← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 3,976 sections
Single column Two columns
Orach Chayim.318.6.1 כשם שאסור לבשל באור וכו' משנה וגמרא בפ' כירה והלכה כת " ק דגזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור ודלא כרבי יוסי דמתיר בתולדות חמה דלא גזור :
Orach Chayim.318.7.1 ומ " ש ואסור להטמינה בחול וכו' משנה שם ומפרש בגמ' דבהא ר' יוסי נמי מודה דאסור ואמר רבא גזירה שמא יטמין ברמץ רב יוסף אמר שמא יזוז עפר ממקומו וכתב הרא " ש לרבה אסור אפי' מבע " י לצורך שבת וכתב עוד דאפי' לא הטמין בתוך החול אלא אפי' לגלגל ע " ג החול בשביל שתצלה נמי אסור ותימה למה לא כתב כן רבינו הלא הלכה כרבה לגבי רב יוסף בר משד' ענין ומחצה :
Orach Chayim.318.8.1 אפי' תבשיל שנתבשל כבר וכו' בפ' ב " מ ( דף לד ) אמר רבא מפני מה אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה גזירה שמא ירתיח א " ל אביי אי הכי בין השמשות נמי נגזור א " ל סתם קדרות רותחות הן ופירש " י גזירה שמא ימצא קדירתו שנצטננה כשירצה להטמינה וירתיחנה תחלה ונמצא מבשל בשבת . א " ה בה " ש נמי נגזור דהא שבות מעלייתא היא דהא איכא גזירת איסור דאורייתא . רותחות הן שסמוך לבה " ש הוא מעבירן מעל האור וליכא למיחש לשמא נצטננה וירתיחנה עכ " ל וז " ל הרא " ש בפ' כירה ולמאי דפי' דלא שייך בישול בתבשיל שנתבשל לא תקשה מהא דאמר בפ' ב " מ שמא ירתיח דהתם לאו משום בישול הוא אלא משום שמא יחתה והא דנקט הרתחה דבר הצריך להטמנה נקט ורש " י פי' שמא ירתיח כו' ונמצא מבשל בשבת וכו' וכן לעיל דפריך גבי יורה עקורה והלא מגיס ופירש " י ובמבשל הוי בישול מדבריו למדנו שאף בתבשיל שנתבשל ונצטנן שייך ביה בישול כיון שיש בו משקה והא דאמר כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת היינו דבר יבש כגון תרנגולת דר' אבא בפ' חבית ונ " ל להביא ראיה לדבריו מהא דתניא בפ' המביא כדי יין וכו' אלמא יש בישול אחר בישול אף ע " פ שלא נצטננה ואיכא למידחי דעד שלא נתבשל כמב " ד כל המקרב בישולו חייב ואחר שנתבשל כמב " ד אפשר דאין בישול אחר בישול ומסתברא דעד שלא הגיע למב " ד כל המקרב בישולו חייב ואחר שהגיע למאכל ב " ד אם נצטנן והרתיחו חייב והא דפריך בפ " ק והלא מגיס אפי' ביורה רותחת איכא למימר סמנין לצבוע בהן צריך בישול לעולם א " כ לאו משום בישול פריך אלא משום צובע כשהוא מגיס מכניס הסמנין בצמר עכ " ל וסובר רבינו דמדכתב הרא " ש תחלה דאין בישול אחר בישול והא דאמר שמא ירתיח לאו משום בישול דאפי' נצטננה אין בישול אחר בישול ושרי אפי' לכתחלה כדתנן בפ' חבית ( שבת דף קמה ) כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת אלא שמא ירתיח ויחתה קאמר ואח " כ כתב ורש " י פי' שמא ירתיח שמא תצטנן וירתיחנה ונמצא מבשל בשבת וכו' ונראה לי להביא ראיה לדבריו וכו' אלמא יש בישול אחר בישול ואף ע " פ שלא נצטננה עכ " ל אלמא משמע דמסקנתו כפירש " י בהך דשמא ירתיח דבנתבשל לגמרי ונצטננה יש בו משום בישול והא דמשמע בפ' המביא כדי יין דיש בישול אחר בישול אע " פ שלא נצטננה היינו בבשול ולא בשיל ואפילו נתבשל כמב " ד יש בו משום בישול אפילו לא נצטנן כיון דלא בשיל כל צרכו ואף על פי שכתב אח " כ ואיכא למידחי דהך דהמביא כדי יין איירי בלא נתבשל כמב " ד דהכי מסתברא דבדלא בשיל כמב " ד כל המקרב בישולו חייב אבל בדבשיל כמב " ד אפשר דאין בישול אחר בישול אא " כ נצטנן וכן הא דפריך והלא מגיס איכא למימר סמנין לצבוע בהם צריך בישול לעולם וכו' כל זה לא כתב הרא " ש דכך הוא המסקנא אלא כתב דאיכא למידחי הראיה ולומר דבדבשיל כמב " ד אפשר דאין בישול אחר בישול כשלא נצטנן וכיון דאינו ודאי אלא אפשר וכן בהך דפריך והלא מגיס איכא למימר וכו' אבל ודאי איכא למימר נמי כפשוטו דיש בישול אחר בישול אפילו הוא רותח כשלא בשיל כל צרכו אף על פי שנתבשל כמב " ד אלא דבבשיל כל צרכו לא אמרינן יש בישול אחר בישול אא " כ נצטנן וכפירש " י ודאי דהכי נקטינן לחומרא וז " ש הרא " ש ורש " י פי' וכו' ונ " ל להביא ראיה לדבריו וכו' הוא מסקנתו ומ " ש אח " כ ואיכא למידחי וכו' אין זה מסקנתו לפסק הלכה אלא איכא למידחי קאמר משום דאפשר וכו' כדפי' ור " ל כיון דאיכא למידחי אין לחייבו חטאת היכא דבשיל כמב " ד ולא נצטנן אבל איסורא ודאי איכא כדפירש " י שהוא עיקר זו היא דעת רבינו בדברי הרא " ש ולכן פסק דבנתבשל כמב " ד שייך בו בישול בעודו רותח ודלא כמה שכתב ב " י דמ " ש הרא " ש ואיכא למידחי וכו' הוא מסקנתו ורבינו לא נראו לו דברי הרא " ש ופסק דלא כוותיה גם רצה לפרש דלא כתב הרא " ש לחלק בין בשיל כמב " ד ללא בשיל כמב " ד אלא לענין חיוב חטאת וליתא דודאי נראו לו דברי הרא " ש וכן למאי שכתב הרא " ש לחלק בין בשיל כמב " ד ללא בשיל כמב " ד ודאי בין לענין חטאת ובין לענין איסורא קא מחלק ביניהם כמ " ש ב " י עצמו אלא דרבינו מפרש בדברי הרא " ש דס " ל פירש " י עיקר והביא ראיה לדבריו אלא דאיכא למידחי הראיה דאפשר לחלק בין בשיל כמב " ד ובין לא בשיל כמב " ד ולכן נמשך דאין עליו חיוב חטאת בבשיל כמב " ד בעודו רותח כיון דאיכא למידחי וכו' אבל איסורא מיהא איכא כפירש " י לחומרא שהוא העיקר כדפי' . וכתב ב " י ומשמע לי שכל שהי " ס בו מיקרי רותח עכ " ל וכתב עוד בשם ה " ר ירוחם שאם לא נצטנן אפילו שינה מרתיחתו קצת מותר להחזיר ע " ג כירה עכ " ל . ולענין הלכה הביא ב " י דברי הרמב " ם בפ " ט דכשלא נתבשל כל צרכו אע " פ דבשיל כמב " ד שייך ביה בישול אפילו בעודו רותח וחיובא נמי מיחייב והיינו כפירש " י וכמ " ש הרא " ש ראיה לדבריו אבל ה " ר ירוחם כתב בשם ה " ר יונה דאם בשיל כמב " ד ולא נצטנן מחזירין אבל נצטנן אסור להחזיר אלא שכתב דאין אסור אלא במצטמק ויפה לו והוא צונן כשהחזירו הוי מבשל גמור וכ " כ ה " ר ירוחם עצמו דבמצטמק ויפה לו יש בו משום בישול אם נצטנן ומביאו ב " י ותימא דלענין מבשל שהוא אב מלאכה וחייב חטאת מה לי מצטמק ויפה לו מה לי מצטמק ורע לו הלא לא חילקו בפ' כירה בין יפה לו לרע לו אלא לענין גזירת שמא יחתה דביפה לו חיישינן שמא יחתה וברע לו לא חיישינן וכדלעיל בסימן רנ " ג אבל לענין אב דמבשל דחייב חטאת פשיטא דאף ברע לו חייב וצ " ל דלא כתבו כן אלא היכא דליכא מבשל דבר תורה אלא דאסור מדרבנן לשם יש סברא לומר דברע לו גזרו רבנן מ " מ נקטינן כהרמב " ם וכפירש " י ודברי רבינו דבבשיל כמב " ד אפילו בעודו רותח יש בו משום בישול לענין איסורא ואפילו במצטמק ורע לו שהרי לרש " י והרמב " ם נמי חייב חטאת אפילו ברע לו הילכך לכתחלה אסור אפילו ברע לו וכן פסק בש " ע דלא כמ " ש בהגהת ש " ע להקל ברע לו דליתא דהך סברא דחויה היא :
Orach Chayim.318.9.1 וכתב הר " א ממי " ץ וכו' כ " כ הסמ " ג משמו אפי' לכלי שני אסור וכ " כ בהגהות פ " ט משמו אלא שכתב דהעיקר דמלח אפילו בכלי ראשון לא בשלה כלשון שני אלא דיש להחמיר כלשון ראשון דמלח אפילו בכלי שני בשלה וכיון שאין אנו בקיאין ברכין וקשין לפיכך צריך ליזהר בפת ואע " ג דבסמ " ק כתב בשם רא " מ ומתוך כך יש לאסור לתת פת בתוך כלי ראשון בעודו רותח וכו' הנה בצדו נדפס וז " ל נ " א מצאתי ומתוך כך יש ליזהר שלא לתת לחם בקערה שיש בו תבשיל אם היד סולדת בו עכ " ל ונוסחא זו עיקר וכ " כ במרדכי ריש פרק כירה בשם רא " מ ואע " פ שאין בישול אחר בישול מ " מ יש בישול אחר אפייה וצלי כדאמרינן בפסחים צלאו ואח " כ בשלו חייב ( פי' צלאו לקרבן פסח ואח " כ בשלו בפ' כל שעה ( פסחים דף מ " א )) ומוקי לה כר' יוסי דאמר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אע " פ שלא נימוח אלמא דיש בישול אחר אפייה וה " ה דיש בישול אחר צלייה הילכך יזהר אדם שלא יתן פת אפוי אף בכ " ש במקום שהי " ס בו ואם עשה כן חילל שבת וגם מצלי יש ליזהר כמו כן והמבושל לא יתן אצל האש בחום גדול שהי " ס בו ואם עשה חילל שבת מיהו ראבי " ה כתב דלאו מילתא היא דבפרק כיצד מברכין מייתי לה ומסיק דע " כ לא קאמר ר' יוסי אלא לגבי מצה דבעינן טעם מצה בפיו וליכא ויש להקשות בהא דכתב המרדכי בשם רא " מ דלאיזה צורך הביא סוגיא דפ' כל שעה דמוקי להך דצלאו ואח " כ בשלו כר' יוסי לא ה " ל להביא אלא דברי ר' יוסי דאמר יש בישול אחר אפייה במצה וה " ה לענין שבת וי " ל דמדר' יוסי לחוד ליכא ראיה דאיכא למידחי דילמא דווקא מצה משום דבעינן טעם מצה בפיו וליכא אבל מדמוקי להך דצלאו ואח " כ בשלו כר' יוסי ולא דחינן דילמא שאני מצה וכו' אלמא דיש בישול אחר אפייה ואחר צלייה בין לענין מצה בין לענין קרבן פסח בין לענין שבת והא דכתב ראבי " ה לחלוק אדברי רא " מ מהך דכ " מ ( דף ל " ח ) דדחי ואמר ע " כ לא אמר ר' יוסי אלא לגבי מצה וכו' כבר כתבו התו' בפרק כל שעה בד " ה עולא אמר וז " ל הכא מדמה פסח לבישול מצה והיינו דלא כמסקנא דכיצד מברכין דקאמר התם עולא משמיה דר' יוחנן שלקות מברך עליה שהכל לר' יוסי דאית ליה הכא גבי מצה דבישול מבטל האפייה הכי נמי בישול מבטל מהם שם ירק ודחי ע " כ לא אמר ר' יוסי אלא דבעינן טעם מצה ועולא לטעמיה דלא בעי לדחויי הכי דטעמא דר' יוסי דבעינן טעם מצה והתם נמי קאמר דלר' יוסי מברך שהכל עכ " ל והב " י כתב דקושיית ראבי " ה קושיא חזקה היא לדעת הפוסקים דבשלקות מברך עליה בפה " א וברקיק המבושל קי " ל כר' יוסי דבישול מבטל האפייה ע " כ לומר דשאני מצה דבעינן טעם מצה בפיו עכ " ל . ונ " ל ליישב דעת רא " מ דמפרש דהא דקי " ל שלקות מברך עליה בפה " א היינו משום דהבישול אינו מבטל שם ירק וטעמו אבל לגבי אפייה וצלייה כיון דאשכחן גבי מצה דבישול מבטל אפייה לר' יוסי ויליף מיניה דה " ה דבישול מבטל לצלייה דקרבן פסח ולא דחי שאני מצה דבעינן טעם מצה בפיו ה " ה לענין שבת בישול מבטל האפייה והא דבפ' כיצד מברכין דדחינן שאני מצה משום דבעינן טעם מצה בפיו לא היה צריך להאי דיחוי דהוי מצי לדחויי שאני אפייה דבישול מבטל לטעם האפייה וה " ה דמבטל לטעם הצלייה אבל אין בישול מבטל טעם ירק דאף לאחר בישול עמד טעם הירק בכחו ולכך לא נשתנה ברכתו אלא דלרווחא דמילתא ולרבותא דחינן לה בהאי טעמא דשאני מצה דבעינן טעם מצה בפיו כלומר דלא דמי כלל שלקות למצה דבשלקות ליכא אפייה אלא שבישל הירק בלחוד ולא נשתנה טעמו והתם אפייה היא וגם מצה היא דבישול מבטל אפייה וגם בעינן טעם מצה בפיו וליכא אבל לגבי קרבן פסח דאיכא צלייה לא דחינן הכי וה " ה לגבי שבת בבישול אחר אפייה או צלייה . ומ " ש רבינו ותימה למה אסרו בכלי שני וכו' ואין נראה לאוסרו בכלי שני השיב ב " י ואומר דנתבטלה תמיהתו במ " ש המפרשים דטעמו של רא " מ הוא משום דאין אנו בקיאין ברכין וקשין ודילמא פת אפויה קל להתבשל בכלי שני כמו מלח ללשון ראשון ואפילו ללשון שני דמלח אינו מבשל אפילו בכלי ראשון דצריכה מילחא בישולא כבישר' דתורא אפשר דמודה הוא בפת כיון דרכיך מתבשל אפילו בכלי שני דכי היכי דסבירא ליה ללשון ראשון גבי מלח הכי נמי סבירא ליה ללשון שני גבי פת ואפשר לי לומר דרבינו ודאי גם הוא ראה מ " ש הסמ " ג והסמ " ק ע " ש רא " מ ואעפ " כ כתב ואין נראה לאוסרו בכלי שני והוא כיון דקי " ל דכלי שני אינו מבשל ולא אשכחן אלא גבי מלח ללשון שני דאפי' בכלי שני מבשל משמע דבכל שאר דברים אין כלי שני מבשל . עוד כתב ב " י ודע דכי היכי דאותבינן ראבי " ה מפ' כ " מ דשאני התם דבעינן טעם מצה וליכא איכא לדחויי נמי דטעמא דצלאו ואח " כ בשלו חייב לאו משום דבישול מבטל את הצלייה אלא משום דאמר קרא ובשל מבושל מ " מ וכדאמר התם עולא עכ " ל וכתב כן לפי פירש " י שכתב שאני הכא דרבייה קרא ובשל מבושל דה " ל למיכתב ומבושל וגזירת הכתוב היא בפסח עכ " ל אבל מדברי התוס' נראה דמדקאמר עולא אפי' תימא ר " מ שאני הכא דאמר קרא ובשל מבושל מ " מ אלמא דאי לאו בשל מבושל הוי טעמא דצלאו ואח " כ בישלו חייב מטעם שהבישול מבטל הצלייה כר' יוסי גבי מצה דהבישול מבטל האפייה דלא כר " מ דהבישול אינו מבטל האפייה אלא דהשתא דכתיב ובשל מבושל אפי' לר " מ נמי חייב משום דבישול מבטל הצלייה אע " פ דבישול אינו מבטל האפייה והכי מוכח ממ " ש התוס' בד " ה אמר רב כהנא שהקשו כיון דמסברא אמרינן דבישול מבטל הצליה כדא " ר יוסי גבי מצה האי בשל מבושל מאי עביד ליה וי " ל דר' יוסי יליף מבשל מבושל דבישול מבטל אפייה עכ " ל משמע דבהא פליגי רבי יוסי סבר כיון דגלי קרא דבשל מבושל דהבישול מבטל הצלייה ה " נ בישול מבטל האפייה ור " מ ס " ל דאע " פ דגלי קרא בצלייה באפייה לא גלי ולעולם בישול אינו מבטל האפייה והכי נמי מבואר ממ " ש התוס' עוד בד " ה עולא אמר אפילו תימא ר " מ וכו' הכא מדמה פסח לבישול מצה וכו' הבאתיו לעיל בסמוך . ובפירוש כל שבא בחמין וכו' האריך ב " י וז " ל המרדכי ר " פ כירה כל שבא בחמין וכו' פי' הר " א ממי " ץ מכאן דאין בישול אחר בישול ואם כן כל דבר שנתבשל כל צרכו מותר להחזירו לכלי ראשון להתחמם או ליתנו אצל האש ופי' כל שבא בחמין וכו' שורין אותו בחמין בכ " ר ושלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בכ " ר חוץ ממליח הישן כו' פי' אלו שלשה וכיוצא בהן שבהדחה בעלמא מתבשלין דבישול אינו תלוי לא בכ " ר ולא בכ " ש אך לפי דבר שמתבשל כדלקמן גבי מלח דא " ד דאפילו בכ " ש נמי בשלה וא " ד דאפילו בכ " ר נמי לא בשלה ובהג " מ כתב ע " ז והתוס' פ' כירה ריש ( שבת ד' ל " ט ) פי' מדיחין אותו בחמין היינו בכ " ש דאילו כ " ר מבשל אפי' ע " י עירוי לקמן לפר " ת ואפי' בכ " ש דוקא מדיחים אבל לא שורין ואע " ג דתבלין שרינן ליתן בתוך הקערה ואע " ג דהתם איכא שרייה י " ל דתבלין לא הוי אלא למתק הקדירה ולא דמי כל כך למבשל והיכא דבא בחמין בכ " ר איכא לספוקי אי שורין אותו בחמין היינו בכ " ש או אפי' בכ " ר עכ " ל נראה ודאי כיון דמסתפק אזלינן לחומרא דאף דבר שנתבשל כבר והוא יבש דאסור לשרות אותו בחמין בכ " ר או ע " י עירוי לר " ת אלא בכ " ש ואם לא נתבשל כל צרכו מדיחין אותו בכ " ש אבל לא שורין אפי' בכ " ש והכי נקטי' ובש " ע כ' בסתם ולא פי' . כלי שיש בו תבשיל קר וכו' נתבאר לעיל בס " ד בסימן רנ " ח :
Orach Chayim.318.10.1 כ " ר מבשל אפי' לאחר שהעבירו מעל האש וכו' בפ' כירה תנן האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין דכ " ר כ " ז שהוא רותח מבשל אבל נותן הוא לתוך הקערה דכ " ש אינו מבשל וקאמר בגמ' בלשון שני מלח אינה כתבלין דאפילו בכ " ר נמי לא בשלה וכדרב נחמן דאמר מילחא צריכא בישולא כבישרא דתורא ופסקו הפוסקים כהאי לשון שני והיינו לאחר שהעבירו מן האש דאפי' בכ " ר לא בשיל בישרא דתורא אלא ע " י רתיחות וכשהעבירו מעל האש ונחו רתיחותיו לא בשיל בה בישרא דתורא אבל אם הוא ע " ג האש דאיכא רתיחות אפי' בישרא דתורא בשלה ביה וכ' הרא " ש משמע הכא דבישרא דתורא לא בשלה בכ " ר ומותר לתת בשר חי לתוך כ " ר שהעבירוהו מעל האור ומיהו אי מליח ישן הוא אפשר דאסור דממהר להתבשל כדאמרינן לעיל ואפילו נמלח מחדש נהי דבשר אינו מתבשל הלחלוחית והמלח והדם שבתוכו מתבשל ונבלע בבשר ואסור עכ " ל וקצת תימה דתחלת דבריו הם לענין איסור שבת בבשר שנמלח והודח כדינו דמותר לתתו חי לתוך כלי שהעבירוהו מעל האור בשבת כיון דאינו מבשל אלא דאם חזרו ומלחוה לא מבעיא אם הוא מליח ישן דהבשר עצמו אפשר דממהר להתבשל כדתנן בפ' חבית חוץ מן המליח ישן אלא אפי' נמלח עתה נהי דבשר אינו מתבשל וכו' וסיים באיסור דם שאמר הלחלוחית והמלח והדם שבתוכו מתבשל ונבלע בבשר וצ " ל דודאי עיקר דינו לענין איסור שבת אלא אגב זה בא להורות ג " כ לענין איסור דם דכן הדין אם שמו בשר שנמלח ולא הודח מדמו בכ " ר שהעבירוהו מן האש אע " ג דהבשר עצמו אינו מתבשל מ " מ לחלוחית המלח והדם שבתוכו מתבשל ונבלע בבשר ואסור והיה לו לומר לחלוחית המלח והדם שעליו מאי הלחלוחית והמלח ועוד דהו " ל לומר והדם שעליו מאי והדם שבתוכו אלא אמר הלחלוחית לענין איסור שבת דאפי' בשר שנמלח והודח כדינו ולא חזר ונמלח אפ " ה הלחלוחית שעליו ושבתוכו מתבשל ואסור לתתו חי לתוך כ " ר שהעבירוהו מן האש וכן בשר שלא נמלח כלל ונתנוהו לתוכו ג " כ הדם שבתוכו נתבשל אע " פ שאין שום מלח ולא שום דם על הבשר וכן בנמלח ולא הודח ג " כ לחלוחית המלח והדם שעליו נתבשל ונבלע בבשר ואסור ולפ " ז ניחא הא דרבינו לא הזכיר מליחה והוא לפי שלא בא כאן אלא להורות לענין איסור שבת בלבד ולכן כתב בסתם אסור ליתן בו בשר שור דאפי' בשר שנמלח והודח כדינו ולא חזר ונמלח נמי אסור בשבת משום מבשל דאע " פ דהבשר אינו מתבשל מ " מ הלחלוחית שבו מתבשל והא דכ' הרא " ש בתחלה ומשמע דבישרא דתורא לא בשלה בכ " ר ומותר לתת בשר חי לתוך כ " ר וכו' ה " ק לפי משמעות התלמוד נראה דמותר לתת בשר חי וכו' ומיהו אם מלית ישן אפשר דאפי' הבשר עצמו מתבשל ואסור ואפי' נמלח מחדש נמי אסור משום דהלחלוחית מתבשל השתא לפ " ז אפילו נמלח והודח כדינו ולא חזר ונמלח נמי אסור בשבת משום דהלחלוחית מתבשל כנלפע " ד דהיה מפרש רבינו בדברי הרא " ש אבל ממ " ש הרב בש " ע וז " ל ויש מי שאוסר לתת לתוך כלי זה בשר מלוח אפי' הוא של שור עכ " ל דאלמא דבאינו מלוח שרי וכתב כן לפי משמעות דברי הרא " ש כפשוטו שכתב תחלה בסתם מותר לתת בשר חי לתוך כ " ר שהעבירוהו מעל האור ואח " כ כתב ומיהו אי מליח ישן הוא וכו' דאלמא דמ " ש תחלה דמותר היינו בלא נמלח והיינו בשנמלח והודח כדינו לא חזר ונמלח דמותר לתתו בשבת לתוך כ " ר ואין בו משום מבשל ולא חיישינן ללחלוחית אלא כשחזר ונמלח התם הוא דאמרינן דלחלוחית המלח שעליו מתבשל לפי שהוא קצת רותח מכח המליחה וכך הבין רבינו ירוחם שכתב כן בנתיב ט " ו ח " ה סוף אות כ " ה בשר חי שנתנוהו לכלי רותח שהוסר מעל האור ונדבק בדפני הכלי ביבש כתבו בתוספות שמותר על ההיא דשבת דבישרא דתורא לא בשלה ומ " מ אם נמלח ועדיין לא עמדה במלחה והדביקה בתוך כלי רותח אסור ול " מ אם מלוח ישנה היא דממהרת להתבשל אלא אפילו נמלח עתה אסור שאע " פ שהבשר אינו מתבשל לחלוחית הדם שבתוכו מתבשל ונבלע בבשר ואסור וכ " כ הרא " ש ונ " ל כי מ " ש במלוח ישן דממהר להתבשל דמיירי שהכ " ר הוא של חלב כגון שהקדרה חולבת דאם לא כן אין כאן לחלוחית ולא דם בבשר עד שיתבשלו ויהיה נבלע בבשר מאחר שהמלוח ישן עכ " ל הבין שדברי הרא " ש מתחלה ועד סוף לא בא להורות אלא לענין איסור דם ומתחלה כתב דבשר חי שלא נמלח כלל מותר לתת לתוך כ " ר שהעבירוהו מעל האש ולפ " ז צ " ל דמ " ש דמותר לתת וכו' היינו שאם נתנוהו מותר בדיעבד דלכתחלה פשיטא דאסור אבל בנמלח אסור אפילו דיעבד משום דלחלוחית דם ומלח מתבשל לפי שהוא רותח מחמת מליחה משא " כ בלא נמלח אלא דמ " ש דמליח ישן מיירי בכלי חולבת וכו' לפע " ד דאינו נכון ומ " ש דבמלוח ישן אין בו לחלוחית משמע שהבין דמיירי בבשר שנמלח ולא הודח ונתייבש ואין בו לחלוחית דם ומלח ומותר בדיעבד לדעת מקצת פוסקים אפילו נתבשל ממש ואין זה דעת הרא " ש אלא רצונו לומר בשר שנמלח והודח כדינו ואח " כ חזר ומלחו בחביות כמו שרגילין דאותו מליח ישן בו לחלוחית הרבה ומיירי לענין איסור שבת דכיון דמליח ישן הוא בקל הוא מתבשל כדתנן חוץ מן המליח הישן כדפי' ואף לפי הבנתו בדברי הרא " ש דמיירי לענין איסור דם האי מליח ישן לענין איסור שבת קאמר ועוד דאף מליח ישן יש לפרשו לענין איסור דם ובבשר יבש והיינו דס " ל להרא " ש כמ " ש המרדכי בפ' כירה דאפי' בבשר יבש אין להתיר אם רחץ אותו מכ " ר שהוגבה מעל האור וכן ראיתי בתוך אלפסי שכתב כך ע " ש ר " י וז " ל ומ " מ לא רצה להתירו דנהי דהבשר אינו מתבשל מ " מ הדם עצמו מתבשל מהר ונבלע בבשר עכ " ל וכ " כ עוד במרדכי פ' כל הבשר בשם ספר רוקח דאפילו בשר יבש אסור אבל לפעד " נ דכל זה לא עלה על דעת הרא " ש מעולם שהרי מדכתב ומיהו אי מליח ישן הוא אפשר דאסור דממהר להתבשל כדאמר לעיל ואפי' נמלח מחדש אלמא דמליח ישן אסור טפי מנמלח מחדש ואי איירי בבשר יבש ושמוהו בכלי חולבת או לענין איסור דם אדרבה נמלח מחדש אסור טפי אלא כל דברי הרא " ש לענין איסור שבת הן ומליח ישן קל להתבשל כדתנן חוץ מן מליח ישן ולא בבשר יבש קאמר אלא מונח בכלי בתוך הציר אלא דבסוף לשונו הזכיר דם להורות אגב זה גם לאיסור דם כדפי' ומ " מ הב " י הבין כמ " ש הר " י דמ " ש הרא " ש מותר לתת בשר חי כו' היינו בלא נמלח ואינו אסור אלא בנמלח ויש להביא ראיה לסברא זו ממליגת תרנגולת בכ " ש כשהיד סולדת בו דשרי ולא אמרינן אע " ג דכ " ש אינו מבשל מ " מ לחלוחית הדם מתבשל ונבלע בתרנגולת אלא בע " כ דליתא לסברא זו אלא בנמלח . מיהו לדברי רבינו דאוסר בשבת אפילו בלא נמלח כדפירש ליכא להקשות ממליגת תרנגולת דיש לתרץ דבמליגת תרנגולת נמי לא שרי לכתחילה למולגה בכ " ש שהיד סולדת בו דחיישינן דהדם מתבשל אלא דבדיעבד שרי . ובהגהת ש " ע כ' וז " ל ונ " ל דבלא מלוח נמי אסור אלא דנקט מלוח דבלאו הכי אסור משום דם שבו עכ " ל ותימה וכי לא אשכחן בשר שאינו מלוח ואין בו דם כגון שנמלח והודח כדינו ולא חזר ונמלח וכדפי' אלא הדבר ברור דהש " ע הבין מדברי הרא " ש דאין איסור אלא בנמלח משום דלחלוחית של מליחה הוא קצת רותח אבל הלחלוחית בלא מליחה אינו מתבשל כדפי' והרב בהגה " ה נמשך אחר דברי רבינו דמשמע מדבריו דאף הלחלוחית שבבשר כשלא נמלח נמי מתבשל בכ " ר שהעבירוהו מעל האש וע " כ רצה לפרש גם דברי ש " ע ע " פ דעת רבינו וליתא אלא שתי דעות הן . ולענין הלכה נקטינן להחמיר כדברי רבינו :
Orach Chayim.318.11.1 מיחם של נחשת וכו' משנה ומסקנת הגמ' פ' כירה ( שבת ד' מ " א ) דהלכה כשמואל דכל שנותן להפשירם אפילו אם מצרפין את המיחם כגון שמילאהו מים דבר שאין מתכוין הוא ומותר כר " ש וכתבו התוס' בד " ה ומיחם שפינה וכ " כ הר " ן דלא הוי פסיק רישיה דאפשר שלא יגיע לצירוף וה " ה כתב בפי " ב שכל שהוא אסור מפני תקון כלי כל שאינו מתקנו פטור אפילו לר' יהודה המחייב בדבר שאינו מתכוין וה " ה לר " ש אפי' הוי פסיק רישיה שרי וכן בקטימת קיסם כל שאינו מתכוין לחצות בו שיניו אע " פ שראוי לכך בקטימתו פטור וע " ש :
Orach Chayim.318.12.1 כוס שהריק בו מים חמין וכו' כבר הביא ב " י הסוגיא ופירושה ולא באתי אלא לבאר ולברר דברי רבינו שהם סתומים ותמוהים במקצת דבריו וכמ " ש ב " י ועל מ " ש ביישובם איכא לתמוה טפי כמו שנבאר בס " ד והנה לפע " ד דכל דברי רבינו הם ע " פ דברי התוס' והוא דב " ש דאמר נותן אדם חמין לתוך צונן אפילו בכ " ר דחמין לתוך צונן אינו מבשל כמו שפי' ר " ת דחמין לתוך צוננין משמע שהצוננין שלמטה מרובין שדרך ליתן המועט במרובה ולכך אין מבשלין החמין המועטים כלל לפי שמתערבים בצוננין המרובין ומתבטל חמימותן ולא צונן לתוך חמין אפילו בכ " ש דגזרי ב " ש כלי שני אטו כ " ר והיינו נמי שהחמין שלמטה מרובין ומתערבים בהם הצוננים המועטים ומתבשלין וב " ה דפליגי ושרו צונן לתוך חמין היינו דוקא בכ " ש כדקתני בד " א בכוס משמע דבכ " ר מודו ב " ה עכ " ל וז " ש רבינו כוס שהריק בו וכו' פי' דכיון דהחמין שבכוס הם כ " ש מותר לערב עמהם צוננין בין שיתן חמין שבו לתוך צוננין או שיתן הצוננין לתוכו ומשמע דלב " ה דלא גזרי כ " ש אטו כ " ר אפי' נותן צוננין מועטין לתוך חמין מרובים נמי שרי דכ " ש אינו מבשל אף למאי דקי " ל תתאה גבר ולכן כתב רבי' כאן גבי כוס שהחמין בתוכו הם בכ " ש דמותר ליתן לתוכו צוננין בסתם דמשמע אפילו צוננים מועטין לתוך חמין מרובין :
Orach Chayim.318.13.1 ומ " ש אבל ספל שיש בו מים וכו' הוא תמוה דבגמ' אסיקנא דא " ל אביי לרב יוסף הכי תני ר' חייא ספל אינו כאמבטיא ורבא נמי לא קפיד מדתני ר' חייא מערה אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין . ומ " ש ב " י ליישב דכיון שפי' התוספות דאמבטיא נמי כ " ש הוא ואין ידוע לנו תמונת כלים אלו יש לנו לאסור בכל כלי שני העשוי לרחיצה עכ " ל הוא גם כן תמוה דא " כ למה לו לרבינו להזכיר ספל יאמר בסתם דכל כלי שני הוא אסור ועוד דלפי טעמו אפילו חמין לתוך צונן נמי אסור בספל כמו באמבטי דהלכה כר " ש בן מנסיא דאוסר באמבטי אפי' חמין לתוך צונן לדעת התוס' דלא כהרי " ף וא " כ קשה למה מתיר רבינו בספל חמין לתוך צונן . וכתב עוד ב " י ועי " ל דרבינו מפרש דספל דמתיר בגמרא הוא כלי שלישי כו' והא ודאי ליתא דאם כן מאי מקשה בגמרא ולמאי דס " ד מעיקרא דספל ה " ה כאמבטיא וא " ר נחמן הלכה כר " ש בן מנסיא אלא בשבת רחיצה בחמין ליכא ומאי קושיא לימא דאיכא רחיצה בכלי רביעי אלא בע " כ דאין חלוק בין כ " ש לשלישי ורביעי דהכל דין כ " ש יש להם אבל האמת בלי ספק דרבינו פסק כך בספל ע " פ דברי התוס' שהקשו בהך דרבא דמייתי אידך ברייתא דתני ר' חייא אמאי לא מייתי ברייתא דלעיל דספל אינו כאמבטיא ואמאי אצטריך ר' חייא למתני תרוייהו וי " ל דהשתא קמ " ל בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין דהך דספל אינו כאמבטיא ה " א דקאי ארשב " מ דאסר באמבטיא אפי' חמין לתוך צונן ועליה קאמר דספל אינו כאמבטיא ושרי חמין לתוך צונן אבל צונן לתוך חמין הו " א דאסור ואפשר דההיא דלעיל היינו הך דהכא אלא שקיצרה ונקט לישנא דרב יוסף דמייתי עלה עכ " ל והשתא תופס רבינו דהאי אפשר שכתבו התוס' ליתא אלא פשוטו משמע דשתי ברייתות הן ואביי תופס עיקר הך בריית' דספל אינו כאמבטי ואיכא לפרש לחומרא דאינו כאמבטי לאסור אף חמין לתוך צונן אלא שרי חמין לתוך צונן אבל צונן לתוך ספל שיש בו חמין נמי אסור כדכתבו התוס' ולכן פסק דאף ספל שהוא כלי שני לא שרי אלא חמין לתוך צונן אבל צונן לתוך חמין אסור אף בספל והא דלא כתב רבינו דאמבטיא אסור אפי' חמין לתוך צונן היינו לפי' שפי' התוס' שאמבטיא שהוא כ " ש דאסרינן אפי' חמין לתוך צונן היינו מפני שהמים שבתוכו חמין הרבה והרואה אותו חמין כל כך סבור דכ " ר הוא כדכתבו התוס' אינו ידוע לנו צורתו אבל ספל הכל יודעין מה הוא ספל ואין להקשות הלא רבא לא קפיד ומתיר בספל אפילו צונן לתוך חמין וקי " ל כרבא לגבי אביי חוץ מיע " ל קג " ם דהא פשיטא דלא קי " ל כרבא לגבי אביי אנא בדוכתא דפליגי בהדיא אבל הכא לא אשכחן דפליג רבא עלה דאביי להדיא אלא דרבא לא הוה קפיד אמאן דקא הוי מיקל בספל בביתיה וכיון דאביי השיב לרב יוסף מהך ברייתא דתני ר' חייא ספל אינו כאמבטי וחזר בו רב יוסף אלמא דהך ברייתא דסמכא היא ולא כאידך ברייתא דהוה בידיה דרבה דלאו דסמכא היא ואיכא למימר דרבא גופיה הדר ביה לבתר דקיבלה רב יוסף מיניה דאביי דהך ברייתא דתני ר' חייא ספל אינו כאמבטיא הוא דסמכא ולא שרינן בספל אלא בחמין לתוך צונן כדפי' :
Orach Chayim.318.14.1 ומ " ש אסור ליתן בהם צוננים דכיון שהם לרחיצה סתמא חמין הן הרבה ומתבשלין הצוננין שמערבין בהן ולא אמר דטעם האיסור הוא משום דתתאה גבר נראה דא " כ הוה קשה בכוס נמי ליתסר מה " ט דתתאה גבר אלא בע " כ כל כ " ש בין בכוס בין בספל בין באמבטי שרי מדינא דקי " ל כלי שני אינו מבשל אלא דחכמים גזרו בספל ואמבטיא דכיון דחמין הן הרבה הרואה אומר שמתבשלין הצוננין שמערבין בהן דבודאי כ " ר הוא ויבא לערות ג " כ לכ " ר אבל בכוס ליכא למיגזר דהכל יודעין דכ " ש הוא כיון דאין המים חמים בתוכו כל כך :
Orach Chayim.318.15.1 ומ " ש אבל לערות מהם לתוך צונן מותר דתתאה גבר איכא למידק הלא בע " כ בכל כ " ש לא אמרינן תתאה גבר כדמוכח מדשרי בכוס אפילו צונן לתוך חמין כדפי' בסמוך ותו דבסמוך גבי כ " ר במערה צונן לתוכו דהתיר בצוננין מרובין אדרבה היה לנו לאוסרו כיון דתתאה גבר ואם לא אמרינן הכא גבי ערוי מים לתוך מים לאוסרו מטעם תתאה גבר א " כ אמאי קאמר גבי ספל במערה חמין לתוך צונן להתירו מטעם תתאה גבר דמאי שנא . ועוד איכא לתמוה במה שפי' ב " י דהא דכת' רבינו בסמוך וכן הדין בכ " ר וכו' דאם מערה צוננין לתוכו אם הם צוננין מרובין מותר הוא נלמד ממ " ש בסמוך מיחם שפינהו וכו' דתלי תניא בדלא תניא דהא רב אדא בר מתנה ורב ושמואל מפרשים מיחם שפינהו שפינה ממנו מים חמין כמו שפי' רש " י דלא כאביי דמפרש שפינהו ויש בו מים חמין כו' ור' יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור אלא כר' שמעון היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר וכדקי " ל הלכה כר " ש והאי אוקמתא דהוי אליבא דהילכתא עדיף טפי מאוקמתא דאביי דאוקמא כר " י דלא קי " ל כוותיה וכ " כ ב " י גופיה בביאורו לדברי הרמב " ם בסמוך והוא האמת והשתא לדידהו לא שמעינן ממתני' דמיחם דאינו אסור אלא לערות צוננין מועטין לתוך מים חמין דכ " ר אבל מים מרובין מותר והא דכתב רבינו לעיל בסמוך גבי מיחם לחלק בכך נלפע " ד דמיחם הוא דנלמד מהכא כמו שאפרש והוא דהתוס' הקשו אפרש " י דפי' בהא דת " ר גבי חמין דשתייה ב " ש אומרים נותן אדם חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין דהטעם הוא משום דסבר תתאה גבר דא " כ יקשה מהכא למ " ד עילאה גבר ולמ " ד תתאה גבר נמי הא מבשל כדי קליפה אלא נראה כמו שאומר ר " ת דחמין לתוך צונן משמע שהצוננין למטה מרובים וכו' כמו שהבאתי לשונם בסמוך ריש סעיף ו' והשתא ודאי כיון דאליבא דכ " ע בין למ " ד עילאה גבר בין למ " ד תתאה גבר קאמר ב " ש דחמין לתוך צוננין שרי אפי' בכ " ר משום דהחמין מועטין והצוננין מרובין וצונן לתוך חמין דאסור לב " ש אפילו חמין דכ " ש היינו כשהצוננין מועטין והחמין מרובין דאם היו כ " ר היה אסור וגזרינן כ " ש אטו כ " ר וב " ה לא פליגי עליה אלא בצונן לתוך חמין בכ " ש דאפילו צוננין מועטין לתוך חמין מרובין מותרין דלא גזרי אבל בחמין דכ " ר מועטין לתוך צוננין מרובין דשרו ב " ש כל שכן דלב " ה שרי דמקילין טפי מב " ש וכן כשהצוננין מועטין לתוך חמין מרובין דאם היו החמין כ " ר דאסור לב " ש מדינא נמי מודה בה ב " ה דלא פליגי בהא אב " ש אבל אם היו הצוננין מרובין אפילו לתוך חמין דכ " ר דשרו אף לב " ש דהא לא אסר ב " ש אלא בצוננין מועטין לתוך חמין דכ " ר אבל צוננין מרובין לתוך חמין דכ " ר שרו ב " ש לכ " ע אף למ " ד תתאה גבר דלא אמרינן תתאה גבר אלא בשתי חתיכות אבל לא בעירב מים לתוך מים דנתערב יחד כל שכן דשרי לב " ה אף למאי דקי " ל תתאה גבר וז " ש רבינו וכן הדין בכ " ר והוא לשתייה שמותר לערות ממנו לתוך צוננין ואסור לערות צוננין לתוכו וה " מ מעט צוננין וכו' דאפילו צוננין לתוך חמין דכ " ר אינו אסור אלא מעט צוננין אבל מרובין שרי דלא אמרינן הכא בעירוב מים במים תתאה גבר ולפ " ז נמשך דהא דמותר לערוב חמין דכ " ר לתוך צוננין היינו נמי חמין מועטין אבל חמין מרובין דכ " ר דיכולין להתבשל הצוננין מהם אסור דהא לא אמרינן הכא גבי עירוב מים במים תתאה גבר והיו ראוי לרבינו לפרש זה להדיא אלא שנסמך על המבין דכיון דאפילו צונן לתוך חמין מותר בצוננין מרובים ולא אמרינן תתאה גבר אפילו לחומרא כ " ש בחמין מרובין לתוך צוננין דלא אמרינן תתאה גבר לקולא ואסור וכל זה בחמין שהם לשתייה אבל בחמין שהם לרחיצה דחמין הם הרבה ואסור אפי' בספל שהוא כ " ש כשמערה צוננין לתוך חמין משום גזירה דהרואה אותן חמין כ " כ סבור דהוא כ " ר ויערה גם לכ " ר דהוא אסור מדאורייתא דהצוננין מתבשלים בהן דאין דרך לערות מים צוננים מרובים לתוך החמין להפיג צינתן אלא כשהם רותחים וחמין כ " כ הרבה מערה לתוכן צוננין מועטין להפיג רתיחתן אבל ודאי צריכים להיות עכ " פ חמין הרבה אף לאחר שעירה לתוכן צוננין דלרחיצה שהוא לתענוג צריך שיהא חמין הרבה וא " כ ודאי דאסור מדאורייתא לפ " ז קשה דבחמין שהם בספל שהוא כ " ש נמי נגזור שלא לערות ממנו לתוך צוננין מועטין מה " ט דהרואה סבור שהוא כ " ר וישפוך ג " כ מכ " ר ועל זה אמר רבינו דלא גזרינן הכא מפני הרואה כיון דאפילו סבור הרואה שהוא כ " ר וישפוך ג " כ מכ " ר לתוך צוננין מועטין ליכא איסורא דאורייתא כיון דקי " ל תתאה גבר והתחתון הוא צונן ואע " ג דבעירוב מים במים לא ס " ל תתאה גבר היינו מדרבנן אבל איסור דאורייתא ליכא הכא כיון שהתחתון הוא צונן ואע " פ שהוא מועט והא דשרי גבי שתייה לערות צוננין מרובים לתוך חמין דכ " ר ולא אמרי' תתאה גבר היינו משום דאין יכולין להתבשל בהם אלא להפג צינתן וכיון דליכא כאן בישול כלל מותר אפי' מדרבנן ומכאן נלמד למיחם שיש בו מים חמין דלא אסרינן ליתן בו צוננין אלא כשהם מועטין וכו' ודוק היטב עוד האריך ב " י בביאור דברי הרמב " ם ולעד " נ דמה שפי' ה' המגיד במ " ש הרמב " ם אמבטי של מרחץ וכו' שהוא מדתניא בברייתא אליבא דב " ה בד " א בכוס אבל באמבטיא חמין לתוך צונן אבל לא צונן לתוך חמין הוא האמת והוא דהרמב " ם מפרש כמ " ש הרי " ף ומסקנא דשמעתא דהלכה כב " ה דר " ש בן מנסיא ארישא קאי וקאמר דלא נחלקו ב " ש וב " ה בדבר זה ולית הילכתא כר " ש בן מנסיא אלא הילכתא כת " ק ואליבא דב " ה דלשתייה דאינו מחממן הרבה אפילו צונן לתוך חמין שרי ובאמבטי של מרחץ צונן לתוך חמין אסור אבל נותן הוא חמין לתוך אמבטי של צונן ומ " ש ה' המגיד ואמבטיא זה כלי הוא וכן פרשוהו הגאונים ז " ל והטעם שאסור לתת צונן לתוך חמין שבו מפני שהמים שבו עומדים לרחיצה ואדם מחממן הרבה עכ " ל הוא תמוה דמאי אתא לאשמועינן דאמבטי זה כלי הוא הא פשיטא דכלי הוא ומאי קשיא ליה דכתב כן ותו דמאי וכן פרשוהו הגאונים וכו' ומאי והטעם דאסור וכו' דמאי אתא לאשמועינן הלא מפורש הטעם בדברי הרמב " ם ולבי אומר לי דצריך להגיה בלשונו ואמבטי זה כלי שני הוא והמדפיס השמיט תיבת שני ולפי דלכאורה משמע דאמבטי זה נמי כ " ר הוא כמו שפירשו מקצת מפרשים וא " כ קשה למה אמר הרמב " ם דהטעם הוא שאין נותנין לתוכו צונן שהרי מחממן הרבה תיפוק ליה דכ " ר מבשל ע " כ אמר ה " ה דאמבטי זה כ " ש הוא וכן פרשוהו הגאונים וכמו שפירשו התוס' להדיא דהשתא ניחא הא דקאמר הרמב " ם דהטעם הוא שהרי מחממן הרבה לאורויי דאע " ג דסתם ר " ש אינו מבשל באמבטי זה של מרחץ החמירו אף בכ " ש לפי שהוא מחממן הרבה . ומ " ש הרמב " ם מיחם שפינה ממנו מים חמין וכו' שפי' בו ה " ה אליביה דאביי נראה דצדקו דברי ב " י דהרמב " ם דחה לאוקומתא דאביי מקמי אוקמתא דרב אדא בר מתנא דהוי אליבא דהילכתא וה " נ ס " ל לרב ושמואל כדפי' לעיל . ומ " ש הרמב " ם ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן לתוך החמין והוא שלא יהיו בכ " ר מפני שהוא מחממן נראה ודאי דכיון דכתב בסתם אלמא דבין חמין שהם לשתייה ובין חמין שהם של מרחץ אם הם בכלי שני שרי אפילו צונן לתוך חמין דדוקא אמבטי של מרחץ אע " פ שהוא כ " ש אסור צונן לתוך חמין אבל כל שאר כ " ש שרי וכדרבא דלא קפיד אספל מדתני ר' חייא להדיא באידך ברייתא דאפילו צונן לתוך חמין בספל שרי . וכ " ש לענין שתייה דמותר לשרות אפי' צונן לתוך חמין בכ " ש וכב " ה אליבא דת " ק דלא כר " ש בן מנסיא אבל צונן לתוך חמין דכ " ר אסור אע " פ שהם לשתייה ומערה עליהן צוננים מרובים דכיון דדחינן לאוקמתא דאביי אין לחלק בין מועטין למרובים אלא כל שהוא מערה צוננין לתוך חמין דכ " ר הוי מבשל מיד כשמתחיל לערות הצוננין אע " פ שלבסוף תפיג רתיחתן והטעם דס " ל כפירש " י דתתאה גבר ולכן לא כתב הרמב " ם לחלק בחמין שהם לשתיה ובכ " ר בין מערה לתוכן צוננין מועטין דאסור ובין מרובים דשרי אלא סתם וכתב אסור דאפילו בצוננין מרובין אסור כנ " ל פשוט בזה לדעת הרמב " ם ולכן בש " ע כתב בדברי הרמב " ם ולשונו אין להתיר בחמין שהם לשתייה לערות לתוכן צוננין מרובין ודלא כהרב בהגה " ה שכתב על דברי הרמב " ם שהביא בש " ע להתיר אפילו בחמין דכ " ר לערות עליהן צוננין מרובין ונמשך אחר דברי ב " י שכתב היתר זה לדעת הרמב " ם ולפע " ד אין להקל בזה ודו " ק :
Orach Chayim.318.16.1 מותר ליתן קיתון של מים או של שמן וכו' ברייתא בפרק כירה דמים הכל מודים דאסור במקום שהי " ס בו אבל בשמן איכא מ " ד דשמן אין בו משום בישול ושרי אפי' במקום שהי " ס בו ואסיקנא דאחד שמן ואחד מים כו' ולכן הזכיר רבינו מים ושמן ולעולם ה " ה שאר משקים דינם כמים ושמן ודברי רבינו בפי' ברייתא זו כפי' התוס' והרא " ש ורוב פוסקים דלא כפירש " י והרמב " ם והאריך ב " י בזה . וזהו שכתב רבינו עד שתהא היד סולדת בו כלומר בו ביין ושמן דהיינו כל שכריסו של תנוק נכוית בו ביין ושמן אם יהא נשפך על כריסו :
Orach Chayim.318.17.1 ואסור ליתן אנפנדא וכו' הב " י האריך ומסקנתו להתיר כספר המצות וכ " פ בש " ע אבל בהגהת ש " ע כתב ונהגו להחמיר מיהו במקום צורך יש לסמוך אמתירין :
Orach Chayim.319.1.1 הבורר חייב משנה פרק כלל גדול ( שבת דף עג ) אלו אבות מלאכות וכו' הזורה הבורר והטוחן והמרקד וכו' ומ " ש וה " מ בבורר בנפה וכברה שם ( דף ע " ד ) ת " ר היו לפניו מיני אוכלים בורר ואוכל בורר ומניח ( פי' התוספות לצורך אחרים ) והרמב " ם בפ " ח פירש בורר ואוכל מיד בורר ומניח לאכול מיד כלומר מניח לאוכלו בסעודה שהוא רוצה לאכול עכשיו מיד ולאפוקי בשחרית לאכול בין הערבים . ולא יברור ואם בירר חייב חטאת ואסיקנא אמר אביי ה " ק בורר ואוכל לאלתר בורר ומניח לאלתר ולבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת ותו קאמר התם דבורר בקנון ותמחוי פטור אבל אסור בנפה וכברה חייב חטאת ופירש " י עיקר ברירה לא הוי אלא בנפה וכברה אבל קנון ותמחוי ברירה כלאחר יד הוא אבל ביד לא דמי לבורר כלל וא " כ הא דאמר בורר ואוכל לאלתר וכו' בבורר ביד היא ואפילו הכי בבורר לבו ביום אפילו ביד נעשה כבורר לאוצר וחייב אבל בנפה וכברה אפילו אוכל לאלתר חייב וכך כתבו התוס' לשם בד " ה והתניא חייב ולכן כתב רבינו וה " מ בבורר בנפה וכברה פי' אפי' לאכול לאלתר או בורר לאוצר אפילו ביד חייב ובסמוך כתב דאפי' לבו ביום הוי כבורר לאוצר אבל בידו כדי לאכול לאלתר מותר :
Orach Chayim.319.2.1 ומ " ש הילכך היו לפניו אוכלין עם פסולת שלהן וכו' הוא ע " פ פי' רש " י שכתב דבברייתא קמייתא גרסינן היו לפניו מיני אוכלין כלומר שהיו לפניו מיני אוכלין עם פסולת שלהן וכדמוכחא מאוקומתא דרב המנונא דמוקי לברייתא באוכל עם פסולת ובאידך ברייתא גרסי' היו לפניו שני מיני אוכלין ואותו שאינו חפץ לאכול עכשיו חשיב פסולת לגבי אותו שחפץ לאוכלו וכמ " ש רבינו בסמוך . ואפשר דמשום הכי דקדק רבינו ואמר עם פסולת שלהן כלומר כאילו מדבר כאן בשני מיני אוכלין ואותו שאינו חפץ בו עתה הוא נקרא פסולת אלא מיירי כאן דאוכלין עם פסולת שלהן כלומר הפסולת של אותו מין בעצמו שהוא פסולת ממש כגון צרורות ועפר :
Orach Chayim.319.3.1 ומ " ש בורר בידו לצורך אותה אכילה כ " כ הרא " ש שפי' בורר ואוכל לאלתר הוא שבורר בידו לצורך אותה סעודה בלבד שמיסב בה על השלחן ונראה דר " ל כל מה שצריך אף לאחרים המסובין עמו כדתני בורר ומניח גם לצורך אחרים שרי לאלתר . ואם בירר יותר אפילו לבו ביום נעשה כבורר לאוצר וחייב כצ " ל ור " ל ואפילו בידו חייב וכדפי' בסמוך אבל מ " ש בקנון וכו' היינו אפי' לאכול מיד נמי בקנון ותמחוי פטור אבל אסור ובנפה ובכברה חייב חטאת והב " י הקשה דהכא משמע דכשבורר בידו שרי לאלתר אפי' שהוא מטיל האוכל לתוך נפה וכברה ובפ " ק די " ט תנן בה " א בורר כדרכו בחיקו בקנון ותמחוי אבל לא בטבלא ולא בנפה וכברה ובחיקו משמע שבורר בידו ונותן לתוך חיקו ודומיא דחיקו הוי קנון ותמחוי וכברה וכו' ושגגה פלטתו הקולמוס דפי' בחיקו אין רצונו לומר שהוא נותן בחיקו לאחר הברירה כמו שהבין הרב אלא שהברירה היא בחיקו והוא שפורס טליתו ברוחב על חיקו ובורר עליו שדרך הברירה היא על דבר' רחב כמ " ש רש " י קנון כלי עץ כעין צנור רחב מלאחריו וקצר מלפניו ובעלי מטבע עושין אותו ( בל " א צי " ל ברע " ט ) והבורר בו קטנית נותן הקטנית במקום הרחב ומנענעו וכו' ותמחוי נמי היא קערה גדולה ורחבה שמערין כל האילפס לתוכה ומשם נותן לקערות קטנות וכיון שהיא רחבה נותן בה קטנית ומנענעו והקטנית שהוא סגלגל מתגלגל ויורד למטה לשפתי התמחוי והפסולת נשאר למעלה בתמחוי וכך היא הברירה בחיקו על הרוחב של טלית כדפי' גם נראה שלשון המשנה היתה כתובה בטעות לפני הרב ב " י שאוסר בי " ט בקנון ותמחוי וליתא דלא אסרה המשנה בי " ט אלא נפה וכברה אבל בקנון ותמחוי שרי כמו בחיקו וכ " כ הרמב " ם בפ " ג דהלכות יו " ט :
Orach Chayim.319.4.1 ומ " ש וכיצד הוא בורר וכו' משנה ומסקנת הגמרא ספ " ק די " ט וע " פ פי' רש " י לשם דאם כמות הפסולת מרובה אסור אפילו לטלטלו שהאוכל בטלה ברוב הפסולת וכ " כ לקמן בה' י " ט בסימן תק " י והיא דעת הרא " ש שכתב ? כשם כפרש " י אבל מפי' ר " ת בפרק נוטל בד " ה שהאוכל מרובה וכן מדברי הרמב " ם בפ " ב מה' יו " ט מפורש דלא ס " ל דכשהפסולת מרובה שיהא האוכל בטל לגבי פסולת ואסור לטלטלו דודאי האוכל לא בטל לגבי פסולת ומותר לטלטל האוכל אלא שהפסולת כיון שהוא מרובה ג " כ לא בטל לגבי האוכל ואסור לטלטלו וכ " נ ממ " ש האלפסי לשם וז " ל פסולת מרובה על האוכל פשיטא מי איכא מאן דשרי דמדגרס פשיט' אלמא דהקושיא היא פשיטא דבפסולת מרובה אינו נוטל את הפסולת אלא נוטל את האוכל דאין האוכל בטל לגבי פסולת אע " פ שהאוכל הוא מועט והכי משמע בש " ע שלא כתב איסור זה לפי פי' רש " י והרא " ש ורבינו ומ " מ כיון שלא כתב ג " כ היתר לברור האוכל אף על פי שהוא מועט אלא כתב סתם דבוררין אוכל מתוך הפסולת בידו לאכול לאלתר משמעו דוקא כשהאוכל מרובה כמו שהוא הרגילות אבל כשהאוכל מועט מן הפסולת לא אמר בה לא איסור ולא היתר והלכך יש לנו להחמיר שלא לטלטלו כלל כשהפסולת מרובה מן האוכל וכן מ " ש רבינו דדין שבת כדין י " ט דבאוכל מרובה מן הפסולת בורר כדרכו הפסולת מן האוכל אין לנו להקל אלא להחמיר כהרמב " ם דמחלק בין שבת לי " ט ובשבת אסור לברור הפסולת אפי' כדי לאכלו לאלתר ואפי' האוכל מרובה וגם יש טורח בברירת האוכל וכמ " ש ב " י ופסק כך בהגהת ש " ע :
Orach Chayim.319.5.1 אין מוללין וכו' בפ " ק די " ט המולל מלילות מע " ש למחר מנפח וכו' ואמרינן מע " ש אין אבל בשבת אין מוללין ואמרינן תו התם כיצד מולל וכו' וכתב הרי " ף והרא " ש בפרק מפנין דהאי כיצד מולל כו' אשבת קאי דאף בשבת שרי למלול על ידי שינוי והלכ' כרבא דבכולהו ראשי אצבעותיו נמי שרי ואפילו לפרק האוכל מן השבלים נמי שרי למלול דכיון דמשני הו " ל מפרק כלאחר יד כדי לאכול ושרי אבל ביו " ט מותר למלול בלא שינוי וכך היא דעת הרמב " ם בפכ " א מה' שבת ובפ " ג מה' י " ט וכת' ה " ה שפך הוא העיקר ופך היא דעת רבינו כמ " ש כאן ולקמן בסי' תק " י מיהו התוס' והמרדכי ושאר מפרשים כתבו דהאי כיצד איו " ט קאי דצריך שינוי אבל בשבת אסור אפילו ע " י שינוי וכת' בהגהת ש " ע וטוב להחמיר נראה דרצונו לומר דודאי הלכה כרוב פוסקים המפורסמים להתיר בשבת ע " י שינוי אלא שטוב להחמיר שלא יבואו לזלזל באיסור שבת והכי נקטינן :
Orach Chayim.319.6.1 אין שולין כרשינין וכו' משנה פרק תולין ( שבת דף ק " מ ) ופי' רש " י מציף עליהם מים בכלי לברור פסולתן כדתנן במס' ביצה ( פ " ק דף י " ד ) אף מדיח ושולה עכ " ל ולשם פרש " י כמו משישלה בחבית דהיינו נמי שנוטל חרצנים הצפים ע " פ החבית עכ " ל ואיתיה בפרק הפועלים ( בבא מציעא דף צב ) ובמקצת ספרי רבינו כתוב אין שורין וכ " כ בש " ע וט " ס הוא :
Orach Chayim.319.7.1 משמרת וכו' פלוגתא דר " א וחכמים במשנה ר " פ תולין והלכה כחכמים דאין נותנין לתלויה בשבת ואמרי' בגמרא שימר מאי א " ר כהנא שימר חייב חטאת וז " ש רבינו אסור ליתן בה שמרים לסננן משום בורר כלו' דאם עבר ונתן חייב חטאת משום בורר כדכתב בתחלת סי' זה הבורר חייב :
Orach Chayim.319.8.1 ומ " ש אבל אם נתן בה שמרים וכו' משנה שם כדי שיצלו ופי' רבינו כדי שיחזרו צלולין וכפרש " י והרמב " ם ויש לפרשו מלשון צללו כעופרת פי' שירדו ויזובו למט' וכן נראה מלשון הר " ן :
Orach Chayim.319.9.1 ויין או מים וכו' מימרא דזעירי שם נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש אבל עכורין לא ונראה דמה שהוצרך לומר ואינו חושש הוא להורות דיוקא אבל עכורים לא משום דחוששני לו מחטאת דלא תימא דבעכורין ליכא אלא איסורא דרבנן לכך הורה דבעכורין איכא חששא דחיוב חטאת וזה נמי דעת רבינו שאמר ואין כאן משום בורר כיון שהן צלולין אבל עכורין לא כלומר דאיכא בהו משום בורר ויש לחוש לחיוב חטאת ולהכי נמי תני רשבג " א אומר טורד אדם חבית של יין יינה ושמריה ונותן לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש ומוקמינן לה בין הגתות לאורויי דיוקא דבהני עכורין דבין הגתות אינו חושש לחטאת אבל עכורין דעלמא חוששני לו מחטאת וכן כתב רבינו ובשעת הגתות וכו' ואין בו משום בורר כלומר אבל עכורין דעלמא חוששני לו משום בורר ונראה דמדאמר זעירי יין צלול ומים צלולין משמע דוקא צלולין אבל עכורין אסור במשמרת אפי' רובא דאינשי קא שתי להו כיון דמיעוטא קפדי איכא משום בורר ולא שרי אלא צלול לגמרי ואינו מסננו במשמרת אלא מפני קצת קסמין וקשין שבתוכו א " נ כדי שיהא צלול יותר דלא כמשמע מדברי הר " ן דבעכור דוקא היכא דרובייהו דאינשי לא שתו להו הכי הוא דאסור במשמרת ולא שרי אלא בסודרין וכפיפה אלמא דהיכא דרובייהו דאינשי שתו ליה הכי אפי' במשמרת שרי דלא משמע הכי מדזעירי דקאמר יין צלול וכו' והך דבין הגיתות דשרי למשמרת דפי' הר " ן ג " כ משום דרובייהו דאינשי שתו ליה הכי ליתא אלא כדפי' רש " י דאין כאן תיקון דכולהו אינשי שתו ליה הכי א " נ משום דכל היין כגוף אחד וכדכתב הר " ן עצמו ע " ש הרי " ף והרמב " ם :
Orach Chayim.319.10.1 וכשמסננין היין בסודר וכו' משנה וגמרא לשם ומ " ש שלא יגביה הכפיפה משולי הכלי טפח משום אהל כך פירש " י וכ " כ הרמב " ם סוף פכ " ב והקשה הר " ן דא " כ אפי' במסננן בסודרין נימא הכי עכ " ל ויש ליישב דבגמרא דקאמר ובלבד שלא יגביה וכו' לאו דוקא בכפיפה מצרית דבסודרין ודאי נמי איכא משום אהל אלא דנקט לה בכפיפה משום דמילת' דפסיקא היא דאיכא אהל דאכולה כובא עביד לה אבל סודר לא פסיקא ליה דהא אפלגא דכובא לית ביה משום אהל ועוד דבכפיפה קעבדינן לה בכלי שהוא רחב הרבה ואית ביה משום אהל אבל סודר אשכחן לה בכלי קטן שאינו רחב דלית ביה משום אהל וכ " כ התוס' בפרק המביא כדי יין דההיא דאכוליה כובא אסיר מיירי ברחב הרבה וכ " כ הר " ן בפרק תולין ע " ש התוס' והכי מוכח בפי' רש " י ר " פ במה טומנין בעובדא דעבדא דר " ג דפרס דסתודר אפומי דכובא וז " ל דכובא קנקן וצ " ל דהוה קשיא ליה מאי קא " ל ר' זירא לרבה אמאי נזהיה מר ודילמא נזהיה דקא עביד אהל דלישנא דפריש דסתודר אפומי דכובא בסתמא משמע דפרסיה אכולא פומא דכובא ולהכי פירש " י דכובא קנקן כלומר הך כובא אין פירושו גיגית ככובא דפרק תולין שהוא רחב הרבה אלא פי' כובא קנקן שאינו רחב ולית ביה משום אהל והכי נקטינן דאף במסנן בסודר צריך שלא יגביה הסודר משולי הכלי טפח משום אהל כשהכלי רחב או לא יפרוס הסודר אלא אפלגא דכובא ודלא כהש " ע שנמשך אחרי דברי הר " ן דהא דלא יגביה אינו אלא משום שינוי ולא הזכיר אהל דלא חיישינן לאהל במסננו בסודר אעפ " י דהכלי הוא רחב ופרסיה אכולא כובא ותימא למה לו להקל ולדחות פרש " י והרמב " ם אלא נראה אדרבה מדינא איכא משום אהל כדפרישית : ומ " ש רבינו אח " כ והרמב " ם ז " ל לא התיר וכו' איכא לתמוה אמאי השיגו מדברי הרא " ש ולא השיגו מדאמר זעירי ומברייתא דרשב " ג אומר טורד אדם וכו' דמפורש בדבריהם דמותר ליתן יין צלול או אפי' עכור ובין הגיתות לתוך המשמרת בשבת ולהרמב " ם אין שום היתר ליתן למשמרת בשבת א " כ כתב כנגד הגמרא וצ " ל דדרכו של הרמב " ם לפסוק כסתם משנה וכיון דמפורש במשנה בסתם דאין נותנין למשמרת בשבת ותו תנן ומסננין את היין בסודרין ובכפיפה מצרית אלמא דלתוך המשמרת אין לו היתר כלל ואף על גב דהך דזעירא וברייתא דרשב " ג בבין הגיתות הילכת' היא אפ " ה במאי דמתירין ליתן לתוך המשמר' לאו הילכתא היא אלא כסתם משנה . ואפשר ג " כ לומר דלא היה גורס בדזעירי ובברייתא דרשב " ג לתוך המשמרת אלא כך היה גורס מסנן אדם יין צלול ומים צלולין בשבת ואינו חושש וכן בברייתא דרשבג " א טורד אדם וכו' ומסנן בשבת ואינו חושש ולכך אין עליו השגה מן הגמרא וב " י כתב מה שכתב ע " ש :
Orach Chayim.319.11.1 ומ " ש ומשום ליבון נמי ליכא וכו' כתב ב " י דבר פשוט דאמאי דאמר ברישא דמסננין מים צלולים קאי דאי אבין הגיתות דסמיך ליה מאי איריא משמרת הא אפילו בסודרין נמי שרי דלא שייך לבון אלא במים כדבסמוך עכ " ל :
Orach Chayim.319.12.1 ומ " ש צריך שלא יעשה בו גומא לקבל היין וכו' איכא לתמוה דרש " י פירש ב' טעמים חדא דהוי כעובדין חול ותו דאתי לידי סחיטה הלא איסור סחיטת בגד אינו אלא משום מכבס דהיינו מלבן וביין ושאר משקים דלא שייך ביה לבון ליכא למיגזר משום סחיטה ויש ליישב ע " ד שכתב ה " ה בפ " ט על מ " ש הרמב " ם המכבס בגדים הרי הוא תולדות המלבן וחייב וסוחט את הבגד עד שיוצא המים שבו הרי זה מכבס וחייב וכתב ה " ה וז " ל וקצת מפרשים פירשו שהסחיטה בבגד יש בה ב' פנים הא' כשהיא ממים שבגד בסחיטה זו מתלבן וזו היא תולדת המלבן והשני כשהיא משאר משקים כגון יין ושמן שאין הבגד מתלבן בהן ואסורה מפני תולדת הדש לפי שהוא מפרק ומוציא המשקין המובלעין וזו אינה אסורה אלא כשהמשקין היוצאין אינן הולכין לאבוד ולזה נראה שנוטה דעת הרשב " א ז " ל עכ " ל וכ " כ הר " ן ע " ש ר " ת בסוף פרק ח' שרצים ומביאו ב " י סימן ש " כ לפ " ז ניחא דאיכא נמי במסנן יין בסודרין משום דאתי לידי סחיטה דמפרק ומוציא היין מן הסודר ואינו הולך לאיבוד כיון דנסחט לתוך הכלי שמסנן לתוכו אך קשה לפ " ז דא " כ הא דכתב רבינו דאף מים צלולין מותר ליתנו לתוך המשמרת דמשום ליבון נמי ליכא דמשמרת עשויה לכך ואינו חושש לליבונו דמכל מקום איכא משום מפרק וכן הא דמתיר שאר משקים חוץ מים לסננן בסודר כיון דלא שייך בהו ליבון תיפוק ליה דאסורים משום מפרק דמוציא המים או המשקין המובלעין ואינן הולכים לאיבוד כדפי' ולכן נראה ודאי דרבינו תופס עיקר דאין בסחיטת בגד משום מפרק כלל אלא משום ליבון לחוד ודוקא בסחיטת פירות איכא משום מפרק אבל לא בסחיטת בגד והיא דעת הרמב " ם בפ " ח ופ " ט ופרק כ " א ופרק כ " ב והכי מוכח לעיל בסימן ש " ב דלא חשש ר " ם מרוטנבור " ק גבי בגד המלוכלך משום סחיטה אלא כשיש בסחיטה משום לבון ולהכי מחלק לשם בין כבוס שהוא דרך לכלוך כגון המסתפג באלונטית או המקנח במפה ובין שאינו דרך לכלוך וכן מחלק בין בגד צמר לבגד פשתן ואם היה אסור משום מפרק בכל ענין איכא משום מפרק ולכן קאמר רבינו דמים צלולין לתוך משמרת ושאר משקים בסודרים שרי כיון דאין שם לא משום ליבון ולא משום מפרק והא דאסור לעשות גומא לאו משום סחיטה אלא משום דהוה כעובדין דחול כפי' קמא דרש " י וכ " כ הרמב " ם בפכ " א דלא יעשה גומא בסודר שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויביא לשמור במשמרת וכ " כ הר " ן . ומה שפרש " י בפרק בתרא דלא יעשה גומא משום דאתי לידי סחיטה היינו לאותן מפרשים דבסחיטת בגד אית ביה נמי משום מפרק :
Orach Chayim.319.13.1 מותר לערות בנחת וכו' בפרק תולין דבי רב פפא שפו שיכרא ממנא למנא פי' דאם אינו מערה בנחת מתערבים השמרים עם השכר וליכא הכא משום בורר והרי " ף גורס ממנא למנא בצבאתא פי' שנתנו בפי הכלי בחזקה קסמין וקשים שמעכבין השמרים מלצאת לתוך הכלי שמערה השכר לתוכו ומשמע לפי זה דבהא דוקא קשיא ליה לרב אחא מדפתי והאיכא ניצוצות פי' דבסוף העירוי כשמטפטף טיפות דאז הפסולת והשמרים ניכרים מוכחא מילתא דבורר הוא דהצבאתא מעכבין השמרים א " כ לפ " ז היכא דליכא צבאתא שרי אף למאן דחשיבי ליה ניצוצות כיון דליכא הכא משום בורר אף עפ " י דמערה בנחת דמ " מ מתערבים הפסולת והשמרים עם השכר כיון דליכא מידי דקא מעכב והכי מסתברא אלא דרבינו נמשך אחר גירסא שבידינו דכתוב בהן סתם שפו ממנא למנא והכי נקטינן לחומרא :
Orach Chayim.319.14.1 מסננת שנתן בה חרדל וכו' שם במשנה ונותנין ביצה במסננת של חרדל ופי' בה רבינו כמו שפי' רש " י וז " ל במסננת שהחרדל נתון בה להסתנן וקולטת את הפסולת ואף הביצה החלמון שלה נוטף ומסתנן עמו והו " ל לחרדל למראה והחלבון שהוא קשור נשאר למעלה עכ " ל ובגמ' תני יעקב קרחה לפי שאין עושין אותה אלא לגוון ופירש " י לגוון למראה שהחלמון יפה לגוון ולא החלבון הילכך אידי ואידי אוכל הוא ואין כאן ברירת פסולת מאוכל וכ " כ הר " ן ואיכא לתמוה מה טעם הוא זה לומר שאין בו משום בורר לפי שאין עושין אותה אלא לגוון דמ " מ בורר הוא ותו למה לן למימר עוד טעם שני ששניהם אוכלין הם ותו דהלא גם בשני מיני אוכלין איכא משום בורר כמ " ש רבינו לעיל בסימן זה וכ " כ הרמב " ם בפ " ח וכ " כ התוס' בפ' תולין בשם ר " ח בד " ה היו לפניו ונראה ליישב דתלמודא קשיא ליה כיון שהחלמון יורד עם החרדל והחלבון נשאר עם הפסולת אעפ " י ששניהם אוכלים הו " ל בורר דהחלמון שהוא חפץ בו עתה לאוכלו עם החרדל חשיב כאוכל והחלבון חשיב כפסולת וקאמר דאין החלמון חשיב כבורר אוכל מתוך הפסולת כיון שאין עושין אותו אלא לגוון ולא לשם אכילה ולא אמרינן בב' מיני אוכלין דאיכא משום בורר אלא כשבורר מין אחד מתוך מין אחר כדי לאכלו ומ " מ אכתי קשה כיון שהחלבון נשאר למעלה עם הפסולת של החרדל ה " ל פסולת גמור וחשוב בורר אוכל שהוא החלמון מתוך הפסולת שהוא החלבון דאף ע " ג דעשוי לגוון מ " מ שם אוכל נקרא עליו כיון שהוא יורד עם החרדל לאוכלו ולזה צריך לתרץ דגם החלבון שהוא נשאר למעלה אוכל הוא דכיון שהוא קשור יכול הוא ליטלו מתוך הפסולת ולאוכלו והלכך כיון שהחלמון אינו אלא לגוון לא חשבינן ליה כבורר אוכל מתוך הפסולת לגבי חלבון . ואכתי קשה הלא כשנתן החרדל לתוך המסננת והאוכל שהוא החרדל יורד למטה בכלי והפסולת נשאר למעלה ה " ל בורר גמור וחייב חטאת וצריך לומר שהחרדל נתון במסננת מע " ש וקאמר דמותר ליתן בה ביצה בשבת והכי משמע מלשון פרש " י שלא אמרו נותן חרדל במעננת אלא רש " י אמר מסננת שהחרדל נתון בה כו' ורבי' אמר מסננת שנתן בה חרדל וכו' משמע שכבר נתון בה החרדל מע " ש ופשוט הוא :
Orach Chayim.320.1.1 זתים וכו' בר " פ חבית אסיקנא דבהא לא פליגי ת " ק ור' יהודה במשנה דאף ר " י מודה בזתים וענבים אם יצאו מעצמן אסורין . ומ " ש ואם נתרסקו יפה מע " ש וכו' פי' שאינן מחוסרין דיכה אלא שחיקה גרידא דאם היה שוחקן בשבת אינו חייב חטאת לא גזרו במשקין שיצאו מהן מעצמם אך קשה על זה ממ " ש רבינו סוף סימן שכ " א וע " ל סימן רנ " ב ס " ט נתבאר בס " ד . ובש " ע כתב וז " ל זתים וענבים שנתרסקו מע " ש משקים היוצאים מותרים וכו' השמיט תיבת יפה ואפשר לטעות ולהבין שנתרסקו ומחוסרין דיכה שאז אסור המשקה היוצא מהן בשבת דלא שרי אלא כשנתרסקו יפה שאינן מחוסרים אלא שחיקה כדפי' :
Orach Chayim.320.2.1 כתב בעה " ת גיגית וכו' עד מאבטל ביין שיש בו נראה דאפי' נתנו ענבים שלמים בתוך היין בשבת עצמו ונתבקעו ג " כ באותו שבת ג " כ מותר כי היכא דשרי ליתן בשבת שלג וברד לתוך הכוס או לתוך הקערה לקמן סימן זה :
Orach Chayim.320.3.1 ומ " ש ותותים ורמונים וכו' אסיקנא דבהא פליגי ת " ק ור " י והלכה כר " י דמחלק בין עומדין לאכילה לעומדין למשקה דלא כת " ק דבכל ענין אסור :
Orach Chayim.320.4.1 ומ " ש ושאר כל הפירות מותר לסוחטן לכתחלה אסיקנא התם דבהא לא פליגי ת " ק ור' יהודא . הב " י הביא לשון הסמ " ק ואינם מובנים לפי שהעתיקן בטעות וזהו לשון הסמ " ק בפנים זתים וענבים אין סוחטין אותם ואם יצאו מעצמן אסורים ושאר פירות מותרין לסחוט לכתחלה ותותים ורמונים וכו' ואח " כ כתב כבשים ושלקות שסחטן לגופן מותר כשמואל ורבי יוחנן דשרי תרווייהו . למימיהן פטור אבל אסור כרב ושמואל דתנא דבי מנשה מסייע להו פי' כבשים כמו דגים ובשר נכבשים במלח וחומץ ונקרא שולצי " ן בלע " ז . ע " כ הפנים . וז " ל ההגה " ה על מ " ש כגון דגים וכו' אע " ג דהמים אינם מגופם אפ " ה אסור לכתחלה כל שכן סוחט פירות דהמים יוצאים מגופם דאסור לסוחטן להוציא מימיהם וא " כ הא דשרי בפנים בשאר פירות חוץ מזתים וענבים תותים ורימונים ושרי אפילו לסחוט לכתחלה דוקא למתק קאמר ואפילו למתק אסור בזתים וענבים ותותים ורימונים גזרה אטו למשקין כיון שעשוי למשקין עכ " ל . ודברי הגה " ה זו הם מה שפירשו רש " י והתוס' הביאם ב " י אלמא דאפילו שאר פירות אסור לסוחטם למימיהם לרש " י ותוס' והגהת סמ " ק וכ " כ ה " ר ירוחם דשום פרי אין מותר לסחוט לדעת רש " י והאי כ " ש סוחט פירות שכתב הסמ " ק מבואר בפלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן גבי כבשים ושלקות בפרק חבית ( שבת דף קמ " ה ע " א ) בפרש " י שכתב וז " ל פטור שאין זה מפרק שאין משקה זה יוצא מן הכבשים שלא גדל בתוכן וכו' והב " י החזיק משמעות הלשון דשאר פירות סוחטין לכתחלה כפשוטו סחיטה ממש למימיהן ואמר דלמסקנא דרב פפא הדרינן ממאי דקא " ר נחמן ולא הוי טעמא דרב חסדא בסוחט תרדין דפוסל המקוה משום דאחשבינהו אלא טעמא הוי דכל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחלה פוסל את המקוה ע " ש ואיכא לתמוה דמאן לימא לן דמאי דקאמר רב פפא הוי מסקנא דתלמודא ולעולם איכא למימר דהלכה כרב נחמן דמוקי לטעמא דרב חסדא משום דאחשבינהו דאע " ג דמדאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי מ " מ אין הלכה כתלמיד במקום רבו ורב נחמן רבו דרב פפא הוה דאף רבו של רבא הוה ר " נ ורבא רבו של רב פפא הוה א " כ פשיטא דהלכה כרב נחמן ותו דהסמ " ק הביא ראיה ברורה מדקי " ל גבי כבשים כרב ושמואל דלמימייהו אסור לכתחלה אעפ " י שאין מימיהם מגופם שלא גדל בתוכם כ " ש סוחט פירות דהמים יוצאים מגופם וגדל בתוכם דאסור לכתחלה וא " כ הא דקאמר תלמודא דשאר פירות מותר לסחוט לכתחלה בעל כרחך דאינו מותר אלא למתק אבל לא לסחוט למשקה ותותים ורמונים אפילו למתק אסיר גזירה דילמא עביד נמי למשקה ועל ראיה זו לא השיב ב " י כלום אפשר כיון שהיתה כתובה הגה " ה זו לפני הרב שלא במקומה לא היה מובן מ " ש אע " ג דהמים אינן מגופן כו' ועל איזה דבר אמר אע " ג וכו' אבל כאשר העתקתי מסמ " ק ישן מדוייק כך הוא האמת ואין בו ספק ובספרי הדפוס שבידינו השמיטו הגה " ה זו והיא יתד בל תמוט דכך היא הלכה כמו שכתבה הגה " ה זו והלכך נלפע " ד דאין להורות היתר בשום פרי לסוחטו למימיהן חלילה וחלילה ודלא כמ " ש בש " ע בסתם ושאר כל הפירות מותר לסוחטן וגם בהגהת ש " ע נמשך אחריו וליתא והכי נהוג עלמא לאסור כל פרי לסוחטו למימיהם . כתב ב " י וא " ת ולדברי הפוסקים שכתבו סתם דשאר פירות מותר לסחטן ומשמע דאפילו להוציא מימיהם נמי שרי היאך יתרצו הא דאוקימנא למאי דאסור כדרב חסדא דא " כ כל אדם שסוחט שום פרי למימיו אעפ " י שאין דרך לסחטו כיון דאחשביה הו " ל משקה ואסור וי " ל דלא ס " ל דטעמא דרב חסדא משום דכיון דאחשביה הו " ל משקה אלא כדאמר רב פפא וכו' . וכבר השבתי על תירוצו זה דמנ " ל דאוקימתא דרב פפא הילכתא היא אדרבה משמע דאוקימתא דרב נחמן הילכתא היא אבל לפעד " נ לפי משמעות הפוסקין דבפגין ובפרישין ובשאר כל הפירות דסוחטין אף למשקה לכתחלה ולא אמרינן כיון דאחשבינהו ה " ל משקה כדאמר רב חסדא בתרדין שסחטן ונתנן במקוה היינו טעמא דדוקא במקוה דפסולא דאורייתא אהני טעמא דאחשיבינהו אבל בסחיטת שאר פירות בשבת דלאו דאורייתא היא וכדרב דאמר ד " ת אינו חייב אלא על דריכת זתים וענבים בלבד והכי ס " ל לשמואל והכי הילכתא דלא כר' יוחנן וכדכתב הרי " ף לשם הלכך דוקא בתותים ורמונים דאיכא דבית מנשיא דסוחטין ברמונים בחול אסרום רבנן לסחוט לכתחלה משום דחשיב משקה לדידיה דאחשבינהו אבל בשאר פירות שרי ואע " ג דאחשיבינהו קאמרי רבנן דלאו כלום הוא דכיון דלא אשכחת בעלמא מאן דסחיט להו אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם ולא דמי לתרדין לגבי מקוה דאע " ג דליכא מאן דקא סחיט לתרדין מ " מ כיון דאחשיבינהו לדידיה הוה ליה משקה ופסלה למקוה ד " ת ולא אייתי תלמודא הא דרב חסדא אלא דאשכחן דטעמא דאחשיבינהו מילתא היא לגבי מקוה וה " נ מהני הך טעמא דאחשיבינהו לגבי שבת בתותים ורמונים כיון דאשכחן בעלמא בדבית מנשיא דסוחטין ברמונים זה נ " ל ליישב לדעת הרי " ף והרמב " ם והרא " ש לפי משמעות סחיטה בסתם דבשאר פירות מותר לסחטן למימיהם אבל כבר כתבתי דלפרש " י הך דשרי בשאר משקים היינו דוקא למתק הפרי ולא לצורך משקה ולא גזרינן למתק אטו למשקה דאין אדם עושה אותן למשקה אבל תותים ורמונים דעושין למשקה כדבית מנשיא גזרינן למתק אטו למשקה והוא הדין ביצאו מעצמן נמי גזרינן בתותים ורמונים שמא יסחוט ובין לאוכלין ובין למשקין אסורין אפי' יצאו מעצמן אפשר שזו היא דעת הגאון שאמר עליו הרי " ף ואי איכא מאן דסליק אדעתיה דרמונים בהדי זתים הוו וכו' ודחאו הרי " ף . וכבר כתבתי דנקטינן לחומרא כפרש " י ודעימיה :
Orach Chayim.320.5.1 הא דאמר רב סוחט אדם אשכול וכו' שם בפרק חבית האריך הרי " ף והביא דברי ר " ח והשיג עליו וכ " כ הרא " ש לשם והכי נקטינן :
Orach Chayim.320.6.1 ומ " ש וכן התיר ה " ר יוסף בוסר וכו' כלומר לא מבעיא דהתיר אשכול של ענבים דענבים ראויין לאכילה ודלא כר " ח אלא אפי' בוסר נמי התיר :
Orach Chayim.320.7.1 וא " א הרא " ש ז " ל כתב בתשובה שאלה על סחיטת בוסר וכו' פי' השואל לא שאלו אלא על סחיטת הבוסר והוא ז " ל השיב דכיון דר " ח אוסר אפי' אשכול של ענבים וה " ר יוסף מתיר אפי' בוסר מי יכניס ראשו בין ההרים הגדולים והמחמיר תע " ב ולכן הפסיק רבינו בין דברי הר' יוסף לדברי ר " ת בדברי הרא " ש להורות הכרעת הרא " ש בין ר " ח ובין ה " ר יוסף דלר " ח אפילו אשכול של ענבים אסור וכ " ש בוסר ולה " ר יוסף אפילו בוסר מותר וכ " ש אשכול ולהרא " ש מדינא שרי אפילו בוסר והמחמיר אפילו באשכול של ענבים תע " ב ואח " כ כתב על זה אבל ר " ת מחלק דבוסר ודאי אסור מדינא ואשכול של ענבים א " צ להחמיר דכיון דאשכול עומד לאכילה וראוי לאכילה ובא לאוכל אין זה דרך מפרק אלא כמפריד אוכל מאוכל :
Orach Chayim.320.8.1 אין מרסקין השלג וכו' ברייתא סוף פ' במה טומנין :
Orach Chayim.320.9.1 ומ " ש אע " פ שמתמחה כיון שאינו עושה בידים שרי איכא להקשו' דלעיל בסוף סימן שי " ח כ' רבינו דאוסר בעל התרומות ליתן אנפנד " ש לפני האש דחוזר השומן ונימוח אף עפ " י שאינו עושה בידים וי " ל דהתם ה " ל נולד שהרי כשנימוח נראה השומן וניכר אבל הכא אין מחוי השלג והברד ניכר ונראה כשהוא בכוס אלא מתערב ומתבטל וכ " כ ב " י כאן בשם בעל התרומות עיין עליו במ " ש כאן ולעיל בסימן שי " ח האריך על זה :
Orach Chayim.320.10.1 ומ " ש וא " א הרא " ש נזהר בדבר וכו' כתב מהרש " ל יש קצת ראיה לאיסור דהא בסימן שכ " ו אסרו לחמם ידים אחר נטילה וכו' אע " פ שלא נתכוין כלל לחמם המים חשיב ליין פסיק רישיה ואסור וה " נ דכותה עכ " ל :
Orach Chayim.320.11.1 הסוחט בגד וכו' ר " פ במה טומנין ואסור להדק מוכין וכו' מימרא דרבא ס " פ תולין : ספוג וכו' משנה ס " פ נוטל : חבית שפקקו וכו' מחלוקת זו האריכו בה התוס' ס " פ שמנה שרצים ור " פ הבונה ופ " ק דכתובות ( דף ו' ) והסמ " ג בדין הדש : כתב במרדכי סוף פ' מי שהחשיך וכן בהגהותיו לשם בשם הר " ם ועל שם תשובת הגאונים מותר לומר לעכו " ם לחלוב בשבת דקי " ל צער בעלי חיים דאורייתא והחלב מצער הבהמ' וכך יאמר לעכו " ם חלוב וטול החלב לעצמך ומותר לו בכך משום סכנת בהמה וצריך לקנות החלב מן העכו " ם דאז בדידיה קא טרח עכ " ל ונראה דבשפחות עכו " ם שנשכרים לשנה לכל מלאכה אין צריך לומר לו טול החלב לעצמך ולא לחזור ולקנותו ממנו דכל מלאכה שעושה עכו " ם בבית בעל הבית בין בחול בין בשבת אדעתיה דנפשיה קא עביד לקבל שכירות דאדעתא דהכי נשכר מתחלה אבל באומר לעכו " ם מן השוק חלוב לי בהמה זו צ " ל חלוב לעצמך והכי נהוג עלמא . ואשה כשמצטערת מרוב חלב מותר לה לחלוב ע " ג קרקע דכיון דהולך לאיבוד ה " ל שלא לרצון ושרי כדאיתא ריש פ' חבית : כתב המרדכי פרק חבית בשם ר " א ממי " ץ דכל דבר השרוי במים אסור לטלטלו גזירה שמא יסחוט והוא שאותו דבר השרוי דבר שאין מקפיד על מימיו עכ " ל ומביאו ב " י ותימה אדרבה אם אין מקפיד על מימיו שבו לא חיישינן שמא יסחוט שאינו חושש עליו לסוחטו כדכתב רבינו דבגד העשוי לפרוס על החבית מותר לפרוס בשבת וט " ס הוא במרדכי וכצ " ל דבר שאדם מקפיד על מימיו וכן מצאתי מוגה מגדול אחד וכ " כ בהגהת ש " ע סימן ר " א סעיף מ " ו ופשוט הוא : כתב בהגהת מיימוניות פכ " א בשם הר " א ממי " ץ הלכך בשר שנבלע בו מרק יזהר אדם שלא יסחוט משקה היוצא ממנו והנותן בשר במרק או שורה פת ביין ומחזירו לפיו ומוצץ המשקה חוששני לו מחטאת ומק " ו שלא ימוץ בפיו מענבים משקים וכיוצא בהם עכ " ל ומביאו ב " י וכתב ע " ז דשבולי הלקט בשם הרב ר' בנימין כתב דאין במציצת בשר ופת ולא המוצץ בפיו משקה מפירות או מענבים דרך סחיטה כלל וכו' ולא חמירי מפרישין ופגין וכו' ומותר לכתחלה דאין דרך סחיטה בפיו אבל יניקה בפה לכתחלה אסור וכל דבר שאין דרכו בכך לא גזרו ביה ואינה תולדה עכ " ל ובהגהת ש " ע הביא דעת שבולי הלקט ואח " כ הביא דעת הר " מ נראה דדעתו לאיסור כהרא " ם . וז " ל מהר " ש לוריא שכתב על דברי רא " מ ואני אומר דיש לחלק דבמרק הנבלע בבשר או יין בלחם כבר היה שם משקים עליהם מש " ה קרוב הוא לחיוב חטאת לסברת התוס' דלשם ואע " ג דרש " י בפרק חבית כתב לגבי כבשים ושלקות דכיון שהמשקה לא גדל בתוכו ומעלמא אתי אינו דומה למפרק היינו מדאורייתא אינו דומה למפרק ופטור אבל אסור מדרבנן דדומה לסחיטה וגזרו אטו זיתים וענבים . אבל משקה היוצא מענבים מקמי שהיה שם משקה עליו כגון זה שמוצץ בענבים בפיו ומשליך החרצנים אין זה מפרק אלא כך הוא דרך אכילת ענבים ושרי מדינא ומ " מ המחמיר תע " ב וכן נלע " ד דבבשר ובפת אסור ובענבים דרך אכילתן הוא לכך שרי והכי נקטינן :
Orach Chayim.321.1.1 חבילי פיאה וכו' ברייתא בפרק מפנין ( דף קפח .) והתוס' פירשו דה " ק הא סתמא נעשה כמי שהכניסן למאכל בהמה כי היכי דלא תיקשי רישא לסיפא ועיין במ " ש בסימן ש " ח סעיף י " ז :
Orach Chayim.321.2.1 ומ " ש וקוטם ואוכל וכו' בברייתא ורבינו נמשך לדעת הרי " ף והרא " ש דמלילה מותר אפילו בשבת על ידי שינוי אבל שאר מפרשים אוסרים בשבת אפי' על ידי שינוי והכי נקטינן מצד חומרא דחמירי עלן איסור שבת ואסור למלול מלילות בשבת ודוקא כדי לפרק האוכל מתוך הקשין אבל למוללו בראשי אצבעותיו כדי לרכך האוכל שרינן הכא בחבילי פיאה למוללו דהיינו לרככו בלבד ועיין במ " ש בסימן שי " ט סעיף ד' ועיין עוד שם בב " י מ " ש בזה :
Orach Chayim.321.3.1 אין עושין מי מלח הרבה וכו' בפרק ח' שרצים ( שבת דף ק " ח ) פליגי בה ת " ק ורבי יוסי ופסקו הפוסקים כת " ק דמי מלח מועטים מותרים דלא כר' יוסי דאמר יאמרו מלאכה מרובה אסורה מלאכה מועטת מותרת אלא אלו ואלו אסורים וכן הוכיחו התוספות דלית הילכתא כר' יוסי :
Orach Chayim.321.4.1 אסור למלוח חתיכות צנון ד' או ה' ביחד וכו' שם תניא ר' יהודה בר חביבא אין מולחין צנון וביצה בשבת ופירש " י ג' או ד' חתיכות יחד שהמלח מעבדן ונעשין קשין והוי תיקון רב חזקיה משמיה דאביי אמר צנון אסור וביצה מותרת ואסיקנא אמר רב נחמן מימלח לא מלחנא טבולי ודאי מטבילנא ואכילנא ופרש " י מימלח לא מלחנא שתים יחד טבולי בשעת אכילה מטבילנא ואכילנא עכ " ל וכן כתב הר " ן כלשון פירש " י . וקשה דמשמע ליה לרש " י דדוקא טבולי בשעת אכילה הוא דשרי אבל למלוח אפילו רק שתים ביחד ולאכלן זה אחר זה הוא דאסור כיון דהשנייה לא נמלחה בשעה שאוכלה אלא קודם שאכל הראשונה במלחה וא " כ למה פירש תחלה אין מולחין ג' או ד' חתיכות יחד דמשמע אבל שתים יחד מותר משום דאין סברא דהשנייה מתעבדת ונעשה קשה מיד בשעה שאוכל חתיכה הראשונה וא " כ דברי הרב סותרים תוך כדי דיבור ויש ליישב דס " ל לרש " י דמדינא ודאי אין לאסור אלא ג' ביחד וכ " ש ד' או יותר ורב נחמן דאמר מטביל טבילנא בשעת אכילה אבל שתים ביחד אסור מחמיר על נפשו היה דאל " כ אלא דינא הכי הוא דאפילו שתים יחד תני בברייתא דאין מולחין קשה מאי אתא רב נחמן לאשמועינן דהיה טובל במלח בשעת אכילה הא פשיטא כיון דאינו נאכל בלא מלח דמותר לטובלו במלח אלא בע " כ אתא לאשמועינן דלא היה מולח שתים ביחד אלא כל חדא וחדא היה טובל בשעת אכילה דאע " ג דמדינא ב' ביחד מותר למלוח הוא היה מחמיר אלמא דמדינא אין איסור למלוח ביחד אלא ג' ולכן פירש רש " י בברייתא דתני בה אין מולחין צנון וביצה ג' או ד' חתיכות יחד וזו היא דעת רבינו שכ' ד' או ה' ביחד ולפי דעתי דטעות סופר הוא וצ " ל ג' או ד' ביחד דאפי' ג' ביחד אסור מדינא כדפרישית ומאי דמסיק רבינו אלא מטביל כל אחת ואחת לבדו הוא לפי דמצוה הוא להחמיר לטבול כל אחת ואחת ולאוכלה כדעבד רב נחמן אבל מדינא שתים יחד נמי שרי למלוח אלא דג' יחד אסור מדינא כדפרישית ואיכא לתמוה טובא על מ " ש בתרומת הדשן סימן נ " ה דמותר למלוח כמה חתיכות צנון אחת ואחת לבדה ולהניחם יחד לפניו כדי לאוכלן מיד זו אחר זו דהכי משמע לשון רש " י ולשון בעה " ת דעיקר קפידא כשנמלחו ב' או ג' ביחד וכו' נראה שהבין דהקפידא היא שלא יהיו נוגעין יחד החתיכות כשמולחין אותן אלא כל אחת ואחת תהיה מונחת לבדה בשעת מליחה ותימה הלא מפירש " י בברייתא מבואר שהאיסור הוא מפני שהמלח מעבדו ונעשה קשין והוי תיקון . וכך לי אם מונחת כל אחד לבדה כמו אם מונחות יחד העיבוד היא מכח המלח ולא משום שהם מונחים יחד . ומה שפירש " י שנמלחו יחד היינו לומר שנמלחו ג' בפעם אחת שאז כשאוכל הראשונה שוהין במלחן וכשאוכל שנייה עדיין שוהה השלישית במלח ונתקשו השתים בשעה שאוכל הראשונה אלא צריך שלא יהא שוהין ומונחין במלחן אלא דבשעה שבא לאכול החתיכה מטביל אותה במלח ואוכל וכן כל החתיכות זו אחר זו ואין חילוק כשנמלחו ב' או ג' ביחד בפעם אחת בין אם מונחים יחד ונוגעין זה בזה והרב ז " ל נדחק לפרש בלשון רש " י דר " ל בשעת אכילה לאפוקי אם היה רוצה לשרות זמן ארוך עד לאחר שגמר הסעודה ומי ישמע לו לפרש פי' דחוק כדי להקל באיסור שבת דמפורש בתלמודא דאסור למלוח צנון בסתם וכן הרי " ף והרא " ש והרמב " ם בפרק כ " א כתבו בסתם דאסור למלוח צנון אלא לטובלו במלח ואוכל אלא דרש " י ז " ל דקדק לפרש דג' או ד' אסור מדינא אבל שתים מותרים אלא דמצוה היא להחמיר שלא למולחן כלל אלא לטבל במלח כל אחת בשעת אכילה כדפרישית וניתי אנן לפרש פי' דחוק להקל יותר . עוד כתב הרב וז " ל וכן כתב בא " ז וז " ל מותר לטבול צנון במלח להניח שעה קטנה בשבת ואינו ר " ל דוקא חתיכה אחת דהא כתב סמ " ג וסמ " ק וז " ל צנון אסור למלוח כדי לשהותו במלח יותר מחתיכה אחת אבל לטבול פעם אחת שרי כרב נחמן משמע דבחתיכה אחת אין קפידא כלל אפילו לשהות טובא עכ " ל והא נמי ליתא דפשיטא היא דהא " ז לא אמר אלא בחתיכה אחת אלא שבא לפרש הא דמטביל טבילנא דקאמר רב נחמן אין פירושו שמיד שמטבל החתיכה במלח צריך לאוכלו מיד בלי שום שיהוי כלל ע " ז אמר דזהו חומרא יתירא אלא מותר לטבול חתיכת הצנון להניח שעה קטנה לפניו כשיעור שהמלח נימוח ונמס במים ואוכלו מיד לאחר שמוכשר לאכלו ודברי הסמ " ג והסמ " ק אי אפשר שיובנו אם לא כמו שכתבתי לדעת רש " י דמדינא מותר למלוח שתים ביחד בפעם אחת ובעוד שאוכל הראשונה שוהה השנייה במלח ואח " כ אוכל השנייה מיד זו אחר זו אבל ג' חתיכות אסור למלוח יחד ולאוכלן זו אחר זו ולכן כתבו צנון אסור למלוח כדי להשהותו במלח יותר מחתיכה אחת דכשמולח שתים ביחד ואוכל האחת אין כאן שהייה במלח כי אם חתיכה אחת לאפוקי אם היה מולח ג' חתיכות דבשעה שהיה אוכל הראשונה היו שוהין במלח שתי חתיכות שזה אסור מדינא אפילו היה אוכלן מיד זו אחר זו ומ " ש הסמ " ג וסמ " ק אבל לטבול פעם אחת שרי כרב נחמן כוונתם דאע " ג דמדינא מותר למלוח ב' חתיכות יחד והשנייה שוהה במלח בעוד שאוכל הראשונה מ " מ מצוה מן המובחר לעשות כרב נחמן שלא יהא מולח שתים יחד אלא לטבול כל אחת בשעה שרוצה לאוכלה מיהו יכול להניח לפניו שעה קטנה כמ " ש הא " ז וזהו שאמרו סמ " ג וסמ " ק אבל לטבול פעם אחת שרי כר " נ וחוזרין דבריהם אלו על מ " ש מקודם דאסור מדינא לשהותו במלח יותר מחתיכה אחת אבל הא ודאי אף למי שבא להחמיר מותר לשהותו כשטובל חתיכה אחת ומניחה במלח שעה קטנה ואח " כ אוכלה כרב נחמן דלא הוה מולח ב' חתיכות ביחד אע " פ דמדינא היה שרי והכי נקטינן דמן הדין שרי למלוח ב' חתיכות בפעם אחת ולאוכלן זו אחר זו והשנייה שוהה במלחה בשעה שאוכל הראשונה אבל מצוה מן המובחר שלא למלוח ב' ביחד אלא כל אחת ואחת טובל במלח כשרוצה לאוכלה אלא שמותר להניח לפניו שעה קטנה עד שנימוח המלח ונמס כמים כדי שיהא המלח נבלע בחתיכה ונותן טעם לשבח בשעה שאוכלה דבשעה קטנה כזו אין בו משום עיבוד ומשום תיקון ואפילו רב נחמן דהיה מחמיר היה נוהג כן אבל לא כמ " ש הרב בת " ה דבחתיכה אחת אין קפידא כלל אפילו לשהות טובא דפשיטא דאסור לשהות יותר משעת אכילה דהחתיכה הראשונה דצריך לאוכלן מיד זו אחר זו גם מה שהתיר לטבול כמה חתיכות במלח כל אחת ואחת לבדה ולהניחן יחד לפניו כדי לאכל מיד זו אחר זו הוא איסור גמור אפילו למלוח ג' וכ " ש יותר מג' דאסור דאין היתר אלא לשתים ביחד ואף בשתים יש להחמיר והכי נהוג עלמא שלא למלחן כלל אלא כל אחת מטבילן במלח כשרוצה לאוכלה וכבר היה אפשר להתיר כמה חתיכות כשמולח כל אחת בלבדה לדברי הרמב " ם שכתב וז " ל אבל צנון וכיוצא בו אסור למלוח מפני שנראה ככובש כבשים בשבת והכובש אסור מפני שהוא כמבשל ומותר לטבל צנון וכיוצא בו במלח ואוכל עכ " ל דלפי טעם זה איכא למימר דאינו נראה ככובש כבשים אלא כשמולחן ביחד ונוגעין זו בזו דהיינו כעין כשורי כשורי דבני מערבא אבל כשכל חתיכה וחתיכה מונחת לבדה אין בזה משום כובש כבשים אבל מי יקל ראשו כנגד כל הגאונים דתופסים פירש " י דהטעם הוא דהמלח מעבדן והוי תיקון דלפי זה אסור למלוח יותר משתים כדפרישית ודלא כהש " ע שכתב דאסור למלוח ד' או ה' ביחד מפני שנראה ככובש כבשים וכו' וכתב עוד להתיר למלוח כמה חתיכות כל אחת לבדה כמ " ש ת " ה דפתח בלשון רבינו דאסור למלוח ד' או ה' ביחד וסיים בלשון הרמב " ם דמשמע דג' ביחד שרי להרמב " ם ומי הגיד לנו היתר זה להרמב " ם ושמא להרמב " ם לא שרי אלא כשהיא לבדה אבל למלוח ביחד דנראה ככבשים שהוא אסור משום מבשל אפילו שתים ביחד אסור דלא פלוג רבנן וכל שכן דג' אסור . ועוד דרבינו לא כתב ד' וה' אלא ע " פ פירש " י דהטעם משום עיבוד וכדמשמע נמי מדהביא מ " ש רבינו שמשון שאין למלוח ביחד הרבה פולין וכו' שהביאו הסמ " ג בדין מעבד אצל דין הצנון שאסור משום מעבד והב " י ז " ל הרכיב שיעור ד' וה' שכתבו רבינו לפי הטעם דהאיסור הוא משום מעבד וכתבו לפי הטעם דהרמב " ם דהאיסור הוא משום מבשל ותו דאין לנו לתפוס אלא דעת כל הגאונים שהם מפרשים כפירש " י ולא כהרמב " ם שהוא יחיד הלכך נקטינן דלא שרינן אלא שתים בפעם אחת אבל לא ב' אפילו כל אחת ואחת לבדה . והא דמשמע מדברי רבינו דד' הוא דאסור אבל ג' שרי מדינא נראה דטעות סופר הוא כמ " ש לעיל דאין טעם כלל לחלק בין ג' לד' משא " כ בין ב' לג' כדפרישית דאל " כ מאי אתא רב נחמן לאשמועינן ועוד כיון דבפירש " י והר " ן כתב דג' אסור הכי עיקר :
Orach Chayim.321.5.1 מותר לדוך פלפלין בשבת וכו' בפרק תולין פליגי בה רב יהודה ורבא ופסקו הפוסקים כרבא כיון דקא משני אפילו טובא נמי שרי מיהו בהגהת סמ " ג כתב בדין הטוחן ומכל מקום נכון להחמיר משום הרואה עד כאן לשון ההג " ה : ואסור לחתוך הירק דק דק שדומה לטוחן בפרק כלל גדול אמר רב פפא האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן והרשב " א מתיר כשאוכלו לאלתר בסעודה ועל זה סומכים בסעודות גדולות לחתוך הירק דק דק ולהשים בהן תבלין וראזינ " י ושמן זית כדרך שמתקנין החזרת והעולשין שקורין שלאט " א וכן נראה עיקר דכיון דאשכחן בדברים שאסרו חכמים משום בורר דשרי לאלתר באותה סעודה ה " נ בדבר שאסרו משום טוחן נמי שרי לאלתר באותה סעודה דמ " ש הא מהא :
Orach Chayim.321.6.1 ואסור לרדות דבש מהכוורת בס " פ המצניע והל' משמע דדוקא תחלת רדייתו ממקום שהיה דבוק אסור דנראה כתולש ועוקר דבר מגידולו אבל אם נתלש מבע " י ממקום דבוקו או שנתרסק מבע " י והדבש צף בכוורת מותר לרדותו וכ " כ ה' המגיד ע " ש הרשב " א הביאו ב " י :
Orach Chayim.321.7.1 קמח של קליות וכו' בפרק מי שהחשיך ריש ( דף קנ " א ) פליגי בה ר' ור' יוסי בר' יהודה דלר' דאמר בין בקמח דבר גיבול הוא ובין מורסן דלאו בר גיבול הוא מיד שנותן מים לתוך הקמח או לתוך המורסן חייב דנתינת מים זהו גיבולו הוא הדין בקלי דקמח שעושין ממנו לאו בר גיבול הוא אלא עושין מאכל שתיתא משמן ומים ומלח שמערבין בו והוא קימחא דאבישונא נמי לרבי מיד שנותן המים לתוכו מיחייב ולא מהני ליה שינוי אבל לר' יוסי בר יהודה דהלכה כמותו דבנתינת מים בקמח אינו חייב עד שיגבל ובמורסן דלאו בר גיבול הוא יכול ליתן מים למורסן דכיון דלאו זהו גיבולו לאו מידי עביד אבל בקימחא דאבישונא דאם עושין השתית עבה דומה ללישה דבקמח גמור הלכך אם השתיתא עבה דמיחזי כלישה ואתי למטעי לעשות גיבול בשאר קמח גזרינן בהך שתיתא דאסור לגובלה אלא ע " י שינוי גמור דהיינו על יד על יד פי' מעט מעט אבל כשהשתיתא רכה דאינו דומה ללישה כלל מותר לגובלה אפילו הרבה ביחד מיהו קצת שינוי צריך שיתן קמח תחלה ואיכא להקשות דבהך ברייתא דפליגי בה קתני הכי אין גובלין את הקלי וי " א גובלין מאן י " א ר' יוסי בר יהודה היא וה " מ דמשני על יד על יד ושוין שבוחשין את השתית בתרווד דהיינו גובלין ומשמע דסיפא דהך ברייתא היא דפליגי בה ופריך והאמרת אין גובלין לכאורה משמע דהכי קשיא ליה היאך קאמר ר' יוסי בר יהודה גובלין והא איהו אין גובלין קאמר ומשני ל " ק הא דקאמר אין גובלין בעבה והא דקאמר גובלין ברכה וה " מ דמשני דנותן את השתית ואח " כ נותן את החומץ דקשיא טובא מאי ושוין שבוחשין את השתית הלא לרבי אין גובלין כלל דנתינת מים זהו גיבולו ולא מהני ליה שינוי ותו קשה דמעיקרא אברייתא דתני בה וי " א גובלין דאוקמינן לה ברכה קאמר דמשני על יד על יד ובברייתא דפריך מינה דקאמר ר " י ב " ר יהודה דאין גובלין דמוקמינן לה בעבה קאמר דמשני דנותן את השתית תחלה ואח " כ נותן את החומץ ורבינו כתב בהיפך דבעבה משני על יד על יד וברכה משני דנותן הקמח תחילה דהיינו השתית . ולכן נראה ודאי דאמאי דתני בסיפא ושוין שבוחשין דמשמע דרבי נמי מודה שבוחשין פריך והא אמרת אין גובלין והיינו הך דקתני ברישא אין גובלין דרבי היא וקשיא רישא אסיפא ומשני רישא דפליגי בה מיירי בעבה וסיפא דבוחשין בתרווד דרבי נמי מודה בה ברכה וע " י שינוי דנותן את השתית ואח " כ החומץ ורישא דפליגי בה בעבה לרבי אין גובלין אפילו על ידי שינוי דכבר נתחייב בנתינת מים ואפילו גבי מורסן כשהיא עבה מיחייב מיד בנתינת מים אבל לר " י ב " ר יהודה אפי' בעבה מותר לגובלה על ידי שינוי על יד על יד וסיפא דקתני ושוין שבוחשין דאף ר' מודה שמותר לגבל בתרווד היינו ברכה וע " י שינוי שנותן הקמח תחלה דלא אמר רבי נתינת המים זהו גיבולו ולא מהני שינוי בין בקמח בין במורסן אלא בעבה והכי משמע מפרש " י שכתב וז " ל בעבה אין גובלין ברכה בוחשין שאין זו לישה עכ " ל אלמא דמאן דפריך הוה קשיא ליה דסיפא דקתני ושוין שבוחשין ארישא דקתני אין גובלין ומשני עלה ל " ק הא בעבה קתני רישא אין גובלין הא ברכה קתני סיפא בוחשין דרבי נמי מודה ברכה וע " י שינוי דנותנין שתיתא ואח " כ נותן את החומץ והכי נמי ס " ל לר " י ב " ר יהודה ברכה כדקתני ושוין שבוחשין ולא פליגי אלא בעבה וכדפי' והלכה כר " י ב " ר יהודה דאף בעבה גובלין ועל ידי שינוי על יד על יד וכן פי' הר " ן והיינו כמ " ש רבינו וכל זה לפי פירש " י וכל הפוסקים דמפרשים דזהו שתית זהו קלי אבל מדברי הרמב " ם בפכ " א מבואר דבקלי דוקא דאיכא למיחש שמא יבא ללוש גם בקמח אחר התם הוא דפליגי בה ולרבי אין גובלין אפילו רכה וכ " ש עבה דנתינת מים זהו גיבולו ושוב לא מהני שום שינוי . ולר " י בר יהודה גובלין וע " י שינוי על יד על יד בין ברכה בין בעבה וסיפא דתני ושוין שבוחשין את השתית שתית לא זהו קלי אלא תבואה שלא הביאה שליש דרבי מודה בה שגובלין אותה ופריך מדתניא בעלמא דאין גובלין את השתית ומשני ל " ק הא בעבה הא ברכה דברכה שוין שבוחשין אפי' הרבה ביחד וע " י שינוי דנותן את השתית תחילה וכו' וכן פסק בש " ע :
Orach Chayim.321.8.1 חרדל שלשו בע " ש וכו' שחליים שדכן וכו' וכן שום שדכו מע " ש וכו' כל זה בפרק תולין ריש ( שבת דף ק " מ ) דהכי אסיקנא אלא כי הא דאיתמר חרדל שלשו וכו' וכמ " ש רבינו וע " פ פירוש רש " י ולא יטרוף אלא מערב ולא יטרוף כדרך שטורפין ביצים בקערה בכף דרך טריפה שמערב בכח עכ " ל :
Orach Chayim.321.9.1 ומ " ש רבינו אלא מערבו מעט מעט נראה דרצה לומר דכשיהא מערב הרבה ביחד אין מערבו בטוב שלא בכח אבל כשמערבו רעט מעט שפיר מתערב אע " פ שלא יערבנו בכח אלא דקצת קשה לאיזה צורך כתב כך יאמר בסתם שלא יטרוף בכח כלשון התלמוד ולכן נראה דקשיא ליה לרבינו דלא הל " ל אלא ולא יטרוף לאיזה צורך קאמר אלא מערב פי' בלא טריפה דכח הא ממילא משתמע מדקאמר ולא יטרוף בכח אלמא דצריך לערבו בלא טריפה בכח ולכן פי' דתרתי אתא לאשמועינן חדא שלא יטרוף בכח אידך אלא מערבו מעט מעט . ומיהו משמע דאף כשמערבו שלא בכח יכול לערבו בכף וכדקאמר להדיא ממחו בין ביד בין בכלי דאפי' בכלי ממחו כדרך שהוא ממחה בחול אלא דמשני שלא יטרוף בכח וכן מבואר בפירש " י וכ " כ ב " י דהכי משמע מלשון הרי " ף והרא " ש והרמב " ם ורבינו שכתבו בסתם בין ביד בין בכלי אלא שלא יטרוף בכח ודלא כתרומת הדשן שכתב שהשינוי לערבו הוא כגון באצבעו או בכלי עצמו לנערו וכתב כן לפי דעת הרי " ף והרא " ש וליתא דזה שכתב בתרומת הדשן לשנות באצבעו כו' אינו אלא לפי מה שכ' בספר התרומה סימן ר " ך ליישב תלמודא דידן בפרק תולין דקאמר דמערבין בין ביד בין בכלי ובירושלמי קאמר כד יהיב משקין חייב משום לשוקא מיישב בשם ר " י דתלמודא דידן היינו כשנתן משקה לתוך השום והחרדל מע " ש דבליל שבת ממחי אפי' בכלי ואין בו משום לש אבל בירושלמי מיירי דלא נתן מים מע " ש הלכך אם נתן משקה בשבת חייב משום לש אם מערבו בכף אלא צריך לשנות לערבו כלאחר יד באצבעו או בכלי עצמו לנערו אבל לא בכף וכ " כ המרדכי ס " פ תולין מקצתו הוא בפנים ומקצתו בהגהותיו והכל הוא מלשון ספר התרומה אבל הרי " ף והרא " ש והרמב " ם ורבינו דכתבו בסתם משמע דאפי' לא נתן משקה מע " ש מערבו בשבת בכלי בלי שום שינוי אלא שלא יטרוף בכח וס " ל דהירושלמי פליג אתלמודא דידי וכן הוא דעת הר " א ממי " ץ כתבו ה " מ הביאו ב " י ועל כן לאחר שהביא רבינו דבעל התרומות כתב דוקא שנתנו בו משקה מבע " י כתב וא " א כתב כסברא הראשונה דאפי' לא נתן משקה מבע " י וכדעת הרי " ף והרמב " ם ואיכא לתמוה בש " ע דכתב תחילה בסתם להתיר בכלי כמ " ש הר " י והרא " ש והרמב " ם ורבינו ואח " כ כתב וי " א דאסור אלא אם כן דנתן משקה מתחלה והיא דעת סה " ת בשם ר " י והנמשכים אחריו והרב בהגהת ש " ע על סברת הרי " ף ודעימיה וי " א דלא יערב בכף אלא ביד משמע דאף לדעת הרי " ף ודעימיה י " א דלא יערב בכף אלא ביד והא ליתא דליכא מאן דמפרש כך לדברי הרי " ף ודעימיה והני י " א דלא יערב בכף מאן נינהו הלא המה אור זרוע והמרדכי ס " פ תולין שכתבו כלשון ספר התרומה כדי ליישב תלמודא דידן ע " פ הירושלמי והרי " ף ודעימיה לא ס " ל האי יישובא דס " ל דלית הלכתא כרבי דנתינת מים זהו גיבולו וא " כ נתינת המשקה מע " ש לא מעלה ולא מוריד לדידהו ובע " כ צריך לומר דתלמודא דידן פליג אירוש' וצריך לומר דהרב בהגהתו זאת נמשך אחר דברי תרומת הדשן בזה וכבר נדחו דבריו וכתב עוד בהגהת ש " ע על סברת י " א דהיינו ספר התרומה שכתב דוקא שנתנו משקה מבע " י דאם נותן המאכל תחלה ואח " כ נותן את החומץ ומערבו באצבעו נמי הוי שינוי אפי' לא נתן המשקה מבע " י כמו בשתיתא דלעיל נמי קשה דהוה ליה לפרש דדוקא כשיעשנה רכה אבל כשיעשנה עבה לא מהני שינוי זה אלא דוקא על יד על יד פי' מעט מעט ולא הרבה ביחד כמו גבי שתיתא גם בזה נמשך אחר מ " ש בתרומת הדשן וליתא : וז " ל מהרש " ל דבר פשוט הוא דאף לבעל התרומות אם נתן בו משקה מבע " י דיכול להרבות בו משקין דבכה " ג לא הוי לש ושוב שמעתי דבמדינתינו לא שייך לישה בשום וחרדל כי אם בארץ ספרד ולועז שעושין אותו עב כעין עיסה וכן עושין התמכא שהוא קרי " ן שמדבקין אותו ועושין בתחלה עגול כעין כדור ולפיכך השרייה שאח " כ היא גיבולו ולישנא דתלמודא משמע הכי דאיתמר הכי חרדל שלשו ולפי זה אין איסור בשום וחרדל ותמכא שלנו עכ " ל . ולא נהירא כלל להקל דבפרק בתרא דשבת מבואר דהלישה היא לאחר שנתן המשקה אם יעשנה בלילה עבה דומה ללישה ואסור בלא שינוי על יד על יד כדלעיל ועוד דלא אמרו לשון לישה גבי שחליים ושום אלא לשון דיכה וגם לישת החרדל אין אנו בקיאין בהם ואין לנו להקל מאומד הדעת :
Orach Chayim.321.10.1 שום ובוסר ומלילות שרסקן מע " ש וכו' מה שקשה דהכא קאמר דאם אין מחוסרין אלא שחיקה מותר לגמור בשבת דמשמע דמותר אפי' בידים ולעיל בסימן רנ " ב לא כתב אלא דמה שיוצא מהן מעצמן מותרין אבל בידים לא נתבאר יפה באורך בס " ד בסי' רנ " ב ס " ט ע " ש :
Orach Chayim.321.11.1 וכתב הרמב " ם ז " ל לפיכך מותר לגמור שחיקות הריפות בעץ פרור וכו' בפכ " א ואיכא להקשות הלא הרמב " ם בפכ " א כתב גבי חרדל ושחליים דלא יטרוף וי " ל דהכא לא התיר נמי בעץ הפרור אלא לגמור שחיקתן בנחת אבל לא יטרוף בכח אבל מלשון תשובתו שהביא ב " י מבואר שהתיר אף לטרוף בכח בעץ הפרור וצ " ע מ " ש מחרדל ושחליים שגם כן אין שם אלא גמר ואוסר לטרוף בכח ואפשר שחזר בו מתשובה זו בחיבורו ולכן כתב בחיבורו בסתם לגמור שחיקת הריפות בעץ הפרור ור " ל ג " כ שלא יטרוף בכח :
Orach Chayim.322.1.1 ביצה שנולדה בי " ט וכו' עד בפעם אחרת נתבאר בס " ד בסי' תקי " ג ותקי " ד גם לעיל בסי' ש " י כתוב טעמים מפני מה צריך שיהא נזהר שלא יגע בביצה הלא מותר ליגע במוקצה כשאינו מטלטלו ועיין בסוף סי' ש " ח במ " ש ב " י בד " ה כתב המרדכי :
Orach Chayim.322.2.1 פירות שנשרו וכו' רפ " ק דיו " ט פירות הנושרים טעמא מאי גזירה שמא יעלה ויתלוש :
Orach Chayim.322.3.1 ומ " ש דאסורין בו ביום ולערב מתורים מיד בפרק אין צדין ( ביצה דף כ " ה ) גבי דורון שהביא עכו " ם לישראל כתבו התוספות והרא " ש דכיון שעשה עכו " ם בשביל ישראל צריך להמתין בכדי שיעשו חיישינן שמא יאמר להביא לו וכו' והאי טעמא לא שייך אלא כשהביא עכו " ם בשביל ישראל אבל אם לא עשה עכו " ם בשביל ישראל אפי' עשה בשביל עצמו מותר לערב מיד כ " ש בפירות הנושרין דמותרין מיד ולאידך טעמא דפירש רש " י שם דבעינן כדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת יום טוב הכא לא נעשית מלאכה :
Orach Chayim.322.4.1 אבל קיסם אפילו ליטלו כדי לחצות בו שיניו אסור איכא למידק מאי אפי' ליטלו כדי לחצות בו שיניו דמשמע ואצ " ל להסקה הא ודאי דאסור בשבת ליטלו להסקה ולא איצטריך למימר ליה ונראה דרצונו לומר דבקיסם אפי' ליטלו בלא קטימה כדי לחצות בו שיניו נמי אסור משום מוקצה דדבר הראוי לאכילה מוכן הוא אבל עצים לא ולפיכך אפי' בי " ט כמי אסור וכמ " ש בסוף סי' תקי " ט וכתבו גם כן דבזה דין שבת ודין י " ט שוין וכן בדין עצי בשמים דבסמוך דין שבת ודין יום טוב שוין ולשם כתב רבינו להדיא אפילו ליטלו בלא קטימה ע " ש :
Orach Chayim.322.5.1 המחלק לבני ביתו וכו' משנה פרק שואל ודייקינן עם בני ביתו אין עם אחר לא אפי' במנות שוות כדשמואל דאמר שמואל בני חבורה המקפידין זה על זה עוברים משום מדה וכו' כלומר אבל עם בני ביתו הכל של בעל הבית ולא קפדי ומ " מ מנה גדולה כנגד קטנה אסור אפי' בבני ביתו ובחול משום קוביא והכי משמע מדברי הרי " ף והרא " ש וכן פסק באגודה ואע " פ דבגמרא משמע להדיא דאסיקנא דבבני ביתו אפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה מותר דאע " ג דאיכא משום קוביא כדא " ר יהודה אמר רב דמותר ללוות לבני ביתו בריבית להטעימן טעם ריבית כדי שידעו כמה קשה הוא גזילת ריבית וה " נ שרי להטעימו טעם קוביא כדי שידעו כמה קשה הוא גזל הקוביא אפ " ה דחו להך סוגיא מקמי סוגיא דפרק איזהו נשך דקאמר עלה דהך דרב דמותר להטעימן טעם ריבית ולא היא דילמא אתי למיסרך א " כ קי " ל כפשטא דמתני' ובמנות שוות דוקא תני עם בני ביתו אין עם אחר לא כדפרי' וכ " כ ה' המגיד שיש סוברים כן אלא שהיה קשה לו הא דתני עם בני ביתו אין עם אחר לא ונדחק ביישוב זה ולא קשה כלל וכן כתב ב " י והאריך אבל מה שכתבנו הוא העיקר מיהו הרמב " ם והסמ " ג בפכ " ג ורבינו ירוחם פסקו כסוגיא דפרק שואל לקולא דאפי' מנה גדולה כנגד קטנה שרי לבני ביתו ולפע " ד נראה דאין להקל בפלוגתא דרבוותא וכן משמע בש " ע דהביא ב' סברות בזה ומספיקא ודאי אזלינן לחומרא באיסור שבת :
Orach Chayim.322.6.1 ומ " ש כיון שמקפידין זה על זה יבואו לידי שאלה וכו' ט " ס הוא וצריך להגיה הלואה במקום שאלה דהא בלשון שאלה אינו אסור כדלעיל בסי' ש " ז ובהך דשמואל נמי קאמר עוברין משום מדה ופו' ומשום לווין ופורעין ולא קאמר משום שואלין וכן הוא בספרים המדוייקים :
Orach Chayim.323.1.1 מותר לומר לחבירו וכו' משנה ס " פ אין צדין פליגי בה ת " ק ורבי יהודה ופסקו הפוסקים כת " ק וכדמפרש רבא דלת " ק אפי' הוא מיוחד למדה פירוש שמודד ומוכר בו ימלאנו דלא כרב יהודה דלא שרי אלא בעומד למדה ועדיין לא מדדו בו וכן פסק הרמב " ם בפ " ד די " ט והרא " ש וכן כתב רבינו וכתב הרא " ש שכן פסק בעל העיטור והרמב " ן פסק כרב יהודה והרי " ף לא הביא דברי רבא כמ " ש בגמרא עכ " ל וז " ל הרי " ף בספרים שבידינו מאי אבל לא במדה אמר רבא שלא יזכיר לו שם מדה . אבל כלי העומד למדה ימלאנו עכ " ל ואי איפשר ליישבו דפתח בדברי רבא דפי' אבל לא במדה שלא יזכיר לו שם מדה כגון תן לי מדה פלונית או פלונית ומדיוקא נשמע דכשאינו מזכיר לו שם מדה אפי' בכלי המיוחד למדה ימלאנו ומסיים בדברי רב יהודה שאמר אבל כלי העומד למדה ימלאנו ומדיוקא נשמע אבל בכלי המיוחד למדה לא ימלאנו ובעל כרחינו צריכין אנו לומר דבסיום דבריו איכא ט " ס וצריך להגיה אבל כלי המיוחד למדה ימלאנו . והר " ן הביא לשון הרי " ף בטעות גדול מזה אבל כלי העומד למדה לא ימלאנו וצריך למחוק לא גם מ " ש בר " ן ומוכח בגמרא ללישנא קמא וכו' צריך להגיה ללישנא בתרא וכמ " ש ב " י גם מ " ש הר " ן ונ " ל דכי שרינן הכי וכו' הוא מילתא באנפי נפשיה לא בא ליישב דברי הרי " ף וכ " כ ב " י דלא כמ " ש הר " י אבוהב וכל זה פשוט לפע " ד אין צריך לאריכות לבאר כל זה :
Orach Chayim.323.2.1 ומ " ש רבינו כתב הרמב " ם אסור לשקול כלל או למנות ולמדוד בין בכלי מדה בין ביד בין בחבל בפרק כ " ג דשבת כתב כן ורצונו לומר בכלי מדה דכתב כאן בסתם שהוא אסור היינו כמו שרגילין למדוד בחול דמזכיר לו שם מדה דומיא דמודד ביד או בחבל וכאן קיצר הרמב " ם ולא כתב אלא דרך כלל . ובה' י " ט האריך בפרטי דינין של משקל ומנין ומדידה כמו שמפורש במשנה ובגמרא גבי י " ט דבהא דין שבת ודין י " ט שוין והתנא דקבע דינים אלו בי " ט הוא לפי דשכיח טפי בי " ט מבשבת כיון דאוכל נפש מותר בי " ט ושוקלין ומונין ומודדין שהולכין אצל רועה צאן וא " ל תן לי טלה אחד ואצל פטם ואצל נחתום ואצל חנוני ושוקלין בשר וכו' :
Orach Chayim.323.3.1 ומותר לומר לחבירו תן לי ביצים ואגוזים במנין משנה שם . ואומר לחנוני תן ד' ביצים וה' רימונים ברייתא שם והיינו חבירו ישראל וחנוני ישראל . אבל בעכו " ם אסור דשמא הביצים היום נולדו ועיין במ " ש הר " ן לשם :
Orach Chayim.323.4.1 ומ " ש ובלבד שלא יזכיר לו שם דמים וכו' ברייתא שם פליגי בה ת " ק ורשב " א . ואיכא חילוף גירסאות דמחלפי דת " ק בדרשב " א ודרשב " א בדת " ק ומסיק הרא " ש ואמר לכך יש ליזהר בשניהם ועוד יש גירסא אחרת בדת " ק ולכך יש ליזהר בכל שלשתן דהיינו סכום מקח וסכום מדה וסכום מנין . ובסכום מקח איכא שני פירושים הרי " ף מפרש לקולא דוקא כשהיה חייב לו תחלה כסף וא " ל תן לי עתה בכסף הרי לך בידי שני כסף זהו סכום מקח פי' סכום דמים שהוא סוכם הדמים זה אסור אבל בא " ל תן לי בכסף מותר דאע " פ דמזכיר דמים כיון שאינו סוכם הדמים דהיינו סך הכל כך וכך וכן פי' ר " ח ובה " ג וכתב המרדכי שכן נראה לראבי " ה עיקר וכ " כ בהגהת אשיר " י וכתבו עוד המרדכי והא " ז דלא קשה על פי' זה מהא דאמר התם אין פוסקין דמים לבהמה דאלמא דפסיקת שם דמים בלבד אסור דשאני התם דהוי דבר שאינו ידוע שיעור ממכרה . א " כ כשפוסק דמיה הוי מקח וממכר ממש אבל לרש " י פי' סכום מקח דמים משמע דכשמזכיר שם דמים בלחוד תן לי בכסף נמי אסור וכ " כ הרמב " ם שלא יזכיר לו שם דמים ולא סכום מנין ומביאו הרא " ש משמע דהכי ס " ל ואחריהם נמשך רבינו ואמר בלבד שלא יזכיר לו שם דמים ולא סכום מדה ולא סכום מנין נזהר שלא אמר סכום דמים אלא דמים בלחוד להורות דבדמים אסור אפי' בלא סכום גם הר " ן כתב כך ותמה על הרי " ף ומביאו בית יוסף והכי נקטינן מיהו בהגהת ש " ע כ' דנהגו במדינות אלו להקל כדעת הרי " ף ודעימיה :
Orach Chayim.323.5.1 ומ " ש רבינו לומר כך וכך יש לך בידי וכו' אתרווייהו קאי אסכום מדה ואסכום מנין אלא דצריך לבאר דבסכום מנין פירושו שיאמר לו יש לך בידי י' אגוזים תן לי עוד י' אגוזים ויהיה לך בידי ך' אגוזים אבל בסכום מדה א " א לומר יש לך בידי מדה פלונית תן לי עוד מדה פלונית ויהיה לך בידי כך וכך מדה פלונית דא " כ תיפוק ליה בלא סכום מדה אסור לומר תן לי מדה פלונית אלא צריך לפרש בכה " ג דאומר לו יש לך בידי מלא כלי זה שמלאת לי מלא לי עוד כלי זה ויהיה לך בידי מלא שני כלים זהו סכום מדה ואסור אלא יאמר לו מלא לי כלי זה :
Orach Chayim.323.6.1 המביא כדי יין וכו' רפ " ד דמסכת י " ט ולגבי י " ט תנן וסובר רבינו דבדין זה שוין שבת וי " ט אבל התוס' לשם כתבו לחלק בין י " ט לשבת ומביאו ב " י ובש " ע הביא שני הדעות וז " ל רש " י לא יביאם בסל ובקופה לתת ג' וד' בתוך הקופה וישאם משום שנראה כמעשה דחול לשאת משאות אבל מביא על כתפו אחת או ב' דמוכח דלצורך י " ט היא או לפניו בידו עכ " ל :
Orach Chayim.323.7.1 מדיחין כלים בשבת לצורך היום וכו' ברייתא בפרק כל כתבי אבל אסור להטביל וכו' משנה בפ " ב די " ט והא דכתב רבינו אבל אסור להטביל וכו' ולא אמר אסור להטביל וכו' הוא כדי להורות דהא דאסור להטביל אפילו לצורך שבת אסור דלא תימא דדוקא שלא לצורך שבת אבל לצורך שבת שרי להטביל דמ " ש הדחה דטבילת כלים משאר הדחת כלים דמותר לצורך שבת ולא חיישינן להני גזירות דחששו רבנן לגבי טבילה להכי אמר רבינו אבל אסור להטביל וכו' לקשר דין זה עם הקודם כלומר אע " ג דהדחת כלים בשבת שרי לצורך שבת אבל טבילת כלים אסור אפילו לצורך שבת דדוקא בטבילה במקוה שעל הרוב היא עומדת חוץ לבית איכא למיחש שמא יעבירנו ארבע אמות בר " ה משא " כ בהדחת כלי אכילה ושתייה שעל הרוב היא בתוך הבית ולמ " ד משום סחיטה בכלי אכילה ושתייה ליכא משום סחיטה ולמ " ד משום שמא ישהה פשיטא דליכא הכא הך חששא ולרבא דאמר משום דנראה כמתקן כלי היינו דוקא גבי טבילה דהאיסור הוא בגוף הכלי מיחזי כמתקן אבל הדחת כלים מדברים המאוסים אינו אלא כמסיר ממנו גרף של רעי ואין זה מתקן כלי וכ " כ ה " ר ירוחם דמטעם זה יכול להדיח הכוס ששתה ממנו העכו " ם יין ומביאו ב " י בסי' זה :
Orach Chayim.323.8.1 ומותר לשפשף וכו' ברייתא בפ' במה טומנין ופירש " י דאע " ג דגריד דבר שאין מתכוין מותר כר " ש אבל בגרתקון פסיק רישיה הוא דודאי הוא גורד בכסף שהוא רך :
Orach Chayim.324.1.1 אין כוברין וכו' משנה בפרק תולין ( דף ק " א ). ולא ימדוד שעורים וכו' בס " פ אין צדין אדבריה רב חסדא לרב עוקבא ודרש לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו בי " ט אבל קודר הוא קב או קביים ונותן לפני בהמתו ואינו חושש ואיכא למידק לפירש " י ניחא הא דקאמר ואינו חושש דאף ע " פ שנוקב בקב עצמו או בקביים עצמן בכרי וסד " א דכיון שלוקח השעורים במדה חשבינן ליה כמודד קמ " ל דאינו חושש כיון שממלאה שלא כדרך מדידה לתת בידו לתוך המדה אבל לפי' האלפסי דמשער באומד הדעת אבל לא ימדוד כלל ופי' קודר הוא מלשון מקדרים בהרים שפי' שמודד בחבל התחום ומשער לפי אומד דעתו אמאי איצטריך לומר ואינו חושש הא פשיטא הוא דליכא הכא שום חששא דאיסורא וי " ל דהאי משער בדעתו הכי פירושו דאם רוצה ליתן לפני בהמתו קב או קביים לא ימדוד בקב ובקביים אלא נותן לפי אומד דעתו ומשער שמה שהוא נותן לפני בהמתו שהוא קב או קביים פחות קצת או יותר ואשמועינן דאע " פ דמשער בדעתו שזה שהוא נותן לפני בהמתו הוא קב או קביים אפ " ה אינו חושש דליהוי חשוב כמודד ומותר והכי נקטינן לחומרא כהאי פירושא :
Orach Chayim.324.2.1 אין גובלין המורסן וכו' סתם משנה סוף פרק מי שהחשיך נותנין מים למורסן אבל לא גובלין ובברייתא שנויה במחלוקת דר " י ב " ר יהודה הוא דקאמר נותנין אבל רבי פליג ואמר אין נותנין מים למורסן דבנתינת המים מיד הוה גיבולו ומתחייב ושוב לא מהני שינוי ופסקו הרי " ף והרא " ש כר " י בר יהודה וכסתם משנה זו וכדלעיל בסי' שכ " א גבי קמח של קליות :
Orach Chayim.324.3.1 ומ " ש ומעביר במקל וכו' שם בעובדא דלוי אמרינן גובלין מורסן וה " מ דמשני שתי וערב ופירש " י מוליך המקל פעם אחת שתי ופעם אחת ערב ופריך והא לא מערב שפיר א " ר יהודה מנערו לכלי אחר כך גירסת הרי " ף והרא " ש והרמב " ם מנערו לכלי אחר וכ " כ ה " ר ירוחם וכך הם דברי רבינו מיהו באלפסי וברמב " ם פכ " א משמע דיכול להוליך המקל אפי' כמה פעמים שתי וערב ואינו חושש כיון שאינו ממרס בידו ולא מסבב התרווד שלא יהא נראה כלש והכי מסתברא :
Orach Chayim.324.4.1 ומ " ש ובעל התרומות אוסר ליתן בו מים וכו' טעמו דפסק כרבי דקי " ל הלכה כרבי מחבירו וכבר נתבא' זה בסי' שכ " א ודע שבספר התרומה סימן ר " ך כתב וז " ל שאם אינו מתערב שפיר ינענע הכלי היטב ויתערבו המים והמורסן היטב עכ " ל משמע דאין לנערו מכלי זה אל כלי אחר אלא מנענע הכלי היטב כדי שיתערב היטב בתוך הכלי הראשון והיה גורס אמר רבי יהודה מנערו בכלי וכ " כ הסמ " ג בדין הלש וכ " כ הסמ " ק והגהת מיימוני והגיר' בידינו בגמרא היא מנערו לכלי וכן הביא הר " ן נראה דטעות נפל בדפוס או צ " ל מנערן בכלי או צריך להגיה מנערו לכלי אחר ובש " ע כתב ב' הדעות ומשמע דיש לנהוג לחומרא כבעל התרומות ומי שנוהג כמותו צריך ליזהר ג " כ שלא לנערו לכלי אחר אלא לנענע היטב בכ " ר . כתב ב " י דמ " ש בגמרא חדא קמי חדא וכו' פי' הר " ן דלענין מנערו מכלי לכלי קאמר ודלא כפירש " י ול " נ דגם רש " י ס " ל כמ " ש הר " ן דמותר ג " כ לנערו חדא קמי חדא ותרי קמי תרי ולאחר הניעור הוא נותן באבוס חדא קמי חדא אלא דרש " י היה צריך לפרש לישנא דחדא קמי חדא דהויא לומר שהמדה שרגילין לתת לפני בהמה מותר לתת לפניה בשבת חדא קמי חדא ותרי קמי תרי אבל הניעור לא צריך לפרש דנמשך ממילא והר " ן גם הוא כתב כל' פירש " י אלא שהוסיף לבאר גם לענין הניעור ולמסקנא אפי' כור וכוריים מותר לעשות שניהם בשבת לנער ולתת לפני בהמה אחת ופשוט הוא :
Orach Chayim.324.5.1 קשים של שבלים וכו' משנה שם וכדאוקימתא דרב יהודה דרב הונא דפליג עליה איתותב ולרב יהודה הכי קתני מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה פי' קשין של שבלים מתירין אותם . אבל פספוסי לא פי' לשפשפן בהם הידים וכו' אסור וכיפין דארזא הם ענפים לחים של ארז פספוסי נמי שרי לפספס ולשפשפן והוא מ " ש רבינו עצים שקצצן מן הדקל וכו' מתירין ומשפשפין בהן וכו' אבל לא את הזירין לפספוסי אלא להתיר פי' זירין הם ג " כ קשין של שבלים אלא דפקיעין קשורים בשני מקומות וזירין בג' מקומות ומה שהתיר בזה התיר בזה כך הוא לגיר' רש " י והרא " ש וכמ " ש רבינו אבל הרי " ף גורס אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר כך היא הגירסא בספרי הרי " ף שבידינו והביאם ב " י וז " ל הרמב " ם בפכ " א ומתירין אלומות של עמיר לפני בהמה ומפספס בידו אלומות קטנות אבל לא אלומות גדולות מפני הטורח שבהם עכ " ל וכתב ה' המגיד שאי אפשר ליישב דבריו וב " י נדחק לפרש דבריו ע " פ גירסת רש " י והרא " ש ולפע " ד דהרמב " ם גירסתו היא אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר כגירסת הרי " ף ומפרש דג' מיני קש של שבלים נינהו וחילוקים בדיניהם . א' פקיעי עמיר הם אלומות של עמיר לא גדולות ולא קטנות אלא בינונים כמו שרגילין לעשותן ומותר להתירן כלומר להתירן בלבד מותר אבל לא פספוס . ב' כיפין הן אלומות קטנות מותר ג " כ לפספס בידו ג' זירין הן אלומות גדולות אפי' להתירן אסור מפני הטורח שבהם דמיחזי כעובדי דחול וזהו שאמר הרב אבל לא אלומות גדולות מפני הטורח שבהם דלא הזכיר לא התרה ולא פספוס אלא סתם אמר אבל לא אלומות גדולות לאורויי דאפי' להתירן נמי אסור וכדמשמע מדקאמר מפני הטורח שבהם דאלמא דאין לנגוע בהם לתתן לפני הבהמה כלל ולפ " ז הא דקאמר רבא מ " ט דרב יהודה קסבר שוויי אוכלא משוינן מטרח באוכלא לא טרחינן לא קאי אלא אפקיעין דמותר להתירן אבל לא לפסספן אבל לא קאי אזירין דאסור אפי' להתירן ובתשובה שהביא ב " י בס " ס זה על ענין תולעת המשי משמע להדיא שהיה מפרש בזירין שאסור אף להתירן כדפרי' . ומה שפי' רבינו שהפספוס הוא לשפשף בהם הידים וכו' רש " י לא פירש כן אלא כתב דרך שמפזרין לבהמה העשבין יפין לה לאוכלה שכשהן דחוקין מתחממין ואינה מריחה הריח כל כך וקצה בהם עכ " ל ואפשר שלדעת רבינו דדבר זה מותר דכיון דבלא פיזור קצה בהם שוויי אוכלא הוא ואינו אסור אלא לשפשף בהן את הידים וכו' ובערוך פי' לפספס היינו לפרכן כעין פתות לרככן היטב להיות נוחין לאכילה זה אסור וכן נראה ממ " ש הר " י ח " י מני " ב :
Orach Chayim.324.6.1 מחתכין הדלועים וכו' משנה סוף שבת מחתכין את הדלועים לפני הבהמה ואת הנבילה לפני הכלבי' ר' יהודה אומר אם לא היתה נבילה מע " ש אסורה לפי שאינה מן המוכן ופסקו הפוסקים כת " ק דהיינו ר " ש דלית ליה מוקצה ופירש " י דבדלועין תלושין מע " ש קאמר אבל בנתלשו בשבת מודה ר " ש במחובר דה " ל מוקצה כגרוגרות וצמוקים וא " ת כיון דתלושים הם פשיטא דשרי אע " פ דקיימי לאדם ולא למאכל בהמה הא קי " ל מוכן לאדם הוי נמי מוכן לכלבים . וי " ל דאתא לאשמועינן דבחתוך זה משוי אותם אוכל דאם לא חתכו לא היו יכולין הכלבים לאוכלם ולפיכך מותר לחתכו בשבת ולא תימא דבלאו הכי יכולים הכלבים לאוכלם וא " כ מטרח באוכל הוא ואסור קמ " ל וכ " כ הרא " ש לשם :
Orach Chayim.324.7.1 ומ " ש ואת הנבילה לפני הכלבים הקשה הב " י דבסימן תקי " ח כתב רבינו דאם היתה בריאה אפילו ר " ש מודה דאסור לטלטלה ובמסוכנת אפי' ר' יהודה מודה דשרי לטלטלה כי פליגי בחולה קצת ואם כן ה " ל לרבינו לפרש כאן דלא שרי אלא כשהיתה חולה מבע " י וצ " ל שסמך על מ " ש בהלכות י " ט והא דכתב רבינו בסימן שי " ח דאפי' בהמה בריאה לא הוי מוקצה לר " ש כיון דלא דחייה בידים היינו לגבי אדם שחלה בשבת אבל לגבי כלבים הוי מוקצה כשהיתה בריאה מבע " י ונתנבלה בשבת ומיהו לענין הלכה פסק ב " י כמ " ד דלר " ש אפילו היתה בריאה מותר לטלטלה גם פסק דאסור לחתוך הנבלה אלא בנבלה הקשה שא " א להם לאכלה בלא חתיכה דומיא דדלועים שהם קשים אבל אם היתה ראויה להם בלא חתיכה לא דמטרח באוכלא במה שהוא ראוי לא טרחינן ושכ " כ ה' המגיד דה " א בגמרא ושמתמיהין על הפוסקים שלא הביאו חילוק זה ולעד " נ ליישב דכיון דבדלועין לא שרי אלא בתלושין מבע " י ואצטריך לאשמעי' דשוויי אוכלא הוא וכדפי' בסמוך א " כ בע " כ דומיא דהכי בנבילה בדשוויה אוכלא קא מיירי ולא במיטרח אוכלא כדאיתא בגמרא נבלה דומיא דדלועין . ותו נראה ליישב דעת רבינו במה שסתם דבריו ולא פירש כאן דבנבלה שהיא חולה הוא דשרי אבל בריאה לא דסמך ג " כ אמאי דקאמרינן נבלה דומיא דדלועין וה " נ כי היכי דדלועין בתלושין קאמר דדעתיה עילווייהו הכי נמי נבלה בשהיה חולה מבע " י א " נ מסכנתא דדעתיה עילוה אבל בריאה אסור לטלטל אף לר " ש לדעת רבינו :
Orach Chayim.324.8.1 ואין מחתכין השחת וכו' דקדק רבינו וכתב ואין בוי " ו לקשרו עם מ " ש קודם זה מחתכין את הדלועין וכו' וכאילו אמר מחתכין את הדלועים ואת הנבלה וכו' משום דשווייה אוכלא הוא דקשין הן אבל אין מחתכין את השחת והחרובין וכו' דרכיכי דמיטרח באוכלא הוא וכדמפרש בגמרא פרק מי שהחשיך והרמב " ם פכ " א כתב דהטעם הוא מפני שנראה כטוחן ותימה דלא נאמר טעם זה בגמרא וכתב ב " י דכוונתו להורות דאפילו היו קשים השחת והחרובין ושווייה אוכלא הוא נמי אסור לחתכם לפי שמחתכים אותם דק דק וה " ל תולדה דטוחן ויש להקשות לפי פירוש ב " י דמי דחקו להרמב " ם לפרש דבקשין אית ביה משום טוחן ועל כן נראה לפע " ד כשנדקדק במה שכתב הרמב " ם לפיכך אין מרסקין לא את השחת וכו' אבל מחתכין את הדלועין לפני בהמה וכו' דלמה קשרם זה עם זה לומר אבל מחתכין את הדלועין וכו' ולכן נראה דס " ל לפרש מדשינה התנא הלשון דגבי שחת וחרובין אמר אין מרסקין וגבי דלועין ונבלה אמר מחתכין . ולפי המסקנא ניחא דגבי דלועין ונבלה מיירי בקשין ושוויה אוכלא הוא דאילו ברכין אסור משום דמיטרח באוכלא הוא ואע " פ שקשין הם יכולה הבהמה לאכול הדלועין והכלבים לנבלה אפי' יחתכו אותן לחתיכות גדולות ולהכי נקט מחתכין פי' חתיכות גדולות אבל גבי שחת וחרובין תנא אין מרסקין לפי שאסורין בין בקשין ובין ברכין ברכין אסורין משום דמיטרח באוכלא הוא דיכולין לאוכלן בלא חיתוך כלל ובקשין נמי אסורין דבשחת וחרובין כשהן יבשין וקשין אין הבהמה דקה וגסה יכולין לאוכלן אלא א " כ מחתכין אותה דק דק וה " ל טוחן ומשום הכי נקט אין מרסקין משום דלשון ריסוק משמע בין שמחתך חתיכות קטנות בין חתיכות גדולות דבכל ענין אין מרסקין ולצדדין קתני גדולות לא ברכיכי דמיטרח באוכלא הוא קטנות לא בקשין ומשום טוחן . אבל לשון מחתכין מיירי בגדולות ולהכי שינה הלשון ולפי זה לשון הרמב " ם שאמר לפיכך אין מרסקין וכו' מפני שנראה כטוחן כלומר בכל ענין אין מרסקין לא מיבעיא ברכיכי דמיטרח באוכלא הוא שא " צ לחתכן כלל אלא אפי' בקשין דשווייה אוכלא הוא נמי אין מרסקין משום דצריך לחתכן דק דק ונראה כטוחן אבל מחתכין את הדלועין ואת הנבלה כשהן קשין דכיון דמחתכין אותן גדולות לית ביה משום טוחן ושווייה אוכלא הוא ומותר והא דכתב הרמב " ם בסוף דבריו שאין טחינה בפירות ובמקצת ספרים כתוב שאין טחינה אלא בפירות וכתב ה' המגיד ולא הבנתי אחת מנוסחאות וב " י כתב דפירוש שאין טחינה בפירות הוא נתינת טעם מפני מה אינו אלא איסור טוחן בריסוק השחת ולא חיוב חטאת ואמר מפני שאין טחינה בפירות ותימה לפירושו א " כ למה אמר קודם זה בסמוך במחתך את הירק דק דק חייב חטאת משום דה " ז תולדות טוחן הלא אין טחינה בפירות ולפע " ד דברי ה' המגיד אמת דשתי נוסחאות אלו אין להם הבנה אבל העיקר דט " ס הוא וצריך להגיה שיש טחינה בפירות והוא נתינת טעם על מ " ש אין מרסקין את השחת והחרובין מפני שנראה כטוחן דזהו מפני שיש טחינה בפירות ומה שקשה אם כן אמאי מחתכין את הדלועין הלא דלועין פירות הם כבר נתבאר דחיתוך דלועין לא מיירי אלא בחתך אותן חתיכות גדולות דלית בהו משום טוחן אבל בשחת כשהן קשים צריך לרסק אותן חתיכות קטנות דאסור משום שנראה כטוחן שיש טחינה בפירות :
Orach Chayim.324.9.1 אין אובסין הגמל וכו' עד ולא לחזיר כל זה משנה וגמ' ס " פ מי שהחשיך ואיכא למידק במ " ש רבינו ואפי' ליתן לפניהם מים דמאי רבות' דמים טפי ממזון והרמב " ם ז " ל סוף פכ " א כתב ולא יתן לפניהם לא מזון ולא מים ולא כתב ואפי' ונראה ליישב דבגמ' קאמר דטעמ' דלא יתן לפני יוני שובך וכו' היינו משום דאין מזונותיו עליך אמר רב אשי מתניתין נמי דיקא אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך אבל לפני אווזים נותנין וכו' מ " ט לאו משום דהני מזונותיו עליך והני אין מזונותיו עליך . וליטעמיך מאי איריא מיא אפילו חטי ושערי נמי לא אלא שאני מיא דשכיחי כלומר לא מצית דייקת ממתניתין מידי דאימא לך לענין מזונות דלא שכיחי להו יכול ליתן בשבת לפני יוני שובך ודבורים אע " פ דאין מזונותיו עליך ולא מחלק ביניהם אלא לענין מיא דשכיחי להו באגמ' כי היונים והדבורים שיוצאין על פני השדה יכולין להשקות לעצמם הילכך אסור ליתן לפניהם מים משא " כ אווזים ותרנגולים ויוני הרדסיאות דאין יוצאין לחוץ מן הבית וצריך ליתן לפניהם מותר אף בשבת וכיון דאנן קי " ל כאוקימתא דרב יהודה דאסור ליתן מזונות בשבת לפני מי שאין מזונותיו עליך וכדתני' נותנין מזונות לפני כלב ואין נותנין מזונות לפני חזיר כו' א " כ צריך לתרץ הא דנקט מיא לרבותא נקט מיא וכ " ש חיטי ושערי וזה מתרתי טעמי חדא לא מיבעיא חיטי ושערי דטירחא היא להשתדל להם מזונות דפשיטא דאסור בשבת אלא אפילו מיא דאינו טירחא כלל נמי אסורים אידך דהרמב " ם ז " ל כתב לשם וז " ל אין מאכילין בהמה חיה ועוף בשבת כדרך שהוא מאכיל בחול שמא יבא לידי כתישת קטניות או לידי לישת קמח וכיוצא בו וכו' והשתא קאמר רבינו דבהני דאין מזונותיו עליך ל " מ דמזונות אסור ליתן לפניהם שמא יבא לידי איסור אלא אפי' מיא דליכ' למיחש שמא יבא לידי איסור כלל אפ " ה אסור משום דאיכא קצת טירחא בשבת שלא לצורך כיון שאין מזונותיו עליך והא דלא הוי מהדר רב אשי הך תשובה למאן דקאמר ליה וליטעמיך לא חש להשיב לו בדבר פשוט ומדברי הר " ן נראה דהיה גורס שאני מיא דשכיחי באגמא בלא אלא והם דברי רש " י שבא לתרץ אמאי תנא מתני' טפי מיא מחיטי ושערי לפי זה הדבר פשוט כדפרישית דרב אשי דחי האי וליטעמיך וקאמר דודאי הני דאין מזונותיו עליך אסור ליתן לפניהם מזונות בשבת כלל והא דנקט טפי מיא היינו משום דשכיחי באגמא ואין טורח כלל בנתינת מים לפניהם ולרבותא נקט מיא ואצ " ל שאר מזונות ודלא כמה שהבין הר " ן מהך נוסחא שהדבר בהפך הביאו ב " י אבל לפע " ד דהך נוסחא דלא גריס אלא הוא טעות גמור דאין זה מן הסוגיא דקאמר וליטעמיך קשיא הא ולא מסיק תירוצא דלדידיה ניחא דלא קשיא הא קושיא דאקשי ליה :
Orach Chayim.324.10.1 נוטלין המאכל מלפני החמור כו' בס " פ תולין :
Orach Chayim.324.11.1 ומ " ש ואינו ראוי עוד לחמור פי' אינו ראוי לו אלא ע " י הדחק דאם אינו ראוי כלל לאיזו צורך נותנו לפניו . ובשאר בהמות מסופק ספר התרומה והסמ " ג אם מותר לתת מספוא שנשאר לזו לפני זו שאינה מינה . ובסה " ת הקצר סוף סימן רנ " ד כתב דאסור והמרדכי פ' תולין העתיק לשונו אבל הסמ " ק כתב דמותר וז " ל ונ " ל שמותר מדלא הזכירו חכמים איסור בשאר בהמות עכ " ל ואין למחות ביד מי שנוהג היתר בדבר נ " ל :
Orach Chayim.325.1.1 מותר לזמן עכו " ם וכו' בפ " ב די " ט ( דף כא ) אדבריה רבא למר שמואל ודרש מזמנין את העכו " ם בשבת ואין מזמנין את העכו " ם בי " ט גזירה שמא ירבה בשבילו ואע " פ דרב אחא בר יעקב אמר אפי' בשבת נמי לא משום שיורי כוסות של יין ששרה בהן פתו ומטלטלן השמש להצניע הכוס ולא בטילי דכיון דאיסורי הנאה נינהו מוקצים טפי פסקו הפוסקים כרבא דריב " ל נמי ס " ל הכי :
Orach Chayim.325.2.1 ומותר ליתן לו מזונות בחצר וכו' בריי' פ " ק דשבת ריש ( דף יט ) פי' נותנין לו בסתם דרגיל לאכלן מיד ואם נטלן ויצא אין נזקקין לו ומש " ה תני מזונו' לאורויי דבחפצים שדרכן להוציאן אסור וממילא משמע דאף במזונות במפרש להוציאן אסור דלא התירו אלא בסתם וכ " כ ה " ה בפ " ו והביאו ב " י . ולפ " ז אם לא היה לו לעכו " ם רשות לאכלן בחצר או שנתנו לו מזונות מרובים שלא יוכל לאכלן אסור ליתן לו דה " ל כאילו מפרש לו להוציאן וכ " כ בהגהת אלפסי ופשוט הוא :
Orach Chayim.325.3.1 ומ " ש ודוקא שהעכו " ם בחצר וכו' כ " כ התו' בריש שבת וע " ל בסי' שמ " ז וכתב במרדכי בשם רבינו יואל הלוי דאפי' ייחד לו מקום לעכו " ם מבע " י נמי אסור שהרואה אינו יודע שהחפצים של עכו " ם ודלא כראבי " ה בנו דמתיר בייחד לו מקום דכבר יצא לו מרשות ישראל כדתנן פ " ק דפסקים יחד לו מקום אין זקוק לבערו וליתא דאע " ג דמדינא שרי אפ " ה אסרוה מפני שהרואה אינו יודע וכו' וז " ל המרדכי פ " ק דשבת ע " ש האור זרוע שע " פ חל בשבת י " מ שאסור ליתן לעכו " ם מותר החמץ הואיל ויודע שיוליכנו לחוץ וי " מ דלהשים לפניו והוא יקחם מותר ונראה דלדידן דלית לן ר " ה דאורייתא מותר ליתן להם אפי' ביד אפי' ידוע שיוליך חוץ וכבר היה מעשה ברעגנשפורג ששלח עירון שחלה אחר מאכל יהודי ושלחו לו ע " פ רבני העיר ותו כתב דאסור ליתן ליד עכו " ם דה " ל עקירה וכן לתת לו משכונו אם לא יטלנו דרך מלבוש ועוד כתב דמותר לומר לעכו " ם הבא נר הדלוק דלא הוי אלא טלטול וכו' עכ " ל ופי' מ " ש ותו כתב וכו' הוא לומר דלא תימא דהא " ז התיר לדידן בכל ענין דאינו שהרי תו כתב דאסור ליתן ליד עכו " ם דה " ל עקירה אלמא דלא התיר לתת ביד אף לדידן אלא במקום מצוה לבער חמץ או משום דרכי שלום אבל בלא " ה אסור ביד וכ " כ בהגהת מיימוניות פ " ו ע " ש הא " ז דמשום דרכי שלום או לעכו " ם אלם שרינן ליתן לו משכונות וכמ " ש המרדכי ספ " ק דביצה משם ראבי " ה ובמרדכי ישן כ' זה משם הא " ז . ומתוך דברי ב " י היה נראה שהיה כתוב לפניו ותוס' כתבו והבין דהתוס' חולקים על הא " ז ועל זה האריך בדבריו ונוסחא מוטעת נזדמנה לו להרב ז " ל דבנוסחי דידן איתא ותו כתב וכו' ר " ל דתו כתב הא " ז וכדמוכח ממ " ש אח " כ ועוד כתב דמותר לומר לעכו " ם וכו' והלשון הוא מן המעתיק דברי הא " ז ואתא לאורויי דהא " ז מחלק בין היכא דאיכא מצוה או דרך שלום ובין היכא דליכא מצוה וכדפי' וכמ " ש להדיא בהג " מ משם הא " ז ומתוך מ " ש בשם הא " ז וכדפי' נראה מבואר דאף לדידן דלית לן ר " ה דאורייתא אסור ליתן ליד העכו " ם אפי' מזונות משום דקא עביד עקירה אלא יתן לפניו והעכו " ם נוטלן ואפי' כשהמזונות ביד הישראל והעכו " ם נוטלן מידו נמי שרי כיון דליכא עקירה והכי משמע לישנא דברייתא נותנין מזונות לפני העכו " ם בחצר וכו' והא דכתב רבינו ומותר ליתן לו מזונות בחצר וכו' נמי ר " ל שנותנין לפניו והעכו " ם נוטלן וכן מ " ש אבל אם עומד בחוץ ופשט ידו בפנים היינו נמי כשפשט ידו לפנים ונוטלן מתוך ידו של בעה " ב ולא קעביד בעה " ב שום עקירה אבל ליתן בידו אסור אפי' העכו " ם בחצר . כתב באגודה ריש פ " ק דשבת וז " ל נשאלתי כמה פעמים וא " ל העכו " ם אלמים הם ופעמים הראו העכו " ם אלי ולבסוף הורגלתי לומר להם אם תרצה להתענות ממחרת השבת או ממחרת הי " ט תניח לעכו " ם ליטול משכונו בעצמו והוא יניח המעות או משכון אחר שוה רק הישראל לא יטלטל אחד מן המשכונות ולא יחשוב עמהם עכ " ל :
Orach Chayim.325.4.1 פת של עכו " ם וכו' עד דבשביל עכו " ם היא כל זה כתיב באשיר " י ס " פ אין צדין אלא שהרא " ש לשם קיצר לשון ר " ת וכתב בסתם וכן אסר ר " ת להריב " ם לחם של עכו " ם שנאפה בשבת ולא כתב טעמו ואפשר שנסמך הרא " ש על מ " ש מקודם אין להתיר פת הניקח בשבת שמא היה ב " ה קמח או עיסה דלא חזי לכוס וכן אסר ר " ת וכו' משמע שמטעם זה אסרו ר " ת אבל רבינו כתב דר " ת אסרו מטעם אחר דשמא נטחן היום וכו' משמע דס " ל לר " ת דאם היה נטחן מבע " י דהיה הקמח ראוי לאפות ממנו פת בין השמשות לא היה עליו דין מוקצה אבל אם נטחן ביום השבת דב " ה כשהיו חטים לא היה ראוי לעשות מהם פת ה " ל הפת שנאפה מוקצה שהקצה דעתו בין השמשות מהני חטים שיהיו נעשים פת ומגו דאתקצאי בין השמשות אתקצאי לכולי יומא ומה שיש להקשות הלא קי " ל כר " ש דלית ליה מוקצה ותו דהלא החטין ראייין לכוס ומש " ה תני בברייתא פרק כיצד מברכין ( ברכות דף ל " ז ) הכוסס את החטה מברך עליה בפה " א בין חיין בין מבושלין וכדפסק רבינו לעיל בסימן ר " ח ס " ג וא " כ לא הוי מוקצה איכא לתרץ כיון דר " ת פסק דבנולד הלכה כר' יהודה דאסור בין בשבת ובין בי " ט כדכתב רבינו לקמן בסימן תקצ " ה השתא הני חטים דנטחנו ביום השבת ה " ל נולד ולפ " ז אע " ג דהחטים בעינייהו לא אתקצאו ב " ה מ " מ אתקצאו מאפיית הפת כיון דהקמח שמהם אפו הפת הוי נולד וס " ל לר " ת כדעת בה " ג דקמח שנטחן בשבת או בי " ט הוו להו נולד כמ " ש בשמו הרא " ש ס " פ אין צדין ז " ל כתב בה " ג ה " מ חנוני ישראל אבל חנוני עכו " ם במאי דאיתיה במחובר אי נמי קימחא דאיכא למימר נטחן בי " ט וכו' אסור למישקל מיניה וכו' וכ " כ התוס' בפרק בתרא דע " ז ( דף סו ) בד " ה אמר רבא דבה " ג חשבי ליה לטחינה נולד מיהו ה " ר יחיאל היה נוהג היתר בדבר גם בסמ " ק כתב דה " ר יחיאל לא היה מודה לבה " ג . ומ " מ ר " ת היה מודה לבה " ג דטחינה ה " ל נולד וא " כ קמח זה שנטחן בשבת יש עליו דין מוקצה ב " ה ולכן הפת הנאפה ממנו אסור :
Orach Chayim.325.5.1 ומ " ש ובספר התרומות כתב פנים לאיסור ולהיתר כבר הביא ב " י דברי סה " ת וכ " כ סמ " ג בדבריו בהני פנים אלא דקשיא לי במ " ש שהקמח אינו ראוי לכוס דהא בפ' כ " מ ( דף לו ) פליגי בה רב יהודא ורב נחמן דלר " י מברך בפה " א ולרב נחמן שהכל אלמא דראוי לכוס הוא ואע " ג דפסק הרי " ף כר " נ משום דלא רגילי אינשי לספויי קימחא מ " מ הא קא חזינא דראוי לכוס הוא . ותו דבפ " ק דפסחים ( דף יא ) דקא משני רבה אליביה דרבי יהודא דמה שהיו עושין קמח וקלי מקמי שהתירו העומר ולא חששו דילמא אתי למיכל מיניה היינו טעמא דמתוך שלא התרתה לו אלא ע " י קיטוף הוא זכור א " ל אביי תינח בשעת קטיפה טחינה והרקדה מאי איכא למימר דלמא אתי למיתב לפומיה קמח אלמא דחזיא קמח לכוס . וי " ל דלרובא דעלמא ודאי לא חזו לכוס אלא דמ " מ פריך ליחוש למיעוטא וליגזור והוה מצי לשנויי דלא חיישינן למיעוטא ולא גזרינן אלא דעדיפא מינה משני דאפילו לדידן לא קשיא טחינה ברחיא דידא הרקדה ע " ג נפה ותדע דהא בתר הכי קאמר רב אשי קמח וקלי תנן ופיר " י ואין ראויין לאכילה עכ " ל אלמא דקמח לא ראוי לאכילה אלא לענין ברכה כיון שנהנה חייב לברך ונתיישבו דברי הספר התרומה והסמ " ג שכתבו שהקמח אינו ראוי לכוס פי' לרובא דעלמא אינו ראוי לכוס משא " כ חיטים עצמן ראויין לכוס לרובא דעלמא :
Orach Chayim.325.6.1 וא " א הרא " ש ז " ל כתב ולי נראה להתיר דאפילו היה קמח וכו' הא דכתב ואפי' היה קמח וכו' קאי אמ " ש קודם זה להשיג אבה " ג שכתב דאסור למישקל מעכו " ם קמח בי " ט דאיכ' למימר דנטחן בי " ט וכתב הרא " ש דמאי איסורא איכא כיון דרובא עכו " ם אדעתא דרובי טחני לה ומשום מוקצה ליכא למיסר דחטין חזו לכוס ב " ה או לעשות מהן קליות ודייסא אבל בשבת אין להתיר פת הניקח בשבת שמא היה ב " ה קמח או עיסה דלא חזו לכוס וכו' וכתב על זה ול " נ להתיר דלא מיבעיא אם היו חטין ב " ה דחזו לכוס ב " ה ואין זה נולד מה שטחנו בשבת דלא כבה " ג אלא כה " ר יחיאל אלא אפי' היה קמח או עיסה דלא חזי לכוס נמי לא הוי מוקצה כיון דגמרו בידי אדם פי' כיון דאיכא ביד אדם לתקנו בו ביום לא מקצה ליה מדעתו אפילו דחייה בידים כיון דאפשר לחזור ולתקנו בידו וכדאמרינן להדיא בפ' אין צדין ( ריש ביצה דף כ " ז ) וא " כ ה " נ כל קמח ועיסה שביד העכו " ם ב " ה לא מקצה הישראל דעתיה מיניה כיון דהוה ביד עכו " ם לאפות ממנו פת ה " ל גמרו בידי אדם ורבינו נקט בלשון הרא " ש גמרו בידי אדם כלשון הגמ' לאפוקי היכא דהדבר תלוי בידי שמים כגון פירות שהניחן על הגג לייבשן ע " י החמה דכיון שאין בידו לתקנן אסח דעתיה מיניה . והרא " ש כתב כיון דהוי גמרו ביד עכו " ם לפי מה שהוא הענין שהקמח או העיסה הוא ביד עכו " ם ובידו לגמרו ולאפות ממנו פת וא " כ לא הוי מוקצה ואפשר דהרא " ש דנקט עכו " ם כוונתו לומר עוד טעם דלא הוי מוקצה דקי " ל דאין הכן ביד עכו " ם כמ " ש ב " י לעיל בסימן שי " ח ע " ש הירושלמי ושכ " כ הכל בו :
Orach Chayim.325.7.1 ומ " ש והטחינה והאפייה אינה אוסרת וכו' פי' בין שנטחן בשבת דאיכא טחינה ואפייה ובין שנטחן מבע " י דליכא אלא אפייה אינה אוסרת כיון דבשביל עכו " ם נעשה כדתנן בפ' כל כתבי ( שבת דף קכב ) עכו " ם שהדליק את הנר ישתמש ישראל לאורו והב " י הקשה דמדכתב ר " ת דאסור שמא נטחן היום משמע דבנטחן מבע " י שרי ומדכתב דב " ה לא היה ראוי יש לאסור אף בנטחן מבע " י שהרי ב " ה לא היה ראוי וכי תימא דיותר ראוי קמח לכוס מחיטין דא " כ קשה מדברי הרא " ש שכתב אפי' היה קמח וכו' אלמא דטפי עדיף כשהיה חטים מכשהיה קמח ותימה היאך נשא ונתן אם קמח עדיף לכוס אם חיטין עדיף לכוס נייתי ונחזי ועוד הלא תלמוד ערוך הוא בפ " ק דפסחים דחטים עדיף לכוס דקאמר תלמודא והא דרב אשי בדותא היא התינח מקלי ואילך דלאחר שנתייבש בתנור אין ראוי לאכילה מעיקרא עד קלי מאי איכא דמימר דבעודו רך בקליות קודם שיבש דראוי הוא לאכילה מא " ל אלמא דבקמח לא מקשינן עליה דרב אשי בהא דאמר דאינו ראוי לאכילה אלא דמקמי שנעשה קלי וקמח אקשינן עליה דרב אשי דהלא חזו חטים לחים לאכילה אלא הדבר פשוט דחטים חזו לכוס טפי מקמח ודברי ר " ת שהביא רבינו מבוארין בטוב טעם כדפרישית ולא כמו שפי' ב " י עוד הקשה ב " י בדברי הרא " ש שכתב דלא הוי מוקצה משום דהוי גמרו בידי אדם דהא עכו " ם שהביא דורון לישראל מדבר שיש במינו במחובר הוי גמרו בידי אדם שהרי ע " י אדם נלקטים ואפילו הכי אסור ושמא יש לומר דשאני התם דאפשר ליגמר שלא ע " י אדם כגון שיפלו מאליהם הילפך כי לקטם אדם כמי אסורין משא " כ בטחינה שא " א ליעשות אלא ע " י אדם עכ " ל ואיפא לתמוה טובא בקושיא זו שהלא דברי הרא " ש הן תלמוד ערוך בפרק אין צדין וה " ל להקשות אתלמודא גופא אבל הדבר פשוט דדוקא גבי פולין ועדשים וקדרות דעלמא בשבת בין השמשות דאידחו בידי אדם כ " ז שרותחין התם הוא . דאין להם דין מוקצה דכיון דבידו ג " כ להחזיר ולתקן בו ביום לא מקצה להו מדעתו מפני דחייתו אבל מחובר דאיהו לא דחי ליה אלא מן השמים נדחו ה " ל מוקצה גמור ולא התירו לו חכמים אע " ג דגמרו הוי בידי אדם ועוד הלא רש " י כתב בפרק אין צדין ( סוף ביצה דף כד ) גבי דורון וז " ל אם יש מאותו המין במחובר אסורין משום מוקצה ואפי' לר " ש יש מוקצה בגרוגרות וצמוקין ומחובר כגרוגרות וצמוקין דמי מדלא לקטן מאתמול אקצינהו מדעתיה ולא תחלוק במחובר בין שלו ובין של עכו " ם עכ " ל אלמא דבמוקצה דמחובר החמירו טפי שלא להתירו מטעם דהוי גמרו בידי אדם והקושיא אין לה התחלה . ועל תירוצו איכא נמי לתמוה הפלא ופלא דכיון דאפשר להיות נגמר ג " כ שלא ע " י אדם כ " ש דאין עליו דין מוקצה דלא מקצה מדעתיה כיון דאפשר להיות נגמר בין בידי אדם בין שלא ע " י אדם כגון שיפלו מאליהם וכן קשה לפי תירוצו דא " כ במחוסר צידה כשעשה העכו " ם הצידה בשביל ישראל לישתרי כיון דגמרו בידי אדם וא " א ליגמר ממילא שלא ע " י אדם וכן שאר מחובר בקרקע דא " א ליתלש מעצמו כגון לפת וצנון לישתרי כיון דגמרו בידי אדם אלא הדבר ברור כדפרישית דלא הקילו חכמים מטעם גמרו בידי אדם אלא היכא דאיהו גופיה דחייה בידים אבל במחובר ומחוסר צידה דאידחו מן השמים לא התירו מוקצה זה דחמיר טובא מטעם גמרו בידי אדם והרא " ש ז " ל נמי לא כתב זה אלא כדי להתיר הפת אפי' היה קמח או עיסה ב " ה דאידחי בידי אדם שטחנו ועשאו קמח או עיסה דלא חזו לכוס ומעיקרא כשהיו חטים חזו לכוס וב " ה דחו להו בידים התם קאמר כיון דגמרו בידי אדם דבידו לחזור ולתקן ולאפות ממנו פת לא אקצי דעתיה מיניה ולענין הלכה נקטינן כמ " ש הסמ " ק דהגדולים התירו לצורך סעודת ברית מילה ונ " ל דה " ה לצורך ברכת המוציא עכ " ל וב " י כתב ג " כ להתיר בשעת הדחק ונראה דהאי שעת הדחק היינו כשאין לו פת וגם א " א להשאיל מחבירו כגון יחיד הדר בכפר אבל כשאפשר לו להשאיל מחבירו אין שעת הדחק וכ " כ הרשב " א בתשובה סי' תש " ט וז " ל ועוד איזהו מצוה יש באכילת פת חמה בשבת אי משום סעודת של שבת ישאל מחבירו עוד דעכשיו אינן בני תורה ולא עדיפי מבני בשכר שאסרו להם הדברים המותרים לפי שאינם בני תורה וכו' ועוד האריך מיהו בי " ט יש להקל וכן פסק בש " ע בסי' תקי " ז וע " ש בב " י :
Orach Chayim.325.7.2 עכו " ם שצד דגים וכו' כתב בספר המצות יש מתירין כמו שאר מלאכות שעושה לצרכו ( כלומר כמו מילא מים לבהמתו או עשה כבש והדליק הנר דבסמוך ) ויש אוסרין דבדבר מאכל החמירו טפי שמא יאמר לעכו " ם לבשל לו בשבת והך מחלוקת כתבו התוספות ריש ביצה ( דף ג ) בד " ה גזירה שמא יעלה דר " א ממי " ז אכל דג מלוח שצלאתו שפחתו בשבילה והתוס' חלקו עליו ואוסרין וכתב ב " י דכ " כ סה " ת וסמ " ג וסמ " ק דיש לאסור שמא יאמר לעכו " ם לבשל לו בשבת ואפי' בעכו " ם שאינו מכירו אלא למיחש להכי ומשמע מדבריהם ומדברי הגהת מיימוניות בפ " ו שכן דעת ר " ת לאסור מה " ט . ומ " מ אין דברי רבינו מכוונים על פי דברי הסמ " ג דהא לא כתב הסמ " ג דיש פנים להתיר אבל בבישל עכו " ם ובאפה לעצמו דאין בהם מוקצה אבל בצד דגים וליקט פירות משמע דפשיטא ליה דאסורים דודאי לא גריעי מפירות הנושרים דאסירי משום מוקצה עכ " ל והנה מ " ש תחלה דמשמע מדבריהם שכן דעת ר " ת לאסור מה " ט נראה לפע " ד מדבריהם שלא אסר ר " ת אלא בפת משום דנוסף עליו איסור שמא נטחנו החטים ונרקד בשבת והוי מוקצה כגרוגרות וצמוקים שהחטין לא היו ראויין לעשות מהן פת בין השמשות כדפרישית לעיל בסמוך אבל בבישל בשר ודגים או ביצים דאין שם מוקצה שראויין לכוס קודם בישול בספק הם עומדין אם יש להתיר כמו שאר מלאכות וכו' ולא הורה בו ר " ת לאיסור . ומ " ש עוד דאין דברי רבינו מכוונים ע " פ דברי הסמ " ג וכו' ברור ופשוט שמ " ש רבינו בשם ס' המצו' אין ר " ל הסמ " ג שהרי מבואר בדבריו דבליקט עכו " ם פירות לעצמו או צד דגי' לעצמו דאסורין לישראל בו ביום ושלשה חילוקים בדין זה דכשבישל בשר או דגים וביצים יש פנים לאיסור ויש פנים להתיר ולא הורה בו חכם לאיסור ובפת שאפה עכו " ם בשבת איכא נמי פנים לאיסור ולהתיר ור " ת הורה בו איסור משום דנוסף עליו איסור מוקצה כדפי' אבל בליקט עכו " ם פירות או צד דגים אין בו ספק דודאי אסור משום מוקצה לדברי הכל ולא דמי לפת שאין מוקצה שלו חמור כיון דגמרו בידי אדם כדכתב הרא " ש וכדפרישית משא " כ במחובר ומחוסר צידה וכך הוא הצעת סה " ת . אבל הסמ " ק כתב בלשון אחר ועליו אמר רבינו כתב בספר המצות וכו' וז " ל ואם ליקט העכו " ם פירות או צד דגים או אפה פת הכל בשביל העכו " ם שמא יש לאסור כמו פירות הנושרים מאיליהם דבדבר מאכל החמירו חכמים או שמא מותר הפת כמו מלאכה כמו שפירשתי לעיל וראיתי שר " ת אסר הכת וכו' עכ " ל ועלה על דעת רבינו דהסמ " ק כללם יחד וחד דינא אית להו לכולהו ומי שמתיר באחד מתיר בכולם ולפע " ד פשוט דאינו כן אלא הסמ " ק ה " ק שמא יש לאסור הכל אפילו אפיית הפת או שמא מותר לכל הפחות הפת אבל לקיטת פירות וצידת דגים אין בהן ספק דפשיטא דאסור ולא הזכירם בדבריו אלא לומר דכי היכי דהני אסורים כך יש לאסור הפת או שמא מותר הפת וכך מבואר מדקדוק לשונו שכתב תחלה הפנים לאיסור כלומר שהכל אסור כדי לומר אח " כ או שמא מותר הפת אבל רבינו כתב בדברי ספר המצות בתחלה הפנים שהם להתיר דמשמע שרצונו לומר דאף בלקיטת פירות וצידת דגים יש מתירין וזה ודאי קשה לכאורה דלא גרע מפירות הנושרין . ותו קשה לי טובא היאך כתב רבינו תחלה שלשה סברות בדין פת דר " ת אסרו וסה " ת נסתפק בו וכתב פנים לאיסור ולהיתר והרא " ש התירו ואח " כ יכתוב בסתם דדעתו לאסור וה " ל לכתוב אחר דברי הרא " ש ומסתברא כר " ת ונראה לפע " ד ליישב דברי רבינו והוא העיקר דיש מתירין ס " ל דאע " פ דבפירות של ישראל גזרו אף על הנושרין גזירה שמא יעלה ויתלוש אבל בפירות של עכו " ם אף בעלה עכו " ם ותלשן לעצמו נמי שרי כ " ש בנושרין של עכו " ם ויש אוסרין כמו פירות הנושרין וכו' נראה שרבינו מפרש דיש אוסרין אינן אוסרין אלא בלקיטת פירות וצידת דגים דס " ל דבכלל גזירת פירות הנושרין בסתם משמע דכל שלא תלשן ישראל פירות הנושרין הם והילכך אף כשלקטן העכו " ם לעצמו נאסרו ועל זה כתב רבינו והכי מסתבר לאסור לקיטת פירות דעכו " ם דלא גרע מנשרו מאליהו וה " ה בצידת דגים דעכו " ם נמי אסור כשצדן עכו " ם לצרכו . אבל בפת ובשר ודגים לא קאמר דאסור דכבר כתב מסקנת הרא " ש להתיר אף הפת משום דגמרו בידי אדם כ " ש בשר ודגים וזהו שאמר רבינו אח " כ ואפילו אם ספק לקטן וכו' אלמא דמ " ש והכי מסתבר לאסור וכו' לא קאמר אלא בלקיטת פירות או בצידת דגים דעכו " ם דעליו חוזר מ " ש ואפילו אם ספק אם לקטן או צדן היום וכו' וניחא השתא דכתב רבינו סברת יש מתירין בתחלה כלומר יש מתירין לקיטת פירות וצידת דגים כמו הפת ויש אוסרים בלקיטת פירות וצידת דגים דלא דמו לפת משום דלא גריעי הני פירות שלקטן עכו " ם מפירות הנושרין וכו' אבל פת לא דמי לפירות הנושרין וכל זה דלא כמ " ש ב " י חדא דכתב דבאפה הפת נמי כתב רבינו לאוסרו מה " ט דלא גרע מפירות שנשרו מאליהן ושכ " כ מהר " י אבוהב והא ליתא כדפרישית . גם כתב דאיכא לחלק דבלקיטת פירות וצידת דגים לא משמע שהיא מלאכה כ " כ ואיכא למיגזר שמא יעשה בידיו משא " כ באפייה ובישול וכמ " ש בסה " ת סי' רמ " ז עכ " ל . ולפעד " נ מבואר דלא כתב כן בסה " ת אלא לענין תלישת פירות וסחיטתן שהוא דבר קל לעשות אבל בצידת דגים לא קאמר שהוא קל דהדבר ידוע שהיא מלאכה חמורה כמו אפייה ובישול אלא כדפרישית דהטעם הוא דהחמירו חכמים במוקצה דמחובר ומחוסר צידה שלא להתירו בגמרו בידי אדם כיון דאדם לא דחינהו בידיו אלא מן השמים נדחו :
Orach Chayim.325.8.1 ומ " ש ואפילו אם ספק כו' כ " כ סה " ת והסמ " ג וסמ " ק ושאר פוסקים וראיה מדתנן ר " פ אין צדין ספק מוכן אסור :
Orach Chayim.325.9.1 ומ " ש דלערב מותרין מיד כו' כ " כ בספרים הנזכרים והטעם משום דאין צריך להמתין בכדי שיעשו אלא כשנעשה מלאכה בשבת בשביל ישראל גזירה שמא יאמר לעכו " ם לך והבא כמו שפי' ר " ת והסכים עמו הרא " ש אבל כשעשה העכו " ם מלאכה לעצמו ה " ל כפירות הנושרים דא " צ בכדי שיעשו . אבל לפירש " י דטעם כדי שיעשו שלא יהנה ממלאכה שנעשה בשבת אף כשעשה עכו " ם לעצמו צריך בכדי שיעשו אלא רבינו תופס העיקר כר " ת כמ " ש הרא " ש ועיין במ " ש לעיל בסי' שכ " ב :
Orach Chayim.325.10.1 ואם לקטן וצדן בשביל ישראל וכו' פשוט בפרק אין צדין ובפרק בכל מערבין ומשמע מלשון רבינו דאף לאחרים אסור בכדי שיעשו וכ " כ להדיא לקמן בסי' תקט " ו והיא דעת רוב הפוסקים והכי נקטינן :
Orach Chayim.325.11.1 ומ " ש וכן נמי אם צד ולקט בשביל ישראל ועכו " ם וכו' פי' לא מיבעיא ברוב ישראל אלא אפי' במחצה על מחצה . ולהכי נקט רבינו לשון יחיד בשביל ישראל ועכו " ם להורות דמיירי במחצה על מחצה ולאפוקי אם היו רובן עכו " ם דא " צ בכדי שיעשו וכדתנן במסכת מכשירין במרחץ ומביאו ב " י :
Orach Chayim.325.12.1 ומ " ש ואם ספק וכו' עד ולערב כתב בספר המצות שמותרין מיד מפני שהוא ספק . איכא לתמוה דבדין איסור תחומין דפירש " י בפרק שואל בהא דאמר שמואל חיישינן שמא חוץ לחומה לנו והלכה כמותו דחששא זו לקולא היא לומר שא " צ בכדי שיעשו ואעפ " כ כתב רבינו בסימן ? תקט " ז בדין מחובר בספק אם לקטן היום דאף לפירש " י צריך בכדי שיעשו והיינו משום דבמחובר דאיסור דאורייתא הוא מחמרינן טפי אף לפירש " י ותו דהר " ן בפרק שואל כתב ע " ש ה " ר יונה דבמחובר מחמרינן טפי משום דדרכן של בני אדם ללקוט אותן ביומו ואין לוקטין אותן מבערב הולכים אחר הרוב ואין תולין להקל וכאן פסק גבי שבת בדין זה עצמו כספר המצות דא " צ בכדי שיעשו . ונראה דס " ל לרבינו דבי " ט דוקא מחמרינן במחובר דהוא איסור דאורייתא ואף בספיקו מחמרינן דכיון די " ט קיל הוא אתי לזלזולי ביה אבל בשבת דחמיר ראוי להקל בספיקו כמ " ש בספר המצות דליכא למיחש דאתי לזלזולי ביה . ובזה מתיישב מה שהקשה ב " י דכאן כתב בסתם דמותר כספר המצות ובספק תחומין בסמוך הביא דעת רש " י והרי " ף דפליגי בספיקו וכן בס " ס זה גבי חלילין הביא דעת רש " י והרי " ף דפליגי בספיקו אלא בע " כ דבשבת במחובר יש להקל בספיקו טפי משום דלא אתי לזלזולי ביה אבל בשבת בספק תחומין דאינן אלא דרבנן א " נ בי " ט בספק מחובר אף על פי דאיסור דאורייתא הוא כיון די " ט קיל אתי לזלזולי ביה מסתברא דיש להחמיר בספיקו כנ " ל . ועיין במ " ש לקמן בסי' תקט " ו בס " ד . וצריך להבין דאע " פ שהעכו " ם הביא דורון לישראל בשבת בדבר שיש בו חשש צידה ומחובר אפ " ה איכא ספק אם לקטן או צדן בשביל ישראל דשמא לקטן או צדן לעצמו או בשביל עכו " ם ואח " כ הביאה דורון לישראל ולפיכך צריך שיהא ידוע שהעכו " ם לקטן או צדן בשביל ישראל אז אסור בכדי שיעשו וכך מבואר מלשון רבינו כאן ולקמן בסי' תקט " ו ע " ש :
Orach Chayim.325.13.1 ודבר שאין בו חשש צידה וכו' ה " א בפרק אין צדין אלא דמ " ש רבינו כאן בסתם דלמי שהובא בשבילו אסור בכדי שיעשה קשה טובא דבהלכות י " ט כתב רבינו שזאת היא דעת האלפסי ובעל התרומות אבל לר " י א " צ בכדי שיעשו ולזה הסכים הרא " ש וא " כ למה פסק כאן בסתם דצריך בכדי שיעשו ויש ליישב דס " ל לרבינו דאיכא לחלק בין י " ט לשבת ולפיכך אע " פ דהר " י והרא " ש מקילין בי " ט בודאי תחומין אפ " ה מודים דיש להחמיר טפי בשבת מבי " ט ואע " ג דבסמוך כתבנו דרבינו מיקל טפי בשבת בספק צידה ומחובר מבי " ט היינו דוקא בספיקו דבי " ט דקיל אתי לזלזולי בספיקו משא " כ בשבת דחמיר לא אתי לזלזולי אף בספיקו כיון דמחובר וצידה הוי איסור דאורייתא אבל בודאי איסור דתחומין החמיר טפי בשבת מבי " ט :
Orach Chayim.325.14.1 ומ " ש ואם הוא ספק וכו' עד לר " י איכא לתמוה הלא לר " י אפי' בודאי תחומין א " צ בכדי שיעשו וכתבו רבינו בסימן תקט " ו הבאתי דבריו בסמוך . וגם רבינו לקמן כשכתב דין זה כתב לרש " י במקום לר " י ואפילו אם באנו להגיה כאן לרש " י במקום ר " י ג " כ קשה דבכאן לא אמר אלא דא " צ בכדי שיעשו לרש " י אלמא דבו ביום אסור ולגבי י " ט כתב רבינו דלרש " י אפילו בו ביום שרי וכך הקשה ב " י ולמאי דפרי' ניחא דס " ל לרבינו דדוקא בי " ט כתב ר " י דאף בודאי תחומין כיון דאין בו איסור דאורייתא א " צ בכדי שיעשו אבל בספיקו מותר אפילו בו ביום כדפירש " י אבל בשבת בודאי תחומין מודה ר " י דצריך בכדי שיעשו ובספיקו א " צ בכדי שיעשו אבל בו ביום מיהא אסור והשתא מה שאמר רבינו לר " י הוא חוזר גם על מה שכתב מקודם בודאי תחומין דצריך בכדי שיעשו דגם זה הוא לר " י דבשבת גבי תחומין מודה ר " י דאיכא איסורא טפי מביום טוב כדפרישית אבל לרי " ף דמחמיר בספק תחומין אף בי " ט כ " ש בשבת :
Orach Chayim.325.15.1 עכו " ם שמילא מים לבהמתו וכו' משנה ס " פ כל כתבי :
Orach Chayim.325.16.1 ומ " ש ואם מילא לצורך בהמת ישראל אסור לכל בכל מיני תשמיש פי' אסור לישראל אחר אפי' אינו מכירו כי היכי דגבי דורון שהוא מחובר וצידה דאסור אפי' לישראל אחר כיון דאיתעבידא ביה מלאכה דאורייתא ה " נ איתעבידא ביה מלאכה דאורייתא ומש " ה נמי אסורין המים לכל תשמיש אע " פ שלא ישקה בהם בהמה אלא ירחץ בהם ידיו ורגליו ושאר תשמישים נמי אסור דכיון דאיתעביד ביה מלאכה דאוריית' חיישי' אי שרית ליה לישראל אחר אתי למימר לעכו " ם לעשות בשבילו ואפי' אינו מכירו יש לאסור שמא יאמר לעכו " ם לך והבא דליכא למיפלג בין מכירו לשאינו מכירו אלא כשהעכו " ם עושה מעצמו וכ " כ ב " י לעיל ופשוט הוא וכל זה כתבו התוס' בפ' כל כתבי ( שבת דף קכב ) בד " ה ואם בשביל ישראל ובד " ה משקה אחריו :
Orach Chayim.325.17.1 ומ " ש ור " ת היה אומר וכו' ור " י אוסר כ " כ התו' לשם בד " ה משקה אחריו וטעמו של ר " י דאין לחלק במלאכה דאורייתא שנעשית בשביל ישראל דאיכא גזירה שמא יאמר לעכו " ם לעשות בשבילו ואסור אפי' לישראל אחר אפי' לשתותן אסור . ונראה מלשון רבינו דר " ת לא פסק הלכה למעשה להתיר אלא היה אומר כך אבל ר " י פסק לאיסור וכ " כ הר " ן לשם וכ " כ הרב המגיד בפ " ו ושכן ד' הרמב " ם ז " ל והכי נקטינן מיהו מודה ר " י דלדידן דלית לן אלא כרמלית אם ממלא לצורך ישראל זה מותר לישראל אחר וכ " כ התוס' להדיא בשם ר " י בד " ה משקה אחריו וכ " כ הסמ " ג והיה לו לרבינו לכתוב כאן אחר מ " ש ור " י אוסר והאידנא כו' שדברים אלו כתבן ר " י אלא דאתא לאשמועינן רבותא דאפי' לבהמתו מותר לישראל אחר האידנא ומכ " ש דמותר לישראל אחר לשתותן האידנא כיון דאיכא צד היתר דמתחלה אם היה רוצה לירד לבור היה שותה בבור אבל סה " ת והסמ " ג והמרדכי לא כתבו היתר זה דהאידנא אלא לאחר שכתבו דעת ר " י שאוסר גם לישראל אחר בעצמו לשתותן דמ " מ לישראל אחר האידנ' שרי לשתותן וכמ " ש התו' לאחר דר " י אוסר ואפשר דמש " ה דקדקו לכתבו אחר דברי ר " י כדי להורות דלא התירו האידנא אלא לישראל עצמו לשתותן אבל לא לבהמתו ואפילו אם ת " ל מדלא פירשו דלבהמתו אסור משמע דלבהמתו נמי שרי וכדברי רבינו ואפ " ה איכא למימר דלא שרי האידנא לישראל אחר אלא כשאין העכו " ם מכירו לישראל אחר אבל במכירו אסור לבהמתו מפני שמרגילו לעשות כן לשבת אחרת כדאיתא בתוספתא הביאה הסמ " ג וכן מצאתי בהגהה נדפסה בסמ " ג דף ע " ב וז " ל דבהובא מחוץ לתחום אסור גזירה שמא ישלח להבי' בשבילו והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר דליכא למיגזר ביה כשאין מכירו עכ " ל אלמ' דבמכירו אף לישראל אחר אסור בתחומין וה " ה הכא אבל מדברי רבינו ירא' מדכתב האי האידנ' גבי בהמתו דדעתו לומר דאפי' לבהמתו שרי האידנא לישראל אחר ואפי' כשהעכו " ם מכירו לישראל אחר דכיון שאין שם מלאכה דאורייתא ולא נעשית בשבילו לא החמירו וס " ל לרבינו דבאיסור תחומין נמי כיון דאינו אלא דרבנן הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר אפילו במכירו לישראל אחר ואע " פ דאינו יכול לילך בעצמו חוץ לתחום הכי נמי האידנא במילא עכו " ם מים דמותר לישראל אחר אפי' מכירו לישראל אחר ואף לבהמתו דלא אפשר לו להשקותה בתוך הבור נמי שרי כיון דליכא האידנא איסור דאורייתא וכן פסק בש " ע כר " י דמחלק בין ר " ה לכרמלית וכדס " ל לרבינו דבכרמלית שרי לישראל אחר אפי' לבהמתו . מיהו בהגהת ש " ע כתב דנהגו היתר כר " ת לומר אף לכתחלה לעכו " ם להביא לו שכר או שאר דברים דרך כרמלית או בלא עירוב וכו' וכ " כ בהגהות מרדכי בסוף שבת בשם ראבי " ה דאפי' דרך ר " ה שרי אמירה לעכו " ם כיון דאפשר למצוא תקנה ע " י ישראל דיכול להביא בעצמו ע " י מחיצות בני אדם וכו' ועי' לעיל בסימן ש " ז ס " ג במ " ש לבאר דברי ראבי " ה אלו ובתשובת מהר " י מולי " ן סי' ק " ט כתב טעם אחר להתיר לכתחלה לומר לעכו " ם להביא לו שכר משום דעכו " ם שותה ג " כ מן השכר שמביא א " כ עכו " ם אדעת' דנפשיה קעביד וע " ש ועיין עוד לעיל בסי' רע " ו במ " ש בדין היתר אמירה לעכו " ם :
Orach Chayim.325.18.1 ליקט עשבים וכו' ברייתא בפ' כ " כ ודוקא בדקאים לה באפה כדלעיל בס " ס שכ " ד :
Orach Chayim.325.19.1 ומ " ש ואם ליקט בשביל ישראל אסור וכו' לאו דוקא ליקט דה " ה אם הדליק נר בשביל ישראל אסור כמפורש במשנה סוף פ' כ " כ ולא כתבו רבינו כאן לפי שכתבו לעיל בסימן רע " ו :
Orach Chayim.325.20.1 ואם עשה ארון וכו' משנה ס " פ שואל :
Orach Chayim.325.21.1 ומ " ש וא " א ז " ל לא חילק כו' פירוש דברי רבינו כך הם הרא " ש הביא המשנה כצורתה דאם עשוי בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית ולא חילק לפרש דהיינו דוקא שהקבר של ישראל נעשה בפרהסיא וכו' משמע דס " ל דאין חילוק בכל ענין אסור עולמית אבל הרמב " ם כתב דוקא שהקבר בפרהסיא וכו' התם הוא דאסור עולמית וכו' וכן משמע בגמ' וכו' אלא דטעמו של הרא " ש דלא כתב לחלק בכך כדמשמע בגמ' הוא לפי שנמשך אחר פירש " י וכו' דלפי פירש " י הא דתני בסיפ' ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית אין חילוק בין צנעא לפרהסיא דאפי' אין יודעין שנעשה לפלוני ישראל לא יקבר בו עולמית והאי אוקימתא דמוקי תלמודא בין צינעא לפרהסיא קאי ארישא כשהעכו " ם עושה לעצמו ארון או קבר דאם מפורסם הוא שנעשה לעכו " ם א " צ לערב בכדי שיעשו אבל אם אינו מפורסם צריך בכדי שיעשו והשתא לפי זה ניחא הא דלא הביא הרא " ש הך אוקימתא כיון דלאו כהילכתא היא דהא לרש " י דטעמא דבעינן להמתין בכדי שיעשו הוי כדי שלא יהנה ממלאכת י " ט א " כ אפי' במפורסם שהעכו " ם עשה לעצמו צריך בכדי שיעשו שלא יהנה הישראל שקובר את מתו במלאכת שבת וי " ט . ולפר " ת נמי דטעמא דבעינן בכדי שיעשו הוי כדי שלא יאמר לעכו " ם לך והבא ה " נ איכא למיחש שמא יאמר לעכו " ם לעשות ארון או קבר בשבת כדי שיהא מוכן לערב מיד וא " כ הא דתני ברישא עשו לו ארון וחפרו לו קבר יקבר בו ישראל היינו נמי בהמתנה בכדי שיעשו ולא צריך לפרש דלמה יהא מותר מיד לאחד מב' הטעמים כדאמרן ומ " ש מלאכה זו שהיא איסור דאורייתא מלקיטת הפירות וצידת דגים ושאר כל מלאכות דאורייתא שעשה עכו " ם לעצמו בשבת ואסור לכל ישראל לערב בכדי שיעשו לדברי הכל ותדע דהא גבי חלילין תנן נמי בסתם לא יספוד בהן ופי' ר " י דהיינו בכדי שיעשו אע " פ שלא פירש בפירוש וה " נ גבי ארון וקבר תנן סתם יקבר בו ישראל ופירושו בהמתנה בכדי שיעשו ותלמוד' דהוי פריך אמאי ה " נ ימתין בכדי שיעשו דפי' רש " י דפריך ארישא הוה מצי לשנויי דאין ה " נ דהכי קתני יקבר בו ישראל לאחר שימתין בכדי שיעשו אלא דקא משני ליה דאף לדידך דקס " ד דרישא קאמר יקבר בו ישראל מיד וא " צ בכדי שיעשו נמי איכא לתרץ דהיינו דוקא בסרטיא שאין דרך הישראל למקבר שם וכו' אבל לקושטא דמילתא אין חילוק דכשעשה עכו " ם קבר או ארון לעצמו לערב מותר בכדי שיעשו ואם עשה בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית זו היא דעת הרא " ש שלא הביא אלא המשנה כצורתה והשמיט הקושיא ופירוקא דלאו כהילכתא היא כדפי' וזו היא נמי דעת הרי " ף שלא כתב ג " כ אלא המשנה ולא הביא הקושיא ופירוקא כנ " ל דבר ברור ופשוט ודלא כמ " ש הר " ן לפרש דברי הרי " ף בדברים רחוקים וגם ב " י כתב לפרש דברי הרא " ש בדרך זה ולא נהירא . כנ " ל לפרש דברי רבינו ולענין הלכה נקטינן כהרמב " ם דהכי משמע פשט הגמ' :
Orach Chayim.325.22.1 ואם הביא חלילין וכו' משנה שם עכו " ם שהביא חלילין לא יספוד בהן ישראל אא " כ באו ממקום קרוב פירש " י ממקום קרוב בתוך התחום אבל אם באו מחוץ לתחום לא יספוד בהן ישראל לעולם וקנסא הוא משום דמוכחא מילתא דבשבילו הוא דאין דרך להביא חלילין אלא בשביל מת עכ " ל והשתא לרש " י דין חלילין כדין ארון וקבר דאם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית אבל לר " י אין בחלילין שהובאו מחוץ לתחום אלא איסור תחומין שהוא מדרבנן דאין לחוש שהובאו דרך ר " ה דלית לן ר " ה והילכך מותרין לערב בכדי שיעשו ולאחרים מותרים מיד ואפי' בו ביום היה מותר כדאמר בפרק א " צ דבאיסור תחומין דהוי דרבנן הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר אלא כיון דבשבת אין מספידין בהן אמר דלערב מותרים לאחרים מיד ואינו דומה לארון וקבר דאיכא איסורא דאורייתא הילכך לא יקבר בהן עולמית ואע " ג דבשאר מלאכה דאורייתא כגון ליקט פירות וצד דגים בשביל ישראל אינן אסורין אלא בו ביום לכל ישראל ולערב מותרין בין לו בין לאחרים בכדי שיעשו שאני מילתא דמת דאוושא טפי והכל יודעין שבשביל מת נעשה אחמור טפי באיסור דאוריית' ולא יקבר בהן עולמית :
Orach Chayim.325.23.1 ומ " ש ודוקא בידוע וכו' הוא לפי דרש " י מפרש הא דאמר שמואל אמתני' דחלילין חיישינן שמא חוץ לחומה לנו והלכה כמותו דפירושו לקולא דבסתמא תלינן לקולא ולהרי " ף הוי פירושו לחומרא דסתמא נמי אסור ומ " ש וכ " כ הרמב " ם וכו' נראה דדברי הרמב " ם הם עד ממקום שהביאן ואע " פ שבספרי הרמב " ם שבידינו אין כתוב לשון זה שהביא רבינו מ " מ משמע דהכי ס " ל והוא דבספרים שבידינו השוה הרמב " ם דין ארון וקבר לדין חלילין שכשהוא מפורסם לכל שאלו החלילין הובאו לפלוני אסורין עולמית כמו גבי ארון וקבר וכתב עוד שם דסתמא אסור אבל אין כתוב בהן דאפי' בידוע שהביאן בתוך התחום צריך להמתין בכדי שיבואו מפני שהעבירן ד' אמות בר " ה ונראה דמ " ש בספר הרמב " ם ואם ידע בודאי וכו' היתה נוסחאתו של רבינו ברמב " ם ואפילו אם ידע בודאי וכו' והיה מפרש דהאי אפילו ה " ק דאפילו ידע שהביאן בתוך התחום נמי צריך להמתין בכדי שיבואו מפני שהעבירן בר " ה :
Orach Chayim.325.24.1 ומ " ש רבינו ואם א " ל ישראל להביאן וכו' היינו מ " ש הרמב " ם והוא שלא יהא הדבר בסרטיא גדולה כמו שאמרנו ורצונו לומר דאצל ארון וקבר וחלילין אמר קודם זה דאם היה מפורסם שזה שהעכו " ם עושים בשבת לפלוני הוא הרי זה לא יקבור בו אותו ישראל עולמית ולאחר מותר בכדי שיעשו ומפרש רבינו דגבי חלילין כשאמר לו ישראל לעכו " ם להביאן לו והביאן לו בשבת דרך סרטיא גדולה זהו פרהסיא דידהו ואסורין לו לעולם ובארון וקבר הוי פרהסיא דידהו כשהקבר הוא בסרטיא גדולה והארון הוא על גביו כל זה כתב רבינו ע " ש הרמב " ם ואח " כ אמר דהרא " ש הסכים לפירש " י דסתמא שרי דלא כהרי " ף והרמב " ם אבל ב " י הבין דמ " ש ואם א " ל ישראל להביאן לו וכו' הם דברי רבינו וכתב דלמד כך מדברי התוס' ומלבד מה שיש להקשות על פי' זה שכתב דלמד כך מדברי התוס' עוד יש לתמוה היאך הפסיק רבינו בדברי עצמו בדין אחר בין המחלוקת שכתב תחלה דרש " י והרי " ף נחלקו בהך דשמואל ובין הסכמת הרא " ש לפירש " י אלא הדבר ברור הוא שכל זה כתב רבינו ע " ש הרמב " ם וכדפרי' ואיכא להקשות למ " ש כאן דאפי' בידוע שהביאן בתוך התחום צריך להמתין מפני שהעבירן ד " א בר " ה א " כ למה כתב לעיל בדבר שאין בו חשש צידה ומחובר דאינו אסור אלא בודאי הובא מחוץ לתחום או ספק מחוץ לתחום הלא אפי' בודאי שהובא מתוך התחום אסורין בכדי שיעשו מפני איסור שהעבירן בשבת ד " א בר " ה ונראה דהרמב " ם שכ' כך אזיל לטעמי' דבספק חוץ לתחום חיישינן לחומרא כהרי " ף לפי זה ג " כ אפי' הובא מתוך התחום חוששין נמי לחומרא דהעבירן ד " א בר " ה וכן הוא ודאי להרי " ף וא " כ כשכתב רבינו לעיל גבי פירות דלהרי " ף בספק חוץ לתחום צריך להמתין בכדי שיעשו הוא הדין בספק העברת ד " א בר " ה דצריך בכדי שיעשו אפי' הובא מתוך התחום אבל לרש " י דבספק חוץ לתחום אזלינן לקולא ה " ה דבספק אם העבירן ד " א בר " ה נמי אזלינן לקולא מיהו ודאי האידנ' שאין לנו ר " ה אף להרי " ף והרמב " ם אם הביאן בתוך התחום א " צ להמתין בכדי שיעשו אבל בשבת עצמו אסורין הפירות כיון שהבירן ד " א בכרמלית שהוא איסור דרבנן . כתב הרב בש " ע סעיף ט " ו עכו " ם שהביא בשבת חלילין וכו' וכתב בדברי הרמב " ם דאפי' הובאו מתוך התחום צריך להמתין בכדי שיבואו מאותו מקום וה " מ כשהביאם דרך ר " ה אבל אם לא הביאם אלא דרך כרמלית כיון שלא נעשה איסור תורה א " צ להמתין כדי שיבואו אלא מותרין לערב מיד עכ " ל וצריך להבין דמ " ש וה " מ כשהביאם דרך ר " ה ר " ל אפי' איכא ספק שמא הביאן דרך ר " ה נמי צריך להמתין עד כדי שיבואו אבל אם הוא בודאי שלא הביאם אלא דרך כרמלית א " צ להמתין כדי שיבואו אלא מותרין החלילין לערב מיד והיינו דוקא בהובאו מתוך התחום אלא שהובאו דרך כרמלית אבל בהובאו מחוץ לתחום צריך בכדי שיעשו וכמ " ש הש " ע גופיה בסעיף ח' ואע " ג דכתב נמי די " א בחוץ לתחום דלמי שהובאו בשבילו מותר לערב מיד מ " מ נראה דהעיקר כסבר' הראשונה דהיא הרי " ף והרמב " ם ורוב פוסקים :
Orach Chayim.326.1.1 אסור לרחוץ כל גופו בחמין בשבת וי " ט וכו' ברייתא בפרק כירה ( שבת דף לט :) לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין ובין בצונן דר " מ ר " ש מתיר רבי יהודה אומר בחמין אסור בצונן מותר ופסק תלמודא הלכה כר' יהודא וכתב המרדכי הלכה כרבי יהודא ושרי בצונן להשתטף פירוש לשפוך על איבריו אבל רחיצה לא שרי אפי' בצונן ואפילו בקרקע פר " י וה " מ קרקע דומיא דכלי כגון בריכה מופסקת מן הנהר אבל בנהר ממש שרי לכ " ע וכן פי' ראבי " ה דתניא בפ " ח שרצים רוחצין במי גרר במי חמתן במי טבריא כל שכן להקר מותר ובלא שפשוף עכ " ל וכ " כ האגודה משם התוס' וראבי " ה ועיין בתוס' לשם בד " ה והא מעשה ובתשובת מהרי " ל בסימן קל " ט כתב שנהגו שלא לרחוץ כלל בנהר בשבת אפי' בצונן והטעם דשייך למיגזר משום סחיטה ומשום נושא המים שעליו ד' אמות בכרמלית ומשום שיטה ע " פ המים ע " ש וה " ר ירוחם בחי " ו כתב ע " ש רבינו מאיר דמותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בנהר בשבת ובלבד שלא יוציאם עם המים שעליהם חוץ לנהר ד' אמות עכ " ל ומביאו ב " י ס " ס ש " א משמע דרחיצת כל גופו בנהר נמי לא שרי לפי המנהג והיינו משום סחיטת אלונטית ומשום שיטה ע " פ המים ולכן לא התיר אלא פניו ידיו ורגליו ואע " ג דאיכא למיגזר משום נושא מים ד' אמות חוץ לנהר אף ברוחץ פניו ורגליו לא נהגו בזה איסור :
Orach Chayim.326.2.1 ומ " ש ובס' המצות לא התיר כו' כ " כ הסמ " ג והסמ " ק בדין האופה וכ " כ ספר התרומה סי' רל " ג ומבואר מדבריה' שראייתו מדתניא ( דף מ ) מרחץ שפקקו נקביו מע " ש וכו' ואסרו רחיצה וגם אסרו זיעה בלא רחיצה והתירו חמי טבריא עכ " ל פי' דבריהם דמדתני מרחץ שפקקו נקביו שפי' אותן נקבים שהמרחץ מתחמם על ידיהם שהאור ניסקת מבחוץ מתחתיו כמו שפירש " י בשם לוי " ה ועיקר דאלמא דמיירי בחמין שבקרקע ע " י שמסיקין מתחתיו . ועוד מדקא תני בסיפא ואסרו רחיצה גם אסרו זיעה בלא רחיצה והתירו חמי טבריא משמע דכולה איירי בחמין שבקרקע דומיא דרישא א " כ אין לנו להתיר חמי טבריא אלא בקרקע אבל לא בכלי דכיון דחזינן דאף חמי טבריא לא התירו אלא מדוחק לפי שראו שאין הדבר עומד אין לנו להתיר אלא במאי דאיירי ברייתא דוקא בקרקע אבל לא בכלי דהרואה אומר היום הוחמו כחמי האור דלא מינכר בין חמי האור לחמי טבריא :
Tur Orach Chaim, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .