← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 3,976 sections
Orach Chayim.419.2.1 ומ " ש רבינו אלמא דמצוה היא דחשיב ליה בהדי סעודת פורים איכא להקשות אפי' לא הוה חשיב ליה בהדי ס " פ בע " כ דמצוה היא דאי לאו מצוה היא למה קאמר דמאחרין ולא מקדימין כיון דאין בה מצוה מאי נפקא לן מינה אי מאחרה או מקדימה ויש לומר דה " א דאינו אלא מנהג בעלמא כיון דנקרא מועד אבל מצוה בפרט ליכא אבל מדחשיב ליה בהדי ס " פ אלמא דמצוה פרטית היא ומה " ט אמר רבי' מצוה להרבות בסעודת ר " ח דמדחשיב לה בהדי ס " פ אלמא צריך להרבות בה כמו בס " פ ועוד ראיה מדאיתקש למועד דכתיב וביום שמחתכם וב " י כתב דיש לדחות הראייות ואין דעתי הענייה מקבלת דיחויו דמ " ש הירושלמי מיירי בסעודה שעושין כשמעברין את השנה וכמ " ש הר " ן איכא להקשות מנ " ל להר " ן לפרש כן אדרבה מדאשכחן דאיתקש ר " ח למועד וכתיב ויהי ממחרת החודש ואיתא נמי בפסיקתא כל מזונותיו וכו' אלמא דבכל סעודה שעושין בר " ח קאמר דמאחרין וכו' ומה שדחה היקשא דר " ח דאיתקש למועד דסמך בעלמא הוא הלא בסי' ת " כ מביא רבינו דברי הרי " ץ גיאות משם זקנים הראשונים דר " ח ימי שמחה נינהו מדכתיב וביום שמחתכם וכו' ואומרים הלל זה היום עשה ה' נגילה וגו' והראייה מדכתיב כי זבח משפחה לנו כתב ב " י בעצמו דדחייתו לאו דחייה היא וכו' והכי נקטינן להרבות בסעודת ר " ח וכשחל נמי ר " ח בשבת חייב להרבות בסעודה באחד בשבת בשביל סעודת ר " ח שהיה חייב בשבת אלא שלא נהגו כן ומהך פסיקתא איכא סמך לתינוקות שמוליכין לבית רבן בכל ר " ח וקורין אותו מעות ר " ח ואין לבטלו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד וכו' :
Orach Chayim.420.1.1 ואסור בהספד וכו' דתנן ( בסוף מ " ק ) נשים במועד מענות וכו' מה שקשה ממ " ש כאן למ " ש בסי' של " ח של " ט נתבאר לשם :
Orach Chayim.420.2.1 ועל צידוק הדין וכו' עד סוף הסימן כ " כ שם הרא " ש וצידוק הדין דרך הילוך דמי לנשים שכולן עונות כאחת דשרי כ " כ ב " י ול " נ פשוט דדרך הילוך הוי בצנעה ולא אסרו הספד בר " ח אלא בגלוי בצבור בפרהסיא וכיוצא בזה במ " ס בניסן בד " א דמתענין בו התלמידים בצנעא אבל להזכיר בצבור אסור עד שיעבור ניסן עכ " ל ב " י לקמן בסי' תכ " ט וטעם תלמידי רש " י כתב הרא " ש שהוא לפי שצדוק הדין וקדיש אינו הספד אלא הודאה וקבלת דין שמים :
Orach Chayim.421.1.1 ונוהגין באשכנז שאומרי' פ' ובראשי חדשיכם וכו' פי' כי היכי דתפלת השחר כנגד תמיד השחר ואף על פי כן נוהגין שחרית לומר פרשת התמיד כך בתפילת המוסף שהוא כנגד קרבן המוספין יש לומר פסוקי קרבן מוספי דר " ח אחר פרשת התמיד אך קשה למה לא יאמר בשחרית ג " כ פסוקי המוספים די " ט דמ " ש משבת ור " ח וע " ל בסי' מ " ח במ " ש ב " י התיישב קצת :
Orach Chayim.422.1.1 גרסינן בפ' ב " מ ( דף כד ) ימים שיש בהן קרבן מוסף וכו' פי' כיון דדאורייתא הוא אם לא אמר מחזירין אותו משא " כ בה " ב של תעניות דאם לא אמר ענינו בש " ת כיון דלאו דאורייתא נינהו אין מחזירין אותו כתב הכל בו הלכות תפלה דף ז' ע " ב כתב ה " ר מאיר דמהך ירושלמי כל ל' חזקה מה שהוא למוד הזכיר נראה דכך נמי אמרינן בר " ח ובחש " מ אם נסתפק אם אמר ענין היום אם לאו שצריך לחזור חזקה מה שלמוד הזכיר מיהו בפ' ג' שאכלו גרסינן בירושלמי דבספק הזכיר בר " ח ובחש " מ אין מחזירין אותו וצ " ע למה לא הזכיר דין שבת וי " ט ואפשר לומר דבשבת וי " ט מחזירין אותו לפי שהיא ברכה בפני עצמה או אפשר לומר דה " ה דאין מחזירין אותו אבל לא ביאר דינן לפי שאין נופל בהן ספק לפי שהוא ברכה בפני עצמה עכ " ל ובהגהת ש " ע כתב וז " ל ואם הוא ספק אם הזכיר אם לאו א " צ לחזור עכ " ל פסק כדברי הכל בו ותימה הלא דברי ב " י נכונים דכיון דבפ' ג' שאכלו אמר אשכח תנא ופליג כל יום שיש בו קרבן מוסף מחזירין אותו ובתלמודא דידן אייתי הך ברייתא דקתני מחזירין פשיטא דלא חיישינן לאידך ברייתא ואפשר עוד דהתם בירושלמי לא לענין הזכרה דתפלה איירי אלא לענין הזכרה דב " ה דהא אהזכרה דב " ה דאיירי ביה מייתי ליה עכ " ל ועוד דהלא ודאי לא שבקינן מאי דפשיטא ליה לה " ר מאיר מקמי קושייתא דהקשה הכלבו מהירושלמי דפ " ג שאכלו דאיכא לאוקומי דלא מיירי אלא בב " ה ואב " ה קאמר אשכח תנא ופליג אבל בתפלה ליכא מאן דפליג דפשיטא דקי " ל מה שלמוד הזכיר כדאמרינן במשיב הרוח ובשאלה דברכת השנים והכי נ " ל עיקר כדברי מהר " ם והב " י ולא כהגהת ש " ע :
Orach Chayim.422.2.1 ואם נזכר קודם שיסיים ברכת רצה וכו' כבר נתבאר לעיל בסימן קי " ד . ואם לא נזכר עד לאחר שהתחיל מודים וכל הסוגיא בס " פ תפלת השחר וכלישנא בתרא דרב נחמן בר יצחק דתרתי בעינן דלא עקר רגליו וגם רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אבל בחדא חוזר לראש אבל ר " ע פסק כסתמא דתלמודא דקאמר מעיקרא לא אמרן שעקר רגליו אבל לא עקר רגליו חוזר לעבודה ודחי לדרב נחמן בר יצחק מקמי סתמא דתלמודא :
Orach Chayim.422.3.1 ומ " ש ולמעלה במ " ש בברכת אתה חונן וכו' כלומר משם יש ללמוד ג " כ לכאן אם יכול לחזור לראש במקום שא " צ לחזור אלא לרצה או א " צ לחזור אפי' לרצה :
Orach Chayim.422.4.1 והא דמחזירין וכו' הטעם הוא דכיון דאין מקדשין את החדש בלילה לכך לא הזקיקוהו לחזור :
Orach Chayim.422.5.1 וכשם שיחיד חוזר וכו' שם תניא טעה ולא הזכיר של ר " ח בשחרית אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרו במוספין ואמר עלה ר' יוחנן ובצבור שנו ופירש אלפסי דהיינו לומר דכשהש " צ טעה אין לו לחזור מפני טורח הצבור אבל יחיד חוזר בין שהוא מתפלל ביחיד בין שהוא מתפלל עם הצבור . אבל רש " י פירש בצבור שבו היינו כשהיחיד מתפלל בצבור אין מחזירין אותו משום דשמע ליה מש " צ ואיכא מקצת הזכרה אבל ביחיד צריך לחזור משמע דמפרש דברייתא הכי קתני דכיון דאיכא תרתי דתפלת המוספין לפניו וגם איכא מקצת הזכרה דשמע ליה מש " צ לכן אין מחזירין אותו ומעתה נתיישב מה שהקשה רבינו על פירש " י וע " ל בסי' קכ " ו :
Orach Chayim.422.6.1 כתב ר " י שאם שכח ולא התפלל יעלה ויבא וכו' כל זה כתבו התוספות והרא " ש ריש פ' ת " ה גם רבינו כתבו לעיל סימן רצ " ב ועיין במ " ש לשם :
Orach Chayim.422.7.1 וקורין ההלל וכו' בפ' היה קורא ריש ( ברכות ד' י " ד ) אמר רב ימים שהיחיד גומ' בהם את ההלל וכו' והאריכו התוס' בדין אמירת הלל וברכתו ליחיד או לצבור וכן הרא " ש והר " י לשם :
Orach Chayim.422.8.1 ומ " ש ור " ת כתב דל " ש יחיד ול " ש צבור אומרין אותו ומברכין עליו אפילו כל יחיד ויחיד נראה דאציבור קאי דאעפ " י שהש " צ מברך עליו בקו " ר אפ " ה כל יחיד ויחיד שבצבור שקורא ההלל עם הש " ץ ג " כ מברך עליו ולא הויא ברכה לבטלה וב " י פי' דאתא לאפוקי מבה " ג שפי' דצבור נמי נקראו יחיד כ " ז שאין ישראל ביחד ופי' רחוק הוא :
Orach Chayim.422.9.1 ומ " ש ומברכין לקרוא את ההלל פי' אפילו למ " ד דבימים שגומרים את ההלל מברכין לגמור מ " מ בר " ח כיון דמדלגין אין מברכין לגמור ולקמן בסימן תע " ח כתב ע " ש מהר " ם דאף בימים שגומרים לא היה מברך לגמור דאם יחסר אות או תיבה הוי ברכה לבטלה . מיהו אף בר " ח בדיעבד אם בירך לגמור א " צ לחזור ולברך לקרות דלגמור משמע נמי לקרות כמו ותיקין היו גומרין את ההלל ומהר " ם נמי מודה בדיעבד דלא אמר מהר " ם דהוי ברכה לבטלה אלא דלכתחילה יש ליזהר משום דנראה כברכה לבטלה וכ " כ ב " י בשם שבולי הלקט ובמרדכי פרק ב " מ ע " ש ראבי " ה :
Orach Chayim.422.10.1 וחותמין ביהללוך משנה ס " פ ע " פ ואע " ג דכתב בהלל דב' לילות דחג הפסח קמיירי דגומרין בו ההלל מ " מ כיון דאף בר " ח מברך לפניו צריך ג " כ לברך לאחריו וקורין אותו בדילוג וכו' הכי אמרינן פ " ד דתענית ( דף כ " ח ):
Orach Chayim.422.11.1 ומ " ש שמתחילין הללויה וכו' כך הוא מנהגינו עכשיו אבל בזמן התלמוד היה מנהג אחר כדאיתא בפרק לולב הגזול במשנה ובגמרא ( דף ל " ח ) ע " ש וכיון שאין גומרין אותו ואין קורין אותו אלא בדילוג אינו חמור לענין הפסקה וכו' כ " כ הרא " ש בפ' היה קורא וכתב ב " י לשון רבינו כפול שלא לצורך דאין גומרין היינו אין קורין אותו לכתחלה אלא בדילוג עכ " ל ולי אפשר דה " ק וכיון דלא מיבעיא דאין גומרין אותו לכתחל' אלא אפי' בעי לקרותו שלא בדלוג מעכבין על ידן כדאמר בפ " ד דתענית ( דף כ " ח ) רב איקלע לבבל חזנהו דקא קרו הלילות בריש ירחא סבר לאפסוקינהו כיון דקא חזו מדלגי דלוגי אמר ש " מ מנהג אבותיהם בידיהם וזהו שאמר ואין קורין אותו אלא בדילוג כלומר שמעכבין עליהן שלא לקרותו אלא בדילוג הלכך אינו חמור וכו' אבל אם היה רשות לקרותו שלא בדילוג היה דינו של קורא שלא בדילוג כימים שגומרים בו את ההלל דשווייה עליה חובה ולענין הפסקה נמי חמור דינו כקורא את שמע :
Orach Chayim.422.12.1 ואם הפסיק ושהה בו וכו' היינו בשהה כשלא עיכבו אונס מקום הטנופת וכיוצא בו וכהשר מקוצי ור " י ומסקנת הרא " ש וכדלעיל בסימן ס " ה ע " ח פ " ה צ' ק " ד ודלא כהרי " ף והרמב " ם ולכן כתב רבינו כאן בסתם וכן בהל' סוכה ובהל' פסח ובהלכות מגילה כתב בסתם דנסמך על מה שכתב למעלה בסימנים הנזכרים דלא אמרו א " צ לחזור לראש אפילו שהה כדי לגמור את כולה אלא בדלא עכבו אונס ושאין חילוק בין ק " ש לתפלה ושופר והלל ומגילה בהלל גופיה נמי אין חילוק בין מדלגין לאין מדלגין ודלא כמ " ש דלהרא " ש איכא לחלק בזו גם לא כדמשמע ליה לב " י דרבינו פסק כאן ובסוכה ובפסח ובמגילה כהרי " ף והרמב " ם דליתא אלא כדפרישית :
Orach Chayim.423.1.1 ואומר ש " ץ קדיש תתקבל כיון דנשלמה תפלת שחרית אומר תתקבל משא " כ ביום שאין בו קרבן מוסף דלא נשלמה התפלה עד אחר ובא לציון א " א תתקבל עד אחר גמר ובא לציון ולאחר תפלה אומר ח " ק :
Orach Chayim.423.2.1 ומ " ש ומוציא ס " ת וקורא ד' וכו' בפרק הקורא עומד :
Orach Chayim.423.3.1 ובקריא' הפרשה הילכתא כרב וכו' ג " ז שם ריש ( דף כ " ב ) והתוס' שם הקשו היאך קורא השלישי וביום השבת והרביעי ובראשי חדשיכם האיכא למיחש שיאמרו הנכנסים שהשלישי לא קרא אלא שני פסוקים וביום השבת ותירץ דליכא חששא כיון שהדבר ידוע לעולם א " כ אין לחוש לכך דא " כ לא ה " ל להפסיק הקריאה כשהגיע לפרשה שהרי גם ובראשי חדשיכם מעין הפרשה שהניח בה ע " כ ונראה שהיה מפרש דלא חיישינן לנכנסים אלא היכא דמתחיל ענין אחר בסוף ב' פסוקים ולא ידעתי מאין ראה לפרש כן וגם אין כאן קושיא כלל כיון דב' פסוקים דוביום השבת היא פרשה בפני עצמה וליכא חששא דנכנסים אלא היכא דמתחיל בתוך הפרשה פחות מג' פסוקים והכל פרשה אחת אבל בב' פרשיות ליכא חששא כלל ומיהו לאותן שנוהגין שהרביעי מתחיל לקרות וביום השבת כדמשמע בב " י הוה ניחא טפי דלפי זה אין כאן פתחון פה לחששא כלל :
Orach Chayim.424.1.1 מזכירין יעלה ויבא בברכת המזון פלוגתא דרב ור' חנינא בפרק ב " מ ( דף כד ) והלכה כרב דתניא כוותיה וע " ל בסי' קפ " ח :
Orach Chayim.425.1.1 ראש חדש שחל להיות בשבת וכו' בפ " ב דביצה ( דף יז ) ובפ' בכל מערבין ( עירובין דף מ ) ברייתא דפליגי בה ת " ק ור " א והלכה כת " ק דאומר מעין המאורע בעבודה ולא בהודא' :
Orach Chayim.425.2.1 ומ " ש ואינו מזכיר של שבת ביעלה ויבא וכו' כ " כ במרדכי פרק במה מדליקין :
Orach Chayim.425.3.1 ומפטיר השמים כסאי וכו' בפרק בני העיר ובמרדכי לשם כתב דפליגי בה ופסק ב " י בש " ע מפטיר עניה סוערה אבל מנהגינו להפטיר השמים כסאי ולדחות עניה סוערה מפניה מיהו מפני מחר חדש אין דוחין לא הפטרת עניה סוערה ולא הפטרת שמעו :
Orach Chayim.426.1.1 אר " י הרואה לבנה בחידושה וכו' ס " פ היו בודקין ריש ( סנהדרין דף מב ):
Orach Chayim.426.2.1 ומ " ש פי' פועל אמת וכו' כ " כ התוס' :
Orach Chayim.426.3.1 ומ " ש ויש גורסין פועלי אמת שפעולתם אמת וכו' היא גירסת רש " י ופי' אע " ג דמלישנא דתוס' משמע שגירסת רש " י עיקר שהרי לאחר שהביאו גירסת רש " י ופירושו כתבו ואית דגרסי פועל אמת ואקב " ה קאי וכו' מ " מ כיון דהאלפסי והרא " ש כתבו גירסת התוס' וה " ר יונה הסכים לגירסא זו ודחה גירסת רש " י כתב רבינו גירסא זו בסתם שהיא עיקר ועל גירסת רש " י אמר ואית דגרסי והכי נקטינן לברך ברכה זו כגירסת התוס' :
Orach Chayim.426.4.1 אר " י וכו' שם ופירש " י עד שתתמלא פגימת' אבל בתר הכי ל " ש למימר מחדש חדשים ואמרו בגמרא תרוייהו כר' יוחנן ס " ל מיהו רב יהודה סובר מילוי פגימתה הוא שתהא כל פגימת הרשת מליאה עד היתר דהיינו חצי העיגול והאי לסוף שבעה הוא ונהרדעי סברי מילוי פגימתה עד דתהיה כי נפיא עגולה במילואה דהיינו עד ט " ז ולא ט " ז בכלל ובתשובת מהרי " ל פסק דאין לקדשה אלא עד חצי כ " ט י " ב תשצ " ג מן המולד דעד כאן הויא כנפיא עגולה במילואה וכן נוהגין שלא לקדשה אח " כ . גם נוהגים שאין מקדשין אותה במ " ש שחל י " ט כי כן כתב מהרי " ל בסוף הלכות שבועות ובשנת ש " ץ לא היתה נראה הלבנה במוצאי י " כ וגם אח " כ לא היתה נראה עד ליל ט " ו והיינו מקדשין אותה בליל י " ט ולא חששנו על החילוקי' כי אין זה אלא קפידא בעלמא כאילו יצא מחוץ לתחום למעלה מעשרה במחשבה להקביל פני השכינה ואין להקפיד אלא לכתחלה דאפשר לקדשה אח " כ כגון שבועות כשחל א " ב אבל בליל ט " ו דסוכות דלא אפשר לברך בלילה שלאחריו דכבר נתמלא פגימתה יש לברך בליל ט " ו ובתשובה כתבתי באורך וכתב ב " י בסוף סימן זה ע " ש ה " ר יוסף גיקטילייא דע " פ הקבלה אין לברך עד שיעברו ז' ימים עליה וכ " כ בש " ע ואפשר דמשמע ליה הכי מדאמר ר' יוחנן לשם כל המברך על החודש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה כתיב החדש הזה לכם וכתיב התם זה אלי ואנוהו דמדאמר בזמנו דלא איצטריך דהא פשיטא היא דאין לברך לאחר שעבר זמנו בעל כרחך דה " ק דצריך להמתין על עיקר זמנו לאחר שתקבל אורה משבעת ימי הבנין דבאותה שעה ה " ל כאילו מקבל פני שכינה שיאמר עליו זה אלי ואנוהו מיהו איכא לתמוה דהלא מדקאמר תלמודא עד כמה מברכין על החודש עד שתתמלא פגימתה וא " ר יהודה עד שבעה ופירש " י אם לא בירך היום יברך למחר עד ז' אלמא דלכתחלה מברך עליה קודם שעברו עליה ז' ימים ונהרדעי לא פליגי עליה בהא אלא מוסיפין לברך עוד עד י " ו ותו קשה דהרי ה " ר יונה כתב על הך דמ " ס דאין מברכין על הלבנה עד שתתבסם פי' עד שתתמתק אורה שאדם נהנה מאור שלה דהיינו אחר ג' ימים וב " י מביאו אלמא דמברכין עליה מיד אחר ג' ימים וכן קבלנו מרבותינו שכך נהגו כל הקדמונים שלא להחמיץ את המצוה ולקדש אותה במוצאי שבת לאחר שעברו עליה ג' ימים :
Orach Chayim.426.5.1 תנא דר " י אילו לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים פעת אחת בכל חדש דיים ופירש " י אילו לא זכו למצוה אחרת אלא לזו שמקבלין פני השכינה פעם אחת בחדש כדאמרן בג " ש דיים אמר אביי הואיל ומקבל פני שכינה הוא מעומד בעי לברוכי מפני כבוד השכינה שהוא מקבל . מרימר ורב זוטרא הוי מכתפינהו ומברכי נראה דר " ל שלא היה עומד כל א' בפני עצמו ומברך אלא נתחברו יחד כתפיהן להדדי ומברכין יחד שזהו דרך חשיבות להקביל פני השכינה ולכן כתבו האחרונים דאין מקדשין הלבנה תחת הגג דאין זה דרך כבוד אלא יוצאין מתחת הגג לתוך הרחוב כדרך שיוצאין לקבל פני המלך שיוצאין לקראתו מיהו כל זה היכא דאפשר אבל מי שחושש באיזה מיחוש שלא יוכל לצאת לחוץ א " נ כששרויין בין העכו " ם יכול לקדש בביתו דרך חלון ופתח . ואומר כן ג' פעמים אמן אמן הללויה ואומר לחבירו ג' פעמים שלום עליך כך הוא בנוסחאות מדוייקות :
Orach Chayim.426.6.1 ומ " ש וי " א בזה הסדר וכו' וסימן יעקב והיא רמז לו נראה דלפי שיעקב נקרא שמש כמ " ש רז " ל על פסוק כי בא השמש וכתיב והנה השמש והירח והלבנה מאירה מאור השמש על כן צורת הלבנה מתוקנת בצורת יעקב וע " ל בסימן רפ " א :
Orach Chayim.427.1.1 הנני כותב מעט כללים וכו' כל זה מבואר בהרמב " ם בהלכות קידוש החודש :
Orach Chayim.427.2.1 וכותבין ביום הראשון בשטרות ביום ראש חודש וכו' ובא " ע כתב רבינו ע " ש הר " פ ביום ר " ח יכתוב ביום אחד לירח פלוני וכ " כ בתחלת חגי ביום אחד לחודש אבל המרדכי בסדר הגט כתב בלשון הזה באחד לירח פלוני וכ " כ בתחלת חומש הפקודים באחד לחדש השני ונ " ל דלכתחלה אף בגיטין יש לכתוב ביום אחד לירח פלוני ובשטרות יכתוב גם כן ביום אחד לחדש פלוני ודוקא כשר " ח אינו אלא יום אחד או כשכותב ביום שני דר " ח שממנו המנין . אבל בכותב ביום ראשון דר " ח יכתוב ביום ל' לחדש ניסן שהוא ר " ח אייר וכן בכל ר " ח כשכותב ביום ראשון דר " ח יכתוב בלשון זה ולא בלשון שכתב רבינו ובר " ח אדר השני יכתוב ביום שלשים לחודש אדר הראשון שהוא ר " ח אדר השני ובגט יכתוב ביום שלשים לירח אדר הראשון שהוא ר " ח אדר השני וכן עשה מהר " י ברונא מעשה בגט מצוה ועיין בא " ע לשם נתבאר בס " ד :
Orach Chayim.428.1.1 וכותבין בשטרות באדר הראשון אדר סתם ובשני כותבין אדר השני פסק כרבי יהודה לגבי ר " מ אבל מדברי הרמב " ם פ " י דהלכות נדרים נראה דפוסק כרבי מאיר דאמר אדר השני הוא אדר סתם ולכן לכתחלה יפרוש בשניהם ויכתוב בראשון אדר הראשון ובשני אדר השני שלא יהא השטר מוקדם מספק ובא " ע נתבאר בארוכה בס " ד :
Orach Chayim.428.2.1 פרשת האזינו וכו' בפ' בתרא דראש השנה ( דף לא ):
Orach Chayim.428.3.1 ומ " ש כתב רב פלטוי גאון סימן הזי " ו ל " ך פי' האזינו עד זכור וכו' כ " כ הרי " ף והרא " ש פרק הקורא עומד אבל רש " י פי' על סי' " לך " לולי כעס אויב " כי ידין ה' עמו וכתבו התוספות שכ " כ בספרי וכן המנהג ובמ " ס כתב " וישמן " לו חכמו ורבינו חננאל כתב " וירא " לו חכמו :
Orach Chayim.428.4.1 קללות שבת " כ אין מפסיקין בהם כו' משנה בפרק בני העיר וכתב ב " י בשם ה " ר מנוח דמ " ש הילכך מתחילין בפסוק שלפניהם דלאו פסוק אחד קאמר דהא אין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים :
Orach Chayim.428.5.1 ומ " ש אבל קללות שבמשנ' תורה יכולין להפסיק בהן שם אמרו הטעם כיון דמשה מפי עצמו אמרן ובלשון יחיד אינן בכלל מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו ומ " מ נהגו שלא להפסיק אף בקללות שבמשנה תורה וכ " כ הרמב " ם : בפסיקתא ב " י דעיקר הוא שב דנחמת' נו " ע ארק " ש דהיינו שוש אשי' לאתם נצבים ותרתי דתיובתא היינו דרשו במנחה דצום גדליה ובשבת שבין ר " ה לי " כ מפטירין לעולם שובה בין כשר " ה בב " ג בין כשר " ה בה " ז וכך המנהג :
Orach Chayim.428.6.1 ומ " ש בפסיקתא דבשאר ימות השנה מפטירין מענין הפרשיות דומה בדומה כת' במרדכי בפ' בני העיר דכשקורין שני סדרות מפטיר לעולם באחרונה חוץ מאחרי מות וקדושים שמפטירין הלא כבני כושיים שהיא הפטרת אחרי מות שהיא הראשונה וכ " כ במנהגים ובהגהת ש " ע וכך נוהגים ודלא כבעל הלבוש שכתב דטעות נפל בספרי המרדכי ובספרי המנהגים כי מי יש לו לדבר הזה לשנות מנהג אבותינו ולהטעות הספרים על פי אומד הדעת כשלא מצא היפך זה בספרי הקדמונים שבידינו :
Orach Chayim.429.1.1 תניא שואלין ודורשין וכו' בפ " ק דפסחים ויליף לה התם מדעמד משה רבינו ע " ה בפסח ראשון ודרש להן לישראל באריכות בהלכות פסח שני ולא היה צריך אז אלא לומר להן שאל יעשו פסח ותו לא אלמא דשואלין ודורשין ל' יום קודם הפסח וכך פי' התוס' ונראה מדברי הר " ן שמ " ש שואלין וכו' אין ר " ל שחייב לשאול ולדרוש אלא ר " ל שהשואל אז הוה שואל כענין אלא דבפסח עצמו חייב לדרוש וכדמשמע מדתנן ס " פ בני העיר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל מצותן שיהו קורין אותן כ " א וא' בזמנו דבזמנו משמע במועד עצמו והכי משמע מדת " ר משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בעניינו של יום הלכות פסח בפסח כו' והיא מצוה בחיוב ותקנה שלא לעבור עליו ותימה לפי זה דאין מנהגינו לתפוס אותו לחיוב לדרוש במועד עצמו ותו קשה אדברי הר " ן דבסנהדרין פ " ק ופ' היו בודקין מבואר דחיוב גמור הוא לדרוש ל' יום קודם דקאמרינן מכדי מפוריא לפיסחא תלתין יומין ומפוריא דרשינן כו' ובס " פ מעשר בהמה מבואר דבפורים עצמו דרשינן שאז מתחילין ל' יום ט " ז דאדר וי " ד דניסן ולפע " ד נראה עיקר דהא דתנן מצותן שיהו קורין אותן כ " א וא' בזמנו לאו למימרא שיהו דורשין במועד עצמו אלא ה " ק דאע " ג דכבר למד הרבה פעמים כל התורה והמצות מ " מ כשיגיע המועד חייב לשאול ולדרוש בהלכות כל מועד ומועד בזמנו להודיע חוקי האלהים ואת תורותיו . ופשיטא דצריך לדרוש שבת א' או ב' קודם המועד אלא דבפסח בעינן ל' יום כדנפקא לן מקרא ומ " ש בברייתא ה' פסח בפסח רצונו לומר סמוך לפסח וכן הלכות חג בחג וכו' סמוך לחג וסמוך לעצרת שואלין ודורשין בהלכותיהן וכי הא דאמרי' בר " ה חייב אדם לטהר עצמו ברגל פירושו ערב הרגל ולא ברגל עצמו כי לא על רחיצה נאמר אלא על טומאה כדהוכיח ר " י במרדכי פרק משקין ודכוותא הכא דקאמר ה' פסח בפסח לאו דוקא בפסח עצמו וה " א להדיא בספר הרוקח בסימן רמ " ד ויראה מדבריו דבחג ועצרת נמי דורשין ל' יום קודם וכן יראה מפירש " י פ " ק דסנהדרין דקאמר מר זוטרא חסדא כי הוו מכתפי ליה בשבתא דריגלא פירש " י שבת ששואלין בו בהלכות הרגל והיינו ל' יום קודם הרגל עכ " ל וכן פירש " י להדיא בפ " ק דסוכה בהא דתנן סוכה ישנה ב " ש פוסלין וכו' ונראה ודאי דאין זה מעיקר התקנה דאין זמן ל' יום אלא בפסח כדנפקא לן מקרא אלא שהיו נוהגין כן גם בשאר מועדים שלא לחלק אבל מעיקר הדין א " צ ל' יום אלא בפסח משום קרבן פסח שצריכין לבקר אחר קרבן מובחר יפה וטוב ומש " ה צריכין ל' יום משום ביקור מומין כדאיתא בפ " ק דע " ז ומצאתי למהרש " ל שכתב דביקור מומין לאו דוקא דד' ימים בעינן לביקור מומין כדאיתא בערכין ופ' מי שהיה טמא אלא שהזהיר עליהן שיהו יגיעין בדבר ל' יום מקודם כדי שיוכלו להשתדל אחר קרבן פסח שיהא נקי מכל מום אכן עיקר הביקור אינו אלא ד' ימים ומ " מ התוס' כתבו לשם דאף האידנא שאין לנו קרבן מ " מ שואלין ודורשין ל' יום קודם כו' עכ " ל ולפי זה נתיישב מנהגינו שאין אנו תופסין לחיוב ולדרוש בי " ט עצמו מיהו בתוס' פ " ק דמגילה מבואר דבי " ט אע " ג דדרשינן ל' יום לפניו אפ " ה דורשין בו ביום כדתניא וידבר משה את מועדי ה' וגו' וכן יראה מדרשת ר " א בריש פ " ב די " ט שדרש כל היום כולו בהלכות י " ט ותו איתא התם ברב הונא דאמר אני היום סמכוני באשישות כו' פירש " י י " ט הוא ודרשתי לרבים וחליתי מטורח הדרשה כו' ותו בפרק אין צדין אחי שקיא אמר אנא אפיקתיה לרב הונא מהיני לשילי ומשילי להיני כו' : כתב ב " י דמאי דקאמר הלכות פסח בפסח כו' היינו לדרוש בטעמים שבעבורם נצטוינו במועד ההוא כו' אכן מלשון רש " י והר " ן מבואר שעל ההלכות והדינין השייכין למועד בזמנו קאמר וכן בעצרת שייכים דינים מיוחדים בהבאת שתי הלחם וקרבנותיו : כתוב במחזורים דעכשיו בגלות שאין לנו קרבנות סגי לדרוש בשבת שלפני הפסח ומ " מ מצוה לכ " א וא' לעסוק בהלכות הפסח כל ל' יום לפני הפסח ע " כ וכיוצא בזה במהרי " ל אבל לפי דברי התוס' בפ " ק דע " ז דלעיל צריך לדרוש ל' יום אף עכשיו שאין לנו קרבנות ואפשר לתת טעם למנהגינו דלאחר שגרם העון שנתפזרנו פיזור רב ודרים בכפרים ועיירות ובשבת הגדול באים אל קהילה במקום שיש רב דורש וגרים שם עד אחר המועד ע " כ לא נהגו לדרוש עד יתאספו בני הכפרים בשבת הגדול לזה נקרא שבת הגדול לחד טעמא לפי שמתקבצות קהילות גדולות לשמוע הלכות גדולות וכל זה תמצא בדברי האחרונים :
Orach Chayim.429.2.1 מ " כ מר " ח ניסן וכו' כ " כ ברוקח בסי' רמ " ה והא דהתלמידים מתענין וכו' לא נמצא שם ואפשר מצאו כתוב משם גדול אחד ולכך לא כתבו ע " ש ספר הרוקח :
Orach Chayim.429.3.1 ה " ג וה " א בפרק בתרא דמ " ס מפני מה אין מתענין אותן בניסן וכו' ור " ל אותן ג' ימים שרגילים לצום באדר וכן תענית אסתר ומרדכי וכן אחר ימי הפורים בה " ב מפני מה אין מתענין אותן בניסן :
Orach Chayim.429.4.1 מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן וכו' ואין מתענין בו עד שיעבור ניסן פי' כיון דיצא רובו בקדושה אין להתענות בו כלל כך פי' האחרונים וכן פי' ב " י ונראה כיון שיצא רובו בקדושה דאף אין מספידין בהן כיון שנקרא י " ט נהגו קדושה זו בכל הימים אף באותן שלא נקראו י " ט וכ " כ במהרי " ל בסתם ואין מתענין ואין מספידין בניסן ואע " ג דבמסכת סופרים לא קאמר דאין מספידין לאו למימרא דמותרין בהספד דודאי גם בהספד אסור עד שיעבור ניסן כדפי' אלא לפי דתחלה אמר ולמה אין מתענין אותן בניסן כו' לפיכך סיים בדבריו וקאמר ואין מתענין וכו' ולא הזכיר הספד דאף בי " ב יום שנקראו י " ט דפשיטא דאין מספידין בהן לא הזכיר במ " ס כי אם דאין מתענין כו' וכל זה שלא כפי' ב " י למ " ס אכן בפי' דברי הכותב אין אנו צריכים לכל זה דשפיר מביא ראיה ממ " ס לאין מספידין שהרי כתב מר " ח עד אחרי אסרו חג כו' כיון דמ " ס קיהיב טעמא על שאין מתענין כו' מפני שכ " א עשה ביומו י " ט מדקרי להו י " ט שמע מינה דאסור נמי בהספד באותן הימים ושלא כפי' ב " י גם מה שפי' ב " י דלמ " ס באחד בניסן הוקם המשכן ובי " ב ימים שאחריו הקריבו הנשיאים לא ידעתי מנין הוא לו לומר דמ " ס חולק אהא דתניא אותו היום נטל עשר עטרות וקרבנות נחשון היו בר " ח אלא נראה ודאי דגם מ " ס סובר כן :
Orach Chayim.429.5.1 ומ " ש דבאחד בניסן הוקם המשכן אינו טעם על שלא יתענו בו דבלאו הכי אין מתענין בו כיון שהוא י " ט שהקריב בו נחשון וגם הוא ר " ח אלא בא להכריח שהקרבת נשיאים היה באותו זמן שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ואז מיד הקריבו קרבנם בי " ב יום כמפורש בכתוב בסדר נשא ותו דבפ " ב דתענית ( דף י " ז ) פריך תלמודא כה " ג אהא דתניא מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה אתוקם תמידא דלא למיספד בהון למה לי מריש ירחא לימא מתרי בניסן ור " ח גופיה י " ט הוא אמר רבא לא נצרכא אלא ליום שלפניו וכו' ובירושלמי לשם מתרץ קושיא זו לא בא אלא למנות ימים שנעשו בהם נסים לישראל והני תרתי שינויי דתלמודא דידן ודירושלמי איכא לשנויי הכא דלא איצטריך ליה לומר בא' בניסן הוקם המשכן אלא לאסור יום שלפניו א " נ למנות ימים שנעשה בהם נסים לישראל אבל העיקר כדפרישית תחלה : ואיכא להקשות בהא דקאמר עד אחרי אסרו חג דאלמא דמאסרו חג ואילך נופלין וא " כ איך מייתי ראיה ממ " ס הא מ " ס אוסר להתענות כל חודש ניסן ואפשר דהכל נמשך לאין מספידין וה " ה מר " ח עד אחרי אסרו חג עושין י " ט בכל דבר דאף אין מספידין ומנ " ל כ " כ קדושה ומייתי ראייה ממ " ס דמדקאמר וכל אחד עשה ביומו י " ט אלמא דאסור אף בהספד באותן ימים עד אחר אסרו חג אבל בתענית וצדקתך ונפילת אפים מודה דכל החודש אסור כמ " ש במ " ס אכן במהרי " ל כתב דבמגנצ " א ובווירמש " א אומרים תחנה מיד אחר אסרו החג וקרוב לומר דהכותב היה נוהג כמותם וע " כ כתב עד אחר אסרו חג ואף אתענית ונפילת אפים וצדקתך קאמר כפשט הלשון והא דמייתי ראיה ממ " ס צריך לפרש כדפירש ב " י ע " ש :
Orach Chayim.429.6.1 ה " ג ותלמידים מתענין בו בה " ב מפני חילול השם ג' ומים עכ " ל :
Orach Chayim.429.7.1 ומ " ש אחר זה ונ " ל דהנך ג' ימים וכו' הוא מדברי רבינו שמפרש כך לדברי הכותב אבל בב " י נראה שהבין דמ " ש וה " א בפ " ב דמ " ס וכו' הוא מדברי רבינו שמביא ראיה לדברי הכותב ואינו כן אלא כל זה הוא מלשון הכותב ובזה נתיישב מה שנתקשה בו הב " י דבמ " ס שבידינו היום אין הנוסחא כמו שהעתיק רבינו דהלא מ " ש ותלמידים מתענין בו בה " ב מפני ח " ה ג' ימים אינו מלשון מ " ס אלא מלשון הכותב שכתב כן ע " פ מה שהתבאר לו שכן נוהגין התלמידים ומש " ה בא רבינו לפרש שלא נטעה לומר שכוונתו שהתלמידים מתענין בכל חודש ניסן בה " ב מפני חילול השם בין העו " ג דליתא דא " כ טפי מג' ימים הוו ומדקאמר ג' ימים משמע ג' ימים לחוד ולא יותר ובע " כ דהנך ג' ימים בתענית שאחר הפסח קאמר ומפני חילול השם דקאמר אינו אלא לפי שבאו לידי עבירה מתוך שמחה כמו שרגילים באשכנז כו' וקרוב לומר שגם מ " ס לזה נתכוין ומ " ש ומפני כבוד ההיכל שנשרף היינו לומר שמתוך כך נותנים אל לבם יותר להתענות שמא באו לידי עבירה מתוך שמחה דמאחר דאין ראוי להגדיל השמחה בעוד שההיכל נשרף ולא נבנה כמ " ש אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי הנה אם באו לידי עבירה מתוך שמחה העון יותר גדול וקצת ראיה מדקאמר מ " ס בה " ב דאי כל החודש קאמר מפני חילול השם שבין העו " ג לא הול " ל בה " ב אלא ב' וה' וכלשון בה " ג שהביא רבינו בסימן תק " פ מדקאמר בה " ב משמע ג' ימים ולא יותר ומש " ה דקדק הכותב בהעתקתו למ " ס וכתב בה " ב מפני חה " ש ג' ימים לתוספת ביאור על דברי מ " ס שאמר בה " ב כלומר שאינו אלא ג' ימים וע " פ מה שביאר רבינו כוונתו וכן עיקר . ואעפ " י דבמ " ס שבידינו היום כתוב בו " ה מ " מ מדברי הכותב נראה להדיא שהיה גורס בה " ב וכך היתה הגי' לפני הרב ב " י :
Orach Chayim.429.8.1 ומ " ש כמו שרגילין באשכנז כו' אינו אלא לומר שאותן ג' תעניות הן דוגמא מה שרגילין באשכנז ושאינם מפני חה " ש שבין העו " ג אלא מפני חה " ש שמא בא לידי עבירה דוגמת מה שרגילין באשכנז ולכן אמר ג' ימים כדפירש' ולפי זה רבינו הביא ראיה לפרש דברי הכותב הבנויי' ע " פ מ " ס אמנהג אשכנז ובאמת מנהג אשכנז נתקן על פי מסכת סופרים שגם במ " ס משמע שמפני חה " ש שמא באו לידי עבירה מתענין בה " ב ולא יותר ושזה היתה גם דעת הכותב : ותלמידים מתענין בו בה " ב קצת קשה דלא משכחת בה " ב אחר הפסח בחדש ניסן וי " מ דהאי בו פירושו בעבורו ואחר שעבר ניסן מתענין כמנהג אשכנז וכדלקמן בסימן תצ " ב וזהו אי אפשר שהרי אחר זה אסיקנא במ " ס בד " א בצינעא אבל להזכיר בציבור אסור עד שיעבור ניסן אלמא דתחלת דבריו שאמר ותלמידין מתענין בו בחודש ניסן קאמר וב " י כתב דלבני א " י אם חל פסח ביום ה' משכחת הב " ה אחר הפסח בחודש ניסן וכו' ותימה שהרי ביום של אחר החג ליכא למ " ד דמתענין בו כדפירש רש " י להדיא לחד פירושא בפרק לולב וערבה ( סוכה דף מ " ה ) אלא העיקר דבו בניסן קאמר ואעפ " י דלא משכחת ביה ג' ימים שפיר מצי למיתני בו דהא רובו בו הוי וכ " כ ב " י ולפי זה יש להתענות יאר צייט אחר הפסח מאחר שהתענית הוא קבוע וחיוב דלא גרע מתענית של תלמידים ובכורות וכ " ש ערב ר " ח שהוא קבוע ביותר וכן תענית חתנים וכתב מהר " ש קבלתי להתענות תענית חתנים אף קודם הפסח אבל לא נהגו בציבור להתענות בה " ב עד שיעבור ניסן ואפשר משום דאיתא במ " ס דלהזכיר בציבור אסור עד שיעבור ניסן וכן כתב במחזורים ע " ש תשובת מה " ר בערא שיש להתענות יאר ציי " ט בניסן אבל מהר " ם איסרלש כתב שאין מתענין יאר ציי " ט ואפשר לחלק דאע " ג דבתענית חתנים כתב איהו גופיה בסי' תקע " ג דיש להתענות שאני התם דאיכא חששא דקידושי טעות כשיאכל וישתה וישתכר א " נ לכפרה דהנושא אשה נמחלין עונותיו וחשוב יו " כ דידיה משא " כ יאר צייט דאינו אלא נדר כדתנן הריני כיום שמת בו אבא וכיון דלא התחיל הנדר קודם ניסן אין להטיל עליו נדר זה לכתחלה וסברא הראשונה נראה עיקר :
Orach Chayim.430.1.1 שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול וכו' מה שתמהין העולם דאמאי יחסוהו לנס אל השבת ולא ליום העשירי בחדש כבר באמרו בו דברים הרבה ואני קבלתי דהטעם הוא לפי שבעשור לחודש עלו מן הירדן ואם היו מייחסים הנס ליום העשירי והיו קוראין יום העשירי יום גדול היו טועים לומר שעל שם הנס שעלו מן הירדן נקרא גדול ולכך ייחסו הדבר אל השבת לפי שידוע היה שעלייתם מן הירדן לא היה בשבת :
Orach Chayim.430.2.1 ומ " ש והיו שיניהם קהות על ששחטו את אלהיהן קשה דלמה יהיו שיניהם קהות עכשיו ביותר וכי לא היו מצריים יודעין שישראל שוחטין ואוכלין אלים וכבשים בכל יום ויום ונראה שישראל הודיעו למצריים שמצות השם עלינו לשחטו למטה כי בזה יושחט גם למעלה וזהו על ששחטו את אלהיהן דאת מרבה גם אלהיהן למעלה ועוד משמע את אלהיהן של ישראל כי רובם של ישראל עבדו ע " ג וכדברי רז " ל משכו ידיכם מע " ג וקחו לכם צאן של מצוה וע " כ היו שיניהם קהות כי עד עתה עבדו לו ועכשיו שוחטין את אלהיהן של עצמן למטה כי בזה יושחט למעלה :
Orach Chayim.431.1.1 כתיב שבעת ימים וכו' הכי יליף לה אביי בפ " ק דפסחים ורש " י ותוס' נחלקו בפירושה ע " ש ולד " ה ילפותא גמורה היא שאז הוא אסור מן התורה ואיננה אסמכתא ובגמרא איתא דרבא יליף לה מדכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי וכ " כ הרמב " ם והרא " ש והשמיטו הך דאביי אבל הרי " ף הביא הך דאביי וכדכתב רבינו וצ " ע במה נחלקו ונראה לפע " ד דהרמב " ם נמשך לטעמו דפסק כרבי יהודא דיש לאו באכילת חמץ מתחלת שעה ז' ולא פסיק רבא הלכה כר " ש אלא בלאחר זמנו אבל בלפני זמנו ס " ל כר' יודא דלהכי קאמר רבא גופיה דטעמא דחמץ אסור בלפני זמנו מדכתיב לא תשחט על חמץ דאזהר רחמנא לבערו משעה שהגיע זמן שחיטת הפסח דאסור בהנאה וכך הוכיח ה " ה דרבא גופיה דפסק כר " ש בלאחר מודה בלפני דהלכה כר' יודא ע " ש בפ " א מהלכות חמץ הלכה ה' וכך היא דעת הרא " ש שתופס סברת הרמב " ם דיש לאו באכילת חמץ משעה ו' ולמעלה כדכתב להדיא בפ' כל שעה ומש " ה אסור בהנאה . אבל האלפסי ס " ל דרבא פסק הלכה כר " ש אף בלפני דאין עובר עליו ואין בו אלא איסור עשה דתשביתו אבל מלקות ואיסור הנאה מן התורה ליכא ולפיכך לא הביא אלא דברי אביי דפשטן לא משמע כ " א מצות השבתה בעלמא ואעפ " י דגם דברי רבא צריך לפרש לפי זה דמאי דאפקיה מלא תשחט אינו כ " א אזהרה לשחיטת הפסח אבל גבי איסור חמץ אינו כ " א מצות השבתה בעלמא דאל " כ קשיין דברי רבא אהדדי מ " מ כיון דדברי רבא כפשטן משמען דאיכא לאו בחמץ גופיה השמיט דבריו והביא דברי אביי שמבוארין להדיא שאין בו כ " א מצות השבתה והכי מוכח להדיא מדעת האלפסי בפרק כ " ש שכתב וז " ל האי דקתני חמץ של עכו " ם וכו' עד אבל על ידי תערובת לא עכ " ל מסדור לשונו מבואר להדיא דפסק לגמרי כר " ש ומ " ש בעל המאור בפ " ק דפסחים דנראה דעת האלפסי דפוסק כר' יודא מדהביא ההיא דרב גידל אמר רב המקדש מז' שעות ולמעלה אפילו בחיטי קרדנייתא אין חוששין לקידושיו ורב לטעמיה דס " ל כר' יודא ואל זה הסכים ה " ר ירוחם בנ " ה ח " ה כבר השיב הרמב " ן דאין זה סתירה כלל דאף לרבי שמעון דבלפני זמנו ולא כלום מודה הוא בכל ו' שעות דאסור בהנאה מדבריהם והמקדש בו אין חוששין לקידושיו והאריך בזה ובספר מנין המצות להרמב " ם סימן קצ " ט השיג הרמב " ן גם על הרמב " ם וכתב נמי דהלכה כר " ש אף בלפני וראיה דבפירוש אמרו דכ " ע חמץ מו' שעות ולמעלה דאורייתא מנ " ל אמר אביי תרי קראי כתיבי וכו' הנה זה מבואר שמ " ש בחמץ מו' שעות ולמעלה דאורייתא שאינו אלא במצות השבתה זו שהוציאו ממדרש פסוק זה דאך ביום הראשון והלכה כן עכ " ל הנה מבואר כדפי' דלאביי לא משתמעי כ " א מצות השבתה בעלמא דלא כרבא דאפשר לפרשו דאית ביה לאו וזו היא דעת האלפסי שלא הביא אלא דברי אביי והרמב " ן גם הוא תפס שיטתו וכך היא דעת רבינו אלא דקשה דבסימן תמ " ג משמע דפוסק כרבי יודא כהרא " ש וא " כ סותרין דבריו אדבריו וצ " ע . כתב ב " י דלדעת הרמב " ם אוכלין עד שליש היום בין שהיום קצר או ארוך ושכן היא דעת בעל ת " ה עכ " ל ואין נראה כן בת " ה אלא מתיר לעולם עד ב' שעות קודם חצות וזהו יותר משליש היום ומבואר בתשובתו בסימן קכ " א דאין ר " ל ב' שעות זמניות קודם חצות דהיינו שליש היום וע " ש וכך הוא מבואר בהגהת ש " ע שכתב בזה ב' סברות וכך פירט מורי מהר " ר הירש שור ז " ל ואנן נקטינן לחומרא שלא להתיר יותר משליש היום וכך פסק במהרי " ל ע " ש מהר " ש ואלו השעות התחלתן מעמוד השחר והכי מבואר בתוספות ריש פ " ק דפסחים דף ב' בד " ה והא קי " ל וכ " כ בדף י " א בד " ה אחד אומר שהתחלת מנין השעות מהיום מעמוד השחר הוא ועלה מייתי תלמודא פלוגתא דר " א ור' יודא בדין חמץ וע " ש והכי משמע פשטא דקרא דכתיב ואנחנו עושים במלאכה חצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים ואומר והיה לנו הלילה למשמר והיום למלאכה וכדמוכחא הסוגיא בריש ברכות :
Orach Chayim.431.2.1 ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי ה " א בפ " ק דפסחים ( דף ד ) ופירש " י דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה בלב היא השבתה וכ " כ הרמב " ם בריש פ " ב וכ " כ הרמ " ג בעשה והמרדכי ריש פסחים דרש " י והרמב " ם שוין בדבר זה והתוס' הקשו דהאי השבתה הבערה היא ולא ביטול כדמוכח בסוגיא ואומר ר " י דטעם ביטול הוי משום הפקירו ויצא מרשותו וכו' והר " ן הביא דברי שניהם והביא ראיה לפר " י מדתניא לא יראה לך בטל בלבך ונראה ליישב דעת רש " י דס " ל ודאי דתשביתו היא הבערה כדמוכח בסוגיא אלא דסבירא ליה דתלמודא מפרש כיון דלא כתיב בהדיא תבערו משמע נמי ביטול בלב ומדלא כתיב להדיא תבטלון בלבך משמע נמי הבערה דתרווייהו משתמעי מיניה וס " ל דכי היכי דבביטול בלב סגי מן התורה כך בבדיקה סגי בלא ביטול כלל והכי מוכח מדקאמר ר' יודא אין ביעור חמץ אלא שריפה וכן ר " ע אומר מצינו להבערה וכו' וא " כ הביעור יכול להתקיים באחד מב' דברים או בבדיקה או בביטול ומוכח מפי' רש " י ( בדף ו ) בהא דא " ל רבא לאביי ואי דעתו לחזור אפילו מר " ה נמי וכו' דחיוב הביטול מן התורה אינו אלא לחמץ ידוע אבל כל שאין לו חמץ ידוע א " צ לבטל . וכן משמע עוד מדאמר רבא לשם גזירה שמא ימצא גלוסקא וכו' וכן הבדיקה שהיא מן התורה כשלא ביטל אינה אלא לחמץ ידוע וכדמוכח בתוספות ( סוף דף י' ) שכתבו אפירוש רש " י שפירש דבתוך המועד שעה ששית וכו' ע " ש ודלא כדברי הר " ן שכתב דמצות השבתה מן התורה היא גם מפני מקומות שרגיל להמצא בהן חמץ דליתא אלא כל שאינו ידוע א " צ להשבתה מן התורה לא לבער ולא לבטל והא דתנן אור לי " ד בודקין וכו' דהיינו אפילו לחמץ שאינו ידוע אינו אלא מתקנת חכמים שחששו שמא ימצאנו בתוך הפסח ויאכלנו לפיכך לא סמכינן על הביטול אלא צריך בדיקה ולתנא דמתני' א " צ ביטול כלל אלא שרב יודא אמר רב הבודק צריך שיבטל ג " כ זהו ע " ד פירש " י למעיין בפירושו וכך הם דברי רבינו שכתב ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי אלא שחכמים הצריכו להוציאו וכו' דמיירי בחמץ ידוע והוה סגי בביטול בעלמא וכ " ש בהוצאה אלא שחכמים הצריכו להוציאו בדוקא אבל באינו ידוע דאין שם הוצאה אף ביטול א " צ ואח " כ כתב והצריכו עוד לבדוק וכו' פי' דאף לחמץ שאינו ידוע דא " צ כלום הצריכו ג " כ לבדוק אחריו וכדתנן אור לי " ד וכו' כלומר דמלשון זה מבואר דאף לשאינו ידוע צריך בדיקה ולאור הנר וכ " ש לידוע שצריך ביעור ולהוציאו וע " פ זה נמשך בדיני בדיקה עד סימן תל " ד ולשם כתב ואחר הבדיקה מיד יבטל והיינו כרב יודא אמר רב ודלא כמ " ש ב " י שפירש דעת רבינו שאין לבדיקה וביעור עיקר מן התורה כלל ועוד יתבאר בס " ד . גם דעת הסמ " ג בעשה והרמב " ם בפ " ב לפי נוסחא אחת שכתוב בה ומה היא השבתה זו האמורה בתורה הוא שיבטל החמץ מלבו ויחשוב אותו כעפר וכו' אפשר לפרש דה " ק שאפילו בביטול סגי ומכ " ש בביעור כשמוציאו מן הבית ודלא כעלה ע " ד ב " י לפי גירסא זו ע " ש ומ " ש ב " י לפי נוסחא זו שלנו בדברי הרמב " ם דמדאורייתא בעינן תרווייהו ביעור לחמץ ידוע וביטול לחמץ שאינו ידוע שא " א ליישבה ע " פ סוגיית הגמרא נראה דקשיא ליה ממ " ש המוצא חמץ בביתו בי " ט כופה עליו כלי וכו' וכמבואר לשם בפירש " י ( דף ו' ) ותו פריך בגמרא אהא דאמר שמא ימצא גלוסקא וכו' וכי משכחת לה ליבטלה וכו' ותו פריך ולבתר איסורא לא מצי מבטל ליה והא תניא היה יושב בב " ה וכו' ותו תנן בפ' אלו עוברין ההולך לשחוט את פסחו וכו' ואם לאו יבטל בלבו מכל הני סוגיין משמע בפשיטות דמהני ביטול אף לחמץ ידוע וכדכתב הר " ן בריש פסחים . אלא שקשה מהא דאמר בפרק כל שעה ( פסחים דף כ " ז ) לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל וי " ל דה " פ דכיון דקשה לר' יהודא דאין ביעור חמץ אלא שריפה דלמה יגרע השבתתו בכל דבר מביטול בלב בעלמא בע " כ צריך לפרש דעת התורה דמי שחושש דשמא לא יהא מבטלו כדינו ורוצה לבערו מן העולם לגמרי אז אין ביעור חמץ אלא שריפה אם כן לזה ודאי קשה דאם לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל כיון שדעתו לבערו מן העולם לגמרי . אכן בכל בו מצאתי שכתב ע " ש גאון אחד דבחמץ ידוע לא סגי בביטול בעלמא והביא ראיה מהך דלא מצא עצים וכו' ונ " ל ליישב הסוגיא לדעת גאון זה שהיא כדעת הרמב " ם לפי נוסחא שלנו דהך דהמוצא חמץ בי " ט אע " ג דחמץ ידוע הוא ולא מהני ליה ביטול דאתמול מ " מ כיון דבי " ט לא אפשר ליה בשריפה דהוא עיקר מצותו לא קעבר עליה מידי דהוה אמי שאין לו עצים ותו דהרבה גאונים מפרשים להך דהמוצא בשלא ביטל ועובר עליה בבל יראה ואפ " ה לא התירו לו לטלטל ואפילו להרמב " ם דהלכה תשביתו בכל דבר כרבנן לא יבערנו בי " ט כיון דבי " ט לא מצי לפרורי ולזרותו לרוח כמ " ש ה " ה ספ " ג ולפי זה כי פריך וכי משכחת לה ליבטלה קס " ד דלבתר איסוריה נמי מצי מבטל ליה דהשתא מה נפשך אי משכח לה בע " פ או בחש " מ יבערנו מיד ואי משכח ליה בי " ט מבטל ליה דכיון דלא יכול לבעריה בי " ט אינו עובר אפילו בחמץ ידוע ויוצא בביטול אפילו ד " ת ומשני דילמא משכח לה לבתר איסורא וכו' ואין להקשות דמאי פריך הלא בי " ט אפילו לא מצי מבטל ליה אינו עובר עליה כיון דאנוס הוא כמ " ש התוס' בפ' כ " ש סוף דף כ " ט בד " ה רב אשי דאיכא למימר דמ " מ ודאי לכתחלה צריך ליזהר שלא יגיע לידי אונס דעומד עליו באיסור לאו . ותו פריך ולבתר איסורא לא מצי מבטל ליה והא תניא היה יושב בב " ה וכו' פי' בשבת ניחא דאעפ " י דהחמץ ידוע מ " מ כיון דאי אפשר לבערו בשבת יוצא בביטול אלא בי " ט דבתר איסוריה הוא מאי אהני ליה ביטול ומשני הכא בתלמיד וכו' דהשתא מבטל ליה מקמי דתחמיץ לא הו " ל חמץ דידיה אלא של הפקר ואף ע " ג דחמץ ידוע ברשותיה הוא איסורא לא ניחא ליה דליקני כדבעינן למימר לקמן . וההיא דפ' אלו עוברין איכא למימר דכיון דאין שהות ביום לחזור למצותו דנין אותו כדין מי שאי אפשר לו לבערו ודמי לחמץ ידוע בי " ד שחל להיות בשבת דסגי בביטול קודם זמן איסורו כיון שאי אפשר לו לבערו כנ " ל ביישוב הסוגיא לפי דעת זו ועוד נ " ל להביא ראיה מהירושלמי דקתני במפרש מיבשה לים ואין דעתו לחזור דבודאי חמץ אפילו מר " ה צריך לבער דאלמא דבחמץ ידוע לא מהני ביטול ד " ת דאל " כ מאי בין ספק לודאי וכתב הר " ן שאין נראה שהירושלמי חולק בזה אתלמוד שלנו ויתבאר בסימן תל " ז . ותו מדאמר גבי ב' ציבורין א' של מצה וא' של חמץ וכו' היינו ב' קופות ופריך אימור דאמר שאני אומר בתרומה דרבנן בחמץ דאורייתא מי אמרינן ומשני אטו בדיקת חמץ דאורייתא וכו' קשה וכי לא ידע המקשה דבדיקת חמץ מדרבנן כמו שמוכיחות המשניות בע " כ דס " ל דדמיא הך דב' ציבורין לחמץ ידוע דלא סגי ליה בביטול ד " ת ומשני ליה דכל שאתה צריך לבדוק אחריו סגי ליה בביטול ד " ת אבל דעת הגאון כפשטא דתלמודא דקאמר לא מצא עצים לשורפו דמשמע דבחמץ ידוע לא סגי בביטול ד " ת ולא האריך בראיות ולקמן בסימן תל " ח יתבאר בס " ד שדעת הראב " ד כדעת הגאון אלא שמחלק בין אם בדק וביטל ומצא לאחר זמן איסורו ולשם נאריך בזה בס " ד :
Orach Chayim.431.3.1 ומ " ש ומצאו להם סמך מן הפסוק כו' ולא הוי ראייה גמורה משום דד " ת מדברי קבלה לא ילפינן כפירוש רש " י :
Orach Chayim.431.4.1 ומ " ש ומפני זה אמרו ליל י " ד וכו' אע " ג דתנן אור לי " ד מ " מ המסקנא לדברי הכל האי אור לילה קאמר ועוד דהא תנא דבי שמואל ליל י " ד כדאיתא התם :
Orach Chayim.431.5.1 ומ " ש פירוש לילה שמחרתו יהיה י " ד וכו' כלומר לאפוקי לילה שאחר י " ד שכבר חל זמן איסורו כדמוכח בגמרא ונמצא עובר עליו :
Orach Chayim.431.6.1 ומ " ש וכיון שצריך וכו' במקצת נוסחאות כתוב דכיון בדל " ת והוא עיקר והכי פירושו דמפני שצריך לבדוק לאור הנר אמרו ליל י " ד בודקין כלומר לפיכך צריך לבדוק בלילה שאז אורו מבהיק וגם היא שעה ידועה וכו' וכדמוכח בגמרא ונראה דמה שצריך עוד לטעם שהיא שעה ידועה הוא משום דקשה דגם קודם עמוד השחר של יום י " ד אורו מבהיק ולמה הצריכו לבדוק דוקא בתחלת ליל י " ד כמו שיתבאר בסמוך בס " ד לזה אמר וגם היא שעה ידועה וכו' אבל קודם עמוד השחר אינו מצוי בביתו לבדוק כי זמן שכיבה היא עד אור הבקר ולהאי טעמא דשעה ידועה לחוד הוי קשה גם ביום י " ג יבדוק כל אדם כשהוא מצוי בביתו ופנוי שאין לו שום טירדא ע " כ נתנו טעם שבלילה אורו מבהיק נ " ל וכך איתא בירושלמי אדם בטל ובית אפל לבדוק ביממא ואהדרו אין אורו מבהיק ביום כבלילה והביאה הרשב " א בתשובה סימן רל " ב :
Orach Chayim.431.7.1 ומ " ש לכן יזהר כל אדם כו' שם אהא דאמר ר " נ בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה אמר אביי הלכך האי צורבא מרבנן לא ליפתח וכו' וקצת קשה למה לא קאמר אביי מילתיה אפשטיה דמתניתין דתני אור לי " ד בודקין וכו' ולימא הלכך האי צורבא מרבנן וכו' וי " ל דפשטא דמתניתין אפשר לפרש דכל הלילה הוה זמן הבדיקה אבל מדברי ר " נ מוכח דעיקר המצוה הוא בתחלת הלילה דוקא וכמ " ש בסמוך דמש " ה קאמר נמי טעמא דבשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ולפיכך אמר אביי הלכך האי צורבא כו' מאחר דעיקר המצוה היא בתחלת הלילה וגם הרב רבינו ירוחם והר " ן משם הראב " ד הוכיחו מראייה אחרת דעיקר המצוה היא בתחלת הלילה שיש בו אור עדיין ואע " ג דבמהרי " ל בדין תענית של בכורות וכן במנהגי דמהרא " ק כתב שמצות הבדיקה היא בלילה ממש אבל לא קודם מ " מ נראה עיקר כדברי הראב " ד ואין ספק שהם לא ראו דברי הראב " ד בזה . ודע שהרמב " ם בפ " ב והסמ " ק בעשה ל " ט כתבו שאין קובעין מדרש בסוף יום י " ג משמע להדיא דאף שעדיין לא הגיע הלילה דהיינו בין השמשות נמי אסור וכ " כ בכל בו וסיים וכל שכן שלא יתעסק בדברים אחרים וכה " ג כתב גם הסמ " ק וסיים וכמו כן אסור לאכול מתחלת הלילה עד לאחר הבדיקה וכ " כ האגודה בשם הגאונים וכ " כ המרדכי וכ " כ ה' המגיד משם התוספות וזו היא דעת רבינו שכתב שלא יתחיל בשום מלאכה ולא יאכל עד שיבדוק והוא נלמד במכ " ש מן הלימוד שהוא אסור וק " ל . וראוי לדקדק מה ראו חכמינו ז " ל לאסור אף הלימוד ומ " ש מק " ש של ערבית דתניא בריש ברכות חכמים עשו סייג לדבריהם כו' עד ואם רגיל לשנות שונה ואח " כ קורא ק " ש ומתפלל וכו' דאלמא דאעפ " י שאסור לאכול מותר לשנות דע " י הלימוד לא יבא לידי פשיעה כמו ע " י האכילה או שאר עסקים וכה " ג כתב גם רשב " א הביאו הב " י לעיל בסימן רל " ה ונראה לתרץ דאעפ " י דאין הלימוד מן הדברים המביאים לידי פשיעה מ " מ גורם הוא שיטרד וישכח מלבדוק ובבדיקת חמץ שאינו כי אם משנה לשנה אפשר שיטרד בלימודו וישכח מלבדוק אבל בק " ש של ערבית שהיא תדירה בכל יום אין לחוש שמא ישכח ע " י שיטרד בלימודו . ומ " מ לאכול ולישן ודאי אסור שהם מהדברים המביאים לידי פשיעה . ומ " ש בתפלת המנחה שרי לאכול סעודה קטנה דכיון דזמנה ביום ואין רגילות שיאכל וישתה וישן ביום כל כך עד שיעבור זמן תפלה משא " כ בערב אבל תחלת הדין אסרו אפילו סמוך למנחה דרגילות הוא שיפסקו הדיינים הדין מיד אחר שישמעו הטענות כדי שלא ישכח הטענות ויש לחוש שע " י כן יבואו לידי פשיעה מיהו מהרי " ו בהלכות פסח כתב ונ " ל דה " ה תפלת ערבית מי שלא התפלל עם הציבור שאסור במלאכה ובלימוד קודם שיתפלל כדאיתא פ " ק דברכות ואוכל קימעא ואשתה קימעא וכו' עד וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה ע " כ ובאמת שקשה דאדרבה מההיא דפ " ק דברכות משמע דיכול לקרות וכמ " ש בסמוך . ואפשר דהרב מפרש דההיא אינה אלא כדי לעמוד בק " ש ותפלה מתוך ד " ת אבל לימוד גמור אסור . ועוד אפשר לומר דמפרש כדברי הר " י בריש ברכות דהך ברייתא כשבא מן השדה קודם שהגיע זמנה של ק " ש אבל כשהגיע הזמן צריך לקרות ק " ש מיד ואין לו ללמוד כלל . והעיקר נ " ל דהרב מפרש דדוקא כשהולך לב " ה ולבית המדרש דליכא למיחש שמא יטרד בלימודו וישן שם וישכח מלקרות ק " ש ומלהתפלל שהרי יבא לביתו לאכול ולישן אבל כשהוא בביתו אסור לו אף ללמוד דשמא יטרד בלימודו כל הלילה עד שישן ולא יתפלל כלל וזהו שדקדק וכתב מי שלא התפלל עם הציבור כו' פי' דכיון שהוא צריך להתפלל בביתו חיישינן שמא יטרד בלימודו ועל זה הביא ראייה מההיא ברייתא דקאמר אלא ילך לב " ה כו' ולא קאמר אלא הולך לביתו אם רגיל לקרות כו' אלא ודאי בביתו אסור אפילו ללמוד והא דנקט בברייתא שלא יהא אומר אלך לביתי ואוכל קימעא כו' ולא נקט רבותא שאפילו ללמוד בביתו קודם אסור היינו משום דהתנא נקט בלשונו לשון בני אדם שאומרין כן אבל לפי האמת גם הלימוד אסור בביתו ואף ע " ג שלא הוזכר איסור זה בשום חיבור גם בפ " ק דשבת בההיא דלא ישב אדם לפני הספר וכו' לא הוזכר שום איסור בלימוד מ " מ יש לחוש לדבריו דדברי טעם הם גם הנסיון יעיד על זה דמי שלא הורגל להתפלל בביתו כי אם הציבור אם יקבע עצמו ללמוד בביתו לא נזכר כלל להתפלל ודמי לבדיקת חמץ שחששו שמא ישכח מלבדוק והשתא נוכל ליישב ג " כ מה שלא הוזכר איסור זה בשום חיבור מפני שהם היו רגילים לעולם להתפלל בלילה וללמוד קודם התפלה מי שרגיל לקרות וכו' אבל אנו שנוהגים להתפלל עם הציבור בעוד היום גדול א " כ מי שלא התפלל עם הציבור ובא לביתו ויתחיל במלאכה או בלימוד בודאי ישכח מלהתפלל כיון שאינו רגיל בזה תמיד ולכן נראה כדברי הרב להחמיר להתפלל קודם ודו " ק . פסק ומי שלא התפלל תפלת ערבית עם הציבור בליל י " ג מצאתי בהג " ה דיבדוק תחלה וכ " כ במחזורים מיהו נראה לי דיתפלל תחלה ואח " כ יבדוק דבתפלה שהיא קבועה וסדורה ליכא למיחש שמא יטרד כדפי' משא " כ אם יבדוק בתחלה דאפשר שיטרד בבדיקתו עד שישכח מלהתפלל מיהו דוקא במי שרגיל להתפלל עם הציבור אלא שעתה אירע שלא התפלל עמהם אבל מי שרגיל להתפלל כל לילה יבדוק תחלה ולא חיישינן ברגיל שמא ישכח מלהתפלל עכ " ה :
Orach Chayim.431.8.1 וכתב ה " ר יונה שאם התחיל כו' נראה שלמד כן מלישנא דאביי דאמר לא ליפתח כו' ומה שהקשה רבינו ע " ז יש לתרץ דס " ל לר' יונה אם התחיל בהיתר אפילו בדאורייתא אין מפסיקין וכמ " ש המרדכי בפ " ק דשבת ושכך פסקו בתוס' וראיה ברורה מפ' ערבי פסחים גבי בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום דאינן צריכין להפסיק אע " ג דקידוש הוא דאורייתא וה " ה נמי בדיקת חמץ ולפי זה ה " ה באכילה נמי א " צ להפסיק ולא נקט לימוד אלא לפי שנמשך אחר לשון אביי שלא הזכיר כי אם הלימוד ומ " מ לפי מ " ש בסמוך דבבדיקת חמץ יש לחוש יותר שמא ישכח אפשר גם בענין ההפסקה אפשר דלא התירו רבותינו בהתחיל בהיתרא אלא בק " ש ותפלה וקידוש שהוא תדיר משא " כ בדיקת חמץ דקרוב לודאי שישכח מלבדוק ולפיכך יש להפסיק אפילו מן הלימוד כמ " ש רבינו וכ " ש באכילה ואף ע " ג דמדינא נראה כדברי ה " ר יונה ראוי לחוש לדברי רבינו שמחמיר וכ " כ בהגה' ש " ע דלא כב " י : במהרי " ל כתוב דוקא סעודה אסור לאכול קודם הבדיקה אבל טעימה בעלמא מותר דלא שייך בהו אימשוכי ע " כ ועיין סימן רל " ב :
Orach Chayim.432.1.1 וקודם שיתחיל לבדוק יברך על ביעור חמץ כו' בפ " ק דפסחים והילכתא על ביעור חמץ ופירש " י והתוס' לחד פירושא דה " ק דגם אם בירך על ביעור חמץ יצא כמו אם בירך לבער וכ " כ הרא " ש ורבינו ירוחם וכן כתב הר " ן משם הראב " ד אבל באגודה לא כתב רק פי' השני של התוספות דדוקא על ביעור וכן יראה מדברי המרדכי מסידור לשונו עיין שם והסמ " ג והסמ " ק כתבו בסתם שמברכין על ביעור דהכי מסקינן וכו' משמע קצת דס " ל נמי דצריך לברך על ביעור בדוקא וכן משמע מלשון הרמב " ם בפ " ג מיהו יראה דאם בירך לבער לא מהדרינן ליה דלא יהא אלא ספק ברכה דלהקל וכן משמע בתשובות מהרי " ל דיצא בלבער ועיין בהג " ה אלפסי דפוס גדול דף רכ " ט עמוד ב' :
Orach Chayim.432.2.1 ומ " ש שהבדיקה הוא תחלת ביעור כו' בא ליישב דלא תיקשי מאחר שברכה זו אינה באה על מצות עשה דתשביתו שהיא ההבערה דהא זמן ההבערה אינה אלא בשעה ז' לאחר איסוריה כדילפינן לה מנותר ואינה באה אלא משום מצות חכמים שאמרו אור לי " ד בודקין וכו' וא " כ מן הראוי לברך על בדיקת חמץ וע " ז קאמר דתקנת הבדיקה היא עצמה תקנת הביעור לפי שהבדיקה היא תחלת ביעור שהרי מיד אחר הבדיקה הוא מבטל א " כ זהו ביעור לחמץ שאינו ידוע ומצניע הידוע לו עד למחר בשעת הביעור ומבערו מן הבית אם כן נראה שהבדיקה היא תחלת הביעור וכך היא כוונת הרא " ש למעיין בדבריו דף קכ " ח ע " ד אבל הכל בו תירץ שלכך תקנו לשון ביעור ולא לשון בדיקה מפני שלשון ביעור כולל הכל בדיקה וביעור וביטול וע " ש . גם מ " ש הב " י וא " ת יברך על ביטול כו' כתב ג " כ בכל בו ע " ש : ונראה דדוקא לכתחילה קאמר שיברך קודם שיתחיל לבדוק אבל יכול לברך דיעבד תוך הבדיקה וכן כתוב בכל בו שאם לא בירך קודם שיתחיל לבדוק מברך כל זמן שלא סיים בדיקתו ומביאו בהגהת ש " ע ומיהו משמע דלאחר שסיים בדיקתו הפסיד הברכה אבל מדברי הרא " ש שכתב שהבדיקה היא תחלת ביעור ונגמרה בשעה חמישית משמע דאף לאחר שסיים הבדיקה לא הוי עדיין סיום המצוה וממילא יכול לברך בתוך משך זמן המצוה ואעפ " י שהרא " ש גופיה כתב אהא דאמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיברך וכו' שלא לברך על ביעור חמץ בשעה חמישית היינו דוקא לענין שהיה צריך לחזור ולברך בשעה ה' משום מצות עשה דתשביתו שהוא מן התורה דהברכה שבירך בליל י " ד היא משום מצות חכמים כשאר מצות חכמים דמברכין עליה מטעם דלא תסור . על זה כתב הרא " ש שאינו צריך לברך בשעה ה' משום דמ " ע מן התורה היא לשרפו אחר איסורו בסוף שש ואנו מבערין אותו בשעה ה' בעוד שהוא מותר באכילה מן התורה . אבל אם לא בירך בליל י " ד על מצות חכמים נראה שיש לו לברך אח " כ בתוך משך זמן מצות הבדיקה שהטילו עליו חכמים להרא " ש ומן הראוי לברך אז בשעה ה' בשעה שהוא מבער . ותו שהרי בהגה " ת אשיר " י פ " ק דברכות כתב ע " ש האור זרוע כל היכא שלא בירך קודם עשיית המצוה מברך אח " כ ויוצא י " ח אבל בסעודה דאסור ליהנות מהעה " ז בלא ברכה כיון דעבר ואכל והגיע ברכה אחרונה הואיל ואידחי אידחי ואנן נהגינן לקדש את האשה ואח " כ לברך ברכת אירוסין ע " כ שוב מצאתי כן לגדול מן האחרונים שכתב דההיא דמברך עובר לעשייתן למצוה מן המובחר קאמר היכא דאפשר אבל אם לא בירך מקודם יכול לברך אח " כ והוכיח בראיות ועיין בספר ברכת אברהם צרפתי בסי' נ " ג מיהו למעשה כיון שהרמב " ם בפי " א מהלכות תפלה ופ " ג מהלכות אישות פסק דאין לברך אחר שעשה המצוה דמה שנעשה נעשה ספק ברכה להקל וכיון שסיים בדיקתו הפסיד הברכה :
Orach Chayim.432.3.1 ובעל העיטור כתב איכא מ " ד דמברך שהחיינו כו' שתי סברות אלו שכתב בעל העיטור כתבם הרשב " א בתשובה סימן רכ " ג וסיום דבריו ואנו אין דרכנו לומר זמן וכ " כ עוד בתשובתו סימן שע " ט וקצת קשה מדברי רבינו ירוחם שכתב שהרשב " א כתב שהוא רשות אם ירצה יאמר אותו כי יש בו טעם לאמרו כמו העושה סוכה ולולב וכו' וי " ל דמ " ש שהוא רשות היינו לומר שכיון שאין בידינו ראיה מכרחת לאחד מן הסברות אין ראוי לבטל מנהג אותן מקומות שאומרים אותו ורשות בידן לסמוך על מ " ד לומר זמן ואף לכתחלה יכול לנהוג כאותן מקומות שאומרים זמן ואין ראוי לגעור בו . אבל הוא עצמו לא נהג לומר זמן לפי שלא היה רוצה להכניס עצמו בספק ברכה ומ " מ לא רצה למחות באחרים וע " ד זה קאמר גם בעל העיטור ומסתברא רשות הוא כו' והנה הרשב " א כתב על בעל העיטור שבמקומו היו נוהגים לאמרו וממה שלא מיחה בידם יראה שלא היה בידו ראייה מספקת בסתירת אותו מנהג וזהו שכתוב בכל בו משם בעל העיטור דבמנהגא תליא מילתא אלמא דמ " ש רבינו בשם בעל העיטור דמסתברא רשות הוא היינו לומר דבמנהגא תליא מילתא ורשות לכל אדם לנהוג כאחד מן המקומות ואין ראוי לגעור או לגדף בשום אדם שירצה לאמרו או שלא לאמרו . ומעתה נסתלק תמיהת הב " י על מ " ש בעל העיטור דרשות הוא ועיין במ " ש למעלה בסימן דיראה לי לחלק דלענין ברכת שהחיינו דוקא שבא על שמחת לבו של אדם שזכה לזמן הזה לקיים המצוה בהא ודאי יש לו רשות לברך וכדאמר בפרק בכל מערבין אקרא חדתא אבל לענין שאר ברכות אין לברך היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא ומש " ה השיג רבינו על רבינו האי גאון לעיל בסימן כ " ט לענין ברכת לשמור חוקיו דהתם ודאי הוי ברכה לבטלה . ולענין הלכה ראוי ונכון לכל אחד שלא להכניס עצמו בספק ברכה וכך נוהגין שלא לברך שהחיינו בבדיקת חמץ וכך כתב בהגה " ת מיימוני פי " א דהלכות תפלה ופ " ג דהלכות חמץ ע " ש :
Orach Chayim.432.4.1 וא " א הרא " ש ז " ל כתב שאין מברך שהבדיקה היא לצורך הרגל כו' כתב מהר " ש לוריא ותימה דהא איסור חמץ קודם לרגל ומשעת זביחת הפסח אסור הוא שהוא חול גמור ואפ " ה אסור מן התורה והכי קי " ל וא " כ למה לא יברך שהחיינו ואינו דומה לעשיית סוכה ולולב שלא קדם מצותם לרגל עכ " ל ונ " ל דלא קשה מידי דדברי הרא " ש הם על פי מה שנתבאר בדבריו דברכה זו שבליל י " ד אינה באה על מ " ע שבתורה אלא על מצות חכמים שהצריכו לבדוק אף אחר החמץ שאינו ידוע להוציאו מן הבית שמא יבא לאכלו אם ישאיר ממנו בבית א " כ מצות בדיקה זו אינה בא אלא לצורך הרגל לתקן הבית ולבער החמץ מתוכו לצורך המועד שלא יהא נמצא שום חמץ שיבא לאכלו במועד וא " כ מצות בדיקה זו אינה אלא לצורך הרגל ועליה תקנו לברך על ביעור חמץ ומש " ה א " צ לברך שהחיינו דסמכינן אזמן דרגל וק " ל וצריך לעיין לפי דעת הרא " ש אם יכול לברך שהחיינו בשעת הבדיקה ולא לברך על הכוס כמ " ש הר " ן לענין סוכה וכמ " ש הב " י לקמן בסימן תרמ " א :
Orach Chayim.432.5.1 וכתב עוד א " א הרא " ש י " א שאין לבודק לדבר עד שיגמור כל הבדיקה פי' ולשון זה משמע שאיסור יש בדבר כמי שמפסיק בין ישתבח ליוצר אור או באמצע הלל אבל ודאי דא " צ לחזור ולברך וזו הסברא כתבה גם הר " ן ע " ש רבינו האיי גאון :
Orach Chayim.432.6.1 ויש מוסיפין עוד לומר שאם סח בדברים שלא מעין הבדיקה שצריך לחזור ולברך פי' עד דגמר הבדיקה וביטל אחריו וזו הסברא כתב הר " ן דאיכא מ " ד הכי והכל בו כתב ע " ש רבינו סעדיה גאון וכ " כ המרדכי בשם תשובת הגאונים :
Orach Chayim.432.7.1 וכל זה איננו שוה לי וכו' דמשהתחיל לבדוק לא הוי שיחה הפרק כלל לשיהיה לו עון אשר חטא כמי שמדבר בין ישתבח ליוצר אור כסברת הי " א מידי דהוה אישיבת סוכה כו' ומ " ש דלא כיש מוסיפין לחזור ולברך . ואח " כ כתב מיהו טוב ליזהר וכו' כלומר דלאו משום איסור הפסקה אלא כדי שישים אל לבו ואינו רק על צד היותר טוב וסברא זו של הרא " ש כתבה הכלבו בשם רבינו האי גאון והוא חולק אהר " ן ז " ל שכתב ע " ש רבינו האי גאון שאמר כסברת י " א שהזכיר הרא " ש וז " ל מהר " ש לוריא על מ " ש הרא " ש וכל זה איננו שוה לי וכו' יש להקשות ולמה איננו שוה לו דברי הראשונים שכתבו שאין לבודק לדבר כו' דשמא נמי לכתחלה קא מזהר כמ " ש הוא עצמו שטוב להזהר לכתחלה ונ " ל דבודאי ממה שאמר שאין לבודק לדבר כו' ולא חילק בין תחלת הבדיקה לאחר שהתחיל לבדוק אלמא דבחדא מחתא מחתינהו וזה ליתא ודו " ק עכ " ל ולי נראה עיקר כדפירש' דפשיטא דליכא מאן דפליג אהפסיק בין הברכה להתחלת הבדיקה דודאי צריך לברך לד " ה מאחר שהפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו כדין כל הברכות . ולענין הלכה נראין דברי הרא " ש שהסכימו עמו הרשב " א והר " ן וכ " כ בהגהת מיימוני פ " ג בשם הר " א שהסכימו עמו הרשב " א והר " ן וכ " כ בהגהת מיימוני פ " ג בשם הר " א בריב " ק ושכן נהג מהר " ם ודע שהמרדכי כתב בשם ספר הפרדס דכשמבערין חמץ בככר הראשון שמוצא מברך על ביעור חמץ ואין נוהגין כן אלא קודם שיתחיל לבדוק מברך כדמשמע פשטא דתלמודא וכ " כ הרי " ף להדיא וכ " כ הרמב " ם וכן בספר המצות וכן מהר " ם עיין בהגהת מיימוני פ " ג . וכתב במהרי " ל על ענין זה דגם אם לא מצא בבדיקה מאומה לא הוי ברכה לבטלה דהברכה נמי קאי על הביטול שמבטלין מיד אחר הבדיקה עכ " ל וכן משמע ברמב " ם בסוף פי " א דתפלה וע " ש וכ " כ ברוקח סימן רס " ו ע " ש כתב בכלבו יש שמניחין פתיתין כו' ובתרומת הדשן סימן קל " ג כתב דאף אם ימצא הפתיתים לא סגי בהכי וצריך לבדוק בדיקה גמורה כו' ע " ש ומהרי " ל כתב דיניח פתיתי דבר נוקשה שלא יפרר ובמקום משומר בפני תינוקות ועכברים ועוד האריך בטעם הנחת הפתיתים . ולשרוף הכלי לכל הפחות אם לא מצא שום חמץ ושלא ישרוף החמץ בליל י " ד כאחד מן הגאונים שבמרדכי ע " ש :
Orach Chayim.432.8.1 ומ " ש יעמיד מבני ביתו אצלו כו' פי' כדי שיענו אחריו אמן וכה " ג כתב מהרי " ל וכתב עוד שם שמהר " ש היה מברך על מצות ביעור חמץ כשהיה מוציא גם המסייעין לבדוק בברכתו ע " כ ובמחזורים מצאתי כתוב על זה ולא ראיתי לנהוג כך עכ " ל : וכתב עוד במהרי " ל ויטהר ידיו ע " י נטילה טרם שיברך על הבדיקה ומהרש " ל כתב דדוקא כשהן אינן נקיות אבל כשהן נקיות ה " ל מגסי רוח מ " מ אפשר לומר טעם אחר מאחר דבדיקת החמץ באה לטהרת הרגל והיא מצוה חשובה ע " כ ראוי להחמיר בה ולעשותה בנקיון עכ " ל ובתשובה סי' פ " ו מסיק מ " מ ע " י היסך ושפשוף עדיף עכ " ל :
Orach Chayim.433.1.1 והבדיקה צריך שתהיה לאור הנר וכו' ברייתא בפ " ק דפסחים וכתב הרא " ש ומיירי דוקא אם היה טרוד ולא בדק בלילה כדאיתא בירושלמי וכי יש חמה בלילה תיפתר בשלא בדק כדתנן לא בדק אור לי " ד בודק י " ד שחרית הדא אמרה אפילו ביום צריך לבדוק לאור הנר ואפילו בבית שיש בו אורה עכ " ל ופירושה כפי הנראה מדברי הרא " ש הוא דהמקשה הוה קים ליה דאינו רשאי לבדוק באור י " ג לאור הנר דדוקא אור לי " ד בודקין תנן והיה סבור נמי בלא בדק בליל י " ד ובודק ביום י " ד דעדיף טפי לבדוק לאור החמה ולכך קאמר וכי יש חמה בלילה והא ודאי ביום היא וא " כ קשיא ממ " נ אי ביום י " ג אפילו לאור הנר לא יבדוק ואי ביום י " ד לאור החמה אמאי לא הא עדיף טפי מלאור הנר ומשני בשלא בדק כו' כלומר אור הנר עדיף טפי כדי לבדוק במחבואות ובחורים וזהו שמסיק הדא אמרה אפילו ביום צריך לבדוק לאור הנר מפני המחבואות והחורים ואפילו בבית שיש בו אורה זולתי אכסדרה שאורה רב שא " צ נר ועל פי זה מתיישב לשון רבינו שכתב אפילו אם בודק ביום שנתקשו בה רבים וגם הב " י ופי' מה שפירש ולעניות דעתי נראה דאחר שכתב רבינו לשון הברייתא שאין בודקין אלא לאור הנר וכו' והיה עולה על לבו לומר דה " פ אין לבדוק בלילה אף לאור הלבנה שאורה רב יותר מאור הנר ואף לאור החמה ביום י " ג אעפ " י שאורה רב עוד יותר אף מאור הלבנה ואצ " ל שאין לבדוק ביום י " ג לאור הנר וכמו שעלה ע " ד המקשה בירושלמי דטפי עדיף לבדוק ביום לאור היום מלאור הנר ומינה הוה משמע אבל ביום י " ד היכא דלא בדק בליל י " ד עדיף טפי לבדוק ביום לאור היום על כן אמר אפילו אם בודק ביום כו' כלומר פי' ולא לאור החמה אף בבודק ביום קאמר ודלא כדמשמע לכאורה דהא דקאמר ולא לאור החמה דבאינו בודק ביום היא כגון ביום י " ג שזה אינו אלא אפילו אם בודק ביום והיינו דמסיק בירושלמי הדא אמרה אפילו ביום צריך בדיקה לאור הנר דעדיף טפי מאור החמה ופי' זה בדברי רבינו ברור כאור החמה והשתא לפי זה ביום י " ג אין לבדוק כלל לדעת רבינו וכ " כ הרמב " ן להדיא בספר מלחמות וכן משמע במרדכי הארוך . וז " ל בעל המאור הא דתניא אין בודקין לאור החמה לא תימא ה " מ בי " ג שיש לו לבדוק לילי י " ד אלא אפילו בי " ד ומפורש בירושלמי כו' ונראה מדברי הר " ן שמפרש דבריו דביום י " ג רשאי לבדוק לאור הנר ובאור החמה קאמר דלא מיבעיא דבי " ג אינו רשאי מאחר שלא עבר זמן עיקר מצות בדיקת חמץ לאור הנר שהרי ליל י " ד עדיין לפניו היא אלא אפילו בארבעה עשר וכן נראה מדברי הרמב " ן שפי' דברי הרז " ה כמו שפירש הר " ן ולעניית דעתי נראה שגם דברי הרז " ה אפשר לפרשן בדרך שפירשנו דברי רבינו ומ " ש דלא תימא וכו' ה " פ לא תימא דביום י " ג קאמר דאין לבדוק אפילו לאור החמה ומכ " ש לאור הנר דלא אלא יבדוק ליל י " ד שהוא עיקר זמן הבדיקה . ומינה אבל בארבעה עשר עדיף טפי לבדוק לאור החמה זה אינו אלא אפילו בי " ד אין לבדוק אלא לאור הנר אבל בי " ג אפילו לאור הנר נמי לא ועל זה כתב ומפורש בירושלמי כו' הכל כמו שפי' למעלה בדברי רבינו ולפי' זה מתיישב לשונו שאמר ל " ת ה " מ בי " ג שיש לו לבדוק לילי י " ד דמשמע בפשיטות דס " ל דבי " ג אין לו לבדוק כלל אלא שיש לו לבדוק דוקא ליל י " ד וק " ל . אכן בדברי הרב המגיד מבואר דס " ל פירוש הירושלמי שאמר תפתר בלא בדק דלאו דוקא אלא ה " ה ברוצה לבדוק ביום י " ג יבדוק לאור הנר ומה שהביאו לפרש כן נראה דהיינו מדקא מסיים בירושלמי הדא אמרה כו' דלא איצטריך אלא ע " כ לטפויי אתא דאף ביום י " ג סגי לבדוק באור הנר ולשון אפילו ביום צריך לבדוק לאור הנר היינו לומר דסגי בצריכות בדיקה זו וכן משמע קצת הסדר לשון הברייתא דתני אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה כו' ואי אמרת דלא לאור החמה בי " ד קאמר ה " ל למימר ברישא לא לאור הלבנה דהיינו בלילה ובתר הכי לימא ולא לאור החמה דהיינו בי " ד כפי הסדר . ולענין הלכה נקטינן כרוב גאונים דאין לבדוק כלל בי " ג אפילו לאור הנר ונראה שאפילו יהיה הבית אפל שגם ביום יוכל לבדוק יפה לאור הנר כמו בלילה אפ " ה כדי שלא תחלוק בין ביעור לביעור וכמ " ש במרדכי ריש פ " ק בשם הירושלמי שאפילו אם כבר בדק ביום י " ג בין לאור הנר ובין לאור היום צריך לחזור ולבדוק בליל י " ד מהאי טעמא וכן איתא בירושלמי להדיא דאפילו בית אפל לא כמ " ש לעיל בסימן תל " א סעיף ג' :
Orach Chayim.433.2.1 ומיהו אכסדרה כו' שם בגמרא האי אור החמה ה " ד א " נ בחצר האמר רבא חצר א " צ בדיקה מרני שהעורבין מצויין שם אלא באכסדרה האמר רבא אכסדרה לאורה נבדקת ל " צ לארובה דבחדר ודהיכא אי לבהדי ארובה היינו אכסדרה אלא לצדדין משמע דאפילו לכתחלה אינו צריך לבדוק אכסדרה בלילה אלא לאור היום וכן פי' רש " י להדיא וכן מבואר בלשון הרי " ף . אבל הרמב " ם כתב אם בדקה לאור החמה דיו וכ " כ הסמ " ג והסמ " ק . ונראה דס " ל דלשון לאורה נבדקת משמע דיעבד מדלא קאמר בודקין אותה לאורה והא דלא משני תלמודא דאין בודקין לאור החמה לכתחלה קאמר דלא אבל דיעבד ש " ד אפשר משום דמשמע לתלמודא דלא לאור החמה הוי דומיא לא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה דאפילו דיעבד לא וכמו שיתבאר בסמוך ה " נ לאור החמה אפילו דיעבד לא ודברי הרא " ש ורבינו סתומין ואף ע " ג דכתב הרא " ש ומיירי דוקא אם היה טרוד כו' היינו לאפוקי אם רצה לבדוק ביום י " ג לאור הנר א " נ באכסדרה בי " ג לאורה אינו רשאי אלא דוקא בליל י " ד אבל אם לא בדק בליל י " ד ובודק ביום י " ד אין ללמוד מדבריו לא זה ולא זה אבל רבינו ירוחם נ " ה ח " א כתב דאין לבדוק בי " ג באכסדרה לאור היום אא " כ שכח ולא בדק בליל י " ד ואז בודק אפילו לכתחלה לאור היום ומבואר בדבריו שנמשך ע " פ שיטת הרא " ש ע " ש נמצא יש בזה ג' סברות לדעת רש " י והרי " ף אף ביום י " ג יכול לבדוק באכסדרה לאור החמה אפילו לכתחלה ולדעת הרמב " ם אפילו ביום י " ד לכתחלה לא יבדוק אלא לאור הנר וכן מבואר בסמ " ג וסמ " ק וע " ש ולדעת רבינו ירוחם וכנראה שהיא דעת הרא " ש דוקא בי " ג לא יבדוק אבל בי " ד יכול לבדוק אפילו לכתחלה לאור החמה ומשמע לי דבי " ג אפילו בדקה לאור היום צריך לחזור ולבדוק בלילה לדעת הרא " ש ורבינו ירוחם שהרי כתבו דוקא אם שכח ולא בדק בלילה ולענין הלכתא כבר כתב המרדכי דמפורש בירושלמי דאפילו באכסדרה ובתי כנסיות ובתי מדרשות שאורן מרובה צריך לבדוק בליל י " ד אף עפ " י שכבר בדק בליל י " ג לאור הנר או לאור החמה והטעם כדי שלא תחלוק בין ביעור לביעור ואע " ג שכתב בסוף דבריו מיהו בתלמוד שלנו יש אכסדרה לאורה נבדקת ומשמע שמפרש כרש " י והרי " ף שאפילו לכתחילה יש לבדוק בי " ג לאור היום באכסדרה לא קי " ל הכי אלא כרוב גאונים הסמ " ג והסמ " ק והרא " ש ורבינו ירוחם וכן באגודה ובר " ן וכן הרז " ה לפי פירושו וכ " כ בצידה לדרך דכולהו ס " ל דאין לבדוק ביום אלא א " כ לא בדק בלילה ואפילו בדיעבד לא מהני הבדיקה וכיון דהטעם הוא כדי שלא תחלוק בין ביעור לביעור א " כ אפילו באכסדרה ובתי כנסיות ומדרשות כך הדין ומפרשים לההיא דאכסדרה לאורה נבדקת בי " ד קאמר ואף זה אינו אלא דיעבד לדעת מקצת גאונים שהבאתי ובהא נמי נקטי לחומרא כמ " ש בתרומת הדשן סי' קל " ג דאין להקל במצוה זו דאחמור בה רבנן טובא ע " ש שכתב בו ממש אנדון דידן ומינה דבי " ד בבית שיש בו אורה לא מהני ליה בדיקה לאור היום אפילו בדיעבד דדוקא באכסדרה אם בדקה לאור החמה דיו אבל לא בחדרי הבית : וכתב הב " י דהא דאכסדרה נבדקת לאורה בבודק ביום הוא . וכן משמע בסוגיא דקאמר האי אור החמה ה " ד ולא קאמר נמי אור הלבנה ה " ד אלמא דלאור הלבנה אף באכסדרה לא וכן משמע להדיא ברמב " ם וסמ " ג וסמ " ק ורבינו ירוחם : לשון הב " י וכתב רבינו ירוחם דדוקא אכסדרה אבל בית אחר אעפ " י שיש בו אור הרבה צריך לבדקו לאור הנר ונראה שכתב כן מפני מה שאמרו בארובה שבחדר ולא ביאר כל צרכו שה " ל לפרש דהיינו דוקא לצדדין אבל באמצע החדר בודק לאור הארובה עכ " ל ולא ידעתי למה לא דקדק כן על שאר מחברים שלא הביאו דין זה שיבדוק באמצע החדר לאור הארובה זולתי רבינו ז " ל ויותר יש לדקדק על הרי " ף והרא " ש שלא כתבו רק הברייתא כצורתה ודין האכסדרה והרב רבינו ירוחם העתיק דברי הרא " ש כצורתם וטעמם משום דלא הו " ל מילתא דפסיקא דהכל לפי המצב ולפעמים אף כנגד הארובה ממש אין אורו גדול וצריך נר ולכך לא נקטו המחברים בדבריהם רק דין האכסדרה שאורו גדול ומיניה נלמד לשאר מקומות שאורו רב וזהו שדקדק הרי " ף והרא " ש וכתבו האכסדרה דנפיש נהוריה כו' וכן הרמב " ם והנמשכים אחריו בלשונו כתבו אבל אכסדרה שאורה רב כו' ורבא לא הזכיר כן אלא אכסדרה לאורה נבדקת אלא טעמייהו לבאר כן כדי ללמוד ממנו לכל מקום שאורו רב וכך מדוקדק מלשון הרב בעל צידה לדרך שכתב אבל אכסדרה שאורה גדול נבדקת לאורה וכן בכל מקום שאורו גדול ומאיר שם ע " כ . ומה שהעתיק ב " י מלשון ה " ר ירוחם אבל בית אחר אע " פ שיש בו אור הרבה כו' לא נמצא לשון זה בספרו וגם תימה שאם יש שם הרבה אור היינו אכסדרה שאורה רב אלא כך היא הנוסחא אמיתית בית שיש בו אורה והיינו כמ " ש הרא " ש מלשון הירושלמי :
Orach Chayim.433.3.1 ומ " ש אבל מצדדין צריך נר נראה כל שאינו כנגד חור החלון ממש הוא בכלל צדדין וצריך נר וכן הוא מבואר בפירש " י :
Orach Chayim.433.4.1 ומ " ש אין בודקין לאור האבוקה מפני שאינו יכול להכניסה לחורין שם בגמרא משמיה דר " נ בר יצחק :
Orach Chayim.433.5.1 ומ " ש וגם ירא שמא ישרוף הבית שם בגמרא משמיה דרב פפא גם הרא " ש ורבינו ירוחם הביאו שני הטעמים האלו אבל הסמ " ג והסמ " ק לא הביאו אלא דברי רב פפא נראה דסבירא ליה דטעם זה עיקר שאע " פ שבודק בחורין ובסדקין בנר יחידי אף על פי כן אין לו לבדוק באבוקה בשאר מקומות מפני שהוא ירא וכו' ודעת הרא " ש ודעימיה שלא הביאו טעמא דרב פפא לחוד כמו הסמ " ג וסמ " ק יראה משום דהוה סד " א דלא סגי האי טעמא אלא שלא לבדוק באבוקה בחורין ובסדקין מפני שהוא ירא שמא ישרוף וכו' אבל בשאר מקומות אינו ירא ויכול לבדוק לכך קאמרי דבחורין בלאו טעמא דשמא ישרוף אינו יכול לבדוק מפני שאינו יכול להכניסו לחורין ומעתה האי טעמא דרב פפא הוי אפילו לשאר מקומות שבבית . ועוד איכא ב' טעמים בגמרא רב זביד אמר זה אורו לפניו וזה אורו לאחריו רבינא אמר האי משך נהורא והאי מקטף אקטופי ולא הובאו במחברים זולתי בהגהת מיימוני פ " ב ובכל בו . ונראה דמפני טעמים אלו אין לאסור אלא לכתחלה אבל בדיעבד הו " ל בדיקה מעלייתא אם לא מטעם דר " נ בר יצחק ורב פפא דלא מהני הבדיקה אפילו בדיעבד ולכך השמיטו המחברים הני טעמי דרב זביד ודרבינא . וכתב מהר " י וייל " א דב' נרות הוי אבוקה ואין לבדוק אלא בנר יחידי וכ " כ בדרשות מהרי " ל משם הסמ " ק ואיתיה באגודה פרק ערבי פסחים לענין הבדלה וכן ברוקח תחלת סימן רס " ו כתב בנר אחד צריך לבדוק עכ " ל :
Orach Chayim.433.6.1 וכתב הרא " ש על כן וכו' כלומר דהכא נמי כמו כן יש לחוש שהוא ירא שמא יטיף על הכלים וימהר לבדוק ולא יבדוק יפה וכך מבואר באשיר " י שכתב שהוא ירא שמא יטיף כו' ע " ש וכ " כ ר' ירוחם ע " ש וכן נמצא בהדיא במקצת ספרי רבינו והכל בו האריך בזה ומסקנתו בשם הראב " ד כהרא " ש דדוקא בשל שעוה ושכן עמא דבר . ומ " מ נראה דבהני הויא בדיקתו בדיקה בדיעבד אלא לכתחילה הטוב והנאות לבדיקה הוא שעוה כמ " ש הרא " ש והכל בו בשם הראב " ד והאריך בזה וגם נתן טעם לאותן שבודקין בשמן .
Orach Chayim.433.7.1 ובודק בכל המקומות כו' בפ " ק דפסחים ולשון הרמב " ם והסמ " ג וסמ " ק ובית דגים קטנים כו' וכיוצא באלו צריכין בדיקה שמסתמא שמכניסין בהן חמץ ואם ידוע בודאי שלא הכניס שם חמץ א " צ בדיקה ע " כ . וז " ל הרוקח זה הכלל תתפש בידך כל דבר שאין קבע ומסתפק ממנו צריך בדיקה כדאמר רב חסדא בית דגים קטנים יש לבדוק ולא גדולים אבל בית המלח ובית העצים או מקום כבשים או ירקות שיש לו ומקום גבינות צריכות בדיקה יפה עכ " ל וכתב הכל בו וצריך ללמוד לבני הבית לכבד תחת המטות והתיבות כי פעמים שהחמץ נגרר שם בפי התרנגולים או בסיבה אחרת ונשאר שם עכ " ל ונראה לי דוקא בחדר שאין רגילין לאכול והוי ספק חמץ ולכך תלינן לקולא דסגי בכבוד אבל לא בודאי חמץ ומה " ט ג " כ צריך לבדוק תחת המטה והספסלים בחדר שרגילין לאכול שם ולא סגי במה שמכבדין לשם וכ " כ מהר " י ויי " ל וכתב עוד מהרי " ו וצריך לבדוק בית יד של התינוקות וכן בית יד שלו כו' . וכתב בהגהת ש " ע וכן הכיסים .
Orach Chayim.433.8.1 ומ " ש ואוצרות שמן אפילו אם נסתפק מהן אינו מוסכם דהרמב " ם והסמ " ג וסמ " ק וכל בו כתבו דאוצרות יין ושמן שוין בדין דבמסתפק מהן צריך בדיקה גם מלשון הרי " ף והרא " ש והאגודה בפ " ק דפסחים משמע הכי וכבר כתב בעל מגדל עוז שהרי " ף והרמב " ם היו גורסים בגמרא גירסא אחרת וכן נראה עיקר ודלא כמ " ש המגיד שט " ס הוא בדברי הרמב " ם גם דלא כהגהת סמ " ק שהגיה בדברי ר " י ט " ע ואוצרות שמן ויין הנעולים ולא קאי נעולים אלא איין דוגמת מה שתיקן ה' המגיד בדברי הרמב " ם וכל זה מפני שלא היתה גירסתם גירסת ספרדיית ולשיטתן נמשך גם רבינו שפסק הדין כפי גירסתינו בגמרא ולא חש למה שמשמע מדברי הרי " ף והרא " ש כדברי הרמב " ם . ורבינו ירוחם הביא שני הסברות וכתב וחילוק זה תלוי במה שעתה מסתפקים משם להדלקה וה " ל כבי קירי כך מצאתי במאמר חמץ עכ " ל וכה " ג כתב גם הר " ן ובהגהות סמ " ק . ולענין הלכה נ " ל דאף בגבולינו שאין נוהגין להדליק בשמן אפ " ה יש להחמיר ולבדוק במסתפק מהן מאחר שהרבה גאונים היו גורסים גירסא אחרת כמ " ש לעיל ועל פי אותה גי' אוצרות יין ושמן שוין בדין זה : ומ " ש ואוצרות שכר במקום שרגילין וכו' דבמקום שאין רגילין אפילו במסתפקי' מהן א " צ בדיקה :
Orach Chayim.433.9.1 אבל הגבוהים שאין יד האדם מגעת שם רש " י והר " ן כתבו הגבוהים יותר מדאי והנמוכין יותר מדאי ואינן נוחין להשתמש ורבינו כתב הגבוהות שאין יד האדם מגעת שם להשתמש והנמוכין פחות מג' טפחים דכארעא סמיכתא דמי ואינו נוחה להשתמש עליו :
Orach Chayim.433.10.1 ומ " ש בירושלמי חשיב גבוהים למעלה מי' טפחים ואינו נראה יש לדקדק מפרק כיצד משתתפין בפלוגתא דרב ושמואל דלזה בשלשול ולזה בזריקה מבואר שם דכל שגבוה י' טפחים אין תשמישו בנחת אלא בזריקה וכמ " ש גם רבינו למעלה בסימן שע " ה גם מהרי " ל הביא ראיה מפירש " י לשם שכתב וכי גבוה כותל עשרה לא חזי לתשמישתא דחצר . אמנם יראה דאין מכאן ראייה כלל דדוקא בתשמישין כבידין לא חזי בגובה י' אלא בזריקה אבל בתשמישין קלים חזי שפיר והכי איתא התם מתקיף לה רב פפא ודילמא כשרבים מכתפין עליו בכומתא וסודרא וכן מבואר לשם ופירש " י מעתה בפתיתי חמץ שבחורין פשיטא דניחא תשמישתיה טפי מכומתא וסודרא וצריכין לבדוק אחריהן אף בגבוה מי' ע " ש בסוף ( דף פד ): לשון הב " י ומ " ש על הירושלמי שאינו נראה מפני שעיקר תשמיש האדם הוא למעלה מי' י " ל דהנחת חמץ בחורין ובזיזין התינוקות מצויין בו יותר מהגדולים וכיון דקטנים אין תשמישן אלא בתוך י' אין החורין והזיזין צריכין בדיקה אלא כשאינן גבוהין יותר מעשרה ע " כ ואין לסברא זו עיקר בתלמוד ובמחברים . ועוד דבכל בו כתוב בשם הראב " ד שבמקום שרגלו של תינוק מצויה וידו מגעת שם צריך בדיקה אפילו בחורי הבית התחתונים אלמא דעיקר תשמיש חורין שהוזכר בברייתא בגדולים הוא . מיהו נראה ליישב דכל שהוא למעלה מעשרה דנוח הוא להשתמש בו שאין צריך לשוח כל עיקר א " כ יד כל אדם שבבית משתמש שם ואם הוה שם חמץ כבר נטלוהו משם ואינו דומה לשאר חדרי הבית ועליות שאין יד כל אדם רשאין להשתמש שם ואינו ודאי שנטלוהו משם אבל בחורין שיד כל אדם משתמש שם עשאוהו כרפת בקר דתלינן לקולא לומר דאם היה שם חמץ כבר ניטל משם ונאכל וכן בנמוכין לגמרי דאין משתמשין שם כל עיקר עשאוהו כמתבן ואין צריך בדיקה אבל אמצעית כיון דדרך להשתמש שם וגם אין נוח כל כך להשתמש שם איכא למיחש שמא יש שם חמץ שלא נטלוהו זו היא סברת הירושלמי על פי דרכו של רבינו ומכל מקום העיקר כדברי רבינו וכ " כ הרא " ש ורבינו ירוחם וכן משמע בפירוש רש " י והר " ן שהבאתי . בסמוך וכך נראה מדברי מהרי " ל שכך היא מסקנתו :
Orach Chayim.433.11.1 גג היציע והמגדל שהוא משופע פירוש גג היציע וגג המגדל . ואמר שהוא משופע בלשון יחיד משום דשם גג אחד הוא וכן פי' בית יוסף והכי איתא בברייתא להדיא גג היציע וגג המגדל וכ " כ הרא " ש ורבינו ירוחם והרוקח וכן פירש רש " י שם אבל בהרי " ף וברמב " ם ובסמ " ג וסמ " ק ואגודה לא הוזכר מגדל כלל אולי לא היה כתוב בגירסתם רק גג היציע :
Orach Chayim.433.12.1 ומ " ש אפילו הוא בתוך הבית כ " כ הסמ " ג והסמ " ק והיינו משום דקשיא להו למה לא נקט סתם גג משופע אלא רבותא קאמר דאפילו גג יציע שבתוך הבית וכ " ש שאר גגין שהעורבים מצויון שם :
Orach Chayim.433.13.1 ומ " ש וכן חצר אינה צריכה בדיקה לפי שהעופות וכו' אחצר דסליק מיניה קאי האי טעמא ורצונו לבאר דלא תימא דוקא רפת בקר ולולין שהוא מקום דירתן תלינן לומר דודאי אכלוהו אבל לא בחצר לכך אמר לפי שהעופות השטין עלי אוכל לא יניחו שום חמץ שלא יאכלוהו אם הוא באפשרות שישיגו אותו ולכך אף בחצר שהוא פתוח מלמעלה כבר באו העורבין המצויין שם ואכלוהו וכן איתא התם להדיא מימרא דרבא : כתב רבינו ירוחם וכתב הרשב " א וכן קרקע הבית שתרנגולים מצויין שם אין צריך בדיקה ע " כ מיהו במקום שרגילין לאכול כל השנה דאי אפשר שלא יפול שום חמץ בשעת האכילה הרי יש שם ודאי חמץ ובודאי חמץ לא תלינן לומר שנאכל הכל כל זמן שלא ידענוהו שנאכל וכמו שיתבאר בס " ד : כתב הרמב " ם אמצע החצר אין צריך בדיקה וכ " כ הסמ " ק והסמ " ג ואחריהם נמשכו מהרי " ל ומהר " י וויי " ל אבל הרי " ף והרא " ש ורבינו ירוחם והאגודה כתבו בסתמא חצר אין צריך בדיקה כלשון הגמרא וכמ " ש רבינו ונראה לי דדעת הרמב " ם ודעימיה דלמאי דאסיק בגמרא אלא לצדדין חוזר לגמרי ממה שתירץ תחלה ל " צ לארובה שבחדר אלא אף בחצר קאמר דאין בודקין לאור החמה והא דאמר אין צריך בדיקה היינו דוקא באמצעה אבל בצדדין כלומר בחורין שבצדדין במקום שאין אור החמה מאיר שם כל כך שאין לתלות שם בעופות צריך לבדוק לאור הנר דוקא ומוכח כן מדקאמר אלא ולא קאמר לא לצדדין משמע דחוזר לגמרי ממה שתירץ תחלה ומשמע במהרי " ל דברפת בקר נמי אם יש שם חור וכה " ג ששימשו בהן חמץ צריך בדיקה ונראה לי דכ " ש הוא מחצר דכיון דבחצר אין תולין בעופות שיאכלו מה שבחורין אע " פ שדרכן למשמש בחורין קל וחומר בבהמות : כתב הסמ " ק והאגודה הא דחצר אין צריך בדיקה היינו ר " ל מספק חמץ אבל בודאי חמץ צריך לבער וכן נראה ממה שכתב הרמב " ם והסמ " ג ושאר מחברים דרפת בקר ולולין דאין צריך בדיקה היינו דוקא מסתמא וכו' והשתא כל שכן הוא דאם רפת בקר ולולין שהם מקום דירתן לא תלינן לומר דאכלוהו קל וחומר לחצר . ונראה שטעם דין זה משום דאין ספק מוציא מידי ודאי וכן משמע לקמן בסימן תל " ח דמטעם דאין דרכו של עכבר לפרר צריך לבדוק אחר הככר שהכניס העכבר ואין מחלק בין כשהככר אינו גדול דתלינן לומר דאכלו כמו שמחלק בסימן תל " ט אלא ע " כ דבודאי חמץ צריך בדיקה ולא תלינן לומר דאכלו דאין ספק מוציא מידי ודאי אע " פ דכבר בדק וכדאיתא בפרק קמא דפסחים ( דף ט ) ומק " ו היכא דלא בדק והכניס חמץ בידים . ויש לתמוה דבהגהת מיימוני בפרק רביעי כתב ריב " ק היה אוסר להשליך חמץ במקום הפקר וכו' מיהו קודם זמן איסורו יכול להשליך לכל מקום שהעורבים מצויים שם הואיל ולא נאסר בהנאה ובהא מיירי הא דחצר אין צריך בדיקה ואם ימצא חמץ בחצר אחר זמן איסורו אסור להניחו שם כדי שיקחוהו העורבים דעיקר ביעור חמץ שריפה עכ " ל הנה שמתיר להשליך חמץ קודם זמן איסורו ואין צריך לבדוק אחריו אף ע " ג דבידוע הוא שהשליך שם חמץ ודלא ככל הגאונים דלעיל . ויראה לומר דהיינו דוקא בחצר המשותף להרבה בתים כסתם חצר שבתלמוד ודינו כמקום הפקר לענין חמץ הנשלך לשם כאילו נשלך למקום הפקר ולא חיישינן לשמא ישאר שם קצת חמץ לאחר זמן איסורו שאינו עובר עליו כשמונח במקום הפקר ומ " מ אע " פ שהמקום הפקר אם מצאו שם אחר זמן איסורו יבערנו כדינו דעיקר ביעור חמץ שריפה אבל בחצר המיוחד לאדם אחד מודה דבודאי חמץ צריך לבדוק ולבערו ומק " ו שאין להשליך שם חמץ דשמא ישאר ממנו תוך זמן איסורו ואז יהא עובר עליו כיון שהחמץ ברשותו ובכה " ג כתב רבינו בסימן תמ " ג ויכול להאכילו לבהמה חיה ועוף ובלבד שיעמוד עליהם כו' דהיינו דוקא כשמאכילין ברשותו . ומטעם זה נמי צריך בדיקה כשהכניס חמץ בחצירו שאולי כבר הצניעו מעופות ממנו . ויראה לי שמפני זה דקדק הרמב " ם וכתב בביאור גבי רפת בקר ולולין והדומין לו דבודאי חמץ צריך בדיקה ולא כתב כן להדיא גבי חצר והיינו משום דלא פסיקא מילתא גבי חצר כיון דבאינו מיוחד לאדם אחד א " צ בדיקה וכדפרישית ונראה שזה היתה דעת הב " י בש " ע שלו שכאן פסק כרמב " ם וסמ " ק דבודאי חמץ צריך בדיקה ובסימן תמ " ג פסק דיכול להשליכו ובלבד שיעמוד עליהם וכו' ובסימן תמ " ג פסק דיכול להשליכו למקום שהעורבים מצויין שם וכו' לא כתב שיעמוד עליהם וטעמו דבסימן תמ " ה איירי במשליכו במקום הפקר וכדמשמע בלשונו שם להדיא וכדפרישית ובהגהת ש " ע השיג עליו בסי' תל " ג ונ " ל דהעיקר כדברי ב " י וע " ל סוף סימן תנ " ט : לשון מהרי " ו אמצע חצר אין צריך בדיקה אבל אם יש שם חמץ ודאי צריך לבערו כדאיתא בהגהת מיימוני ומש " ה יזהר קודם הפסח שלא ישליך התבואה בחצר לתרנגולים במקום שהוא לח שמא יחמיץ וישאר לשם בתוך הפסח וכ " ש שיזהר מזה תוך הפסח ע " כ וכ " כ מהרי " ל ומהר " ש :
Orach Chayim.433.14.1 חור שבין יהודי לחבירו כו' ברייתא בפ " ק ופירש " י עד מקום שידו מגעת כגון שהכותל עב הרבה . והא דצריך לבטל השאר אע " ג דא " א להשתמש שם היינו משום דחיישינן שמא נתגלגל החמץ ברחוק אבל בודאי חמץ צריך להוציאו דה " ל כמטמין בבור :
Orach Chayim.433.15.1 ומ " ש ושבין יהודי לעכו " ם אין צריך בדיקה כלל ברייתא שם פלוגתא דת " ק ודפלימו ופסק כפלימו וכ " כ הרא " ש וכן פסק הרמב " ם לפי גירסת הדפוס אכן בספר הרמב " ם כתיבת יד לא הוזכר כלל דין חור שבין יהודי לעכו " ם וכך היתה נוסחת הרב המגיד ופירש הוא ז " ל דדעת הרמב " ם דאף בין יהודי לעכו " ם דינו כמו בין יהודי לחבירו . אבל הסמ " ג וסמ " ק והר " ן והרוקח ורבינו ירוחם פסקו כפלימו כדברי הרא " ש ורבינו והכי נקטינן :
Orach Chayim.433.16.1 כותל שנשתמשו בו חמץ כו' בפ " ק תניא אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין מפני הסכנה מאי סכנה אי נימא סכנת עקרב כי משתמש היכי משתמש ל " צ דנפל למה לי בדיקה והתנן חמץ שנפל עליו מפולת ה " ה כמבוער התם שאין הכלב יכול לחפש אחריו הכא כשהכלב יכול לחפש אחריו והא " ר אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין אמר רב אשי שמא תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה . וכה " ג לאו מצוה היא והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן עולם הבא הרי זה צדיק גמור . דילמא בתר דבדק אתי לעיוני בתרא ר " נ בר יצחק אמר משום סכנת העכו " ם ופלימו היא וכתבו התוס' הא דמשמע גבי מפולת דאם הכלב יכול לחפש אחריו אינו כמבוער וצריך לבערו ואינו מיפטר מפני סכנת עקרב אומר ר " י שאני התם דודאי איכא חמץ הטריחוהו חכמים להשכיר פועלים במרא וחצינא אבל הכא שאין החמץ ידוע לא הטריחוהו עכ " ל וזה מבואר כדברי רבינו ותמה הב " י על הרי " ף והרא " ש שלא הביאו סוגיא זו ואיני יודע למה לא דקדק בקושיא זו גם על הרמב " ם וסמ " ג וסמ " ק ואגודה ורבינו ירוחם והכל בו שאין אחד בהן שיפסוק כסוגיא זו דפ " ק אלא כמתניתין דפרק כל שעה ומה שנאמר עלה לבד ולי נראה דדעתם דאין חילוק כלל בין היכא דאיכא חמץ ודאי להיכא דליכא חמץ ודלא כפי' ר " י אלא לעולם אינו כמבוער אם הכלב יכול לחפש אחריו ומה דתניא בפ " ק אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין כו' ומוקים לה בשהכלב יכול לחפש אחריו אין פירושו דאין מחייבין אותו כלל לבער אלא ה " ק דאין מחייבין אותו שיבדוק בגל ממש לאור הנר ככל דיני הבדיקה אלא משכיר פועלים שיוציאו את החמץ מרחוק לול על ידי מרא וחצינא וזהו דקתני אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין וכולי משמע דוקא בכה " ג הוא דאין מחייבין אותו כנ " ל ואיכא לתמוה על רבינו במה שפסק כדברי התוספות היפך כל המחברים שקדמו אליו ולא הזכיר דבריהם כמנהגו :
Orach Chayim.433.17.1 ומ " ש אפילו אינו גבוה שלשה טפחים בפרק כל שעה תנא כמה חפישת הכלב ג' טפחים ומבואר בדברי המחברים דעד ג' ולא עד בכלל דבגובה ג' ממש אין הכלב יכול לחפש בכל ויש לדקדק בפחות משלשה למה לא תלינן להקל שהכלב יאכלנו כמו גבי רפת בקר ולולין ויש לומר דהתם תלינן דנאכל כבר קודם זמן בדיקת החמץ אבל כאן דבשעת הבדיקה החמץ עודנו בגל והגל הוא ברשותו ושמא יתפוש הכלב אחריו ויוציאנו לאחר זמן איסורו ויעבור עליו תכף אבל בגל של הפקר אין צריך בדיקה אחריו דאפילו אם יוציאנו הכלב לאחר זמן איסורו אינו עובר עליו כיון שמונח במקום הפקר כדלעיל בסעיף ח' :
Orach Chayim.433.18.1 ומ " ש יחפש אחר מחט שנאבד לו הגיה עליו מהרש " ל פי' רש " י קודם בדיקה עכ " ל ולי נראה דאין צורך לפרש בדברי רבינו דרש " י לא פי' כן אלא למאי דסלקא אדעתיה יחפש אחר המחט קודם שיסיים בדיקתו אבל למאי דמסיק דילמא בתר דבדיק אתו לעיוני בתרא אין חילוק דאף אם נאבד לו אחר שיסיים בדיקתו לאו שליח מצוה הוא בודאי אם נאבדה על ידי הבדיקה אינו ניזוק אפילו יחפש אחר הבדיקה שהרי אם לא יחפש אחריה הרי ניזוק באבידת המחט ושלוחי מצוה אינן ניזוקין בשום פנים ואפשר דגם מהרש " ל לא בא אלא להוציא מלב הטועה לפרש יחפש אחר שיסיים הבדיקה אחר המחט שנאבדה לו בתוך הבדיקה ודו " ק . ויש לדקדק למה לי לתלמודא למימר גבי חור שבין יהודי לעו " ג דאין צריך בדיקה משום דשכיח היזקא תיפוק ליה מטעמא שמא תאבד לו מחט כו' כמו גבי גל . ואיפכא ליכא לדקדק דהא ודאי אע " ג דשכיחי עקרבים בגלים לא שכיחא הזיקא אבל היזקא דעלילות עו " ג דשכיחי טובא . וי " ל דעדיפא ליה ה " ט דשכיח היזקא ומ " מ העיקר בדעת רבינו נראה לי דסבירא ליה דהאי טעמא דשמא תאבד לו מחט לא סגי אלא בסתמא ולא בחמץ ידוע אבל מטעמא דשכיחא היזקא אפילו בידוע שיש שם חמץ אין צריך בדיקה ותדע שהרי רבינו לא כתב והני מילי בסתם כו' אלא בגל וליכא למימר דהוא הדין בחור שבין יהודי לארמאי וכו' שאם כן הוה ליה למימר אחר שכתב דין חור שבין יהודי לעו " ג וכן כותל כו' אבל כיון שכתב כותל כו' משמע שדיניהם חלוקים בזה מטעם דפרישית :
Orach Chayim.433.19.1 ומ " ש ואם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו מצאתי בהג " ה דאלפסי משם רבינו ישעיה אחרון ז " ל והואיל ולא עבר עליו בבל יראה מותר באכילה אחר הפסח שאין לחוש בו להערמה הואיל ונפל עליו מפולת עכ " ל וצ " ע : ומ " ש ואם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו בפרק כל שעה אמר רב חסדא וצריך שיבטל בלבו ולשם פי' רש " י צריך שיבטל בלבו שמא יפקח הגל במועד ונמצא עובר עליו ע " כ משמע דס " ל דהאי ביטול אינו אלא מדרבנן דחיישינן שמא יפקח הגל במועד וכו' אבל כל זמן שלא יפקח הגל אינו עובר עליו וכ " כ הר " ן ושכך תניא במכילתא . אכן מצאתי בהג " ה מהר " ש מצילשט " ט ז " ל אני שמואל פירשתי דברי רב חסדא דמדאורייתא צריך לבטלו ואע " ג דמדרבנן ה " ה כמבוער שלא יבא לאכלו בפסח שהרי טמון הוא מ " מ עובר הוא בבל יראה ובל ימצא ובל יטמין וצריך לבטלו ולהיפך שמעתי אבל כן עיקר כמו שפירשתי עכ " ל ונ " ל דלדעתו צריך לפרש המכילתא דוקא שנפלה עליו מפולת גדולה כ " כ שאין בידו לפקח הגל והוא אבוד ממנו ומכל אדם שהוא מותר דלא קרינן ביה שלך אבל מתני' דמיירי בשאין הכלב יכול לחפש אחריו אבל ביד כל אדם לפקח הגל שהוא קטן וזה דומה למטמין בבורות ועובר עליו דאורייתא אם לא יבטל וכדומה לזה פי' הרמב " ן בפי' התורה וכן נראה עיקר וכ " כ בסמ " ק ס " ס צ " ח וצריך לבטלו בלבו משום בבל יטמין ע " כ הנה מבואר דמשום בל יטמין דהוא איסור דאורייתא כדתניא בפ " ק יכול יטמין ת " ל לא ימצא צריך לבטל ויש ללמוד מכאן דכל היכא דצריך לבטלו דאורייתא אי לא ביטלו והוא אחר זמן איסורו צריך לפקח הגל ולהוציאו משם ולבערו אבל אם א " צ לבטל אלא מדרבנן וזמן הביטול כבר עבר אין עליו שום חיוב מעתה וכן ראוי להורות :
Orach Chayim.433.20.1 מטה החולקת כו' ברייתא בפ " ק ושם האריכו רש " י ותוס' בביאור הסוגיא ומבואר שם בתוס' בפי' הראשון ולפי גירסת הספרים וכדמשמע מתוך הירושלמי דאין חילוק כלל בין יש עצים ואבנים תחתיה אם לאו אלא אם היא גבוהה צריך בדיקה ובנמוכה א " צ בדיקה ולפי האי נמי שכתבו התוס' הוא להיפך דבגבוהה אין צריך בדיקה ובנמוכה צריך בדיקה דניחא לעלות על גבה לצד הפנימי וליש ספרים דגרסינן וכו' כך הדין כמו לפי האי נמי ואין חילוק בין יש עצים כו' וא " כ דברי רבינו דמחלק דביש עצים ואבנים תחתיה לעולם א " צ לבדוק כו' אי אפשר ליישבם ע " פ פירושים אלו שכתבו התוספות גם אי אפשר שסובר כפירוש רש " י שהרי רבינו כתב כדברי התוס' דלענין צדה הפנימי דוקא איירי רשב " ג אי צריך לבדוק ודלא כרש " י דפי' דלענין תחתיה קאמר וגם רבינו כתב מטה החולקת כל הבית מכותל לכותל וזהו פירוש התוספות ודלא כרש " י שפי' החולקת תשמישי הבית ע " ש ונראה לפע " ד דדברי רבינו הם כפר " ח שהביאו התוספות דלדעתו כן הדין דביש עצים ואבנים תחתיה אפי' גבוה א " צ בדיקה אבל אם אין עצים ואבנים תחתיה אם היא נמוכה אז ודאי נמי א " צ בדיקה ואם היא גבוה צריך בדיקה . והב " י כתב וז " ל ודברי רבינו כפירוש הראשון של התוספות ע " כ ודבריו תמוהים בעיני הכל . ונ " ל ליישב דבריו שהיה עולה על דעתו שמ " ש התוס' בפי' הראשון דלא משמע ליה שבשביל כך א " צ בדיקה אלא משום דאין דרך לשוח וכו' היינו מטעם שאם נפרש דבשביל עצים ואבנים שתחתיה א " צ בדיקה א " כ קשיא פשיטא דהיאך יבא החמץ לשם כיון שאי אפשר לעבור תחתיה אל צדה הפנימי אלא ודאי אף כשאין בה עצים ואבנים א " צ בדיקה משום דאין דרך לשוח והא דנקט ועצים ואבנים כו' פירושו או עצים ותהיה הוי " ו המדבקת במקום או המחלקת ובדרך נעשה איתפרש כאילו אמר מטה החולקת בתוך הבית נעשית כאילו עצים ואבנים סדורין תחתיה וכיון שמפסקת צריכה בדיקה ופריך אברייתא קמייתא דקתני אין צריך בדיקה ומשני הא דמידלי' צריך בדיקה כו' שלפי זה פסק רבינו הוה ממש כפי' הראשון של תוספות . וכל זה גרם לו מפני שלא היה כתוב בתוספות שלו פי' ר " ח וכן ראיתי במקצת תוס' שלא כתוב בהן פי' ר " ח ומפני כך חשב הרב לומר שדעת רבינו כפי' הראשון של תוספות וכפי מה שבארתי דעתו ואין האמת כן דמבואר בלשונם דכוונתם לומר שאם היינו אומרים דבשביל העצים והאבנים אין צריך בדיקה אבל בלא עצים ואבנים דרך לשוח א " כ היה סברא לומר דאף בעצים ואבנים יכול לעבור תחת המטה ע " י הדחק אלא בע " כ אין עצים ואבנים מעלין ומורידין . ועיקר הטעם דאין צריך בדיקה משום דאין דרך לשוח ועצים ואבנים כדי נקטה . אבל דעת רבינו כפירוש ר " ח ודו " ק . שוב מצאתי בסוף ספר בדק הבית שהב " י בעצמו השיב על זה בדרך אחר וע " ש :
Orach Chayim.433.21.1 ומ " ש ואפשר משום שהם דברי יחיד וכו' תימה היאך אפשר לומר שרבנן חולקים על רשב " ג בזה כיון דלא אשכחן אפילו רמז פלוגתא . ומהר " ש לוריא הגיה על דברי רבינו וז " ל ותימה על הרא " ש שלא הביאו כי הרי " ף והרמב " ם לא ס " ל האי כללא דכ " מ ששנה רשב " ג וכו' אבל ר " ח ור " י שפסקו כהאי כללא ואף הרא " ש הסכים עמהם בסוף כתובות וגיטין א " כ היה לו להביאו עכ " ל ונראה דלא קשיא מידי דהא כל מקום ששנה רשב " ג במשנתינו קאמר והא ברייתא היא עוד נראה ליישב שלא הביאוהו משום דסבירא ליה דהאי דינא אינו אלא כשהמטה בחדר מיוחד לאדם אחד שאינו משתמש שם כל כך חמץ וגם אין תרנגולים מצויין שם . אבל כל שהמטה עומדת בבית שמשתמשין בו חמץ תדיר צריך בדיקה בכל ענין דקרוב לומר שהחמץ נגרר שם בפי התרנגולין או בסבה אחרת ונשאר שם וכהאי גוונא כתב הכל בו וכיון דלאו מילתא דפסיקא היא לא הביאוהו מיהו הרוקח בסימן רס " ו הביא דין זה דמטה החולקת ומשמע מדבריו שפוסק כרש " י :
Orach Chayim.433.22.1 ומ " ש מרתף שמסדרין וכו' משנה בפ " ק :
Orach Chayim.433.23.1 ומ " ש עליונה הרואה את הקורה ואת הפתח ואחרת לפנים ממנה גמרא משמיה דשמואל וכן פסק הרי " ף דהלכתא כשמואל ובהגהת מיימוני תמה על הרמב " ם ודעימיה שפסקו כרב שהרי המסקנא בגמרא כשמואל ושכן פסק ר " י האלפסי . אבל הר " ן כתב שהרי " ף השמיט מחלוקת דב' שורות וכן ראיתי באלפסי ישן שלא היה כתוב בו מחלוקת דרב ושמואל בדין ב' שורות :
Orach Chayim.433.24.1 ומ " ש וא " א הרא " ש פסק כסברא הראשונה איני יודע מניין לו דאע " ג שכתב דברי ה " ר יונה לבסוף מ " מ לא פסק כן בפירוש וזה דרך ידוע בכל מקום שכותב רבינו פסק משמע שפסק כן בפירוש ולא ה " ל לכתוב לא ומסקנת א " א הרא " ש כסברא הראשונה ואולי קים ליה לרבינו דמ " ש הרא " ש בסוף כמה טעמים לדברי רבי' יונה הוא מדברי הרא " ש שמביא ראיות לדבריו ללא שהם מדברי ר' יונה עצמו ונמצא לפי זה שפוסק כר' יונה :
Orach Chayim.433.25.1 ומ " ש והילכך שלנו וכו' כלומר לא תימא הואיל דרשות של רבים הוא אין כאן משום לא ימצא שהרי בירושלמי קאמר דצריכין בדיקה והלכך בשלנו נמי צריכין וק " ל : כתב ראב " ן וכו' פי' אף שהיו בודקין לאור הנר ונזהרים בכל דיני בדיקה אעפ " כ כדי שלא לחלוק בין ביעור לביעור צריך לחזור ולבדוק בליל י " ד . ומ " מ כתב במרדכי תקנת חכמים לכבד הבית היטב ג " כ קודם הבדיקה וכ " כ ברוקח סימן רס " ה וכן הוא בדרשות מהרי " ו ומהרי " ל משם מהר " ש ובת " ה סימן קל " ג כתב אף אם כבדו הבית היטב ובדק מקצת הבית ג " כ אעפ " כ לא יצא ידי חובתו עד שיבדוק בדיקה גמורה לחורים ולסדקים בכל חדרי הבית ע " ש וכ " כ באגודה :
Orach Chayim.434.1.1 ואחר הבדיקה וכו' כן פירש " י בפ " ק וז " ל מה שמשייר אחר הבדיקה מאכילתו יניחנו בצינעא ותימה למה לא פי' מה שמשייר קודם בדיקה לאכלו בליל' יניחנו בצנע' דשמא יטלנו עכב' בפניו בשעת בדיקה ויצטרך לחזור ולבדוק מה שכבר בדק והא דתניא הרוצה לאכול חמץ אחר הבדיקה כיצד יעשה מה שמשייר יניחנו בצינעא ה " ק כיצד יעשה קודם הבדיקה וכן נראה להדיא מדקדוק לשון ה " ר ירוחם והר " ן ע " ש ונ " ל דאף רש " י מודה דצריך להצניעו קודם בדיקה אלא לשון שיור משמע דקאי אמה שמשייר מאכילתו דהויא אחר הבדיקה דאסור לאכול קודם שיבדוק ומתניתין נמי דנקטה לשון שיור היינו משום דמילתא דפסיקא היא דכ " א משייר מאכילתו בלילה לצורך מחר אבל לא פסיקא ליה דיש לו חמץ בביתו קודם הבדיקה דסתמא דמילתא בשעה שכבדו הבית מן החמץ שבתוכו אינו נשאר בו שוב חמץ ועל דרך זה יש לפרש מ " ש הרא " ש לפי שלאחר הבדיקה מיד הוא מבטל והיינו ביעור לחמץ שאינו ידוע לו ומצניע את הידוע לו כו' הוא מטעם שכך הוא רגילות דמה שנשאר מאכילתו בלילה מצניעו למחר אבל ודאי אם היה לו שום חמץ צריך להצניעו קודם הבדיקה וכן מוכח מדברי הרא " ש במ " ש בענין ביטול דיום ודלילה וכמו שאבאר דבריו בסמוך בס " ד וזה טעם המנהג שמצניעין החמץ שרוצין לאכול בלילה קודם הבדיקה ויש טועין לומר דמצניעין אותו כדי שלא ימצא אותו הבודק כמ " ש במנהגים וליתא אלא מנהג אבותינו תורה היא כדפי' וכך ראוי להורות . כתוב במרדכי הארוך בשם רבינו יעבץ דמדקתני מה שמשייר דמשמע לאכילה ולא קתני מה שמצא בבדיקתו ומה שמשייר אלמא דהחמץ שמצא בבדיקתו שורפו תיכף מוצאו . ועוד דאין סברא להקל להצניעו עד למחר שמא תבא חולדה ותטול אלא דוקא להצניעו לאכילת הלילה שרי לבד וכה " ג כתוב בהגהת מיימוני ריש פ " ג בשם ר " י משפיר " א . אכן הרמב " ם כתב להדיא דמצניעו עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו וכן כדי שיאכל ממנו למחר . והסמ " ג והסמ " ק לא פירשו רק אחמץ שמצא בבדיקתו שמצניעו עד למחר וכן המנהג שלא לשורפו אלא ביום משום דדמיא לנותר כדאיתא בגמרא ועוד כתב במהרי " ל טעם משום שצריך לבטלו שנית ביום בשעת הביעור ואם לא ישרפנו ביום י " ד ע " י מה יזכור שיבטל ואין זה כלום דהא למחר לאחר שיאכל ישרוף מה שנשאר מאכילתו ומבטל אז קודם שיגיע זמן איסורו וכ " כ להדיא ברוקח ע " ש ונראה ודאי דאם רוצה לבער החמץ שמצא תיכף לבדיקתו הרשות בידו וכן כתב בכלבו אלא שאין לשנות מן המנהג שמנהגו על פי הגאונים כדפי' :
Orach Chayim.434.2.1 ואם כפה עליו כלי כו' ירושלמי כתבו הרא " ש ורבינו ירוחם ואגודה וכ " כ במרדכי הארוך ומשמע להדיא מלשון רבינו דלכתחלה אין לסמוך על כפיית כלי דשמא אחד מבני הבית יטלנו ולא ישים אל לבו שמונח תחתיו חמץ אלא צריך לתלותו באויר או ליתנו בתיבה אלא שבדיעבד תלינן לקולא בכפה ולא מצאו דודאי אדם נטלו ולא חיישינן שמא אדם נטל הכלי ולאו אדעתיה דחמץ ובא עכבר ונטלתו דחששא רחוקה היא ואין לחוש אליה בדיעבד וזהו פשוט בלשון רבינו ושאר מחברים וכן משמע לחד פירושא שכתב רש " י בההיא דהמוצא חמץ בי " ט דכופה עליו כלי דהיינו משום דלא אפשר אבל היכא דאפשר לא סמכינן אכפיית כלי משום דהכלי ניטל לצורך ע " ש אבל הרב ב " י בש " ע כתב דכפיית כלי אפילו לכתחלה שפיר דמי וכדמשמע בירושלמי דקאמר כיצד הוא עושה כופה עליו את הכלי וכו' ואין להקל נ " ל . כתב ר " י אחרון ז " ל בגיררה חולדה לפנינו צריך לבדוק אפילו במקום שאין מכניסין בו חמץ שהרי החולדה מוליכתו בכל מקום עכ " ל ואני אומר שאינו צריך לבדוק בכל מקום אלא כשלא ראינו לאיזה מקום הוליכתו ודוקא בחדרים שפתחיהן אינן נעולין אבל כשראינו לאיזה מקום הוליכתו אין חוששין שמא גיררה ממקום למקום וכן באותן החדרים שהם נעולים א " צ לבדוק שם ואין חוששין שמא דרך חור הוליכתו מחדר לחדר : ומ " ש התוספות במתניתין דאין חוששין שמא גיררה חולדה וז " ל וא " ת והא מרישא שמעינן דקתני כל מקום שאין מכניסין שם חמץ אין צריך בדיקה תריץ דהוה מוקמינן בשאין חולדה וברדלס יכולין להלוך שם עכ " ל ומשמע דכל היכא שבודקין לחמץ שגיררה חולדה אף מקומות שאין מכניסין בהן חמץ בודקין לפחות במקומות שיכולין חולדה וברדלס להלוך שם היינו דוקא כשפתחיהן אין נעולין בשעה שמוליכתו וכן נראה מדעת הרמב " ם פ " ב הלכה ז' שפירש אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית שמכניסין בו לבית שאין מכניסין בו ומשמע מדבריו דאפי' ודאי הוליכתו לשם חוששין ממקום למקום אע " פ שאפשר שהוליכתו דרך חור לא חיישינן להא ומ " ש הרמב " ם ורבינו בעכבר שנכנס לבית בדוק דצריך לבדוק כל הבית היינו נמי דוקא בכהאי גוונא שלא ראינו למקום שנכנס ופתחיהן אינן נעולין ועוד דא " כ אם יזדמן בשאר ימות השנה שיחסר לחמו או שנטלה חולדה ככר בפנינו צריך הוא לבדוק בפסח אף מקומות שאין מכניסים שם חמץ וזה לא ראינו ולא שמענו אלא בע " כ אף בגיררה חולדה אין צריך לבדוק אלא בדרך שכתבתי ועיין במה שאכתוב לקמן בסימן תל " ח בס " ד :
Orach Chayim.434.3.1 ואחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו מימרא דרב בפ " ק והטעם דשמא ימצא גלוסקא יפה בתוך הפסח שאינה בטילה כמו פירורין וכשמשהה אותה אפילו רגע אחד ודעתיה עילויה עובר עליה בבל יראה וכדפי' רש " י וכן פי' הר " ן . אבל הרא " ש כתב כלומר חיישינן שמא באחת מן הזויות היתה גלוסקא יפיפיה שדעתו עילויה ולא ביטלו ממילא כמו פירורין דהוו הפקר וא " צ ביטול כלומר ובשעת הביעור ישכחנה ונמצא עובר עליה ולכך צריך לבטל מיד בלילה ונראה דמה שלא רצה הרא " ש לפרש כפי' רש " י שמא ישהה אותה רגע אחד כו' לאו משום דס " ל שאם היינו חוששין לזה לא הוי מהני ליה ביטול דהא ודאי אף לחמץ ידוע מהני ביטול כדפי' בסימן תל " א אלא כיון שדעתו לשורפו אע " פ שעסק בה לא הוי עובר עליה ומפני זה לא היה צריך לבטל אלא בע " כ מה שצריך ביטול אינו אלא מטעם שמא באחת מן הזויות כו' וממילא משמע דוקא בשמא אחת מן הזויות כו' אבל מן הסתם אינו עובר בחמץ שאינו ידוע אפילו לא ביטל אבל אם באחת מן הזויות היתה גלוסקא יפיפיה שדעתו עליה ה " ל כחמץ ידוע אע " פ שנשכח ממנו בשעת הביעור ולכך צריך לבטל ויש לדקדק על לשון רבינו שכתב דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצאו אינו עובר עליו וכו' משמע מלשונו דהיה עובר על חמץ שלא מצא אם לא ביטל וזה דלא כדמשמע מדברי הרא " ש גם הוא נגד הגמרא דפריך וכי משכח ליה ליבטליה ומאי קושיא אי נימא שעובר על החמץ שלא מצא כל זמן שלא ביטל ואפשר דה " ק אינו עובר עליו אף אם ימצאנו לאחר איסורו ולא מבערו דמאחר שביטל ה " ה הפקר ואינו שלו ומה שכתב הרא " ש אילימא משום פירורין דקים לן שלא מצא בבדיקה ונשארו ועובר עליו בבל יראה איכא לדקדק עליו הלא חמץ שאינו ידוע הוא וי " ל כיון דאי אפשר לבית בלא פירורין וקים לן שלא מצאן בבדיקתו ה " ל כמו חמץ ידוע אבל חמץ שבבית שאינו ידוע כ " ע מודים דאינו עובר עליו אפילו בלא ביטול ודו " ק וע " ל בסימן תל " א :
Orach Chayim.434.4.1 ומ " ש ויאמר כל חמירא כתבוהו הרי " ף והרא " ש שם וכ " כ רבינו ירוחם אלא שכתב אח " כ שהרי " ף כתב שצריך שיאמר לא ידענא ביה וכן מצאתי באלפסי ישן וכ " כ ברמב " ם פ " ג הלכה ז' וכן ברוקח בשם ירושלמי בפ' כ " ש א " ר צריך שיאמר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואיני יודע בו יבטל עכ " ל וכ " כ בכל בו דלא ידענא ביה כו' . כתב רבינו בסימן תל " ו שאם מחשב לבטלו בלבו סגי ואע " פ שנוהגים לומר כל חמירא כו' לא מצינו שתיקנו חכמים לשון זה אלא שנהגו כך והב " י תמה דכיון דנמצא ירושלמי זה הרי מצינו שתיקנו חכמים לבטל בפה ע " כ ואפשר לתרץ דס " ל לרבינו דמ " ש בירושלמי וצריך שיאמר כו' היינו שיאמר בלבו ומה שהוציא לשון אמירה ממשמעו הוא משום דקשיא ליה שאילו היה בחיוב לבטל בפה לא הוי שתקי מיניה בגמרא דידן גם מלשון רש " י שכתב צריך שיבטל בלבו סמוך לבדיקה מיד ואומר כל חמירא כו' משמע דעיקר חיוב הביטול אינו אלא בלב דאל " כ למה דייק לפרש בלבו גם מדברי הסמ " ג מבואר כן שכתב ומהו הביטול שיבטל החמץ ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו וכו' ולא הזכיר כלל שיאמר כל חמירא אלא בעל כרחך לרווחא דמילתא הוא שנהגו כן אולי משום עמי הארץ שמא ישכחו הביטול שבלב נהגו לומר כל חמירא וכן נמצא במנהגים :
Orach Chayim.434.5.1 ולא יפרט לומר כל חמירא דאיתיה בהדין ביתא כו' כ " כ ר' ירוחם והכל בו וז " ל הגה " ת סמ " ק והפיוט דנקט בהדין ביתא לא דק וכו' אכן רש " י כתב בהדיא בביתא הדין ואפשר שדעתו דכיון דהביטול אינו בחיוב ד " ת אלא שרב חשש שמא ימצא גלוסקא וחששא זו אינה אלא במקום שהוא דר בשעת הביטול הלכך א " צ לבטל כ " א החמץ שאינו ידוע לו בבית שהוא דר בעת הזאת ואם ידוע לו חמץ במקומות אחרים זיל קרי ביה רב הוא דצריך לבטל כל החמץ הידוע לו זאת היא דעת רש " י והנמשכים אחריו ולא היה כדאי לכתוב על זה לא דק ועוד שהרי בירושלמי נמצא להדיא כל חמץ שיש לי בתוך ביתי כו' . כתוב בהגה " ת מיימונית ראבי " ה קיבל מר " י הלוי שיש לומר ליבטל וליהוי הפקר כעפרא דביטול משום . הפקר כך פר " ת לעיל אבל אביו ר' יואל הלוי לא היה אומר הפקר כו' וכה " ג כתוב במרדכי הארוך וכתב עוד שהלכות גדולות לא הזכירו הפקר וכתב הב " י ויש שאין מזכירין הפקר וכן נהגו ויראה לי מאחר שהסמ " ג מסיק בשם ר " י כר " ת וגם בהגה " ת מיימוני כתב שהרא " ם פי' כר " ת וכן פי' הרוקח בסימן רס " ו ראוי לכל מדקדק במעשיו שיזכיר גם הפקר בביטול שוב מצאתי כן להדיא בדרשות מהרי " ו ובאגודה ועיין במהרי " ק שורש קמ " ב . נוסח הביטול לפי הנלע " ד הוא זה כל חמירא וכל חמיעא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה ודלא ידענא ליה ליבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא ופי' כל חמץ וכל שאור כמ " ש מהר " ם . דאיתיה ברשותי לכלול אף החמץ שיש לו במקום אחר כמ " ש רבינו . דלא חזיתיה כו' ר " ל בין החמץ שלא ראה אותו בשעת הבדיקה או ראהו בשעת הבדיקה ולא אסיק אדעתיה לבערו : ומ " ש ודלא ידענא ליה נראה שהוא מפני החמץ ששייר בלילה למאכלו והצניעו קודם הבדיקה כמ " ש למעלה שגם כן לא ראהו ולא ביערו ואותו החמץ אין דעתו לבטלו על כן יאמר ודלא ידענא ליה דמשמע אבל אותו חמץ הידוע לו ששייר למאכלו אינו בכלל הביטול . ואם יאמר ודלא ידענא ליה לחוד הוה משמע דוקא אותו שלא היה ידוע לו מעולם אבל מה שהיה ידוע לו אלא שלא ראהו עכשיו או שראהו ולא ביערו לא הוי בכלל הביטול על כן צריך שיאמר ג " כ דלא חזיתיה ודלא ביערתיה דהשתא בע " כ הא דלא ידענא ליה מתפרש שאינו ידוע לו עכשיו לאפוקי החמץ ששייר בלילה למאכלו הידוע לו אינו בכלל הביטול . ליבטל וליהוי הפקר כי עיקר הביטול מדין הפקר הוא לדעת מקצת גאונים . כעפרא דארעא להורות שאינו עושה אותו הפקר כדין הפקר בעלמא דא " כ לא הוי הפקר כל זמן שלא בא ליד הזוכה על כן צריך לבאר שעושה אותו הפקר בענין שיהא כעפר . ומ " ש כעפרא דארעא כלומר כדבר שאין בו צורך כלל שזהו אבק הארץ ואילו אמר כעפרא הייתי מפרש כקרקע הארץ עצמה שהוא דבר צורך כן נראה לי נוסח הביטול וכן אני נוהג :
Orach Chayim.434.6.1 וא " א הרא " ש היה נוהג לבטל פעם אחרת כו' ז " ל בפסקיו בפ " ק כתב בתשובת רש " י מיד בלילה יבטל ויש שנוהגין לבטל בתחלת שעה ששית בשעת שריפה ואומר אני ששניהם כאחד טובים מדאמר דלאו זמן ביעוריה ולאו זמן איסוריה הוא משמע אי הוה בזמן איסוריה או בזמן ביעוריה שהוא זמן קבוע ולא פשע ש " ד וכן היה אומר ריצב " א והטעם לפי שרגילין לקנות פת ביום וגם בפת שיבטל בלילה הוא חוזר וזוכה וגם לא ביטל בלילה אלא החמץ שלא ראה ושמא ישאר ממנו כזית ומ " ש בתשובת רש " י בתחלת שעה ששית ר " ל סוף שעה חמישית קודם שיתחיל איסוריה עכ " ל וברור הוא שמ " ש ששניהם כאחד טובים היינו שיבטל ביום ובלילה שהרי כתב וכן היה אומר ריצב " א והטעם כו' ומבואר הוא בטעמו שצריך שיבטל ביום נוסף על מה שביטל בלילה ועוד שטעם זה כתוב בהגהת מיימונית ובסמ " ק בשם ריצב " א גופיה וכן במרדכי בשם ר' יהודה ושם כתוב להדיא שיבטל ב' פעמים מן הטעם הזה אלא דלשם לא כתוב הא דכתב הרא " ש וגם לא ביטל בלילה אלא החמץ שלא ראה ובאמת דברי הרא " ש קשיין מיניה וביה שהרי בתחלה כתב הוא חוזר וזוכה בו אלמא שאף החמץ שמצא וראה הוא בכלל הביטול ואח " כ כתב בהיפך ועוד דהרא " ש כתב נוסח הביטול דלא חזיתיה ודלא ביערתיה וא " כ החמץ שמצא אינו בכלל הביטול שהרי ראהו וביערו והיאך אמר שחוזר וזוכה בו דמשמע שהיה בכלל הביטול וקושיא זו השניה קשה גם על הסמ " ק והגה " ת מיימוני ומרדכי . ונראה לי כיון דהביטול הוא דלא חזיתיה ודלא ביערתיה א " כ גם החמץ ששייר למאכלו בלילה והצניעו קודם הבדיקה הוא בכלל הביטול ועליו כתב שהוא חוזר וזוכה בו כשאכלו אבל החמץ שראה ומצא בבדיקתו אינו בכלל הביטול ועליו כתב וגם לא ביטל בלילה אלא החמץ שלא ראה ושמא ישאר ממנו כזית ועל פי זה התבאר לך שהנוסחא האמיתית בדברי רבינו היא וגם בפת ששייר בלילה למאכלו חוזר וזוכה בו ומה שלא כתב רבינו ג " כ סוף דברי הרא " ש וגם לא ביטל בלילה אלא החמץ שלא ראה יראה דטעמיה דחששא רחוקה היא קצת דניחוש לאותו חמץ שבדק וחפש אחריו במחבואות ובזויות ומקבץ הכל ומניחו במקום משומר ומוצנע תיכף אחר הבדיקה שישאר ממנו כזית גם ריצב " א גופיה לא כתב האי טעמא כמבואר בסמ " ק והגה " ת מיימונ " י ומרדכ " י אלא שהרא " ש הוסיף בטעם זה משלו ונמשך במקצת על פי סברת רבינו יעבץ שהעתקתי בתחלת סימן זה ונתבאר לשם שאין הכל מודים בזה ולכך לא הזכיר רק תחלת דברי הרא " ש דהפת ששייר בלילה למאכלו הוא חוזר וזוכה בו גם יש לחוש עליו שמא יפול מן החמץ בשעת האכילה וישאר ממנו כזית בבית שכך הוא הרגילות . ובמקצת ספרי רבינו כתוב וגם בפת ששייר בלילה למאכלו לא נתכוין לבטלו וטעות הוא שזה סותר דברי הרא " ש כדפרי' אלא דבספר צידה לדרך כתוב ז " ל גם הפת ששייר בלילה לאכלו שחרית לא כיון לבטלו עכ " ל ובלי ספק שכך היה גורס בדברי רבינו והעתיק לשונו כדרכו ולא דק :
Orach Chayim.434.7.1 ומ " ש ולכך טוב לחזור ולבטלו קודם שהגיע שעה ששית וכו' כ " כ בסמ " ק וז " ל וריב " א היה אומר שהוא מנהג כשר לבטל אפילו בשעת הביעור פי' בשעת השריפה ביום י " ד כו' ויש לדקדק דכיון דשעת הביטול אינו אלא קודם שעה ששית א " כ גם השריפה צריכה שתהיה קודם שעה ששית כיון שהביטול הוא בשעת השריפה וכ " כ להדיא בהגה " ת סמ " ק וא " כ אמאי לא יסמוך אביטול היום דהא ליכא למיחש שמא ישכחנו מאחר שהוא עסוק בשריפתו וכדאמר בגמרא כיון דלאו זמן ביעוריה הוא דילמא פשע אבל כשהוא בזמן ביעוריה שהוא זמן קבוע ולא פשע שפיר דמי וכן נראה מלשון הרא " ש דתחלה כתב תשובת רש " י מיד בלילה יבטל כלומר זהו דין התלמוד ויש נוהגין לבטל בתחלת שעה ששית בשעת שריפה כלומר שיש מוסיפין לומר שאינו מתוקן בביטול הלילה מטעם שכתב בסוף שהחמץ שביטל חוזר וזוכה בו ולכך מבטלין בשעה ששית בשעת שריפה שזמנה קבוע ולא פשע . וע " ז כתב הרא " ש ששניהם כאחד טובים כלומר שיעשו כדין התלמוד וגם כפי מה שיש נוהגין וכמ " ש ראבי " ה האי לישנא גופא במרדכי פ " ק ובהגה " ת מיימונ " י פ " ג ולא כתב הרא " ש כלל שלא לסמוך אביטול היום כמ " ש רבינו אלא שכתב ששניהם כאחד טובים ועל הסמ " ק לא קשה כולי האי דמשמע לשם שאם היינו עוקרים ביטול הלילה היה נראה כחולק על התלמוד ורבותינו האחרונים שתיקנו ביטול בשעת שריפה לא באו לעקור עיקר הביטול שבתלמוד כי אם להוסיף ע " ש וכן משמע שזו היא דעת הרא " ש ז " ל בלשונו שכתב ששניהם כאחד טובים ואין לדקדק עכשיו שמבטלין בשעת שריפה וצריך לשרוף אותו בה' עוקרין נמי דין המשנה ששנינו אוכלין כל ד' ותולין כל ה' ושורפין כלו' שהרי אנו נוהגין דין שריפה בה' זה אינו כלום דודאי אף אם אנו שורפין בה' דין תולין אינו נעקר ממקומו ולא אמר ושורפין בתחלת שש אלא כדי לאפוקי מדין תולין בשש וזה פשוט אבל בדברי רבינו שכתב הטעם כי ביטול הלילה הוא עיקר בשעה ידועה וכו' קשיא שהרי ביום נמי שעה ידועה היא בשעת שריפה ויראה לומר דרבינו כתב זה לפי מה שנוהגין לשרוף בשעה ששית כדין התלמוד שהביטול הוא מקודם בשעה ה' שאינו עסוק עדיין בשריפתו ואינו שעה ידועה ויש ידים מוכיחות לזה שהרא " ש כתב תשובת רש " י ויש נוהגין לבטל בשעה ששית בשעת שריפה הרי שגילה דעתו שהביטול הוא בשעת שריפה ור " ל בסוף שעה ה' כמ " ש בסוף ורבינו השמיט זה משמע שהביטול לדעתו אינו בשעת שריפה כי השריפה הוא בשעה ששית וצריך לומר לפ " ז דהאי לישנא שכתב רבינו ומכל מקום לא יסמוך כו' אינו מדברי הרא " ש אלא מדברי עצמו . ואם הוא מדברי הרא " ש צריך לפרש דמ " ש בפסקיו בשעת שריפה לאו דוקא בשעת שריפה ממש שהרי היא בשעה ששית אלא כלומר קרוב לשעת שריפה ואמר כן על פי מה שאמר תחלה בתחלת שעה ששית שהיא שעת השריפה וכבר פי' הרא " ש דלאו דוקא אלא כלומר סוף ה' א " כ בשעת שריפה נמי לאו דוקא אלא קרוב לשעת שריפה אבל שעת שריפה היא בשעה ששית עצמה . ואיך שיהיה דעת הרא " ש מ " מ דעת רבינו שכתב ומ " מ לא יסמוך על ביטול היום וכו' אינה אלא כדפי' וצריך לומר לפי זה דלדעתו ביטול היום שוה לדלילה דאומר דלא חזיתיה ודלא ביערתיה ואינו מבטל גם ביום רק כל החמץ הנשאר בבית בלי מתכוין הן ממאכלו בלילה הן ממאכלו דיום או שנפל מקצת מן החמץ שמצא בבדיקתו . אבל החמץ שלפניו שרוצה לשרוף אח " כ בשעה ששית אינו בכלל הביטול שהרי יקיים בו מצות שריפה שהיא אינה אלא בחמץ שלו ולא דשל הפקר ועל זה כתב רבינו והרב ר " פ כתב דבביטול הלילה יאמר כו' פי' הר " פ חולק על מ " ש תחלה דלדעת הר " פ צריך שישרפנו בשעה ה' ויבטל אחר השריפה ויאמר דחמיתיה ודלא חמיתיה והמעיין בהגהת סמ " ק יראה בבירור שהכל הוא הגה " ה אחת ולטעמיה אזיל הר " פ בעל הגהת סמ " ק דמאחר שצ " ל דחמיתיה ודלא חמיתיה ישרפנו בשעה ה' והביטול יהיה לאחר השריפה וכן כתב להדיא בדרשות מהרי " ו ע " ש ואין לדקדק דמה בכך שיאמר בלילה דחמיתיה ודלא חמיתיה הלא אחר הביטול מצניעו וחוזר וזוכה בו ויקיים מצות שריפה בחמץ שלו דהא ודאי י " ל דאין כאן הוכחה שרוצה לזכות בו דמה שמצניעו אינו אלא כדי שלא יחסר לחמו ומה שנתבאר למעלה דאמר שחוזר וזוכה בו אינו אלא בפת ששייר למאכלו וכמו שפי' למעלה דבהא ודאי ידוע לכל שחוזר וזוכה בו שנוטלו ואוכלו וזה דבר פשוט הוא והב " י כתב שטעמו של הר " פ דבלילה הוא משייר חמץ שיאכל מחר וא " כ היאך יאמר שהוא מבטל גם החמץ שראה ואנו רואין אותו שאינו מבטלו אבל משמרו יפה אבל ביום שאינו משייר לעצמו שום חמץ שייך שפיר לומר שגם החמץ שראה הוא מבטל וכ " כ רבינו ירוחם עכ " ל ולי נראה דר' ירוחם לא כתב כן אלא לפי נוסח הרי " ף שאומרים ודלא ידענא ליה גם בכל בו כתוב כדברי ה " ר ירוחם לפי הנוסחאות ודלא ידענא ליה ע " ש אבל לפי הנוסח של הר " פ שאינו אומר כ " א דלא חזיתיה ודלא ביערתיה א " כ אף החמץ שמשייר בלילה למאכלו הוא בכלל הביטול כדלעיל וכן מבואר בסמ " ק שכתב דצריך לבטל ב' פעמים לפי שרגילין לחזור ולקנות חמץ למחרתו שאינו בכלל ביטול הלילה וגם מי שאינו קונה לחם חוזר וזוכה בלחם שביטל והשתא לפי דעת הר " פ כפי מה שפי' בו הב " י ולא היה בכלל הביטול ומאי חוזר וזוכה בו אלא ודאי דגם אותו חמץ שמשייר בלילה למאכלו הוא בכלל אלא שחוזר וזוכה בו ומה שאין לומר דחמיתיה הוא מפני החמץ שמצא בבדיקתו שאין חוזר וזוכה בו אלא מצניעו לשרפו ובו צריך להזהר שלא יהא בכלל הביטול כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו ודו " ק והמנהג הנכון כמה שכתוב בהגהת סמ " ק וז " ל ונכון לעשות שמיד שאכל אדם ובני ביתו בארבע שעות שישרוף את החמץ מיד ויבטלנו עכ " ל וטעמו שמא ישכח מלשרפו עד שעה ו' ואז אין בידו לבטלו ולכן ישרוף בשעה ידועה ואז יש בידו לבטלו . כתוב בתרומת הדשן סי' קל " ד ליישב המנהג ונוסחאות הקדמונים שלא כתוב בהן אלא כל חמירא לחוד גם הב " י פסק כן בש " ע וכן הוא הנוסח בדרשות מהרי " ו אכן במהרי " ל כתב כל חמירא וכל חמיעא וכן המנהג וכן נראה עיקר ואף בת " ה כתב בסוף התשובה לא לדחות דברי מהר " ם באתי אלא ליישב המנהג ונוסחאות הקדמונים גם באגודה ובכל בו כתוב כל חמירא וחמיעא וכתב באגודה דלא חמיתיה ודלא חזיתיה ליבטל כו' ולא כתוב שם ודלא ביערתיה ונראה שהוא ט " ס שהרי בכל הנוסחאות כתוב ודלא ביערתיה ועוד דלא חמיתיה היינו דלא חזיתיה ואין צורך בשניהם ואפשר הטעם לומר דלא חמיתיה בשעת הבדיקה אע " ג דחמיתיה מקודם ודלא חזיתיה מעולם וזהו כאילו אמר ולא ידענא ליה כמ " ש למעלה . אבל הנכון שיאמר בפי' ולא ידענא ליה וא " צ לומר דלא חמיתיה : עוד כתב באגודה וליהוי הפקר כעפרא דארעא ובשער נוסחאי במחברים לא כתוב הפקר וג " כ לא כתב כ " א כעפרא ותו לא וכבר נתבאר הכל למעלה בס " ד ומבואר שם בתרומת הדשן דבשאר לשונות צריך להזכיר החמץ והשאור כ " א בפני עצמו אפילו לאותן דס " ל דבלשון כל חמירא לחוד סגי בשאר לשונות מודה :
Orach Chayim.434.8.1 ושלוחו יכול לבטל כ " כ ה' המגיד ריש פ " ב בשם בעל העיטור וכן פסק צידה לדרך וז " ל הכל בו הסכימו כל החכמים שאינו יכול לבטלו אם לא בשליחות בעל החמץ ומהרי " ל כתב צריך שיאמר חמצו של פלוני ראובן יהא בטל וכו' ומביאו בהגהת ש " ע גם הב " י כתב בש " ע בפשיטות שליח יכול לבטל ולע " ד נראין דברי האוסרין וז " ל הר " ן וכתב ב " ה דמסתברא דשליח מבטל דגבי הפרה וגבי השואל את פרתו הוא דפליגי בה תנאי בפ' השואל אי שלוחו של אדם כמותו משום דבשואל כתיב בעליו ובהפרה כתיב אישה יקימנו הא בעלמא דכ " ע מודה דששא " כ ואחרים חולקים כיון דביטול מתורת הפקר נגעו בה וכמ " ש למעלה שליח ודאי לא מצי מבטל שהרי אם אמר אדם לחבירו הפקר אתה נכסי אין בכך כלום עכ " ל הר " ן והנה מסדור לשון הר " ן משמע שדעתו כדברי החולקים על ב " ה שהרי כתב דבריהם במסקנא ושחלקו עליו בטוב טעם ולא כתב שום דחייה על דבריהם ואולי גם ב " ה גופיה לא אמר אלא להלכה אבל לא למעשה וכן משמע מלשונו שכתב מסתברא דשליח מבטל כו' ואפשר נמי אי הוה שמע הוה הדר ביה . ועוד נראה דב " ה לא כתב מבטל אלא מפני שהוא סובר דביטול לאו משום הפקר הוא כרש " י ורמב " ם אבל לדעת שאר גאונים דביטול מטעם הפקר לא מצינן למילף דיכול לבטל ע " י שליח מאחר דלא כתיב מיעוט כדגבי הפרה וגבי השואל דאיכא למימר דלא איצטריך דכיון דהוא מדין הפקר ממילא לא מהני ביה שליח וגם ב " ה מודה בזה לדעת שאר גאונים ותו נראה דב " ה אזיל לטעמיה דהמבטל צריך לברך על ביטול חמץ אע " פ שלא בדק ובע " כ שס " ל לפרש מבטלו בלבו ודיו לאו דוקא דפשוט הוא שצריך שיוציא בשפתיו אלא שבאו לומר שא " צ להשמיע לאזניו דאל " כ תיקשי לך לא מצינו ברכה על מחשבה שבלב וממילא יכול לבטל ג " כ ע " י שליח דכמה מצות יש התלויין בדיבור כגון תפלה וברכות דיכול לעשות ע " י שליח וממילא צריך שיבטל השליח בשביל בעל הבית בפניו כדי שישמע מן השליח א " נ היכא דאניס לא גרע מעם שבשדות שמוציאן הש " ץ אע " פ שאינו שומע מן הש " ץ אבל לפי דעת רוב גאונים דא " צ להוציא כלל הביטול בשפתיו אלא במחשב בלבו לחוד סגי א " כ היאך אפשר לומר שלוחו של אדם כמותו בדבר התלוי במחשבת הלב דהא תניא בספרי לא יראה לך שאור בטל בלבך ומשמע בלבו הוא דצריך לבטל ולא בלבו של שלוחו והא ודאי ליכא למימר דמ " ש ושלוחו יכול לבטל היינו דוקא שהבעל הבית מבטל בלבו אלא ששלוחו אומר כל חמירא דאי לבעל העיטור הא כיון דס " ל דעיקר הביטול בשפתיו א " כ אין נפקותא כלל במה שהבעל הבית מחשב בלבו לבד ואי לדעת רבינו ודעימיה דעיקר הביטול בלב אלא שנהגו לומר כל חמירא א " כ אין נפקותא במה שאומר השליח כל חמירא או לא יאמר כל עיקר . והב " י כתב דאע " ג דביטול מדין הפקר יכול לבטל ע " י שליח משום דכיון דהחמץ אינו ברשותו אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו בגילוי דעת דלא ניחא ליה סגי ודברים אלה הן דברי הר " ן שכתב בריש פסחים דמטעם זה הקילו בענין ביטול אע " ג דבעלמא מ " ד בנכסי דידיה דליבטלו וליהוי כעפרא לא משמע דהוי הפקר ועוד הקילו בו אע " ג דבהפקר ממונו הפקר בלבו לא מהני דדברים שבלב אינן דברים וגם לא מהני בהפקר כל זמן שלא בא לרשות הזוכה . אכן קשיא לי דהיא הנותנת שלא להקל עוד בענין ביטול לומר דמהני ע " י שליח דכה " ג דחי תלמודא בפ " ק דעירובין והיא הנותנת פסי ביראות שהתרת בהן פרוץ מרובה על העומד לא התרת בהן יותר מי " ג אמה ושליש וכו' דכיון דאקילת ביה חדא קולא לא ניקל ביה קולא אחריתא וא " כ הכא נמי אע " פ שכתב הר " ן דהטעם הוא להקל בענין ביטול מאחר שהחמץ אינו ברשותו כו' זה אינו אלא לתת טוב טעם על הדין המבואר ומוסכם בתלמוד אבל מניין לנו להוציא דין חדש מטעם זה ולהקל עוד כיון דאיכא למימר דלא אקילו ביה כולי האי עוד כתב הב " י דוקא הפקר לא מהני ביה שליחות דמדין נדר הוא ובנדר גופיה לא מהני ביה שליחות קבל עליך נדר זה בשליחותי שאהא אסור בו אבל ביטול אינו ענין לנדר שפיר מהני ביה שליחות ולא אבין למה לא נאמר דביטול יש לו כל דין הפקר ובדין נדר הוא מבטל אותו כשאר הפקר כשמבטל ומפקיר אותו ולמעשה אין להקל לבטל ע " י שליח נ " ל :
Orach Chayim.435.1.1 לא בדק כו' משנה בפ " ק דפסחים מחלוקת חכמים ור' יהודה ופסק כחכמים ועל פי פי' התוס' בשם ר " י שהסכימו בו הרי " ף והרא " ש והרמב " ם והסמ " ג והסמ " ק והאגודה וכן נראה דעת המרדכי ורבינו ירוחם ודלא כרש " י גם הר " ן והרב המגיד כתבו שהנכון והעיקר כמה שפי' התוס' והרי " ף ומשמע דאפילו בביטול דליכא בל יראה צריך לבדוק דהא אפילו לאחר הפסח צריך לבדוק ואע " ג דליכא בל יראה אלא כדי שלא יכשל בחמץ שעבר עליו הפסח א " כ מטעם זה כל שכן דצריך לבדוק בתוך הפסח מיהו נראה דבי " ט עצמו לא יבדוק אפילו לא ביטל דהא אף במוצא חמץ בביתו י " א בי " ט יכפה עליו כלי ולא ישרפנו ואפי' לא ביטל ואע " פ דלא קי " ל הכי כמו שיתב' בסי' תמ " ו בס " ד שאני התם דכיון דידוע הוא עובר בשהייתו בבל יראה אבל היכא שאינו ידוע שאינו עובר עליו אף אם לא ביטל כמ " ש בסי' תל " א ובסי' תל " ד א " כ למה נטיל עליו חיוב הבדיקה כיון שאינו אלא דרבנן ודו " ק : כתב ברוקח סימן רס " ו וז " ל יבדוק לאחר המועד הכל בנר אפילו ביום ע " כ :
Orach Chayim.436.1.1 המפרש מיבשה לים והיוצא בשיירא כו' מימרא דרב יהודה אמר רב בפ " ק דפסחים וכדפריש לה רבא דלא כאביי ומשמע מפירש " י דקודם ל' יום אף אם דעתו לחזור קודם הפסח א " צ לבער דלא חיישינן שמא יתאחר ביאתו עד ע " פ בין השמשות דמסתמא כיון דדעתו לחזור קודם הפסח ימהר ביאתו קודם יום י " ד וכ " כ הר " פ בהגהת סמ " ק לדעת רש " י והיא הסבר' הראשונ' שכתבה רבינו בסתם . אבל הסמ " ג בעשה ל " ט כתב כלשון הרמב " ם וכ " כ רבינו ירוחם וכן דרש מהרי " ל ואמר שכן דרש מהר " ש וכ " כ הסמ " ק בדין המפרש אלא שבדין האוצר כתב אם דעתו לפנותו תוך הפסח כו' ומדברי ההגה " ה לשם נראה שאינו ס " ט שהרי הביא ראיה לפירוש הקונטרס דמכיון דבההיא דאוצר אי אפשר לפרש אלא דעתו לפנותו תוך הפסח דאי קודם הפסח ליכא למיחש שמא יאחר לפנותו עד ע " פ בין השמשות כי בודאי באותה שעה לא יפנהו ממילא נמי ההיא דשיירא דעתו לחזור תוך הפסח קאמר דמדקאמר תלמודא ואזדא רבא לטעמיה משמע דחד טעמא לתרווייהו ע " כ שיטת ההג " ה ע " ש . ונראה לי דמ " ש בסמ " ק דבאוצר ליכא למיחש שמא יאחר לפנותו עד ע " פ בין השמשות היינו משום שצריך להוסיף מחול על הקודש וכשם שאסור לו לפנותו בי " ט עצמו כך אסור לו לפנות בין השמשות . והב " י כתב דלדעת הרמב " ם והנמשכין אחריו י " ל דחיישינן שמא לא יכלה לפנותו וישאר שם חמץ מכוסה בפחות מג' טפחים וכיון דלא ידע בבירור שיש שם חמץ לא יתן אל לבו להוציאו וכו' . ותימה שהרי קודם זה הביא הוא עצמו דברי הר " ן ופי' רש " י דביש תחתיה חמץ בודאי איירי ולפי דרכו היה לו לפרש אף בחמץ ידוע חיישינן שמא לא אסיק אדעתיה אז שיש שם חמץ לבערו אלא שכל זה איננו נכון שהרי לפי' רש " י והר " ן שכתבו דטעמא דאוצר דה " ל כחמץ שנפלה עליו מפולת וכו' משמע להדיא דאף באוצר שאין תחלת עשייתו רק בגובה ג' טפחים נמי איירי כדין חמץ שנפלה עליו מפולת כו' שהוא בג' טפחים ובגובה ג' טפחים ודאי ליכא למימר חיישינן שמא לא יכלה לפנותו וישאר שם חמץ מכוסה פחות מג' טפחים דהא כל עיקרה אינה אלא ג' טפחים . אכן העיקר דלהרמב " ם והנמשכים אחריו אע " פ שחששא רחוקה היא מ " מ אינו מן הנמנע דשמא יזדמן ע " י שום סבה שלא יכלה מלפנותו ע " פ ביהש " מ . כתב הר " פ בהגהת סמ " ק בפסחים פי' הקונטרס דדעתו לחזור בימי הפסח קאמר משום דכי הדר בימי פסח עבר עליה ולא מצי לבטוליה דהא מטא זמן איסורי' וכתב ע " ז בהגה " ה אחרת משמע דאיירי כשלא ביטל והקונטרס הולך לפי שיטתו שפי' טעמא דבדיקה משום בל יראה ובל ימצא מיהו אפי' למאן דמפרש דבעי ביטול עכ " פ כדפי' בה " ג מ " מ אינה משום מצות בדיקה דתיקון רבנן זמן בדיקה בליל י " ד אפי' היכא דביטלו משום דילמא אתי למיכל מיניה כדפי' התוס' במשנה עכ " ל ודברים אלו תמוהין מאוד היאך אפשר לומר דלדעת רש " י לא בעי ביטול הלא תלמוד ערוך הוא הבודק צריך שיבטל ובודאי דאף רש " י סובר דכשביטל אינו מחוייב לבדוק משום בל יראה אלא משום דילמא אתי למיכל מיניה וכדמשמע מדבעי רבא ככר בשמי קורה וכו' או דילמא זימנין דנפל ואתי למיכל מיניה דלא קא מיבעיא ליה אלא בשכבר ביטל ומה שפירש רש " י במשנתינו דהבדיקה הוא משום בל יראה היינו בשלא ביטל ולפי שלא הזכיר התנא דין ביטול הוכיח רש " י דבלא ביטל איירי אלא שרב יהודה בשם רב חידש ואמר הבודק צריך שיבטל וכו' ומה שלא פירש רש " י נמי ההיא דשיירא בביטל ומשום דילמא אתי למיכל מיניה יראה דעתו דמדקאמר זקוק לבערו ולא קאמר זקוק לבדוק משמע דבחמץ ידוע מיירי וא " כ אם נפרש דמיירי בביטל תקשה לך מאי רבותא טפי דחמץ ידוע מחמץ שאינו ידוע דכי היכי דבדעתו לחזור צריך לבער משום דחיישינן דילמא אתי למיכל מיניה בבואו לביתו כך יש לחוש לחמץ שאינו ידוע כמו בידוע דמה " ט מסיק בתלמודא הבודק צריך שיבטל והמבטל צריך שיבדוק וכי היכי דכשאין בדעתו לחזור א " צ לבער בחמץ ידוע מאחר שיבטל א " כ ה " ה באינו ידוע אבל כשנפרש דאיירי בלא ביטל הוי שפיר רבותא דחמץ ידוע היכא שאין דעתו לחזור דא " צ לבער אע " פ שאינו מבטל ואינו עובר בבל יראה ובל ימצא כשיגיע פסח אע " פ שכשיצא מביתו היה לו שם חמץ בידוע ולפי זה נראה דלדעת רש " י אם ביטל א " צ לבדוק אפילו אם דעתו לחזור דאל " כ למה לא אשמועינן רב יהודה נמי בביטל דצריך לבדוק והוי רבותא טפי אלא בע " כ כיון דהבדיקה לאחר שיבטל אינה אלא דרבנן דלא אתי למיכל מיניה במפרש קודם שלשים יום לא אטרחוהו רבנן לבדוק . ויש לדקדק למאי דפרישית לפירש " י דאפי' בחמץ ידוע ולא ביטל איירי א " כ מאי איריא משום דכי הדר ביה בימי הפסח וראהו עבר עליה אפי' לא ראהו נמי נהי שאין בידו לבערו מ " מ חמץ שלו ברשותו ועובר עליה מאחר שלא ביטלו וא " כ אע " פ שאין דעתו לחזור צריך לבערו ונראה דה " ט דכשיגיע הפסח תלינן דהחמץ הלך לאיבוד ולא נשאר ממנו כלום וד " ת אין צריך לא ביטול ולא בדיקה אלא א " כ כשידוע לו שיש חמץ ברשותו בשעה שהגיע פסח ומ " מ כשדעתו לחזור בתוך הפסח חיישינן שמא ימצא אותו חמץ עדיין קיים תוך הפסח ומיד כשראהו ומתעצל אפילו רגע אחת מלבערו עובר עליו וכן מבואר ממה שפירש " י בעושה אוצר וז " ל ותחתיה חמץ כו' דבודאי חמץ מפרש לה ואעפ " כ אינו עובר עליה אפילו לא ביטל אם אין דעתו לפנותו כמו בחמץ שנפלה עליו מפולת ומאי דקאמר התם דצריך לבטל היינו מדרבנן וכמו שפירש " י והר " ן להדיא בפרק כל שעה ונתבאר זה למעלה בסימן תל " ג וה " נ במפרש כן הדין מן הטעם שכתבתי גם בר " ן מבואר גבי המפרש דאפי' בחמץ ידוע עשאוהו כחמץ שנפלה עליו מפולת אלמא דהשוו מדותיהם . שוב ראיתי שכתב הרב מה " ר שלמה לוריא ז " ל דלפירש " י איירי בספק חמץ וכדאיתא בירושלמי ומש " ה אינו עובר אלא משעת הידיעה אבל אותן שפי' דאיירי אפילו בודאי חמץ צריכין לפרש דאיירי בביטלו ואפ " ה אין נכון שיהיה חמץ בביתו אצלו וכן יראה מלשון הר " ן למעיין בו ולא משום שעובר בבל יראה עכ " ל ורמז הרב ז " ל ללשון הר " ן שכתב בההיא דהמפרש פירש " י שאין דעתו לחזור בתוך הפסח אבל דעתו לחזור בתוך הפסח אפי' קודם ל' יום זקוק לבער כדי שכשיחזור בימי הפסח לא ימצא חמץ בתוך ביתו כו' ומדכתב לא ימצא כו' ולא כתב ולא יעבור וכו' משמע ליה דלאו משום בל יראה הוא דבביטלו איירי אלא שאין נכון שיהיה חמץ בביתו אצלו . ותימה שהרי הר " ן כתב דברים אלו ע " ש פירש " י ובפירושו מבואר דמשום בל יראה הוא אלא ודאי לשון הר " ן שכתב לא ימצא הוי כאילו אמר שכשיבא לביתו וימצאנו יהא עובר עליו בבל יראה ונקט בלשונו לא ימצא משום דבזה הדבר תלוי דכל זמן שלא מצאו אינו עובר עליו ד " ת כיון שאין ידוע לו עכשיו בבירור שעדיין קיים החמץ שהניח בביתו כשיצא לדרך ואדרבה לדעת מהרש " ל קשה שאם כדבריו לא ה " ל להר " ן לומר בלשונו לא ימצא כו' אלא לא יהיה לו חמץ בביתו שהרי משום אין נכון לבד הוא ולא משום בל יראה וא " כ גם כן אינו נכון שיהיה חמץ אצלו בביתו אע " פ שלא ימצאנו ולכך ברור ופשוט דדעת הר " ן ורש " י ז " ל דבודאי חמץ איירי ואע " פ שלא ביטלו אינו עובר עליו כל זמן שלא חזר לביתו וימצאנו וכן בעושה ביתו אוצר אע " פ שיש תחתיה חמץ בודאי אינו עובר כל זמן שלא יפנהו ולענין הלכה נראה אף שהרי " ף והרא " ש והאגודה והרוקח בסימן רמ " ד לא פירשו בזה כלום אין מזה ראייה שסוברים כפירש " י ולכן יראה להחמיר כהרמב " ם ורי " ץ גיאות והנמשכים אחריהם ואין חילוק בין המפרש לים לעושה ביתו אוצר דלא כסמ " ק מיהו יראה דוקא בלא ביטל אבל בביטל א " צ לבדוק דבהא מילתא לא מצינו שנחלקו על רש " י ז " ל ואע " ג דבהגהת סמ " ק משמע שלפי דעת התוספות שחולקים על פירושו בטעם הבדיקה אף כשביטל צריך לבדוק הלא כתבתי שרש " י ז " ל אינו חולק על דברי התוספות שגם הוא ז " ל מודה דהבדיקה בביטול היא כי היכי דלא אתי למיכל מיניה ונמצא שגם התוספות אינן חולקים על פירוש רש " י כן נ " ל עיקר דלא כהגהת סמ " ק ומהר " ש לוריא ומ " מ המחמיר גם בזה תע " ב . ולענין הלכה במ " ש דלדעת רש " י אפילו בודאי חמץ א " צ לבער כ " כ גם הר " ן ז " ל דכך משמע בגמרא מדקאמר לישנא דאין זקוק לבער וכו' ולא קאמר זקוק לבדוק מיהו נראה לע " ד שזה דקדוק חלוש לדחות דברי הירושלמי המפורשין דבודאי חמץ צריך לבער אפילו מתחלת השנה וכבר אפשר להשוות תלמודא דידן ולומר דלבדיקה קרי ליה ביעור כיון שהבדיקה היא תחלת ביעור ומברכין עליה על ביעור חמץ גם מלשון הרמב " ם והסמ " ג והסמ " ק ור' ירוחם שכתבו לשון בדיקה בדין זה משמע להדיא שמפרשין לשון לבער הנאמר בגמרתינו שהכוונה בו הבדיקה גם הכלבו כתב בפשיטות כדברי הירושלמי וכן עיקר :
Orach Chayim.436.2.1 ומ " ש רבינו ואינו מניח בביתו מי שיבדוק כו' כ " כ בסמ " ק ופשוט הוא לפי הטעם שהצריכו חכמים לבדוק מפני שחל עליו חובת ביעור וכיון דשלוחו של אדם כמותו ה " ל כאילו הוא עצמו בודק . ויש לדקדק דהא כל מפרש בים ויוצא בשיירא מניח אשתו בביתו ואפשר לומר דמיירי בשאין לו אשה או שאינו מניחה בביתו . ועי " ל דוקא דיעבד נאמנת על הבדיקה אבל לכתחלה אין לסמוך על אשתו וזהו שנמצא כתוב באגודה מלמדים או תלמידים או הולכין לנשואין אחר פורים צריכין לבער טרם ילכו . ומיהו י " א דוקא במפרש ויוצא בשיירא עכ " ל ולא משמע דכל הני דקא חשיב ואזיל בשרויין בלא אשה הן אלא ודאי דלכתחלה אין לסמוך על אשתו ומפני זה יראה דמה שדקדק וכתב ההולכים אחר פורים ולא כתב כן גם אהולכים קודם פורים ודעתן לחזור אלא היינו טעמא דבהולכין קודם פורים א " צ לבדוק אלא מפני שמא ימצא חמץ בתוך ביתו בפסח וכיון דאשתו בביתו והיא ג " כ מוזהרת על איסור חמץ כמו האיש בודאי לא ימצא שם חמץ בביתו והוא הדין במפרש כשמניח אשתו בביתו א " צ לבדוק כשדעתו לחזור ולא קאמר בגמרא דצריך לבדוק קודם ל' בדעתו לחזור אלא כשאינו מניח אשתו בביתו ואז אף ביוצא לדרך סתמא צריך לבדוק דאין חילוק ביניהם בקודם ל' ואף לדעת י " א שהביא האגודה דדוקא מפרש ויוצא לשיירא היינו דוקא בהולך תוך ל' יום דכיון שצריך לבדוק אפי' אין דעתו לחזור מפני שהמצוה מוטלת עליו ואין לו לסמוך על אשתו לכתחלה ס " ל לי " א דדוקא בהולך לשיירא ומפרש לים הטילו עליו חובת ביעור משא " כ ביוצא לדרך סתמא וכמו שיתבאר טעמא בסמוך בדברי אבי העזרי . ולסברא הראשונה אין חילוק כלל מיהו בדברי הרמב " ם בספ " ב משמע להדיא דנשים כשירות לכתחלה לבדוק ועיין במה שאכתוב בסוף סימן זה בשם הכל בו :
Orach Chayim.436.3.1 ומ " ש אם הוא קודם ל' יום לפני הפסח א " צ לבער וכשיגיע הפסח יבטלנו בלבו ודיו כ " כ בהגהת סמ " ק בין לענין מפרש ויוצא בשיירא בין לענין עושה ביתו אוצר דאל " כ אפילו קודם שלשים נמי איכא משום בל יטמין עכ " ל ואף למאי דפרישית לדעת רש " י והר " ן דגם בידוע שיש לו חמץ בביתו בשעה שיוצא לדרך ולא ביטל אעפ " כ אינו עובר עליו כשיגיע הפסח וליכא משום בל יטמין דאיכא למיתלי שהחמץ הלך לאיבוד תוך הזמן ההוא אפ " ה נראה דמחויב הוא לבטלו כשיגיע הפסח דלא גרע ממי ששרוי בביתו ובדק כל הבית דצריך שיאמר כל חמירא דאיכא ברשותי כדי לכלול אף החמץ שיש לו במקומות אחרים כדלעיל בסימן תל " ד . אכן לדעת שאר הגאונים שאומר בהדין ביתא וטעמא משום דהביטול הוא שמא ימצא גלוסקא כו' וזה אינו שייך אלא בביתו שהוא דר בו א " כ לפי זה אף אותו שאינו בביתו א " צ לבטל דעליו לא תיקנו הביטול כיון דליכא למיחש שמא ימצא גלוסקא וכו' אלא דלא קי " ל הכי :
Tur Orach Chaim, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .