← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 3,976 sections
Single column Two columns
Orach Chayim.326.3.1 ומ " ש וא " א הרא " ש התירם בכל ענין הוא מדכתב הרא " ש והלכתא בחמין אסור בין בכלי בין ע " ג קרקע ודוקא חמי האור אבל חמי טבריא מותר עכ " ל אלמא משמע דחמי טבריא שרי בין בכלי בין על גבי קרקע מדלא אמר אבל חמי טבריא שרי על גבי קרקע ואף על גב דגם הרי " ף כתב כלשון זה דכתב הרא " ש תלאו רבינו בהרא " ש מתרי טעמי חדא דהרי " ף כתב אבל חמי טבריא שרי כדבעינן מימר קמן משמע קצת דלא שרי אלא כדמשמע מברייתא דמרחץ שפקקו נקביו וכו' דמייתי בסמוך דאיכא לפרש דוקא בקרקע כדפירש סה " ת וסמ " ג וסמ " ק אבל הרא " ש לא כתב כדבעינן מימר קמן משמע דחמי טבריא מותר אפילו בכלי ועוד דהרא " ש דרכו לפרש ואם לא היה דעתו להתיר חמי טבריא אף בכלי הו " ל לפרש מדלא פירש אלמא דבכלי נמי מותר אבל הרי " ף דרכו לסתום :
Orach Chayim.326.4.1 אמת המים וכו' משנה שם ( סוף דף ל " ח ) וע " פ דברי התוספות לשם בד " ה מעשה והביאו דהאיסור משום הטמנה דבדבר המוסיף הבל אף מע " ש אסור :
Orach Chayim.326.5.1 מותר פניו ידיו ורגליו בעפר לבינה וכו' בפרק במה טומנין ( שבת דף נ ) ופי' או בעפר לבינה כתושה או בעפר פלפלין או במי זתים ולא חיישינן שישיר השער דדבר שאין מתכוין מותר כר " ש וכן באהלא מעורב עם הדס ועם עשב שקורין וייאל " ש כל אחד שליש דבר שאין מתכוין הוא אם ישיר השער אבל רובו אהלא פסיק רישיה הוא ואסור והא דנקט פניו ידיו ורגליו נראה משום דהך דרוחץ בעפר כו' מיירי ברוחץ בחמין שהוחמו מע " ש דאסור לרחוץ בשבת אלא פניו ידיו ורגליו וה " ה שאר מקצת כל גופו ולמאי שכתבו התוס' לשם בד " ה במאי אוקימתא משמע דאפשר לומר דשערות דפניו ידיו ורגליו אינם נושרות מהר ולא הוי פסיק רישיה ושרי אבל שערות הויא פסיק רישיה לפי זה דוקא נקט פניו ידיו ורגליו :
Orach Chayim.326.6.1 מרחץ שפקקו נקביו כו' ברייתא פרק ז כירה ( ד' מ ) ופירש " י רוחץ בו מיד שהרי לא נתחמם בשבת אבל בשבת וי " ט לא מבעיא דאסור לו לרחוץ אפי' בחמין שהוחמו מע " ש כמ " ש בתחלת סי' זה אלא אפי' ליכנס בה כדי להזיע בלבד נמי אסור משום גזירה שמא ירחוץ בה ויאמר דלהזיע נכנס בה :
Orach Chayim.327.1.1 החושש במתניו וכו' משנה פרק ח' שרצים לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן וכך היא גירסת ספרים שבידינו וכך הוא באלפסי וכ " כ הרמב " ם בפכ " א ורבינו היה גורס שמן וחומץ וטעם איסור דברים אלו משום דאסרו חכמים לעשות רפואה בשבת גזירה משום שחיקת סמנים :
Orach Chayim.327.2.1 ומ " ש ואפי' בשמן ורד וכו' פסק כרב ולא כר " ש וכתב בית יוסף כיון דאין אנו נוהגין לסוך בשמן כשאנו בריאים אסור לסוך בשום שמן על גבי המכה וכ " כ בשלטי הגבורים וז " ל ומכאן אזהרה למי שיש לו חטטין בראשו שסכין אותו בשמן ואסור בשבת והאריך ע " ש בסוף פרק ח' שרצים :
Orach Chayim.327.3.1 סכין וממשמשין בכל הגוף וכולי כדפירש " י בהא דתנן אבל לא מתעמלין וכו' אבל הרמב " ם כתב פירוש אחר כתבו רבינו בסוף סימן שכ " ח ע " ש בד " ה כתב הרמב " ם ז " ל אין מתעמלין :
Orach Chayim.328.1.1 כל רפואה אסורה לעשות בשבת גזירה משום שחיקת סימנים פי' כל רפואה אפילו דברים שאין בהם משום מלאכה אפילו מלאכה דרבנן ליכא בהו כגון לסוך בשמן וחומץ כשחושש במתניו וכל הני דאמרן בסימן הקודם וכיוצא בהן דאין בו חולי אלא מיחוש בעלמא ועושין לו רפואה שאין בו משום מלאכה כלל אפילו הכי אסור משום גזירה דשחיקת סמנים שהיא אב מלאכה אבל כשהוא חולה ויש בו סכנת נפשות או סכנת אבר או חולה שאין בו סכנה כלל יתבאר בסימן זה דינו של כ " א ואחד :
Orach Chayim.328.2.1 ומ " ש אבל כל דבר שיש בו סכנה מותר וכו' פי' כל סכנה אע " פ שאין בו סכנת נפשות אלא סכנת אבר ואע " פ דמצוה נמי איכא כתב רבינו כאן לשון מותר דכיון דמתחלה כתב כל רפואה אסורה וכו' נופל עליו הלשון אבל של סכנה מותר שאין בו משום איסור שבת ואח " כ כתב דלא זו דאין בו איסור אלא מצוה נמי איכא לחלל עליו את השבת והזריז הרי הוא משובח וכו' :
Orach Chayim.328.3.1 ומ " ש הלכך כל מכה של חלל וכו' מן השיניים ולפנים מחללין עליה את השבת בסתם פי' מן השיניים ולפנים וגם שיניים עצמם בכלל מיהו דוקא דכייב ליה טובא דנופל עליו שם מכה אבל מיחוש בעלמא בשיניו אין מחללין וכל זה מוכח בפ " ב דע " ג דקאמר התם בעי ר " א ככי ושיני מאי ולא אפשיטא וכתב הרב רבינו אשר וספק נפשות להקל ואע " ג דבעינן למיפשטיה מדתנן החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ חושש הוא דלא הא כייב שפיר דמי ודחי דילמא תנא היכא דכייב ליה טובא חושש קרי ליה מ " מ כיון דלא אפשיטא ספיקא הוא ולקולא והקשה בית יוסף דהר " ן זכרונו לברכה בפרק ח' שרצים כתב על מימרא דעין שמרדה דהא דתנן החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ אמרינן בפ " ב דע " ג דאפילו כייב ליה טובא חושש קרי ליה לפי שדבר זה אינו חולי אלא מיחוש בעלמא ע " כ ותימא שנראה שפוסק כן וכיון דדרך דחייה איתמר ספק נפשות הוא ולקולא ואפשר שאף הר " ן לא פסק כן אלא לפרש טעמא דההוא דדחי כתב כן ואה " נ דס " ל דספיקא היא ולקולא עד כאן לשונו ולא הבין לאיזה צורך יפרש טעמא דההוא דדחי כיון דלא ס " ל כוותיה ועוד דאין ענין פי' זה לאותו ענין שכתב שם הר " ן אלא נראה לפע " ד ברור ופשוט דלפי דהר " ן כתב חילוקי דינים דחולה וכתב דביש לו מיחוש ומתחזק והולך כבריא אפילו דברים שהם מותרין לבריאים אסורים לו ומביא ראיה ממה ששנינו החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ הנה ראה הר " ן דאיכא להקשות דשמא הא דתנן החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ מיירי שהוא חולה ונפל מחמתו למשכב הלכך לא יגמע בהן את החומץ דמוכחא מילתא דלרפואה קא מכוין אבל מיחושין שהולך כבריא דינו כשאר בריאין ולכך הביא הר " ן נמי הך דפ " ב דע " ג וז " ל ואמרינן נמי דאפילו היכא דכייב ליה טובא חושש קרי ליה כלומר וא " כ בעל כרחך צ " ל דלמאי דדחי וקאמר לעולם ככי ושיני לאו מכה של חלל היא אפילו כייב ליה טובא ולהכי אסור לגמע בהן את החומץ והא דתני החושש היינו משום דהיכא דכייב ליה טובא חושש קרי ליה לפי שאין זה חולי אלא מיחוש בעלמא השתא איכא ראיה דבשאר מיחושין בעלמא אף ע " פ דלית בהו כלל סכנה ואפילו כייב ליה טובא מתחזק והולך כבריא אין דינו כשאר בריאין ואפילו דברים שהן מותרין לבריאים כגון לגמע חומץ וכיוצא בו לסוך בשמן אסורין לזה שחושש בשיניו או חושש במתניו כל היכא שמעשיו מוכיחין שלרפואה הוא מתכוין אבל לפסק הלכה היכא דככי ושיני כייבין ליה טובא מודה הר " ן דמחללין עליהן השבת דכיון דבעיין לא אפשיטא ספק נפשות להקל ודו " ק :
Orach Chayim.328.4.1 ומ " ש דמחללין עליה השבת בסתם אפילו אין שם בקי וכו' כל זה כתב הרמב " ן בספר תורת האדם דבזה הוא חלוק מכה חלל ממכה שאינה של חלל דבאינה של חלל אין מחללין שבת עליה בסתם אלא נשאלין בבקי או בחולה ואם אין שם בקי חולה אינו אומר כלום אין מחללין אבל מכה של חלל אפילו בסתם מחללין אבל ביודעין שאין צריך לחלל אפילו מכה של חלל אין מחללין ואם יודעין שצריך לחלל אפילו מכה שאינה של חלל נמי מחללין ואין חלוק ביניהם אלא בסתם :
Orach Chayim.328.5.1 החושש בשיניו וכו' משנה בפרק יום הכפורים החושש בפיו מטילין לתוכו סם בשבת מפני שהוא ספק נפשות ומפרש בגמרא שזהו מין חולי השיניים שנקרא צפירנא מתחיל בפה וגומר בבני מעיים ואיכא להקשות לאיזה צורך כתב רבינו דין זה כלל הלא כבר כתב דכל מכה של חלל דהיינו מן השיניים ולפנים ומשמע הלשון דהשניים עצמן בכלל מחללין עליהן השבת ואפילו אינו צפירנא כ " ש בצפירנא ואפשר ליישב דכיון דלישנא דתלמודא היא מהיכן מכה של חלל מן השפה ולפנים ואעפ " כ קא מיבעיא ליה ככי ושיני מאי א " כ יש לטעות בדברי רבינו ג " כ לפרש מן השיניים ולפנים ולא שינים עצמן בכלל לפיכך חזר וכתב דין השינים עצמן וכתב החושש בשיניו וכו' ומיהו קשה דהו " ל לומר למעלה בפירוש מן השיניים ולפנים ושיניים בעצמן בכלל למה לו לחזור ולכתוב בבא שלימה החושש בשיניו וכו' ולכן נראה עיקר דלעיל מיירי בחולי השיניים דכייב ליה טובא אבל אינו החולי של שיניים שקורי " ן צפירנא והתם הוא דדוקא בסתם מחללין עליה השבת אבל ברופא אומר א " צ או אין שם רופא וחולה אומר א " צ אין מחללין אבל בחולי שיניים שקורין צפירנא שהוא סכנת נפשות בידוע שגומר בבני מעיין וסימניה כי רמי מידי בככא אתא דמא מעל בשר שעל השיניים בזו אפי' אומר חולה א " צ לחלל שבת ואפילו גם רופא אומר א " צ אין שומעין להן דמיטעי קא טעי דכבר מקובל ביד התנאים דסכנת נפשות היא אלא דקצת קשה דהו " ל לרבי' לפרש דהכא מיירי בצפירנא אבל האמת יורה דרכו דדעת רבינו כדפי' כנ " ל והכי נקטי' : כתב מהרש " ל דלהוציא השן בשבת ע " י נכרי אומן אין ראיה להתירו מטעם סכנת נפשות דדוקא להטיל סם שהוא רפואה ודאי מחללין אפילו במלאכה דאורייתא כגון שחיקת סמנים אבל הוצאת השן הוי סכנת נפשות ג " כ ע " כ : אבל הב " י כתב בשם אורחת חיים דמותר לומר לנכרי להוציאו ואעפ " י דהישראל מסייעו קי " ל מסייע אין בו ממש כדאסיקנא בפרק המצניע וכן פסק בהגהת ש " ע להיתר :
Orach Chayim.328.6.1 ומחממין לו חמין בין להשקותו בין להברותו ברייתא בפרק יה " כ ( יומא דף פ " ד ) ובסיפא קתני ואין אומרין נמתין לו שמא יבריא אלא מחמין לו מיד וכו' והכי פי' כשהרופא אומר צריך לו חמין להשקותו לרפואה וצריך לו ג " כ חמין להבראה כדי לרחצו אחר ההשקאה לא נמתין שמא יבריא בהשקאה בלבד די שלא נחלל השבת ב' פעמים אלא מקדימין קודם ההשקאה להחם שתי פעמים אחד לצורך ההשקאה וא' לצורך הרחיצה כדי שלא נאחר להחם בשביל ההבראה עד שישקה תחלה . כתב בהגהת מרדכי פי " ז דשבת דפירש ר " י בר שמואל בהא דאמר בפרק בתרא דיומא בחולה דאמר צריך ורופא אינו צריך דשומעין לחולה כל האי צריך פי' שנראה לו שימות אם לא יאכילוהו דסבור להסתכן בכך כו' ואם לא אמר החולה אסתכן בכך למות אם לא אוכל אסור להאכילו ודכוותה לענין חלול שבת תדע מדאמרי' גבי עין שמרדה מותר לכחלה בשבת ומפרש משום דשורייקי דעינא בליבא תליין אבל משום העין לא . ור " ת נחלק עליו והורה הלכה למעשה להיתר וז " ל וכי חולים נביאים או בקיאים הם אך כיון שיודע החולה או החיה שהוא שבת או יה " כ ואומר צריך ואינו יכול לסבול מחמת החולי מאכילין אותו ואפי' סבורים החולים שאינן מסוכנים ואעפ " י שרוב החולים לחיים הקילו בפיקוחים מספק וכו' ואפי' דאבון אחד מאיבריו אני קורא בו סכנה ומחללין עליו השבת כדאמרי' גבי מכה של חלל אעפ " י שרובן אינן מתים בכך . וכן עוברות המריחות אנו רואין שאינן מתות והתירו להאכילן אלא כל כל חסרון הגוף וחסרון אבר ועובר סכנה וכו' אלא אפי' עומד וצווח שלא ימות כיון שאנו אומדים אותו שאינו יכול לסבול מותר . ונפלא בעיני ראבי " ה שפסק אפילו בדאבון אבר אחד שיש להשיב מעין שמרדה שלא התירו לכחלה אלא משום דשורייקא דעינא בלבא תליין ולא משום דהפסד עין הוא ע " כ אבי " ה וכ " כ בהגהת מיימונית בפ " ב מה' שביתת העשור ומשמע שלא תמה ראבי " ה אלא במה שמתיר ר " ת אפי' בדאבון אחד מאיבריו אבל במה שהורה שא " צ שיאמר החולה אסתכן בכך למות אם לא אוכל מודה ראבי " ה והכי נקטינן כהוראת ר " ת הלכה למעשה להיתר דלא כר " י והכי נהוג ועוד נראה לפע " ד מלשון ר " ת דמ " ש ואפי' דאבון אחד מאיבריו וכו' שאין דעתו לומר דאעפ " י שאין לחוש לסכנת נפשות אלא לאיבוד אבר אחד נמי מחללין דהא פשיטא דאין מחללין השבת אלא בדאיכא סכנת נפשות וכדמוכח להדיא מעין שמרדה אלא ר " ת ה " ק לא מבעיא היכא דנפל למשכב וחולה בכל גופו וחוששין לסכנת נפשות אלא אפילו אינו חולה בכל גופו אלא דאבון אחד מאבריו בלבד הוא דאיכא וחוששין לסכנת נפשות מתוך דאבון זה כגון עין שמרדה דאיכא סכנת נפשות כיון דשורייקי דעינא בליבא תליא ואפשר דמיית אם לא יעשו לו רפואה וכגון שאחזו בולמוס שאינו רואה או שהריח איסור ומתאוה לאכלו כעובדא דרב אשי ומר זוטרא בפרק אעפ " י וכגון נשיכת כלב שוטה באחד מאיבריו וכן עוברה שהריחה דאיכא סכנת נפשות לאשה עצמה אם תפיל את העובר וכן הוא בכל מכה של חלל באבר אחד מן השיניים ולפנים והשניים בעצמן בכלל דבדאבון אבר אחד איכא סכנת נפשות אם לא יעשו לו רפואה מחללין עליו השבת אבל היכא דליכא אלא חששא דאבר אחד בלחוד וידוע שאין באיבוד אבר זה שום סכנת נפשות מודה ר " ת שאין מחללין שבת ע " י ישראל וכדעת כל הגאונים כך היא דעת ר " ת בזה והכי נקטינן ככל דברי ר " ת וכדפי' :
Orach Chayim.328.7.1 ואין עושין הדבר ע " י א " י וקטנים וכותיים ונשים וכו' כצ " ל ואע " ג דהאידנא כותיים א " י גמורים הם כדאיתא פ " ק דחולין כתב רבינו תרוייהו א " י וכותים כי היכי דבברייתא תני להו לתרוייהו . וה " א התם ואין עושין דברים הללו לא ע " י א " י ולא ע " י קטנים אלא ע " י גדולי ישראל ואין אומרים לעשות דברים הללו ע " י נשים ולא ע " י כותים מפני שמצטרפים לדעת אחרת והאריך ב " י בפירושים ליישב אמאי פלגינהו בתרי בבי ע " ש : והא דתני מפני שמצטרפים לדעת אחרת כך היא גירסת הרי " ף ופי' הרא " ש שיאמרו הכותיים אינם חוששים שנעשה עבירה וכן תאמרנה הנשים והיינו מצטרפין לדעת אחרת כלומר לאפיקורסת שאין חוששין כשעושין עבירה ואתי לידי סכנה עכ " ל ונראה דהכי פירושו שיבואו לאפיקורסת לומר אין חוששין אם נעשה עבירה ולכן אין לחוש ג " כ אם לא נאכיל את החולה ולעשות לו רפואה דאף אם נגרום לו שימות אין לחוש אם נעשה עבירה וא " כ אתי החולה לידי סכנה גם הר " ר ירוחם כתב לפי גי' הרי " ף לפי שיבואו לאפיקורסת אבל למאי שפירש ב " י אין הבנה למה שכתב הרא " ש לאפיקורסת :
Orach Chayim.328.8.1 היה החולה צריך לבשר וכו' כן כתב הרא " ש ביומא בשם רבו מהר " ם דכיון שהתירה התורה פיקוח נפש הו " ל כאילו עשאה בחול וטעמו דסבירא ליה כמ " ד בפרק כיצד צולין ( פסחים דף ע " ז ) ופ " ק דיומא דף ו' דטומאה הותרה בצבור וה " ה דשבת הותרה בצבור והותרה אצל סכנת נפשות מיהו הרא " ש בשם הראב " ד כתב לשם דאם היה החולה צריך לאכילה לאלתר והנבלה מוכנת מיד והשחיטה מתאחרת לו מאכילין אותו הנבלה אבל אם אין השחיטה מתאחרת לו שוחטין ואע " ג דבדברים דליכא חששא דאיחור ועיכוב עושין ע " י א " י שאני נבלה שעובר בלאו על כל כזית וכזית שבה חמיר איסורו טפי ותו דאיכא לחוש שמא החולה יקוץ באכילת נבלה ויסתכן כמ " ש הרא " ש והר " ן עוד כתב בהגהת מרדכי דתקלת אכילת איסור הגונה כדאמרו צדיקים אין הקב " ה מביא תקלה אכילת איסור על ידם אעפ " י שמביא עליהם תקלה אפי' באיסור סקילה כדר' ישמעאל שקרא והטה . ועוד נלפע " ד דאף למ " ד טומאה דחוייה בצבור וא " כ בשבת נמי דחויה היא אצל חולה וכמ " ש הרמב " ם בפ " ד מהל' ביאת המקדש וכן פסק בריש פ' ב' דשבת וכך פסקו הרשב " א והר " ן כמו שהביא ב " י היינו דוקא היכא דלא משתכחי לעשות בטהרה וכן לא מישתכחי לעשות בלא חלול כלל אבל היכא דאפשר לעשות בלא חלול ובלא איחור אין דוחין את השבת וא " כ כאן דאי אפשר להאכילו אלא ע " י חלול שיאכל נבילה מנין לנו להאכילו נבילה ולא לשחוט לו דכיון דשבת דחויה היא היכא דאי אפשר להאכילו בהיתר וה " נ דחוייה היא כיון שא " א להאכילו אלא נבלה ואף עפ " י שהרשב " א כתב דלמ " ד דחוייה היא מותר להאכילו נבלה ואין אנו עוברין לשחוט לו לא ידעתי מנין לו ובהגהת מרדכי פי " ז משמע דמהך דב' גרוגרות בב' עוקצין וג' בעוקץ אחד דאסור להרבות בבצירה מביא ר " ב ראיה שיש להאכילו נבלה שאינו אלא איסור לאו ולא לחלל שבת שהוא איסור סקילה ולא נהירא דודאי באיסור שבת גופיה דהיא דחויה צריך ליזהר שלא להרבות בחלול שבת אבל לגבי איסור אחר כגון נבילה אין לנו להאכילו איסור כיון דשבת היא דחויה אצל החולה . וכתב עוד בהגהת מרדכי לשם על שם ראבי " ה אם היה החולה צריך לחמם לו יין ימלא ישראל וייחם הא " י שמוטב שיתנסך היין משיתחלל השבת עכ " ל ומביאו ב " י בסוף סי' זה ופי' ב " י דביש בו סכנה פשיטא דנעשה ע " יגדולי ישראל ולא ע " י א " י אלא דבאין בו סכנה מיירי וע " ש מיהו אפשר דביש בו סכנה נמי מיירי ואעפ " כ כל שאפשר לעשות ע " י א " י עושים על ידם וכן כתב בשה " ג ע " ש רבינו ישעיה אחרון ז " ל ע " ש בפ " ח שרצים וביומא וס " ל דמ " ש לא ע " י א " י וקטנים היינו כשאינן מזומנים לפנינו וצריך לחזר אחריהם ואיכא למיחש שבעוד שמחזרין אחריהן יסתכן החולה אבל אם נמצאו לשם א " י עושין על ידם וכן הדין בקטנים אך קשה מ " ש מהא ששוחטין לו ואין מאכילין אותו נבלה ע " י א " י וכי היכא דהתם אמרינן דאיסור נבלה חמור דעובר על כל כזית וכזית כדלעיל א " נ שמא יקוץ החולה באכילת נבלה ויסתכן כמ " ש הרא " ש או משום דאכילת איסור מגונה כמ " ש ראבי " ה ה " נ עובר על כל רביעית ורביעית שהוא שותה וכן איכא למימר שמא יקוץ בו כיון שהוא איסור וכן תקלת שתיית איסור הוא ודאי מגונה כמו אכילת איסור ולכן נלפע " ד דמוטב שיתחלל שבת כי שבת דחוייה הוא כיון דא " א להשקותו אלא באיסור יין נסך ואין חילוק בין איסור נבלה לאיסור יין נסך :
Orach Chayim.328.9.1 ענבתא פי' מורסא נראה מדברי רבינו שהן אבעבועות והן נקראין מורסא ולפי דעת הערוך קרי לה אענבתא ורפואתה שמעביר עליהן ענבים כמראיתן אם לבנה מעביר עליהם ענבים לבנים אם שחורה מעביר עליהם ענבים שחורים מחללין עליהם השבת . ובסימטא פי' הערוך שהוא שחין וי " מ נפח העומד באדם גם עליהם מחללין השבת אבל הר " ן פי' ענבתא שחין הבא בפי הטבעת סימטא פלונקד " ו בלע " ז וכ " כ בש " ע ונראה דלענין מעשה אזלינן בספק נפשות לקולא ועל כולן מחללין את השבת : כתב בא " ח מי שאחזו דם מקיזין לו דם מפני הסכנה וכן פסק ה " ר שם טוב ואפילו הולך על רגליו ואפילו ביום ראשון עכ " ל ומביאו ב " י ופסק כך בש " ע וכ " כ באלפסי פ " ח שרצים והגה " ה היא דבאלפסי ישן ליתיה ונראה דהני גדולים דשרו להקיז דם ס " ל דהלכה כר' מתיא בן חרש בפרק יה " כ ( יומא דף פ " ד ) כדתניא מקיזין דם לסרונכי בשבת והא דפליגי חכמים וקאמרי באלו אין בהם משום רפואה לא פליגי אהא אלא אאחריני וכדאמר תלמודא ה " נ מסתברא ואע " ג דקא דחי להאי ה " נ מסתברא אדיחויא לא סמכינן אלא אב " נ ישיבה קא סמכינן דקאמרי ה " נ מסתברא ובתוספות לשם משמע דס " ל דהני מסתברא אינו נשאר במסקנא ויש דלא גרסי ליה אבל הני גדולים גרסי לי' ונשאר במסקנא ואדיחויא לא סמכינן כדפי' : וז " ל הרמב " ם וכו' נראה דמה שהביא דברי רב יהודה וחזר והביא דברי הרמב " ם משום דמלשונו למדנו פי' לדברי רב יהודה חדא דלאו דוקא שתי עיניו אלא אפילו על עין אחד נמי מחללין אידך דאף עפ " י דרב יהודא קאמר דמא ודיצא וכו' אין פירושו דבאיכא כולהו קא מחללין אבל בחדא מהני אין מחללין ליתא אלא או דמא או דיצא או רירא וכו' קאמר אידך דלאו דוקא הני דקא מני רב יהודא אלא כל כיוצא בהן נמי מחללין ואיכא ט " ס בלשון הרמב " ם וכצ " ל או שהיה בהם קדחת וכיוצא בהן וכו' והחום שמסמר הבשר וכו' מחללין עליה את השבת על פיהם ע " כ :
Orach Chayim.328.10.1 רופא א' אומר צריך וכו' . וצריך להעביר הקולמוס על וכן אם . וכתב ר " י שאין צריך מומחה דכל בני אדם חשובין מומחין קצת וספק נפשות להקל מיהו נראה דוקא ישראלים אבל סתם א " י שאינן רופאים לא מחזקינן אותם כבקיאין כך כתב א " ו הארוך ומביאו בהגה " ת שלחן ערוך :
Orach Chayim.328.11.1 ומ " ש אבל בחולי שאין בו סכנת אבר נסתפק א " א הרא " ש וכו' אבל הרמב " ם כתב חולי שאין בו סכנה וכו' נראה דס " ל לרבינו דהעלאת אזנים ואונקלי והחזרת שבר אין בהם אפילו סכנת אבר ואפ " ה התירו הרמב " ם ע " י ישראל בשבות דאית ביה מעשה ומה שהקשה ב " י דא " כ למה כתב הרמב " ן שכוחל עיניו מן הא " י הרי כוחל אינו אלא איסור מדבריהם ואפילו מישראל נמי נראה דהרמב " ם מיירי בכוחל שהוא עושה מלאכה דאורייתא קאמר כגון מישחק סמנים ואתויי והכי משמע מלשונו שכתב חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע " י א " י כיצד כו' לבשל לו ולאפות לו ולהביא רפואה מרשות לרשות וכיוצא באלו וכן כוחל עיניו מן הא " י וכו' הנה דעל מ " ש ברישא לאפות ולבשל וכו' דמותר ע " י א " י אפייה ובישול שהוא מלאכה דאורייתא אמר וכן כוחל עיניו מן הא " י אפי' מלאכ' דאוריית' אעפ " י שאין בו סכנה אבל שבות מותר אפילו ע " י ישראל כגון לכחול בסימנים דשחיקי מאתמול להרמב " ם ואעפ " י שאין שם כלל סכנה אפי' סכנת אבר אחד כנ " ל דבר פשוט שמפרש רבינו בדברי הרמב " ם עוד כתב ב " י להשיג על דברי ה " ה וכ' דנראה לו להרמב " ם דאפילו יש בו סכנת אבר אין עושין לו דבר שהוא נסמך למלאכה דאורייתא כגון כוחל שהוא אסור מפני שהוא ככותב אבל דברים שאין בהן סמך מלאכה כגון העלאת אזנים ואונקלי עושין אפילו אין בו סכנת אבר ובש " ע הביא כל דיעות הפוסקים ועל סברתו זאת שפירש בדברי הרמב " ם כתב שהיא נראית ואיכא לתמוה לפי פירושו היאך יחלוק הרמב " ם על ההיא דפרק ח' שרצים גבי עין שמרדה שמותר לכוחלה בשבת דמוכח התם דלמאי דקס " ד דלית בה סכנת נפשות הוי שרי לכוחלה בשבת כי שחוקי סמנין מאתמול אלמא דאפילו כוחל שהוא נסמך למלאכה דאורייתא מפני שהוא ככותב ואית בה נמי משום שחיקת סמנים ואפ " ה מותר לכוחלה ע " י ישראל כיון דאית בה סכנת אבר אלא ודאי להרמב " ם נמי מותר בדאיכא סכנת אבר אפילו בשבות דאית ביה מעשה ע " י ישראל ואעפ " י שהוא דומה למלאכה דאורייתא אלא דמלאכה גמורה לא הותרה אלא בדאיכא סכנת נפשות וכמ " ש ה' המגיד לדעת הרמב " ם והוא דעת כל הגדולים מיהו מ " ש ב " י דלהרמב " ם בחולי שאין בו סכנה אין חילוק בין חולי הכולל כל הגוף ובין אינו כולל כל הגוף אלא שהוא חולי באבר אחד דלא כהרב המגיד שפירש דהרמב " ם מחלק בכך נראין דברי ב " י דאין נרמז בלשון הרמב " ם חלוק זה גם מ " ש ב " י היכא דחולה באבר אחד ואין בו סכנה דמותר להרמב " ם ע " י ישראל דוקא בשבות דאין בה סמך מלאכה אבל בדאית בה סמך מלאכה אסור נראין ג " כ דברי ב " י בזה :
Orach Chayim.328.12.1 ורוק תפל אפילו ע " ג אסור וכו' בפרק ח' שרצים ופרש " י דאילו לרחיצה מאיס ולפי זה נראה דאם משים אדם מים בתוך פיו ורוחץ שם בכל צדדין ואח " כ רוחץ באותם מים את עיניו שגם הם לרפואה כיון שמעורב בו רוק תפל שרי דלא מוכחא דלרפואה קעביד כיון דלא מאיס כרוק תפל בעיניה וכתב מהרש " ל ונראה דמי שלא יכול לפתוח העינים יכול ללחלחן ברוק תפל ואין זה חשיב רפואה אלא לפתוח עינים קעביד עכ " ל :
Orach Chayim.328.13.1 ומ " ש שורה אדם קילורין וכו' שם ומיירי דוקא ע " ג העין ולא עמיץ ופתח ובקילור צלול דמאן דחזו ליה סבר מיא בעלמא נינהו ואינו אלא רוחץ ואף לדידיה דידע דלרפואה קעביד ליכא למיגזר משום שחיקת סמנים דכיון שלא התירו לו אלא לשרותן מע " ש איכא היכירא ודין קלור עב נתבאר לעיל בסימן רנ " ב ועיין במ " ש לשם בס " ד :
Orach Chayim.328.14.1 מעבירין גילדי המכה וכו' בפרק במה בהמה ( שבת דף נ " ג :) תניא סכין ומפרכסין לאדם אבל לא לבהמ' ומפרש בגמרא דבתחלת מכה דסכין בשמן לא משום רפואה אלא משום דאיכא צערא שרי אפילו לבהמה כי היכא דשרי ליתן מרדעת לחמור משום דאיכא צערא דצינה אלא אפילו בגמר מכה דליכא צערא ואין סכין בשמן ומפרכסין אלא לתענוג בעלמא דאסור לבהמה ואפ " ה שרי לאדם ובמקצת ספרי רבינו כתוב ואפילו בגמר מכה דליכא אלא צערא שרי וכ " כ בש " ע והוא ט " ס וצריך להגיה דליכא צערא אלא תענוג שרי :
Orach Chayim.328.15.1 ומ " ש אבל אין נותנין עליה שמן וחמין בפר " א דמילה ( סוף דף קל " ד ) אפליגו רב ושמואל והלכה כשמואל דאין נותנין דתניא כוותיה ופירשו התוספות דבמעורבין יחד איירי אבל כל חד באנפי נפשיה אפילו שמואל מודה דשרי ליתן ע " ג מכה דלא מוכחא מילתא דלרפואה קעביד שכן דרכן לסוך בשמן בחול בלא מכה כדלעיל בסי' שכ " ו וכדתנן בספ " ח שרצים וכ " ש שדרכו לרחוץ בחמין בלא מכה :
Orach Chayim.328.16.1 ומ " ש ולא ע " ג המוך שעליה שם מותבינן לרב מדתניא אין נותנין שמן וחמין ע " ג מוך ליתן ע " ג מכה בשבת ומשני התם משום סחיטה ת " ש אין נותנין חמין ושמן ע " ג מוך שע " ג מכה בשבת קס " ד דליכא הכא משום סחיטה כיון דהמוך כבר מונח ע " ג מכה ונותן חמין ושמן עליו ואינו נוגע במוך ומשני התם נמי משום סחיטה ונראה דאף ע " ג דהך אוקימתא אליבא דרב הוא אבל לשמואל משמע דלא חיישינן לסחיטה בהא מילתא ולא אסרה ברייתא אלא משום רפואה וא " כ אינו אסור לדעת התוספות אלא בשמן וחמין מעורבין יחד אפ " ה יש לאסור בחמין או בשמן בלחוד דשמא לשמואל נמי חיישינן לסחיטה בהא והכי משמע מדברי רבינו שלא כתב אלא ולא ע " ג המוך שעליה ואי הוה ס " ל דאינו אסור אלא משום רפואה הול " ל ג " כ ולא ע " ג מוך ליתן ע " ג מכה בשבת כדתניא בתרווייהו וכך הביאן הרי " ף והרא " ש לתרווייהו וכ " כ הרמב " ם לתרווייהו בפכ " א אלא דעת רבינו דאסור משום סחיטה אף לשמואל ואשמועינן רבותא דאף במוך שכבר נתון ע " ג מכה אסור ליתן חמין או שמן משום סחיטה כ " ש דאסור ליתן ע " ג מוך ליתנו ע " ג מכה דאיכא חששא דסחיטה טפי ולענין מעשה צ " ע . עוד צ " ע בהא דכתבו התוס' דאינו אסור אלא במעורבים יחד דאמאי לא כתבו כך הרא " ש ורבי' ושאר פוסקים זולתי ה " ר ירוחם כתבו בחלק תשיעי בשם יש מפרשים . ונלפע " ד דס " ל לפוסקים דאפי' חמין לבדן או שמן לבדו נמי אסור ליתן ע " ג מכה ואעפ " י שהתירו לסוך שמן ע " ג מכה כדתנן ס " פ ח' שרצים וכדלעיל בסי' שכ " ז הסיכה דבר מועט הוא אבל נתינת שמן מרובה דמוכחא מילתא דלרפואה הוא אסור וכן כתוב בשלטי גיבורים פר " א דמילה ריש ( דף קנ " ה ) והב " י בסימן שכ " ז כתב ג " כ דשאני סיכה שהוא דבר מועט והביא ג " כ פי' התוס' דאינו אסור אלא במעורבין יחד שוב נראה מדברי הרמב " ם פכ " א והסמ " ג ( בדף כ " ב ריש ע " א ) תירוץ אחר דהך בפרק שמנה שרצים דמותר לסוך בשמן ע " ג מכה היינו בשמן שהבריאים סכין בהן ופלוגתא דרב ושמואל בחמין ושמן מיירי בשמן שאין הבריאים סכין אותו ולהכי פליג שמואל ואושר והלכה כמותו . ואיכא לתמוה למה פסק בשלחן ערוך להקל כהך פירוש דתוספות כיון דמשמעות הפוסקים לאסור כל אחד לבדו וכך הגון הלכה למעשה לתפוס לחומרא :
Orach Chayim.328.17.1 ומ " ש ונותנים עליה חתיכות של בגדים וכו' בפר " א לשם פרכינן קשיא כתיתין אכתיתין ומשני ל " ק הא בחדתי הא בעתיקי אמר אביי ש " מ הני כתיתין מסו ופרש " י חדתי . שלא היו ע " ג מכה מעולם מסו עתיקי לא מסו והרי " ף כתב איפכא חדתי לא מסו עתיקי מסו וכתב הרא " ש אפשר דגם רש " י מודה דחדתי ממש לא מסו אפילו לא היו מעולם על גבי המכה ותלמודא מחלק בעתיקי גופיה דאם לא היו ע " ג המכה מעולם ומשום הכי קרי להו חדתי מסו אבל עתיקי שהיו כבר על המכה ועכשיו חוזר ומניחם ע " ג המכה לא מסו ולפי זה אף על גב דבפירושא דשמעתתא פליגי הרי " ף ופירוש רש " י אבל לענין דינא לא פליגי וכן הם דברי רבינו אכן איכא לתמוה אדברי רבינו דמבואר בדבריו דאף בספוג מחלק בין חדשים לישנים ובישנים נמי מחלק בין היו ע " ג מכה ללא היו ובגמרא משמע להדיא דלא מחלק אלא בכתיתין אבל בספוג לעולם מותר והכי נמי משמע מדאסיק אביי וקאמר ש " מ הני כתיתין מסו דמשמע דאתא לאשמועינן דלא תימא מדתני ספוג בהדי כתיתין בבבא חדא אלמא דחד דינא לתרוייהו דלייתא אלא הני כתיתין מסו בלחודייהו אבל ספוג לא מסו וכן מבואר במ " ש הרמב " ם בפכ " א שלא הזכיר ספוג בדבריו וכן הוא משמעות כל הפוסקים ונראה דט " ס הוא בלשון רבינו והתיבות מהופכות וכצ " ל ונותנין ספוג וחתיכות בגדים יבשים וכו' ור " ל נותנין ספוג בכל ענין וחתיכות בגדים יבשים דוקא חדשים וכ " כ הלשון בש " ע ויפה כיון :
Orach Chayim.328.18.1 רטייה שנפלה מע " ג המכה וכו' ברייתא בסוף עירובין פליגי בה ת " ק ור " י ופסקו הפוסקים כרב אשי דהלכה כת " ק דאמר מחזירין ולא כרב יהודא דאמר הלכה כר' יהודא דאין מחזירין והלכה כרב חסדא דאמר דלא פליגי אלא בפירשה על גבי כלי אבל אם פירשה על גבי קרקע ד " ה אסור :
Orach Chayim.328.19.1 אספלנית וכו' הקשה ב " י דלמה הוצרכה לכתבה מדין רטייה הוא נלמד והאריך בזה ותימא דהלא ראה ב " י דהביא הרי " ף תוספתא בפ' במה אשה דקתני בה תרוייהו וז " ל אספלנית שפירשה מן האגד מחזירה עם האגד יוצאין באספלני' ובמלוגמא וברטיוה שע " ג המכה ואם נפל לא יחזיר וכו' וא " כ הו " ל לב " י להקשות אתוספתא דקשיא בה טפי דתני אספלנית גופא ברישא ובסיפא אבל הדבר ברור דברישא אשמועינן דמחזירה תחת האגד ע " פ המכה ואין לחוש שמתוך שדוחקה תחת האגד יבא לידי ממרת דדבר שאין מתכוין הוא ולאו פסיק רישיה ובסיפא אשמועינן ברטייה ומלוגמא ואספלנית שע " ג המכה בלא אגד כלל דליכ' בחזרה זו משום דממרח באספלנית וברטייה אלא דאם נפלה ע " ג הקרקע לא יחזיר דלכתחלה דמי ואסור משום דגזרו על כל רפואה ובנפל ע " ג כלי יחזיר ואצטריך תרוייהו ובש " ע נמשך אחר דבריו והשמיט דין אספלנית שפירשה מן האגד ולא דק :
Orach Chayim.328.20.1 המפיס מורסא וכו' מימרא דשמואל ס " פ האורג ועיין במ " ש לעיל בסי' שי " ו ס " ד : מי שנגפ' ידו וכו' בפ " ח שרצים ופי' התו' שלא באה מחמת ברזל דאי מחמת ברזל מחללין עליה שבת כדלעיל בסימן זה ס " ח פדעתא כו' : צפורן שפירשה רובה וכו' ברייתא פרק המצניע ( סוף שבת דף צ " ד ) ואיסורו משום אב דגוזז והיכא דפירשו רובן קרובים לינתק וליכא כ " כ משום גוזז ולפיכך היכא דמצערות אותו לא החמירו חכמים :
Orach Chayim.328.21.1 החושש בגרונו וכו' ברייתא בפרק כ " מ ופרש " י לא יערענו בשמן דמשהי ליה בתוך גרונו ואינו בולעו וכיון דלא בלע ליה מוכחא מילתא דלרפואה הוא עכ " ל משמע אבל ע " י אניגרון ( פי' מי שלקות ) אפי' להשהותו או בולעו לשמן בעיניה בלא אניגרון בלא שהייה שרי וכן פי' התוס' לדעת רש " י :
Orach Chayim.328.22.1 ומ " ש נותן שמן הרבה לתוך אניגרון לרבותא נקט הכי דאעפ " י שאין דרך ליתן לתוך אניגרון אלא שמן מועט ועכשיו משום רפואת גרונו נותן לתוכו שמן הרבה וסד " א דאסיר דמוכחא מילתא דלרפואה הוא אפ " ה שרי כיון דשותהו ע " י אניגרון לא מוכחא מילתא וע " ל ריש סי' ר " ב ס " ב . ובש " ע כתוב אבל בולע הוא שמן ואם נתרפא נתרפא שינה בשני דברים הא' שלא כתב לתוך אניגרון כמ " ש בגמרא וכ " כ האלפסי בפרק כ " מ ובסוף פ' ת' שרצים וכן כתבו כל הפוסקים דדוקא לתוך אניגרון ואע " ג דהרמב " ם פכ " א לא כתב לתוך אניגרון ס " ל דלאו דוקא לתוך אניגרון אלא אורחא דמילתא נקט יחיד הוא כנגד כל הפוסקים ולא שרינן אלא דוקא לתוך אניגרון ועוד שינה דבתוספתא תני שמן הרבה וכ " כ כל הפוסקים וכ " כ הרמב " ם שמן הרבה לאורויי דאפי' שמן הרבה שרי וכדפרישית והרב השמיט תיבת הרבה ואולי ט " ס הוא :
Orach Chayim.328.23.1 גונח מכאב לב שרפואתו לינק חלב מן הבהמה מותר לינק וכו' דברי התוס' בפ' חרש בשם ר " ת מביאו בית יוסף ולא כהרי " ף בפרק חבית דבשבת כל גונח במקום צערא לא גזרו בה רבנן דמשמע דאפילו גונח מחמת צערא דרעבון נמי שרי וכך היא דעת ר " י בתוספות דפרק אעפ " י ( כתובות דף ס' ) אלא כר " ת עיקר להחמיר דלא התירו רבנן אלא בצערא דחולי כגון גונח מכאב לב אף על פי שאין בו סכנה אבל במצטער מחמת רעבון כיון שאינו תולה אסור :
Orach Chayim.328.24.1 אין לועסין מצטכי פי' הר " ן מצטכי מי שרף וכך שמו בלשון ערבי והוא תוספתא כתבה הרי " ף והרא " ש בפ' ח' שרצים אבל בלשון אחר וז " ל אין לועסין מצטכי וכו' ולא ישוף אדם סם בשיניו וכו' וכ " כ הרמב " ם בפכ " א אין לועסין את המסטכי ואין שפין את השיניים בסם בשבת בזמן שמתכוין לרפואה ואם נתכוין לריח הפה מותר ואיני יודע למה שינה רבינו לכתוב ולא שפין בו השיניים דמשמע דבמצטכי קאמר דאין שפין וצ " ע :
Orach Chayim.328.25.1 כל אוכלין ומשקין כו' פירוש אפילו חולה שאין בו סכנה מותר לשתותן ולאוכלן לרפואה כיון שדרך בריאין לאוכלן ולשתותן וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים אם הוא חולה שאין בו סכנה אסור ואם אינו חולה כלל מותר לאכלן ולשתותן כנ " ל פשט הסוגיא בפ' ח' שרצים אבל ב " י כתב דאם הוא חולה שאין בו סכנה מותר לאכלן ולשתותן ע " י א " י המאכילו והמשקהו ותימה הוא מה מועיל שהא " י מאכילו ומשקהו כיון דהישראל הוא האוכל והשותה הרי עובר על גזירת חכמים שאסור לאדם לאכול לרפואה דברים שאין הבריאים אוכלין אותו והכי משמע בפ " ב די " ט בעובדא דאמימר כחל עינא מא " י בשבתא וכו' עד א " ל מסייע אין בו ממש ומביאו ב " י לעיל אצל והרמב " ן חולק בדבר וכו' אלמא דלא שרי ע " י א " י אלא היכא דלא קא עביד ישראל מעשה אלא מסייע לבד ומסייע אין בו ממש אבל אם ישראל אוכל או שותה לרפואה דברים שאין הבריאים אוכלים אותם הרי הישראל עושה מעשה והא " י הוא המסייע ופשיטא דאסור אם הוא חולה שאין בו סכנה או חושש ומתחזק והולך כבריא ואפילו ע " י א " י אסור ובש " ע כתב אבל אם אין לו שום מיחוש מותר וכתב על זה בהגהת ש " ע וכן אם נפל למשכב שרי עכ " ל ורצונו לומר דשרי ע " י א " י ונמשך אחר דברי ב " י וליתא כדפרישית :
Orach Chayim.328.26.1 ומ " ש רבינו כל אוכלין ומשקין שהן מאכל בריאים מותר לאוכלן ולשתותן לרפוא' אעפ " י שהן קשין לקצת דברים וכו' פי' מאחר דקשין הם לקצת דברים אין רגיל האדם לאוכלן ואם אוכלן ודאי לרפואה הוא אוכל אותם והוה אמינא דאסור לאכלן דמוכחא מילתא דלרפואה הוא ואפ " ה מותר לאכלן כיון דמאכל בריאים הוא והכי איתא להדיא לשם ( דף ק " י ) בפיסקא כל האוכלים וכו' כל האוכלין לאתויי מאי . לאתויי טחול לשיניים וכרשינין לבני מעיים ופרש " י טחול . הוא רפואה לעינים ואעפ " י שקשה לבני מעיים וכרשינין הוא רפואה לבני מעיים ואעפ " י שהוא קשה לשיניים וסד " א כיון שקשין לאדם לאו אורחיה למיכלינהו אי לאו לרפואה שיש בהם ומוכחא מילתא וניתסר קמ " ל עכ " ל אבל בש " ע כתוב אעפ " י שהן קשין לקצת בריאים נראה שכך היתה נוסחאתו בספרי רבינו ואין ספק דט " ס הוא דטעה וכתב בריאים במקום דברים :
Orach Chayim.328.27.1 כתב הרמב " ם אין מתעמלין וכו' אע " פ דבסימן שכ " ז כתב רבינו כפירש " י על הך דאין מתעמלים ס " ל לרבינו דלענין דינא לא פליגי וזה וזה אסור וכן מ " ש ואסור לדחוק כריסו של תינוק וכו' דלפע " ד הוא פי' להא דתנן ואין מעציבין את הקטן אע " פ דבפכ " ב כתב ואין מתקנין חוליות של שדרה וכו' דהכי אוקמוה בס " פ חבית להך דאין מעציבין היינו דלמאי דקס " ד דאין מעציבין היינו נמי לפופא ינוקא קמהדר ליה דאף לדידך לא אסרינן לפופא אלא בחומרי שדרא אבל פשוטו דאין מעציבין היינו דאסור לדחוק כריסו דומיא דאין עושין אפיקטויזין וזה וזה אסור ודלא כפי' ה' המגיד דזהו פי' לאסובי ינוקא דא " כ קשה אמאי קא אסר ליה הלא הלכה כרב ששת דאסובי ינוקי שרי . וכן במ " ש הרמב " ם מותר לכפות כוס על הטבור כדי להעלותו שהוא פי' על מ " ש בסוף במה אשה סחופי כסא אטיבורי בשבתא שפיר דמי ובסמוך כתב רבינו כפרש " י היינו משום דלענין דינא לא פליגי וזה וזה מותר . ולהעלות אזנים וכו' עד אין עושין בסמנים כדי לחוש לשחיקה איכא לתמוה הלא כל רפואה אסרו גזירה משום שחיקת סמנים דאע " פ דאין רפואה זו בסמנים כלל מ " מ גזירה משום רפואה אחרת דליתא אלא בסמנים וגזרו כל רפואה אטו הך :
Orach Chayim.328.28.1 רוחצין במי גרר וכו' בפרק ח' שרצים ( שבת דף קט ) מייתי תלתא ברייתא קמייתא ת " ר רוחצין במי גרר במי חמתן במי עסיא ובמי טבריא אבל לא בים הגדול ולא במי משרה ולא בימה של סדום מציעתא תניא רוחצין במי טבריא ובים הגדול אבל לא במי משרה ולא בימה של סדום בתרייתא תניא רוחצין במי טבריא ובמי משרה ובימה של סדום ואע " פ שיש לו חטטין בראשו בד " א שלא נשתהא אבל נשתהא אסור ואסיקנא ים הגדול אים הגדול ל " ק הא ביפין שבו הא ברעים שבו מי משרה אמי משרה נמי ל " ק הא דאשתהי הא דלא אשתהי . השתא לפי זה ברייתא קמייתא וברייתא מציעתא איירי באשתהי ורוחצין במי גרר ואע " פ שהן מלוחין קצת דרך לרחוץ בהן בחול ולא מוכחא מילתא דלרפואה ואפילו אשתהי שרי אבל בים הגדול ברעים שבו וכן מי משרה ששורין בהן פשתן ואין דרך רחיצה בהן אלא לרפואה דמסו וכן בימה של סדום דמליח טובא ואין רוחצין בה אלא לרפואה ומוכחא מילתא בדאישתהי ואסור . ומציעתא דרוחצין במי טבריא ובים הגדול ביפין שבו אפילו אשתהי מותר אבל לא במי משרה ולא בימה של סדום בדאשתהי אסור ובתרייתא דקתני רוחצין במי משרה ובימה של סדום אינו אלא בדלא אישתהי כדקתני בה להדיא בד " א בשלא נשתהא כו' דשרי משום דאינו נראה אלא כמיקר אבל תמיהא לי טובא דבבתרייתא תני נמי מי טבריא והלא בקמייתא ובמציעתא קתני דמי טבריא שרי אפילו אשתהי דרך לרחוץ בהן בחול דדוחק לומר דהאי בד " א שלא נשתהא כו' לא קאי אמי טבריא דברישא אלא קאי אמי משרה ואימה של סדום דבסיפא אלא נראה דבקמייתא ובמציעתא לא שרי במי טבריא בדאשתהי אלא בשאין לו חטטין בראשו אבל כשיש לו חטטין בראשו לא שרי אלא בדלא אשתהי וכיון דבבתרייתא תני ואע " פ שיש לו חטטין בראשו תני בה בד " א בדלא נשתהא וכולי דבמי טבריא נמי לא שרי אלא בדלא בשתהא היכא דאיכא חטטין בראשו מיהו במי משרה ובימה של סדום אפילו ליכא חטטין לא שרי אלא בלא נשתהא אלא דא " כ קשה אמאי לא הזכירו הפוסקים לחלק במי טבריא בין דאיכא חטטין לליכא חטטין וצ " ע : לוחשין לחישות נחשים ועקרבים וכו' בפ' חלק ופי' כשרואין שבאין להזיק לוחשין לחש כדי שיעמדו במקומן ולא יבואו להזיק ואין בכך משו' צידה :
Orach Chayim.329.1.1 כל פיקוח נפש דוחה את השבת וכו' מבואר בכמ' מקומות בתלמוד וכדלעיל בסימן שכ " ח :
Orach Chayim.329.2.1 ומ " ש אפילו אם נפלה דליקה לחצר אחרת וכו' פרק בתרא דיומא ( סוף ד' פ " ד ) ופירש " י דליקה בחצר זו ונפשות בחצר אחרת והם חולים או קטנים עד כאן לשונו כלומר ואין שהות להבריחם קודם שהגיע להם האש יכול לכבותה :
Orach Chayim.329.3.1 ומ " ש ואין הולכין בו אחר הרוב כגון תשעה עו " ג וישראל וכו' שם ועל פי דברי הרא " ש ודלא כפירש " י גם לא כפירוש התוספות והרבה גירסאות ופירושים נאמרו בסוגיא זו כמ " ש ה' המגיד וכסף משנה בפכ " ב ומ " ש אלא אפי' אם פירש אחד וכו' כ " כ הרא " ש ויש להקשות דיוקא דרישא דקאמר אפי' פי' אחד דמשמע דוקא אחד שפירש מפקחים ובסיפא קאמר דוקא נעקרו כולן אבל לא נעקרו כולן מפקחין אפילו פירשו כולן חוץ מא' שנשאר בקביעות הראשון ונראה ודאי דלאו דוקא נקט ברישא פירש אחד אלא אפילו פירשו ב' וד " מהם או יותר לחצר אחרת אפי' לא כשאר בקביעות הראשון אלא אחד הרי נשאר קביעות הראשון ואם נפל שם בחצר אחרת על אחד מהם מפקחין עליו כיון דנשאר קביעות הראשון במקומו והכי אסיקנא בגמרא לא קשיא הא דפריש כולהו אין מפקחין הא דפריש מקצתייהו מפקחין ה " נ משמע ממ " ש הרא " ש ורבינו בסוף דבריהם אבל אם נעקרו כולן וכו' דאלמא דוקא בעקרו כולן דאפילו אחד לא נשאר בקביעותו הראשון אין מפקחין הא לאו הכי מפקחין והא דכתב רבינו אלא אפילו פירש אחד מהם וכו' היינו לומר דלאחר שנעקר ממקום קביעותן או בשעת עקירתן פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפל עליו שם מפקחין כיון שנשאר קביעות הראשון . ויותר נראה דכפשוטו הוא דבפירש אחד מהם קאמר אלא דלאו דוקא דה " ה פירשו רובן לחצר אחרת ונפל על אחד מהם וכ " כ ה' המגיד להדיא וז " ל הא דפירשו מקצתייהו ונשארו האחרים במקומם ואותו מקצת שפירש נכנס לחצר אחרת בין שיהיה המקצת רוב כולם או אחד מהם מפקחין עליו עכ " ל וע " ש :
Orach Chayim.330.1.1 יולדת היא כחולה שיש בו סכנה וכו' משנה בפ' מפנין ( סוף שבת ד' קכ " ח ) מילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה השבת ובגמרא האי ומחללין לאתויי הא דת " ר אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר וכו' ופרכינן פשיטא ומהדריכן ל " צ בסומא מ " ד כיון דלא חזיא אסור קמ " ל איתובי מייתבא דעתה סברה אי איכא מידי חזיא חבירתה ועבדא לי ונראה דהא דקתני אם היתה צריכה לנר היינו שהיא אינה אומרת כלום אלא שהגיע הלילה ואז צריכה לנר ליתובא דעתה מדליקין לה את הנר ואע " ג דביה " כ אם החולה אינו אומר צריך אני אין מאכילין אותו ליתובי דעתיה מן הסתם אלא ע " פ מומחה כתבו התוספות שיותר יכולה להסתכן ע " י פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה ממה שיסתכן החולה ברעב עכ " ל :
Orach Chayim.330.2.1 ומ " ש ומ " מ בכל מה שיכולון לשנות משנין בברייתא לשם אם היתה צרוכה לשמן מביאה לה שמן ביד וכו' ופירש " י מביאה לה שמן דרך ר " ה ביד בכפה ולא בכלי דכמה דאפשר משנים ועיין בב " י הביא סוגיית התלמוד ותימה למה השמיט רבינו דין הבאת שמן ואפשר כוון דעכשיו אין לנו ר " ה דאורייתא לא איצטריך ליה לכתבו דכיון דשרי להדליק לה את הנר ליתובי דעתה דהוי מלאכה דאורייתא כ " ש הבאת שמן דרך כרמלית דאינו אלא איסור דרבנן :
Orach Chayim.330.3.1 ונקראת יולדת וכו' בסוף פרק מפנין מאימתי פתיחת הקבר אביי אמר משתשב על המשבר ורב הונא בריה דרב יהושע אמר משעה שהדם שותת ויורד ואמרי לה משעה שחברותיה נושאות לה באגפיה כלומר בזרועותיה שאינה יכולה להלך פי' כל אחד מיקל על חבירו . רב הונא קודם שתשב על המשבר קאמר ואמרי לה קודם שהדם שותת ווורד קאמרי והרי " ף פסק לחומרא ואמר כאביי עבדינן ולא מחללין עליה שבתא עד שיהא הדם שותת ויורד ותשב על המשבר עכ " ל וכתב בהגהות מרדכי שכן פירש ר " ח וכ " כ רבינו דאע " פ שהרא " ש תמה עליו דה " ל למיפסק בספק נפשות להקל ס " ל לרבינו כיון דלא נחלק עליו בפירוש הכי ס " ל אלא שתמה עליו למה פסק כן כי אין ספק שהיה לו טעם בחומרא זו אלא שאינו יודע טעמו ולפעד " נ דטעמו דלא אמרינן דמחללין שבת ביולדת אלא כשנתברר לנו דהיא יולדת התם הוא דאמרינן דבפלוגתא דאמוראי אזלינן לקולא דספק נפשות להקל וכדאמר בגמרא פלוגתא דמר זוטרא ורב אשי גבי נסתם הקבר הביאו הרי " ף בסמוך לפסק זה אבל בפלוגתא דפתיחת הקבר הכא לא אזלינן לקולא כיון שלא נתברר לנו שהיא יולדת וכדמות ראוה לזה אשכחן בפרק יש בכור דאמרו כי אקילו רבנן בעדות אשה בסופה אבל בתחילתה לא אקילו בה רבנן ומ " מ נראה דמ " ש הרי " ף עד שיהא הדם שותת ויורד ותשב על המשבר דאין דעתו לומר דאין מחללין עד דאיכא תרווייהו דהא קאמר וכאביי עבדינן ואביי לא אמר אלא משתשב על המשבר דמשמע אפילו לא היה הדם שותת דהא תלמודא לא אדכר עדיין הך שיהא הדם שותת מקמי מילתא דאביי אלא ודאי לאביי משעה שתשב על המשבר מחללין אפילו אין הדם שותת אלא לפי דרב הונא אמר משעה שהדם שותת ולא אמר עד שיהא הדם שותת דהוי משמע חומרא עד שיהא הדם שותת לאחר שתשב על המשבר אלמא דכי פליג רב הונא אדאביי להקל עליו אתא לומר דמשעה שהדם שותת אע " פ שלא ישבה על המשבר ולפיכך אמר דכאביי עבדינן דאפילו הדם שותת לא מחללין עד שתשב על המשבר אבל כשתשב על המשבר מחללין אפילו אין הדם שותת ופשוט הוא וכן צריך לפרש דברי רבינו שאמר משתשב על המשבר והדם שותת ויורד ואיכא לתמוה אמ " ש הר " ן לדחות דברי הרי " ף שכתב דדייקי רבוואתא מדלא אמר רב הונא עד שיהא הדם שותת ש " מ קודם שתשב על המשבר קאמר וקאמר הר " ן דלישנא דמשעה לא מוכח דקדים דמשום דקאי אמאימתי פתיחת הקבר אפילו לא קדים אדשיעוריה דאביי שייך למימר משעה עכ " ל . ול " נ דרבוואתא שפיר דייקי והכי קאמרי אי איתא דרב הונא מחמיר אדאביי דלא מחללינן אלא כשהדם שותת ויורד לאחר שתשב על המשבר וכשאין דם שותת אפילו יושבת על המשבר אין מחללין ה " ל לפרושי ולומר עד שיהא הדם שותת כי היכי דלא ליתי למיטעי ולהקל אלא בע " כ דרב הונא להקל בא דמיד משעה שהדם שותת אפילו לא ישבה על המשבר מחללינן . עוד כתב הר " ן וז " ל ועוד ה " ל לרי " ף לפסוק כרב הונא דאמר משעה שהדם שותת ויורד דספק נפשות להקל וכן פסק הרמב " ם בפ " ב עכ " ל ואיכא למידק דכיון דס " ל לפסוק בהך פלוגתא להקל בספק נפשות אמאי לא קאמר דנפסוק להקל כאמרי לה משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה אפילו אין הדם שותת ולא ישבה על המשבר ויש ליישב דכרב הונא יש לנו לפסוק דהוא אמר מילתא מציעתא דאביי נמי קאי כוותיה דלא מקילינן כל כך לחלל את השבת משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה ואמרי לה נמי קאי כוותיה דלא מחמרינן כל כך שלא לחלל עד שתשב על המשבר דקודם זה נמי הוי פתיחת הקבר וכבר כתבתי דבר זה לעיל בהלכות ק " ש סימן ס " ג בדין עמידה בק " ש ע " ש . מיהו נקטינן להקל כהרמב " ן שהביא רבינו ואיכא למידק אמאי לא כתב רבינו ע " ש הרמב " ן דאם קדים שחברותיה נושאות אותה באגפיה דמחללין אע " פ שלא ישבה על המשבר ולא היה הדם שותת ויורד וכמ " ש בתורת האדם ומביאו ב " י ונראה דרבינו השמיטו בכוונה לפי שלא נראה לו להקל כל כך חדא דהא באמוראים אביי קאי כוותיה דרב הונא שלא להקל כ " כ ועוד שגם בפוסקים האלפסי קאי כוותיה דהרמב " ם שלא להקל כל כך מקמי שהדם שותת ולא ישבה על המשבר וכ " פ הר " ן והסמ " ג כהרמב " ם והגהות מרדכי כתב נמי דהרמב " ם פסק להקל דלא כהאלפסי משמע בסתמא דפסק כרב הונא וכך נראה לפע " ד להלכה אבל כבר הורה זקן הרב ב " י להקל בספק נפשות לחלל שבת אף משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה וכהרמב " ן :
Orach Chayim.330.4.1 וכל ג' ימים הראשונים אפילו אמרה אין צריכה אני מחללין עליה השבת שם אליבא דכ " ע לרב אשי ולמר זוטרא ולנהרדעי חיה כל זמן שהקבר פתוח דהיינו ג' ימים הראשונים אפי' אמרה אין צריכה אני מחללין ופירש " י דהיינו כשחברותיה אומרות צריכה וכן פי' הרא " ש וכ " כ רבינו ונראה דבדאמרה צריכה אני אפי' חברותיה אומרות אינה צריכה ואפי' ק' רופאים אומרים אינה צריכה לה שומעים דלב יודע מרת נפשו כדאמר בפרק בתרא דיומא גבי חולה שיש בו סכנה דמשם למד רש " י דהא דבאמרה אינה צריכה דמחללין היינו דוקא כשחברותיה אומרות צריכה דאם היו חברותיה ג " כ אומרות אינה צריכה שומעין לה ולהן כדאמר התם לגבי חולה וה " ה ביולדת תוך ג' דג " כ סכנה היא ומיהו בסתמא כשהיא לא אמרה מידי נמי מחללין אע " פ דחברותיה אומרות אינה צריכה והיינו כגירסתינו בגמרא נהרדעי אמרי ג' בין אמרה צריכה אני ובין לא אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת דפי' לא אמרה צריכה אני דלא אמרה מידי והיינו סתמא התם הוי דינא כאילו אמרה צריכה אני דמחללין אפילו חברותיה אומרות דאינה צריכה וכך הוא משמעות לשון רבינו שלא כתב כלשון גמרא בדרב אשי ומר זוטרא בין אמרה צריכה אני בין אמרה אין צריכה אני מחללין אלא כתב כל ג' ימים הראשונים אפי' אמרה אין צריכה אני מחללין עליה אם חברותיה אומרות צריכה לאורויי דיוקא אבל כשאינה אומרת אין צריכה אני אין חילוק בין אמרה צריכה אני ובין בסתמא דכי היכי דבאומרת צריכה אני מחללין עליה השבת אפילו חברותיה אומרת אינה צריכה ה " נ בסתמא בדלא אמרה מידי מחללין אפילו חברותיה אומרות אינה צריכה והרמב " ן והרי " ף כתבו ואמרו דה " ה איפכא בדאיהי אמרה אינה צריכה וחברותיה אינן חכמות ולא אמרי מידי וליכא רופא שאומר צריך נמי מחללין . וז " ש והרמב " ן כתב אפילו ליכא חכמה ולא רופא וכו' שלא אמר רבינו והרמב " ן כתב לחלוק על מ " ש תחלה אלא ר " ל דהרמב " ן הוסיף דה " ה איפכא כדפרי' . כלל העולה דתוך ג' ימים הראשונים בכל ענין מחללין לדעת הרמב " ן ורבינו אא " כ בדאיהי אמרה אינה צריכה וחברותיה או רופא ג " כ אומר אינה צריכה התם הוא דלה ולהן שומעין ודלא כהשאלתות דאף בזו מחללין כמ " ש ה " ה משמו בפ " ב דליתא בנגד כל הפוסקים וכתב הרמב " ן דהטעם הוא לפי שבחול ג " כ הרבה חיות אינן עושות מדורה וחמין בכל יום ומביאו ב " י :
Orach Chayim.330.5.1 ומ " ש כל ז' ימים הראשונים וכו' פי' היכא דאמרה צריכה אני פשיטא דאין חילוק בין תוך ג' לתוך ז' דאפילו תוך ז' וחברותיה אומרות אינה צריכה מחללין כיון שאיהי אומרת צריכה אני וכן בסתמא דאיהי לא קאמרה מידי נמי מחללין תוך ז' היכא דחברותיה אינן יודעין ולא קאמרי מידי ואין צ " ל כשחברותיה אומרות צריכה דמחללין אבל כשהיא לא קאמרה מידי וחברותיה אומרות אינה צריכה אין מחללין כיון שהוא תוך ז' וכל שכן כשהיא אומרת אינה צריכה דאין מחללין תוך ז' אע " פ דחברותיה קאמרי צריכה ואצ " ל בדחברותיה לא קאמרי מידי והכי מוכח להדיא במימרא דנהרדעי ובגירסת הרי " ף ע " ש . כ' ב " י ע " ש הרשב " א בתשובה דתוך ג' ימים אע " פ שאוכלת מאכל הבריאים ואומרת שאינה צריכה שיבשלו בשבת אפילו הכי כמסוכנת אנו חושבין לה מפני שאיבריה מתפרקין וכו' ע " ש ויש להביא ראיה ברורה לדברי הרב מפרק הדר בההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה דקאמר רבא נישיילה לאימיה אי צריכה ניחיימי ליה אגב אימיה וקאמר ליה רב משרשיא לרבא אימיה הא קא אכלא תמרי א " ל אימר תונבא בעלמא הוא דנקט לה אלמא דאפילו אכלה תמרי דהוא מאכל בריאים חשבינן לה כמסוכנת וע " ש ( בדף ס " ח ) ומביאו הרי " ף לשם בפרק הדר :
Orach Chayim.330.6.1 ועושין מדורה ליולדת או לשאר חולה וכו' שם א " ר יהודה אמר שמואל עושין מדורה לחיה בשבת ביה " ג סבור מינה לחיה אין לחולה לא ביה " ג אין בהי " ח לא ולא היא ל " ש חיה ול " ש חולה ל " ש ביה " ג ול " ש ביה " ח דאיתמ' אמר ר' אבין אמר שמואל הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז ופירש " י הקיז דם וכ " ש חולה עכ " ל כלומר הא דמייתי ראיה מהקיז דם הוא לפי דכיון דאפילו בהקיז דם עושין לו מדורה כ " ש חולה וכן כתבו הרי " ף והרא " ש ואחריהם נמשך גם רבינו והיה גורס ולא היא כו' וכך היא גי' ספרים שלנו ולא היא וכו' אבל הרמב " ם והסמ " ג פסקו דבחיה דוקא עושין מדורה ביה " ח וכן בהקיז דם ונצטנן אבל חולה לא דלא היה גורס ולא היא וכו' אלא הכי גרסינן סבור מינה לחיה אין לחולה לא ביה " ג אין ביה " ח לא איתמר א " ר חייא בר אבין אמר שמואל הקיז דם וכו' וכתב ה' המגיד שהרמב " ם מפרש דהא דאייתי הא דהקיז דם ונצטנן לא מייתי לה אלא לדחות מאי דהוה סברי דביה " ח לא מפני שהחיה הרי היא כהקיז דם אבל מה שאמרו לחולה לא כדקאי קאי וכ " כ הר " ן לדעת הרמב " ם ומביאו ב " י ובש " ע השמיט דין חולה נראה דמספקא ליה אם הגון הוא להחמיר כהרמב " ם ולפעד " נ דבחולה שאין בו סכנה פשיטא דיש להתיר אמירה לעכו " ם לעשות לו מדורה אפילו ביה " ח אם צריך למדורה כגון שנצטנן אבל בחולה שיש בו סכנה אין לישראל לעשות לו מדורה אם אפשר ע " י עכו " ם ואם אי אפשר ע " י עכו " ם ורופא אומר צריך למדורה כדאי הם רש " י והרי " ף והרא " ש ורבינו לסמוך עליהם להקל בספק נפשות כנ " ל :
Orach Chayim.330.7.1 הולד לאחר הלידה וכו' בסוף פרק מפנין א " ר נחמן כל האמור בפרשת תוכחה עושין לחיה בשבת לא כרת שרך מכאן שחותכין הטבור בשבת וכו' ובמשנה וקושרין את הטבור ר " י אומר אף חותכין ובגמרא א " ר נחמן א " ר בר אבהו מודים חכמים לרבי יוסי בטבור של שני תינוקות שחותכין מ " ט דמנתחי אהדדי והרי " ף הביא כל זה ועוד כתב אר " נ א " ר בר אבוה הלכה כרבי יוסי אבל בספרים דידן ליתיה גם הרא " ש לא הביאו וז " ש רבינו וא " א הרא " ש ז " ל פסק שאין חותכין אותו אא " כ תאומים וכו' והוא דכיון דלא כתב כגירסת הרי " ף דר " נ אמר הלכה כרבי יוסי והביא הא דאר " נ מודים חכמים לרבי יוסי אלמא דס " ל להרא " ש דאין סומכין על גירסת הרי " ף להקל בזה אלא גי' ספרים דידן עיקר דלית בה הלכה כרבי יוסי וא " כ הלכה כחכמים לגבי רבי יוסי שהוא יחיד כנגד רבים . ולכן הביא הרא " ש דמודים חכמים לרבי יוסי בתאומים דאלמא דבאחד הלכה כחכמים דלא קושרין דאי הלכה כרבי יוסי לא ה " ל להרא " ש לאתויי אלא ההיא דר " נ לא כרת שרך מכאן שחותכים את הטבור דסתמא משמע אפילו באחד אלא להכי הביא הרא " ש הא דמודים חכמים לרבי יוסי לאורויי הלכתא כחכמים דדוקא בתאומים חותכין ולא באחד ומכל מקום הביא הך דר " נ משום שאר צרכי ולד שעושין בשבת מרחיצין אותו וכו' ולא חשש הרא " ש למה שהביא במימרא דר " נ בסתם שחותכין את הטבור דליכא למיטעי כיון שכבר פירש דקי " ל כחכמים דדוקא בתאומים חותכין כנ " ל פשוט לפרש לדעת הרא " ש אלא דלא ה " ל לרבינו לומר לשון וא " א ז " ל פסק דמשמע דכך פסק בפירוש . ולכן יראה דראה ממנו הלכה למעשה שפסק כן ודבריו בפסקיו נמי מורין כן ודלא כמ " ש בית יוסף ומכל מקום לענין הלכה נקטינן כהרי " ף והרמב " ם דכיון דאין בו איסור דאורייתא כמו שכתבו התוספות בדבור האחרון אזלינן לקולא וכתב בית יוסף שכן עמא דבר וכן פסק בש " ע :
Orach Chayim.330.8.1 ומ " ש והני מילי בנולד לט' או לז' וכו' בכאן קיצר רבינו אבל בי " ד סי' רס " ו האריך ע " ש בסעיף י " ד וט " ו ובמ " ש לשם :
Orach Chayim.330.9.1 אסובי ינוקא שרי פירוש וכו' בפרק כל הכלים ( שבת דף קכ " ג ) אסובי ינוקא ר' " נ אסר רב ששת שרי אר " נ מנא אמינא לה דתנן אין עושק אפיקטויזין בשבת ורב ששת התם לאו אורחיה הכא אורחיה ופסקו הפוסקים והלכה כר " נ בדיני וכרב ששת באיסורי ופירש " י אסובי ינוקא . להחליק סדר איבריו דכשהוא נולד איבריו מתפרקין וצריך ליישבן . אסר דדמי למתקן . אפיקטויזין קיא שותה ומקיא וכולי אסור משום מתקן גברא : הכא אורחיה והרי הוא כמי שמאכילו ומשקהו עכ " ל וז " ל התו' אסובי ינוקא לאו היינו לפופי ינוקא דשרי בפרק במה אשה ( שבת דף סו ) ולקמן בסוף חבית ( סוף שבת דף קמ " ז ) דהיינו שכורכין אותו בבגדים וקושרין בחגורה רחבה וכן פי' בקונטרס בסוף מפנין כי היכא דלא תקשה דר " נ אדר " נ דשרי התם לפופי והכא אסר אסובי והא דתנן בפרק חבית אין מעצבין את הקטן פריך ליה התם אההיא דלפופי ומוקי לה בחומרי שדר' דמחזי כבונה וכו' עד ופי' ר " ת דה " נ מייתי ונקט רישא אין עושין אפיקטויזין וכו' עד אין מעצבין עכ " ל ולפי זה הא דקאמר ורב ששת התם לאו אורחיה אאין מעצבין נמי קאי דאסור משום דלאו אורחיה ובסוף חבית פי' רש " י בחומרי שדרה חליות של שדרה שנתפרקה אחד מהן ולאחר זמן קמיירי דאי ביום לידה האמרן כל האמור בפרשת תוכחה עושין לחיה בשבת עכ " ל נראה מפירוש רש " י דאסובי ינוקא פירושו דמסדר האברים שנתפרקו בידים ממש אבל לפופי ינוקא אינו מסדר בידים אלא כריכה בעלמא בחגורות ופסיקיאות והאברים מתיישבין מאיליהן ושרי אף לרב נחמן וכך פי' הר " ן לדברי רש " י וכך נראה הסכמת התוספות דהחילוק הוא בין לפוף בבגדים לסדור אברים בידים כדפי' אבל הרא " ש כתב וז " ל ואסובי ינוקא פירש " י שמחליקין לקטן סדר אבריו שמלפפין אותו וקושרין אותו בבגדי' ליישר אבריו וצריך לומר דמיירי ביום שני דאילו ביום לידה ר " נ גופיה שרי ליה לקמן בפרק מפנין עכ " ל מבואר מדבריו דמפרש אסובי ינוקא ולפופי ינוקא הכל ענין אחד ור " נ דמתיר לפופי בסוף מפנין מיירי ביום הלידה כמפורש לשם דאמר ר " נ כל האמור בפרשת תוכחה וכו' ואסובי דאסר ר " נ מיירי ביום שני ולרב ששת שרי אף ביום שני והך דפרק במה אשה ודסוף פרק חבית דקאמר לפופי ינוקא שרי ומדקאמר בסתם משמע דלעולם שרי לפופי כרב ששת היא דהלכה כרב ששת וכתב הרא " ש בסוף פרק חבית דהא דאין מעצבין את הקטן דמוקמינן לה בחומרי שדרה משום דמחזי כבונה מיירי שלא ביום הלידה דאי ביום הלידה הכל מותר עכ " ל לפי זה הא דאקשינן התם אדרבי יוחנן דשרי לפופי ינוקא ממתניתין דאין מעצבין היינו משום דרבי יוחנן בסתמא קאמר דשרי ואפילו לאחר לידה ואין מעצבין נמי אחר הלידה היא דאילו ביום הלידה הכל מותר ואע " ג דלרב נחמן דמתיר לפופי ינוקי ואוסר אסובי ינוקא היה יכול לתרץ הא דאין מעצבין היינו אסובי ינוקא מכל מקום אכתי לרב ששת דמתיר אף אסובי ינוקא קשיא וצריך לתרץ אליבא דרב ששת דלא אסרינן אלא חומרי שדרה דמחזי כבונה ומיהו ביום הלידה שרי אפילו חומרי שדרה ואף לרב נחמן ולאחר הלידה אסור חומרי שדרה ואף לרב ששת כי פליגי באסובי ינוקא ולאחר הלידה והלכה כר " ש דשרי ואע " ג דרש " י פי' באסובי ינוקא דמסדר אבריו שנתפרקו בשעת לידה וא " כ קשה אמאי שרינן להו ולא מיחזי כבונה כמו חומרי שדרה שנתפרקו יש ליישב דשאר אבריו הוי אורחיה והרי הוא כמי שמאכילו ומשקהו אבל חומרי שדרה לאו אורחיה הוא דהא לפר " ת הך אוקמתא דאורחיה ולאו אורחיה קא משני לה רב ששת ג " כ אאין מעציבין כמפורש בתוס' שהבאתי ומשמע לי דבחומרי שדרה אפילו אין מיישבין בידים ממש אלא ע " י לפוף בגדים נמי אסור לאחר לידה ואף לרב ששת דכיון דלאו אורחיה הוא מחזי כבונה אבל אסובי ינוקא דהיינו שאר אבריו שנתפרקו אפילו בידים ממש שרי ליישבן אפילו אחר לידה לרב ששת כיון דאורחיה הוא . אבל דברי רבינו הם תמוהים דכתב אסובי ינוקא ליישר אבריו שנתפרקו דלא שרי אלא דוקא ביום הלידה ולכרכן בבגדים שלא יתעקמו שרי לעולם וקשה חדא דהלא אסובי ינוקא שרי לרב ששת דהלכה כמותו אפילו לאחר הלידה ורבינו פסק דאסור ותו קשה דלא הביא לחלק בין לפופי ינוקי לחומרי שדרה כדאיתא בגמרא גם לא כתב לחלק בין סדור אבריו ע " י בגדים ובין בידים ממש ותו קשה טובא דב " י ז " ל כאן הביא סוגיית הגמרא ודברי הרא " ש כדי לפרש דברי רבי' דאסובי ינוקא שרי ביום שני לרב ששת דהלכתא כוותיה ולא כתב ליישב הא דכתב רבינו בהפך דאסובי ינוקא לא שרי אלא ביום הלידה כר " נ . וכדי ליישב דברי רבינו נראה לפע " ד דרבינו דקדק במ " ש הרא " ש וז " ל אסובי ינוקא פירש " י שמחליקין לקטן סדר אבריו שמלפפין אותו וקושרין אותו בבגדים ליישר אבריו עכ " ל מנוסחא זו של פירש " י שלא הזכיר שנתפרקו אבריו מפורש דאסובי ינוקא דפליגי בה ר " נ ורב ששת אין פירושו ליישב איברים שנתפרקו בשעת לידה אלא פי' ליישר איבריו שלא יתעקמו ובהא פליגי ר " נ ורב ששת והלכה כרב ששת דשרי דהיינו אורחיה ולא מיחזי כבונה אלא כשנתפרק אבר ממקומו וחוזר ומיישבו ואין חלוק בין שדרה לשאר אבר דכל שנתפרק אסור משום בונה והא דקאמר בגמרא התם בחומרי שדרה ופירש רש " י שנתפרקה אחת מהן לאו דוקא שדרה דה " ה שאר אבר אלא אורחא דמילתא נקט דרגילין חומרי שדרה להתפרק וגם ס " ל לרבינו דאין חלוק במסדר אבריו בידים ממש ללפוף בבגדיו אלא החלוק הוא בין נתפרק האבר ממקומו וצריך ליישבו ולהחזירו במקומו דמיחזי כבונה ואסור ובין שלא נתפרק שום אבר אלא כורכו בבגדים ליישרן שלא יתעקמו דלא מחזי כלל כבונה ושרי לפי זה הך לפופי ינוקא דפרק במה אשה ודפרק חבית ומלפפין את הולד דפרק מפנין ואסובי ינוקא דפליגי בה ר " נ ורב ששת הכל ענין אחד הוא דכורכין אותו בבגדיו שלא יתעקמו אבריו ולא נתפרק שום אבר ממקומו ולרב נחמן אסור כל לפוף לאחר הלידה ולא קאמר רב נחמן בסוף פרק מפנין דמלפפין את הולד אלא דוקא ביום הלידה ולרב ששת שרי והני אמוראים דשרו לפוף בסתם אף לאחר יום הלידה בפרק במה אשה ובס " פ חבית ס " ל כרב ששת דהלכה כמותו ומאן דפריך אמתניתין דאין מעציבין את הקטן קס " ד דפירושו ג " כ ליישר אבריו שלא יתעקמו ופריך דהכא תנן דאין מעציבין ור' יוחנן קאמר דלפופא ינוקא שרי . ומשני התם בחומרי שדרה שנתפרקו דמחזי כבונה . ולשון רבינו הכי פירושו אסובי ינוקא שרי . והדר מפרש דבאסובי שהוא מיישר אבריו שנתפרקו לא שרו אלא ביום הלידה והיינו דתנן אין מעציבין דהיינו כשנתפרקו אבל כשלא נתפרקו אלא לכרכו בבגדים שלא יתעקמו האי אסובי שרי לעולם . ואכתי איכא לתמוה במ " ש בש " ע בסתם מיישרין אברי הולד שנתפרקו מחמת צער הלידה ולא חילק והא ודאי דאף למאי דמשמע מפירש " י והתוס' והר " ן דשרי לעולם ליישר שאר אבריו שנתפרקו מ " מ בחומרי שדרה אסור לאחר יום הלידה וכ " כ הרמב " ם בפכ " א מותר ללפף את הקטן ובפכ " ב כתב ואין מתקנין חליות של שדרה שליקטן זו בצד זו מפני שנראה כבונה ולדעת הרא " ש ורבינו ביום ב' ללידה אסור אף בשאר אברים שנתפרקו כמו חליות שבשדרה היכא דידוע שנתפרקו והכי נקטינן כדעת רבינו דמסתברא טעמיה :
Orach Chayim.330.10.1 ור " ח פירש וכו' עד ומותר אע " פ שפעמים שמקיא התינוק כלומר וא " כ איכא למימר דכיון ששנינו בס " פ חבית אין עושין אפיקטויזין בשבת הא נמי כמי שעושה אפקטויזין הוא ואסור וכדרב נחמן דאמר מנא אמינא לה דתנן אין עושין אפיקטויזין וקאמר רב ששת לא דמי דאפיקטויזין לאו אורחיה והכא אורחיה :
Orach Chayim.331.1.1 עושין כל צרכי מילה וכו' משנה פרק ר " א דמילה ( שבת דף קלג ):
Orach Chayim.331.2.1 ומ " ש אפילו ביום ג' שחל להיות בשבת משמע דוקא ביום המילה וביום הג' אבל לא בשני וכדברי הרמב " ם בפרק שני דמילה :
Orach Chayim.331.3.1 ומ " ש ואפילו ישראל מבעיר האש וכו' פי' אם נשפכו החמין לאחר המילה אבל אם נשפכו החמין דבתר מילה מקמי מילה תדחה המיל' ואסור לישראל להבעיר האש והכי משמע להדיא בי " ד סימן רס " ו ס " ח וכמ " ש לשם בס " ד : וכתב ב " י לדידן דבר ידוע דאין התינוק מסוכן בכך דינו כדין רחיצת גדול עכ " ל ועיין בהגהת ש " ע מ " ש בדין זה :
Orach Chayim.331.4.1 וכל זמן שלא סילק ידיו וכו' ברייתא שם ועיין בי " ד סי' רס " ד ס " ד ורס " ו ס " ב :
Orach Chayim.331.5.1 ואפילו ספק אם נולד לז' וכו' פי' דוקא כשהוא שלם באיבריו אלא שלא גמרו שעריו וצפרניו דעת רבינו למולו בשבת מטעם ממה נפשך ולא קי " ל הכי אלא אין חלוק בין אם הוא בן ח' ודאי או ספק בן ז' אם גמרו שעריו וצפרניו מלין אותו ואם לאו אין מלין אותו אפילו הוא שלם באבריו ואם הוא בן ז' ודאי מלין אותו אפילו לא גמרו שעריו וצפרניו וכן פסק בית יוסף והדין עמו דלא כדברי רבו' בזה וכבר נתבאר בס " ד בי " ד ס " ס רס " ז : אנדרוגינוס וכו' ברייתא שם ובאנדרוגינוס פליגי בה תנאי ופסק רבינו גבי מילה בשבת לחומרא ועיין בי " ד בסי' רס " ה ס " ז מ " ש בדינו בכל ההלכות שנזכר שם אנדרוגינוס בספר הארבעה טורים : ובתינוק שנולד בע " ש סמוך לבין השמשות כתבתי דינו בי " ד סי' רס " ו סעיף י " ב דאם נולד שעה אחת מכ " ד שעות קודם יציאת שלשה כוכבים בינונים נימול לשמיני ביום ו' הא לאו הכי ספק הוא ותדחה ליום א' ואע " ג דלעיל בסימן רס " א לענין תוספת שבת יש להחמיר לקבל עליו שבת מסוף שעה כ " ב מ " מ לענין מילה אינו כן :
Orach Chayim.331.6.1 ודוקא מילה עצמה וכו' רבינו האריך בי " ד בדין הבאת סכין דרך חצרות וכו' ושם נתבאר בס " ד ע " ש בסימן רס " ו ס " ג :
Orach Chayim.331.7.1 לא ה " ל כמון שחוק מע " ש לא ישחקנו אלא לועס בשיניו וכו' עד סוף הסי' הא דמצריך לעשות בשינוי היינו לפני המילה אבל לאחר המילה מותר בלא שינוי ג " ז נתבאר בארוכה בסימן רס " ו דלא כמ " ש הר " ן ומה שהקשה ב " י למה כתב רבינו אלא יתן כל אחד לבדו ולא כתב יטרוף הנה בי " ד דקדק רבינו ואמר טורף לה זה לעצמו וזה לעצמו ועיין במ " ש לשם בס " ד :
Orach Chayim.331.8.1 אסור לומר לעכו " ם וכו' כ " כ הרי " ף ושאר פוסקי' דלא כבה " ג ובעל העיטור ונתבאר בי " ד סי' רס " ו ע " ש :
Orach Chayim.332.1.1 אין מילדין הבהמה בשבת כו' משנה סוף פרק מפנין אין מיילדין את הבהמה בי " ט אבל מסעדין אותה וכתב הרא " ש ר " י נסתפק אם הא דקתני מסעדין אי " ט דוקא קאי או דילמא אפילו בשבת שרי והא דקתני בי " ט משום רבותא דאין מיילדין תניא עכ " ל וכתב ב " י ויש לתמוה על רבינו איך כתבה לענק שבת מאחר דר " י מספקא ליה עכ " ל ולפעד " נ דרבינו הכריע דאי איתא דבשבת אסור לסעדה ה " ל למיתני הכי אין מיילדין הבהמה אבל מסעדין אותה בי " ט דהשתא דהוה תני בי " ט בסיפא מוכח דבי " ט דוקא מסעדין אבל אין מיילדין אבל בשבת אף לסעדה נמי אסור מדלא תני הכי אלמא דמסעדין אותה אף בשבת קאמר ותו דמההוא דאין מפרכסין דבפ' במה בהמה ( שבת דף נ " ג ) וכו' שמעינן דבתחלת מכה כיון דאיכא משום צערא דבהמה וליכא טירחא יתירא שרי לפרכס בידים ה " ה דשרי ג " כ לסעדה שלא יפול הולד לארץ ולהביא בול של מלח כו' דכל זה להצילה מצער ולית בהו טירחא יתירא והא דאמר רשב " ג מרחמין היינו על בהמה טהורה בי " ט לאו דוקא בי " ט דאף בשבת שרי אלא דהמעשה שהיה בי " ט היה :
Orach Chayim.332.2.1 ואם אכלה כרשינין בפרק במה בהמה פליגי בה תנאי בברייתא ודרש רבא הלכה כרבי אושעיא דמתיר דלא גזרו משום שחיקת סמנים ברפואת בהמתו דאין אדם בהול כל כך על רפואת בהמתו דליתי לידי שחיקת סמנים :
Orach Chayim.332.3.1 ואם אחזה דם וכו' שם בברייתא תני' אין מעמידין אותה במים והרי " ף והרא " ש והרמב " ם כתבו דכיון דהלכה כרבי אושעיא שמעינן דלית הלכתא כהך ברייתא ומותר להעמידה במים דלא גזרינן משום שחיקת סמנים ברפואת בהמה אבל בעל התרומות ס " ל דהליכה בחצר דוקא התירו דלא ניכר כ " כ משום רפואה אבל העמדת בהמה במים מוכחא מילתא טפי משום רפואה ואסור וכן פסקו סמ " ג וסמ " ק כפשטא דברייתא ולפעד " נ דיש לכל אחד להחמיר בפלוגתא דרבואתא ובש " ע דפסק לקולא היינו להורות לאחרים :
Orach Chayim.333.1.1 מי שיש לו אורחים וכו' משנה ר " פ מפנין מפנין ארבע וחמש קופות של תבן דתבן הוא מאכל בהמה ואינו מוקצה ע " ל ריש סימן שכ " ד . ושל תבואה מפני האורחין ומפני ביטול ב " ה אבל לא את האוצר ואפליגו רב חסדא ושמואל בפירושא דמתניתין והסכים הרא " ש למ " ש הרז " ה דהלכה כרב חסדא דמפרש ארבע מאוצר קטן וחמש מאוצר גדול פי' דכשאין שם תבואה אלא שיעור ה' קופות אין מפנה ממנו אלא ארבע ואם היה אוצר גדול מפנה ממנו חמש ודלא כשמואל דמפרש ד' וה' כדאמרי אינשי דלדידיה אפי' מאוצר קטן שאין בו אלא ה' יכול לפנות כל החמש אלא שלא יכבד את האוצר כדרך לכבד לפני האורחין דליתא אלא לא יפנה אלא ד' בלחוד כרב חסדא דסוגיא דשמעתין כוותיה ובפי' אבל לא את האוצר קי " ל כשמואל דמפרש אבל לא יגמור את האוצר שלא יבא להשוות את הגומות ונראה דהשתא דקי " ל ארבע מחמש האי שלא יגמור וכו' רצונו לומר דאפילו אין שם אלא ג' או ד' קופות לא יפנה כולו ואילו לרב חסדא שרי לפנות כולו דאפי' ישווה גומות דבר שאין מתכוין הוא אבל לשמואל חיישינן שמא ישווה גומות במתכוין הלכך לעולם לא יפנה כולו אפילו אם אין שם אלא ג' :
Orach Chayim.333.2.1 ומ " ש דשלא לצורך מצוה אסור לפנותו כ " כ כל הפוסקים דהכי מוכח מדתני מפני האורחין ומפני ביטול ב " ה דאל " כ ליתני סתמא מפנין ד' וה' קופות . ואע " ג דקי " ל כר " ש דלית ליה מוקצה אפ " ה לפנות אסור משום דהוי עובדין דחול ולא התירוהו אלא לצורך מצוה ומה שלא הביא רבינו ברייתא דעושה שביל ברגליו וברייתא דתבואה צבורה שהביא הרי " ף הוא לפי שהרא " ש כתב דתרווייהו אליבא דר' יהודה דאית ליה מוקצה כל זה כתבנו בביאור דברי רבינו אבל עוד יש להאריך בביאור דברי הרי " ף והרב רבינו משה בר מיימוני וקצרתי ועיין בב " י :
Orach Chayim.333.3.1 ואלו ד' או ה' עד אלא כל אחד יפנה לעצמו שם קמיבעיא לן חד מפני לכולה א " ד גברא וגברא מפני לנפשיה ובעינן למיפשטיה מעובדא דרבי דתניא ועמר רבי כל השדה כולה ומעובדא דר' חייא דתניא ועמר ר " ח כל השדה כולה ומהדרינן וליטעמיך רבי בנדפשיה עמר אלא צוה ועמר ולעולם כל חד וחד מפנה לנפשיה ולא אפשיטא ופסקו הפוסקים דכל אחד יפנה לנפשיה . ומיהו צ " ע דב " י כתב לאו למימרא שהאורחים עצמם צריכין לפנות אלא האחרים יכולין לפנות לצרכם ובלבד שלא יפנה כל אחד יותר מד' או ה' קופות עכ " ל ובגמ' על וליטעמיך רבי בדנפשיה עמר ופירש " י בתמיה וכי אורחיה דנשיא בהכי עכ " ל והתוס' כתבו וז " ל וליטעמיך רבי בדנפשיה עמר פי' כל השדה עכ " ל מבואר דמאי דנאדו התוספות מפירש " י הוא משום דלפירש " י משמע דרבי לא עמר כלום אף לנפשיה דנשיא היה א " כ קשה היאך היו התלמידים מפנים בשביל רבי כיון דאסור לפנות בשביל אחר ומאי שנא רבי מאחר היכא דהוי איסורא ולכך פירשו התוספות דודאי רבי הוה מפני לנפשיה והתימה אינה אלא וכי אפשר שיפנה רבי כל השדה אלא צוה ועמרו ולעולם כל חד עמר לנפשיה וגם רבי עמר לנפשיה לפי זה משמע דליתא למה שפסק ב " י דאחרים יכולים לפנות בשביל האורחים דהא בתוספות צריך לפרש דס " ל דאף רבי היה מפנה לנפשיה ואם היה רשאי אחר לפנות בשביל האורח לא הוה רבי מפנה לנפשיה אלא תלמיד היה יכול לפנות בעבורו מיהו ודאי אין סברא שיהיו האורחים מחוייבים כל אחד לפנות בדנפשיה וגם לישנא דמתני' מפנין מפני האורחים הכי משמע שאחרים מפנין לצורך ישיבת האורחים וכדמשמע מפירש " י שתלמיד היה מפנה לצורך רבי ור' חייא דמאי דנקט רש " י נשיא לאו דוקא דה " ה כל אדם חשוב לאו אורחיה לעמר בשדה כ " ש אורחים בביתו של אדם וכמו שפסק ב " י הוא העיקר וכדפירש " י ולא כדמשמע מדברי התוס' וכן פסק בש " ע והכי נקטינן :
Orach Chayim.334.1.1 נפלה דליקה בשבת אם הוא בלילה קודם סעודה וכו' משנה בפ' כל כתבי ( שבת דף קיז :) נפלה דליקה בלילי שבת מצילין מזון ג' סעודו' שחרית מצילין מזון ב' סעודות מנחה מצילין מזון סעודה אחת ופירש " י בלילי שבת קודם אכילה שחרית קודם סעודה נראה דכוונתו ליישב מה שקשה דה " ל למיתני נפלה דליקה ערבית כדתני שחרית ומנחה ומיישב כיון דסעודת ערבית אין לה זמן קבוע דכל הלילה זמנה להכי נקט בלילי שבת לאורויי כל שהוא קודם אכילה אפי' בסוף הליל' משא " כ שחרית דוקא קודם סעודה כלומר זמן סעודה עד סוף שעה ששית אבל אחר שעה ששית עבר זמנה ואינו מציל אע " פ שהוא קודם אכילה אבל רבינו לא בא אלא לכתוב הדין אמר בלילה קודם סעודה ובשחרית כתב בסתם ולא כתב בפירוש קודם סעודה דממילא מובן קודם סעודה וגם קודם כלות זמנה שהוא קודם סוף ששית :
Orach Chayim.334.2.1 ודוקא בבית שהדליקה בו וכו' כ " כ התוספות בדבור הראשון בשם ר " ת וכתב לשם באותו בית או באותו חצר וכו' ורצונו לומר בין אם הבתים פתוחים למבוי שכל בית ובית הוא עם חצר שלו בפני עצמו כמו שהוא בזמנינו זה על הרוב ובין אם הם דרים כמו בזמן חכמי התלמוד שכמה בתים פתוחים לחצר וחצרות פתוחים למבוי ודליקה נפלה בחצר בבית אחד מן הבתים שבחצר דכל החצר דינו כבית אחד ורבינו לא הזכיר חצר לפי שבמדינתו היה כל בית ובית בפני עצמו אבל ודאי דכן הדין בנפלה דליקה בחצר וכ " כ הרמב " ם פכ " ג נפלה דליקה בחצר וכו' וכ " כ הסמ " ג וסמ " ק ונראה מדברי רבינו מדכתב דברי ר " ת כאן אצל דין הצלת ג' סעודות ולא כתבם אצל דין הצלת כתבי הקדש כמו שכתוב בתוס' אלמא דמפרש דמ " ש ר " ת דאם נפלה דליקה בבית אחד מותר להציל הכל עיקר דבריו אינן אלא על סיפא דמצילין ג' סעודות וכו' ומצילין סל מלא ככרות וכו' דהתם דוקא כיון דבהיתירא קא טרח דבני טלטול נינהו ולחצר המעורבת דוקא ולא אסרוה אלא מפני דאי שרית ליה לאתחולי בהצלה כולי האי מתוך שהוא בהול ישכח לשבת אתי נמי לכבויי וכשאת' אוסר עליו נמצא מתייאש מן הכל ואינו בא לידי כיבוי ולפי זה ודאי בתים וחצרות דסמוכין לדליקה דלא בהילי כולי האי מותר להן להציל יותר ממה שצריך הכא דבהיתר' קטרח ולא חיישינן שמא ישכח את השבת אבל כתבי הקודש דבאיסור' קטרח למבוי שאינו מתוקן אף בבתים הסמוכים לדליקה לא התירו יותר ממה שהתירו לאותו בית שנפלה בו הדליקה והכי מוכח בדברי הרא " ש שלא כתב דברי ר " ת בתחלת הפרק אצל הצלת כתבי הקודש אלא כתבו לאחר שכתב המשנה דמצילין מזון ג' סעודות גם לא כתב כלל כלשון התוספות דכולה האי פירקא איירי כשנפלה דליקה באותו בית וכו' כדי שלא נטעה לפרש דברי ר " ת גם אכתבי הקודש ומשם למד רבינו לפרש דוקא אהצלת שלש סעודות היכא דבהיתרא קטרח :
Orach Chayim.334.3.1 וכתב בעל התרומות דאפילו מעות וכו' פי' בעה " ת קאי אדברי ר " ת שהתיר לבתים הקרובים לדליקה להציל יותר ממה שהוא צריך דלפ " ז יכולין ג " כ להציל אפילו מעות ודברים המוצקים דלא בהילי כולי האי כיון שהדליקה בבית אחר ואע " פ שהוא מוקצה כבר קי " ל במי שהחשיך לו בדרך לטלטל כיסו שהוא מוקצה פחות פחות מד " א משום פסידא וה " נ שרי משום פסידא ודוקא בבית שנפלה בו הדליק' אסור כל מה שהוא יותר מהצריך לו לאותו שבת אפי' מה שאינו מוקצה גזירה דלמא מתוך שהוא בהול ישכח לשבת ואתא לכבויי אבל בבית הסמוך לדליקה שרי אפילו מה שהוא מוקצה . וכן אם רואה אנסין וכו' פי' יכול להצניע באותו בית במקום מוצנע שאין כאן שום איסור אחר כ " א שמטלטל למוקצה וגם לא יבא לידי איסור אחר ואיכא למידק דסה " ת כתב וז " ל ואפילו כי יהיה אסור מפני הדליקה להציל בלא שום דבר קדושה עמהם בתיק משום דלמא אתי לכבויי אבל מפני מושלים ופחד שוללי ממון מותר דליכא למיחש כולי האי לאיסור דאורייתא אלמא דמתיר מפני האנסין יותר ממה שמתיר מפני הדליקה וכן כתב בספר מצות גדול הביאו בית יוסף ורבינו בשם ספר התרומה מהפך הסברא כדמשמע מלישנא דוכן אם רואה אנסין וכו' דקאמר דה " ל כאילו אמר לא מיבעיא דליקה דשרי אלא אפי' מפני האנסין נמי שרי וה " נ משמע מהשגתו שהשיג תחלה על מה שהתיר מפני האנסין ואח " כ אמר וגם בדליקה וכו' דמשמע דה " ק דגם בדליקה דאיכא טפי להתיר מבאנסין משום דבדליקה איכא למיחש לאיסור גדול מזה דהיינו דילמא אתא לכבויי הכא מיהו ליכא למיחש לכבוי דדוקא באותו בית שנפלה בו הדליקה דהוא בהיל אתא לכבויי אבל בבית הסמוך לדליקה דאינו בהיל לא אתא לכבויי א " כ ליכא למיחש שיבא לידי איסור גדול מזה ולכן לא התירו לו איסור טלטול וא " כ מהפך הסברא בשם סה " ת ונראה בעיני פשוט דהאי וכן אם ראה אנסין הוא לשונו של רבינו שתופס הסברא איפכא מסברת סה " ת והסמ " ג וה " ק רבינו הנה בעה " ת התיר לטלטל מוקצה גבי דליקה וכן התיר אפילו מפני האנסין ונ " ל שהוא אסור דלא מיבעיא מפני האנסין דאסור כיון דליכא למיחש שיבא לידי איסור גדול מזה אלא גם מפני הדליקה דאיכא צד סברא למיחש שיבא לידי איסור גדול מזה אפ " ה לא חיישינן ליה ואסור ולענין הלכה נלפע " ד דהדין עם בעה " ת דבבית הסמוכין לדליקה דלא בהילי כולי האי ולא חיישינן שמא ישכח לשבת ואתא לכבויי בשוגג ולפיכך מותר להציל הכל וכמ " ש ר " ת התם נמי אין לחוש לאיסור מוקצה במקום פסידא וראייתו ברורה ממה שהתירו במי שהחשיך לטלטל את כיסו משום פסידא דמ " ש רבינו דהתם לא התירו אלא כדי שלא יבא לידי איסור דאורייתא וכ " כ ה' המגיד בפ " ו ע " ש הרמב " ן והרשב " א וכ " כ הר " ן בר " פ מי שהחשיך משמו ומביאו ב " י ונחלקו על בעה " ת הוא תמוה טובא דהא התם ליכא למיחש שמא ישכח השבת דלאו בהיל הוא אלא כיון דקים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אי לא שרית ליה איסור מוקצה שהוא קל כדי שלא יפסיד ממונו אתי לידי איסור חמור לאתויי ד' אמות בר " ה במזיד א " כ ה " נ אי לא שרית ליה להציל ממונו שיש בו איסור מוקצה שהוא קל אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואתא לחפור בקרקע במזיד ולהטמין ממונו שם להצילו מפני הדליקה או מן האנס או להוליכו חוץ לעיר למקום אחר בסרטיא דאית בה ר " ה גמורה וכיוצא בזה מאיסורי דאורייתא ודוקא באותו חצר שנפלה בו הדליקה דאיכא למיחש שמא ישכח לשבת ויכבה בשוגג הילכך כדי להצילו מחיוב חטאת שיגיע על ידינו כשנתיר לו להציל הכל אמרו רבנן שלא להתיר לו אפילו דברים המותרים אלא מה שהוא צריך אבל באינו בהול דליכא למיחש לשמא ישכח אלא כיון דאיכא פסידא במי שהחשיך וכו' ויבא לידי איסור דאורייתא במזיד התירו לו איסור מוקצה משום פסידא דשוב לא יבא לידי איסור דאורייתא ה " נ בדליקה ובאנסין אין לחוש לאיסור מוקצה משום פסידא בבית הסמוך לדליקה ואפילו את " ל דליכא הכא בדליקה ובאנסין הך חששא שיבא לידי איסור גדול מזה כמו שהוא במי שהחשיך וכו' מ " מ הסברא הפוכה דהתם דחיישינן שמא יהא חוטא במזיד יהא נשכר ולהתיר לו המוקצה כדי שלא יפסיד ממונו והכא דליכא למיחש שיהא חוטא במזיד יהא נפסד שלא להתיר לו המוקצה ושיפסיד ממונו סברא זו מרפסא איגרא ואע " פ דלמאי דפי' הרא " ש ורבינו לא התיר ר " ת בבית הסמוך לדליקה להציל הכל אלא במידי דשרי לטלטולי וגם דוקא לחצר המעורבת אבל היכא דאסור לטלטולי א " נ לחצר שאינה מעורבת אף בבית הסמוך לדליקה אסור כמו בבית שנפלה הדליקה כדפי' בסמוך ס " ב מ " מ לרבינו ברוך ולהסמ " ג ולהסמ " ק אינו כן אלא בבית אחר הסמוך לדליקה הכל מציל אפילו דברים שהן אסורים בטלטול משום מוקצה ודוקא לחצר מעורבת והכי משמע ממ " ש התוס' בדבור הראשון בשם ר " ת דכולי האי פירקא וכו' והא דכתב הסמ " ג דמותר לטלטל המוקצה בביתו מפני יראת המושל ודוקא בדליקה לא התירו להציל מעות וכו' ומביאו ב " י היינו דוקא בבית שנפלה בו הדליקה דילמא אתא לכבויי בשוגג דמתוך שהוא בהול ישכח את השבת כדפרישית והב " י על כי דברי מהר " י אבוהב חילק ואמר דאף בבית שנפלה בו הדליקה מותר להציל דברים חשובים המוקצים כגון מעותיו וכיוצא בהן דאי לא שרית ליה אתא לכבויי במזיד אלא דבדברים המותרים שאינן חשובים אסורים להציל ביותר ממה שצריך להם לאותו שבת דאי לא שרית להו לא אתא לכבויי להצילם ועל פי זה כתב בש " ע בתחילה בדברים המותרים לחלק בין בית שנפלה בו הדליקה לבית הסמוך לדליקה כמו שכתב רבינו והוא ע " פ ר " ת וכמו שמפרש הרא " ש ואחר כך כתב דבמעות ושאר דברים המוקצים יש מתירים ויש אוסרים וכו' ומשמע דיש מתירין אפילו בבית שנפלה בו הדליקה ויש אוסרין אפילו בבית הסמוך לדליקה ולפעד " נ פשוט דבבית שנפלה בו הדליקה מעולם לא התיר שום חכם לא דברים המותרים ביותר ממה שצריך לאותו שבת ולא דברים החשובים המוקצים דטעמא דאיסורא הוא דאי שרית ליה לאצולי חיישינן שמא מתוך שהוא בהול ישכח את השבת ואתא לכבויי בשוגג ולא אמרינן אי לא שריתי ליה אתי לכבויי במזיד דאין אנו אחראין לרשעים ולא דמי למי שהחשיך וכו' דהתם אם אנו מתירין לו איסור מוקצה הקל כדי שלא יפסיד שוב לא יהא נעשה איסור דאוריית' על ידו משא " כ הכא דאם נתיר לו להציל שמא ישכח את השבת ואתי לכבויי ויהא נעשה איסור דאוריית' על ידינו שהתרנו לו להציל אבל בבית הסמוך לדליקה לשם יש מתירין סמ " ג וסה " ת להציל את המוקצה משום פסידא ויש אוסרין הם רבינו ועפ " י דברי הרא " ש שמפרש דלא התיר ר " ת בבית הסמוך לדליקה להציל את הכל אלא כל דברים המותרים בלבד אבל לא דברים המוקצים ויש מתירין הם רבינו ברוך והנמשכים אחריו ולדעתינו הענייה העיקר הוא כדברי המתירים ודוקא בבית הסמוך לדליקה אבל בבית שנפלה בו הדליקה הכל אסור להציל זולתי דברים המותרים לצורך אותו שבת בלבד וכל המלבושים שיכול ללבוש כו' כמו שיתבאר בסמוך בס " ד :
Orach Chayim.334.4.1 ולובש כל מה שיכול ללבוש וכ' משנה ולשם מוציא כל כלי תשמישו ולובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף ר' יוסי אומר י " ח כלים וחוזר ולובש ומוציא ואומר לאחרים בואו והצילו עמי והאי חוזר ולובש וכו' ליכא לפרש דר' יוסי היא ולא דת " ק דא " כ קשיא אמאי מיקל בתחלת לבישה דאפי' טפי מי " ח כלים ומחמיר בחזרה דאינו חוזר ולובש ור " י מחמיר בתחלת לבישה דוקא י " ח כלים ומיקל בחזרה וליכא למימר דלא פליג ר " י אלא בתחלת לבישה אבל בחזרה מודה לת " ק דאכתי קשה לר " י מ " ט מחמיר טפי בתחלת לבישה מבחזרה אדרבה איפכא מסתברא בע " כ דר " י לא ס " ל חזרה כלל אלא לובש י " ח כלים ואינו פושטן לחזור וללבוש ולהציל לאחרים וכן פירש " י וכן פי' בספר התרומה בסימן רמ " ה וא " כ האי וחוזר ולובש וכו' אתא לת " ק וכ " כ הרא " ש והכי משמע מברייתא דתני בדר " מ חוזר ולובש והוא ת " ק דמתני' דפליג אדר' יוסי במשנה ובברייתא והלכה כת " ק וכן פסקו הפוסקים ומה שקשה אמאי לא תני במשנה חוזר ולובש מקמי דתני ר " י אומר י " ח כלים וכדתני בברייתא י " ל דאי הוה תני הכי ה " א דר " י לא פליג אלא אחזרה י " ח כלים ותו לא אבל בתחלת לבישה מודה לת " ק דאפי' טפי מי " ח כלים להכי תני לדר " י אתחילת לבישה דוקא י " ח כלים ובתר הכי תני וחוזר ולובש ומוציא דאתאן לת " ק ולא פליג עליה ר " י אלמא דלית ליה לר' יוסי חזרה כלל דאם איתא דאית ליה חזרה ה " ל לפרושי בכמה היא החזרה וא " ל א " כ בברייתא איכא למיטעי דר' יוסי לא פליג אלא אחזרה דהא פשיטא כיון דבמשנה מוכח דר' יוסי פליג אתחילת לבישה תו ליכא למיטעי בברייתא ושפיר איכא למימר דתנא דברייתא קא סמיך אתנא דמשנתינו אבל לא ההפך . אבל הב " י כתב וז " ל דהא דתבן וחוזר ולובש ומוציא לאו דברי ר " י בלבד היא אלא דברי הכל היא וכ " כ בסה " ת ובסמ " ג וזה כשגגה היוצא לפני השליט דבסה " ת סימן רמ " ה כתב וז " ל הך סיפא וחוזר לובש מדברי ת " ק הוא שיכול ללבוש אפילו יותר מי " ח כלים ופושט וחוזר ולובש ומוציא ולר " י י " ח ולא יחזיר ויוציא יותר וכן פירש " י וכן מוכח בברייתא דקתני וחוזר ולובש על ר " מ ולא על ר " י עכ " ל הרי מפורש דלר " י י " ח ולא יחזור ויוציא יותר כפירש " י והך סיפא מדברי ת " ק הוא ובסמ " ג פסק בסתם וחוזר ולובש ומוציא ולא הזכיר דכך הוא הדין לת " ק או לר " י מיהו ב " י לא נתכוין בדבריו אלו אלא לומר שכך פסקו הלכה דפושט וחוזר ולובש ומוציא כדברי רבינו . ומ " ש ב " י עוד דמדברי הרמב " ם משמע דאינו פושט וכו' משום דמפרש דר' יוסי הוא דתני לה ואין הלכה כר' יוסי אלא כת " ק דאינו חוזר ולובש כלל הוא תימה רבה דת " ק מיקל בתחלת לבישה ומחמיר בחזרה ור " י מחמיר בתחלת לבישה ומיקל בחזרה :
Orach Chayim.334.5.1 ואם רוצין זוכין בו מן ההפקר כיון שאמר הצילו לכם דברי רבינו בזה הם כפירוש רש " י בגמ' אהא דתנן ואומר לאחרים בואו והצילו לכם ואם היו פקחין עושין עמו חשבון דמקשינן חשבון מאי עבידתיה מהפקירא קא זכו ופירש רש " י דהא הצילו לכם קאמר להו לצרכיכם והקשה הר " ן דאין צורך לכך דאפילו לא אמר להו הכי כיון שהוא אינו רשאי להציל אלא מזון ג' סעודות הרי הוא מופקר לכל מידי דהוה אמציל מזוטו של ים ומשלוליתו של נהר עכ " ל וליישב דעת רש " י ורבינו נראה דלא דמי לזוטו של ים שהיא אבוד ממנו ומכל אדם הני ודאי הוה הפקר לכל ממיל' אבל כאן דאינו אבוד שהרי יש לממונו של זה הצלה ע " י עכו " ם שיאמר להם כל המכבה אינו מפסיד איכא למימר דאע " פ שאמר לכולם בואו והצילו דעתו היה שיקבלו שכר ממנו על הצלתם ולא הפקיר כלל אבל מדאמר לכם דמשמע לצרכיכם ה " ל הפקר ודאי :
Orach Chayim.334.6.1 ואם אינן רוצים וכו' ולא הוי שכר שבת שם בגמ' ופירש " י דכה " ג לאו שכר שבת היא דמעיקרא לאו אדעתא דשכר פעולה נחית עכ " ל אבל הרמב " ם כתב שהטעם לפי שאין שם מלאכה ולא איסור הוצאה שלא הוציאו אלא למקום המעירב עכ " ל ותימה מ " ש מהא דתניא השוכר את הפועלים לשמור הזרעים והפרה והתינוק אין נותנין לו שכר שבת אע " ג דאין שם לא מלאכה ולא איסור הוצאה וע " ל בסי' ש " ו ולקמן בסי' תקפ " ה במ " ש ב " י שוב ראיתי שה " ה בפכ " ב הקשה קושיא זו אדברי הרמב " ם ויישבה ע " ש :
Orach Chayim.334.7.1 ואין מצילין אלא לחצר המעורבת וכו' שם במשנה לאחר דין הצלת ג' סעודות וכו' עד עושין עמו חשבון אחר השבת תנן להיכן מצילין אותן לחצר המעורבת בן בתיר' אומר אף לשאינה מעורבת ולשם מוצי' כל כלי תשמישו וליבש כל מה שיכול ללבוש וכו' ומשמע דהא דקאמר ולובש כל מה שיכול ללבוש וחוזר ולובש ומוציא היינו נמי לחצר המעורבת לת " ק כדאית ליה ולבן בתירא כדאית ליה דאין חילוק בן הצלת ג' סעודות להצלת מלבושים וכך הוא משמעות כל הפוסקים זולתי בספר התרומה בס " ס רע " ה ובסימניי הספר מפורש דמפרש דהצלת מזון ג' סעודות דוקא לחצר המעורבת דהלכה כת " ק אבל הצלת מלבושים אפילו לחצר שאינה מעורבת וצריך לומר דס " ל כיון דתנן מחלוקת דת " ק ובן בתירא אחר דין הצלת ג' סעודות ואח " כ תני בסתם ולובש כל מה שיוכל ללבוש משמע דלענין לבישה אף ת " ק מודה דמציל אף לחצר שאינה מעורבת דאל " כ ה " ל למתני הך בבא ולובש כל מה שיכול ללבוש וכו' בתחלה ואח " כ מחלוקת ת " ק ובן בתירא דהוה משמע להדיא דמחלוקתם ג " כ אלבישה ומדנא תני הכי אלמא דלא נחלקו אלא בהצלת ג' סעודות אבל בלבישה מודה ת " ק דאפילו לחצר שאינה מעורבת וה " ט דכי היכי שהקילו בלבישה דפושט וחוזר ולובש ומוציא ולא חיישינן אי שרית ליה טפי אתי לכבויי משום דכיון דלא שרינן ליה אלא דרך לבישה רמי אנפשיה ומידכר וכדכתב לשם ה' המגיד בשם הרשב " א והר " ן בפרק כל כתבי ומביאו ב " י הכי נמי שרינן מטעם זה הצלת מלבושים אף לחצר שאינה מעורבת וכך מפורש בסמ " ג דבתחלה כתב דין הצלת ג' סעודות לחצר המעורבת ואם לא עירבו אף מזונו וכליו אינו מציל וכו' כל' הרמב " ם ואח " כ כתב ומה שהוא מציל ללבושו לובש כל מה שיכול ועוטף כל מה שיכול להתעטף ומוציא לחצר שאינה מעורבת כך פסק רבי' ברוך אבל רבינו משה כתב דדוק' במעורבת וכו' הרי מבואר ומפורש דלגבי לבישה דוקא מיקל רבינו ברוך להצילם אף לחצר שאינה מעורבת וכך מבואר במרדכי בפ' כ " כ שכתב כלשון סה " ת אות באות ע " ש אבל הב " י כתב וז " ל ואין מצילין אלא לחצר המעורבת וכו' משנה שם להיכן מצילין וכו' ופסק הרמב " ם בפכ " ג כת " ק והכי נקטינן ולא כסמ " ג שכתב שרבי' ברוך פסק כבן בתירא עכ " ל ושגגה יצאה מלפני השליט דודאי אף רבינו ברוך פוסק כת " ק אלא דמפרש דאף ת " ק מודה בהצלת לבושיו כדפרישית ומיהו ודאי אין כך הלכה אלא ככל שאר פוסקים דאין חילוק בין מזון ג' סעודות ובין מלבושים לעולם אינו מציל אלא לחצר מעורבת ולכן נזהר רבינו שלאחר שכתב דין הצלת מזון ג' סעודות וגם כתב דין הצלת מלבושיו כתב ואין מצילין אלא לחצר המעורבת וכולי דאתרווייהו קאי ואמר דאין מצילין אלא לחצר המעורבת וכך פסק בש " ע ואמר כל הצלה שאמרנו אינו אלא לחצר המעורבת וכו' וקאי אתרווייהו אהצלת מזון ג' סעודות ואהצלת מלבושיו שאינן אלא לחצר המעורבת אכן מ " ש אח " כ בהגה " ה ויש מקילין אף לשאינה מעורבת דמשמע דאף במזון ג' סעודות מקילין נמשך אחר פי' ב " י שהבין דר " ב פסק כבן בתירא ואינו כן דבמזון ג' סעודות אין מי שמיקל להציל בחצר שאינה מעורבת והוא טעות גמור :
Orach Chayim.334.8.1 כתב בעל התרומות דכל הצלה דהכא כו' כך כתב בסה " ת סוף סימן רמ " ה ונלפע " ד מתוך לשונו שכתב בסימנים שהביא תחלה דברי ר " ת דמחלק בין אותו בית שנפלה שם הדליקה ובין הבית הסמוך לדליקה ואחר פך אמר ומוסיף אני לומר דוקא בחצר שאין מכוסה וכו' דרצונו לומר דכיון דר " ת מתיר בבית הסמוך לדליקה משום דלא בהיל כ " כ וליכא למיחש שמא ישכח את השבת ואתי לעבור איסור דאורייתא לכבויי א " כ מסתברא נמי הא דלא התירו להציל אלא מזון שלש סעודות אינו אלא לחצר ומבוי הסמוכים לר " ה ואינן מקורין ודמו לר " ה התם הוא דאיכא למיחש אי שרית ליה טפי להציל מתוך שיהא בהול להציל ישכח ויגיע לידי איסור דאוריית' שיציל לר " ה עצמה דמיחלף חצר ומבוי בר " ה ותלמודא דקאמר אתי לכבויי לאו דוקא כיבוי לחוד קאמר אלא נקט חדא איסורא דאורייתא והוא הדין שאר איסורי דאורייתא דמתוך שהוא בהול ישכח ויבוא להוציא מרה " י לר " ה וזו היתה עיקר טעם הגזירה שלא יציל אלא מזון ג' סעודות שלא יבא להוציא מרה " י לר " ה אבל בבית אחר שעירב עמו אע " פ שהוא בהול לא אתי לידי איסורא דאוריית' דלא אתי למיחלף מקורה באינה מקורה וה " ה דלא חיישי' שמא ישכח ואתי לכבויי דלא גזרו אלא לדידהו שהיו להם חצירות ומבוי דמיחלפו בר " ה וחששו שמא יציל לר " ה ואגב זה חששו ג " כ שמא ישכח שבת ואתי לכבויי ולפי זה אין מקום להשגת רבינו שאמר דכיון דטעמא משום שמא יכבה מה לי בבית מה לי בחצר ותו איכא לתמוה טובא על רבינו בהשגה זו דהלא תלמוד ערוך הוא דרב אדא בר זבדי מוקים לרישא דמתניתין דאין מצילין אלא מזון ג' סעודות משום דילמא אתי לכבויי דהיינו דוקא במציל לחצר אחרת וסיפא דמתיר להציל אפי' טובא אינו אלא במציל לאותה חצר שהדליקה נפלה בו וא " כ לדידיה נמי איכא להקשות דכיון דטעמא הוא משום שהוא בהיל אתי לכבווי מה לי חצר אחרת מה לי אותה חצר ואע " ג דלא קי " ל כהך אוקימתא אלא כאוקימתא דרב הונא כאן בבא להציל כאן בבא לקפל מ " מ שמעינן דאיכא טעמא לחלק בין אותה חצר לחצר אחרת מדלא אקשינן עלה בתלמודא מאי איכא בין אותה חצר לחצר אחרת א " כ בהא מילתא נמי דמחלק ר " ב בין חצר שלהם בזמן חכמי התלמוד לבתים שלנו ליכא לאקשויי מה לי בחצר מה לי בבית ודו " ק :
Orach Chayim.334.9.1 כל כתבי הקודש מצילין האידנא וכו' פירוש אע " ג דבזמן חכמי המשנה והתלמוד לא ניתנו לכתוב כל הדברים כמו האידנא ולא היה רשאי להצילן מפני הדליקה מ " מ האידנא שהכל ניתן ליכתב אפי' תורה שבעל פה משום עת לעשות לה' הפרו תורתך מצילין אותן וקורין בהן וכו' וכך כתבו כל הפוסקים זולתי מה שכתב רבינו וכן הברכות והקמיעין כו' תפס עליו מהרש " ל ואמר דאין חילוק בין האידנא לקדמונים אלא לענין תלמוד וברכות שמתחילה לא ניתנו ליכתב והאידנא שרבתה השכחה עת לעשות לה' התירו אבל לא לענין קמיעות שאע " פ שניתנו לכתוב מ " מ אינו דומה לכתבי הקודש ואין דינם אלא כשאר תכשיט וכן משמע באשיר " י וסמ " ג והגהות מיימונית דקמיע באיסור קיימי עכ " ל וכיוצא בזה כתב ב " י אלא שבש " ע כתב שתי סברות בזה ולא נהירא אלא פשוט הוא דקמיעין אין מצילין אותן אף האידנא וכ " כ הר " ר ירוחם בביאור דקמיעין אסורין לעולם והכי נקטינן ואיכא לתמוה על מ " ש רבינו בסתם כל כתבי הקודש מצילין וכו' והיה לו לפרש דמצילין אף לחצר אחרת שאינה מעורבת שבאותו מבוי כשיש למבוי ג' מחיצות ולחי אחד וצריך לומר שנסמך על מה שמבואר כך בסוף דבריו בסמוך :
Orach Chayim.334.10.1 מצילין תיק הספר וכו' משנה שם :
Orach Chayim.334.11.1 ומ " ש כתב בעה " ת אם הניח תפילין בארנקי וכו' איכא למידק הלא בעה " ת התיר משום פסיד' לטלטל מעות ודברים המוקצים בלא תפילין וי " ל דבלא תפילין לא שרי אלא בחצר המעורבת ודוקא בבית הסמוך לדליקה דכיון דאינו בהיל כל כך התיר בעה " ת לעבור על איסור דרבנן משום פסידא . אבל כאן מדבר בבית שנפלה בו הדליקה דאף דברים המותרים לא התירו לו לטלטל אלא מה שצריך לו לאותו שבת מזון ג' סעודות כ " ש דאסור לו ג " כ לטלטל מעות ודברים המוקצים כמו שהארכתי בזה לעיל ס " ג אבל ע " י תפילין יכול להציל ארנקי אפי' בבית שנפלה בו הדליקה ואפי' לחצר שאינה מעורבת כדין הצלת כתבי קודש . אך ק' מ " ש אח " כ דע " י הטבעת אין הארנקי מיטלטל דשמא אין הטבעת שוה כמו המעו' ובטל לגביה בלאו הכי נמי הלא הטבעת עצמו אינו רשאי להציל בבית שנפלה בו הדליקה דלא שרי כ " א מזון ג' סעודות ובבית הסמוך לדליקה א " צ טבעת . וי " ל דמיירי בטבעת שהוא רגיל לצאת בו באצבעו שהו' בכלל מלבוש וכדתנן ולובש מה שיכול ללבוש וכן מ " ש או כלי אחר וכו' הוא נמי כלי תשמישו שצריך להשתמש בו ביום השבת והא דתנן דמצילין תיק הספר או תיק התפילין עם הספר והתפילין ואע " פ שיש בתוכו מעות הלשון משמע שכבר היו בתוכו מעות ומשום הצלת התפילין או הספר שהוא צורך גבוה לכבוד התפילין והספר עבדינן בהדיה הצלת המעות שהן צורך הדיוט אבל להניח בשבת ספר או תפילין בשק של מעות כדי להציל המעות א " כ עוקר הצלה זו היא בשביל המעת ואסור והכי משמע מפירש " י שכתב כך להדיא בסוגיא זו דמדמי הפשטת הפסח בשבת להצלת המעות עם הספר ע " ש וכ " כ מהר " ם דאין להתיר הצלת המעות אלא כשהניח לשם התפילין בע " ש כדכתב המרדכי בשמו פרק מי שהחשיך מיהו מתוך הירושלמי שמתיר להציל דסקיא מלאה מעות מפני הדליקה ע " י ככר או תינוק משמע דה " ה ע " י טבעת נמי שרי וכ " ש דמותר ע " ו הנחת דבר קדושה בתוכו בשבת ולכן איכא לתמוה דבש " ע כתב שתי סברות בהנחת תפילין אם בעינן דוקא שהונחו התפילין לשם מע " ש משמע דע " י טבעת פשיטא דאסור אפילו הונח לשם מע " ש . ואח " כ בדין הצלה ע " י ככר או תינוק כתב בסתם יש מתירין ולא כתב דיש אוסרין וכיון דמתירין ע " י ככר או תינוק ה " ה דמותר ע " י טבעת ואפי' במניח לשם הטבעת בשבת כמו הנחת ככר ותינוק בשבת עצמו וכ " ש דשרי ע " י הנחת תפילין בתוכו בשבת עצמו והמיקל יש לו על מי לסמוך דלא כמ " ש רבינו בסמוך ואין להקל :
Orach Chayim.334.12.1 כתב בספר המצות דבירושלמי שרי ע " י ככר ותינוק וכו' הב " י האריך בזה ונראה מבואר מתוך דבריו דהבין מ " ש רבינו בשם ספר המצות היינו סמ " ג ואינו כן דהסמ " ג לא כתב שמפני יראת אנס לא שרי אלא ע " י ככר או תינוק ודוקא להר " י אלא התיר מפני יראת אנס להדיא לרה " י בלא ככר ותינוק ואף בלא תפילין וכמו שפסק סה " ת בסי' רכ " ו אלא דבדליקה לא התיר להציל המעות בלא ספר בבית שנפלה בו הדליקה וקודם לזה כתב הסמ " ג ע " ש ר " ת דבבית הסמוך לדליקה מותר להציל המעות להדיא לחצר חברו המעורבת גם הבי' לשם הירוש' דמתיר ע " י ככר ותינוק ובתלמוד שלנו משמע דלא התירו ע " י ככר ותנוק אלא למת בלבד ואח " כ כתב ושמא בדליקה מודה תלמוד שלנו לדברי הירושל' עכ " ד הסמ " ג דלא כמ " ש רבינו בשם ס' המצות וצ " ל דמ " ש רבינו כאן בשם ס' המצות ר " ל הסמ " ק שכתב כך להתיר ע " פ הירוש' בככר ותינוק ע " ג הארנקי מפני הדליקה וה " ה מפני האנס ודוקא לרה " י אבל לחצר שאינה מעורבת או לכרמלית לא ע " ש בסוף דין המכבה ובסמוך כתבתי דהמיקל ע " י ככר או תינוק בשבת עצמו אע " פ דהככר אינו חשוב וגם אינו שוה כמו הדסקיא של מעות כ " ש דמותר ע " י טבעת שהוא דבר חשוב אע " פ שאינו שוה כמו המעות ואצ " ל ע " י תפילין אפי' במניח לשם בשבת עצמו :
Orach Chayim.334.13.1 מצילין הספרים אפילו לחצר שאינה מעורבת ולמבוי וכו' משנה שם פי' אפילו למבוי שלא נשתתפו ולא עירבו דכיון דאינו מפולש דהיינו שיש לו ג' מחיצות ולחי אחד ה " ל מטלטל לרה " י ואין שם אלא איסורא דרבנן :
Orach Chayim.334.14.1 ומ " ש רבינו ואינו חושש אם תכבה כיון שאינו מכוין לכך תימה דכיון דאמר טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה אלמא דמלמדין אותו שיהא פושטה ומתכסה כדי להציל הטלית שלא תשרף א " כ בעל כרחך מכוין הוא שתהא כבה ואיך אמר כיון שאין מכוין לכך ונראה דרבינו בא לפרש הא דקאמר ואם כבתה דלא איצטריך אתא להזהירו שלא יהא עושה מעשה כשמתכסה בה לכוין שתהא כבה כגון שינענע עצמו אנה ואנה או ירוץ ויקפוץ בה וכיוצא בזה כדי שתהא כבה שזה אסור אלא אם כבתה מעצמה כבתה אבל הוא לא יכוין במעשיו שתהא כבה והב " י הבין דדעת רבינו היא שלא התירו לו אלא כשצריך להתכסות בטלית מתכסה בה ואינו נמנע כזבל אם מתכסה בה לגרום לה כבוי ע " י כסוי זה דאסור והאריך בזה וכ " כ בש " ע שיש מי שאומר שצריך לכוין לכך ולפע " ד שגגה יצאה מלפני השליט והדבר פשוט כדפרי' וכמשמעות שאר כל הפוסקים כך היא דעת רבינו דאפי' מכוין לכך מתחלה שרי אלא שלא יכוין לעשות מעשה שתהא כבה ע " י מעשיו :
Orach Chayim.334.15.1 וכן יכול ליתן עליה מצדה האחרת משקין וכו' מימרא דרב יהודא אמר רב שם אלא דבגמ' קאמרינן נותנין עליה מים מצד אחר ורבינו מפרש דלאו דוקא מים קאמר דהא קי " ל שרייתו זהו כבוסו אלא ר " ל משקין כגון יין דלית ביה משום כיבוס והתוס' בשם רשב " ם כתבו דלאו דוקא על הטלית עצמו קאמר ע " ש :
Orach Chayim.334.16.1 עכו " ם שבא לכבות וכו' משנה שם ובגמ' שמעת מינה קטן אוכל נבלות ב " ד מצווין להפרישו ( פירש " י ותיקשי לר' יוחנן דאמר פ' חרש ( דף קי " ד ) דאין ב " ד מצווין להפרישו ). א " ר יוחנן בקטן העושה לדעת אביו ( פירש " י בקטן שידע להבחין שהכיבוי זה נוח לאביו ועושה בשבילו ) והרי " ף והרא " ש השמיטו הא דאקשי ש " מ קטן אוכל נבילות אין ב " ד מ " ל ומאי דאוקי ר' יוחנן בעושה ע " ד אביו ורבינו נמשך אחריהם ולכך פסק בסתם קטן שבא לכבות צריך למחות בידו אלא דאיכא לתמוה טובא כיון דרבינו פסק בסי' שמ " ג דאפי' באיסור דאורייתא אין מצווין להפרישו וכמ " ש סמ " ג ובעה " ת א " כ היה לו לפרש דקטן שבא לכבות שצריך למחות בידו דאינו אלא דוקא בעושה ע " ד אביו ומ " ש ב " י דהם מפרשים דבעושה ע " ד אביו היינו לומר דכל קטן המכבה ע " ד אביו הוא עושה דודאי שיודע שאביו נוח לו בכבוי זה וא " כ כל קטן הבא לכבות אין שומעין לו עכ " ל לישנא דתלמודא לא משמע הכי דהל " ל כבוי שאני דעושה ע " ד אביו הוא שהרי מחלק בין כבוי לאוכל נבלות אבל מדקאמר בקטן שעושה ע " ד אביו משמע להדיא דאין חילוק בין כיבוי לאוכל נבילות כסברת המקשה אלא מחלק בין קטן לקטן ולפעד " נ דדעת הרי " ף והרא " ש ורבינו הוא כיון דבע " כ צריך לפרש האי קטן בדלא הגיע לחנוך וכמ " ש התוס' בפ' כ " כ ומביאו ב " י והיינו קטן בן ד' וה' אין ספק שאין אנו בקיאין בקטן כזה לידע ולהבין ממעשיו אם עושה לדעת אביו או אינו עושה לדעת אביו ולפיכך כתבו בסתם דצריך למחות בידו והכי נקטינן מיהו לפי מ " ש התוס' דלר " ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור אבל אסור א " צ למחות ביד הקטן אם לא שמכוין לעשות פחמין א " כ קשה כיון דרבינו פסק בסי' רע " ח כר " ש וכמו שמבואר בסמוך בדין גחלת ה " ל לפרש כאן דא " צ למחות בידו אא " כ במכוין לעשות פחמין וי " ל דס " ל לרבינו דמן הסתם כשבא לכבות צריך למחות בידו אף לר " ש דשמא מכוין לעשות פחמין הוא :
Orach Chayim.334.17.1 גחלת וכו' בפרק במה טומנין אמר שמואל בשל מתכת ליכא כיבוי מדאורייתא ושרו רבנן כדי שלא יזוקו בה אבל של עץ דאיכא כיבוי דאוריית' אסור לרבי יהודה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה וכיון דרבינו פסק כר " ש א " כ שרי אפי' של עץ דאינו אלא איסור דרבנן וכדי שלא יזוקו בה שרי :
Orach Chayim.334.18.1 מותר לכפות קערה על הנר וכו' משנה בפ' כל כתבי ואשמעינן דכלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל שנוטל קערה של חרס לצורך הצלת הקורה שאינה ניטלת בשבת ואליבא דר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל מוקמינן לה בפ' כירה בצריך למקומו וכיון דלית הילכתא כר' יצחק מותר אפילו אינו צריך למקומו וכן כתבו כל הפוסקים :
Orach Chayim.335.1.1 חבית שנשברה וכו' משנה ר " פ חבית ומ " ש אפילו בכלים הרבה כן פירש " י דאילו בחד מנא אמרינן בפרק כ " כ דכמה דבעי מציל עכ " ל והא דלא שרינן ליה אלא ג' סעודות הוי טעמא כמו בדליקה דאי שרית ליה להציל טפי מתוך שהוא בהול ומחזר אחר כלים הרבה שמא ישכח ויביא כלי דרך ר " ה : ובלבד שלא יספוג וכו' כלומר דבשאין לו בית אחיזה פשיטא דאסור לשאוב היין בספוג ולהחזיר ולהטיפו גזירה שמא יסחוט וכדלעיל בסי' ש " כ אלא אפי' יש לו בית אחיזה אסור דאע " ג דלית ביה משום סחיטה אית ביה משום עובדין דחול והכי משמע בבריותא ריש חבית דתני בה לא יספוג ולא יטפח בשמן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול דקשה תיפוק ליה שלא יספוג משום סחיטה אלא צריך לפרש דאתא לאשמעינן דאפילו יש לו בית אחיזה נמי אסור והכי משמע בתוס' לשם :
Orach Chayim.335.2.1 ולא יטפח בשמן וכו' פי' משום עובדא דחול כמ " ש בסמוך :
Orach Chayim.335.3.1 ואם נשברה בראש גגו וכו' ברייתא בפרק כ " כ ופי' מביא כלי אחד בלבד ומניח תחתיה אבל לא יביא עוד כלי אחר ויקלוט דמינכר שמציל ואפילו להביא כלי אחר לצרף אותו לראש הגג דלא מינכר כולי האי שהוא מציל נמי אסור כך פי' התוספות דלא זו אף זו קתני :
Orach Chayim.336.1.1 אין עולין באילן וכו' בסוף עירובין אסיקנא הכי דלא שהוא מחובר בקרקע אסור מדינא שמא יתלוש ענף ממנו והוה ליה תולדה דקוצר אבל יבש אינו מחובר ואינו אסור אלא משום מראית עין דהרואה אומר לח הוא ומשתמש באילן לח ולפיכך בימות החמה שניכר שהוא יבש מותר והרי " ף לא הביא זה וכתב הרא " ש ונראה דרי " ף לא מפליג בין אילן לעשבים ולהכי לא הביא בהלכות ההיא דאילן יבש עכ " ל פי' דכיון דהביא הרי " ף בפסקיו דבעשבים אפי' בזמן שהן קשין ונוחין לישבר כשדורס ברגליו עליהן ואפ " ה שרי משום דקי " ל דדבר שאין מתכוין מותר ה " ה באילן יבש נמי שרי ולא אמרינן דליתסר באילן טפי משום דמינכר כי נתרי קינסי מיניה וליגזור אטו אילן לח דאפילו נתרי קינסי מיניה נמי שרי דקי " ל כר " ש . אבל אילן לח ודאי באיסורו עומד כדתנן בביצה אלו הן משום שבות לא עולון באילן ונכו' והא דהביא הרי " ף נמי בסוף עירובין הא דתניא שרשי אילן הגבוהים מן הארץ שלשה טפחים וכו' הרי זה לא ישב עליהם לפי שאין עולין באילן וכו' הכל הוא באילן לח וכן ההיא דאם עלה לא ירד איירי בלח וכולה סוגיא דהביא הרי " ף בפסקיו בלח קאמר אלא דביבש ראה הרי " ף דלא ליתסר דכיון דאפי' בעשבי' כשהם לחים דאסורים מדינא כשדורס עליהן ומשתברין קי " ל כר " ש דשרי כ " ש באילן יבש דליכא איסורא אלא משום מראית עין ואי נתרי קינסי מיניה ה " ל דבר שאין מתכוין ושרי והב " י מנוחתו כבוד השיב על דברי הרא " ש שלדעתו לא ה " ל להרי " ף להביא ההיא דאין עולין באילן וההיא דאם עלה לא ירד וכו' ואין ספק דתקפה עליו משנתו והדבר פשוט כדפי' לדברי הרא " ש . כתב בהגהת אשיר " י פרק בכל מערבין וקנים הרכים דהוו כירק מותר להשתמש בהן אע " פ שהן מחוברים לקרקע דבירק לא הזכירו חכמים שבות מא " ז עכ " ל ופסק כך משום דהכי משמע מעובדא דר " נ לשם ( דף ל " ד ) דאמר כבושו כבשי באגמי וכו' וכדפירש " י לשם דקנים הרכים ביותר שהן דומין לירק הרי הן כירק ומותר להשתמש בהן ולא גזרינן בקנה הרך שמא יקטום אלא היכא שהוקשו קצת ולא ממש הוקשו כאילן . וכתב ב " י והפוסקים שלא הזכירו זה אפשר שסמכו על מ " ש אסור להשתמש באילן דמשמע דוקא אילן אבל בירק מותר דאם לא כן הוה להו לכתוב אסור להשתמש במחובר עכ " ל ונמשך אחריו בהוראה זו הרב בהגהת שלחן ערוך ולפע " ד דדוחק הוא לפרש שהפוסקים לא הביאו תלמוד ערוך על סמך דקדוק מדכתבו אילן אסור משמע אבל בירק מותר אלא נראה ודאי מדלא הביאו הפוסקים ההיא דרב נחמן אלמא דמפרשין דר " נ כרבא רביה ס " ל דמוקי רישא רבי וסיפא רבנן ואין חילוק בין אילן לקנים שהוקשו ודינן כאילן ממש ולא גזר בהו רבי לשמא יקטום ובשאינן עוזרדין דינן כירק ושרי להשתמש בהן אפילו לרבנן דלא ס " ל לר " נ ורבא הך גזירה דשמא יקטום כשהוא רך בקנה לרבי אבל לרבינא דקאמר כולה רבי היא וסיפא גזירה שמא יקטום דהשתא כיון דקנה רך הוא איכא למיגזר שמא יקטום כי שקיל ליה א " כ כ " ש בירק דרך טפי דגזרינן בהו שמא יקטום וכיון דפסקו הפוסקים כי הא דרבינא אידחא לה לההיא דר " נ ורבא מהילכתא וכיון דאסור להשתמש באילן שהוא קשה כ " ש בקנה שהוא רך וא " צ לומר בירק דרך טפי דפשיטא דאסור והכי משמע מדברי רבינו לקמן בסי' ת " ט ע " ש והכי נקטינן דכל מחובר אסור להשתמש בו וכך הוא משמעות הפוסקים ודלא כהגהת ש " ע :
Orach Chayim.336.2.1 עלה מבע " י וכו' בסוף עירובין תני חדא אם עלה מותר לירד ותני חדא אסור לירד ( פירש " י דכל דרך ירידתו הוא משתמש במחובר ) ל " ק כאן מבע " י כאן משחשכה ( ופירש " י עלה מבע " י וקידש עליו היום לא קנסינן ליה ויורד עכ " ל ) משמע מלשונו שהיה דעתו לירד קודם חשכה אלא שקידש עליו היום פתאום וע " פ פירש " י כתב ג " כ רבינו עלה מבע " י כדי לירד וחשכה לו ותו איתא התם ואבע " א הא והא משחשכה ול " ק כאן בשוגג כאן במזיד ואבע " א הא והא בשוגג והכא בקנסו שוגג אטו מזיד קמיפלגי מ " ס קנסינן ומ " ס לא קנסינן והרי " ף והרשב " א לא כתבו הך אוקימתא בתרא נראה דס " ל דכיון דלהך אוקימתא בתרא צריך לומר דפליגי וניחא טפי לומר דלא פליגי ואפילו את " ל דפליגי נקטינן לקולא כמ " ד דלא קנסינן שוגג אטו מזיד ותו דבמידי דרבנן נקטינן כהני אוקימתא קמאי דלקולא וכך היא דעת רבינו :
Orach Chayim.336.3.1 אבל בור שיח ומערה וכו' ברייתא שם ופרש " י וז " ל מטפס ויורד דטעמא לאו משום טירחא הוא אלא שלא יתלוש מן המחובר במתכוין עכ " ל כלומר הא ודאי דשמא יתלוש שלא במתכוין לא חיישינן דהא קי " ל כר " ש דדבר שאין מתכוין מותר אלא דבאילן חיישינן שמא במתכוין יתלוש ענף מהמחובר שצריך אליו אבל בבור לא חיישינן להא דלמה יתכוין לעקור הקרקע שבבור מן המחובר הלא מצויה קרקע עולם בכל מקום שלא בבור אף שלא במחובר וכך הם דברי רבינו ומדברי ב " י נראה שהיה סובר דרבינו שינה פירושו מפירש " י ולכענ " ד אין שינוי ביניהם כלל :
Orach Chayim.336.4.1 היו גבוהין ג' וחלל תחתיהן וכו' כך היא גירסת הרי " ף והרא " ש ת " ר שרשי אילן הגבוהים מן הארץ ג' טפחים אם יש חלל תחתיהם ג' וכו' ואינן גורסין או שיש חלל תחתיהם ג' דלפי גירסת אם יש חלל תחתיהם ג' וכו' הכי פירושו אם היו שרשי האילן בקרקע גבוה כמו הר קרוב לשפולי ההר וכשאתה מודד משפולי ההר יהיו השרשים גבוהים ג' אם יש חלל תחת השרשים הרי ג' הצדדין גבוהין מן הארץ ג' ואז אע " פ שנשאר צד אחד שוה לארץ אסורין דה " ל כמו אילן העולה אצל הכותל באמצעה דג' צדדי האילן גבוהין והרביעי שוה לכותל דאסורין כמו שפרש " י . אבל אם אין חלל תחתיהן אז אע " פ שבולטין מקצת השרשים מן ההר שכשאתה מודד משיפולי ההר יהיה גבוה ג' מותר להשתמש בהן דכקרקע ההר הוא מאחר שאין שלשה צדדין נראין גבוהין שלשה ובגמרא איתא להדיא דלרבה דהלכה כמותו אפי' אם שני צדדין נראין גבוה שלשה שרי ע " ש בתוס' . אבל הרמב " ם כתב בפרק כ " א היו גבוהים שלשה אע " פ שצידן אחד שוה לארץ או שיש חלל תחתיהן שלשה אסור לישב עליהן עכ " ל פי' או שכל הצדדין למעלה שוין לארץ אלא שלמטה מן השרשים יש חלל תחתיהן חשבינן לקרקע של החלל כאילו היא קרקע עולם ונמצא שהשרשים גבוהים שלשה ואסור לישב עליהן והיה גורס או שיש תחתיהם חלל שלשה טפחים וכו' כמו שהוא בספרים שבידינו ולא הבנתי מי דחקו לב " י שמהפך לשון הרמב " ם וכתב ושיעור הלשון כך הוא וכו' דלפע " ד לפי גירסתינו והיא גירסת הרמב " ם הוי פירושו דכשיש חלל תחתיהם שלשה אפילו כל הצדדין שוין לארץ אסור לישב עליהן מטעמא דפרישית דחשבינן לקרקע החלל כאילו הוא קרקע עולם והשרשים מתחילין לצאת משם והם חשובים גבוהים שלשה :
Orach Chayim.336.5.1 מותר לילך על גבי עשבים בין לחים ובין יבשים כיון דאינו מכוין לתלוש הכי אסיקנא סוף עירובין . ופירש ה " ר יונתן לא מיבעיא יבשים דאפי' תלשן כתלושין דמי ושרי אלא אפילו לחים דהוה ליה תולש מן המחובר ואפי' ביה " ח שנוטים ליבשות וקרובים לישבר ומכ " ש ביה " ג שהם לחים יותר ואפילו אינו נועל מנעלים שהעשבים נכנסים בין קשרי אצבעות רגליו ונתלשין אין לחוש דדבר שאין מתכוין הוא ולאו פסיק רישיה ובאשיר " י כתב איפכא דביה " ג העשבים קשים ונוחין לישבר וביה " ח רכים ונכפפים ואם אינו ט " ס יש ליישב שכל אחד מפרש כפי הגידול במדינתו :
Orach Chayim.336.6.1 צנור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלים בצנעא בפרק אע " פ והא דכתב רבינו לעיל סוף סימן שי " א דכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור היינו דוקא במלאכה דאורייתא כגון כבוס אבל הכא אינו אלא מתקן כלאחר יד לא אסרו עליו בצנעא כ " כ התוס' ומביאו ב " י :
Orach Chayim.337.1.1 כל דבר שאין מתכוין מותר וכו' פשוט בכמה מקומות :
Orach Chayim.337.2.1 ומ " ש דבה " ג התיר ג " כ לכבד הבית בכל מקום אפילו אינו מרוצף כן כתב התוס' בשמו בסוף פרק המצניע בהא דאסיקנא דמותר לרבץ הבית דהמרבץ אין מתכוין להדביק עפר בגומא ולהשוות הבית אלא שלא יעלה אבק וס " ל לבה " ג דה " ה לכבד הבית דג " כ איננו פסיק רישיה דישוה את הגומות ור " י השיג עליו ואמר דכיבוד ודאי אסור לכ " ע מפני שמזיז עפר ממקומו ולא שרינן הכא לרש " י אלא ריבוץ והביא ר " י ראיה דכיבוד אסור מדאסרינן בפרק כל הכלים לטלטל מכבדות של תמרה אלמא דמלאכתו לאיסור היא משום דאסור לכבד את הבית . מיהו האלפסי כתב בפרק כל הכלים דהאידנא דקי " ל כר " ש מכבדות מלאכתן להיתר היא ומותר לטלטלן . אם נראה לומר דס " ל לר " י דאף לר " ש אסור כובוד דהא קא חזינן דודאי מזיז עפר ממקומו הוא ופסיק רישיה הוא וזה הוא דעת הרמב " ם דאוסר באינו מרוצף דה " ל פסיק רישיה וחילק בסיכה לפי שאין בהם צורך כמו בכיבוד ומ " ש הר " ן בשם הרשב " א להתיר הכיבוד אפילו יש שם מדברים האסורים לטלטל משום דה " ל כגרף של רעי טעם זה מהני דאין לחוש לאיסור טלטול אבל איסור מזיז עפר ממקומו מיהא איכא . ואפשר דלא אמר אלא במרוצף שאין שם אלא איסור מוקצה . א " נ תופס דעת בה " ג והאלפסי שאין הכיבוד פסיק רישיה כלל וכן מבואר ממ " ש ה' המגיד משמו ריש פכ " א ע " ש ומנהגינו כר " י לאסור הכיבוד לגמרי אפילו במרוצף ואפשר דלאו משום גזירה אטו שאינו מרוצף נהגו כן . אלא משום דמטלטלין דברים המוקצים ועוד כיון דנהגו בארצינו לעשות מכבדות מקנים ארוכים דקים ובשעת כיבוד נשברים בודאי ונראה כמזלזלים באיסור שבת וגם נראה כעובדין דחול ואל תטוש תורת אמך וביש מדינות נוהגים לכבד הבית בבגד או במטלית דכיון דדבר קל הוא אינו פסיק רישיה דמזיז עפר ממקומו ולטלטול דבר המוקצה אין לחוש דה " ל כגרף של רעי ונהרא נהרא ופשטיה :
Orach Chayim.338.1.1 כל השמעת קול אסור לר " ח אפילו אינו מכוין לשיר כו' פי' כיון דמכוין להשמעת קול כגון שמקיש על הדלת באגרופו כדי שישמעו ויפתחו לו אסור אפילו אינו מכוון לשיר אלא להשמעת קול בלבד ואפי' לפי זה כתב הרמ " מ אי לא בעי לקלא שרי וכו' דלא אסרו חכמים אלא כשמתכוין להשמעת קול גזירה שמא יתקן כלי שיר ולהאלפסי לא גזרו שמא יתקן כלי שיר אלא במשמיע קול של שיר . אבל כשאינו של שיר לא גזרו בו ושרי ומחלוקתם תלוי במחלוקת עולא ורבה בסוף עירובין דר " ח פסק כעולא והאלפסי פסק כרבה :
Orach Chayim.338.2.1 ומ " ש הלכך מותר להטיף מי ארג לחולה וכו' פי' מי ארג שרגילין לעשות לחולה כי היכי דניתער משינתיה דאינו משמיע קול בנעימה ככלי שיר ומותר לעשותו אף לבריא ואורחא דמילתא נקט שעושין זה לחולה דאם לחולה עצמו אפילו כגון דתיר ובעי דלינם דמשתמע כי קלא דזמזומי דהוא כלי שיר נמי שרי אלא לבריא קאמר דשרי כשאינו מכוין לכלי שיר וכך פי' מהר " י אבוהב ומביאו ב " י ומפורש כך בסוגיא :
Orach Chayim.338.3.1 ומ " ש רבינו אני כתבתי למעלה ( בסי' ש " ז ) שאין להתיר אמירה לעכו " ם וכו' כתב ע " ז מהרש " ל ומ " מ נהגו העולם היתר לנגן בכלי שיר בחופה וכן ראיתי בתשובת האחרונים שאף גדולי עולם הורו להיתרא ואף רבינו הטור אינו חולק על עיקר הדין אלא על הטעם שאמר דאמירה לעכו " ם במקום מצוה שרי דמשמע בכל מצוה שרי על זה לבד נחלק ואמר דלפי דעת התוס' לא שרינן לה אלא במקום מילה אבל לענין כלי שיר בחופה ודאי שרי משום כיבוד חתן וכלה דעדיף טפי וכדכתב מהרי " ק בשורש ט' על ריקוד דשמחת תורה ע " כ :
Orach Chayim.338.4.1 מותר לשמור אילניו וכו' ברייתא לשם ולר " ח אליבא דעולא איסוריה משום דמתכוין להשמיע קול ולהאלפסי אליבא דרבה איסוריה משום גזירה שמא יטול צרור ויזרוק לר " ה להבריח העופות והרב מהר " ל מלובלין ראה בב " י שהעתיק לשון הברייתא ולא יטפח ולא ירקד מ " ט לאו משום דקא מוליד קלא עלה על דעתו דמ " ש רבינו כדרך שעושה בחול הוא לשון רבינו ור " ל כרבה שיעשה כדרך חול ויטול צרור ויזרוק ומהבנתו זאת הקשה קושיא ושרא ליה מאריה כי לשון זה הוא לשון הברייתא :
Orach Chayim.338.5.1 ומ " ש ובלבד שלא יספוק כף אל כף ולא יטפח כפו על יריכו כך פירש " י בסו' עירובין ובסימן שאחר סימן זה כתב רבינו בהיפך :
Orach Chayim.338.6.1 אין שוחקין באגוזים וכו' איכא לתמוה אמאי לא כתב רבינו דאסור לשחוק אף בתפוחים משום אשוויי גומות אליביה דכ " ע דאף לר " ח דבאגוזים הוי טעמ' משום משמיע קול מ " מ בתפוחים קאמר רב דאסור משום אשוויי גומות וכבר התעורר ב " י בקושיא זו ותשובתו עליה לא נתקבלה לע " ד וכדי להשיב באמת אביא לשון התלמוד דפריך אדרבה דלא אסר אלא קול של שיר מהא דאמר רב נשים המשחקות באגוזים אסור מ " ט לאו משום דאולודי קלא לא דילמא אתי לאשוויי גומות דאל " ת הכי הא דאמר רב נשים המשחקות בתפוחים אסור התם מאי אולודי קלא איכא אלא משום דילמא אתי לאשוויי גומות ה " נ דילמא אתי לאשוויי גומות וכתבו התוספות ה " ג בקונטרס ואלא הא דאמר רב נשים המשחקות באגוזים וכו' לא משום אשוויי גומות דאל " ת הכי וכו' ותימה דתרתי דרב ל " ל ומיהו י " ל דחדא מכלל חבירתה איתמר ור " ח גריס הכי אלא הא דאמר רב נשים המשחקות באגוזים וכו' לא דמשתמע קלא כי זמזומי פי' שזורק ומקבל אחת בהשמעת קול דאסור ואלא הא דאמר רב נשים המשחקות בתפוחים וכו' ומשני לא משום אשוויי גומות והשתא תרי ענייני איסור אשמועינן עכ " ל וגירסא זו הביאה הרי " ף ז " ל בפסקיו והשתא אליביה דר " ח ולעולא אף בתפוחים איסורייהו משום השמעת קול שמשליכין זו לזו ע " ג קרקע ונוגעות אלו באלו ומולדי קלא ובאגוזים איכא אולודי קלא בשחוק שלא ע " ג הקרקע ואפי' היכא דלא מישתמע כי זמזומי נמי אסור והיינו תרי ענייני איסור לעולא ולר " ח אבל לרבה שחוק האגוזים שלא ע " ג קרקע והיינו שזורק אחת ומקבל אחת ואסור משום דמשתמע ככלי שיר כי זמזומי ותפוחים השחוק בקרקע ומשום אשוויי גומות וכן מפורש באלפסי . ולפי זה ניחא דרבינו דקדק ואמר אין שוחקין באגוזים וכיוצא בזה לר " ח משום משמיע קול אמר וכיוצא בזה להורות דאף בתפוחים אסור משום משמיע קול זו בזו ע " ג קרקע ונוגעות אלו באלו ואפי' במקום המרוצף דלית ביה משום אשוויי גומות נמי אסור לר' חננאל משום משמיע קול . אבל לרב אלפס אליבא דמסקנא דאיסורא דתפוחים משום אשוויי גומות אגוזים כמי משום אשוויי גומות . ותרתי דרב חדא מכלל חבירתה איתמר ולא נצטרך לשינויא דחיקא למימר באגוזים דזורק אחת ומקבל אחת ומשתמע כי זמזומי כדאמר מעיקרא אלא כפשוטו משום אשוויי גומות ולפי זה במקום המרוצף דליכא משום אשוויי גומות שרי בין באגוזים בין בתפוחים לרב אלפס כנ " ל לדעת רבינו שאמר דלר " ח משום משמיע קול ולרב אלפס משום אשוויי גומות דאלמא דאיכא נפקותא בדין דלרב אלפס דלא הוי איסוריה משום השמעת קול אלא משום אשוויי גומות אינו אסור אלא באינו מרוצף ודו " ק . כתב ב " י הא דאוסר בספר האגור לשחוק בתם וחסר ה " ט דכל שחוק שעשוי להרויח את של חבירו אסור בשבת משום דמיחזי כמקח וממכר . ולפ " ז נלע " ד בשחוק דאגוזים ותפוחים דאינו אסור אלא משום אשוויי גומות לרב אלפס אף במרוצף או על השלחן או על המחצלת דליכא משום אשוויי גומות אפ " ה אסור משום מקח וממכר ובהגהת אלפסי מחלק דמידי דתלי בחכמה ואינו תלוי בגורל אינו דומיא לקוביא ולפי זה הך דתם וחסר אסור משום דדמי לקובי' ואסור אפי' כשמשחקים בחנם משום הטלת גורלות וזהו שכתב האגור בסתם לאסור השחוק דתם וחסר אבל שחיקת אגוזים ותפוחים דתלוי בחכמה אינו כמו הטלת גורלות ושרי היכא דליכא משום אולודי קלא לר " ח או משום אשוויי גומות לרב אלפס :
Orach Chayim.338.7.1 אין דולין מים בשבת בגלגל גדול וכו' משנה סוף עירובין במקדש ממלאין מבור . הגדול בגלגל בשבת ובמדינה לא אמימר שרי למימלא בגילגלא מיא במחוזא אמר מאי טעמא גזרו רבנן שמא ימלא לגינתו ולחורבתו הכא לא גינה איכא ולא חורבה איכא כיון דקא חזא דתרו ביה כיתנא אסר להו וכתבו התוספות מפרש רבינו תם דוקא בגלגלים גדולים שממלאים הרבה מים ביחד שייך למיגזר שמא ישקה לגינתו ולחורבתו ולפשתנו אבל שלנו קטנים הם ולא גזרינן עכ " ל וכ " כ הרא " ש משם ר " ת :
Orach Chayim.338.8.1 ומ " ש רבינו ואפילו הוא בחצירו אע " פ שלא מפורש כך לא בתוס' ולא בדברי הרא " ש מ " מ כיון שראה רבינו שהרמב " ם מתיר כשהגלגל עומד בחצירו ולר " ת דמחלק בין גדול לקטן משמע דכל שהוא גדול גזרו בו דלא פלוג רבנן לכך כתב בסברא הראשונה אפי' היא בחצירו . ושהרמב " ם התיר בחצירו שאין שם גינה :
Orach Chayim.338.9.1 ומ " ש אבל גלגל קטן כאותם שבבתים מותר הוא סיום סברא הראשונה דמחלק בין גדול לקטן כמ " ש ר " ת אלא שהכנים בין הדבקים שהרמב " ם התיר בחצירו אפילו בגדול ונראה דטעמיה דהרמב " ם דמפרש דמשמעות עובדא דאמימר הוא דמעיקרא הוה שרי לבני מחוזא למימלא בגילגלא של אנשי העיר שהיתה בר " ה שממלאים לשם כל אנשי העיר ופשיטא שלא היה שם בר " ה לא גינה ולא חורבה וכיון דחזא דשרו בה אנשי העיר כיתנא אסר להו אלמא בגלגל העומד בחצירו דאין רגילות כלל שיעשה מי משרה בחצירו לפי שלא יוכל להשתמש בחצירו מפני סרחון המגיע ממי משרה מותר :
Tur Orach Chaim, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .