← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 3,976 sections
Single column Two columns
Orach Chayim.308.23.1 ומ " ש רבינו דבחישב מבע " י מהני אפי' חישב לישב עליהם בחול כ " כ הרא " ש דלא כפי' ר " י דבעי מחשבה לצורך השבת :
Orach Chayim.308.24.1 וכן פשתן סרוק וכו' ג " ז בפ' במה טומנין לשם בבריי' ואתיא כרב אשי דאמר ישב אע " פ שלא קישר ולא חישב וה " נ יצא בהן שעה א' מבע " י אע " פ שלא צבען וכו' :
Orach Chayim.308.25.1 עורות וכו' משנ' וגמ' בפ' במה טומנין ופרש " י דוקא עור בהמה גסה דחזיא למזגא אבל לא בהמ' דקה דלא חזיא למזגא כולי האי ור " ת מפרש דביבישין דוקא שרי ובלחין אסור לטלטל עור בלא בשר אפי' עור בהמה גסה ולענין הלכה לא שריא אלא בעור בהמה גסה וביבישה אבל דקה אפי' יבישה או לחה אפי' גסה אסור דיש לנו להחמיר כחומרות שבשני הפי' בפרש " י ובפר " ת דשקולין הן בגדולתן :
Orach Chayim.308.26.1 עצמות וכו' משנה פ' נוטל בש " א מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין ובה " א נוטל את הטבלא כולה ומנערה ופרש " י מעבירין בידים מעל השלחן עצמות קשים שאינם ראויין לכלב . וקליפין של אגוזים דלית להו מוקצה וכו' נראה לפרש דלפרש " י אע " ג דסיפא בשער של אפונין דלית בהו איסור מוקצה ר " ש הוא ובעי שיהא ראוי למאכל בהמה וב " ש כר " ש ומתיר אפילו עצמות קשים י " ל דב " ש כר " ש ועדיף מר " ש דאילו ר " ש לא שרי אלא מאכל בהמה וב " ש שרו אפילו אינו ראוי למאכל בהמה והשתא ב " ה לא פליגי אלא בעצמות הקשים אבל בסיפא היכא דראוי לבהמה מודה דמעביר בידים וכל זה לא פרש " י אלא למשנתינו דב " ש כר " ש וב " ה כר' יהודא דלא תקשי הלכתא אהלכתא דקי " ל במוקצה כר " ש וקי " ל דב " ש במקום ב " ה אינו משנה אבל לרב נחמן דאמר אין לנו אלא ב " ש כר' יהודה וב " ה כר " ש השתא ודאי איצטריך לן לפרש דעצמות וקליפין דפליגי בהו ב " ש וב " ה לא מיירי אלא דחזו למאכל כלבים דאי לא חזיין קשיא הילכתא אהלכתא דב " ה מתיר אפילו לא חזו לכלבים וקי " ל כר' שמעון דבעי ראוי למאכל בהמה ולפ " ז התיישב מה שהקשו התוס' וכתבו לא כפי' הקונט' דפי' אפילו קשין וכו' דלא פי' כן אלא למשנתינו אבל למסקנא מודה רש " י דלא פליגי אלא ברכים דראוים למאכל בהמה והתם הוא דס " ל לב " ה דמעבירין בידים אע " פ דמוקצה הוא דמאתמול לאו לבהמה קיימי שהרי האוכל היה עמהם והיום לוקח מהם מ " מ במוקצה כזה דהשתא ראוי למאכל בהמה שרי כר " ש אבל בקשים מודו ב " ה ור " ש דאין מעבירין בידים וכמ " ש רבינו והיא דעת כל הפוסקים וגם רש " י הכי ס " ל למסקנא . וב " י הביא לשון הר " ן שכתב בסוף לשונו אבל נתפרקו מע " ש אפילו ר " ש מודה והניחו בצ " ע ולפע " ד אין כאן מקום עיון דפשוט הוא דט " ס הוא וצריך להגיה ר " י במקום ר " ש כמ " ש ב " י אלא דנסתפק ואין כאן ספק : חבילי עצים וקש שהתקינן וכו' ברייתא בפ' מפנין ופי' רש " י ( בדף קכ " ח ) שהתקינן שהזמינן ומ " ש ואפילו הן גדולים הרבה פסק כת " ק דברייתא דלא כרשב " ג דחבילה הניטלת ביד אחד מותר לטלטלה כשהזמינה בשתי ידים אסור לטלטלה אפילו הזמינה דטירחא היא אלא אפילו הן גדולים הרבה מותר כשהזמינן למאכל בהמה מבע " י ועיין בסמוך סעיף י " ז :
Orach Chayim.308.27.1 אין מטלטלין הלוף וכו' משנה ר " פ מפנין ולא את הלוף ולא את החרדל רשב " ג מתי' בלוף מפני שהוא מאכל לעורבי' ובבריית' ת " ר מטלטלין את החצב מפני שהוא מאכל לצביים ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים רשב " ג אומר אף מטלטלין שברי זכוכית מפני שהוא מאכל לנעמית א " ל ר' נתן אלא מעתה חבילי זמורות יטלטלו מפני שהוא מאכל לפילין ורשב " ג נעמיות שכיחי פילין לא שכיחי וכתבו התוספות מדאמר רבן שב " ג אף מטלטלין שברי זכוכית אלמא דמודה כת " ק דמתיר חרדל והא דתנן רשב " ו מתיר בלוף כ " ש דמתיר בחרדל עכ " ל נראה דדעת התוספות דמדקאמר ת " ק ולא את הלוף ולא את החרדל דנקט לוף ברישא לאורויי דה " ק ל " מ לוף דאסור דאין אדם מגדל את העורבים כי אם העשירים לגדולה אלא אפילו חרדל שהוא ליונים דהכל מגדלין אותן נמי אסור אם אין לו יונים להכי קאמר לרשב " ג דמתיר אף הלוף וכ " ש דמתיר את החרדל ואוקימנא בגמ' להא דרשב " ג בשיטה אלמא דלית הילכתא כרשב " ג לפ " ז לוף וחרדל וחצב ושברי זכוכית אסור לטלטלן אי לית להו עורבין ויונים וצביים ונעמיות דלא כרשב " ג דמתיר בכל הני אבל חבילי זמורות אף רשב " ג מודה דאסור בדלית ליה פילין אבל בדאית ליה ליכא פלוגתא דהכל מותר ואפי' חבילי זמורות שרי בדאית ליה פילין וזה דעת רבינו והא דכתב רבינו אין מטלטלין את הלוף אע " פ שהוא ראוי לעורבים היינו דוקא בדלית ליה עורבים דאי בדאית ליה עורבים פשיטא דשרי דאפילו חבילי זמורות שרי לטלטל בדאית ליה פילין וכדכתב רבינו להדיא ואע " ג דלא שכיחי פילין כ " ש בלוף היכא דאית ליה עורבים דשכיחי עורבים טפי אלא שרבינו קיצר וכ " כ ב " י ופשוט הוא עוד האריך ב " י לפ' דעת הרי " ף והרמב " ם ע " ש : כתב רש " י ריש מפנין לוף מין קטניות הוא שאינו ראוי חי אפילו לבהמה עכ " ל ותימה מי דחקו לפרש כך ומנ " ל לפרש כך ונראה דט " ס הוא וכצ " ל תורמוס מין קטנית הוא וכו' ובא לפרש הא דתנן והתורמוס היבש מותר לטלטל אבל חי לא וקאמר דה " ט שאינו ראוי חי אפי' לבהמה כיון דמריר לא אכלה כדמפרש בגמרא וכך הוא בפרש " י שבאלפסי :
Orach Chayim.308.28.1 גרעיני תמרה מותר לטלטלן וכו' ס " פ נוטל והרא " ש כתב דמדינ' שרי לטלטולינהו דקי " ל כר " ש והכי ס " ל לשמואל בפ' מי שהחשיך דקי " ל כר " ש ואפי' הכי החמיר שמואל לנפשיה ולא הוה מטלטל להו אלא אגב ריפתא אלמא דאדם חשוב מיבעיא לאחמורי אנפשיה ונראה לי דה " ט דבעינן לאחמורי בהני גרעיני תמרה טפי משאר מוקצה לר " ש משום דרגילין להשתמש בהן להסקה ועיין במ " ש ב " י ע " ש הרמב " ן דמטעם זה אסורין לטלטל אף לר " ש אבל הרא " ש ס " ל דטעם זה אינו גורם אלא לאדם חשוב וכך הם דברי רבינו :
Orach Chayim.308.29.1 חבילי קש ועצים וזרדין וכו' נראה מדברי רבינו שכתב דין זה לעיל בסמוך וחזר וכתבו כאן ושינה בלשונו דלעיל לא כתב זרדין וכאן כתבו ועוד דכאן הוסיף וכתב הראויין למאכל בהמה ולעיל כתב בסתם ועוד דכאן לא כתב שהתקינן ולעיל כתבו אלמא דמפרש מתני' דר " פ מפנין דתני בה חבילי קש חבילי עצים וחבילי זרדים אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותם ואם לאו אין מטלטלין התם מיירי בחבילי קש עצים הרכים דומיא דזרדים וכ " פ רש " י שהם מין קנים שמזרדים כשהם רכים ואוכלים אותם עכ " ל ובאלו ודאי כיון שהם ראויים למאכל בהמה שלא ע " י הדחק מותר לטלטלן מן הסתם והא דתנא אם התקינן למאכל בהמה וכו' היינו לומר שמחזיק אותן למאכל בהמה לאפוקי שאם הזמינן בפירוש לדבר אחר והיינו דתני בתר הכי ואם לאו אין מטלטלין אותן פי' שאם לא מחזיק אותם למאכל בהמה אלא הזמינן בפי' לדבר אחר אין מטלטלין אותן וזהו שלא פרש " י במשנה על שהתקינן שהזמינן אלא אפילו לא הזמינן בפי' אלא התקינן פי' שמחזיק אותן בסתם דמסתמא דעתו להחזיק אותם למאכל בהמה לאפוקי אם הזמינן בפירוש לדבר אחר אבל בברייתא לא היה גורס רבינו וחבילי זרדין אלא חבילי קש וחבילי עצים אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין ואם לאו אין מטלטלין אותם ובסיפא תנא חבילי סיאה אזוב וקורנס הכניסן לעצים אין מסתפק מהן בשבת למאכל בהמה מסתפק מהן בשבת דקשה למה שינה דברישא גבי חבילי קש ועצים תני בסתמא ואם לאו אין מטלטלים אותן ובסיפא קא מפרש הכניסן לעצים אין מסתפק מהן בשבת למאכל בהמה מסתפק מהן בשבת וצ " ל דברישא דוקא הזמינן בפירוש למאכל בהמה שרי לטלטולי הא סתמא אסור דעומדים לעצים כיון שאינן נאכלין לבהמה אלא ע " י הדחק אבל בסיפא גבי חבילי סיאה איפכא הוא דדוקא הכניסן לעצים אין מסתפק מהן הא סתמא עומדין לאכילה מסתפק מהן והא דסיים בסיפא למאכל בהמה מסתפק מהן ה " ק הא סתמא נעשה כמי שהכניסן למאכל בהמה וכמו שפי' התוספות ומשום הכי פרש " י בברייתא שהתקינן שהזמינן משום דבברייתא מוכח דלא שרי בחבילי קש וחבילי עצים אלא בהזמינן בפירוש למאכל בהמה אבל מן הסתם אסורין דסתמן לעצים כיון שאין נאכלין לבהמה אלא ע " י הדחק וזהו דלעיל כתב רבינו ע " פ ברייתא זו חבילי עצים וקש שהתקינן וכו' דמיירי בקשים שאינן נאכלין ע " י הדחק ולכן צריך שהתקינן פי' שהזמינן בפירוש למאכל בהמה אבל כאן כתב ע " פ המשנה דתני נמי זרדין דמיירי דומיא דזרדין שהם רכים וז " ש רבינו הראויים למאכל בהמה כלומר שהם ראויים שלא ע " י הדחק מותר לטלטלן מן הסתם אפי' לא הזמינן בפי' למאכל בהמה כנ " ל דעת רבינו והב " י כתב פי' זה ודחה אותו ולפענ " ד פי' זה בדברי רבינו הוא אמת אין לו דיחוי והכי נקטינן כדברי רבינו :
Orach Chayim.308.30.1 בשר חי וכו' ברייתות בפ' מפנין והכי פירושו בשר חי אפי' תפל שאינו מלוח כלל ואף על פי שאינו סרוח דלכלבים לאו דעתיה למישדייה אפ " ה לא הוי מוקצה למאי דקי " ל כר " ש בנבלה שלא נתנבלה מע " ש דלא הוי מוקצה משום דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים וכדלקמן בסי' שכ " ד ואצ " ל כשהוא תפוח פי' סרוח דאינו מוכן לאדם התם ודאי כיון דראוי לכלבים שרי לטלטלו אבל מפני שהוא ראוי לחיה לא שרינן ליה דהא לא קי " ל כהני תנאי דכל ישראל בני ישרים הם דאוקמוה בשיטה . גם לא שרינן בשר תפל משום דחזי לאומצא דבגמרא איתא להדיא דוקא בר אוזא חזי לאומצא ולא שאר בשר תפל . ודג שאינו מלוח אסור אפי' לר " ש משום שאינו ראוי אפי' לכלבים אבל אם היה ראוי לכלבים הוי שרי לר " ש אע " פ דלאו דעתיה למישדייה לכלבים משום דמוכן לאדם הוה מוכן לכלבים לר " ש ומה שפי' רש " י בגמרא דהטעם הוא משום דלכלבים לאו דעתיה למישדייה אינו אלא אליבא דרבי יהודה וכך פי' התוס' והוא האמת . ומ " ש ב " י כאן הוא שלא בדקדוק . גם בש " ע כתב דטעם בשר חי דשרי הוא משום דחזי לאומצא נמשך אחר מ " ש כאן וליתא :
Orach Chayim.308.31.1 כתב הרמב " ם חבית וכו' נוטלן ומניחן במקום המוצנע מכאן יש ללמוד דכל היכא שמותר לטלטלו לצורך מקומו שרי לטלטלו עד שיצניעו וכ " כ הרב המגיד ריש פכ " ה ומביאו ב " י לעיל ריש סימן זה וכתב שכ " כ התוס' והר " ן ריש ביצה וכ " כ המרדכי לשם וז " ל האגודה בריש ביצה אהא דאמרינן בצריך למקומו אגב זה מטלטלו לכסות בו את הביצה מכאן מתירין לאדם ששכח כיסו עליו בערב שבת והוא בביתו יכול לילך לחדרו במקום המוצנע ויתירנו שם עם חגורו אבל אם הוא בשוק או ברחוב שאין שם עירוב לא יביאנו בביתו אך יתיר חגורו במקום שנזכר שם ואם הם בשפת חלוקו יתיר ויניחם ליפול ויכול לומר לנכרי לשמרה ואם יביאה לא יחוש עכ " ל :
Orach Chayim.308.32.1 צואה של תרנגולין וכו' משנה ס " פ כ " כ כופין קערה על צואה של קטן ומפרש בגמרא דצואה של קטן א " צ לכסות עליה כלי אלא מותר לטלטל ולפנותה שהרי היא מוכנת לכלבים ולא הו " ל נולד דכיון דאורחייהו בהכי דעתיה עליה דלכי תיתי יאכילנה לכלבים ומתני' הכי קתני כופין על צואה של תרנגולין מפני קטן ושל קטן דקתני מתני' שמטפח בה קטן קאמר ובשביל הקטן אמר כופין ודוקא כשהצואה של תרנגולין לא רמיא קמייהו אלא רמיא באשפה שבחצר דשכיח קטן התם ויוזק בהן כופין עליה כלי בשביל הקטן שלא יוזק אבל בצואה של תרנגולין דרמי קמייהו בחצר גרף של רעי הוא ומותר לטלטוליה לאשפה שבחצר ואפילו הוא גופיה בדלא רמי במנא נמי שרי ואצ " ל בדרמא במנא דמטלטלה אגב מנא כל זה לפי גירסתינו בגמרא אבל הרי " ף והרא " ש כתבו וז " ל ועל צואה של קטן אוקימנא בצואה של תרנגולין בשביל הקטן שלא יוזק בהן ובחצר אחרת אבל צואה של תרנגולין ושל בני אדם ובאותה חצר מותר לכבדה ולהוציאה לבית הכסא דגרף של רעי מטלטלינן ליה ומפקינן ליה עכ " ל מבואר בדבריו דבשל בני אדם נמי לא שרי לכבדה ולהוציא' אלא באותה חצר מטעם גרף של רעי ודין צואת בני אדם כדין צואת תרנגולין וכן פי' הר " ן וכ " נ מדברי הרמב " ם בפ' כ " ו ויש להקשות א " כ לוקמא מתני' כפשטא ובחצר אחרת קתני דכופין כלי על צואה של קטן מפני קטן וי " ל דא " כ הו " ל למתני בסתמ' ועל צוא' דהא אין חלוק בין צואה לצואה דבין של תרנגולין ובין של בני אדם גדול וקטן בחצר אחרת אסור לכבדה אלא כופה עליה כלי בשביל קטן שלא יוזק בה אלא בע " כ דשל קטן דקתני במתני' בשביל קטן קאמר אכן ראיתי באלפס' נוסחא אחרת וז " ל אוקימנא בצואה של תרנגולין בשביל הקטן שלא יוזק בה ובחצר אחרת אבל צואה של בני אדם ושל תרנגולין באותה חצר מותר לכבדה וכו' דלשון זה משמע דמ " ש באותה חצר אצל תרנגולין דסמיך ליה קאי אבל דשל בני אדם מותר לכבדה אף כשהיא בחצר אחרת משום שראויה לכלבים וכמ " ש לגירסתינו וכ " כ ה " ר ירוחם בחי " ג וכתב דה " ה לצואת גדול וכ " כ בסימני אשיר " י וז " ל אבל צואה של תרנגולים שבאותה חצר ושל תנוק אפי' בחצר אחרת מותר להוציאם עכ " ל ורבי' לא כתב כי אם דין צואה של תרנגולין שהוא מוסכם לב' הגירסאות אבל דין צואת אדם השמיטו ולא כתבו כלל נראה שהיה מסופק ולפיכך נקטינן לחומרא דאף צואת בני אדם אין לכבדה בידים בחצר אחרת אלא כופה עליה כלי וכדין צואת תרנגולין :
Orach Chayim.308.33.1 אע " פ שמותר להוציא גרף של רעי אסור להחזירו וכו' ר " פ משילין ופרש " י דמוקצה מחמת מיאוס הן ואי לאו אגב מיא לא מצי לטלטלינהו ולהוציאו הוא דשרי ליה משום כבודו עכ " ל וא " ת הלא המים חזרו להיות כעביט כתב ב " י בשם הרשב " א דחזו המים לבהמות וקשה למה אסור להחזירו בלא מים הלא קי " ל דמוקצה מחמת מיאוס שרי אפילו בנר של חרס ובדנפט דמסרח ומ " ש עביט דאסור וי " ל דבנפט לא התירו אלא משום דחזי לכסויי ביה מנא כדאיתא פרק כירה ( שבת דף מ " ו ) אבל עביט של מי רגלים לא חזי לכסויי ביה מנא ע " ל סוף סי' רע " ט מ " ש בזה בס " ד :
Orach Chayim.308.34.1 אסור להביא לפניו דבר שימאס כו' בפ " ב די " ט אמרינן דאין מזמנין עכו " ם בשבת משום שיורי כוסות :
Orach Chayim.308.35.1 ומ " ש אבל מותר לקבוע ישיבתו אצלו וכו' עובדא דאביי ורבה בר " פ משילין דכך הורה רבה לאביי וכתבו התוס' שאין ב " ה משום דעושה גרף של רעי לכתחלה חדא דהגרף נעשה מאליו ועוד משום פסידא ועיין בב " י מ " ש בדין זה :
Orach Chayim.308.36.1 מכניס אדם וכו' מימרא דרב יהודא בפ' במה טומנין כופין הסל לפני האפרוחין וכו' משנה בפ' מפנין ופירש " י אשמועי' דכלי ניטל לדבר שאינו ניטל בשבת דכל בעלי חיים מוקצין הן דאינן ראויין בשבת לכלום וביטול כלי מהיכנו נמי ליכא דהא לא קיימי אפרוחין עליה אלא לפי שעה כמ " ש הרשב " א הבאתיו לעיל סוף סי' ש " ה ולר' יצחק דאין כלי ניטל לדבר שאינו ניטל בשבת מוקי לה בפ' כירה הך דכופין הסל וכו' בצריך למקומו :
Orach Chayim.308.37.1 תרנגולת שברחה וכו' משנה שם ופרש " י שברחה מן הבית עכ " ל כלומר לא שברחה מעל הבצים כי ההיא דפ' מקום שנהגו דהא בגמ' מוכח דכולה סוגיא באוירא דבחצר ובר " ה קא עסיק אבל בבית פשיטא דאסור לגמרי ואי בברחה מכל הבצים אף בבית שרי לדחותה עד שתשב על הבצים דמה לי בחצר ובר " ה ומשום הפסד התרנגולת עצמה ומה לי בבית ומשום הפסד בצים :
Orach Chayim.308.38.1 ומ " ש ודוקא בחצר אבל בכרמלית לא שם בברייתא מדדין בהמה חיה ועוף בחצר אבל לא בר " ה וקשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא ומפרשינן לה מדדין בחצר אבל בכרמלית נעשה כבא לדדויי בר " ה ואסור אבל העיקר נלפענ " ד דלמד רבינו אסור עקירה בכרמלית ממימרא דרב יהודה בבהמה שנפלה לאמת המים דהוא כרמלית דאסור להעלותה בידים כדפרי' לעיל בסוף סי' ש " ה אלמא דעקירה אסור אפילו בכרמלית ולא שרי אלא בחצר ואע " ג דבשלטי הגבורים כתב שאם אי אפשר ע " י כרים וכסתות מותר להעלותה בידים אפשר דשאני התם דאיכא צער ב " ח דאורייתא וכיון דא " א ע " י כרים וכסתות מותר להעלותה בידים אבל משום הפסד ממון גרידא היכא דליכא צער ב " ח לכ " ע אסור לעוקרה אפילו בכרמלית ומ " ש רבינו וכ " ש ר " ה איכא למידק לאיזה צורך כתב האי וכ " ש ר " ה הא ודאי כיון דכתב דבכרמלית לא דכ " ש בר " ה דלא ונראה בעיני דאתא לאורויי דיוקא דהכא בעגלים וסייחין וכו' דוקא דידויא הוא דהתירו לרדותן בחצר אבל בכרמלית לא וכ " ש בר " ה אבל דוחין שרי בכל בהמה אפילו מר " ה ואף בתרנגולת דלא שרי לדחות אפילו בחצר אלא דוחין אותה אף מר " ה שרי לדחותה והיינו טעמא דאפילו בדידוי ליכא אלא גזירה שמא יגביהה מן הארץ דמקפיא נפשה . אי נמי שמא אגפיה יהיו נתלשין כמ " ש הרמב " ם הלכך בדחייה ליכא אפי' איסורא דרבנן אף בתרנגולת ובדברי הר " ן מבואר נמי דכולה מתניתין מיירי בר " ה דומיא דמדדת את בנה דשרי אפילו בר " ה ומדדין עגלים וסייחין אפי' בר " ה שרי בגדולים שאין קשין להנהיגם לא גזרי' בהו דלמא אתא לאייתונייהו בר " ה א " כ לפ " ז הא דדוחין תרנגולת נמי מיירי אפילו בר " ה וכ " ש בהמה דשרי בדחייה אפילו מר " ה כנ " ל :
Orach Chayim.309.1.1 נוטל אדם את בנו שיש לו געגועין עליו וכו' משנה ? ר " ע נוטל ? מותר לאדם לישא את בנו על ידו בחצר אע " פ דהו " ל כאילו נקט ליה איהו לאבן בידו וכדאמר רבא הוציא תינוק חי לר " ה וכיס תלוי בצוארו חייב משום כיס מכל מקום הכא דליכא הוצאה אלא משום מוקצה דקמטלטל לאבן בחצר או בבית והתנוק יש לו געגועין על אביו שאם לא יטלנו יחלה לא העמידו חכמים דבריהם במקום סכנת חולי אע " ג דליכא סכנת נפש אבל אם מטבע ביד התנוק חיישינן אי נפל אתא אבוה לאתויי לדינר בידיה וכיון דלאו סכנת נפש הוא לא שרו בה טלטול ופרש " י דבדינר ביד התינוק אפילו אינו נושא את התנוק אלא אוחזו בידו והתנוק מהלך ברגליו נמי אסור דילמא נפיל ואתא לאתויי אבל הרמב " ן פי' דלא אסרו בדינר אלא כשנושאו עם דינר בידו דכי שרית לנושאו דכמאן דנקיט ליה איהו דמי אתא למיעבד נמי טלטול בידי' אי נפיל אבל כי לא שרית לי' לנושאו עם דינר שבידו לא גזרינן ולפיכך מותר לאחוז התינוק בידו והתינוק מהלך ברגליו ולא חיישינן דילמא נפיל ואתא לאתויי ושני הפירושים הביא בש " ע ונקטינן לחומרא כפרש " י . וכתב בסה " ת סי' רנ " ד הלכך בסתם תינוק אם יש בידו אבן או שום דבר איסור אסור לטלטל את התינוק דהא ביש לו געגועין דוקא שרי עכ " ל :
Orach Chayim.309.2.1 כלכלה שהיתה נקובה וכו' משנה שם נוטל אדם כלכלה והאבן בתוכה ובגמר' ואמאי תהוי כלכלה בסיס לדבר האיסור ואוקמא רב בכלכלה פחותה שנפחת דופנה או שוליה דאבן גופה נעשית דופן לכלכלה ומותר לטלטלה אפי' אין פירות בתוכה . וכן דלעת וכו' משנה פ' כל הכלים :
Orach Chayim.309.3.1 כלכלה מלאה פירות וכו' שם אהך קושיא תהוי כלכלה בסיס לדבר האיסור קאמר תלמודא מעיקרא ארבב " ח א " ר יוחנן הכא בכלכלה מלאה פירות עסקינן ופרש " י דעיקרה נעשית בסיס לפירות הילכך אבן מיטלטלת אגב פירות ואקשי לישדנהו לפירי ונשדי לאבן וניקטינהו פרש " י ילקטם מעל הארץ בידיו ויחזירם לכלכלה ויטלטלם ולמה התירו אבן לטלטל אגב פירות וכלי ופרקינן בפירות המיטנפים פרש " י פירות המבושלים ורכים מאד שאם ישליכם לארץ יטנפו ומקשי' ולנערינהו נעורי פרש " י שינער הפירות בתוך הכלכלה עצמה עד שהאבן יהא למעלה ואח " כ ינער לאבן לחוץ לבדה אלא אמר רב הכא בכלי פחותה עסקינן וכו' ואיכא להקשות דלפ " ז משמע דאפי' בפירות המיטנפי אין מטלטלים אלא ינער בכלכלה עצמה וכו' וא " כ היאך מחלק רבינו בין פירות המיטנפי ללא מיטנפי וגם על הרמב " ם ק' שפסק כך וה' המגיד תירץ דהרמב " ם לא גריס הך קושיא ולנערינהו נעורי אלא רב עושה אוקימתא אחריתא ומביאי ב " י אלא דק' דבפי' המשניות משמע להדיא דהיה גורס ולנערינהו נעורי אלא שלא היה גורס אלא אמר רב דלא הדר ביה משינויא קמא וגריס אמר רב הכא בכלכלה פחותה כו' ומצריך ג' תנאים מיהו בחבורו חזר בו ממה שפי' במשניות אבל מ " מ משמע דהיה גורס הך קושיא ולערינהו נעורי ולפיכך נלע " ד ליישב לדעת הרמב " ם בחבורו דהוא העיקר ורבינו נמשך אחריו דלא היה מפרש בהך קושיא כפרש " י אלא ה " פ תינח דלא מצי למישדינהו לארץ דמיטנפי בעפר אבל אכתי ק' ינערה בכלי אחר או ע " ג סודר וטבלא ולא הוה פריך שינער ע " י זריקה דא " כ בטמאה למעלה נמי ק' ינערנו בזריקה מכלי אל כלי אלא פשיטא דע " י זריקה איכא לחוש שיפלו לארץ ויתטנפו אלא ינער בידיו שיטלם ויניחם בכלי אחר או על גבי טבלא וקושיא זו הקשו התוס' אהא דמשני בפירות המיטנפי ולדעת הרמב " ם ורבינו תלמודא קא מקשה הך קושיא בהך דקאמר ולנערינהו נעורי וקאמר אלא אמר רב הכא בכלכלה פחותה וכו' והשתא ? לפ " ז היכא דלית ליה כלי אחר לא שרי אלא בפירות דמיטנפי דאם ישליכם לארץ יפסדו ובמקום הפסד לא גזרו כדכתב הרמב " ם אבל בדלא מיטנפי ישליכם לארץ ולא יטלטלם לאבן אגב כלי ופירות והיכא דאית ליה כלי אחר אפי' פירות דמיטנפי נמי אסור אלא ינערם בידיו מכלי אל כלי ואח " כ ינער האבן לחוץ . ובגמרא לא מצי לשנויי אהך קושיא דולנערינהו נעורי בדלית ליה כלי אחר דהא בע " כ בסיפא גבי תרומה צריך לומר דאית ליה דאי לית ליה בטהורה למעלה היכא מצי שקיל לה ותו דא " כ איכפל תנא לאשמעינן בגברא ערטילאי דלית ליה כלי אחר אלא הך כלכלה וכדפריך תלמודא בפרק הזהב ( בבא מציעא דף מ " ו ) אבל הרמב " ם משמע להדיא מדבריו דמיירי באין לו שום דבר לנער עליהם הפירות אלא צריך להשליכם לארץ אבל אם היה לו כלי אחר לנער עליהם אסור לטלטל הכלכלה עם האבן אלא צריך ליטול הפירות בידו ולהניחם בכלי אחר והכי אמר רב חסדא גבי מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה וכו' :
Orach Chayim.309.4.1 שכח אבן ע " פ החבית וכו' משנה בפ' נוטל וע " פ פרש " י דמניח היינו שדעתו היה ע " ד שישארו שם בכניסת שבת דאסור להטות חבית ולנער הכף שאף הם נעשו מוקצים ב " ה ומגו דאתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא אבל בעל התרומות בסי' רנ " ד כתב כר " ת דלא חשיב כמניח כיון שדעתו ליטלו בשבת עיין בתוס' ס " פ במה טומנין בד " ה או שטמן ועיין בב " י מ " ש ליישב פרש " י והא דתני תרתי אבן ע " פ החבית ומעות שע " ג הכר לא זו אף זו נקט דלא מבעיא אבן דשרי בשכח שנראה טפי ככסוי חבית אלא אפי' מעות שע " ג כר נמי שרי תוס' פרק נוטל :
Orach Chayim.310.1.1 עץ שתולין בה בשר או דגים וכו' בפ' תולין אמר רב האי תליא דבישרא שרי לטלטולי דכוורי אסור ופרש " י תליא דבישרא בשר מליח התלוי לייבשו ומלא החבל קרי תליא שרי דנאכל חי באומצא דכוורא אין נאכלין חיין עכ " ל וק' לפירושו דהא דג מליח שרי אף לר' יהודה כדאיתא בפ' מפנין כמו שפרש " י משום דנאכל חי ע " י מלחו כל שכן כשתלו אותו לייבש דנאכל חי ע " י הייבוש והמלח ונראה דמשום קושיא זו פי' הרא " ש תליא דבישרא עץ שתולין בו בשר ובשל דג הוא מסריח ומוקצה מחמת מיאוס אסור לר' יהודה ואנן קיי " ל כר " ש דמוקצה מחמת מיאוס נמי שרי וקשה דהא בסוף כירה בעובד' דרבא ורב אויא קאמר רב אויא הא דשרי לר " ש בנר של נפט דמסריח ומאיס משום דחזיא לכסויי בה מנא ופריך ליה הבא אלא מעתה כל צרורות שבחצר נמי ליטלטל הואיל וחזיא לכסויי ביה מנא ופריק הא איכא תורת כלי עליה הא ליכא תורת כלי עליה א " כ עץ זה נמי דמסריח אמאי שרי לר " ש הא פשיטא דעץ זה לאו כלי הוא וצ " ל דכיון דתולין עליו בישרא וכוורי ומצניעין אותו כדי לתלות עליו תורת כלי עליו אבל הרמב " ם פסק כרב וס " ל דאף לר " ש קאמר ועץ שתולין עליו בשר כלי הוא ושתולין עליו דגים לאו כלי הוא אלא כל שנשתמש בו זורקו לבין העצים וכתב ה' המגיד שכן פירשו בהלכות וכתב הרשב " א ז " ל שכן עיקר עכ " ל אבל בהלכות הרי " ף שבידינו כתוב כדברי הרא " ש וכמ " ש רבינו ועיין בתוספות לשם סוף ( דף קל " ט ) הקשו על פירוש רש " י קושיא זו שהקשתי ועוד שאר קושיות וכתבו דהערוך פי' דשל דג אסור משום דמאיס ודחו אותו ופירשו כפי' הרמב " ם :
Orach Chayim.310.2.1 ומ " ש אבל במוקצה מחמת איסור וכו' כך כתבו הרי " ף והרא " ש בסוף פ' מי שהחשיך ונתבאר בסימן רע " ט :
Orach Chayim.310.3.1 ומ " ש דכיון שיודע שיסריחו ודאי הסיח דעתו מהם ועוד שדחה אותם בידים נראה דהני תרתי טעמי תרוייהו צריכין דאי משום שמסריחין מסיח דעתו מהם א " כ פצעילי תמרים נמי מסיח דעתו מהם קודם שנתבשלו מאליהן בסל וקא מבעיא לן מהו לאכול מהם קודם בישולם מי הוה כגרוגרות וצימוקים או לא ופשטינן דלא דמי ואמאי הלא גם בפצעילי תמרים מסיח דעתו מהם כיון שלא נתבשלו כי היכא דמסיח דעתו מגרוגרות וצמוקים אלא צריך לומר דלא דמי לגרוגרות שהעלם לגג לייבשן דדחינהו בידי' אבל פצעילי תמרים לא דחינהו אלא אדרבה כונסם בכלים כדי שיוכשרו לאכילה והא דלא קאמר הך טעמא לחוד דדחינהו בידים דא " כ קשה חטין שזרען ובצים שנתנן תחת התרנגולת נמי דחינהו בידים ושרי לטלטלן אלא צ " ל דהני לא הסיח דעתו מהן כל זמן שלא השרישו משא " כ גרוגרות מסריחות קודם שיתייבשו דמסיח דעתו מהם וא " כ הני ב' טעמי תרוייהו צריכ' וזהו שפירש " י גבי פצעילי תמרה דפשטינן דלא דמי לגרוגרות וצימוקין דהיינו משום דאיכא תרתי דחינהו בידים ולא חזי עכ " ל פרש " י ואיכא להקשות דכאן פסק רבינו דנר שהדליקו בו באותה שבת אסור אפילו לאחר שכבה דדחייה בידים ובחטין שזרען ולא השרישו דדחיין נמי בידים פסק דמותר לטלטלן והתו' בפ' כירה ( שבת דף מה ) בהך בעיא דחטין שזרען מי נימא דאית ליה לר " ש מוקצה כיון דדחייה בידים כתבו וז " ל ואע " ג דנר שכבה שרי ר " ש אע " ג דדחייה בידים התם שאני כיון שכבר פסק דיחוי שלה אבל הכא לעולם הן דחויין כל זמן שמונחין לשם עכ " ל אלמא דנר שכבה שרי טפי מחטין שזרען וכן ראיתי שכתב מהרש " ל דנראה לו דלמאי דקי " ל בנר שכבה דלא כר " ש כ " ש בחטין שזרען דאסור לדידן ותלמודא דמסיק דחטין שזרען לית בהן מוקצה אליבא דר " ש קאמר דקמבעיא לן מי אית ליה מוקצה בחטין שזרען ואסיקנא דלית ליה לר " ש מוקצה אלא בגרוגרות וצמוקין אבל אנן לא שרינן לא נר שכבה ולא חטין שזרעו ותרווייהו אסירי דדחייה להו בידים אבל לפענ " ד העיקר כדברי רבינו וי " ל דלא כתבו התוס' הך סברא אלא למאי דקמיבעיא ליה שמא חטין שזרען בקרקע אית ליה לר " ש דאסורין משום מוקצה ובנר שכבה שרי ר " ש טפי כיון דפסק דיחוי שלו אבל למאי דפשטינן דאין לו לר " ש מוקצה בשום אוכל אלא בגרוגרות וצמוקים דאית בהו תרתי דחינהו בידים ולא חזו אבל חטין שזרען לא מסיח דעתו מהם כל זמן שלא נשרשו ושרו השתא סבירא לן לדידן בנר שכבה כיון דכל זמן שהוא דולק אסח דעתיה ממנו ודחייה נמי בידים דמי לגרוגרות וצמוקים ואסור אפי' פסק דיחוי שלו ועוד כיון דאין בנר שכבה אלא טלטול גרידא אסח טפי דעתיה מיניה משא " כ בחטין שזרען ולא נשרשו דעתיה עלייהו לאכילה דשרי טפי והכי משמע להדיא בדברי הרא " ש שהביא בפסקיו בפ' כירה הך בעיא דחטין שזרעו ודאסיקנא דשרי אלמא דכך הלכה :
Orach Chayim.310.4.1 ואם יש עליו דבר האסור ודבר המותר וכו' איכא להקשות דבכלכלה מלאה פירות והאבן בתוכה דהו " ל דבר המותר ודבר האסור ואפ " ה כתב רבינו דאם הם פירות שאינן נפסדין דצריך לנערם כדי שינער גם האבן ולא יטלנה עמה והכא מתיר בסתם ואף על פי דהרא " ש בתשובה כתב דבאפר נמי אי אפשר דשדי ליה מכנונא ואח " כ ליטול האפר ולהניח שברי עצים ופחמים קטנים דא " א ליטול האפר מבלעדם והביאו ב " י דאכתי בדברי רבינו קשה דמתיר בסתם בכל דבר והו " ל לחלק ולפרש דדוקא בדאי אפשר להשליך האיסור לחוץ אבל בדאפשר צריך לנערו לאיסור ולהשליכו לחוץ ולכן נראה לפע " ד דדוקא באבן דלא חשיב כלום אמרינן דאין לטלטלו עם הפירות לכתחלה היכא דאפשר לנערו ולהשליכו לחוץ אבל שאר דבר איסור כגון מחתה שיש עליה אפר שהוא מותר ושברי עצים אף ע " פ דאפר חשיב טפי משברי עצים מ " מ גם שברי עצים הם חשובים דראויין להסקה ולא החמירו עליו לנערן ולהשליכן כיון דאית בהו הפסד ממון דכשמשליכן לחוץ ילכו לאיבוד הלכך לא החמירו עליו כיון דמדינא ליכא איסורא וה " ה כל כיוצא בזה היכא דאיכא בדבר האיסור הפסד ממון לא החמירו עליו להשליכו לאיבוד משא " כ אבן דלא חשיב כלל החמירו עליו להשליכו וכ " כ התוס' בפרק כירה ( שבת דף מז ) בד " ה אע " ג נראה לר " ת דשברי עצים חשובים טפי מאבן שבכלכלה וכו' וע " ל בסי' של " ד ס " ח :
Orach Chayim.311.1.1 מת שמוטל במקום שירא עליו מפני הדליקה וכו' בפ' כירה ( סוף שבת דף מ " ג ) אפליגו תנאי ת " ק ור' יהודא בן לקיש ופסק ר' יוחנן הלכה כר " י בן לקיש שמצילין המת מפני הדליקה ובפי' רש " י משמע דריב " ל מתיר לטלטלו טלטול גמור להדיא דמתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה אתא לכבויי ולרב אלפס דוקא טלטול מן הצד להפכו ממטה למטה הוא דשרי ואם אין לו ב' מטות אסור לטלטלו להדיא אפי' יהא נשרף ומיהו משמע דאפי' לרש " י אם יכול לטלטלו מן הצד כגון שיש לו ב' מטות הופכו ממטה למטה ולא יטלטלנו להדיא וכן אם יש לו ככר או תינוק מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו ולא יטלטלנו מן הצד אלא ע " י ככר או תינוק והכי משמע פשטא דסוגיא :
Orach Chayim.311.2.1 ואם הוא מוטל בחמה וכו' שם פליגי בה רב ושמואל ופסקו הפוסקי' כרב דהלכה כמותו באיסורי ואמר דאסור לטלטלו אפי' בטלטול מן הצד אא " כ דאיכא ככר ותינוק מניח עליו ככר ותינוק ומטלטלו ואי ליכא ככר ותינוק אפי' איכא ב' מטות אסור אלא יניחנו והא דנקט מוטל בחמה דבאו לטלטלו כדי שלא יסריח והדר נקט דמוטל בבזיון כגון שהסריח לא זו אף זו נקט לענין איסור טלטול מן הצד דל " מ דאסור אפילו מוטל בחמה דעדיין לא הסריח אלא אפילו מוטל בבזיון שכבר הסריח נמי אסור לטלטלו אפי' מן הצד אלא ע " י ככר ותינוק :
Orach Chayim.311.3.1 ומ " ש אפי' מרה " י לכרמלית בפ' המצניע ( שבת דף צד ) ההוא שיכבא דהוה בדרוקרא שרא רב נחמן בר יצחק לאפוקיה לכרמלית דגדול כבוד הבריות שדוחה את ל " ת שבתורה פרש " י לאו דלא תסור אבל לר " ה לא ופרש " י שהיה מוטל בבזיון או בדליקה או בחמה ואי משום טלטול מניח עליו ככר או תינוק עכ " ל כלומר דלענין הוצאה לכרמלית שרי אפי' מוטל בחמה ואצ " ל במוטל בבזיון או בדליקה אבל לר " ה אסור אפילו בדליקה ובבזיון ואצ " ל במוטל בחמה ואי משום טלטול מניח עליו ככר או תינוק היכא דאיכא ככר ותינוק דאפילו בדליקה אסור אפי' טלטול מן הצד היכא דאפשר בככר ותינוק לכ " ע כדפי' בסמוך אבל אי ליכא ככר ותינוק ודאי שרי אפי' בדליקה בטלטול מן הצד היכא דאיכא ב' מטות ואי ליכא ב' מטות מותר אפילו בטלטול גמור לפרש " י ולרב אלפס אסור טלטול גמור כדלעיל ולפ " ז הא דכתב רבינו אפי' מרה " י לכרמלית שכתב ברישא נמי קאי דשרי לטלטלו לפרש " י כדאית ליה ולרב אלפס כדאית ליה מרה " י לכרמלית אבל לר " ה לא אפי' בדליקה וכמ " ש למה שפרש " י בפ' המצניע ולהרמב " ן אסור אפי' ע " י ככר ותינוק וכ " ש ע " י ב' מטות להוציאו לכרמלית כדי למעט ההוצאה אלא מטלטלו להדיא לכרמלית אבל לא לר " ה ואיני מבין מ " ש בש " ע בדליקה דוקא באותו רשות ובמוטל בבזיון מותר להוציאו לכרמלית דכיון דבמוטל בבזיון מותר לכרמלית כ " ש בדליקה ושוב איכא לתמוה על מ " ש בש " ע דיש מי שמתיר להוציאו אף לר " ה דהלא לא כתב הרמב " ן כן אלא דנראה לו כך להלכה אבל בסוף דבריו כתב דר " ח אוסר וכתב ג " כ טעמו ומשמע דלמעשה נקטינן כר " ח דדבריו דברי קבלה וכ " כ הר " ן בפרק המצניע כדברי ר " ח ע " ש וכתב בית יוסף דמדברי הרמב " ם ס " פ כ " ו משמע דלא התירו להוציאו מרה " י לכרמלית אלא דוקא במוטל בבזיון שהוא מסריח אבל מחמה לצל אסור מיהו לפע " ד כיון דרש " י מתיר וגם רבינו הסכים עמו וכך נראה מדברי הרמב " ן בס' תורת האדם שהביא ב " י וכ " כ הר " ן הכי נקטינן :
Orach Chayim.311.4.1 ומ " ש וכתב עוד וכו' כתב ב " י שכתב בספר תורת האדם דאף לר " ה מלאכה שאינה צריכה לגופה היא ולר " ש ליכא אלא איסורא דרבנן ובמוטל בחמה נמי מותר להוציאו לר " ה ודוקא ע " י תינוק דהתינוק חי נושא את עצמו אבל בככר איכא איסורא דאורייתא דאעפ " י דתנן בפרק המצניע המוציא את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו אבל הככר אינו טפל למת אלא שר " ח אסר לפי שלא התירו מפני כבוד הבריות אלא דבר שעיקרו מד " ס כגון כרמלית הא ר " ה לא והכי נקטינן לאיסורא מיהו שמעינן מדבריו דבמוטל בחמה נמי שרי לכרמלית כדפי' בסמוך :
Orach Chayim.311.5.1 ואם אין לו ככר או תינוק לא יטלטלנו כלל וכו' קאי על מה שאמר ואם הוא מוטל בחמה או בבית בבזיון אם יש לו ככר ותינוק מניחו עליו ומטלטלו וכו' וקאמר השתא ואם אין לו ככר ותינוק לא יטלטלו כלל וכו' דלא התירו טלטול מן הצד אלא לדליקה אבל לא במוטל בחמה או בבזיון כדפי' בסמוך :
Orach Chayim.311.6.1 היה מוטל בחמה ואין לו מקום לפנותו וכו' ה " א בפ' כירה דתני שילא מרי מת המוטל בחמה באין שני בני אדם וכו' עד ונמצאת המחיצה עשויה מאליה דמשמע דכדי שיהא נראה שעשו לצורך החי לעשות לו צל ולא להגן על המת שלא יסריח משום החמה צריך ב' בני אדם וכו' . והקשה בית יוסף דבגמרא קאמר רב ששת משמיה דרב הונא דאין עושין כן אלא משום דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל כר' יצחק וכיון דקי " ל דניטל אפי' לדבר שאינו ניטל כמ " ש רבינו בסימן ש " י יכול להביא כלים אלו בשביל המת כדי שלא יסריח ואין צורך לשני בני אדם וכו' עכ " ד בקוצר ותימה דאע " פ דטלטול כלים שרי בשביל המת דכלי ניטל אף לדבר שאינו ניטל מ " מ אסור לעשות מחיצה בשביל המת להיות לו צל שלא יסריח וכדמסיק בברייתא ונמצא המחיצה עשויה מאליה למת אלמא דלעשות מחיצה למת אסור והא דקאמר רב ששת משמיה דרב הונא דעושין כן לפי שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל היינו משום דקשה למה לא יביאו שני בני אדם מיד כל אחד מטה שלו לישב עליה בצד המת אלא ודאי כיון דאלו בני אדם מתחלה באים ויושבין בצדו לשמרו אם יביאו המטות מיד לישב עליהם א " כ מטלטלין המטות בשביל המת כדי שישבו עליה לשמרו ואין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ולפיכך באין שני בני אדם ויושבין בצדו לשמרו בלא מטה אלא דכשחם להם למטה זה מביא מטה שיושב עליה להצילו מחמימות וכו' ואע " ג דלמאי דקי " ל דכלי ניטל אף לדבר שאינו ניטל מותר להביא מיד המטה מ " מ כיון דתני שילא שלא יביא המטה מיד עבדינן הכי לכתחלה כנ " ל וב " י האריך ע " ש :
Orach Chayim.311.7.1 וכן צנון שטמן בארץ ומקצת עליו מגולין וכו' וא " ת אפי' אין מקצת עליו מגולין נתיר ע " י כוש או מחט כי היכי דשרינן בפירות הטמונין בתבן או בקש תירץ ה' המגיד דבצנון שטמן בארץ כיון שהגומא מכוסה אם תוחב בהם כוש או כרכר מיחזי כעושה גומא אבל בתבן וקש אין בהן משום גומא עכ " ל ומביאו בית יוסף :
Orach Chayim.312.1.1 מי שיש לו מקום מיוחד וכו' ס " פ המוציא יין א " ר ינאי אם יש לו מקום קבוע לבית הכסא מלא היד ואם לאו כהכרע מדוכה קטנה של בשמים אמר רב ששת אם יש עליה עד מותר כך כתבו התוספות הגירסא ודנראה לר " ת כגירסת ר " ח ואם לאו כהכרע מדוכה קטנה של בשמים והכרע פי' רגל כמו כרעי המטה וכן מפורש בירושלמי כמלא רגל מדוכה קטנה של בשמים ודאמר רב ששת אם יש עליה עד מותר מילתא באפי נפשה היא פי' מותר לקנח בה אפי' גדולה הרבה או אם יש הרבה ממלא היד מותר ליטול כולן דכיון דיש עליהן עד הוכנו כולן עכ " ל וכך היא גירסת הרי " ף והרא " ש אלא שפירשו כהכרע מדוכה כראשו של בוכנא שדוכין בו את הבושם והביאו ג " כ הירושלמי שפירש מלא רגל מדוכה קטנה ורבינו לא כתב אלא כשיעור ראש בוכנא וכל זה דלא כגירסת רש " י ופירושו גם הר " ן הקשה על פירש " י והסכים לגירסת הרי " ף והרא " ש אלא שפי' כהכרע מדוכה קטנה כלומר כמשקלה וז " ל רש " י אם יש מקום קבוע לב " ה שאם ישתיירו לו ערבית יקנח בהם שחרית מכניס שם מלא יד עכ " ל משמע דפי' מקום קבוע הוא שמיוחד לו לבדו דאם גם אחרים נכנסים לשם אסור לו להכניס מלא היד שלא לצורך שהרי אחרים יקנחו בהם אלא בכל פעם שיכנס לא יקח אלא אבן אחת כשיעור ראש בוכנא אא " כ יש עליה קינוח המעיד שהכינוהו לכך אז מותר להכניסו אפי' גדול הרבה או אפילו הם הרבה ואפילו אין המקום קבוע לו לבדו דאין באבנים אלו איסור מוקצה כיון שהכינום לכך והרי " ף כתב אם יש עליה עד מותר פירשוהו רבנן כגון סמרטוטין כדתנן התם משמשת בעדים הן הן תיקוניה הן הן עיוותיה :
Orach Chayim.312.2.1 ומ " ש ומותר להעלותן לגג וכו' בעיא דאיפשיטא לשם ורש " י פי' דלגג קמיבעיא ליה מי חיישינן לטירחא יתירא או לא והתוס' הקשו על פירושו ופירשו דנקט לגג כלומר דיש לו מקום קבוע לו לבדו ואם יזמינם מע " ש לא יקחם אחר ועוד דב " ה קרוב על הגג ויכול להכין שם מע " ש ומהדר ליה דאפי' הכי שרי להעלותם בשבת וכך כתב רבינו כפי' התוספות ופירש להעלותם היינו מלא היד שהתירו לו ביש לו מקום מיוחד ולא יותר ממלא היד כמ " ש בתחלת דבריו ובדין שהיה לו לרבינו לקצר ולכתוב מי שיש לו מקום מיוחד לב " ה יכול להכניס עמו אבנים לקנח מלא ידיו ולא אמרינן כיון שיש לו מקום מיוחד לבדו יכניסם שם מע " ש אין לו מקום קבוע וכו' אלא נמשך אחר התלמוד דבתחלה כתב הא דר' ינאי דאם יש לו מקום קבוע מלא היד ואם לאו כהכרע וכו' ודאמר רב ששת עלה אם יש עליה עד וכו' ואח " כ כתב הא דמיבעיא לן מהו להעלותם לראש הגג וכו' והעיקר דאם היה מקצר הייתי אומר דאע " פ שיש לו מקום מיוחד לא הטריחוהו חכמים להכניסם מע " ש במקום רחוק כגון ב " ה שבשדה בזמן חכמי התלמוד אבל במקום קרוב חייב להכניסם מע " ש להכי האריך רבינו ואמר דאפילו ב " ה שעל הגג דמיוחד לו לבדו והוא קרוב לגמרי נמי לא אמרינן שיעלה לשם האבנים מע " ש אבל קשה דבגמרא משמע דהא דמותר להעלותם על הגג היינו דוקא בב " ה שאינו מיוחד אבל אם הוא מיוחד צריך להעלותם מע " ש ורבינו כתב דאף במיוחד לו לבדו אין צריך להעלותם מע " ש ועיין במ " ש ב " י בסוף סי' זה ואיכא למידק דרבינו כתב מלא ידיו ותלמודא לא קאמר אלא מלא היד דמשמע להדיא מלא יד אחת ותו לא והא דקאמר מלא היד ולא קאמר מלא יד היינו מלא היד שמאל שמקנח בה וצ " ע :
Orach Chayim.312.3.1 צרור שעלו בו עשבים וכו' פי' רש " י דאפילו יהא תולש דבר שאין מתכוין הוא ולא פסיק רישיה :
Orach Chayim.312.4.1 אסור לקנח בחרס אפי' בחול משום סכנה וכו' והא דכתב רבינו בסי' ג' דאסור לקנח בחרס משום כשפים אתא לאשמועינן דבחול אסור אפילו באזני חרס משום חששא דכשפים אלא יקנח בצרור אבל הכא כתב הטעם משום סכנה לאורויי דבאזני חרס דליכא סכנה יקנח בחרס ואע " פ דאיכא חששא דכשפים ולא יקנח בצרור בשבת דאסור לטלטלו והכי איתא להדיא בגמרא ובפירש " י אלא דמ " ש רש " י בסוף לשונו דבשבת קמ " ל דבחרס לא אי משום סכנה אי משום כשפים קשה קצת דהא לא אסר בשבת אלא בחרס שאינו מאזני כלים דאיכא בהו סכנה אבל באזני חרס שרי ולא חיישי' לכשפים כדפי' וצ " ל דלרווחא דמילתא נקט רש " י הכי כלומר דבחרס שאינו מאזני כלים אית בה תרתי משום כשפים ומשום סכנה וכיון דאית ביה נמי משום סכנה אסור בחרס ושרי בצרור :
Orach Chayim.312.5.1 ומ " ש מקנח בחרס שהוא ראוי לטלטל לכסות בו הכלי וכו' רבי' נקט כסוי משום דהכי איתא בפרק כל הכלים וכדלעיל בסי' ש " ח אבל רש " י בס " פ המוציא יין כתב דהוא ראוי לחתות בו האור או לחשוף מים מגבא דהכי תנן בס " פ המוציא יין :
Orach Chayim.312.6.1 היה צריך לנקביו וכו' שרפואתו למשמש בפי הטבעת פי' למשמש בצרור בפי הטבעת ה " א להדיא בגמרא וכמו שהביא ר " מ בתשובה בסמוך לישנא דתלמודא וקאמר דישנה ולא ימשמש בכל ידו משום השרת נימין ופי' התוספות דפסיק רישיה הוא דודאי איכא השרת נימין ואיכא למידק דאי כפי' התוס' למה ליה לתלמודא למימר דאסור למשמש בצרור בשבת כדרך שהוא ממשמש בחול אלא כלאחר יד ע " י שינוי בב' אצבעותיו דהאי לישנא משמעו דאסור משום עובדא דחול והא ליתא אלא אסור מדאורייתא דבודאי איכא השרת נימין וא " כ הכי ה " ל למימר אסור למשמש בצרור בשבת בכל ידו דמשיר נימין אלא ממשמש בשתי אצבעותיו לכן נראה דאף במשמש בכל היד לאו פסיק רישיה הוא דאפשר דלא ישיר נימין ואפ " ה אסור למשמש בכל היד כדרך שהוא עושה בחול אלא ע " י שינוי כלאחר היד בב' אצבעותיו שאם נתיר לו בכל היד כדרך שהוא ממשמש בחול חיישינן שמא יבא להשיר נימין במזיד ולכך צריך לשנות שלא למשמש אלא בב' אצבעותיו כדי שיזכור שהוא שבת ולא ישיר נימין וכענין שכתב רבינו בסימן ש " א בהולך לדבר מצוה דיכול לעבור במים ובלבד שיעשה שינוי שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו כדי שיזכור שהוא שבת ולא יבא לידי סחיטה במזיד כנלפע " ד ודלא כפי' התוס' :
Orach Chayim.312.7.1 תשובה להר " ם וכו' אמנם איני מתירו כיון שמכניסו תדיר כו' נראה דה " ק איני מתירו אע " פ שהוא בלוע כולו בגוף דמ " מ דמי למוציא בפיו ובמרפקו שהרי ברוב פעמים הוא מכניסו כדי להחזיר ולהוציאו ולא יהא נשאר בגוף ובמוציא בפיו או במרפקו ג " כ ברוב פעמים נראה המשאוי ואסור ואע " ג דלא דמיא ממש להני כלומר דבברזא ודאי באותה שעה שהוא בלוע בגוף אי אפשר שיהא נראה משא " כ בפיו ובמרפקו דאף בשעה שאינו נראה אפשר לו שיהא נראה כשיהיה פותח פיו ופושט מרפקו אפ " ה איכא למימר דפטור אבל אסור כי הני :
Orach Chayim.312.8.1 ומ " ש והואיל ואפשר כו' כלו' ועוד הואיל ואפשר וכו' : אסור לפנות בשדה ניר וכו' מפרש בגמרא דבשדה שלו קאמר דבשל חבירו אפילו בחול אסור מפני שדש את נירו ומקלקל הזריעה :
Orach Chayim.313.1.1 פקק החלון וכו' משנה פ' כל הכלים ר " א אומר פקק החלון בזמן שהוא קשור ותלוי פוקקין בו ואם לאו אין פוקקין בו וחכ " א בין כך ובין כך פוקקין בו ובגמ' מאי בין כך ובין כך א " ר אבא א " ר כהנא בין קשור בין שאינו קשור והוא שמתוקן ור' ירמיה פליג עליה דבעינן שיהא קשור כמו בנגר דבסמוך ואסיקנא בגמ' דהלכה כחכמים ובפלוגתא דר' אבא ור' ירמיה פסקו הרי " ף והרמב " ם כר " א דלא בעינן קשור בפקק החלון וכתב הרא " ש דלא דמי לנגר דבעינן שיהא קשור דשאני נגר שתוחבין בקרקע דמי קצת לבנין וכך כתב רבינו דפקק החלון יכולין לסותמו אפי' אינו קשור ולא אמרי' דמוסיף על הבנין דפקק החלון לא שייך ביה בנין כלל :
Orach Chayim.313.2.1 ומ " ש ובלבד שיחשוב עליו מע " ש לסותמו בו כלו' אע " פ דלא בעינן קשירה כדי שלא יהא בו משום בנין כיון דאף בלא קשירה לא שייך בו בנין אבל מ " מ כדי שלא יהא בו משום איסור מוקצה דאסור לטלטלו צריך שיחשוב עליו לסותמו בו דהשתא דהכינו לכך לית ביה איסור טילטול וז " ש ר' אבא והוא שמתוקן פי' שהזמינו לסותמו בו כדלעיל בסימן ש " ח בחבילי קש ועצים שהתקינן למאכל בהמה שפירש " י שהזמינן ומ " ש דהזמנה זו במחשבה סגי כ " כ התו' לשם בשם ר " ת ומיהו הדבר פשוט דהא דאמר ר' אבא בין קשור בין שאינו קשור והוא שמתוקן האי והוא שמתוקן לא קאי אקשור דהתם לא צריך שיחשוב עליו מע " ש לסותמו בו אלא אאינו קשור קאמר והוא שמתוקן ולזה נתכוין רש " י בגמ' בפירושו שכתב וז " ל בין קשור וכו' כלומר אפי' קשירה לא צריך והוא שמתוקן מוכן מאתמול לכך עכ " ל דכוונתו שלא נטעה לפרש דמדקאמר בין קשור בין שאינו קשור דתרווייהו שוין והא דאמר והוא שמתוקן אקשור נמי קאי דליתא אלא האי בין קשור ובין שאינו קשור ה " ל כאילו אמר אפי' קשירה לא צריך דאינו מדבר מקשור אלא מאינו קשור ועליו אמר והוא שמתוקן וכך דקדק רבינו שאמר אפי' אם אינו קשור וכו' ובלבד שיחשוב עליו וכו' אבל בקשור א " צ כלל לחשוב עליו ופשוט הוא :
Orach Chayim.313.3.1 וקנה שהתקינו וכו' שם פליגי בה ת " ק ורשב " ג ופסק ר' יוחנן דהלכה כרשב " ג דאמר מתוקן אע " פ שאינו קשור והוא שיש תורת' כלי עליו ופירש " י שיהא הקנה ראוי לשום תשמיש כגון להפך בו זיתים או לפצוע בו אגוזים דהשתא יצא מתורת בנין כיון שיש תורת כלי עליו הא לאו הכי דמי לנגר שג " כ נועלין בו דדמי לבנין וצריך קשירה וקנה זה נמי שנועלין בו דמי טפי לבנין מפקק החלון דלא שייך בו בנין כלל וסגי במחשבה להוציאו מאיסור טילטול בלחוד כי היכי דאמר רשב " ג בפ' במה טומנין בחריות של דקל דלית ביה אלא משום איסור טילטול וסגי במחשבה בלחוד להוציאו מאיסור טילטול וכדלעיל בסימן ש " ח אבל בקנה דבעינן להוציאו מאיסור בנין חמיר טפי מאיסור טילטול ולכך לא סגי במחשבה אלא צריך שיתקננו שיהא תורת כלי עליו לפירש " י דוקא שיהא ראוי לשום תשמיש אחר ולר " ת א " צ שיתקננו אבל לנעול בו דבזה יצא נמי מתורת בנין ותורת כלי עליו אבל בנגר שתוחבין אותו באסקופה למטה בקרקע לא יצא מתורת בנין אא " כ שיהא קשור בו וכדרב יהודה בפ' בתרא דעירובין :
Orach Chayim.313.4.1 וכיצד יהא קשור אם יש בראשו גלוסטרא כו' משנה בפ' בתרא דעירובין ( סוף דף ק " א ) פליגי בה ר' אליעזר ור' יוסי ופסקו הפוסקים כר' יוסי דמתיר אפי' אינו ניטל באגדו דהיינו שהחבל דק שאינו ראוי להיות ליטל בו דמיד היה נפסק והוה כמי שאינו קשור ואפי' הכי גלוסטרא מהני ליה דכיון דכלי הוא לא הוי כבנין :
Orach Chayim.313.5.1 ומ " ש ואפילו אם אינו קשור בדלת עצמו אלא בבריח הדלת כך פי' התו' בשם ר " י שכתב אי נמי ס " ל כר' יהוד' דשרי בנגר והכא איירי בקשור בעיברא דדשא דמודה ר' יהודה בשאינו ניטל באגדו דאסור אבל בדאיכא בראשו גלוסטרא שרי אפילו בעיברא דדשא ובאינו ניטל באוגדו :
Orach Chayim.313.6.1 ומ " ש ואפילו אם החבל ארוך וכו' הוא ממה שפי' הרא " ש דלר' יהודה אף בדליכא בראשו גלוסטרא אינו אסור אא " כ כשאינו לא קשור ולא תלוי ושומטו ומניחו בקרן זוית אבל בקשור בדלת ואפי' בחבל דק כיון שאינו יכול לשומטו שרי אפילו כולו מונח בארץ כמו שיתבאר בסמוך וא " כ כ " ש דשרי בדאיכא גלוסטרא אפי' בעיברא דדשא ובחבל דק וכולו מונח בארץ :
Orach Chayim.313.7.1 ומ " ש ואם אין בראשו גלוסטרא וכו' שם פליגי בה ת " ק ור' יהודה ובגמרא אמר ר' יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהודה דשרי ופי' הרא " ש דלא אסר ר' יהודה אלא בדלא קשור ולא תלוי ושומטו ומניחו בקרן זוית אבל בקשור אפילו כולו מונח לארץ שרי ואמר רבא והוא שקשור בדלת ודוקא היכא שאינו ניטל באוגדו אבל ניטל באוגדו שרי אפילו בעיברא דדשא כדאסיקנא בעובדא דר' טבלא ואפילו מונח כולו בארץ כמ " ש התוס' בסוף דיבור המתחיל כי פליגי וכ " כ הרא " ש ואחריהם נמשך רבינו וב " י כתב דבמקצת ספרי רבינו כתוב דביש בראשו גלועטרא שרי אפי' אינו קשור כלל והאריך בפלפולו ומיהו מסקנתו דבראשו גלוסטרא נמי לא שרי אלא בקשור וכדפי' וכ " כ בש " ע :
Orach Chayim.313.8.1 וכל נגר שאמרנו וכו' שם בברייתא פליגי בה ת " ק ור' יהודה בנקמז וא " ר יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהודה בנקמז דאסור וטעמא מאי אמר אביי משום דמיחזי כבונה ופירש " י נקמז שנכנסת הנגר בחור האסקופה ונפחת אותו החור ויוצא הנגר לצד הקרקע ונועץ בקרקע . ועד השתא איירי כשהאסקופה גבוה ואין החור ניקב עד לארץ עכ " ל וכך הם דברי רבינו וכל נגר שאמרנו מיירי שהאסקופה גבוה כו' ואצ " ל כשנועץ במזוזה מן הצד דפשיטא דשרי :
Orach Chayim.313.9.1 רחבה שאחורי הבתים וכו' משנה שם ריש ( דף ק' ):
Orach Chayim.313.10.1 ומ " ש שאין נכנסין ויוצאין בה תדיר וכו' עד ופתח העשוי לכניסה ויציאה תדיר נועלין בו וכו' כך פירש " י הדלת שבמוקצה רחבה שאחורי הבתים ומש " ה נקט לה משום שאין משתמשין בה תדיר ואין בע " ה חושש לעשות לה דלת תלויה כראוי וקבועה אלא זקופה וכו' משמע דר " ל לאו דוקא דלת שבמוקצה אלא ה " ה כל דלת שהוא בענין זה שאין משתמשין בה תדיר ואין הדלת תלויה אלא זקופה וכו' וכ " כ הרא " ש ע " ש הראב " ד דדלת של מוקצה שאין עשוי ליפתח אלא לזמנים רחוקים לפי שאין דרך כניסתו ויציאתו עליהם . ואם היה בפתח קבוע ליכנס ולצאת דרך שם אע " פ שאין גבוהין מן הארץ נועלין בהן עכ " ל והיינו כפירש " י וכמ " ש רבינו ואיכא לתמוה במ " ש ב " י על דברי הראב " ד אבל לא משמע כן בפירש " י והביא לשונו והשמיט מ " ש משום שאין משתמשין בה תדיר ופשוט הוא דלשון זה משום שאין משתמשין בה תדיר נשמע ממנו כדברי הראב " ד והשתא נמי ניחא דלא קשה דבנגר הנגרר לארץ קי " ל כר' יהודה דבקשור אע " פ שאין תלוי סגי כדלעיל והכא בדלת שבמוקצה אפי' יש להן ציר אם הוא נגרר בארץ צריך שיהא קשור ותלוי אלא בע " כ דדלת שבמוקצה גרע טפי משום שאין משתמשים בו תדיר אלא לזמנים רחוקים וכ " כ הרא " ש :
Orach Chayim.313.11.1 ומ " ש אם יש להם ציר וכו' שם פליגי בה אביי ורבא וידוע דהלכ' כרבא דאמר אפילו כשהיה להן ציר ועכשיו אין להן היכרא איכא ונועלין בהן :
Orach Chayim.313.12.1 ומ " ש דלת העשוי מלוח אחת וכו' שם תני ר' חייא דלת אלמנה הנגררת אין נועלין בהן בשבת ואיכא תרי לישני א " ד דחד קרש דמיחזי כבונה ונותן קרש בכותל שאין בה היכר דלת וא " ד דלית ליה גושמא פירש " י בריחים המחברין אותה והרי " ף והרא " ש פי' דלית לה אסקופה התחתונה וכך הם דברי רבינו :
Orach Chayim.313.13.1 ומ " ש אין נועלין בה אפי' יש לה ציר כ " כ התוס' פי' ר " י דאיירי כשיש להן ציר דאי אין להם ציר מאי איריא דלת אלמנה אפי' דלת אחרינא נמי עכ " ל ומשמע מדברי התוס' דה " נ מיירי בדלת שאין משתמשים בה תדיר כגון דלת שבמוקצה וכו' דאם יש לה ציר או היה לה ציר נועלין בה כשהוא קשור ותלוי כדלעיל אבל היכא דליכא אלא לוח אחת או אין לה אסקופה אין נועלין בה אפי' קשור ותלוי אפי' יש לה ציר אבל פתח העשוי לכניסה ויציאה תדיר אפי' לא היה ציר לעולם ואפילו מלוח אחד או אין לה אסקופה נמי נועלין בה והכי משמע מדתני דלת אלמנה הנגררת דומיא דלעיל מינה דתניא דלת הנגררת ומחצלת הנגררת וכו' ותו תניא דלת הנגררת וכו' דמיירי בדלת שבמוקצה הכי נמי הך דלת אלמנה הנגררת בדלת שבמוקצה היא ואיכא לתמוה למה לא כתב רבינו כאן דמיירי בנגררת בארץ כדתני ר' חייא :
Orach Chayim.313.14.1 שידה תיבה ומגדל וכו' ברייתא שם ( דף קב ) אלא דמ " ש דכשיצא העליון אסור לדחקו זה אינו מפורש לשם והרא " ש כתב שרבינו תם נסתפק בו ורבינו כתב לאיסור מספק : מטה של פרקים וכו' בס " פ כירה :
Orach Chayim.313.15.1 ומ " ש ואם היא רפויה פי' ב " י שהוא עשוי להיות רפוי ומש " ה שרי אבל אם הוא עשוי להיות מיהדק אע " פ שעכשיו כשמחזירו מניחו רפוי אסור :
Orach Chayim.313.16.1 קורה שנשברה וכו' משנה ס " פ שואל ודוקא בדבר שהוא כלי אבל מה שאינו כלי אסור בטילטול :
Orach Chayim.313.17.1 ומ " ש והוא שיהו רפויין כו' בפ' כירה ( שבת דף מג ) מקשינן והא קא מבטל כלי מהיכנו ופריקו דרפי דאי בעי שקיל ליה .
Orach Chayim.313.18.1 חצר שנתקלקלה כו' ה " א בסוף עירובין דדרש רבא חצר שנתקלקלה ומשמע התם כפירש " י דדוקא תבן דלא מבטל ליה דחזי לטיט החומות אבל מלח משנדרס ברגל לא חזי מסתמא מבטל ליה התם אסור משום דמוסיף על הבנין א " נ משום אשוויי גומות וכתב עוד ולא בסל ולא בקופה כדרך חול :
Orach Chayim.314.1.1 אין בנין וסתירה בכלים וה " מ שאינו בנין ממש וכו' בפ' בכל מערבין ( עירובין דף ל " ד ) בתו' בד " ה ואמאי וכו' וע " פ מסקנת הרא " ש לשם ובפרק חבית ועיין בסי' ש " ח ס " ו :
Orach Chayim.314.2.1 היה בו נקב ונסתם וכו' פי' דכיון דכל כובד היין עליו היה צריך מתחלה לסותמו בחוזק סתימה מעלייתא כדי שלא יצא היין דרך אותו נקב שלמטה מן השמרים וא " כ כי הדר נקיב לה הוי כפותח לכתחלה :
Orach Chayim.314.3.1 מותר להתיז ראש המגופה בסייף וכו' לאו דוקא ראש המגופה קאמר דא " כ עדיין החבית סתומה במגופה שלא התיז אלא ראש המגופה למעלה מן הסתימה אלא ר " ל דבמקום שהיא סתומה במגופה לשם התיז ראש החבית והרחיב פיה למטה ממגופתה וה " א בברייתא בפרק חבית רשבג " א מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף ופי' שם רש " י שמרחיב פיה למטה ממגופתה וכו' וכדפי' ואיכא נוסחאות בספרי רבינו שכתוב בהן מותר להתיז ראש החבית :
Orach Chayim.314.4.1 ומ " ש דלאו לפתח מכוין כיון שמסיר ראשה ה " א בגמרא ודאי לעין יפה קמיכוין שמרחיב פיה למטה ממגופתה כדי להרחיב מוצא היין בנקב גדול ולישנא לעין יפה דקאמר הוא לומר דקא מיכוין להראות נדיבות לבו לפני האורחים : ומ " ש אבל לנוקבה בצדה פי' בצדה של חבית בדפנותיה אפי' ברומח שעושה נקב גדול וסד " א דאי איתא דלפתח מתכוין היה לו לנקבה שם כדרך הנוקבין נקב עגול ויפה ולא ברומח אלא ודאי לעין יפה קמיכוין קמ " ל דאדרבה ודאי לפתח מכוין דאי לעין יפה כדי להרחיב מוצא היין ה " ל להסיר ראשה דלשם מרחיב מוצא היין בנקב גדול ביותר : ומ " ש וה " מ בצדה וכו' כלו' הא דקאמינא לנוקבה בצדה אסור היינו כל צדה בין דפנותיה של חבית בין צדה של מגופה דכיון שאין מסיר את ראשה ודאי לפתח קא מכוין אבל למעלה ממש דהיינו לנקוב נקב במגופה גופא מותר לנוקבה כחכמים דמתירין ופליגי ארב יהודה במשנה פרק חבית ריש ( שבת דף קמ " ז ) וכרב הונא דמפרש פלוגתייהו מחלוקת למעלה בראש המגופה התם הוא דשרו רבנן דלאו אורחא למיעבד פיתחא התם אלא נוטל כל המגופה אבל מצדה של מגופה זימנין דעבדי לה משום פיתחא דאינו רוצה לפותחה למעלה שלא יפול עפר או פסולת ביין וד " ה אסור והיינו דקתני לא יקבנה מצדה ואמגופה קאי דאפי' מצדה של מגופה נמי אסור לד " ה אבל לרב חסדא מחלוקת מן הצד של מגופה התם הוא דקאסר ר' יהודה משום דאיכא דעבדי לה פיתחא אבל ע " ג ד " ה מותר והדקתני לא יקבנה מצדה התם בגופה דחבית כלומר בדפנותיה לכ " ע אסור דלפיתחא מכוין אבל מצד המגופה שרי לרבנן והרי " ף והרא " ש פסקו כרב הונא וזה דעת רבינו שכפל ושילש דבריו דבצדה אסור לאורויי דכל צדה אסור בין בצדה דגופא דחבית דהיינו דפנותיה בין בצדה דמגופה וכתב ב " י ואע " פ שהתוספות כתבו ריש פרק במה טומנין דהא דאסור למיברז חביתא חבית גופא משמע ועוד דבמגופה שרי דתנן אין נוקבין מגופה של חבית דברי ר' יהודה וחכמים מתירין צ " ל דאינהו סברי כרב חסדא ומש " ה כתבו דבמגופה שרי בכל גוונא לחכמים דקי " ל כוותייהו וא " כ עכ " ל דלא אסר רב ששת למיברז אלא בגופא דחביתא אבל למאן דפסק כרב הונא ודאי דאפי' במגופה נמי אסור למיברז לד " ה כיון דמן הצד הוא דע " כ לא שרו חכמים אלא מלמעלה עכ " ל ובחנם דחק דפשוט הוא דדברי התוס' אף לרב הונא הם וכך הוא הפשט בתוספות דמדמשני בהא דרשב " ג דמתיר להתיז ראשה בסייף ודאי לעין יפה קמכוין צריך לומר דהיינו משום דכיון דמיירי שמתיז פיה למטה ממגופתה וכדפירש " י דהיינו במקום שהוא חבור השתא כיון דמרחיב הנקב כל פך למטה ממגופתה ודאי לעין יפה קמכוין אבל בדרב ששת דאסור למיברז בבורטיא דקאמר ודאי לפיתחא קמכוין דאי לעין יפה קא מכוין ליפתחיה מפתח צ " ל דמיירי בגוף החבית בדפנותיה דהכי דקמיבעיא להו מיניה דרב ששת לא קמיבעיא להו אלא אחביתא גופא דחביתא בסתמא חבית גופא משמע ופשיט להו בסתמא דאסור במאי דקמיבעיא להו והתם ודאי אין היתר למיברז ועוד דאי איתא דקמיבעיא ליה אי שרי למיברז נמי במגופה קשה היכי פשט להו בסתמא דאסור דמשמע דאין לו היתר הלא אף לרב הונא דבצדה דמגופה ד " ה אסור מ " מ במגופה עצמה שרי למיברז לחכמים דתנן במתניתין אין נוקבין מגופה של חבית דר " י וחכמים מתירין ולרב הונא פליגי בנוקב למעלה במגופה עצמה וקי " ל כחכמים וא " כ היאך פשט להו רב ששת בסתם דאסור אלא ודאי אחביתא גופא קמיבעיא להו וכו' כדפי' :
Orach Chayim.314.5.1 חותמות שבכלים וכו' מימרא דשמואל בפרק המביא כדי יין סוף ( ביצה דף ל " א ) וטעמו דבכלים אין דין בנין וסתירה ולכן אפי' מפקיע או חותך נמי שרי אלא דמ " מ אם אפשר לפותחו ע " י התרת חבל אין להפקיע ולא לחותכו כיון דא " צ לסתירה זו . ולכן הזכיר מתיר גבי כלים לאורויי דלכתחלה מתיר ולא מפקיע וחותך והר " פ ס " ל דלסלק היתידות הם הצירים שבאחורי התיבה אסור דהא דאמרו דאסור להחזיר דלת של תיבה שמא יתקע כדלעיל בסי' ש " ח פירושו שמא ישיר הצירים כדכתב המרדכי בפ' בכל מערבין וא " כ ה " נ אסור להסירם דהוי כסתירה גמורה :
Orach Chayim.314.6.1 ומ " ש דהוי כבנין גמור ר " ל כי היכא דכשמשים הצירים הוי כבנין גמור ה " נ כשמסירם הוי כסתירה גמורה אך קשה דהא בפ' כל הכלים מחלק בדלת שידה תיבה ומגדל דנוטלין אבל לא מחזירין וכדלעיל בסימן ש " ח וא " כ היאך מדמה הר " פ סתירה לבנין ונראה דמטעם זה התיר הר " י מקי " נון להסיר היתדות שאחורי התיבה דסתירה גרועה היא כיון שא " צ לשבור שום דבר ולא דמי לחזרה דאסור שמא יתקע והביאו הב " י ובש " ע הביא שני הדעות ולא הכריע ולפעד " נ כדברי המתיר וכשנאבד המפתח נראה שמותר לפתוח בסכין או במחט לכ " ע כדתנן בריש פ' כל הכלים מחט של יד ליטול בה את הקוץ ושל שקים לפתוח בו את הדלת פי' מחט גדולה שתופרין בה שקים לפתוח בו את הדלת מי שאבד מפתח שלו עכ " ל מצאתי :
Orach Chayim.314.7.1 אסור לחתוך שפופרת וכו' פלוגתא דתנאי ודאמוראי בפ' חבית ופסק ר' יוחנן הלכה כר' יאשיה דמיקל וכשמואל דלא כרב דאסר בחתיכה ולא נתנה שם מעולם :
Orach Chayim.314.8.1 עלה של הדס כו' בס " פ חבית אמר שמואל האי טרפא דאסא אסור ומפרש רב יימר גזירה משום מרזב והלכך אפילו יש לו הרבה קטומים מוכנים מבע " י אסור משום דהו " ל כאילו עושה מרזב בשבת אם יתננו בנקב בשבת ולרב אשי הוי טעמא גזירה שמא לא ימצא קטום ויבא לקטום ולפיכך כשיש לו הרבה מוכנים מבע " י ליכא למיגזר שמא יקטום ומותר ליתנו במקום מרזב ולא גזרינן שמא יעשה מרזב בשבת אבל אם אין לו אלא אחד אפי' הוא קטום מבע " י חיישינן שמא יקטום דכיון דאין לו אלא אחד איידי דזוטר מירכס ויבא לקטום בשבת ולפ " ז לאו דוקא אחד אלא אפי' ב' וג' נמי אסור אא " כ בדאיכא הרבה קטומי' וגרסי' בגמ' איכא בינייהו דקטים ומנחי בלשון רבים ועיין בב " י :
Orach Chayim.314.9.1 אסור ליתן שעוה או שמן וכו' משנה ס " פ חבית ואם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח ובמישחא פליגי רב ושמואל ופסקו הרי " ף והרא " ש כרב דאסר דגזר במישחא עבה אטו שעוה : וכתב ב " י ומשמע דוקא הני דאית ביה משום מירוח אבל בשאר כל הדברים מותר לסתום נקב החבית והא דבד של שום בסמוך דלא התירו אלא בדבר מאכל וע " י הערמה ולצורבא מרבנן דוקא ההוא כשהיין יוצא דרך הנקב ומש " ה בשאר דברים כשאין בהם משום ממרח מותר לסתום עכ " ל ולפענ " ד איפכא דכשהיין יוצא דרך נקב דאיכא פסידא יש להקל טפי ומש " ה התירו לצורבא מרבנן ע " י הערמה ואם לא היה היין יוצא היה אסור אפי' לצורבא מרבנן והא דנקט ברישא דבשעוה ושמן אסור מפני שהוא ממרח אתא לאשמועינן דבשעוה ושמן ליכא היתירא כלל אפי' במקום פסידא ואפי' לצורבא מרבנן וע " י הערמה להצניעו שם נמי אסור משום ממרח אבל שאר דברים דלית ביה משום ממרח שרי בדבר מאכל משום פסידא וע " י הערמה לצורבא מרבנן כמ " ש אח " כ חבית שניקב וכו' הא לאו הכי כגון קיסם או צרור אסור אף על פי דלית ביה משום ממרח ולפ " ז נוחין דברי הרמב " ם שכתב דבשעוה ושמן אסור משום מירוח דהקשה ה' המגיד וז " ל וא " ת הלא אסור לסתום כל נקב אפי' בקיסם או בצרור וא " כ לא צריך לטעמא דשעוה משום ממרח ובמישחא משום גזירה דשעוה ונדחק ה' המגיד וב " י ביישוב קושיא זו ולמאי דפי' ניחא דבקיסם וצרור דאין דרך להצניעו פשיטא דאין לו היתר אף לצורבא מרבנן אלא אפי' שעוה ומישחא דאיכא למימר דהניחו שם להצניעו וסד " א דלצורבא מרבנן שרי ע " י הערמה כי היכא דשרי תלמודא בברא דתומא וקמ " ל דאסור משום דאית בהו משום ממרח ובש " ע נמשך הרב ב " י לפי פירושו בכאן גם ממ " ש הרב בהגה " ה שם נראה שהסכים לזה ולפעד " נ שאינו כן דהא לקמן בסי' של " ד כתב בנתרועעה חבית של יין דהתירו לקרות לנכרי אע " פ שודאי יתקננה כשיבא עכ " ל והוא מדברי הרא " ש בפרק כ " כ ופסק ב " י כך למעלה בסי' ש " ז אלמא משום הפסד יין הקילו טפי וזהו שפרש " י בפ' תולין ( סוף שבת דף קל " ט ) בההוא צורבא מרבנן דשקל ברא דתומא ומנח בברזא דדנא מקום שיש בו נקב בחבית והיין יוצא נותנו לשם בשבת לסתום והוי כמתקן ומערים לכתחלה עכ " ל דנראה פשוט דקשיא ליה לרש " י הניחא במאי דנאים במברא ועבר להך גיסא וסייר פירי דהתירו הערמה לצורבא מרבנן משום הפסד פירותיו שהיו בלא שמירה אבל למה התירו לסתום הנקב בברא דתומא דהוי כמתקן מנא דה " נ מתקן הנקב וסותמו ולכן פי' דהכא נמי הוי פסידא דהיין יוצא . ולפ " ז כשאין היין יוצא אסור לסותמו אפי' לצורבא דרבנן אפי' בשאר דברים שאין בהם משום ממרח ואצ " ל לשאינו צורבא מרבנן ודלא כמ " ש בש " ע להתיר בשאין היין יוצא ודו " ק : הב " י הביא מ " ש מהרא " י בת " ה סי' ס " ד בדין סכין התחוב בכותל של עץ מבע " י או בספסל שאינו מחובר והקשה עליו והאריך ע " ש ולפענ " ד דתשובה זו נכונה ואגב אבאר אותה כי דבריו קצת סתומים והוא דכתב תחלה דבתקעוהו קצת בחוזק בכותל שהוא מחובר כמעט פסיק רישיה הוא שלא יוסיף בנקב והו " ל קודח כל שהו וחייב משום בונה אח " כ אמר ואין להביא ראיה להתיר ולומר דאין בזה משום קודח מדמתיר במרדכי פ' חבית בסכין התקוע בחבית מע " ש להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף בנקב ומייתי ראיה מפ' במה טומנין דאמר שמואל סכינא דבי אורבי דצה ושלפה והדר דצה שרי עכ " ל ונראה דדעתו בהך ראיה דאע " ג דאסיקנא דשמואל אתותב היינו משום דקשיא עליה ממשנתינו דהטומן לפת דאפי' לא דצה ושלפה נמי שרי אע " ג דמזיז עפר מ " מ כיון דהעפר ניזוז מאליו לא חיישינן כדפרש " י לשם ריש ( דף נ " א ) והיינו לומר דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול אי נמי כדפי' התוס' בשם ר " י בפ' כירה ( שבת דף מ " ד ) דשמואל לא אסר בלא דצה ושלפה משום איסור טלטול מן הצד דהא שמואל מתיר טלטול מן הצד בפ' כירה אפי' גבי מת אלא דאוסר משום דמסיר העפר ומרחיב הגומא ואיתותב מהטומן לפת מכל מקום יש להביא ראיה מדשמואל דסכין התקוע בחבית אע " ג דמוסיף בנקב קצת כשמוציאו ומכניסו אפ " ה כיון דאינו מתכוין להוסיף שרי שהרי אפי' דצה ושלפה מבע " י אי אפשר שלא יוסיף בשבת בנקב כל שהו ומכ " ש בלא דצה ושלפה והשתא אמר מהרא " י דמכאן לכאורה מוכח דאין בסכין התקוע בכותל משום קודח מדמתיר במרדכי בסכין התחובה בחבית ומביא ראיה מדשמואל בסכינא דביני אורבי וכו' דמה ענין זה לזה התם ליכא משום קודח כמ " ש בסוף התשובה אבל בסכין בחבית אית ביה משום קודח אלא ודאי ליכא למיחש בסכין משום קודח וקאמר מהרא " י דלעולם איכא למימר בסכין התקוע בכותל שבקרקע אית ביה משום קודח דחייב משום בונה אלא דבחבית שהוא כלי כיון דאין בנין וסתירה בכלים להכי לית ביה משום קודח אח " כ אמר וא " ת דחייב משום דקא מתקן פיתחא וכו' כלומר אף ע " ג דבחבית אין בו משום בונה כיון דכלי הוא מ " מ בעושה נקב איכא משום דקא מתקן פיתחא דמתקן מנא הוא ואפי' בכלי הוא איסור דאורייתא למאי דקס " ד השתא ואפ " ה מתיר במרדכי בשאינו מתכוין להוסיף נקב בסכין שבחבית ולא חיישינן לאיסור פתח וא " כ איכא ראיה לסכין התקוע בכותל שבקרקע דבאינו מתכוין להוסיף דלא חיישינן לאיסור בונה דמ " ש הא מהא וקאמר מהרא " י הא ליתא דהא בנקב שבחבית דאסרו חכמים משום דקא מתקן פיתחא התם ליכא כלל איסור דאורייתא ולהכי כשאין מתכוין להוסיף אפי' איכא פסיק רישיה שרי וכו' אבל בסכין בכותל שבקרקע דבמקדח ממש איכא איסורא דאורייתא משום בונה איכא למימר היכא דאיכא פסיק רישיה אע " פ דאינו מתכוין להוסיף נמי אסור משום קודח דחייב משום בונה . אח " כ אמר דהאי סכין התחובה בחבית דמתיר המרדכי מטעם דאינו מתכוין להוסיף בנקב כי היכא דמתיר שמואל בדצה ושלפה אע " ג דמוסיף בנקב כיון דאינו מתכוין להוסיף בע " כ דמיירי נמי דהוציאוהו והכניסוהו לסכין בחבית מבע " י דומיא דדצה ושלפה דאיירי ביה שמואל דאל " כ מאי מביא ראיה הלא שמואל לא התיר אלא בדצה ושלפה דליכא למימר דמביא ראיה ממסקנא דאיתותב שמואל דאפילו לא דצה ושלפה נמי שרי כדכתב ב " י דהלשון במרדכי לא משמע הכי כלל אלא רוצה להביא ראיה דאף לשמואל דלא התיר אלא בדצה ושלפה נמי שרו בסכין בחבית א " כ בע " כ דבסכין התקוע בחבית נמי מיירי בדצה ושלפה וא " כ בע " כ דסכין התקוע בחבית כיון שהוציאוהו והכניסוהו לאו פסיק רישיה הוא כי היכא דבהך דשמואל בדצה ושלפה וצ " ל דלא הוה פסיק רישיה שירחיב הגומא לפר " י וכו' ודעת מהרא " י בזה לומר דהשתא לפ " ז אין התחלה להביא ראיה להתיר סכין התקוע בכותל מהא דכתב במרדכי להתיר בסכין התקוע בחבית וכו' דהתם מיירי בדצה ושלפה דלאו פסיק רישיה הוא אבל בסכין התחוב בכותל קצת בחוזק בלא דצה ושלפה איכא למימר דאסור משום קודח דחייב משום בונה בדאיכא פסיק רישיה ואמר עוד דלפ " ז דהא דסכין תקוע בחבית דמתיר במרדכי בדליכא פסיק רישיה אפילו בחבית גדולה דשייך בה בנין קאמר דשרי דאם הוה פסיק רישיה היה אסור משום קודח אח " כ אמר אבל סכינא דביני אורבי וכו' נראה דקשיא ליה למאי דכתב דסכין התחוב בכותל אסור משום קודח בדאיכא פסיק רישיה א " כ סכינא דביני אורבי דהיינו דמצניע הסכין ותוחב אותו בין שורות הלבנים שבבנין כדפירש רש " י דליכא התירא משום דאין בנין וסתירה בכלים דהא לאו כלי הוא אלא אדרבה בנין שייך ביה ואמאי שרי אפי' לא דצה ושלפה למסקנא דאיתותב שמואל הלא פסיק רישיה הוא כמו סכין התקוע בכותל שבקרקע וקאמר דכיון דאינו גוף אחד לא שייך ביה קודח ותדע שהרי ר " י לא הזכיר לשון קודח אלא לשון גומא ולכן בסכין התחוב בכותל שבקרקע אסור משום קודח אבל בדבר תלוש בספסל שהוא כלי אין סברא לאסור והא דהקשה ב " י הלא כתב בתחלה דסכין בחבית דהתיר המרדכי מיירי נמי בדצה ושלפה וחבית כלי הוא לאו קושיא הוא דהמרדכי בא להתיר אפילו בחבית גדולה היכא דליכא פסיק רישיה כגון דדצה ושלפה כדכתב ב " י עצמו ומה דקשיא ליה מלשונו שכתב אפילו בחבית גדולה דמשמע דבכל חבית איירי לאו קושיא היא דה " ק דבחבית קטנה פשיטא דשרי אפילו לא דצה ושלפה ואפי' לשמואל דע " כ לא קאמר שמואל דבעינן דצה ושלפה אלא היכא דאיכא חששא דמסיר העפר ומרחיב הגומא אבל בסכין בחבית קטנה דליכא הך חששא שרי אפי' בלא דצה ושלפה אלא אפי' בחבית גדולה דאיכא משום בנין נמי שרי היכא דדצה ושלפה דליכא פסיק רישיה כי היכא דמתיר שמואל בדצה ושלפה בדוכתא דאיכא חששא דמרחיב הגומא כיון דליכא פסיק רישיה ה " נ בחבית גדולה ולפ " ז ה " ה בכותל שבקרקע נמי שרי היכא דדצה ושלפה מבע " י כיון דליכא פסיק רישיה והכי נקטינן ודברי מהרא " י נכונים ודלא כמו שדן אותו ב " י דס " ל דכשמואל נקטינן ופי' בהלכה פירוש אחר דלא כפרש " י דאין זה דרכו של מהרא " י ז " ל ועוד הלא דבריו מבוארים בס " ד כדפי' וצריך שתדע שמ " ש באותה תשובה ומשום מוקצה טעות הוא שנפל בדפוס וצריך להגיה במקומו ומרחיב הגומא :
Orach Chayim.315.1.1 אסור לעשות אפילו אהל עראי וכו' מסקנא דגמרא בפ' כל הכלים ומ " ש שרש " י ור " ת נחלקו בעשיית מחיצה שם בתו' ובר " ן מבואר טעם מחלוקתם תלוי בסוגיות ומסתברא כר " ת דכשהמחיצה באה להתיר הוא חשוב בנין וכן פסק בש " ע והכי נקטינן חדא דר " ת מחמיר באיסור שבת ועוד דכך היא דעת רוב פוסקים :
Orach Chayim.315.2.1 עצים שתוקעין וכו' ה " א בסוף עירובין :
Orach Chayim.315.3.1 ומ " ש דהוה ליה תוספת אהל עראי ושרי פלוגתא דר " א וחכמים ר " פ כל הכלים וידוע דהלכה כחכמים דמתירין להוסיף על אהל עראי . וה " ק סתמא דתלמודא בסוף עירובין משמיה דרב ומשמיה דרב אסי :
Orach Chayim.315.4.1 ומ " ש וכן מחצלת פרוסה כדי טפח וכו' פי' המחצלת כרוכה בעיגול ובעינן שתהא המחצלת פרוסה כדי טפח חוץ מן הכריכה אבל אם חיזור העיגול בלבד הוא רחב טפח לא מחזי כאהל כך כתב ב " י ע " ש הריטב " א בשם התוס' דלא כדמשמע מפירש " י דכשיש בחיזור העיגול בלבד רחב טפח נמי מותר וכתב הריטב " א דאף לשון רש " י יש לפרש כן עכ " ד ובפי' רש " י שלנו בעירובין מפורש להדיא כפי' התוס' שכתב וז " ל הוי גולל אותם וכורך מעל הגג ושייר בה טפח פרוס דלהוי עליה שם אהל וכו' אלמא דצריך שלא יהא כורך כולה אלא ישייר בה טפח פרוס שלא יהא כרוך ואפשר דמלשון רש " י בפרק כל הכלים סוף ( שבת דף קכ " ה ) משמע איפכא שכתב וז " ל להוסיף כגון שהיה מחצלת פרוס עליהן וכרוכ' ונשאר בה אויר ולמחר פושטה עכ " ל נראה מדכתב פרוס עליהן ואח " כ כתב וכרוכה משמע דהפריסה הוא הכרוך בלחוד דאל " כ הו " ל לומר כגון שהי' מחצלת כרוכה ופרוס עליהן ודקדוק זה אינו כדאי ללמוד ממנו קולא ועוד דילמוד הסתום בפרש " י כאן מן המפורש בעירובין והכי משמע לשון רבינו וכן פסק בש " ע :
Orach Chayim.315.5.1 פוריא וכו' מימרא דרב יהודא בפ' המביא כדי יין סוף ( ביצה ד' ל " ב ) ומ " ש בשם התוס' שם מיהו קשה דבפרק כל הכלים סוף ( שבת דף קכ " ה ) כתב רש " י וז " ל שאין עושין אהל עראי לפרוס מחצלת על ד' מחיצות או על ד' קונדסין להיות צל לאהל מן החמה עכ " ל וכ " כ הר " ן לשם ומ " ש משלחן ע " ג רגלים דשרי ומחצלת ע " ג קונדסין דאסור וי " ל דמחצלת ע " ג קונדסין לא אסר אלא בדצריך לאויר שתחתיו ומש " ה כתב רש " י להיות צל לאהל מן החמה וקאי אמחצלת על ד' קונדסין דסמיך ליה אבל מחצלת על ד' מחיצות אפי' א " צ להיות צל לאהל מן החמה אסור ומיהו דוקא כשעושה ד' מחיצות ואח " כ פורס המחצלת עליו אבל אם עשה האהל בלא מחיצות שרי כדכתבו התוספות להדיא בפרק המביא בד " ה מלמטה למעלה וכ " כ הר " ן בפ' כל הכלים דגוד דפרוס ע " ג יתידות ארבע דאסור אע " ג דלא עשה מחיצות משום דצריך לחלל של תחתיו שיכנס לשם הרוח ויצטנן היין שבתוך הגוד מיהו קשה לפ " ז הא דכתב רבינו תחלה בשם התוס' דלא יתכן לאסור פוריא ממטה למעלה אלא בדאיכא ד' דפין וכו' וכתב אח " כ עלה דכתב הרשב " א בשם התוס' דלא אסרו אלא בכה " ג שצריך לאויר של מטה וכו' משמע דתרתי בעינן דעשה מחיצות למטה כגון ד' דפין וג " פ צריך לאויר של מטה אבל בדליכא אלא חדא שרי וכ " כ הר " ן להדיא בפ' כל הכלים וז " ל וכתבו בתוס' כללא דמילתא בבנין אהלים דלא מתסר משום אהל אלא היכא דאית ליה מחיצות מלמטה ומשתמש באויר שתחתיו וכו' אלמא דתרתי בעינן לדעת התוס' ודוחק לומר שמ " ש הר " ן ומשתמש באויר שתחתיו כלומר או שמשתמש וכו' ועוד דהר " ן בפ' המביא מביא דברי התו' דדוקא כשצריך לאויר שתחתיו וע " כ מותר להניח ספר וכו' ובספר הוא עושה מחיצות ואהל ואפ " ה שרי כיון שא " צ לאויר שתחתיו אלמא דתרתי בעי' ועוד קשה שדברי הרשב " א סותרין דמדכתב כאן בשם התוס' שלא אסר אלא בכה " ג וכו' משמע דהכי ס " ל דתרתי בעינן כדעת התוס' וכדפי' והר " ן כתב דהקשה הרשב " א על דברי התו' דלעיל דגוד מי עבדי ליה מחיצות וכו' אלמא דס " ל דלא בעינן דעבדי ליה מחיצות אלא בעשה האהל על ד' יתידות לחוד נמי אסור כי היכא דאסור בגוד ומשום דצריך לאויר שתחתיו בלחוד אסור וכדפרש " י במחצלת על גבי ארבע קונדסין להיות צל מן החמה אסור אע " ג דלא עשה מחיצות דלפ " ז בעשה מחיצות ואח " כ עשה האהל אסור אפי' אינו צריך לאויר שתחתיו וצ " ע מיהו להלכה נכון להחמיר כדמשמע מפי' רש " י ומדברי הרשב " א עצמו דבחדא נמי אסור ולפ " ז בספר נמי יש לאסור דלא כמ " ש הרשב " א והר " ן בשם התוס' נ " ל :
Orach Chayim.315.6.1 כילת חתנים וכו' עד שאינה עשוייה לישן תחתיה אלא לנוי כך פרש " י בר " פ תולין נראה דבא ליישב אמאי קרי לה כילת חתנים ואמר לפי שאין שאר בני אדם עושין כך לפי שאינה ראויה לישן תחתיה אלא דעושין לנוי לכבוד החתן ולכך קרויה כילת חתנים וב " י כתב מה שכתב עיין עליו :
Orach Chayim.315.7.1 ואם כרך עליה מאתמול חוט או משיחה לנטותה בו מותר אפי' אית ביה כל הני כאן סתם רבינו דבריו כדעת הרא " ש החולק על הרי " ף בטלית כפולה דבסמוך דאילו להרי " ף גבי כילה נמי לא שרי בכריכת חוט או משיחה אלא בדלית ביה חד מהני ובפרש " י משמע כהרא " ש והרמב " ם כתב כדברי הרי " ף ופסק ב " י כהרי " ף והרמב " ם וכ " כ בש " ע והכי נקטינן להחמיר בפלוגתא דרבוותא :
Orach Chayim.315.8.1 בגד ששוטחין ע " פ החבית וכו' בפרק תולין סוף ( שבת דף קל " ט ) הקשו התוס' בפ' המביא כיון דאין איסור בעשיית אהל עראי אלא בעושה מחיצות ואח " כ גג עליו אבל אם עשה אהל בלא מחיצות שרי וכדתנן מחזירין הקדרה ע " ג כירה ואפי' בשבת עצמו מחזירין א " כ אמאי אסור פרוונקא אכולי כובא הלא המחיצות כבר עשויות וי " ל הואיל ורחב הכובא יותר מדאי נעשה כאהל עכ " ל ומביא אותו ב " י בסוף ^ סימן זה ולפע " ד קשה דא " כ נתת דבריך לשיעורין אלא נ " ל דשאני כירה שהיא קבועה במקומה ואינו מטלטל הכירה בשבת ממקום למקום אלא שמחזיר הקדרה על פיה שרי כיון שלא עשה המחיצות אבל הך פרוונקא מיירי שמביא החבית או הכובא ומטלטל אותה ממקום זה למקום אחר ומעמיד אותה שם ואח " כ שוטח הבגד עליו הו " ל עשה מחיצות וגג עליה דאסור . ומה שנוהגים לפרוס מפה על השלחן והמפה תלויה בכל הד' צדדין יותר מטפח היינו כיון דמה שפורסין על השלחן לית ביה משום אהל א " כ אין לחוש כלל על מה שתלוי בכל צד וכיוצא בזה כתב הר " ן והרב המגיד דאין לחוש על סדינים דנחתי מפוריא טפח ומביאו בית יוסף :
Orach Chayim.316.1.1 הצד צפור למגדל כו' משנה פ' האורג ר' יהודה אומר צבי לבית דוקא חייב וחכ " א צבי לבית לגינה ולחצר ולביברין רשב " ג אומר לא כל הביברין שוין זה הכלל מחוסר צידה פטור שאינו מחוסר צידה חייב ובגמרא פסק הלכה כרשב " ג וז " ש רבינו וצבי לבית או לביבר שהוא ניצוד בו דהיינו כרשב " ג וממילא ה " ה לגנה ולחצר נמי לא כל הגינות והחצרות שוין והא דנקט רשב " ג ביבר משום דפתח במאי דסיימו חכמים . ואיכא למידק דבגמרא רמי עופות אעופות דבברייתא תני דאפי' עוף ניצוד בביבר מקורה וחייב ובמשנה תנן בית לא והא בית מקורה הוא ומשני הא דתנן דצפור אפי' לבית אינו ניצוד בצפור דרור ופרש " י שדרכו לדור בבתים ואינו ניצוד לפי שנשמט מזוית לזוית אבל בעוף אחר כיון שהכניסו לבית ונעל בפניו חייב דניצוד הוא וכ " כ הר " ן וא " כ ק' למה לא חילקו הרי " ף והרא " ש והרמב " ם ורבינו בין עוף לעוף אלא כתבו בסתם דצפור למגדל דוקא חייב ונ " ל דס " ל דהא דמשני הכא בצפור דרור עסקינן שינויא דחיקי הוא אלא דמתרץ לדחות הקושיא דאף לדידך דקשיא לך איכא למדחי ולומר הכא בצפור דרור עסקינן אבל אשינויא לא ניקום ונסמוך אלא אסתם משנה דלכ " ע צפור למגדל אין לבית לא ואין חלוק בין עוף לעוף וברייתא דפריך מינה דתני בה אין צדין דגים מן הביברין בי " ט אבל צדין חיה ועוף הא דקאמר אבל צדין חיה ועוף לא דצדין העוף מן הביברין קאמר דהא מחוסר צידה הוא בביבר אלא לצדדין קאמר חיה מן הביבר שהוא ניצוד בו ועוף מן המגדל שהוא ניצוד בו וזה דרכו של הרי " ף והרמב " ם בדוכתי טובא דלא סמכי אשינויא דהשינויא הוא לדחות הקושיא דאפי' לאידך ל " ק אלא תופסים עיקר כסתם משנה לפי פשוטה אבל בש " ע מחלק בין צפור דרור לשאר עופות ולפעד " נ עיקר כדפי' ואיכא לתמוה במה שפרש " י במשנה דצפור למגדל זו היא צידתו אבל אם הכניסו לבית אינו ניצוד בכך שיוצא לו דרך חלונות עכ " ל משמע דהיכא דסתומין החלונות בעששית שאי אפשר לו שיצא דרך חלונות אית בו משום צידה וזה הפך הסוגיא דמשמע דהטעם הוא דבבית קשה הוא לתופסו לעוף לפיכך אינו חייב עליו אם הכניסו לבית וי " ל דכל הסוגיא אזלא אליבא דחכמים וכדפי' רשב " ג דהלכה כמותו זה הכלל מחוסר צידה פטור שאינו מחוסר צידה חייב אבל לר' יהודא דפליג עלייהו דצבי לגינה ולחצר ולביברין אע " ג שאינו מחוסר צידה דאינו קשה לתופסו שם נמי פטור משום דאפשר לו לברוח לפ " ז קשה א " כ עוף לבית נמי כיון דאינו יכול לברוח חייב אע " פ שמחוסר צידה דקשה לתופסו דלר' יהודא אין חילוק בין קשה לתופסו לאינו קשה לתופסו ועל כן פירש " י דלר' יהודא הוי טעמא משום דאפשר לו לעוף לצאת ולברוח דרך החלונות אבל למאי דקי " ל כחכמים ורשב " ג אפילו אי אפשר לו שיצא דרך החלונות כגון שנסתמו בעששית נמי אינו חייב בהכניס עוף לבית משום דמחוסר צידה הוא שקשה לתופסו שם בבית והכי נקטינן :
Orach Chayim.316.2.1 צד צבי ישן וכו' ברייתא לשם ופריך עלה מברייתא אחרת דתני בה חולה חייב ומשני רב ששת לא קשיא הא בחולה מחמת אישתא הא בחולה מחמת אובצנא פי' רש " י עייפות שאינו יכול לזוז ממקומו ניצוד ועומד הוא עכ " ל : ומדברי הרמב " ם בפ' עשירי משמע איפכא דמחמת אובצנא חייב כמ " ש ה' המגיד לשם ושכן פי' ר " ח ואיכא לתמוה אמאי לא כתב רבינו לחלק בין חולה לחולה וכאחד מן הפירושים ואפשר דכיון דראה רבינו שנחלקו בה איזה חולה חייב לכך כתב בסתם דחגר חולה או זקן פטור כלומר דחולה דניצוד ועומד דומיא דחגר או זקן הוא פטור ואם אינו כל כך חולה חייב והדבר מסור לפי מה שמכירין בני אדם באותו חולה בין חולה מחמת אישתא בין חולה מחמת אובצנא דהדבר ניתן לשיעורין לפי מה שהוא חולה כנ " ל ביישוב זה ואיכא לתמוה דלמה השמיט הרי " ף ברייתא זו דהצד צבי סומא וכו' ולא כתבה כלל וצ " ע :
Orach Chayim.316.3.1 כל דבר שבמינו ניצוד וכו' ברייתא שם פליגי בה ר' מאיר וחכמים והלכה כחכמים דאמרו כל שבמינו ניצוד חייב וכו' ומ " ש בשם בעל התרומות הכי משמע בסוגיא ר " פ משילין דהא דתניא דפורסין מחצלת ע " ג כוורת דבורים בשבת בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ובלבד שלא יתכוין לצוד דלר " ש נמי לא שרי כשאין מתכוין אלא בדאית ביה כוי בכוורת שיכולין הדבורים לצאת משם ואף ע " פ שהחור קטן ואין הדבורים רואין אתם וניצודות מ " מ לא הוי פסיק רישיה אבל לית ביה כוי אפילו לר " ש אסור משום דהוי פסיק רישיה והכי משמע להדיא מדקאמר בגמרא ותסברא דר " ש היא והא מודה ר " ש בפסיק רישיה וכ " כ לשם התוספות להדיא והב " י מביאו ולפי זה דינו של בעל התרומות אמת דאף למאי דקי " ל כר " ש מ " מ פסיק רישיה הוא גבי זבובים בתיבה כמו גבי דבורים בכוורת וכ " כ במרדכי ס " פ כירה אלא שהחמיר דאסור לסגור תיבתו בשבת אם לא יניח ריוח גדול שיוכלו לצאת וכו' ותימה דהא מקמי הכי כתב המרדכי כמ " ש התוספות דלר' יהודא דוקא בעינן דלישבוק בהו ריוח גדול כ " כ שיהיו הדבורים רואים אותם אבל לר " ש אפילו אינם רואים אותם לא הוי פסיק רישיה וצריך לפרש דמ " ש דצריך להניח ריוח גדול היינו בכדי שיוכלו לצאת לאפוקי ריוח קטן שאינן יכולין לצאת דאילו לר' יהודא צריך ריוח גדול הרבה שיהו רואין אותו ולר " ש א " צ כל כך אפילו אינן רואין אותו אלא במניח ריוח גדול שיוכלו לצאת סגי והשתא קשה טובא על רבינו שהשיג על דברי בעל התרומות ואמר ועוד דבכוורת גופא קתני ובלבד שלא יכוין לצוד וכו' דהא מוכח בסוגיא דבהך כוורת אף לר " ש מיירי דאית ביה כוי אבל בתיבה ליכא כוי כלל וכך הקשה ב " י ונראה ליישב דרבינו סובר כיון דבפ' כירה משמע להדיא איפכא דלר " ש אפילו לית ביה כוי נמי שרי דהכי פריך התם ומני אי ר " ש דדלא שאין מתכוין מותר הא לית ליה מוקצה ולמה לי לאוקמי כשחישב אי ר " י כי לא מכוין מאי הוי הא דבר שאין מתכוין אסור לעולם ר' יהודא ומאי ובלבד שלא יתכוין לצוד שלא יעשנו כמצודה דלישבוק להו רווחא כי היכי דלא ליתצד ממילא מדלא קאמר בהך סוגיא ותסברא ר " ש היא אלמא דס " ל דלר' שמעון ניחא דשרי בלא מתכוין אפילו לא שביק להו רווחא ולא קשה הא מודה רבי שמעון בפסיק רישיה דאיכא למימר דהך פסיק רישיה לא ניחא ליה שיהיו ניצודין ולא יוכלו לצאת מן הכוורת שהרי רוצה הוא שיצאו הדבורים לשדה לאכול פרחים תמיד כדי לעשות דבש הרבה וסבירא ליה לרבינו דהך סוגיא עיקר חדא דמיתאמרה בדוכתה במסכת שבת ותו כיון דהסוגיות הפוכות במידי דהוי מדרבנן אזלינן לקולא ולר' שמעון שרי לגמרי אפילו ליכא כוי ומה שהשיג רבינו תחלה מסברא דלא דמי לדבורים בכוורת וכו' איכא למשדי בה נרגא דאם כן נתת דבריך לשיעורין וכמ " ש ב " י אבל נראה ברור דרבינו לא היתה עיקר השגתו מטעם סברתו זאת אלא אועוד קא סמיך וכדמשמע מפ' כירה . עוד כתב ב " י להשיג אדברי בעל התרומות דשאני דבורים בכוורת דהוי מקום שניצודים בו והוי כמכניס ארי לגורזקי שלו אבל זבובים דתיבה וכוורת לא הוי מקום צידתם אפשר דלא חשיבי ניצודים עד שיתפסם בידו עכ " ל ושרי ליה מאריה דבפרק האורג לא קאמר שמואל דאינו חייב חטאת עד שיכניס הארי לגורזקי שלו אבל איסורא איכא אפילו מכניסו לבית או לחצר דהכי משמע לישנא דאינו חייב וכו' דמשמע חיובא הוא דליכא אבל איסורא איכא בכל מקום שהכניסו עוד כתב ב " י אי נמי ע " כ לא אסר ר " ש לפרוס מחצלת על הכוורת בפסיק רישיה אלא בדבורים שבמינן ניצוד אבל זבובים שאינן במינן ניצוד כל שאין מתכוין שרי ואע " ג דפסיק רישיה הוא עכ " ל וזו כשגגה שיצאה מלפני השליט דבסוגיא דריש משילין דמוקי להך דפורסין מחצלת על כוורת דבורים וכו' דכרבי יהודא היא ואימא ובלבד שלא יעשנו מצודה פריך פשיטא פירש " י דכיון דאית ליה לר' יהודא דבר שאין מתכוין אסור למה ליה למתני ובלבד שלא יעשה מצודה דהא צידה אב מלאכה היא ומשני מהו דתימא במינו ניצוד אסור שלא במינו ניצוד כי הני דבורים שרי קמ " ל אלמא דדבורים לאו במינו ניצוד ולפ " ז צ " ל דכ " ש גזין וצרעין לאו במינו ניצוד נינהו שהרי דבש דבורים עדיף טובא ואפ " ה לאו במינו ניצוד כ " ש דבש גזין וצרעין דגריעי טובא דפשיטא דאינו ניצוד דלאיזה צורך יהא צדן אם לא לעשות דבש . אבל רש " י בפרק האורג כתב וז " ל הגזין מין חגב טהור הוא ונאכלין כל שבמינו ניצוד כגון חגבים והגזין שאין במינן ניצוד צרעין ויתושין שאינן לצורך עכ " ל ולא ידענו למה נדחק לפרש דהגזין מין חגב טהור הא דהלא יגיד עליו ריעו שאמר גזין וצרעין דהן מין דבורים שעושין דבש כדאיתא בפ " ק דבכורות וכמו שנתבאר בי " ד סימן פ " א ולפ " ז ודאי הא דאמרו חכמים כל שבמינו ניצוד חייב לאו אהני דנקט ר " מ קאמר אלא אבעלמא קאי כל שבמינו ניצוד אבל הני דנקט ר " מ חגבים גזין וצרעין ויתושין כולן אינן במינן ניצוד ופטור לדעת חכמים ולענין הלכה נקטינן כדעת בעה " ת ע " פ סוגיא דריש משילין וצריך להניח ריוח גדול שיהיו הזבובים יכולין לצאת משם ראיתי כתוב שיבריח את הזבובים מן התיבה קודם שינעול עכ " ל . אך קשה לי בהך סוגיא לפי דברי התוס' דמאי פריך לר' יהודא פשיטא הא אצטריך לאשמועינן דאע " פ דאית ביה כוי אסורין אם לא יהא לשם ריוח גדול הרבה דהדבורים רואין אותם וצ " ע :
Orach Chayim.316.4.1 צבי שנכנס וכו' עד השני פטור משנה שם ומפרש שמואל הא דתנן פטור היינו פטור ומותר והא דתני ברישא צבי שנכנס לבית לרבותא נקט הכי ל " מ כשרץ אחריו והכניסו לבית ונעל בפניו אלא אפי' נכנס מעצמו לבית כיון דאי לא נעל בפניו היה חוזר ויוצא הלכך אם נעל בפניו הו " ל צידה גמורה וחייב :
Orach Chayim.316.5.1 הצד נחש וכו' משנה בפ " ב דעדיות הצד נחש בשבת אם מתעסק שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב וקאמר שמואל דהאי פטור פטור ומותר הוא ולכך כתב רבינו בסתם אם בשביל שלא ישכנו מותר לכתחלה ואיכא למידק דבדין הקודם נמי הו " ל לרבינו לכתוב בסתם דכשישב הראשון על הפתח ומלאו מותר לשני לישב אצלו והראשון חייב למה לו לכתוב לשון המשנה דפטור ולפרשה אח " כ דפטור ומותר וכן בדין השלישי במפיס מורסא דתנן אם להוציא ממנה לחה פטור דמפרש שם ג " כ פטור ומותר כתב רבינו בסימן שכ " ח בסתם מותר לכתחלה וי " ל דדעת רבינו לקצר ואם היה כותב הכא בסתם דמותר לכתחלה היה צריך לפרש עוד דבלא מלאוהו הראשון וישב השני ומילאהו דהשני חייב כדי שלא נבין לדייק דדוקא במילאהו הראשון הוא דמותר השני לכתחלה אבל בלא מלאהו הראשון אין השני מותר אלא אסור לו לישב אצלו ולמלאות ואם עבר וישב קעביד איסורא אבל אינו חייב חטאת וזה אינו כדתנן ברישא דבזו חייב חטאת לכך הביא רבינו המשנה דתני בה במילאהו הראשון דהשני פטור דמשמע דיוקא אבל אם לא מלאהו הראשון ומלאהו השני השני חייב והדר מפרש דהאי פטור פטור ומותר הוא ולא תני פטור אלא לפי דהכא הוא דפטור אבל בלא מלאהו הראשון והשני מלאוהו השני חייב והשתא אתי שפיר הא דלא כתב רבינו הך בבא דרישא אלא דכונתו לקצר דנשמע מדיוקא דסיפא דדוקא במלאהו הראשון השני פטור אבל בלא מלאהו הראשון חייב השני כדפי' :
Orach Chayim.316.6.1 שמנה שרצים וכו' משנה וברייתא בפ " ח שרצים וע " פ דברי התוספות לשם דח' שרצים שיש להם עור סתמייהו ניצודין לצורך עורן וחייב והחובל בהן ונצרר הדם תחת העור חייב ג " כ דכיון שנעקר הדם והיה יוצא לחוץ לולא העור שמעכבו לצאת א " כ אית ביה משום נטילת נשמה שבאותו מקום שנעקר כי הדם הוא הנפש אבל שאר שרצים ורמשים דאין להם עור סתמייהו לאו לצורך קיימי והחובל בהן אינו חייב אם לא יצא הדם לחוץ דודאי אינו נעקר הדם משום מקום בגופו דאם היה נעקר היה יוצא לחוץ כיון שאין לו עור שיעכבנו מלצאת :
Orach Chayim.316.7.1 אסור לצוד פרעוש וכו' ברייתא שם ר' אליעזר מחייב ורבי יהושע פוטר והלכה כר' יהושע דפוטר משום דאין במינו ניצוד אבל אסור לכתחלה :
Orach Chayim.316.8.1 ומ " ש ודוקא מעל הארץ וכו' כ " כ התוס' ומה שקשה לב " י בלשון התוספות שכתבו אבל אם היה על סרבלו מבחוץ אסור ליטלו אבל יכול להפילו מעליו דמשמע דדוקא מבחוץ אסור אבל על בגדיו מבפנים כיון דאיכא למיחש שמא ינשכנו שרי ליטלה אע " פ שאינו עוקצה נראה ליישב דודאי לא התירו התוס' אלא דוקא כשהוא נושך את האדם דמשום צערא שרי כמו מפיס מורסא כמפורש בתחלת דבריהם אבל באינו נושך אסור ליטלה אפילו היא על בגדיו מבפנים ומ " ש בסוף דבריהם אבל אם היא על סרבלו מבחוץ וכו' לא נקט מבחוץ אלא לאורויי היתירא אף מבחוץ והכי קאמרי דמבחוץ נמי אע " פ דאסור ליטלה דאפילו מבפנים אסור ליטלה כ " ש מבחוץ אפ " ה יכול להפילה מעליו אף כשהיא מבחוץ ואין בו משום איסור טלטול מידי דהוה אקוץ בר " ה דשרי כדי שלא יהיו ניזוקין בה ואצ " ל דיכול להפילה כשהיא על בגדיו מבפנים . והכי משמע מדברי רבינו שכתב או מעל בגדיו בסתם דמשמע בכל ענין בין על בגדיו מבפנים בין על בגדיו מבחוץ אסור ולא שרי אא " כ עוקצו ואע " פ שגדולי עולם כתבו להקל ליטלם מעל בגדיו מבפנים כמ " ש ב " י מ " מ נקטינן להחמיר באיסור שבת ולא שרי אלא כשהוא עוקצו :
Orach Chayim.316.9.1 ומ " ש ואסור להורגו ה " א בפ " ח שרצים דאף ר' יהושע דקי " ל כותיה ופוטר בצידת פרעוש מודים בהרגו והא דכתב רבינו אסור להרגו לאו דוקא אסור אלא חייב חטאת ג " כ ולא נקט אסור אלא כדי לומר אבל כינה מותר להורגו וכו' וסתם רבינו דבריו בכאן כר " ת דפרעוש היא השחורה ולכן כתב גבי פרעוש ודוקא מעל הארץ וכו' לפי שבאה מעפר הארץ ובכנה לבנה לא הזכיר ארץ אלא כתב וה " מ בלוקחה מעל בגדיו או מעל בשרו ומה שאסרו פרעוש טפי מבכנה הוא דכיון דפרעוש פרה ורבה דמיא לאלים מאדמים והו " ל כאילו הורג גמל ולפ " ז אפילו עוקצו אסור להורגה ומה שהתירו צידה כשעוקצו היינו לפי שאין במינו ניצוד וליכא איסורא דאורייתא אבל הריגה אית בה איסור דאורייתא אבל המרדכי בפרק כ " כ כתב דר " ת התיר אף הריגת פרעוש כשעוקצו דבמלאכה שאינה צריכה לגופיה קי " ל כר' שמעון דפטור עליה . וכתב ב " י דנקט לחומרא :
Orach Chayim.316.10.1 ומ " ש אבל כינה וכו' בפ " ק דשבת פליגי בה תנאי ופסק כב " ה דמתירין להרוב המאכולת והיא הכנה הבאה מזיעת אדם לר " ת דבסמוך :
Orach Chayim.316.11.1 ומ " ש וה " מ בלוקחה מעל בגדיו וכו' כ " כ הרא " ש לשם ע " פ הסוגיא והביאו ב " י הר " ר יוסף פי' שהשחור הוא כינה ולבן הוא פרעוש ור " ת פירש איפכא ונהגו כר " ת וז " ל התו' ( דף יב ) פירש ה " ר יוסף דכינה היא השחורה הקופצת דכתיב והך את עפר הארץ והיה לכנים ודרך השחורה הקופצת לצאת מן הארץ ובזאת נחלקו רבנן על ר' אליעזר דאמרי ההורג כינה בשבת כאילו הורג גמל ולרבנן אינו חייב אבל פרעוש היא הכינה הרוחשת חייב עליה אפי' לרבנן כדאמרינן בפ " ח שרצים ואין נראה לר " ת דאמר במדרש אף כי אנוש רמה אלו כנים שבראש ואין דרך שחורה הקופצת להיות בראש ועוד דפרעוש אמרינן בפ " ח שרצים שהוא פרה ורבה וכינה הרוחשת אינה פרה ורבה אלא באה מזיעת אדם לכך נראה לר " ת דשחורה הקופצת היא פרעוש וחייב עליה לכ " ע וכינה הרוחשת שרי להרוג וכו' עכ " ל ועוד איכא לתמוה היאך יפרש הר " י דהלבן הוא הפרעוש הבאה מזיעת האדם דהא בב " ר פ " ק אמרו ארורה האדמה בעבורך שתהא מעלה לך דברים כגון יתושין ופרעושין וזבובין וכו' אלמא דהפרעוש באה מן האדמה ולא מזיעת האדם ולכן נראה ? דבכולה הלבן שבראש מודה ה " ר יוסף דמותר להורגה אף לר' אליעז' וכב " ה דמתירים להרוג המאכולת הוא הכינה שבראש והוא הלבן ובר " פ כל היד דפריך בגמ' וניחוש דילמא דם מאכולת הוא מוכח בתו' דהיא הכינה הבאה מזיעת אדם אלא דה " ר יוסף בא לומר דאף השחורה נקראת בסתם כינה כדכתיב והך את עפר וגומר ואינה נקראת בסתם פרעוש ובו קאמר ר' אליעזר דחייב ופליגי עליה רבנן דלית ביה אלא משום שבות כיון דאינה פרה ורבה כדאיתא בפ " ח שרצים דכינה דפליגי ביה ר " א ורבנן אינה פרה ורבה . אבל פרעוש היא הכינה הרוחשת וחייב עליה אפי' לרבנן וכו' ורצונו לומר מין רחש אחר שהוא פרה ורבה וכמו שפי' הרמב " ן והרשב " א ומביאו ב " י כך היא דעת ה " ר יוסף אלא דבמה שהתירו הרמב " ן והרשב " א להרוג את השחורה נחלק עליהם ה " ר יוסף וס " ל דאף לרבנן דבשחורה ליכא חיוב חטאת מ " מ שבות מיהא איכא דלא עדיפא הריגה מצידה דאע " ג דאין במינו ניצוד ואינו חייב לר' יהושע אפ " ה מודה דאסור לכתחלה כ " ש הריגה דאע " פ דאינו חייב כיון דאינה פרה ורבה ולא דמיא לאלים מאדמים איסורא מיהא איכא אבל הפרעוש הוא מין רחש אחר דפרה ורבה אף לרבנן חייב ולפ " ז לא קשה כלל מכל מה שהקשה ר " ת לפי מה שהבינו מדברי ה " ר יוסף דהכינה הלבנה הבאה מזיעת אדם היא הפרעוש דחייב בהריגתה חטאת אף לרבנן . העולה מזה דאף בעל נפש אין לו להחמיר שלא להרוג הכניה הלבנה שבראש כדי לחוש לדעת ה " ר יוסף דס " ל דחייב עליה חטאת לכ " ע ואין להאמין שיצא זה מפי ה " ר יוסף אלא דלשונו שאמר אבל פרעוש היא הכינה הרוחשת וחייב עליה אפילו לרבנן וכו' משמע לפי פשוטו דאכינה הלבנה שבראש קאמר שהיא הרוחשת ואינה קופצת דאי ארחש אחר קאמר לאיזה צורך אמר אבל ופרעוש היא הכינה הרוחשת ה " ל לומר אבל פרעוש הוא רחש אחר וכו' מיהו כדי שלא נשוה לה " ר יוסף טועה בדבר פשוט ניחא טפי לומר דלא טעה ונסבול קצת דוחק בלשון ולומר דכינה הוא שם כולל לכל הרחשים וכדאשכחן במשנה פ " ט דפרה הדירה והכינה שבתבואה כשרים והוא מין תולעת הגדל בתבואה וקרי לה כינה . וגבי משכן נמי אמרינן קרש שנפל בו דרנא וכינה לכן כתב ה " ר יוסף אבל פרעוש הוא מין כינה הרוחשת כלומר ואינה הכינה השחורה שהיא קופצת שנחלקו בה ר " א ורבנן שאינה פרה ורבה אלא היא מין כינה הרוחשת והיא פרה ורבה דחייב אף לרבנן אבל בכינה שבראש ליכא למ " ד דאוסר להרוג אותה :
Orach Chayim.316.12.1 חמשה בס " פ כל כתבי ואיכא לפרש דהטעם הוא משום דקי " ל כר " ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ואינה אלא משום שבות הילכך בהני ה' אפי' אינן רצין אחריו מותר להרגן כיון דמועדים להזיק שאר מזיקין דאינן מועדין לא התירו אם אינן רצין ואיכא נמי לפרש דאפי' לר' יהודא דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב בהני חמשה מותר להרגן אפי' אינן רצין דלפי שהיזקן מצוי ה " ל פיקוח נפש דמותר לחלל שבת אפי' באיסור דאורייתא ועיין בב " י האריך :
Orach Chayim.316.13.1 נחש ועקרב דורסן לפי תומו וכו' ג " ז שם ור " ל שא " צ לסבב הדרך בעבורן אלא דורסן בהילוכו לפי תומו ואם ימות ימות ואפי' לר' יהודא דאסור בלא מתכוין הכא מודו הואיל והן מזיקין ופסיק רישיה לא הוי משום דאפשר דלא ימותו וכן ברוק אפי' לר' יהודא שרי כיון דאיכא תרתי חדא דלא מתכוין ועוד דאיכא נמי מאיסותא :
Orach Chayim.317.1.1 כל קשר העומד להתקיים לעולם . משנה ר " פ אלו קשרים שחייבין עליהן קשר הגמלים וכו' ופירש " י קשר של קיימא שאינו מתירו לעולם :
Orach Chayim.317.2.1 ומ " ש בין אם הוא של אומן וכו' בגמרא ה " א הא דתני גבי מנעל חייב חטאת בדאושפכי והא דתני פטור אבל אסור בדרבנן והא דתני מותר לכתחלה בדבני מחוזא וכן פסקו הרי " ף והרמב " ם פרק עשירי דאפילו קשר של קיימא אינו חייב אלא כשקשרו בענין דהוי מעשה אומן וכן כשהתיר אדם קשר דהוי מעשה אומן אבל קשר של מעשה הדיוט אינו חייב לא על קשירתו ולא על התרתו אפילו בקשר של קיימא ותימה גדולה דא " כ לאיזה צורך מוקי תלמודא פטור אבל אסור בדרבנן ה " ל לומר בדהדיוט דלאו מעשה אושכפי אבל מפירש " י מבואר דאין חילוק בין מעשה אומן למעשה הדיוט אלא ה " ק דהקשר שקושר האושכפי במנעל מתוכו כשתוחב בו הרצועה והוא קיים חייב חטאת עליו ואפי' קשרו הדיוט בענין דניכר דהוי מעשה הדיוט ומ " ש בדאושכפי אינו אלא מראה מקום דבאותו קשר שהאומן קושרו בשעת עשייתו כלומר דהוה קשר של קיימא חייב חטאת אבל באותו קשר שרבנן קושרים הרצועה על רגליהם כשנועלין אותו דאינו קשר של קיימא לפי שאינו קושרו בדוחק וכו' פטור אבל אסור ובספר התרומה פי' בדרבנן דמשעה שקושרו על רגלו בשבת שחרית אינם חולצים מנעליהם אף בלילות עד ליל שבת לפי שלומדים בכל הלילות של חול ושוכבים מעט במלבושיהם פטור אבל אסור וכך פי' הסמ " ג בשם ר " י בדין הקושר והמתיר ולכן כתב רבינו והעומד להתקיים שבעה ימים פטור אבל אסור דהיינו דקאמר תלמודא בדרבנן לפי פי' ספר התרומה ופר " י דמשעה שקושרו בשבת שחרית ואינו מתירו עד ליל שבת איכא שבעה ימים ומה שכתב רבינו חייבים חטאת על קשירתו והתרתו לאו דוקא בדין חייב חטאת דהוא הדין בדין פטור אבל אסור ובדין מותר לכתחלה נמי דין קשירה והתרה שוה וכן כתב הסמ " ג להדיא בדין הקושר והמתיר אלא דרבינו נמשך אחר משנתינו דתני להא גבי חיוב חטאת דתנן ואלו קשרים שחייבין עליהן קשר הגמלים וקשר הספנין וכשם שהוא חייב על קישורן כך הוא חייב על התירן . ואיכא למידק דקשיין דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא בדברי רבינו דברישא אמר דבקשר שהוא עומד להתקיים לעולם הוא דחייב חטאת אבל אם אינו לעולם פטור אבל אסור ובסיפא אמר דהעומד להתקיים שבעה ימים פטור אבל אסור משמע אבל טפי משבעה ימים חייב חטאת ותו דכאן אמר דבעומד להתקיים ז' ימים הוא דאסור אבל פחות מז' ימים מותר לכתחלה ואח " כ אמר דהעומד להתיר בכל יום מותר לכתחלה משמע אבל באינו מתיר בכל יום אסור אפילו פחות מז' ימים ונראה דהכי פירושו דאם בשעה שקושרו הוא עומד להתקיים לעולם שעל דעת כך הוא קושרו שיהא קיים לעולם חייבין עליו חטאת בשעה שקושרו בשבת וכן חייב על התירו אבל אם בשעה שקשרו הוא עומד להתירו אע " פ שאינו עומד להתירו אלא אחר חודש או אפי' לאחר שנה ויותר כיון שע " ד כך הוא קושרו כדי להתירו אח " כ אינו חייב חטאת ובסיפא אשמועינן דאע " פ דבקשר שאינו של קיימא דהיינו שהיה בדעתו להתירו שאינו חייב חטאת מ " מ איכא איסורא דפטור אבל אסור הוא אפ " ה ליכא איסורא אלא בעומד להתקיים שבעה ימים דבשעה שהיה קושרו היה דעתו שלא להתירו עד לאחר ז' ימים אבל פחות מז' ימים מותר לקושרו לכתחלה . ובסיפא דסיפא אשמועינן דאם בשעה שקושרו היה עומד להתירו בכל יום כמנעל דבני מחוזא דהיה דעתן בשעת קשירה להתירו בכל יום מותר לכתחלה להתירו בשבת אפילו לא היה מתירן עד שבוע או שבועיים ויותר . אבל אם לא היה דעתו להתירו בכל יום אלא לאחר ג' וד' ימים אם לא היה מתירו קודם שבעה ימים אסור להתירו בשבת לכתחלה כיון שמתחלה לא היה דעתו להתירו תמיד בכל יום וגם עתה לא התירו אלא לאחר ז' ימים אסור להתירו בשבת ודו " ק :
Orach Chayim.317.3.1 ומ " ש ולצורך מצוה וכו' משנה סוף שבת ודעת רבינו כפירש " י לשם דדוקא בקשר שאינו של קיימא התירו לצורך מדידה אבל קשר של קיימא דחייב עליו חטאת אי אפשר שיתירו איסור דאורייתא אפי' כדי לקיים מצוה רבה כ " ש דלמדוד שיעור א' משיעורי התורה אסור אם לא משום פקוח נפש כמו שנתבאר בסוף סימן הקודם בדין ה' מזיקין וכו' :
Orach Chayim.317.4.1 וכתוב בסה " ת וכו' רבינו קיצר בדבריו שהיה לו לפרש דדוקא לפי שאין מחליפין המכנסיים אלא משבת לשבת והיה עומד הקשר להתקיים שבעה ימים לפיכך אסור לקשרן בשבת כדפרישית לעיל בסמוך :
Orach Chayim.317.5.1 רצועות שבבגד וכו' כלומר ברצועות אלו יש להחמיר יותר דאע " פ שאין דעתו לקשור קשר של קיימא אלא להחזיר הרצועות שיצאו אפ " ה כיון שדרכן לקשור רצועות אלו קשר של קיימא כדי להדקן בבגד חיישינן שמא יקשור כדחיישינן בהחזרת דלת דשידה תיבה בריש פרק כל הכלים שמא יתקע :
Orach Chayim.317.6.1 מתירין בית הצואר וכו' ברייתא ר " פ במה טומנין מתירין בית הצואר ( פי' רש " י שדרך הכובסין לקשרן ) אבל לא פותחין ( לכתחלה דהשתא עביד ליה מנא ) וכתב מהרש " ל ואם לא יכול להתיר הקשר בידיו נראה לי דאף לנתקו שרי והא דכתב בהגהת מרדכי לשם דאם היה תפור בית הצואר דרבינו יואל הלוי מתיר לנתקו הואיל ולאו להתקיים עביד וכ " כ ראבי " ה אבל ריב " א אסר לנתקו היינו דוקא בתפירה אבל בקשירה שעומד להתיר את הקשר אלא שאינו יכול להתירו בידיו פשיטא דשרי לנתקן עכ " ל וב " י בסוף סי' זה כתב על דברי הגהות מרדכי בשם ר " י הלוי וראבי " ה דמתירין אף בתפיר' ואין להקל בפני עם הארץ עכ " ל וה " ה להא דכתב מהרש " ל דשרי לנתק הקשירה אין להקל בפני ע " ה :
Orach Chayim.317.7.1 קושרין דלי לבור וכו' משנה שם קושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל ור' יהודא מתיר ומפרש בגמרא דבחבל של גרדי פליגי דאינו מבטלו לשם דת " ק גזר חבל דגרדי אטו חבל דעלמא ור' יהודא לא גזר ובהא פסק רבינו הלכה כר' יהודא אבל בעניבה הלכה כת " ק דלאו קשירה היא ולא כר " י דקשירה היא : ומ " ש רבינו קושרין דלי לבור כלו' אותו דלי הקבוע לבור דהשתא איכא למימר בחבל דעלמא שיבטלנו לשם ויהיה של קיימא ואסור אבל אם אין הדלי קבוע לבור אפי' חבל דעלמא שרי וכ " כ ה " ה והר " ן בשם הרשב " א ומביאו ב " י :
Orach Chayim.317.8.1 מטלטלין חבל גרדי וכו' שם א " ר יוחנן מביא אדם חבל מתוך ביתו וקושר בפרה ובאיבוס ומוקי לה בחבל דגרדי אבל חבל דעלמא אסור ופירש " י דעלמא מבטל ליה דגרדי לא מבטל ליה אבל הרמב " ם מפרש דגרדי מוכן הוא אבל דעלמא מוקצה הוא ואסור לטלטלו ורבינו דכתב מטלטלין חבל דגרדי וכו' משמע דתרתי אתא לאשמועינן חדא דגרדי מוכן הוא ועוד דלא חיישי' שמא יניח השני קיים דלא מבטל ליה התם אבל בדעלמא איכא תרתי אסור לטלטלו ואפי' היה מכינו מבע " י חיישינן שמא יניח השני קיים דמבטל ליה וה " ה הקש' אדברי הרמב " ם דבגמ' גבי קושרין דלי נראה כפירש " י שחילוק החבלים בין גרדי לדעלמא הוא מפני ביטול עכ " ל ולמאי דפרי' התיישב דמודה הרמב " ם דהחילוק הוא מפני ביטול אבל צריך לפרש דעוד יש חילוק מפני איסור טלטול דמדקאמר ר' יוחנן מביא אדם חבל מביתו ויקשור בפרה ובאיבוס ומותבינן עלה מדתניא ובלבד שלא יביא חבל מתוך ביתו ויקשור בפרה ובאיבוס ופרקינן התם חבל דעלמא הכא חבל דגרדי דקשה ודאי למה אמר חבל מתוך ביתו בין בדברי ר' יוחנן בין בברייתא בע " כ דבר' יוחנן אתא לאשמועינן בחבל דגרדי דאע " פ דלא הכינו מבע " י אפ " ה מביאו מתוך ביתו בלא הכנה דשל גרדי מותר לטלטלו וכדקאמר תלמודא בתר הכי אמר רב יהודא אמר שמואל כלי קיואי מותר לטלטל בשבת וברייתא דתני בחבל דעלמא ובלבד שלא יביא חבל מתוך ביתו היינו משום דכשמביאו מתוך ביתו בלא הכנה אסור הוא בטלטול והא דמשמע בגמ' דהא דמחלק בין גרדי לדעלמא הוא מפני ביטול היינו כשהחבל דעלמא אינו אסור בטלטול דהכינו מבע " י אפ " ה אית ביה משום ביטול נ " ל : כתב ב " י דלהרמב " ם ניחא הא דשרינן בחבל דעלמא אם היה קשור מבע " י בפרה או באיבוס דכיון דיחדו לכך מבע " י מותר לטלטלו אבל לפירש " י דהטעם הוא דילמא מבטל ליה אדרבה כשקשור כבר איכא למיחש דילמא מבטל ליה ונ " ל דכשקשרו בפרה ובאיבוס איכא למיחש שרוצה שתהיה הפרה קשורה לעולם באיבוס ולא תזוז משם והוי קשר של קיימא אבל כשהיה קשור בא' מהם לבד גלי אדעתיה שלא קשרה שם אלא לפי שעה ואח " כ יתירנה הילכך לא הוי קשר של קיימא עכ " ל ורחוקה היא סברא זו מעניות דעתי שרוצה שהפרה תהיה קשורה לעולם ולא תזוז משם ויותר נראה לפרש דבקושרו בפרה ובאיבוס אע " פ דיתירנה אח " כ איכא למיחש שמא לא יתיר אלא א' מהם ויניח השני קיים ויבטלו אבל כשהיה החבל כבר קשור בא' מהם מבע " י סברא הוא שאותו קשר שהוא קושר מחדש בשבת הוא שיחזור ויתירנו והקשירה שהיה מקודם יניחנה כבתחלה . כתב עוד ב " י ולא ידעתי למה השמיט רבינו הא דאם היה קשור בפרה קושרו באיבוס עכ " ל ונעלם אז מהרב שכתבו רבינו בסימן ש " ה : המבשל
Orach Chayim.318.1.1 המבשל בשבת חייב משנה בפרק כלל גדול ( שבת דף ע " ג ) אלו אבות מלאכות וכו' עד והלש והאופה ובגמ' מקשינן שבק תנא דידן בשול סמנין דהוה במשכן ונקט אופה ופרקינן תנא דידן סידורא דפת נקט דכיון שהתחיל הזורע והחורש והקוצר וכו' והטוחן והמרקד והלש נקט נמי והאופה במקום בישול וכו' אלמא דהמבשל הוי אב מלאכה וחייב חטאת :
Orach Chayim.318.2.1 ולענין המתבשל פליגי בה וכו' מקומו ידוע בכמה מסכתות ומביאו הרי " ף בפ' כירה ופסק כר' יהודה כדעת הגאונים ומדברי רבינו יראה מדהביא בסוף דבריו דר " י פסק כר " מ אלמא דכך מסקנתו כר " מ ולכן כתב אח " כ ויראה שאין חילוק בכל מעשה שבת כלומר דמותר בשוגג לר " י דפסק כר " מ אבל בעל התרומות כתב דלא התיר ר " מ אלא במבשל בשבת בשוגג וכו' עד אפי' בשוגג אסור לו באותו שבת דכיון דלא חזי לכוס אקציה דעתיה מיניה ולפ " ז הא דכתב רבינו אסור לו לאו דוקא לו דאפילו לאחרים נמי אסור משום דהוי מוקצה לכל ישראל אלא דנקט לו משום דאיירי ביה וכל זה כתב רבינו לפי שמסקנתו לפסוק כר " מ דאילו היה פוסק כר' יהודא לא היה צריך לכל זה דפשיטא דלר' יהודה אין חילוק בכל מעשה שבת דבשוגג מותר למ " ש אפילו לו ובו ביום אסור אפי' לאחרים במזיד אסור לו עולמית ולאחרים מותר למ " ש השתא כיון דבו ביום אסור אפילו בשוגג אפי' לאחרים ונראה ברור דרבינו היה מפרש בדברי הרא " ש פ " ק דחולין מדכתב תחלה דברי הרי " ף ואח " כ כתב ור " י פסק דהלכה כרבי מאיר וכו' אלמא דמסקנתו כר " מ אלא דהגאונים כתבו דהאידנא יש להורות כר' יהודא דנפישי ע " ה ומיהו הלכה כר " מ ולכן הקשה על פי' רש " י בפ' אין צדין דטעם בכדי שיעשו שלא יהנה ממלאכת י " ט דכיון דהלכה כר " מ דבשוגג יאכל אלמא דמותר ליהנות ממלאכת שבת מכל זה משמע דהרא " ש ס " ל כר " י דהלכה כר " מ וכך היא דעת רבינו כדפי' מיהו אנן נקטינן כרוב פוסקים כר' יהודא וכ " פ בש " ע וזה פשוט דלר' יהודה אין חילוק בין מבשל לכל מעשה שבת כדפי' :
Orach Chayim.318.3.1 ומ " ש דבמזיד מותר לאחרים למ " ש מיד וא " צ להמתין בכדי שיעשו כ " כ הרמב " ם ושאר פוסקים משום דס " ל דלא בעינן בכדי שיעשו אלא במלאכה שנעשה ע " י עכו " ם בשביל ישראל כדאיתא בפ' אין צדין ובפ' בכל מערבין משום גזירה שמא יאמר ישראל לעכו " ם לעשות בשבת כדי שיאכל לאלתר במ " ש אבל כשנעשה האיסור ע " י ישראל בעצמו ליכא למיחש דאי שרית ליה מיד אתי לבשולי להדיא אבל לפירש " י דפי' בפ' אין צדין דטעם בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת י " ט הכא נמי במבשל צריך להמתין בכדי שיעשו שלא יהנה ממלאכת שבת ויתבאר לקמן בסי' תקט " ו ולפ " ז נראה דהמבשל לחולה בשבת דלכ " ע מותר לבריא במ " ש מיד דהכא ליכא למימר כדי שלא יהנה ממלאכת שבת שהרי בהיתר עשה מלאכה זו בשבת אלא דבשבת עצמו אסור משום מוקצה או שמא ירבה בשבילו אבל למ " ש מותר מיד וכ " כ ב " י ע " ש הרשב " א ע " ש :
Orach Chayim.318.4.1 השוחט לחולה בשבת וכו' כבר הציע הב " י הגמ' ודעת הפוסקים באורך ואני אקצר והוא כי רבינו פוסק כרב דימי בפ " ק דחולין ( דף טו ) דאמר בסתם הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא וכו' ודלא כר' יצחק בר אדא אמר רב דאוסר וכך פסק האלפסי ומדאמר בסתם לחולה משמע דשרי אפילו חלה בשבת ואיכא משום מוקצה וכתב הרא " ש הטעם משום דקי " ל כר " ש דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בדאיכא תרתי דחינהו בידים ולא חזו והכא לא דחינהו בידים :
Orach Chayim.318.5.1 ומ " ש ובלא מליחה כ " כ התוספות ( דף יד ) בד " ה ונסבין חבריא והטעם משום דבשבת אסור למלוח דהמולח העור הוא אב מלאכה ואפי' למלוח צנון אסור כ " ש מליחת בשר ושרי לאכול חי בלא מליחה ואין לחוש משום איסור דם לפי שהדם שבתוך החתיכה הוה דם האיברים שלא פירש ואין בו איסור אפילו מדרבנן :
Tur Orach Chaim, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .