← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 3,976 sections
Single column Two columns
Orach Chayim.281.3.1 ובאשכנז אין אומרים מזמור לתודה וכו' ואינו טעם של עיקר וכו' כאן קיצר מפני שסמך על מ " ש בסימן נ " א דליכא למיחש דילמא אתי להקריבהי וכו' ע " ש וא " כ דעת רבינו כיון דליכא חששא דאתו למיטעי ונתקנה משום דארז " ל כל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה על כן א " צ למנעו . כתב ב " י בשם שבולי לקט חמדת ימים אותו קראת י " מ מדכתיב ויכל והוא מלשון כלתה נפשי וי " מ לא שהשבת נקרא כך וכו' אבל במדבר רבה ריש פ' עשירית איתא להדיא שהשבת נקרא כך וז " ל שוקיו עמודי שש שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב " ה לבראתו כמה דתימא ועלי תשוקתו ומנין שכן הוא אומר שנאמר ויכלו השמים וגומר ואין ויכל אלא לשון תאוה שנאמר נכספה וגם כלתה נפשי וגו' פי' מניין שכך אמר הכתוב בשום מקום ומשיב שנאמר ויכלו וגו' פי' קרא דויכל אלהים ביום השביעי קא דריש דאינו כמשמעו דא " כ הוא סותר לקרא דוישבות אלא האי ויכל לשון תאוה הוא והיינו דקאמר חמדת ימים אותו קראת אבל קרא דויכלו השמים הוא כמשמעו וכתרגומו ואשתכללו ומ " ש בספרי הדפוס ואין ויכלו אלא לשון תאוה ט " ס הוא וצ " ל אין ויכל אלא לשון תאוה וכו' וכדפי' וכל בו ( דף מ' ) כתב דנמצא בתרגום ירושלמי על ויכל דתרגם וחמיד :
Orach Chayim.281.4.1 קרא לשמש וכו' לפי' הראשון קשה דה " ל לומר ראה והתקין הלבנה ולי " א ג " כ קשה דה " ל לומר ראה והקטין הלבנה אבל יש עוד לפרש ע " פ דברי רז " ל שצורתו של יעקב נראית בלבנה שע " כ תיקנו בברכת הלבנה ברוך יוצרך וכו' ראשי תיבות יעקב כפי הנוסחא שבידינו ובב " ר אמרו על פסוק והנה השמש והירח אמר יעקב מי גילה לו ששמי שמש שנאמר כי בא השמש וארז " ל לשם שהמלאכים אמרו זה לזה אתא שמשא והנה ע " פ זה אמר קרא לשמש ויזרח אור כי אור של שכינה השרויה על זיו איקונין של יעקב ששמו שמש ראה והתקין צורת הלבנה כדי שיהא אור של השמש מכה ומאיר על הלבנה שע " י כן הגיע צורתו של יעקב מצויירת בלבנה לפי שהלבנה מקבלת אורה מן השמש שהיא צורתו של יעקב ממש :
Orach Chayim.281.5.1 ויש בו נ " ה תיבות כנגד נ " ה תיבות שיש מאך וכו' כתב מהר " ש לוריא ז " ל דט " ס הוא וצ " ל ק " ה תיבות וכן הוא ברוקח ק " ה תיבות והיינו מן ואתה תדבר וגו' עד ויתן אל משה ככלותו וגו' וכל הפסוק בכלל והוא הכל ענין אחד ואח " כ מתחיל ענין אחר וירא העם כי בושש משה וגו' וקצת תימא דלא תיקנו ג " כ כנגד פסוק שבתחלת הענין ויאמר ה' אל משה לאמר עכ " ל :
Orach Chayim.281.6.1 ובמוסף וכו' אנו אומרים פעמים ולהיות לכם לאלהים כלומר אומר בקדושה ויחון עם וכו' עד פעמים באהב' שמע אומרי' וכו' ועד להיות לאלהים :
Orach Chayim.282.1.1 ומוציאין וכו' איכא למידק אדברי רבינו דכתב דבשבת אין פוחתין משבעה אבל מוסיפין עליהם ולא כתב דבר " ח וחש " מ אין פוחתין ואין מוסיפין ובי " ט ויה " כ אין פוחתין אבל מוסיפין כמבואר מדבריו בסמוך דהכי ס " ל וא " כ גם כאן ה " ל לכתבו כמו ששנו במשנ' דין ר " ח וחש " מ וי " ט וי " כ ולמה לא כתב אלא דין שבת בלבד ונראה דמה שהביא רבינו מתחלה המשנה כולה לא הביאה אלא משום סופה דתני בשבת שבעה ואין פוחתין משבעה אבל מוסיפין עליהם אבל דין ר " ח דאין פוחתין ואין מוסיפין כתבו במקומו בסי' תכ " ג וכן כל אחד כתב דין קריאתו במקומו והא דכתב בסמוך גבי מפטיר לחלק בין תעניות ויה " כ דמנחה וט' באב ובין שבת וי " ט ויה " כ ולא כתב כל אחד במקומו נראה שעשה זה כדי לקצר שהרי אין ביניהם אלא חילוק זה בלחוד וכתבו כאן בדין שבת שהוא הראשון דשוב לא היה צריך לכתבו אצל כל אחד ואחד בפני עצמו מיהו מנהג מדינתינו כי " א שכת' הר " ן דאין מוסיפים אלא בשבת ומפרשים הא דתנן אבל מוסיפין עליהם לא קאי אלא אשבת דתני בסיפא אבל בשארא לא כדי שלא להשוותם לשבת שהוא עדיף מינייהו ובשבת דוקא מוסיפין משום דליכא יומא דעדיף מיניה ויתיר ממניינא וכך העיד מהרש " ל והרב בהגהת ש " ע שכך המנהג מלבד בשמחת תורה שמוסיפין הרבה :
Orach Chayim.282.2.1 ומפטיר מיבעיא וכו' הב " י האריך בדין קטן שמפטיר בי " ט בספר שני ולפעד " נ היכא שהקטן אינו אלא מברך והש " צ קור' ליכא למ " ד דפשיטא דשרי אלא אפי' הקטן בעצמו קורא בספר מותר לכתחלה לדעת כל הגאונים מלבד הר " י בר ששת שאוסר ע " פ ספר המנהיג בשם ר " ת ואין הלכה כיחיד במקום רבים וכן נוהגים היתר בכל המקומות ואף הריב " ש בשם ר " ת לא אמר דאסור אלא בסתם קטן שאינו יודע למי מברכין אבל בקטן היודע למי מברכין דעולה למנין ז' ע " פ תקנת מרע " ה ותקנת עזרא כ " ש שעולה למפטיר במוספין שאינה אלא תקנת הגאונים לאחר התלמוד וגם כבר קראו ה' בס " ת ראשון ואין בזה ספק וכאן אין מקומו להארין בזה וכבר נתבאר באריכו' בתשובה על זה בס " ד ונהגו להזכיר נשמות ולברך העוסקים בצרכי ציבור באמונה והטעם כתוב בשבולי הלקט ומביאו ב " י בסי' רפ " ד לפי שהשבת יום מנוחה דוגמא לעתיד לבא והוא יום שהמתים אינם נידונים בגיהנם ראוי הוא להזכירם למנוחה ולהתפלל עליהם ונוהגים לפסוק צדקה בשעה שמזכיר נשמות כי יועיל למתים מה שנודרים החיים בעד המתים ומתפללים עליהם כמ " ש רז " ל לכפר לעמך ישראל אלו החיים אשר פדית אלו המתים מגיד שהמתים צריכין כפרה :
Orach Chayim.283.1.1 מה שאין מוציאין בשבת ב' ספרים וכו' במרדכי פ' בני העיר הקשה בהגה " ה ותימא ויתחילו כמו בר " ח דמתחילין למעלה בפ' תמידין עכ " ה ואינה קושיא כלל דתקנת הגאונים במוספין לא היתה אלא שהמפטיר יקרא בחובת היום בלחוד ובר " ח אע " פ דמתחילין בפ' תמידין מ " מ הרביעי הקורא בחוב' היום דהיינו ובראשי חדשיכם אינו קורא אלא בחובת היום בלחוד אבל בשבת היה צריך המפטיר לקרות גם בפ' התמידין וק " ל :
Orach Chayim.284.1.1 ומפטירין בנביא מעניינה של פרשה ואין פוחתין מכ " א פסוקים וכו' כל זה בפרק הקורא עומד והטעם מפורש דפעם אחת גזרו שמד שלא לקרות בתורה ותקנו לקרות בנביאים מעניינה של פרשה והיו קורין בנביאים כ " א פסוקים כמו אילו היו קורין בתורה כ " א פסוקים ג' לכל אחד מהשבעה שקורין בתורה וגם היו מברכין אנביאים שבעה ברכות כמו אילו היה קורין בתורה דהיו מברכין שבעה ועל כן גם לאח " כ שנתבטל השמד וקורין בתורה מ " מ תקנו שהמפטיר יהא קורא בנביאים כ " א פסוקים ויהא קורא בתור' תחלה מפני כבוד תור' שאם לא היה קורא בתור' אלא בנביא ומברך על קריאתו יהא כבוד תור' וכבוד נביא שוה ע " כ צריך שיהא זה שמפטיר בנביא קורא בתורה תחלה ואח " כ בנביא דבמה שמקדים לקרוא בתורה אנו רואים דגדולה היא התורה מהנביא ולכן יברך המפטיר ג " כ ז' ברכות כנגד ז' שקראו בתורה :
Orach Chayim.284.2.1 ואם חל ר " ח בשבת וכו' בפ' ב " מ כתב הרא " ש תחלה פירש " י דהא דקאמר תלמודא לית הילכתא ככל הני שמעתתא קאי נמי אדרב גידל דאמר דאין להזכיר בהפטרה של ר " ח אלא הילכתא היא דצריך להזכיר של ר " ח ושכן פסק רב אלפס ואח " כ כתב לשון התו' דלא קאי אדרב גידל דהכל מודים לדרב גידל דא " צ להזכיר ושכן עמא דבר ואח " כ כתב פי' ה " ר יונה דמחלק דאמר דודאי לית הילכתא כרב גידל וצריך להזכיר אבל א " צ לחתום בשל ר " ח וכתב מהרש " ל ותימה לי מפני מה לא כתב רבינו שכך היא מסקנת הרא " ש כהר " ר יונה שכיון שכתב דעתו באחרונה ודאי כך היא מסקנת דעת הרא " ש שזאת היא דרכו של רבינו בחיבורו ונראה לי ליישב דאע " פ דלדינא מסקנת הרא " ש כה " ר יונה אפ " ה מאחר שהרא " ש הביא כל לשון התוס' אף במ " ש וכן עמא דבר אלמא דדעת הרא " ש היא דאע " ג דלדינא קושטא היא כמ " ש ה " ר יונה אין לשנות מן המנהג שהוא כפר " י דאל " כ לא היה לו לכתוב וכן עמא דבר ולכן לא כתב רבינו אלא המחלוקת דפר " י שבתוספות ופי' ה " ר יונה ולא פסק כלום וממילא משמע דהניח הדבר על המנהג דנהגו העולם כפר " י :
Orach Chayim.284.3.1 ונוהגין לומר בספרד וכו' משמע דדוקא בשבת דאיכא תרתי טעמי ועל כן אין אומרים אותו אלא בשעה שמחזיר הספר לפי שנאמר על מתן תורה והא דלא תקנו לומר אותו בשעת הוצאת ס " ת אלא דוקא קודם מוסף היינו לפי דאותן ז' ברכות שבמוסף הם באים בשביל שבת וכדאמרינן בפ' ת " ה ( דף כט ) הני שבע דשבתא כנגד מי כנגד שבע קולות שאמר דוד על המים במזמור הבו לה' בני אלים ע " כ אין אומרים אותו אלא בשעה שמחזיר הספר וסמוך למוסף ולכן מה שנהגו העולם לומר אותו בכל פעם בשני ובחמישי ובר " ח ובתעניות ובי " ט וחש " מ הוא מנהג בורות כי לא ניתקן אלא דוקא בשבת קודם מוסף ולכן לא כתבו רבינו לעיל סוף סי' קמ " ט כשכתב דין חזרת ס " ת למקומו בחול . בתשובת הרשב " א שהביא ב " י בשם הכל בו נראה שכך צריך להגיה ובהפטרה ששאלת אני אומר שאין מקפידין בה וכו' שהיה כתוב בהעתק א " א וטעה המדפיס ואמר אי אפשר :
Orach Chayim.285.1.1 וצריך ליזהר להשלים הפרשה כו' בפ " ק דברכות ( דף ח ) ומ " ש פירש " י אע " פ שאין בו תרגום ולפירוש זה אפי' ראובן ושמעון וכו' עד סוף הסימן הכל באשיר " י לשם ואיכא לתמוה דמנ " ל להרא " ש דלהך פירושא נקט עטרות ודיבון ולא ראובן ושמעון משום דראובן ושמעון פשיטא היא כיון שאין לו תרגום כלל א " צ לקרותו ג " פ מקרא אבל עטרות ודיבון כיון שיש לו תרגום אע " פ שא " צ תרגום כל כך צריך שיקרא אחד תרגום שיש לו הלא פשוטו הוא להיפך דראובן ושמעון פשיטא היא כיון דאין לו תרגום כלל דצריך לקרותו ג' פעמים מקרא ורב הונא לא אתא לאורויי אלא בפסוקים דיש להם תרגום וקאמר דאפילו עטרות ודיבון דאין להם תרגום ידוע לא סגי ליה כשיקרא אותן ג " פ אלא צריך לחזור אחר תרגומו וא " צ לומר במה שיש לו תרגום ידוע דאינו יוצא בג' פעמים מקרא אלא ב' מקרא ואחד תרגום והכי משמע במ " ש התוס' להדיא שהקשו על פירש " י אמאי נקט עטרות ודיבון שיש לו מ " מ תרגום ירושלמי ה " ל לומר ראובן ושמעון או פסוקא אחרינא שאין לו תרגום פלל וי " ל מש " ה נקט עטרות ודיבון אע " ג שאין בו תרגום ידוע אלא תרגום ירושלמי וצריך לקרותו ג' פעמים העברי מ " מ יותר טוב לקרות פעם שלישי בתרגום עכ " ל אלמא דפשיטא היא להך פירושא דצריך לקרות ג " פ המקרא אלא דבעטרות ודיבון אינו יוצא בג " פ מקרא כיון דאית ליה תרגום ירושלמי וצ " ל דס " ל להרא " ש דלהך פירושא הוה קשיא ליה דאע " פ דאשמועינן רבותא בעטרות ודיבון דצריך לומר אחד תרגום ואע " פ שאין התרגום ידוע מ " מ ה " ל לאשמעינן נמי הך רבותא דאפי' ראובן ושמעון דאין לו תרגום כלל צ " ל המקרא ג " פ דהא איכא למיטעי ולומר דבראובן ושמעון יוצא בב' פעמים מקרא זו היא דעת הרא " ש להך פירושא ונמשך רבינו אחריו אבל אינו מוכרח דכבר אפשר דלהך פירושא פשיטא היא דבראובן ושמעון צריך ג " פ מקרא כדפי' וכ " כ ה " ר יונה דלהך פירושא אפשר דבפסוקים שאין להם תרגום די בשיאמר אותם שני פעמים ואפשר שצ " ל אותן ג " פ ע " ש והיינו מטעמא דאמרן מיהו כבר נהגו להחמיר כפירש " י וצ " ל דבפרש " י שבידיהם היה כתוב בפירוש אפילו עטרות ודיבון שאין בהם תרגום צריך לקרותו ג " פ בעברי כמ " ש התוס' וה " ר יונה אבל לפירש " י שבידינו שאין כתוב בו אלא ואפי' עטרות ודיבון שאין בו תרגום ותו לא וכן הביאו הרא " ש איכא לפרש לשונו דר " ל שאין בו תרגום ידוע דהיינו תרגום אונקלוס אלא יש לו תרגום ירושלמי וצריך לומר אותו תרגום אבל בראובן ושמעון א " צ אלא ב " פ מקרא ואין כאן אלא פירושא חדא וכך נראה לכאורה בתחלת לשון הרא " ש שכתב ונראה דנקט עטרות ודיבון וכו' שלא בא אלא לתרץ הקושיא שהקשה לפירש " י דרש " י הכי קאמר אע " פ שאין בו תרגום ידוע אלא דל' ולהך פירושא וכו' ומ " מ נהגו להחמיר כפירש " י שכתב הרא " ש בסוף לשונו מבואר להדיא דתרתי פירושי נינהו ופליגי :
Orach Chayim.285.2.1 מצוה מן המובחר וכו' מלשון רבינו משמע דאתא להוציא דלאחר האכילה אינו מצוה מן המובחר אבל בע " ש נמי הוה מצוה מן המובחר אבל במרדכי פ " ק דברכות וכן בסוף ה' מזוזה משמע דבע " ש וכ " ש מקודם אינו מצוה מן המובחר אלא דוקא בשבת בבקר וקודם אכילה דבאות' שעה משלימין הציבור ומצוה מן המובחר להשלים עם הציבור דוקא לא מלפניו ולא מלאחריו :
Orach Chayim.286.1.1 ולאחר שיחזרו הספר וכו' וכ " כ ר " ש גאון א " א קדושה רבה פעמים וכו' פי' ויחון עם עד פעמים באהבה וכו' וכן לעיל סוף סי' דפ " א כתב האי לישנא ובמקצת ספרי רבינו אין כתוב בו תיבת פעמים :
Orach Chayim.286.2.1 ומ " ש ונוהגין לומר בספרד משנ' פ' אחד וכו' פי' לאחר שגמרו התפל' ואמרו קדיש לומדי' משנה פ " א ממס' שבת ומתחילין מפ " ק ואח " כ פ " ב וכו' וכן בכל שבת ושבת בפ' אחד עד סוף המסכ' ואח " כ חוזרין ומתחילין מפ " ק דשבת או מתחילין ממסכת אחרת כפי מנהגם . וראיתי דיש מגיהים משנת פרקי אבות משום דבסימן רנ " ב כתב רבינו דבספרד אומרים אותה בשחרית ואין נראה להגיה הספרים בכדי מטעם סברא אם לא מצא כך הנוסחא בספרים ישנים וכבר החרים ר " ת על זה . ועוד דיש לדחות סברא זו מכמה טעמים ואין להאריך בזה :
Orach Chayim.286.3.1 וזמן תפלת המוסף מיד אחר תפלת שחרית כ " כ התוס' בדבור ראשון בפ' ת " ה וכן הסכימו הפוסקים :
Orach Chayim.286.4.1 אע " פ שאין הלכה כרב הונא וכו' האי אע " פ תחלת דיבור הוא ואין לו קשר עם מה שלמעלה ממנו והכי קאמר אע " פ שאין הלכה כרב הונא וכו' ושרי לאכול אפי' לכתחלה ואצ " ל דאם התחיל אין מפסיק מ " מ צריך להתפלל אותה קודם אכילה כלומר אפילו היכא דחליש ליביה כעובדא דרב אויא בפרק ת " ה ( דף כח ) לא יאכל לכתחלה עד שיתפלל דהא מותר להתפלל מוסף ביחיד כמ " ש רבינו בסמוך ומביא ראיה מנשיאות כפים דכהנים נושאין כפיהם בשחרית ומוסף ולא חיישינן לשכרות משום דלא שכיחי שכרות אע " פ שמותר לאכול קודם מוספין דלית הילכתא כרב הונא אלמא דאע " ג דמדינא שרי לאכול מ " מ אין דרך לאכול קודם ומביא רבינו עוד ראייה ממ " ש ר " ח שמעינן מכאן דאין אדם רשאי לאכול וכו' ואין מ " ש ר " ח דאין אדם רשאי לאכול וכו' סותר למ " ש רבינו אין דרך לאכול קודם דודאי אף ר " ח לא כתב אין אדם רשאי לאכול אלא לפי שאין דרך לאכול דאל " כ ה " ל לר " ח לומר שמעינן מכאן דאסור לאכול עד אחר תפלת מוסף אלא בע " כ דמדינא שרי כיון דלית הלכתא כרב הונא אלא כיון דאין לאכול שכך נהגו הכל שלא לאכול קודם תפלת מוסף א " כ נמשך דאין רשאי לאכול משום אל תטוש תורת אמך והיינו דמסיק ר " ח ואמר הילכך לא שכיח שכרות כלומר דאע " ג דנמצאים מקצת בני אדם דאוכלין קודם מוסף כיון דמדינא שרי לאכול מ " מ רובא דרובא אינן עוברים על מנהג כל ישראל הלכך לא שכיח שכרות ולפ " ז בין טעימה בין אכילה מדינא שרי ואע " פ דלעיל בסימן רל " ב ס " ל לרבינו בהא דאריב " ל כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה ואמרינן בפ' ת " ה דלית הילכתא לא כרב הונא ולא כריב " ל ואפ " ה פסק רבינו לשם דטעימה הוא דשרי אבל אכיל' אסו' כריב " ל כבר כתבנו לשם דנמשך רבינו אחר דברי התוס' והרא " ש בפ " ק דשבת דמשמע להם מתוך סוגיא דהתם דבחדא הלכה כריב " ל ובאידך אין הלכה וכ " כ ה " ר יונ' לשם ומביאו ב " י כאן ודלא כמ " ש התוס' והרא " ש פ' ת " ה דלגמרי הלכ' כריב " ל ואפילו אכילה שרי ע " ש אבל במאי דקאמרי' לית הלכתא כר " ה משמע ודאי דלגמרי אין הלכה כרב הונא ואפי' אכילה שרי דלא מוכחא מידי בשום דוכתא דליהוי הלכה כרב הונא בחדא ואף ה " ר יונה והתוס' והרא " ש דפ " ק דשבת מודו דבהך דרב הונא מדינא שרי אפי' סעודה וכמ " ש הרשב " א ע " ש הראב " ד ודחה לדברי י " א והכי נקטינן דמדינא שרי אפי' סעודה ונפקא מינה מהאי פיסקא דידן דמאן דחליש לביה וקשה עליה טובא להתפלל מוספין מקמי אכילה שרי ליה לאכול מקמי תפלה דבהא מילתא מצי אינש להקל כנגד המנהג כנ " ל ודלא כמ " ש ב " י לפרש דעת רבינו בהיפך ממ " ש גם הבין דר " ח קסבר דמדינא אין רשאי לאכול וכך פסק בש " ע אבל סעודה אסורה ולפע " ד גם דעת ר " ח כדעת כל הגדולים דמדינא שרי אפי' סעודה ותדע דהא לדעת התוס' והרא " ש בפ' ת " ה בהא דריב " ל כיון דלא מוכחא להו מסוגיא דפ " ק דשבת דלהוי הלכה כריב " ל במקצת דבריו סבירא להו דלית הילכתא כריב " ל לגמרי ואפי' אכילה שרי וכמ " ש לעיל בסי' רל " ב א " כ ה " ה בהך דרב הונא דלית הילכתא כוותיה פשיטא דאפי' אכילה שרי לדברי הכל דכיון דלא מוכחא מידי דלהוי הלכה כרב הונא במקצת דבריו משמע ודאי דלגמרי נדחו דבריו ואפילו סעודה שרי מדינא ודלא כש " ע . ומה שיש מקשים היאך יתכן לאכול קודם מוסף בשבת וי " ט והלא אסור לטעום עד שיקדש כמ " ש בסי' רפ " ט איכא לתמוה עליהם דא " כ בעובדא דרב אויא נמי קשיא דהא בשבת הוי עובדא כדפירש " י אלא הדבר פשוט דצריך לקדש וה " ק יטול ידיו ויקדש ויברך המוציא ויאכל ויברך ברכת המזון ואח " כ יתפלל מוסף דזמנה כל היום וליכא הכא קושיא כלל :
Orach Chayim.286.5.1 ומ " ש ואם שכח ולא התפלל עד שעבר כל זמנה וכו' פי' שעבר כל היום ורוצה להשלימה בתפלת ערבית :
Orach Chayim.286.6.1 היו לפניו שתי תפלות וכו' ולענין הלכה ודאי צריך כל מורה להזהיר שימהרו בתפלת שחרית ולא יאריכו בנגונים כדי להתחיל מוסף מקמי שיגיע ו' שעות ומחצה לאפוקי נפשיה מפלוגתא דרבוותא אבל אם כבר הגיע ו' שעות ומחצה סומכין על דעת י " א כיון שא " צ ביום הכפורים להתפלל תפלת מנחה מקדים של מוסף גם סומכים אדברי הרמב " ם שאין עושין כן בציבור שלא יטעו ואפילו הגיע מנחה קטנה מקדים של מוסף :
Orach Chayim.287.1.1 ואם יש אבל וכו' בפ " ק דשבת ( דף י " ב ) תניא אין מנחמין אבלים ואין מבקרים חולים בשבת דברי ב " ש וב " ה מתירין פירש " י אין מנחמין משום דמצטער עם המצטערים לכאורה נראה דהא דלא יאמר לו כדרך שהוא אומר בחול לא קאי אלא למאי דסמיך ליה ולחול' לבקרו וה " א להדיא בברייתא לשם ת " ר הנכנס לבקר את החולה אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרוב' לבא ור " מ אומר יכול' היא שתרחם וכו' פירש " י דצריך להכריע דעתם שלא יצטערו אלמא משמע דלאבל יכול לנחמו כמו שהוא מנחם בחול אלא דבחול' דוקא כיון דבחול צריך המבקר לזעוק ולהתפלל עליו קאמרינן דבשבת אסור לצעוק אלא אומר שבת היא מלזעוק וכו' אבל ראיתי למהרש " ל שכתב דכשמנחם אבלים אומרים ביציאתו שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבא ורחמיו מרובין ושבתו בשלום עכ " ל נראה דס " ל דכי היכי דפליגי תנאי בבקור חולים ה " נ פליגי בתנחומי אבלים וכיון דקי " ל כשבנא צריך שיאמר שבת היא מלנחם וכו' כלשון שאמר שבנא בביקור חולים והכי מסתברא ומ " ש רבינו כשבנא הרמב " ם בפכ " ד מהל' שבת פסק כתנא קמא והרמב " ן פסק כרב יוסף ועיין בי " ד סי' של " ה סעיף ו' הארכתי בזה בס " ד ומסקנתי כמ " ש רבינו וכן אני נוהג ולשם כתבתי דפסקים שבש " ע סותרין בדין זה :
Orach Chayim.288.1.1 וימהר לאכול קודם ו' שעות וכו' ואע " ג דאפילו בחול נמי ימהר לאכול קודם ששה שעות דמכאן ואילך כזורק אבן לחמת כדלעיל בסי' קנ " א מיהו בחול ליכא איסורא אבל בשבת אסור להתענות עד אחר ו' שעות ולכן לאו שפיר עבדי הני ש " צ בשבתות דמנגנין ואין יוצאין מב " ה עד אחר ו' שעות בפרט בחורף ומכ " ש בי " ט מלבד בר " ה אין למנוע דהא יש אומרים דיש להתענות בר " ה אע " ג דלא נהגינן הכי מ " מ ראוי להאריך אף לאחר ו' שעות ואין למנעם :
Orach Chayim.288.2.1 והא דאיתא בפרק אין עומדין וכו' כ " כ התוס' לשם בשם ר " ח ע " ש סוף ( דף לא ) וכ " כ הפוסקים :
Orach Chayim.288.3.1 ומ " ש וחושב שיתבטל וכו' איכא למידק דמשמע דחושב הוא כך ואינו ודאי ולעיל בסי' ר " ך כתב שזהו תענוג לו לבטל חלום רע שחלם ועוד דבסי' תקס " ח כתב רבינו ע " ש ר " ע ורבינו קלונימוס וראבי " ה שאין להתענות בזמן הזה חלום רע בשבת ואפשר ליישב דבסי' ר " ך דהביא רבינו מאמר יפה תענית לחלום כאש לנעורת מדבר באותן חלומות המפורשים בפרק הרואה שהם רעים ודאי או אחד מג' חלומות שקבלה בידינו מן הקדמונים שהם ודאי רעים באלו חלומות קאמר דיפה תענית כאש לנעורת כדי לבטלו כלומר אע " פ דאיהו גופיה איננו חושב שיתבטל מ " מ אנן ידעינן שיפה לו התענית כאש לנעורת דלפי האמת תענית שלו הוא לבטל חלום רע שחלם אע " פ שאיננו חושב כן אבל כאן בסי' רפ " ח דמביא הך דקורעים לו גזר דינו של ע' שנה מיירי בחלום שאיננו בודאי שהוא רע אלא דאיהו נפשו עגומה עליו וכיון דספק הוא היה לנו למנעו שלא יתענה מספק ואפ " ה מאחר שחושב שהוא חלום רע ומתענה כדי שיתבטל בשכר תענית מועיל לו תענית דאע " פ דעכשיו לא הודיעוהו מן השמים שזה דבר רע מ " מ קורעין לו גזר דינו שכבר נגזר עליו מע' שנה כלומר מתחלת הווייתו שבא לעולם ונקט שבעים לפי שימי שנותינו הם ע' שנה ובסי' תקס " ח מיירי בשאר חלומות דאנן לא ידעינן שהם רעים וגם איהו גופי' מסופק בהן אם הם רעים או לאו לכך אין לו להתענות בשבת ולפ " ז מנהגי להורות לאדם המספר חלומו בשבת ושואל אם יש לו להתענות דאם נפשו עגומה עליו טובא ולבו אומר לו דהוא חלו' רע וחפץ להתענו' וחושב שיתבטל בשכר התענית דיכול להתענות אע " פ שאיננו מאותן החלומות שמקובלים בידינו שהן רעות דעל ענין זה אמרו בפ' אין עומדין היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דינו של ע' שנה וכדפי' :
Orach Chayim.288.4.1 ומ " מ צריך להתענות יום אחר וכו' עד אלא לכשירצה משמע דאפילו יכול להתענות גם למחר ואינו קשה עליו כלל להתענות שני ימים זה אחר זה אלא שאין רצונו להתענות שני ימים רצופין מצי להתענות לכשירצה וכ " כ הגהות אשיר " י פ " ק דתענית ע " ש ראבי " ה אבל רוב הפוסקים חולקים דדוקא יתענה ביום א' אם לא שתשש כחו ואינו יכול להתענות ב' ימים רצופים וכ " כ התו' בפ " ק דתענית ( ד' יב ) בד " ה אי מצי מצער וז " ל ואם התענה בשבת כגון תענית חלום דצריך לפרוע כדאמרי' ובלבד דיתיב תעניתא לתעניתא אם אירע שיהיה ר " ח אותו יום אז ידחה לתעניתו עד יום אחר בשבוע וכ " נ למ " ר שי' עכ " ל אלמא דבלאו ר " ח אסור לו לדחותו והכי נקטי' :
Orach Chayim.288.5.1 אי רגיליתו לאקדומי אחרו וכו' נרא' דהכא מיירי דבין יקדימו ובין יאחרו לא יהיו אוכלים אלא לאחר העיכול ואעפ " כ השינוי הוא לכבוד השב' דאם היו רגילין לאקדומי בחול אזי ישנו בשבת ויאחרו כדי שיהיו תאבים יותר לאכול וזהו כבוד שבת ואם היו מאחרים אזי יקדימו להסב בסעודה כדי שיהא סעודתם נמשכת זמן גדול שזהו ג " כ כבוד שבת :
Orach Chayim.288.6.1 רבי זירא הוה מהדר אזוגא דרבנן וכו' עיין בב " י תחלת סי' זה דמחלק ע " פ הירושלמי והתנחומא דפועלים ובעלי בתים יעסקו בתורה רוב יום השבת ומיעוטו בתענוגים ות " ח שהם יגעים כל ימות השבוע בתורה יתענגו רוב יום השבת במאכל ומשתה ומיעוטו בתורה אבל לעיל בסי' רמ " ח העליתי במסקנא דאף לת " ח די במקצת לכם ורובו בתורה :
Orach Chayim.288.7.1 אין מתענין וכו' ואפי' על אלו אין מתריעין בתפלה ותחנה אלא מתריעין להשמיע קול שבואו להם לעזרה משנה ר " פ ג' דתענית על אלו מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה אויבים או נהר ועל הספינה המטורפת בים ר' יוסי אומר לעזרה אבל לא לצעקה והבין ב " י שמ " ש רבינו כאן ואפי' על אלו אין מתריעין בתפלה ותחנה היינו לומר שאין מתפללין ומתחננין עליהן בשבת לזעוק לפניו י " ת אין לעשות כן אלא צועקים על בני אדם שיבואו לעזור בלבד והיינו כמו שפירש " י בהך דר' יוסי בפ " ק דתענית ( דף יד ) שכתב וז " ל לעזרה צועקין לבני אדם שיבואו לעזרה ולא לצעקה תפלה שאין אנו בטוחים כ " כ שתועיל תפלתינו לצעוק עליהן בשבת עכ " ל . והקשה ב " י דבסי' תקע " ו כתב רבינו דמסתברא כהרמב " ם דשרי לזעוק ולהתפלל בשבת על עיר שהקיפוה אויבים דלא כפירש " י דאוסר ולפע " ד נראה דשגגה יצאה מלפני השליט רבינו יוסף המשביר בר לכל עם הארץ כי לפי הבנת הרב קשה דכך היה לו לרבינו לומר כאן ואפי' על אלו אין זועקין ואין מתפללין בתפלות ובתחנות אלא משמיעין קול שיבואו להם לעזר' דזה הלשון היה משמע כפי' רש " י דאסור לזעוק ולהתפלל אבל מדקאמר אין מתריעין בתפלה ותחנה אלא מתריעין להשמיע קול שיבואו להם לעזרה דתפלה משמע ותחנה ודאי שרי אף בשבת אלא אין מתריעין בשופרות בתוך התפלה והתחנה כמו שמתריעין בשבע תעניות אחרונות אבל מתריעין בשופר להשמיע קול שיבואו להם לעזרה וכי היכי דברישא דכתב רבינו אין מתענין ולא מתריעין בו אפילו על הצרות שמתריעין עליהם דעל התרועה בשופרות קאמר אף סוף דבריו שאמר ואפילו על אלו אין מתריעין וכו' היינו לומר דהתרעה בשופרות אין מתריעין על אלו בשבת והיינו כדברי הרמב " ם דהתרעה בשופרות בתוך התפלה שתוקעין כדי שיכניעו לבם לקול השופר ויהיו נרתעים מחטאתם זה אסור אבל לזעוק ולהתפלל מותר להשמיע קול שיבואו לעזרה ואף בשופר מותר מיהו אכתי קשה מה נפשך היאך מפרש רבינו דעת הרמב " ם כמאן פסק דאי פסק כת " ק דר' יוסי דאמר מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה אויבים וכו' והך התרעה בפה היא כדמוקמינן לה בפ " ק דקאמר עלה במאי אי בשופרות שופרות בשבת מי שרי ופו' אלא דלעזרה אפילו בשופרות שרי אפילו לר' יוסי דאוסר אפילו התרעה בפה לזעוק ולהתפלל מ " מ להשמיע קול אפילו בשופר לבא לעזרה פשיטא דשרי שהרי אפילו חילול גמור מחללין ומכ " ש דלת " ק שרי הא ליתא דא " כ מנ " ל דרש " י חולק הוא אדברי הרמב " ם דרש " י לא אתי אלא לפרש דברי ר' יוסי דאוסר מאי דמתיר ת " ק התרעה בפה מאי טעמיה וקאמר שאין אנו כ " כ בטוחים שתועיל תפלתינו וכו' אבל לענין פסק הלכה מודה רש " י דהלכה כת " ק דשרי בשבת התרעה בפה לזעוק ולהתפלל על עיר שהקיפוה אויבים וכו' ואי ס " ל לרבינו דהרמב " ם ודאי נמי פוסק כרבי יוסי דמדכתב הלשון שאמר רבי יוסי לעזרה אבל לא לצעקה אלמא דפוסק כמותו אלא דמפרש דלת " ק התרעה בשופרות נמי שרי ור " י אוסר לעזרה תוקעין בשופר אבל לא לצעקה כלומר שאין לתקוע בתוך התפלה והתחנה דהשופר בא לצעקה זה אסור אבל התרעה בפה אפילו לרבי יוסי שרי וא " כ פסק הרמב " ם כר' יוסי וחולק אפירש " י דמפרש בדרבי יוסי דהתרעה בפה נמי אסור הא ודאי קשה טובא לפי זה היאך מפרש הרמב " ם דת " ק ור' יוסי פליגי בהתרעה בשופרות לת " ק שרי בשופרות אפי' לצעקה ובגמרא קאמר בפירוש במאי אי בשופרות שופרות בשבת מי שרי ונראה ליישב קושיא זו דהרמב " ם ס " ל דהך סוגיא לאו הילכתא היא דהכי איתא התם אמאי דתנן דבשבע אחרונות מתריעין במאי מתריעין ר " י אמר בשופרות אבל לא בעננו ור " י בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אמר אף בעננו הויא התרעה ופריך עלה דרב מדתניא ושאר כל מיני פורעניות כגון חיכוך חגב וכו' לא היו מתריעין אלא צועקין הא צעקה בפה היא ומדצעקה בפה התרעה בשופרות ומשני תנאי היא דתנן על אלו מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה אויבים וכו' במאי אילימא בשופרות שופרות בשבת מי שרי אלא לאו בעננו וקרינן ליה התרעה שמע מינה השתא הך אוקימתא דקאמרינן תנאי היא אינו אלא כדי ליישב למאן דקאמר עננו נמי התרעה היא ומפרש להך פלוגתא דת " ק ורבי יוסי דלא פליגי בהתרעה בשופרות דשופרות בשבת מי שרי אלא לאו בהתרעה בפה אבל למאן דאמר דבפה לא קרי לה התרעה אלא בשופרות ומשמע דהכי הילכתא כמו שנראה ממ " ש הרמב " ם בפ " ד מה' תענית כשכתב סדר התפלה בשבע אחרונות דלא כתב אלא דמתריעין בשופרות אבל לא כתב כלל התרעה דעננו בפה שיהיו מתריעין בפה בקול רם עננו אבינו עננו אלהי אברהם עננו וכו' אם כן לדידיה הך פלוגתא דת " ק ורבי יוסי בעיר שהקיפוה אויבים וכו' דלת " ק מתריעין התרעה בשופרות קאמר דשרי בשבת ורבי יוסי פליג לעזרה משמיעין קול בשופר אבל לא לצעקה והלכה כר' יוסי והשתא רבינו פסק כאן כהרמב " ם דהתרעה בשופר בתוך התפלה ותחנה לשם צעקה הוא דאסור ואין מותר בשופר אלא להשמיע קול שיבואו ויתקבצו לעזרה אבל לזעוק ולהתפלל בפה לאו התרעה הוא ושרי לדברי הכל וכמ " ש רבינו בסימן תקע " ו דמסתברא כדברי הרמב " ם וחולק אפירש " י דמשמע דמפרש דהכי הוא מסקנת התלמוד בדרבי יוסי דאפילו לזעוק ולהתפלל בפה נמי אסור אלא דלפי זה נמי קשה דילמא רש " י לא בא אלא לפרש דברי ר' יוסי בהך אוקימתא אליבא דמ " ד דבפה נמי קרי לה התרעה אבל לענין פסק הלכה אימא לך דהלכה דלא קרי לה התרעה אלא בשופרות כאידך מ " ד ולכן נראה עיקר דאף הרמב " ם ס " ל דפשטא דסוגיא היא דהכי הוה מסקנא כדקאמר תלמודא שופרות בשבת מי איכא דמשמע דליכא למ " ד שיהא מתיר לתקוע בשבת דרך צעקה ותפלה ומדכתב הרמב " ם הלשון שאמר רבי יוסי משמע ודאי דהלכה כרבי יוסי אלא דבהא פליג אפירוש רש " י דלפירוש רש " י רבי יוסי לחומרא קאמר דלתנא קמא שרי התרעה בפה וקאמר ר' יוסי דלא שרי אלא להשמיע קול בפה לעזרה אבל לצעוק ולהתפלל אסור ולהרמב " ם רבי יוסי לקולא קאמר דלת " ק התרעה בפה לזעוק ולהתפלל הוא דשרי אבל בשופר אסור אפילו להשמיע קול לעזרה דשופר בשבת לא שרי כלל ור' יוסי מיקל ומתיר אף בשופר לעזרה אבל לא לתקוע בשופר לשם צעקה תוך התפלה והתחנה אבל לזעוק ולהתפלל בפה שרי אף לר' יוסי והשתא ניחא הכל דהרמב " ם פוסק כר' יוסי ורבינו נמי פוסק כמותו וכאן נמי פסק כהרמב " ם כדפרישית תחלת דבורי זה וחולק הוא אפירוש רש " י דמפרש בדרבי יוסי לחומרא קאמר דמחמיר טפי מת " ק ולהרמב " ם ר' יוסי פליג ומיקל טפי מת " ק והכי נקטינן כהרמב " ם וכרבינו דזועקין בפה ולכן על חולה שהוא מסוכן ביום השבת שרי לברכו וכ " כ הר " ן ומביאו ב " י ופסק כך בש " ע ובהגהות ש " ע והא דכתב מהרי " ו בסי' קט " ו דלא שרי לברך את החולה אינו אלא בחולה שאינו מסוכן ביומו ותו לא מידי :
Orach Chayim.289.1.1 ויהיה שלחנו וכו' ויטול ידיו ויקדש פי' יברך בורא פרי הגפן וכו' בפ' ערבי פסחים ( פסחים דף קו ) ת " ר זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין בכניסתו אין לי אלא בלילה ביום מנין ת " ל זכור את יום השבת ביום מאי מברך א " ר יהודא בפה " ג וקרי לה התם לברכת בפה " ג קידושא רבה משום דאכולהו קידושי קאמרי ליה וע " ש בעובדא דרב אשי דא " ל ליקדש לן מר קידושא רבה :
Orach Chayim.289.2.1 ואם אין לו יין יברך על השכר או שאר משקים תחלה בע " פ ( דף קז ) ת " ר אין מקדשין אלא על היין ואין מברכין אלא על היין אטו אשיכר' ואמיא לא מברכינן עליה שהכל נהיה בדברו אמר אביי ה " ק אין אומרים הבא כוס של ברכה אלא על היין ת " ר אין מקדשין על השכר משום ראב " ש אמרו דמקדשין והכי הוה מסקנא התם דמקדשין על השכר ושאר משקים היכא דהוו חמר מדינה אבל על מים אין מקדשין והיכא דאין לו אפילו שכר ושאר משקים אוכל בלא קידוש אבל בלילה מקדש על הפת :
Orach Chayim.289.3.1 ונראה דאפילו לרב ברונא וכו' לכאורה משמע דכך היא דעת רבינו לחלק דדוקא בקידוש לילה וכו' ותימא דהלא לבתר דמייתי תלמודא הך ברייתא אין לי אלא בלילה ביום מנין ת " ל זכור את יום השבת מייתי תלמודא הא דרב ברונא נטל ידיו לא יקדש משמע דקאי נמי אקידוש היום כי היכי דקאי אקידוש דלילה ונראה דכך היא ההצעה בדברי רבינו כאילו אמר לכאורה היה נראה לפי הסברא מבחוץ דלא חשיב הפסק אלא קידוש דלילה דהוי הפסק טובא אבל בקידוש היום שאינו אלא בפה " ג לא חשיב הפסק אבל הרמב " ם כתב דאף קידוש היום הוי הפסק כדמשמע ממה שאמר רב ברונא בסתם נטל ידיו לא יקדש דבקידוש היום נמי חשיב הפסק וכך הוא האמת דלא כנראה הסברא מבחוץ :
Orach Chayim.290.1.1 ויכוין להרבות וכו' כלומר ואין בזה משום ברכה שאינה צריכה כיון דבכל פעם חוזר ונהנה ואסור לו ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה א " כ ברכה שצריכה היא :
Orach Chayim.290.2.1 ואחר השינה קובעים מדרש וכו' עד להודיע לעם את חוקי האלהים ואת תורותיו נראה דדעת רבינו לבאר דקביעות מדרש אינו לדרוש באגדה אלא לדרוש דינין והלכות והכי משמע בילקוט ר " פ ויקהל דאמר הקב " ה למשה עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת וכו' להורות לישראל איסור והיתר וכו' הלכות פסח בפסח וכו' והכי משמע פרק אלו נאמרין בעובדא דר' אבהו דדרש באגדתא ר' חייא בר אבא דרש בשמעתתא וכו' ולא איפייס דעתא דר' חייא משום דעבד ר' אבהו שלא כתיקון מרע " ה לדרוש דינין והלכות ומקרוב נתפשט לדרוש כל הדרשות באגדות ולא בדינין והלכות כל עיקר נגד דת תורתנו דעיקר הדרשה צריך שתהיה ללמד את חוקי אלהים ואת תורותיו להורות הלכות שבת והאסור והמותר לפי מה שקורין בשבת בס " ת גם להמשיך את לב השומעים באגדה המדריכים ליראת השם למנעם מחטוא לפניו יתב' ולתשובה לא שיכוין להראות את עצמו שהוא חכם ויודע לדרוש פסוק או מאמר בכמה פנים :
Orach Chayim.291.1.1 ויהא זהיר מאד לקיים סעודה שלישית וכו' נראה דלפי דבשחרית אדם תאב לאכול ולשתות ומתענג במאכלים הרבה ובפירות ומיני מגדים הרבה כדי להשלים מנין מאה ברכות עד שימלא כריסו כל כך דכשיגיע זמן סעודה שלישית עדיין לא נתעכל לו סעודת שחרית ועל כן אמר צריך שיהא נזהר מאד שיהא עיניו בראשו שלא למלאות כריסו כל כך בשיעור שיהא תאב לאכול סעודה שלישית בזמנה :
Orach Chayim.291.2.1 ומ " ש כל המקיים שלש סעודות וכו' נראה טעמו על פי דברי רבינו בסימן רצ " ב דשלשה עניני תפלות שתקנו בשבת הם כנגד שלשה שבתות וכו' ועל דרך זה הם שלש סעודות דנפקא לן מתלתא היום בפסוק אחד אכלוהו היום וגו' מרמזים על תלתא יומין דשבת חד יומא דשבת בראשית וחד יומא דשבת מתן תורה וחד יומא דשבת שלעתיד דבזכותן ננצל מתלתא פורעניות דכתיבין בהו יום תלתא זימני כדאיתא בפ' כל כתבי ( שבת דף קיח ) מחבלו של משיח דכתיב ביה הנה אנכי שולח וגו' לפני בוא יום הגדול והנורא מדינה של גיהנם דכתיב ביה יום עברה היום ההוא ממלחמת גוג ומגוג דכתיב ביה ביום בא גוג ולזה באנו לקיים ג' סעודות סעודת ליל שבת הוא כנגד שבת בראשית כמ " ש רז " ל בפ' אחד דיני ממונות מפני מה נברא אדם בע " ש כדי שיכנס לסעודת מצוה בליל שבת מיד שימצא הכל מוכן ויאכל מאשר יחפוץ שנא' חכמות בנתה ביתה וגו' טבחה טבחה וגו' סעודת שחרית כנגד שבת מתן תורה ע " ש שנא' הביאני אל בית היין וגו' לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי וברבה ריש פ' שמיני דורש ג " כ חכמות בנתה ביתה וגו' טבחה טבחה מסכה יינה וגו' על מתן תורה סעודה שלישית לפנות ערב כנגד שבת שלעתיד דיעשה סעודה לצדיקים מלויתן ובת זוגו וגם לשם דרשינן חכמות בנתה ביתה זה בית המקדש חצבה עמודיה שבעה אלו שבע שנים של גוג טבחה בשר גבורים תאכל וגו' ע " ש שהאריך במדרש לבאר כל דבר על מכונו ולכן ניצול מג' פורעניות מחבלו של משיח שנמשל לחבלי לידה ואמונה זו התקוע בלבנו כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ והולידה והצמיחה בלי חבלים וצירים בלי עמל ויגיעה כי אם בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם וגו' והכניסו לאדם לסעודת מצוה ליל שבת מיד היא שמצלת אותנו מחבלו של משיח כדכתיב כי חלה גם ילדה ציון . מדינה של גיהנם ניצול בזכות שמקיים סעודת שחרית שהיא כנגד שבת של מתן תורה דלא ניתנו שבתות וי " ט לישראל להתענג בהם בסעודת אכילה ושתייה אלא כדי לשמח את לבבם לעסוק בהם בדברי תורה בזכות זה ניצול מדינה של גיהנם דאין אשו של גיהנם שולט בלומדי התורה שכולה אש ק " ו מסלמנדרא וכו' כדאיתא בפ' בתרא דחגיגה . וממלחמת גוג ומגוג ניצול בזכות סעודה שלישית כנגד שבת של עתיד דאותן שבע שנים של גוג הן פרטגמיא של צדיקים לעתיד לבא פי' קבול שכר :
Orach Chayim.291.3.1 ומ " ש יכול לקיים אותה בכביצה נראה דכדי שיברך ברכת המזון הצריכו לכתחלה שיאכל כביצה לר' יהודה ואע " ג דלעיל בסי' קפ " ד כתב רבינו דהלכה כר " מ דעל כזית צריך לברך אחריו ושכן פסק ר " ח וה " ג והכי כתב רבינו וכן כתב ב " י בשם בעל הלכות דיאכל כביצה יש לחלק דודאי דיעבד אם לא אכל אלא כזית לבד חייב כר " מ אבל הכא דמצריכין אותו לקיים סעודה שלישית צריך לכתחלה שיאכל כביצה ומ " ש או שהוא מתענה פטור מג' סעודות פי' מהרש " ל שאין עון זה בידו דבמה דיתיב תענית לתעניתו מתכפר לו גם עון דג' סעודות ועי " ל דה " ק דמי שהוא ישן שינת צהרים וראה חלום דנפשו עגומה יכול להתענות מחצי היום עד חצי הלילה ולא אמרינן כיון דאכל ב' סעודות בליל שבת ובשחרית כבר חל עליו חיוב ג' סעודות ואין לו להתענות אלא יקיים מצות ג' סעודות שהתחיל בה ביום השבת ויגמור המצוה בשלמות לזה אמר דפטור מג' סעודות כלומר א " צ לחוש לקיים מצוה ג' סעודות בשלמותו דחלום דוחה למצוה זו כי היכי דדוחה לקיום מצות עונג שבת :
Orach Chayim.291.4.1 וכן היה עושה א " א הרא " ש וכו' כתב מהרש " ל וז " ל ובמרדכי כתב שטוב להפסיק מעט ביניהם שלא ליטול ידיו מיד אחר ברכת המזון וכן ראיתי נוהגין להפסיק מעט בד " ת או בטיול קצת עכ " ל :
Orach Chayim.291.5.1 ור " ת הנהיג וכו' כתב במרדכי פ' ע " פ כאילו גוזל קרוביו המתים מפני שהם שותים כשהם רוצים לחזור לדינם וכתב עוד שם היינו דוקא קרוביו שמתאבל עליהם אבל מאחריני לא ורבינו יחיאל אמר ששמע שא " צ ליזהר מלשתות אלא י " ב חדשים שהנשמה עולה ויורדת בגוף אבל טפי לא והעולם נהגו ליזהר אף לאחר י " ב חדשים וכו' ורבינו משולם היה גורס במדרש שלו כל השותה בע " ש במנחה וטעמא משום דעייפין מן הדין שסבלו כל השבוע ושותין ולכך היה מקפיד שלא לשתות במנחה בע " ש עכ " ל ונ " ל דכיון דחשש סכנה הוא יש ליזהר בשניהם ודוקא בשותה מים ור " ת שהנהיג שלא לאכול אינו אלא לפי שהיו שותים מים אבל במדינתנו שכל שתייה הוא שכר אין כאן חשש סכנה :
Orach Chayim.291.6.1 וכתב הרמב " ם שגם בסעודה ג' קובע על היין וכו' לכאורה נראה מדברי רבי' שהבין מלשון הרמב " ם שגם בסעודה ג' יקדש על היין כמו בלילה ובשחרית ולכך כ' דהרא " ש לא היה מברך על היין קודם כדין קידוש אבל כבר כתב בתשובת מהר " מ אלשקר דאין זו דעת הרמב " ם דלא כתב אלא לקבוע סעודה ג' על היין וקביעות סעודה לחוד וקידוש לחוד וכ " כ ב " י ופשוט הוא ואין כאן מחלוקת :
Orach Chayim.291.7.1 ומ " ש וי " א שיכול להשלים סעודה שלישית במיני תרגימא וכו' איכא למידק הלא בירו' ובמכילתא אמרו דבסעוד' ג' צריך לפחות ככר אחד שלם וכו' ויש ליישב דלכתחילה ודאי צריך ככר שלם כדמשמע מלקיטת העומר אלא דאם לא סעד בלחם יצא במיני תרגימא בדיעבד דכיון דכבר סעד סעודה גמורה בשחרית בתחלת יום השבת שהוא העיקר שוב אין צריך לחם לפנות ערב כי יספיק להשביע נפשו באותה שעה במיני תרגימא ועומד לו במקום לחם ממש דלא גרע מאילו היה שבע הרבה דמקיים אותה בכביצה או אם הוא חולה מרוב אכילה דפטור לגמרי ומ " ש בשם ר " י דצריך לעשותה בפת משמע דהכי הוה מסקנת רבינו דלא יצא אפילו בדיעבד אלא בפת דכך היא מסקנת הרא " ש בפ' הישן והכי נקטי' אם לא בע " פ דאי אפשר בפת אחר ד' שעות ומנהגנו בע " פ לאכול פת בסעודה קודם כלות שעה רביעית ועוד יאכל בשר או דג לאחר שש ומחצה לשם סעודה ג' וע " ל בסי' תמ " ד :
Orach Chayim.292.1.1 סדר מנחה אומר ש " צ אשרי ואומר פסוק ואני תפלתי לך ה' עת רצון ע " פ מדרש וכו' כ' ב " י בשם שבולי הלקט דהא דלא נהגינן לאמרו בי " ט מפני שתיקן עזרא שיהו קורין בתורה בשבת במנחה ולא תיקן כן בי " ט ע " כ ונראה דטעם דכיון שקורין בתורה נופל הלשון לומר אז עת רצון כמ " ש רז " ל בספרי ומביאו רש " י ז " ל בסדר עקב דביה " כ כשכלים מ' יום האחרונים נתרצה הקב " ה בשמחה ואמר למשה סלחתי כדבריך לכך הוקבע למחילה ולסליחה ומנין שנתרצה ברצון שלם וכו' מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון השתא ניחא דאמר ישיחו בי יושבי שער דהנכרים היו שותין ומשכרין ופוחזין ומשיחין בי ומלעיגין עלי על שאנו היו שומרים את השבתות כדאיתא בפתיחתא דאיכה רבה ר' אבא פתח ישיחו בי יושבי שער אבל ואני תפלתי לך ה' בשבתות שהוא עת רצון כיון שאנו קורין בתורה שהוריד משה לישראל בו ביום שנתרצה לישראל וגם אפשר לפי דלכ " ע בשבת ניתנה תורה לישראל דהיה אז עת רצון כשנתנה להם על כן אנו אומרים בשבת בשעת מנחה כשקורין בתורה לאחר שאכלו ושתו ואני תפלתי לך ה' עת רצון שהיום שהוא עת רצון לקבלת התורה שקורין בו עתה במנחה הוא הגורם שתענני :
Orach Chayim.292.2.1 ומ " ש ויש בו נ " ד תיבות וכו' נראה דצריך להגיה נ " ה תיבות ובאתה אחד איכא נמי נ " ה תיבות לפי מקצת נוסחאות דאומרים יום מנוחה וקדושה לעמך נתת כמ " ש ב " י ע " ש וכך היתה נוסחת רבינו :
Orach Chayim.292.3.1 ומ " ש וכתב רב שלום וכו' ואיתא בזוהר תרומה עמוד ע' שגם יוסף ודוד מתו בשבת במנחה וע " כ אומרים ג' צדקתך . ומ " ש ומזה הטעם נמי הנהיג ר " ת וכו' כלומ' מלבד הטעם שהנהיג ר " ת שלא לאכול בשבת בין מנחה למעריב משום דאיתא במדרש כל השותה מים בשבת בה " ש כאילו גוזל המתים כמ " ש בסי' הקודם עוד מזה הטעם נמי הנהיג ר " ת וכו' ומ " ש ויש מדרשים שמוכיחים שלא מת באותה שעה נראה דרצונו לומר כמו שכתב המרדכי בה' ס " ת שהביא מתחלה דברי רב שר שלום שהביא רבינו וכתב אח " כ שהקשה רבינו אלחנן מדאמר פ " ק דקידושין ופ' החולץ בן ק " כ שנה אנכי היום היום מלאו ימי ושנותי ואילו מת בשבת היאך כתב בע " ש אנכי היום ועדיין לא מלאו ימיו . עוד הקשה דמוכח בסדר עולם דכ " ח בניסן שבו נלכדה יריחו שבת היה חשוב למפרע ותמצא שז' באדר שבו מת מרע " ה ע " ש היה ועוד אומר ר' שמצא במדרש באותו היום שמת משה כתב י " ג ספרי תורות עכ " ל פירוש דכשכ " ח בניסן היה שבת א " כ ר " ח ניסן היה באחד בשבת ור " ח אדר הי' בשבת נמצא שז' באדר היה ע " ש וכ " כ עוד המרדכי בפ' ע " פ וזהו שכתב רבינו בקוצר ויש מדרשי' שמוכיחים וכו' וכ " כ הרא " ש בפ' ע " פ ( דף קלו ע " ג ) ואפשר ליישב המדרש דודאי בע " ש מת משה ובו ביום מלאו ימיו ושנותיו וכתב י " ג ס " ת אבל קבורתו בגיא שקברו הקב " ה כד " א ויקבר אותו בגיא לא היתה אלא בשבת במנחה ובין מיתה לקבורה היה מונח בכנפי שכינה כדאיתא ספ " ק דסוטה תניא א " ר יהודה אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו היכן משה מת בחלקו של ראובן וכו' ובמנחה בשבת שאז הוא עת רצון אסתלק מעלמא בהאי זימנא ועל כן מצדיקין הדין באותה שעה דאסתלק מעלמא . והחכם הכולל הרב מהר " ר יצחק דרשן שי' מקראקא החזיק יישוב זה שכ " כ בספר עשרה מאמרות פי " ג מח " ב מאמר חקור דין דבע " ש התחילה מיתתו וגמר סלוקו היה בשבת במנחה בשעתא דעת רצון אשתכח כמבואר בזוהר סדר תרומה והוסיף הרב עוד נופך משלו דודאי בע " ש סמוך לערב היתה מיתתו וז " ש במדרש על פסוק אם לא בכיתי לקשה יום שנתקשה היום כנגדו שאמרה השמש איני שוקע ומשה בעולם והוא לפי שביום מיתתו הלולא רבא הוה וכל העליונים יוצאים בשמחה לקראת נשמתו והיום קונה שלימות גדול נמצא דבשעת תחילת שקיעה יצאה נשמתו והיה מוטל בכנפי שכינה ד' מילין עד שבא למקום קבורתו בליל שבת כי מתחלת שקיעה עד הלילה ד' מילין כדאיתא פ' שהיה טמא וא " כ בע " כ שלא נקבר אלא בשבת וגילה לנו בספר הזוהר שלא נגנז עד שעת מנחה בשבת בשעתא דעת רצון אשתכח כדי שתעלה נשמתו בההוא רעוא דאין הנשמה עולה למעלה עד שהגוף נקבר ע " כ דברי הרב :
Orach Chayim.292.4.1 טעה ולא התפלל מנחה וכו' עד לא הבדיל בשום אחת מהם יצא כל זה כתב האלפס ר " פ תפלת השחר וכתבוהו כל הפוסקים אחריו ומ " ש וה " מ בטעה ולא התפלל מנחה כלל וכו' כתב ר " י אע " פ וכו' כ " כ התוס' בשם רבינו יהודא וכתבו עוד בשם הר " ם מאיבר " א דברב אלפס לא משמע כן וכ " כ המרדכי לשם דרב אלפס פליג על מ " ש רבינו יהודא ואיכא להקשות דמנ " ל דפליג דילמא לא אמר רב אלפס אלא כשלא התפלל כלל מנחה בשבת דהשתא מרויח במה שמתפלל י " ח אבל בהתפלל י " ח במנחה בשבת מודה רב אלפס דא " צ לחזור ולהתפלל במ " ש כיון דאינו מרויח כלום דכבר התפלל י " ח ונראה ליישב דהר " ם מאייבר " א דקדק מלשון האלפסי מדכתב הילכך וכו' עד כי היכי דלאקדומי חובת תפלה בשעתיה ברישא דה " ל למימר כיון דראשונה לא עלתה לו כאילו לא התפלל כלל צריך לחזור ולהתפלל בע " כ דעת האלפס היא דאפי' את " ל דתפלתו הראשונה עלתה לו כאילו התפלל אותה תפלה של י " ח בשבת במנחה אפ " ה צריך לחזור ולהתפלל מדין תשלומין דלא עדיף מאילו התפלל י " ח במנחה בשבת בשעתיה דכיון דלא הזכיר של שבת וכן בר " ח התפלל י " ח במנחה ולא הזכיר של ר " ח דצריך לחזור ולהתפלל י " ח מדין תשלומין אע " פ דאינו מרויח כלום וז " ש המרדכי דמלשון הרב אלפס דקדק הר " ם דפליג ארבינו יהודא מיהו מדברי הרא " ש משמע דלא ס " ל האי דיוקא שהרי כתב כל דברי האלפסי ואעפ " כ כתב כל מ " ש רבינו יהודא משמע דס " ל דלא פליגי וע " ל בסי' תכ " ב :
Orach Chayim.293.1.1 סדר ערבית ומאחרין אותה וכו' שיעור דברי רבינו כך הוא לכתחלה מנהג כל ישראל הוא דמאחרין אותו ואינו כמי שפטור מן הדבר ועושהו דנקרא הדיוט אלא דמקבל עליו שכר אמאי דמוסיף טובא מחול על הקודש דא " ר יוסי יהא חלקי וכו' דהיו מאחרין טובא מלעשות מלאכה אע " פ שמותר מן הדין ומ " מ זמן יציאת השבת להיות מותר במלאכה מן הדין הוא כשהוא שובת אחר סוף שקיעת החמה כדי להלך אלף ות " ק אמה שהוא בה " ש דר' יהודא דהוי ודאי יממא לר' יוסי ועדיין אסור במלאכה עד שישלים בין השמשות דר' יוסי דהוא דבר מועט שיעור מ " ט אמה כדכתב הרא " ש בפ' במה מדליקין ואח " כ יהא שובת מעט כדי להוסיף מחול על הקודש והב " י כתב צריך להגיה בספרי רבי' אלף ותקמ " ט אמה אבל למאי דפי' א " צ להגיה דסי' דברי רבינו אתחלתן קאי דמאחרין אותו כדי להוסיף מחול על הקודש אבל מדינא א " צ כ " כ לאחר דמשישלים ב " ה דר' יוסי לאחר ב " ה דר' יהודה שהוא אלף ות " ק אמה הוה לאח " כ מותר בעשיית מלאכה דהיינו כשיהא ממתין עוד שיעור כדי הילוך מ " ט אמה שהוא ב " ה דר' יוסי ועוד תוספת מעט לאחר מ " ט אמה ומה שקיצר רבינו דבריו ולא פירשה הוא לפי דמנהג כל ישראל דמאחרין טובא להוסיף מחול על הקודש כמ " ש בתחלה ובא רבינו לומר שא " צ כ " כ מן הדין לכך קיצר וסמך על המובן כדמוכח מדבריו וא " צ להגיה הספרים בכדי דהדבר פשוט דבמה שאמר משישלים ב " ה דר' יוסי וכו' רצונו לומר בכדי שיהלך מ " ט אמה אחר ב " ה דר' יודא שהוא אלף ות " ק אמה ועל כל פנים צריך עוד להמתין מעט שיהא בו קצת תוספת מחול על הקודש כמ " ש בתחלת דבריו ודו " ק .
Orach Chayim.293.2.1 ופי' רב האי כגון שהיה להם שום אונס שלא היה להם יין להבדיל במ " ש כלומר שלא הי " ל כי אם כוס אחד לב " ה והיו מבדילין ג " כ עליו כדלקמן בסי' רצ " ו ויש מגיהין ע " ש הר " א מפראג שלא היה להם יין להבדיל במ " ש כגון שהיו צריכים להחשיך וכו' וניחא השתא מ " ש רב האי כגון שהיה להם שום אונס כו' כגון שצריך להחשיך על התחום וכיון שהוא בשדה אנוס הוא אבל לגירסתנו קשה דה " ל לומר כגון שלא הי " ל יין להבדיל לאיזה צורך אמר כגון שהיה להם שום אונס דבלא אונס איכא שאין להם יין כפי הצורך :
Orach Chayim.293.3.1 וקורין ק " ש בברכותיה ומתפללין י " ח עכשיו מתחיל להורות סדר ערבית והוא שקורין שמע בברכותיה ומתפללין י " ח ואומר הבדלה בחונן הדעת וכו' כמ " ש בסי' שאחריו עד סוף הסדר אלא שהקדים תחלה מה שראוי להקדים לפי הסדר והוא דמנהג כל ישראל דמאחרין אותו וכו' אלא דמי שהוא אנוס כגון שצריך להחשיך על התחום וכו' ואח " כ התחיל בסדר ערבית שאחריו וזה נ " ל פשוט ולא ידעתי מה עלה ע " ד הב " י שכתב וז " ל ומ " ש רבינו וקורין ק " ש בברכותיה וכו' ה " פ וקורין ק " ש אחר צאת הכוכבים ומתפללים י " ח קודם לכן עכ " ל דהבין דהא דקאמר וקורין ק " ש קאי אהיכא דהיה אנוס והא ליתא דהא רבינו כבר כתב דין מי שהוא אנוס שמקדים להתפלל ואח " כ קורא ק " ש אבל בדלא אנוס קי " ל כר' יוחנן דאמר איזהו בן עה " ב זה הסומך גאולה של ערבית לתפלת ערבית וכדלעיל בריש סי' רל " ה ודברי רבינו כאן בדלא אנוס הן ועוד דבמקצת ספרי רבינו כתיב האי דבור וקורין ק " ש ומתפללים י " ח בסוף הסימן אחר דברי הר " י גיאת ולפ " ז פשיטא דפשיטא דקאי אהיכא דלא אנוס :
Orach Chayim.293.4.1 וכתב הרי " ץ גיאות וכיון שנהגו וכו' כ' מהרש " ל הכי נהוג שלא להתפלל של מ " ש בשבת דדבר תמוה הוא לרבים לעשות שבת חול ואיכא נמי למיחש שמא יבא להקל אף במלאכה אבל להתפלל של שבת מע " ש הכי נהוג דהא מוסיפין מחול על הקדש עכ " ל :
Orach Chayim.294.1.1 ואומר הבדלה בחונן הדעת וכו' כתב ב " י דכתוב בא " ח אין מתחילין באתה חוננתנו לפי שהמשנה מטבע שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה אלא מתחיל אתה חונן עד וחננו מאתך ומתחיל אתה הבדלת בין קודש לחול וכ " כ הרמב " ם וכ " כ בסדר ר " ע עכ " ל והעולם נוהגים לומר אתה חוננתנו שאין זה נקרא שינוי מטבע שהכל ענין א' הוא עכ " ל ב " י משמע מדבריו דהעולם נוהגים שלא כדעת א " ח אלא מתחילין לומר אתה חוננתנו ואין אומרים אתה חונן כל עיקר וכ " כ מהרש " ל ע " ש הרב רבינו מנחם ומהר " י פולק ז " ל דטועין האומרים אתה חוננתנו ואתה חונן ואצ " ל כי אם אתה חוננתנו או כמ " ש הרמב " ם אתה חונן וכולל ההבדלה בתוכו ואומר ואתה הבדלת בין קודש לחול וכו' כמ " ש בסדר תפלות עכ " ל ואיכא לתמוה דכיון דלא אמרו אלא אומר הבדלה בחונן הדעת משמע שאין לשנות הברכה כלל אלא אומר הבדלה בתוך הברכה ואינו משנה כלום וכמ " ש הרמב " ם להדיא וכן הוא משמעות כל שאר פוסקים וכך הוא מנהגינו מפי אבותינו הקדושים שמתחיל בברכת אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה ואתה חוננתנו מדע תורתיך ותלמדנו לעשות בהם חוקי רצונך ותבדל וכו' עד ומדובקים ביראתך וחננו מאתך דעה בינה והשכל בא " י חונן הדעת ומה שמקשים על זה דלאיזה צורך יאמר אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה וגם יאמר אתה חוננתנו הרי הדברים כפולים יש ליישב דאתה חוננתנו אינו אלא פתיחה כדי לבא אל מצות זכירת ההבדלה בתוך ברכת אתה חונן ולכן לאחר שאמר אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה שבזה משתתפים גם האומות עוד מוסיף על זה אתה חוננתנו אנחנו זרע ישראל למדע תורתיך ותלמדנו לעשות בהם חוקי רצונך כד " א מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי וגו' והנה בזה הבדילנו וז " ש ותבדל ה' אלהינו בין קודש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים בין יום הז' לו' ימי המעשה ואח " כ מקשר עם זה ומתפלל אבינו מלכנו החל עלינו הימים הבאים לקראתינו לשלו' הם ששת ימי המעשה דסליק מינייהו חשוכים מכל חטא ומנוקים מכל עון ואח " כ חוזר למטבע הברכה וחננו מאתך דעה בינה והשכל בא " י חונן הדעת והנה אינו משנה המטבע כלל אלא אומר ההבדלה בתוך הברכה וראיתי לבעל הלבוש שכתב דיתחיל אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה וחננו מאתך דעה בינה והשכל ואח " כ אומר אתה חוננתנו וכו' וחוזר וכופל ואומ' בסוף וחננו מאתך דעה בינ' והשכל והאריך ביפוי לשונו שלפי שיש תרתי מיני חכמות אחת חכמת אנושי' בטבעי היצירות ואחת חכמת התורה ולכן אומר על כל אחת ואחת וחננו מאתך דעה בינה והשכל וחלילה לכוללם בתפלה ובקשה אחת דזה קדש וזה חול ע " כ תורף דבריו ולפע " ד אין דבריו נכונים דוחננו שאומר בסוף אינו אלא מטבע דברכה ואמירת הבדלה אינו אלא מאתה חוננתנו ואילך ולכך א " צ לומר בפתיחת הברכה אלא אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה ואתה חוננתנו וכו' והסדורים הקדמונים יעידו על זה והשכל גם כן מחייבו ואין להאריך בדברים הפשוטות ומ " ש חלילה לכוללם וכו' הוא מעיד על פי' זה שאינו אמת דלמה חלילה אדרבה חלילה לנו שלא נודה לו החכמה שהחכימנו והביננו ונבקש עוד שיחננו דעה בינה והשכל וכמ " ש הכתוב יהיב חכמתא לחכימין ומנדעא ליודעי בינה וגם יהא כולל בבקשה זו שיחננו דעה בינה והשכל להבין גם בתורתו . ועוד דהרב כתב בתוך דבריו דאתה חונן הוא בינוני מפני שהוא חונן אותנו בכל יום תמיד שכל בינה ודעה במושכל הראשון והנקנה וכל השבע חכמות אבל אתה חוננתנו וכו' הוא לשון עבר על שכבר השפיע עלינו השכל הגדול הזה במתן תורה וכו' מבואר מדבריו שסובר שאין נופל לשון בינוני אתה חונן לאדם דעת כו' על דעה ובינה והשכל בחכמת התורה . והא ליתא שהרי ברכת התורה שאנו מברכים בכל יום אנו חותמין בא " י המלמד תורה לעמו ישראל ובא " י נותן התורה דבכל עת ובכל שעה מלמד אותנו דעה ובינה והשכל בחכמת התורה והשכינה יושבת כנגדו ומחכמת ומלמדת אותו חכמת התורה כדאיתא בתנא דבי אליהו ועוד דדבריו אלו סותרין סוף דבריו שכתב דוחננו מאתך דעה בינה והשכל שבסוף הברכה הוא ה בקשה ותפלה על חכמת התורה א " כ מודה הוא שהוא ית' מלמד אותנו בכל יום ויום חכמת התורה שעל כן מבקשים אותו ית' שיחננו גם בזה וא " כ מה הוא ההבדל שהניח בין שתי החכמות שזה לשון בינוני וזה לשון עבר . וזה עד שני דאין ממש בפי' זה אבל עיקר ושורש הדבר בלשון ברכה זו דאתה חונן ואתה חוננתנו הוא מה שכתבתי בפירושו בקצרה בלא יפוי לשונות וניכרין דברי אמת והכי נקטינן שלא לומר וחננו כולו בתחלה אלא בסוף בלחוד . כתב המרדכי בפ' ע " פ אהך עובדא דרב יעקב בר אבא איקלע לבי רבא ואמר רבא המבדיל בין קדש לחול בין אור לחשך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה וא " ל ר " י והא מר לא תלת אמר ולא שבע אמר דארבע איכא וא " ל רבא איברא בין יום הז' לו' ימי המעשה מעין חתימה הוא ה " א ריש ע " פ ( ד' ק " ד ) דכתב רבי' יחיאל עלה מכאן דאין אומרים באתה חוננתנו בין יום השביעי לששת ימי המעשה רק ותבדל ה' אלהינו בין קדש לחול בין אור לחשך בין ישראל לעמים אבל אין אומרים בין יום הז' לו' ימי המעשה דהא משמע הכא דלא נתקן אלא להיות מעין חתימה והרי חותמין בחונן הדעת ומדובקים ביראתך וכו' עכ " ל וכ " כ הר " ן בשם התוס' ע " ש מיהו עכשיו נוהגים לאמרו באתה חוננתנו שכן כתב הרמב " ם וכך הוא משמעות כל הפוסקים ואין לשנות :
Orach Chayim.294.2.1 והיכא שיש לו כוס וכו' מיד כשסיים הברכה וכו' פי' כיון שסיים ואמר בא " י חונן הדעת אם יהיה חוזר הוא עובר על לא תשא במה שאמר אח " כ ותבדל ה' אלהינו וכו' בא " י חונן הדעת אבל אם לא סיים דהשתא לא הזכיר השם אפי' בין אתה להשם חוזר לכולי עלמא וכ " כ רבינו לקמן בסי' תרפ " ב ומ " ש והר " א כתב כל זמן שלא פתח בברכה שלאחריה חוזר כ " כ התוס' בשמו בדבור האחרון ס " פ תפלת השחר דחוזר לאותה ברכה אם לא התחיל בברכה שלאחריה דלא נקרא חזרה אלא כשהתחיל בברכה שלאחריה וחוזר ממנה לברכה שלפניה אבל כל זמן שלא התחיל בברכה שלאחריה אין זה חזרה וכאילו עומד עדיין באמצע הברכה דיינינן ליה והביא קצת ראיה מברכת המזון והתוס' והרא " ש דחו ראייתו ע " ש :
Orach Chayim.294.3.1 ומ " ש ור " ת כתב וכו' כ " כ לשם התוס' והרא " ש בשמו והשיג הרא " ש על דברי שניהם דאף אם לא פתח בברכה שלאחריה אינו חוזר דלא כה " ר אלחנן ומכ " ש אם פתח בברכה שלאחריה דאינו חוזר דלא כר " ת שהיה חוזר דלא מסתברא כלל דכיון דאם עקר רגליו משמע דמודה ר " ת דאינו חוזר לראש שהרי לא כתב אלא שאפי' פתח בברכה שלאחריה חוזר אם ירצה ולא כתב רבותא טפי שאפילו עקר את רגליו חוזר אלא ודאי עקר רגליו אינו חוזר א " כ גם אם סיים הברכה אינו חוזר לעבודה דהדבר שקול עקר רגליו אינו חוזר לראש וסיים הברכה אינו חוזר לעבודה . אח " כ כתב דאפשר דטעמו של ר " ת הוא דמפרש אין מחזירין אינו חייב להחזיר אבל אם ירצה חוזר דלפ " ז לאו דוקא קאמר ר " ת אם פתח ברכה שלאחריה חוזר דאפי' עקר רגליו נמי חוזר דהשתא לא קשה הך דקאמינא דלא מסתבר כלל אלא דאין אני מודה לו לפרש כך אלא כיון דאין מחזירין ה " ל עובר על לא תשא אם הוא חוזר לאחר שסיים הברכה ומכ " ש אם פתח בברכה שלאחריה ואצ " ל אם עקר רגליו דאינו חוזר ומיהו גם זה יתכן אף לדידי דמודה אני לו היכ' דעקר רגליו שיתפלל תפלת נדבה אבל באמצע תפלה כיון דעיקר תפלה הוא חובה ואדעתא דחובה התחיל להתפלל אין לו להפסיק באמצע תפלה בברכת נדבה דהוי הפסק כנ " ל לפרש דברי הרא " ש שהביא רבינו כאן אבל בסי' תרפ " ט כתב רבינו וז " ל ור " ת היה חוזר אם נזכר שלא אמרו קודם שעקר רגליו משמע דבעקר רגליו מודה ר " ת דאינו חוזר ואפשר דה " ק דבלא עקר רגליו ידעינן דהיה חוזר שהרי כך ראה ר " י שר " ת עשה מעשה וחזר לאחר מודים קודם שעקר רגליו אבל בעקר רגליו לא ידעינן אם היה חוזר אם לאו ואפשר שאפי' עקר רגליו היה חוזר משום דמפרש אין מחזירין אינו חייב להחזיר וכדפי' ועיין במ " ש עוד בזה בסי' תרפ " ב :
Orach Chayim.295.1.1 ונוהגין לומר ויהי נועם וכו' ואומר סדר קדושה לפי שהוא זמן חזרת רשעים וכו' נראה דהכי פירושו דלכך אומרים ואתה קדוש לפי שהוא זמן חזרת רשעים ועל כן מאריכין בעניני תפלות כי ממתינין להם וכו' והטעם דממתינין להם הוא לפי שהקב " ה יושב וממתין לשמוע תהלות ישראל עד שיסיימו כי על זה אמר ואתה קדוש יושב תהלות ישראל כדברי רז " ל לפיכך ממתינין לרשעים ג " כ עד שיסיימו כנסיה אחרונה של ישראל בעוד שהקב " ה ממתין לשמוע כל תהלות ותפלות ישראל וכיון שיש שייכות לפסוק ואתה קדוש במוצאי שבת אומרים ג " כ סדר קדושה וקרא זה אל זה ואמר הסדר שהמלאכים משבחים לפניו ית' ומספרים קדושתו בכל העולמות וע " כ נוהגים להאריך בהם וכו' :
Orach Chayim.295.2.1 ומ " ש ומתחילין בואתה קדוש לפי שאין גאולה בלילה איכא להקשות למה לא יאמרו ואני זאת בריתי דבליל ט' באב דאין אומרים ג " כ ואני זאת בריתי כתב רבינו בסי' תקנ " ט טעם אחד לפי שהיה נראה כמקיים ברית על הקינות ועוד טעם אחר לפי שהכל בטלין מתלמוד תורה שכרת ברית עם ישראל בשביל התורה דניתנה בג' בריתות אבל ליל מ " ש דכל השנה למה לא יאמרו ואני זאת בריתי ונראה ודאי כיון דבליל ט " ב צריך להתחיל ואתה קדוש משום דאין גאולה בלילה וגם דהכל בטלין מת " ת לפיכך גם בליל מ " ש דכל השנה אין אומרים לא ובא לציון ולא ואני זאת בריתי כדי שלא יהא הדבר חלוק ליל מ " ש דכל השנה מליל ט " ב דאם יהיו מתחילין לומר בכל ליל מ " ש ואני זאת בריתי יבא כל יחיד ויחיד המתפלל בביתו בליל ט' באב ג " כ להתחיל ולומר ואני זאת בריתי על כן כדי שלא יהא הדבר חלוק זה מזכיר וזה אינו מזכיר השוו מדותיהם וכיוצא בזה אמרו במשיב הרוח כדי שלא יהא הדבר מעורב ביניהם זה מזכיר וזה אינו מזכיר כדלעיל בסי' קי " ד בשם הירושלמי ע " ש :
Orach Chayim.295.3.1 ומ " ש ונוהגין באשכנז כשאין אומרים ויהי נועם כגון שחל י " ט באמצע השבוע אז אין אומרים ג " כ סדר קדושה איכא למידק היאך תלוי זה בזה ולמאי דפרי' ניחא כדי שלא יהא הדבר מעורב זה יאמר וזה לא יאמר ועוד נמצא טעם אחר בספר אבודרהם ע " ש :
Orach Chayim.295.4.1 ומ " ש ורגילין להזכיר אליהו הנביא וכו' משמע דבבית הכנסת היו מזכירין הש " ץ והקהל יחד וכ " כ האבודרהם ואין נוהגין כך במדינות אלו אלא כל א' בביתו מזכיר אליהו הנביא :
Orach Chayim.295.5.1 ופירש ב " ה הטעם וכו' יש מקשין לפ " ז א " כ נזכיר אליהו הנביא גם במי " ט וי " ל דכיון דמזכירו בכל מ " ש שוב א " צ להזכירו עוד באותו שבוע דדי בפעם אחת בשבוע כי היכי דמזכירין בשל השנה פעם אחת במ " ש כשאין חל בו י " ט ועוד דבשורת הגאולה יש לה שייכות טפי אצל שמירת שבת כמ " ש רז " ל בפ' כל כתבי אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין :
Orach Chayim.296.1.1 סדר הבדלה וכו' על כוס של יין שלם שלא יהיה פגום פי' כוס שמחזיק רביעית הלוג ושיהא הכוס שלם שלא יהא בו שבירה שזו פירוש מה שאמרו בכוס של ברכה חי לחד פירושא שלא יהא שבור ושל קידוש והבדלה בכלל כוס של ברכה הם וכתב ב " י דכך הוא משמעות הפוסקים ושלא יהא פגום שטעמו ממנו דפגמו לברכה ע " ל בסי' קפ " ב :
Orach Chayim.296.2.1 ואם אין לו יין איתא בפר " א א " ר מונא כיצד אדם חייב להבדיל וכו' ס " ל לרבינו דמיירי באין לו יין דאי ה " ל יין ה " ל לומר שיברך על היין בראשונה דהא חייב לחזור אחריו אלא מיירי באין לו יין ומ " ש וכיצד יבדיל קמבעיא ליה אם צריך לברך תחלה בורא מאורי האש כדי שאח " כ יאמר המבדיל בין אור לחשך או יכול לברך תחלה המבדיל ואמר דיברך תחלה בורא מאורי האש וכיון שמרחיק ידו אומר המבדיל וזהו שלא הזכיר ג " כ בשמים דהא פשיט' אם יש לו בשמים מברך עליהם תחלה ואינו מפסיק בין מאורי האש להמבדיל דשייכי להדדי משא " כ בשמים דלית ליה שייכות עם המבדיל אלא כיון שאין צריך לחזר אחר הבשמים כמ " ש בסימן שלאחר סימן זה לכך לא הזכירן כאן אבל אור אע " פ שא " צ לחזור אחריו ג " כ כדלקמן בסי' רצ " ח הזכירו כדי לפרש דאיכא חילוק בין יש לו נר ובין אין לו נר ובין אור האש ואור הכוכבים ומ " ש ואם אין לו יין וכו' אע " ג דברישא איירי נמי באין לו יין כדאמר רבינו ואם אין לו יין איתא בפר " א וכו' וכדפי' מ " מ מיירי ביש לו שמן לנר אבל הכא בסיפא קאמר ואם אין לו יין ואין לו שמן לנר דלית ליה לא הא ולא הא פושט ידו וכו' ומ " ש תולש אבן מן האדמה וכו' נראה דטעמו דהא דמברכין על הנר במ " ש אינו אלא לזכר שנברא האור במ " ש על ידי שנתן הקב " ה דעה באדם הראשון והביא שני אבנים וטחן והכה ושפשף זו בזו ויצא מהן אור כדאי' פ' מקום שנהגו ( פסחים דף נד ) וע " כ לזכר זה מברכין בורא מאורי האש על כן אם קדרו שמים בעבים תולש אבן מן האדמה זכר לתחלת בריית האור במ " ש שהיה מן האבן ע " י אדה " ר ומברך עליו בורא מאורי האש והמבדיל ועיין במ " ש בריש סי' רצ " ח :
Orach Chayim.296.3.1 ומ " ש וא " א הרא " ש כתב שיותר טוב לעשות ההבדלה והקידוש שניהם על השכר כ " ה בכל ספרי רבי' שבידינו ומדברי ב " י נראה שדבור זה לא היה כתוב בספרו ולכן תמה על רבינו למה לא כתבו והא דכתב שיותר טוב וכו' כלומר עכשיו הוא יותר טוב אבל בלא הבדלה טוב יותר לעשות הקידוש על הפת כדלעיל בסי' רע " ב . כתב ב " י בסוף סי' זה וז " ל כתב בא " ח נשים אין מבדילות לעצמן דאין הבדלה תלויה בשמירת שבת אלא רבנן אסמכוה אקרא וה " ר יונה כתב דכשם שחייבות בקידוש חייבות בהבדלה עכ " ל ונראה דמחלוקת זה תלוי במחלוקת שהביא הרב המגיד ר " פ כ " ט דשבת והוא שהרמב " ם סובר שההבדלה ג " כ דבר תורה מדכתיב זכור את יום השבת לקדשו פי' זכרהו זכירת שבת וקידושו וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה דלפי זה כשם שחייבות הנשים בקידוש היום ד " ת אע " פ שמ " ע שהזמן גרמא הוא מדכתיב זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה ה " נ חייבות בהבדלה ד " ת ולפ " ז אפילו כשהנשים הן לעצמן בלא אנשים חייבות בהבדלה כשם שחייבות בקידוש היום אבל יש גדולים חולקים שאף באנשים אין מצות הבדלה אלא מדברי סופרים הלכך נשים פטורות אף מדברי סופרים דכיון דמצות עשה שהזמן גרמא בדאורייתא נשים פטורות לפיכך לא חייבו חכמים לנשים בהבדלה דזמן גרמא הוא וזה דעת א " ח שכתב בתחלה נשים אין מבדילות לעצמן פי' כשהן לעצמן אין חייבות להבדיל דאין הבדלה תלויה בשמירת שבת דנימא הואיל וישנן בשמירה ישנן בהבדלה דאין תלוי זה בזה אלא רבנן אסמכוה אקרא כלומר אסמכוה אקרא באנשים דחייבין מד " ס אבל נשים פטורות אף מדברי סופרים כשהן לעצמן בלא אנשים מטעמא דפי' ואע " ג דה' המגיד כתב דלדברי הכל אחד אנשים ואחד נשים חייבים בהבדלה דאי הבדלה מן התורה כהרמב " ם נפקא לן חיובא לנשים מהתם ואם הוא מדבריהם דומיא דקידוש תקנוה הנה בעל אורחות חיים בסברא הראשונה שכתב אינו סובר כן אלא דאם הוא מדבריהם לא תקנוה אלא באנשים ולא בנשים כלל ואינן חייבין כלל בהבדלה כשהן לעצמן אבל בש " ע כתב וז " ל נשים חייבות בהבדל' כשם שחייבות בקידוש ויש מי שחולק וכתב הרב בהגה " ה על כן לא יבדילו לעצמן רק ישמעו הבדלה מן האנשים עכ " ל מבואר שהבין שמ " ש הא " ח בסברא הראשונה נשים אין מבדילות לעצמן היינו לומר דאסורין לעצמן ולכן אמר ע " כ לא יבדילו לעצמן רק ישמעו הבדלה מן האנשים ושרי ליה מאריה למה לא יבדילו לעצמן דבין שהנשים חייבות מן התורה ובין שהן אינם חייבות מד " ת אלא מד " ס ואפי' אינם חייבות כלל אפי' מד " ס למה לא יבדילו להוציא את עצמן מה שהן חייבות מד " ת או מד " ס ואפילו אינם חייבות כלל מכניסות עצמם בחיוב כמו בשופר ולולב וכי היכי דמזמנות לעצמן כדלעיל בסי' קצ " ט הכי נמי מבדילות לעצמן במכל שכן אלא הדבר ברור דאין מבדילות לעצמן פירושו אינן צריכות להבדיל לעצמן דחיובא דרבנן אינו אלא באנשים ולא בנשים ומיהו המנהג הוא דאפילו כשהן לעצמן חייבות בהבדלה ושומעין הבדלה מפי אנשים ומכל מקום אם האשה יכולה להבדיל בעצמה מבדלת בעצמה ואפילו יש שם אנשים שיכולה לשמוע מפיהם אפ " ה רשאה ושלטאה להבדיל לעצמה כדפרישית :
Orach Chayim.297.1.1 ומברך על הבשמים וכו' הטעם הוא משום אש של גיהנם שמתחיל לשרוף ולהסריח ומ " ה כשחל י " ט במ " ש אין מברכין על הבשמים דבי " ט נמי שובת אש של גיהנם והתוס' הקשו על זה דא " כ למה אין מברכין על הבשמים במוצאי י " ט ופירשו דטעמא דבשמים משום דמפסיד נפש יתירה במ " ש ובי " ט ליכא נשמה יתירה והא דאין מברכים על הבשמים בי " ט שחל במ " ש דאבדה הנפש היינו טעמא דכיון דיש לו מאכלים טובים מיישב דעתו ממילא בלא ריח בשמים עכ " ד התוס' בפ " ד דביצה סוף ( דף לג ) והך דאבדה הנפש איתא בפ " ב דביצה ( דף טז ) ולפעד " נ דא " צ לדחוק ולומר דבמאכלים טובים מיישב דעתו בלא ריח בשמים דא " כ הני דשכיחי להו בכל יומא בישרא וכוורי ומעדנים טובים לא יהיו מברכים אבשמים במ " ש אלא נראה דלא תקנו לברך על הבשמים אלא בדאיכא תרתי אבדת הנפש וגם התחלת אש של גיהנם דשורף ומסריח דהשתא כיון דחלש' דעתא דאדם דאבדה לו הנפש בקל יגיע לידי חולשא מסרחון אשו של גיהנם אבל כשאין כאן אבדת נפש אין לחוש לסרחון כי היכי דאין חוששין כל ימות החול ולכן אין מברכים במוצאי י " ט אע " פ דאיכא סרחון כיון דאין שם אבדת נפש וכן אין מברכין בי " ט שחל להיות במ " ש אע " פ דאיכא אבדת נפש כיון שאין כאן סרחון וזה נראה נכון :
Orach Chayim.297.2.1 ואין מברכין על בשמים של ב " ה ושל מתים דלאו לריחא עבידי כלומר אלא לעבורי ריחא דסרחון עבידי ונראה דאע " ג דבריש סי' רי " ז כתב רבינו דאין מברכין עליה ברכת הריח אפ " ה צריך לחזור ולכתבו גבי הבדלה כדי להביא הירושלמי דבנתונין למטה מברכין אף להבדלה ומש " ה כתב הירושלמי כאן ולא בסי' רי " ז לאורויי היתר זה אפילו גבי הבדלה ומכ " ש בלא הבדלה ולעיל אתא לאשמעינן איסורא אפי' בלא הבדלה כ " ש דאסור גבי הבדלה :
Orach Chayim.297.3.1 ואין מברכין על בשמים של עו " ג דסתמן לע " ג משנה פ' אלו דברים אין מברכין על הנר ועל הבשמים של עו " ג ובגמ' בשמים מ " ט לא א " ר יודא אמר רב הכא במסבת עו " ג עסקינן מפני שסתם מסיבת עו " ג לע " ג היא ופרש " י מסיבת עו " ג לאכיל' בסעודה והקשה ב " י דמשמע הכא דבשמים של עו " ג שאינה במסיבה מותר לברך עליהם וכ " כ רבינו לעיל בסוף סימן רי " ז וכ " כ הרמב " ם ספ " ט דה' ברכות דבשמים של מסבה של עו " ג אסור וכאן כתב רבינו דאין מברכין על בשמים של עו " ג וכו' משמע כל בשמים של עו " ג אסור וכ " כ הרי " ף והרא " ש דאין מברכין על בשמים של עו " ג משום שסתם מסבתן לע " ג משמע דמשום הכי אסרו כל בשמים שלהם דשמא היו במסבתן והיו גורסין בגמרא בשמים מ " ט לא מפני שסתם מסבות עו " ג לע " ג פי' דמשום הכי אסרו כל בשמים כן פי' הרב המגיד בפכ " ט מה' שבת וכן פי' ה " ר יונה ואם כן קשיין דברי רבינו אהדדי דלעיל פסק כגירסתינו וכהרמב " ם וכאן פסק כגירס' הרי " ף והרא " ש וב " י נדחק לפרש דגם כאן דעת רבינו דאינו אסור אלא במסבה והאריך בזה ולא נהירא דהלא רבינו פסק גבי נר בסימן רצ " ח להדיא כמ " ש הרי " ף והרא " ש אלמא דתופס שיטתם ולפע " ד נראה איפכא דרבינו ודאי פוסק כהרי " ף והרא " ש ולכך גבי הבדלה כתב לאיסור בכל בשמים של עו " ג כהרי " ף והרא " ש ומיהו ודאי אין איסו' בסתם בשמים של עו " ג אלא באותן בשמים שהן בביתו ומשתמש בהן למאכלו ולמוגמר בסעודה התם הוא דחיישינן שמא היו במסבתו אבל הבשמים שהסוחרים מוכרים בחנות לא חיישי' שמא היו במסבתן ומותרין אפילו להבדלה והכי משמע בירוש' פר' אלו דברים תנא ר' יעקב קומי רבי ירמיה מברכין על בשמים של עו " ג מהו פליג קיימינה במעשיו לפני חנותו פירוש רבי ירמיה השיב שיש לחלק בדבר וזהו פליג ואמר עוד תקיימנה כלומר תפשוט לך דמותרין אותן בשמים שעשויין לפני חנותו למכרן כי באותן אין לחוש שמא היו במסבתן ומשמע להדיא דבשמים שאינן לפני חנותו אסורין ומכאן ראייה לדעת הרי " ף והרא " ש אבל לעיל דמיירי בברכת הריח שלא במקום מצות הבדלה לא דק והא דכתב לשם לפיכך מסבה של עו " ג וכו' לאו דוקא מסבה ולא נקט מסבה אלא לומר דמטעם מסבה אסורין כל הבשמים :
Orach Chayim.297.4.1 ונהגו לברך על עצי הדס וכו' פי' שהיו מברכים עליו בורא עצי בשמים וכתב ה " ר אפרים אני איני מברך על הדס שוטה וכו' נראה ודאי דאע " ג דהיה ההדס כשר ובא מן הלולב של מצוה מדאתעבידא ביה מצוה חדא מכל מקום כיון דלא היה לו ריח טוב טובא לא היה מברך עליו דמצוה מן המובחר הוא שיהיה להבשמים ריח טוב כל מאי דאפשר ולכך קורא אותו הדס שוטה הלשון שאמר רב אשי על הדס דעליו קיימי תרי וחד דקרי ליה הדס שוטה לפי שאינו ראוי לברך עליו לנטילת לולב כדאיתא פרק לולב הגזול סוף ( סוכה דף ל " ב ) וקרא רבינו אפרים לזה גם כן הדס שוטה לפי שאינו ראוי לברך עליו להבדלה במקום בשמים אע " ג דלענין ברכת הריח הגון היה לברך עליו בורא עצי בשמים דסוף סוף נהנין מריחו מ " מ לא היה הגון בעיניו לברך עליו להבדלה דבעינן ריח טוב טובא וחשוב כדפי' וכתב רבינו על דבריו ומיהו נהגו וכו' ומנהג אבותנו תורה היא כלומר כיון דעכ " פ אית ביה ריח טוב אע " ג שאינו כל כך ריח חזק וחשוב אפ " ה כיון דאתעבידא ביה מצוה חדה וקבלה מאבותינו סמך לזה מפסוק כל שומר שבת וכו' יש עלינו לקיים מנהג אבותינו :
Orach Chayim.297.5.1 וכתב עוד ה " ר אפרים מי שאינו מריח וכו' ולא נהירא שהרי פורס אדם פרוסה לבני ביתו והתם מאי חובה איכא כתב בית יוסף דאין מכאן קושיא דההיא בבני ביתו הקטנים היא וכו' עכ " ל ונראה דאע " ג דקושטא הכי הוא דההיא בבני ביתו הקטנים הוא מכל מקום איכא להשיב על מה שכתב ואף להוציא בני ביתו אינו יכול דמשמע נמי קטנים ואפילו הכי אינו יכול והא ליתא שהרי פורס אדם פרוסה לבני ביתו וכו' ובקטנים קמיירי וכדמסיים בה כדי לחנכן במצות וחינוך לא שייך אלא בקטנים ואע " ג דאיכא ליישב דהר " א לא אמר ואף להוציא בני ביתו אינו יכול אלא דוקא בגדולים מכל מקום קשה דלא היה לו לומר לשון בני ביתו דסתמא משמע נמי קטנים וכדמוכח מברייתא סוף פרק מי שמתו ריש ( ברכות דף כ " ד ) דתניא הישן במטה ובניו ובני ביתו בצדו הרי זה לא יקרא ק " ש אלא אם כן היתה טליתו מפסקת ביניהן ואם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר מדאיצטריך ליה למיתני סיפא דאם היו בני ביתו קטנים מותר אלמא דאי לא תני סיפא הוה אמינא דרישא אף קטנים נמי אסור דבני ביתו סתמא אף קטנים במשמע והתם נמי בס " פ ראוהו ב " ד איצטריך ליה נמי למיתנא בה כדי לחנכן במצות לאורויי דבקטנים דוקא פורס ואי לא תני כדי לחנכן במצות ה " א דבגדולים נמי פורס מכל מקום שמעינן דלישנא דבני ביתו בסתמא משמע בין גדולים בין קטנים וזאת היתה השגת רבינו אלשון שכתב ה " ר אפרים ואף להוציא בני ביתו אינו יכול דמשמע כל בני ביתו אפי' קטנים והא ליתא שהרי פורס אדם פרוסה לבני ביתו וכו' :
Orach Chayim.298.1.1 ומברך על הנר בורא מאורי האש פי' על הנר ליכא חילוק דלעולם מברכים על הנר משא " כ אצל אור של כבשן ואור של גחלים דאיכא חילוק כמו שיתבאר ועוד צריך לברך בורא מאורי האש כב " ה ולא מאור האש כב " ש וכדתניא א " ל ב " ה לב " ש הרבה מאורות יש באור ומשמע ודאי דאפי' בדיעבד אם בירך מאור האש לא יצא וצריך לחזור ולברך אבל אם לא אמר בורא אלא אמר שברא כל שכן דיצא ה " א בפ' אלו דברים סוף ( ברכות דף נ " ב ) ומ " ש שאין מברכין עליו אלא לזכר שנברא האור במ " ש הכי איתא בפרק מקום שנהגו ( פסחים דף נ " ד ) דבמוצאי שבת נתן הקב " ה דעה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה והביא ב' אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן האור ופירש " י וטחנן טח והכה ושפשף זו בזו ובירוש' פ' אלו דברים ובב " ר פי " א אמרו כיון שיצאת שבת התחיל ממשש החשך ובא נתיירא אדם הראשון ואמר אולי הוא שכתב בו הוא ישופך ראש שמא בא לנשכני באותה שעה זימן לו הקב " ה שני רעפים והקישן זה לזה ויצא מהן אור ובירך עליה בורא מאורי האש לפיכך מברכין על האש במ " ש שהיא תחלת ברייתה וכתב הרא " ש בפרק אלו דברים דברכה זו אינה אלא לזכר בעלמא שנברא האור במ " ש דאי משום הנאת האור מברך היה צריך לברך בכל פעם כשנהנה מן האור עכ " ל ומביאו ב " י וא " ת היא גופא קשיא למה לא תקנו לברך על האור בכל פעם שנהנה ממנו כמו שתקנו בשאר הנאות משום דאסור ליהנות מהעה " ז בלא ברכה תירצו בתוס' פרק מקום שנהגו בסוף ( פסחים דף נ " ג ) דלא תקנו אלא כשגופו נהנה אבל שאר הנאה לא . ואע " ג דמברכין על אור השמש בכל יום היינו משום שמתחדש בכל יום עכ " ל :
Orach Chayim.298.2.1 ונוהגין להסתכל בצפרנים וכו' שני טעמים אמרו חכמים מפני מה בצפרנים יותר משאר אברים שבגוף או שאר דברים . א' הוא מ " ש רבינו האי ומביאו רבינו שנהגו הראשונים להביט בשרטוטי הכפות וכו' ושמענו מזקנים שאומרים שיש בשרטוטי היד סימן להתברך בו ועוד מנהג אצלנו להביט בצפרנים ואומרים מפני שהן פרו' ורבות לעולם וז " ל ה " ר יונה וי " א מפני שגדלים והגידול הוא סי' ברכה נהגו להסתכל בהן לסי' טוב בהכנסת השבוע ב' הוא מ " ש המרדכי ביומא ומביאו בית יוסף שזוכרין על צפרניו של אדם הראשון לפי שהיו מאירים ביותר דעקבו מכהה גלגל חמה שאר גופו לא כ " ש ועוד שהוא זכר לכתנות עור שאמרו באגדה חלקים כצפורן היו מדובקין על עורו ומאירין כאור וכדאיתא בב " ר בתורתו של ר " מ היה כתוב כתנות אור באל " ף :
Orach Chayim.298.3.1 אין מברכין על האור של ע " ג וכו' פי' אם ידוע שאותו האור הוא מן האור שהדליקו לפני ע " ג הוא אסור מטעם ע " ג אע " פ שלא הדליקוהו בשבת ואפילו אור הידוע שאינו של ע " ג אין לברך עליו אם הודלק בשבת דלא שבת ממלאכה בין שהדליקו ישראל בשבת בעבירה בין שהדליקו עכו " ם הלכך אין מברכין על אור של עכו " ם במ " ש דמסתמא הודלק בשבת ופסק זה הוא על פי דברי הרי " ף והרא " ש שכתבו וז " ל נר של עכו " ם משום דלא שבת ובשמים של עכו " ם משום דסתם מסיבתן לע " ג עכ " ל אלמא בנר אינו אסור בסתם משום סתם מסיבתן לע " ג אלא משום דלא שבת ממלאכת איסור והבשמים החמיר דכל בשמים של עכו " ם אסור אפילו אינו ידוע דהיו במסיבתן משום דחיישינן שמא היו במסיבתן אבל הרמב " ם בפ " ט מהלכות ברכות ופכ " ט מהלכות שבת השוה את דינם דגם נר של עכו " ם אע " פ שידוע שלא הודלק לפני ע " ג אלא הדליקוהו במסיבה אסור משום דסתם מסיבתן לע " ג וכתב הרב המגיד בפכ " ט מה' שבת שהרמב " ם היה גורס בגמרא אהא דתנן בפרק אלו דברים אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עכו " ם בשלמא נר משום דלא שבת אלא בשמים מ " ט לא א " ר יהודה אמר רב הכא במסבת עכו " ם עסקינן מפני שסתם מסבת עכו " ם לע " ג היא ופריך הא מדקתני סיפא אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של ע " ג מכלל דרישא לאו בע " ג עסקינן א " ר חנינא מסורא מה טעם אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עכו " ם מפני שסתם מסבת עכו " ם לע " ג וכך היא הגירסא בספרים שבידינו היום דלפי גירסא זו הא דמתרץ רב יהודה הכא במסבת עכו " ם עסקינן הכי פירושה לא כדקס " ד דבנר הוי טעמא משום דלא שבת וקשיא לך בשמים מאי טעמא לא אלא בין נר בין בשמים טעמא דידהו דאסורין משום דהכא במסבת עכו " ם עסקינן ותרווייהו אסורין משם דסתם מסבתן לע " ג וסיפא מה טעם קאמר ולפי זה אם אינן במסבה בין נר בין בשמים מותר לברך עליהם . אבל הרי " ף והרא " ש היו גורסין בדרב יהודה הכי הכא בבשמים משום דסתם מסבת עכו " ם לע " ג וברבי חנינא מסורא גרסינן מה טעם קאמר מה טעם אין מברכין על בשמים של עכו " ם מפני שסתם מסבת עכו " ם לע " ג דלפי גירסא זו למסקנא משנתינו לצדדין קתני דעל נר של עכו " ם אין מברכין משום דלא שבת כדקאמר תלמודא בקושיא בשלמא נר משום דלא שבת ובשמים של עכו " ם אסור משום דסתם מסבת עכו " ם לע " ג הילכך כל בשמים של עכו " ם שהן בביתו למאכלו אסורין מחשש שמא היו במסיבתו אבל נר אפילו ידוע שהיה דולק במסיבה שלהן אינו אסור מטעם ע " ג דאף שלא במסיבה צריכין לנר להאיר ולא שייך למסיבה דדוקא מידי דשייך למסיבה כגון בשמים שמביאים במסיבה למוגמר ולשאר צרכי המסיבה אסורין משום דסתם מסבת עכו " ם לע " ג אבל נר לא בא מטעם מסיבה אלא להאיר בבית בלא מסיבה ועל כן מן הסתם אין איסורו של נר אלא משום דלא שבת והא דתנן בסיפא אין מברכין על הנר של ע " ג היינו דוקא בידוע שהדליקוהו לפני ע " ג אבל נר במסבה של עכו " ם אינו אסור משום ע " ג ולכן כשכתב הרמב " ם עכו " ם שהדליק מישראל מברכין עליו כתב ה' המגיד לדעת רבינו דוקא כשאין העכו " ם במסיבה שאל " כ כבר נתבאר שסתמן לע " ג עכ " ל פי' לדעת רבינו שמפרש אף בנר שהוא במסיבה אסור משום ע " ג כדין בשמים א " כ עכו " ם שהדליק מישראל ויושב במסיבה שלו אסור לברך עליו אבל להרי " ף והרא " ש אין איסורו של נר אלא משום דלא שבת וכשהדליק עכו " ם מישראל דלית ביה משום דלא שבת אפי' במסיבה שלהן מברכין עליו דאין בנר משום איסור ע " ג במסיבה אבל ב " י מנוחתו כבוד מתוך שתקפה עליו משנתו כתב על דברי ה' המגיד וז " ל ואיני יודע למה תלה הדבר ברמב " ם דהא מאן דלא גריס כהרמב " ם מחמיר ולדברי הכל במסיבה מיהא אסור עכ " ל עלה בדעתו דלהרי " ף והרא " ש כשם שכל בשמים של עכו " ם אסורים כך כל נר של עכו " ם אסור אפי' אינו של מסיבה והא לא אפשר דא " כ למה פלגינהו הרי " ף והרא " ש ואמרו נר של עכו " ם משום דלא שבת ובשמים של עכו " ם משום דסתם מסיבתן לע " ג הלא גם בנר אסור משום דסתם מסיבתן לע " ג ותו דלא אפשר לומר הטעם בנר כמו בבשמים דאסורים כולם משום שמא היו במסיבה דבשמים דוקא כיון דאין צורך בבשמים אלא למסיבה או למאכל או למוגמר חיישינן שמא היו במסיבה אבל בנר שמדליקין בבית להאיר למה לנו לחוש שמא היה במסיבה אדרבה סתמא דנר שלא היה במסיבה גם מה שכתב ב " י ליישב ואמר דה' המגיד בא להכריע סברת הרמב " ם משום דלהרי " ף והרא " ש קשה כיון דבשמים אסורים אפילו שלא במסיבה וא " כ ה " ה לנר אמאי שרי לברך על נר שהדליק עכו " ם מישראל עכ " ל אינו יישוב כלל דלפעד " נ דאין כאן התחלת קושיא להרי " ף והרא " ש דהא ודאי דבבשמים לא אסרו אלא שמא היה במסיבה של עכו " ם וסתם מסיבת עכו " ם לע " ג וא " כ בנר דעכו " ם זה שהדליק מישראל ידענו בודאי שלא היה הנר במסיבה למה יהא אסור אלא אין כאן כלל קושיא ולא צריך תי' ולענין הלכה כיון דהוראה זו תליא בגירסאות נקטינן לחומרא דבבשמים אסור לברך עליהם אפילו אינו יודע שבאו ממסיבה של עכו " ם דשמא באו ממסיבתו כמו שהוא לגירסת הרי " ף וגבי נר אזלינן לחומרא לאסור היכא שידוע שבאו ממסיבתן וכן עכו " ם שהדליק מישראל והוא יושב במסיבה נמי אסור כמו שהיא לגי' הרמב " ם ואין כאן ככסיל בחושך הולך לתפוס כחומרי דמר וכחומרי דמר כיון דלאו מידי דתליא בסברא היא אלא בגירסא ואע " ג דבירושלמי משמע כהרי " ף והרא " ש מ " מ כיון שאינו מפורש להדיא ואיכא ספיקא בתלמודא דידן מטעם הגירסא נקטינן לחומרא כנ " ל :
Orach Chayim.298.4.1 ועכו " ם שהדליק מישראל לא זו אף זו נקט לא מיבעיא עכו " ם מישראל משחשכה במ " ש דהא פשיטא היא דשרי מדינא ולא גזרינן עכו " ם מישראל אטו עכו " ם בלא ישראל אלא אפי' ישראל מעכו " ם דהנר של עכו " ם מדינא אסורה אפ " ה כיון שאינו מברך על העמוד שביד העכו " ם אלא אתוספתא דהיתירא קא מברך שרי לברך אבל עכו " ם מעכו " ם אע " פ שגם לשם אתוספתא דהיתירא קא מברך אסור גזירה משום עכו " ם ראשון ועמוד ראשון וכתבו התוס' דחדא גזירה היא דגזרו חכמים על כל אש עכו " ם שביד העכו " ם דאי לא הא לא קיימא הא אבל עכו " ם מישראל וישראל מעכו " ם מברכין עליו והכי קי " ל :
Orach Chayim.298.5.1 היה הולך חוץ לכרך וכו' עד או אפילו מחצה על מחצה מברכין עליו הכי אסיקנא פרק אלו דברים ( ברכות דף נ " ג ) ואע " ג דלעיל בסימן רע " ז אמרי' דמחצה על מחצה אסור היינו משום דרוב ישראל נמי אסור ודיינינן מחצה על מחצה כרוב ישראל בין לקולא בין לחומרא והלכך לעיל מחצה על מחצה דינן כרוב ישראל ואסור והכא מחצה על מחצה דינן כרוב ישראל ושרי :
Orach Chayim.298.6.1 מברכין על האור היוצא מן העצים ומן האבנים וכו' והטעם דכיון דברכת האור במ " ש אינו אלא לזכר תחלת ברייתו במ " ש ע " י שני אבנים שהכן אדם הראשון זו בזו ויצא מהן אור כמ " ש בתחלת סי' זה א " כ באור היוצא מן העצים ומן האבנים איכא רמז נכון אבל ביה " כ שמברכין על האור לפי שכל יה " כ היינו אסורים להשתמש בו ועכשיו אנו מותרים הלכך צריך לברך על האור שהיה בעולם ביה " כ שהיינו אסורים להשתמש בו לא על היוצא מן העצים ומן האבנים שלא היה בעולם : כתב ב " י ע " ש הרא " ש בפרק משילין ( ביצה דף ל " ט ) גחלת של עכו " ם אסורה והשלהבת מותרת ובירושלמי מברכין על השלהבת ואין מברכין על הגחלת והא דאסרינן לברך אשלהבת דע " ג ואע " ג דשריא משום דיש עמה גחלת ואע " פ שאין הברכה אלא על השלהבת עכ " ל והא דמברכין על השלהבת בלא גחלת משכחת לה כגון דשייפא לחרס משחא ואתלי בה נורא דגחלת ליכא שלהבת איכא ומברכי עליה אע " פ דאתיא מע " ז א " נ בדאדייה אדויי שנתק השלהבת מן הגחלת ע " י שנפח בידיו אי נמי דנטל קיסם והדליקו מן השלהבת דבקיסם ליכא גחלת אלא שלהבת דע " ז התם מברכין על השלהבת ותימה למה לא כתב רבינו חילוקי דיני' אלו :
Orach Chayim.299.1.1 נוסח הבדלה וכו' איתא בפ' ערבי פסחים דהכי הוה מבדיל רבא וקאמר דבין יום השביעי לששת ימי המעשה לא איצטריך אלא כדי שיאמר מעין חתימה סמוך לחתימה ע " ש סוף ( דף ק " ג ) וע " ל בסי' רצ " ו במ " ש בזה גבי אתה חוננתנו . ורב סעדיה כתב א " צ בני ביתו לטעום מכוס של ברכה משמע דוקא גבי הבדלה א " צ אבל גבי קידוש צריך ויש ליתן טעם דס " ל כהני גדולים דהבדלה מדברי סופרים הוא ולא תקנוה רבנן אלא לאנשים אבל לא לנשים וקטנים והאי א " צ בני ביתו לטעום בנשים וקטנים קאמר אבל בניו הגדולים חייבים ודאי וכבר הארכתי בזה בסוף סי' רצ " ו בדין נשים מבדילות לעצמן ע " ש :
Orach Chayim.299.2.1 ומ " ש לפי ששירי מצות מעכבין הפורענות מאמר זה במקומו פרק לולב הגזול ריש ( סוכה דף ל " ח ) נאמר על מצות תנופה דמוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים דאע " ג דתנופה שירי מצוה היא דאם שיירה ולא עשאה אינה מעכבת והקרבן מכפר וא " צ להביא קרבן אחר אלא שלא עשאה מן המובחר אפ " ה מעכבת הפורענות דעוצרת רוחות רעות וטללים רעים וממנו למד רב עמרם ג " כ על שיורי כוס של ברכה לחבבו לשטפו ולשתותו דחבוב זה הוא מצוה מן המובחר אע " פ שאינו מעכב המצוה מעכב הפורענות מלבא :
Orach Chayim.299.3.1 אסור לאכול וכו' עד צריך להפסיק פי' דאם היה אוכל מבע " י אפי' חשכה לו ודאי א " צ להפסיק להבדיל על השלחן ולחזור לסעודתו אלא מותר לו לאכול ולשתות וגומר סעודתו ומברך ברכת המזון ואח " כ מתפלל ומבדיל על הכוס ואם אין לו אלא כוס אחד מברך ברכת המזון על הכוס ואח " כ מבדיל עליו ואחר כך מתפלל אבל אם היה יושב ושותה מבע " י צריך להפסיק ולהבדיל ואח " כ חוזר לשתייתו וכמו שכתב הרמב " ם פכ " ט מה' שבת ודלא כמה שפסק הרי " ף דלא התירו אף באכילה אלא בספק חשיכה אבל לא בודאי חשיכה וכ " כ הסמ " ג וכן פסק מהרי " ק בשורש צ " ו דליתא כך העלה הרא " ש בפ' ע " פ וכך היא דעת הרמב " ם בפ " ד דהלכות ברכות לפי מה שפי' מהרי " ק לשם ומביאו ב " י ורבינו סתם דבריו כמותם וכך נוהגים כל העולם מיהו ממנהג זה נתפשט מכשול בדורות אלו בכל סעודות גדולות שמתועדים יחד ומתחילין לאכול בספק חשיכה שזה איסור גמור ואי אפשר בדור הזה למחות בידיהם . כתב בית יוסף על המעשה שעשה מהרי " ק שהפסיק להבדלה באמצע סעודתו בודאי חשיכה ובירך תחלה על היין כמ " ש בתשובה סוף שורש צ " ו ותימה הוא הלא בסי' רע " א מבואר דאפילו גבי קידוש א " צ לברך על היין כל שכן להבדלה אבל אין להקשות עליו למה לא כתב שבירך המוציא דשמא לא היו מסובים אלא לשתייה עכ " ל רצונו לומר דה " ל לכתוב שלאחר הבדלה חזר ובירך המוציא כדלעיל בסימן רע " א במפסיק לקידוש באמצע סעודה דמקדש ואח " כ חוזר ומברך המוציא דאיכא למימר דלא היו מסובין אלא לשתייה ונראה לפע " ד דמה שתמה עליו למה בירך על היין כו' נמי מיושב במ " ש דלא היו מסובין אלא לשתייה והוא דלגבי קידוש לעיל סימן רע " א דהוא עומד באמצע סעודתו התם ודאי הברכה שבירך על היין מבע " י בתחלה הוא פוטר את כל היין שהוא שותה עד גמר הסעודה והקידוש באמצע הסעודה לא הוי הפסק לחזור ולברך על היין אבל כשלא היו מסובין אלא לשתייה מיד שצריך להפסיק לקידוש או להבדלה הוי גמר למה ששתה עד עתה וצריך לברך בפה " ג על הקידוש או על הבדלה . ועי " ל דמהרי " ק היה מיסב בסעוד' ומה שלא כתב דחזר ובירך המוציא לא היה צריך לפרש כיון דפשיטא היא מיהו לפע " ד דהלכה למעשה דא " צ כלל לא לברך על היין ולא לחזור ולברך המוציא לא לגבי קידוש ולא לגבי הבדלה וכדקבעי' הלכתא סוף סי' קע " ח וכמ " ש התוס' לענין הפסק תפלה באמצע סעודה ואע " פ דמהרי " ק שדא בה נרגא וכתב לחלק בין הפסק תפלה שאינו נאסר עליו לאכול אלא שצריך להתפלל משא " כ בקידוש והבדלה שנאסר עליו לאכול לא אבין חילוקו הלא כיון שצריך להפסיק אכילתו כדי שלא יעבור זמן תפלה הרי נאסר עליו לאכול ומה לי קידוש והבדלה אידי ואידי חוב מוטל על האדם דחייב לקיימו ולהפסיק האכילה ונאסר עליו לאכול עד שיתפלל ועד שיקדש או שיבדיל ועיין בסי' רע " א במ " ש לשם סעי' ו' בס " ד :
Orach Chayim.299.4.1 שכח ולא הבדיל במ " ש כתבו הגאונים וכו' פי' כך היו גורסין בפרק ע " פ בדרבא ומי שלא הבדיל במ " ש מבדיל והולך כל היום כולו . והתוספות גורסין מבדיל כל השבת כולה וכדפריש ר' זירא עד רביעי בשבת ולא רביעי בכלל דהיינו עד סוף יום ג' . ומ " ש בספר הרמב " ם פ' כ " ט מה' שבת עד סוף יום רביעי ט " ס הוא וצ " ל עד סוף יום ג' וכ " כ בספר כסף משנה והכי נקטינן :
Orach Chayim.299.5.1 המבדיל על היין על שלחנו וכו' ע " ל בסי' קע " ד סעי' ב' נתבאר דין זה בס " ד :
Orach Chayim.300.1.1 לעולם יסדר אדם כו' מימרא דר' חנינא בפרק כל כתבי ( שבת דף קי " ט ) ובזה הלשון אמר שם ר' אלעזר לעולם יסדר אדם שלחנו בע " ש אע " פ שאינו צריך אלא לכזית ובתרווייהו רצונו לומר אע " פ שכבר הוא שבע וכל מה שיאכל ה " ל אכילה גסה ואינו צריך אלא לאכול כזית כדי לקיים מצות סעודת שבת בליל שבת בכניסתו וכן במוצאי שבת איכא נמי כבוד שבת ללוותו ביציאתו דרך כבוד כאדם המלוה את המלך בצאתו מן העיר אפ " ה יסדר שלחנו במיני תבשילין אע " פ שלא יאכל מהם אלא כזית ומייתי עובדא דר' אבהו דהוו עבדין ליה באפוקי שבתא עגלא תילתא הוה אכיל מיניה כולייתא כי גדל אבימי בריה א " ל למה לך לאפסודי כולי האי נשבוק כולייתא ממעלי שבתא שבקוה ואתא אריה אכליה לעגל הראוי לשחוט אלמא דהכין עגל שלם לצורך סעודה דמוצאי שבת אע " פ שלא אכל ממנו אלא כולייתא וזהו דעת ר " א ור' חנינא שאמרו לעולם יסדר אדם שלחנו וכו' פי' יסדר שלחנו בסעודה גמורה לפי מנהגו בסעודה אע " פ שלא יאכל ממנו אלא כזית וז " ש יסדר אדם שלחנו שלחנו דייקא כלו' סעודה גמורה לפי מנהגו ותימה למה לא כתב רבינו דין זה גבי ליל שבת והרי " ף והרא " ש הביאו הך דר " א ודר " ח ועובדא דרבי אבהו אלא דהרי " ף גורס בהך דר' אבהו נשבוק עד מעלי שבתא ע " ש וא " כ רבינו ה " ל להביא הך דר " א לעיל גבי ליל שבת ואפשר דהוא בכלל מ " ש ריש סימן רס " ב ויסדר שלחנו ויציע המטות וכו' וכן בסופו כתב וירבה בבשר וכו' עד ה " ז משובח דמשמע ודאי דאפילו אינו צריך לריבוי זה דמזה נלמד במכ " ש דלא יפחות מסעודה גמורה לפי מנהגו בסעודה אע " פ שאינו צריך לסעודה גמורה כנ " ל ביישוב דברי רבינו בזה :
Orach Chayim.301.1.1 אם באתי וכו' כי הילכתא רבתי לשבתא פי' הלכות שבת מרובות הן אימתי חייב חטאת ואימתי פטור אבל אסור והיה צריך להאריך בזה בכל אב מלאכה ותולדה שלה וגם צריך להאריך איזה אב ואיזה תולדה וגם איזה תולדה שלה לענין שאם עשאה עם האב בהעלם א' אינו חייב אלא אחת ובדין העלם שבת בידו או העלם מלאכה בידו ואע " פ שלשון הלכתא רבתי לשבתא אמרו רב יוסף בפ " ק דשבת ( דף י " ב ) אהא דתני חנניא חייב אדם למשמש בבגדיו עם חשכה שכתבו רבינו לעיל סוף סי' רנ " ב ור " ל בהלכתא רבתי לשבת דבר גדול יש כאן להפרישו מאיסור שבת כמו שפירש " י ולשון רבתא לפ " ז אין פירושו מענין רבוי אלא מענין חשיבות וגדול' מ " מ כתב לשון זה כאן על רבוי הל' שבת שאין רצונו להאריך בהם כיון שאין צורך באותן הלכות בזמן הזה והוא דרך צחות הלשון :
Orach Chayim.301.2.1 ומ " ש וטילטול כי מזה למדו חכמים איסור טילטול וכו' תמהתי על דבריו אלו אנה מצא זה שמכאן למדו איסור טילטול והלא בס " פ כל הכלים ( דף קיד ) קאמר תלמודא אימור דשמעת להו לב " ש הוצאה טילטול מי שמעת להו ומהדרינן וטילטול גופיה לאו משום הוצאה הוא ופירש " י וטלטול לאו צורך הוצאה הוא בתמיה הילכך אי מזלזלת בטילטול מזלזלת בהוצאה עכ " ל ובפרק משילין ( ביצה דף ל " ז ) פירש " י יותר מבואר בהך סוגיא וז " ל אטו טילטול לאו צורך הוצאה הוא תחלת הוצאה ע " י טילטול היא וכל מה שגזרו אינו אלא משום הוצאה והאי דלא גזרו על טילטול כלים ואוכלים מפני שלא יוכלו לעמוד בה ולבטל עונג שבת ושמחת י " ט עכ " ל ובסוגיות אלו מיושב מ " ש המרדכי ע " ש ראבי " ה בר " פ אין צדין דאע " ג דבספק מוכן מחמרינן היינו משום דמוקצה דאורייתא היא כדאיתא בפ' כל הכלים וגם הרחקה לאיסור דאורייתא ולא להקל אבל אם אין שם ספק מוקצה אלא ספק תחומין דהוי דרבנן ספק דרבנן לקולא כדאיתא ספ " ב דשבת גבי א " ל שנים צא וערב עלינו וכו' עד ספיקא דרבנן ולקולא וכן בפ' מי שהוציאוהו גבי יש תחומין למעלה מעשרה ספק תחומין דרבנן להקל וה " א בפ' בכל מערבין דפריך ר' יוסי אדר' יוסי ומשני שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה ופריך שבת נמי דאורייתא היא ומשני קסבר ר " י תחומין דרבנן אלמא דתחומין אין לו עיקר מן התורה ולא דמי למוקצה שיש לו עיקר מן התורה דנאסר משום הוצאה וז " ש ראבי " ה דמוקצה דאורייתא היא לאו דוקא אלא ר " ל דעיקר איסורו משום הוצאה דאורייתא . וכתב עוד דאפילו להני אמוראי דפליגי ארבה בריש ביצה דביצה אסורה משום הכנה דאורייתא ואינהו ס " ל דגזירה דרבנן היא משום פירות הנושרים או משום משקין שזבו אפ " ה אית להו דאיסור טילטול ביצה דררא דאורייתא היא דהלא תלישת פירות וסחיטת משקין אסורין מדאורייתא וא " כ לא דמי לתחומין דלית ביה דררא דאורייתא למ " ד תחומין דרבנן כך הוא הפשט במרדכי אלא שלשונו נדפס בטעות ע " ש והשתא ק' טובא למ " ש רבינו דאיסור טילטול במוקצה הוא משום דנלמד במכ " ש ממ " ש הנביא שלא יהא הלוכו ודיבורו בשבת כהלוכו ודיבורו של חול דלפי זה גם איסור מוקצה לית ביה דררא דאורייתא אם לא שנא' דגם רבינו מודה דאית ביה דררא דאורייתא אלא דכדי לסמכן יחד בדיניהם סמך על טעם זה שכתב אולי מצא כך שוב עיינתי ברמב " ם ספכ " ד שכתב כן ונתתי הודאה אליו יתעלה שכוונתי אל האמת ע " ש במ " ש המגיד משנה והראב " ד בהשגות :
Orach Chayim.301.3.1 כתב בס " ה בחורים וכו' כך הוא לשון הסמ " ק בסוף סימן ר " פ וכן אל ידלג ואל ירוץ בשביל חפציו להרויח אבל לדבר מצוה מותר ונ " ל כי בחורים המתענגים בריצתם ובקפיצתם מותר שאינם רצים להרויח וכן לראות כל דבר שמתענגים בו לראותו עכ " ל כלומר וכן מותר להם לרוץ או לדלג כדי לראותו כיון שאינו רץ אלא להתענג בראייתו דמקיים מצוה בריצה ובדילוג זה כיון שאינו עושה להרויח דאז ודאי אסור דה " ל הלוכו של חול וב " י הוקשה לו דבדברי רבינו מיותר מותר האחרון עכ " ל וצריך לומר שלא היה בסמ " ק שלו כתוב וכן לראות וכו' אלא וכן כל דבר שמתענגים בו לראותו דאם היה גירסתו וכן לראות כל דבר וכו' איכא להקשות ג " כ דלראות הראשון הוא מיותר ואם נפשך לומר שהיה גורס כגרסתינו אלא שהשמיטו מהעתקתו לפי שנראה לו שהוא ט " ס א " כ אמאי קשיא ליה בדברי רבינו דמותר האחרון הוא מיותר הלא לראות נמי מיותר ואם לראות קמא הוא ט " ס גם מותר האחרון הוא ט " ס אבל לפענ " ד נראה שנוסחת רבינו היא אמיתית דהלשון המתוקן הוא לכתוב תרתי לראות ותרתי מותר והוא דהסמ " ג בא להורות דאיכא חילוק בדין דהבחורים המתענגים בריצתם ובקפיצתם בשבת לא התירו להם אלא דיעבד כיון שכבר נהגו בריצה ובקפיצ' לשם תענוג בשבת אם אנו מוחין בהן מבטלין אנחנו אותם מתענוג שבת שלהם אבל לכתחלה אם בא לשאול אין להתיר להם דחיישינן כיון שבחול רגילין בכך כדי להרויח ע " ד אם תקדים יוניך ליון יעשו כן בשבת כדי להרויח וז " ש הסמ " ק בחורים המתענגים בריצתם וכו' דכיון דכבר הרגיש בנפשו שהוא תענוג לו אע " פ שאינו מרויח בריצתו ובקפיצתו אין לבטל עונג שלו ומותר לו כמו שנהג ואם לא היה כותב הסמ " ק אלא חד לראות וחד מותר דהיינו כמו שהעתיק ב " י וכן כל דבר שמתענגים בו לראותו הוה אמינא דאינו מותר אלא דיעבד שכבר היה מתענג בראייה זו פעם אחת כשראה אותו בשבת אבל לכתחלה אסור דומיא דרישא להכי כתב תרתי לראות ותרתי מותר לאורויי דלא מיבעיא שמותר לו לראותו כיון שכבר ראה אותו בשבת ויודע שהוא מתענג אלא אפי' לא ראה אותו מעולם אלא שמעלה בדעתו דבראייה זו יהא מתענג מותר אפילו לכתחלה לרוץ ולקפוץ כדי לראותו דהא פשיטא דאין לחוש בריצה וקפיצה זו שתהא לשם ריוח וזהו שאמר שאינם רצים להרויח כלומר דבריצה זו אין לחוש שירוץ להרויח כי מי יתן לו ריוח שירוץ לראות דבר שיהא הרואה נהנה בו ולא אחר מה שאין כן בבחורים דבחול איכא ריוח כדפי' ואיכא למיחש דגם בשבת יעשה כן בסוד כדי להרויח הלכך מטעם ספק זה אין להתיר לכתחלה אלא דיעבד כדפי' :
Orach Chayim.301.4.1 היה הולך והגיע לאמת המים וכו' פסק כרבא בפרק אלו קשרים ( שבת דף קי " ג ) ולא כרב הונא דאינו מותר לדלג אלא אם כן שיכול להניח רגלו ראשונה קודם שיעקור שנייה אלא בכל עניין מותר לדלג ולא ירבה בהילוך ולא יעבור במים והא פשיטא שאם אי אפשר לו לדלג דמותר לו להקיף ולהרבות בהילוך ואם אי אפשר לו להקיף וגם אי אפשר לו לדלג אלא לעבור במים אסור כיון שאינו הולך לדבר מצוה וז " ש רבינו היה הולך לדבר מצוה כו' דלדבר מצוה דוקא שרי לעבור במים אם אי אפשר לו בדילוג ולא להקיף אבל אם אפשר לו להקיף אע " פ דאי אפשר לו בדילוג אסור לעבור במים כנ " ל פשוט והכי משמע להדיא מלשון רבינו שכתב ומוטב שידלג ממה שיקיפנה כו' אלמא דוקא כשאפשר בדילוג מוטב בדילוג אבל כשאי אפשר בדילוג יקיף אפילו אינו לדבר מצוה כ " ש לדבר מצוה וכן נראה ממ " ש מהרש " ל בביאוריו לסמ " ג בדין חדש אלא דהרב בהגהת ש " ע בה' י " כ סי' תרי " ג כתב כל מקום דמותר לעבור במים אפי' היה לו דרך שיכול להקיף ביבשה מותר לעבור דלמעט בהילוך עדיף טפי עכ " ל וכתב כן ע " פ א " ז דס " ל דכיון שהתירוהו לעבור במים ע " י שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו שוב אין כאן איסור ואיכא לחוש דמפיש בהילוכו ואין דוחין הא מפני הא וכבר הורה זקן . כאן קיצר רבינו בחילוקי דינים אלו לפי שסמך על מ " ש בסי' תרי " ג ששם הוא עיקרה בגמרא :
Orach Chayim.301.5.1 ולא יצא קטן במנעל גדול וכו' ברייתא בס " פ תולין ובזה אין חילוק בין איש לאשה אבל במנעל חדש ובמנעל מרופט איכא חילוק בין איש לאשה כדכתב רבינו בסימן ש " ג :
Orach Chayim.301.6.1 ולא יצא במנעל אחד וכו' פסק כחייא בר רב דנפיק באותה שאין בה מכה וכמ " ש הרי " ף והרמב " ם והרא " ש אבל בהגהות מהרש " ל הביא תשובת מהר " ם דפסיק כרב הונא דנפיק באותה שיש בה מכה ולכן נראה לפעד " נ להחמיר בפלוגתא דרבוותא שלא יצא במנעל אחד לא באותו שיש לו מכה ולא באותו שאין לו מכה מיהו ללכת יחף בב' רגלים משמע דשרי אפילו אין לו מכה כלל וכ " כ מהר " ם בתשובה ובצרפת ראיתי גדולים שהלכו יחף בשבת והם היו גבורים בתורה ומיהו אין נכון לעשות כן אפי' בחול כדאמר בפ' ע " פ ד' מנודין לשמים ואחד מהן המונע מנעלים מרגליו עכ " ל תשובת מוהר " ם ובס' יראים אוסר ללכת יחף בשבת ע " ש בסי' צ " ט וע " ל במ " ש סי' רמ " ב ס " ה ובהגהת ש " ע כאן סעיף י " ו כתב דתלוי במנהג : ולא יצא במחט וכו' משנה בפרק במה אשה ( שבת דף ס " ב ) לא תצא אשה במחט הנקובה ולא בטבעת שיש עליה חותם וכו' ואם יצתה חייבת חטאת ובגמרא אמר עולא וחילופיהן באיש ופרכינן והא הוצאה כלאחר יד היא אמר רבא פעמים שאדם נותן לאשתו טבעת שיש עליה חותם וכו' וז " ל הרי " ף אמר עולא וחילופיהן באיש כלומר אם יצא האיש במחט שאינה נקובה ובטבעת שאין עליה חותם חייב חטאת ואם יצא בטבעת שיש עליה חותם ובמחט נקובה פטור אבל אסור והכין הוא מסקנא דשמעתא ולאו הוצאה כלאחר יד הוא וכו' נראה דס " ל להרי " ף דאמחט התחובה בבגד ניחא ליה דבנקובה חייב חטאת באשה ובאינה נקובה חייב חטאת באיש ושפיר הויא דרך הוצאה בכך אף באיש בתחובה בבגדו כיון דאין דרך להוציא מחט יחידה בידו פן תשמט מידו אלא מוציאה תחובה בבגדו וכדרך שכתבתי בסוף סימן רנ " ב במוציא תפילין בראשו אי נמי המתעטף בציצית ומוציאן בכנף בגדו ולא פרכינן והא הוצאה כלאחר יד הוא אלא אטבעת שאין דרך הוצאה בחול באצבע אלא בידו ולהכי משני רבא פעם שאדם נותן וכו' כנ " ל דעת הרי " ף והוא דעת הרמב " ם בפי " ט אבל הרא " ש ושאר מפרשים הקשו עליו כמו שהביא ב " י ומסקנתן כפירש " י דבמחט התחובה בבגדו באיש פשיטא דהוצאה כלאחר יד הוא באינו אומן לכ " ע ואם יצא פטור בין נקובה בין אינה נקובה ולא קאמר רבא דחייב חטאת באיש אלא בטבעת שאין עליה חותם אבל אם יש עליה חותם פטור אבל אסור דאע " פ שהוא תכשיט לאיש איכא איסורא דרבנן לרש " י וכן הסכים הר " ן דהכי משמע בסוגיא אבל לר " ת ליכא איסורא באיש ביש עליה חותם דכיון שהוא תכשיט לו וליכא למיחש דילמא שליף ומחוי ליה למה יהא אסור אלא דבאשה אע " פ שאין עליה חותם שהוא תכשיט לאשה אפ " ה אסור דילמא שלפא ומחויא ליה ולכן כתב רבינו לעיל בסמוך זה הכלל וכו' ואשה לא תצא בתכשיטיה וכו' דנקט אשה משום דבאשה ליכא פלוגתא משא " כ באיש דפליגי רש " י ור " ת ולר " ת במה שהוא תכשיט לאיש ולא לאשה מותר וכ " כ הרמב " ם כר " ת להדיא דטבעת שיש עליה חותם מותר באיש דאין דרכו להראות אלא שכתב שנהגו כל העם שלא יצאו בטבעת כלל אכן בדורותינו נהגו הכל לצאת בטבעות בין איש בין אשה בין יש עליה חותם בין אין עליה חותם וז " ל ה' המגיד לשם וכתבו הרמב " ן והרשב " א ז " ל ועכשיו שלא הוזהרו בכך אנשים ואפילו נשים הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגים ואל יהו מזידין עכ " ל ולפעד " נ דאין כאן לא שוגג ולא מזיד דכיון דכולם נוהגים לשום טבעות באצבעם לשום תכשיט אף בחול ובין יש עליה חותם ובין אין עליה חותם תכשיטין הוא להם בין לאיש בין לאשה אם כן אין כאן חששא דחיוב חטאת כלל דאין לנו בזה אלא לפי הזמן מיהו ודאי באשה אסור מדרבנן דילמא שלפא ומחויא ובזו יש לנו לומר הנח להם לישראל ועיין במ " ש ב " י דבהא לאיש ג " כ אסור דכל שהוא תכשיט לאיש ולאשה אסור כמ " ש רבינו בסמוך . עוד כתב הרב המגיד שהמפרשים נחלקו אהרי " ף והרמב " ם בדין המחטין שדינן שוה בנשים ובאנשים ולא דיבר עולא אלא בטבעות בלבד וכפירש " י וכן פי' רבינו שרירא ורבינו האי הגאונים וכן נראה מדברי הרמב " ן ולזה הסכים הרשב " א עכ " ל ונראה דמ " ש דבמחטין דינן שוה בנשים ובאנשים היינו לומר שאין במחטין חיוב חטאת כלל לא באיש במחט שאינה נקובה ולא באשה במחט נקובה והיינו בתחובה בבגדו או בבגדה דהוצאה כלאחר יד היא בין באיש בין באשה והא דתנן לא תצא אשה במחט הנקובה ואם יצתה חייבת חטאת היינו דוקא במניחתה כנגד פדחתה דדרך הוצאה היא בכך דומיא דרישא וכדלקמן בסימן ש " ג אבל במחט התחובה בבגד דינן שוה בנשים ובאנשים דליכא חיוב חטאת ולא דיבר עולא וחילופיהן באיש דאיכא חיוב חטאת אלא בטבעות אבל במחטין ליכא חיוב חטאת בתחובה בבגד וזו היא דעת הרא " ש ע " פ פירש " י וכדברי רבינו אבל הב " י במח " כ כתב נראה מדברי ה' המגיד שהוא סובר דלרש " י איש היוצא במחט שאינה נקובה חייב חטאת כמו האשה ובנקובה פטור וג' מחלוקות בדבר וכו' ותמה אני על דבריו אלו דמהפך הקערה על פיה לומר דבאשה נמי באינה נקובה חייבת חטאת ובנקובה פטורה וכ " כ בש " ע די " א כך ולפעד " נ דאיזה תלמיד טועה כתב כך משמו :
Orach Chayim.301.7.1 ומ " ש אבל דבר שהוא תכשיט לאשה ולאיש אסור גם לאיש פי' דכיון דבאשה אסור דילמא שלפא ומחויא לא פלוג חכמים בין איש לאשה וה " א בירושלמי הביאו הרא " ש לפי פי' הרז " ה :
Orach Chayim.301.8.1 ומ " ש וכן דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו וכו' גם זה ע " פ הירושלמי הביאו הרא " ש לשם שמפרשים העשוי לכך ולכך אסור היינו דעשוי לתכשיט ולהשתמש אסור שהרואה אומר לצורך תשמיש הוא מוציאו וה " ר מאיר התירו דהוא ז " ל מפרש העשוי לכך ולכך היינו העשוי לאיש ולאשה שזה מפורש בירושלמי דאסור אבל העשוי לתכשיט ולהשתמש בו מישרי שרי דלא חיישינן לרואה וכו' ומה שלא התיר בברזל ונחשת אפילו עשוי לנוי מפורש במרדכי דהיינו כשקובע ברזל או נחשת בראש חגורתו לנוי כדרך שעושין לחגורה שקורין זענק " ל וכשיחוק בו צורת מפתח אסור להוליכו בשבת לפתוח ולנעול בו וטעמו דכיון דאין רגילות לקבוע מפתח בחגור עצמו אפי' קבוע בו איכא למיסר כמו תלוש דמאן לימא לן דמפתח בטל לגבי חגור דילמא חגו' בטל לגבי מפתח וכו' אבל בשל כסף דהוא ודאי תכשיט לחגור מישרא שרי וכ " כ בהגהות מיימונית פי " ט בשם מהר " ם ע " ש :
Orach Chayim.301.9.1 ומ " ש ובספר המצות כתב מפתח וכו' עד והקרס אחוז במפתחי חלוקה יש אוסרין ויש מתירין ע " כ ודעת א " א להתיר כך צריך להיות והכי פירושו תחלה כתב שאין להתיר המפתח הקבוע בחגור אא " כ שהמפתח מחובר ברצועה דהיינו שתהא זנב הרצועה מובלעת בתוך יד של מפתח שאז הוא תכשיט לרצועה כעין הזענק " ל שעושין בסוף החגורה אבל אם משים שלשלת בתוך יד של המפתח כמנהג העולם ובשלשלת יש קרס בראשה כדי שיהא הקרס תכשיט לאחוז בו מפתחי חלוקה בזה יש אוסרים דכיון שאין המפתח עצמו שום תכשיט כלל למפתחי חלוקה א " כ ה " ל מפתח כאילו היה תלוש בפני עצמו בלא השלשלת ואסור ויש מתירין דחשבינן השלשלת והקרס שבו עם המפתח הכל תכשיט אחד למפתחי חלוקה ובזה דוקא נחלקו אבל אם היה הקרס בגוף המפתח ואוחזת בקרס מפתחי חלוקה בהא לא נחלקו דפשיטא היא דמפתח עצמו חשיב תכשיט לאחוז בה מפתחי חלוקה ושרי לכולי עלמא ואמר רבינו דבמה שנחלקו בשלשלת שיש בהם קרס וכו' דעת א " א ז " ל להתיר שהרי כתב לשם דבאשכנז עושין מפתחות ותולות הנשים אותן בצואריהם בשלשלאות של כסף או בחוטי צבעונין ויוצאין בהן עכ " ל אלמא דס " ל דחשבינן ליה הכל תכשיט אחד כאילו היה גוף אחד ומיהו כיון שכתב רבינו תחלה דמהר " ם לא התיר בשל ברזל ונחשת א " כ מה שהביא אח " כ דברי הסמ " ק ושדעת א " א להתיר כל זה דוקא בשל כסף דהשלשלת והקרס שבו והמפתח הכל הוא של כסף והכי נקטינן ודלא כיש נוהגין להקל אף בשל ברזל ונחשת וכמ " ש בתשובת מהרי " ל סי' פ " ד ע " פ האגודה דאין לנו להקל כיון שמהר " ם נחלק על המקילין אמנם חדשים מקרוב באו ומוציאין מפתח של ברזל ונחשת ברצועה הקבועה בחגור ואמרו דכיון דאסור לסלקו משם בשבת חשיב הכל כחגור וטועין דאף לדברי המיקל בברזל ונחשת דוקא כשקבוע בסוף החגורה בדרך תכשיט שקורין זענק " ל הא לאו הכי אינו תכשיט כלל ואסור לדברי הכל ועיין במ " ש בסמוך סעיף עשירי וכל זה שהתירו בשל כסף מבואר בסה " ת והסמ " ג דוקא כשהוא בענין דליכא למיחש לדילמא שלפא ומחויא דאי איכא למיחש לשלפא ומחויא אף לאיש אסור כדלעיל והב " י כתב שני דרכים לפרש דברי ספר המצות שהביא רבינו וליתנהו להני דרכים אלא כדפרישית הוא הנכון ודו " ק :
Orach Chayim.301.10.1 לא יצא החייט וכו' פלוגתא דר " מ ור' יודא בפ " ק דשבת ( דף י " א ) ופסק כר " מ דפטור דהוצאה כלאחר יד היא וע " ל סוף סי' רנ " ב :
Orach Chayim.301.11.1 ומ " ש ולא יצא הזב וכו' שם משום דכל שאינו עשוי אלא לאצולי טינוף לאו מלבוש הוא אלא משוי הוא :
Orach Chayim.301.12.1 אין הקטע יוצא וכו' משנה ס " פ במה אשה והב " י הביא כל הסוגיא ומפורש בש " ע ע " ש :
Orach Chayim.301.13.1 אין יוצאין בכסא וכו' הקשה ב " י דמשמע בגמרא פ' אין צדין דלא התירו אלא בי " ט משום דלא מיתסר הוצאה בי " ט אלא מדרבנן אבל בשבת לר " ה ודאי אסור ונראה לתרץ דכיון דתנן בפרק המצניע המוציא את החי במטה פטור אף על המטה מפני שהמטה טפלה לו וחי לא מיחייב בהוצאתו לפי שהחי נושא את עצמו א " כ גם בשבת ליכא בהוצאה זו אלא איסור דרבנן ובמקום שרבים צריכים לו לא גזרו וכיוצא בזה כתב ב " י אלא דנראה דנסתפק לפי שהרי " ף והרא " ש והרמב " ם לא כתבוהו אלא גבי י " ט ומשום הכי השמיטו בש " ע ולעד " נ דאין ספק בהיתר זה וכמ " ש רבינו אלא דכתבוהו הם ז " ל גבי י " ט משום דעיקר דין זה בגמ' איתיה גבי י " ט בפ' אין צדין נ " ל :
Orach Chayim.301.14.1 יוצאין במוך וכו' אבל אסור לכרוך חוט או משיחה על המכה וכו' פי' חוט גרידא או משיחה גרידא בלא מוך וספוג או כל הני דקא חשיב הכא אסור לכרוך על המכה דכיון שאינן מרפאין הוי משוי אבל אם הניח מוך וספוג וכל הני דקחשיב הכא דמרפאין ואח " כ כרך עליהן חוט או משיחה שלא תפול המוך והספוג פשיטא דשרי דהיינו דומיא מ " ש בסמוך אבל באגוד שכורך על הרטייה שלא תפול מעליו יכול לילך בו וכו' וכ " כ ב " י ס " ס זה שמותר לצאת בסמרטוטין הכרוכים על היד או על האצבע כשיש בו מכה ונראה דהיינו דוקא כשיש מוך על המכה או אספלני' וכרך סמרטוטין עליהן ועיין במ " ש רבינו בסי' ש " ח וז " ל וכן פשתן סרוק וכו' :
Orach Chayim.301.15.1 בני מלכים וכו' משנה בפרק במה אשה ואליבא דמסקנא דרבא דדוקא בארוגים אבל אם אינן ארוגים לא ואפילו לבני מלכים אסור וכתב במרדכי לשם ע " ש מהר " ם בתשובה בדין מפתח שבזענק " ל כדלעיל סעיף ח' דלא מהני הא דמחובר לכסות אלא דוקא דבר שדרכו להיות מחובר שם כמו הני זגים דדרכן להיות ארוגים בכסותם אבל אם חיבר דבר שאין דרכו בכך אסור ומביאו הרב בהגהת ש " ע וכתב עוד וכן מותר לצאת במטפחת שמקנחין בו האף שקורין פציל " ט אם מחובר לכסות עכ " ל וכתב כן ע " פ שלטי הגבורים בפ' במה אשה שכתב כן להתיר ע " פ הסמ " ג בשם הירושלמי דכל המחובר לכסות ה " ה ככסות וליכא למיחש לדילמא נפיל ואיתויי דחשיבי להנהו תפירות כאילו הוא ארוג ואע " ג דהני פציל " ט לא הוי תכשיט ולא הוי מלבוש מ " מ כיון דאין הפציל " ט חשוב בטל הוא לגבי כסות עכ " ל ונראה דאין להתיר אלא כשמחובר לכסות בתפירה דהכסות הוא מלבוש וחשוב והפציל " ט הוא בטל לגבי הכסות אבל הני אינשי שנוהגים להקל לחבר הפציל " ט בחגור בענין שעשוי להסירו מן החגור בשבת איסו' גמור הוא דמאן לימ' לן דהפציל " ט בטל לגבי חגו' דלמא חגור בטל לגבי הפציל " ט דכה " ג כתב מהר " ם בדין מפתח דברזל ונחשת שעשוי בזענק " ל לנוי כמבואר לעיל בסמוך :
Orach Chayim.301.16.1 אין יוצאין בקמיע שאינו מומחה משנה פרק במה אשה ( שבת דף ס ):
Orach Chayim.301.17.1 ומ " ש ואם הוא מומחה יוצאין בו ל " ש אתמחי גברא ולא קמיע וכו' ל " ש אתמחי קמיע ולא גברא וכו' שם מימרא דרב פפא ( דף ס " א ) אלא דבפירוש אתמחי גברא ואתמחי קמיע כתב רש " י פי' אחר ודברי רבינו הם על פי פירוש התוס' והרא " ש דאתמחי גברא כשריפא בג' איגרות מלחש אחד לא אתמחי גברא אלא לאותו לחש בכל פעם שיכתבנו אבל לא לשאר לחשים דלא דמי לנגח שור וחמור וגמל דנעשה מועד לכל מיני בהמה דשאני הכא דהדבר תלוי בחכמת הרופא ובבקיאותו ולכן אע " פ שהוא בקי בקמיע זו אינו חשוב מומחה גם לקמיעים אחרים שאינו בקי בהם דלא כפירש " י דמדמי ליה לנגיחות . גם באתמחי קמיע פירש התוס' והרא " ש דלא אתמחי אלא אותה אגרת עצמה בלחוד דלא כפירש " י שאפי' אגרת אחרת מלחש זה אפי' כתבו אדם אחר אתמחי קמיע דליתא :
Orach Chayim.301.18.1 ומ " ש וכ " ש אתמחי גברא וקמיע וכו' שם א " ר פפא פשיטא לי תלתא קמיעי לתלתא גברא תלתא תלתא זימני אתמחי גברא ואתמחי קמיע . תלתא קמיעי לתלתא גברא חד חד זימנא גברא איתמחי קמיעי לא איתמחי חד קמיע לתלתא גברי קמיע איתמחי גברא לא איתמחי בעי רב פפא תלתא קמיעי לחד גברא מאי קמיעי ודאי לא איתמחי גברא איתמחי או לא איתמחי מי אמרינן הא אסי ליה או דילמא מזלא דגברא הוא דקא מקבל כתבא תיקו ולכאורה קשה כיון דאיתמחי גברא בלחוד או איתמחי קמיע בלחוד יוצאין בו בשבת מה צריך לומר דפשיטא ליה היכא דאיתמחי גברא ואיתמחי קמיע דיוצאין בו דדברים פשוטים כאלו א " צ לאומרם ונראה דאתא לאשמועינן דאע " פ דכל ג' איגרות אלו הועילה כל אחת לאדם אחד ג' פעמים לא מספקא לן הכא דילמא לא איתמחי לא גברא ולא קמיע אלא מזלא דכל גברא וגברא הוא דקא מקבל כתבא ומספיקא אזלינן לחומרא דליתא הכא ספיקא דפשיטא דתלינן באיתמחי קמיע דעדיפא אפי' מהמחאת הרופא כדמוכח בסוגיא כמ " ש התוס' והרא " ש וכ " ש דעדיפא ממזלא דגברא דמקבל כתבא ולא קמיבעיא לן בהא וכיון דתלינן באיתמחי קמיע ולא בגברא דמקבל כתבא א " כ תלינן באיתמחי דגברא ולא בגברא דמקבל כתבא ותו קשה במאי דקאמר ג' קמיעי לג' גברי חד חד זימנא גברא איתמחי קמיעי לא איתמחי דמשמע לפי פי' התוס' והרא " ש דה " ק דאין יוצאין באגרת זו כיון שלא ריפא בה אלא פעם אחת ותימה למה אין יוצאין בה הא כיון דאיתמחי גברא לאותו לחש בכל פעם שיכתבנו כל שכן איגרת זו שהועילה פעם אחת דפשיטא שיוצא בה כל אדם דודאי תועיל ונראה דגם לפי' התוס' והרא " ש צריך לפרש דהכא אשמועינן היא גופא דאע " פ דאיתמחי גברא לאותו לחש בכל פעם שיכתבנו מכל מקום קמיע לא איתמחי אם יכתבנו אחר דהמחאת קמיע אינה אלא באותה איגרת אבל התוס' כתבו דנפקא מינה שאם אבד המחאתו שכתב ג' קמיעין ולא הועילו אם הומחה הקמיע מועיל אפי' אבד אדם המחאתו עכ " ל אבל מדברי רבינו שכתב וגם אין הקמיע מומחה אם יכתבנו אחר נראה דמפרש כפשוטו וכדפרישית ודו " ק . והא דכתב רבינו ל " ש איתמחי קמיע ולא גברא וכו' וריפא בו ג' פעמים דמשמע אפילו לחד גברא איתמחי קמיע איכא להקשות דבגמרא קאמר חד קמיע לג' גברי קמיע איתמחי גברא לא איתמחי דמשמע לכאורה דוקא בג' גברי כבר כתבו התוס' הא דנקט לתלתא גברי משום רבותא דאפ " ה גברא לא איתמחי אבל קמיע ודאי איתמחי אפי' לא ריפא בה אלא לחד גברא תלתא זימני דפשיטא דתלינן בהמחאת קמיע ולא אמרינן מזלי' דגברא הוא דמקבל כתבא וכדפי' בסמוך ומטעם זה כתב רבינו ג " כ וכ " ש איתמחי גברא וקמיע וכו' דאתא לאשמועינן דאע " פ שכל אחת מהאיגרות ריפתה לאדם אחד ג' פעמים לא תלינן במזליה דגברא דמקבל כתבא וכדפי' לעיל :
Orach Chayim.301.19.1 ומ " ש אבל אם כתב ג' קמיעות לאדם אחד וכו' היינו בעיא דרב פפא דכיון דקמיע ודאי לא איתמחי מיבעיא לן אי תלינן ברופא או במתרפא דמקבל כתבא וכיון דאסיקנא בתיקו אזלינן לחומרא והא דכתב רבינו באיתמחי גברא ולא קמיע כגון שכתב לחש אחד בג' איגרות ורפאו שלשתן היינו דוקא דרפאו שלשתן לתלתא גברי אבל לחד גברא היינו בעיא דרב פפא דכיון דקמיע ודאי לא איתמחי מיבעיא לן אי תלינן ברופא או במתרפא ואיכא לתמוה למה לא פירש רבינו דבר זה שאין זה דרכו לסתום ולבי אומר לי דט " ס הוא בדברי רבינו וכצ " ל ורפאו לשלשה אנשים דאיתמחי גברא וכו' כנ " ל שורש דינים אלו בקיצור לפי דעת התוס' והרא " ש ורבינו ב " י האריך :
Orach Chayim.301.20.1 יוצאין בביצת החרגול וכו' עד אסור משום דרכי האמורי בפ' במה אשה ואע " ג דאפילו לא היה בו מדרכי האמורי נמי אסור לצאת בו דכיון דאין בו רפואה משוי הוא מ " מ בביתו היה מותר אבל משום דרכי האמורי אסור אפילו בביתו :
Orach Chayim.301.21.1 ומ " ש מי שיש לו מכה וכו' עד וגם יש בו משום רפואה נמי הכי פי' דאי אין בו משום רפואה אסור וכדלעיל סעיף ו' דאסור לכרוך חוט או משיחה על המכה לצאת בו דכיון שאין מרפאין הוי משוי :
Orach Chayim.301.22.1 אין יוצאין בסנדל המסומר וכו' עד ואין לפרוץ גדר הכי נקטינן דמדינא אין איסור בסנדלים המסומרים שלנו אלא שאין לפרוץ גדר במקום שנהגו וכתב מהרש " ל דלא נהגו איסור אלא בסנדלים שדומין קצת לסנדל המסומר דגזרו עליו חכמים אבל מנעלים מסומרים כדי שלא תאכל הקרקע את המנעל פשיטא דשרי וכן ראיתי הלכה למעשה מאמ " ז עכ " ל וכן נראה מסקנת ב " י ולכן השמיט בש " ע דין סנדל מסומר ולא כתבו כלל :
Orach Chayim.301.23.1 היוצא בטלית מקופלת וכו' ס " פ חבית פי' כשמקפלו על כתפו בלא טעם הוי משוי וחייב חטאת אבל אם עושה כן כדי שלא יעכבוהו מלילך או שלא יעכבוהו מלעשות מלאכתו שהוא מותר לעשותו בשבת אין זה משוי אלא דמ " מ אסור הוא מדרבנן כיון שאינו דרך מלבוש אבל להתנאות דרך מלבוש הוא ומותר והב " י האריך בהרבה חילוקים בשם הגדולים ופסק הלכה מפורש בש " ע ע " ש :
Orach Chayim.301.24.1 יוצא אדם בסודר המקופל וכו' שם מסקנא דגמ' הלכה אע " פ שאין נימא כרוכה לו באצבעו ולא דמי לטלית מקופלת על כתפו דחייב חטאת דשאני טלית דהוא מלבוש למעלה מכל מלבושיו ואין דרך לבישתו שיהא מקופל על כתפו הוי משוי אבל הסודר שנושאים סביב צוארו תחת הגלימא דרך לבישתו הוא לקפלו על כתפו הילכך יוצא בו אפי' לכתחלה כנ " ל ועיין בב " י : ומ " ש או במעות הצרורי' לו בסדינו חייב שם בבריית' וכת' ב " י דא " ז מתיר אם הם תפורים וכ " כ מהרי " ל דמותר לנושאם כדי שלא יגזלוהו או משום פסידא אחרת וכן נוהגים להקל עוד התיר מהרי " ל לישא אצלו זהו' מנוקבים אפי' אינן צרורים אבל לא יצא בהן חוץ לעירוב וע " ל בסוף סי סי' רס " ו ולקמן בסי' :
Orach Chayim.301.25.1 הבלנים יכולים וכו' שם והכי פירושו מותר להביאם לבית המרחץ כדי להסתפג בהם ובלבד שיתכסה בה ראשו ורובו דה " ל כאילו לבוש ונרא' דלא התירו אלא להביאו לבי' המרחץ כדי להסתפג בו אבל לאחר שהסתפג בו אסור לחזור ולהביאו לביתם והכי משמע מפירש " י ע " ש :
Orach Chayim.301.26.1 סכניתא והוא סודר וכו' שם ודברי רבינו בפי' כמו שפירש " י אבל התוס' כתבו דסכניתא הוא בגד דק וצריך לקשר שני ראשיה למטה שלא יפריחנו מעליו הרוח ואתי לאתויי או משום דנראה כעין משוי לפי שהוא דק מאוד ואינו נראה מלבוש אא " כ נראה קשור עכ " ל :
Tur Orach Chaim, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .