← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 3,976 sections
Single column Two columns
Orach Chayim.301.27.1 לבדין הקשין כו' ג " ז שם ולמסקנא ליכא פלוגתא דבלבדי' שקורין פלשטר " ש ועשוין לקפלן תחתיו במקום הכר או הכסת אם הם קשים אסור להביאם דרך מלבוש אפי' לכרמלית וכ " ש דרך ר " ה דאסור אפילו כשהוא מעוטף בהם דכיון דקשין הן אין עליהם שם מלבוש אלא משוי הם אבל אם הם בינונים לא רכים ולא קשים וכ " ש אם הם רכים דדרכן להתחמם בהן מלבוש הן ושרי להביאם אפילו דרך ר " ה דרך מלבוש ומכ " ש דשרי בכרמלית :
Orach Chayim.301.28.1 שתי חגורות זו ע " ג זו אסור דהוי משוי פי' כיון דליכא הנאת חימום יותר בשתי חגורות מבאחת א " כ משוי הוא משא " כ בשני לבושים שדרכן של בני אדם ללובשן מפני הקור וזה טעם ספר המצות שאסר שני חלוקים דהיינו חלוק של פשתן הדק הדבוק לבשרו אין בהן הנאת חמום ומשוי הוא כמו שתי חגורות וזה נמי דעת רבינו יואל במרדכי פ' במה אשה דאוסר להוציא שני מקטורין זה ע " ג זה לצורך חבירו דהוי נמי דומיא דשתי חגורות ושני חלוקים שאין בהם הנאת חמום דומיא דלבדים הקשים ולענין הלכה נקטינן לאסור שתי חגורות ודדמי ליה וכך היא דעת כל הגדולים ואין הלכה כרבינו הלוי דיחיד הוא ומ " ש ב " י דמדלא כתבו הרי " ף והרמב " ם לאסור שתי חגורות אלמא דהם מפרשים תרי המייני קאמרת הא ודאי שרי לפעד " נ איפכא דאי איתא דשרי ה " ל לפרושי אלא פשיטא הוא דאסור כיון דאין בהם הנאת חמום וכדין לבדין הקשין ועוד דבמקצת ספרי הרי " ף כתוב הא דא " ל רבינ' לרב אשי קמרא עילוי המיינא מאי א " ל תרי המייני קאמרת וכן ראיתי באלפס ישן מיהו המרדכי שם כתב וז " ל ופסק ר " י דלכל הלשונות כשחגור אחד על חלוק וחגור אחר על הקוטא מותר שכן דרך בני אדם אפי' בחול וכ " ש דמותר ללבוש שני סרבלים בשבת דליכא מאן דאסר עכ " ל והכי נקטינן . כתב ב " י בשם האגור ושבולי הלקט דבתי הידים שקורין ארבי " ל בל " א שלובשין מפני הצנה אסור לצאת בהם דשמא ישכח ויביאם ארבע אמות בר " ה וכן נלע " ד לאסור כי היכי דסכניתא אסור בלא קשירה שמא יפול מראשו מיהו בקשר אחד ועניבה על גביו נמי שרי וא " צ קשר של קיימא כמ " ש האגור ושבולי הלקט דהא אפילו בלא קשר של קיימא יצאנו מידי חששא זו שמא יביאם ד " א בר " ה אכן נהגו להקל אפי' בלא קשירה כלל ואפשר כיון דאין לנו ר " ה אלא כרמלית אין כאן אלא ספק חששא דרבנן וכיוצא בזה כתב המרדכי ס " פ במה אשה בדין חוטין דאשה אסורה לצאת בהן דילמא מתרמי לה טבילה של מצוה ואתיא לאתויינהו ד " א בר " ה כדלקמן ריש סי' ש " ג דלדידן דלית לן ר " ה גמור שרי ומסיק לשם בשם ר " ת והנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין ובנדון דידן נמי יש לנו לומר הנח כו' כי מדינא נ " ל דאסור בלא קשירה :
Orach Chayim.301.29.1 כילה שיש בה רצועות וכו' מימרא דר' אבין ר " פ תולין ומ " ש הילכך מותר לצאת ברצועות כו' כ " כ שם התוס' והרא " ש :
Orach Chayim.301.30.1 ומ " ש דהרמ " מ היה מחמיר שלא לצאת בה איכא לתמוה דמשמע דאפי' לא נפסק שום חוט היה מחמיר דשמא כיון שאין בה תכלת ה " ל שאינה מצוייצת כהלכתה ובמרדכי פ' חבית כתב דר " מ לא היה מחמיר אלא שלא לצאת בטלית קטן שהוא לבוש מתחת מלבושיו לפי שהיה ירא שמא ניתקו החוטין של ציציותיו ונפסלו כיון שאינו יכול לבדוק אותן עכשיו בשעה שהיה יוצא לר " ה אבל אם היה יודע שלא נפסקו החוטין כלל היה יוצא בהן לר " ה אע " פ שאין לנו תכלת וכהרא " ש ואפשר דמהר " ם היה מחמיר בטלית קטן מטעם זה וזה ורבינו כתב טעם אחד ובמרדכי כתב טעם שני מיהו ודאי דלהלכה נקטינן להקל ואפי' בטלית קטן נמי שרי לצאת דמוקמינן אחזקתיה שלא נפסק וא " צ לבודקו קודם שיצא וכבר ביאר ב " י חלוקי דינים אלו לעיל סי' י " ג ע " ש :
Orach Chayim.301.31.1 כתוב בספר המצות כל דבר שנפסק וכו' נראה דלפי דמחלק ברצועות התלויות באבנט דלא נפסקו והתם פשיטא דבטלי לגבי בגד אי לא חשיבי אבל בנפסק מן הבגד דאיכא למימר דאפילו אי לא חשיבי הוי משוי דכיון דנפסק מן הבגד בראשו האחד ה " ל כאילו נפסק לגמרי ואסור לכך הביא מ " ש ס " ה דאפילו נפסק נמי מותר לצאת בו אם אינו חשוב דבטל הוא לגבי בגד :
Orach Chayim.301.32.1 כובע אי לא מיהדק בראשו וכו' בר " פ תולין ובסוף עירובין א " ר שישא בריה דרב אידי האי סיינא שרי פי' כובע של לבד והא איתמר סיינא אסור ל " ק הא דאית ביה טפח פי' שהוא מתפשט להלן מראשו טפח אסור משום אהל הא דלית ביה טפח אלא מעתה שרבב בגלימיה טפח פירוש התעטף בטליתו על ראשו והרחיקה להלן מראשו טפח ה " נ דמיחייב אלא ל " ק הא דמיהדק הא דלא מיהדק פירוש אלא טעמא לאו משום אהל הוא אלא משום שלא יגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ד' אמות הילכך מיהדק בראשו שפיר שרי לא מיהדק אסור כך פירש " י דלמסקנא לא חששו חכמים כאן משום איסור אהל ואפי' אית ביה טפח שרי בבית וליכא איסורא אלא לצאת בו לר " ה אי לא מיהדק וכתב סמ " ג דכן נוהגין באשכנז ולותי " ר לשאת כובעים בראשיהן אלא דאם לא מיהדק ע " י קשירה אסור לצאת בה לר " ה פן יגביהנו הרוח אבל כובעין של צמר ואלמוצ " ש אפילו בלא שום קשירה כשהן מהודקים היטב מותר לצאת בהן עכ " ל ויש להקשות בהא דפריך אלא מעתה שרבב וכו' דמאי אלא מעתה דקאמר הא בלאו הך שינויא קשיא מהך דשרבב אהא דאיתמר סייאנא אסור וי " ל דמעיקרא קס " ד דמקשה דסייאנא אינו אסור אלא לצאת בו לר " ה שמא יגביהנו הרוח ואתי לאתויי אבל למאי דמשני דל " ק סיינא אסיינא דהא דסיינא אסור דאית ביה טפח ומשום אהל והא דשרי דלית ביה טפח קשיא משירבב והדר ביה וקאמר לעולם כדקס " ד דסיינא אסור משום שלא יגביהנו הרוח והא דאיתמר סיינא שרי בדמיהדק ע " י קשירה :
Orach Chayim.301.33.1 ומ " ש ולר " ת כו' שם בתוס' דמפרש ר " ת דלא הדר ביה מטעמא דאהל אלא דלא אסור משום אהל אלא כשהלבד אינו נכפף דמיהדק דאז נראה כעין אהל ואסור אפילו בבית אבל כשנכפף אין נראה כעין אהל ושרי אפילו לצאת בו בר " ה דלא חיישינן כלל לשמא יגביהנו הרוח ואתי לאתויי ד' אמות בר " ה אלא דלפי פי' זה קשה כיון דלא מסתברא כלל דליחוש שמא יגביהנו הרוח מאי אלא מעתה שירבב וכו' דקאמר ויש ליישב בדוחק והר " ן ג " כ הקשה על פר " ת ע " ש ולענין הלכה היכא דנהוג היתר כרש " י נהוג כמ " ש הסמ " ג ודלא כמ " ש בש " ע בסתם דאפי' בבית אסור משום אהל מיהו היכא דלא נהוג היתר בבית אין להתיר להם כשהוא מיהדק ואינו נכפף . ואיכא לתמוה אדברי רבינו שכתב בסתם לרבינו תם אסור משום אהל אם הוא בולט טפח וכ " כ בש " ע והרי אף לר " ת אינו אסור אלא כשמיהדק ואינו נכפף דהוי כעין אהל הא לאו הכי שרי ואפשר דסבירא ליה לרבינו דאין אנו בקיאין אימתי קרוי מיהדק הילכך אסור בסתם בכל כובעין :
Orach Chayim.301.34.1 המוצא תפילין וכו' עד שמגיע לחצר החיצונה הכל משנה וגמר' בר " פ בתרא דעירובין ומ " ש אם יש בהן רצועות וכו' משמע מלשון רבינו שאם אין בהן רצועות כלל חיישינן שמא הן קמיעין ועשאן כמין תפילין אבל אם יש בהן רצועות אע " פ שאינן מקושרות ואינו יכול ללובשן ולהכניסן מ " מ כיון שתפילין הן אם אין שם סכנת שמד צריך להחשיך עליהן ולהביאן דדין תפילין אלו שאינן מקושרות כדין תפילין מקושרות והן הרבה דאסור להניחן בבזיון אלא צריך לשמרם ולהחשיך עליהן ויש להביא ראיה קצת לסברא זו מדתני בברייתא אלו הן ישנות כל שיש בהן רצועות ומקושרות חדשות כל שיש בהן רצועות ואינן מקושרות ומדלא תני בקצרה ישנות כל שרצועותיהן מקושרות חדשות כל שרצועותיהן איכן מקושרות אלמא דאית לן לחוש לתרתי חדא דילמא הן קמיעין אידך דילמא אינן דרך לבישה לה " ק כל שיש בהן רצועות דליכא למיחש לקמיעין ומקושרות דאיתנהו דרך לבישה אבל כל שיש להן רצועות ואינן מקושרות אע " פ דליכא למיחש לקמיעין מ " מ כיון שאין מקושרות ואין דרך מלבוש כמו שלבשן בחול אסור להכניסן דהא בשבת אסור לקשרן ועניבה נמי אע " פ דקי " ל כר " מ דשרי עניבה מ " מ קי " ל דעניבה פסולה בתפילין הילכך אסור להכניסן אלא מחשיך עליהן כנ " ל דעת שבינו אבל מדברי הרי " ף והרא " ש לשם ומהרמב " ם פי " ט דשבת והסמ " ג וסמ " ק בדין המוציא מרשות לרשות וה " ר ירוחם ני " ב ח " ז מבואר להדיא דאע " פ דיש בהן רצועות אם אינן מקושרות חיישינן לקמיעין לפ " ז א " צ להחשיך עליהן והכי משמע בפשיטות למאי דפסקינן לשם כרבא דטרח איניש לעשות קמיע כעין תפילין עוד איכא סברא שלישית והיא דעת הרז " ה והראב " ד וחכמי לוני " ל דלעולם לא חיישינן לקמיע ואפי' אין בהן כלל רצועות ופסקו דלא כרבא אלא כמסקנא דתלמודא בפ' המוצא תפילין ע " ש בדברי הרז " ה ומלחמות ה' להרמב " ן ועיין בתשובת הרמב " ם שהשיב לחכמי לוני " ל שהביא בספר מגדל עוז פ " ב מהלכות ציצית משמע שהוא סותר למ " ש בחבורו פי " ט מה' שבת ולענין הלכה נקטינן כדברי רבינו וכ " כ בש " ע וכן הדין במוצא ציצית ע " ל סי' י " א ס " ד :
Orach Chayim.301.35.1 הבא להציל כליו וכו' משנה פרק כל כתבי ( שבת דף ק " כ ) ולשם מוציא כל כלי תשמישו ולובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף ר' יוסי אומר י " ח כלים וחוזר ולובש ומוציא ובגמ' ת " ר לובש ומוציא ופושט וחוזר ולובש ומוציא ופושט ואפילו כל היום כולו דברי ר " מ ר' יוסי אומר י " ח כלים ופסקו הפוסקים כת " ק דמתני' דהוא ר " מ דברייתא ועיקר דיני דליקה כתב רבינו בסי' של " ד ולשם יתבאר בס " ד וכאן לא כתב אלא מה דשייך לדין הוצאה :
Orach Chayim.301.36.1 מי שנשרו כליו במים וכו' משנה ס " פ חבית מי שנשרו כליו בדרך ופירש " י מי שנשרו שנפלו למים בשבת וכן גרסו התוס' ורבינו נמשך אחר פי' הקונטרס פ' במה אשה ריש ( שבת דף ס " ה ) שכתב מי שנשרו כליו בדרך במי גשמים עכ " ל אלמא דמפרשו לשון שרייה ואפשר דרבינו נמי מפרש שנשרו לשון נפילה ונראה דכשפירושו לשון נפילה אשמועינן רבותא דאע " פ דקודם לבישה נפלו למים יכול ללבשן והולך בהן ואינו חושש לסחיטה ואצ " ל אם כבר לבוש כליו וירדו עליו גשמים דאינו חושש לסחיטה ובפלוגתא דתנאי קי " ל דאפי' בחדרי חדרים אסור כרב דכך היא דעת כל הפוסקים ודחו דברי רבינו נסים גאון דפסק להקל עיין בב " י :
Orach Chayim.302.1.1 המנער טליתו מפני הטל וכו' בס " פ חבית א " ר הונא המנער טליתו בשבת חייב חטאת : ופירש " י המנער טליתו מן העפר חייב חטאת דזהו ליבונה עכ " ל ס " ל לרש " י דמדנקט בעובדא דאביי ורב יוסף חזא איכ' טלא עליה ומקמי הכי אמר בסתם דניעור אסור משמע דאפילו ניעור מעפר לחוד נמי זהו ליבונו אבל התוס' בשם ר " ח כתב דמקמי הכי נמי איירי דוקא במנער מן הטל שעליו אבל בניעור מן העפר אין נראה שהוא שייך ליבון וכ " כ הרא " ש וכך הם דברי רבינו ולענין הלכה כתב האור זרוע דיש לחוש לדברי רש " י ועוד דבסמ " ג ( דף ו ע " ג ) כתב שר " ח מפרש כרש " י ושר " י קיבל מר " ת דוקא במנערו מפני מים או גשמים שנפלו על טליתו וכו' עכ " ל ובמרדכי ס " פ חבית כתב ג " כ וז " ל גם מסקינן המנער טליתו מן העפר חייב חטאת ודוקא חדתי ואוכמי דשייך בהו ליבון וקפיד עליו ואנן לא קפדינן שלא ללבשו עם העפר או עם הטל ושרי עכ " ל והוא לשון סה " ת האריך בסוף הספר הרי לך דרש " י וא " ז ור " ח לפי דברי סמ " ג וסה " ת והמרדכי כולם תופסים דאף מן העפר חייב חטאת אלא שמצד אחר מתיר אפילו ניעור מן הטל לפי שאנן לא קפדינן ומיהו לכתחלה יש ליזהר שלא לנער בין מן העפר בין מן המים :
Orach Chayim.302.2.1 הנוטל מן הבגד קסמים וכו' בפ' כלל גדול ( שבת ד' עה ) ופירש " י דגמר מלאכה היא וחייב משום מכה בפטיש :
Orach Chayim.302.3.1 מקפלין כלים וכו' משנה פ' ואלו קשרים ( שבת דף קיג ) ופי' רש " י מקפלין כדי לחזור וללובשן בו ביום דאי לא מקפלן מתרככין מכבוסן ומתקמטי' :
Orach Chayim.302.4.1 ומ " ש שאין הקיפול מתקנו כ " כ פי' אלבנים קאי שאין הקיפול מתקנן כ " כ משא " כ צבועין שקיפולן מתקנן אבל בחדשי' הוי טעמא לפי שהחדשים קשים מאליהן ואין ממהרין לקמוט ואין צורך לתקנם בקיפול כל כך אבל ישנים דהיינו שנתכבסו דכיון שנתרככו מכיבוסן ומתקמטים כשאינן מקופלים והקיפול מתקנן שלא יתקמטו ה " ל תיקון מנא ואסור וכל זה מפורש בפי' רש " י ולכן כתב רבינו כאן דחדשים היינו כל זמן שלא רוחצו דאם רוחצו מתרככין מכבוסן ומתקמטין כדפי' אבל לעיל גבי ניעור כתב בסתם ודוקא בחדתי משמע אפילו רוחצו דמ " מ כיון שלא נשתמשו בה כל כך ועדיין מיקרי חדתי הניעור מייפה אותה וה " ל לבונו וכבוסו וכן נראה מדברי הרמב " ם הביאו ב " י :
Orach Chayim.302.5.1 טיט שעל רגלו וכו' בפ' תולין אמר אביי ואיתימא רב יהודה טיט שעל רגלו מקנחו בקרקע ואין מקנחו בכותל אמר רבא מ " ט בכותל לא משום דמיחזי כבונה האי בנין חקלאה הוא אלא אמר רבא מקנחו בכותל ואין מקנחו בקרקע דילמא אתי לאשוויי גומות איתמר מר בריה דרבינא אמר אחד זה ואחד זה אסור רב חסדא אמר אחד זה וא' זה מותר למר בריה דרבינא במאי מקנחי ליה בקורה . ואיכא לאקשויי מאי פריך במאי מקנחי ליה דילמא אסור לקנוחי כלל וי " ל דאם כן ה " ל למימר בסתם אסור לקנוחי מדאמר אחד זה ואחד זה אסור משמע דה " ק דהני תרתי קנוחי דכותל ודקרקע אסור אבל קינוח אחרינא שרי ובמאי מקנח ליה ומשני מקנח ליה בקורה ורב חסדא דקאמר אחד זה ואחד זה מותר רבותא קאמר דאפילו הני תרתי קנוחי שרי וכ " ש קורה אך קשה מאי פריך רבא האי בנין חקלאה הוא דהא מ " מ מדרבנן הוא דאסור דדמי לבנין ונראה דמיירי בהלך ברגלו יחף והטיט מצערו ומשום צערא אפילו מלאכה שאינה צריכה לגופה שרינן ליה במפיס מורסא וה " ה צערא אחרינא כמ " ש התוס' בפר " א דמילה ( דף קלה ) בד " ה מפני הסכנה ומש " ה ס " ל לרבא דבכותל שרי ולא בקרקע ולרב חסדא תרוייהו שרי אבל כשהטיט על נעלו לכ " ע אסור לקנוחי כיון דליכא צערא ואפילו בקורה נמי אסור דדילמא ממחק אבל ב " י כתב בשם מהר " י אבוהב דנסתפק בזה וב " י עצמו פשיט' ליה דשרי אפי' על נעלו מהא דאיתא בפ' כל הכלים דרבא אתווס מסאניה טינא ואתא שמעיה שקל חספא ומכפר ליה ולאו ראיה היא לפע " ד דדוקא גירוד בכח אסור במנעל ושמעיה דרבא היה נזהר שהסיר הטיט מן המנעל בחרס בנחת עד שלא נגע בעור וליכא חששא דממחק ועוד כתב ב " י דאפי' ימחק לאו פסיק רישיה הוא עכ " ל ותימה לפי דבריו אמאי בקרקע אסור לרבא דילמא אתי לאשויי גומות הלא לאו פסיק רישיה הוא אלא צריך לפרש כמ " ש לשם התו' דגזרינן הכא כשיהא עסוק לקנח רגלו ישכח שבת ויתכוין לאשוויי גומות וא " כ בנעלו איכא למימר דמחמרינן טפי מהאי טעמא ולכ " ע חיישינן דילמא ישכח שבת ויקנח בכח וימחק העור בודאי הילכך יש ליזהר שלא לקנח נעלו כלל כנ " ל ודלא כהגהת ש " ע שהתיר לקנח גם נעלו נמשך אחר מ " ש ב " י ותימה הלא הב " י גופיה לא נסמך על דבריו להקל בנעלו כיון דמהר " י אבוהב חשש להחמיר בנעלו ולכן לא כתב בש " ע להתיר קינוח אלא ברגלו הילכך נעלו אסור . ואפילו ברגלו יחף יש להחמיר בכותל ובקרקע ולא שרי אלא בקורה או בחרם דהא כתב הרי " ף דאיכא מ " ד דפסק כמר בריה דרבינא דאחד זה ואחד זה אסור וב " י חשש ג " כ לחומרא וכתב בש " ע ויש מי שאוסר אף בכותל והכי נקטינן ודלא כהגהת ש " ע דמיקל בלא טעם :
Orach Chayim.302.6.1 טיט שעל בגדו וכו' שם מימרא דרב כהנא ומ " ש בשם ה " ר פרץ דיבש הוי טוחן כ " כ הסמ " ג בשם מורו רבינו יהודא ופשיטא דבין מכסכסו מבפנים ובין מגרגרו מבחוץ או בצפורן או בסכין לעולם איכא משום טוחן ואסור :
Orach Chayim.302.7.1 אין מגרדין לא מנעל חדש וכו' ג " ז בפ' תולין ופירש " י משום דהוי ממחק ולפ " ז ודאי אפי' בטיט לח אסור מפני שקולף העור והוי ממחק אבל בכלבו לא כתב הטעם משום ממחק אלא משו' תיקון מנא שהמנעל מיתקן בגרירתו ולכן התיר לגררו בטיט לח לפי שאין בו תיקון בכך עכ " ל ותימה גדולה שיפרש דלא כפירש " י ולהתיר מה שאסור לפירש " י ולכל הפוסקים גם הב " י השיג על הכל בו בהיתר זה מצד אחר ע " ש :
Orach Chayim.302.8.1 מותר ליתן מים ע " ג מנעל לשכשכו וכו' בפ' דם חטאת ( זבחים דף צד ) דרש רבא שכשוך מותר במנעל כבוס אסור ופירש " י כבוס אסור לשפשף צדו זה על צדו זה כדרך המכסים בגדים :
Orach Chayim.302.9.1 ובגד שיש עליו לכלוך וכו' משנה בפ' נוטל ( שבת דף קמב ) כר שהיתה עליו לשלשת פי' דבר מיאוס מקנחה בסמרטוט ואם הוא של עור נותן עליו מים עד שתכלה אלמא דבבגד אסור ליתן עליו מים אפי' לשכשכו אלא מקנחו בסמרטוט בלא מים משום דנתינת מים על הבגד זהו כבוסו דקאמר רבא בפ' דם חטאת לשם זרק סודר למים חייב חטאת ומפרש טעמא דשריית בגד זהו כבוסו ולבונו כשיש שם לכלוך או טינוף ומ " ש ור " ת כתב כו' פי' דאפי' כשיש שם טינוף לא אמרינן שרייתו זהו כבוסו אלא כשנותן עליו מים דרך לבון להעביר הלכלוך מן הבגד דומיא דכר שהיתה עליו לשלשת דכשנותן עליו מים הוי דרך לבון להעביר הטינוף אבל כשהוא דרך לכלוך כמו מסתפג באלונטית או המקנח במפה שע " י סיפוג וקינוח זה מתלכלך הבגד לא אמרינן שרייתו זהו כבוסו ומטעם זה התירו באשה וכו' פי' התירו לה שתטול ידיה במים ולקנח ידיה בבגד באותו מקום המלוכלך במי רגלים כדי שהמים שעל ידיה יהיו מבטלים המי רגלים ואע " פ דאין ספק שאין במים שעל ידיה כדי לבטל המי רגלים תטול ידיה כמה פעמים זה אחר זה ותקנחם באותו מקום שאין זה דרך ליבון אלא דרך לכלוך דכל שמקנחת ידיה במפה או בשאר הבגד כי הכא הוי דרך לכלוך ועוד שאין כוונתה להעביר המי רגלים מן הבגד שזה ודאי הוי כמו ליבון אבל אין כוונתה להעבירם אלא לבטל המי רגלים שנשארו בבגדיה שתוכל להתפלל והב " י האריך ואני לא באתי אלא לפרש דברי רבינו על נכון לפע " ד :
Orach Chayim.302.10.1 ראיתי כתו' ע " ש הר " ם וכו' והי' מפקפ' לנגב הידים בבגד פשתן אלא בבגד צמר וא " ת הלא ממה שמותר להסתפג באלונתית שמעינן דכ " ש דמות' לנגב הידים וי " ל דמהר " ם מפרש דסיפוג אלונתית לא שרי אלא בבגד צמר ונראה דמכח הך קושי' הביא מהר " ם ראיה לחלק בין צמר לפשתן דאי אין חילוק ואפי' בצמר אמרינן שרייתו זהו כבוסו א " כ היאך שרי להסתפג באלונתי' הלא כל האלונתית מלא מים ואין שרייה גדולה מזו דהא אפילו עשרה בני אדם מסתפגים באלונתית אחת כדלעיל סוף סי' ש " א ולא היה ס " ל להר " ם הא דמחלק ר " ת בין הוי דרך לכלוך לאינו דרך לכלוך דסתמא קאמר תלמודא שרייתו זהו כבוסו אלא צ " ל דבאלונתית של צמר שרי טפי שרייה דלא אמרינן בבגד של צמר שרייתו זהו כבוסו ומה שהקשה עליו רבינו ממה שבנגוב ידים אין שם מים אלא דבר מועט כלומר ואין זה נקרא שרייה במים נראה דאין זו קושיא דמהר " ם היה מפקפק על מה שנהגו לבא י' בני אדם לנגב במפה אחת ביחד דבהצטרף המים יחד הוי שרייה גמורה ותדע דהכי הוא דאל " כ מאי מביא ר " ת ראיה דדרך לכלוך שרי כמו המקנח במפה אימא לך דדרך לכלוך נמי אסור ולא שרי לקנח במפה אלא לפי שהוא דבר מועט ואין שם שרייה אלא ודאי דמביא ר " ת ראייה מי' בני אדם שמקנחין במפה אחת ביחד דאיכא מים טובא ונקרא שרייה . מיהו בסמ " ג במלאכת הדש כתב וז " ל וכן מקנח ידו במפה שאינו מתכוין ללבן ואין שם רק מעט מים ואינו אלא דרך לכלוך עכ " ל אמר ג' טעמים חדא שאין כוונתו ללבן אלא לנגב ואינו דומה לזרק סודר למים או נתן מים על כר שיש בו לשלשת דמתכוין להעביר הלכלוך ועוד שאין שם רק מעט מים ואין זה שריי' ועוד שאינו אלא דרך לכלוך :
Orach Chayim.302.11.1 ומ " ש רבינו אבל כל הבגדים שוים וכו' כתב מהרש " ל ומ " מ נראה לחלק דדוקא בבגדי לבן אבל צבועים אפילו בשל פשתן לא שייך בהו ליבון אלא שלא ראיתי לאחד המחברים שמחלק בכך עכ " ל ולפע " ד הדבר פשוט דשייך ליבון אף בצבועים שהרי במנער טליתו מפני טל שעליו אמרינן דבאוכמי דוקא אסור דהניעור יפה לו כמו כבוס וכן טיט שעל בגדו דמבחוץ אסור דדמי לליבון מסתמא משמע בין בלבנים בין בצבועים ואע " ג דב " י הביא לשם שכתב שבולי לקט בשם ר " ת דאשל פשתן קאי דמיחזי כמלבן אבל של צמר או של משי מותר יחיד הוא כנגד כל הפוסקים שכתבו בסתם לאיסור וכ " כ בש " ע בסתמא לאיסור והכי נקטינן :
Orach Chayim.303.1.1 אין האשה יוצאה בחוטי צמר וכו' משנה וגמרא ר " פ במה אשה :
Orach Chayim.303.2.1 ומ " ש דרש " י פי' שאפי' אם הם קלועות בשערה ור " ת פי' וכו' נראה ליישב פירש " י דאע " פ דמתני' מיירי נמי בקלועים לה בשערה אפשר לה לטבול אע " פ שלא תסתיר קליעת שערה אלא שתרפם וכדתנן להדיא ולא תטבול עד שתרפם שפירש " י עד שתתירם קצת שיהיו רפויין ויכנסו המים ביניהם עכ " ל ורצונו לומר באם הם קלועים שתרפה קצת הקליעה בשבת ותמתח החוט מתוך הקליעה ואז יכולה לטבול כיון שהקליעה הותרה קצת אע " פ שלא נסתרה הקליעה לגמרי וחיישי' דילמ' אתא לאתויינהו לחוטי דקליע' ד " א בר " ה והכי נקטי' להחמיר כרש " י דאפי' בקלועים לה בשערה אסורה לצאת בהן :
Orach Chayim.303.3.1 ומ " ש רבינו ובלבד שלא יהו מטונפים שאז צריך להסירם מפני הטיט שחוצץ הוא תימה רבה דהא חציצה לא הוי כיון דעיילי בהו מיא כדפירש " י להדיא וז " ל דכיון דקפדא להסיר החוטין שלא תטנף בשרה בטיט או כדי שלא יתקלקלו החוטין המוזהבים במים ה " ל חציצה אם אינה מסירן כדקי " ל דרובו ומקפיד חוצץ הלכה למשה מסיני וגזרו חכמים במיעוטו ומקפיד משום רובו ומקפיד וכבר הארכתי בחילוק דינים אלו בי " ד בסי' קצ " ח סעיף ב' וג' ע " ש ותמצא נחת :
Orach Chayim.303.4.1 אבל בחוטין שבצוארה מותר מפני שהם רפויים וכו' אבל בקטלא שבצוארה אסור מפני שהיא מהדקת וכו' פירוש בגמרא אמרו שאין האשה חונקת את עצמה להדק חוטין שבצוארה וקושרת בריוח שיהיו רפין אבל קטלא שמכניסין בה רצועה רחבה וכו' כמ " ש רבינו בסמוך דמתוך שהרצועה רחבה אפי' היא מהדקת אינה חונקת עצמה ולא מזיק לה הילכך אסור לצאת בה דכיון שהוא חוצץ אתיא לאתויינהו בר " ה ויש להקשות דבמשנה דאוסר קטלא משום שהוא בגד חשוב ותכשיט דמשלפא ומחויא וכמ " ש רבינו בסמוך ולא תצא בקטלא והוא בגד חשוב וכו' תיפוק ליה דאסור משום דחוצץ בטבילה כדכתב רבינו הכא א " נ ל " ל טעמא דחציצה תיפוק ליה משום דמשלפא ומחוויא וי " ל דהכא מיירי כשהיא מהדקת את הקטלא כדי שתראה בעלת בשר דהשתא אע " פ שהוא בגד חשוב לא חיישי' דמשלפא ומחויא דאי משלפא לא תראה בעלת בשר ולפיכך אין לאסרו אלא משום חציצה אבל משנתנו איירי ברפוי דליכא משום חציצה אין לאסרו אלא משום דמשלפא ומחויא ומש " ה בהא דמותיב אביי אברייתא דתני בה דאין הבנות יוצאות בחבקין שבצואריהם דאי אמרת דאין אשה חונקת את עצמה חבקין שבצואריהם אמאי לא הא ליכא חציצה כ' רש " י וז " ל חבקין ענקי רצועות שאינן מוזהבות רחבות דלאו לתכשיט עבידן דומיא דחוטין שבאזניהם עכ " ל וטעמו דהוי קשיא ליה דאף למאי דקס " ד דאביי דבחבקין אע " פ שהן רחבות נמי אין אשה חונקת את עצמה וליכא חציצה הלא מ " מ אסור משום דמשלפא ומחויא ומאי תיובתא דאביי ולפיכך פירש " י דקס " ד דאביי דאינן מוזהבות דומיא דחוטין שבאזניהם והכי נקטינן למסקנא דכשהיא מהדקת כדי שתראה בעלת בשר אסור משום חציצה בין שהוא תכשיט ובגד חשוב ובין שאינו חשוב ואם הוא רפוי והוא תכשיט אסור נמי משום דמשלפא ומחויא אבל אם הוא רפוי ואינו תכשיט מותר לצאת בה דליכא לא משום חציצה ולא משום משלפא ומחויא וכ " כ התו' והר " ן ז " ל והכי משמע מדברי רבינו :
Orach Chayim.303.5.1 ולא תצא בכיפה של צמר ג " ז משנה שם ולא בכבול בר " ה ומפרש בגמרא דהיינו כיפה של צמר :
Orach Chayim.303.6.1 ומ " ש פי' חוטי דעמרא וכו' זהו לשון הרי " ף וקשיא לי מאי האי דקאמר כי הוצא ומצאתי באלפסי ישן שכתוב בו כי המנא וכן הוא באשר " י והוא לשון המיינא פי' חגורה וכיון שהוא תכשיט אית ביה משום משלפא ומחויא :
Orach Chayim.303.7.1 ולא באיצטימא והוא מטלית וכו' כך פי' הרי " ף ואסור לצאת בה לר " ה דכיון שאינה לא תכשיט ולא מלבוש ה " ל משוי . ולא בעיר של זהב וכו' משנה שם ותכשיט הוא ואסור משום דמשלפא ומחויא והכי ס " ל לחכמים בברייתא דלא כר " מ דסבר משוי הוי וחייב חטאת ודלא כר " א דלא חייש בהא למשלפא ומחויא דקסבר מאן דרכא למיפק בעיר של זהב אשה חשובה ואשה חשובה לא משלפא ומחוי' : ומ " ש דר " ת פי' שהוא כעין עטרה לראש כ " כ התוספות בשמו והביאוהו כל הפוסקים וראייתו ברורה מדאמרי' בפ' בתרא דסוטה בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות חתנים וכלות מאי עטרות כלות עיר של זהב אלמא דעשוי הוא כעין עטרה ובכלות אסרוהו אף בחול אבל לשאר נשים אינו אסור אלא בשבת :
Orach Chayim.303.8.1 כלילא אם הוא עשוי מחתיכות דקות וכו' זהו פירוש הרי " ף ופליגי בה רב אסר ושמואל שרי ופסק הרא " ש דהלכה כרב אשי דמפרש דאם החתיכות תפורות על המטלית לכ " ע שרי דלא חשוב כ " כ דליחוש למשלפ' ומחויא אבל בחרוזות בחוט חשוב וחיישינן למשלפא ומחויא כרב דאסר . ולא תצא בקטלא והוא בגד חשוב וכו' נתבאר בסמוך סעיף ג' . ולא בנזמי האף וכו' ג " ז שם משנה וגמרא . ונזמי האוזן מותרים דטריחא לה מילתא למישלף ואחוויי מפני שאזניה מכוסות בקישוריה :
Orach Chayim.303.9.1 ולא תצא במחט שמחלקת בה שערה אפי' אם הוא עשוי להתקשט בו וכו' שם במשנה ומסקנא דגמרא דאם אינו עשוי לתכשיט ה " ל משוי אפילו במחט שאינה נקובה וחייבת חטאת במנחתה כנגד פדחתה דדרך הוצאה היא בכך אבל אם הוא עשוי להתקשט בו ומנחתה כנגד פדחתה דליכא חיוב חטאת באינה נקובה אפ " ה לכתחלה לא תצא משום דמשלפא ומחויא :
Orach Chayim.303.10.1 ומ " ש אבל מחט שמעמדת בה קישוריה יכולה לצאת בה שם מסקנא דגמרא דכיון דלצניעותא הוא דשער באשה כו' לא מחויא ודינה כבירית ומיהו דוקא במחט שאינה נקובה ועשויה להתקשט בה דטס של זהב יש לה על ראשה דמניחתה בשבת כנגד פדחתה ואינה אסור' לצאת בה בשבת אלא משום דמשלפא ומחויא הכא דעביד לצניעותא לא מחויא ומותרת לצאת בו לכתחלה אבל במחט נקובה או אפי' אינה נקובה כשאינה תכשיט אלא שחולקת בה שערה בלבד אע " פ שמעמדת בו קישוריה אסורה לצאת בה שהרי אינה יכולה לצאת בכל הדברים הצריכין לה כיון שאינו לא מלבוש ולא תכשיט ה " ל משוי וכ " כ התוס' והרא " ש להדיא ומיהו אף בהא ליכא חיוב חטאת כיון דהוצאה זו במקום שמעמדת בו קישוריה לאו דרך הוצאתה בכך ודלא כמ " ש ב " י דבמחט נקובה חייבת חטאת אפילו אם מעמדת בה קישוריה דליתא דאע " פ דהויא לה משוי מ " מ אין דרך הוצאתה בכך כדפי' גם לא כמה שפסק בש " ע בסתם באינה נקובה אם מעמדת בה קישוריה מותר דמשמע אפילו אינה תכשיט וליתא :
Orach Chayim.303.11.1 ומ " ש ולא תצא במחט נקובה ואם יצאה חייבת וכו' היינו דוקא במנחתה כנגד פדחתה דדרך הוצאה היא בכך וכבר כתבתי כל זה בסי' ש " א ס " ו ע " ש . והב " י הביא דברי הסמ " ג שכתב תחלה וכן אשפיג " ל בלעז דהיינו מחט שאינה נקובה וראשה א' עב וסוגרת בה מפתחי צווארה או הצעיף דלא תצא לר " ה ואם יצאה אינה חייבת ואח " כ כתב סמ " ג דאם יש מחט שאינה נקובה בנושקא שסוגרת בה מפתחי מלבושה סביב צוארה והויא כמו אשפיג " ל שהוא תכשיט דמותר וא " כ נראה להדיא דבריו סותרים אלו את אלו והאריך ב " י ליישב זה בדברים דחויים לפע " ד אבל הדבר פשוט דתחלה כתב סמ " ג דין המשנה והגמרא דלדידהו דאית להו ר " ה גזרו במחט שאינה נקובה אע " פ דהויא תכשיט שסוגרת בה מפתחי חלוקה דילמא שלפא ומחויא והא דכתב אח " כ דמותר במחט שאינה נקובה לסגור בה מפתחי חלוקה לא כתב כן אלא לדידן דלית לן ר " ה רק כרמלית דשרי כיון דאפי' לדידהו בר " ה אין איסור אלא משום דילמא משלפא ומחויא ע " ש מפורש כך כדפי' וכך מפורש בסה " ת סימן ר " מ דמשם למד הסמ " ג להורות כך וכתב כלשונו ממש ובסמוך סעיף י' כתב כך רבינו :
Orach Chayim.303.12.1 ולא תצא בכולייר ופי' רש " י נושק " א ופי' כך בהא דקאמר בגמרא מאי כולייר אמר רב מכבנתא והיינו ע " ש שמכבנת וקושרת מפתחי החלוק וכתב הרא " ש דבפ' מי שהחשיך בעובדא דברתא דר " ע משמע כפרש " י שיש כעין מחט במכבתא . ור " ת פירש שהוא רדיד דמתרגמינן הרדידים מכבנתייא ובערוך פירש שהוא כעין עטרה דהכי משמע פ' ב' דיומא וגם הנושקא היא עגולה כל זה כתב הרא " ש ונמשך רבינו אחריו ולפע " ד נראה דהנושקא היא כמו חצי עיגול עשוי כמו קלבום כזה C ואוחזת בו מפתחי חלוקה והפגום בולע צוארו וזהו שפירש " י ע " ש שמכבנת וקושרת מפתחי חלוקה והא דכתב הרא " ש שהיא עגולה הוא לפי שהוא כמו חצי עגול ולפי זה הא דקאמר לעיל מאי קטלא מנקטא פארי פירושו כפירוש הראשון של רש " י דהיינו בגד שיש לו שנצים וכו' וכמ " ש רבינו לעיל ס " ג אבל לפירושו השני שכתב רש " י בשם לוי " ה דקטלא הוא חצי עיגול צריך לפרש בכולייר כפר " ת או כפי' הערוך ועיין בתוס' פ' מי שמת ( בבא בתרא דף קנ " ו ) האריכו על זה בד " ה תנתן כבינתי :
Orach Chayim.303.13.1 יוצאה בחוטי שער וכו' ריש פ' במה אשה אסיקנא דבחוטי שער לא פליגי דלכ " ע מותר לצאת בהן דאינן חוצצין בטבילה מפני שהמים באין בהם ובמשנה שם ( ד' סד ) יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה ובגמרא מצריך להו צריכי ע " ש ופרש " י חוטי שער שקולעת בהן שערה ומ " ש והרמב " ם התיר לילדה בשל זקנה כבר התחבטו המפרשים למצוא טעם לפסקו זה ולא עלה בידם ע " פ סוגיית הגמרא ולפעד " נ ברור דהרמב " ם היה גורס כגירסתנו תנא ובלבד שלא תצא זקנה בשל ילדה וילדה בשל זקנה וכמו שכתבו התוס' דכך היא עיקר הגירסא מיהו לא היה הרמב " ם מפרש כפירש " י ותוספות וכל המפרשים דתרווייהו לאיסורא דא " כ הכי ה " ל למיתני ובלבד שלא תצא זקינה בשל ילדה ולא ילדה בשל זקינה מדלא תני לא ולא אלא חד לא אלמא דחדא לאיסורא ואידך להיתירא וה " ק ובלבד שלא תצא זקינה בשל ילדה וילדה שריא לצאת בשל זקינה וקאמר תלמודא בשלמא זקינה בשל ילדה איצטריך לאשמועינן דלא תצא סד " א כיון דשבח הוא לה לא מחכו עלה קמ " ל דאפ " ה חיישינן דילמא מחכו עלה ושקלא להו ואתי לאייתינהו ד' אמות בר " ה אלא ילדה בשל זקינה גנאי הוא לה שעושה עצמה זקינה ובודאי דלא מחכו עלה ופשיטא דמותר ומשני איידי דתנא זקינה בשל ילדה דלא תצא תני נמי ילדה בשל זקינה דתצא :
Orach Chayim.303.14.1 ויוצאה בחומרתא דקטיפתא משנה וגמרא ריש פרק במה אשה ופירש " י קשר שעושים לרפואת קיטוף עין הרע שלא תשלוט . ובמוך הקשור וכו' שם משנה וגמ' ( דף ס " ה ):
Orach Chayim.303.15.1 ומ " ש וכתב בספר המצות דסנדל ומנעל שלנו וכו' עד ומותר ליתנו לכתחלה בשבת כ " כ סמ " ג וז " ל תנן יוצאים במוך שבסנדלים תני רמי בר יחזקאל והוא שקשור אבל במנעל שלנו מותר לצאת במוך שבתוכו דלא נפיל מיניה כמו מסנדל ואפי' בשבת יכול ליתנו לכתחלה וסיפא דקתני ובלבד שלא תתן לכתחלה ובברייתא דתני ואם נפל לא יחזיר לא קאי אלא אפלפלין וגרגיר מלח בפיו כשנתנו בשבת בפיו אסור לפי שנראה שרוצה להוליכו למקום אחר דרך ר " ה אבל מוך שבתוך מנעלו מותר לצאת בו אפי' בשבת ( הג " ה צ " ע אם ה " ה קש עכ " ה ) מי שיש לו ריח הפה מותר לו לצאת בפלפל שבפיו ומספקא לן אם מותר ליתן לכתחלה בשבת אם לא עכ " ל סמ " ק וכ " כ הסמ " ג הנה פשוט להם דאגרגיר מלח וכל דבר שתתן לתוך פיה דבסיפא קתני דאסור ליתן לתוך פיה לכתחלה בשבת אבל אמוך בתוך הסנדל דברישא פשיטא להם דיכול ליתן לכתחלה בשבת דלא עליו קתני סיפא דאסור אבל בפלפל דבמציעתא מסופקים אם עליו קתני סיפא נמי דאסור ואע " ג דמסקנת התוס' דאף כל הנך דרישא מוך שבאזנה ושבסנדלה קתני נמי סיפא דאסור ליתן לכתחלה בשבת רבינו תופס עיקר דברי הסמ " ג והסמ " ק וכ " כ בסה " ת וכתב עוד סה " ת להתיר במנעל שלנו לצאת בתבן שבתוכו כמו במוך ואפילו בשבת יכול ליתנו לתבן או למוך בתוך המנעל ואינו מסופק בזה דלא כהגהת סמ " ק שכתב צ " ע אם ה " ה קש וכתב עוד סה " ת על כרחין לא קאי אמוך שבנדתה שהרי ע " כ צריכה להסירו אם תצטרך לנקביה עכ " ל :
Orach Chayim.303.16.1 וכתב ר " י וכו' כ " כ המרדכי פ' במה אשה והביאו רבינו כאן לומר אע " פ דבמוך צריך שיהא קשור הכא א " צ קשירה וע " ש הביא ראיה מדקאמר התם לרבין דמחלק בין בירית אחת לכבלים שתים דאסור ואי קשורות למה אסור בב' טפי מבא' :
Orach Chayim.303.17.1 ובכל מה שיכולה לצאת וכו' כ " כ התוס' בדבור ראשון ר " פ במה אשה וז " ל ונראה לר " י דדוקא בדברים שרגילות להסירן כדי להראותן או משום חציצה או משום קפידא גזרו שלא לצאת דשמא כשיסיר ישכח שהוא שבת ואתי לאתויי אבל דברים שמותר לצאת בהן שאין רגילות להסירן מותר לקשור ולהתיר בר " ה דליכא למיחש למידי דאם יהא זכור שבת בשעת התרה לא אתי לאתויי ואם לא יהא זכור לשבת אפילו נאסור להתיר ולהסיר לא יועיל וכן משמע לקמן וכו' עכ " ל :
Orach Chayim.303.18.1 ויוצאה בחצר בכבול ובפאה נכרית משנה שם ופי' כבול הוא כפה של צמר כדלעיל סעיף ד' ופאה נכרית פירש " י קליעת שער תלושה וצוברתה על שערה עם קליעתה שתראה בעלת שער עכ " ל :
Orach Chayim.303.19.1 ומ " ש אבל כל שאר הדברים וכו' שם מימרא דרב וטעמא דמילתא דכדי שלא תתגנה על בעלה התירו לה קצת קישוטים הנאים :
Orach Chayim.303.20.1 ומ " ש אבל ר " ת פי' דגם בשאר הדברים מותרת לצאת בחצר וכו' טעמו דפסק כר' ענני בר ששון משמיה דר' ישמעאל בר יוסי דתנא הוא ופליג ואמר דהכל מותר בחצר ככבול וע " ש בתוס' דף ס " ד בד " ה ר " ע ומביאו ב " י וכ " כ במרדכי לשם ע " ש ר " ת דפסק כר' ענני וכו' וע " ש :
Orach Chayim.303.21.1 ובעה " ת חילק וכו' זהו מה שהביא ב " י בשם סמ " ג והקשה עליו ונתבאר עוד בסעיף ה' בס " ד :
Orach Chayim.303.22.1 הבנות קטנות וכו' משנה שם ( דף ס " ה ) ובגמרא אסיקנא דצבעונין אסור דחיישינן למשלף ואחוויי :
Orach Chayim.303.23.1 ואשה יוצאה רעולה וכו' משנ' וגמ' שם ( ד' סה ) וכ' הרמב " ם אם פרפ' המטבע מאתמול מותר לצאת בו . הקשה ב " י דלא היה צריך ללמדו מדברי הרמב " ם דהכי משמע בסוגיא דכל שפרפ' מבע " י על המטבע יוצאה בו עכ " ל ויש ליישב דבגמ' אפשר לפרש דלכתחלה בשבת לא תפרוף לילך אפי' בחצר אבל אם פרפה מבע " י מותרת לילך בחצר אבל לר " ה אסור לצאת אבל מדברי הרמב " ם מבואר דמפרש דאם פרפה מבע " י מותרת לילך אפילו לר " ה . ואסור לה להיות קולעת שערה ולא להתיר קליעתו כ " כ התוס' ר " פ במה אשה :
Orach Chayim.303.24.1 ומ " ש אבל יכולה לחלוק שערה כ " כ התוס' לשם ( דף ס' ) בד " ה למאי חזיא דלא כפירש " י דבשבת אסור לחלוק שערה וכ " כ הרא " ש דשרי לחלוק שערה בשבת ובהגהת ש " ע כתב דנהגו לאסור לחלוק בשערה שקורין שייטי " ל בכלי אבל באצבע בעלמא נהגו להקל :
Orach Chayim.304.1.1 אין העבד יוצא בחותם של מתכות וכו' כל זה פשוט ר " פ במה אשה ( שבת דף נ " ח ) אליבא דשמואל ולפי הסוגיא משמע דדוקא לר " ה אסור אבל בחצר מותר והכי משמע ממ " ש רבינו אין העבד יוצא דמשמע דוקא לצאת לר " ה אסור אבל בחצר שרי :
Orach Chayim.304.2.1 ומ " ש ואם הוא בכסותו אסור וכו' ומקפל טליתו וכו' וא " ת כשמקפל טליתו נמי מרתת מרבו שסבור שמקפל טליתו לכסות החותם כדי להראות שהוא בן חורין ויש לומר דבמקפל טליתו איכא התנצלות שלא נתכוין לכסות החותם אלא היה מקפל טליתו כדי שלא יעכבוהו קצותיו של טלית מלילך או שלא יעכבוהו מלעשות מלאכתו וכדלעיל בסי' ש " א סעיף י " ד אבל כשיראה שנפסק לגמרי סבור רבו במזיד הסירו להראות שהוא בן חורין וכ " כ התוספות . עוד מבואר בסוגיא דדוקא בחותם דעביד ליה רביה מירתת אבל בחותם דקעביד לנפשיה בלא רביה אפי' בשל טיט אסור דכיון דעבד לנפשיה לא מירתת להסירו בין שהוא בצוארו בין שהוא בכסותו ודילמא מסירו בר " ה ואתא לאתויי ד' אמות בר " ה מיהו בחצר בכל ענין שרי כדפי' :
Orach Chayim.304.3.1 אדם מצווה על שביתת עבדו וכו' הב " י האריך בחלוקי דעות המפרשים בדין זה והביא כל הדעות בש " ע ולענין הלכה נקטינן לחומרא :
Orach Chayim.305.1.1 כל בהמה וכו' כך פסק האלפסי כמ " ד הלובדקים והגמל יוצאין באפסר באפסר אין בחוטם לא אלמא כל נטירותא יתירתא משוי הוא ואסור ואע " ג דאמר שמואל דהלכה כחנניא דנטירותא יתירתא לא הוי משוי הא רב פליג עליה וקי " ל הלכה כרב באיסורי וכ " כ כל הפוסקים וא " ת אמאי יוצא לובדקים בפרומביא הלא סגי ליה באפסר כדפרישית וי " ל דלובדקים דרכו בחול בפרומביא אלא דבאפסר נמי שמירה ולא אמרינן דנטירותא יתירתא משוי הוא אלא בשאין דרכו בחול כגון גמל בחטם ולפ " ז מ " ש רבינו הלכך נאקה יוצאה בזממא דפרזלא וחמרא לובא בפגא דפרזלא וגמל באפסר רצונו לומר נאקה דוקא בזממא דפרזלא אבל לא בפגא דפרזלא ובאפסר דכיון דאינה משתמרת בו הוי משוי וחמרא לובא בפגא דפרזלא שהוא דרכו וכן גמל באפסר שהוא דרכו אבל חמרא לובא וגמל בחוטם לא דכיון דנטירותא יתירתא הוא להם ואין זה דרכם הוי משוי אבל חמרא לובא באפסר שרי דבאפסר נמי שמירה כדפרישית וכן גמל בפגא דפרזלא נמי שרי לא אסרו נטירותא יתירתא אלא דוקא שתהא שמירה גדולה כגון חמרא וגמל בחוטם אבל אם היתה שמירה בינונית אף על פי שהיתה נשמרת בדבר מועט מזה מותר כגון הכא דגמל שמור באפסר ויוצא אף בפגא דפרזלא וכ " כ ב " י ע " ש ה " ר ירוחם והסמ " ג וסה " ת דאין יכול לצמצם שלא להוסיף מעט שמירה והכי משמע לישנא דתלמודא דקאמר גמל בחטם משמע דגמל בפגא דפרזלא פשיטא דשרי אלא דגמל בחטם קמיבעיא לן ואסיקנא דאסור וה " ה חמרא לובא בחטם נמי אסור כדפי' כנ " ל ברור לפי משמעות הסוגיא ורבינו קיצר בכל זה . שוב מצאתי להדיא בסמ " ג שגמל מותר בפרומביא וכן הסוס והוא מ " ש התוס' דהסוס מותר ברסן ורסן הוא פרומביא כדפי' . פי' נאקה בחוטם גמלתא נקבה גדולה חיוורתי שהיא קשה להשתמר מפני שבורחת ונוקבים את חוטמה ומכניסין בתוכה טבעת ומכניסין בו רצועה או חבל ומושכין אותה בה ולובדקים הוא חמרא לובא בפגא דפרזלא והוא שקורין בלשון אשכנז ברע " ך צוי " ם שרגילין עכשיו להשים אותן על סוסים שעסקיהן רעים וקשים להשתמר . וגמל זכר וסתם חמור ופרד באפסר סגי והוא שקורין אותו בלשון אשכנז צוי " ם :
Orach Chayim.305.2.1 ומ " ש רבינו וסוס יוצא ברסן או באפסר כו' כ " כ התוס' ריש דף נ " ב בד " ה אמר שמואל וכתב ב " י דרסן הוא הפרומביא ולפ " ז לאו דוקא סוס יוצא בפרומביא דגמל נמי יוצא בפרומביא דלא אמרו אלא גמל בחטם דלא כדפי' מיהו פרד וחמור אסורים בפרומביא דהכי משמע להדיא בעובדא דלוי בריה דרב הונא בר חייא דקאמר לרבה בר רב הונא חמור שעסקיו רעים כגון זה מהו לצאת בפרומביא בשבת אלמא דסתם חמור פשיטא דאסור לצאת בפרומביא וכ " כ הסמ " ג והרא " ש להדיא והכי משמע מדברי רבינו שכתב וכן פרד וחמור דלא כלל ליה בהדי גמל וסוס ודו " ק ודלא כש " ע שכתב דסוס ופרד וחמור יוצאים ברסן שהוא פרומביא והגמל דוקא באפסר ולפי ע " ד טעות הוא פלטתו הקולמוס אלא איפכא הוא גמל יוצא בפרומביא אבל פרד וחמור אסור ועוד שהש " ע גופיה כתב אחר כך דחמור בפרומביא אסור ופרומביא היינו פגא דפרזלא והוא הרסן שקורא אותו הש " ע ברינ " ו וכן הוא האמת דחמור אסור ופרד דינו כחמור אבל גמל יוצא בפרומביא כדפי' וכן הסוס מותר בפרומביא :
Orach Chayim.305.3.1 ומותר לכרוך חבל האפסר סביב צוארה ותצא בו הכי אסיקנא בגמרא ( דף נב ) אלא דרש " י פירש דאע " פ שאינו אוחזה בו לאו משוי הוא דלנוי נמי אורחייהו הוא וכך פי' הר " ן דלנוי הרגיל בחול אפילו בשבת שרי אבל לנוי דאינו רגיל בחול אלא דמקצת אנשים עושין כן לעתים אסור דה " ל כמשוי ומש " ה פרה ברצועה שבין קרניה וזהורית שבין עיני הסוס דעשוי לנוי אסורין כיון שאינו רגיל לעשות כן לנוי . אבל התוס' לא חילקו בכך ותופסים דכל לנוי אסור וכרוכין דשרי מיירי דאיכא נטירותא בכרוכין שאם הבהמה רוצה לברוח יתפסנה בכריכת האפסר והרא " ש סתם דבריו ולא הביא לא דעת רש " י ולא דעת התוספות נראה דנסתפק בזה וכיון דספיקא היא נקטינן לחומרא כדעת התוספות דלא שרי כרוכין אלא כשהם רפויין דיכול לאוחזה בו כשתרצה לברוח ולכן כתב רבינו בסמוך ובעלי השיר וכו' עד יכולין לצאת בשיר הכרוך על צווארם ויכולין למשכם סתם אלמא דוקא ברפויים שיכול למושכם בשיר הכרוך ובמקצת ספרי רבינו כתוב כאן וז " ל בין אם מושכה ברצועה הקבועה בו או אינו מושכה בו אלא שכרוכה על צוארה והגה " ה היא ואף בהגה " ה זו הוי פירושו או אינו מושכה בו ברצועה אלא שכרוכה על צוארו ויכול למשוך אותה בכרוך כגון שהוא רפוי וכדעת התוס' נראה לי :
Orach Chayim.305.4.1 חמור יוצא במרדעת והוא שתהא קשורה לו מע " ש רש " י פי' בדף נ " ד הא דאין חמור יוצא במרדעת כשאינה קשורה לו מע " ש דלא גלי מאתמול שתהא צריכה לכך שיהא לה למלבוש עכ " ל כלומר דאם קשרה בשבת הוי משוי וכ " כ התוס' שזו היא דעת רש " י ע " ש בתחלת דף נ " ג בד " ה והוא וכתבו עוד דיש לפרש דבקושר בשבת מיחזי כמתכוין להוצאת המרדעת וה " ר פורת פי' דבקושר בשבת מיחזי כאילו מתכוין להוליך הבהמה למקום רחוק עכ " ל :
Orach Chayim.305.5.1 ומ " ש ושאר הבהמות אסורות וכו' הכי משמע מדתנן החמור יוצא במרדעת וכו' דדוקא חמור שרי בקשורה מע " ש מפני שמצטער יותר בצינה כדאמרי אינשי חמרא אפי' בתקופת תמוז קרירא ליה אבל שאר בהמות דאין להם צער בצינה כל כך אפילו קשורה מע " ש אסור דה " ל משוי ואסור לצאת לר " ה בין במרדעת בין באוכף אפי' קשורה לו מע " ש וכ " כ סמ " ג דף י " ח ע " א וז " ל וחמור דוקא שרי בקשירה מפני שמצטער יותר בצינה כדאמרי אינשי חמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה עכ " ל :
Orach Chayim.305.6.1 ומ " ש ולא יצא באוכף וכו' פי' החמור מותר לצאת במרדעת אבל באוכף אסור לצאת ופליגי בה בבריי' ת " ק ורשב " ג ופסק כת " ק דאע " ג דאוכף נמי מהני לחממה אפ " ה לא הוי מלבוש לחמור אלא מרדעת דמחממה לכוליה גופיה דחמור אבל אוכף דאינו מחמם אלא למקום שהוא מונח עליו לא הוי מלבוש דידיה אלא משוי ואסור :
Orach Chayim.305.7.1 ומ " ש ומותר ליתן עליו המרדעת בחצר וכו' שם אסיקנא דשרי ולא חיישינן לטרחא דשבת כיון דאיכא צערא דצינה לחמור :
Orach Chayim.305.8.1 ומ " ש ובלבד שלא יקשרנו בו לפי' התו' הטעם דמיחזי כמתכוין להוצאת המרדעת ולה " ר פורת מיחזי כאילו מתכוין להוליכה למקום רחוק כדלעיל :
Orach Chayim.305.9.1 ומ " ש ובספר המצות אסר וכו' נראה דסובר כי היכי דלא אשכחן היתירא לשאר בהמות לצאת לר " ה באוכף או במרדעת דכיון דלית להו צער דצינה כל כך לא הוי מלבוש אלא משוי ה " נ כיון דלא אשכחן היתירא בחצר אלא לתת מרדעת על החמור כדי לחממו להצילו מצער הצנה אלמא דלשאר בהמות אפי' אוכף אסור בחצר בלא קשירה כי היכי דאוכף אסור אפילו לחמור בחצר בלא קשירה משום דכיון דאין מצילו מצער הצינה אין לו לטרוח בשבת בחנם ה " נ אוכף לסוס ולשאר בהמות דא " צ לו להצילו מצער הצינה אסור ורבינו השיג עליו ואמר דכיון דאין האוכף אסור בטילטול למה לא שרי בסוס ליתן עליו בלא קשירה להצילו מקצת צער צינה שיש לו לסוס דאע " פ דאינו מלבוש לסוס ואסור לצאת בו לר " ה אפי' קשורה לו מע " ש דכיון דאין לו כ " כ צער דצינה ה " ל משוי מ " מ בחצר אין בו כלל איסור :
Orach Chayim.305.10.1 ומ " ש דטעמא דאסור לקשור מפרש בירושלמי וכו' נראה דה " ק דאם היה הטעם דאסור לקשור כמ " ש התוס' וכדלעיל היה אפשר לומר ולחלק דדוקא במרדעת לחמור בלא קשירה שרי בחצר דלא מיחזי כמתכוין להוצאת המרדעת א " נ להוליכה למקום רחוק אבל באוכף על הסוס אפילו בלא קשירה ובחצר מיחזי כמתכוין להוציא האוכף א " נ להוליך הסוס למקום רחוק אבל השתא דטעם איסור הקשירה שלא ישתמש בבעלי חיים א " כ כי ליכא תשמיש בב " ח אין חילוק בין אוכף לסוס ובין מרדעת לחמור אידי ואידי שרי בחצר בלא קשירה וס " ל לרבינו דדין אוכף לגבי סוס בחצר כדין מרדעת לגבי חמור בחצר דאוכף שפיר מחמם לסוס כיון דלית ביה כל כך צינה כמו בחמור דאילו בחמור דאפי' בתקופת תמוז קרירא ליה האוכף אינו מחממו אבל אוכף לסוס שפיר מחממו ומותר בחצר כי היכי דמותר לתת מרדעת לחמור בחצר והב " י תמה על רבינו והקשה עליו מסוגיית התלמוד דאוסר אוכף בחמור בחצר וה " ה לסוס ושרי ליה מאריה דמ " ש בגמ' דכיון דאסור ליטול האוכף כ " ש דאסור להניח לא אמרו כך אלא בחמור דאין האוכף מחממו אבל אוכף לסוס בחצר שרי טפי והילכך אע " ג דליטול האוכף מן הסוס ודאי אסור ואפילו בחצר כי היכי דאסור ליטול האוכף מן החמור התם ודאי אין חילוק בין סוס לחמור מתרי טעמי דקאמר תלמודא חדא דאפשר דנפל ממילא אידך דלצינה לית לה צערא דתצטנן מאליה אבל להניח אוכף בחצר אע " ג דבחמור אסור בסוס שרי כדפי' זאת היא דעת רבינו בפירוש הסוגיא ולפ " ז ודאי כיון דאוכף שרי להניח לסוס בחצר כיון דהאוכף מחממו כ " ש דמרדעת שרי לסוס בחצר דמחמם כוליה גופיה ודלא כמ " ש ב " י דמרדעת אסור להניחו על הסוס בחצר וכ " פ בש " ע גם פסק דאוכף אסור להניח על הסוס בחצר ולפעד " נ דברי רבינו עיקר :
Orach Chayim.305.11.1 אוכף שע " ג החמור וכו' כבר כתבתי דבהא מודה רבי' דאף בסוס לא יטלנו בידו כיון דאפשר דנפל מאליו אלא דנקט חמו' משום דבבריית' תנו לה גבי חמור :
Orach Chayim.305.12.1 אין תולין סל לחמור וכו' שם פלוגתא דרב ושמואל ופסקו הפוסקים כשמואל דאין תולין ולא פסקו כרב באיסורי משום דר' בנימן בר יפת נמי קאמר הכי משמיה דר' יוחנן ור' זירא אמר עלה ישר וכן תרגם אריוך בבבל אריוך מנו שמואל ותימה דהא בפלוגתא דרב ושמואל משמע דכל בהמה מתיר רב ושמואל אוסר וא " כ למה אמר רבינו אין תולין לחמור ואפשר דכיון דר' בנימין בר יפת משמיה דר " י אמר נותנים מרדעת ע " ג חמור בשבת ואין תולין טרסקל בשבת משמע דהוה אמינא דכי היכי דשרי מרדעת לחמור ה " נ שרי טרסקל לחמור קמ " ל דלא לכך נקט גם רבינו חמור לומר דאפילו לחמור אין תולין כ " ש לשאר בהמה ואפשר דכיון דחמור אפי' בתקופת תמוז קרירא ליה ס " ד אמינא דכל מה דעבידנא ליה לחמור לחממו שרי להצילו מצער צנה ותליית טרסקל נמי מועיל לו שיאכל שעורים מן הסל בלא טורח ויתחמם מיד קמ " ל דאפילו לחמור אין טרסקל אלא לתענוג ואסור וכ " ש שאר בהמה :
Orach Chayim.305.13.1 חבל הקשור באבוס וכו' דין זה לא שייך כאן אלא בסי' שי " ז ולשם יתבאר טעמו בס " ד וכתבו רבינו כאן משום דכתב בסמוך דמותר ליתן בחצר מרדעת על החמור או אוכף על הסוס בלא קשירה כדי שלא ישתמש בבע " ח וקאמר אבל חבל הקשור באבוס בראשו האחד מותר לקושרו בבהמה בראשו השני ולא חיישינן דילמא משתמש בב " ח כיון דקשירה זו צריך כדי שלא תברח משא " כ במרדעת לחמור ואוכף לסוס בחצר חדא דאין צורך כל כך בקשירה זו ותו דלא יתן מרדעת ואוכף ולא יקשור :
Orach Chayim.305.14.1 לא יצא הסוס בזנב שועל וכו' עד בין אם הוא לשמור או לנוי כל זה פשוט במשנה פרק במה בהמה :
Orach Chayim.305.15.1 אין רוכבין ע " ג בהמה וכו' בפרק בתרא די " ט ובפרק מי שהחשיך :
Orach Chayim.305.16.1 ומ " ש ואם עלה עליה אפילו במזיד ירד משום צער ב " ח כ " כ הרמב " ם בפ' כ " א ורצונו לומר דאע " ג דכשעלה באילן משחשכה במזיד קנסוהו דאסור לו לירד עד מוצאי שבת כדאיתא בפ' המוצא תפילין וכדלקמן בסי' של " ו הכא לא קנסינן ליה שלא ירד כל השבת משום דאיכא צער ב " ח כל השבת אם לא ירד ממנה ודין צדדין וצדי צדדין כתב ב " י בסוף סימן של " ו ע " ש :
Orach Chayim.305.17.1 בהמה שנפלה לאמת המים וכו' בפ' מפנין ( שבת דף קכח ) א " ר יהודה אמר רב בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה ( פי' אבל אסור להעלותה בידים וכ " כ הרמב " ם ספכ " ה ואסור להעלותה בידו וע " ל ס " ס ש " ח מ " ש בזה .) מיתיבי בהמה שנפלה לאמת המים עושה לה פרנסה במקומה בשביל שלא תמות פרנסה אין כרים וכסתות לא ל " ק הא דאפשר בפרנסה הא דא " א בפרנסה כגון דהמים עמוקין מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה והא קא מבטל כלי מהיכנו ( ופירש " י דמשהניח תחתיה אין יכול לטלטלו דדומה לסותר בנין ) ופריק סבר מבטל כלי מהיכנו דרבנן צער ב " ח דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי דרבנן משמע דבודאי מבטל כלי מהיכנו הוה וכ " כ הרמב " ם ספכ " ה דכיון דמשליכן למים אינן ראויין להשתמש בהן בעוד שהמים עליהם אבל הרב המגיד כתב לשם בשם הרשב " א שכתב וז " ל ולא דמי לכופין את הסל לפני האפרוחים שמותר משום דהתם לא קיימי אפרוחין אלא לפי שעה ויכול הוא להפריחן אבל הכא דילמא לא תעלה ודילמא קא מבטל כלי מהיכנו קאמר עכ " ל משמע דבעלמא אפילו היכא דליכא אלא ספק ביטול כלי מהיכנו נמי אסור ולהרמב " ם ופי' רש " י בעלמא ליכא איסורא אלא היכא דבודאי מבטל כלי מהיכנו אבל בספק לא החמירו :
Orach Chayim.306.1.1 ממצוא חפצך דרשו חז " ל חפציך אסורים וכו' בר " פ שואל ובפרק אלו קשרים ( שבת דף קי " ג ) פי' רש " י חפציך אסורים כי ההיא דאמר בעירובין לא יטייל אדם לסוף שדהו בשבת לידע מה היא צריכה ועל פתח מדינה וכו' לפי שהמרחצאות הם חוץ לחומה כדאיתא בפ " ק דמגילה דף ז' ע " ש :
Orach Chayim.306.2.1 ויכול לומר לחבירו שיחשיך וכו' שם ואומר לו לך למקום פלוני ואם לא מצאת במקום פלוני הבא ממקום פלוני לא מצאת במנה הבא במאתים רבי יוסי ב " ר יהודה אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח ופירש " י סכום מקח מנה ומאתים עכ " ל וכתב הר " ן שפירוש ואומר לו לך למקום פלוני שבשבת א " ל לך למחר למקום פלוני אבל ודאי שאינו אומר לו לילך בשבת והאריך בזה ומביאו ב " י וכ " כ ה " ה בפ' כ " ד ומפירש " י משמע להדיא שר " י ב " ר יהודה חולק על ת " ק שמתיר לומר לו לא מצאת במנה הבא במאתים ולר " י בר " י אסור להזכיר לו סכום מקח לומר לו מנה במאתים אבל רבינו נמשך אחר דברי הרמב " ם בפכ " ד שכתב לא מצאת במנה הבא במאתים ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח משמע דס " ל דלא פליגי אלא אף לר " י ב " ר יהודה מותר לומר לו לא מצאת במנה הבא במאתים אלא דמפרש לדברי תנא קמא דמ " מ אסור לומר לא מצאת במנה הבא במאתים ולא תוסיף על מאתים דא " כ מזכיר לו סכום מקח כך וכך דמים ולא יותר וז " ש רבינו כו' דמים דהיינו סכום מקח וזה אסור אטו מקח וממכר ממש בשבת אלא א " ל הבא במאתי' או יותר כמה שתראה והכי נקטי' וכ " ש סכום מקח כההיא דביצה סוף פרק אין צדין הולך אדם אצל חנוני וכו' ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח דכתבו התוס' בשם ר " ת ובה " ג דהכי פי' שאם לקח ממנו בעשרה לא יאמר לו תן לי עוד בשנים ואתחייב לך שנים עשר שזה פשיטא דאסור וכ " כ ב " י בשם הר " ן :
Orach Chayim.306.3.1 השוכר פועלים לשמור לו פרה אסור לו ליקח שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו וכו' תימה על דברי רבינו דבס " פ הזהב תניא אין נותנין לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו וכ " כ כל הפוסקים כלשון הברייתא דלשון זה הוי כתיקונו והכי פירושו דאם שכרו לימים כך וכך לכל יום אפילו היה שומרו גם בשבת ותבעו שישלם לו גם בעד יום השבת אין נותנין לו שכר שבת דפטור מדינא לפיכך אין אחריות שבת עליו אם נגנב בשבת או נאבד בשבת אינו שומר שלו כיון שאינו חייב לו לשלם בעד יום השבת אבל רבינו שינה הלשון ואמר אסור לו ליקח שכר שבת אלמא משמע דהפועל קא עביד איסורא אם לוקח שכר שבת אבל הנותן חייב לשלם לו גם בעד יום השבת כמו שהתנה עמו לשלם לו כך וכך בכל יום כשיהא שומרו א " כ מאי קאמר לפיכך אין אחריות שבת עליו אדרבה אחריות שבת עליו שהרי הוא שומר שלו כיון שצריך לשלם לו מדינא והב " י הביא מ " ש המרדכי ס " פ אע " פ על החזנים שלוקחים שכר שבת והקשה על ה " ר שמואל דמתיר ליקח וכתב כאן יישוב לזה בקצרה אבל לקמן בסימן תקפ " ה כתב ב " י בארוכה בטוב טעם דמותר והכי נהוג עלמא להקל : כתב בש " ע בסוף סימן זה מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה ויוצא אפי' חוץ לג' פרסאות ואי לא בעי כייפינן ליה עכ " ל ופסק זה הוא ע " פ דעת התוס' כמ " ש ב " י כאן ודלא כהכרעת הרשב " א דאוסר ותימה דבסימן שכ " ח ס " י כתב בהגהות ש " ע מי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה אין מחללין עליו השבת כדי להצילו והיא דעת הרשב " א ומאחר שמראה מקום בש " ע מסימן ש " ו לסימן שכ " ח ומסימן שכ " ח לסימן ש " ו משמע דתרווייהו הילכתא ונראה לפע " ד ליישב דכשחוששין שיפחידוה להמר והיא לא פשעה מותר לחלל השבת כדי להצילה מעון ע " ג דמצוה רבה שאני דבזה אנו רואין כדעת התוס' ודלא כהרשב " א אבל כשרוצים לאנסו שיעבור עבירה אפילו לאונסו שיעבוד ע " ג כיון דאין זה עבירה דאונס רחמנא פטריה מולנערה לא תעשה דבר אין לחלל את השבת והכי מבואר בריש כתובות דפריך ולדרוש להו דאונס שרי לפי פי' התוספות דאפילו תקנת חכמים אין לעבור כדי להנצל מהאונס כל היכא דליכא סכנת נפשות דבזו אנו רואין דברי הרשב " א להחמיר :
Orach Chayim.306.4.1 והר " ם מרוטנבור " ק כתב דוקא לדבר אליו וכו' נראה דס " ל דכיון דבצרכי כלה וצרכי מת להביא לו ארון ותכריכים דג " כ חפצי שמים נינהו קי " ל ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח ה " ה נמי בללמדו ספר אבל בהגהת מרדכי פ " ה כתב דחפצי שמים מותר אפי' לקצוץ סכום מקח והא דקי " ל ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח היינו היכא דאפשר בלא הזכרת סכום מקח דמה דאפשר לשנויי משנינן ומביאו ב " י וכתב ב " י דהרמב " ן והר " ן וה' המגיד סוברים כדברי הר " מ והכי נקטינן לאיסור :
Orach Chayim.307.1.1 ודבר דבר דרשו חכמים וכו' בפרק אלו קשרים ופירש " י שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול כגון מקח וממכר וחשבונות עכ " ל וכתבו התוספות דאין נראה לר " ת דהא כבר נפקא לן ממצוא חפצך עכ " ל אבל רבינו מיישב פירש " י דלאו דוקא מקח וממכר ממש קאמר אלא לדבר מקח וממכר לומר סחורה פלונית אקנה למחר או דבר פלוני מעסק משא ומתן אעשה למחר :
Orach Chayim.307.2.1 ומ " ש ואיתא בירושלמי וכו' כ " כ לשם התוס' דאור " ת דהא דקאמר שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול היינו כדאמר בויקרא רבה רשב " י ה " ל אימא סבתא דהות משתעי סגי א " ל אימא שבתא היא שתקה משמע שאין כ " כ לדבר בשבת כמו בחול ובירושלמי אמרינן בקושי התירו בשאלת שלום בשבת עכ " ל :
Orach Chayim.307.3.1 ומ " ש רבינו ומסתברא קצת לאיסור לפעד " נ דהעיקר כספר המצות שהרי בסמוך יתבאר דמותר לומר לחבירו בשבת הנראה שתעמוד עמי לערב דאע " פ דשניהם יודעים שע " מ לשוכרו לפעולתו הוא מזהירו כיון דלא מפרש בהדיא ה " ל הרהור ולא דיבור כ " ש לענין אמירה לעכו " ם כיון דלא מפרש בהדיא לעשות כך וכך בשבת אע " פ שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשה כן בשבת הבאה אין זה אמירה לעכו " ם שבות דאסור ואפי' בשבת גופיה אם לא מפרש בהדיא לעשות כך וכך אלא אמר ליה דבר אחר והעכו " ם מבין שרצונו שיעשה כך וכך אין זה איסור אמיר' לעכו " ם שבות וכן נוהגי' לומ' לעכו " ם שיקנח חוטמו והעכו " ם מבין שרצונו שיסיר הפחם שבראש הנר כדי שיהא מאיר ומנהג ישראל תורה היא ע " פ גדול שהורה כן ע " פ ספר המצות ודלא כרבינו :
Orach Chayim.307.4.1 כתב הרמב " ם שאמירה לעכו " ם מותרת בשבות דרבנן וכו' אבל התוס' כתבו שאסור וכו' משמע מלשון רבינו דמסקנתו להחמיר כדעת התוס' וכן משמע מדבריו לקמן בסוף סימן תקפ " ו מיהו נהגו להקל כהרמב " ם וגדולה מזו נהגו להקל מקצתם כדעת בעל העיטור שהביא הר " ן בס " פ ר " א דמילה להתיר אמירה לעכו " ם לצורך מצוה אפי' במלאכה שאסורה מדאורייתא ומביאו ב " י כאן והגהות ש " ע לעיל סימן רע " ו ואינו נכון דדעת יחיד היא כנגד כל הגדולים דאוסרים בזה והנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין כתב בסוף הגהות אחרונות דמרדכי דאמירה לעכו " ם בדאורייתא נמי לא אסורה אלא בדבר שא " א למצוא תקנה ע " י ישראל לעשותו כגון להחם חמין אבל אם אפשר לעשותו כגון בר " ה דיכול להביא ע " י מחיצות בני אדם שרי אמירה לעכו " ם . והיכא דאיכא למימר דילמא אתי לאחלופי בר " ה אסור אמירה לעכו " ם אפילו באיסור דרבנן ואפילו לדבר מצוה כדאמרינן גבי ינוקא דאשתפיך חמימיה עכ " ל ע " ש ראבי " ה ודבריו מבוארים דברישא דיכול להביא ע " י בני אדם בר " ה גופיה אפילו ק' אמה שרי ע " י אמירה לעכו " ם והיינו מדאמרינן בפ' שואל א " ר יהודה אמר שמואל מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר שאם יש בורגנין הולך ופירש " י דכיון דהוא דבר שיש לו היתר ע " י תקנה בשבת מותר לאמרו אפי' במקום שאין שם היתר עכ " ל וכמו שיתבאר בדברי רבינו בסמוך ופירשו לשם התוס' דכי היכי דלחבירו מותר לאמרו ה " ה לעכו " ם אבל בסיפא להתיר אמירה לעכו " ם להביא מחצר לחצר שלא עירבו דאסרו חכמים דילמא אתא לאחלופי להוציא מרה " י לר " ה התם גבי איסור הוצאה ליכא תקנתא ע " י מחיצת בני אדם ודאי דאסור אמירה לעכו " ם אפילו לדבר מצוה כדמוכח מההוא ינוקא דאישתפיך חמימיה בפרק הדר ( עירובין דף ס " ח ) ובאלפסי פ' ר " א דמילה והב " י כתב דאין דבריו מובני' אליו דדבריו סותרים והניחם בצ " ע ולפעד " נ דדבריו מובנים ופשוטים הם כדפרי' :
Orach Chayim.307.5.1 ומ " ש כגון שיש לו פירות מוקצין חוץ לתחום וכו' איכא להקשות דא " כ אפילו תוך התחום נמי אסור דכיון דאסור לטלטלם א " א לו להביאם וי " ל דבתוך התחום כיון דמותר להחשיך על פירות מחוברים כמ " ש ה' המגיד בפ' כ " ד ומביאו ב " י משום דלא מינכר' מילתא ה " ה דמותר נמי לומר לחבירו וכו' :
Orach Chayim.307.6.1 ומ " ש שאפי' היום הי' יכול לשומרם אם היו בתוך התחום וכו' כלומר ע " י בורגנין היו בתוך התחום כמ " ש בסמוך :
Orach Chayim.307.7.1 ואסור לחשב חשבונותיו וכו' עד אלא יאמר לו השאילני כל זה פשוט בפ' שואל ובהך דשואל אדם כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני כתבו התו' אע " פ דסתם שאלה נמי ל' יום כמו סתם הלואה ל' יום אפ " ה בהלואה דאינו יכול לתובעו תוך ל' יום אתי למיכתב אבל שאלה אע " פ דעבידי אינשי דמשאלי עד ל' יום ולהכי טלית שאולה כל ל' יום פטורה מן הציצית מ " מ אם היה תבעו תוך ל' יום היה חייב להחזיר לא חיישינן דאתי למיכתב כיון דבידו לתבעו וחייב להחזיר לו מיד כל זה לפירש " י אבל ר " י פירש דשאלה שהיא חוזרת בעין לא אתי למיכתב ואע " ג דכי שאיל מיניה כדי יין וכדי שמן לא הדרי בעין מכל מקום מתוך שמזכיר לשון שאלה זכור הוא ולא אתי למיכתב אבל לשון הלואה אינו חוזר בעין ואתי למיכתב וכן פי' ה " ר פורת עכ " ל משמע דלפר " י וה " ר פורת אף בשאלה אם בא לתובעו א " צ להחזיר לו תוך ל' יום ואפ " ה כיון דשאלה חוזרת בעין זכור הוא ולא אתי למיכתב :
Orach Chayim.307.8.1 ומ " ש כתב ה " ר פרץ דבלשון לעז הכל לשון אחד הוא נראה דס " ל כפר " י וה " ר פורת ולכן כתב דאע " פ דשאל ממנו שחוזר בעין מ " מ דהלשון לעז משמעו נמי על דבר שאינו חוזר בעין א " כ אינו זכור הוא לו ואסור דאתי למיכתב . כתוב ע " ש אור זרוע צריך ליזהר שלא יכתוב אדם במשקה בשבת על השלחן וגם לא ישרטט באצבעו כמו אותיות בשבת באפר נגוב או במשקין עכ " ל ומביאו בתרומת הדשן סי' ס " ג ופסק לשם דמותר לרמוז באצבעו באויר כעין כתיבת אותיות ע " ש :
Orach Chayim.307.9.1 זימן אורחים וכו' משנה פ' שואל מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב ובגמ' מ " ט אבל לא מן הכתב רב ביבי אמר גזירה שמא ימחוק אביי אמר גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות מאי בינייהו איכא בינייהו דכתב אכותל ומידלי למ " ד שמא ימחוק לא חיישינן למ " ד שמא יקרא חיישינן ופסקו הרי " ף והרא " ש כאביי וכך הם דברי רבינו והכי קאמר דאם לא היה אסור אלא משום שמא ימחוק בכותל גבוה הרבה היה מותר דליכא למיחש לשמא ימחוק אבל כיון דאיכא נמי גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות אפילו בכותל גבוה הרבה נמי איכא הך גזירה ואסור אבל אם חקק בכותל ליכא גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות משום דגודא בשטרא לא מיחלף ודוקא בדאיכא תרתי חדא דכותל הוא קבוע ושטרא מיטלטל אידך דבכותל הוא חקוק ובשטרא מכתב בדיו אבל טבלא ופנקס אפילו הוא חקוק מ " מ כיון דמיטלטל מיחלף בשטרא א " נ בכותל ומיכתב אף על גב דכותל קבוע מ " מ כיון דמיכתב אתי למיחלף בשטרא דמיכתב ואסור וכ " כ הרמב " ם בפכ " ג וז " ל מונה אדם את פרפרותיו ואת אורחיו מפיו אבל לא מן הכתב כדי שלא יקרא בשטרי הדיוטות לפיכך אם השמות חקוקין על הטבלא או על הכותל מותר לקרותן מפני שאינו מתחלף בשטר עכ " ל כתב כדברי רבינו דטעם הוא שלא יקרא בשטרי הדיוטות אלא דמתיר בחקוק בטבלא אבל דברי רבינו כדברי הרי " ף והרא " ש דבטבלא אסור אפילו הוא חקוק והכי נקטינן וכן פסק בש " ע וכתב הרב המגיד דלבאר הסוגיא לפי דיעות אלו יאריכו הדברים . וקשיא לי דלמ " ש הרי " ף והרא " ש דלית הילכתא כרב ביבי בהא דקאמר דבכותל ומידלי לא חיישינן שמא ימחוק דקי " ל כרבא דאמר לא יקרא לאור הנר אפילו גבוה הרבה א " כ למה כתבו הרמב " ם ורבינו דבגבוה הרבה אסור משום שקורא בשטרי הדיוטות הלא אפילו נימא טעמא משום שמא ימחוק נמי אסור דלא פלוג רבנן כי היכי דאסור לקרות לאור הנר אפילו גבוה הרבה ולהרי " ף והרא " ש ורבינו ניחא דאי משום שמא ימחוק בחקוק בטבלא ופנקס היה מותר דבחקוק ליכא משום שמא ימחוק כדאיתא להדיא בגמרא ואפילו אינו גבוה כלל אבל משום שמא יקרא אסור אפילו חקוק בטבלא ואפילו גבוה הרבה אבל להרמב " ם דמתיר בחקוק בטבלא דלא מיחלף בשטרא השתא ודאי אפילו לטעמא דשמא ימחוק אם היה כתוב על הכותל אפי' גבוה הרבה אסור משום דלא פלוג רבנן ואם היה חקוק אפילו בטבלא אפילו אינו גבוה כלל מותר ויש ליישב דהרמב " ם אתא לאשמועינן דאף לאביי דחיישינן שמא יקרא בשטרי הדיוטות בחקוק בטבלא מותר דחקיקה בשטרא דכתיבא לא מיחלף ואם היה כותב הטעם משום שמא ימחוק הוה אמינא דלהאי טעמא דוקא בחקוק בטבלא שרי משום דליכא שמא ימחוק בחקיקה אבל למ " ד שמא יקרא בשטרי הדיוטות אף בחקוק בטבלא אסור דמיחלף קמ " ל דלא מיחלף ותו נראה דלטעמא דשמא ימחוק אינו אסור אלא לבע " ה אבל לא לשמש והכי משמע להדיא מפירש " י שסביב האלפסי וכ " כ הר " ן ז " ל שמא ימחוק מן האורחין שיראה שלא הכין להם כל צרכיהם ויתחרט שזימן יותר מן הראוי וימחוק מן הכתב כדי שלא יקראם השמש עכ " ל משמע דהשמש יכול למנות מתוך הכתב דאין בידו למחוק אבל לטעמא דשמא יקרא בשטרי הדיוטות אף לשמש אסור ולאו דוקא נקטא מתני' אורחיו ופרפרותיו דאפילו לאחר שאינם אורחיו ופרפרותיו נמי אסור משום שמא יקרא ופו' ואף בפירש " י בגמ' דכתוב כלשון זה שמא ימחוק מן האורחים שיראה שלא הכין להם כל צרכם ויתחרט ויצוה לשמש שלא לקרותם עכ " ל נמי משמע הכי שהבעה " ב ימחוק מן האורחים ויצוה לשמש שלא לקרותן אבל בשמש לא חיישינן שמא ימחוק אבל משום שמא יקרא וכו' אף לשמש אסור . כ' הרמב " ם בפ' כ " ג אסור לקרות בשטרי הדיוטות בשבת שלא יהא כדרך חול ויבא למחוק וכיוצא בזה כ' הסמ " ק והסמ " ג וז " ל אסור לקרות בשטרי הדיוטות שלא יהא בהול ויבא למחוק עכ " ל . ותימא הלא שטרי הדיוטות הם הוא שטרי חובות וחשבונות ואסורין משום ממצוא חפצך וכפירש " י ותו' בפ' משילין דמקח וממכר אסור מן המקרא דכתיב ממצוא חפצך א " נ מקח וממכר אתי לידי כתיבת שטרי מכירה עכ " ל וא " כ לטעם הראשון ודאי קריאת שטרי הדיוטות שהם של מקח וממכר וכן ש " ח וחשבונות אסורים משום ממצוא חפצך שהוא איסור גמור וא " צ לטעמא דחששא דשמא ימחוק ובאגרות שלום ליכא לחששא דשמא ימחוק וצ " ע ומה שנוהגין שהשמש קורא לסעודה מתוך הכתב הוא איסור גמור שהרי הוא קורא בשטרי הדיוטות ממש אבל מה שנהגו ביריד לובלין ובשאר ירידים שהשמש קורא מתוך הכתב את מי שהוא מוחרם מפי ב " ד על חובותיו ולא חיישינן לקורא בשטרי הדיוטות יש ליישב חדא משום פסידא שלולא הכרזה זו היה נפסדין כל החובות וכל משא ומתן של כל בני המלכות תלוי בהכרזה זו בשבת שמתאספין כל הקהלות ויודעין מי ומי הכריזו עליו חרם כדי לכופו בעירו לשלם וכיוצא בזה התיר ר " י למכור עכשיו בהמה גסה לעכו " ם משום פסידא כדכתבו התו' בפ " ק דע " ז וכן כתבו הפוסקים ומהאי טעמא מתיר לשם למכור חטים ושעורים משום פסידא והביאו הסמ " ג בהל' שבת . ותו דדבר זה נוגע לרבים וכבר התירו לפקח על עסקי רבים בשבת כדאיתא בפ' שואל ובפ " ק דכתובות והכרזה זו צריכה שתהיה דוקא בשבת דאז נאספין כל בני המלכות ואוושא מילתא טובא ואיכא פירסומא רבה וכענין זה כתב הריב " ש להכריז על הקרקעות בשבת דהרא " ה התירו מהאי טעמא ועל כן נראה דאין כח לשום מורה לבטל מנהג זה שנהגו להקל לפני כמה גדולים מ " מ ועיין במ " ש בזה סי' שכ " א : כתב הרב בהגהת ש " ע דספורי מלחמות שכתובים בלשון הקדש שרי לקרותן בשבת ודקדק כך ממ " ש התו' בפ' כל כתבי ( שבת דף קיו בד " ה וכ " ש ) וז " ל מיהו אותן מלחמות הכתובים בלעז כראה לרבינו יהודא דאסור לעיין בהם וכו' ומביאו ב " י דמשמע דוקא בלשון לעז אבל לשון הקודש בעצמו יש בו קדושה ויש ללמוד מן הלשון הצח כמה דברים שרי והא דכתב המרדכי ריש הזורק דבזמן הזה מותר לטלטל הגט משום שאדם יכול ללמוד הימנו כמה הלכות גט דמשמע דאי לאו האי טעמא אסור אע " פ שכתוב בלשון הקודש יש ליישב דאע " ג דהיה יכול ליתן טעם להתיר משום דכתוב בלשון הקודש מ " מ האי טעמא דיכול ללמוד ממנו כמה הלכות הגט עדיף טפי מיהו נלפע " ד דלשון הפוסקים לא משמע הכי אלא כל שטרי הדיוטות ומלחמות אפילו כתובים בלשון הקודש אסור לקרות בהן והא דנקטו התוס' מיהו אותן מלחמות הכתובים בלעז וכו' לא באו אלא להורות מקום האיסור והוא דדוקא אותן מלחמות של זה עם זה שחיברו בלשון לעז הוא דאסור אפילו היו מעתיקין אותן מלשון לעז ללשון הקודש כיון דאינן אלא שטרי הדיוטות ממש משא " כ ספר יוסיפון וספר דברי הימים של ר' יוסף הכהן וכיוצא בהן דיש ללמוד מספריהם כמה דברי מוסר ויראת שמים אפילו העתיקום ללשון לעז מותר לקרות בהן ועוד אפשר לומר דנקטו התוספות לעז משום דכתבו בסוף דבריהם ואפי' כו' עכ " ל דכשכתובים בלשון לעז דוקא ה " ל מושב לצים דאילו היו כתובים בלשון הקודש לא ה " ל מושב לצים ואינו אסור אלא בשבת והכי נקטינן בהן בשבת דלא דכל שטרי הדיוטות וספורי מלחמות אפילו כתובים בלשון הקודש אסור לקרות כהרב בהגהת ש " ע נ " ל :
Orach Chayim.308.1.1 כל הכלים ניטלים בשבת וכו' מפרש בגמרא כל הכלים ניטלים בשבת ואפי' בשתי ידים ואפי' בשני בני אדם ואח " כ אמר רבינו עוד דאפי' הוא גדול וכבד הרבה וכו' : וכתב בית יוסף להצעתו וטעם איסור טלטול מוקצה כתב הרמב " ם שהוא כדי שלא יהא טלטול של שבת כטלטול של חול והראב " ד כתב דטלטול מוקצה אסור משום הוצאה עכ " ל בקוצר ועיין לעיל בריש סימן ש " א ס " ב דנראה דאף הרמב " ם מודה דאיסור מוקצה משום הוצאה אלא כדי ליתן טעם לסמיכות דין איסור מוקצה לדין איסור הילוך כתב דכי היכא דהזהיר הנביא שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול הכי נמי לא יהא טלטול של שבת כטלטול של חול : כתב עוד ב " י דתפילין אין בהן מוקצה והאריך בזה ואיני יודע למה הוצרכו הגדולים לישא וליתן מזה הלא מדתנן בפ' במה אשה דלא יצא האיש בתפילין לר " ה ואם יצא אינו חייב חטאת ומפרש בגמרא דבין למ " ד שבת זמן תפילין ובין למ " ד שבת לאו זמן תפילין לא יצא דילמא שקיל להו מרישא כשבא לפנות ואתי לאייתינהו ארבע אמות בר " ה ואם יצא אינו חייב חטאת מאי טעמא דרך מלבוש עבידא אלמא דוקא בר " ה לא יצא אבל בחצר יכול ללובשן דאע " ג דיצאו שבתות שהן עצמן אות וא " צ להניחן אפ " ה אם רצה להניחן לא קעביד איסורא מדאורייתא אלא שאין לברך עליהן ואף ע " ג דמדרבנן אסור להניחם בפרהסיא כדתניא ספ " ק די " ט היה בא בדרך ושקעה עליו חמה וכו' היה יושב בב " ה וקדש עליו היום וכדכתב רבינו לעיל בסי' ל' ובסי' רס " ו מכל מקום בביתו אין איסור להניחן בצינעא ואצ " ל דליכא משום מוקצה נ " ל פשוט :
Orach Chayim.308.2.1 חוץ מכלים שאדם חס עליהם וכו' והיינו מוקצה מחמת חסרון כיס דאפי' ר " ש מודה ליה דאסור כדאיתא בפ' מי שהחשיך ומשמע מדברי רבינו מדכתב אח " כ כלי שמלאכתו לאיסור יכול לטלטלו בין לצורך גופו וכו' מכלל דבריש' במוקצה מחמת חסרון כיס אפילו לצורך גופו ומקומו אסור דהו " ל כאילו הקצם בפירוש שמקפיד עליו וכו' וכ " כ עוד או אפילו אם צריך לו והוא דבר שמקפיד עליו וכו' אסור וכ " כ ב " י והאריך בזה :
Orach Chayim.308.3.1 וכל דבר שהוא כלי וכו' בפ' בתרא דעירובין ( דף קב ) אייתי תרתי עובדא חדא בקורה בי ר' פדת שהיתה כבידה הרבה משוי עשרה בני אדם והתיר לטלטלה בשבת אמר תורת כלי עליה פי' שראויה לישב עליה ותו עובדא בי מר שמואל בההיא אסיתא שהיתה גדולה מחזקת לתך שהוא ט " ו כורין והתיר לטלטלה אמר תורת כלי עליה ולכן כתב רבינו אפי' הוא גדול כההוא אסיתא וכבד הרבה כההוא שירותא ולפ " ז משמע דלא קי " ל כרבה ורב יוסף בפרק במה מדליקין ( שבת דף ל " ה ) דחלתא פירוש כוורת אפילו אינה אלא בת ארבעה כורין אסורה דהא הכא מתיר אפילו ט " ו כורין וכ " כ התוספות בפ' ב " מ דלית הילכתא הכי שיתבטל ממנו תורת כלי מפני כובדו דאמר בפ' בתרא דעירובין כו' ודלא כמ " ש התוס' בפ' בתרא דעירובין דחלתא אסירא משום דלא היה הרגילות לטלטלה בחול כלל אלא אין חילוק דאף עפ " י דלא היתה מיטלטלת בחול כלל לא בטל ממנה תורת כלי מפני כובדו וכ " כ ה' המגיד הביאו ב " י :
Orach Chayim.308.4.1 ומ " ש אבל אם אינו צריך לגופו וכו' עד מפני שירא שישבר שם כאן כתב בסתם דאסור משמע טלטול ממש אבל בסי' שי " א כתב אפי' טלטול מן הצד כיון שהוא לצורך דבר האסור נמי אסור :
Orach Chayim.308.5.1 כל הכלים שנשברו וכו' משנה פ' כל הכלים ( שבת דף קכד ) ופליגי בה ת " ק ור' יהודה ואסיקנא דבנשברו בשבת פליגי דלת " ק מוכן הוא ולר' יהודא נולד הוא אבל בע " ש ד " ה מותרין הואיל והוכנו למלאכה מבע " י פסקו הפוסקים דהלכה כת " ק דכשראויין לשום מלאכה מותרין דמוכן הוא :
Orach Chayim.308.6.1 ומ " ש חתיכת חרס שנשברה בחול מכלי וכו' גם זה שם חרס קטנה רבא אמר מותר לטלטל אפי' בר " ה אע " פ שאין שם דבר לכסות בו כיון דבחצר כלי הוא בעלמא לא פקע שם כלי מיניה :
Orach Chayim.308.7.1 זרקה לאשפה מבע " י אסור וכו' בריית' שם . והקשה ב " י כיון דחזי לכסות כלי אפילו נשבר בשבת נמי לאו נולד הוא לת " ק דר' יהודא דהלכה כמותו כמ " ש רבינו בסמוך . וי " ל דהתם בכלים שנשברו והכא בכלים שנשברה ממנו חתיכה הו " ל נולד עכ " ל ואין רמז לחלוק זה בתלמוד ולא מסתברא נמי לחלק בכך דכיון דעושי מעין מלאכה בכל ענין מוכן הוא לת " ק אלא הדבר פשוט דרבינו שכתב בחול לאו למידק מיניה דוקא בחול דהא כתב מקודם דאפי' בנשבר בשבת שרי כשראויין לשום מלאכה כגון לכסות בה את הכלי אלא כתב כאן בחול לחלק בין זרקו לאשפה מבע " י ללא זרקו מבע " י אלא בשבת דברישא בנשברו בשבת אפילו זרקו לאשפה לא בטלה מתורת כלי כי היכא דלא בטל לגלימי' מתורת כלי כשזרק לאשפה בשבת כדאיתא בגמרא אבל בנשברה בחול איכא לחלק דבזרקו לאשפה מבע " י בטלה מהיות עוד כלי דגלי דעתיה מאתמול דלאו כלי הוא והא דכתב רבינו חרס קטנה שנשברה מכלי כונתו להורות דדוקא כשהיה כלי ונשבר לאפוקי אם לא הוה כלי אלא צרורות דאסור לטלטלה אפי' ראוי לכסות בה כלי כדין צרורות ואבנים וכל דבר שאינו כלי כדלקמן בסוף ס " י אבל כשנשברה מכלי יכול לטלטלה בשבת הוכא דראוי לכסות בה כלי והא דכתבו התוס' לשם וז " ל ורבא אמר אפילו בר " ה ובהנך דנשברו בע " ש קאמר דאי בנשברו בשבת האמר בפרק נוטל דרבא אית ליה מוקצה וכ " ש נולד עכ " ל נראה דכך פי' הא דחרס בר " ה דאינו ראוי לכסות שם לא כלי ולא רוק ואפ " ה מתיר רבא לטלטלו היינו דוקא בנשברה בע " ש דהוה עליה שם כלי מבע " י לכסות בה כלי ולא פקע מיניה שם כלי בשבת אפילו בר " ה דלא חזי למידי אבל בנשברו בשבת בר " ה דלא חזי למידי ולא היה עליה שם כלי משנשברה הו " ל נולד ואסור והא דפסקינן כת " ק דבנשברו בשבת שבריהם מותרין לטלטלן כיון דחזו לכסות כלי היינו דוקא בנשברו בחצר דראויין הן לשום מלאכה אבל בנשברו בשבת בר " ה הו " ל נולד כיון דאין ראויין לשום מלאכה זו היא דעת התוס' ורבינו נמי מודה לדבריהם ולפ " ז איכא למימר נמי הא דכתב רבינו חתיכת חרס שנשברה בחול וכו' דוקא בחול אבל בשבת הו " ל נולד וכמו שהבין ב " י וכדברי התוס' אלא מיהו הא דדייקינן אבל בשבת הו " ל נולד היינו בנשברו בשבת בר " ה דלא חזי למידי בר " ה התם הוא דאסור לטלטלם בשבת כדפי' והאי דכתב רבינו מקודם דבנשברו בשבת מותר לטלטלם כת " ק היינו בנשברו בחצר דחזי לכסות בו מנא כיון דשכיחי מנא בחצר הלכך אם ראוי לכסות בו מנא מותר לטלטלם וכדפי' אבל לא כמו שהבין ב " י מדברי התוס' ורבינו ודו " ק י :
Orach Chayim.308.8.1 כל הכלים הניטלין בשבת וכו' פי' בנתפרקו בשבת איכא למשרי טפי משום דכי קדיש יומא הוו מוכנין לטלטל אגב אביהן אבל נתפרקו בחול אין מוכנין על גבי אביהן וקאמר דאפ " ה שרי דל " ש נתפרקו בחול ל " ש נתפרקו בשבת דכיון דאכתי כלי הוא שעדיין עומד למלאכה ראשונה וראוי להתחבר הכסוי עם הכלי הוו להו מוכן אגב אביהן והשתא ניחא דלא קשה דלעיל בכלים שנשברו אמרי' איפכא דשרי יותר לטלטל בשנשברו מע " ש משנשברו בשבת אלא כדפי' דשאני הכא דאכתי כלי הוא למלאכה ראשונה כדפי' אבל התם לא חשיב כלי אלא מחמת שעומד למלאכה אחרת הלכך כשנשבר בשבת אסור טפי דהוי נולד כ " כ התוס' ר " פ כל הכלים בדבור השני :
Orach Chayim.308.9.1 דלת של שידה תיבה ומגדל וכו' ברייתא שם ר " פ כל הכלים ובגמרא בשלמא של לול של תרנגולים קסבר כיון דמחברי בארעא יש בנין בקרקע יש סתירה בקרקע אלא של שידה תיבה ומגדל מאי קסבר אי קסבר יש בנין בכלים יש סתירה בכלים ואי אין סתירה בכלים אין בנין בכלים אלא אמר רבא אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים וגזירה שמא יתקע פי' רש " י אין מחזירין מדרבנן גזירה שמא יתקע בסכין וביתדות והו " ל גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש עכ " ל נראה דקשיא ליה כיון דבחזרת כלי שנתפרק לית ביה משום בנין אפילו תוקע נמי ליכא משום בונה ולכן פי' דחייב משום מכה בפטיש וכ " כ הרא " ש אבל הרי " ף כתב וז " ל ת " ר דלת של שידה תיבה ומגדל נוטלין ולא מחזירין של לול של תרנגולין לא נוטלין ולא מחזירין גזירה שמא יתקע משמע מלשונו דבלול של תרנגולין נמי הוי טעמא משום גזירה שמא יתקע וכ " כ הרמב " ם בפכ " ב בהדיא וקשה חדא דשמא יתקע אינו אלא טעם לאין מחזירין ואכתי קשה למה אין נוטלין ותו הקשה ה' המגיד למה הוצרכו לגזירה דשמא יתקע במה שמחובר לקרקע שהרי בלא תקועה חייב משום בונה כמבואר בפ' עשירי עכ " ל וב " י כתב מה שכתב עיין עליו אבל לעד " נ דס " ל להרי " ף והרמב " ם דלמאי דקאמר אלא אמר רבא וכו' הדר ביה ממאי דקאמר תלמודא מעיקרא דבלול של תרנגולין כיון דמחברי בארעא איכא בנטילת דלת ובחזרתה משום סתירה ובנין בקרקע אלא ליכא משום בנין וסתירה כלל כיון שאין שם אלא נטילת הציר מן החור או חזרת הציר לחור ואינו חייב משום בונה אלא בתוקע וכמ " ש הרמב " ם בפ " י וכן התוקע עץ בעץ בין שתקעו במסמר בין שתקע בעץ עצמו עד שנתאחד ה " ז תולדת בונה וחייב ולכן כתב הרמב " ם בפכ " ב וז " ל התוקע חייב משום בונה לפיכך כל הדלתות המחוברות לקרקע לא נוטלין אותן ולא מחזירין גזירה שמא יתקע וכו' ס " ל דבדלתות אף המחוברים לקרקע ליכא משום בנין אא " כ בתוקע ציר בחור ואם היתה תקוע ציר בחור ונטלה משם הוה סתירה אבל באינו תקוע ליכא משום בנין וסתירה ומה שהקשה הרב המגיד שהרי בלא תקועה חייב משום בונה כמבואר בפ " י עכ " ל הא לאו קושיא היא דהא פשיטא דאיכא כמה גווני בנינים דלית ביה תקועה כגון כל הני דקחשיב בפ " י המשוה פני קרקע בבית כגון שהשפיל תל או מילא גומא וכו' אחד נתן את האבן וכו' אלא דבחזרת דלתות ליכא משום בונה כלל אלא במה שהוא תוקע ציר לחור או נוטלה מן החור השתא ניחא דבשל לול של תרנגולין אין מחזירין שמא יתקע ואיכא משום בונה וכן אין נוטלין שמא הוא תקוע ואיכא משום סתירה אבל בשידה תיבה ומגדל דאפי' הוא תקוע אינו איסור דאורייתא דאין בנין בכלים בכלי שנתפרק ואין לאסור תוקע בכלים אלא מדרבנן משום דדמי לעושה כלי מתחלתו והלכך חזרה הוא דאסור גזירה שמא יתקע אבל נטילה ליכא איסור כיון דאין סתירה בכלים ואפילו היה תקוע וליכא בנטילה משום גזירה כלל כנ " ל ובזה יבא על נכון לשון הרי " ף שאמר בסוף גזירה שמא יתקע דבין בשידה תיבה ומגדל ובין בלול של תרנגולין בשניהם הוי טעמא משום גזירה שמא יתקע כדפרי' גם לשון הרמב " ם הוא כפשוטו ול " ק ולא מידי . פסק ומה שנוהגי' בסעודות גדולות כדי להכניס אויר נוטלים בשבת ע " י נכרי סתימת העששית מן החלון נראה דאסור דדמי לשל לול של תרנגולין דאיכא משום בנין וסתירה כיון דמחברי בארעא דעיקר הוא כדעת רוב פוסקים דכל דמחברי בארעא איכא הכא משום בנין וסתירה אע " ג דאינו תוקע :
Orach Chayim.308.10.1 כסוי בור ודות וכו' משנה ס " פ כל הכלים דפליגי תנאי תנא קמא סבר כל כסוי הכלים שיש להם בית אחיזה ניטלין בשבת דמוכחא בית אחיזה דיליה דלמשקל ואהדורי עביד ור' יוסי פליג בד " א בכסוי קרקעות כגון כיסוי בור ודות אבל בכסוי הכלים בין כך ובין כך ניטלין בשבת ובגמרא בכסוי קרקעות כ " ע לא פליגי דבעינן בית אחיזה ובכסוי הכלים דכ " ע אע " ג דאין להם בית אחיזה כי פליגי בכלים דחברינהו בארעא כגון כסוי תנור מר סבר גזרינן ומ " ס לא גזרינן ופסק הרא " ש הלכה כרבי יוסי וכ " כ רבינו ובדברי הרי " ף והרמב " ם איכא ספיקא עיין בב " י :
Orach Chayim.308.11.1 ומ " ש כגון תנור שחברו בטיט פירוש התנור הוא כמו כלי ופתחו למעלה והתנור עצמו מחובר תחתיתו בטיט בקרקע וכסוי עליו מלמעלה הוא בתלוש והא דכתב המרדכי בפ' חבית הורה ה " ר אביגדור דדף שמשימין לפני התנור ושורקין אותו בתנור בטיט בע " ש במקום שאין נכרי אף היהודי יכול להסירו מן התנור כיון דשריקת דף אינו עשוי לקיים מיירי בתנורים שלנו שפתחיהן מן הצד וכשמטמינים התבשילין מע " ש לצורך מחר שורקין הדף שלפני התנור לשמור חומו ועיין בש " ע בסי " רנ " ט ובהגה לשם בסוף הסי' :
Orach Chayim.308.12.1 מחט שלמה וכו' משנה ומסקנא דגמרא שם אליבא דרבא . שירי מחצלאות מותרין מימרא דשמואל שם ומפרש טעמא משום דחזיין לכסויי בהו טנופא :
Orach Chayim.308.13.1 שירי מטלניות שבלו וכו' ג " ז שם ופירושו דכיון דאין בהן ג' על ג' לא חזיין לא לעניים ולא לעשירים והר " ן בשם הרמב " ם כתב דוקא שירי טלית של מצוה דלא חזי לקנח בו טינופא משום דהוי ביזוי מצוה אבל שירי טלית שאינה של מצוה חזי לקנוחא ביה טינא או טינופא מיהו רבינו לא הזכיר שם טלית אלא שירי מטלניות וכו' משמע דשיורי בגדים שאינן של מצוה נמי אסור לטלטלן בפחות משלשה על שלשה וקשה הלא חזי לקינוח טינופא ונראה לפי עניות דעתי דבפחות משלשה על שלשה הוא מוקצה לפקק בו את המרחץ או לנער בו את הקדרה כמ " ש הרי " ף בפ' במה מדליקין וכיון דהוקצה לכך לא חזי לכסות בהו טינופא הלכך אסור לטלטוליה : כתב הר " ן ס " פ כירה דמוקצה לעשירים פי' כגון בגד שאין בו ג' על ג' או קרטין של לבונה וכיוצא בזה דלא חשיבי גבי עשירים ומקצה דעתו מהם דאסור לטלטלו אפילו עניים אין מטלטלין אותו ומביאו ב " י סוף סימן זה ופסק כך בש " ע והדבר פשוט דהיינו דוקא לעניים שבבית העשירים אסור והטעם שכבר הוקצה מדעתו של בעל הבית העשיר והכי מוכח להדי' בסוגיא דפריך אביי קרטין בי רבי מי חשיבי וכ " ת חזי לעניים והתנן בגדי עניים לעניים ובגדי עשירים לעשירים אבל דעניים לעשירים לא וה " נ בי רבי לא חשיבי קרטין ובטלו ואסורים אף לעניים שבבית רבי אבל לעניים שאינו בבית העשיר לא הוי מוקצים דפשיטא היא דלא אמרינן דמה שהוא מוקצה לאיש אחד יהי' מוקצה לכל העולם הלכך בגד שלש על שלש אינו מוקצה בבית עניים וכמ " ש גבי שירי מטלניות שבלו דאם יש בהן שלשה אצבעות על שלשה אצבעות מותר לטלטלן והיינו בבית עניים ואף לעשירים שבבית עניים לא הוי מוקצה שהכל נמשך אחר דעתו של בעל הבית וכ " כ התוספות להדיא בפרק מפנין ( שבת דף קכ " ז ) בד " ה כיון דחזיא והתוס' כתבו בפרק כירה ( שבת דף מו ) בד " ה מי יימר דמי שנדר מדבר אחד לא הוי מוקצה אף לדידיה לענין טלטול כיון דחזו לאחריני אם לא בפירות שלו ואסרן לכל אדם והיינו כדאיתא בפרק מפנין דבתרומה טהורה ביד ישראל אע " ג דלא חזיא לישראל כיון דחזיא לכהן לא הוי מוקצה לישראל לענין טלטול והטעם הוא דהכא לכ " ע חזיא אלא איסורא הוא דרביע עליה :
Orach Chayim.308.14.1 מנעל חדש וכו' פלוגתא דתנאי ס " פ תולין ופסק כחכמים דשרי דאע " ג דהדפוס מלאכתו לאיסור הוא כיון שהוא כלי מותר לטלטלו לצורך מקומו כלומר לצורך המנעל שהדפוס נתון לתוכו והא דקאמר שומטו מעל הדפוס ה " ה דמותר ליקח הדפוס מתוכו כיון שהוא כלי כמ " ש בסמוך גבי חלוק אלא כיון דבמנעל דרכו לשמטו מעל הדפוס ולא ליקח הדפוס מתוך המנעל להכי קאמר שומטו מעל הדפוס אבל בחלוק הוי איפכא דדרך הוא ליקח הקנה מתוך החלק לפיכך אמרו שם דאם אינו כלי אסור ליקח הקנה מתוכו אלא שומט לחלוק מעל הקנה ואיכא למידק דבגמרא קאמר מנעל סתם ורבינו כתב מנעל חדש דלאיזה צורך אמר מנעל חדש ונראה דלפי דפריך בגמרא לרבא דאמר מלאכתו לאיסור בין לצורך גופו בין לצורך מקומו מותר הא דתניא ר' יהודא אומר אם היה רפוי מותר מאי איריא רפוי אפי' לא רפוי נמי פריקו ההיא ר' יהודא משום דר' אליעזר היא ופרש " י ר " א היא דס " ל מנעל שעל גבי האימום לאו גמר כלי הוא כל זמן שמחוסר הוצאה ולענין שבת נמי אסור לטלטלו משום דלאו כלי הוא ואשמעינן דרפוי לאו מחוסר הוצאה הוא ומותר לטלטלו וכו' עכ " ל השתא ניחא דכתב רבינו מנעל חדש לאשמעינן רבותא דאפילו מנעל חדש שע " ג הדפוס ואינו רפוי דאיכא למימר לאו גמר כלי הוא כל זמן שמחוסר הוצאה ולענין שבת אסור לטלטלו וכר " א קמ " ל דליכא איסורא אפי' בחדש ואצ " ל בישן שע " ג הדפוס דכבר היה כלי מקמי שניתן הדפוס בתוכו דפשיטא דשרי כנ " ל :
Orach Chayim.308.15.1 סנדל שנפסקה רצועה הפנימית וכו' כך עולה מן הסוגיא ר " פ אלו קשרים כמ " ש ב " י ע " ש :
Orach Chayim.308.16.1 חלוק שכבסו אותו וכו' מימרא דרב חסדא בפ' תולין וא " ת כיון שהשתמש בה מבע " י לישרי אף קניא ממנה כדאמר רב אסי בפ' במה טומנין ישב אעפ " י שלא קשר ולא חשב וכמ " ש רבינו בסמוך גבי חריות של דקל תירץ הר " ן דאינהו לא הוה אורחייהו ליחודי קניא לכתונתא עכ " ל ומ " מ קשה דא " כ מניח מדעת הוא ואפילו כיתונתא מקניא אסור דהוה בסיס לדבר האסור וי " ל דלא מקרי בסיס אלא היכא שמונח האיסור על ההיתר אבל בכיתונתא ההיתר מונח על האיסור והיכא דקשליף לכיתונתא שהוא ההיתר מקניא שהוא האיסור שפיר דמי :
Orach Chayim.308.17.1 ומ " ש ואם תחבו בו כלי יכול ליטלו כו' איכא להקשות הא פשיטא היא דכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך מקומו כמ " ש בתחלת סי' זה וגבי מנעל שע " ג הדפוס לא ק' הא משום דהתם אתא לאשמעינן דהדפוס שם כלי עליו אבל בגמרא קאמרינן ואם כלי קיואי הוא מוסר פי' שהקנים הוא קנה של אורגים מותר השתא ניחא דאתא לאשמועינן דאין הגרדי מקפיד עליהם וכדאיתא בפ' אלו קשרים ( שבת דף קי " ג ) כלי קיואי מותר לטלטלן בשבת ופרש " י מותר לטלטל . לשני הקנים לתשמיש אחר ואשמעינן דאין הגרדי מקפיד עליהן ולא הוי מלאכתן לאיסור עכ " ל אלא דרבינו כתב דאם תחבו בו כלי יכול ליטלו מתוכו אפי' הוא מלאכתו לאיסור ונראה דהכי פירושו אפילו הוא מלאכתו לאיסור דקנה כל אורגים הוא והוה אמינא דמקפיד הגרדי עליהם והו " ל מוקצה מחמת חסרון כיס דאסור אפילו לצורך גופו ומקומו קמ " ל דאין הגרדי מקפיד עליהם שלא ישתמשו בהם תשמיש אחר והשתא כיון דאינו מקפיד עליהם א " כ לא הוי מוקצה כלל דתו לא חשיבי הני קנים מלאכתן לאיסור כלל ודו " ק :
Orach Chayim.308.18.1 כירה וכו' פי' באחת לא חיישינן למתקע כולי האי משא " כ בשתים דפשיטא דחיישינן שמא יתקע בחוזק ועיין בזה בתרומת הדשן בדין ספסל סי " ע " א וב " י מביאו סוף סי' שי " ג :
Orach Chayim.308.19.1 כל דבר שאינו כלי כגון צרורות וכו' אסור לטלטלן פי' ואפי' לצורך גופו לכסויי בי' מנא או לצורך מקומו נמי אסור דלא התירו אלא בכלי ולא דמי לחרס שבאה מכלי כדפי' לעיל בסעיף ד' דכיון דעושין מעין מלאכה מוכן הוא כמו הכלי שבאה ממנו :
Orach Chayim.308.20.1 סולם אפילו של עלייה וכו' פי' דבשבת כיון דאסור לטלטל בר " ה אלא דבחצר הוא דקא מטלטל ליכא חשדא שמא הרואים יאמרו להטיח גגו הוא צריך דבחצר ליכא רואים ולפיכך מותר לטלטל אפילו של עלייה שהוא גדול ודרך הוא לעלות עליהם להטיח בהם גגו כיון דבחצר ליכא חשדא והרמב " ם אסרו ס " ל שאין עליו תורת כלי כיון שהוא גדול אי נמי כיון דעשוי הוא להטיח בו גגו אף בחצר גזרינן ובש " ע פסק לחומר' כדברי הרמב " ם :
Orach Chayim.308.21.1 ומ " ש אבל של שובך מותר לנטותו כו' טעמו הוא כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול דמוליך הסולם משובך לשובך ולפיכך צריך לשנות לנטות מחלון לחלון והיינו כר' יוסי דברייתא ולא כתנא דמתניתין בריש ביצה דלב " ה שרי אפילו משובך לשובך אלא ב " ה נמי מודו דאסור להוליך משובך לשובך דלא נחלקו בדבר זה : ומה שקשה אדברי רבינו מהסוגיא וממ " ש גבי י " ט בסימן תקי " ח יתבאר לשם בס " ד :
Orach Chayim.308.22.1 חריות של דקל וכו' בפ' במה טומנין ריש ( שבת דף נ' ) פליגי בה רב שמואל ורב אסי וכתבו התוס' דרבינו שמשון הזקן פסק כרב אסי דאמר יושב אף ע " פ שלא קישר ולא חישב וכן פסקו הרי " ף והרא " ש והרמב " ם בפכ " ה וכ " כ רבינו דלא כר " ת דפסק כרב דאמר קושר :
Tur Orach Chaim, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .