיינו לכתחלה נמי לא קא מיבעיא ליה דפשיטא דצריך להוציאו דהא נמי ה " ל כמטמין בבורות וס " ל להראב " ד דד " ת לא מהניא הביטול לחמץ ידוע קודם זמן איסורו וכדעת הגאון שכתבתי בסי' תל " א ומטעם זה ככר בשמי קורה וככר בבור וככר בפי נחש שוין בדינן דהכל חמץ ידוע הוא ולכך כתב רבינו בשם הראב " ד דהנך בעיין וכו' אע " ג דלא כתב כן הראב " ד אלא מככר בבור רבינו ס " ל דלפי שיטתו שוין אלו ג' . ומ " ש הראב " ד דבריו אככר בבור היינו משום דדבריו אלה הם השגה על הרמב " ם שלא כתב דמבטלנו ודיו אלא בככר בבור ולא פסק כאת " ל השנויין בגמ' משא " כ בככר בשמי קורה דפסק כאת " ל דצריך להורידו וע " י השגה זו שהשיג עליו שלא פסק כאת " ל אגב זה השיג ג " כ דאף בככר בבור צריך להעלותו לכתחלה קודם זמן איסורו ולא קא מיבעיא ליה בהא וה " ה בככר בפי נחש יש להשיג בזה דלכתחלה לא קא מיבעיא ליה אלא כשבדק וביטל מיירי ולאחר איסורו מצא דהשתא כיון שלא היה חמץ זה ידוע קודם זמן איסורו היה בכלל הביטול ושוב אינו עובר עליו ד " ת אפי' מצאו אחר זמן איסורו ומיבעיא ליה אם הטריחוהו חכמים להוציא אם לאו וכתב רבינו ואין דבריו נראין שאין כאן הטמנה וכו' פי' רבינו נמשך לשיטתו שכתב בסי' תל " ה דאפי' לחמץ ידוע מהני הביטול ד " ת ולכך כתב דמאי דתניא יכול יקבל פקדונות מן העכו " ם ויטמין ת " ל לא ימצא היינו דוקא כשלא בטלו אבל כיון שביטלו אין כאן הטמנה דאיסורא דאורייתא ולכך שפיר איכא למימר דהנך איבעיי אפי' מצאן קודם זמן איסורו שיש בידו לבטלו קא מיבעיא ליה מי אטרחוהו רבנן וכיון דאסיקנא בתיקו הוי ספיקא דרבנן וא " צ לבדוק אלא מבטל ודיו וכ " כ הרמב " ם על ההיא דככר בבור שמבטלנו ודיו משום דס " ל דד " ת מהני הביטול אף לחמץ ידוע וכתב עליו הראב " ד שטעה מטעם שנתבאר . ונראה שלא טעה . וכל זה שלא כדברי ב " י שהבין מ " ש רבינו בשם הראב " ד דהנך בעיין לאו לכתחלה וכו' קאי גם על הראשונות וכתב שה " ה סבור שלא נחלק הראב " ד אלא בככר בבור ולא דק דהא ודאי דבבעיות הראשונות מודה הראב " ד דאפי' לכתחלה בעי דלא שייך שם מטמין כיון שאין חמץ ידוע ברשותו דשמא אכלו העכבר אלא דוקא בהנך בעיות אחרונות ס " ל דלאו לכתחלה בעי גם ה " ה סבור כן אלא שמ " מ תמה על הראב " ד למה לא פי' גם אלו הג' לענין שעת הבדיקה כמו הראשונות ודו " ק . והנה לפי מ " ש מבואר דבדין ככר בבור שוין הרמב " ם ורבינו ואע " ג שכתבתי בסימן תל " א לדעת הרמב " ם כפי מקצת הנוסחאות שסובר כדעת הגאון דלא מהני ליה ביטול לחמץ ידוע קודם זמן איסורו אפ " ה ל " ק מחמץ בבור דס " ל דמהני ליה ביטול די " ל דחמץ בבור שאני דה " ל כחמץ שנפלה עליו מפולת ואינו דומה למטמין כמ " ש המגיד אבל רבינו הבין מדעת הרמב " ם דהוא נמי ס " ל דמהני ביטול לחמץ ידוע אולי היה גורס כגי' ספרים אחרים דהרמב " ם . ומ " ש הב " י דטענת רבינו אינה טענה דהראב " ד לא אמר דהוי מטמין ממש אלא דהוי כמטמין כלומר דכי היכי דמטמין אע " פ שביטלו אחר הטמנה עובר על מצות חכמים שצוו לבערו אף זה כן שאע " פ שביטלו עובר על מצות ביעור ע " כ תימה גדולה שהרי בהשגותיו כתב להדיא וז " ל וטעות גדולה היא זו דהיינו מטמין בבורות אלמא דדינו כמטמין בבורות ממש ועוד דא " כ מה היה השגת הראב " ד על הרמב " ם הלא לפי זה שפיר קא מיבעיא ליה כיון שביטלו וא " צ להוציא אלא כדי שלא יעבור על מצות חכמים מי אטרחוהו להביא סולם ולהעלותו אם לאו דהא לדידיה נמי דבבדק ובטל ולאחר איסורו מצא קא מיבעיא ליה נמי צריך לפרש הכי מי נימא דאטרחוהו כו' א " כ מה המונע לפרש כן בקודם זמן איסורו אלא הדבר ברור דבקודם זמן איסורו ס " ל להראב " ד דה " ל מטמין בבורות ממש ועובר עליו ד " ת אפי' ביטלו כיון דהוי חמץ ידוע וכתב עליו רבינו דאין דבריו נראין דכיון שביטלו אינו שלו ואין כאן הטמנה ונמשך לשיטתו דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי אפי' לחמץ ידוע כדפי' וכך השיג גם בעל מגדל עוז על הראב " ד כדברי רבינו ע " ש עוד האריך הב " י בפי' דברי רבינו במ " ש אם ביטל אם לא ביטל עיין עליו ואני כתבתי הנראה לע " ד בקיצור שפי' אם ביטל היינו או שביטל כבר או שלא ביטל עדיין אלא שהוא בזמן שיכול לבטל ומבטלו אז . ופירוש אם לא ביטל היינו שלא ביטלו עדיין ואף אם הוא בזמן שיכול לבטלו הוא אינו רוצה לבטלו או הוא בזמן שאינו יכול לבטל והוא האמת :
Orach Chayim.439.1.1 ט' צבורין של מצה ואחד של חמץ וכו' אם נטלתו ממקום קביעותו בפ " ק דפסחים היינו תשע חניות וכתבו התוספות לפי מה שפי' הקונטרס לענין בדיקה לא נהירא לר " י דהיכי מייתי ראייה מט' חניות דהוי ספיקא דאורייתא ואזלינן לחומרא והכא ספיקא דרבנן היא מיהו י " ל דאיירי כגון שלא ביטל ופי' רבינו דמ " מ אם אין הככר גדול הוה ס " ס ואזלינן לקולא אפילו לא ביטל . ויש לדקדק מ " ש מעכבר שנכנס לבית בדוק וככר בפיו שאפי' מצא פירורין צריך לחזור ולבדוק כל הבית ואין חילוק דאפי' בביטל דהוי ספק דרבנן צריך לבדוק וי " ל דשאני התם דאיכא ודאי חמץ בבית וספק אם אכלו ואין ספק מוציא מידי ודאי אפילו בבדיקה דרבנן כדמשמע בסוגי' דאין חוששין שמא גיררה חולדה אבל כאן דספק מצה ספק חמץ הוא תלינן לקולא בדרבנן וכן בב' צבורין א' חמץ וא' מצה ושני בתים א' בדוק וא' אינו בדוק כו' נמי ליכא ודאי חמץ ותלינן לקולא בתר ספיקא דרבנן וכן בנכנס בחצר שלפני הבית וכן בראה שהכניס עכבר ככר לבית ובדק קצת מהבית ומצא וכן בהניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת בכולן ליכא ודאי חמץ בבית ומטעם זה כתב בסמוך אם ב' הבתים של אדם א' וכו' שניהם צריכין בדיקה אפילו אם ביטלו ולא חילק כלל ומשמע אפילו הככר אינו גדול והיינו משום דאיכא חמץ בודאי ברשותו אלא דאיכא ספק שמא אכלו ואין ספק מוציא מידי ודאי אפי' בדרבנן אבל גבי ס " ס מצטרף ספק זה להתירו ומ " מ דוקא הוא שהספק הראשון הוא ספק מצה ספק חמץ כמו בט' צבורין והדומה לו אז מצטרף נמי ספק אכלו להתיר אפי' בלא ביטל אבל כשיש שם ודאי חמץ כמו בצבור א' של חמץ וב' בתים בדוקים ובאו לשאול זה אחר זה אם לא ביטלו צריכין בדיקה אפי' אין הככר גדול ולא אמרינן ספק נכנס לבית זה ספק לא נכנס ואת " ל נכנס שמא אכלו דבכה " ג דאיכא ודאי חמץ ברשות א' מהם לא מצטרף ספק אכלו באת " ל נכנס להתיר ודו " ק . ואעפ " כ אם ביטלו אפי' הככר גדול א " צ בדיקה דמהני ליה ספק נכנס בבית זה ספק לא נכנס להתיר בדרבנן כיון דאין חמץ ודאי בבית זה שנשאל עליו לבד וליכא למימר אין ספק מוציא מידי ודאי אלא ספק גרידא הוי זאת היא שיטת רבינו אבל הרמב " ם פסק בט' צבורין של חמץ וכו' צריך לבדוק שכל קבוע כמחצה על מחצה ולא חילק ובצבור א' של חמץ ושני בתים בדוקים כתב ג " כ בסתם א " צ לבדוק פעם שנייה שאין כאן קבוע ולא חילק ובנכנס לחצר שלפני הבית כתב ג " כ בסתם צריך לבדוק ולא חילק וכבר ביאר ה " ה דעתו דכיון שבדיקת חמץ תחילתה על הספק החמירו בספיקו כשהספק בבית א' כמו בט' צבורין או בחצר שנכנס לפני הבית אבל בב' בתים בכל חד תלינן שלא נכנס בו ובאחר הוא שנכנס ובדין ב' צבורין א' של חמץ וא' של מצה וב' בתים א' בדוק וא' שאינו בדוק כתב ג " כ בסתם דא " צ לבדוק אלא שמדברי ה " ה יראה דדוקא כשביטל אבל בלא ביטל דהוי ספק דאורייתא צריך לבדוק ונ " ל דה " ה בצבור א' של חמץ וב' בתים בדוקין אם לא ביטל צריך לבדוק ולדעתו אפי' באו לשאול זה אחר זה וכן משמע מטעם שנתן ה " ה למה שלא חילק הרמב " ם בבאו לשאול בבת אחת דצריך לבדוק וכתב דכיון דבביטול סגי ליה מדאורייתא אינו דומה ממש לב' שבילין דהתם אי אפשר שלא יהא א' מהם טמא ומינה דאם לא ביטל דהוי דאורייתא דינו כמו בב' שבילין וצריך לבדוק וחמיר מיניה דאפי' בבאו לשאול בזה אחר זה וכדעת רבינו נ " ל :
Orach Chayim.439.2.1 ובמ " ש רבינו באו לשאול זה אחר זה אין שום א' מהן צריך בדיקה אם ביטלו דמשמע אבל בלא ביטלו דהוי ספק דאוריית' צריך לבדוק יש להקשו' ומ " ש מב' שבילין דלכ " ע בבאו לשאול זה אחר זה שניהם טהורים אע " ג דטומאה דאורייתא וי " ל דהתם נמי ספק טומאה בר " ה הוי דספיקו טהור מדאורייתא אפי' באו בבת אחת וכך מבואר בפרש " י ותו' ע " ש :
Orach Chayim.439.3.1 ראה שהכניס עכבר הככר לבית ונכנס אחריו ובדק כל הבית ולא מצא א " צ לבדוק יותר ואפי' אם לא ביטל א " צ לבדוק בפ " ק דפסחים על ובדק ולא אשכח פלוגתא דר " מ ורבנן דתנן היה ר " מ אומר כל דבר שבחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שיודע לך הטומאה היכן היא וחכ " א בודק עד שמגיע לסלע או לקרקע בתולה והתוס' הקשו תימה אפילו לר " מ דאמר לעולם הוא בטומאתו וכו' ונ " מ לטהרות שנעשו ע " ג הכא גבי בדיקה כיון שבדק ולא מצא מה יעשה אם הצריכוהו לבדוק פעם השנייה נמי לא ימצא וי " ל דמיירי כשלא ביטל וקאמר דלר " מ לא סגי בבדיקה כיון דלא אשכח והוי בספק לאו דלא ימצא וצריך לבטלו וסגי אפילו לר " מ דלא איירי אלא בספק טומאה דאורייתא אבל הכא דבדיקת חמץ דרבנן שרי עכ " ל . וכיון דקי " ל כחכמים דמטהרין אפי' בטומא' דאורייתא וטעמ' דכיון דבדק כל השדה ולא מצא תולין ואומר בא עורב ונטלה בא עכבר ונטלה א " כ ה " ה דשרי בחמץ אפי' בדאוריית' לכך כ' רבינו ע " פ דברי התו' ואפי' אם לא ביטל א " צ לבדוק פי' אפי' ישאל עליה בזמן שהוא אינו יכול לבטל וגם לא ביטל עדיין אפ " ה א " צ לבדוק עוד . אבל מ " מ לא יתיישב מ " ש א " צ לבדוק דהל " ל א " צ לבטל ומכ " ש שא " צ לבדוק עוד ואפשר דחד מינייהו נקט וה " ה דא " צ לבטל אבל ק' במ " ש תחלה א " צ לבדוק יותר וכ " כ הרמב " ם א " צ לבדוק פעם שנייה וק' דהא פשיטא דמה מועיל בדיקה שנייה כיון שלא מצא בתחלה ומיהו בביטל אפשר לומר דסד " א דאסור לדור בבית עד שימצא דכיון דאיכא חמץ בבית בודאי אלא שאינו מוצאו עתה ושמא ימצאנו בפסח ויאכלנו אבל בלא ביטל דאיכא איסור בל יראה אין חילוק בין דר בו ובין לא דר בו ואפשר משום דהוה סד " א דרגלים לדבר יש שלא בדק שפיר שהרי מיד נכנס אחריו ובדק כל הבית ולא מצא וא " א שיאכלנו העכבר בזמן מועט כזה אפ " ה א " צ לבדוק עוד יותר ותלינן לקולא דהעכבר הוליכה הככר חוץ לבית נ " ל . עוד מצאתי למהר " ש לוריא שכתב וז " ל ומיהו אפשר לומר דסד " א בלא ביטל נמי צריך שיבדוק פעמים ושלש עד שיהא מוחזק הבית בבדוק לכך קאמר א " צ לבדוק כלל :
Orach Chayim.439.4.1 הניח ט' ככרות כו' שם הניח ט' ומצא י' פלוגתא דר' ורבנן דתנן הניח מנה ומצא מאתי' חולין ומעשר שני מעורבין זה בזה דברי ר' וחכ " א הכל חולין הניח י' ומצא ט' היינו סיפא וכתבו התוס' בפ " ק דביצה וז " ל הכל חולין שאני אומר הוא לקח מעות של מעשר שני והני אחריני נינהו ותימה דהא לא אמרי' שאני אומר להקל אלא כשהוא מדרבנן כדאמר בפסחים דקאמר שאני תרומת תבלין דרבנן לפיכך אני תולה להקל לומר שאני אומר וכו' וי " ל דכיון שאין אדם מניח חולין אצל מעשר תלינן שפיר לקולא ואמרינן ודאי לקח אלו משם ושכח ואח " כ הניח אלו שם עכ " ל ועפ " ז כתב גם רבינו בחמץ צריך לבדוק אפי' אם ביטל דכיון דלחכמים דקי " ל כוותייהו מחזקינן ליה בודאי נטול אפי' להקל בדאוריית' מכ " ש דמחזקינן ליה בודאי נטול אפילו להחמיר בדרבנן ולפיכך בהניח ט' ומצא י' אומרים דכיון שאין אדם מניח ככרו לככרות של חבירו כדי שלא יתערבו אלא מייחד להו מקום בפני עצמו בוודאי הט' שהניח נטל ואלו אחרים הם ואפי' מצא הט' קשורים כמו שהניח אלא שמצא עוד ככר א' מונח אצל הט' בין קשור עמהם בין נפרד מהם אין חילוק לעולם צריך לבדוק אחר הט' מטעם זה שאין אדם מניח ככרו לככרות של חבירו וכן בהניח י' קשורים ומצא ט' נפרדים אמרינן בודאי הי' נטלו וכתבו התו' פ " ק דפסחים ואע " ג דהשתא אין לתלות בהעכברי' תלינן בקטנים עכ " ל ודע שהרמב " ם השמיט דין זה דהניח י' ומצא ט' וצ " ע :
Orach Chayim.440.1.1 עכו " ם שהפקיד חמצו אצל ישראל אם הוא חייב באחריותו ל " ש אם הוא בביתו או בכל מקום ברשותו חייב לבערו הכי יליף לה מקראי בפ " ק דפסחים וקצת יש לדקדק מפני מה הוצרך רבינו לכתוב פה בדין עכו " ם שהפקיד חמצו אצל ישראל דל " ש בביתו או בכל מקום ברשותו יותר ממה שכתב כך בישראל שהפקיד חמצו אצל עכו " ם או טמן אותו דחייב לבערו נמי מטעם זה דל " ש בביתו או בכל מקום ברשותו דמחד קרא ילפינן לתרוייהו בגמ' דהכי איתא התם ועדיין אני אומר בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יקבל פקדונות מן העכו " ם ובגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה מנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה ת " ל שאור שאור לג " ש וכו' ונראה דמשום דבעכו " ם שהפקיד חמצו אצל ישראל איכא לאפלוגי בין קיבל עליה אחריות ללא קיבל עליה אחריות לכך כ' בתחלה היכא דקיבל עליה אחריות ל " ש אם הוא בביתו או בכל מקום ברשותו חייב לבערו כי היכי דנשמע מיניה אבל בלא קיבל עליו אחריות אינו חייב לבערו אפילו אם הוא בביתו אלא שצריך לעשות לפניו מחיצה כדבסמוך אבל בישראל שהפקיד אצל עכו " ם או טמן ל " ש לן דאפי' קיבל עליו הנפקד אחריות אפ " ה מסיק רבינו בסוף סי' זה דהמפקיד עובר עליו וכן בהטמנה ליכא הטמנה דהיתרא כמו שכתב הר " ן ולכך לא הוצרך רבינו לדקדק ולבאר שם דל " ש אם הוא בביתו או בכל מקום ברשותו כנ " ל דעת רבינו אבל ברמב " ם בריש פ " ד כתוב כתיקון ע " פ הגמ' ע " ש :
Orach Chayim.440.2.1 וכתב ר " י דוקא כשחייב בגנבה ואביד' הכי משמע פשט השמועה דקאמר להו רבא לבני מחוזא בעירו חמיר' דבני חילא מבתייכו כיון דאילו מיגנב או מיתבד ברשותייכו קאי כו' גם הרמב " ם בפ " ד כתב בסתם כלשון הגמ' וכ " כ הסמ " ג ובה " ג דקדק מברייתא דקתני הפקידו אצלו זקוק לבער וסתם פקדון ש " ח הוא ומפרש דמיגנב או מיתבד נמי בפשיעה קאמר עי' באשיר " י . ידע דבתוס' בפ' השוכר את האומנין כתב דלדעת רש " י דוקא כשקיבל עליו אחריות דאונסין אז חייב נבער אלא שהם סתרו את זה וכתבו דבקיבל עליו אחריות גניבה ואבידה עובר עליו ונראה דמשם הוציאו המחברים בשם ר " י דס " ל דוקא כשחייב בגניבה ואבידה כי בתוס' דפסחים לא נמצא זה . אכן בתוס' בפ' שבועת הדיינין בדבור שומר אבידה מבואר דלמאן דפסק כרבה דהמלוה על המשכון ש " ח והוא ר " י ס " ל דוק' בשקיבל עליו אחריות אונסין הוא דחייב לבער אבל בקיבל עליו אחריות גניבה ואבידה לחוד א " ח לבער ולבה " ג ס " ל דאפי' לא קיבל עליו אלא אחריו' דגניבה ואבידה חייב לבער וזהו ממש הפך ממ " ש הרא " ש ורבינו ע " ש ומסכים ר " י ובה " ג עם מקצת נוסחאות בספרי רבינו שכתוב בהן בה " ג במקום ר " י וצ " ע וגם באגור בהעתקתו לדברי רבינו בזה כתוב בה " ג במקום ר " י והרמב " ם במקום בה " ג ואולי טעות הוא וצ " ל הרמב " ן כי הרמב " ם לא כתב כן וכמ " ש ב " י ע " ש :
Orach Chayim.440.3.1 כתב הרמב " ם אפילו אם אינו חייב באחריותו אלא שהעכו " ם אלם כו' למד כן מהא דאמר רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא וכו' ומפרש שהתשלומין היו שלא מן הדין אלא באונס ואעפ " כ נקרא החמץ שלהן וצריכין לבערו וכבר השיג עליו הראב " ד וס " ל שזה האחריות מדין ומחוק המלכות היה שהיה עליהם לפרנס אנשי החיל שהיו שומרים העיר ומדברי הרא " ש נראה ג " כ שחולקים עליו ר " י ובה " ג שאחר שכתב דברי ר " י ובה " ג כתב והרמב " ם כתב שאם העכו " ם אלם וכו' והיינו מאחר שר " י דקדק מלשון מיגנב או מיתבד דוקא דחייב בגנבה ואבדה גם בה " ג מפרש מיגנב או מיתבד בפשיעה א " כ בע " כ דלא ס " ל כהרמב " ם שמפרש ההוא עובדא שתשלומין הללו היה שלא מן הדין דאם כן אין ראיה מלשון מיגנב או מיתבד דכיון דהתשלומין באונס היו אפילו נאנסו נמי היו צריכין לשלם ובע " כ דמיגנב או מיתבד לאו דוקא אלא אורחא דמילתיה נקט בלישניה מיהו רבי' לא ס " ל הכי ולכך נקט בלשונו כתב הרמב " ם דמשמע דלא פליג אר " י ובה " ג אמנם במקצת ספרי רבינו לא נמצא שכתב זה בשם הרמב " ם אלא כתב סתם ואפי' אם אינו חייב :
Orach Chayim.440.4.1 ומ " ש אפי' אם העכו " ם כבוש תחת ידו הכי יליף לה בפ " ק דפסחים משום שנ' לך לך תרי זימני וז " ל רש " י עכו " ם שכבשתו תחת ידיך דהוי ממונו כממונך או שלא כבשתו אלא ששרוי בחצירך והרמב " ם פי' עכו " ם שכבשתו גר תושב שיד ישראל שולטת עליו .
Orach Chayim.440.5.1 הלכך עכו " ם שנכנס כו' ברייתא שם עכו " ם שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו א " צ לבער הפקידו אצלו זקוק לבער ייחד לו בית אין זקוק לבער שנאמר לא ימצא מאי קאמר אמר רב פפא ארישא קאי וה " ק הפקידו אצלו זקוק לבער שנאמר לא ימצא רב אשי אמר לעולם אסיפא קאי וה " ק ייחד לו בית אין זקוק לבער שנא' לא ימצא בבתיכם והא לאו דידיה הוא דעכו " ם כי קא מעייל לביתא דנפשיה קא מעייל למימרא דשכירות קניא והתנן אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניסין לתוכו ע " ז ואס " ד שכירות קניא כי קא מעייל לביתא דנפשיה קא מעייל ומשני שאני הכא דאפקיה רחמנא בלשון לא ימצא מי שמצוי בידך יצא זה שאין מצוי בידך וכתבו התו' ייחד לו בית פ " ה דלא קיבל עליו אחריות אלא א " ל הרי הבית לפניך וק' לר " י מאי אירי' ייחד אפי' לא ייחד נמי והכי נמי מסיק בסמוך למימרא דשכירות קניא ופי' ר " ת דאפי' באחריות מיירי ומ " ה מפיק מלא ימצא דלא חשיב מצוי כגון שייחד לו בית עכ " ל ול " נ דדעת רש " י היא דכל שהפקידו אצלו בסתם כמאן דקביל עליה אחריות דמי ומ " ש רש " י הפקידו אצלו וקיבל עליה אחריות כוונתו דבמה שהפקידו אצלו בסתם הוי כמו קיבל עליה אחריות בפירוש ולאפוקי שאמר להדיא שאינו מקבל עליו אחריות ולכך בייחד לו בית אע " פ שלא אמר לו שאינו מקבל עליו אחריות ה " ל כמ " ד כנוס שורך ברשותך דקי " ל בב " ק דפטור והשתא שפיר מדקדק תלמודא דשכירות קניא דאל " כ ה " ל כמ " ד כנוס שורך ברשותי ואע " ג דלא קיבל עליה אחריות בפירוש כמאן דקיבל עליה אחריות דמי ומשני שאני הכא דאפקיה וכו' פי' מאחר שאותה הזוית מסורה לעכו " ם אין מצוי בידך קרינן ביה ואע " ג דלא אמר בפירוש שאינו מקבל עליו אחריות אינו חייב לבער וכך הוא מדוקדק בלשון רש " י ובזה נתיישבו קושיות התוס' וכן משמע בר " ן לדעת רש " י ונראה שזהו דעת הרי " ף והרמב " ם שהשמיטו ההיא דייחד לו בית דמשמע דכולה מילתא תליא באם קיבל עליה אחריות ללא קיבל וכ " כ ה " ה אכן במ " ש לדעת רש " י דבהפקידו סתם ה " ל כמי שקיבל עליו אחריות זה אינו מבואר ברי " ף ורמב " ם אבל מ " מ לפי שיטתם שהיא כשיטת רש " י משמע דהכי ס " ל נ " ל מיהו מדברי הרא " ש שכתב תחלה פירש " י ומה שהקשו עליו התו' ואח " כ כתב פי' ר " ת ושכן פי' הראב " ד משמע דס " ל כר " ת שהרי לא כתב שום ישוב על הקושיות שהקשו לפירש " י וזהו שכתב רבינו ולזה הסכים א " א הרא " ש ז " ל וכן פסק בעל המאור ע " ש וכה " ג כתב ה " ה בשם בעל העיטור והרמב " ן דבלא קיבל עליו אחריות לא בעינן ייחוד מקום ולא מחיצה עשרה אלא מפניהו לכל מקום כדי שלא יכשל בו ובקיבל עליו אחריות די בייחד בית ובמחיצה עשרה כו' ונראה שזהו ע " פ שיטת ר " ת . ויש לתמוה דלפי שיטת הרא " ש שהיא כשיטת ר " ת א " כ לא צריכין לדחוק דבעינן מחיצה עשרה כדי שלא ישכח ויאכלנו דלהא ודאי אפי' בפחות מי' הוה סגי ואפילו בכפיית כלי לחוד נמי הוה סגי כמו גבי מוצא חמץ בי " ט אלא להיכא דקבל עליה אחריות ויחד לו בית דבעינן דליהוי רשות של עכו " ם מיוחד לכך צריך לעשות מחיצה עשרה דכל פחות מי' לאו רשות הוא וא " כ למה סתם רבינו דבריו דאפילו בלא קיבל עליו אחריות בעינן מחיצה י' כדי שלא ישכח ויאכלנו הפך שיטת הרא " ש ודעימיה . ונראה דדעת רבינו היא מאחר שהתוס' לא נחלקו על פירש " י גבי עושה לו מחיצה י' וגם הרא " ש לא פי' בו כלום יראה דאף בלא קיבל עליו אחריות בעינן מחיצה עשרה מטעם שפירש " י דלא סגי ליה בכפיית כלי כל שבעה שהכלי ניטל לצורך אבל במוצא חמץ בי " ט דחד יומא הוא ועוד דלא אפשר לעשות מחיצה שי " ט כופה עליו כלי ואע " ג דמחיצה זו אינה נעשית אלא להיכר אפ " ה בעינן י' טפחים מידי דהוה אלחי דאפי' לרבא דאמר לחי משום היכר בעינן גובה הלחי י' טפחים כדתנן בסוף פ " ק דעירובין דבעינן היכר כמו מחיצה וכבר הארכתי בזה בסי' שס " ג בס " ד אצל אבל נעץ שתי יתדות אצל המבוי בחוץ וכו' וכן משמע מדקאמר רבא עלה ואם של הקדש א " צ מ " ט מיבדל בדילי אינשי מיניה אלמא דטעמא דמחיצה משום היכר כי היכי דליבדיל מיניה אינשי וכן נמצא במקצת נוסחאות בגמ' בפי' חמצו של עכו " ם עושה לו מחיצה של י' טפחים משום היכר אכן באלפסי לא כתוב משום היכר ויראה לי דלד " ה היכא דקיבל עליה אחריות ולא ייחד לו מקום אלא קבלו ממנו בסתם אינו מועיל הפסק מחיצה י' טפחים לעשותו רשותו של עכו " ם דשמא העכו " ם לא חפץ שיהא מונח חמצו אלא ברשות ישראל וא " כ לא זכה העכו " ם באותו זוית וחזרה לישראל מידי דהוה אנותן מתנה לפלוני ואמר המקבל מיד איני רוצה בה דלא קנה וחזרה לנותן כדאיתא בס " פ יש נוחלין אלא ודאי דוקא היכא דייחד לו מקום והעכו " ם הניח חמצו לשם דאז קנה ליה זוית זו כדין שוכר ואז צריך נמי מחיצה י' טפחי' משום היכר לדעת רבינו או לעשותו רשות בפני עצמו לדעת העיטור והרמב " ן ז " ל : כ' במהרי " ל משם מהר " ש עכו " ם שהפקיד חמצו אצל ישראל אם אין הישראל מקבל עליו אחריות מותר אבל באחריות אסור ואם העכו " ם אלם שהישראל צריך לשלם לו אם נאבד החמץ או נפסד גם בלא אחריות אסור להניח בביתו דמיחשב כאחריות וכיצד יעשה יראה חדר לעכו " ם ויאמר לו שישימנו לשם ואם אז נאבד או נפסד הוי של עכו " ם וכה " ג מותר ע " כ משמע הלשון דהאי וכיצד יעשה קאי להיכא שהעכו " ם אלם ותימה מה מועיל זה סוף סוף יכוף אותו לשלם ואפשר שפסק כשיטת ר " ת דבייחד לו מקום אפי' כשקיבל עליו אחריות בפי' שרי ותימה שפסק להקל נגד הרי " ף והרמב " ם ורש " י גם הרשב " א בתשובתו סימן קע " ז כתב דראוי להחמיר ואפשר דס " ל דאפי' לרש " י ודעימיה דוקא שאמר לו הנה הבית לפניך כו' אבל כשייחד לו קרן זוית ליכא למ " ד דאסור וכה " ג כתב הב " י בסי' זה ואינו נראה דהא למאי דמסקינן בגמ' דשכירו' לא קניא ושאני הכא דאפקיה רחמנא בלשון לא ימצא וכו' פי' ומ " מ ייחד לו בית אין זקוק לבער ואעפ " כ היכא דקיבל עליה אחריות בפי' זקוק לבער לדעת רש " י ודעימיה משום דזהו מצוי קרינן ביה א " כ היכא דייחד לו קרן זוית מי ודאי אסור כיון דשכירות לא קניא וגם זה מצוי בידו קרינן ליה ואין להקל בלא טעם וראיה : ומה שפירש " י ייחד לו בית שא " ל הנה הבית לפניך הניחו באח' מן הזויות לא בא אלא לפרש לשון ייחד לו בית דמשמע שכל הבית ייחד לו וה " ל לומר ייחד לו מקום ע " כ פירש שאמר ליה הנה הבית לפניך כו' ורבותא קמל " ן שאפ " ה הוי ייחוד אבל לעולם ה " ה בייחד לו קרן זוית נמי דוקא בדלא קיבל עליה אחריות וק " ל : ודברי מהרי " ל דלעיל נראה ברור דמ " ש וכיצד יעשה דלא קאי לא אהיכא דקבל עליה אחריות ולא להיכא שהעכו " ם אלם אלא אהיכא שלא קבל עליו אחריות קאי וקאמר כיצד יעשה אם צריך שיאמר בפירוש שאינו מקבל עליו אחריות ואז יקפיד העכו " ם שחשדו שאינו רוצה להשתדל בשמירתו או אפי' בסתמא נמי שרי וע " ז קאמר יראה חדר לעכו " ם כו' דהשתא אפי' בסתמא נמי שרי אבל בלאו הכי אם מקבלו בסתם דינו כמו שקיבל עליו אחריות ואסור וכבר בארתי שכן הדין לפי שיטת רש " י ודעימיה וזהו עיקר פי' דברי מהרי " ל בשם מהר " ש והכי נהוג כשיטת רש " י ז " ל . ויש לדקדק מה מועיל הפסק מחיצה בחמצו של עכו " ם סוף סוף איכא למיחש לעכבר דתטלנו שאז צריך לחזור ולבדוק כל הבית וליכא למימר דנתנו בתיבה וכו' שאין העכברים יכולין לבא שם ואעפ " כ צריך הפסק מחיצה משום היכר או משום ייחוד רשות כדלעיל דא " כ בחמץ של הקדש נמי היה צריך ליזהר מעכברים ובגמ' משמע דלא בעינן מידי בהקדש ונראה דבחמצו של עכו " ם ובשל הקדש לא הצריכו חכמים בדיקה דכיון דאינו עובר עליהן בבל יראה כמ " ש התוס' בריש מכילתין והסמ " ג בעשה ל " ט ולכך לא איצטריך נמי לאיזדהורי שמא תטלנו עכבר אלא לשמא ישכח ויאכלנו הלכך בחמצו של עכו " ם סגי במחיצה ובשל הקדש דמיבדל בדילי לא בעינן מידי :
Orach Chayim.440.6.1 ישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל חבירו כו' מחלוקת דבר זה תלוי בברייתא השנוייה במכילתא ונחלקו בפירושא ובגירסות עיין בדברי הר " ן ובדברי הרא " ש פ " ק דפסחים ובדברי הרב המגיד ריש פ " ד ובדברי הרמב " ן והר " א מזרחי פרשת בא ולא קשה לדעת הרא " ש ודעימיה מ " ש מייחד לו בית דאין זקוק לבער אפילו קיבל עליו אחריות דה " ל כמקבל עליו אחריות על חמצו של עכו " ם בביתו של עכו " ם דהא ה " נ כיון שקיבל עליו הנפקד אחריות דכוותה היא די " ל דהתם ודאי כיון שעיקר הממון של העכו " ם הוא ואינו מחויב לשלם אא " כ נאבד או נגנב לא קרינן ביה מצוי בידך אא " כ הוא ברשותו של ישראל אבל בחמצו של ישראל כיון שעיקר הממון של בעלים הוא אפילו הפקידו אצל העכו " ם וקיבל עליו אחריות חייב לבערו דקרינן ביה מצוי בידך :
Orach Chayim.441.1.1 עכו " ם שהלוה לישראל על חמצו ומשכנו בידו כו' בפ' כל שעה תנן עכו " ם שהלוה לישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה ורמינן מתניתי' עליה דרבא דאמר בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה דא " כ אמאי תנן מותר בהנאה ברשותא דישראל הוה קאי ואוקימנא לה בשהרהינו אצלו פי' שנתן המשכון בבית העכו " ם . וקס " ד השתא דטעמא משום דה " ל תורת משכון וב " ח קונה משכון ומותבינן עלה מברייתא דתניא בסיפא עכו " ם שהלוה לישראל על חמצו לאחר הפסח ד " ה עובר פירוש עובר אם נהנה ממנו וטעמא משום דעכו " ם מישראל לא קני משכון ומפרקינן ברייתא דלא א " ל מעכשיו פי' ולכך ה " ל לתורת משכון ולא קני ומתניתין דא " ל מעכשיו פי' דאמר ליה קני לך מעכשיו אי לא מייתינא לך זוזי מכאן עד יום פלוני דאין כאן שיעבוד בתורת משכון אלא קנין גמור שיהא לו מעכשיו בסלע שהלוהו עליו ומשעת הרהנה קנה דמשיכה בעכו " ם קונה והרי זה כמוכר בעל מנת שיהיה לו רשות לפדותו לזמן שקבע לו ואפילו לא הגיע הזמן עד אחר הפסח וזהו המכוון במ " ש רבינו מעכשיו יהא שלך דהיינו קנין גמור אבל בשיעבוד לבד אפי' אמר מעכשיו לאו כלום הוא אלא דלא שייך ליה מעכשיו לגבי שיעבוד דחוב וה " ק הא דא " ל קני מעכשיו הא דלא א " ל קני מעכשיו וכ " כ הרמב " ן להדיא בספר המלחמות וכך הוא לשון הרי " ף והרא " ש וא " ל קני לך מעכשיו ע " ש והא דמוקמינן לה נמי בשהרהינו אצלו היינו דאי לא הרהינו ודאי אסור דכיון דאין שם משיכה אינו אלא בתורת משכון ומינה דאם הקנהו לגוי בקנין גמור או אגב קרקע אע " פ שלא הרהינו אצלו נמי מותר דכיון שאמר מעכשיו קנה ליה למפרע ואין ישראל זה אלא כמו שאר פקדון של עכו " ם שביד ישראל שאין הישראל חייב באחריות מן הסתם לדעת הרמב " ן והרא " ש ודעימיה אכן הרא " ש גופיה כתב וז " ל וכן נמי אם לא הרהינו אצלו אע " ג דא " ל מעכשיו לא גרע מחמצו של עכו " ם ברשות ישראל והאחריות על הישראל ע " כ משמע דס " ל דאע " פ דהוה קני ליה עכו " ם קנין גמור אפ " ה אסור דאינו כמו שאר סתם פקדון דהכא כיון דעיקר הממון של הישראל ה " ל באחריותו של ישראל מן הסתם וכמו שנתבאר בסוף סי' שקודם זה . וכבר כתבתי לשם דהעיקר דאפילו בכל שאר פקדון הוי באחריותו של ישראל מן הסתם וכשיטת רש " י ודעימיה . ומ " מ אם הישראל אומר בפירוש שאינו מקבל עליו אחריות מותר לדברי הכל מדינא אלא דלא נהגינן הכי וכמו שיתבאר לקמן בסי' תמ " ח בס " ד . וצריך לי עיון דבלשון התלמוד ובפסקי המחברים לא משמע אלא דאתא לאשמועינן שהחמץ אינו נאסר משום חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח דכיון שהגיע הזמן ולא פדהו א " כ למפרע הוי של עכו " ם אבל מ " מ אפשר דאסור לישראל לכתחילה ללוות בכך דאע " פ דבפסח דעת הישראל הוא שלא לפדותו כל עיקר מ " מ אמרינן הואיל דבפסח היה ביד הישראל לפדותו חשבינן ליה כשלו ועובר עליו בבל יראה אם אינו מבערו דלגבי האי מילתא אמרינן שפיר הואיל וכי היכי דהחמץ עצמו אסור לאחר הפסח כל עוד שלא הגיע הזמן ה " נ עובר עליו כל עוד שלא הגיע מטעם הואיל ועיין במה שאכתוב בסמוך . אלא דא " כ קשה מאי קאמר בגמ' ותסברא אימא סיפא עכו " ם שהלוה לישראל על חמצו לאחר הפסח ד " ה עובר וכו' דילמא לעבור עליו בבל יראה אמרינן כיון דהחמץ של ישראל אע " פ שהגיע הזמן לאחר הפסח ולא פדאו הישראל עובר עליו בבל יראה בתוך הפסח :
Orach Chayim.441.2.1 ומ " ש אבל ה " ר אפרים כתב דוקא כשהגיע הזמן שקבע לו קודם הפסח טעמו דכשהזמן שקבע לו הוא אחר הפסח אמרינן הואיל ואי בעי לפדותו בפסח היה שלו השתא נמי אסור וכ " כ ה " ה לדעתו ומאי דבעינן מעכשיו בהגיע הזמן קודם הפסח היינו טעמא דבלא מעכשיו הוי אסמכתא ולא קני ליה עכו " ם ואינו אלא כמופקדן ביד עכו " ם ואסור לאחר הפסח ומטעם זה נמי אם לא הרהינו אצלו דאין שם משיכה לא קנאו עכו " ם אפי' א " ל מעכשיו ואסור לאחר הפסח והראב " ד והרא " ש ס " ל דהכא לא שייך הואיל דהא חזינן דלמפרע הוה של עכו " ם ולא של ישראל ומאי דאמר גבי חלה בפ' אלו עוברין הואיל דאי בעי מיתשיל עליה כדידיה דמי לעבור עליו בבל יראה היינו דוקא לענין איסור בל יראה בפסח עצמו אבל לאסור החמץ לאחר הפסח לא אמרינן הואיל א " נ מטעם שכתב הר " ן דהכא דמחסרא ממונא לא אמרי' הואיל גם ס " ל דאין דין אסמכתא בעכו " ם הלכך אצ " ל מעכשיו ולא בעי נמי הרהינו אצלו כמו גבי ישראל דכיון דהגיע הזמן קודם הפסח נקנה לו החמץ לעכו " ם בכל מקום שהוא עיין בדברי ה' המגיד :
Orach Chayim.441.3.1 ומ " ש וישראל שהלוה לעכו " ם על חמצו וכו' מבואר לשם בפי' רש " י במסקנא דסוגיא דהאי אסור לא לבד שהחמץ אסור בהנאה מאחר שלא פדהו העכו " ם והוי של ישראל למפרע אלא גם הישראל עובר עליו בפסח וצריך לבערו ואע " פ שלא הגיע הזמן דשמא כשיגיע הזמן לא יפרע העכו " ם ונמצא עובר עליו למפרע בבל יראה ובודאי בעכו " ם שהלוה לישראל דאיסורא קעביד לא חיישינן שמא יפרע כשיגיע הזמן וא " כ אינו עובר עליו בבל יראה מ " מ מטעם הואיל איכא למימר דעובר כדלעיל אלא שמדברי הר " ן מבואר דהכא לא אמרינן הואיל אפילו לעבור עליו בבל יראה משום דמחסרא ממונא :
Orach Chayim.441.4.1 אבל אם לא א " ל מעכשיו אע " פ שמשכנו בידו מותר כו' מבואר בסוגי' דה " ט משום דישראל מעכו " ם נמי לא קני משכון וכרבנן דפליגי עליה דר " מ בברייתא משמע אבל ישראל שהלוה לישראל חבירו ומשכנו בידו אפילו לא א " ל מעכשיו ולא קיבל עליו אחריות אסור וחייב לבערו דישראל מישראל קונה משכון ואפי' משכנו בשעת הלואתו . ומ " מ גם הלוה עובר שהרי לא קנה המלוה קנין גמור אלא תורת משכון עליה וע " ל בסי' ת " מ :
Orach Chayim.442.1.1 כל דבר שאינו חמץ גמור כו' וחומץ האדומי כו' צריך לומר שנותנין בו מים שאל " כ ה " ל מי פירות ואינו מחמיץ וכ " כ הרי " ף והרא " ש בפ' אלו עוברין ונראה בעיני דה " ה בזיתום המצרי דהא ותיקא במישחא ומילחא שרי דמי פירות הן אלא צ " ל דזיתום המצרי יש בו מים כל אלו לר' אליעזר הן בלאו ואין בהן כרת ריש פ' ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי כו' וזומן של צבעים כו' ר " א אומר אף תכשיטי נשים הרי אלו באזהרה ואין בהן כרת ובגמ' מאן תנא דחמץ דגן גמור ע " י תערובות ונוקשה בעיניה בלאו אמר רב יהודה אמר רב ר " מ הוא דשמעינן ליה לר " מ דנוקשה בעיניה בלאו וכ " ש חמץ דגן גמור ע " י תערובות רב נחמן אמר ר " א הוא דשמעינן ליה לר " א דאמר דחמץ דגן גמור ע " י תערובת בלאו וכ " ש נוקשה בעיניה ור " נ מ " ט לא אמר כר " י אמר לך דילמא ע " כ לא קאמר ר " מ התם אלא נוקשה בעיניה אבל חמץ דגן גמור ע " י תערובות לא ורב יהודה מ " ט לא אמר כר " נ אמר לך ע " כ לא קאמר ר " א התם אלא חמץ דגן גמור ע " י תערובות אבל נוקשה בעיניה לא אמר תניא כוותי' דרב יהודה כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי יכול יהא ענוש כרת ת " ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה על אוכל חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו מאן שמעת ליה דאמר על עירובו בלאו ר " א הוא ואילו נוקשה בעיניה לא קתני ש " מ נוקשה לר " א לית ליה וכתבו התו' ואילו נוקשה בעיניה לא קתני וא " ת ונימא מש " ה לא חשיב ליה משום דכ " ש הוא כדאמר ר " נ וי " ל דאי כ " ש הוא ה " ל למיתני לאשמועינן דלית ביה כרת עכ " ל וא " כ יש לתמוה על מ " ש רבינו דכל אלו לר " א הן בלאו היפך המסקנא דקאמר תניא כוותיה דרב יהודה דלר " א נוקשה לית ליה ומה שתירץ הב " י דהאי ת " כ הויא לפום מאי דס " ל לרב יהודה כו' זה אינו מן הסוגיא דכל ת " כ צריך שיהא מוכרח מבחוץ לפרש כך ולא לפום סברת האמורא דמביא סייעתא לדבריו וכמבואר בתוספות שהבאתי גם מה שדקדק מלשון רש " י אינו כלום דבגמרא קאמר להדיא דבכל שכן מייתי ליה ולא מהוא הדין כמ " ש הוא וא " כ בהכרח היה צריך רש " י ז " ל לבאר דר " נ ס " ל דנוקשה בעיניה חמור ומשום הכי לא קאמר כרב יהודה וכל זה ברור . וגם אין לתרץ דברי רבינו דר " ל ר' אליעזר דמתניתין דאמר אף תכשיטי נשים דלדידיה הכל הוא בלאו שהרי בדברי רבינו מפרש דדוקא חמץ גמור ע " י תערובות או נוקשה בעיניה הוא בלאו ולר " א דמתני' אפילו נוקשה ע " י תערובת הוא בלאו כדכתב הר " ן אלא ע " כ לומר דר " א שהביא רבינו הוא ר " א דברייתא ונ " ל ליישב דרבינו מפרש דהת " כ אינו אלא להוכיח היפך סברת ר " נ במאי דקאמר נוקשה בעיניה חמור ומתניתין לא אתי כר " א דבע " כ צ " ל דנוקשה בעיניה אינו חמור מדלא תני נמי נוקשה בעיניה לאשמועינן דלית ביה כרת וכדכתבו התוס' אלא צריך לומר דחמץ דגן גמור ע " י תערובת חמור ומתניתין אתיא כר " מ א " נ דשקולין הן ומתניתין נמי כר " א אבל כר " מ ודאי אתיא וכיון שכן מסתברא לומר דשקולין הן ומתניתין אתיא ככ " ע ועוד דרב נחמן הוה בתרא טפי מרב יהודה אמר רב וקים ליה דמתניתין אתיא כר " א הילכך אע " פ דאידחי ליה סברת ר " נ במאי דקאמר נוקשה בעיניה חמור ולא אתי כר " מ אלא מתני' איירי כר " א מ " מ קבלתו לא נדחה ואיכא למימר דאתי נמי כר " א דשקולין הן ומש " ה לא קתני נמי נוקשה בעיניה בברייתא דכיון דשקולים הן שוין בדין זה נ " ל בדעת רבינו :
Orach Chayim.442.2.1 ומ " ש ולדבריו אסור להשהותן אע " ג דקי " ל כר " ש כו' ה " מ שנתערב אחר הפסח אבל היכא שאיסורו הוא בעין כמו שהי' מעיקר' חמיר טפי פי' ב " י דה " ק דוקא בנתערב אחר הפסח אבל בקודם פסח חמיר טפי ותימה דהא בפי' רש " י ובאשיר " י פרק כל שעה מבואר דלא קניס ר " ש בתערובות אפילו שהייה בעיניה ונתערב אחר הפסח משמע דבנתערב קודם קיל טפי וכ " כ רבינו לקמן סוף סי' תמ " ז וג " כ צריך עיון מאי מקשה ממאי דקי " ל כר " ש לדברי ר " א דילמא לא קי " ל כר " א ורבינו גופיה מסיק דהלכה כחכמים דפליגי אר' אליעזר ולדבריהם מותר להשהות וכדפסקו הרי " ף והרא " ש ודוחק לומר דלדעת הרמב " ם ודעימיה שמביא בסמוך דפסקו כר " א מקשה אע " ג דקי " ל כר " ש דלדידהו קשה דהא עדיין לא הזכיר דברי הרמב " ם ע " כ יראה דרבינו שכתב כל אלו לר " א הן בלאו ואין בהן כרת פי' דבאכילתן יש בהן לאו ואין בהן כרת דאילו לענין בל יראה לא צריכא למימר דליכא בהן כרת וכמ " ש ר " ת ריש אלו עוברין והסכים עמו הרא " ש מכח קושיא זו דאלו מתבערין מן השלחן קאמר דאסור באכילה אבל לאו דבל יראה ליכא בתערובות ולא בנוקשה ומפרש רבינו דלדברי ר " א אע " פ דאין שם לאו דבל יראה מ " מ איסורא דרבנן איכא ואע " פ שהרא " ש בריש אלו עוברין כתב בזה שני סברות לפי פי' ר " ת דלחד טעמא דהחמירו לבער החמץ מן הבית משום דלא בדילי אינשי מיניה ויבואו לאכלו אף בתערובת ונוקשה אסור להשהותן אבל לאידך טעמא דמשום דהחמירה תורה לעבור עליו בבל יראה הכא דליכא בל יראה מותר להשהותו מ " מ רבינו תופס עיקר כהך טעמא דמחמיר וז " ש ולדבריו אסור להשהותו כלומר דאע " פ דר " א דהוא תנא דמתניתין לפי דעת רבינו לא פסק שיש לאו בתערובת חמץ אלא באכילה אבל לא לעבור עליו בבל יראה וכדעת ר " ת ולא כדעת רש " י והרמב " ם אפ " ה מודה דאסור להשהותו בביתו מדרבנן משום דלא בדילי כו' וכמו שהראה רבינו דעתו בסימן תל " א שכתב וחשו שמא יבא לאכלו אם ישאר בבית הנה שלא הזכיר כי אם הך טעמא שמחמיר . וא " כ השתא שפיר מקשה רבינו לדברי עצמו דמאחר דאנן קי " ל כר " ש דמיקל ולא קניס בתערובות אף לענין אכילה וה " ט דלא קנסינן ליה אלא משום דעבר עלה בבל יראה כדאיתא בפ' כל שעה ובתערובות דליכא איסור בל יראה לא קנסינן ליה אפילו שהייה בעיניה ונתערב אחר הפסח ושרי באכילה . וא " כ מיניה נלמד לפרש לענין שהייה להקל כאידך טעמא דלא אסרו להשהות אלא היכא דעבר עלה בבל יראה אם לא ביטלו וממילא בתערובת ונוקשה דליכא בל יראה שרי להשהות ועל זה אומר ה " מ כו' והשתא אתי שפיר דלהרמב " ם ל " ק כל עיקר ממאי דקי " ל כר " ש שהרי הרמב " ם ס " ל דאיכא לאו דבל יראה בתערובות וא " כ בדין הוא שאסור להשהות אפילו אם ביטלו אף לאידך טעמא דמיקל :
Orach Chayim.442.3.1 ומ " ש ה " מ שנתערב אחר הפסח כו' נראה כדברי המפרש שהביא ב " י דה " ק דדוקא בנתערב שלא בכוונה ואמר אחר הפסח לרבותא כלומר דבשלא בכוונה אף דשהייה בעינא ונתערב אחר הפסח מיקל ר " ש ומכ " ש בנתערב קודם הפסח שלא בכוונה אבל היכא שאיסורו בעין לפנינו היום כמו שהיה מעיקרא דהיינו שלא נתערב ממילא חמיר טפי דבתערובות כהאי לא מיירי ר " ש וכ " כ הרא " ש להדיא ריש פ' כל שעה גבי אלמורי " א וז " ל דלא שרי ר " ש אלא כגון דעריב שלא בכוונה אבל לערובי ולשהויי לא וכיון שכן לענין איסור שהייה נמי מסתבר לפרש להחמיר דבכותח הבבלי כו' שנתערב שם החמץ בכוונה דאסור להשהותו לר " א אע " פ שאין שם לאו דבל יראה אלא שעדיין לא נתיישב אצלי הלשון שאמר אבל היכא שאיסורו בעין כו' ודוחק לומר דה " ק ה " מ שנתערב עד שנתבטל כגון דאיכא ס' דאז אפילו נתערב אחר הפסח שרי אבל היכא שאיסורו בעין כמו שהיה מעיקרא דהיינו שלא נתבטל דליכא ס' וא " כ הוי כמו שהיה מעיקרא וכמו שפסק לקמן סוף סימן תמ " ז דלא כשאר גאונים דא " כ ה " ל לומר בפירוש ה " מ שנתערב בס' ועוד דהכא אע " פ שאינו ס' אין לאסור מאחר דאינו אלא לקיוהא כדלקמן גם יש שאר דקדוקים בלשון בעל העיטור ורב נטרונאי ולכן יראה לע " ד דה " פ ה " מ שנתערב אחר הפסח פי' דוקא כעין תערובת לח בלח שאין החמץ נשאר בעין בצורתו אחר שנתערב בההיא מיקל ר " ש אף שנתערב אחר הפסח אבל היכא שאיסורו בעין אף לאחר שנתערב כמו שהיה מעיקרא כהנך דמתניתין דהפירורין והשעורין הן נשארין בעין בתערובתן ונאכל אותו חמץ מעורב עם דברים אחרים אלא שאינו ניכר חמיר טפי דלא איירי ר " ש בתערובות כהאי ומש " ה נמי לענין איסור שהייה יש להחמיר ולפרש דלר " א איכא איסור בשהייה כאידך טעמא דמחמיר וכך מצאתי להדיא במרדכי הארוך בדברי ראבי " ה אחיטין שירד עליה דלף ומחמת שנתייבשו החטין אין המבוקעים ניכרים וכתב וז " ל ואפילו לאחר הפסח אסורים דהא דלא קניס ר " ש ע " י תערובות היינו כשאינו ניכר כגון קדרות בפסח אבל הכא אע " ג דאינו ניכר הוי כמונח בכד ואסור להשהות כו' עכ " ל ובסגנון זה הם דברי רבינו כאן כדפרי' ואח " כ כתב ופסק הרמב " ם כר " א וכו' ואע " ג שרבינו ס " ל כר " ת והרא " ש דלר " א אין לאו לענין בל יראה וכדפי' אין מזה סתירה למה שהביא דברי הרמב " ם דפסק כר " א דאיכא בל יראה בתערובת דהרמב " ם סובר כפי' רש " י דפי' אלו עוברין עליהם בבל יראה וזה אין צריך לפנים ולפי דכתב הרמב " ם כגון שכר המדי והמורייס וכל דבר כיוצא באלו משמע דס " ל דכל תערובת בעולם אפי' לח בלח כמורייס דלא הוי תערובתו בעין כהנך דמתני' מדלא תני ליה נמי במתני' ואפ " ה חייב לבערו על כן כתב רבינו בלשונו ובעל העיטור כתב דוקא הנך שהן בעין וכו' דאע " פ דבעל העיטור הסכים לפסוק כר " א ודאיכא לאו לענין בל יראה בתערובות מ " מ הוא חולק אדברי הרמב " ם במה שסובר דאיכא לאו אף בתערובות שאינו בעין וז " ש דוקא הנך שהן בעין ואמתניתי' קאי כלומר דוקא הנך דקא חשיב במתני' שאף לאחר שנתערב שם חמץ הוא בעין שלא נימוח לגמרי שיפסיד צורתו הוא דאיכא לאו דבל יראה ומשמע אבל בכל שאר תערובות אינו בבל יראה דלא כהרמב " ם ועל זה אמר וכן יראה דעת רב נטרונאי כו' דמשמע ליה לרבינו מלשונו שאמר אם יודע שנסחט מן החטין חמץ וכו' דהיינו לומר שגוף החטה נשאר שם בעין ומש " ה אסור לקיימו דעבר עליה בבל יראה ואם אין יודע א " צ לבערו והיינו כסברת בעל העיטור ומפני שלא כתב כן בפירוש אמר שיראה כן מדעתו :
Orach Chayim.442.4.1 ומ " ש ולרבנן אפילו לאו אין בהן כו' פי' דאפילו באכילתן אין לאו אלא איסורא דרבנן וא " כ ממילא לדבריהן מותר להשהותן אפילו להך טעמא דמחמיר משום דלא בדילי וכו' דלא גזרינן שמא יבא לאכלו ממנו אלא דוקא בחמץ שאסור באכילה ד " ת אבל בתערובות ליכא למיגזר בשהייה מאחר שאף האכילה גופה אינו אלא דרבנן אך קשה מדתניא בפ' כל שעה דכל מיני כותח אסור למכור ל' יום קודם הפסח ואפילו ב " ה לא פליג אלא דיכול למכור אבל לשהויי אסור לדברי הכל וכדלקמן בסי' תמ " ג וי " ל דהתם לא איירי בכותח הבבלי אלא בסתם כותח דעלמא דאית ביה כזית בכדי אכילת פרס . ומ " ש הב " י דרבינו שכתב דלרבנן מותר להשהותו הוא דוקא לטעמא משום דהחמירה תורה לעבור עליו בבל יראה ומשמע מדבריו לשם דלרבי אליעזר איכא לאו דבל יראה בתערובות לפי דעת רבינו אינו נכון אלא כדפרישית ואין צורך להאריך בזה כי דבר פשוט הוא לפי ע " ד :
Orach Chayim.442.5.1 ומ " ש ופסק הרמב " ם כר " א וכו' בפ " ד ויש לתמוה לדעת רבינו שמפרש דהרמב " ם פוסק כר " א דאיכא בל יראה בתערובות אפילו אין בו כזית בכדי א " פ והרי מפורש ברמב " ם פ " א דבאוכל תערובות אינו לוקה אא " כ באוכל כזית בכדי א " פ . ואפשר לתרץ שאע " פ שאינו לוקה על האכילה מ " מ חייב בביעורו שהרי יש שם כזית חמץ ואע " פ שהוא מעורב בכמה זיתים עובר הוא על קיומו וסברא זו הזכיר ה' המגיד בשם ה " ר משה הכהן שפי' כך לדעת הרמב " ם . ומה שכתב הב " י לחלק לדעת הרמב " ם בין דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כשאכלו בעינו לאוכלו ע " י טיבול נתבארו דברים אלו בדברי מהר " א מזרחי בביאורו לסמ " ג לאווין בסי' ע " ט ועיין עוד בספר מנין המצות להרמב " ם מצוה קצ " ט מלא תעשה ובמה שהשיג עליו הרמב " ן גם הרא " ש בסוף כלל ששה עשר השיג עליו ע " ש וקצת מזה בתשובת ה " ר לוי חביב סי' י " ח :
Orach Chayim.442.6.1 ומ " ש אבל אם נעשה בהם מלאכה כו' פי' אפי' שהחמץ כשאר לשם בעין מ " מ מאחר שאינו ראוי לאכילה שנעשה בו מלאכה אינו חייב לבער דתרתי בעינן שיהא בעין ושיהא ראוי לאכילה וכדפי' לעיל :
Orach Chayim.442.7.1 ומ " ש ואני תמה למה אסרו כו' זה לשון א " א מה " ר שמואל ז " ל ואפשר ליישב שהיה חושש שמא נשאר מגוף החטה משהו בעין שלא נתערב שנותן טעם בפסח עצמו וכמו שכתב הסמ " ק אדגן שצמח וע " י סינון בבגד לא רצה להקל ולהתיר משום חומרא דחמץ וכן נראה בתשובת מהרי " ל סימן צ " ט אכן נ " ל חומרא יתירה שלא להתיר ע " י סינון בגד שהרי בעכבר שאיסורו בכעדשה סומכין על הסינון כדאיתא בפרק בתרא דע " ז באשיר " י ובמרדכי כתב ובלבד במסננת של בגד שלא ישאר מן העכבר כלום אלא נראה עיקר כמ " ש הב " י דרב נטרונאי סובר כאותן גאונים שפסקו דחמץ בפסח חוזר וניעור אבל לדידן דקיל " ן דאינו חוזר וניעור מותר לשתותו אם סיננו במסננת של בגד קודם פסח :
Orach Chayim.442.8.1 ורב אלפס פסק כחכמים שאין לאו כו' פי' שאין לאו כלל לא באכילתן ולא בביעורן אלא איסור דרבנן באכילתן לבד ולפי זה מותר להשהותן דלא גזרינן בשהייה כיון שהאכילה גופה אינה אלא איסור דרבנן כדפי' לעיל ומ " ש דמותר אפילו לערב בתחלה ולהשהותן זה אינו מבואר אלא הדעת נותנת כן ונמשך לפי פסק זה דמאחר דכותח הבבלי ואינך דמתניתין מותר להשהותן לרבנן ואע " פ שידע כשערבו בתחלה שלא יאכלנו קודם פסח א " כ ממילא מותר בתחלה לערבה ולהשהותה דהכל שוה בדין וכך מבואר בדברי הרא " ש ריש פרק כל שעה גבי אלמורי " א דכל היכא שמערב חמץ בכוונה דינו כאילו מערבו בתחלה כדי להשהותו ומכאן למד רבינו מה שפסק לקמן בס " ס תמ " ז דכל היכא שאינו עובר על תערובתו מותר לערבו בתחלה ולהשהותו זו היא שיטת רבינו לדעת הרי " ף והרא " ש אבל הר " ן ז " ל פי' לדעת הרי " ף שפסק כחכמים דבתערובת חמץ גמור איכא איסורא דאורייתא באכילה אע " ג דליכא לאו משום דחצי שיעור אסור מן התורה אלא דבנוקשה בעיניה ליכא אלא איסור דרבנן באכילה ואעפ " כ כתב דצריך לבער אפילו חמץ נוקשה אפילו לדברי חכמים ע " ש . אבל הסמ " ג מיקל בזה וכתב דאפילו לדברי ר " א דאיכא לאו באכילה כיון דליכא לאו בבל יראה מותר לקיימן בפסח אפילו תערובת חמץ גמור וכ " כ במרדכי לדעת ר " ת ושכן כתב הר " א ממיץ והרב רבינו יוסף קלצון ולענין הלכה כבר כתב המרדכי דנהגו כרש " י דאסור וצריך לבער הכל גם במרדכי הארוך ריש פסחים כתב דאפי' לההוא טעמא דהחמירו לבער משום חומרא דכרת ובל יראה אע " פ כן בחמץ נוקשה דליכא כרת ובל יראה לפר " ת צריך בדיקה וביעור דלא פלוג רבנן :
Orach Chayim.442.9.1 ודוקא שאין בתערובות טעם חמץ כו' הב " י האריך בכאן להקשות ולתרץ ובתוך דבריו כתב דכותח ואינך דמתניתין אין בהן ממשו של חמץ ולא הבינותי דבריו הרי הפירורין והשעורין שבהם הם ממשו של חמץ גם קושייתו נראה שאינה כלום דה " פ דברי רבינו ודוקא שאין בתערובות טעם חמץ כגון כל אלו שאע " פ שיש שם ממשו של חמץ אינן אלא לקיוהא ולא ליתן בהן טעם אבל אם יש שם טעם חמץ חייבין עליו אפי' אין שם ממשו דטעם כעיקר דאורייתא ואח " כ כתב דאפילו הני שאינן אלא לקיוהא אין היתר אא " כ בשאין בו כזית בכדי א " פ אבל כשיש שם כזית בכא " פ עובר עליהן כיון דאיכא שם ממשו ואע " פ שאינן אלא לקיוהא וזה ברור :
Orach Chayim.442.10.1 ומ " ש וע " כ השכר כו' פי' מאחר דבאותו שכר איכא תרתי לריעותא חדא דעיקרה משעורין ואפילו לא הוי ביה אלא טעמא לחוד טעם כעיקר דאורייתא ועוד דאפי' לא היו נותנים השעורים אלא לקיוהא כמו שכר המדי אפ " ה אית ביה הרבה יותר מכדי אכילת פרס הלכך חייב לבערו וכן משמע מדברי הרא " ש בפ' אלו עוברין :
Orach Chayim.442.11.1 כתב אבי עזרי קולן של סופרי' כו' כ " כ רבינו ירוחם משמע מדבריו שכך הם דברי הרמב " ם במ " ש וכן ניירות וכו' שהעתיקו רבינו בסמוך שהרי בהרמב " ם כתוב דהטעם הוא מפני שאין צורת החמץ עומדת משמע שר " ל שאין צורת החמץ בעין וניכר כיון שהוא מכוסה בנייר וכן מבואר בת " ה סקי " ז שזו היא דעת הרמב " ם וכ " מ במרדכי שהקשה על דברי הרמב " ם מההיא דקולן של סופרים ותירצה דהתם מיירי דמתקנין הנייר בכך כמו שכתב ראבי " ה ורבינו הביא דברי ראבי " ה מפני שמתוכן מפורש קולן של סופרים דמתניתין מה היא והביא גם דברי הרמב " ם משום דין בגדים שכבסן בחלב חטה ולא היה משמיט אמצע דבריו במ " ש וכן ניירות כו' והב " י הבין שהרמב " ם וראבי " ה חולקים בפירוש קולן של סופרים ולא היא :
Orach Chayim.442.12.1 מעשה באחד שהעמיד גבינות כו' במרדכי פ' אין מעמידין כתוב ע " ש ראבי " ה שכתב כן בשם ראב " ן זקנו ושכ " כ הרמב " ם בפי " ו מהמ " א ומצאתי בהגהות דמהר " ש לוריא וזה לשונו דחשיב כמו בעינייהו אבל במרדכי כתב דלא חשיב בעינייהו ע " ש עכ " ל ור " ל דאי חשיב בעינייהו ה " ל כאוכל חמץ בעין וחייב כרת על אכילתו אבל אי לא חשיב בעינייהו ה " ל כחמץ ע " י תערובת דפליגי ביה ר " א וחכמים עכ " ל וצ " ע לחלק בין מעשה זה לכותח הבבלי ואינך דמתניתין דמשמע נמי שעיקר המאכל נעשה ע " י החמץ וה " ל כמו מעמיד וכמ " ש הרא " ש להדיא בשם הראב " ד סוף מסכת ע " ז ע " ש ואעפ " כ כתב רבינו להקל טפי לגבייהו משום דאינן אלא לקיוהא ומדברי הרא " ש ר " פ אלו עוברין למד כן שכתב אליבא דר " ת דמתיר להשהותן דהיינו טעמא משום דעיקרן עשוי מתמרים או דברים אחרים ולא היו נותנין בו אלא מעט שעורין להחמיצו ונראה לי דדברי הרא " ש ורבינו הם למאי דתופסין עיקר כר " ת דאין איסור בל יראה בכותת ודכוותייהו אבל הראב " ד ס " ל כהרמב " ם דיש לאו דבל יראה שהרי לא השיג עליו בפ " ד הילכך כתב להחמיר לגבייהו משום דה " ל כמו מעמיד ובזה לא הסכים עמו הרא " ש כל עיקר ודו " ק :
Orach Chayim.442.13.1 עריבת העבדנין כו' לשון הרמב " ם קודם ג' ימים לשעת הביעור מותר לקיימו שהרי נפסד והבאיש וכו' פי' שהרי נפסד צורתו ואין החומץ בעין ועוד טעם אחר דהבאיש ואין ראוי לאכילת כלב ואפילו היה בעין א " צ לבער :
Orach Chayim.442.14.1 הקילור וכו' תוספת' הביאה הרי " ף והרא " ש וז " ל הקילור והאספלנית והרטייה שנתן לתוכן קמח א " צ לבער מלוגמא שהסריח א " צ לבער והרא " ש הביא עוד ירושלמי מלוגמא שנתחמצה ואח " כ נסרחה זקוק לבער ונראה מדברי רבינו שמהירושלמי אנו למדין פי' לתוספתא דלא תני מלוגמא בהדי קילור כו' אף ע " פ דבקילור נמי אם לא נסרחה חייב לבער וכדתנן לא ילעוס אדם חיטין ויתן ע " ג מכתו אלא ה " ט דקילור ואספלנית ורטייה מסריחין מיד אבל מלוגמא אינה מסרחה מיד אלא לפעמים נתחמצה תחלה ולכך שנאה בפני עצמה מלוגמא שנסרחה כלומר שנסרחה קודם א " צ לבער הא אם נתחמצה קודם חייב לבער ונראה דדוקא נתחמצה ולא נסרחה עד שנכנס הפסח הוא דצריך לבער שחל עליה איסור כשנכנס הפסח אבל אם נסרחה קודם פסח א " צ לבער אפילו אם נתחמצה קודם שנסרחה ואצ " ל אם לא נתחמצה עד שנסרחה דלמה ישתנה דין מלוגמא מעריבת העבדנים דתוך ג' ימים לשעת הביעור הוא דחייב לבער אע " פ שבפסח בעצמו נפסד ונבאש אבל קודם ג' ימים א " צ לבער אע " פ שנתחמצה קודם וכן הפת שעיפשה ונפסל מלאכול לכלב חמץ היה תחלה ואח " כ נפסל וכ " כ ה' המגיד ובעל מגדול עוז והר " ן ז " ל ולכך אני אומר שהרא " ש שהביא הירושלמי אינו חולק עם הרמב " ם והרי " ף שלא הביאו כי אם התוספתא לבדה מפני שלרוב פשיטות דין זה לא הוצרכו לבארו בפירוש גם הרא " ש שהביא הירושלמי קיצר במקצת מפני שנסמך על המבין :
Orach Chayim.442.15.1 כתב רב האי גאון כיון שמלוגמא כו' עד במי קמח בפסח הכל מלשון הרא " ש בפרק אלו עוברין ומ " ש רב האי דאתי במכ " ש ממלוגמא היינו משום דמלוגמא אית ביה תערובת חמץ הרבה אבל טריאק " ה אין בו כי אם כל שהו ולהכי אע " פ דלא תני לה בתוספתא בהדי קילור וכו' אפ " ה אין צריך לבערו משום דאיכא למימר דהא דלא תני לה משום דאתיא במכ " ש ממלוגמא :
Orach Chayim.442.16.1 ומ " ש וכ " כ הרמב " ם דבר שנתערב וכו' יש לדקדק דה " ל להביא מה שכתב הרמב " ם בפי' לענין ביעור וז " ל וכן הקילו' והרטייה והאספלנית והטריאק " ה שנתן לתוכן חמץ מותר לקיימן בפסח כו' אבל מ " ש דבר שנתערב וכו' לא כתבו אלא להורות שאסור באכילה בפסח אפשר דמאחר שנתבאר בדבריו אלה שאין בו חמץ אלא כל שהוא ואם כן הוא נלמד במכ " ש ממלוגמא וממנו נלמד הסכמה להדין ולהטעם שכתב רבינו האיי לכך הביא בבא זו :
Orach Chayim.442.17.1 ומ " ש וכתב עוד בגדים וכו' כבר כתבתי בסעיף ח' דלא הביא רבינו דבריו אלה אלא להורות דין בגדים לבד ושטעמא מפני שאין החמץ ניכר בעין ודלא כהראב " ד שפתב שהטעם הוא מפני שהחמץ הוא נפסל מן הכלב ומ " ש רבינו וכ " כ ראב " ן על כרים והכסתות כו' זה אינו מלשון הרא " ש אלא ז " ל וזקני אב " ן כתב ספק בידי על הכרים והכסתות שטחין אותם במי סובין אם צריך לבער ונראה דא " צ לבער וכו' וסובר רבינו דלפי שתחלת דברי הראב " ן היו ספק בידי וכו' לכך לא כתב הרא " ש בלשון וכן כתב אבל מאחר שמסקנת הראב " ן דא " צ לבער השמיט רבינו תחלת דבריו שכתב ספק בידי וכתב מסקנתו לבד ולכך קאמר נמי וכן כתב שהרי השוה מדותיהם לענין הדין דא " צ לבער . אכן נראה בעיני דלגבי כרים וכסתות אע " פ שהיה החמץ ניכר בעין א " צ לבער משום דנפסל מלאכול לכלב וכמבואר בדברי הרמב " ן ומשום הכי לא כתב הרא " ש בלשון וכן כתב אף למסקנתו דהראב " ן מאחר שלפי הטעם ישתנה גם הדין ודו " ק :
Orach Chayim.442.18.1 וכתב עוד וכו' כ " כ גם הרא " ש והמרדכי ור " י בשם ראב " ן וטעמו לומר דאע " פ דמן הדין א " צ לגרר בנגיעת כל שהוא אע " פ שאינו מאוס לפחות כשאין בין הכל כזית דבטל הוא לגבי הכותל והכסא כמו שיתבאר בסמוך אעפ " כ יש סמך מהירושלמי אבל ראייה גמורה ליכא דהתם בטח ביתו בצק כעין שטוחין בטיט קאמר דכזית במקום אחד חייב לבער אפילו במקום העשוי לחזק כדלקמן למקצת גאונים אבל לא בנגיעה מועטת :
Orach Chayim.442.19.1 ומ " ש ההוא בכופה מאוס פי' שנמאס על ידי שטחה פניה בטיט כדמסיק בפרק אלו עוברין טח אין לא טח לא וכ " כ במרדכי ובאגודה להדיא :
Orach Chayim.442.20.1 ומ " ש ואם הוא בסדק כו' זה לא נמצא בספרים על שם ראב " ן ונראה שדברי רבינו הם שהוסיף על המנהג שנהגו לגרר למד כן מדקאמר ההוא בקופה מאום שפירושו שטח פניה בטיט דאלמא דאפילו בכזית במקום אחד אם טח פניה בטיט א " צ לגרר וכ " ש בנגיעה מועטת :
Orach Chayim.442.21.1 חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו או ששרפו באש ונחרך שאינו ראוי לכלב כו' האי קודם זמן איסור שכתב רבינו קאי נמי אאו ששרפו דבתריה דהתם נמי לאחר זמן איסורו לא פקע איסוריה מיניה עד דשריף ליה לגמרי וכ " כ הר " ן ופשוט הוא והאי עד שאינו ראוי לכלב דכתב קאי נמי אתרוייהו אנתעפשה ואנשרפה וכדכתבו התוספות והרא " ש והר " ן גם אין חילוק בין שאור לחמץ ודלא כהראב " ד בהשגותיו פ " א מה' חמץ וכבר השיב עליו ה' המגיד ע " ש :
Orach Chayim.442.22.1 ומ " ש או שייחדו לישיבה פי' כגון פת עצמו או כופת שאור שיש בו חמץ דלא מאיס אא " כ טחו בטיט וא " ת אפילו לא יחדו לישיבה נמי בטלו אם טח בטיט כמו שכתב לעיל בבצק שבסדק וי " ל דאה " נ ולא נקט יחדו לישיבה אלא משום דאי לא טחו בטיט אפילו ייחדו לישיבה חייב לבער אבל רש " י כתב וז " ל טח פניה של כופת שאור ליחדה לישיבה נראה כוונתו שהטיחה אינה אלא כמו מעשה בידים לתקנה לישיבה אבל טיחה לבד לא מהני ואין כן דעת הפוסקים שכתבו בעריבות לטוח עליהן טיט ושפיר דמי דאלמא משום דמאיס הוא נתבטל ממילא :
Orach Chayim.442.23.1 ומ " ש וי " א שמותר אפילו באכילה כו' כתב הרא " ש דטעמם משום דס " ל דעפרא בעלמא הוא והוא ז " ל השיג עליהם וכתב ולא מסתברא דאע " פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מ " מ כיון דאיהו קאכיל ליה אסור וכו' וקשיא לי דמנ " מ באכילה דידיה וכי אילו אכל עפר ליחייב בתמיה ובפ' שבועות תניין אמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור דעפר לאו בר אכילה הוא ולא אמרינן כיון דאיהו אכיל ליה אחשביה אכילה והתם הוא דלכתחלה לא משום דקאמר לא אוכל סתם אבל הכא דרחמנא אמר לא תאכל חמץ דוקא מאי דהוי לחם חמץ בלשון תורה והאי עפרא בעלמא הוא ואפשר לומר דפת שעיפשה או נחרך או ייחדו לישיבה וטחו בטיט אע " פ דבעיניה לא אכלי ליה אינשי מ " מ ע " י תערובת דברים אחרים הוא נאכל בטוב כמו אלמר " י שעושין מפת שרוף וכיוצא ודומה לנשבע שלא יאכל ואוכל חרצן דמשמע התם בסוגיא דכיון דע " י תערובת אכלי ליה אינשי אע " פ שהוא אכלו בלא תערובת לדידיה חשביה אכילה ואסור ואינו דומה לעפר ממש שאינו נאכל אפילו על ידי תערובת אדם וה " נ דכוותה כנ " ל ליישב דעת הרא " ש שאנו נוהגים כמותו :
Orach Chayim.442.24.1 בצק שבסדקי עריבה וכו' כבר הציע לפנינו הב " י הסוגיא עם פירש " י ופירוש ר " י והכלל לפירש " י בעריבה שלימה שאין בה נקב קיימינן ואפ " ה בשולי העריבה שמועיל שם הבצק לחזקה שלא יבא שם נקב בסדקה למנוע קבלת המים בטל לגבה טפי ואפילו הוא כזית אבל בדפנותיה שאין שם קבלת מים וא " צ כל כך חיזוק כי אם קצת מפני העיסה שלשין ומשפשפין שם כזית חייב לבער אבל בשפתה העליונה דא " צ שם חיזוק כלל אפילו פחות מכזית חייב לבער משום דלא בטל לגבי העריבה מאחר שאין צורך אליו ודרך ליטלו ממנו . אבל לפי' ר " י מקום העשוי לחזק היינו דוקא במקום שהעריב' רעועה וצריכ' חיזוק הבצק ואפ " ה במקום לישה כזית חייב לבער אפילו עשוי לחזק וכן פחות מכזית אם אינו עשוי לחזק והיינו טעמא דיש להחמיר לשם שמא ידבק מאותה עיסה לעיסה אחרת על ידי לישה או שתבלע מן הטעם ונהנה מחמץ שעבר עליו הפסח אבל בעלמא פחות מכזית א " צ לבער דבטל ממילא ודלא כפירוש רש " י דפחות מכזית חייב לבער . גם לדעת הרי " ף והרמב " ם צריך לומר דפחות מכזית חייב לבער בעלמא וקשה לשיטתם דקאמר בגמרא אבל בית זימנין דמיכנש וכו' והוא מ " ש רבינו בסמוך לפי שמתחברין כשמכבדין הבית דמשמע דאי לאו הכי פחות מכזית אינו חייב לבער אבל לא קשה אף לפי' ר " י מהא דקאמר בגמרא אמר שמואל שני חצאי זיתים וחוט של בצק ביניהם רואין וכו' דמשמע דבעריבה בכל ענין אם הוא פחות מכזית אינו חייב לבער וכן נראה מדברי רבינו שכתב בסמוך בסתם רואין וכו' דהא ודאי איכא למימר דלפי' ר " י מיירי התם בשהבצק במקום לישה ומחזק הסדק שלשם . גם ה' המגיד כתב לדעת הרמב " ם דכתב בסתם ההיא דשני חצאי זיתים כו' דפירושה בעריבה במקום העשוי לחזק או לסתום בו נקב שאל " כ אפילו חצי זית בלבד חייב לבער וכ " כ הרמב " ן בספר המלחמות לדעת הרי " ף וא " כ גם לפי' רש " י איכא לשנויי דמיירי התם בשהבצק בדפנותיה . וכן פירש " י להדיא בגמרא אבל מההיא דזימנין דמיכנש וכו' קשה לפירש " י והרי " ף והרמב " ם כבר תירץ הרמב " ן לשם דמיירי בשהבצק בסדקי קרקעו של בית דכמקום העשוי לחזק דמי שאינו מקפיד עליו ועשוי לדרוס שם ברגלי אדם וכן רש " י בעצמו צריך לפרש כו עכ " ל ואל זה כיון גם הרב המגיד שכתב ובבית אפילו מדובק בגומות חייב לבער עכ " ל והר " א ממיץ בספר יראים סימן ק " ה פסק ג " כ כשיטת הרי " ף והרמב " ם וחילק בע " א דההיא דב' חצאי זיתים בעריבה דרואין וכו' מיירי שמצאן במקום מטונף מעט שדרך העולם שלא ליטלן אבל במקום אחר אפילו פחות מכזית חייב לבער כדאסיקנא לעיל בסמוך ולדידיה נמי מיושב ההיא דקאמר זימנין דמיכנש וכו' דמיירי נמי דמצאן במקום מטונף הלכך אי לאו הכי דזימנין דמיכנש לא היה חייב לבערו ודע דבסמ " ק סימן צ " ח בהג " ה דר " י מפרי " ש משמע דלרש " י שיטה אחרת בזה והיינו דס " ל דהא דקאמר שלא במקום לישה בשפתה העליונה אפילו פחות מכזית חייב לבער מיירי דאיכא בה פלגי זיתים טובא אלא שאינם במקום אחד והכלי מצרפו אפילו בלא חיבור חוט והא דבעינן חיבור חוט היינו דוקא בדפנותיה כדלעיל אבל בבית אע " פ דדמי לשלא במקום לישה בשפתה העליונה אפילו הכי אי לאו דזימנין דמיכנש אין צריך לבערו דאין הבית מצרף כמו כלי ועל פי שיטה זו כתב הר " י מפרי " ש כי אי אפשר לנקרן כו' והכלי מצרפו כמו שהעתיק רבינו בסמוך דאילו לפירוש ר " י אשיפתא דאגנא אי ליכא כזית במקום אחד א " צ לבער ואע " ג דאינו עשוי לחזק ואע " ג דאיכא בצק בכמה מקומות וכי מיצרפי לכולהו איכא כזית מכל מקום כיון דליכא כזית במקום אחד לא אמרינן דהכלי מצרפו ע " ש בסמ " ק . וממילא לפי זה אף לדעת רש " י פחות מכזית בעלמא אין צריך לבער כמו שהוא לפירוש ר " י ודלא כשיטת הרי " ף והרמב " ם דלדידהו צריך לפרש כמו שפירש הרמב " ן והרב המגיד או כדברי הרא " ש :
Orach Chayim.442.25.1 ולשון רבינו שאמר ואדוני אבי ז " ל כתב כו' נראה בעיני דהכי קאמר דלפסק רב אלפס או ר " ח ולפי' רש " י ור " י איכא לפחות חד גוונא דאין צריך לבער אבל א " א הרא " ש כתב לא הארכתי כו' דנמצא לדידיה בכל גוונא חייב לבער משום אל תטוש תורת אמך וכו' כיון שנהגו כן מקדם . ומפני שמלשין הרא " ש יראה דמפרש דבעריבה שלשין בה בפסח קאמר ולהכי כתב ואפילו אם נדבק בכותלי הבית שאם לא כן מאי רבותא דכותלי הבית טפי מעריבה שאין לשין בה בפסח לענין ביעור הכל שוה על כן כתב ואבי העזרי כתב וכל זה מיירי בעריבה שאין לשין בה כו' ומפני שבדברי ראבי " ה מבואר דהעריבה שלשין בה ניתרת בהגעלה והוא ע " פ שיטת ר " י דסובר דאין הכלי מצרפו אם אין כזית במקום אחד כמו שנתבאר מדברי הסמ " ק על כן כתב והר " י מפרי " ש כתב כו' שנראה ממנו שהוא תופס עיקר לענין מעשה כשיטת רש " י דהכלי מצרפו דלדידיה מאחר דאפי' להשהותן אין להם תקנה בגרירה אלא צריך לטוחן בטיט א " כ כ " ש שאין להתיר להשתמש בתוכן בפסח ע " י הגעלה . ויש לדקדק דכאן משמע שרבינו תופס עיקר כר " י מפרי " ש מדהביא דבריו בסוף למסקנא ולקמן בסימן תנ " א פסק בסתם דהעריבה שלשין בה כל השנה צריכה הגעלה דאלמא דניתרת בהגעלה . וי " ל דלקמן כתב כל דיני הגעלה ע " פ מסקנת התלמוד ועיקר פירושא אבל כאן הביא נמי דברי ר " י מפרי " ש שלא להקל כנגד דבריו משום חומרא דחמץ אף שהוא שלא מן הדין ותדע דאף ר " י מפרי " ש לאו דינא קאמר דהיאך כתב כי אי אפשר לנקרן וכו' הלא עינינו רואות שנקיות הן מכל וכל ע " י רחיצה וגרירה אלא בעל כרחך כוונתו בדרך שכתב בעל הסמ " ק גופיה במצוה רכ " ב וז " ל ובעריבות ותיבות שלשין בהן חמץ אפי' ניקרו אותן בטוב לגמרי אין נותנין לתוכן המצות חמות וצריך לתת מפה או סדין להפסיק ביניהן ובין העריבה ונכון לטוחן בטיט או ליתנן לעכו " ם משום דרוב פעמים אי אפשר לנקרם שלא ישאר כזית בין הכל עכ " ל אלמא חומרא קאמר דאפילו טורח עצמו לנקרן בטוב לגמרי מ " מ יש לאסור משום גזירה שמא לא ינקרם היטב כמו שרגילים ברוב פעמים בשאר ימות השנה שאפילו מגררן ורוחצן אי אפשר לנקרן שלא ישאר כזית בין הכל ומשום הכי אסרינן לגמרי לנקר אפילו לשם ביעור דרגילין לנקר היטב וכל זה אינו אלא חומרא שלא מן הדין וכך אנו נוהגין להחמיר כמותו :
Orach Chayim.443.1.1 חמץ משש שעות ולמעלה ביום י " ד אסור מן התורה וכו' נראה מדברי רבינו דמסקנת הרא " ש כהרמב " ם דלוקין עליו ד " ת לענין דבעי ביעור גמור כדינו דהיינו בשריפה שאילו לא היה אסור אלא דרבנן כדברי ב " ה היה ביעורו בכל דבר וכן ראיתי למהר " ש לוריא שכתב וז " ל ולפי זה מצה כפולה בע " פ נהי דלא אסרינן כל המצה אלא אותו מקום שנכפל מכל מקום אסור בהנאה ובעי שריפה עכ " ל :
Orach Chayim.443.2.1 ומ " ש וכדי להתרחק כו' דין זה כתוב בסימן תל " א וחזר וכתבו כאן כדי ליתן טעם על מה שמותר בהנאה בשעה ה' אע " פ שאסור באכילה ואמר דכיון דטעם איסור האכילה בשעה ה' אינו אלא כדי להתרחק מן העבירה כלומר להרחקה יתירה שלא יטעה ביום המעונן דביום שאינו מעונן לא טעי בין חמישית לשביעית דבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב הלכך לא ראו לאסור כי אם באכילה לבד אבל בשעה ששית דאפילו בלא יום מעונן עבידי דמטעי בין ששית לשביעית לפיכך עשו ששית כמו שביעית לגמרי ואסרו אותה בהנאה כעין של תורה :
Orach Chayim.443.3.1 ומ " ש ומיהו כל שעה חמישית מותר בהנאה ויכול למוכרו לעכו " ם וכו' משנה ריש פרק כל שעה ומוכרו לעכו " ם ומותר בהנאתו ובגמ' פריך פשיטא פי' דהא אמרת מאכיל ומוכרו והיינו הנאה ומשני לא צריכא שחרכו קודם זמנו כו' ורבינו שינה בלשונו ואמר תחלה ומותר בהנאה ואח " כ ויכול למוכרו ופירושו מותר בהנאה לפי אותה שעה לבד ולא עוד אלא אפילו יכול למכרו לעכו " ם הרבה ביחד וכו' והוא ברייתא לשם :
Orach Chayim.443.4.1 ומ " ש ואפילו כותח ברייתא לשם ב " ש אומרים לא ימכור אדם חמצו לעכו " ם אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח ובה " א כ " ש שמותר לאכול מותר למכור ר " י בן בתירא אומר כותח וכל מיני כותח אסור למכור קודם הפסח ופירש " י דר " י בן בתירא ס " ל כב " ש ונראה שזהו טעמו של הרי " ף והרא " ש והרמב " ם ספ " ג שהשמיטו ברייתא זו משום דלדידן דקי " ל כב " ה הכל מותר וכסתם מתניתין כל שעה שמותר לאכול מאכיל כו' ואחריהם נמשך רבינו אלא שביאר יותר ואמר להדיא ואפי' כותח . אכן התוספות כתבו וז " ל אור " י בשם ר " ת דר " י אתי כב " ה ואסר בכותח משום דשם בעליו עליו ויודעים שהוא כותח של פלוני ויסברו שמכרו בפסח ע " י עכו " ם א " כ יסברו שבפסח מכרו ישראל לעכו " ם ולכך אוסר ר " י למכור כותח לעכו " ם עכ " ל וכן פסק בספר האגודה בסתם הלכך יראה לי דאין להקל נגד ר " י ור " ת דמימיהם אנו שותין ועוד שהאגודה גדול האחרונים הביא דבריהם בסתם ועוד שדבריהם נראין יותר דאי כפירש " י דר " י בן בתירא כב " ש מאי אתא לאשמועינן הלא הכל נכלל בדברי ב " ש ומה לי חמץ בעיניה או תערובת חמץ ועוד למה פרט כותח בדוקא לימא סתם תערובת חמץ ועוד דהכי הל " ל אף כותח וכו' כיון דמוסיף הוא על דברי ב " ש הלכך יראה עיקר כדבריהם דאסו' אפי' לב " ה ולאו דוקא כותח אלא כל מילי דשם בעליו עליו כמו ביין שרף במדינ' רוסי " א שנקרא שם בעליו עליו יין שרף של פלוני שאסור ג " כ למכרו שלשים יום קודם אם יודע בודאי שלא יכלה קודם פסח אלא שכבר נהגו להקל ואין שומעין להחמיר והמחמיר תע " ב :
Orach Chayim.443.5.1 ומ " ש ומתחלת שעה ששית ומעלה אסרוהו גם בהנאה ואם קידש בו אשה אינה מקודשת מימרא דרב גידל בפ " ק ובפרק כל שעה ומשמע מפשט לשון רבינו שר " ל אם קידש אשה בחמץ גמור מתחלת שעה ששית דהיינו חמץ דאורייתא ושעות דרבנן וזהו ע " פ פירוש ר " ת בההיא דרב גידל שהסכים אליהם הרא " ש בפרק כל שעה ופרק האיש מקדש ודלא כדמשמע מפי' רש " י בההיא דרב גידל דאפילו בחמץ דרבנן ושעות דרבנן אינה מקודשת וכן פסק להדיא באבן העזר סוף סימן כ " ח אבל הבית יוסף כתב שדברי רבינו בכאן הם כדעת רש " י והרמב " ם היפך מ " ש באבן העזר ולא דק ולענין הלכה כבר כתבתי באבן העזר לשם שלענין מעשה אין להקל לפוטרה בלא גט אפילו בחמץ דאורייתא ושעות דאורייתא וזה על פי סברא אחת מסברת התוספות וכאן אין מקומו להאריך בזה :
Orach Chayim.443.6.1 ומ " ש והלכך ישראל שהיה בידו חמץ כו' פרק קמא דפסחים אמרינן שכך הורה רבי ליוחנן חקוקה והפוסקים השמיטוהו וצ " ע למה :
Orach Chayim.443.7.1 ומ " ש ואם לא מכרו צריך לבערו בזמן איסורו ואפילו אם אינו חייב באחריותו זה אינו מפורש לשם וגם קשה למה צריך לבערו : ומ " ש מהא דתניא בפ " ק בעכו " ם שהפקיד חמצו אצל ישראל דאינו חייב לבערו אם לא קיבל עליו אחריות כדלעיל בסימן ת " מ ועוד נתבאר לעיל בסימן תמ " א דדוקא המלוה על המשכון אמרינן דישראל מישראל קונה וצריך לבערו אבל פקדון בעלמא לא . ונראה בעיני דהא דכתב רבינו דצריך לבערו לא משום שיהא שום איסור על הנפקד אם לא ביערו דהא ודאי ליתא אלא כדי להציל למפקיד שלא יעבור עליו דאע " פ דאפשר שנזהר מזה למוכרו לעכו " ם בקנין גמור בענין שלא יעבור עליו מכל מקום אין ספק מוציא מידי ודאי ושמא לא נזכר עליו או לא נזדמן לידו שימכרנו בענין שלא יהא עובר עליו הלכך צריך הנפקד לבערו ולמד רבינו דין זה מדחזינן ליוחנן חקוקה שהטריחו רבי למכרו בשוק בשעה חמישית כדי שלא יעבור עליו המפקיד אם כן ה " ה דצריך לטרוח לבערו אם לא מכרו וק " ל :
Orach Chayim.443.8.1 מעשה וקנתה שפחה ירקות וכו' וקשה מה ראייה מההיא דתניא בפ " ק דחולין חמץ של עוברי עבירה כו' שאני התם דחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא דרבנן כר " ש דקי " ל כמותו הלכך לא אחמור רבנן בחליפין דידיה אבל חמץ משש שעות ולמעלה דאסור ד " ת כר " י דקי " ל כמותו הלכך אע " פ שאינו תופס דמיו דאורייתא מדרבנן מיהא אסור ואע " פ דאף באיסורי הנאה דאורייתא אמרינן בסוף האיש מקדש דאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת כבר פי' רש " י בע " ז בפ' ר' ישמעאל דדוקא לאשה שרי לאיתהנויי שאינן דמי ערלה לגבי דידה ואע " פ שגם הוא נהנה במה שמתקדשת לו בו גבי קידושי אשה לא החמירו כ " כ עיין בדברי הרא " ש ס " פ האיש מקדש האריך בזה וכה " ג כתבו התוס' בפ " ק דחולין דלדידיה אסור מדרבנן מיהא דאל " כ מצינו דמים לחמץ בפסח שאם רצה מוכרו לעכו " ם וגם בההיא דחמצן של עוברי עבירה פירש " י להדיא דדוקא לאחריני שרי אבל לא לעצמן של עוברי עבירה ודלא כדעת הרמב " ם שהביא הר " ן ז " ל בריש פ " ק דחולין וא " כ למה התיר ר " ת הירקות אפי' לעצמו ונראה דמאחר שהשפחה קנתה הירקות בלי ידיעתו של בעל החמץ כלאחריני דמי וכי היכי דבחמץ של עוברי עבירה מותר אפילו מדרבנן לאחריני דליכא למימר לגבייהו דא " כ מצינו דמים לחמץ בפסח א " כ ה " ה בחמץ בסוף שש אע " פ שהוא דאורייתא אין לאסור כלל מדרבנן דהכא ג " כ ליכא למימר דא " כ מצינו דמים לחמץ בפסח שהרי הוא עצמו לא מכרו וגם השפחה עשתה כן בלי ידיעתו נ " ל ולהכי נמי הביא ר " ת ראיה מההיא ברייתא דחמץ של עוברי עבירה דאיתא בפ " ק דחולין דאילו לענין שאין איסור חמץ תופס דמיו לא ה " ל להביא ראייה מכאן אלא מסוף פרק האיש מקדש משנה וגמרא דלשם מבואר עיקר דין זה בפירוש דכל איסורים שבתורה אינן תופסים דמיהם חוץ מע " ז והקדש ושביעית אלא ודאי דלהכי הביא ראיה מכאן כדי לאורויי דאפילו איסור דרבנן ליכא דדמי לאחריני כדפי' :
Orach Chayim.444.1.1 ארבעה עשר שחל להיות בשבת וכו' פלוגתא דתנאי בפ " ק ופרק אלו עוברין הביאם ב " י וגם הביא דברי הרי " ף ומה שכתב הר " ן לפרש דבריו והקשה ב " י על פי' הר " ן דלא פסק הרי " ף דמבערין הכל מלפני השבת אלא בתרומה בלחוד אבל בחולין ס " ל דמבערין בזמנן כיון שיש להן אוכלין מרובין דאין דרכו של הרי " ף לפסוק הלכה בדבר שאינו מצוי בזמן הזה וזו ודאי קושיא היא ונראה לע " ד דודאי אין ספק דהרי " ף ס " ל דחולין בזמנן כמו שפי' הר " ן ומה שאמר הרי " ף דהלכה כר " א איש ברתותא אע " ג דלא דיבר איש ברתותא כי אם בתרומה עיקר הפסק אינו אלא דחולין בזמנן דכיון דלא הזכיר איש ברתותא בדבריו אלא תרומה דמשיירין ב' סעודות ולא כלל דין חולין ותרומה ביחד ולומר דמבערין את הכל מלפני השבת ומשיירין ב' סעודות אלמא דוקא קאמר תרומה אבל חולין בזמנן כר " א בר צדוק ולא צריך לפרש כפי' הר " ן דעיקר פסק הרי " ף הוא בתרומה וכך נראה ממ " ש הרמב " ן בספר המלחמות גם הרב המגיד כתב בפי' שכך העמידו דברי ההלכות אלא דהב " י הקשה עוד דאם כן הרא " ש שכתב כלשון הרי " ף נמי סובר כן דחולין בזמנן ולא ה " ל לרבינו לכתוב סתם דעת הרמב " ם ולהשמיט דעת הרא " ש עכ " ל . ולע " ד נראה ליישב דסבירא ליה לרבינו דמאי דנפסק הלכה חולין בזמנן ר " ל דבזמנן נמי שפיר דמי ולא כמ " ד דמבערין מלפני השבת דוקא דאע " ג דאין בפירור וזרות לרוח אב מלאכה מכל מקום טורח בשבת שלא לצורך כיון דאפשר לבערו מלפני השבת דלפי זה ראוי לנהוג לכתחלה לבער את הכל מלפני השבת וע " י שיור אבל אם עבר ושכח או נאנס מבערין בזמנן ומשום הכי כתב רבי' בסתם ארבעה עשר שחל להיות בשבת בודקין ליל י " ג ומבערים הכל מלפני השבת וכו' מדלא אמר חייבים לבער הכל מלפני השבת אלמא דאינו חיוב מעיקר ההלכה אלא ר " ל כך הוא הסדר הנכון על פי המנהג ולכן אמר אחר זה וכן הנהיג רש " י וכו' דמנהג זה נהגו בו על פי רש " י ז " ל אע " פ שעיקר ההלכה דחולין בזמנן ובמקצת ספרי רבינו כתוב וכן הורה רש " י וט " ס הוא וצריך להגיה וכן הנהיג רש " י וכו' אבל מה שפירש בית יוסף והסכים דעת הרי " ף לדעת הרמב " ם וכן נראה מלשון ה " ר ירוחם ח " א אינו נכון לע " ד כמו שהקשה ב " י עצמו דה " ל להרי " ף לפסוק הלכה כחכמים ומה שהשיב ע " ז אינו יישוב כלל אלא כדפרישית עיקר :
Orach Chayim.444.2.1 ומה שאמר דסעודה ג' זמנה אחר המנחה וכו' כך פירש רש " י בפ " ק וכך היא דעת רוב פוסקים כדלעיל בסימן רצ " א אבל הר " א ממיץ בספר יראים כתב ב' סעודות ב' שביעות יחלק לג' סעודות ואין מכאן ראיה שסעודה ג' שאכלה קודם ד' שעות לא יצא עכ " ל נראה דס " ל דאע " ג דבפרק כל כתבי משמע דסעודה ג' במנחה היא היינו לכתחלה היכא דאפשר אבל בע " פ דלא אפשר ליכא ראיה דלא יצא בדיעבד קודם מנחה וכ " כ המרדכי פ " ק והג " מ פ " ג דחמץ על שם הרא " מ גם הרוקח בסימן רס " ז כתב שכך א " ל הרא " ם משמע דכך הורה לו למעשה :
Orach Chayim.444.3.1 ומ " ש וטוב לעשותה בפירות כ " כ בהגהות סמ " ק סימן נ " ח :
Orach Chayim.444.4.1 ומ " ש ולא לאכול מצ' כדי שיאכל מצה לתיאבון נראה דסבירא ליה אפי' קודם מנחה בשחרית דאינו בכלל כבועל ארוסתו אלא מאיסור חמץ ואילך כרוב גאונים דלא כהרמב " ן לקמן בסימן תע " א גם לא כתוספתא הביאה הרוקח דאופה לו מצה לאכול ב' סעודות אפילו הכי אין לאכול מצה כל היום כדי שיאכל בלילה לתיאבון וסמך לזה מירושלמי דרבי לא אכל בערב פסח כדי שיאכל בלילה לתיאבון א " כ לפחות כל אדם לא יאכל מצה בערב פסח כדי שיאכל מצה בלילה לתיאבון ויראה דגם זה אינו מעיקר הלכה דקי " ל דאין איסור במצה קודם איסור חמץ אלא שרש " י הנהיג כן ע " פ הסמך מהירושלמי כדפרישית : כתב במרדכי דמביאין מים ללוש בליל י " ג ולא בערב שבת שמא יקדים קודם הערב שמש או יאחר ויחלל שבת ועיין במה שכתבתי בסוף סימן תנ " ה בשם הרוקח :
Orach Chayim.444.5.1 תשובה להרא " ש וכו' נראה דוקא בכהאי גוונא שאין שם אלא לחלוחית חמץ ופירורין שאין בהם כזית ונדרסים ברגלי אדם אבל בדאיכא בהם כזית וכל שכן יותר צריך ליתנו לכלבים וכן כתב בהגהות סמ " ק אלא שלא יתן לעכו " ם על מנת שיוציאנו ואם היה חמץ הרבה העכו " ם יוציאנו בודאי ואסור ליתנו לו ולפרר ולזרות לרוח איכא משום טורח בשבת כעובדא דחול וגם שמא הרוח ישאנו לר " ה וכן נראה ממ " ש ה " ה פ " ג בדין המוצא חמץ ביום טוב וכ " כ הרוקח בפירוש נותנו לכלבים ולתרנגולים ולא יזרה לרוח בשבת מיהו בעל המאור כתב אמאי דאמרו חכמים בזמנן דש " ד לפרר ולזרות לרוח או להטיל לים בשבת ואין בזה אב מלאכה ובלבד שלא יעבירנו ברשות הרבים עכ " ל והכי משמע מדתניא אמר ר " א בר צדוק פעם אחת שבת אבא ביבנה וחל י " ד להיות בשבת ובא זונן ממונה של בית ר " ג ואמר הגיע זמן לבער את החמץ והלכתי אחר אבא ובערנו את החמץ ואין זה אלא בדרכים שכתב בעל המאור לפרר וכו' וכן עיקר : ומ " ש הרמב " ם לכוף עליו כלי עד מוצאי יום טוב הראשון איכא להקשות דלא אשכחן הכי אלא במוצא חמץ ביום טוב דמוקצה הוא אבל זה שאינו מוקצה כל שעה חמישית מוטב לפררו וכו' אכן לקמן בסימן תמ " ו התבאר דלרמב " ם ניחא דכל שעה חמישית אית ביה משום מוקצה גם התיישב עובדא דזונן לדעת הרמב " ם ע " ש והמנהג ליתנו לכלבים אם אפשר ושלא לפרר וכו' :
Orach Chayim.444.6.1 ההולך וכו' או לאכול סעודה ראשונה של אירוסין או של סבלונות בבית חמיו בפ' אלו עוברין תניא סעודת אירוסין רשות דברי ר " י ר' יוסי אומר מצוה אמר רב חסדא מחלוקת בסעודה שנייה אבל בסעודה ראשונה דברי הכל מצוה תניא אמר ר " י אני לא שמעתי אלא סעודת אירוסין אבל לא סבלונות א " ל ר' יוסי אני שמעתי סעודת אירוסין וסבלונות ופי' רש " י סעודה שנייה כך הוא דרך החתנים לאחר סעודת אירוסין חוזר ומשגר סבלונות לארוסתו וסועד שם עכ " ל ונראה שפי' כן משום דאין לפרש סעודה שנייה בלא סבלונות דאם כן אמאי ס " ל לר' יוסי דשנייה מצוה ולא שלישית וד' וה' אי הני לאו מצוה שנייה נמי לאו מצוה דמ " ש ותו לשון ר' יהודה אני לא שמעתי וכו' ומה שהשיב ר " י אני שמעתי וכו' משמע שהוא ויכוח על מה שנחלקו בסעודה שנייה דר " י אומר אני לא שמעתי שתהא מצוה אלא סעודת אירוסין לבד אלמא דסעודה שנייה שעל הסבלונות אינה מצוה דאם לא כן היו רבותינו משמיעין אותו דשל סבלונות שהיא השנייה ג " כ מצוה והשיב רבי יוסי אני שמעתי סעודת אירוסין וסבלונות ולכן גם השנייה שהיא של סבלונות נמי מצוה והשתא למאי דקי " ל ר " י ורבי יוסי הלכה כר' יוסי של סבלונות שהיא שנייה נמי מצוה וכן פסק הרא " ש וה " ר ירוחם וזו היא דעת רבינו שאמר סעודה ראשונה של אירוסין כלומר אע " פ שאין שם סבלונות או של סבלונות אע " פ שהיא סעודה שנייה ותרווייהו בבית חמיו זו וזו מצוה כרבי יוסי וכן נראה דעת הפוסקים שלא הזכירו סעודה ראשונה ושנייה אלא אירוסין וסבלונות והוא לפי דשל סבלונות היא השנייה אבל הב " י הבין מדברי רבינו דשנייה אינה של סבלונות דלא כפירוש רש " י ושגגה יצאה מלפני השליט :
Orach Chayim.444.7.1 היה הולך לעשות עירוב וכו' ירושלמי הביאו הרא " ש בפרק אלו עוברין דכדי לילך ללמוד קרי ליה רשות לגבי שחיטת פסחו ומילת בנו וסעודת אירוסין דהמעשה גדול מן התלמוד וכן קרי ליה רשות לגבי ביעור חמץ בסמוך מהאי טעמא דהמעשה גדול אבל ללמוד כשאין כאן מעשה ודאי חשיב דבר מצוה לערב בשבילו דלא גרע מהולך לבית האבל או לבית המשתה דחשיב ליה דבר מצוה בפרק כיצד משתתפין לעניין ע " ת אבל רש " י כתב וז " ל ולשבות שביתת הרשות שהיה הולך להחשיך על התחום לקנות שם שביתה כדי שיהא לו משם ולהלן אלפים אמה לילך מחר לדבר הרשות לשם יחזור מיד אבל לקנות שביתת מצוה כאן שילך למחר חוץ לתחום לבית האבל או לבית המשתה היינו כהולך לשחוט פסחו עד כאן לשונו והתוספות והרא " ש הקשו על פירושו דאם כן תיקשי לרב יוסף דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה ולכן פירשו דאף לדבר מצוה חשיב ליה דבר הרשות וכדאיתא בירושלמי הביאו ב " י ולעניית דעתי נראה ליישב פירוש רש " י דבמערב בפת נאמרו הדברים אבל במערב ברגליו אפילו לדבר הרשות יכול לערב לכתחלה וכן כתב ה " ר יונתן בריש פרק כיצד משתתפין וכן כתב בית יוסף בשם הרשב " א לעיל בסימן תט " ו . מיהו על דברי רבינו קשה כיון דלא כתב לחלק כלל בהלכות עירובין בזה בין מערב בפת למערב ברגליו וכמו שלא חילק הרא " ש אם כן למה כתב בעירוב לצורך דבר הרשות דחוזר וכו' הלא אין מערבין כלל לדבר הרשות ויש לומר דעת רבינו כמו שכתב הרמב " ם דבדיעבד אם עירב לדבר הרשות הוי עירוב וזה שהחזיק בדרך כדי לערב לדבר הרשות חשוב דיעבד אלא דיחזור כדי לבער חמץ אבל לדעת בה " ג לא איצטריך לאשמועינן אלא בהולך לערב כדי ללמוד ורבינו בסימן תט " ו לא הכריע כדברי מי ולכן כתב כאן שני החלוקות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל אין ליישב פירוש רש " י ולומר דבדיעבד דוקא הוי עירוב בדבר הרשות וכהרמב " ם והחזיק בדרך כדיעבד דמי דהלא בריש פרק כיצד משתתפין פירש רש " י להדיא דלרב יוסף דאין מערבין אלא לדבר מצוה אף בדיעבד לא הוי עירוב וכמו שכתב הבית יוסף לעיל סימן תט " ו :
Orach Chayim.444.8.1 היתה לו עיסה וכו' נראה דלפי דמשנת ההולך לשחוט את פסחו היא סמוכה למשנת י " ד שחל להיות בשבת בפרק אלו עוברין כתבם רבינו גם כן סמוכין ולפי שבהולך לשחוט את פסחו תנן ונזכר שיש לו חמץ בבית ובהיה לו עיסה דתניא בפרק קמא היה יושב בבית הכנסת ונזכר שיש לו חמץ בביתו וכו' כתבם ג " כ רבינו סמוכין יחד כיון דזה וזה מיירי בנזכר והב " י כתב בע " א ע " ש :
Orach Chayim.445.1.1 רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה משנה ר " פ כל שעה ופליגי חכמים ואמרי אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים פי' ודאי שריפה עדיף אלא דאף במפרר הוי ביעור וכ " כ הרמב " ם שורפו או פורר וזורה לרוח ורבינו קיצר בזה . ומ " ש גם יפרר כשיזרוק לים שם פליגי בה רבה ורב יוסף ואסיק דלרבה לשאר נהרות בעי פירור ולים המלח לא בעי פירור לפי שאין ספינה עוברת בו וליכא למיחש שמא תפגע בו ספינה ותטלנו ולרב יוסף אין חילוק בין שאר נהרות לים המלח אלא בין חטים לדנהמא דחטים של חמץ לא נימוקים מאליהם דקשים הם וצריך פירור פירוש לפזרם שלא יתנם בשק ויזרקם אלא יפזרם ע " פ המים אבל פת נימוק מאליו וא " כ קשה אם דעת רבינו לפסוק כרבה ה " ל לחלק ולפרש דלים המלח לא בעי פירור ואם דעתו לפסוק כרב יוסף ה " ל לחלק ולפרש דפת לא בעי פירור ונלפע " ד דרבינו מסתפק בהלכה זו לכן פסק בסתם להחמיר דמשמע דבים המלח נמי בעי פירור וכן בפת נמי בעי פירור וכ " כ בעל המאור כיון דלא איפסקא הילכתא כחד מינייהו נקטינן הכא והכא לחומרא וכ " כ ה " ר אפרים ז " ל עכ " ל ואף הרמב " ן לא נחלק עליו וכן נראה דעת הרי " ף שכתב המשנה כצורתה אלמא דס " ל כחכמים דאף מפרר וכו' ומדלא הביא פלוגתא דרבה ורב יוסף ולפסוק כחד מינייהו אלמא דנקטינן כחומרת שניהם והא דנמצא במקצת ספרי הרי " ף ופרשינן מפרר וזורה לרוח או מפרר ומטיל לים הגהה היא ועיין בי " ד סימן קמ " ו ומ " ש בזה בס " ד . אבל ב " י כתב דרבינו פוסק כרבה שכן פסק הרא " ש והא דלא כתב דלים המלח לא בעי פירור היינו משום דסתם מבער חמץ הוא במקום שמצויים בני אדם וכיון שכן אפילו ים המלח יש לו דין שאר נהרות עכ " ל ואיכא לתמוה טובא על פירושו זה דתלמודא קאמר לרבה דכיון דאין ספינה עוברת בו ליכא למיחש לשמא תפגע בו ספינה ותטלנו וה " ה כמבוער ורבינו בא לפרש מסברתו היפך התלמוד בלי רמז ראיה כלל והעיקר כדפי' דרבינו נמשך בפסק זה אחר דעת בעל המאור ורבינו אפרים דנקטינן הכא והכא לחומרא :
Orach Chayim.445.2.1 וכששורפו בשעת איסורו לכ " ע אסור ליהנות בו פי' דאף לרבי יהודה לאו אמרינן הואיל ומצותו בשריפה בהדי דקא שריף ליתהני מיניה והוא בגמרא ריש פרק כל שעה . ואיכא להקשות דמשמע דאפילו בשעה ששית דאסור בהנאה מדרבנן נמי אסור ליהנות בו כששורפו אפילו לר " י ואם כן למה כתב רבינו וכששורפו בשעת איסורו דמשמע דוקא מתחלת שבע וי " מ וכ " כ מהרש " ל דרבינו תופס עיקר כרבינו תם דאין צריך לשורפו אלא מתחלת שבע וכמו שכתב בסימן שאחר זה ולכן נקט הכא בשעת איסורו שכך הדין מעיקר ההלכה ואה " נ דבשעה ששית גם כן כיון דאסור בהנאה מדרבנן אסור ליהנות בו כששורפו אבל לפע " ד אין צורך לפרש כן דודאי דגם לשעה ששית קורא שעת איסורו כיון שאסור בהנאה מדרבנן ומ " ש לכך טוב וכו' הכי קאמר דכיון דלרש " י צריך לשורפו . בשעה ששית ולרבינו תם צריך לשורפו בשעה שביעית אם כן כדי לצאת ידי שניהם טוב הוא לעשות לו מדורה לעולם ואז צריך לשורפו בפני עצמו כדי שלא ליהנות בו אף בשורפו בשעה ששית כיון דהוא שעת איסורו בהנאה מדרבנן ולפי זה ודאי בשורפו בשעה חמישית אין צריך למדורה בפני עצמו כיון שאינו שעת איסורו בהנאה ודלא כמו שכתב ב " י דאף בשעה חמישית קאמר רבינו לעשות לו מדורה בפני עצמו דליתא מיהו העולם נוהגים לעולם אפי' בשעה חמישית לעשות לו מדורה בפני עצמו בחצר ולא בבית כדי שלא יבא ליהנות ממנו גם כששורפו בשעה ששית גם נוהגים כרבי יהודא דוקא בשריפה וגם נוהגים להחמיר כחכמים דאפרן אסור דנקטינן הכא והכא לחומרא וכן כתב מהרש " ל :
Orach Chayim.446.1.1 המוצא חמץ וכו' בפרק קמא אמר רב יהודה אמר רב המוצא חמץ בביתו בי " ט כופה עליו את הכלי ופירש רש " י דהא לא חזי לטלטולי ואפוקי כלומר ומשום הכי נקט ביום טוב דאילו בחול המועד יוציאנו מיד וכתב עוד רש " י ומיהו בבל יראה לא עבר דהא בטליה בלביה מאתמול כלומר דאם לא בטליה אפילו ביום טוב יוציאנו וישליכנו לנהר דאיסור דאורייתא דוחה לאיסור מוקצה שאינה אלא מדרבנן מיהו לשרוף ביום טוב אסור לרש " י דהבערה שלא לצורך היא דאזיל לטעמיה דמתחלת שבע השבתתו בכל דבר וכך מפורש בפרש " י פרק כ " ש אהא דתניא אין לשין את העיסה ביין שמן ודבש ואם לש ר " ג אומר תשרף מיד דכתב רש " י ובמועד קאמר ולא בי " ט דהבערה שלא לצורך היא עכ " ל דאלמא דאפילו בדאיכא איסור דאורייתא דבל יראה דהא עיסה זו שנילושה בי " ט לא היתה בכלל הביטול אפ " ה אין לשורפה דכיון דמתחלת שבע השבתתו בכל דבר לרש " י א " כ אסור לשרפו דהבערה שלא לצורך היא ונראה דהי " א ס " ל דתלמודא דקאמר צריך לכפות עליו את הכלי ולא יטלטלנו אפילו בלא ביטל לא יוציאנו וישליכנו לנהר לרבי יהודה כיון דאינו יכול לבערו בשריפה כדינו ס " ל כר " ת דמתחלת ז' ואילך דינו בשרפה ואפ " ה לא ישרפנו בי " ט אפי' בלא ביטול משום דלא הותרה הבערה בי " ט אלא לצורך אוכל נפש ולא אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אלא א " כ בדאית ביה צורך היום אלא שאינו לצורך אוכל נפש אבל שריפת חמץ ביום טוב דלית ביה צורך היום כלל אסור וגם אין להוציאו ולהשליכו לנהר דכיון דאין מקיים בביעורו מצוה דאורייתא כי אם מצוה דרבנן לא עדיף מצוה דרבנן זו לדחות איסור מוקצה שהיא ג " כ מדרבנן :
Orach Chayim.446.2.1 ומ " ש ה " ר יחיאל דבלא ביטלו כיון שהוא איסור דאוריית' שרי לשרפו כדינו ביום טוב דאמרינן מתוך כו' פירוש בביטלו לא אמרינן מתוך כיון שאין מצוה בשריפתו ד " ת ואף על פי דבהלכות יום טוב מבואר דאף במצוה דרבנן שרינן במתוך אפילו הכי הכא דאיכא נמי איסור מוקצה דאמרינן מאי אולמיה הך מצוה דרבנן לשורפו בביטלו מאיסור טלטול מוקצה מדרבנן ולדחות זה מפני זה ועוד דשב ואל תעשה עדיף וכך היא דעת ריב " א בהג " מ וכ " כ הסמ " ג והסמ " ק ומטעם מתוך וכו' למאי דפסקו כר' יהודא ולהר " ן דפסק כחכמים נמי שרי לבערו ביום טוב כדינו בלא ביטלו וכמ " ש לעיל לדעת פירש " י . ומ " ש הר " ן אהיכא דביטלו וביום טוב לא מצו למישרפיה לאו דוקא למישרפיה דהוא הדין לפרר ולזרות לרוח נמי לא מצי משום איסור מוקצה : לשון הרמב " ם בפ " ג י " ד שחל להיות בשבת אחר ארבע שעות כופה עליו כלי וכו' ור " ל דמתחלת חמישית דאסור באכילה חל עליו איסור מוקצה דכיון שמקצה דעתו שלא לאכלו ה " ל כעצי' ואבנים שאסורים בטלטול אבל רבינו כתב אחר חמש שעות סבירא ליה דבשעה ה' דמותר בהנאה ליתנו לאחרים אינו אסור בטלטול אלא בדוקא בתחלת שעה ששית דאסור בהנאה ה " ל מוקצה וכן נראה עיקר ואפשר דברמב " ם איכא ט " ס וצריך להגיה אחר ה' שעות . עוד כתב הרמב " ם דבמוצא חמץ ביום טוב ולא ביטל דכופה עליו כלי ואף על גב דפוסק כחכמים ויכול לפררו ביום טוב דאינו אב מלאכה מכל מקום איכא משום טורח ביום טוב כמ " ש לעיל בסימן תמ " ד סוף סעיף ב' והא דאיתא בפרק אלו עוברין בעובדא דזונין דהיו מבערין חמץ בי " ד שחל להיות בשבת מפרש הרמב " ם דהיינו ליתנו לאחרים או להשליכו לנהר שלם אבל לפררו ולזרות לרוח אסור בשבת וי " ט אלא כופה עליו כלי אם אי אפשר ליתנו לאחרים וכו' : פסק קמח שירדו עליו גשמים ביום טוב ונתחמץ צריך לשורפו לרבי יהודא ביומו מיד אפילו ביום טוב ראשון כיון שלא היה חמץ זה בכלל הביטול ולחכמים משליכו בנהר וכן נוהגין העולם ותבשיל שנמצא בו חטה בשבת או ביום טוב ישהנו עד חש " מ ואינו מבערו אפילו ביום טוב שני וחטה שנמצא בתבשיל בשביעי של פסח אפילו לר' יהודה ישליכנו לנהר ועל ידי פירור מאי דאפשר דאם ישהנו עד שיכנס יום האחרון הרי הוא מותר ונמצא שהאיסור חוזר להיתרו וכן כשנמצא חטה ביום האחרון ישהנו עד הלילה ומותר אפילו באכילה אבל במוצא חמץ בי " ט אין לחלק בין ראשון לאחרון דאם לא בוטל ישרפנו מיד ואם ביטל כמו שנוהגים האידנא שהכל מבטלין יכפה עליו כלי אפילו מצאו ביום אחרון ולמוצאי יום טוב ישרפנו כיון דהחמץ בעיניה ובתשובה הארכתי לבאר כל זה עכ " ה :
Orach Chayim.447.1.1 חמץ בפסח וכו' עיין במ " ש הרא " ש והר " ן בפרק כ " ש ובפרק בתרא דע " ז ובתשובת הרשב " א סימן ל' וסימן נ " ג . כתב בסמ " ג דשומן מהותך אין להתיר אא " כ יודע שנזהר ממנו ויודע בודאי שהמחבת לא היתה בת יומא בעת שהתכו בו השומן אבל אם הותך בסתם אף על פי שאומר עתה ברי לי שלא היתה המחבת בת יומא מכל מקום אסור בפסח דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש עביד ולאו אדעתיה עכ " ל . וב " י תמה דלמה לא התירו מטעם דסתם כלים אינן ב " י ותו דמ " ש מבשר מלוח שהתירו כל שנמלח קודם הפסח אעפ " י שנמלח בסתם כלים שהם בלועים מחמץ עכ " ל מיהו בסה " ת סימן נ " ה מבואר דאיסורו משום דאין יום שלא יעשה חמץ במחבת ונעשה הבליעה ב " י דוגמת דאמר בפרק דם חטאת דכל יום נעשה גיעול לחבירו ועוד דבכל יום מדיחין בה הקערות שמלאין חמץ וכו' אלמא דאוסרו לפי שהמחבת מן הסתם היא בחזקת שהיא בת יומא וכן כתב הר " ן בפרק אין מעמידין דבדבר שתשמישו תדיר חיישינן לב " י וגם הרמב " ן סבירא ליה הכי ואף על גב שהר " ן ז " ל חלק על זה לשם מכל מקום סה " ת ס " ל כאינך רבוותא ותו אפשר דהר " ן לא חלק אלא אסכין דאינו ודאי שמשתמשין בו חמין בכל יום משא " כ במחבת דאין יום וכו' ומש " ה בבשר מליח סמכינן על סתם כלים אינן ב " י כיון דאינו ודאי שהשתמשו בו בחמין בכל יום כמו במחבת מיהו מדברי הרא " ש בתשובה נראה שאוסר בשר מליח שהרי כתב דבדגים מלוחים שאינן שרוין במים באשכנז נוהגים איסור ובצרפת נוהגים היתר אבל השרוין במים אסורין דכיון דחמץ בפסח במשהו אין לזלזל באיסורו וכ " כ רבינו בסמוך בשמו והטעם דאוסר השרויין במים קודם הפסח בעריבות העכו " ם נראה דס " ל דאע " ג דסתם כלים אינן ב " י מ " מ אין להתיר לכתחלה נ " ט לפגם בפסח וא " כ ה " ה בשר מליח ואע " ג דבפת של עכו " ם ה " ל דיעבד כיון שהתחיל הנאתו אפ " ה בחמץ דאיסורו במשהו אסור אפי' התחיל הנאתו מיהו קשה דאין לאסור נ " ט לפגם לכתחלה אלא באיסור גמור אבל בחמץ דהבשר והדגים המלוחים קודם פסח הטעם לפגם היתר היה ה " ל נ " ט בר נ " ט לפגם ולהיתירא מקמי שיגיע לכלל איסור דפשיטא דשרי לכתחלה ולכן יראה עיקר לדעת הרא " ש דבאיסור חמץ במשהו לא אמרינן סתם כלים אינן ב " י בין בכלים של ישראל בין בשל עכו " ם דהלכה כהרמב " ם אף בשאר איסורין סתם כלים של עכו " ם ב " י הן אעפ " י שהרא " ש חלוק עליו בזה כמ " ש בי " ד בסימן קכ " ב באיסור חמץ דחמיר מודה וזה שאמר דאין לזלזל באיסורו כלומר שאין לומר סתם כלים אינן ב " י להתיר לכתחלה באיסור חמץ כמו שמזלזלין בזה בשאר איסורין ולפ " ז בידוע שהכלי אינה ב " י מותר אפילו להרא " ש וזהו טעמו של העיטור דמסיק והמחמיר תע " ב דמן הסתם חיישינן שהכלי היה ב " י וכן נוהגים וכ " כ מהרש " ל קבלנו מאבותינו שלא לשרות בשר מלוח עכ " ל מיהו יש נוהגים היתר וכמ " ש לקמן בסי' תנ " א ס " י . ובבשר יבש וגבינה יבשה נראה להתיר אפילו נמלחו בכלי ב " י וגם היה כבוש בו מע " ל דהו " ל כמבושל משום דכשנתייבש בטל הטעם והלך לו וכמ " ש סה " ת והסמ " ק והמרדכי להתיר אפילו חמץ גמור בבצק שנדבק בין הנסרים כשנתייבש ומשם הביא מהרא " י בש " ד ראיה ליבישות הכחל שהוא בל' יום ולא ס " ל לחלק בין בצק שנותן טעם מחדש לכחל שכבר קיבל טעם החלב וא " כ כ " ש הוא להביא ראיה מהך דבצק לחמץ עצמו שנתייבש דהטעם בטל והלך לו לאחר ל' יום וז " ש הרא " ש גבינה לחה אינה מותרת אלא לפי שאין עושין הגבינה בכלי חמץ בחמין אלמא דגבינה יבישה מותרת אפילו עשאוה בחמין מיהו עכשיו נוהגים לאסור אפילו גבינה יבישה דשמא נתערב פירורי חמץ בתוך הגבינה ואינו ניכר אבל בשר יבש ודגים יבשים דאין לחוש אלא לפירורי לחם שנדבק על פניו כשמדיחו יפה יפה סגי ונוהגים לשרותו בנהר או בכלים שהוכשרון לפסח במים צוננין אבל לא בכלי חמץ לכתחלה ולמאי שכתבתי ניחא דהרי " ץ גיאת לא כתב לאסור אלא חלב וגבינה דבדידהו איכא לחוש לחמץ משהו ואינו ניכר ודלא כהרא " ש דמתיר בגבינה ולפ " ז בשומן מהותך אפילו יודע בודאי בשעת התכה דהמחבת אינה ב " י אסור שמא נתערב משהו בתוך השומן ואינו ניכר והכי נקטינן דלא כסה " ת דמיקל בהא :
Orach Chayim.447.2.1 גבינה לחה בפסח וכו' פי' שנעשית קודם הפסח ולאכלה בפסח אבל לא כפי' ב " י דמיירי שנעשית בפסח דא " כ מנ " ל לרבינו שהרא " ש חלוק ארי " ץ גיאת הלא אפשר דהרא " ש מודה לאסור בנעשית קודם פסח ולא שמרה מחמוץ דלא התיר הרא " ש אלא היכא דנעשית בפסת עצמו בכלי חמץ בצונן דכיון דבפסח ודאי שמרה מפירורי חמץ שלא יתערבו בתוך הגבינה ועוד שאין שום חמץ ברשותו ואין לחוש אלא לפליטת חמץ הבלוע בכלי וכיון שאינה נעשית בחמין מותרת אלא בע " כ דהרא " ש מיירי נמי בנעשית קודם פסח וכן הך דדגים מלוחים איירי בשרויים קודם פסח בעריבת חמץ וכ " כ בפי' בספר צדה לדרך ובתשובה הארכתי :
Orach Chayim.447.3.1 וזיתים שכבשן וכו' משמע דמיירי בחתכן קודם כבישתן ואפ " ה לא אמרינן דלא נאסר כי אם אחד או ב' שבלעו חמץ והם בטלים ברוב האחרים ? שנכבשו אח " כ באותו סכין והטעם דחוששין שמא לא פלט הסכין כל טעמו בראשון ושני אלא כולם בלעו מן הסכין כל אחד מקצת טעם חמץ ולא היה בו ס' וכולם נאסרים ודלא כא " ו הארוך כלל ל " ח שכתב דדברי רבינו הם בזיתים שנתתכו לאחר שנכבשו דהא מדמי אותם לצנון ובצל דמיירי בהו בעל התרומות ומהר " ם כשחתכן בלא נכבשו ודומיא דהכי זיתים ואיכא להקשות ממ " ש שבולי הלקט בלימונ " ש הנחתכים בסכין של עכו " ם דלא נאסרו אלא שנים הראשונים והם בטלים ברוב וכו' ומביאו ב " י בי " ד סי' צ " ו וכן פסק בהגהת ש " ע לשם וכאן אוסר כל הזיתים ואפשר דבחמץ דאיסורו במשהו מחמרינן טפי מבשאר איסורים א " נ אין חריפות הלימונ " ש לכך כצנון ובצל להפליט הבלוע בסכין אלא אית בהו קצת חריפות לבלוע שמנונית שעל הסכין שנתקנת בשנים הראשונים והן בטלות ברוב וכו' וכה " ג כתב בא " ו הארוך כלל ל " ח ועוד נ " ל עיקר דאף בלימונ " ש יש לאסור כולם לדעת רבינו כמו בזיתים מיהו העולם נוהגים היתר במי לימונ " ש וכן פסק ב " י בש " ע בי " ד סימן צ " ו ואין למחות בידם כי שיש להם על מי לסמוך :
Orach Chayim.447.4.1 חמץ שנתערב א' בשנים במצה וכו' כאן לא הביא רבינו דעת הרי " ף שאוסר הכל אפילו בהנאה לפי שנסמך על מ " ש בי " ד סימן ק " ט באריכות וכאן לא חשש אלא לכתוב מסקנת הרא " ש שהוא העיקר לדעתו מיהו אנן נקטינן כהרי " ף לאסור הכל בהנאה כמ " ש א " ו הארוך כלל כ " ג וכ " כ המרדכי פרק כ " ש ושכך היא מסקנת הרשב " א וכ " כ הר " ן פי' בתרא דע " ז ושזו היא דעת הרמב " ם בפי " ו מהמ " א וכך פסק מהרש " ל ועיין בתשובת הרשב " א סי' ל " ו וסי' נ " ג ונראה דכל זה מיירי בפרוסות אבל ככר שלם הראוי להתכבד אפי' באלף לא בטל דלא גרע איסור חמץ משאר איסורים וה " א שלהי ע " ז ורבינו קיצר בזה לפי שהוא דבר פשוט ועוד דנסמך על מ " ש בי " ד כי לשם האריך בדיני תערובות אבל בב " י נמצא כתוב דלדידן דלא קי " ל כר " ע לא שני לן בין ככרות של בע " ה לפרוסות ואין ספק דט " ס הוא או שגגה היא . כתב בי " ד סי' קכ " ב כלי של איסור שנתערב בכשרים ואינו ניכר בטל ברוב אלא שיש להסיר כלי אחד כמ " ש בי " ד סוף סימן ק " ב ונראה כן הדין בכלי חמץ שנתערב מיהו כיון שיש לו מתירין לאחר פסח אין לו ביטול אע " ג די " א דחמץ לא נקרא דשיל " מ כיון שחוזר לאיסורו לשנה הבאה כמ " ש בי " ד ריש סי' ק " ד מ " מ כיון די " א דחמץ נמי ה " ל דשיל " מ יש להחמיר נ " ל :
Orach Chayim.447.5.1 ונ " ט לפגם בפסח רשב " ם אוסר וכו' והא דבמרדכי פ' כ " ש כתב ע " ש רשב " ם דמתירו נראה דט " ס הוא וצריך להגיה רש " י במקום רשב " ם ועיין בפ' בתרא דע " ז ( דף ס " ו ) בתוס' ובאשיר " י לשם :
Orach Chayim.447.6.1 ומ " ש ורש " י מתיר נראה דהיינו ממה שכתב בפ' כ " ש בהא דקאמר רב קדרות בפסח ישברו ע " ש ובמ " ש הר " ן שם ומ " ש כי ר " ת ור " י היו מורין להתיר הוא תמוה כי בתשובת הרשב " א סי' תצ " ט כתב שדעתו כדעת ר " י הזקן דאסור ולקמן בסי' תנ " ב כתב ע " ש ראבי " ה דלאחר איסורו אין פגימתו מותרת דנ " ט לפגם אסור והכי נקטינן ואפילו אינו אלא משהו וה " ה ריח חמץ נמי אסור כמ " ש בת " ה סימן קכ " ח : כתב מהרי " ו בדרשותיו אין להניח שום דברים על התנורים בבית החורף דרגילים להשים עליו פשטיד " א ושאר חמץ כל ימות השנה והוי ככ " ח שאין יוצא מידי דופיו לעולם וכן אסר מהר " י ז " ל שלא להניח שום דבר בהכחלי " ן תוך ימי הפסח מה " ט עכ " ל והכי נקטינן מיהו צ " ע אם יש לאסור בדיעבד כשהמאכל בקדרה והניחו על התנור כשהיה חם דקי " ל דאין האיסור מפעפע מדופן לדופן . ותו דבתנורים שלנו דעל התנור אינו אלא טיח טיט דאם יחזור ויטיח טיט חדש בעובי אצבע או פחות בודאי שאין החמץ מפעפע מדופן לדופן דרך עובי הטיט . מיהו למקצת תנורים דלאחר שסתמו התנור למעלה בטיח טיט מעמידין כחלי " ן מכל צד מסביב וחוזרין ועושין כסוי למעלה מאותן כחלי " ן שמסביב ונעשה כתנור קטן לשום שם התבשילין כשתנור מתחמם אם הניח לשם קדרה עם המאכל בפסח פשיטא דאסור אפילו דיעבד דה " ל כאילו הניח הקדירה בתוך התנור חם של כחלי " ן דאסור ודאי אפילו בהנאה הא לאו הכי אין לאוסרו דיעבד כי אם באכילה כיון דליכא דררא דחמץ אפילו משהו בודאי וכן קבלתי ממורי מהר " ר הירש שור ז " ל :
Orach Chayim.447.7.1 ולאחר הפסח וכו' לראש הסימן קאי שכתב תחלה דין תערובת חמץ בפסח עצמו ודין תערובתו קודם פסח ועכשיו כותב דין תערובתו לאחר הפסח ופסק כרבא בפרק כל שעה :
Orach Chayim.447.8.1 ומ " ש אלא כללא דמילתא וכו' ע " ל סי' תמ " ב מאין למד רבינו דיכול לערבו לכתחלה ולהשהותו והטעם דכל שנתבטל בס' חשבינן ליה כאילו לא היה שם חמץ כלל ודוקא להשהותו אבל לאוכלו בפסח אסור דכיון די " א דבפסח חוזר החמץ וניעור ואוסר במשהו אע " ג שאין כך הלכה מ " מ לכתחלה אסור לערבו בס' קודם פסח ולאכלו בפסח : ומ " ש בנתערב אחר הפסח בשוגג בטל בששים נראה דסבירא ליה דלא חמיר הך איסורא דרבנן משאר איסורים דרבנן דבטלי בששים . כ' בהגהת מיימונית בפ " ה דחמץ וז " ל אם נתערבו חטי חמץ בחטי כשר ולא נודע עד לאחר הפסח אע " פ דקנסא קניס ר " ש הואיל ועבר עליו בבל יראה די לו בזה שיוליך הנאה לים המלח ויזהר שלא יחזור העכו " ם וימכרנו לישראל אחר כההיא ארבא דטבעה בחישת' עכ " ל ונ " ל דטעמו משום דהחמץ בעין אלא שאינו ניכר וטעם חמץ קא טעים לבסוף כשיטחנו ויאכלנו דמיירי דלית ביה ששים הלכך אסור באכילה אבל מ " מ בהנאה מותר כיון שהחטין הכשרין עומדין ג " כ בפני עצמן אלא שנתערבו ולא ניכרין ומה " ט נמי הצריך פדיון דכיון דהתערובות הוא יבש ביבש וכל אחד עומד בפני עצמו נהנה מגוף האיסור ור " ש קניס בעיניה ובזה נתיישב מה שהיה קשה להב " י למה לא התירו באכילה והוא דאפילו להרא " ש שפסק בתערובות חמץ יבש ביבש דחד בתרי בטל ומותר הכל באכילה כמו בשאר איסורין הכא מודה דבעינן ס' כמו לבסוף כשיטחנו דאז שרי כשיש ששים דקמח בקמח הוי כמו לח בלח כדלקמן בסימן תנ " ג מיהו במרדכי הארוך בפ' כ " ש כתב אחיטים שנשרו במים וז " ל ואותן חטים אחרים שהיו מונחים אצנן ואי אפשר שלא נתערב מעט מאותן שנשרו במים אפ " ה ליכא קפידא דדבר יבש חד בתרי בטיל וחמץ שנתבטל קודם פסח שרי למיכל בפסח ע " כ ותימה למה לא התירו לכתחלה אפילו את " ל דסובר דקמח בקמח נמי מיקרי יבש ביבש מ " מ יהיב טעמא בשעת אפייה וי " ל דכיון דניתר פעם אחד ביבש שוב אין חוזר לאיסורו דנעשה הכל היתר ואף ע " ג דקי " ל דאפ " ה לכתחלה אסור לבשלן ביחד מ " מ הכא דליכא ודאי חמץ לא מחמרינן כל כך נ " ל ולקמן בסימן תס " ז כתבתי בע " א ע " ש . ומ " ש ההגהות דוקא שלא נודע התערובות עד לאחר הפסח היינו משום שאילו נודע קודם אסור לגמרי דכיון שלא נתבטלו בכשרות בששים צריך הוא לבער וכיון שלא ביערו עבר עליו ובכלל הקנס הוא ומזה אנו למדין דוקא תערובת יבש ביבש אבל תערובת לח בלח בפחות מס' בין שנתערב קודם פסח או בפסח עצמו ולא נודע עד לאחר הפססח או אפילו בתערב לאחר הפסח בפחות מס' לא מיבעיא שאסור באכילה דהא טעם חמץ קא טעים אלא אפי' בהנאה אסור דכיון שנתערב לח בלח אין הכשר עומד בפני עצמו וכיון שאין ס' ה " ל כאילו הכל חמץ ואין מועיל לו פדיון וכן משמע מלשון רבינו שסתם וכתב דבפחות מס' אסור הכל ומשמע אפילו בהנאה ואין מועיל פדיון ואע " פ שה' המגיד בפ " ד כתב דלדעתו דוקא בחמץ שיש בו כזית בכדי אכילת פרס שעובר עליו הוא דאסור אם עבר ואשהיה עד לאחר הפסח הא לאו הכי ליכא למיקנסיה כיון שלא עבר עליו וכ " כ הר " ן בפ' כ " ש נ " ל דהיינו דוקא לפי שיטתם שסוברים דתערובות שלא בזמנו מותר אפילו בפחות מס' אבל לשיטת רבינו דבעי ס' היכא דליכא ס' חשיב ליה הכל כאילו היה חמץ בעין ואסור אפילו בהנאה ואין מועיל לו פדיון אלא שבחטי חמץ בחטי כשרין נראה דאף רבינו מודה דמועיל לו פדיון מטעם שנתבאר ומ " מ נראה דאף רבינו לא קאמר אלא היכא דאיכא כזית חמץ שאז עובר עליו אפילו הוא מעורב בכמה זיתים אם אין שם ס' וע " פ שיטת הר " מ כהן שהביא ה' המגיד לשם אבל אם אין שם אלא משהו חמץ אפילו נודע קודם ועבר ואשהיה ואין שם ס' ליכא למיקנסיה כיון שלא עבר עליו ומ " מ אסור לאכלו דכיון דאין שם ס' טעם חמץ קא טעים אלא סגי ליה בפדיון ונראה דבכה " ג שאין שם כזית כתב בהגהות ש " ע דבפחות מס' סגי ליה בהשלכת הנאת האיסור לים המלח ולא כשיש שם כזית חמץ ומשמע מלשונו דמיירי אפילו בנודע קודם ועבר ואשהיה וזה פשוט דכשיש ס' אפילו יש שם כזית חמץ שרי אפילו לשיטת הר " מ הכהן ודו " ק ולענין חמץ שנתערב בפסח עצמו קי " ל דצריך לבערו ואפילו אין שם אלא משהו ואין מועיל לו פדיון ולא כהגהת מיימונית בשם רשב " ם דמתירו בהנאה ע " י פדיון :
Orach Chayim.448.1.1 חמץ של עכו " ם וכו' וב " ה כתב שאסור באכילה וכו' תימה דבברייתא דחנות של ישראל דבסי' תמ " ט מפורש דמותר באכילה ועוד דבפ " ק דחולין קאמר דחמצן של עוברי עבירה מותר מיד מפני שהן מחליפין וכדלעיל בסוף סימן תמ " ג מיהו ברבינו ירוחם כתב דבע " ה מפרש מפני שהן מחליפין את השאור ועוד דבתוספות לשם מפורש בשם ר " ת דמיד לאו דוקא אלא בעינן כשיעור לישה אך מברייתא דחנות קשה וצ " ע :
Orach Chayim.448.2.1 ואם מכרו או נתנו לעכו " ם כו' תוספתא הביאה הרא " ש בפ' כ " ש בזה הלשון שמא אצטרך ואקחנו ממך וכ " כ הרמב " ם שמא וכו' וכן במרדכי ורבינו ירוחם אבל באגודה כתב בזה הלשון עד שאתה לוקח במאתים קח ממני במנה ואני אחזור ואקנה ממך אחר הפסח אלמא דרשאי להבטיחו שיחזור ויקנה ממנו וכדברי רבינו וכ " כ בתשובת מהר " ם שכתובה בתשובת הרשב " א סי' תת " ן גם מפורש באגודה דרשאי לומר לעכו " ם שיקנה בזול אע " פ דמשמע מדבריו שיחזור ויקנהו ממנו ביוקר ואפילו לומר לו בפי' שיחזור ויקנהו ממנו ויתן לו ריוח נמי שרי כיון דהמכירה היא עכשיו מכירה גמורה בלי הערמה אבל הרא " ש העתיק איפכא עד שאתה לוקח במנה קח במאתים כלומר שיקח חמץ הרבה בסך מאתים אע " פ שאין צריך ליקח אלא במנה אבל לא יפרש לו שיקנהו בזול ולתת לו אח " כ ריוח שזה הוי כהערמה כמו שיתבאר בסמוך וכ " כ שאר המחברים הלשון כמ " ש הרא " ש ומיהו אפשר לפרש לשון זה דה " פ עד שאתה לוקח במקום אחר בזול במנה קח ממני ביוקר במאתים שלאחר הפסח אני צריך אליו ואתן לך ריוח ואקחנו ממך . כתיב בתרומות הדשן בסימן קי " ט ראוי להורות לתת לעכו " ם מחוץ לבית כו' משמע שצריך שהחמץ עצמו יהא חוץ לבית וכ " כ במהרי " ל שלא יהא הישראל כמו נפקד בחמץ מן העכו " ם והב " י בש " ע כתב ואם מכרו או נתנו לעכו " ם שמחוץ לבית קודם הפסח וכו' ויש לטעות בלשונו שהקפידא היא שהעכו " ם יהא מחוץ לבית שאיננו ? ניכרת לישראל בביתו כי אז נראה כאילו לא יצא החמץ מרשות הישראל ואין להקפיד אם נשאר החמץ בבית הישראל אם לאו ואינו כן אלא כדפרישית ובמדינה זו שרוב משא ומתן הוא ביין שרף ואי אפשר להם למכרם לעכו " ם מחוץ לבית בפרט למחזיקים באורנד " א יש להתיר בענין זה שימכור לעכו " ם כל החמץ שבחדר וגם החדר עצמו ימכור לעכו " ם אלא כיון דקי " ל דאין העכו " ם קונה קרקע אלא בשטר עם נתינת הכסף כדאיתא פ " ק דקידושין וטריחא מילתא לכתוב שטר גם אולי יעלה על דעת העכו " ם להחזיק בחמץ שלא להחזירו כיון שהשטר בידו ואיכא הפסד מרובה צריך שיהא מתנה עם העכו " ם ושיאמר לו אני מקנה לך גם החדר בכסף זה שאתה נותן לי אע " פ שלא כתבתי לך שטר על מכירה זו דאמירה זו מהני דקני לה וכדמשמע בח " מ סוף סי' קצ " ד וכן פסק לשם בב " י ויהא נזהר שיאמר כן בתחלת המקח דאל " כ הו " ל אמירה זו פטומי מילי להרא " ש כמ " ש בח " מ סימן ר " ז ומיהו צריך למסור לעכו " ם גם המפתח דאל " כ כיון דדעת ישראל לחזור ולקנית חמץ זה אחר הפסח ה " ל כמשכיר ביתו וגמרו פיסוק הדמים בי " ג והמפתח ביד השוכר בליל י " ד דעל השוכר לבדוק לפר " י לעיל בסי' תל " ז ולא דמי למי שקנה באחד מדרכי הקנאות ונשאר המפתח ביד המוכר דבחמץ יש להחמיר ותו כיון שהמפתח ביד ישראל ויכול ליכנס לחדר וליטול החמץ משם לא סמכה דעתיה דעכו " ם דמכירה גמורה היא אלא סובר דאינה מכירה אלא להסיר מעליו איסור חמץ ועל כיוצא בזה כתב ה " ר ירוחם בשם בה " ג ובלבד שלא יערים ובתשובת הרשב " א סוף סי' ע' מבואר דהוא לשון התוספתא והיינו שלא יערים שיהא נראה שנשאר שום כח אצל הישראל בחמץ שמכר לעכו " ם אלא מכירה חתוכה ופסוקה ולפי זה כ " ש שלא יניח הישראל חותמו על החדר שלא יכנס בו העכו " ם הלוקח שא " כ אין כאן מכירה שהרי מעשיו שמניח חותמו על החדר הם מבטלין האמירה שאומר לעכו " ם הריני מוכר לך במכירה גמורה ויש לכופן ולנדותן על כך והא ודאי דאין להשכיר החדר לעכו " ם ולומר דשכירות קונה בכסף בלא שטר כיון דאין דרך לכתוב שטר על שכירות כמ " ש ב " י בח " מ בסי' קצ " ב חדא דאסור להשכיר ביתו להשים בו חמץ בפסח כמ " ש האגור ע " ש הירושלמי ועוד דמסיק בגמ' פ " ק דפסחים דשכירות לא קניא אלא צריך למכור לעכו " ם גם החדר וכדפרישי' :
Orach Chayim.448.3.1 וחמץ שנמצא וכו' וב " ה אסרו באכילה וכו' נראה דטעמו דכיון דבפרק כ " ש קאמר בדין הוא דאפי' של ישראל נמי שרי לאחר הפסח אלא דאסור משום קנסא דקניס ר " ש הואיל ועבר עליה בבל יראה וכי קניס ר " ש בעיניה וכו' וכדכתב הרי " ף א " כ דוקא בלא ביטל ואפילו שוגג או אניס סוף סוף כיון שלא ביטלו ראוי לעבור עליו אבל בביטלו דאינו ראוי לעבור עליו אינו אסור בהנאה ומיהו באכילה אסור שמא יערים אם יתירו לו גם לאכילה ומיהו קשה מדתנן לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד אלמא דאף לאחר הפסח אסור בהנאה וי " ל דמתניתין איירי בלא ביטלו וכדלעיל בסי' תל " ה א " נ מפרש כפירש " י לאחר המועד היינו לאחר שש :
Orach Chayim.448.4.1 ואוסר עוד בירושלמי וכו' פי' דוקא בפסח שהוא לאחר איסורו אבל קודם זמן איסורו יכול להשליכו במקום הפקר ע " ל בסימן תל " ג :
Orach Chayim.448.5.1 ומ " ש זאת אומרת נראה דה " פ דמדקאמר אם לכלבו היא הנייה א " כ צ " ל דכלבו של אחרים דקאמר לאו שיש להם בעלים דא " כ אכתי קשה היא הנייה דיגיע לו הנאה מאחרים שנתן מזונות לכלבם אלא דשל הפקר קרי של אחרים שיכולין לזכות בו מדין הפקר ואפ " ה אסור . ועוד נראה דהאי זאת אומרת פירושו זאת אתה צריך לקבלו וכה " ג איתא ס " פ חלון א " ר שיזבי א " ר חסדא זאת אומרת חלוקים עליו חביריו על ר' יהודה וכו' ע " ש בפי' רש " י והכא נמי אתא לאורויי דלא תימא דוקא של אחרים אסור אבל של הפקר שרי דליתא אלא האמת הוא דשל הפקר נמי אסור :
Orach Chayim.449.1.1 חנות וכו' ברייתא בפרק כל שעה חנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלים עכו " ם נכנסין לשם חמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה ואצ " ל באכילה וכו' זו היא גירסת רש " י והרוקח בסימן רס " ח ואיכא למידק דה " ל למיתני ברישא אסור בסתם ובסיפא מותר בסתם כדתני בכל דוכתא ונראה דבכל דוכתא דאיכא דררא דחמץ תני בסתם אסור ומותר דאין לנו לחלק איסור הנאה מאיסור אכילה או מותר בתרווייהו או אסור בתרווייהו אבל בחנות אינו אלא ספק ולכאורה מסתייה לאוסרו באכילה כיון דליכא דררא דחמץ בודאי על כן תני ברישא אסור בהנאה דתלינן לה בבעלים ישראל בודאי ואצ " ל באכילה כלומר דאפילו לא הוי אלא ספק הוי אסור באכילה כ " ש דדיינינן ליה בודאי ובסיפא תני מותר באכילה דתלינן ליה בבעלים עכו " ם בודאי ואצ " ל בהנאה דאפילו לא היה אלא ספק היה מותר בהנאה כ " ש דדיינינן ליה בודאי וז " ל רש " י מלאי פת ויין הנמכר בתוכה נראה דמשום דהסברא נותנת לתלות החמץ בפועלים שרגילים לאכול בחנות משא " כ הבעלים אבל אי איירי שהסחורה היא פת ויין ניחא דהסברא היא לתלות בפת של בעלים שנמכר בחנות תמיד מבפת של פועלים שאינו תמיד מיהו לר " ח דתלינן בפועלין א " צ לפרש דהמלאי הוא פת אלא סתם סחורה וקמ " ל דתלינן בפועלים אפילו הם ישראל ולא אמרינן דמסתמא כבר ביער הישראל חמץ שלו וזו שנמצא של עכו " ם הוא ולפי שרבינו כתב תחלה גירסת ר " ח על כן כתב בסתם והסחורה שנמכרת בו וכו' דמיירי בכל סחורה אבל לרש " י צריך לפרש דוקא דהסחורה היא פת ויין ולענין הלכה נראה דלא כליגי לענין דינא דאף רש " י מודה בסחורה שאינו חמץ דתלינן בפועלים ור " ח נמי מודה דכשהסחורה היא פת ויין תלינן בבעלים ואפשר דמפני זה השמיטוהו הפוסקים ונסמכו על הסברא אבל מדברי רבינו משמע דפליגי דאין מדרכו להביא המחלוקת דגירסאות היכא דל " פ לענין דינא אלא ודאי דרבינו מפרש דלר " ח בכל גוונא תלינן בפועלים מיהו לרש " י בע " כ דלא תלינן בבעלים אא " כ שהסחורה היא פת ויין כמפורש בפירושו :
Orach Chayim.450.1.1 וישראל שמקבל מעכו " ם וכו' בהגהת מיימוני כתב תחלה הוראת רש " י בישראל שלוה ככר מחבירו ואח " כ כתב וכן ישראל שיש לו חק לחם הגלחים יקחו לאחר הפסח וכו' ונ " ל מלשונו שאמר ולא דמי וכו' שדילג הסופר וכצ " ל וכן ושראל שיש לו חק לחם הגלחים יאמר אותו ישראל לעכו " ם תנו לי תבואה או קמח או מעות קודם הפסח ויתנו לו ואם לא נתנו לו קודם פסח יקחו לאחר הפסח וכו' וכ " כ בספר הרוקח תחלת סי' רס " ח וטעם דין זה דכיון שמתנה עמהם שיתנו לו קמח וכו' ה " ל כאילו מכר להם הלחם וכל שעה שמותר לאכול מותר למכור וא " כ אין העכו " ם חייבים לישראל אלא קמח או מעות ולכן אם לא נתנו לו יכול ליקח ככרות אחר הפסח כיון שלא היה חמץ של ישראל בעין בשעת איסור וז " ש וכן וכו' דאלמא דמטעם שהתיר רש " י בככר שלוה מחבירו יש להתיר ג " כ בנ " ד וע " ז אמר ולא דמי להא דאמרינן בפ " ק דע " ז לא יאמר לעכו " ם טול אתה בשבת כו' וה " נ ליתסר כשא " ל בתחלה טול אתה חמץ בפסח ואני אטול קמח או מעות דהתם טעמא דדמי לשכר שבת כמו שפירש " י לשם א " נ משום דה " ל שלוחו של ישראל כמו שפי' בספר התרומה ושאר מחברים אבל הכא עיקר איסורו אינו אלא משום קנס דעבר עליה בבל יראה דמן הדין חמץ שעבר עליו הפסח שרי אפילו בישראל והכא ליכא למיקנסיה דמאי ה " ל למיעבד ותו דהתם נמי אם התנו כו' יראה מדבריו שאינו מפרש ההיא דואם התנו וכו' דמעיקרא כשנשתתפו התנו כן כפירוש שאר כל המפרשים אלא פירושו שהתנו כן וקיבלו על עצמן שכך יקום לאפוקי באומר טול אתה של שבת וכו' דלא הוה אלא דברים בעלמא לא תנאי גמור בקיום והבטחה ומפרש ג " כ ואם באו לחשבון אסור דאהתנו דסמיך ליה קאי ומש " ה קאמר דהכא דהתנה עם העכו " ם בתנאי גמור שיתנו לו קמח או מעות מותר ואפילו באו לחשבון דהא טעמא דאם באו לחשבון דאסור בשבת אינו אלא משום דגלי דעתיה דשלוחו הוה ובחמץ כיון דאין איסורו אלא משום קנס כה " ג ליכא למיקנסיה שהרי לא פשע שלום במה שלא נתן העכו " ם קמח או מעות כמו שהתנה עמו ומש " ה כתב רבינו ע " ש ראבי " ה שיאמר לו קודם הפסח שיתן לו בשבוע של פסח קמח וכו' דמן הסתם ה " ל כאילו זכה הישראל בפסח בחמץ שהוא בעין ביד עכו " ם בשעת איסור בשכר מעותיו ואפילו יתן לו העכו " ם חמץ שנתחמץ אחר הפסח אסור משום קנס כמו שאר חמץ שעבר עליו הפסח דאפילו מחליפין אסור לדידיה משום דא " כ מצינו דמים לחמץ בפסח כדלעיל בסי' תמ " ג וה " נ כיון דלא התנה עם העכו " ם קודם הפסח בכלל הקנס הוא ולא התירו ראבי " ה והב " י במ " כ הבין מדברי ההגהות אליבא דראבי " ה שאפילו מן הסתם מקבל מהן חמץ לאחר הפסח ואינו נראה לע " ד ודוק היטב . וצ " ע על שיטת ראבי " ה דמפרש ההיא דואם באו לחשבון דאהתנו דסמיך ליה קאי היפך שאר כל המפרשים דא " כ מאי קאמר התם אימא סיפא אם באו לחשבון אסור הא סתמא מותר ומאי דיוקא לימא דה " ק אם באו לחשבון אסור אפילו התנו בפירוש אלא ודאי דבהתנו מותר בכל ענין וכדכתבו התוס' לשם שוב מצאתי בהר " ן לשם שכתב בשם הראב " ד שמפרש ג " כ כפי' ראבי " ה ויישב ההיא סוגיא לדעתו דלא קשה מידי ע " ש ולענין הלכה אע " פ דקי " ל כשאר כל המפרשים דבשבת בעינן דהתנו מעיקרא בשנשתתפו וכ " כ רבינו לעיל בסימן רמ " ה אבל בתר הכי לא מועיל התנו כל עיקר ומ " מ לענין פסח מועיל התנו דבתר הכי כיון שהתנור של עכו " ם ומטעם זה נמי כתב בהגהת מיימוני דלא בעי התנו כל עיקר ודלא כראבי " ה וז " ל בהג " ה אחרת וישראל לעכו " ם שיש להם תנור בשותפות אסור לישראל שיאמר לעכו " ם טול אתה חלקך בשבת ואני אטול חלקי בחול ואם מתחלה התנו כשנשתתפו מותר אבל לענין פסח מותר להתנות קודם הפסח ונוטל הימנו דמים מאותה שבוע דאין דומה לישראל ועכו " ם שיש להם שדה בשותפות כו' דהתם כל הטורח שטורחים בשדה לאמצע ונראה כטורח בשביל ישראל אבל כאן שנוטל הדמים מתחלה מותר . אבל ב " ח שחייב לישראל חק ככרות מותר לקבלם אחר הפסח חילוף שבוע של פסח כיון שהתנור של עכו " ם עד כאן לשונו הנה שהתיר אפילו בלא התנו כל עיקר וכ " כ באגודה בסתם להתיר הלכך יראה דלכתחלה יש לחוש לסברת ראבי " ה אבל בדיעבד יש להתיר מן הסתם כדכתב בהגה " ה אחרת שהרי לשאר כל המפרשים לא מעלה ולא מוריד התנו דבתר הכי ומ " מ בתנור של שותפות כתב דמועיל התנו דבתר הכי ונוטל הדמים מתחלה דהאי התנו לאו דוקא הוא אלא כלומר שימכור לעכו " ם קודם פסח ונוטל דמים מיד דכל שעה שמותר לאכול מותר למכור ועיקר הטעם משום דנוטל הדמים מתחלה ודו " ק :
Orach Chayim.450.2.1 ומ " ש הב " י אתנור של שותפות דבסמוך דמדברי הגהות בדין ישראל שקנה חק של עכו " ם יראה דלא בעינן שצריך ליטול הדמים מתחילה לא נהירא דהתם שאני שהתנור של עכו " ם אלא שאפ " ה פסק ראבי " ה דבעינן שיתנה עם העכו " ם דאל " כ ה " ל בכלל חמץ שעבר עליו הפסח ואם מתנה שרי אפילו לא נטלו עד לאחר הפסח אבל בתנור של שותפות ליכא מאן דפליג דבעינן שיטול הדמים מתחלה מטעם שיתבאר בסמוך בתשובת הר " ש משנ " ץ והדברים ק " ו דכיון דאפילו כשהתנור . של עכו " ם מחמיר ראבי " ה דבעינן שיתנו קודם הפסח דלא כההג " ה אחרת דמיקל בזה כ " ש בתנור של שותפות דמחמיר בהג " ה אחרת דמודה בה ראבי " ה וק " ל גם המרדכי כתב בפרק קמא דע " ז בשם ר " מ דהא דמתנה כן קודם הפסח ומותר מיירי בכה " ג דווקא דנוטל הדמים מתחלה וכן היא דעת רש " י בתשובתו שהעתיק רבינו בסמוך :
Orach Chayim.450.3.1 ומ " ש והרב רבינו שמשון בר אברהם כתב וכו' כלומר מדבריו מבואר דאסור אפילו נוטל הדמים מתחלה מאותה שבוע משום דמשתכר באיסורי הנאה ואינו דומה למאי דתנן כל שעה שמותר לאכול מותר למכור דהתם אינו נהנה אלא מחמץ שקנאו קודם פסח אבל כאן נהנה מהחמץ שנקנה לו בפסח עצמו ה " ל משתכר באיסורי הנאה :
Orach Chayim.450.4.1 ומ " ש ומיהו אם קיבל כבר המעות מותר כו' ה " ט דחמץ אינו תופס דמיו כמו ערלה וכלאי הכרם כדתנן בס " פ האיש מקדש וכבר נתבאר לעיל בסוף סי' תמ " ג ואפ " ה אסרו לכתחילה משום קנם דה " ל משתכר באיסור הנאה לכתחילה ודקדק לכתוב אם קיבל כבר לומר דוקא קודם שנודע לב " ד שיאסרו השכר עליו דאם הב " ד אסרוהו עליו וקבלן אח " כ אסור ליהנות ממנו ומעשה דירקות שהתיר ר " ת לעיל היינו נמי מה " ט שהשפחה קנתה בלא דעת ישראל והו " ל כמו אם קיבל כבר המעות ויש לדקדק על מ " ש הרשב " א לא מיבעיא חמץ שאסור שזכה בו ישראל בשכר תנורו כו' הא קי " ל היתירא ניחא ליה דליקני איסורא לא ניחא ליה דליקני וא " כ היאך אפשר לומר שזכה בו התנור כיון דלא ניחא ליה שיזכה בו התנור בפסח וי " ל דכיון שכך היה מנהגם לקבלן בשכר התנור מן הסתם זכה בו תנורו כל זמן שלא פירש וכך למדתי מדברי ההגהות מיימוני פ " א בהעתקתם לתשובה זו ע " ש אלא שלפי טעם זה אם היה אומר בפירוש שלא יקנה לו תנורו היה מותר לקבלם לכך כתב עוד טעם אחר דמשתכר באיסור הנאה דלטעם זה בכל ענין אסור וק " ל :
Orach Chayim.450.5.1 מותר לומר לעבד בפסח וכו' עד אבל לא יאמר לו צא ואכול ואני פורע כן יראה הלכה למעשה להחמיר כדברי רבינו ובתשובותי הארכתי בזה בס " ד עיין בי " ד בסימן קל " ב סי " ג :
Orach Chayim.450.6.1 אסור להשכיר כלי לעכו " ם בפסח שיבשל בהן חמץ מפני שרוצה בקיומו כו' ולא שייך טעם זה דרוצה בקיומו במשכיר תנור לעכו " ם לאפות בו מצה ואפו בו חמץ דמאחר שהעכו " ם אפו בו חמץ שלא מדעתו לא שייך רוצה בקיומו גם הרשב " א לעיל לא אסר אלא מטעם דמשתכר באיסורי הנאה ולא משום רוצה בקיומו כיון שהעכו " ם אפו בתנור שלא מדעת הישראל ובכלי נמי אם השכירו לבשל בו מצה לא שייך רוצה בקיומו אא " כ השכירו לחמץ שאז מאחר שיודע בודאי שיאפה בו חמץ שלכך השכירו הוי רוצה בקיומו וכל זה שלא כדעת רש " י שהתיר להשכיר התנור וליטול דמים מאותו שבוע דלרש " י אין איסור לא משום משתכר באיסורי הנאה ולא משום רוצה בקיומו ומדברי רבינו נראה דמסקנתו כרבינו שמשון דמחמיר מדכתב והרב רבי שמשון כתב כו' ומה שלא כתב רבינו טעם איסור שכירות הכלי משום משתכר באיסור הנאה נראה דס " ל דמשום האי טעמא אין לאסור אלא בתנור ומשום דדמי לנהנה בדמי החמץ ממש שהרי החמץ עצמו נותנין בשכר התנור שכך היה מנהגם וא " כ מעות אלו אינן אלא דמי החמץ אבל בכלי עיקר השכר הוא המעות אלא שהחמץ גרם לו הנאה לא החמירו לאסרו לכתחילה משום משתכר באיסורי הנאה כיון דמדינא אין איסור כלל וכדתניא בתוספתא דמשכיר אדם חמורו לעכו " ם וכו' ולא אסרו משום משתכר באיסור הנאה וה " ה בכלי וא " כ צ " ל דדוקא באותו נדון דתנור אסר הרשב " א לכתחילה ולא בע " א . אלא שקשה לי למ " ש כיון דהכלי עצמו אסור בהנאה אסור להשכירו לכתחילה הלא לא נהנה אלא מהכלי עצמו ולא ממה שבלוע בתוכו ואפשר לומר דכלי שבישלו בו תחלה ונבלע בו נח יותר לבשל בו עוד שלא יבלע יותר משא " כ בכלי שלא בישלו בו כלל ומתוך כך יתנו לו שכר יותר ונמצא נהנה מהחמץ הנבלע בו ואפילו לפי זה מותר להחם חמין בכלי חמץ ולרחוץ בו שהרי אינו נהנה כל עיקר בטעם חמץ שנבלע בכלי וכן נוהגין זו היא דעת רבינו . אבל לפע " ד נראה דלדעת הרשב " א אין חילוק ואף בחמור אסור משום משתכר באיסורי הנאה וע " פ הירושלמי שהביא האגור בסי' תש " ד וכתב שכן מצא בתשובות הר " ר משה שמצא בתשובות הגאונים שאסרו וכן יראה להחמיר בכל ענין וכמסקנת האגור גם ביתו אסור להשכיר בפסח לשום בו חמץ וכל זה לכתחלה אבל אם כבר קיבל המעות מותר ליהנות מהם דאף דחמץ אסור בהנאה אפי' חמץ של עכו " ם ומשמע בכל ענין אף בדיעבד היינו דוקא בגוף החמץ או בדמי החמץ עצמו אבל כאן שאינו נהנה בגוף החמץ עצמו ואף לא בדמיו אלא שהדבר האסור גרם לו הנאה מצד אחר שרי וכ " כ הריב " ש בסימן ת' וכל זה דוקא במשכיר אבל בדרך מכירה או נתינה שרי אפילו לכתחילה ובלבד שלא יערים וכמבואר לעיל בסימן תמ " ח ופשוט הוא ואפילו במשכיר כתוב באגור דל' יום קודם פסח יכול להשכיר ביתו לשום בו חמץ ונראה דה " ה בחמור וכלי ותנור אבל בפחות מל' יום אסור לכתחילה כמו בע " פ עצמו דחל עליו חובת ביעור ודלא כמו שהתיר בקודם פסח ע " י הבלעה בפחות מל' יום ונראה דלהשאיל כליו או תנורו אסור כמו משכיר מטעם רוצה בקיומו אבל בחמור נראה דלא שייך רוצה בקיומו דאף אם ימות החמור לא יפסד החמץ ושרי להשאילו : ואותן המחזיקים באורנד " א ולוקחין מדות מלצ " ן מכל בישול שכר שמבשלין ביורות הדין משתנה כפי עסק האורנדא שאם היורות הן של המושל המשכיר והישראל מחוייב לתקן היורות כשמתקלקלין גם אם נתיישנו היורות צריך הישראל לקנות חדשים משלו ולמסרן בשלימות בתשלום זמן אורנד " א אז היורות הם ברשות ישראל ולא מיבעיא דאסור ליקח המדות עצמן דזכה בו הישראל בשכר היורות והוה ממש חמץ שעבר עליו הפסח אלא אפילו מעות אסור ליקח דדמי לנהנה בדמי החמץ ממש כיון שכך מנהגם לתת החמץ עצמו בשכר היורות כמו שנתבאר לעיל בתשובת רבי שמשון ואפילו בשלא יקח כלום היה נראה לאסור משום רוצה בקיומו אלא מאחר שאין זה בכחו למנוע מלבשל בם מאחר שנותנין לו שכרו כפי אורנד " א א " כ אנוס הוא ונמצא לפי זה שאם יש לו כח למנוע מהם הבישול אסור לכתחלה להניחם לבשל משום רוצה בקיומו וכבר נתבאר דע " י מכירה יש להתיר הכל דהיינו שימכור קודם הפסח לעכו " ם אחד כל המדות שיגיעו משבוע של פסח ויטול הדמים מיד ואז אעפ " י שהעכו " ם מכירו ויחזור ויתנם לו אחר הפסח שרי אבל אם האורנד " א בענין שאין הישראל צריך לתקן היורות כל עיקר שהם מבשלין בשלהם אלא שלוקח מדות מכל בישול א " כ הוא דומה לקונה חק הגלחי' דלעיל והדין הוא דיתנה עם העכו " ם קודם הפסח ליתן לו מעות ובדיעבד יכול לקבל מהם המדות אפילו לא התנה כמו שקבעתי ההלכה לעיל בסימן זה ואם אינו יודע מי יבשל שיתנה עמו ה " ל כדיעבד ודו " ק . ומי ששוכר רחים מהמושל הדבר ידוע שצריך לתקן הריחים וא " כ אסור ליקח מדות מלצ " ן שכר טחינת המלצ " ן ואין היתר אלא במכירה כמו שנתבאר :
Orach Chayim.451.1.1 קדירות של חרס וכו' בפרק כ " ש פלוגתא דרב ושמואל ופסקו הפוסקים כשמואל אע " ג דקי " ל הלכה כרב באיסורי מ " מ הכא דרבא דבתרא הוא ס " ל כוותיה דשמואל דהלכה כר " ש בלאחר זמנו דאינו עובר עליו הכי הילכתא :
Orach Chayim.451.2.1 ומ " ש אפילו שעושין בהן דייסא כו' היינו לומר דאעפ " י שנבלע בהן החמץ הרבה וא " כ אפילו יבשל בהם לאחר הפסח שלא במינן לא יהיה ס' נגד הבלוע וכ " ש אם יחזור ויבשל בהם דייסא ומיני קמחין דהוה מין במינו ובמשהו אפ " ה שרי להשתמש בהן לאחר הפסח בין במינו ובין שלא במינו :
Orach Chayim.451.3.1 ומ " ש וטוב לסגרן בחדר כו' וחדשים מקרוב באו להשים כלי בדיל של חמץ בבית החורף לנוי ואומרים שאין לחוש שמא ישתמש בם כיון שהם בגובה וכן כלי פסח מעמידין בגובה כל ימות השנה ואני אומר טעות גמור הוא דמאחר שכתב הרא " ש וצריך לשומרן במקום שאין הרגל מצוייה שלא יטעו להשתמש בו בפסח א " כ אין חילוק והדין נתבאר ממה שאמרו בפ " ק דפסחים חמצו של עכו " ם עושה לו מחיצה גבוה י' אלמא דצריך להצניעו בחדר מיוחד וכבר בארתי טעם דין זה למעלה בסימן ת " מ דאפילו משום היכר בעינן רשות בפני עצמו וכאן נמי כיון דאסור להשתמש בם אע " פ שאינו עובר עליו צריך להצניעו בחדר מיוחד משום היכר ואפילו שמוהו בגובה הרבה לא פלוג רבנן וראייה ברורה ממה שאמר רבא בפ " ק דשבת דאין משתמשין לאור הנר ואפילו גבוה י' קומות שאינו יכול ליגע אליו שלא חלקו חכמים וכן קבלתי מרבותי וכן בשאר כל ימות השנה אין להשים כלי עכו " ם הממושכנים בגובה לנוי מטעם שנתבאר ובלאו הכי נמי אסור משום גניבת דעתו של העכו " ם שאסור וכאן אין מקומו להאריך בזה :
Orach Chayim.451.4.1 ומ " ש אבל היסק וכו' בפ' כ " ש מותבינן ארבא דאמר קדירות בפסח ישברו מברייתא דתני בה דהיסק מועיל לתנור ומשני התם תנור של מתכת הכא בקדירה של חרס ואב " א הא והא בשל חרס זה היסקו מבפנים וזה היסקו מבחוץ וכ " ת ה " נ ליעבד ליה הסקה מבפנים חייס עליה משום דפקע . הילכך האי בוכיא היסקו מבחוץ הוא ואסור ואי מלייה גומרי שפיר דמי פי' דאי עביד ליה היסק מבפנים שפיר דמי ולפי שהבוכיא עשויה מלבנים ועפר ולא חייס עלה כמו בקדירה התירוהו וכ " כ הרא " ש והר " ן בפירוש וכ " כ ה " ה בשם המפרשים וכן נראה מלשון הרי " ף והרמב " ם וכך הם דברי רבינו :
Orach Chayim.451.5.1 ומ " ש ולא לשום כ " ח וכו' כ " כ הרמב " ם בפ " ה ונראה דהכי משמע להו מהא דאיתא בפ' כ " ש דמאני דקוניא אסירי דכיון דמדייתי אלמא דבלעי והתורה העידה על כ " ח שאינו יוצא מידי דפיו לעולם ומקשינן עלה ומ " ש לענין י " נ דדריש מרימר דשרי ומפרקינן זה תשמישו ע " י חמין וזה תשמישו ע " י צונן משמע דכל שהוא ע " י חמין אפילו שלא ע " י האור אין לו היתר ונראה דעירה לתוכן רותחין לאו דוקא עירה דה " ה כלי שני ממש נמי אין לו היתר אלא נקט חדא :
Orach Chayim.451.6.1 ואם החזירן לכבשן כו' אלא היכא דמתלבן מבחוץ ולא מבפנים או ע " י מילוי גומרי וכו' כך היא הנוסחא ברוב ספרי רבינו והוא מגומגם דהא בהיסקו מבחוץ לאו משום דחייס עלה אסור אלא משום דאין החמץ שבפנים נפלט ע " י היסק מבחוץ וצ " ל דה " ק דלא אמרינן דילמא חייס עליה שמא פקעי ולא מלבין ליה שפיר אלא היכא דאיכא למיחש שמא סמיך אהיסק מבחוץ ולא יסיקנו כל צרכו מבפנים א " נ לא חיישינן דילמא חייס אלא דוקא במילוי גומרי דעבידי דפקעי אבל כשמחזירן לכבשן ליכא למימר סמיך אהיסק מבחוץ דהלא מתלבנים מבפנים ומבחוץ גם א " א לומר דחייס עליה כי השלהבת עולה לו מכל צד ולא פקעי ועיין בלשון ראבי " ה שהביא הרא " ש משמע כדפרישית ובמקצת נוסחאות בספרי רבינו כתב דלא אמרינן דילמא חייס עליה אלא כשצריך ליתן בהם גחלים אבל כו' וזה הלשון מתוקן אבל באשיר " י ובהגהת מיימונית כתוב להדיא כפי הנוסחא הראשונה ע " ש :
Orach Chayim.451.7.1 וכתב א " א הרא " ש ז " ל דוקא כו' פירוש דבכבשן שהסיקו גדול אי פקעי לשם מחמת שהיסקו גדול א " כ ודאי פקעי מיד ולמה נותנן שם בע " כ דלא חייס עלה אבל בתנורים שלנו לא פקעי מיד עד שיקבלו חום הרבה וחיישינן שמא יוציאם מן התנור קודם שיתלבנו דחייס עלייהו ודו " ק :
Orach Chayim.451.8.1 ובוכיא וכו' כתב רבינו בי " ד סימן קכ " א אם הוא דבר שאין דרכו להסיקו מבפנים כקדירה לא מהני ליה הסקה מבפנים ואם הוא דבר שדרכו להסיקו מבפנים והסיקו מבפנים כתנור וכיוצא בו שפיר דמי והוא לשון הרשב " א בת " ה והקשה ב " י כאן דהלא הבוכיא היסקו מבחוץ הוא ואף על פי כן אי מלייה גומרי ש " ד וכתב ב " י דהרשב " א לא היה גורס ואי מלייה גומרי ש " ד ע " כ וא " א לפרש כך דברי רבינו שכתב כאן גבי בוכיא דמלייה גומרי שרי עוד כתב ב " י דאיכא לחלק בין בוכיא העשויה מלבנים ועפר דשרי ביה טפי מילוי גומרי מבקדירה עכ " ל ולפי זה צ " ל דמ " ש הרשב " א דהיסקו מבפנים מהני לתנור וכיוצא בו האי כיוצא בו ר " ל בוכיא אבל לפעד " נ דהרשב " א שכתב תנור וכיוצא בו לבוכיא קורא תנור כי " א שהוא תנור קטן שקורין פדיל " א ואף לפי' רש " י הוא דומה לתנור : ומ " ש בגמרא דבוכיא היסקו מבחוץ פי' היסקו נמי מבחוץ אבל דרכו להסיקו גם מבפנים ולאפוקי קדירה דלעולם אין היסקו מבפנים אלא מבחוץ לפיכך לא מהני לי' מילוי גומרי דהיינו היסק פנימי ולבוכיא מהני מיהו בתו' פ' כ " ש ופ' אין מעמידין ס " ל דתנור שהוא כ " ח אפי' חזרת כבשונות לא מהני ליה דדוקא קדירות של חרס דאין דרכן בהיסק כי מחזיר להו בכבשן שייך למימר אלו אחרים הם דפנים חדשות באו לכאן אבל תנור וכירים שאיסורן בא ע " י היסק אין יוצא מידי דפנו בהחזרה אותן לכבשן ולא נקרא כלי אחר עכ " ל וא " כ לדידהו פשיטא דאפילו היסק פנימי לא מהני לתנור וכירים והכי נקטינן ומ " מ נראה דכל זה דוקא בתנור וכירים שהן כלי חרס אבל פדיל " א שעושין מלבנים ועפר מועיל לו היסק פנימי והיינו בוכיא לדעת התוס' :
Orach Chayim.451.9.1 וקודם הגעלה צריך לשופפם יפה במשחזת וכו' נראה דלאו דוקא במשחזת ורחיים דה " ה בדבר אחר גם באשיר " י כתב בסתם דצריך לשופן ולנקותן יפה וכן נראה מדברי רבינו שכתב אח " כ וכן כל הכלים צריך להעביר כל חלודה שבהם קודם הכשרן ובכלים אי אפשר במשחזת וריחים אלא נקט ההוה דמסירין החלודה והזוהמא מן הסכינין במשחזת וריחים :
Tur Orach Chaim, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .