← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 3,976 sections
Single column Two columns
Orach Chayim.366.16.1 בעל הבית שהיה שותף עם שכניו כו' משנה בפרק הדר ( עירובין דף ע " א ) בע " ה שהיה שותף לשכיניו לזה ביין ולזה ביין א " צ לערב לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב ר' שמעון אומר אחד זה ואחד זה אין צריכין לערב ובגמרא אמר רב ובכלי אחד אמר רבא דיקא נמי דקתני לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב אא " ב רישא בכלי אחד וסיפא בשני כלים שפיר אא " א רישא בב' כלים וסיפא בב' כלים מה לי יין ויין מה לי יין ושמן א " ל אביי יין ויין ראוי לערב יין ושמן אינו ראוי לערב רש " א אחד זה ואחד זה אינן צריכין לערב ואפילו לזה ביין ולזה בשמן ( בתמיה הא לא חזי לעירובי ) אמר רבה הב " ע בחצר שבין שתי מבואות ור " ש לטעמיה וכו' ורב יוסף אמר ר " ש ורבנן בפלוגתא דר " י בן נורי ורבנן קמיפלגי דתנן שמן שצף ע " ג יין ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן בלבד וריב " ן אומר שניהן חיבורין זה לזה רבנן כרבנן ור " ש כריב " נ ופסק רבינו כרב דאמר בכלי אחד וכדרבא דאמר דיקא נמי ואע " ג דדחי אביי להאי דיוקא דרבא מ " מ מימרא דרב לא אידחייא גם הרי " ף והרא " ש כתבו להא דרב ובדר " ש ס " ל לרבינו דקי " ל כאוקימתא דרבה לגביה רב יוסף דהב " ע בחצר שבין שני מבואות והכי פירושא דמתני' ת " ק איירי בחצר שבמבוי אחד וביין ויין דסתמא בכלי אחד הוא א " צ לערב וביין ושמן דסתמא בשני כלים הן צריכין לערב וה " ה איפכא דיין ושמן בכלי אחד א " צ לערב ויין ויין בשני כלים צריכין לערב אלא דאורחא דמילתא נקט ת " ק אבל בחצר שבין שני מבואות לת " ק אפילו לזה ביין ולזה ביין ובכלי אחד נמי צריך לערב ופליג עליה ר " ש ואמר דבחצר שבין ב' מבואות אפילו לזה ביין ולזה בשמן נמי אין צריכין לערב אפילו בשני כלים וכ " כ רש " י דאית דמפרשי הכי וכן נראה עיקר לרבינו ודלא כפירש " י וכן פירש ה " ר יהונתן והשתא לפי זה בחצר שבמבוי אחד לא פליגי דלת " ק נמי בכלי אחד אפילו לזה ביין ולזה בשמן א " צ לערב ובב' כלים אפילו ביין ויין צריכין לערב וכדכתב רבינו אבל הרמב " ם רפ " ה כתב דדוקא ביין ויין בכלי א' א " צ לערב אבל ביין ויין בב' כלים או ביין ושמן אפי' בכלי א' צריכין לערב וצ " ל דפסק כאוקימתא דרב יוסף דלת " ק יין ושמן לאו מחוברין נינהו ואפילו בכלי א' צריכין לערב ולר " ש מחוברים נינהו כריב " נ ואפילו ביין ושמן א " צ לערב והלכה כרבנן דריב " נ וכרבנן דר " ש וכן פי' ב " י דזו היא דעת הרמב " ם והוא האמת אבל לדעת רבינו כתב ב " י דפסק כר " ש דהלכה כדברי המיקל בעירוב ותימה דא " כ למה אמר רבינו ובלבד שיהא הכל בכלי אחד הלא לאוקימתא דרבה לא קאמר ר " ש אחד זה ואחד זה א " צ לערב ואפי' כשהן בב' כלים אלא בחצר שבין ב' מבואות אבל בחצר שבמבוי אחד צריכין לערב כיון דלא חזי לערובי כסברת המקשה דקא מתמה ואמר ואפילו לזה ביין ולזה בשמן ורבה נמי מודה ליה דה " מ אלא דמפרש דר " ש לא קאמר אלא בחצר שבין ב' מבואות אבל בחצר שבמבוי א' בין בכלי א' בין בב' כלים צריכין לערב אבל למאי דפרישית ניחא דלא פסק רבינו כר " ש אלא כת " ק ור " ש נמי מודה בה וכאית דמפרשי שהביא רש " י ודו " ק . וכתב ב " י ודין זה לא ניתן ליכתב כאן דהא בע " ח קיימינן שאינה אלא בפת אלא בסי' שפ " ו דמיירי בשיתוף מבואות שם הוא מקומו עכ " ל ולפעד " נ דרבינו מפרש דדוקא לכתחלה בעי' פת אבל בדיעבד הוי עירוב בכל דבר מזון והכי משמע בפרק מי שהוציאוהו ( עירובין דף מט ) דבמעה דוקא לא הוי עירוב אפילו דיעבד וכ " כ רש " י וה " ר יונתן ריש בכל מערבין דע " ח נמי בכלל וכן הוא בירושלמי וכך הוא לאוקימתא דרבה בפרק חלון ריש ( עירובין דף פ " א ) ולכן כתבה רבי' כאן להורות דבדיעבד הוי עירוב בע " ח אף ביין ושמן ובכל דבר :
Orach Chayim.367.1.1 אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו אפילו אם מיחה בה שלא לערב וכו' בפרק חלון ( עירובין דף פ' ) ההוא טורזינא עו " ג דהוה בחצר א " ל אוגר לן רשותך לא אוגר להו אתא לקמיה דרב יהודה א " ל הכי אמר שמואל אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו פי' ואפילו אם אין הבעל רוצה לערב דאין לפרש שלא מדעתו שלא בידיעתו דא " כ מנא לן דמותר לשכור מדביתהו של עו " ג היכא דאינו רוצה עו " ג למיגר כי ההוא עובדא דטורזינא אלא ודאי דשמואל כמי קאמר דבישראל מערבת לו שלא מדעתו אפילו אם אין הבעל רוצה ואם כן אשתו של עו " ג נמי אפילו אין הבעל רוצה להשכיר היא משכרת :
Orach Chayim.367.2.1 ומ " ש אפילו אם מיחה בה שלא לערב כ " כ הרא " ש וז " ל אע " ג דמיחה בעלה ורצ " ל אע " ג דמיחה בה בעלה דאי ר " ל אע " ג דמיחה בבני חצר שלא לערב עמו לא ה " ל לומר לשון מיחה אלא ה " ל לומר אע " ג שאינו רוצה לערב עמהם אבל לשון מיחה נופל על אשתו שמיחה בה שלא לתת פת עמהם ולבי אומר לי דט " ס הוא דהשמיט תיבה וצריך להגיה אע " ג דמיחה בה בעלה ואיכא להקשות מנ " ל להרא " ש דאפילו מיחה בה מערבת דילמא דוקא שאינו רוצה לערב עמהם ומיהו לא מיחה בה לערב אבל אם מיחה בה שלא לערב אינה מערבת בעל כרחו ואם עירבה אינו עירוב ונראה לתרץ דהכי מוכח בסוגיא דמותיב אהא דשמואל מדתניא נשים שעירבו ונשתתפו שלא מדעת בעליהן אין עירובן עירוב ואין שיתופן שיתוף ואי איתא דשמואל מודה דאם מיחה בה אין עירובו עירוב מאי תיובתא איכא הכא מברייתא נוקים לה בדמיחה בה אלא ודאי דשמואל דאמר מערבת לו שלא מדעתו אפילו אין הבעל רוצה לערב עמהם היינו נמי אפילו מיחה באשתו שלא לערב עמהם וה " ט כיון דמצות עשה היא מדברי סופרים ולכן צריך לברך עליו הוה ליה כאילו מיחה בה שלא לקיים המצוה :
Orach Chayim.367.3.1 ומ " ש ואפילו אם אין רגיל לערב עמהם וה " מ שאוסר עליהן כגון וכו' איכא להקשות דאהך תיובתא דמותיב מברייתא אדשמואל פריקו לא קשיא הא דאסר הא דלא אסר ( פירש " י הא דאסר על בני המבוי לא בעינן דעתיה ומתניתא בדלא אסר כגון חצר שבין ב' מבואות ורגילה עם זה ולא עם זה ) הכי נמי מסתברא דא " כ קשיא דשמואל אדשמואל דאמר שמואל אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי ולא נשתתף ( פירש " י אינו רוצה ומתכוין לאסור עליהן ) בני המבוי נכנסין לתוך ביתו ונוטלין שיתופו ממנו בעל כרחו רגיל אין שאין רגיל לא ש " מ משמע מפירש " י דה " ק דבחצר שבין ב' מבואות דבאותו מבוי הרגיל לצאת ממנו לר " ה בחול רגיל נמי להשתתף עמהם כיון דרגיל בה אוסר עליהן ונוטלין ממנו בע " כ אבל במבוי שאינו רגיל בה שאינו רגיל ג " כ להשתתף עמהם ואינו אוסר עליהן אין נוטלין ממנו בע " כ ושמואל דאמר מערבת שלא מדעתו היינו היכא דאסר עלייהו כגון דרגיל בה וברייתא בדלא אסר כגון חצר שבין שתי מבואות ובאותו מבוי שאינו רגיל להשתתף עמה וכן מבואר ממ " ש התוספות וז " ל רגיל אין שאין רגיל לא דרגיל אסר כמו פתח הרגיל אבל שאינו רגיל לא אסר אלמא דרגיל ואסר עליהן חדא היא והיינו דבחצר שבין ב' מבואות דבאותו מבוי הרגיל ליכנס ולצאת בה לר " ה בחול לשם רגיל להשתתף עמהן אסר עליהן ונוטלין ממנו בע " כ אבל במבוי שאין רגיל בה בחול דג " כ אינו רגיל להשתתף עמהם לא אסר עליהן וא " כ קשה דרבינו דמפרש דתרתי מילי נינהו דאיכא רגילות לערב ואינו אוסר א " נ אינו רגיל לערב ואוסר הוא דלא כפירש " י והתוספות והיישוב לדבר זה הוא פשוט דנמשך רבינו אחר מה שפירש הרא " ש דלא כפירש " י והתוס' ונראה לפע " ד דמה שהזקיקו לפרש פירוש אחר הוא משום דלפירש " י והתוס' קשה באידך דשמואל דלא ה " ל לומר אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי וכו' אלא ה " ל לומר בסתם אחד מבני מבוי שרגיל עמהם ולא נשתתף וכו' אלמא דאף באינו רגיל עמהם בחול ליצא וליכנס ממנו לר " ה דלא אסר עליהן אלא דרגיל להשתתף עמהם נמי קאמר שמואל דנוטלין ממנו בע " כ אבל בדלא אסר ואינו רגיל לערב עמהם אין נוטלין ממנו בעל כרחו ודקאמר שמואל מערבת שלא מדעתו אף עפ " י שמיחה בה הבעל וסתמא קאמר אפילו אינו רגיל לערב עמהם היינו דוקא היכא דאסר עליהן כגון שאין הבית פתוח אלא לאותו החצר וכן לענין שיתוף אין החצר פתוח אלא לאותו מבוי וברייתא דתני אין עירובן עירוב היינו בדאינו רגיל לערב עמהן וגם בדלא אסר אבל ב " י הביא דברי התוספות וכתב אח " כ וכן הכריע הרא " ש שכתב דאל " ת הכי קשיא דשמואל וכו' עד בדלא רגיל ולא אסר הבין שהתוס' והרא " ש שוין בפי' הסוגיא ונ " ל דלא דק :
Orach Chayim.367.4.1 ומ " ש וכל זמן שלא מיחה בה בפירוש וכו' כ " כ התו' והרא " ש והוא דכיון דכל הסוגיא מוכחא דאיירי בדמיחה בה הבעל ובהא מפלגינן בין רגיל ואסר ללא רגיל ולא אסר אלמא דבסתם דלא ידעינן דעתו דבעל מסתמא לא קפיד והיינו מטעם דפי' כיון דמצוה מד " ס היא מסתמא ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה ומשום הכי נמי אינה יכולה לזכות לאחרים שלא מידיעתו כיון דאין בזה מצוה אלא מתנה בעלמא היא ואינה רשאה לתת מתנה לאחרים בלי רשות בעלה ואם עברה וזיכתה אין עירובן עירוב :
Orach Chayim.367.5.1 ומ " ש ואפילו בני הבית יכולין לערב וכו' התוס' והרא " ש כתבו דצ " ע ודקדוק אם רשאין בני הבית לערב שלא לדעתו וכתב הרא " ש על שם מהר " ם דלא נסתפקו התוס' אלא בחצר שבין שתי מבואות דלא ידעינן בהי דניחא ליה אבל חצר הפתוח למבוי אחד רשאין לערב שלא מדעתו והביא ראייה לדבריו ונתבאר בסי' שס " ח ס " ב ולכן גם רבינו לא התיר לבני הבית אא " כ שאין הבית פתוח אלא לחצר אחד דאלמא אם היה פתוח לשתי חצירות אסורין לערב שלא מידיעתו אעפ " י דלא ידעינן אם אינו רוצה לערב עמהם דכיון דספק הוא יש לאסור מספק אבל פתוח לחצר אחד מסתמא זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו שלא מידיעתו . ואפילו אינו רוצה לערב עמהם יכולין בני הבית לערב כל זמן שלא מיחה בהם כיון דהבית פתוח לחצר אחד ואוסר עליהם אבל אם מיחה בבני הבית אין עירובן עירוב אפילו רגיל עמהם ואוסר עליהם דדוקא אשתו מערבת אעפ " י דמיחה בה אבל אחד מבני הבית אין עירובו עירוב כשמיחה בהן . ולפע " ד דלפ " ז מתיישבת קושיית התוס' בטוב טעם שהקשו על הא דאמר תלמודא אתו לקמיה דרב יהודה א " ל הכי אמר שמואל אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו וז " ל וא " ת ואמאי לא מייתי מדרב יהודה דאמר בריש הדר ( דף פ " ד ) משמיה דשמואל שכירו ולקיטו של עו " ג נותן עירובו ודיו וכ " ש אשתו והוה מייתי מעו " ג אעו " ג . וי " ל דאשתו אאשתו ניחא ליה לאתויי עכ " ל ויישוב זה נראה דוחק דכיון דמשכירו ולקיטו שמעינן כל שכן אשתו והוה מייתי מעו " ג אעו " ג א " כ לא תירצו כלום אבל למ " ש ניחא דמשכירו ולקיטו לא שמעינן אלא דהוי עירוב שלא מדעת העו " ג אפילו אינו רוצה להשכיר כהך עובדא דהמן בר ריסתק דריש הדר דמייתו התוס' . אבל אם מיחה בשכירו ולקיטו ודאי דאינו עירוב והשתא אף ע " ג דמשכירו ולקיטו למדנו כל שכן אשתו מ " מ אם מיחה באשתו לא שמעינן דהוי עירוב דדילמא לא עדיף אשתו של עו " ג משכירו ולקיטו אבל מדשמואל דאמר אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו שמעינן דאפילו מיחה בה מדקאמר בסתם מערבת שלא מדעתו כדלעיל :
Orach Chayim.367.6.1 ומ " ש אבל בני החצר אין יכולין ליקח פתו מביתו וכו' שם אאידך דשמואל דאמר אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף ואינו רוצה להשתתף דנוטלין ממנו שיתופן בע " כ כתבו התוס' והרא " ש היינו בע " כ של בעל ע " י אשתו אבל דעת אשתו צריך והכי מוכחת הסוגיא דקאמר ה " נ מסתברא וכו' רגיל אין שאין רגיל לא שמע מינה ואי איתא דברגיל נוטלים ממנו בע " כ ואפילו דעת אשתו לא צריך א " כ איכא למידחי ולמימר דהא דקאמר רגיל אין שאין רגיל לא היינו דברגיל א " צ דעת אשתו ונוטלין ממנו בע " כ אבל בשאין רגיל אין נוטלין ממנו בע " כ אלא צריך דעת אשתו אבל כשאשתו מערבת עמהם הוי עירוב אפילו אין הבעל רוצה ואעפ " י דאינו רגיל עמהם ואינו אוסר עליהם אלא ודאי אפילו רגיל ואוסר עליהם נמי צריך דעת אשתו ואם כן באינו רגיל ואינו אוסר עליהם לא מהני דעת אשתו . ונראה דמ " ש אבל בני החצר וכו' שלא מדעת שום אחד מבני הבית לצדדין קתני דמדעת אחד מבני הבית יכולין לערב שלא מידיעתו אע " פ שאינו רוצה לערב עמהם כל זמן שלא מיחה בהם אבל אשתו יכולה לערב אפילו מיחה בה כדפרי' לעיל ואם הוא שלא מידיעתו לגמרי דלא ידעינן אם רוצה לערב אם לאו אפילו שלא מדעת שום אחד מבני הבית יכולין בני החצר לערב וליקח מפתו כיון שהבית אינו פתוח אלא לחצר אחת דבזה שוין בני בית ובני חצר וכמו שהוא מפורש בסי' שאחר זה אלא דהיכא דהבעל הבית אינו רוצה לערב איכא לחלק דבני חצר אינן רשאין לערב שלא מידיעתו אבל בני בית רשאין לערב כל זמן שלא מיחה בהן אעפ " י שאינו רוצה לערב כדמוכח מעובדא דהמן בר ריסתק וכדפי' לעיל . אבל ב " י כתב על הא דכתב רבינו ואפילו בני הבית יכולין לערב שלא מדעתו היינו שלא בידיעתו כמו שלא מדעתו דבסמוך הבין דדוקא שלא מידיעתו לגמרי אבל אם בני הבית יודעין שאינו רוצה לערב אם עירבו אין עירובן עירוב . ונ " ל דאינו כן אלא כדפי' גם ראיתי שהרב מהר " ל מלובלין בביאור שלו הבין דבני הבית ובני החצר שוין הם בדין דכשאין הבית פתוח אלא לאותו חצר שאלו ואלו יכולין לערב שלא מדעת והוקשה לו לפי זה דאמאי כתב רבינו היתר זה אצל בני בית יותר מבני החצר ותירץ על זה מגדל הפורח באויר דלדיוקא איצטריך דבפתוח לחצר אחת הוא דפשיטא לן דיכולין בני בית לערב שלא מדעתו אבל בפתוח לב' חצרות אף לבני הבית ספוקי מספקא לן אם יכולין לערב שלא מדעתו אם לאו אבל לבני החצר מפשט פשיטא לן דאין יכולין לערב ולכן פתח רבינו בבני הבית דבפתוח לחצר אחת מותרין לערב וסיים בבני החצר דאסורים לערב בפתוח לשתי חצרות ודייק מיניה דבני הבית בפתוח לב' חצרות ספוקי מספקא ליה אם יכולין לערב שלא מדעת או לא עכ " ל ושרי ליה מאריה דמפרש דברי רבינו דמסיים בבני החצר דאסורים לערב בפתוח לשתי חצירות והלא רבינו מסיים ואמר ואפילו רגיל עמהם ואוסר עליהם ובתחלת סימן זה כתב רבינו וה " מ שאוסר עליהם כגון שאין הבית פתוח אלא לאותו חצר ואם כן אין רבינו מדבר גם בסיום דבריו אלא בבית שאינו פתוח אלא לחצר אחת ועוד דלא יעלה על הדעת דרבינו דלא הזכיר בדבריו אפילו ברמז מהספק שנסתפקו התוספות דנבין מדבריו דהתחיל בבני הבית וסיים בבני החצר להורות דבפתוח לב' חצרות מספקא ליה בבני בית ובבני החצר פשיטא לן דאינו יכול לערב ועל כן לא מספקא לן אלא מפשט פשיטא לן דפירוש זה אינו הגון לאומרו כ " ש לכתבו בספר גם השורש שמכחו קשיא ליה והוא דנמשך אחר דברי ב " י דבני בית ובני חצר שוין הן דיכולין לערב שלא מדעתו בפתוח לחצר אחת אינו אמת אלא כדפרישית הוא האמת ודו " ק :
Orach Chayim.368.1.1 עירבו כבר ונתקלקל וכו' משנה וגמרא ס " פ חלון ( עירובין דף פ' ) וע " פ פירש " י ודלא כפירוש הרי " ף והרמב " ם דמין אחד וב' מינין דקאמר בגמרא אתחלת עירוב קאי וכך הבין בעל המאור מדברי הרי " ף וחלק עליו ופי' כפירש " י אבל ה " ר יונתן כתב לתקן לשון הרי " ף שגם הוא מפרש כפרש " י ואין דבריו נראין אלא דעת הרי " ף כדעת הרמב " ם . ואיכא להקשות דבסיפא תנן א " ר יוסי בד " א בתחלת עירוב אבל בשירי עירוב כל שהוא משמע דפליג את " ק דאמר נתמעט האוכל מוסיף ומזכה וכו' וכך הוא במקצת ספרי רש " י ור " י פליג את " ק וכן פי' הרמב " ם בפירוש המשניות ותימה לפי זה היאך פסק רבינו כאן כת " ק ובס " ס זה פסק כר " י ונראה דרבינו נמשך אחר דברי הרי " ף והרא " ש שכתבו המשנה כצורתה משמע דמפרשינן דלא פליגי דאי ס " ל דפליגי היה להם לפרש דאין הלכה כת " ק או דאין הלכה כר' יוסי אלא ודאי תרוייהו הילכתא נינהו והכי משמע מלישנא אמר ר' יוסי דאי הוה פליג הו " ל למימר ר' יוסי אמר . וה " ר יונתן גם הוא מפרש דלא פליגי ומפרש דרישא מיירי שנתמעט משיעורו מקמי שבת ראשון ור " י קאמר בנתמעט לאחר שנכנס שבת ראשון והא דכתב ה " ר יונתן ברישא וז " ל נתמעט האוכל מע " ש השני משיעורו הראשון המפורש לקמן במשנתינו א " כ דבריו סותרין זה את זה מרישא לסיפא פשוט דט " ס הוא במ " ש תחלה וכצ " ל נתמעט האוכל מע " ש ראשון משיעורו המפורש לקמן וצריך להעביר הקולמוס על תיבת השני ולהגיה מע " ש ראשון משעורו המפורש וכו' מיהו קשה על פירושו דזה פשוט ודאי דלא נקרא נתמעט העירוב אלא כשהוא אחר שנכנס שבת אבל מה שנראה אמת דאין כאן קושיא כלל דת " ק לא איירי בשיעורא דעירוב כמה צריך שיור אם נתמעט אלא איירי לענין מוסיף ומזכה משלו ושא " צ להודיע וכו' ואין פירוש מוסיף ומזכה שצריך להוסיף כדי שיחזור העירוב להכשרו ולשיעורו והכי משמע מלשון רבינו שאמר ובא אחד מבני החצר לחזור ולתקנו וכו' ולא אמר שצריך לחזור ולתקנו דודאי א " צ לתקנו דשיורי עירוב הכשרו בכל שהו אלא שאם בא לתקנו למצוה מן המובחר א " נ בא לתקנו לפי שחושש שמא לא ישתייר אפילו כל שהוא ור' יוסי לא איירי בהא אלא בשיעורא דעירוב כשנתמעט דסגי בשיעור כל שהו וליכא הכא פלוגתא אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ודבר פשוט הוא שכך פי' לדעת הרי " ף והרא " ש ורבינו ורישא וסיפא תרוייהו איירי בנתמעט לאחר שנכנס שבת ראשון ודלא כה " ר יהונתן . ועדיין קשה דבסיפא הכי איתא א " ר יוסי בד " א בתחלת עירוב אבל בשירי עירוב בכל שהו לא אמרו לערב בחצרות אלא כדי שלא לשכח את התינוקות ומשמע דר " י טעמא קאמר דהא דמיקל בע " ח דבשירי עירוב בכל שהו היינו לפי שלא אמרו לערב בחצרות אלא שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות וא " כ קשה דבסימן שפ " ז פסק רבינו כרבנן דסומכין על עירוב במקום שתוף ועל שתוף במקו' עירוב דלא כר " מ דמערבין ומשתתפין כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות אלמא דלא ס " ל דהאי לא אמרו הלכה היא וכאן פסק כר' יוסי דטעמיה משום דלא אמרו לערב בחצרות וכו' וצ " ל דרבינו מפרש דהא דתנן הכא לא אמרו לערב בחצרות לאו ר' יוסי קאמר לה אלא סתמא היא ור " מ היא ולאו הילכתא היא אלא כרבנן דמערבין ומשתתפין וכדפסק בסי' שפ " ז :
Orach Chayim.368.2.1 וה " מ בבית שפתוח לב' חצרות וכו' שם סוף ( דף פ " א ) אסיקנא הכי דבפתוח לב' חצרות צריך להודיע ובפתוח לחצר אחד א " צ להודיע וכבר כתבתי בסי' שס " ז ס " ה דהא דקאמרי' הכא דבני החצר מערבין שלא לדעתו היינו שלא מידיעתו דאינו ידוע לבני החצר שאינו רוצה לערב עמהם דמסתמא ודאי ניחא ליה אבל אם איבו רוצה לערב אע " ג דלא מיחה בהן אין מערבין שלא מדעתו משא " כ בני הבית וע " ש . וכמה שיעור העירוב וכו' פי' שהוא כשמנה ביצים וע " ל בסי' ת " ס נתבאר באורך :
Orach Chayim.369.1.1 הנותן מעה לנחתום וכו' משנה ס " פ חלון ( עירובין דף פ " א ) נותן אדם מעה לחנוני או לנחתום כדי שיזכה לו בעירוב דר " א וחכמים אומרים לא זכו לו מעותיו ומודין בשאר כל אדם שזכין לו מעותיו שאין מערבין לו לאדם אלא מדעתו ופירש " י לא זכו לו מעותיו שאין מעות קונות עד שימשוך ואפילו עירב החנוני הזה לכל האחרים וזיכה גם לזה אינו עירוב שהרי לא נתכוין לזכות לו במתנת חנם כשאר מזכין בעירוב אלא לקנות במעה והרי אינה קנויה לו וכיון דמעות אינן קונות לא סמכא דעתיה דהאי ולא הוי דעתיה לאקנויי ונמצא מערב לו במעותיו שלא מדעתו עכ " ל והתוס' הביאו פירש " י וכתבו וז " ל ובחנם פי' כן דאפילו מתכוין להקנות לו בחנם ואפילו זיכה לו ע " י אחר או לקח המעה וקנה לו מן השוק אינו עירוב כיון שהנותן מתכוין לקנות לו מן החנוני ואין המעה קנה לו וכל הזכיות שעושה החנוני שלא מדעת בעל הבית קא עביד ואין מערבין אלא מדעתו ולשון הקונטרס נמי מוכיח כן בסמוך עכ " ל מבואר מדברי התוס' שהבינו מפירש " י שמה שכתב שהרי לא נתכוין לזכות לו בחנם וכו' היינו לומר שהחנוני לא נתכוון לזכות לו במתנת חנם וכו' ולכך היכא דהחנוני זיכה לנותן בעירוב שלא ע " י אחר אינו עירוב משום דלא זיכה לו אלא בשביל מעותיו אבל אם זיכה לו ע " י אחר הוי עירוב ותימה גדולה הלא אפשר לפרש פירש " י דה " ק שהנותן המעה לא נתכוין שהחנוני יבא לזכות לו העירוב במתנת חנם כשאר מזכין בעירוב אלא לקנות במעה שנתן לחנוני וכו' ולפיכך כל הזכיות שעושה החנוני שלא מדעת הנותן קעביד ואין מערבין אלא לדעתו ואין ספק בזה שדעת רש " י כדעת התוס' וכמו שסיימו התוס' בדבריהם ולשון הקונטרס נמי מוכיח כן בסמוך ולפע " ד דבתחילת פירש " י נמי מוכיח כן שהרי כתב וכיון דמעות אינן קונות לא סמכא דעתיה דהאי וכו' דהיינו לומר דלא סמכא דעתיה דנותן לאקנויי בלא מעה א " כ נמצא שהחנוני שמערב לו בדרך שיועיל לו העירוב כגון שזיכה לו ע " י אחר או קונה לו פת במעותיו שלא מדעתו דנותן קעביד שהרי דעת הנותן אינו אלא לקנות הפת מיד כשנתן המעה וכמ " ש רש " י בסמוך וז " ל והלכך גבי חנוני כי א " ל זכי לי לא נתכוון אלא לקנות הימנו ולא סמך עליו שיעשה שלוחו וכו' ועוד אפילו היתה דעת רש " י שלא נתכוין החנוני לזכות לו במתנת חנם וכו' הכי פירושו דכיון דבשעה שנתן לו המעה לחנוני ראה הנותן שלא נתכוין לזכות לו במתנת חנם דאל " כ לא הוה ליה לקבל ממנו המעה א " כ גם הנותן לא נתכוין אלא לקנות ונמצא שכל הזכיות שעושה החנוני שלא מדעת הנותן קעביד דלאו דעתיה דנותן לאקנויי בלא מעה כיון דהחנוני לקח המעה מידו אבל הרא " ש הביא פירש " י שכתב בתחלה ותמה עליו מה תולה עירוב במעות בשלא מדעתו אפילו עירב במעות מדעתו לא הוי עירוב כיון דמעות אינן קונות והתוס' כתבו דאפילו זיכה לו ע " י אחר או קנה לו לחם מן השוק באותה מעה אינו עירוב וכו' ותמה גם על דבריהם דכיון דגילה בדעתו שחפץ בעירוב שהרי נתן מעה לחנוני ומאחר שאין קונה לו המעה וזיכה לו החנוני אמאי לא זכה לכן נ " ל לפרש דבלא זיכוי לא זכו לו מעותיו אבל אם זיכה לו ע " י אחר מודו רבנן דהוי עירוב עכ " ל ותימה דמשכן נפשיה לחלוק על פירוש רש " י והתוס' בסברא בעלמא ולהקל דהוי עירוב ותו דכי היכי דמפרש הרא " ש דבע " ח נמי איכא למימר דאפילו בבית דפתוח לחצר אחד דאין מערבין אלא מדעתו אף ע " ג דזכות הוא לו חשבינן ליה קצת חובה אולי יש לו קצת טעם למה אינו רוצה לערב הכי נמי איכא למימר בהא דאעפ " י שגילה דעתו שרוצה לערב אולי יש לו קצת טעם שאינו רוצה לערב ע " י מתנת חנם אלא ע " י שיהא קונה מהחנוני במעותיו ותו דנדחק לפרש הא דתנן שאין מערבין וכו' מילתא באנפי נפשיה היא וכה " ג בפ " ק די " ט שאפר כירה מוכן הוא דלא כפירש " י וכל המפרשים הלכך נלע " ד דנקטינן כפירש " י והתוס' :
Orach Chayim.369.2.1 ומ " ש אפילו אם זיכה הנחתום לכולם וזיכה גם לזה עמהם אינו עירוב לזה שלא כיון לזכות לו במתנת חנם וכו' כך פירש רש " י ומבואר מלשון רבינו שעל הנותן המעה אמר שלא היתה כוונתו שהנחתום יהא מזכה לו במתנת חנם וכדפי' . וב " י הבין מלשון וזיכה גם לזה דהיינו זיכה ע " י אחר וכתב דט " ס הוא שהרי כתב בסמוך שאם זיכה ע " י אחר מהני ובלשון רש " י כמי היו " ד של וזיכה ט " ס הוא וצריך להגיה וזכה וכן בתוס' וכו' עד נמצא שהוא זוכה להם עכ " ל ושרי ליה מאריה דאין כאן ט " ס והאי וזיכה שכתב רש " י ורבינו אין פירושו וזיכה ע " י אחר אלא זיכה לו שלא ע " י אחר אלא ע " י עצמו שאמר הנחתום הרי אנכי מזכה פת זה לכל בני החצר שיהא עירוב לכולם וגם לזה שנתן לו המעה הוא מזכה לו שלא בפניו עם כל בני החצר ובני החצר נטלו הפת מיד הנחתום לרשותם ועשו בו עירוב אינו עירוב לזה וכו' ואדרבה בתוספות צריך להגיה בלשון רש " י שהביאו וזיכה וכו' שהרי חלקו על פירושו דבחנם פירש כן דאפילו מתכוין להקנות לו בחנם ואפילו זיכה לו ע " י אחר וכו' אלמא דתרתי קאמרי התוס' חדא דאפילו מתכוין להקנות לו בחנם ע " י עצמו שלא ע " י אחר כמו שהוא מזכה לכל בני החצר ועוד ואפילו זיכה לו ע " י אחר וכו' אלמא להדיא דלשון וזיכה שכתב רש " י אינו ט " ס אלא פירושו וזיכה ע " י עצמו כדפרישית . שוב ראיתי למהר " ל מלובלין שכתב לחלק בין זיכה לזה ע " י אחר בהדי שאר בני החצר לזיכה לזה בפני עצמו ע " י אחר ואין לזה לא שורש ולא ענף בתלמודא :
Orach Chayim.369.3.1 ומ " ש אבל אם אמר ערב לו וכו' שם מומרא דשמואל ל " ש אלא דאמר זכה לי אבל אמר ערב לי שליח שווייה וקני פי' אפילו נתן לו מעה ואמר ערב לי שליח שוייה לערב לו בענין שיועיל וכו' ואפילו אמר זכה לי אלא שלא נתן לו מעה אלא כלי בתורת קנין שיקנה לו בו קנה וכו' ודקדק רבינו שאמר אם נתן לו כלי בתורת קנין כלומר שיקנה לו הפת תמורת כלי קנה עירוב כי כל המטלטלין קונין זה את זה והא דאמר רבה דאין קונין בכלי דלא כשמואל דאמר קונין בכלי והלכה כרבה וכדלעיל בסי' שס " ו היינו דוקא כשמקנה לו רשותו בתורת ק " ס בלי עירוב פת אבל הכא מיירי דמקנה לו הפת תמורת הכלי בהא מודה רבה לשמואל דקנה עירוב גם רש " י שכתב כאן אבל כלי קונה ק " ס עכ " ל נמי ר " ל קונה הפת בתורת ק " ס דהמטלטלין קונין זה את זה וכך מבואר מדברי כל הפוסקים שפסקו כרבה דאין קונין בכלי וכאן פסקו כשמואל :
Orach Chayim.369.4.1 ומ " ש וכן אם זיכה לו הנחתום ע " י אחר וכו' פי' אפילו אם אמר כשנתן לו המעה זכה לי בעירוב וכו' והנחתום זיכה לו ע " י אחר וכו' נמי קנה עירוב וכו' וכבר כתבתי שזו היא דעת הרא " ש והוא חולק אפי' רש " י והתוס' וכ " פ בש " ע ולפעד " נ דנקטינן כפרש " י והתוס' כדפרי' :
Orach Chayim.370.1.1 הדר בבית שער וכו' משנה בפרק כיצד משתתפין ( עירובין דף פ " ה ) הנותן עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אין עירובו עירוב והדר שם אינו אוסר עליו בבית התבן ובבית הבקר ובבית העצים ובבית האוצרות ה " ז עירוב והדר שם אוסר עליו ובגמרא א " ר יהודא בריה דרשב " ש כל מקום שאמרו חכמים הדר שם אינו אוסר אם נתן עירובו שם אינו עירוב חוץ מב " ש דיחיד פי' דבב " ש דיחיד נמי אמרו הדר שם אינו אוסר ואעפ " כ אם נתן שם עירובו הוי עירוב ופירש " י חוץ מב " ש דחצר של יחיד ומתני' בב " ש דחצר של רבים עסקינן עכ " ל ונראה דר " ל בית שער דיחיד היינו ב " ש דחצר שרבים דרים בו כל אחד בביתו שבחצר אלא דהבית שער בעצמו הוא של יחיד שרבים דורסין בו לאפוקי בית שער של בית דהיחיד בלבד דורס בו ומתני' בבית שער דחצר שרבים דרים בו והב " ש עצמו הוי ג " כ של רבים ולכך הדר בו אינו אוסר . אבל הרמב " ם כתב בפ " א דאם נתן העירוב בב " ש אפילו ב " ש של יחיד וכו' אינו עירוב ובפ " ד כתב מי שיש לו בחצר חבירו ב " ש שרבים דורסים בו וכו' ה " ז אינו אוסר עליו וכו' משמע מדכתב מי שיש לו בחצר חבירו ב " ש אלמא דמדבר היכא דהב " ש עצמו הוא של יחיד ובני החצר שהם רבים דורסין בו ואפ " ה אינו אוסר ואצ " ל היכא דב " ש עצמו הוא ג " כ של רבים בני החצר דהדר בו אינו אוסר וא " כ קשה היאך פסק הרמב " ם דלא כרב יהודא בריה דרשב " ש דאמר אע " ג דבית שער דיחיד שבחצר אינו אוסר אפ " ה אם נתן שם עירובו הוי עירוב . וכתב ה' המגיד דהרמב " ם היה גורס בדרב יהודא כ " מ שאמרו חכמים אם נתן שם עירובו אינו עירוב הדר שם אינו אוסר חוץ מב " ש דיחיד דאינו עירוב והדר שם אוסר ולכן בפ " ד אמר ב " ש שהרבים דורסין בו וכו' ה " ז אינו אוסר משמע הא של יחיד אוסר עכ " ל ולפי זה ב " ש דיחיד היינו ב " ש שעשה יחיד לפני ביתו שאין רבים דורסים בו וב " ש דרבים היינו ב " ש דחצר שרבי' דורסים בו אעפ " י שב " ש עצמה הוא של יחיד כך נראה דעת ה' המגיד שפירש דברי הרמב " ם אבל הב " י אמר נראה דשפיר גריס הרמב " ם כגירסא דידן ומיהו ס " ל דלא קי " ל הכי מדאיתא ס " פ הדר סוף ( עירובין דף ע " ה ) בי' בתים זה לפנים מזה דפליגי בה שמואל ור' יוחנן וקי " ל כר' יוחנן דבית שער דיחיד לא שמיה בית שער אלא דין בית יש לו והדר שם אוסר וכיון דלא קי " ל כר " י ברי' דרשב " ש במאי דאמר דהדר בב " ש של יחיד אינו אוסר אלמא כי תנן והדר שם אוסר ל " ש בית שער דרבים מב " ש יחיד ממילא דגם במאי דאמר הנותן את עירובו בבית שער דיחיד אינו עירוב לא קי " ל כוותיה דב " ש דמתניתין בכל ב " ש היא בין דרבים בין דיחיד וקתני דהנותן עירובו שם אינו עירוב והדר שם אינו אוסר ואם כן שפיר כתב הרמב " ם בפ " א וכו' עד י " ל דלרבותא נקט הכי לומר שאף על פי שהוא של רבים לא אסרי כל שכן אם הוא של יחיד וכו' עכ " ל ודבריו אלו נפלאים מאוד דכתב אלמא כי תנן והדר שם אוסר ל " ש ב " ש דרבים וכו' דהא אנן תנן והדר שם אינו אוסר ולר' יוחנן דקי " ל כוותיה דב " ש דיחיד אוסר דלא כר " י בריה דרשב " ש נמי ניחא מתניתין דלא תנן והדר שם אינו אוסר אלא בבית שער של רבים וכן מה שכתב ממילא דגם במאי דאמר הנותן את עירובו בבית שער דיחיד אינו עירוב לא קי " ל כוותיה הוא דבר נפלא שהרי למ " ש דהרמב " ם נמי גריס כגירסא דידן איפכא ס " ל לר' יהודא בריה דרשב " ש דב " ש דיחיד עירובו עירוב ועוד דכתב על זה לא קי " ל כוותיה דב " ש דמתניתין בכל בית שער הוא בין דרבים בין דיחיד וקתני דהנותן עיירובו שם אינו עירוב והדר שם אינו אוסר הנה מביא ראייה ממתניתין היפך דבריו שאמר לא קי " ל כוותיה דאינו עירוב ומביא ראיה מדתנן אינו עירוב ותו דמייתי מתניתין דהדר שם אינו אוסר ובתחלה אמר אלמא כי תנן והדר שם אוסר ל " ש וכו' והיה נראה לומר דט " ס הוא וצריך להגיה מתחלה אלמא כי תנן והדר שם אינו אוסר וכו' ובסוף צ " ל ממילא דגם במאי דאמר הנותן את עירובו בבית שער דיחיד עירובו עירוב וכו' אלא דבכסף משנה כתב ג " כ כלשון הזה משמע דאינו ט " ס ועוד דאף בהגה " ה זו לא יתיישבו דבריו כלל דהיאך אמר אלמא כי תנן והדר שם אינו אוסר ל " ש ב " ש דרבי' מב " ש דיחיד אדרבא כי תנן והדר שם אינו אוס' בב " ש דרבי' תנן אבל ב " ש דיחיד אוסר כר' יוחנן ואם תיישב דס " ל דהסברא הפוכה דאם ב " ש של רבים אינו אוסר כ " ש של יחיד וכמ " ש אח " כ בסמוך כ " ש דאיכא הכא דברים מופלאים שאמר כיון דקי " ל כר' יוחנן דב " ש דיחיד אוסר ולית הלכתא כרב יהודה דאינו אוסר אלמא כי תנן והדר שם אינו אוסר ל " ש ב " ש דרבים מב " ש דיחיד הפוכה הסברא והפוכה מילא ועוד היאך אפשר לומר ל " ש ב " ש דרבים מב " ש דיחיד דלעולם אינו אוסר הלא לא קי " ל כרב יהודה דאינו אוסר אלא כר' יוחנן דב " ש דיחיד אוסר ולפי שרב גדול הוא ומימיו אנו שותין לא מזיגנא רישי אבי סדיא עד דמהפיכנא ליישב דבריו ונראה שדעתו לומר דמ " ש ר " י בריה דרשב " ש כל מקום שאמרו חכמים וכו' חוץ מבית שער דיחיד ודאי דכך קיבלה בבית המדרש דאמרו כל מקום וכו' וא " כ למאי דקי " ל כר' יוחנן דב " ש דיחיד אוסר בעל כרחינו דכך אמרו בב " ה כל מקום שאמרו חכמים הדר שם אוסר הנותן עירובו שם עירובו עירוב חוץ מב " ש דיחיד דאעפ " י דאוסר אין עירובו עירוב ואמר ב " י אלמא כי תנן הדר שם אוסר כלומר הא דאמרו כל מקום שאמרו חכמים הדר שם אוסר על זה אמר ב " י אלמא כי תנן הדר שם אוסר ל " ש ב " ש דרבים מב " ש דיחיד דהא לשון כל מקום שאמרו חכמים כו' חוץ מב " ש דיחיד משמע דאף בבית שער של רבים אמרו הדר שם אוסר ועירובו נמי עירוב חוץ מב " ש דיחיד דאוסר ואין עירובו עירוב והסברא הפוכה לפי זה א " כ ממילא הא דקאמר דב " ש דיחיד הוא דאינו עירוב אבל ב " ש דרבים עירובו עירוב לא קי " ל כוותיה דבית שער דמתניתין בכל ב " ש היא בין דרבים ובין דיחיד וקתני דאינו עירוב אלמא דשל רבים נמי אין עירובו עירוב מיהו בהא דקתני במתני' והדר שם אינו אוסר צריך לומר דוקא ב " ש של רבים אינו אוסר אבל של יחיד ודאי אוסר כדמוכח מדקי " ל כר' יוחנן ואי לאו דר' יוחנן הוה אמרינן נמי דל " ש של רבים ל " ש של יחיד אינו אוסר דמתניתין בכל ב " ש היא אלא דאיכא הוכחה מדקי " ל כר' יוחנן דהא דתנן אינו אוסר אינו אלא של רבים מכל מקום במאי דתנן הנותן שם עירובו אינו עירוב דליכא הוכחה אמרי' דמתני' בכל ב " ש תנן דאינו עירוב ל " ש דרבים ול " ש דיחיד והדרינן לסברא דגמרא דב " ש דיחיד טפי הוי בית מב " ש של רבים אך מ " ש אח " כ י " ל דלרבותא נקט הכי וכו' דקאמר הך סברא לפי האמת שרי ליה מאריה דהך סברא הפוכה היא ולא היה לו לכתבה ועוד שהרי הרמב " ם כתב להדיא גבי עשרה בתים זה לפנים מזה דבית שער דיחיד אוסר וב " ש דרבים אינו אוסר אלא דקא סמיך ב " י אמ " ש אח " כ א " נ בפ " ד וכו' מיהו פי' ה' המגיד הוא הנכון ולענין הלכה הכי נקטינן דאין חילוק בין בית שער דחצר שהב " ש בעצמו הוא של רבים ובין ב " ש דחצר דרב " ש בעצמו הוא של יחיד אלא שרבים דורסים בו הדר שם אינו אוסר וכ " ש דהנותן עירובו שם אינו עירוב אבל ב " ש דיחיד שעושה לפני ביתו אין לו דין ב " ש אלא יש לו דין בית דהדר שם אוסר כדמוכח מדקי " ל כר' יוחנן אבל אם נתן שם עירובו אינו עירוב ודלא כב " י שכתב לדעת הרי " ף והרא " ש והרמב " ם שאף בבית שער דיחיד שעושה לפני ביתו שגם כן דורסים בו רבים כשבאים ליכנס לביתו דהדר שם אינו אוסר דליתא כדמוכח מדין עשרה בתים וכו' שכתבה הרמב " ם בפ " ד והדבר פשוט שאין זה נקרא רבים דורסים כיון שאין להם רשות לדרוס בו כשהבעל הבית מוחה עליהם מה שאין כן בבית שער דחצר כשהוא של יחיד שיש לרבים בני החצר דריסת הרגל דרך בית השער ואינו יכול למחות התם הוא דלא חשיב בית דירה והדר שם אינו אוסר ולדעת הרא " ש ס " פ הדר דכתב ב' פירושים פירוש אחד דר' יוחנן פליג אדשמואל ואדרב וס " ל דב " ש דיחיד אוסר ולפי פי' זה אין חילוק בין ב " ש דיחיד בחצר דלא עביד לדירה ובין ב " ש לפני ביתו דעביד לדירה בכל ענין אוסר . פי' שני דלא פליג ר " י אלא אדשמואל דאמר ב " ש דיחיד אינו אוסר אפילו עביד לדירה ולר' יוחנן אוסר אבל אדרבה דאמר ב " ש דיחיד בחצר אינו אוסר לא פליג עליה ר " י דמודה בהא כיון דלא עביד לדירה דאינו אוסר ולכך כתב רבינו כאן בסתם דב " ש שבחצר אינו אוסר ולא חילק דמשמע אפילו דיחיד אינו אוסר דספיקא במידי דרבנן נקטינן לקולא אבל בסוף הסי' כתב עשרה בתים זה לפנים מזה וכו' פסק כר' יוחנן דב " ש דיחיד בדעביד לדירה אוסר דליכא בהא ספיקא .
Orach Chayim.370.2.1 בעל הבית שיש לו הרבה בתים בחצר וכו' שם סוף ( דף פ " ה ) וריש ( דף פ " ו ) ואע " ג דרש " י כתב ומשאילין בתים שבחצר לאחרים וכו' כתב בהגה " ת אשיר " י לאו דוקא משאיל אלא ה " ה משכיר וכ " כ הרמב " ם משכיר ורבינו כתב תרוייהו לאורויי דאם ניטלין בשבת אוסרין אפילו השאילן ואם אינן ניטלין אין אוסרין אפילו השכירן :
Orach Chayim.370.3.1 ומ " ש ואם ניטלין בשבת אוסרין כיון שיכול להוציאם משם מדקאמר לשון יחיד משמע דאבעל החצר קאמר דיכול להוציאם דבדידיה תלי האיסור וההיתר דאי בדידהו תלה הו " ל למימר שיכולין להוציאם בלשון רבים שהרי מזכירן בלשון רבים וכן כתב הרמב " ם בפירוש ותימה דאעפ " י דבעל החצר יכול להוציאם משם מ " מ כיון דאין השוכרים והשואלים רשאין להוציאם משם ה " ל תפיסת יד בבתים ואין אוסרין ונראין דברי רש " י שכתב וז " ל דבר הניטל בשבת אינו תפיסת יד ואוסר דאי בעי שקיל ושדי ליה לבראי עכ " ל אלמא דתלי האיסור וההיתר בשואלים ובשוכרים :
Orach Chayim.370.4.1 חמש חבורות וכו' משנה וגמרא בפרק הדר ( עירובין דף ע " ב ):
Orach Chayim.370.5.1 ומ " ש אם עוברין כולן זה על זה וכו' כ " כ התוס' לשם והיינו מדקי " ל כרבי יוחנן גבי עשרה בתים זה לפנים מזה וכו' שיתבאר בס " ס זה והזכרתיו בסעיף א' :
Orach Chayim.370.6.1 ומ " ש היה לכל אחד פתח פתוח לחצר אם מחיצות מגיעות לתקרה וכו' כלומר ברישא כשעוברין כולן זה ע " ז אפילו היה לכ " א ואחד בית גמור בפני עצמו א " צ לערב אלא ב' הפנימיים וכל האחרים פטורין ואצ " ל בטרקלין שחלקוה במחיצות דכל האחרים פטורין מיהו הב' פנימיים אינן חייבים אלא בחלוקים במחיצות המגיעות לתקרה והא דלא כתב כך בפי' משום דנסמך על מה שכתב כאן . אבל כשכ " א פתוח לחצר איכא לחלק בין המחיצו' המגיעו' לתקרה דהוי כ " א חדר בפ " ע כו' :
Orach Chayim.370.7.1 ומ " ש אבל מי שיש לו מלמד וכו' אפילו אם יש לכל אחד פתח פתוח לחצר וכו' אע " ג דבתוס' ובסמ " ק כתב פתח אחד לר " ה נלע " ד דהכל תלוי בפתח החצר דאם יש לכל אחד פתח פתוח לחצר אוסרין זה על זה בחצר אפי' אין לכולם כ " א פתח אחד לר " ה ואם אין לכולם אלא פתח אחד לחצר אין אוסרין זה על זה בחצר אפילו היה לכל אחד פתח מיוחד לר " ה דכולם חשיבי כבית אחד בחצר ומה שהזכירו התוס' והסמ " ק פתח אחד לר " ה נלפע " ד דאיירי לפי זמנינו זה שרוב פתחי הבתים פתוחים לר " ה וכל הדרים בחדרים ובעליות שבבתים יוצאים בפתח הבית לר " ה והב " י פי' בע " א ע " ש :
Orach Chayim.370.8.1 מי שאוכל במקום אחד וכו' שם בסוף הדף פליגי בה רב אמר מקום פיתא גורם ושמואל אמר מקום לינה גורם ופסקו הפוסקים כרב :
Orach Chayim.370.9.1 ומ " ש ודוקא שנותנים העירוב במקום אחר שם ( דף ע " ג ) כגון דאיכא דיורין בהדייהו דמגו דהני אסרי הני נמי אסרי :
Orach Chayim.370.10.1 מי שיש לו ה' נשים שם ברייתא פליגי בה תנאי וכתב הרא " ש ע " ש מהר " ם דהלכה כדברי שניהם להקל וכבר נזכר זה בסי' שס " ו ס " ו . עשרה בתים וכו' שם ( דף ע " ה ) פלוגתא דשמואל ור' יוחנן ופסקו הרמב " ם והרא " ש כר " י דשניהם הפנימיים צריכין ליתן דאף התשיעי הואיל ואין דורסין בו רבים אלא יחיד אין זה בית שער אלא בית . אבל השמונה בתים הואיל ורבים דורסין בהן הרי הן בית שער של רבים דאין נותנין את העירוב :
Orach Chayim.371.1.1 דירה בלא בעלים אינה אוסרת וכו' משנה פרק כיצד משתתפין ( עירובין דף פ " ו ) המניח ביתו והלך לשבות בעיר אחרת אחד עכו " ם ואחד ישראל ה " ז אוסר דר " מ ( ופירש " י דדירה בלא בעלים שמה דירה ) רבי יהודא אומר אינו אוסר רבי יוסי אומר עכו " ם אוסר ישראל אינו אוסר שאין דרך לישראל לבא בשבת רש " א אפילו הניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר שכבר הסיע מלבו פי' ר' יהודא ור' יוסי לא התירו אלא בהלך לשבות בעיר אחרת אבל באותה העיר אוסרין ור " ש אומר אף באותה עיר אינן אוסרין ובגמרא אמר רב הלכה כר " ש ודוקא בתו אבל בנו לא דאמרי אינשי נבח בך כלבא עול . נבח בך גורויתא פוק . ומשמע דהא דאמר אבל בנו לא דוקא באותה עיר אבל בעיר אחרת אפילו בנו נמי אינו אוסר ובעכו " ם נמי דוקא בהלך לעיר אחרת אבל באותה העיר אוסר דר " ש לא פליג אלא אישראל וכ " כ תוס' בפרק הדר ( עירובין דף ס " ה ) בד " ה איקלעו והכי משמע מדברי רבינו שכתב תחלה דין ישראל שהלך מביתו כר " ש ואח " כ כ' ואפי' עכו " ם וכו' וכר' יהודא ומה שפסק כר' יהודא אע " ג דקי " ל ר' יהודה ור " י הלכה כר' יוסי כתב הרא " ש לשם האי כללא הוא והיכא דאשכחן אמוראי דפרשי בהדיא הלכה כר' יהודא מיקיימא כללא בשאר פלוגתייהו וכיון דשמואל אמר כל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו כדאיתא ס " פ חלון נקטינן כר' והודה אף לגבי ר' יוסי וכן כתבו התוס' בפרק הדר ( עירובין דף ס " ה ) בד " ה איקלעו דהלכה כר' יהודה ע " ש :
Orach Chayim.371.2.1 ומ " ש ומיהו אם בא בשבת אוסר הכי איתא להדיא בפרק הדר סוף ( עירובין דף ס " ה ) דאתא עכו " ם מריה דפונדק בשבתא וכן ( בדף ס " ו ) ונלע " ד מלשון רבי יוסי שאמר שאין דרך ישראל לבא בשבת כלומר אפילו יכול לבא מעיר אחרת שאינו רחוק יותר ממהלך יום אחד נמי אינו אוסר שכבר הסיע מלבו אבל עכו " ם דרך לבא בשבת לא הסיע מלבו ואוסר אם יכול לבא היום אפילו לא בא וא " כ לר' יהודה אפילו עכו " ם אינו אוסר אם לא בא ואף עפ " י שאינו רחוק אלא מהלך יום אחד וז " ש רבינו ואפי' עכו " ם שאפשר לו לחזור בשבת כגון שאינו רחוק וכו' וכ " כ ה' המגיד הביאו ב " י : ומ " ש דישראל ששבת אצל בתו באותה העיר אינה אוסר אפילו חזר בשבת כן כתב הרא " ש דכיון דהסיע מלבו ובודאי לא יחזור הו " ל שבת שהותר ושוב לא תיאסר ולא דמי לעכו " ם שעתיד לבא בשבת וכו' :
Orach Chayim.371.3.1 ומ " ש והרמב " ם כתב שעכו " ם אוסר וכו' טעמו דקי " ל דרבי יהודה ורבי יוסי הלכה כר " י ועוד כתב ה' המגיד טעם לזה ע " ש בפ " ד :
Orach Chayim.371.4.1 אחד מן השוק שהיה לו בית בחצר וכו' ברייתא פרק הדר ( עירובין דף ע' ) והא דנקט אחד מן השוק היינו לפי דסתם אחד מן השוק אינו מערב עמהם אבל ודאי ה " ה אחד מן החצר כשלא עירב עמהם ומת והניח רשותו לאחד מבני החצר אם מת מבע " י אין הזוכה אוסר וכו' מת משחשיכה אוסר ועוד דרבותא אשמועינן דלא מיבעיא א' מבני החצר שלא עירב עמהם ומת משחשיכה והניח רשותו לא' מבני החצר דהא פשיטא דאוסר דכיון דלא עירב עמהם בעודו חי כשנכנס השבת נאסר למקצת שבת ונאסר לכל השבת אלא אפי' א' מן השוק דאף על פי שמת משחשיכה ולא עירב עמהם לא נאסר החצר כיון דלא דר עמהם אינו אוסר אפילו הכי הזוכה אוסר וכו' :
Orach Chayim.371.5.1 ומ " ש רבינו שאותו עירוב שמערב על ביתו וכו' משמע דרצה לומר דאותו עירוב שהוא מערב עכשיו אחר מיתתו מתיר גם מה שירש והכי משמע מלשון רש " י שכתב מבע " י אינו אוסר שהרי יערב זה עם שכניו עכ " ל אבל הרא " ש כתב מבע " י אינו אוסר דמה שעירב בחצר על הבית שדר בו מהני נמי לבית שירש מבע " י עכ " ל וכ " כ ב " י וצ " ע :
Orach Chayim.371.6.1 אחד מן החצר שמת בשבת אם עירב אפי' אם ירשו א' מבני השוק אינו אוסר פי' אפילו היה לו לאחד מן השוק ג " כ בית באותה חצר ולא עירב עמהם אפ " ה כיון שלא היה דר עמהם ולא היה אוסר א " כ גם עכשיו שבא בשבת לדור באותו חצר נמי אינו אוסר דאי משום ביתו כיון שלא דר שם כשנכנס שבת הסיע מלבו ושוב אינו אוסר אפילו חזר בשבת כדלעיל בסימן זה ס " א ואי משום בית מורישו כיון שעירב מורישו הרי הותר למקצת שבת הותר לכל השבת :
Orach Chayim.371.7.1 לא עירב ירשו אח' כו' כל זה כתב הרא " ש בפ' הדר ( דף קכ " ד ע " ג ) ויש להקשות בזו דכיון דלא עירב המוריש ומת בשבת הרי נאסר החצר למקצת השבת ונאסר לכל השבת ואפילו לא בא היורש לדור עמהם אוסר עד שיבטל וכ " כ ה " ה בפ " ב ע " ש הרשב " א אבל לא קשה על מ " ש ה " ה ע " ש הרשב " א דבא' מבני החצר שמת והניח רשותו לאחד מן השוק דאם מבע " י מת אוסר דזהו דוקא כשבא זה היורש ודר עמהם בשבת הא לאו הכי אינו אוסר ואמאי אוסר כשבא ודר עמהם בשבת נימא נמי כיון דהותר לכל השבת הא ודאי ל " ק דאיכא למימר דהרשב " א ר " ל כשבא זה היורש קודם שנכנס השבת ודר עמהם בשבת דהשתא אוסר מיד בהכנסת שבת וליכא הכא היתר כלל אפילו למקצת שבת אבל אם לא בא היורש אלא לאחר הכנסת שבת התם ודאי מודה הרשב " א כיון שהסיע מלבו בתחלת שבת מדירתו אף עפ " י שנמלך וחזר לביתו שוב אינו אוסר כיון שהותר למקצת שבת אבל בדברי הרא " ש ורבינו דאיירי בא' מבני החצר שמת בשבת ולא עירב וירשו אחד מבני השוק דאם לא בא לדור עמהם בשבת אינו אוסר ואמאי הלא נאסר למקצת שבת ונאסר לכל השבת עד שיבטל כמו שכתב הרשב " א וצ " ל דהרא " ש חולק בדבר זה וס " ל דבהא אע " פ שהמוריש לא עירב והיה אוסר כשהיה חי מ " מ לאחר שמת הו " ל דירה בלא בעלים ואין מי שאוסר על בני החצר אלא דלפי זה צ " ע דא " כ אף אם בא היורש בשבת לדור עמהם לא יהא אוסר כיון שהסיח לבו מדירה זו בהכנסת שבת בעוד שהיה מורישו חי וצ " ל דדעת הרא " ש כיון דבהכנסת שבת כשהיה חי ולא עירב נאסר החצר אעפ " י דאח " כ מת מ " מ כיון דבא היורש לדור עמהם חוזר האיסור וניעור אך ק' לעיל באחד מן השוק שהיה לו בית בחצר ומת משחשיכה וא' מבני החצר ירשו דאוסר ואמאי לא נימא כיון דהותר למקצת שבת הותר לכל השבת :
Orach Chayim.371.8.1 ישראל וגר וכו' עד שבהיתרו הראשון הוא עומד וכך הוא לשון הרמב " ם בפ " ב ור " ל דאם הגר עירב עמו מבע " י והותר למקצת שבת בעוד שהגר חי כשנכנס שבת אעפ " י שמת בשבת והחזיק בו ישראל אחר אינו אוסר שבהיתרו הראשון הוא עומד אבל אם מת מבע " י כבר נתבטל העירוב שעירב הגר מבע " י אם החזיק בו ישראל אחר אוסר :
Orach Chayim.372.1.1 חצר שפתוחה לחצר אחרת משנה ריש פרק כל גגות העיר רשות אחת הן ובלבד שלא יהא גג גבוה מעשרה או נמוך מעשרה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים כל אחד ואחד רשות בפני עצמו רש " א א' גגות וא' חצירות ואחד קרפיפות כולן רשות אחת הן לכלים ששבתו בתוכן ולא לשבתו בתוך הבית ואיפסיקא הלכה כר' שמעון ובגמרא נחלקו רב ושמואל ור' יוחנן ופסקו הפוסקים כשמואל ור' יוחנן דאפילו עירבו בני חצירות כ " א לעצמה דשכיחי מאני דבתים בחצר נמי שרי ולא גזרינן ואיכא לתמוה על מ " ש רבינו חצר שפתוחה לחצר אחרת דהא אפי' אינה פתוחה שרי לטלטל מגג לחצר ומחצר לכותל ומכותל לקרפף ונראה דלפי דבגמרא לשם קאמר דטעמא דר " מ דמצריך שלא יהא גג גבוה עשרה או נמוך עשרה גזירה משום . תל בר " ה ואקשינן והרי כותל שבין ב' חצירות דלר " א שרי לטלטולי דרך הכותל ולא גזור משום תל ומשנינן דלא התיר ר " מ בחצירות אלא להכניס ולהוציא דרך פתחים והשתא ניחא כיון דהלכה כר " ש דמתיר מגג לגג אף מנמוך עשרה לגבוה עשרה כתב רבינו תחלה חצר שפתוחה לחצר אחרת וכו' בדרך לא זו אף זו דלא מיבעי' בחצר שפתוחה לחצר אחרת דאפילו ר " מ מודה בזו דמטלטלין אלא אפי' אינה פתוחה אלא דרך ראש הכותל שביניהם הוא מטלטל מזו לזו וכן מגג לגג אחר הסמוך לו אפי' הוא גבוה ממנו הרבה דלר " מ אסור לטלטל אנן קי " ל כר " ש דשרי וב " י כתב דאורחא דמילת' נקט ולא נהירא אלא כדפי' הוא האמת :
Orach Chayim.372.2.1 וארובה שבין עלייה לבית וכו' בר " פ חלון ( עירובין דף ע " ו ) קאמר חלון שבין ב' בתים אפי' למעלה מעשרה אם רצו מערבין אחד מ " ש ביתא כמאן דמליא דמי ולא מיבעיא מן הצד כגון חלון שבכותל אלא אפילו באמצע כגון ארובה שבין בית לעלייה נמי מערבין א' ואפי' אין שם אף סולם עראי ורבינו כתב דין זה גבי ארובה שבין בית לעלייה ומכ " ש בחלון שבין ב' בתים וכן פי' ב " י ותו איתא התם א " ר יוחנן חלון עגול צריך שיה' בהיקפו כ " ד טפחים ושנים ומשהו מהן בתוך י' וכו' מרבעת ליה אוכא משהו בתוך עשרה פי' שאם ירבענו נמצא משהו מהם בתוך י' והעלו דבשיבסר נכי חומש' סגי וכ " כ הרי " ף והרא " ש וכ " כ הרמב " ם ריש פ " ג וקש' שלא הזכירו שצריך שיהא מקצת הריבוע בתוך העשרה וה' המגיד תירץ שלא הוצרך להזכיר לפי שפשוט הוא אך קשה למה לא כתבו רבינו אמנם לא משכתי את ידי מלהעלות על הספר מה שנלפע " ד דאין לדחות מהלכה מ " ש ר' יוחנן דצריך שיהא בהיקפו כ " ד טפחים ושנים ומשהו מהן בתוך עשרה והוא דאע " פ דבשיבסר נכי חומשא סגי כשתעשה רבוע בתוך העיגול בצלעות שוות שצלע העליון והתחתון של המרובע יהיו לאורך הכותל ושתי צלעו' שמצד זה ומצד זה יהיו בגובה הכותל כזה דנמצא אותו משהו שבתוך עשרה על פני כל רוחב הררובע מ " מ כשתעשה מרובע בתוך העיגול בצלעות משופעות לצד גובה הכותל כזה לא יהא המשהו שבתוך עשרה ע " פ כל רוחב המרבע אבל כשיש בהיקפו כ " ד טפחים ניחא דאע " פ שתעשה מרובע בתוך עיגול זה של היקף כ " ד טפחים בצלעות משופעות הנה כשתחזור ותעשה רבוע בתוך אותו רבוע בצלעות שוות שיהיו הצלע העליון והתחתון לאורך הכותל ושמצד זה וצד זה לגובה הכותל יהיה הרבוע הפנימי ארבעה על ארבעה דהשתא כשיהיה החלון ב' טפחים ומשהו בתוך עשרה יהא נמצא דאותו משהו הוי על פני כל רוחב המרובע הפנימי שהיא ד' על ד' ולפי זה הא דקאמר בגמרא ר " י אמר כי דייני דקיסרי וכו' הכי קאמר כי דייני דקיסרי דאמרי ריבועא מגו עיגולא פלגא לענין הקרקע כמו שפי' התוס' דמדברים בשני ריבועים ועיגול אחד הכי נמי לר' יוחנן דקאמר ריבועא מגו עיגולא פלגא מדבר בשני רבועים ועיגול אחד אלא דדייני דקיסרי מדברים בריבוע דנפיק מגו עיגולא דנפיק מגו ריבוע ור' יוחנן מדבר בריבוע דנפיק מגו ריבוע דנפיק מגו עיגולא והכי הוי פירושא לר " י הרבוע הפנימי דנפיק מגו ריבוע החיצון שבתוך העיגול הוי פחות מן העיגול פלגא דפנימי פי' פלגא דהיקף ריבוע הפנימי דהיקף ריבוע הפנימי שיתסר והוי פחות מן העיגול ח' טפחים דהעיגול היקפו כ " ד טפחים וריבוע הפנימי היקפו שיתסר א " כ ה " ל פחות ממנו ח " ט דהוא פלגא של היקף ריבוע הפנימי ואולי דרבינו כיון שראה דתלמדא דחה לדר' יוחנן ולדעתו ז " ל היה נראה שלא לדחותו וכדאמרן על כן לא כתבו כלל ונראה . דאע " פ דאין ספק דלא נעלם מן התלמוד דהכי הוי דעתיה דר' יוחנן מ " מ דחאוה מהלכה וס " ל דבשיבסר נכי חומשא סגי דרואין המרובע שבתוך העיגול בצלעות שוות ואין לנו להוסיף חומשא טפי במידי דאיסוריה מדרבנן . כתב ה' המגיד ברפ " ג ע " ש הרשב " א דאיתא בתוספתא חלון שהיא ד' על ד' ועשו לה סריגות בטלה וכן בירושלמי כיוצא בזה עכ " ל וכן הדין בחלון פותח טפח בין ב' בתים והטומאה באחד מן הבתים ועשו לה סריגות ה " ז חוצץ ולא יצטרפו נקבי הסריגים לפותח טפח כמ " ש בי " ד סי' ש " ע וכן כאן אין מצטרפין נקבי הסריגות לד' על ד' :
Orach Chayim.372.3.1 היה כותל לשניהם גבוה י' ובראשו פירו' וכו' משנה שם וע " פ דברי התוס' דקי " ל כר " ש דחצירות וגגין וכו' רשות אחת הן וכותל זו אם יש בו ד' דין חצר יש לו ואסור להעלות מן הבתים עליו כשלא עירבו ואם אין בו ד' מקום פטור הוא ויכול להעלות עליו אפילו מן הבתים . וברוב ספרי רבינו כתו' כאן וז " ל אבל אינן יכולין וכו' ולהכניסן לבית אפי' אין בו רוחב עד דרך הכתלים וכך היתה הנוסחא לפני ב " י ותמה ואמר דהוא כנגד הגמרא והדין עמו אבל אין תפיסה על רבינו אלא על הסופר והמדפיסים שמהפכים השורות ומחסרין תיבות והאי אפי' אין בו רוחב צריך להציבו בסוף הדיבור ולהגיה בתחלתו אא " כ וכך צריך להיות אבל אינן יכולין וכו' ולהכניסן לבית אא " כ אין בו רוחב ארבעה וכו' עד דרך הכתלים אפילו אין בו רוחב ארבעה ונוסחא זו מכוונת עם מסקנת הגמרא וכמ " ש הרי " ף והרא " ש :
Orach Chayim.372.4.1 היה לא' מחצירות כותל גבוה י' וכו' מימרא דרב נחמן שם ( דף ע " ז ) להיכא דהשני שוה לארץ ורבינו כתב ולשני אינו גבוה י' לרבותא כמו שפירש " י דאע " פ דהשני אינו שוה לארץ אלא שאינו גבוה י' מותר להשתמש מן החצר עליו אפילו כשלא עירבה לעצמה ואף בכלי הבית מותר אם עירבה לעצמה ולחבירו שהוא גבוה י' אסור בכל ענין ומיהו הרמב " ם ז " ל כתב ז " ל כותל שבין שתי חצירות שהוא רחב ארבעה וכו' וכתב ה' המגיד דפירושו דוקא ברחב ד' אבל בשאינו רחב ד' ה " ל מקום פטור ומותר לשניהם אפילו לא עירבו יחד ואין ספק דכך היה גורס בגמרא ורחב ארבעה ולפי זה מ " ש הרמב " ם וכן חריץ שבין ב' חצירות וכו' נמי דוקא ברחב ד' כדמשמע מל' וכן וכ " כ הרי " ף והרא " ש גבי חריץ רחב ארבעה והכי מוכח בתלמודא מדמצריך להו צריכי דאי אשמועינן כותל וכו' ואי איתא דכותל צריך שיהא רחב ד' ובחריץ אינו צריך רחב ד' או איפכא פשיטא דאיצטריך תרווייהו אלא בע " כ דלהרמב " ם אידי ואידי ברחב ד' אכן בספרי תלמוד שבידינו לא כתוב ורחב ד' לא גבי כותל ולא גבי חריץ וגם רבינו בס " ס זה כשכתב דין זה גבי חריץ לא כתב רחב ד' וכ " כ האגודה וה " ר ירוחם בסתם ולא כתבו רחב ד' לא בכותל ולא בחריץ והכי כמי מסתברא שהרי אם היה הכותל שוה לזה כמו לזה היה מותר לשניהם לטלטל מכלים שבחצר על הכותל בין שהוא רחב ד' או אין רחב ד' ואפי' לא עירבו כדלעיל בסמוך וכן מן הכותל לחצר אלא דבזו דלא' גבוה י' ולב' שוה לארץ נותנים לזה בוהוא אליו בנחת השתא לפי טעם זה גם באינו רחב ד' ה " ל לזה בקשה ולזה בנחת ונותנין לזה שהוא אליו בנחת ויש ליישב דלא אמרו דנותנין לזה שהוא אליו בנחת אלא כשרחב ד' שהוא ראוי לתשמיש והכי משמע לישנא דתלמודא דקאמר ה " ל לזה תשמישו בנחת ולזה תשמישו בקשה נותנין אותו לזה שתשמישו בנחת והך לישנא א " ר נחמן בדין זה גם בחריץ דאנמא דוקא היכא דראוי להשתמש עליו תשמיש קבע כיון דרחב ד' בכל אורך הכותל דה " ל ד' על ד' התם הוא דאמרו רבנן דנותנין אותו לזה שתשמישו בנחת אבל כשאינו רחב ד' דאינו ראוי לתשמיש קבוע לא תקנו דבר אלא הניחוהו לשניהם ולא מטעם שכתב ה' המגיד שהוא מקום פטור והכי נמי משמע בלישנא דתלמודא דמצריך להו צריכי דסד " א היכא דלא מישתמשי אינשי א " נ דבעיתא תשמישתיה לא תקנו רבנן דבר אלא הניחוהו לשניהם וכ " פ בש " ע כהרמב " ם . ומ " מ להלכה למעשה אין להקל כיון דלגירסת ספרים שלנו לעולם אין נותנין אלא לזה שתשמישו בנחת וכמ " ש רבינו וה " ר ירוחם והאגודה בסתם ובאלפסי ישן ראיתי ג " כ שאין כתוב בו ורחב ד' לא בכותל ולא בחריץ :
Orach Chayim.372.5.1 עקר חוליא כו' כתב הרא " ש דבאצטבא כיון שאין ראוי לעמוד עליה ולהשתמש כיון שאין בה ד' הלכך אינו מועיל אפילו להתיר להשתמש כנגדו אבל כשעקר חוליא מראש הכותל עומד על הקרקע ומשתמש שם מועיל להתיר להשתמש כנגד המיעוט אפי' אין בו ד' וכ " כ התוס' בשם ר " י ( דף ע " ז ) בד " ה אם יש :
Orach Chayim.372.6.1 ומ " ש אפי' כפה אצלו ספל וכו' מותר להשתמש כנגד המיעוט ובלבד שיחברנו בטיט שם מימרא דר' יחיאל ואסיקנא בגמרא דמיירי בספל שיש לה אוגנים וחברינהו בארעא בטיט ובעי מרא וחצינא כשיבא ליטלנו משם דהשתא ה " ל דבר שאינו ניטל בשבת מחמת איסור וממעט ורבינו לא כתב שיש לו אוגנים משום דסתם ספל יש לה אוגנים וכ " כ רש " י דאית לה אוגנים כעין ספלים שלנו אבל תימא אמאי לא כתב רבינו הא דאסיקנא ל " צ דבעי מרא וחצינא וכתבו הרא " ש והרמב " ם בפ " ג ונראה דטעמו משום דבגמ' מקשינן אהא דמוקמינן בדחבריה בארעא ובדאית ליה אוגנים וכי אית ליה אוגנים מאי הוי והא תנן הטומן לפת וצנון תחת הגפן בזמן שמקצת עלין מגולין ניטלין בשבת דניעור שרי וה " נ הספל מגולה ונוטלו ונוער העפר ומשני לא צריכא דבעי מרא וחצינא והשתא ס " ל לרבינו כיון דלא מוקי' ליה בהכי אלא כדי לתרץ הקושיא מלפת וצנון וכיון דלמה שהקשו התוס' לשם בד " ה מקצת עלין וז " ל אע " ג דבמניח אסרי' בפרק נוטל מטעם בסיס לדבר האסור מת בשבת הוי כמו שוכח וכל דבר שדעתו ליטלו בשבת ולא להניחו בו כל השבת אפילו מניח חשוב כשוכח כי ההיא דנוער את הכיסוי וכו' עכ " ל והכי נקטינן דדוקא במניח הוא דאסור וכו' א " כ ל " ק כלל מלפת וצנון דהתם אפילו מניח חשוב כשוכח מאחר שדעתו ליטלו בשבת כי ההיא דנוער את הכיסוי אבל מיעטו בספל דחבריה בארעא דליהוי מיעוט ומניחו לכל השבת אסור ליטלו ולנער העפר אפילו לא בעי מרא וחצינא כך נראה ליישב דעת רבינו והכי משמע מדבריו לעיל ס " ס שי " א שכתב מעות ששכח על הכר נוער את הכר והן נופלות וכן צנון שטמן בארץ וכו' מדכתב וכן צנון אלמא דהך צנון נמי דינו כשוכח כיון שדעתו ליטלו בשבת וכ " כ לשם ב " י . אך קשה דלמה כתב רבי' אפי' כפה ספל וכו' דמשמע דאיצטבא וספל חד דינא אית להו והלא דיניהם חלוקים דבאצטבא ד' על ד' כתב רבי' דמועיל להשתמש בכל הכותל ובספל ד' על ד' כתב מותר להשתמש כנגד המיעוט אלמא דכשלא כנגד המיעוט אסור ולכן נראה להגיה מותר להשתמש אפי' שלא כנגד המיעוט ולהכי כתב רבינו דמיירי בספל ד' על ד' אף על פי דבגמ' הזכירו סתם ספל ממעט משום דס " ל דאפילו בתל עפר או באצטבא אינו מועיל להשתמש אפילו כנגד המיעוט אם אין בו ד' על ד' כ " ש ספל אלא בע " כ בדאית ביה ד' על ד' ומועיל אפילו בכל הכותל דדין ספל כדין האצטבא ותל עפר ואם אין בו ד' על ד' אפי' כנגד המיעוט אינו מתיר וכדפריך בגמ' ממ " נ אי מהני המיעוט בכוליה כותל לישתמש ואי לא מהני המיעוט אפילו כנגד המיעוט נמי לא אמר רבינא כגון שעקר חוליא מראשו אלמא כל שאין המיעוט מראשו אלא מלמטה אפי' כנגד המיעוט נמי לא אם אין בו ד' על ד' ואם יש בו ד' על ד' מהני בכוליה כותל אבל ב " י תפס דיבורו כפה אצלו ספל משמע דלא היה גורם אפילו וכ " כ בש " ע וכתב כלשון רבינו דבספל ד' על ד' אינו משתמש אלא כנגד המיעוט ולע " ד הוא ט " ס :
Orach Chayim.372.7.1 בנה אצטבא על אצטבא וכו' שם מימרא דרב ביבי בר אביי ופירש " י אם יש בתחתונה אורך ארבעה ובה נתמעט גובהו של כותל מי' והקשו התוס' מהא דגבי סולם בעי' שיגיע עד ראש הכותל ופר " י דהכא בעי' ד' על ד' ולהכי סגי בנתמעט גובהו מי' אבל גבי סולם דבעי' עד ראש הכותל לא בעינן ארבעה על ד' וכ " כ הרא " ש וכתב עוד שמהר " ם תירץ דהכא מיירי לענין זה שאם עשה האחד בנין אצל הכותל ומיעטו מעשרה ובחצר האחר לא מיעטו דה " ל לזה בנחת נותנין אותו לו אבל פתח לא חשיב לערב א' אפי' שכנגדו עשה כיוצא בו אם לא שיגיע הסולם בראש הכותל עכ " ל ולכן לעיל גבי סולם כתב רבינו בסתם בהעמיד זה וזה סולם חשוב כפתח דהיינו אפילו לערב יחד כ " ש שזה וזה יכולין להשתמש בכל הכותל כיון שהכותל שוה לשניהם בגובה עשרה ובעקר חוליא כתב בפי' דמהני בין לעשותו כפתח לערב יחד אם כל אחד עקר חוליא בחצירו ובין לענין שיכול להשתמש בכל הכותל אם הוא לבדו עקר חוליא בחצירו דה " ל לזה תשמישו בנחת דהיינו דוקא בדאית ביה באורך ארבעה אע " פ שאין בו ד' על ד' דכיון דהוא מראשו אין צריך ד' על ד' וכדין הסולם לפי פי' ר " י בתוס' והרא " ש וכ " ש למהר " ם דפשיטא דבראשו לא בעי ד' על ד' ובעקר חוליא מראשו ואין בו ד' כלל מפורש בגמרא דמועיל להשתמש כנגד המיעוט אבל גבי איצטבא וספל החמיר רבינו כפר " י והרא " ש דאינו מועיל להשתמש בכל הכותל אא " כ בדאית ביה ד' על ד' ואי לית ביה אלא ארבעה אינו מועיל אפילו להשתמש כנגד המיעוט דאילו למהר " ם אפילו אין בו אלא ארבעה מועיל להשתמש בכל הכותל והיא דעת רש " י דדוקא גבי זיז מפרש תלמודא ארבעה על ארבעה לפי שהזיז בולט באויר אבל בבנין אצטבא ע " ג קרקע וכן תל עפר וכן סולם שזרועותיה עומדים ע " ג קרקע באורך ד' סגי אע " פ שאינו בולט ארבעה ברוחב ואיכא למידק לפר " י והרא " ש אמאי מפרש תלמודא גבי זיז ארבעה על ארבעה טפי מבאיצטבא וסולם ששליבותיו פורחות דקאמר בסתמא בארבעה ואינו מפרש אע " פ דגם לשם בעינן ארבעה על ארבעה וי " ל דגבי זיז אשמועינן דאפילו הזיז סמוך לראש הכותל והכותל אינו גבוה אלא עשרה אפ " ה בעי זיז ארבעה על ארבעה דאע " ג דבסולם רחב ארבעה ומגיע לראש לא בעינן ארבעה על ארבעה הכא בסולם כל שהוא שהניח ע " ג זיז ומגיע לראש הכותל בעינן שיהא בזיז ד' על ד' וז " ל ב " י ורבינו הצריך ארבעה כתירוץ הרא " ש ולהיות כפתח הצריך שיגיע לראש הכותל כתירוץ מהר " ם ולא ידעתי למה דכיון דבאיזה תירוץ מהם מתיישב למה ליה למינקט כחומרי שניהם עכ " ל ולא אבין דבריו הלא בסולם שוין הן הרא " ש ומהר " ם דכיון דהגיע בראש הכותל או ז' ומשהו דהוי לבוד לראש הכותל ה " ל פתח אף לערב יחד ואפילו לית ביה ד' על ד' אלא דבמיעוט שלמטה בארץ בתל עפר או באיצטבא דלא מהני לערב יחד אלא להשתמש בכל הכותל ס " ל למהר " ם דמועיל אפילו אין בו ארבעה על ארבעה אלא באורך ד' סגי אף על פי דאינה בולטת ארבעה ולהרא " ש אינו מועיל להתיר ולהשתמש אלא בדאית ביה ד' על ד' דאז מותר להשתמש בכולה אבל באין בו אלא באורך ארבעה אינו מועיל להתיר אפילו כנגד המיעוט והכריע רבינו בזו לחומרא כהרא " ש לפי שכך פר " י כמו שהוא בתוספות וכדפי' . ודוקא שיש בסולם ארבע שליבות וכו' שם דבד' שליבות כובדו קובעו ופירש " י דמתוך שהוא כבד אין נוטלין אותו משם ולא משום איסור אבל אם אין בו ארבע שליבות קטן הוא ונוח ליטלו משם אינו ממעט וע " ל סימן ש " ח סי " א :
Orach Chayim.372.8.1 זיז היוצא מן הכותל וכו' שם ריש ( דף ע " ח ) מימרא דר " נ א " ר בר אבוה פי' אפילו סולם כל שהוא דהיינו שאינו רחב ארבעה ומעמידו בקרקע וסמך ראשו בזיז שהוא ד' על ד' הוו האי סולם מתחתיו דרגא לזיז והוא שלא יהא שליבה התחתונה וכו' . דהוה ליה לבוד והוי דרגא לזיז כשסמכו על הזיז ממש אבל סמכו אצלו ה " ל הרויח לזיז ולא הוה דרגא לזיז אין כאן מיעוט שהזיז מובדל מן הקרקע הרבה : ומ " ש רבינו מועיל להתיר לו תשמיש הכותל וכו' לאו דוקא תשמיש הכותל דה " ה דמתיר נמי לערב יחד כשהחצר הא' עשה ג " כ כנגדו תיקון כזה ופשוט הוא :
Orach Chayim.372.9.1 וכל זמן שאין גבוה הכותל עשרים וכו' ג " ז מימרא דר " נ שם דבסולם כל שהוא וכותל י " ט סגי בזיז א' וראש הסולם סומך על הזיז ממש והוי דרגא לזיז כדאמרן אבל כותל ך' כו' שראוי להטות הסולם מזה לזה וכו' פי' דכשעולה בסולם עד הזיז התחתון ראוי הוא לעמו' על הזיז שהוא רחב ד' על ד' ולמשוך הסולם ולהעמיד רגליה על הזיז וראש הסולם סומך על הזיז העליון ולכן צריך להעמיד הזיזין זה שלא כנגד זה . ומ " ש רש " י שיוכל לקבוע סולם ב' מזה לזה לאו דוקא דבעינן ב' סולמות דבאחת נמי סגי כדפי' :
Orach Chayim.372.10.1 העמיד ב' סולמו' וכו' שם בעא מיניה רב יוסף מרבה ופשט לי' הכי דקשין באמצ' אינו מועיל דאין כף הרגל עול' בהן אבל סול' באמצע ראויין הקשין מכאן ומכאן לאחוז היד בהן ולעלות בסולם :
Orach Chayim.372.11.1 אין הסולם רחב ד' וחקק אצלו בכותל וכו' פי' לרש " י מיירי דהסולם כל שהוא מגיע לראש הכותל ונוח לעלות בו ומשוי ליה רוחב ד' בגובה עשרה למיהוי פיתחא וחוקק בכותל מכאן ומכאן עד עשרה ואע " ג דגבוה כותל טובא לית לן בה ור " ת פי' דבעינן שלא ישאר מן הסולם עד ראש הכותל עשרה אבל כשלא העמיד סולם כלל אלא חקק בכותל דאין נוח לעלות כל כך צריך שיחוק בכותל שיהא משך החווקין ארבעה מלא קומתו של כותל : ומ " ש רבינו ומועיל בין להתיר וכו' קאי אתרווייהו בין אחקק להשלים בכותל וכן אחקק כולו בכותל .
Orach Chayim.372.12.1 עשה מאילן מחובר וכו' ג " ז שם פליגי בה אמוראי מר פסק כמר ומר פסק כמר והקשו התוס' הלא בעי' דהסולם יהי' רוחב ד' וכתותי מכתת שיעוריה כדאמר גבי קורה ואר " י דבסולם חשיב פתח כיון דחזי לעלייה אי לאו איסור' דאשרה אבל קורה הצריכו חכמים שיעור' של חשיבות ע " ש בדף פ' בד " ה אבל קורה :
Orach Chayim.372.13.1 היה בין החצירות וכו' משנה וגמרא שם והדבר פשוט דה " ה אם לא נסתם מאותו חריץ אלא עשר אמות לבד ולא יותר ונשאר חריץ מכאן ומכאן דה " ל פתח ואם רצו מערבין אחד ואם רצו מערבין ב' אבל אם נסתם יותר מעשר ה " ל פירצה ומערבין א' ואין מערבין שנים וזה היה דעת ה " ר יונתן וב " י הקשה על פירושו ותקפה עליו משנתו כי לא קשה כלום ועיין בזה במ " ש בסימן שע " ג :
Orach Chayim.372.14.1 ואם החריץ לאחד עמוק עשרה ולשני אינו עמוק י' וכו' זה הדין ה " ל לרבינו לכתבו למעלה בסי' זה אצל דין כותל שהיה לא' גבוה עשרה ולב' אינו גבוה עשרה דדין חריץ בענין זה כדין כותל גם בריש חלון תרווייהו מימרא דר " נ נינהו וכתבן התלמוד סמוכין אלא דרבינו רצונו היה לכתוב כל דיני חריץ במקום אחד ועיין במ " ש לעיל בדין זה :
Orach Chayim.372.15.1 ואם יש ביניהן גדיש וכו' משנה וגמ' שם ( דף עט ) והכל פשוט שם ומביאו ב " י :
Orach Chayim.372.16.1 ומ " ש נתמעט בחול מגובה עשרה צריכין לערב יחד אבל נתמעט בשבת כיון שהותר למקצת שבת הותר לכל השבת כולה כדלעיל בסי' שע " א ולקמן ריש סימן שע " ד וב " י כתב פי' אחר ומה שכתבנו הוא פשוט :
Orach Chayim.373.1.1 שני גזוזטראות וכו' כתב הרב המגיד בפ " ג ע " ש הרשב " א שאם אין ביניהם מרחק ד' א " צ נסר מזו לזו אלא אף בלא נסר מערבין א' ואין מערבין שנים כל שהן זו כנגד זו עכ " ל ומביאו ב " י ותימה רבה הלא בסי' הקודם בחריץ שבין ב' חצירות ונתן הנסר לאורך החריץ במשך ד' אפילו אין בו אלא כל שהוא חשיב פתח כיון שאין שם רוחב ד' וכיון שחשיב פתח רצו מערבין אחד רצו מערבין שנים וא " כ מרחק זה בפחות מד' לא עדיף מחריץ רחב פחות מד' ואמאי קאמר הרשב " א בזו דמערבין אחד ואין מערבין שנים וכן כתבו התוספות בשם ר " ת בד " ה וכן שתי גזוזטראות דבמרחק פחות מד' רצו מערבין שנים רצו מערבין אחד ויש ליישב דמיירי דהמרחק פחו' מד' היא כל אורך הגזוזטראו' ביותר מעשר אמות דבחריץ ג " כ כשנסתם ואינו רחב ארבעה כל משך יותר מי' אמות ונשאר חריץ מכאן ומכאן מערבין אחד ואין מערבין שנים וכמ " ש בסימן הקודם סעיף ט' וכן הדין בגזוזטראות אבל אם מרחק זה בפחות מד' אינו אלא באורך עשר אמות בלבד ולא יותר חשוב פתח ואם רצו מערבין א' רצו מערבין שנים :
Orach Chayim.374.1.1 עירבו דרך חלון בפרק כל גגות סוף ( עירובין דף צ " ג ) פשטינן הכי ופירש " י נסתם הפתח שנפלה מפולת כנגדו מותר לטלטל מזו לזו דרך גוב' הכותל וחורין וסדקין . ומ " ש ואפי' עירב לשנה וכו' כ " כ התוס' פ " ק דעירובין ( דף י " ז ) וכ " כ הרא " ש לשם ( דף קט " ו ע " ד ) כתב האגור ע " ש מהר " י מולי " ן דאם סתם הפתח ואח " כ נמלך לפתחו חזר העירוב להיתרו הראשון דאין לחלק בין נסתם הפתח מעצמו ובין סתמו בידים ול " נ לחלק דאם פרץ פצימיו נתבטל העירוב ואם לא פרץ פצימיו דכשסתם פתחו לא סילק מזוזתו ומשקופו ומפתנו דגלי דעתיה דלא סילק לנפשיה וסופו לפתחו לאחר זמן חזר העירוב למקומו והכי מחלק תלמודא בפ " ק דבבא בתרא סוף ( דף י " א ):
Orach Chayim.374.2.1 וכן אם היה כותל ביניהם כו' שם בסוף הדף פליגי בה רב ושמואל ופסקו הפוסקי' כשמואל דאמרי' הואיל והותרה הותרה והיינו שנפרץ במילואו או ביתר מעשר ובכלי הבית קאמר דאי כששבתו בחצר אפילו מחצר לחצר נמי : ומ " ש אבל חצר שנפרץ בשבת לר " ה וכו' שם במשנה ריש ( דף צ " ד ) ולא אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה אלא בנפרץ בין ב' חצירות דתרווייהו רה " י נינהו אבל לא בנפרץ בשבת לר " ה או לכרמלית :
Orach Chayim.374.3.1 חצר קטנה שנפרצ' לגדולה וכו' שם ( דף צ " ב ) ובגמרא מחלק דוקא בנכנסין כותלי קטנה לגדולה כו' וכדלעיל בסימן שס " ה ס " ב ודוקא כשכותלי קטנה מופלגים שלשה טפחים מכותלי אורך הגדולה וקיצר רבינו בזה וצ " ע למה השמיטו : ומ " ש והוא שיהיו מחיצות הבית ניכרות וכו' שם אליבא דרב ונתבאר לעיל סימן שמ " ה ס " ו :
Orach Chayim.375.1.1 מרפסת שהיא דרך לעליות וכו' משנה וגמרא פ' כיצד משתתפין ( עירובין דף פ " ג ופ " ד ) ועל פי פירש " י ומיירי במרפסת שהיא גבוה עשרה דאם אינה גבוה עשרה חשוב הכל כחצר אחד ואוסרין על בני החצר וכך פירש " י ותוס' במשנה ופשוט הוא : ומ " ש ויש תל או עמוד בחצר שהוא משותף בין שניהם וכו' כ " כ התו' לשם דמרפסת היא לבני עליות לבדם והתל או העמוד הוי של שניהם שאילו היה של אחד מהם לא היו אחרים אוסרים עליהן כיון שהבעלים משתמשין בהן : ומ " ש ואם אינו גבוה עשרה לבני החצר וממנו למרפסת עשרה או אם הוא תוך עשרה לשניהן וכו' כצ " ל ובמקצת ספרים דפוסים כתוב וממנו למרפסת ד' ונדחק ב " י לפרשו ע " ש וט " ס הוא וצריך להגיה י' במקום ד' וה " ק דאם אינו גבוה עשרה לבני החצר דה " ל תשמישן בנחת וממנו למרפסת עשרה דה " ל תשמישן בקשה ואפילו היא סמוכה בתוך ד' למרפסת או אם הוא תוך עשרה לשניהם אלא שרחוק מן המרפסת ד' טפחים דה " ל לבני מרפסת בקשה בני החצר מותרין בו שהוא נוח להם :
Orach Chayim.375.2.1 ומ " ש היכא דרחוק מן המרפסת ד " ט שהוא זריקת משך ארבעה הוא חשוב קשה כמו זריקת גובה עשרה ואינו קרוי נחת אלא בפחות מזריקת גובה עשרה או פחות מזריקת משך ארבעה או פחות משלשול עשרה מבואר שם בסוגיא וכן מ " ש דאם הוא לשניהם בשוה יותר מי' בתוך ד' למרפסת דהיינו לבני מרפסת בשלשול עשרה ולבני חצר בזריקת גובה עשרה דשניהם אסורין בו שם פליגי בה רב ושמואל . ולשמואל ה " ל שלשול עשרה נחת כנגד זריקת עשרה בגובה ונותנין אותו לבני המרפסת ולרב לשניהם בקשה הוא ואוסרין זה על זה ופסקו הפוסקים כרב גם אין חילוק בין עשרה גובה לעשרים גובה וכן בין עמוק עשרה לעמוק עשרים כל זה מבואר לשם :
Orach Chayim.375.3.1 ומ " ש אבל כל שתשמישו בנחת יותר מחבירו כו' פי' דכשהוא פחות מזריקת עשרה בגובה או פחות מי' בשלשול או פחות מזריקת משך ארבעה כל זה הוא מיקרי בנחת לגבי שלשול עשרה או לגבי זריקת עשרה או לגבי משך ארבעה וכדכתב לעיל בסימן שע " ב בדין כותל או חריץ שצדו אחד שוה לארץ וצדו השני גבוה או עמוק י' אבל זריקת עשרה לשניהם בשוה הוא דה " ל קשה לזה ולזה ושנים אסורין בו והוא דבר פשוט והב " י אמר דאין לשון רבינו נוח לו ואלי הוא נוח בלי גמגום :
Orach Chayim.376.1.1 בור שבין ב' חצירות משנה פ' כיצד משתתפין ( עירובין דף פ " ו ) בור שבין ב' חצירות אין ממלאין הימנו בשבת אא " כ עשו לו מחיצה גבוה י " ט בין מלמטה בין מתוך אוגנו פי' כל תוך אוגנו שרי בין בפי הבור בין באמצע הבור רשבג " א בש " א מלמטה ובה " א מלמעלה א " ר הונא למטה למטה ממש למעלה למעלה ממש וזה וזה בבור . וכתבו התוספות בד " ה הא קא אזיל דמלמעלה דרשב " ג היינו מתוך אוגנו דת " ק ור " י אמר למטה למטה מן המים למעלה למעלה מן המים ומפרש בגמרא דלמטה מן המים צריך היכר שיראו ראשי הקנים למעלה מן המים טפח ולמעלה מן המים צריך שישקעו ראשי הקנים במים טפח ופירש " י מעלה דרב יהודה הוא מטה דרב הונא ופסק רבינו כרב יהודה ואליבא דב " ה ורש " י פסק כרב הונא אליבא דב " ה :
Orach Chayim.376.2.1 ומ " ש רבינו ואינה צריכה ליגע בקרקעית הבור פי' לאפוקי מב " ש אליבא דרב יהודה דבהא פליגי דב " ש בעי מחיצה המפסקת עד התהום וב " ה בעי היכר מחיצה . וז " ל הרי " ף למטה מן המים כלומר יהיו הקנים משוקעין למטה מן המים ט' טפחים ונראין ראשי הקנים למעלה מן המים טפח למעלה למעלה מן המים ט' טפחים וצריך לשקוע מחיצת הקנים בתוך המים טפח שלא יהא זה דולה מרשות זה ולא יהא זה דולה מרשות זה וסוגיין כרב יהודה עכ " ל :
Orach Chayim.376.3.1 ומ " ש או שיעשו קורה רחבה ד' טפחים בפי הבור שם מימרא דרב נחמן קורה ארבעה מתרת במים ואי אפשר ליתן שום טעם להא דצריך ארבעה במים אלא משום דאמרינן פי תקרה יורד למטה ונמשכה עד המים והבדיל כל חלק רשות לעצמו ולהכי צריך קורה ארבעה דבפחות מד' לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם אע " ג דרש " י פי' ספ " ק דסוכה דבקורה טפח אמרינן פי תקרה יורד וסותם צריך לומר דמחלק בין סוכה לשבת וכמ " ש לעיל בסימן שס " א אלא דקשה לפי זה הא דפירש " י קורה ד' מתרת בחורבה לטלטל תחתיה דלהכי נקט רחבה ד' דכי אמר חודיה יורדים וסותמים יהא בין חלל המחיצות ד' דמחיצה העשוייה לפחות מד' חלל לא שמיה מחיצה אלמא דס " ל דגבי שבת נמי כי אין בו ד' אמרינן פי תקרה יורד וסותם מרוח אחת אם היו שאר הרוחות מוקפות מחיצה וכך הקשו התוס' ואין לומר דבעינן ד' כי היכי דלא ליזל דלי לאידך גיסא ומייתי דהא הך שינוייא לא קאי במסקנא דרש " י גורס אלא קל הוא וכו' וצ " ע ליישב דעת רש " י מיהו דעת רבינו כדעת התוס' דצריך קורה ארבעה לפי תקרה אבל ה " ר יונתן כתב אהא דאר " י לא תהא מחיצה גדולה מן הכותל שביניהם דכותל דמתיר למלאות מן הבור לר " י משום דמסתמא רוחב הכותל ד' טפחים ואמרינן קורה ד' מתרת במים אע " פ שאינה מתרת בחודה ובעינן ארבעה כדי שלא ילך דלי לחלק חבירו דאין דלי מהלך יותר מד' טפחים וצ " ל דלא גריס אלא קל הוא וכו' כדגריס רש " י ושינויא דאין דלי מהלך יותר מד " ט כו' לא קאי אלא הך שינויא קאי במסקנא וה " פ כיון דלא מייתי להדיא משל חבירו אע " ג דעריבי מיא בהיכר כל שהוא סגי קל הוא שהקילו במים וכן הא דמצריך רב יהודה צריך שישקעו ראשי הקנים במים טפח היינו כדי שלא ילך הדלי ומייתי משל חבירו להדיא . ואע " ג דאזיל תותי הטפח ומייתי ממיא דעריבי לית לן בה וכ " כ שם הרמב " ן בס' המלחמות וכ " כ הרא " ש ע " ש ר " ח ושזו היא דעת הרי " ף וכ " כ התוס' דלא גרסינן אלא אבל פי' בדרך אחר ע " ש מיהו מה שפי' ה " ר יונתן דברי ר " י במשנה דטעמיה משום דמסתמא רוחב הכותל ד " ט וכו' א " כ סובר דהלכה כר " י דכותל תלויה מתרת בבור אין נראה כן מדברי הרי " ף לשם גבי אמת המים שהיא עוברת בחצר וכ " כ התו' בד " ה אלא קל דאין הלכה כר' יהודה דאמר לא תהא מחיצה גדולה מן הכותל שביניהם וכן הוא דעת כל הפוסקים אלא דה' המגיד בפ " ג דה " ע כתב וז " ל ופי' הרשב " א ז " ל שכיון שהיה רחבה ד' אמרינן פי תקרה יורד וסותם ועוד שאין הדלי הולך יותר מד' טפחים עוד כתב ויראה לי שהמחיצה עשרה בזמן שהיא רחבה ד' מותרת לד " ה מן הטעם הזה שאין הדלי הולך יותר מד " ט ולפיכך מותר אע " פ שאין אומרים במחיצה פי מחיצה יורד וסותם עכ " ל משמע דס " ל דהך שינויא דאין דלי מהלך יותר מד " ט קאי במסקנא וסומכין על היתר זה וצ " ע . לשון ב " י כתב ה " ר יונתן אהא דבעינן קורה כדי שלא ילך הדלי לחלק חבירו צ " ע דהא בגזוזטרא חזינן דניתרת במחיצה שאין בעביה ד' ולא חיישינן דילמא אזיל דלי לבראי עכ " ל ונראה דשאני גזוזטרא דכי אזיל לבראי לא אזיל לרשות אדם אחר עכ " ל ב " י ואיכא לתמוה דאדרבה טפי איכא לאסור בגזוזטרא דקא דלי מכרמלית כמ " ש התוספות בד " ה אלא קל אלא נלפע " ד דשאני גזוזטרא דרוב פעמים היא על המים שגבוהים יותר מעשרה שהיא מקום פטור ולא היו צריכין לגזוטרא אלא משום גזירה אטו שאר גזוזטרא שאין תחתיה עמוק עשרה הלכך לא חששו לדלי אבל בבור שבין ב' חצירות שהוא איסור ודאי לדלות מחצר שאינה מעורבת חששו לדלי וכיוצא בזה כתבו התוספות בפ' כיצד משתתפין ( עירובין בדף פ " ז ) בד " ה אלא א " כ :
Orach Chayim.376.4.1 ואם אין הבור קרוב להם וכו' שם ריש ( דף פ " ה ) פי' שאם לא היה הבור מופלג מכל א' אלא פחות מד' ה " ל כאילו הי' הבור חציה בחצר זו וחציה בחצר זו ואוסרין זה על זה עד שיערבו או עד שיעשו מחיצה בבור או קורה ד' על הבור כדין שאר בור שבין ב' חצירות כמ " ש בריש סימן זה אבל כיון שמופלגת מכותל זה ד' ומכותל זה ד' ואין משתמשין בבור זה אלא ע " י זריקת משך ד' בעד החלון אין אדם אוסר על חבירו דרך אויר ויש מקשים א " כ אמאי כתב בסי' הקודם דאם התל או העמוד לבני החצר הוא גבוה עשרה ולבני מרפסת הוה ליה זריקת משך ד' דשניהם אוסרין זה על זה והלא פסק כאן כרב דאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר ואין כאן קושיא דדוקא הכא גבי בור וכן גבי חורבה דאין שם תשמיש כלל אפילו בחול אלא ע " י זריקת משך ד' דרך אויר קי " ל דאינו אוסר אבל לעיל גבי מרפסת דבחול משתמש בלא דרך אויר אלא דעכשיו שלא עירב על כרחו אין תשמישו אלא דרך אויר ודאי אוסר ומהאי טעמא כתב רבינו ואין דיורין פתוחין לו אלא מטלטלין דרך חלונות וכו' שאם היו דיורין פתוחין לו לא היו משתמשין בחול דרך חלונות אלא דרך פתחים היו אוסרין זה על זה דאע " פ דבשבת על כרחן צריכין להשתמש דרך אויר כיון שלא עירבו אפ " ה לא היה להן היתר כיון דבחול משתמשין שלא דרך אויר :
Orach Chayim.376.5.1 ומ " ש הלכך ב' חצירות וביניהן ג' חורבות וכו' שם ( דף פ " ה ) אמר רב שני בתים וג' חורבות זה משתמש בסמוך לו ע " י זריקה וזה משתמש בסמוך לו ע " י זריקה ובאמצע אסור ומקשה ר' אלעזר כיון דאמצעי אסור לשניהם אע " ג דלזה ולזה אינו אלא בזריקה אלמא דאוסר דרך אויר סמוכין נמי ליתסרו דאע " ג דהסמוכה הוי תשמישה לכל אחד בשלשול ולחבירו בזריקה הא מר הוא דאמר לזה בשלשול ולא בזריקה שניהם אסורין א " ל מי סברת דקיימי כשורה לא דקיימי כחצובה כלומר כשורה האמצעי לשניהם מותרת דכיון דלזה ולזה הוי בזריקה אין אדם אוסר על חבירו דרך אויר והסמוכין מותרין כל אחת לאותו שאצלה דה " ל בשלשול וחבירו דה " ל בזריקה אינו אוסר דרך אויר אנא דאמרי דקיימי כחצובה דהכי נמי מותר כ " א באותה שאצלו דה " ל בשלשול ולחבירו הוא בזריקה ואין אדם אוסר דרך אויר אבל האמצעי דלזה וזה בשלשול שניהן אסורין כך היא דעת רבינו וכך נראה מפירש " י אבל הר " י בחט " ו ( סוף דף פ " ט ) כתב וז " ל ומיירי דקיימי כחצובה כגון שהב' בתים בצד אחד כלומר ברוח אחת וכל אחד חורבה אצלו והאמצע כנגד שתיהם בענין שתשמיש שני הבתים שווין באמצעית כי כל כך בקושי או בנחת לזה כמו לזה . אבל אם היו כשורה כלומר שהיו הבתים זה כנגד זה והשלשה חורבות באמצע שתיהן מאחר שכל בית מהן משתמש לפעמים בזריקה עם החורבה שכנגדו סמוך לבית חבירו כולן אסורות כי כבר אמרנו לזה בזריקה ולזה בשלשול שניהם אסורין עכ " ל משמע דמפרש דהא דאקשי ר " א לרב והא מר הוא דאמר לזה בשלשול ולזה בזריקה שניהם אסורין לאו משום דאוסר באמצעי אקשי ליה דא " כ סמוכין נמי ליתסרו וכפירש " י דאפילו היה מתיר לשלשתם הוי נמי מקשה ליה כיון דכל בית ובית משתמשים באלו ג' חורבות בשוה בשלשול ובזריקה וכל לזה בשלשול ולזה בזריקה שניהם אסורים אם כן כולם אסורים לזה ולזה והא דאמר ליה רב לא דקיימי כחצובה היינו כזה ולפי' זה ניחא דלא קשיא כלל אהך דחורבה אמצעית דאסורה לשניהם ומ " ש מבור בשביל קטן דבסמוך דמותר לשניהן כמו שהקשה רש " י בעצמו ונדחק לתרץ דבבור ליכא תשמיש אלא מילוי ואיכא לתמוה הלא בחול איכא תשמיש טובא דרך שלשול מחצר לשביל ומשביל לחצר גם התוס' בשם ר " י תירצו קושיא זו בשתי דרכים ע " ש ריש ( דף פ " ה ) אבל לדעת ה " ר ירוחם אין כאן קושיא גם בעל המאור כתב וז " ל ומנא תימרא דס " ל לרב אין אדם אוסר על חבירו דרך אויר דאמר רב שתי בתים ושלש חורבות ביניהן שמחיצותיהן פרוצות זו לזו וכו' זה משתמש בסמוכה לו וזה משתמש בסמוכה לו דרך חלונו על ידי זריקה וכל שכן על ידי שלשול וחבירו אינו אוסר עליו אף על פי שמשתמש בה בחול בזריקה אינו אוסר על חבירו דרך אויר ואמצעי אוקימנא דעבידן כי חצובה שמתוך שהוא יוצא לחוץ איכא למיגזר דילמא מיגנדר ונפיל מאי דזורק ביה לר " ה נראה מבואר דמפרש כפירש " י דבכשורה כ " א מותר בסמוכה לו והאמצעי מותר לשניהם אלא דבחצובה מפרש דלא כפירש " י כי היכי דלא תיקשי מבור העומד בשביל קטן כמו שהקשה רש " י והציור לדעת בעל המאור הוא כזה :
Orach Chayim.377.1.1 שתי עליות וכו' משנה ס " פ כיצד משתתפין וכן ב' דיוטאות זו כנגד זו מקצתן עשו עוקה ומקצתן לא עשו עוקה את שעשו עוקה מותרין את שלא עשו עוקה אסורין ופירש " י דיוטאות עליות וחצר פחותה מד " א לפניהם ששופכין בה מימיהם מקצתן בני האחת עשו עוקה בחצר ובני האחת לא עשו עכ " ל פי' דאם היה החצר ד " א לא צריך עוקה כלל וכמ " ש רבינו לעיל בסימן שנ " ז אבל בפחות מד " א דצריך עוקה אותן שעשו עוקה שופכין מן העלייה ויורדין לתוך העוקה הסמוכה להן ולא מתקלקל החצר ליכא למיחש דילמא אתי לאפוקי מיא במאני דבתי לשפת העוקה אבל אותן שלא עשו עוקה א " כ העוקה שעשאה האחת היא רחוקה ממנה ואין מימיה יורדין לתוך העוקה אלא לחצר ומתקלקל חיישינן דילמא אתי לאפוקי לשפת העוקה לפי שיהא חס על קלקול חצרו :
Orach Chayim.377.2.1 ומ " ש אם עירבו יחד וכו' שם בגמ' אמר רבא ואפי' עירבו א " ל אביי מ " ט אילימא משום דנפישי מיא והתניא אחת לי גיסטרא וכו' אע " פ שנתמלאו מים מע " ש שופכין לתוכה מים בשבת אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רבא ל " ש אלא שלא עירבו אבל עירבו מותרין וכי לא עירבו מ " ט לא אמר רב אשי גזירה דילמא אתא לאפוקי מיא במאני דבתי להכא פירש " י להכא לשפת העוקא . ואיכא לתמוה טובא בדברי רבינו חדא הא דלא כתב דאם לא עירבו את שעשו עוקה מותרין ושופכין לעוקה שלהן ואת שלא עשו עוקה אסורין ואם שתיהן עשו עוקה כל אחת שופכת לעוקה שלהן אע " פ שלא עירבו וכדכתב הרמב " ם בספ " ד דה " ע ועוד תימה דכתב והאחת עירבה לעצמה וכו' הך בבא לא אשכחנא לה לא במשנה ולא בגמ' וי " ל דס " ל לרבינו דע " כ הא דתנן את שעשו עוקה היינו דוקא כשעירבה לעצמה שהרי סתם עליות מרפסת לפניהם כדלעיל בסי' שע " ה ואם לא עירבה לעצמה אסורין להוציא הכלים מן העליות למרפסת שהיא משותפת לכל בני העליות ולשפוך המים עליה כדי שירדו לעוקה וא " כ צריך כל אחד לשפוך מימיו בעלייה עצמה ומשם יורד למרפסת ולחצר ואיכא למיחש טפי דיהא חס על קלקול ביתו ואתי לאפוקי למרפסת דהיא סמוכה לעלייה אלא בע " כ שהאחת שעשתה העוקה עירבה לעצמה דהשתא ניחא דמותרין לטלטל מאני דבתי למרפסת ולשפוך עליה וממנה יורדין לעוקה שבחצר הסמוכה עליה והשתא לרבינו היכא דלא עירבו יחד אפי' עשתה עוקה לא שרי אלא בדאיכא תרתי דעשה עוקה וגם עירבה לעצמה אבל לא עשתה עוקה אע " פ שעירבה לעצמה א " נ עשתה עוקה ולא עירבה לעצמה אסורה לשפוך מימיה ולכן אמר רבינו ואחת עשתה גומא וכו' והשנייה לא עשתה וכו' לא עירבו יחד והאחת עירבה והשנייה לא עירבה כלל וכו' מבואר מלשונו דמראה באצבע דהאחת שעשתה גומא עירבה לעצמה והשנייה שלא עשתה גומא לא עירבה זו שלא עירבה אסורה מפני שלא עירבה ואפי' עשתה גומא כ " ש השתא דאיכא תרתי דלא עשתה גומא וגם כן לא עירבה ושעירבה וגם עשתה גומא מותרת הנה ביאר רבינו דמשנתינו דמדברת בשתי דיוטאות כל אחת עירבה לעצמה ואפ " ה כיון שלא עירבו יחד אותה שעשתה עוקה מותרת ושלא עשתה עוקה אסורין אבל אם לא עירבה לעצמה אפילו עשתה עוקה אסורה והדבר פשוט הוא אע " פ שלא פירשוהו בתלמוד ועוד נראה קצת סעד לדברי רבינו דמדקאמר תלמודא אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רבא ל " ש וכו' אלמא דהאי שקלא וטריא לאחר שמת רבא הוה וגרסינן אמר אביי מ " ט אילימא וכו' ולא גרסינן א " ל וכן הגיה מהרש " ל והשתא קשה מאי קס " ד דרבא דאמר ואפילו עירבו אלא ודאי דרבא ה " ק דהא דתנן דאותן שלא עשו עוקה אסורין ואפילו עירבו לעצמן נמי אסורין ואביי קא מתמה וקאמר דאם רבא קאמר שאפילו עירבו יחד נמי אסורים מ " ט אילימא משום דנפישי מיא והתניא וכו' אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רבא ל " ש אלא שלא עירבו וכו' והשתא ממילא מובן דאשלא עירבו ביחד קאמר רבא דאותן שלא עשו עוקה אסורין ואפי' עירבו לעצמן כל זה לרווחא דמילתא אבל דברי רבינו ישרים ברורים ונכונים למוצאי דעת אלא שדבריו קצת סתומים שהיה לו לפרש דבעינן תרתי להיתירא דעשתה גומא וגם עירבה לעצמה אבל בדליכא אלא חדא אסורה ולפי שלא פירש נבוכו רבים וכן שלמים ולא ידעו מהו וטעו לפרש פירושים זרים ולהגיה בדבריו והאמת מה שכתבנו :
Orach Chayim.378.1.1 שלש חצרות פתוחות זו לזו וכו' משנה פ' מי שהוציאוהו ( עירובין ד' מה ) דהכי אמר ר " ש ואמר רב הלכה כר " ש ופירש " י פתוחות לר " ה דכ " א רשות לעצמה ואין להם דריסת רגל זו על זו דאי הוה להו זו לפנים מזו אסרה פנימית אחיצונה והא דכתב רבינו ופתוחות למבוי במקום מה ששנינו ופתוחות לר " ה נראה דהוא לפי דלשם ( בדף מח ) קאמר דרבנן פליגי עליה דר " ש בחצרות משום דאוושי דיורין פי' דיורי החצרות רבים ולא ידעי כולן להזהר ואתו לטלטולי כלי' ששבתו בחיצונה לתוך חיצונה אחרת דרך אמצעית והשתא נקט פתוחות לר " ה לרבותא דרבנן דאע " פ דלא אוושי דיורין כ " כ בחצרות שפתוחות לר " ה כמו בחצרות שפתוחו' למבוי אפ " ה אמרי רבנן שלשתן אסורות ורבינו נקט פתוחות למבוי למאי דקי " ל כר " ש דאפי' אוושי דיורין טובא בחצרות שפתוחות למבוי נמי היא מותרת עמהן והן מותרות עמה והחיצונות אסורות זו עם זו : כתב ב " י דבגמרא ( דף מח ) אסיקנא דאין החיצונות אסורות אא " כ שנתנה האמצעית עירובה בזו ועירובה בזו א " נ נתנו עירובן באמצעית ונתנוהו בשני בתים . אבל אם נתנו החיצונות עירובן באמצעית בבית א' הויא לה חדא ושרי לה כל שלשתן לכ " ע ואיכא לתמוה למה לא כתבוהו הפוסקים ואפשר ליישב דברי רבינו דבמשנה אר " ש חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות לר " ה עירבו שתים עם האמצעית היא מותרת עמהן והם מותרות עמה ושתים החיצונות אסורות זו עם זו ורבינו האריך ואמר ועירבה כל אחד מהחיצונות עם האמצעית והחיצונות לא עירבו יחד מדהוסיף על המשנ' ואמר והחיצונות לא עירבו יחד אלמא משמע דרצונו לומר דהחיצונה וכו' גילו דעתייהו לא ניחא להו לערב בהדי הדדי דבאמצעי ניחא להו ובהא לא ניחא להו והיינו לפי שנתנו עירובן שעירבו עם האמצעית בחיצונות ולא נתנוהו באמצעית א " נ נתנוהו באמצעית בב' בתים הוי גילוי דעת דלא ניחא לחיצונות לערב יחד וכדאיתא להדיא האי לישנא בגמרא ע " ש :
Orach Chayim.378.2.1 שתי חצרות זו לפנים מזו וכו' משנה פרק הדר ( עירובין דף עא ) ואליבא דת " ק דקאמר אין דריסת הרגל אוסרת אלא היכא דה " ל רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה אבל רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה והא דאמרינן כשנותנין עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה דפנימית מותרת טפי ה " ט דכשהעירוב בפנימית יכולה היא להסתלק מהחיצונה דאחדא לדשא ומשמשא ומסתליק מינה :
Orach Chayim.378.3.1 ואם יחיד דר בפנימית ג " ז שם במשנה ובגמ' פליגי בה רב אדא ושמואל ופסקו הפוסקים כשמואל דאמר לעולם מותרת עד שיהיו ב' בפנימית דהויא רגל האסורה אבל א' בפנימית וב' בחיצונה לא גזרינן בהו :
Orach Chayim.379.1.1 שתי חצירות וג' בתים ביניהם ס " פ הדר מימרא דרב סוף ( דף עה ) ודין בית שער שאינו אוסר וא " צ ליתן בעירוב מבואר לעיל בסימן ש " ע :
Orach Chayim.380.1.1 אחד מבני חצר וכו' ואם ביטל רשותו סתם וכו' איכא למידק דבפ' הדר ( עירובין דף סט ) קאמרינן ה " ד אי דביטל ביתו אמאי אסור אי דלא ביטל חצרו אמאי שרי הב " ע כגון שביטל רשות חצרו ולא ביטל רשות ביתו וקסברי רבנן המבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל דדיירי אינשי בבית בלא חצר משמע דכשביטל להן רשותו סתם רשות ביתו נמי ביטל אלא דוקא כשאמר בפירוש דמבטל להן רשות חצרו התם הוא דאמרינן רשות ביתו לא ביטל וא " כ רבינו שכתב דאם ביטל רשותו סתם וכו' לא ביטל אלא רשות חצירו הוא כנגד משמעות הגמ' וצריך לומר דמ " ש רבינו ואם ביטל רשותו סתם היינו שאמר שמבטל רשות חצרו וקרו ליה סתם לפי שלא פירש שמבטל גם רשות ביתו ולא פירש ג " כ שאינו מבטל רשות ביתו דבהא פליגי ר " א ורבנן וקי " ל כרבנן דרשות חצירו ביטל רשות ביתו לא ביטל ואם פירש שאינו מבטל רשות ביתו אף ר " א מודה כיון דגלי בהדיא דביתו אסור לו ולהן והיכא דביטל בהדיא רשות חצירו ורשות ביתו אף רבנן מודו דביתו מותר לו ולהן ואפילו אמר סתם רשותי מבוטלת לכם משמע לי מתוך הסוגיא דבסתם ביתו נמי במשמע ומותר לו ולהן והכי משמע ממ " ש הרא " ש לשם ע " ש מהר " ם ולפי זה הא דכתב רבינו בסמוך ואם בני החצר שעירבו מבטלין רשותן לאחד שלא עירב וכו' היינו נמי לומר שבני החצר ביטלו רשותן שבחצר בסתם לאחד שלא עירב וכו' דהשתא לא ביטלו אלא רשות חצירן כיון שלא פירשו שביטלו גם רשות ביתם אבל אם פירשו שמבטלין גם רשות ביתם או שאמרו בסתם הרי אנחנו מבטלין רשותינו לך הכל בכלל מיהו ברמב " ם ריש פ " ב מבואר מדכתב תחלה ביטל להן רשות חצירו מותרין מבתיהן לחצר ומחצר לבתיהן אבל לביתו אסור וכו' וכתב עוד המבטל רשותו סתם רשות חצירו ביטל רשות ביתו לא ביטל אלא דכשביטל רשותו סתם ה " ל כאילו אמר בפירוש אני מבטל לכם רשות חצירי ולביתו אסור ודעתי מבוטלת כנגד דעתו ז " ל :
Orach Chayim.381.1.1 המבטל רשותו וכו' משנה פרק הדר ( עירובין דף ס " ט ) פלוגתא דר " מ ור " י ופסק כר' יהודא דבשוגג כיון דבלא דעת הוציא לא הויא חזרה : ומ " ש ל " ש מבע " י ל " ש משחשיכה הכי משמע מפשטא דתלמודא דתניא בסתמא דבהחזיקו בני המבוי במבוי אפילו הוציא אח " כ במזיד אינו אוסר ועוד נראה דהא דקאמר ל " ש מבע " י ל " ש משחשיכה ה " ק לא מיבעיא מבע " י דהחזקה שהחזיקו בני מבוי במבוי קנין גמור הוא דאינו יכול לחזור אלא אפילו החזיקו משחשיכה דמקני רשותא שבתא אסור אפ " ה כיון דבטיל רשות אסתלוקי רשותא בעלמא הוא דמה " ט קאמרי ב " ה דאפי' משחשיכה נותנין רשות כדקאמר תלמודא ( בדף ע " א ) א " כ החזקה נמי שרי בשבתא דה " ל כאילו נכנס ברשות שהוא הפקר לכל וכי היכי דכתב רבינו בסימן הקודם דיכול לבטל אף משתחשך כך כתב כאן דיכול להחזיק אף משתחשך ולכן איכא לתמוה טובא על מה שכתב רבינו דרש " י פירש שאין חזקה מועלת אלא אם כן החזיקו משתחשך דאדרבה החזקה עדיפא מבע " י דקונה ממש הוא בחזקה זו ותו דלא אשכחן לרש " י שכתב כן דמה שפי' ב " י דבסוף ( דף ס " ח ) פירש רש " י גבי צדוקי והוציאו את הכלים והחזיקו במבוי ושוב לא יוכל לחזור מבטולו וכשקידש היום עסקינן דחזקה דמבע " י לא מוכחא עכ " ל נראה לפע " ד דאדרבה מוכח מדלא פירש רש " י ומשחשכה עסקינן אלא וכשקידש היום עסקינן כו' דמבעוד יום קאמר דהיינו מקמי שתחשך כמו שפירש רש " י ריש ברכות דקידוש היום הוא בין השמשות ספק יום ספק לילה דקידש היום מספק וכן במשנה ריש פרק הדר כתב רש " י וז " ל א " ל אבא מהרו והוציאו כליכם למבוי והחזיקו בו כיון דקידש היום מיד כדי שלא יחזור בו עכ " ל דבא רש " י ליישב למה אמר מהרו והוציאו וכו' אמר דמהירה זו היתה לפי שהיה סמוך לחשיכה והיה ממהר עליהם שיחזיקו במבוי קודם שיקדש עליהם היום שלא יהא בחזקה זו נדנוד איסור קנין בשבת וז " ל רש " י מהרו וכו' כלומר דכיון דקידש היום מיד צריכין אתם למהר להחזיק קודם שקידש היום דפשיטא דאע " פ דהלכה כב " ה דבין בנותן רשות ובין במחזיק רשות אף משתחשך היא מ " מ טפי עדיף מבע " י מבשחשיכה ולהכי אמר מהרו והוציאו וכאן בא רש " י ליישב הלא הא גופא קשיא למה המתין עד סמוך לחשיכה דקידש היום מיד והוצרך לומר מהרו ולמה לא אמר להם מבע " י טובא שיוציאו כליהם מיד לאחר שביטל להם רשותו ועל זה פירש רש " י דחזקה דמבעוד יום טובא לא מוכחא כדתנא ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר כדאיתא בפרק ב " מ סוף ( דף כג ) וכדלעיל בסימן רס " ג אבל בסמוך לחשיכה מבעוד יום מוכחא ותו נראה דאפי' מבע " י טובא אם כבר החזיק פשיטא דקנה רשותו והיאך יאמר רש " י דאין חזקה מועלת מבע " י ולכן אני אומר דאיזה תלמיד טועה כתב הגה " ה זו בגליון והכניסוהו הסופרים בפנים ובספרי רבינו הישנים לא נמצא זה בשם רש " י וזה עדות נאמנה דטעות הוא ולענין הלכה הכי נקטינן דלכתחלה יחזיקו מבע " י סמוך לחשיכה קודם שקידש היום ובדיעבד אפילו החזיקו מבע " י טובא או משחשיכה נמי מועלת חזקתם ודלא כמ " ש בש " ע דלרש " י אין חזקה מועלת אלא א " כ החזיקו משחשיכה דליתא ותלו בפירוש רש " י מה שלא עלה על לבו :
Orach Chayim.381.2.1 יש ביטול רשות מחצר לחצר וכו' שם ( דף סו ) פליגי בה שמואל ור' יוחנן ופסקו הפוסקים כר " י דאמר יש ביטול אפילו בב' חצירות ופתח ביניהם ומכ " ש בב' חצירות זו לפנים מזו דכיון דאוסרת הפנימית על החיצונה פשיטא דיכולה לבטל לה רשותה וכו' :
Orach Chayim.381.3.1 ומ " ש אם עירבו יחד וכו' ושכח אחד מי החיצונה וכך הוא במקצת ספרי רבינו ושכח אחד מן החיצונה ומפורש כך בסוגיא :
Orach Chayim.382.1.1 הדר כו' ר " פ הדר פליגי בה ר " מ וראב " י והלכה כראב " י דלעולם אין כותי אוסר עד שיהיו ב' ישראלים אוסרים זה ע " ז ומ " ש דרים בשני בתים כ " כ הרא " ש לשם ( דף קכב ) והוא מדברי התוס' לשם ( דף עד ) בד " ה מבוי שצדו אחד כותי ומזה הטעם וכו' כי לא ירצה להשכיר וכו' אסיקנא לשם ( ד' סב ) כותי לא מוגר דחייש לכשפים פי' דכיון דישראל קפיד דלוגיר ליה רשותו בדמי' ולא להחזיק ברשותו בחנם חייש כותי דבדמים שנותן ישראל ליד כותי עושה לו כשפים :
Orach Chayim.382.2.1 ומ " ש ואם ב' או ג' דרים עמו וכו' פי' דרים עמו בחצר כל אחד בביתו המיוחד לו אין יכולים לבטל רשותם וכו' הכי אסיק רבא בעובדא דלחמן בר ריסתק ( דף סד ) והיינו דוקא בביטול רשות לחוד בלא שכירות אין יכולים לבטל רשותם וכו' אבל על ידי שכירות כגון שבא כותי בשבת דשוכרין ממנו בשבת ואח " כ מבטלין ליחיד וכמ " ש רבינו בסי' שפ " ג וכן פסקו הרי " ף והרמב " ם והרא " ש כר' יוחנן ודלא כמ " ש הסמ " ג והסמ " ק בשם ר " י כשמואל דאין שוכרין ומבטלין בשבת והרב בשלטי הגבורים כתב דרבינו ס " ל כסמ " ג וסמ " ק מדכתב כאן ואם ב' או ג' דרים עמו אין יכולין לבטל רשותם וכו' ושגגה יצאה מתחת קולמסו דהדבר ברור כדפרישית :
Orach Chayim.382.3.1 ומ " ש ושכירות בסתם שמשכיר להם מועיל וכו' שם ( דף סב ) איתמר רב חסדא אמר שכירות בריאה בעינן ורב ששת אמר שכירות רעועה בעינן ומפרשינן בריאה מוהרקי ואבורגני פירש רש " י למלאות החצר בספסלים וקתידראות אם ירצה עכ " ל וא " כ לרב ששת דשכירות רעועה בעינן א " צ להתנות עם כותי ולפרש שהרשות בידו לטלטל כליו במבוי אלא שכירות סתם מתיר וא " צ לפרש דשוכר ממנו להתיר הטלטול וכ " כ הרא " ש לשם . עוד כתב הרא " ש דבערוך פירש מוהרקי כתיבה וחתימה אבורגני שלוחים משרתי העיר וכ " כ התוס' לשם וכתב הרא " ש דהלכה כרב ששת דהלכה כדברי המיקל בעירוב :
Orach Chayim.382.4.1 ומ " ש וכל זמן שאינו חוזר בו מועיל וכו' כ " כ הרא " ש ע " ש מהר " ם והא דכתב רש " י שיקשה בעיניו לתת שכר בכל שבת ושבת ויצא משם היינו לומר כשהכותי חוזר בו מן השכירות אז צריך לחזור ולשכור ממנו כשיתרצה ע " כ והקשה ב " י דמפירש " י במשנה ר " פ מבואר דכשקיבל כותי שכירות לא יוכל לחזור בו ואם חוזר אין חזרתו חזרה שהרי אעובדא דאביו של ר " ג שאמר לבניו מהרו והוציאו את הכלים למבוי ויחזיקו במבוי שלא יקדים עצמו הצדוקי לחזור ולהחזיק בו ויאסור עליכם כתב רש " י וז " ל וש " מ דאינו ככותי דאי אגירו מיניה היכי מצי למיהדר אע " ג דמפיק לא אסר דהא נקט דמי עכ " ל אלמא דכל דנקיט דמי אינו יכול לחזור בו משכירותו עד שיחזור הדמים עכ " ל ותימה דהא פשיטא היא דאם שכרו לזמן דאין הכותי יכול לחזור בתוך הזמן ואם הגיע הזמן שקבע עמו אפי' שתק הכותי ולא אמר שחוזר בו פשיטא דצריך לחזור ולשכור שנית וכמ " ש בתשובה להרמב " ן בסימן ר " ז הביאו ב " י ואין בזה חולק ומהר " ם והרא " ש לא דברו אלא במי ששוכר מן הכותי רשותו בסתם ולא קבע זמן דפשיטא דיכול הכותי לחזור בו שלא ישכיר רשותו עוד מיהו קודם שנכנס שבת ראשון לא יוכל לחזור בו שהרי קיבל הדמים להשכיר רשותו עכ " פ לא פחות משבת אחת ועל כן שפיר פרש " י דאי איתא דצדוקי ככותי ואגירו מיניה לא מצי למיהדר בשבת ראשון דהא נקט דמי ובירושלמי מפורש דהכותי אינו יכול לחזור בו משכירותו וז " ל הלכה ישראל מבטל והכותי משכיר . ויבטל הוא הכותי . חוזר הוא בו . מעתה אפילו משכיר חוזר הוא בו . מכאן ואילך בגזל הוא משתמש . כלומר לא יוכל הכותי לחזור בו כיון שהשכיר ואם חוזר בו הכותי ומשתמש במה שהשכיר ומעכבו לישראל מלהשתמש גזל הוא ואין חזרתו חזרה ומיהו ודאי צריך לומר דוקא בהשכירו לזמן ובא הכותי לחזור בתוך הזמן . א " נ במשכיר בסתם ובא לחזור בשבת ראשון אבל לאחר שבת ראשון יכול לחזור בו במשכיר סתם כנ " ל ולפי זה איכא נמי ליישב פי' רש " י דהא דכתב שיקשה בעיניו לתת שכר בכל שבת ושבת היינו לומר דכיון דכותי לא מוגר דחייש לכשפים א " כ מסתמא אפילו ישתדל אצל הכותי שישכיר לו רשותו לא ישכירנו אלא בקושי דחייש לכשפים ובודאי לא ישכירנו אלא לשבת אחת וכן בכל שבת מסתמא לא יתרצה אלא לשבת אחת דהשתא מיד לאחר כל שבת ושבת כבר הגיע הזמן ובטל השכירות וצריך לחזור ולשכור ממנו :
Orach Chayim.382.5.1 ואם אינו רוצה להשכיר אין יכולין לשכור ממנו בע " כ פי' אין יכולין ליתן שכירותו לרשותו להניחו לפניו על השלחן ואפילו כותי שרגיל להשכיר רשותו ולומר לו הרי לך שכירות בעד רשותך שיהא לנו רשות לטלטל ברשותך שבחצר זו לשנה כמו שהיית רגיל להשכיר לנו רשותך זה ואע " ג דבני מבוי באים ונוטלים ממנו השיתוף בע " כ לא שייך למילף שכירות מעירוב ושיתוף כ " כ הרא " ש ר " פ הדר . וכתב ב " י בשם הרשב " א בתשובה דאפילו לא רצה הכותי להשכיר רשותו שוכרין מאשתו ואפי' משכירו ולקיטו ואפי' מוחה ע " כ אבל לעיל בסי' שס " ז כתבתי דאיכא לחלק בין אשתו לשכירו ולקיטו ע " ש מבואר באורך : כתב בהגהת אשיר " י משם הא " ז הא דשוכרין משכירו ולקיטו דוקא כשהאדון אינו רוצה להשכיר אבל אם האדון חפץ להשכיר אינו שוכר אלא מהאדון ולא משכירו ולקיטו וב " י השיג ואמר דמדברי הרמב " ם בפ " ב והרשב " א בתשובה נראה דלכתחלה שוכר משכירו ולקיטו וא " צ לשאול מהאדון מיהו ברוקח משמע כמ " ש הא " ז וז " ל בסי' קנ " ה ירושלמי א " ר ייסא עשרה כותים שהיו דרים בבית אחד כל אחד צריך להשכיר את רשותו ואם אין כותי רוצה להשכיר הולך אצל אחד מעבדיו או משכירו עכ " ל הרי דכתב דלכתחלה צריך לשכור מהאדון גם דברי הרשב " א נראה לפרש דכך דעתו דאם האדון בעיר פשיטא דצריך לשכור מהאדון לכתחלה אלא אתא לאשמועינן רבותא דאפילו בקשו מן האדון לשכור ולא רצה דשוכרין מאשתו בע " כ אפילו היה מוחה ואצ " ל דשוכרין מאשתו היכא דלא ידעינן אם הוא מדעתו כגון דליתיה במתא גם מדברי הרמב " ם פ " ב נראה שסובר כן שהרי כתב בסתם דשוכרין מאשתו או משכירו ולקיטו שלא לדעתו ולא כתב שתחלה ישאלו ממנו להשכיר הלכך נלפע " ד דהכי נקטינן כהא " ז והרוקח בשם הירושלמי :
Orach Chayim.382.6.1 ומ " ש וזה תקנתם וכו' שם ריש ( ד' ס " ד ) אלא אמר רבא ליזיל חד מינייהו ליקרב ליה ולשאיל מיניה דוכתא ולינח ביה מידי דה " ל כשכירו ולקיטו וא " ר יהודה אמר שמואל ואפילו שכירו ואפילו לקיטו נותן עירובו ודיו ופי' ב " י שאינו מייחד לו מקום לומר זה המקום אני משאיל לך אלא סתם משאיל לו מקום בביתו וכמ " ש רבינו בסמוך ודוקא כה " ג וכו' ופשוט הוא . וכתב עוד ב " י דמדברי רבינו משמע כפרש " י דסגי במה שהכותי משאיל לו מקום דה " ל ישראל זה שכירו ולקיטו ואם נתן ישראל זה את עירובו עם אנשי החצר דיו וא " צ לשכור ממנו וכן נראה מדברי התוס' דר " י דאמר אפילו שכירו ולקיטו נותן עירובו ודיו לא מיירי אלא בכותי שהרי ( בדף ע' ) בסוף ד " ה יורש כתבו וז " ל ומהא דאמר אפילו שכירו ולקיטו נותן את עירובו אין ראייה לכאן דדילמא ה " מ בכותי אבל ישראל לא וכ " כ הרא " ש ( דף קכ " ד סוף ע " ג ) וז " ל אין ראיה לכאן דדילמא ה " מ כותי אבל ישראל לא אבל הרמב " ם כתב דמה דמשאיל לו כותי מקום לא מהני אלא ליחשב כשכירו ולקיטו ולא ליחשב כאילו שכרו ממנו ולכן צריך לשכור מישראל זה רשותו של כותי ותלמודא מייתי ראייה מדר " י דכיון דאפילו שכירו ולקיטו של ישראל נותן עירובו שלא מדעת בעל הבית ודיו ה " ה בכותי דשכירו ולקיטו משכיר שלא לדעתו ועוד האריך . ובש " ע כתב שני הסברות ולא הכריע ולפעד " נ דלכתחלה צריך תרוייהו דאע " פ דהכותי משאיל לישראל מקום ברשותו להניח שם חפציו צריך לשכור מישראל זה רשותו של כותי וגם צריך לתת עירוב כיון שהוא ישראל :
Orach Chayim.382.7.1 ודוקא כה " ג וכו' שם ( דף ס " ו ) כתבו התוס' בד " ה מערב אפילו שכירו ולקיטו דקשה דכאן קאמר תלמודא אליבא דר' יוחנן דשכירו ולקיטו של כותי נותן עירובו ודיו ובירושלמי קאמר ר' יוחנן דישראל וכותי שהיו דרים בבית אחד צריך ישראל לבטל והכותי להשכיר וי " ל דהתם מיירי ששניהם שותפים בבית הישראל והכותי ועוד יש לחלק כשייחד הכותי לישראל חדר מיוחד לא אמרינן נותן עירובו ודיו ובסמ " ג וסמ " ק לא כתבו אלא התירוץ הראשון ורבינו כתב ב' התירוצים דתרווייהו הלכתא נינהו : ומ " ש ודוקא כהאי גוונא וכו' אבל אם ייחד הכותי מקום וכו' הוא כתירוץ השני :
Orach Chayim.382.8.1 ומ " ש וכן אם ישראל וכותי דרין בבית וכו' שלכל אחד דירתו בפני עצמו הוא כהתירוץ הראשון : כתב ב " י וז " ל ומ " ש התוס' ואם ייחד הכותי חדר אחד להשתמש בו דהוי השתא הכותי מסולק מישראל נ " ל דהיינו להצריך שכירות מכותי ועירוב מישראל אבל אם ייחד חדר לישראל והכותי יכול להשתמש בו אבל אין הישראל יכול להשתמש בשאר הבית אין לישראל דין שכירו ולקיטו ועירוב ושכירות דידיה אינו מעלה ואינו מוריד וז " ש רבינו ואם ייחד לו הכותי מקום לשכירו להשתמש בו אינו יכול ליתן עירוב בשבילו ומתירוץ זה שכתבו התוס' למד כן וכמ " ש עכ " ל ולפע " ד נראה דכל היכא שהכותי יכול להשתמש בו דין שכירו ולקיטו יש לו אע " פ דאין הישראל יכול להשתמש בשאר הבית וכן אם אין הכותי יכול להשתמש בחדר של ישראל אלא שהכותי יכול לסלקו ממנו גם בזה דין שכירו ולקיטו יש לו דדוקא בדאיכא תרתי דאין הכותי יכול להשתמש בחדר של ישראל וגם אין יכול לסלקו לישראל ממנו התם הוא דאין לו דין שכירו ולקיטו וכך משמע מדברי התוס' ומפורש בהגהת מיימונית פ " ב מה' עירובין וכך היא דעת רבינו אלא שקיצר וכתב בסתם אבל אם ייחד הכותי מקום וכו' אינו קורא ייחוד אלא היכא שאין הכותי יכול להשתמש בו ולא לסלק את הישראל ממנו דהשתא אין הישראל כשלוחו בכל הבית שאין לו אלא המקום המיוחד לו אבל אם יכול הכותי להשתמש בו א " נ יכול הכותי לסלקו אין זה ייחוד מקום ושפיר יש לו דין שכירו ולקיטו וגם אין חילוק כלל בין נתן לו חדר אחד בסתם ובין מונעו בפי' מלהשתמש בשאר הבית בכל ענין ה " ל ייחד לו חדר א' ודלא כמ " ש ב " י גם מה שפי' דברי רבי' במ " ש שלכל א' דירתו בפני עצמו שהוא כתירוץ השני של תוספות לא דק אלא הוא כתירוץ הראשון דתוספות כששניהם שותפים דלא הוי הישראל כשכירו ולקיטו כיון שלכל אחד דירתו בפני עצמו כל אחד ואחד עיקר זה כזה וכמ " ש הסמ " ק : ואם יש לכותי חמשה שכירים וכו' כך פירש " י ( דף ס " ד ) דאם שכח אחד מהם ולא עירב אינו אוסר דלא אמרו דשכירו ולקיטו חשוב כבעל הבית אלא להקל ולא להחמיר :
Orach Chayim.382.9.1 שתי חצרות זו לפנים מזו וכו' שם ( דף ס " ה ):
Orach Chayim.382.10.1 ומ " ש ל " ש ישראל וכותי בחיצונה וישראל בפנימית אוסר וכו' כי' האי אוסר על החיצונה אבל הפנימית אחדא דשא ומותרת :
Orach Chayim.382.11.1 כותי שהשכיר ביתו לחבירו כותי אם נשאר לו שום תפיסה וכו' שם ( ד' ס " ה ) בעובדא דריש לקיש ותלמידי דר' חנינא דאקלעו לההוא פונדק וכו' וכתב הרא " ש ( דף קכ " ג ) סוף ע " ב וכגון דלית ליה למשכיר שום תפיסת יד להשתמש בבית דאי אית ליה שום תפיסת יד להשתמט בבית לא גרע משכירו ולקיטו וכ " כ בהגה " ת מיימוני ספ " ב דעירובין בשם התוס' ומשם למד רבי' להורות כן ופיר' ב " י דהא דקאמר שום תפיסה רצה לומר בין שהיה לו שם קצת כלים או אפילו אין לו אלא שיש לו רשות להניח שם כלים וכך היא משמעות הפוסקים :
Orach Chayim.382.12.1 חצר שישראל וכותי דרין בו וכו' מימר' דרב יודא אמר רב בפרק הדר ( עירובין דף ע " ד ) וטעמו של דבר דכיון דהבית האחר אינו פתוח לחצר אלא לר " ה השתא אם לא יערבו עמו ולא ישתתפו עמו לא יהיו רגילין הב' ישראלים זה עם זה וה " ל זה כשאר יחיד בחצר בשבת עם הכותי ולרש " י אין חילוק בין איכא חלונות ביניהן ובין איכא פתח פתוח ביניהן לעולם כיון שלא יערבו ולא ישתתפו עמו ה " ל יחיד עם הכותי בחצר ויצא משא " כ אם יערבו עמו וישתתפו עמו שיוציאו כלים דרך חלונותיהם ופתחיהם מזה לזה דלא הוה ליה יחיד ולא יצא אבל לר " י דוקא בדליכא פתחים ביניהם איכא האי טעמא אבל בדאיכא פתחים ביניהם אפילו לא יערבו ולא ישתתפו עמו רגילין שיכנסו ויצאו מבית זה לבית זה דרך פתחים ונראה כאילו דר עמו בבית ולא יצא אפי' לא יערבו השתא כיון שלא יועיל כלום מה שלא יערב עמו כדי שיצא אין לאסור עליו העירוב והשיתוף : כתב ב " י דהמרדכי ס " פ הדר בשם מהר " ם כתב דאע " ג דאין חצר הכותי פתוח לחצר ישראל אם משתמשים ביחד במבוי אוסר בדאיכא ב' ישראלים אבל הרא " ש כתב בתשובה דאין הכותי אוסר עליהם אפילו משתמשים יחד במבוי אלא א " כ בשיש לו לכותי דריסת רגל עליהם כגון ב' חצירות זו לפנים מזו אבל ב' חצירות זו אצל זו מותר להשתמש מחצר של כותי לשל ישראל דרך חלון שביניהם ולפע " ד אין כאן מחלוקת דדברי הרא " ש הם בב' חצירות א " כ אינו אוסר אלא היכא שהוא דר עם הכותי בקבע דשכיח בהדיה ולכן אינו אוסר אלא בדאיכא לכותי דריסת הרגל עליו דחשוב כאילו דר עם הכותי בקבע וכיון דאיכא ב' ישראל בב' בתים שבחצר שאוסרין זה על זה אוסר הכותי ג " כ עליהן אבל ב' חצירות זו אצל זו שאין להם דריסת הרגל זה ע " ז לא חשיב כאילו דר עם כותי בחצר וכל הבתים של ישראל הפתוחים בחצר אחד מיקרו יחיד במקום כותי לגבי המבואות כמ " ש הרא " ש להדיא ר " פ הדר ולכן מותר להשתמש מחצר של כותי לחצר של ישראל דרך חלון שביניהם כדין יחיד במקום כותי אבל מהר " ם מדבר בג' חצירות במבוי ב' חצירות של ישראל וחצר אחד של כותי התם כיון דב' חצירות של ישראל אוסרין זה על זה במבוי אוסר הכותי ג " כ עליהן ואסור לטלטל בכל ענין מחצירו של כותי לחצירו של ישראל אף דרך חלון של מעלה או דרך הכותל אבל אם אין חצר הכותי פתוח למבוי או לחצר ישראל כלל אלא דרך חלון וכו' כלומר שאינו פתוח לא לחצר ולא למבוי דהשתא לא חשבינן ליה דר עם הכותי אין הכותי אוסר עליהן ומותר להשתמש מזה לזה דרך חלון ואף מהר " ם מודה לדינו של הרא " ש היכא שלא היה במבוי אלא ב' חצירות אחד של ישראל ואחד של כותי לא היה הכותי אוסר אע " פ שגם חצר הכותי פתוח למבוי משום דכל הבתים שבחצר ישראל מיקרו יחיד במקום כותי לגבי המבואות עד שיהיו ב' חצירות של ישראל פתוחות למבוי ואוסרין זה על זה במבוי אז הכותי גם כן אוסר עליהן וכדכתב הרא " ש להדיא ריש פרק הדר ומדדיו של מהר " ם רבו ינק לפרש כן כדמוכח בהך תשובת מהר " ם דלא אסר אלא בב' חצירות של ישראל ואחד של כותי וכך מפורש בדינין והלכות דבסוף ספרי מהר " י ווייל " א בסימן ע' דתשובת הרא " ש מדברת בשני ישראלים דרים בחצר אחת וכותי דר בחצר אצל זה החצר וכו' ע " ש מיהו בספר האגור בסי' תק " מ כתוב וז " ל כתב הרא " ש ב' ישראלים הדרים בב' חצירות וכותי דר בחצר בין אלו ב' חצירות וכו' והכי מוכח בגוף השאלה ששאל רבינו מהרא " ש אביו ע " ש כלל כ " א סימן ד' וצריך לומר דלפי זה דהפתח שהיה פתוח מחצר כותי לחצר ישראל לא היתה אלא למעלה מעשרה וגם לא היה חצר הכותי פתוחה לאותו מבוי שפתוחים בו חצרים של ב' ישראלים ולכן לא היה הכותי אוסר עליה וכדכתב מהר " ם במרדכי סוף פרק הדר ועובדא דמהרי " ל לשם דהתיר לטלטל החמין נמי בכה " ג הוה :
Orach Chayim.383.1.1 כותי הדר וכו' בפרק הדר ריש ( עירובין דף ס " ו ) שוכר כמבטל רשות מה מבטל רשות אפילו בשבת אף שוכר אפילו בשבת וכתב הרמב " ם בפ " כ וז " ל שהשכירות כביטול רשות היא שאינה שכירות ודאית אלא היכר בלבד לפיכך שוכרין מן הכותי אפילו בפחות מש " פ וכו' וכיוצא בזה כתבו התוס' וז " ל לא דמי למקח וממכר ליאסר בשבת דלא הוי אלא כמתנה בעלמא שאין עושין אלא להתיר הטלטול עכ " ל ותו קאמרינן התם דאמוראי עבדי בפונדק דלא הוי כותי בביתי' ועירבו מע " ש והוו מצי לטלטלי בחצר כך פירש רש " י לפי הנוסחאות המדוייקות כמו שהסכימו התו' לשם בד " ה דאתא כותי ואסיקנא בהך עובדא דאתא כותי מאריה דפונדק בשבתא ואגרי מיניה אתו שיילוה לרבי יוחנן א " ל יפה עשיתם ששכרתם שמואל פליג עליה ופסקו הרי " ף והרא " ש והרמב " ם כר' יוחנן ואחריהם נמשך רבינו דלא כסמ " ג וסמ " ק בשם ר " י ועיין במ " ש בזה ריש סימן שפ " ב וא " ת דהכא משמע דכשאין הכותי בביתו מצו לטלטולי ברשותו כשעירבו ובריש סימן שע " א כתב רבינו דכותי אוסר אפילו אינו בביתו להרמב " ם דפסק כר' יוסי ומיהו למאי שכתב הרב המגיד בפ " ד לא כתב הרמב " ם דאוסר אלא כשהוא במקום קרוב מהלך יום אחד דאפשר שיבא בשבת כדפרי' לעיל וכאן איירי כשהוא במקום רחוק :
Orach Chayim.383.2.1 ומ " ש ואחר ששכרו יבטל האחד לחבירו וכו' כך פירש " י לשם וכך הסכימו התוס' והרא " ש ועיין שם הטעם מביאו ב " י :
Orach Chayim.384.1.1 כותי הנכנס בחצר כו' ירושלמי כתבוה התוס' בסוף ( דף ס " ט ) בד " ה ושלהם וכ " כ הרא " ש לשם :
Orach Chayim.385.1.1 צדוקי הרי הוא כישראל וכו' ר " פ הדר פליגי בה ת " ק ור " ג ופסק בעל המאור ומהר " ם במרדכי דהלכה כת " ק דצדוקי הרי הוא כעו " ג אבל הרא " ש הביא דברי מהר " ם ודחה ראיותיו ופסק דאינו כעו " ג וכ " כ הרמב " ם ואחריהם נמשך רבינו ומה שקשה הלא צדוקי מחלל שבת בפרהסיא במילי דרבנן במזיד תירץ ב " י דמזיד דידיה כאונס דמי דמעשה אבותיהם בידיהם וה " ל כתינוק שנשבה :
Orach Chayim.386.1.1 מן התורה מותר לטלטל וכו' עד פחות כל המבוי לאותו חצר פשוט בכמה מקומות בתלמוד וע " ל ריש סימן שס " ו התבאר כל זה :
Orach Chayim.386.2.1 ומ " ש ומפני שאינו אלא לשתף וכו' הכי אסיקנא בפ' כיצד משתתפין סוף ( עירובין דף פ " ה ) אימא ע " ח בבית שבחצר שיתופי מבואות בחצר שבמבוי ופירש " י וכ " ש בבית וכן הוא בירוש' הביאו התוס' בפ' הדר ריש ( עירובין ד' עב ) בס " ה וכ " כ הרא " ש דלא כפי' ר " י שהביאו התוספות שם דשתופי מבואות דוקא בחצר שבמבוי ולא בבית ולכן האריך רבינו בלשונו ואמר ומפני שאינו אלא לשתף וכו' יכולין ליתנו באויר החצר כלומר וכ " ש ליתנו בבית דעדיף טפי ואין צריך ליתנו בבית רק שיהא במקום המשתמר ואויר החצר מסתמא משתמר דלפי זה ודאי אם אינו משתמר בחצר צריך ליתנו בבית כדי שיהא משתמר הלכך אין נותנין אותו באויר המבוי דמסתמא אינו משתמר ואם היה משתמר באויר המבוי יכולין ליתנו אף באויר המבוי ועכשיו נוהגין ליתן העירוב בבית הכנסת שאיננה מקום דירה וכתב בהגהת ש " ע לעיל בסי' שס " ו דהטעם דעירובין יש להם דין שיתוף עכ " ל ורצונו לומר כמ " ש הרב בסי' שפ " ו דמה שאנו גובין קמח מכל בעל הבית ועושין ממנו מצה אחת בע " פ הוי כעירוב ושיתוף ביחד ולכתחלה אין לעשות יותר וכו' עכ " ל ואיכא לתמוה דאכתי כיון דבעירוב זה מערבין כל הבתים של דירה ודאי דצריך להניחו בבית דירה ולא בב " ה שאין שם דירה ואינו חשוב אלא כאויר החצר ונראה ליישב דודאי אמת הוא דעירוב שלנו הוי עירוב ושיתוף ביחד ואעפ " כ הכריעו הקדמונים להניחו בבית הכנסת ולא בבית דירה דאע " פ דלרש " י והרא " ש שיתופי מבואות בחצר וכ " ש בבית מ " מ לפר " י שיתופי מבואות דוקא בחצר שבמבוי ולא בבית וכיון שעירוב זה הוא עירוב ושיתוף ביחד ממ " נ אינו יוצא ידי חובתו לגמרי בין שהניחו בבית בין שהניחו בחצר והכריעו להניחו בב " ה מתרי טעמי חדא שאין לנו בתים וחצירות פתוחים למבוי כמו בזמן חכמי התלמוד אלא בתים פתוחים למבוי ושם שיתופי מבואות חלה על עירוב זה הרבה יותר משם עירוב חצירות ועוד דבתי היהודים ברוב מקומות נחלקים ומפורדים מקצתם במבוי זה ומקצתם במבוי אחר ואם יתנו העירוב באחד מן הבתים א " כ הדרים במבוי אחר אין עירובן אצלם ורש " י כתב בפ' כיצד משתתפין ע " ח בבית שבחצר לאפוקי בית שבחצר אחרת שיתופי מבואות בחצר שבמבוי לאפוקי חצר שאינה פתוחה לו וכמ " ש הרשב " א בתשובה הביאו ב " י אבל בבית הכנסת הוה ליה כמו חצר שפתוחה לכל המבואות שגבו העירוב מהם כי כולם משותפים בבית הכנסת ותולין אותו באויר ב " ה בגובה אצל הכותל נ " ל :
Orach Chayim.386.3.1 וככל משפטי ע " ח ושיעורו וכו' הכי משמע בכל הסוגיות דשוין בדיניהם אלא דע " ח בפת ושיתופי מבואות בכל מיני מאכל וע " ח בבית שבחצר וש " מ בחצר שבמבוי :
Orach Chayim.386.4.1 ומ " ש ואפילו אם אחד מזכה לכולם רביעית יין וכו' פי' תרתי אשמועינן חדא דרביעית אחד סגי לכולם ואין צריך רביעית יין לכל אחד ואחד אידך דאפילו אין הרביעית בעין בפני עצמו אלא מעורב בתוך אוצר של מזכה כלומר בתוך חבית מלאה ש " ד וכ " כ ב " י :
Orach Chayim.386.5.1 ואפילו ד' או ה' מיני מאכל וכו' בפ' בכל מערבין ריש ( עירובין דף כ " ט ) כל האוכלין מצטרפין למזון שתי סעודות לעירוב וכו' בתוס' בפ' הדר ( דף ע " ח ) בד " ה יין ושמן מפורש שנכלל בזה גם שיתופי מבואות : כתב ב " י וכתב עוד הרא " ש דאין מערבין בכפניות ולא בעדשים וחטים ושעורים והוא מבואר בגמ' וכו' ואיכא לתמוה דלא נמצא בגמ' שדברו מעדשים ועוד תימה למה לא כתב הרא " ש ולא בעלי בצלים ולכן נלע " ד דמ " ש ולא בעדשים הוא ט " ס וצריך להגיה במקומו לא בעלי בצלים גם רבינו והר " ר ירוחם לא הזכירו עדשים ומה שכתב בש " ע ולא בעדשים נמשך למ " ש כאן ואינו אמת לפע " ד :
Orach Chayim.386.6.1 ומ " ש ולא בתבלין כך פסק הרא " ש ואיכא לתמוה ומי גרעי תבלין ממים ומלח המעורבין דמזון הם לטבל בהן את פתו כ " ש דתבלין מזון הן לטבל בהן את הצלי ולדעת התוס' דלעירוב נמי בנתן לתוכן שמן וכ " כ בהגהת אשיר " י ניחא אבל לדעת הפוסקים ורבינו דוקא במעשר בעינן שמן אבל לעירוב סגי בלא שמן קשיא וצ " ל דכל דדינו כלפתן ואינו אלא כדי ללפת בו את הפת מזון ב' סעודות ואין מלפתין בתבלין את הפת אלא שמתבלין בו את הצלי וצלי גופיה הוי לפתן כמ " ש בסמוך ולפיכך אין מערבין בתבלין כלל :
Orach Chayim.386.7.1 ומ " ש וכן יין מבושל שם מקשה אדרב דאמר מערבין בב' רביעית של יין והתניא יין כדי לאכול בו ומשני התם בחמרא מבשלא דחשוב הוא ללפת בו את הפת כדי לאכול בו ולא ניתן שיעור לחמרא מבשלא ואיכא למידק הא דכתב רבינו ואפילו אם אחד מזכה לכולם רביעית שיש לו באוצר סגי דמדקאמר באוצר מסתמא ביין חי קאמר ותו דיין מבושל לא נקבע שיעור ברביעית אלא סתמא קאמרינן כדי לאכול בו אלא ודאי בחי קאמר דנקבע שיעורו וא " כ היאך אמר רביעית יין והלא שיעורו ב' רביעית וצריך לומר כיון דלא אתי אלא לאורויי דלא צריך לזכות לכל אחד ואחד שיעור עירוב דלכולם סגי בשיעור אחד לפיכך לא היה מדקדק בלשונו לכוון השיעור ונקט בסתם דלכולם מזכה רביעית יין שיש לו באוצר כפי שיעור העירוב וכיון שצריך ב' רביעית מזכה לכולם ב' רביעית ולכן אמר סתם מזכה לכולם רביעית ולא אמר רביעית יין אחד אלא כפי מה שהוא שיעור עירוב : גרסינן בגמרא א " ל ההוא מרבנן לרבא תפוחים בכמה א " ל וכי מערבין בתפוחים ולא וכו' ואסיקנא א " ר נחמן תפוחים בקב וכתב במרדכי ובהגהות אשיר " י דבתפוחים של יער קאמר דאי בשאר תפוחים מאי תמיהא דרבא דאמר וכי מערבים בתפוחים ע " כ ומביאו ב " י ופסק כך בש " ע אבל התוס' ר " פ בכל מערבין ( דף פ " ז ) בד " ה מאן דמתני כתבו דאין לומר דמיירי בתפוחין של יער דצריך למתקן דא " כ לא מייתי שפיר ממתני' דמעילה עכ " ל וכן נראה מדכתבו הרי " ף והרא " ש והרמב " ם בסתם דתפוחים בקב כלשון התלמוד אלמא דבסתם תפוחים של פרדס קאמרינן שטובים הם לאכול חיים ותמיהא דרבא הוי דקס " ד דתפוחים ליפתן הוי ודינן כדי לאכול בו וא " כ לא ניתן שיעור לתפוחים בעצמן אלא ללפת בהן את הפת מזון ב' סעודות . ולכן תמה על מה ששאלו תפוחים בכמה דאלמא דס " ל דשיעורן כדי לאכול הימנו מזון ב' סעודות וכי מערבין בתפוחין בעצמן דליהוי ליה שיעורא והלא ליפתן הן ולא ניתן להם שיעור ואסיקנא דלא כרבא אלא מערבין בתפוחין בעצמן בקב דלאו ליפתן הוי ואפילו בתפוחין של פרדס צריך קב והכי נקטינן ודלא כהש " ע :
Orach Chayim.386.8.1 ומשתתפין אפילו באוכל שאינו ראוי לו וכו' פסק כת " ק ר " פ בכל מערבין ומשתתפין דכיון דמזונא הוא גבי אחריני שרו ליה רבנן :
Orach Chayim.386.9.1 אמר שבועה שלא אוכל ככר זו וכו' מימרא דרב לשם ( ד' ל ) וכמ " ש התו' לשם בד " ה ככר זו דפירשו ר " י ורשב " ם דאין חילוק בין אכילה להנאה אלא החילוק הוא בין שבועה לקונם דאפי' אמר קונם אכילת ככר זה עלי אין מערבין לו בה דקונם הוי כעין הקדש ואתי לאחלופי בהקדש דלא כפירש " י דאין מחלק בין שבועה לקונם אלא בין אכילה להנאה דליתא ומ " מ מוכח מדברי התוס' לשם דדוקא לענין תחומין אין חילוק בין אכילה להנאה דאפילו באוסר עליו הככר בהנאה מערבין לו בה משום דאין מערבין ע " ת אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו אבל שיתוף כיון שמשתתפין לדבר הרשות אין משתתפין באיסור הנאה :
Orach Chayim.386.10.1 ואם אמר על הככר היום חול וכו' שם ( דף ל " ו ) פי' היום היום בע " ש יהא חול ולמחר יהא קדש מספיקא לא נחתא לה קדושת היום בע " ש תהא קדש ולמחר תהא חול על מעות שיש לי בביתי מספיקא לא פקעה לה קדושתיה מיניה :
Orach Chayim.386.11.1 חצר הפתוח לשני מבואות וכו' במשנה פרק מי שהוציאוהו ( עירובין דף מ " ה ) אר " ש למה " ד לג' חצירות וכו' והלכה כר " ש כדלעיל ריש סימן שע " ח וע " ש :
Orach Chayim.386.12.1 ומ " ש לאשיתף וכו' שם מימרא דשמואל ( דף מ " ט ):
Orach Chayim.386.13.1 ומ " ש וכן אם רגיל עם שניהם וכו' לא נזכר בגמ' ולמדה רבינו בק " ו מהיכא דשיתף עם שאינו רגיל הותר רגיל לעצמו וכ " כ ב " י וקשה דכיון דנלמד בק " ו לא היה צריך לכתבו וי " ל דאתא לאורויי דלא תימא איפכא מסתברא דדוקא בשיתף עם שאינו רגיל איכא הוכחה דסילק עצמו מן אותו שהיה רגיל עמו דאל " כ היה לו לעשות בהיפך לשתף עם הרגיל אבל אם רגיל בשניהם ושיתף עם אחד ליכא הוכחה דסילק עצמו מהשני דמה שלא שיתף גם עם השני היינו שלא היה צריך לשתף עם שניהם וא " כ השני אסור קמ " ל דליתא אלא אדרבה כ " ש דהותר השני דודאי סילק עצמו ממנו מדשיתף עם זה יותר מעם זה :
Orach Chayim.387.1.1 סומכין על עירוב במקום שיתוף וכו' פלוגתא דר " מ וחכמים בפ' הדר סוף ( עירובין דף ע " ו ) ופסק רבינו כר' יוחנן דאמר נהגו כר " מ פי' דלכתחלה לא מורינן כר " מ אלא כרבנן ואי עביד לא מחינן בידיה וחכמים ס " ל או מערבין או משתתפין וז " ש רבינו סומכין על עירוב במקום שיתוף כו' פי' לענין זה סומכין על עירוב במקום שיתוף שאם היו פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי ועירבו החצירות דרך פתחים שביניהם א " צ שיתוף במבוי אבל אם לא היו החצירות פתוחות זו לזו א " נ פתוחות ולא עירבו ביניהם אפי' עירב כל חצר לעצמה מ " מ כיון דהחצירות עצמן אסורות לטלטל מזו לזו כ " ש דאסורות לטלטל במבוי בלא שיתוף אבל בפתוחות זו לזו ועירבו ביניהם א " צ שיתוף . והיכא דשיתפו במבוי נמי מורינן כחכמים דשוב א " צ עירוב בחצירות אפילו לא עירבה כל חצר לעצמה דאילו עירבה כל חצר לעצמה ושיתפו במבוי אף ר " מ מודה דאפילו לא עירבו חצירות זו עם זו דשיתוף המבוי מחברן ומטלטלין מזו לזו בין דרך מבוי בין דרך פתחים אלא היכא דלא עירבו חצירות לא לעצמן ולא זו עם זו ושיתפו במבוי פליגי ומורין כחכמים דסגיא בשיתוף וא " צ לערב בחצירות כלל דכיון דכל חצר וחצר נתן שיתופו במבוי הרי כל החצירות מעורבין ביחד וב " י כתב איפכא וטעות גמור נשמט מתחת קולמסו בלא מתכוון :
Orach Chayim.391.1.1 ככל משפטי ביטול וכו' עד אע " פ שהם רבים כלו' וקי " ל דאין מבטלין רשות לב' שלא עירבו כדלעיל בסימן ש " פ :
Tur Orach Chaim, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .